97 דף יט מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין פרק שני אין דורשין כוונה בטבילה א. הטובל ומתכוון להיטהר בכך לחולין , טהר לחולין בלבד, ולא למעשר, ולדברי רב נחמן, הוא הדין אם לא נתכוון כלל, טהר לחולין ולא למעשר. ב. הטובל ומתכוון להיטהר בכך למעשר שני, טהר לחולין ולמעשר שני, ולא לתרומה. ג. הטובל ומתכוון להיטהר בכך לתרומה, טהר לחולין ולמעשר שני ולתרומה, ולא לקדשים. ד. הטובל ומתכוון להיטהר בכך לקדשים , טהר לחולין ולמעשר שני ולתרומה ולקדשים , ולא למי חטאת. ה. הטובל ומתכוון להיטהר בכך למי חטאת, טהר לחולין ולמעשר שני ולתרומה ולקדשים ולמי חטאת. כוונה אחר הטבילה נתבאר שהטהרה בטבילה תלויה בכוונת הטובל, ואינו טהור אלא למה שהתכוון להיטהר, וכן לדברים קלים יותר. ואם נתכוון בטבילתו להיטהר לדבר מסוים, ויצא מהמים לגמרי, שוב לא יוכל לשנות את הדבר שנטהר לו . אבל כל זמן שלא יצא מהמים לגמרי, כגון שרגלו אחת עודה במים, יוכל לשנות זאת, ולכוון שתטהר אותו הטבילה אף מדבר חמור יותר. ]ובהמשך יתבאר בעזה"י אם הכל מודים לחילוק זה, או שהוא כדעת רבי יהודה בלבד[. ואם טבל סתם, ולא נתכוון בטבילה להיטהר לדבר מסוים, כל זמן שהוא לח מחמת הטבילה, מחזיק עצמו למה שירצה, אף על פי שכבר יצא מהמים לגמרי. שנים שטבלו בזה אחר זה במקווה מדויק כלל בידינו, שאין המקווה מטהר את הטמאים, אלא אם כן יש בו ארבעים סאה מים. ונחלקו חכמים, מה הדין כשהיה במקוה ארבעים סאה בדיוק, וירדו שנים וטבלו בו זה אחר זה. לדעת תנא קמא, הראשון טהור , שטבל במקווה שלם, ו השני טמא, שהרי כשעלה הראשון, העלה עמו מים, ואם כן השני טבל במקווה חסר. ולדעת רבי יהודה, אם כשטבל השני , עדיין לא יצא הראשון מהמים לגמרי, כגון שהיו רגליו של ראשון נוגעות במים, כל המים שעל גופו נחשבות כמחוברות למי המקווה, דאמרינן גוד אחית, וגם השני טהור, שהוא נידון כמי שטבל במקווה שלם. ואמר רבי פדת, שמה שנתבאר לעיל, שכל שלא יצא כולו מהמים, כגון שרגלו עדיין במים, נחשב כעודו במים, שיוכל להחזיק את הטבילה אף לדבר חמור יותר ממה שנתכוון תחילה, אין זה אלא כדעת רבי יהודה, האומר שכל זמן שמקצת ממנו במים, נחשבים כל המים שעליו כמחוברים למקווה, והרי הוא כבתוך המקווה. וללשון ראשון אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שלא נחלקו חכמים ורבי יהודה אלא במעלות דרבנן , כלומר באותם שהם טהורים מהתורה, ואינם צריכים טבילה אלא מדברי חכמים, כגון מי שהיה אונן או מחוסר כיפורים, שהצריכוהו חכמים טבילה לאכול בקדשים, באלו בלבד
98 מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין דף יט פרק שני אין דורשין אמר רבי יהודה, שמועיל חיבור המים שעל גוף הראשון שרגלו במים, להחשיב את המקווה שלם לטבילת השני, וחכמים חולקים. אבל טמאים גמורים מהתורה, הכל מודים בהם, שחיבור המים שעל גוף הראשון שרגלו במים, אינו מועיל להחשיב את המקווה שלם לטבילת השני. ודברים אלו הם כדעת רבי פדת, שאמר, שגם לענין כוונת טבילה, שהיא מעלה דרבנן, רק רבי יהודה מחשיב את זה שרגלו במים, כמי שלא יצא ויכול לשנות את כוונתו הראשונה. אבל חכמים חולקים, ואומרים, שמאחר שיצא מקצתו, שוב אינו משנה את כוונתו הראשונה. וללשון שני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שלא נחלקו חכמים ורבי יהודה אלא בטמאים גמורים מהתורה, ובאלו בלבד אמרו חכמים, שחיבור המים שעל גוף הראשון שרגלו במים, אינו מועיל להחשיב את המקווה שלם לטבילת השני, ורבי יהודה חולק. אבל במעלות דרבנן , כלומר באותם שהם טהורים מהתורה, ואינם צריכים טבילה אלא מדברי חכמים, הכל מודים בהם, שמועיל חיבור המים שעל גוף הראשון שרגלו במים, להחשיב את המקווה שלם לטבילת השני, וחכמים חולקים ודברים אלו הם שלא כדעת רבי פדת, שהרי לפי דברים אלו, במעלות דרב נן מודים חכמים, שיש להחשיב את זה שרגלו במים, כמי שלא יצא מהמים, ואם כן הוא הדין לעניין כוונת הטבילה, כל זמן שרגלו של הטובל במים, יש להחשיבו כמי שלא יצא, ותועיל מחשבתו שתטהר הטבילה גם לדבר חמור יותר ממה שחשב תחילה. הטבלת מחטים בראשו של היוצא מהמקווה נתבאר, שלדעת רבי יהודה, מי שטבל, ועלה מהמקווה, כל זמן שמקצתו במים, כל המים שעליו נחשבים כמחוברים למי המקווה, ומועילים להשלימו, וענין זה נקרא גוד אחית, כלומר משוך המים שעליו והורד אותם כאילו הם בתוך המקווה. ומתחילה אמר רבי יוחנן , שכמו כן דעת רבי יהודה, שכשם שאנו אומרים גוד אחית, להחשיב את המים שעל גופו מחוברים למי המקווה שלמטה, כמו כן אנו אומרים גוד אסיק כלומר משוך המים שבמקווה והעלה אותם כאילו הם על גופו, ומחשבים את מי המקווה מחוברים למים שעל גופו, והמטביל מחטים במי המקווה שבראשו , עלתה להם טבילה, כמי שטבלו במקווה עצמו. ומסקנת הגמרא, שרק לדעת רבי מאיר אומרים גם גוד אחית וגם גוד אסיק, אבל לדעת רבי יהודה, אומרים גוד אחית, ואין אומרים גוד אסיק. שלוש גממיות בנחל הר משופע שיש בו שלוש גומות זו תחת זו, בעליונה עשרים סאה מים, ובתחתונה עשרים סאה מים, ובאמצעית ארבעים סאה מים, וחרדלית, כלומר זרימת מים בין כולם, ומחברת את המים שבכל שלוש הגומות. מודים רבי יהודה ורבי מאיר, שמטבילים באמצעית, שהרי יש בה ארבעים סאה. וכמו כן מודים הם, שמטבילים בתחתונה, שיש
99 דף יט מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין פרק שני אין דורשין בה עשרים סאה, כי החרדלית מחברת את האמצעית לתחתונה, ו או מרים גוד אחית, כלומר משוך מי האמצעית למטה, כאילו הם בתחתונה, ונמצא שגם התחתונה נחשבת כיש בה ארבעים סאה. ורבי יוחנן היה סבור, שכמו כן הכל מודים, שמטבילים גם בעליונה, שיש בה עשרים סאה, כי החרדלית מחברת את האמצעית לעליונה, ואומרים גוד אסיק כלומר משוך מי האמצעית למעלה, כאילו הם בעליונה, ונמצא שגם העליונה נחשבת כיש בה ארבעים סאה. אולם מצינו ברייתא, בה מבואר, שזו דעת רבי מאיר בלבד, אבל רבי יהודה חולק עליו , ואומר, שאין אומרים גוד אסיק להחשיב את מי האמצעית כאילו עולים לעליונה, ולפיכך אין . 1 מטבילים בעליונה בגדי הקל מטמאים את החמור ממנו מדרסו של הזב, כגון מה שישב עליו הזב או מה ששכב עליו הזב, אב הטומאה הוא, ומטמא אדם וכלים. וחכמים אמרו, שבגדים של קל שאינו נזהר כל כך בטומאה, הרי הם אצל החמור ממנו, שנזהר יותר ממנו מטומאה, בחזקת . 2 טמאים טומאת מדרס א. בגדי עם הארץ שאינו נזהר מטומאה כלל, ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 משמע הכא דקטפרס הוי חיבור , ואנן תנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. ועוד למה לי שלוש גממיות בתרי סגי , בזה עשרים ובזה עשרים וחרדלית מחברתן . ותירץ ר בינו תם דשאני הכא דאיכא מקוה שלם באמצע ... ואל תתמה היכי מדמה ליה למיפשט מהך דהכא בעייתו מהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון כההוא דלעיל ולא קאמר דשאני התם משום מקוה שלם , דהתם לעיל איכא טעמא אחרינא קטפרס שסופו לירד מה שבראשו של ראשון ... וההוא דפ רק בתרא דע בודה זרה גבי המערה יין נסך מחבית לבור דלא חשיב נצוק חיבור א ף על גב דסופו לירד , יש לחלק בין נצוק לקטפרס דאין דרך נצוק לבא כי אם דרך אויר .. ]תוס'[. 2 וכל אלו מעלות מדברי סופרים , שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו, ומתוך שהן אלו אצל אלו , כאילו לא שמרוה, ו גזרו בהן בבגדיהן , שמא ישבה בהן אשתו נדה , והרי הן מדרס הנדה . ]רש"י[. אבל משום עצמו לא חיישינן , דאינו מטמא בהסיטו וכן משמע שילהי דניזקין דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה ... אך קשיא ... ותירץ ר בינו תם דודאי אינו מטמא מדרס והיסט , ד משום תקנת השוק נגעו בה ... לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום ואין גוזרין גזרה על הצבור א לא אם כן יכולין לעמוד בה ... ]תוס'[. נחשבים הם כטמאים טומאת מדרס לפרושים, הם הנזהרים לאכול אפילו חולין שלהם בטהרה. ב. בגדי פרושים, נחשבים הם כטמאים טומאת מדרס לאותם שאוכלים מעשר שני, שעליהם להזהר מטומאה מהתורה. ג. בגדי אוכלי מעשר שני, נחשבים הם כטמאים טומאת מדרס לכהנים האוכלים תרומה, שעליהם להיזהר מטומאה עוד יותר שהרי תרומה נטמאת אפילו משני לטומאה. שתי המעלות האחרונות הן כדעת חכמים. ורבי מאיר חולק, ואומר שמעשר שני הרי הוא כחולין, ובגדי פרושים טהורים למעשר שני, ואינם מדרס אלא לאוכלי תרומה. ד. בגדי אוכלי תרומה, נחשבים הם כטמאים טומאת מדרס לאוכלים קדשים, שעליהם להיזהר מטומאה עוד יותר שהרי קדשים נטמאים אפילו משלישי לטומאה. וכן אמרו, יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. ה. בגדי אוכלי קדשים, נחשבים הם כטמאים טומאת מדרס לאותם המתעסקים במי חטאת. וכן אמרו, יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו , והיתה מטפחתו מדרס לחטאת .
100 מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין דף כ פרק שני אין דורשין דף כ חולין שנעשו על טהרת הקדש נתבאר, שיש חילוק בין חולין ותרומה וקדשים. החולין יש בהם רק וולד ראשון ושני לטומאה. כלומר חולין שנגעו בשרץ, נעשו ראשון לטומאה, וחולין אחרים שנגעו בראשונים, נעשו שני לטומאה, אבל חולין נוספים שנגעו בשניים, טהורים הם. והתרומה, יש בה גם וולד שלישי לטומאה, שאם נגעה תרומה בשני לטומאה, נעשית שלישי לטומאה, אבל תרומה אחרת שתגע בזו, אינה נפסלת. ו קדשים יש בהם גם וולד רביעי לטומאה, שאם נגעו בשלישי לטומאה נעשו רביעי לטומאה. ונחלקו חכמים, מה דין חולין שנעשו על טהרת הקודש, הם חולין אצל אדם שרגיל להיזהר בחולין שלו, להישמר בטהרתם כאילו היו קדשים, כדי להרגיל עצמו ובני ביתו להיות זהירים בטהרת קדשים. לדעת תנא קמא בברייתא, חולין שנעשו על טהרת הקודש, הרי הם כשאר חולין , ואין מונים בהם אלא ראשון ושני לטומאה. ולדעת רבי אלעזר ברבי צדוק, חולין שנעשו על טהרת הקודש, הרי הם כתרומה, ומונים בהם גם שלישי לטומאה. ורב מרי אמר שלדעת משנתנו , חולין שנעשו על טהרת הקודש, הרי הם כקודש, ומונים בהם גם רביעי לטומאה. ומתחילה אמרו, שרב מרי למד זאת, מתוך כך ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 לשון רש"י, ולמחמירים בטהרות, הוי היסח הדעת טומאה. ]רש"י[. ולא ידעתי מה כוונתו "ולמחמירים". שלא פרטה משנתנו דין בגדי האוכל חולין שלו על טהרת הקודש, ולכאורה הטעם לכך, משום שכללה זאת בדין אוכל קדשים ממש, ואם כן שווים הם. ודחו זאת, כי אפשר שכללה דין זה בדין אוכלי תרומה ]כדעת רבי אלעזר ברבי צדוק[ או בדין אוכלי חולין ]כדעת תנא קמא[. ומסקנת הסוגיה, שרב מרי למד זאת ממה ששנינו, יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. הרי שאף שהיה אוכל חולין שלו על טהרת הקודש, היו בגדיו טהורים לקדש, ואינם טמאים אלא למתעסקים במי חטאת, ואם כן דעתו, שחולין שנעשו על טהרת קודש, הרי הם כקודש. היסח הדעת מטהרות המסיח דעתו משמירת טהרותיו, הרי הן 1 כטמאות . והובאו בסוגיה מספר אופנים, הנחשבים כהיסח הדעת משמירת הטהרות. )א( נפלה מעפרתו ואמר לחבירו תנה לי לדברי רבי יונתן בן אלעזר, מי שנפלה ממנו מעפרתו ]=סודרו[, וביקש מחבירו שיגביה אותה עבורו, ועשה חבירו מבוקשו, יש כאן היסח הדעת משמירת המעפרת מטומאה, והרי היא טמאה אף על פי שזה וזה טהורים. והטעם לכך, כי אין כאן שמירה מטומאה, לא
101 דף כ מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין פרק שני אין דורשין על ידי המגביה, ולא על ידי הבעלים. על ידי המגביה אין כאן שמירה, כי המגביה אומר, מאחר שביקש ממני זה להגביה לו, ואינו יודע אם טהור אני או טמא, ודאי אינו חושש אם תטמא, ומעתה, אם הוא איני חושש, איני צריך לשמור עליה מטומאה. ועל ידי הבעלים גם כן אין כאן שמירה , כי חזקה היא , שאין אדם משמר מה שביד חבירו. )ב( החליף כלי שבת בשל חול לדברי רבי יונתן בן עמרם, מי שנתחלפו לו כלים של שבת בשל חול, כלומר, שהיה סבור שהוא נוטל בגדים של חול, ונטל בגדים של שבת, ולבשם, יש כאן היסח הדעת בשמירתם, והרי הם טמאים. ומתחילה רצו לומר, שהטעם לכך, כי לדעת רבי יונתן בן עמרם, כל המשמר דבר בחזקת שהוא דבר אחר, אינו שמור. ומסקנת הגמרא , שהמשמר דבר בחזקת שהוא דבר אחר, אינו נחשב היסח הדעת. והסיבה לכך שמשמר כלי שבת בחזקת שהם כלי חול טמאים, כי כלים של שבת רגילים לשומרם יותר מכלים של חול, וזה ששמר כלים של שבת בחז קת שהם כלי חול, הסיח דעתו מהשמירה המעולה שרגילים לשמור עליהם , ולכן הוא נחשב כמי שהסיח דעתו משמירתם. )ג( שתי נשים שהחליפו כליהן בבית המרחץ אמר רבי אלעזר בר צדוק, מעשה בשתי נשים חברות, שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, וטימאן . והטעם לכך, כי כל אחת שנטלה בגדי חברתה, אומרת, מן הסתם חברתי אשת עם הארץ, ובגדיה שבידי טמאים, ו מאחר שסבורה שהם טמאים, אינה משמרת אותם, ויש כאן היסח הדעת המטמא אותם, אף אם באמת היו טהורים. )ד( נעשה בטהרה בלא כוונה לשמור מעשה באשה אחת, שבאת לפני רבי ישמעאל, ואמרה לו, רבי, בגד זה ארגתיו בטהרה, כלומר יודעת אני, שמשעה שנארג בו שלש על שלש אצבעות, שנעשה בגד הראוי לקבל טומאה, לא נגעה בו טומאה, ומכל מקום לא היה בלבי לשומרו בטהרה. ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה , הואיל ולא היה בלבך לשומרו, שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת . אמרה לו , רבי , נדה משכה עמי בחבל , שקשרה בו כלי האריגה, ושמא הסיטתו. אמר רבי ישמעאל, כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים, בלבו לשומרו טהור, אין בלבו לשומרו טמא. שוב מעשה, באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, אמרה לו, רבי, מפה זו ארגתיה בטהרה, ולא היה בלבי לשומרה . ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו, רבי, נימא ]=חוט[ נפסקה לי קודם שארגתי, וקשרתיה בפה, ובאותה שעה היתה נידה, שהרוק שלה טמא, ויש לחוש, שמא לאחר מכן , כשארגה בגד מהחוט, ונעשה ראוי לקבל טומאה, עדיין היה הרוק הזה לח,
102 מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין דף כ פרק שני אין דורשין 1 ומטמא . אמר רבי ישמעאל, כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים, בלבו לשומרו טהור, אין בלבו לשומרו טמא. המשמר דבר בחזקת שהוא דבר אחר נתבאר, שמתחילה אמרו , שהטעם לכך שהמשמר בגדי שבת בחזקת שהם בגדי חול, טמאים, כי כל המשמר דבר בחזקת שהוא דבר אחר, אינו שמור. ורב אושעיא הקשה על הסברא הזו, שכן לפי סברא זו, אם הושיט ידו לסל ליטול פת חיטים, ועלתה בידו פת שעורים, הרי זו טמאה, וזה לא מסתבר כלל. ו ראיה לכך מברייתא, בה מבואר בפירוש, שהמשמר דבר בחזקת שהוא אחר, לא נטמא, שכן שנינו, המשמר את החבית בחזקת שהיא של יין, ונמצאת של שמן, טהורה מלטמא. ומה שאמרו שהיא טהורה מלטמא, כלומר אינה מטמאה אחרים, ומשמע שהיא עצמה פסולה, ואסורה באכילה, הוא באופן ששימר עליה רק מדבר הגורם לה טומאה, שתהא ראשון לטומאה שהוא עושה שני, ולא שמר עליה מדבר הפוסל אותה שתהא שני לטומאה. אבל אם היה שומר ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ש קודם שלא היתה נארגת , שלא היתה ראויה לטומאה לא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנידותי , ויש לחוש שמא כשארגתי בה שלוש עדיין הרוק לח בבגד ואב הטומאה הוי לטמאות . ורבותי הוו מפרשי מטעם צנורא דע ם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה ... כל זה פ ירש רש"י ... והקשה הר"ר יוסף לפ ירוש רש"י היה לו לומר נדה הייתי כמו נדה משכה באידך עובדא . ונראה לו לפרש דמתוך שקשרה בפה היה שם רוק לח ובשעה שארגה נגעה ברוק , וידים שניות הן ורוק מיחשב משקה וחזר הרוק ומטמא למפה ... ]תוס'[. 2 הקשה רש"י, הנה באוכל שייך בו דבר הפוסלו ואינו מטמאו, כגון שנגע בו ראשון לטומאה, ועשה אותו שני, שהוא פסול ואינו מטמא אחרים, אבל כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, להיות ראשון שהוא עושה שני, ואם כן, לא שייך בו פסול בלא שיטמא. ותירץ רש"י שני תירוצים. )א( אף שאין הכלי נפסל מנגיעת ראשון לטומאה, מכל מקום לכתחילה אין להשתמש בו טהרות, והרי הוא כפסול. )ב( אמנם הכלי לא נטמא ולא נפסל, אבל נפקא מינה לאוכל הדבוק בו, שהוא נפסל ולא נטמא. עליה אף מדבר הפוסל, היתה מותרת אף באכילה, אף על פי ששמר עליה בחזקת שהיא של יין, ובאמת היא של שמן. שמירה לחצאים נתבאר, שיתכן שתהא שמירה על הטהרות לחצאים, כלומר שמירה שלא נטמאו , ולא שמירה שלא נפסלו . וראיה לכך מברייתא, בה שנינו, שמי שהיו על כתפיו סל תאנים, ומגרפה של ברזל בסל עם התאנים, והיה משמר את הסל שלא יטמא, אבל על המגרפה לא שמר, הסל והפירות טהורים, והמגרפה טמאה. ועניין זה שהמגרפה אינה מטמאה את הסל, מובן, שכן אף אם נטמאה המגרפה, אינה מטמאה אותו, כי אין כלי מטמא כלי. אבל לכאורה, מאחר שהמגרפה טמאה, היא מטמאה את הפירות, שכן כלי מטמא אוכל. ועל כרחך צריך לומר, שמה שאמרו שלא שמר על המגרפה, הכוונה שלא שמר עליה מדבר הפוסל אותה, אבל שמר עליה מדבר העושה אותה טמאה. ומאחר שלא נטמאה אינה פוסלת את הפירות2 .ומכאן ראיה שיש שימור לחצאים.
103 דף כ מסכת חגיגה פרק שני אין דורשין פרק שני אין דורשין היו חמריו ופועליו עמי הארץ טעונים טהרות שלו שנינו בברייתא, שמי שהיו חמריו ופועליו עמי הארץ טעונים טהרות שלו, והולכים לפניו . אף על פי שהתרחקו ממנו יותר ממיל, אין לחוש שנטמאו הטהרות במגע עם הארץ, והם טהורים כבתחילה. ואם אמר להם, לכו , ואני אבוא אחריכם, מיד משנעלמו מעיניו , יש לחוש בהם למגע עם הארץ, והם טמאים . ומתחילה היה נראה, שהחשש הוא, שמא הפועלים והחמרים עצמם יגעו בטהרות, ובכך יטמאום, שהם עמי הארץ, וכגון שהיו הטהרות בכלי חרס, שאינם מטמאים מגבם, והחשש הוא שמא יגעו בהם הפועלים מתוכם. וכל זמן שהוא רואה ומשמר, מועיל הדבר, אבל משעה שאינו רואה, אין כאן שמירה, והם נטמאים. ואם כן הוא, מתוך כך שבזמן ראייתו מועילה שמירתו, יש ללמוד, שאדם משמר מה שביד חבירו , ואין הדבר כן כפי שנתבאר לעיל. ולפיכך אמרו , שבוודאי אין לסמוך על שמירת הבעלים, כי אין אדם משמר מה שביד חבירו. וברייתא זו מדברת בפועלים וחמרים שטיהר אותם קודם לכן , ולפיכך אינו צריך לשמור עליהם שלא יגעו, שהרי הם טהורים. והחשש הוא רק שמא יגעו בהם עמי הארץ אחרים שאינם פועלים שלו, ולא יחושו פועליו למונעם, כי אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו. ולענין זה, כל זמן שלא אמר להם ללכת והוא יבוא אחריהם, אף אם הרחיקו ממנו ואינו רואה אותם, הם יראים, שמא יבוא בדרך עקלתון , ויראה שנותנים לאחרים לגעת, ולפיכך נשמרים שלא יגעו אחרים, והרי הטהרות שמורות. אבל כשאומר להם שילכו והוא יבוא אחריהם, אינם יראים ממנו , ויש לחוש שהניחו לעם הארץ אחר לגעת, ונטמאו הטהרות. סליק פרק אין דורשין
104 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כ פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש דף כ חומר בקודש מבתרומה במשנה הראשונה בפרק זה, נמנו דברים, שבהם . הקדשים חמורים מהתרומה בדיני טהרתם1 ומתחילה נזכיר אותם בקצרה, כפי שהם שנויים, ולאחר מכן נרחיב בביאור מקצת מהדברים וטעמיהם, על הסדר שהם מבוארים בגמרא. א. הטבלת כלי בתוך כלי. כשיש שני כלים טמאים, ומטביל אותם כשאחד מהם מונח בחבירו. להשתמש בהם תרומה, הטבילה הזו מועילה, ולהשתמש בהם קדשים, אינה מועילה. ב. אחוריים ותוך ובית הצביטה . כלי שראוי להשתמש בתוכו, ובאחוריו, ובבית צביטתו ]יתבאר בדף כ"ב[. לענין תרומה , כל תשמיש ותשמיש שבו נחשב כלי בפני עצמו, ואם נטמא זה בטומאה דרבנן, לא נטמא זה , 2 ותרומה שבו טהורה . ולענין קדשים , אם נטמא אחד מהמקומות הללו, כל הכלי טמא לקדשים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 והיה קשה להר"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין. טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש . ונראה למורי דלא קא חשיב במתניתין אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפילו בבתרייתא נמי, אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה. והכי נמי בפ רק קמא דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהן אשתו נדה . ]תוס'[. 2 אומר הר"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים, משום דאין רגילות לשומרם בטהרה בזמן עשייתן עד עת גומרם , לפי שאין מקבלין טומאה עדיין, אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להן לשומרם בטהרה. ]תוס'[. 3 כן כתב כאן רש"י. ו בדף כ"ב יתבאר בעזה"י שכן הדין כשנטמא בשאר תשמישים אבל אם נטמא מתוכו כולו טמא. ג. הנושא את המדרס. הנושא מנעל של זב, שהוא טמא טומאת מדרס, נושא את התרומה בחבית, בלא לגעת בה, ואינו מטמא אותה בנשיאתו. אבל קדשים שנושא, מטמא. ד. בגדים של זה לזה. בגדי אוכלי תרומה, מדרס הם אצל אוכלי קדשים, כפי שנתבאר בסוף דף י"ט. ה. טבילת בגד קשור ולח. בקדשים החמירו הרבה, שלא להשתמש בהם דברים, שהטבילום באופנים הבאים הנראים כדומים לחציצה . והבא להטביל בגד להשתמש בו קדשים, אם הוא קשור, מתירו קודם הטבילה, ואם הוא לח, מנגבו קודם הטבילה. אבל בתרומה לא החמירו כך, והבא להטביל בגד להשתמש בו תרומה, מותר אף לקושרו קודם טבילתו, ולהטבילו כשהוא קשור. ו . טבילת כלים הנגמרים בטהרה. הכלי אינו מקבל טומאה עד גמר עשייתו, שמאותה שעה נחשב כלי, אבל אם נגעה בו טומאה קודם שנעשה כלי, אינו נטמא. וכלים הנגמרים בטהרה3 ,הם כלים, שמשבאו סמוך לגמר עשייתם, נזהר בהם שלא יטמאו. וכלים אלו, אף שהם בחזקת טהרה, אם בא להשתמש בהם קדשים, צריך להטבילם, ואם בא
105 דף כ מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש להשתמש בהם תרומה, אין צריך להטבילם. - כל הדברים האמורים עד כאן , הם דברים שיש בהם דררא דטומאה דאורייתא, כלומר החמירו 1 בהם בקדשים, משום חשש טומאה של תורה , ומשום כך, לא רק בקדשים עצמם החמירו חומרות אלו, אלא אף בחולין הנעשים על טהרת הקודש. ]ולהן יתבאר בעזה"י שיש המונים אותן חמש מעלות ויש המונים אותן שש מעלות[. וכל הדברים האמורים מכאן ולהלן , הם דברים שאין בהם דררא דטומאה דאורייתא, כלומר לא מחמת חשש טומאה של תורה החמירו בהם. ומשום כך, רק בקדשים עצמם החמירו בהם את החומרות הבאות, ולא בחולין שנעשו על טהרת הקודש. - ז. צירוף כלי לטמא כל מה שבתוכו . היו בכלי אחד מספר חתיכות של קדשים, ונגע טמא באחת מהחתיכות, הכלי מצרף את כולן להיחשב כחתיכה אחת, וכל החתיכות נעשות 2 וולד ראשון לטומאה, כדין מה שנגע בו הטמא . ואם היו בכלי אחד מספר חתיכות של תרומה, אין הכלי מצרף את כל החתיכות להיחשב כחתיכה אחת, ורק זו שנגע בה הטמא, נעשית ראשון לטומאה, וחוזרת ומטמאה את ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 )א( כלי בתוך כלי, טעמו משום חציצה כפי שיתבאר ואם יש חציצה הדבר מערב את הטהרה מהתורה. )ב( אחוריים ותוך , אף על פי שדברו כאן בכלים שנטמאו אחוריו במשקי ם שהם טומאה דרבנן, מיהו מה שאמרו חכמים שמשקים מטמאים כלי, משום גזרה של משקה זב וזבה הוא, כגון רוקו ומימי רגליו, והם מטמאים כלי מהתורה, ובטומאה של תורה אין חילוק בכלי שטף בין אחוריים לתוכו, שבכל מקום שטומאה נוגעת בו נטמא כולו. )ג( נושא את המדרס , גם כן חשש טומאה של תורה הוא , כמבואר בגמרא, מעשה היה שנפלה רצועת הסנדל לאויר חבית. )ד( בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש, שמא ישבה עליהן אשתו נדה, חשש טומאה של תורה היא. )ה( כלים הנגמרים בהטהרה, צריכים טבילה משום צינורא דעם הארץ, שמא זב הוא, וזהו חשש טומאה של תורה. ]ע"פ רש"י[. 2 הקשה הרב רבי אפרים דבחולין דרשינן " מכל אשר בתוכו יטמא" לימד על כלי חרס שאפילו מלא חרדל טמא , ומנא ליה דטעמא הכי, דלמא התם מטעמא דצירוף. ותירץ הר"י דלא מצינו צירוף לחולין. ]תוס'[ . הסמוכות לה, להיות שני לטומאה, ואלו את הסמוכות להן, להיות שלישי לטומאה, וכל השאר טהורות. ח. כמה וולדות לטומאה. בקדשים יש וולד רביעי לטומאה, שאם נגעו קדשים בשלישי לטומאה, נפסלו להיות רביעי. ובתרומה יש וולד שלישי לטומאה ולא יותר, שתרומה שנגעה בשני לטומאה נפסלה להיות שלישי, ואינה עושה תרומה אחרת רביעי. ט. יד טמאה מטמאה את חברתה. מי שהיו שתי ידיו טהורות, ונטמאה אחת מהן בלבד בטומאה דרבנן המטמאה את הידים בלבד. נוגע בידו הטהורה בתרומה, ואינו מטמאה, כי אצל התרומה, אין נחשבת טמאה אלא ידו שנטמאה. אבל בקדשים לא יגע כלל, לא בידו הטמאה, ולא בידו הטהורה, שאצל הקדשים, אם נטמאה ידו אחת, כאילו נטמאו שתיהן, וטהרתן לקדשים בטבילה, ]כפי שנתבאר בדף י"ח[. י. אוכלים נגובים. כבר נתבאר, שאין האוכל מוכשר לקבל טומאה, אלא אם כן נפל עליו תחילה אחד מהמשקים המכשירים. ומהטעם הזה, מותר לגעת בידים טמאות בתרומה שלא הוכשרה, כי אף שהידים
106 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כא פרק שלישי חומר בקודש הטמאות נחשבות שניות לטומאה, וראויות לפסול את התרומה, מאחר שהתרומה לא הוכשרה, אינה ראויה לקבל טומאה, ואינה נפסלת מחמת הידים. וקדשים, אף על פי שלא הוכשרו במשקה, מוכשרים הם לקבל טומאה, מטעם שיתבאר בעזה"י בהמשך. ולכן, אף על פי שלא הוכשרו במשקים מעולם, הם נפסלים בנגיעת ידים טמאות. דף כא יא. טבילה לאונן ומחוסר כפורים. האונן , אף שלא נטמא במתו, נאסר באכילת קדשים עד שיטבול, ובתרומה הוא מותר. וכמו כן טמא שצריך לטבול ולהביא קרבן לטהרתו, כגון זב, שטובל ביום שביעי, ולמחרת מביא קרבן, אף על פי שטבל להיטהר, והביא 1 כפרתו, אסור לאכול קדשים עד שיטבול שוב , ובתרומה הוא מותר. הטעם שהטבלת כלי בתוך כלי אינה מטהרת לקדשים נתבאר לעיל, שאחד מהדברים שהחמירו בקדשים יותר מתרומה הוא, שאם הטביל שני כלים טמאים יחד, כשהאחד מונח בתוך חבירו, אין הטבילה הזו מועילה לטהר את הכלים, להשתמש בהם קדשים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 משמע לישנא טבילה אבל הערב שמש לא ... אבל קשה לר"י, דאמר בעירובין האשה שהיתה עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר טובלת ואוכלת בקדשים לערב ... ויש לומר דלערב דנקט מיירי שאינה עומדת שם בשעת הקרבה אלא סומכת לה על חזקת בית דין אוכלת לערב דחזקה אין בית דין מתעצלין. וקשה לי דלאחר חצות תשתרי שכן מצינו גבי עומר הרחוקים מחצות ואילך מותרין לפי שאין בית דין מתעצלין. ויש לחלק דהתם בקרבן צבור ממהר טפי לעשות עד חצות אבל קרבן יחיד ממתינין כל היום אבל טפי לא כדי שלא יכשל על ידם. וכי תימא אחר תמיד של ערב תשתרי ... ויש לומר דאיכא למימר שפעמים מאחרין התמיד עד הערב שמש ... אי נמי כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאמר שחטאת העוף קרב אחר תמיד הערב ... ]תוס'[. ונחלקו מספר טעמים לדין זה. א. משום חציצה. לדעת רבי אילא , הסיבה לכך, שלקדשים אין מטבילים כלי בתוך כלי, כי כשהכלי הפנימי מונח בכלי החיצון, מחמת כבדו של פנימי , הוא נצמד לחיצון מתוכו, ונמצא שבמקום נגיעת הכלים זה בזה, אין המים מגיעים לשם, ויש חציצה בטבילה, ואין הטבילה עולה לא לזה ולא לזה . ואין חילוק בדבר, בין היו שניהם טמאים, ובין היה האחד טמא והאחד טהור, לא עלתה טבילה לטמא. ושני דברים אמרו חכמים, שמחמת חשש חציצה יש להחמיר בהם בטהרת קדשים יותר מטהרת תרומה. האחד הוא בטבילת כלי בתוך כלי, והאחד הוא בטבילת בגדים קשורים ולחים ]המבואר לעיל באות ה'[. והוצרכו לפרש זאת בשני האופנים, כי אם לא היו מפרשים את שני האופנים, היה מקום להקל בהם. שכן כשנותן כלי בתוך כלי, היה מקום לומר, אף שהכלי הפנימי מכביד, המים מציפים אותו, ואינו חוצץ. ובבגדים קשורים היה מקום לומר, מאחר שאין כאן הכבדה, ומחמת עצמו הקשר מתרופף והולך, אינו חוצץ. ומעתה, כשפירשו שאף בשני האופנים הללו אין
107 דף כא מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש הטבילה עולה לצורך קדשים מחמת החציצה, למדנו, שלענין קדשים, כל שדומה לחציצה, פוסל את הטבילה. ולדעת רבי אילא, שתי מעלות אלו שעניינן חציצה: )א( טבילת כלי בתוך כלי הנזכרת במשנה ראשונה. )ב( טבילת בגד קשור ולח הנזכרת במשנה חמישית, נחשבות באמת כמעלה אחת. ולכן כשמנה את המעלות האמורות במשנה , אמר ש הן עשר ולא אחת עשרה, ואותן שיש בהן דררא דטומאה דאורייתא, הנוהגות אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש, הן חמש ולא שש. ב. גזרה משום טבילת מחטים בכלי שפיו צר. לדעת רבא, הסיבה לכך, שלקדשים אין מטבילים כלי בתוך כלי, כי פעמים, מעיקר הדין אין הטבילה עולה לכלי הפנימי. כגון שפיו של הכלי החיצון הוא פחות משפופרת הנוד, ונתן בתוכו מחטים וצינוריות. שבאופן הזה, מאחר שפי הכלי החיצון פחות משפופרת הנוד, המים שבתוכו אינם מחוברים למי המקווה, ]כפי שיתבאר בעזה"י להלן, בענין דין חיבור מקוואות[. ונמצא שהמחטים שבתוך הכלי החיצון לא טבלו במי מקווה, אלא במעט מים שבתוך הכלי. וכדי שלא יטעו להטביל כלי בתוך כלי באופן שמעיקר הדין אין הטבילה עולה, גזרו שבכל אופן לא יטבילו כלי בתוך כלי. ואם עשו כן לא עלתה טבילה לכלי הפנימי . ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פירש ר ש"י שתי אצבעות חוזרות למקומן. והקשה ר בינו תם דתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור הא טופח על מנת להטפיח ואמרו בדף כ"ב, שלדעה זו, דווקא כשהיה החיצון טהור, ולא היה צריך טבילה, לא עלתה טבילה לפנימי. אבל כשגם החיצון היה טמא, מתוך כך שעלתה הטבילה לחיצון , שהרי הטבלתו היא הדרך היחידה לטהרו, ונמצא שאנו מחשיבים את המים הנכנסים לו כמי מקווה, מעתה גם אצל הפנימי הם נחשבים מי מקווה, ועלתה טהרה גם לפנימי. ולדעת רבא, שלא כדעת רבי אילא, לא נאמרו שתי מעלות בענין חציצה, אלא אחת בלבד, ומעלה זו אינה מטעם חציצה. ונמצא שאחת עשרה מעלות נאמרו במשנתנו וכן דעת רב נחמן אמר רבה בר אבוה שכשמנה את המעלות האמורות במשנה, אמר שהן אחת עשרה ולא עשר, ואותן שיש בהן דררא דטומאה דאורייתא, הנוהגות אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש, הן שש ולא חמש. עירוב מקוואות מקווה חסר בצד מקווה שלם, אם יש ביניהם חיבור, הם נחשבים מקווה אחד, וטובלים ]כלים[ גם במקווה החסר. ומבואר במסכת מקוואות, שכדי שיחשבו שני המקוואות מחוברים, צריך שיהיה ביניהם פתח, שהוא לכל הפחות כעובי וחלל שפופרת הנוד ]=כקנה שנותנים בפי הנוד של עור[, שהוא, שיעור שיוכל אדם לגלגל בתוך החלל שתי ]=שתי אצבעות חוזרות למקומן[. 1 אצבעות לכל צד
108 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כב פרק שלישי חומר בקודש דף כב טבילת כלים לצורך קדשים בתוך סל וגרגותני נתבאר, שהמטביל כלי בתוך כלי לצורך קדשים, כשהחיצון טהור והפנימי טמא, לדברי הכל לא עלתה טבילה לפנימי. ויש אופן, שנחלקו בו רבי אילא ורבא, אם עלתה טבילה לפנימי. לדעת רבי אילא, הסיבה שאין מטבילים כלי בתוך כלי כי הכלי הפנימי מכביד על החיצון, ועל ידי זה, במקום נגיעת הכלים זה בזה, המים אינם נכנסים, ויש חציצה. ואם כן, דין זה שווה בכל הכלים ואפילו היה הכלי החיצון סל או גרגותני הוא סל גדול מאד, שבו מסננים את היין בעת הבציר, שנותנים אותו תחת קילוח הגת, והיין מסתנן בו ויורד לבור, אין מטבלים כלי אחר בתוכו , כי בכל אופן במקום הנגיעה של הכלי הפנימי בסל החיצון יש חציצה. וכן דעת אבא שאול בברייתא. ו לדעת רבא, הסיבה שתקנו, שלעניין קדשים לא תועיל טבילת כלי בתוך כלי, שמא יבוא להטביל בכלי שפיו צר משפופרת הנוד. וכל זה בכלים שפעמים פיהם צר בשיעור כזה, אבל סל וגרגותני, שלעולם לא יהא פיהם צר, לא גזרו עליהם, ומטביל בהם כלים אף לקדשים . וכן דעת תנא קמא בברייתא. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ חיבור. ואומר ר בינו תם דבמים סגי בטופח על מנת להטפיח אבל בנקב בעינן שתי אצבעות. אך קשה להר"י דתנן ... משמע דבכותל בעינן שפופרת הנוד אפילו ממים ... ונראה לר"י דלענין השקה מיתניא ... אבל לענין מקואות מועיל ... אך תימה להר"ר אלחנן דסברא הפוכה, דגבי השקה חזינן דקטפרס אינו חיבור בההיא דנצוק וקטפרס ולענין מקואות מהני ... ואלו טופח על מנת להטפיח מהני לענין השקה ולענין מקואות ב עינן מים צפין על גביו. ותירץ הר"י דטומאה וטהרה והשקה הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מילתא ... ומיהו יש לחלק מעיקרא וליישב כל המשניות, דבקרקע שוה היכא דליכא כותל כלל סגי בטופח על מנת להטפיח, והיכא דאיכא נקב בכותל בעינן כרוחב שפופרת הנוד , ועל גבי כותל סגי כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד . ]תוס'[. מקווה שחילקו בסל וגרגותני מקווה שחילקו אותו בסל או גרגותני, באופן שבכל חלק אין ארבעים סאה, אף על פי שהמים עוברים מכאן לכאן דרך הנקבים, אין להחשיב את שני החלקים כמקווה אחד שלם. שהרי גם הארץ היא חלולה, והמים מחלחלים בה, ובכל זאת אין מצרפים מים משני מקומות להיות מקווה כשר, עד שיהיו ארבעים סאה במקום אחד. הטעם שהטבל ת כלי בתוך כלי מטהרת לתרומה נתבאר, שהמטביל כלי בתוך כלי במקווה לצורך קדשים לא עלתה לו טבילה, או משום חציצה, או משום גזרה שמא יטביל בכלי שפיו צר משפופרת הנוד. וכמו כן נתבאר, שדווקא לצורך קדשים אין טבילת כלי בתוך כלי במקווה מועילה, אבל לצורך תרומה היא מועילה. ואמרו, שהטעם לכך הוא, כי אין אנו מתקנים תקנות אלו אלא לחברים הנשמעים לנו , ואצלם אין לחוש לשום תקלה בטבילת כלי בתוך כלי. שכן חברים יודעים את השיעור של עירוב מקוואות, ולא יבואו להטביל בכלי שפיו צר משפופרת הנוד. וכמו כן, חברים יודעים להיזהר מחציצה, ואם יכביד הכלי הפנימי על החיצון, י גביהו אותו.
109 דף כב מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש ואף שכמו כן , מהטעמים הללו אין לחוש שתצא תקלה אצל חברים בטבילת כלי בתוך כלי לצורך קדשים. גזרו חכמים על הטבילה לצורך קדשים, כי חששו , שאם יטבילו חברים כלי בתוך כלי, יראו זאת עמי הארץ , ויעשו כמותם, ו עמי הארץ לא ידעו להיזהר מחציצה, ומטבילה בכלי שפיו צר משפופרת הנוד, ויבואו להטביל באופן שאינו מטהר. וקדשים, על כרחנו אנו מקבלים גם מעמי הארץ, שלא תהא איבה, שהרי אין להם למי להביא את קדשיהם אם לא למקדש. וצריכים אנו להשתדל, שלא יעשו באופן שאינו מטהר, ולכן גזרו, שלא יטבילו חברים באופן כזה, שילמדו ממנו עמי הארץ לעשות שלא כדין. , 1 אבל תרומה, אין אנו מקבלים מעמי הארץ ואין בכך איבה, כי הם יתנו לכהנים עמי הארץ כמותם. ואין לנו לחוש אם נעשה באופן כזה, שילמדו ממנו עמי הארץ לעשות שלא כדין . ואין לאסור את הטבילה הזו בתרומה, שמא יעשו כן עמי הארץ, ולא יזהרו לעשות באופן המטהר, וכשיטבלו כליהם הטמאים לא יטהרו, וכשחברים ישאלו מהם כלים, ]כדרך שרגילים לשאול מהם, כמו שיתבאר בעזה"י[, והם אומרים שהטבילום, וטהורים הם, ישתמשו בהם חברים טהרות, ואינם יודעים שבאמת הם טמאים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 אלא בשעת הגיתות והבדים, שהכל מטהרים את כליהן על פי חכמים. ]רש"י[. ולא נראה דפותח בחביתו לא התירו אם לא סופו משום תחילתו כדקחשיב ליה בפרק קמא דביצה, ואם היו טהורים בדין בלאו הכי נמי משתרי. אלא משמע דחכמים ורבי יהודה שוין בטהורים כל ימות הרגל לחוד, וכן משמע בש"ס כל ישראל כאיש אחד חברים נעשו כולם חברים ברגל והכי משמע בתוספתא בסיפא. ]תוס' [. 2 כדתנן במתניתין בדף כ" ד חומר בתרומה, שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן. ]רש" י[. 3 הר"ר אלחנן אומר דקיימא לן כרבי יוסי וחיישינן לאיבה לפיכך מזמנינן עכשיו בכל עם הארץ אף על גב דאמרינן בברכות אין מזמנים על עם הארץ וגם רב מנשיא בר תחליפא לא רצה לזמן עליהם. והר"י מפרש דלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק לעצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על ע ם הארץ בידו ליטול ואין אנו מחזיקים עצמנו כתלמיד חכם לענין זה. ]תוס'[. והטעם שאין לחוש לכך, כי כל השואל כלי מעם הארץ, מחזיקו בחזקת טמא, ו צריך להטבילו , ואין לחוש שיטעה להשתמש בו טהרות בלא טבילה. מקבלים קדשים מעמי הארץ מפני חשש איבה נתבאר, שהסיבה שמקבלים קדשים מעמי הארץ, כדי שלא נבוא לידי איבה. ואמרו, שזו היא דעת רבי יוסי שאמר, מפני מה הכל נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ומקבלים מעמי הארץ יין לנסכים ושמן 2 למנחות ? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו בשעת איסור הבמות, ומקטיר לשמים, ושורף פרה אדומה לעצמו . מקבלים עדות מעמי הארץ מפני חשש איבה נתבאר, שלדעת רבי יוסי, מקבלים קדשים מעמי הארץ משום איבה. ואמר רב פפא, שכמו כן, מה שאנו מקבלים בזמן הזה עדות מעמי הארץ, הוא כדעת רבי יוסי, שאם לא נקבל מהם, יש לחוש לאיבה. וזה שלא כדעת חכמים במסכת פסחים, . שאמרו , שאין מקבלים עדות מעמי הארץ3
110 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כב פרק שלישי חומר בקודש הצלה מטומאת מת על ידי כלי חרס כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו ולא מגבו . ולפיכך, אם היה כלי חרס סגור ]=צמיד פתיל[ באוהל המת, אינו מקבל טומאה, ומציל על מה שבתוכו . וכן הדין אם היה מת בבית, וטהרות בעליה שעל גבי הבית, ויש ארובה ]=חלון בתקרה[ בין הבית לעליה, ונתנו שם כלי חרס כשגבו כלפי הטומאה, הרי זה חוצץ מפני הטומאה, ומציל את כל מה שבעליה. כן הוא דין התורה, וכן דעת בית הלל להלכה ולמעשה. ובית שמאי אומרים, שכלי חרס מציל מטומאה רק כלי חרס ואוכלים ומשקים כשהם בתוכו כשהוא סתום או כשהם בעליה והוא סותם את הארובה על ידי שגבו כלפי הטומאה. אבל על שאר כלים שבתוכו או שבעליה אינו מציל, והם טמאים טומאת מת. וביארו בית שמאי טעמם, משום שסתם כלי חרס כשהוא ביד עם הארץ, הוא בחזקת טמא, שכבר נטמא ביד עם הארץ מתוכו. ואם כן , מאחר שהוא טמא, מעיקר הדין אינו מציל כלל , לא על מה שבתוכו, ולא על מה שבעליה לא אוכלים ולא משקים ולא שום כלי, כי כלי טמא אף על פי שהוא כלי חרס וגבו לטומאה אינו חוצץ מפני הטומאה. ו אף שמעיקר הדין , כלי חרס שביד עם הארץ, אינו מציל כלל מפני הטומאה אף לא על אוכלים ומשקים וכלי חרס. מכל מקום אמרו שגם כשהוא ביד עם הארץ הוא מציל על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. כי אוכלים ומשקים וכלי חרס אין חברים מקבלים מעם הארץ, שהם מחזיקים את כל אשר לו טמא, ואינם יכולים לטהרו , שאין טהרה לאוכל ולמשקה ולכלי חרס. ו רק עם הארץ ישתמש בהם, שהוא מחזיק את עצמו טהור, והוא לא ישמע לנו לומר לו, ששלו טמא, כי אין להם טהרה, מניחים אותו להיות כמו שהוא סבור שהם טהורים. אבל שאר כלים של עם הארץ, יש להם טהרה ויכולים חברים לטהר אותם, ולכן הם שואלים ממנו , ומטבילים אותם ומשתמשים בהם. ומאחר ששואלים שאר כלים מעם הארץ ויש לחוש שנטמאו במת ולא די להם בטבילה בלבד וזקוקים גם להזאה של מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי , זה לא יוכלו החברים לעשות כי אין אדם משאיל כליו לשבעה ימים. ולכן אנו אומרים לעמי הארץ, שידעו ששאר כלים שלהם נטמאו במת, גם אם היתה חציצה של כלי חרס. ומאחר שיש להם טהרה, ישמעו לנו לטהרם. ומעתה כשישאלו מהם חברים כליהם, יטבילום לשאר טומאות, והם טהורים בידם. וכן שנינו , אמר רבי יהושע, בושני מדבריכם בית שמאי , אפשר אשה לשה בעריבה בעלייה זו, אשה ועריבה טמאים שבעה, ובצק טהור? לוגין מלא משקים, לוגין טמא טומאת שבעה, ומשקים טהורים? נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו , אומר לך טעמם של בית שמאי. אמר לו, אמור. אמר לו , כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ? אמר לו, אינו חוצץ. חזר ושאל, כלי של עם הארץ, טמא או טהור? אמר לו, טמא.
111 דף כב מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש הוסיף ושאל, ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך? ודאי שלא שהרי אינו רוצה להפסיד כליו ומאחר שאין להם טהרה לא ישמע לך. ולא עוד, אלא שאם אתה אומר לו טמא, אומר לך, שלי טהור ושלך טמא. וזהו טעמם של בית שמאי. מיד הלך רבי יהושע, ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר, נעניתי לכם עצמות בית שמאי, ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו , כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו . נאמנות עמי הארץ שטבלו נתבאר, שהשואל כלי מעמי הארץ, מטבילו קודם שישתמש בו, ואינו סומך על כך שאם נטמא כבר הטבילו עם הארץ. לדעת אביי , אין עמי הארץ נאמנים לומר שטבלו את כליהם והכלים טהורים אבל הם נאמנים לומר טבלנו עצמנו ואנחנו טהורים. ולדעת רבא, יש אופן שעמי הארץ נאמנים לומר שטבלו את כליהם והכלים טהורים. וזאת כשלפי מה שאמרו טבלו את הכלים באופן שמטהר אותם בוודאי. כגון שאומר, שמעולם לא הטביל כלי בתוך כלי. אבל אם אומר, שהטביל כלי בתוך כלי, אלא שהיה פי הכלי החיצון רחב משפופרת הנוד, בזה אין סומכים עליו , וכליו בחזקת טמאים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פירש רש"י תחילתו הזאתו סופו טבילה ולא יצטרך עוד לחזור ולטבול. וצריך עיון דנילף מק ל וחומר, מה כלים שאין נאמן על טבילתן נאמן על הזאתן, גופו שנאמן על טבילתו אינו דין שנאמן על הזאתו. ואמר מורי דעד כאן לא מהימן בהזאת כלים אלא כשבא לפנינו ואמר שלא נטמאו במת, דלא שכיח, אבל אם בא להזות אינו נאמן אפי לו בלא גופו. ותניא נמי הכי בתוספתא ע ם הארץ שבא להזות מזין עליו ועל כליו אחר שלושה ימים . יש מפרשים תחילתו בא להזות סופו אומר הזיתי. אך היה להם למיגרס טהרת מת ואילו בתוספתא תניא טבילת מת . ]תוס'[. וכעין זה שנינו בברייתא, שנאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו לקבל טומאה, אבל אינו נאמן לומר הוכשרו ולא נטמאו. נאמנות עמי הארץ על טבילת גופם לטהרה מהמת מי שנטמא במת, טהרתו, שמזים עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, ולאחר מכן טובל ונטהר לערב. חבר שבא להיטהר ממת, ואמר, היום יום שלישי לטומאתי, וראוי אני להזאה ראשונה, נאמן, ומזים עליו מיד. ו עם הארץ שבא להיטהר ממת , אין מזים עליו עד שימנה בפנינו שלישי ושביעי. ומאחר שהחמירו על עם הארץ שלא להזות עליו עד שימנה בפנינו שלישי ושביעי, הוא נזהר הרבה בטבילתו , שלא יצטרך להמתין שוב שלישי ושביעי. ולכן , אם בא ואמר שטבל כדין , הוא נאמן ]=מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו 1 הקלת עליו בסופו .] כלי שטף שנטמאו במשקים כלי שטף הם כל הכלים שיש להם טהרה במקווה, יוצאים מכלל זה כלי חרס שאין להם טהרה במקווה. ומדין תורה, כלי מקבל טומאה רק מאב
112 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כב פרק שלישי חומר בקודש הטומאה. ו מדין תורה אין משקה שהוא אב הטומאה אלא זובו ורוקו ומי רגליו של זב. ואם כן אין כלי מקבל טומאה ממשקה שהוא ולד הטומאה. וחכמים גזרו , שהכלי יקבל טומאה גם ממשקה שהוא וולד הטומאה. כגון ממשקה שנגע בשרץ, שהוא ראשון לטומאה, או ממשקה שנגע באוכל שנגע בשרץ, שהמשקה הזה, אף שראוי להיות שני לטומאה, מכל מקום נידון כראשון לטומאה, כי חכמים גזרו על כל המשקים הטמאים, שיהיו לכל הפחות ראשון לטומאה. ו מאחר שהטומאה של הכלי הזה היא מדברי חכמים, אם נטמאו תרומה וקדשים בכלי זה, אין שורפים אותם, שאינם כתרומה וקדשים הטמאים מהתורה. ו כדי שיהא היכר לדבר, שטומאה זו של כלים שנטמאו ממשקים שהם ולד הטומאה היא מדברי חכמים, עשו בה היכר, ואמרו, שכלים אלו יהיה בהם שינוי בטומאתם מכלים שנטמאו במשקים שהם אב הטומאה. וכך הוא דינם. אם נגעו משקים טמאים בתוך הכלי, אף על פי שטומאת הכלי דרבנן, נטמא כל הכלי. ואם נגעו משקים טמאים מאחורי הכלי, רק אחוריו טמאים. אבל תוכו ואגנו ]=שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש[ ואוזנו ]=מעין ידית[ וידיו ]=ידית גמורה בכלים שיש להם ידית כמו מחבת[, כל אלו טהורים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פירש רש"י חוקקין בשולי הקערה בית קיבול והגובה סביב ונותנין בתוך הקיבול חומץ וחרדל. והקשה הר"ר אלחנן אם כן לתרומה תטמא כולה כיון דאיטמי החקק מי גרע מתוך תוכו. וצריך לדחוק ולומר דהכי פירוש המתניתין, אחורים ותוך הצביטה , אם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו ובית הצביטה, נטמא תוכו ובית הצביטה נטמא אחוריו. אם כן לפירוש זה רב יהודה אמר שמואל ורב אסי חלוקין הן בפירוש המשנה וצריך עיון. ]תוס'[. והוא הדין אם נגעו משקים באחד משאר תשמישי הכלי, אותו תשמיש טמא, ושאר הכלי טהור. וכבר נתבאר במשנתנו, ]במעלה ב'[, שחילוק זה אמור לענין השתמשות של תרומה, אבל לענין השתמשות של קדשים, גם כשנגעו המשקים הטמאים באחד מתשמישי הכלים שאינם תוכו, נטמא כל הכלי. וכמו כן נתבאר שם, שלענין זה, חולין שנעשו על טהרת הקדש דינם כקדש, וזהו ששנה רב ביבי לפני רב נחמן, שדין זה אמור בין בקדשי המקדש ובין בקדשי הגבול, הם חולין שנעשו על טהרת הקודש. בית הצביטה לדברי רב יהודה אמר שמואל, בית הצביטה הוא מקום שצובט בו את הכלי. כלומר, אוחז בו ומושיטו לאחרים, והוא ידית הכלי. וכן הוא אומר, "וַּי ֹאמֶ ר לָה בֹעַּ ז לְעֵ ת הָ אֹכֶל גֹשִ י הֲ לם וְ אָ כַּלְתְ מִ ן הַּ לֶחֶ ם וְ טָ בַּ לְתְ פִ תֵ ְך בַּ חֹמֶ ץ וַּתֵ שֶ ב מִ ּצַּ ד הַּ קֹוצְ רִ ים וַּיִצְ בָ ט לָּה קָ לִי וַּת ֹאכַּל וַּתִ שְ בַּ ע וַּתֹתַּ ר" )רות ב' י"ד(, ותרגום "וַּיִצְ בָ ט לָּה " הוא "ואושיט לה". ולדברי רבי אסי אמר רבי יוחנן , בית הצביטה הוא מקום שנקיי הדעת ]=אסטניסים[ צובעים בו , כלומר מטבילים מאכלם בחרדל או בחומץ. שחוקקים בשולי הקערה בית קיבול לעצמו , וגובה לו סביב, ונותנים שם חומץ וחרדל, 1 ומטבילים בו מאכלם .
113 דף כג מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש הנושא את המדרס אינו נושא את הקדש אמר רב יהודה אמר שמואל, מעשה באחד ממקום 1 שהיה מעביר חבית חרס של יין קו דש 2 למקום, ונפסקה רצועה של סנדלו שהיתה טמאה טומאת מדרס, והניחה על פי החבית, ונפלה לאויר החבית ונטמא היין . באותה שעה התקינו , שהנושא את המדרס לא יהא נושא את הק ו דש. ]וזו מעלה ג' הנזכרת במשנתנו[. דף כג ונסתפקו בגמרא, האם דווקא לשאת סנדל שכבר נטמא טומאת מדרס אין נושאים עם הקדש, או גם סנדל טהור שראוי לטומאת מדרס אין נושאים עם הקדש. ועוד נסתפקו , האם דווקא כשהקדש בחבית פתוחה אין נושאים עמו מדרס, או אף כשהקדש בחבית סתומה. ונחלקו חכמים, מה הדין אם עבר על הגזרה הזו, ונשא קודש ומדרס יחד. לדעת רבי אילא, מאחר שנשא קדש עם מדרס, גזרו על הקדש שיהיה טמא. ולדעת רבי זירא, אף שעבר על הגזרה, כל זמן שלא נטמא הקדש באמת, הרי זה טהור. לשאת תרומה עם מדרס נתבאר שמשום מעשה שהיה, באחד שנשא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 הכוונה לחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל קדשים ממש אי אפשר כי אם כן נפסלו ביוצא. א"נ היה נושא אותם ממקום למקום בעזרה. ויל"ע בדבר. 2 אף על גב דגבי טומאה כתיב "כלי" והאי רצועה לאו כלי הוא, מדלא שרינן ליה לטלטל בפרק אלו קשרים , אביי קא אזיל בתר רב יוסף איפסיק ליה רצועה דסנדלא ומוכחא דאסור לטלטלה אלמא לאו מנא הוא, צריך למימר כגון דנשתייר בהך רצועה דאיכא מנא דהדיוט יכול להחזירו. ומיהו בירושלמי מצינו ונפסקה סנדלו. ]תוס'[. 3 הא דאמר בפרק דם חטאת מי חטאת שנטמאו מטהרין שכן נדה מקבלת הזאה, היינו בשאר טומאות אבל בטומאת מת נפסלו. ]תוס'[. מדרס וקודש, ונטמא הקדש, גזרו, שהנושא את המדרס לא יהא נושא את הקדש. לדעת חכמים, כשם שגזרו שהנושא את המדרס לא ישא את הקדש, כך גזרו שהנושא את המדרס לא ישא את התרומה, שהרי טעם אחד לזה ולזה, שיש לחוש שיטמא את מה שנושא עם המדרס. ולדעת משנתנו , היא דעת רבי חנניה בן עקביא, כל מקום שגזרו חכמים מחמת מעשה שארע, לא גזרו אלא כדוגמת אותו מעשה, ומאחר שאותו מעשה בקדש היה, גזרו שהנושא את המדרס לא ישא קדש, אבל רשאי הוא לשאת תרומה. להעביר מי חטאת ואפר חטאת אמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד , שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה, והאהילו עליו מי החטאת אפר . באותה שעה אמרו , לא ישא 3 החטאת ונטמאו אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן בספינה. לדעת חכמים, כשם שגזרו שלא להעביר מי חטאת ואפר חטאת בספינה, כך גזרו שלא להעבירם בכל האופנים הדומים לכך, שהספינה היא דבר המהלך באויר, וכך אסרו להעביר בכל האופנים שהוא מהלך באויר.
114 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כג פרק שלישי חומר בקודש ובכלל זה, שלא יעמוד בצד זה של הנהר ויזרקם לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים, ולא ירכב על גבי בהמה, ולא על גבי חבירו. אבל עובר את הנהר על גבי גשר, שבאופן הזה רגליו נוגעות בקרקע. וכמו כן , כשם שגזרו שלא להעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן , כך גזרו שלא להעבירם 1 בשאר נהרות . ולדעת רבי חנניה בן עקביא, לא אסרו אלא בירדן , ובספינה, וכמעשה שהיה. כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש נתבאר, שהכלי ראוי לקבל טומאה רק משעה שנגמרה עשייתו. וכשעם הארץ עושה כלי, מאחר שעם הארץ בחזקת טמא, מיד שנגמר הכלי בידו , הוא גם כן בחזקת טמא. ו כשחבר עושה כלי, מאחר שהחבר טהור, ונזהר בטהרות, הוא נזהר בו משעה שנגמר שלא יטמא, ולכן יש להחזיקו בטהרה. ו לענין קדשים, עשו מעלה, ואמרו , שאף שנגמרו הכלים בטהרה ביד חבר, יש להטבילם קודם שישתמשו בהם טהרות. ]וזו מעלה ו' הנזכרת במשנתנו[. והסיבה לכך, כי חששו, שמא קודם שנגמרו הכלים, ניתז עליהם צינורא ]=רוק[ מפי עם הארץ, והרוק הזה מטמא כרוקו של זב, שמא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ואפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מכל מקום לא אחמור מיהא לקדש רק לחטאת. ]תוס'[. 2 דנפקא להו מריבויא דקרא והזה הטהור על הטמא, טהור, מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה . מכדי בטהור עסקינן ואתי, דכתיב לעיל מיניה "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור ", למה לי למהדר ולמיכתב "והזה הטהור " ליכתוב "והזה על הטמא ", אלא , טהור כל דהו, ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור, דכתיב "ורחץ במים וטהר ". ]רש"י[. עם הארץ זה הוא זב. ולא נשמר החבר באותה שעה מטהרת הכלי, כי עדיין לא היה הכלי ראוי לקבל טומאה. וכשנגמר הכלי, עדיין היה הרוק לח, וראוי לטמא, ונטמא הכלי, ולא שם החבר לבו על זאת. לדעת משנתנו היא דעת רבי יהושע, כלים אלה שנגמרו בטהרה על ידי חבר, טובלים אותם ומיד הם טהורים לקדשים. ומתחילה אמרו שלדעת רבי אליעזר, כלים הנגמרים בטהרה, אין משתמשים בהם קדשים, עד שיטבילום ויעריב שמשם. ו מסקנת הגמרא, שמודה רבי אליעזר, שלקדשים די בטבילת הכלים הללו . ורק להשתמש בהם אפר חטאת, החמירו בהם להחשיבם ככלים שנטמאו במת, והם לאחר הזאת שלישי ושביעי, שהם טעונים טבילה והערב שמש. כהן כשר לשריפת פרה אדומה הצדוקים היו אומרים, ששריפת פרה אדומה כשירה רק בכהן שהוא טהור גמור. אבל מי שנטמא, אף אם טבל שבכך טהר לאכילת מעשר שני, כל זמן שלא העריב היום, להיות טה ור גמור, פסול לשריפת הפרה. וחכמים אומרים, ששריפת הפרה כשירה גם בכהן טבול יום, כלומר שטבל היום לטומאתו, 2 ועדיין לא העריב היום . וכדי להוציא מלבם של צדוקים, כלומר להראות
115 דף כג מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש שאין אנו עושים כדעתם של צדוקים, קודם שריפת הפרה היו מטמאים את הכהן השורף את , ומטבילים אותו , 1 הפרה, שהיו נוגעים בו בשרץ כדי שבשעת שריפת הפרה, יהיה הכהן טבול יום. הכלי שנותנים בו אפר הפרה נתבאר, שהצדוקים היו אומרים, שטבול יום הטעון הערב שמש, פסול לשריפת הפרה, וחכמים חולקים עליהם, וכדי להראות שאין עושים כמותם, היו מקפידים שהכהן השורף את הפרה יהיה טבול יום הטעון הערב שמש. ומבואר, שמהטעם הזה עצמו היו מקפידים גם כן לתת את אפר הפרה בכלי שהוא טבול יום. לדעת רבי אליעזר, לא היו צריכים לטמא כלי לצורך זה, כי כל כלי חדש שנעשה לצורך נתינת אפר הפרה, אף שנגמר בטהרה, טמא הוא לאפר חטאת, וטעון טבילה והערב שמש, ואם כן יקחו כלי חדש, ויטבילוהו , ובכך הוא נעשה טבול יום, ובו יתנו את האפר. ולדעת רבי יהושע, כלי חדש אינו טעון טבילה והערב שמש, ואם יקחוהו ויטבילוהו , הוא טהור גמור, ואינו נחשב טבול יום. ולכן יטמאו את הכלי בשרץ, שיהיה צריך טבילה והערב שמש, ויטבילוהו שיהיה טבול יום הטעון הערב שמש, ויתנו בו את האפר, להראות שטבול יום הטעון הערב שמש כשר לפרה. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 כן פ ירש רש"י , נוגעים היו בו שרץ . אך בתוספתא לא משמע ליה רק במגע עצמו לחוד , והכי תניא בתוספתא כל שבעה ימים היו אחיו הכהנים רגילין לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעים בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשית בטבול יום . וז ה לשון התוספתא , מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה והיה רוצה לשורפה במעורבי שמש , ושמע רבן יוחנן בן זכאי וסמך ידיו עליו ואמר לו אישי כ כהן גדול כמה נאה לך להיות כהן גדול , ירד וטבל כו' , נהי שאין הצדוקין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו ולא מעלה של פרה מה שלא נגעו בו כל שבעה, מ כל מקום הכל רואין לדברי חכמים שמגע ע ם הארץ מ טמא ונגעו בו ביום שמיני שיש לעשותה בטבול יום . ]תוס'[. בירור דעת רבי אליעזר נתבאר, שלדעת רבי אליעזר, כלי חדש הנעשה לתת בו אפר חטאת, אף שנגמר בטהרה, נחשב אצל אפר חטאת ככלי טמא הטעון טבילה והערב שמש. ומתחילה אמרו , שכן דעתו אף לקדשים, כלומר כל כלי חדש הנגמר בטהרה, אם בא להשתמש בו קדשים טעון טבילה והערב שמש, וחולק על משנתנו בה מבואר שדי לו טבילה בלבד. ורב דחה זאת ואמר, שלהשתמשות קדשים, מודה רבי אליעזר, שדי לכלי החדש טבילה בלא הערב שמש, ורק אצל אפר חטאת החמירו בו , שיחשב ככלי שנגע בו שרץ, שהוא טעון טבילה והערב שמש. והקשו על רב, אם כן, מדוע הכלי הזה מטמא אדם, כמו ששנינו, שהעושה את הכלי לתת בו מי חטאת טעון טבילה, הרי כלי כזה הוא וולד טומאה ואינו מטמא אדם. ולפיכך אמרו, שהדבר שהחמירו בכלי שנעשה לתת בו אפר פרה הוא, שיחשב ככלי שנטמא במת שהוא עצמו נחשב אב הטומאה, ומטמא אדם. וחזרו והקשו, אם כן, מאחר שהחשיבו ככלי שנטמא במת, לא די לו טבילה והערב שמש, וצריך גם הזאת של מי חטאת שלישי ושביעי. ולפיכך אמרו, שהדבר שהחמירו בכלי שנעשה לתת בו אפר פרה הוא, שיחשב ככלי שנטמא
116 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כג פרק שלישי חומר בקודש במת, וכבר היזו עליו שלישי ושביעי, שהוא , ועודו מטמא מחוסר טבילה והערב שמש1 אדם. מעולם לא חדשו דבר בפרה נתבאר, שכדי להוציא מלבם של צדוקים, היו מקפידים לשרוף את הפרה בטבול יום שלא העריב שמשו. ומאחר שזלזלו בעשיית הפרה בדבר זה שהיא נשרפת בטבול יום, עשו בפרה מעלות הרבה להראות חומרת טהרתה, שלא יבואו לזלזל בה בדברים אחרים. ומבואר בברייתא, שאף שעשו בה מעלות הרבה, מעולם לא חדשו דבר בפרה, להצריך בה דבר שלא מצינו דוגמתו במקום אחר. והכוונה בזה, כגון שלא נתנו טומאה בפרה, לכלי שאינו ראו י לאותה טומאה, שלא אמרו קרדום שאינו ראוי למושב, יטמא מושב. אבל דבר שלא נטמא, אם ראוי לקבל טומאה מסוימת, פעמים החשיבוהו כאילו נטמא, אף שבאמת לא נטמא, ואין זה נחשב חידוש. וכמו שנתבאר, שלדעת רבי אליעזר, כלי חדש שנעשה לתת בו אפר חטאת, אף שלא נטמא במת, החשיבוהו כאילו נטמא במת. כלי שמקבל טומאת זיבה בעניין טומאת מדרס של זב נאמר, "וְ הַּ יֹשֵ ב עַּ ל הַּ כְ לִי אֲ שֶ ר יֵשֵ ב עָ לָיו הַּ זָב יְכַּבֵ ס בְ גָדָ יו וְ רָ חַּ ץ בַּ מַּ יִם ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 כדמפרש רבינו תם במגילה , דשתי טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה . ]תוס'[. וְ טָ מֵ א עַּ ד הָ עָ רֶ ב" )ויקרא ט"ו ו'(. ומתוך כך שלא נאמר "אֲ שֶ ר יָשַּ ב", שמשמע שכך ארע פעם אחת, שישב הזב על הכלי, ונאמר "אֲ שֶ ר יֵשֵ ב", הרי זה מלמד, שאין הזב מטמא את הכלי אלא כשהוא כלי שמיוחד לישיבה, שעוד עתידים לשבת עליו . אבל כלי שאינו מיוחד לישיבה אלא למלאכה אחרת, והבא לשבת עליו , מונעים אותו , ואומרים לו , עמוד ונעשה מלאכתנו , אף אם ישב עליו הזב, אינו נטמא טומאת מדרס. ולכן, אם הפכו על פיהם כלי של סאה או תרקב שהם כלים שנותנים בו תבואה בשיעור סאה ובשיעור חצי סאה, וישב עליהם הזב, מאחר שאין הכלי עומד לישיבה, אינו נטמא טומאת מדרס. הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש נתבאר במשנתנו ]מעלה ז'[, שאם היו בכלי אחד מספר חתיכות של קדשים, ונגע טמא באחת מהחתיכות, הכלי מצרף את כולן להיחשב כחתיכה אחת, וכל החתיכות נעשות וולד ראשון לטומאה, כדין החתיכה שנגע ב ה הטמא. לדברי רבי חנין , עיקר דין זה, שהכלי מצרף כל מה שבתוכו , דין תורה הוא, ולמד מהכתוב בעניין קטורת הנשיאים, "כַּף אַּ חַּ ת עֲשָׁ רָׁ ה זָׁהָׁ ב מְּ לֵאָׁ ה קְּ טֹרֶ ת" )במדבר ז' י"ד(, הכתוב עשה כל מה שבכף אחת. ו לדעתו , דין התורה נאמר רק בקדשים שצריכים את הכלי וכשהם נתונים בתוכו של כלי, בדומה לקטורת הנזכרת בכתוב, שאינה מתקדש אלא כשהיא ניתנת בתוך כלי, ואלו
117 דף כד מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש בלבד, כשהם ניתנים בתוכו של כלי, דין תורה הוא שהכלי מצרפם להיחשב כולם כדבר אחר. אבל דברים שאינם צריכים כלי, כגון שיירי מנחות, וכן דברים הנתונים על גבי כלי שטוח, מדין תורה אין הכלי מצרפם. ומכל מקום, תקנת חכמים היא, שגם קדשים שאינם צריכים כלי, הכלי מצרפם, ואפילו אם אינם בתוך כלי אלא על גבי כלי, שכן למדנו מעדותם של רבי שמעון בן בתירא ורבי עקיבא. רבי שמעון העיד על אפר חטאת, שאם נגע טמא במקצתו, טימא את כולו, ודין זה ודאי אינו דין תורה, שלא דברה תורה אלא בקטורת, שהיא קדשים ולא באפר פרה. ורבי עקיבא בא להוסיף על עדות הראשונה, 1 והעיד על הסולת והקטורת והלבונה והגחלים , שאם נגע טבול יום במקצת אחד מהם, פסל את כולו. ומאחר שעדותו נאמרה כתוספת על עדות ראשונה, גם הוא לא העיד אלא שהם מצטרפים מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ולמדנו מעדותו, שסולת וגחלים מצטרפים ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 אף על גב דלאו אוכלין נינהו , חיבת הקודש מכשרתן , ומשויא להו אוכל . ]רש"י[. הקשה הר"ר נסים גאון דמשמע הכא דנתקדשו בכלי מדמהני בהו צרוף , ואילו בשילהי פרק טרף בקלפי ביומא נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה , והיכי מכבדן הא מפסיד בקדש . ותירץ דבירושלמי דמכילתין מוקמי לה בשל יום הכפורים ההיא דהכא , וזה לשון ירושלמי ר בי יוסי בר חנינא בשם ר בי יוחנן מפני מה אומרים שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין ר בי אחא אומר בשם ר יש לקיש יודעים היו שכלי שרת מחברן , מה באו להעיד על הסלתות על הלבונה ועל הקטורת ועל הגחלים , ניחא סולת קטורת ולבונה , גחלים מאי , א מר רבי בון תיפתר בגחלים של יו ם הכפורים שבמה שהיה חותה היה מכניס , אבל של כל יום לא . כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדו לאמה . ומיהו הר"י היה מפרש הירושלמי הכי , גחלים מאי , כלומר למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך , ומוקי לה בשל יו ם הכיפורים דהכל צריך . וה וא הדין דמצי לאוקמי במחתה של כל יום , אלא משום דלא פסיק ליה אי מחתה של כסף שחותה בה קדושה אי לא וכלי שרת מחברן משמע כל כלי שמכניסין דומיא דלבונה וקטורת . וכ י תימה הא אמרינן בסמוך דמדרבנן מיהא אפילו שאינו צריך לכלי כלי נמי מצרף , איכא למימר היינו למ אן דאמר צירוף דאורייתא , אבל למ אן דאמר צירוף דרבנן לא יועיל כלום . והשתא דאתינן להכי , גם מה שהקשה הרב ר בי נסים יתכן דכלי אינו מצרף רק הראוי לו , ומה שאין צריך לו בו ביום אין בכך כלום אם מפסידו . ור בינו תם מתרץ דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת . אך קשה להר"ר אלחנן , דפלוגתא היא שילהי לולב וערבה וי ש אומרים מקדשין . ומיהו פ"ק דמנחות איכא מאן דמוכח מן " ולקחו את כל כלי השרת " דאין מקדשין אלא לדעת . ופלוגתא דאמוראי הוא , דהוי דלא אשכחן פלוגתא דתנאי . וי ש מפרשים מחתה דכסף אינה קדושה כי אם אותה שמערה בה , ונתפזרו לו קב גחלים דמכבדן לאמה איירי במחתה של כסף . וקשה להר"ר אלחנן דהא מזבח מקדש את דבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתיה , דהא מוריד גחלים מן המזבח לארץ פליגי בה רבי יוחנן ור יש משמע דלא שייך בגחלים ראוי למזבח . ]תוס'[. מדברי חכמים, אף על פי שאינם צריכים את הכלי. וכמו כן למדנו מעדותו, שקטורת ולבונה מצטרפים מדברי חכמים, גם כשהם על גבי כלי ]כגון על גבי מגש[, אף על פי שאינם בתוכו של כלי. דף כד ורבי חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן , שכל עיקר דין צירוף כלי לענין קדשים למד מעדותו של רבי עקיבא, וכולו מדברי חכמים בלבד. וולדות טומאה בקדשים כבר נתבאר ]במעלה ח'[, שהקדשים, יש בהם גם וולד רביעי לטומאה, מה שאין כן תרומה, שיש בה רק וולד שלישי לטומאה, וחולין יש בהם רק וולד שני לטומאה. א. וולד שני לטומאה - אף בחולין . ענין זה, שיש וולד שני לטומאה, למד מהכתוב, "וְּ כָׁל כְּ לִי חֶ רֶ ש אֲ שֶ ר יִפֹל מֵ הֶ ם" מהשרצים "אֶ ל תֹוכֹו " של הכלי ונעשה הכלי ראשון "כֹל" אוכל
118 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כד פרק שלישי חומר בקודש "אֲ שֶ ר בְּ תֹוכֹו יִטְּ מָׁ א". כלומר השרץ טימא את הכלי, ונעשה הכלי וולד ראשון לטומאה, והכלי חזר וטימא את האוכל, ונעשה האוכל וולד שני לטומאה. והכתוב הזה אינו מחלק, ויש ללמוד ממנו שבין חולין ובין תרומה ובין קדשים, בכולם אוכל נעשה שני לטומאה. ב. וולד שלישי לטומאה - בתרומה. ענין זה שבתרומה יש גם וולד שלישי לטומאה, למד בקל וחומר. שכן טמא שטבל לטומאתו, ועדיין לא העריב שמשו ]=טבול יום[, קל הוא, שהוא מותר בחולין ואסור בתרומה. ואם כן, שני לטומאה שהוא חמור ממנו, שטמא אף בחולין, כל שכן שאסור בתרומה, ואם נגע בה, טימא אותה, ונעשית שלישי לטומאה. ג. וולד שלישי לטומאה - בקדשים. ענין זה שבקדשים יש וולד שלישי לטומאה למד מהכתוב, "וְּ הַּ בָׁ שָׁ ר אֲ שֶ ר יִּגַּע בְּ כָׁל טָׁ מֵ א ל ֹא יֵאָׁ כֵל בָ אֵ ש יִשָ רֵ ף" )ויקרא ז' י"ט(. מבואר, שקדשים הנוגעים בדבר הנקרא טמא, נפסלים, ו מאחר ששני נקרא טמא, כמבואר בכתוב, "כֹל אֲ שֶ ר בְ תֹוכֹו יִטְ מָ א", קדשים הנוגעים בהם נאסרים, ונעשים שלישי לטומאה. ד. וולד רביעי לטומאה - בקדשים. ענין זה שיש בקדשים גם וולד רביעי לטומאה ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ואם תאמר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון. אם כן קל וחומר לא צריך, שהרי למדנו שלישי לקדש מן התורה, והיכא דמיפריך קל וחומר , לא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ... ולמאן דאמר נמי אמרינן דיו, הני מעלות דרבנן נינהו, ולאו דאורייתא. והאי דנקט ולמדנו שלישי לקדש, מלתא בעלמא היא, דאשמעינן דשלישי לקדש מן התורה הוא. ]רש"י[. למד בקל וחומר. שכן טמא שטבל והעריב שמשו, ועוד לא הביא קרבנות טהרתו ]=מחוסר כיפורים[, קל הוא, שהוא מותר בתרומה ואסור בקדשים. ואם כן, שלישי לטומאה שהוא חמור ממנו, שטמא אף בתרומה, כל שכן שאסור בקדשים, ואם נגע 1 בהם, טימא אותם, ונעשו רביעי לטומאה . היד מטמאה את חברתה לקדש נתבאר במשנתנו ]במעלה ט'[, שמי שנגעה ידו אחת בלבד בדבר המטמא את הידים, לענין קדשים שתי ידיו נחשבות טמאות, ולא יגע בקדשים, לא בזו ולא בזו, עד שיטביל ידיו. ונחלקו חכמים איזו טומאה ירדה לאותה יד שלא נגעה בעצמה בטומאה. וכן נחלקו חכמים מתי היד השניה טמאה מחמת נגיעת היד הראשונה בטומאה. איזו טומאה ירדה ליד שלא נגעה בטומאה לדעת רבי, היד הטהורה נעשית ממש כמו היד הטמאה, להיחשב שני לטומאה, לטמא קדשים שיהיו שלישי לטומאה, והם חוזרים ופוסלים אחרים להיות רביעי. ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה , היד הטהורה אינה נעשית ממש כמו היד הטמאה, אלא כמי שנגעה בה, כלומר נעשית שלישי לטומאה, לפסול קדשים שיהיו רביעי לטומאה בלבד. וכן אמר רבי יוחנן .
119 דף כד מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש מתי היד השניה טמאה מחמת היד שנגעה לדעת רב שזבי, כל מה שאמרו שהיד הטהורה נעשית טמאה, אין זה אלא בחיבורים. כלומר אין היד הטהורה נחשבת טמאה כחברתה, אלא בשעה שהיד הטמאה נוגעת בטהורה. שאם בשעה שנגע בידו הטהורה בקדשים, נגע בידו הטמאה בטהורה, נחשבת הטהורה כמו הטמאה, ומטמאה את הקדשים או פוסלת אותם. והטעם לכך, כי חששו שמא יגע בהם ביד הטמאה עצמה. אבל כשהיד הטמאה אינה נוגעת בטהורה, הטהורה טהורה, ואינה פוסלת קדשים. ולדעת אביי, בכל זמן, מאחר שנטמאה ידו האחת, גם היד השניה טמאה, בין כשחברתה נוגעת בה, ובין כשאינה נוגעת בה. וראיה לדבר זה, מהברייתא בה הובאה מחלוקת רבי ורבי יוסי ברבי יהודה, והזכירו דין זה ביד נגובה שאין בה משקים. שכן אם היד מטמאה את חברתה רק בחיבורים, ומחשש שמא יגע בקדשים ביד הטמאה עצמה, אין שום חילוק בין נגובה לאינה נגובה, שהרי היד הטמאה עצמה כבר נטמאת, ויש לחוש שתטמא בעצמה את הקדשים. אבל אם היד מטמאה את חברתה גם שלא בחיבורים, שהיד הטהורה עצמה נעשית טמאה, בזה צריכים לפרש, שכן הדין אף ביד נגובה, שלא נאמר, הטעם לכך שהיד מטמאה את חברתה, שמא היו משקים על היד הטמאה, ונטמאו ממנה, ונעשו ראשון לטומאה, שכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה, וחזרו וטימאו את היד השניה, אלא אף על פי שלא היו משקים על הראשונה לטמא את השניה, היא טמאה מחמת עצמה. נטמאה ידו ונגע ביד חבירו נתבאר שמי שנגעה ידו אחת בדבר המטמא את הידים נטמאה גם ידו השניה. ואם חזר ונגע בידו השניה ביד חבירו , הכל מודים שלא טימא את יד חבירו . ו נחלקו חכמים, מה הדין אם נגע ביד חבירו בידו הראשונה, שנטמאה בעצמה בדבר המטמא את הידים. רבי יוחנן אמר, שאם נגע ביד חבירו, טימא אותה. ]ויל"ע אם באופן הזה רק ידו זו של חברו טמאה או שגם ידו השניה נטמאת עמה[. ומתחילה ריש לקיש היה חלוק עליו ואמר, שאם נגע בידו הטמאה ביד חבירו, לא טימא את יד חבירו. ו לבסוף חזר בו ריש לקיש ואמר כרבי יוחנן. האם יד מטמאה את חברתה אף לא לקדשים במשנה בתחילת הפרק נתבאר, שרק לענין קדשים, כשנטמאה ידו אחת, גם חברתה טמאה, לדעת רבי להיות שניה, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה להיות שלישית. אבל לתרומה, טמאה רק היד שנטמאה. ובברייתא בגמרא מבואר, שלדעת רבי יהושע, אין חילוק בדבר, ולעולם, מי שנטמאה ידו אחת בדבר המטמא את הידים להיחשב שניות לטומאה, גם ידו השניה טמאה, ואף לתרומה.
120 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כד פרק שלישי חומר בקודש ודעת חכמים בברייתא אינה ברורה, אפשר שדעתם שהיד מטמאה את חברתה להיות שלישית לפסול קדשים בלבד ולא תרומה, כדעת רבי יוסי ברבי יהודה. ואפשר שדעתם שאין היד מטמאה את חברתה כלל, וחולקים על משנתנו מכל וכל. מאכלים נגובים בידים מסואבות שנינו במשנתנו במעלות הקו דש ]במעלה י'[, אוכלים מאכלים נגובים בידים מסואבות, בתרומה, אבל לא בקדש. ופירש רש"י, שאוכלים נגובים הם מאכלים נגובים מעולם, כלומר שלא הכשרו במשקים מעולם. ולכן אף על פי שהם תרומה, נוגעים בהם בידים טמאות שהן שניות וראויות לפסול תרומה, כי מאחר שהמאכלים לא הוכשרו במשקים, אינם מקבלים טומאה. אבל קדשים, אף על פי שלא הוכשרו במשקים, מקבלים טומאה, משום חיבת הקדש, שהחביבות שיש לקדשים מכשירה אותם לקבל טומאה אף בלא משקה, ולכן אין נוגעים בהם בידים טמאות. ורבי חנינא בן אנטיגנוס הקשה, הלא ענין זה שחיבת הקדש מכשירה את האוכלים, דין פשוט הוא, ולא היה צריך ללמדנו ענין זה. ולפיכך אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס, שענין ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 וכי אמרינן בהמוכר את הבית דף של נחתומין טמא, א ף על גב דלית ליה בית קבול כלל, התם טמא משום משמש אדם ומשתמש ממשמשי אדם , וכן ההיא דטבלא המתהפכת טמאה דבפרק שתי הלחם אף למ אן דאמר מסגרתו למטה היתה, א ף על גב דלא מחברא לטבלא כדדשמע בריש סוכה אלא מטעם משמשי אדם הוי, והכי איתא בהדיא בתורת כהנים. ] תוס'[. 2 והכי קתני מתניתין, אוכלין חולין בידים מסואבות עם התרומה, אבל לא עם הקדש. ולהכי נקט נגובין, שאילו עכשיו היו משקין עליהם , היו משקין נעשין ראשונים מחמת הידים, ועושין את החולין שניים, וכשנוגעין בתרומה שבפיו, פוסלין אותם . ואית דמסיק מלתא בנגובין שמעולם לא הוכשרו, וקשיא לי, בחולין, מה לי הוכשרו מה לי לא הוכשרו, הלא אין ידים מועילות כלום לחולין. ]רש"י[. אחר שנינו כאן , ולא דברו כאן באוכלים שלא הוכשרו, אלא באוכלים שהוכשרו, ועתה נוגבו. וזה שידיו טמאות רשאי לאכול חולין אף על פי שהוכשרו לקבל טומאה, כי ידיו שניות הן, ואין שני עושה שני בחולין, אבל אסור לאכול בידיו תרומה וקדשים הנפסלים ונטמאים מידיו. ואף שאסור לאכול תרומה וקדשים בידיו, רשאי הוא לאוכלם שלא בידיו, כגון על ידי שיתחב לו חבירו בפיו, או שיאחז בהם בכוש או כרכר שהם פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים . טומאה1 ובזה יש חילוק בין תרומה לקדשים. ש מי שידיו טמאות , ואוכל תרומה שהוכשרה בלא לגעת בה בידיו , על ידי כוש או כרכר או חבירו, רשאי לאכול עמה חולין אף בידיו, רשאי לאכול עמה חולין אף בידיו , ואין לחוש שמא כשיכניס החולין לפיו בידו, יגע בידו בתרומה ויפסלנה, כי יזהר ולא יגע. אבל אם אוכל קדשים שלא בידיו , אסור לו לאכול עימהם חולין בידיו , שמא כשיכניס החולין לפיו בידו, יגע בידו בקדשים שבפיו 2 ויטמאם . טבילה לאונן ומחוסר כפורים לקדש האונן הוא זה שמת אחד מקרוביו, ומוטל עליו לקברו. ומדין תורה גם אם לא נטמא במתו, אסור הוא כל היום במעשר שני וקדשים
121 דף כה מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש ]ובתרומה הוא מותר[. ולמחרת הוא מותר בקדשים בלא שום טבילה. אלא מאחר שהיה זמן שהיה אסור בהם, הזקיקוהו חכמים טבילה קודם שיאכל קדשים ]וזו מעלה י"א[. וכן מחוסר כיפורים, הוא טמא שסדר טהרתו לטבול ולהביא למחרת קרבן, מדין תורה, אחרי שטבל והעריב שמשו, מותר לו לאכול תרומה, ואסור בקדשים עד שיביא קרבנו למחרת. ואף שמדין תורה, מיד אחר שהביא קרבנו למחרת הוא מותר בקדשים, בלא שום טבילה, מאחר שהיה זמן שהיה אסור בקדשים, הזקיקוהו חכמים טבילה אחר הבאת קרבנותיו קודם שיאכל קדשים . דף כה להעביר טהרות דרך ארץ העמים חכמים גזרו טומאה על ארץ העמים. ואם כן, המעביר טהרות דרך ארץ העמים, הן נטמאות מיד. ו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה , יש אפשרות להעביר ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 המחזיקים ארבעים סאה בלח, שמחמת גודלם אינם מקבלים טומאה. 2 בפרק כ הן גדול בנזיר אמר כתנאי , הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר יהודה מטהר , מאי לאו דרבי סבר משום אוירא גזרו ורבי יוסי סבר לא גזרו משום אוירא , לא דכ ולי עלמא משום גושא גזרו משום אוירא לא גזרו , מר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר שמיה אהל . והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה מלאה ספרים וזרקה על פני המת באהל טמאה וכו' . וקשה מאי קאמר , כיון דס בירא ליה שמיה אהל אמאי זרק על פני המת טמאה אהל זרוק הוא וחוצץ . וי ש מפרשים והתניא לשון קושיא הוי , והכי פריך כדפרשינן וחוצץ וא חר כך דמסיק וקאמר ואי בעי ת אימא גרסינן דכ ולי עלמא לא שמיה אהל וגרס דכ ולי עלמא משום אוירא , ומר סבר דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן . והקשה הר"ר אלחנן דבשמעתין משמע דפליגי אי שמיה אהל בזרוק אי לא , והכי נמי בפ רק בכל מערבין ודוחק הוא לומר דנקט הכא לישנא דאהל זרוק משום דמעיקרא בעי למימר ליה ולפי המסקנא אינו . ועוד קשה להר"י דהתם נמי צ ריך לומר לרבי יוסי בר יהודה דשמיה אהל כי מוקי פלוגתא בשמא יוצא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר רבי יוסי אם לא מטעם דאהל זרוק שמיה אהל , ותהדר קושיין לדוכתה מתיבה מלאה ספרים אמאי מטמא . ותירץ ר"י ד לעולם אמת הוא דפליגי באהל זרוק שמיה אהל ודוקא כגון שידה תיבה ומגדל שהולכים , אבל זרק תיבה לא הוי אהל וכן משמע במסכת אהלות עוף הפורח או הקופץ וספינה המטרפת לא הויא אהל , ומייתי סייעתא מזורק תיבה מלאה ספרים , מדקאמר ואם היתה מונחת טהורה , והיינו שהולכת בנחת והיינו אהל זרוק וזרק דרישא לא חשיב אהל זרוק דומיא דעוף הפורח . ]תוס'[. 3 צריך עיון אמאי לא חשיב ליה גבי מעלות דתרומה מצינו בשילהי הניזקין דניצלת בהא דאמר מפקידין תרומה אצל עם הארץ במוקף צמיד פתיל. הר"ר אלחנן. ]תוס'[. טהרות דרך ארץ העמים , באופן שלא יטמאו, וזאת כשיתנו אותן בתיבה שידה או מגדל ]=מיני 1 .]כי תחתית הכלים האלה נחשבת כאוהל ארונות לחצוץ בין ארץ העמים למה שבתוך הארונות ]= אוהל זרוק ומטלטל שמו אוהל [. ורבי חולק ואומר, שכל אוהל שהוא מטלטל 2=[ זרוק[ אינו נחשב אוהל לחצוץ מפני הטומאה , ואם כן, כשיתנו את הטהרות בארונות הללו, הן נטמאות מארץ העמים. ו גם לדעת רבי, יש אפשרות להעביר טהרות דרך ארץ העמים, ולא יטמאו, וזאת כשיתנו אותן בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, כלומר שהוא סתום מכל צדדיו , ואינו מקבל טומאה, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו . אלא שהצלת כלי חרס המוקף צמיד פתיל מועילה לטהרת חולין ותרומה בלבד, אבל לטהרת קדשים אינה מועילה, שכך שנינו, אין . 3 הקודש ניצול בצמיד פתיל וכמו כן אין הצלת כלי חרס המוקף צמיד פתיל מועילה לטהרת מי חטאת, שגם הם אינם ניצולים בצמיד פתיל.
122 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כה פרק שלישי חומר בקודש ודווקא אחר שנעשו מי חטאת , אבל מי חולין שניצלו מטומאה בצמיד פתיל כשרים לתת בהם אפר פרה להיות מי חטאת. נאמנים על טהרת יין ושמן לקדשים כל השנה מבואר במשנתנו, שעמי הארץ שביהודה, שהקדישו יין או שמן למזבח בשעת הגתות, היא השעה שממלאים בה את השמן והיין בגת אחר שהוציאום מהזיתים והענבים, נאמנים לומר ששמרו עליהם בטהרתם כל השנה ומקריבים אותם למזבח. ובדבר זה תרומה חמורה מקדשים , ש רק על הקדשים הם נאמנים לומר ששמרו עליהם בטהרה כל השנה, אבל על התרומה אינם נאמנים . ומה שאמרו, שדווקא ביהודה נאמר הדין הזה, הוא כדעת רבי, האומר, שאין דרך להעביר קדשים דרך ארץ העמים, ולכן רק היין ו השמן של יהודה ראוי לבוא למקדש בטהרה, שהמקדש בארץ יהודה הוא. אבל יין ושמן של גליל אינו ראוי לבוא למקדש בטהרה, כי יש רצועה של ארץ 1 ,וארץ העמים גזרו עליה העמים בין גליל ליהודה חכמים טומאה, ואם כן אין אפשרות להביא יין ושמן מגליל ליהודה בלא שיטמאו. וחברים שהיו מטהרים שמנם ויינם בגליל ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 הקשה הר"ר אלחנן היאך היו מביאין אפר פרה לגליל דאי אפשר לעשות אלא בירושלים, ואם כן נטמא בהבאת דרך ארץ העמים . ושמא דבשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ ריך עיון היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה רצועה נטמא ובעי הזאה שלישי ושביעי. ][ הקשה הר"ר אלחנן דתניא בתוספתא ארץ העמים טמאה מקוואותיה ושביליהן טמאין ארץ הכותים טהורה ומקוואותיהן טהורין ושביליהן טהורים כו' . ונראה למורי דהתם נשנית קודם שקלקלו לדמות יונה, והכי משמע בירושלמי, בעו כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם, דתנינן תמן ארץ ישראל טהורה מקוואותיה טהורים כו'. ]תוס' [. 2 לא גזרו על תרומת ם בשעת הגתות , מפני הפסד כהנים חברים, שאם לא היו מקבלים מעמ י הארץ, היו מפסידים רוב תרומות ארץ ישראל . ]רש"י[. 3 משמע מהכא דבעינן הכשר בזיתים ולא מכשר ליה בשעת מסיקה. ודלא כפירוש רבינו תם שפירש בפ רק קמא דשבת אם אתה מקניטני גוזרני על המסיקה ושוב גזר לה. וכן משמע בכולה תוספתא דטהרות ... דבעינן בזיתים הכשר. ויש טעם נכון לדבר כדפי רש ר"י, שמשקה זיתים אינו אלא מוהל בעלמא ולא חשיב משקה. ]תוס'[. לקדשים, לא משום שיודעים דרך להעבירם לירושלים בטהרה, אלא מניחים אותם במקומם, ולכשיבוא אליהו ויראה להם דרך להעביר בטהרה, יעבירו. נאמנים על טהרת יין ושמן לתרומה בשעת הגתות נתבאר שאין עמי הארץ נאמנים לומר, ששמרו יין ושמן של תרומה בטהרה במשך השנה. ובשעת הגתות והבדים, כלומר בשעה שמביאים את הזיתים והענבים לבית הבד להוציא שמן ויין לגת הכל מטהרים את כליהם, שיהיו השמן והיין טהורים, ולכן בשעה זו גם 2 עמי הארץ נאמנים על טהרתם אף לתרומה . לדעת רב נחמן , דווקא בעיקר שעת הגתות והבדים , שהכל עסוקים בהם, עמי הארץ נאמנים על טהרתם. אבל בסוף זמן הגתות והבדים , שרוב בני אדם כבר פסקו לעסוק בכך, הרי זה נידון כשעה שעברו הגתות והבדים , ושוב אין עמי הארץ נאמנים על טהרתם יין ושמן לתרומה. ועל כך שנינו בברייתא, שעם הארץ העוסק בשמנו ויינו בשעה זו, ישייר מעט זיתים וענבים שלא יעשה מהם שמן ויין, כדי שלא יוכשרו 3 ,ויתן אות לקבל טומאה ם לכהן כמו שהם, והוא יעשה מהם שמן ויין בטהרה, אבל עם
123 דף כה מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש הארץ לא יעשה, כי לא יהא נאמן על טהרתם. ולדעת רב יוסף, דווקא ביהודה , בשעת הגתות והבדים עמי הארץ נאמנים על טהרת יין ושמן, ואף לתרומה, שמשמרים על שמנם ויינם שמא יקדישוהו, אבל בגליל אינם נאמנים על כך . אפילו בשעת הגתות והבדים1 ו אביי הקשה על דברי רב יוסף, מברייתא בה שנינו בפירוש, ש עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה, נאמנים על היין בשעת היין, ועל השמן בשעת השמן, אבל לא על היין בשעת השמן, ולא על השמן בשעת היין. עברו הגתות והבדים נתבאר, שבשעת הגתות והבדים, עמי הארץ נאמנים על טהרת תרומה, ולאחר מכן אינם נאמנים . ואם הביא עם הארץ תרומה לכהן אחר שעת הגתות והבדים, לא יקבלנה הכהן . אבל מניחה עם הארץ אצלו עד שעת הגתות הבאה , ואז מביא אותה לכהן ומקבלה ממנו, והיא בחזקת טהורה. ואם עבר הכהן , וקיבל את התרומה שלא בשעת הגתות והבדים, הרי זו בחזקת טמאה. ונסתפקו בגמרא , מה הדין אם עבר הכהן וקבלה שלא בשעת הגתות והבדים , האם יכול להניחה ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים ברוב שמן שיש להם לעשות ... ומיהו פירש רש"י בגלילא שנו דפרק כירה שהיו עניים ... ]תוס'[. 2 כן פירש רש"י טעם של משנה זו מטעם ברירה , דמעיקרא הוברר הדבר שאלו לחלקו נפל , אבל בשני מינים לא אמרינן הוברר הדבר. וכן פירש הוא עצמו משנה אחרת גר ונכרי שירשו את אביהן יכול לומר טול אתה ע בודה זרה ואני אטול מעות דאית ליה ברירה התם . והיה קשה למורי, כיון דסתם משנה אית ליה ברירה תקשי מיניה לרבי יוחנן דאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, אלמא אין ברירה , וכן בבכורות גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר בי מאיר ורבי יהודה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אי יש ברירה או לא. ומההיא דהלוקח יין מן הכותים ליכא לאקשויי דשמעינן מינה ברירה , דהתם טעמא אחרינא איכא שמפרש דבריו בהדיא, אבל ירושה דממילא הויא לא . וכן בפרק בכל מערבין איכא מאן דאית ליה הך סברא. וכי תימא דמדרבנן מודה רבי יוחנן דאית ליה ברירה , הא שמעינן ליה בשילהי ביצה אין ברירה אף בעירובי תחומין . ומיהו כמה סתמי משניות דמצינו דאין ברירה ובכמה מקומות פלוגתא דתנאי, ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך, משום דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה, וגם מילתא דאיירי בעירובי תחומין דאיירי בה. ]תוס'[. ביד עצמו עד שעת הגתות והבדים ותהא טהורה , שהרי אם היתה מונחת ביד עם הארץ והיה מביאה עכשיו, היתה בחזקת טהורה, או מאחר שהכהן קיבל בשעה שהיא בחזקת טמאה, הרי זו טמאה. חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ חבר ועם הארץ שמת אביהם עם הארץ, וירשוהו, והיו לו פירות שהוכשרו לקבל טומאה, ומן הסתם נטמאו, ופירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, או שהיה לו יין טהור, ויין טמא. רשאי חבר לחלוק עם אחיו עם הארץ כל מין ומין , וליטול מכל מין את הטהורים ואת שאינם מוכשרים, ולתת לאחיו מכל מין את המוכשרים והטמאים, כי במין אחד של תבואה יש ברירה, לומר, זה ירש את אלו, וזה ירש אלו, וכל אחד נטל את חלקו שירש. אבל אין החבר יכול לחלוק עם אחיו עם הארץ מין זה כנגד מין אחר , כגון ליטול חטים טהורים כנגד שעורים טמאים, שהרי כל אחד ירש מכל מין , ואם נוטל החבר חיטים טהורים כנגד שעורים טמאים , הרי ה וא מחליף משלו תמורת חלקו של , ואסור לו לתת משלו טמא ביד עם הארץ , 2 חבירו שהוא מכשילו בכך לאכול בטומאה , ועובר משום " וְ לִפְ נֵי עִ ּוֵר לֹא תִ תֵ ן מִ כְ שֹל " )ויקרא י"ט י"ד(.
124 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כה פרק שלישי חומר בקודש ואותו חבר שעלה לחלקו מדברים של אביו עם הארץ שהם טמאים, כגון שמן טמא, אם הוא כהן, שורף ונהנה ממנו בשריפתו, ואם לאו מאבד אותם ואינו נהנה מהם. ואם נאמר שדבר שהוחזק טמא אחר שעת הגתות בהגיע שעת הגתות הבאה חוזר לטהרתו אף אם הוא ביד כהן יוכל להניח עד שעת הגתות וטהור בידו. וכמו כן אם הם דברים המשתמרים עד הרגל יניח עד הרגל והרי הם טהורים שברגל אין מחזיקים את עם הארץ טמא כפי שיתבאר בהמשך. מתוך שנאמן על הקדש נאמן על התרומה נתבאר, שעל טהרת קדשים עם הארץ נאמן כל השנה, ועל טהרת תרומה הוא נאמן רק בשעת הגתות. ואם אמר על חבית מסוימת, שהפריש לתוכה רביעית לוג לקדש, מתוך שנאמן על טהרת אותה רביעית, נאמן על כל החבית אף 1 לתרומה . כדי יין ושמן המדומעות היתה לעם הארץ חבית של טבל, ודעתו שלאחר שיתקן אותה בהפרשת תרומות ומעשרות, יפריש ממנה יין לנסכים . אף על פי שעדיין לא הקדיש את היין לנסכים, מאחר שדעתו לכך, הוא נאמן על טהרתו. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 שגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה, והקדש יקרב ל מזבח . ]רש"י[. ואם תאמר היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בה. ויש לומר דע ל ידי ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש. ]תוס' חולין לד[. ומתוך שנאמן על טהרת מה שיפריש לנסכים , הוא נאמן גם על טהרת החבית כולה אף בעודה טבל. בודקים לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר, ולכן היא בחזקת טומאה, שיש לחוש בה בכל מקום החרישה, שמא גררה לשם המחרשה מעצמות המת. ו מודים בית שמאי ובית הלל, שהנצרך לעבור דרך שדה כזו כדי להביא קרבן פסחו , רשאי לעבור בה על ידי בדיקה. לדברי רב יהודה אמר שמואל, הבדיקה היא, שיהא מנפח בה והולך. כלומר מהלך בה כשהוא מנפח ומנשב בעפר שלפניו ורואה בו, ואם יש שם עצם כשעורה, נשמט ממנו ואינו נטמא בו. שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באוהל, וכל שלא נגע בו ולא הסיטו, לא נטמא. ולדברי רבי חייא בר אבא, בית הפרס שנידש ברגל טהור, שכבר נשתברו כל העצמות שבו על ידי הדישה, והבדיקה האמורה בו, שיראו אם נידש או לא. ובדבר זה תרומה חמורה מפסח שהוא קדשים , שרק לצורך הקרבת קרבן פסח , שהמבטלו חייב כרת, התירו לבדוק את השדה ולעבור בה . אבל לא התירו לסמוך על בדיקה זו , להתיר ל מי שעבר בשדה זו לאכול תרומה , אף שאין באכילתה בטומאה אלא עונש מיתה בידי שמים ולא כרת. ולכן העובר בה ורוצה לאכול תרומה, לא יהא טהור
125 דף כה מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש אף אם יבדוק את השדה אלא הוא בחזקת טמא . 1 הוא וטעון הזאת שלישי ושביעי ונחלקו חכמים מה הדין כשהותר לעבור בשדה על ידי בדיקה לצורך הקרבת פסחו . לדעת עולא, מאחר שהותר על ידי הבדיקה לאכילת פסח, מותר הוא גם בתרומה. ולדעת רבה בר עולא, אף כשהותר על ידי הבדיקה בפסח, לא הותר בתרומה. וזקן אחד אמר לרבה בר עולא, שלא יחלוק בזה על עולא, שהרי במשנתנו מבואר כדברי עולא, שכשהפריש עם הארץ רביעית לוג מחבית לקדש, מתוך שנאמן על אותה רביעית, נאמן על כל החבית אף לתרומה, כפי שנתבאר לעיל. וכמו כן בזה, מתוך שנעשה טהור לפסח, הרי הוא טהור גם לתרומה. אין נאמנים על טהרת הקנקנים נתבאר שעמי הארץ נאמנים כל השנה על טהרת יין ושמן שהקדישו למזבח, וכמו כן בשעת הגתות והבדים נאמנים גם על טהרת יין ושמן שהפרישו לתרומה. ומבואר בברייתא, שאף בזמנים הללו שהאמינו להם על טהרת היין והשמן , לא האמינו על טהרת הקנקנים שלהם. ולכן , בכל ימות השנה, לאחר שעירה מהקנקנים את היין והשמן שהקדיש למזבח, אף על פי ששומר את הקנקנים לתת בהם קדשים אחרים שיקדיש ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 דכיון דאין זמן קבוע לאכילה, ימתין שבעה ימים ויזה שלישי ושביעי ויטבול. אבל גבי פסח, הואיל ובית הפרס דרבנן, לא העמידו דבריהם במקום כרת. ]רש"י[. 2 כן מבואר בסוגיה. ו בסוף הענין כתב רש"י, שגנאי לקדש שיהו הקנקנים שעירוהו מהן בחזקת טומאה, והוא קרב. ][ . ותירץ הר"ר אלחנן דהכא מיירי שייחדו לנסכים כשיצטרך ממנו אבל התם מיירי בשכבר הקדישו לכך . ]תוס'[. 2 לאחר זמן, אינו נאמן על טהרת הקנקנים . וכמו כן, לאחר שעירה מהם בשעת הגתות והבדים את היין והשמן שתרם, אף על פי ששומר את הקנקנים לתת בהם תרומה אחרת, אינו נאמן על טהרת הקנקנים. שאף על פי שלא גזרו על תרומתם בשעת הגתות, הטעם לכך מפני הפסד כהנים חברים, שאם לא היו מקבלים מעמי הארץ, היו מפסידים רוב תרומות ארץ ישראל. אבל על הקנקנים לא האמינו להם, ואין הכהנים חברים מקבלים מהן הקנקנים עם התרומה, אלא מערים אותה לכליהם. תחילת טהרת הכלים בשעת הגתות והבדים נתבאר, שבשעת הגתות והבדים, הכל מטהרים את כליהם, כדי שיהיו השמן והיין טהורים, ולכן בשעה זו עמי הארץ נאמנים אף על טהרת תרומה. ומבואר, שמתחילים לטהר את הכלים שבעים יום מקודם לכן , ולכן משעה זו ואילך, הם נאמנים על טהרת התרומה. ואמר אביי, שמכאן למדנו, שעל האריס לטרוח בהכנת החביות שבעים יום קודם הזמן שמתחילים לעצור את הזיתים. נאמנות עמי הארץ על טהרת כלי חרס מאחר שעמי הארץ הם בחזקת טמאים, ברוב
126 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כו פרק שלישי חומר בקודש המקומות גם כלי חרס שלהם בחזקת טמאים, ואין לקחת מהם כלי חרס להשתמש בהם טהרות. יוצא מכלל זה ירושלים וסביבותיה, לענין כלי חרס דקים, כקדרות וכוסות וצלחות, שהכל צריכים להם, ואי אפשר בלא הם. ובירושלים אין עושים כבשונות מפני העשן, לא כבשונות של סיד, ולא כבשונות של קדרות, ואם לא יוכלו לקחת כלי חרס א לו מעמי הארץ המביאים מחוץ לירושלים, לא יוכלו לעמוד בזה, ואין גוזרים גזרה על הציבור שאין רוב ציבור יכול לעמוד בה. ולפיכך אמרו, שמן המודיעים ולפנים, נאמנים עמי הארץ על כלי חרס הדקים שהם טהורים, וקונים מהם. ומודיעים הוא כרך המרוחק מירושלים חמשה עשר מיל, ובתוך המרחק הזה הם נאמנים. ומכל מקום, גם מן המודיעים ולפנים, שהקלו להאמין לעם הארץ על טהרת כלי חרס דקים, לא האמינוהו אלא בהתקיים שלושה תנאים. )א( שקדרות אלו הביא הוא עצמו . )ב( והן קדרות שהוא עצמו עשה. )ג( והלוקח הקונה ממנו , ראה שאותו עם הארץ הביאן . וכשנתקיימו שלושת התנאים הללו. מן המודיעים ולפנים, עם הארץ נאמן . ומן המודיעים ולחוץ אינו נאמן. ובדין זה תרומה חמורה מקדשים, שבאופנים שהאמינו לעם הארץ על טהרת הכלים, רק לצורך טהרת קדשים האמינוהו, ולא לצורך טהרת תרומה. נאמנות עמי הארץ במודיעים עצמה נתבאר שלפנים מן המודיעים עמי הארץ נאמנים על טהרת כלי חרס דקים בהתקיים שלושה תנאים. ובמודיעים עצמה יש חילוק, אם יש לחבר אפשרות לקנות מעם הארץ לפנים מן המודיעים, אין לקנות ממנו במודיעים עצמה. ו אם אין ל חבר אפשרות לקנות מעם הארץ לפנים מן המודיעים, קונה ממנו גם במודיעים עצמה. ועל פי החילוק הזה נאמרו הדינים הבאים. א. אם הקדר בא למודיעים מצד ירושלים, ועומד לצאת חוץ למודיעים, והחבר בא מצד חוץ ועומד להיכנס לצד ירושלים, עם הארץ נאמן, כמו לפנים מן המודיעים, ומותר לקנות ממנו, שהרי הקדר לא יחזור לאחוריו, ואם לא יקנה ממנו עכשיו, שוב לא יוכל לקנות. ב. היו שניהם באים למודיעים מצד חוץ, ועומדים להיכנס לצד ירושלים, במודיעים עצמה אין עם הארץ נאמן, שהרי יכול החבר להמתין, ולקנות ממנו כשיכנסו לפנים מן המודיעים. דף כו ג. היו שניהם באים למודיעים מצד ירושלים, ועומדים לצאת לצד החיצון, אין עם הארץ נאמן במודיעים, שהרי מתחילה, כשהיו שניהם לפנים מן המודיעים, היה נאמן, והיה ביד החבר לקנות ממנו, ומאחר שהיה לו אפשרות לקנות לפנים מן המודיעים, ולא קנה, הפסיד, ולא יקנה במודיעים עצמה.
127 דף כו מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש ד. היה עם הארץ בא מצד חוץ, ועומד להיכנס לצד פנים, אף אם החבר בא מצד פנים ועומד לצאת לצד חוץ, לא יקנה ממנו במודיעים, משום שיכול לחזור לצד פנים יחד עם עם הארץ הנכנס, ושם יקנה ממנו, ולכן לא התירו לו לקנות ממנו במודיעים. שיעור כלי חרס דקים שעמי הארץ נאמנים נתבאר שמן המודיעים ולפנים עמי הארץ נאמנים על טהרת כלי חרס דקים. ונחלקו חכמים באלו כלי חרס דברו. לדעת ריש לקיש, כשהאמינו לעמי הארץ על טהרת כלי חרס הדקים, האמינו להם רק על כלי חרס קטנים, שניטלים ביד אחת. ולדעת רבי יוחנן , האמינו להם אף על כלי חרס גדולים יותר הניטלים בשתי ידים. כלי חרס מלאים לדעת ריש לקיש, כשהאמינו לעמי הארץ על טהרת כלי חרס דקים, האמינו להם רק על כלי חרס קטנים ריקנים, אבל כשהם מלאים דבר שאין לו חזקת טהרה, כגון יין ושמן של חולין ושל תרומה, אינם נאמנים על טהרת הכלים. ולדעת רבי יוחנן , האמינו להם גם על כלי חרס מלאים משקים אלו , שאינם בחזקת טהרה. ואמר רבא, אל תתמה על כך, שהמשקים טמאים והכלים טהורים, שהרי מצאנו דוגמת זה ]בדף כ"ב[, שאמרו לענין כלי חרס המציל את ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ובהדיא שנינו בתוספתא, הגבאי ם שנכנסו לתוך הבית , נאמנים על טהרת בשר חטאת, ואין נאמנים על טהרת תרומה ... אף אם עשו תשובה , דשין בטומאה היו. ]רש"י[. המשקים שבתוכו, ואין מציל כל כלי שטף, שהכלים טמאים טומאת שבעה, והמשקים טהורים. גבאים שנכנסו לתוך הבית ישראל עמי הארץ שהם גובים את המס עבור המלך הנוכרי, ונכנסו לתוך ביתו של ישראל ליטול ממנו משכון עבור תשלום המס, כל הבית בחזקת טמא, כי מן הסתם הם ממשמשים בכל כלי הבית, וכל כלי שהסיטוהו טמאוהו. ואם באו לבדם בלא נוכרים, ואמרו , לא נגענו בכלים, הם נאמנים על כך, וכלי הבית טהורים כבתחילה, לקדשים ולא לתרומה, שגם דין זה . הוא מדברים שהתרומה חמורה מקדשים1 ואם באו עימהם נוכרים, נאמנים הגבאים עמי הארץ לומר שלא נכנסו לבית כלל. אבל אם נכנסו לבית, אינם נאמנים לומר שלא נגעו בכלי הבית, כי מחמת יראת הנוכרי, ודאי בדקו ומשמשו בכולו . יש אומרים שיראתם מהנוכרי הבא עימהם, שמא הוא יעניש אותם, ואין יראים אלא כשהנוכרי שעימהם חשוב וראוי להענישם. ויש אומרים שיראתם שמא ילשין הנוכרי הזה למלכות, ויראים אף אם הוא עצמו נוכרי שאינו חשוב. גנבים שנכנסו לתוך הבית ישראל עמי הארץ שנכנסו לתוך ביתו של ישראל
128 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כו פרק שלישי חומר בקודש לגנוב ממנו, כל הבית בחזקת טמא, כי מן הסתם הם ממשמשים בכל כלי הבית, וכל כלי שהסיטוהו טמאוהו. ו אם חזרו בתשובה, אינם משקרים, ונאמנים לומר לא נגענו בכלים אלו ואלו , ואין טמא אלא כלים שנגעו בהם. נאמנים על כלי חרס גסים בירושלים נתבאר לעיל, שאף שאין ראוי להאמין לעמי הארץ על טהרת כלי חרס, מאחר שאין עושים כבשונות בירושלים, וכלי חרס באים רק מחוצה לה, והכל צריכים להם להשתמש בהם קדשים, הקלו לענין קדשים, להאמין על טהרתם את עמי הארץ המביאים אותם חוץ מירושלים, שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם רוב ציבור יכול לעמוד בה. ולעיל נתבאר, שמהטעם הזה, האמינו לעמי הארץ על טהרת כלי חרס הדקים מן המודיעים ולפנים. ואף שמהטעם הזה יש להאמינם גם על טהרת כלי חרס הגסים, כחביות שנותנים בהם יין ושמן של קדשים, לא הקלו בטהרת כלי חרס גסים כמו בכלי חרס דקים, ולא האמינום על טהרת כלי חרס גסים אלא בירושלים עצמה ולא חוצה לה. וסיבת החילוק בין כלי חרס דקים לכלי חרס גסים, שכלי חרס הדקים הוצרכו לכל אנשי ירושלים לקדשים, שכל יחיד ויחיד נסכו בביתו, ומבשל שלמים בביתו, ו לכן הוסיפו להם טהרה ליחידים מגבול מודיעים ולפנים . אבל כלי חרס הגסים, לא הוצרכו לכל לקדשים, ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 להלן משמע שהטעם לכך הוא כדי שלא לביישם. שרק בעלי הלשכה נותנים יין ושמן מרובים של קדשים בחביות, ומאחר שאלו לבדם צריכים לכלי חרס הגסים, די להקל להם בכלים הנכנסים לתוך העיר, ושם בלבד האמינו לעמי הארץ על טהרת החביות. בשעת הרגל עמי הארץ נאמנים גם על התרומה נתבאר, שעל טהרת יין ושמן שהקדישו למזבח, עמי הארץ נאמנים כל ימות השנה. ועל טהרת יין ושמן לתרומה נאמנים רק בשעת הגתות. וכמו כן נתבאר שכל ימות השנה, מן המודיעים ולפנים, או בירושלים עצמה, עמי הארץ נאמנים על טהרת כלי חרס, להשתמש בהם קדשים, ואינם נאמנים על טהרתם להשתמש בהם תרומה. ואמרו, ששעת הרגל אינה כן, ובשעת הרגל עמי הארץ נאמנים אף על התרומה, שבשעת הרגל הכל דינם כחברים . ואמר רבי יהושע בן לוי, שדין זה למד מהכתוב האמור בענין אסיפת ישראל על מעשה פילגש בגבעה, "וַּיֵאָׁ סֵ ף כָׁל אִ יש יִשְּ רָׁ אֵ ל אֶ ל הָ עִ יר כְּ אִ יש אֶ חָׁ ד חֲ בֵ רִ ים" ) שופטים כ' י"א(, המלמד, שבשעה שכל 1 ישראל נאספים יחד, כולם נחשבים חברים , וכן הוא בשעת הרגל, שהכל נאספים בו בירושלים. הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל נתבאר, שאף שכל ימות השנה עמי הארץ בחזקת טמאים, ברגל הם בחזקת טהורים.
129 דף כו מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש ונחלקו חכמים מה דין טהרות שנגעו בהם עמי הארץ ברגל, ועבר הרגל. כגון שהיתה חבית ביד חבר, ופתח אותה ברגל למכור ממנה, והכל ממשמשים בה ברגל גם עמי הארץ, האם אחר הרגל היא בחזקת טמאה או טהורה. לדעת רבי יהודה, כל שנגעו בהם עמי הארץ ברגל בלבד, מאחר שלא נטמאו ברגל, גם לאחר הרגל טהורים הם. ו היה מקום לומר, שטעמו של רבי יהודה הוא, משום שברגל החשיבו חכמים את עמי הארץ טהורים לכל דבר, מהכתוב "וַּיֵאָ סֵ ף כָל אִ יש יִשְ רָ אֵ ל אֶ ל הָ עִ יר כְ אִ יש אֶ חָ ד חֲ בֵ רִ ים" )שופטים כ' י"א(. ומהטעם הזה, כשם שברגל אין דבר נטמא מהם, כך אינו נטמא אחר הרגל מחמת נגיעתם בו ברגל. ו במסכת ביצה מבואר, שטעמו של רבי יהודה הוא, משום שהתירו סופם משום תחילתם, כלומר, האופן שטיהר רבי אחר הרגל מה שנגעו בו עמי הארץ ברגל, הוא כשנגעו בדברים שהחל למוכרם לרבים ברגל, שהם בלבד טהורים גם אחר הרגל, כי אם היו נעשים טמאים אחר הרגל, היה נמנע מלהתחיל למוכרם ברגל. אבל דברים שלא החל למכור ברגל, אם נגעו בהם עמי הארץ ברגל, לאחר הרגל טמאים הם למפרע. ולדעת חכמים, כשנגעו בהם עמי הארץ ברגל, כבר נטמאו, אלא כדי שלא לביישם, אמרו 1 ,אבל לאחר הרגל, חכמים, שיחשבו כטהורים נחשבים כטמאים למפרע. ונחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא, לפי דעת חכמים שאחר הרגל הנשאר טמא, האם רשאי ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 אפשר משום שכל הטומאה הזו מדברי חכמים ובטלוה ברגל. להניח את הנשאר עד רגל אחר, ואז ימכור, שברגל הוא בחזקת טהור. או מאחר שעכשיו הוא בחזקת טמא, אסור לו להשהותו בידו, ועליו לבערו מיד. לאחר הרגל מטהרים העזרה אף שברגל החשיבו את עמי הארץ כחברים שהם טהורים, כי נאמר, "וַּיֵאָ סֵ ף כָל אִ יש יִשְ רָ אֵ ל אֶ ל הָ עִ יר כְ אִ יש אֶ חָ ד חֲ בֵ רִ ים ", מאחר שבאמת חוששים להם שהם טמאים, לפיכך, ביום שאחרי הרגל, מעבירים את כל כלי העזרה ממקומם, להטבילם, לטהר העזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהם ברגל. ואם היה היום שאחר הרגל יום ששי, היו דוחים את טהרת העזרה לאחר השבת, מפני כבוד השבת, שביום ששי היו הכהנים צריכים להתעסק איש בביתו בצרכי שבת. ולדעת רבי יהודה, גם כשהיה היום שאחר הרגל יום חמישי , היו דוחים את טהרת העזרה לאחר השבת, כי גם ביום חמישי לא היו פנויים להתעסק בטהרת העזרה, כי ביום זה הם טרודים להוציא את הדשן שנצטבר על המזבח כל ימות הרגל. כלי מקדש שאסור לסלקם ממקומם נתבאר שאחר הרגל היו מטהרים את כלי העזרה מחמת טומאת עמי הארץ שנגעו בהם ברגל. ויש כלים, שמצווה להניחם במקומם תמיד, ואי אפשר להוציאם להטבילם, ולפיכך, על הכלים
130 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כו פרק שלישי חומר בקודש הללו הכהנים מזהירים את עמי הארץ ברגל, שלא יגעו בהם כדי שלא יטמאו. א. השלחן . הכל מודים, שאסור לסלק את השלחן ממקומו . שנאמר, "וְּ נָׁתַּ תָׁ עַּ ל הַּ שֻּ לְּחָׁ ן לֶחֶ ם פָׁנִים לְּפָׁנַּי תָׁ מִ יד" )שמות כ"ה ל'( . ומאחר שצריך שיהיה עליו לחם לפני ה' תמיד אי אפשר להוציאו. ואם כן, לדברי הכל מזהירים את עמי הארץ 1 ברגל שלא יגעו בשלחן . ]ובהמשך יתבאר בעזה"י, מדוע הוא נחשב דבר המקבל טומאה[. ב. המנורה. לדעת התנא של הברייתא, גם את המנורה אסור לסלק ממקומה. שנאמר בה, "וְ שַּ מְ תָ אֶ ת הַּ שֻ לְחָ ן מִ חּוץ לַּפָרֹכֶת וְּ אֶ ת הַּ מְּ נֹרָׁ ה נֹכַּח הַּ שֻּ לְּחָׁ ן עַּ ל צֶ לַּע הַּ מִ שְ כָן תֵ ימָ נָה וְ הַּ שֻ לְחָ ן תִ תֵ ן עַּ ל צֶ לַּע צָ פֹון" )שמות כ"ו ל"ה(, לומר שכל זמן שהשלחן שם תהא המנורה כנגדו, ומאחר שאין מסלקים את השלחן אין מסלקים את המנורה. ואם כן, מזהירים את עמי הארץ ברגל שלא יגעו גם במנורה. ולדעת משנתנו , את המנורה מותר לסלק ממקומה להטבילה, שלא נאמר בה, "וְּ אֶ ת הַּ מְּ נֹרָׁ ה נֹכַּח הַּ שֻּ לְּחָׁ ן ", לומר, שתהא שם כל זמן שהשלחן שם, אלא ללמד היכן מקומה בזמן שהיא שם, אבל מסלקה להטבילה ומחזירה. ומה שנאמר במנורה "לְהַּ עֲלת נֵר תָ מִ יד" )ויקרא כ"ד ב'( אין הכוונה כל הזמן ממש, אלא הכוונה ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחות קאמר דאילו ישראל לא היו ראוין לילך אף בין אולם למזבח וכן פירש רש"י. ]תוס'[ . 2 פירש רש"י דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן, דהאי תמיד מלילה ללילה הוי, כמו עולת תמיד האמור בתמיד ובחביתי כ כהן גדול אבל ביום לא היה דולק דמערב ועד בקר כתיב, תן לה מדתה מערב עד בקר , הלכך כל היום יכול לסלקה. אבל תמיד האמור בשלחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליו משבת לשבת. והקשה הר"ר אלחנן דהא במסכת תמיד משמע דנר מערבי דולק כל היום שממנה היה מדליק ובה היה מסיים, ומסתמא מתמיד נפקא. ועוד קשה להר"ר אלחנן עלה דההיא דהא כתיב מערב עד בקר ושיערו חכמים מדתה לחצי לוג. ויש לומר, דמ כל מקום לא היה בה טפי מבשאר נרות ומ כל מקום ממילא מחמת הנס דולק כל היום ובשעה שלא היה הנס היו דולקין אותה בבקר כדי להדליק ממנה האחרות. ]תוס'[. 2 כל ערב וערב . אבל בשלחן הכוונה כל הזמן, שהרי הלחם מונח על השלחן משבת לשבת. ואם כן, על המנורה אין מזהירים את עמי הארץ ברגל שלא יגעו בה. כלי העשויים לנחת בעניין טומאת שרצים נאמר, " וְ כֹל אֲ שֶ ר יִפֹל עָ לָיו מֵ הֶ ם בְ מֹתָ ם יִטְ מָ א מִ כָל כְ לִי עֵ ץ אֹו בֶ גֶד אֹו עֹור אֹו שָ ק כָל כְ לִי אֲ שֶ ר יֵעָ שֶ ה מְ לָאכָה בָ הֶ ם בַּ מַּ יִם יּובָ א וְ טָ מֵ א עַּ ד הָ עֶ רֶ ב וְ טָ הֵ ר" )ויקרא י"א ל"ב(, הוקשו כלי עץ לשק ללמד, שאין כלי עץ מקבלים טומאה, אלא כשהם דומים לשק, שהוא דבר שניתן לטלטלו מלא או ריק, אבל כלי עץ, שכשהם מלאים אינם עומדים לטלטול , אלא להיות מונחים במקומם, כגון שהם גדולים מאוד, ומחזיקים ארבעים סאה של משקים, שכשהם מלאים אי אפשר לטלטלם, אינם מקבלים טומאה. ו כלי מתכות מקבלים טומאה אף כשאינם עשויים לטלטול אלא לנוח במקומם, שהם לא הוקשו לשק. כלים מצופים כלים ש מקבלים טומאה כגון שלחן ודולבקי הוא כסא מתקפל של עור שאוכלים עליו , שציפו אותם בשייש , כלומר בציפוי של אבן . אם הניחו בהם מקום שאינו מצופה כדי הנחת כוסות שתיה,
131 דף כו מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש ולדעת רבי יהודה כדי הנחת חתיכות אוכל, לא נשתנה דינם של הכלים, ומקבלים טומאה כבתחילה. ואם ציפו אותם עד שלא נשאר בהם מקום שאינו מצופה כשיעורים אלה, דין הכלים כאילו עשויים מהציפוי כלומר מאבן, ושוב אינם מקבלים טומאה, כדין כלי אבן שאינם מקבלים טומאה. ולא רק כשהציפוי עומד, כלומר מחוזק היטב, דין הכלי כאילו נעשה מהציפוי, אלא אף אם לא . 1 היה הציפוי עומד ולא רק כשציפה את כל הכלי ממש, אלא אף כשציפה רק את כל המקום שמשתמשים בו כגון את דף השלחן, אף אם לא ציפה את המסגרת. ולדעת רבי יוחנן כן הדין , אף כשהכלי עצמו עשוי מדבר חשוב כגון כלי מסמס. ולדעת ריש לקיש , נאמר הדין הזה, רק כשהכלי עצמו אינו חשוב 2 כל כך , כגון כלי אכסלגוס , אבל כשהכלי עצמו הוא כלי מסמס, חשוב הוא, ואינו בטל לציפוי. השלחן נחשב כלי עץ מבואר בסוגיה, ששלחן הפנים היה נידון ככלי עץ, ולא ככ לי מתכת, אף על פי שהיה מצופה כולו זהב שנאמר , " וְ עָ שִ יתָ שֻ לְחָ ן עֲצֵ י שִ טִ ים אַּ מָ תַּ יִם אָ רְ כֹו וְ אַּ מָ ה רָ חְ בֹו וְ אַּ מָ ה וָחֵ צִ י קֹמָ תֹו . וְ צִ פִ יתָ אֹתֹו זָהָ ב ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ושלחן של מקדש לא היה ציפוי עומד, דשלש שולחנות היו במקדש כמין שלשה ארונות שעשה בצלאל, והצפוי נוח להסירו. וי ש מפרשים בצפוי עומד צפוי דשייש כגון שלחן ודולבקי דשייש עב וחזק וגם בלא עץ נמי עומד מאליו, לכך לא חשיב העץ, אבל שלחן של משה הזהב היה דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי, לפיכך סלקא דעתך דהעץ עיקר והצפוי בטל לגביה. ]תוס'[. 2 בכלי אכסלגים. יתכן לפרש שהיא שם עיר וחשובים כלים הבאים משם. וקשה דהכא משמע של עץ היו והתם בזבחים פרק דם חטאת משמע שהיו של עור, כדפי רש רש"י גבי העור טעון כבוס במקום קדוש . ]תוס'[. 3 יל"ע אם תירוץ זה נשאר גם למסקנה, או שאינו אלא דחייה בלבד, אבל לפי האמת, אף שעצי שטים חשובים משאר עצים, מכל מקום כשצופו זהב, מודה ריש לקיש שהם בטלים לציפוי, ואינם ככלי חשוב המצופה אבן, כי זהב חשוב מעצי שטים, ואינו כאבן שאינו חשוב מהכלי. 4 ותרגם יונתן "פתורא דלקבל מדבחא", כלומר שאין כוונת הכתוב למזבח עצמו, אלא לשלחן שלעומת המזבח. ]תוס'[. טָ הֹור ", וזה שלא כמבואר לעיל, שכלים המצופים נידונים כאילו עשויים מהציפוי. לדעת ריש לקיש, יתכן שהסיבה שהשלחן היה נידון ככלי עץ ולא כציפוי, כי עצי שטים חשובים הם. ולדעת ריש לקיש, כשהכלי עצמו 3 עשוי מדבר חשוב אינו בטל לציפוי . ולדעת רבי יוחנן , אף שכל כלי עץ המצופה זהב נידון ככלי זהב מחמת ציפויו, השלחן נידון ככלי עץ, כי כן הוא נקרא בכתובים, שנאמר, "הַּ מִ זְּ בֵ חַּ 4 עֵ ץ שָ לֹוש אַּ מֹות גָבֹּהַּ וְ אָ רְ כֹו שְ תַּ יִם אַּ מֹות ּומִ קְ צֹעֹותָ יו לֹו וְ אָ רְ כֹו וְ קִ ירֹתָ יו עֵ ץ וַּיְדַּ בֵ ר אֵ לַּי זֶה הַּ שֻּ לְּחָׁ ן אֲ שֶ ר לִפְּ נֵי ה' " )יחזקאל מ"א כ"ב(. השלחן ראוי לקבל טומאה בעניין עריכת לחם הפנים על השלחן, נאמר, "וְ שַּ מְ תָ אֹותָ ם שְ תַּ יִם מַּ עֲרָ כֹות שֵ ש הַּ מַּ עֲרָ כֶת עַּ ל הַּ שֻּ לְּחָׁ ן הַּ טָׁ הֹר לִפְ נֵי ה'" )ויקרא כ"ד ו'( . ומתוך שנזכרה טהרה בשלחן, למדו חכמים, שהשלחן הוא בכלל הכלים הראויים לקבל טומאה, ולכן הוצרכה תורה לומר שיש לערוך עליו את הלחם כשהוא טהור ולא כשהוא טמא. ואף שנתבאר שהשלחן נידון ככלי עץ ולא ככלי מתכות, ו כמו כן נתבאר שכלי עץ שאינם מטלטלים אינם מקבלים טומאה.
132 מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש דף כז פרק שלישי חומר בקודש הטעם לכך שהשלחן היה מקבל טומאה, כי הוא נידון ככלי עץ המטלטל, כי ברגלים היו 1 ,להראות מגביהים אותו עם הלחם שעליו לעולי הרגלים את הנס נעשה בו, שהיה חם ביום . שנאמר, "לָשּום לֶחֶ ם 2 סילוקו כביום סידורו חֹם בְ יֹום הִ לָקְ חֹו" )שמואל א' כ"א ז'(, ויראו שהם חביבים לפני המקום לעשות להם ניסים. דף כז שלחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח נאמר "הַּ מִ זְּ בֵ חַּ עֵ ץ שָ לֹוש אַּ מֹות גָבֹּהַּ וְ אָ רְ כֹו שְ תַּ יִם אַּ מֹות ּומִ קְ צֹעֹותָ יו לֹו וְ אָ רְ כֹו וְ קִ ירֹתָ יו עֵ ץ וַּיְדַּ בֵ ר אֵ לַּי זֶה הַּ שֻּ לְּחָׁ ן אֲ שֶ ר לִפְּ נֵי ה' ", פתח הכתוב במזבח, וסיים בשלחן, ללמד שיש שלחן המכפר כמו מזבח. ואמרו רבי יוחנן וריש לקיש, בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, שלחנו של אדם מכפר עליו , כשהוא מכניס אורחים ומאכילם. כל הכלים שבמקדש היו להם שנ יים ושלישים כל הכלים שהיו במקדש, יש להם תחליף, שעשו ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 הקשה הר"ר אלחנן כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלים אותה ואם כן אין עשוי לנחת ואם כן אמאי צריך ראייה מקרא השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא . ותירץ דלא איצטריך קרא רק לנוב וגבעון ושילה ובית עולמים שלא היתה מטולטלת, וש מעינן מקרא שהיו מגביהין אותה. ולא נראה כיון שהיתה מטולטלת כבר אף משבאו לבית עולמים נמי לא נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה אלא י ש לומר דלא מהני טלטולה כיון דלא היתה מטולטלת לבדה כי אם בהדי שאר כלים. ]תוס'[. 2 סילוקו כסידורו לענין שהיה רך. ומה שאמר הפסוק חום ביום הלקחו לאו דוקא אלא דחם לא היה דאיכא מאן דאמר במנחות שהיא נאפת מערב שבת ואי אפשר שישמור החום עד השבת אם לא שנאמר לדבריו נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבקר. ]תוס'[. 3 וכי מוקמי לה בזבחים פרק קדשי קדשים גבי מזבח אבנים להאי קרא דמזבח א דמה . אמר הר"ר אלחנן דקאי לתרוייהו. ולמורי נראה לפי שהיה מזבח של משה במקום מזבח של אבנים של בית עולמים , וכי האי גוונא דריש התם כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל ודריש ליה מזבח אבנים במקום מזבח דנחושת. ]תוס'[. כמותם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים, יביאו שניים תחתיהן. כלי מקדש שאינם מקבלים טומאה נתבאר לעיל, שלאחר הרגל היו מטהרים את כלי העזרה מחמת טומאת עמי הארץ שנגעו בהם ברגל. ולדעת רבי אליעזר, יש כלי מקדש, שאינם צריכים לכך, כי אינם מקבלים טומאה כלל. והם מזבח הזהב ומזבח הנחושת, שהכתוב החשיבם כקרקע שאינה מקבלת טומאה. מזבח הנחושת נאמר בו , "מִ זְּ בַּח אֲ דָׁ מָׁ ה תַּ עֲשֶ ה לִי וְ זָבַּ חְ תָ עָ לָיו אֶ ת עֹלתֶ יָך וְ אֶ ת שְ לָמֶ יָך אֶ ת צ ֹאנְָך וְ אֶ ת בְ קָ רֶ ָך בְ כָל הַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר אַּ זְ כִ יר אֶ ת שְ מִ י אָ בֹוא אֵ לֶיָך ּובֵ רַּ כְ תִ יָך" )שמות כ' כ'( . הרי שהכתוב קורא למזבח , והוא שמעלים בו עולות ושלמים מזבח אדמה3 מזבח הנחושת, שעליו מעלים העולות והשלמים. ומזבח הזהב הוקש למזבח הנחושת, שנאמר, "ּומִ שְ מַּ רְ תָ ם הָ אָ רֹן וְ הַּ שֻ לְחָ ן וְ הַּ מְ נֹרָ ה וְּ הַּ מִ זְּ בְּ חֹת ּוכְ לֵי הַּ קֹדֶ ש אֲ שֶ ר יְשָ רְ תּו בָ הֶ ם וְ הַּ מָ סָ ְך וְ כֹל עֲבֹדָ תֹו" )במדבר ג' ל"א( ללמד שהם שווים. יש אומרים, שחכמים חולקים על רבי אליעזר, ואומרים, שכלים אלו טמאים הם. ואמנם
133 דף כז מסכת חגיגה פרק שלישי חומר בקודש פרק שלישי חומר בקודש מאחר שבאמת הם עשויים עץ, היה מקום לטהרם, כדין כלי עץ העשויים לנחת, שאינם מטלטלים. אלא מאחר שהם מצופים נחושת וזהב, הם נידונים ככלי מתכות, ולכן הם מקבלים טומאה, אף על פי שהם עשויים לנחת. ויש אומרים , שחכמים מודים לרבי אליעזר בכך שהמזבחות אינם מקבלים טומאה , אבל אומרים , שאין צריך ללמוד זאת מהכתוב הקורא אותם כלי אדמה , שכן גם לולא הכתוב הזה, יש ללמוד שאינם מקבלים טומאה, שהרי הם כלי עץ שאינם מטלטלים , וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה . ואף שהם מצופים נחושת וזהב, בטל ציפויים אצלם, שה רי הכתוב קרא אותם כלי עץ. תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, תלמידי חכמים, אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל 1 וחומר מסלמנדרא . ומה סלמנדרא, שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו. תלמידי חכמים, שכל גופן אש, שנאמר, "הֲ לֹוא כֹה דְ בָ רִ י כָאֵ ש נְאֻ ם ה' ּוכְ פַּטִ יש יְפֹצֵ ץ סָ לַּע" )ירמיהו כ"ג כ"ט(, על אחת כמה וכמה. אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל אמר ריש לקיש, אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב. מה מזבח הזהב, שאין עליו זהב אלא כעובי 2 דינר , שהוא דבר מועט, ונעשה בו נס שהאש בוערת עליו כמה שנים ואינה שולטת בזהבו לחסרו. פושעי ישראל, שמלאי ם מצות כרמון, 3 על אחת כמה וכמה . פושעי ישראל מלאים מצות כרמון פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, שנאמר, "כְ חּוט הַּ שָ נִי שִ פְ תֹתַּ יְִך ּומִ דְ בָ רֵ יְך נָאוֶה כְ פֶלַּח הָ רִ מֹון רַּ קָ תֵ ְך מִ בַּ עַּ ד לְצַּ מָ תֵ ְך" )שה"ש ד' ג'(, אל תקרי "רַּ קָׁ תֵ ְך", אלא רקנים שבך, ועליהם נאמר "כְּ פֶלַּח הָׁ רִ מֹון " שהם מלאים כך במצוות. סליק פרק חומר בקודש וכל מסכת חגיגה וסדר מועד הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 חיה הנבראת מן האור, כשבוערים אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק . ]רש"י[. החלד והעכבר תרגמם יהונתן כרכושתא וסלמנדרא. ערוך . ]תוס'[. 2 בתנחומא יש שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ? ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב "והסנה איננו אוכל" . ]תוס'[. 3 נראה לי דלאו בפושעי ישראל בגופן, דהא אמרינן בראש השנה פושעי ישראל בגופן גיהנם כלה והם אינם כלים , אלא בפושעי קצת קאמר ומשום דמסיק להו אברהם לכולהו חוץ מבועלי הכותית ... וכי אמרינן בסוף הזהב הכל יורדין ועולין חוץ משלשה, לאו בגיהנם מיירי אלא במקום אחד לידון הן יורדין, ואף הנידון לאחר שנים עשר חדש עולין ואין נידונין יותר משנה תמימה . ]תוס'[.