שיח שכולים, גיליון 2011

‫"לגעת בחיים"‬
‫שיח שכולים ‪ -‬תשע"א‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪1‬‬

‫"‪"Touching lives‬‬

‫‪Siach Shakulim‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪,‬‬
‫לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך‬

‫או אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר ‪-‬‬
‫כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪.‬‬

‫שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה‬
‫אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו”ל‪.‬‬

‫©‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫הוצאת יד לבנים‪ ,‬תל אביב‪ ,‬ישראל‪2011 ,‬‬
‫נערך בארומדיה ישראל‬
‫הודפס בתשע"א בדפוס כתר‪ ,‬ירושלים‬
‫‪All rights reserved‬‬

‫‪Yad Labanim‬‬
‫‪Printed in Israel‬‬

‫‪ 2‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫שנה חלפה‪ ,‬והפעם לשמחת כולנו שרר שקט‬ ‫דבר המערכת‬
‫יחסי בגבולות‪ ,‬בדרום ובצפון‪ .‬אנו מקווים‬
‫שיח שכולים ‪“ -‬לגעת בחיים”‬
‫שהרגיעה תימשך ותשרה על כולנו ביטחון אישי‬ ‫שנה ‪ - 46‬תשע"א ‪2011‬‬
‫וציבורי‪.‬‬ ‫עורכת‪:‬‬
‫לילי יפה‬
‫זו השנה השנייה שבה "שיח שכולים" יוצא‬ ‫חברי המערכת‪:‬‬
‫לאור במתכונת של ספר המופץ גם למשפחת‬
‫שמואל אגבר‪ ,‬צפירה יונתן‪ ,‬אריה רוזנברג‪ ,‬עליזה‬
‫השכול וגם לציבור הרחב‪ .‬הספר במתכונתו‬ ‫רוזנווסר‪ ,‬טובה שטיינברג‪ ,‬אפרת אבו‬
‫המורחבת כולל יצירות אומנות מעשי ידיהם של‬ ‫ניקוד‪:‬‬
‫בני משפחות שכולות‪ ,‬וכן כתבים‪ ,‬הגיגים וקטעי‬ ‫אפרת אבו‬
‫פרוזה‪ .‬באמצעות קריאת הספר‪ ,‬כל בית בישראל‬
‫ואף בתפוצות‪ ,‬יכול להיות שותף לכאב המלווה‬ ‫הפקה‪ ,‬ניהול ועריכת תוכן עבור יד לבנים‪:‬‬
‫ארומדיה ישראל ‪-‬‬
‫את המשפחות השכולות יום‪-‬יום שעה‪-‬שעה‪.‬‬
‫לאור הרחבת המתכונת של "שיח שכולים"‪,‬‬ ‫עמיר רפפורט‪ ,‬הלה מסיקה‪ ,‬מוריה בן‪-‬יוסף‬
‫והפיכתו לספר בכריכה מהודרת‪ ,‬אנו שמחים‬ ‫עיצוב ועריכה גרפית‪:‬‬
‫לבשר שחל גידול במספר הכותבים‪ ,‬ששלחו‬ ‫ארומדיה ישראל ‪-‬‬
‫יצירות כדי שיפורסמו בספר‪ .‬ניתן לציין גידול‬
‫רב במיוחד במספר האחים והאחיות השותפים‬ ‫אסי קריספין‪ ,‬איילת סביצקי‬
‫לכתיבה‪ .‬לצערנו‪ ,‬הספר לא הצליח להכיל את‬ ‫יו”ר ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫כל הכתבים‪ ,‬וכמה מהם יועברו לפרסום בשנה‬ ‫אלי בן שם‬

‫הבאה‪.‬‬ ‫מנכ”ל ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫נקווה שהספר ייקרא בכמה שיותר בתים‬ ‫רחל לניאדו‬
‫בישראל‪ ,‬ובכך תהיה נחמה פורתא לכאב הגדול‬
‫המלווה אותנו שנה ועוד שנה‪ ,‬כאשר הגעגועים‬ ‫רכזת מערכת “שיח שכולים” ביד לבנים‪:‬‬
‫יוכי פישר‬
‫ממשיכים לקרוע את נפשנו‪.‬‬
‫לפני סיום‪ ,‬בחרנו לצטט כמה שורות מ"שירי סוף‬ ‫יצירות אומנות‪:‬‬
‫רינה מוסקוביץ’‬
‫הדרך" של המשוררת לאה גולדברג‪:‬‬
‫"והנה אתה בא בימים‪ ,‬זקנת ושבת‪,‬‬ ‫מו”ל‪:‬‬
‫וימיך ספורים ויקר מינינם שבעתיים‪,‬‬ ‫יד לבנים‬
‫ותדע‪ :‬כל יום אחרון תחת השמש‪,‬‬
‫ותדע‪ :‬חדש כל יום תחת השמש"‪.‬‬ ‫ארומדיה ישראל‪:‬‬
‫טל‪ ,074-7031211 :‬פקס‪09-7671857 :‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫לילי יפה‬ ‫‪e-mail: [email protected]‬‬
‫יד לבנים‪:‬‬
‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪3‬‬
‫טל‪ ,03-5629351 :‬פקס‪03-5629354 :‬‬
‫‪e-mail: [email protected]‬‬
‫‪website: www.yadlabanim.org.il‬‬

‫‪ 4‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫דבר נשיא המדינה‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫בשירו "מגש הכסף"‪ ,‬כתב נתן אלתרמן‪:‬‬
‫"אז תשאל האומה‪ ,‬שטופת דמע וקסם‪ /‬ואמרה‪" :‬מי אתם?"‪ ,‬והשנייה שוקטים‪/‬‬

‫יענו לה‪'" :‬אנחנו מגש הכסף‪ ,‬שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'"‪.‬‬
‫שישים ושלוש שנות עצמאות חלפו מאותו רגע לאומי מכונן בתולדות עמנו‪,‬‬
‫שבו התגשם החלום הציוני והוקמה מדינת ישראל‪ .‬אך באור העצמאות והריבונות לא זכינו מן ההפקר‪.‬‬
‫הוא פרי של משא ומעש‪ ,‬עמל וזיעה‪ ,‬שעודם נמשכים‪ .‬מגש הכסף רווי‪ ,‬לדאבוננו‪ ,‬בדם ובכאב כבדים‬

‫מנשוא‪ ,‬אשר להם לא מזור ולא נחמה‪.‬‬
‫בעת הקמת המדינה‪ ,‬שררה בלב תושביה התקווה לשלום‪ ,‬לשלווה ולשגשוג‪ .‬בימים ההם קשה היה‬
‫לחזות שנצטרך להילחם על חיינו‪ ,‬בשבע מלחמות‪ ,‬שתי אינתיפאדות‪ ,‬ובאין ספור קרבות‪ ,‬מבצעים‬
‫צבאיים ואירועי טרור נוראיים‪ .‬איש לא שיווה בנפשו שמאבקנו להבטחת קיומה וביצור ביטחונה של‬

‫מדינת ישראל יימשך גם שנות דור לאחר היווסדה‪ .‬האמנו שקורבננו קרוב לסיומו‪.‬‬
‫למן ההתחלה חתרנו לשלום עם אויבים‪ ,‬והצלחנו להשיגו עם שתיים משכנותינו החשובות‪ ,‬מצרים‬
‫וירדן‪ .‬בנינו מדינה לתפארת וחברה דמוקרטית למופת‪ .‬הקמנו את היישוב היהודי הגדול ביותר שהיה‬
‫אי פעם בתולדות העם היהודי‪ .‬הישגיה של מדינת ישראל בשישים ושלוש שנותיה הם עצומים‪ ,‬אין‬

‫להם אח ורע‪.‬‬
‫אך האיומים והסכנות לא פסו‪ .‬עודנו מאוימים מקרוב‪ ,‬כמו גם מרחוק‪ .‬אולם גם העוז של אתמול לא‬
‫פג‪ .‬אנו נמשיך לעמוד מול הסכנות ונוכל להן‪ .‬הרי לפנינו מוטלים קורבנותינו‪ ,‬שורה ארוכה‪ ,‬להעיד‬
‫כי יכולנו ונוכל‪ .‬אנו המעט בעמים‪ ,‬אבל זכינו לבנים שהוציאו גדּולה מעוז‪ .‬גבורתם‪ ,‬תעוזתם ומסירות‬
‫נפשם של מפקדי צה"ל וחייליו‪ ,‬זיכתה את עמנו בגדול שבהישגים – התקומה‪ .‬ללא הבנים שנפלו‪ ,‬לא‬

‫היה עתיד לילדים שיוולדו‪.‬‬
‫אנו מבכים וכואבים את נפילתם‪ ,‬ומתברכים במורשת שהותירו אחריהם‪ .‬מורשת של חיים היא‪,‬‬
‫המאפשרת את חיינו כעם וכמדינה בארץ הזו‪ .‬מורשת‪ ,‬שצו נוקב בצידה – להפוך כל אבן למען סלילת‬

‫הדרך אל השלום‪.‬‬
‫איש אינו יכול לחלוק עמכם‪ ,‬בני המשפחות השכולות‪ ,‬את משא הצער ואת תעוקת האובדן‪ ,‬שאינם‬
‫חדלים לעולם‪ .‬אך כאבכם הוא כאב העם כולו‪ .‬הוא חוצה את הארץ לאורך ולרוחב‪ ,‬ומפלח את הלב‬
‫לעומק‪ .‬הסיפורים‪ ,‬השירים והציורים ב"שיח שכולים" מרטיטים את נימי הנפש‪ .‬הם נוגעים באומץ‬
‫בפרידה‪ ,‬ביגון‪ ,‬בבדידות ובגעגוע‪ ,‬לבן‪ ,‬לבת‪ ,‬לאבא‪ ,‬לבעל‪ ,‬לאח ולאחות‪ ,‬שהלכו לבלי שוב‪ .‬געגוע‬

‫שרק הולך וגובר מיום ליום‪ ,‬משנה לשנה‪.‬‬
‫השכול שרוי במדינת ישראל כחלק בלתי נפרד מן התודעה ומאורח החיים‪ .‬אבל לצידו נוכחת גם‬
‫הגאווה המוצדקת של זכר הנפלאים והאמיצים שבבנינו ובבנותינו‪ .‬בקרבכן‪ ,‬משפחות יקרות‪ ,‬מפכה‬
‫מעיין חבוי של כוח והשראה‪ .‬חוסן‪ ,‬שעל אף הכול‪ ,‬יכול לשאת את הנטל הרגשי הכבד‪ ,‬בראש זקוף‪,‬‬
‫ּול ֵהישיר מבט אמיץ אל החיים‪ ,‬אל הדור הבא‪ ,‬אל האור‪ ,‬אל כל הטוב והיקר שבחיינו‪ ,‬לימין הגעגועים‬

‫והצער‪.‬‬
‫כן‪ ,‬נעמי שמר צדקה במילותיה‪ָ " :‬לקוּם ָמ ָחר ַּב ּבֹ ֶקר ִעם ִׁשיר ָח ָדׁש ַּב ֵּלב‪ָ ,‬ל ִׁשיר אוֹתוֹ ְּבכוֹ ַח‪ָ ,‬ל ִׁשיר אוֹתוֹ‬

‫ִּב ְכ ֵאב"‪ .‬אין לנו ברירה אחרת‪.‬‬
‫כנשיא המדינה‪ ,‬אני מצדיע לכם‪ֵ ,‬ר ַעי בני משפחת השכול‪ ,‬ומחזק את ידיכם בשם העם כולו – בענווה‪,‬‬

‫באהבה‪ ,‬בדמעה ובהוקרה עמוקה‪.‬‬

‫שמעון פרס‬ ‫נזכור את קורבנם ואת קורבנכם – למען כולנו‪.‬‬
‫נשיא המדינה‬ ‫יהי זכר הנופלים וגיבורי המערכה ברוך‪.‬‬

‫‪ 6‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫דבר שר הביטחון‬

‫"מבטו רק נפקח‬
‫אך התחיל ללבלב ‪-‬‬
‫רק ניתן לי ותכף נלקח"‬

‫(דויד גרוסמן)‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫יום העצמאות השישים ושלושה של מדינת ישראל מגיע‪ ,‬אך רגע לפניו‪ ,‬כדי להדגיש את הקשר‬
‫המחייב בין שני הימים‪ ,‬נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה‪ .‬זהו‬
‫היום שבו אנחנו‪ ,‬אזרחי ישראל‪ ,‬מרכינים ראש ומבטאים הזדהות עם הצער והאובדן‪ .‬בחולצות‬
‫לבנות יתאספו אנשים בבתי העלמין ובחלקות הצבאיות‪ ,‬ילדים ומבוגרים‪ ,‬צעירים וקשישים‪,‬‬

‫יבקשו כולם לתת יד‪ ,‬ולשאת יחד איתכם‪ ,‬כמה שניתן‪ ,‬את כאב השכול‪.‬‬

‫לצערי‪ ,‬שאיפתנו הבסיסית להקים כאן בית ממשיכה לגבות מאתנו מחיר כבד ביותר‪ .‬גם השנה‬
‫ידענו שכול‪ ,‬ומשפחות נוספות הצטרפו אל מעגל הדמים שמלווה אותנו מאז שיבתנו לארץ‬
‫ישראל‪ .‬בלחימה ובאימונים נפלו טובי בנינו‪ ,‬ברצותם לשרת את המדינה ולהגן עליה‪ .‬פעולות‬
‫איבה של קבוצות קיצוניות‪ ,‬ממשיכות להפר את ניסיונותינו להביא לבנייתם של חיים שלווים‬
‫לצד שכנינו‪ .‬ולא רק מול אויבים בשר ודם אנו נלחמים‪ ,‬שכן בשנה החולפת היינו עדים לתעוזתם‬
‫של כוחות הביטחון‪ ,‬אשר התייצבו בגבורה נוכח האש בהר הכרמל‪ ,‬ונפלו על משמרתם בשעה‬

‫שפעלו להצלת חייהם של רבים‪.‬‬

‫כשר הביטחון וכאיש צבא‪ ,‬ליוויתי למנוחת עולמים רבים מרעיי וחיילי‪ .‬אני נושא עמי כל אחד‬
‫ואחד אשר נתן את חייו למען המדינה‪ ,‬וזוכר כי השאיר מאחוריו משפחה המומה ואבלה‪ .‬דעו‬
‫כי אנו עושים כל שביכולתנו כדי שקורבנכם לא יהיה לשווא‪" .‬כל הרוחות שנשבו כל הלילה‪ ,‬לא‬
‫יכבו את האור בקצה"‪ ,‬כתבו יהודה פוליקר ויעקב גלעד‪ .‬אף אנו תמיד נמשיך להאמין שהתקווה‬
‫מאפילה על האיבה‪ ,‬וזוהי ההשקפה שלאורה אנו פועלים‪ .‬נמשיך להאבק על זכותנו לגדל כאן‬
‫את ילדינו‪ ,‬ולהשיג את השלום המיוחל‪ .‬נעשה הכל על מנת שאזרחי ישראל לא ידעו עוד שכול‪.‬‬
‫כשר הביטחון‪ ,‬ובשם אזרחי ישראל‪ ,‬אני מבקש לעמוד לצידכם בימים קשים אלה‪ ,‬ומחבק אתכם‬

‫מתוך תחושה של אהבת אחים ושותפות בנטל האובדן‪.‬‬

‫שלכם תמיד‪,‬‬
‫אהוד ברק‬
‫שר הביטחון‬

‫דבר הרמטכ”ל‬

‫בני המשפחות השכולות‪,‬‬

‫זוהי הפעם הראשונה שאני כותב לכם ביום הקשה הזה‪ ,‬ואוצר המילים העברי דל‬
‫מכדי להביא מזור לחלל הגדול שנפער בביתכם ובליבכם‪.‬‬

‫קיבלתי את תפקיד הרמטכ"ל ה‪ 20-‬של מדינת ישראל בתקופה של תמורות מובהקות במפה האסטרטגית‬
‫של אזורנו‪ .‬אנו צופים במהפכות מכל עבר‪ ,‬והן בוודאי ישנו את פני המזרח התיכון; אנו מתמודדים עם‬
‫מדינות רדיקליות הקוראות להשמדת מדינת ישראל ועם ארגוני הטרור המנסים להרים שוב את ראשיהם‪.‬‬
‫כל אלו הן קריאות השעה‪ ,‬אך הן גם אבן דרך נוספ ת בנתיבו של עם ישראל לתקומה ולבניין בארצו‪ ,‬פרק‬

‫נוסף במאבק הגאה והדואב הזה‪ ,‬שבו מסרו יקיריכם את נפשם‪.‬‬
‫זוהי מערכה שבה עמדנו לאורך השנים בעקשנות ובעוז‪ ,‬בחזית ובעורף‪ ,‬במלחמה וביצירה‪ ,‬כשאנו‬
‫נאמנים למופת המסירות וההקרבה של רעינו הנופלים‪ ,‬בנים ובנות‪ ,‬אשר ברוחם ובגופם פילסו לנו את‬

‫דרך החיים‪.‬‬
‫בצאתם לדרכם האחרונה‪ ,‬בניכם ובנותיכם לא רק ניצבו כחומת מגן למול אויבינו והביאו ביטחון לאזרחי‬
‫מדינת ישראל‪ ,‬אלא גם התוו לצה"ל את המסלול שבו עליו לצעוד‪ ,‬הציבו את הנורמות שעל‪-‬פיהן עליו‬

‫לפעול ונתנו ביטוי כן וכואב לערכיו‪.‬‬

‫יקיריי‪,‬‬

‫בעת התייחדות זו‪ ,‬ש ּבה חשבון הנפש האישי מתחבר לחשבון הנפש הלאומי‪ ,‬אנו ֵמישירים מבט לעבר‬
‫קורבן הנופלים כולם – שלחמו למען חלומו של עם והלכו באומץ ובתחושת שליחות צנועה בשביל‬
‫הערכים והצדק של שומרי הארץ הזו‪ .‬חיילי צה"ל ומפקדיו שואבים כוח להמשיך במשימותיהם ִמֵז ֶכר‬
‫תעוזתם ונחישותם של יקיריכם‪ ,‬מחבקים אתכם בהתמודדותכם העיקשת עם האובדן ונושאים תפילה כי‬

‫טור הנופלים לא יוסיף ויארך‪.‬‬
‫מי ייתן ולא תדעו עוד צער!‬

‫זכרם של הבנים והבנות עמנו תמיד‪,‬‬ ‫ ‬

‫בנימין (בני) גנץ‪ ,‬רב אלוף‬
‫ראש המטה הכללי‬

‫דבר המפכ”ל‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫ביום הזיכרון הקרוב נעמוד כולנו לדקת דומייה בהישמע הצפירה המקפיאה‬
‫את דמינו‪ ,‬וזכר הנופלים עולה בקרבנו‪ .‬כל אחד ואחת מהבנים והבנות היו עולם‬

‫שלם של תקוות‪ ,‬שאיפות וחלומות אשר לא הוגשמו ודרכם נקטעה באיבה‪.‬‬
‫ביום זה נזכור את חובנו לנופלים ולנופלות אשר הקרבתם‪ ,‬גבורתם ואומץ לבם הם מגש הכסף עליו‬

‫נבנו ביתנו ומדינתנו‪.‬‬
‫יאיר לפיד כתב‪" :‬כשהם מתים‪ ,‬אנחנו תמיד כותבים מי הם היו‪ ,‬אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר‬

‫לא יהיו"‪.‬‬
‫ביום זה‪ ,‬אנו כולנו עמכם כמקשה אחת‪ ,‬לזכור ולהזכיר את אשר אבד לנו‪ .‬אך לכם זיכרון זה‪ ,‬הצער‪,‬‬
‫הכאב והאובדן הם חלק בלתי נפרד מכם כל ימות השנה‪ .‬היגון והשכול הם משא כבד המונח על‬

‫כתפיכם‪ ,‬המלווה אתכם תמיד‪ ,‬והזמן אינו מקהה ומרפא את הכאב שנפער בכם‪.‬‬

‫כבערב הקמת המדינה בו שמחת החוגגים נמהלה בהכנות היוצאים לקרב‪ ,‬כך גם חיינו ועצמאותנו‬
‫מתקיימים בצל השכול והאובדן‪ .‬קו דק מפריד בין ימי חושך לאור‪ ,‬בין תוגת הנופלים לשמחת הניצחון‬

‫ובין כאב לתקווה‪.‬‬
‫איבדנו רבים וטובים אך דרכנו אל המנוחה והשלום עוד לא תמה‪.‬‬

‫גם השנה‪ ,‬ערב העצמאות ה‪ 63-‬למדינת ישראל‪ ,‬אנו נדרשים לעמוד מול הצרים והאויבים המבקשים‬
‫לאיים‪ ,‬לכלות ולפגע בנו‪ ,‬אך עומק אמונתנו בצדקת הדרך וברוח המנשבת בנו היא מקור העוצמה‬

‫והכוח ועל כן נוכל להם‪.‬‬
‫אני מבקש להבטיח לכם כי חזקה מכל היא השבועה אשר נשבענו להגן ולשמור על מדינת ישראל‬
‫ואזרחיה‪ ,‬כמו גם זיכרונם העמוק של הנופלים החרוט בנו ולא יימחה‪ ,‬זיכרון הנופלים ומופת דרכם אשר‬

‫הביאנו עד הלום‪.‬‬

‫משטרת ישראל מרכינה ראש לזכר הנופלים ומאמצת אל ליבה בחום ואהבה את בני המשפחות‪.‬‬

‫יהא זכרם של הנופלים קדוש ומבורך לעד‪.‬‬

‫אתכם תמיד‪,‬‬
‫דודי כהן‪ ,‬רב ניצב‬
‫המפקח הכללי של משטרת ישראל‬

‫ראש אגף משפחות והנצחה‬

‫"שמה יש נר מאיר כך מספרת האגדה‪,‬‬ ‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫וכשהולך איש לעולמו מתעמעם אורו‬
‫וככל שאנחנו בני החיים זוכרים את‬
‫הנופלים הולך ומתחזק אורם"‪.‬‬

‫בעיניים דומעות‪ ,‬בלב כואב ובתחושה של קדושה נתייחד בעוד מספר ימים עם זכרם של חללי מערכות‬
‫ישראל ונמלא את הציווי שנטלנו על עצמנו – לזכור את כולם!‬

‫בשקט של כאב בעת תישמע צפירת הדומייה המוכרת והמצמררת‪ ,‬תתעטף אומה שלמה ביגון וזיכרון‬
‫עם זכרם של יקירנו‪ ,‬יקירכם שנפלו מקום המדינה ועד עצם היום הזה‪.‬‬

‫ביום המיוחד הזה נמוגות כל המחיצות ותחושת אחדות ושותפות גורל הופכת לחזקה מבכל עת‪.‬‬
‫אחוות השכול היא ללא הבדל עדה ומגזר‪ .‬לכל נופל מקום של כבוד וזיכרון‪ ,‬ולכל נופל מצבת אבן‬

‫אחידה‪ ,‬צנועה ושותקת‪.‬‬
‫יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום קשה‪ .‬קשה אף יותר עבור מי מאיתנו שיש לו קשר אישי‬

‫לשכול‪.‬‬
‫בקרבה האישית שלי לעולם הכל כך חשוך הזה‪ ,‬עולם השכול‪ ,‬אני יודע שאצל כל אחד מאיתנו בביתו‬

‫כל יום הוא יום זיכרון‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬בני המשפחות השכולות‪ ,‬ממשיכים את החיים בצל היגון והאובדן‪ ,‬אבל אף לא ליום אחד לא שכחנו‬

‫את יקירינו שנפלו‪ .‬אף לא ליום אחד‪ .‬והכאב‪ ,‬הכאב אינו פוחת‪.‬‬
‫עוד שנה חלפה‪ ,‬שנה בה הזיכרונות לא קהו עם הכאב שאין לו מזור‪ .‬אומרים כי הזמן מרפא את הכאב‪,‬‬

‫אך יודעים אנו כי אינו משכיח את האהבה ואת הגעגוע ליקירנו שאינם עוד עימנו‪.‬‬
‫גם השנה נביט אל הדגל העטור בצבעי כחול לבן היורד לחצי התורן‪ ,‬נשמע את תרועת החצוצרה ונזכור‬
‫את הכאב האישי שלנו‪ .‬גם השנה נעלה על לוח ליבנו את אלפי שמותיהם של יקירי האומה ונדע כי‬

‫המחיר ששילמה מדינתנו כדי להיות עם חופשי בארצנו הוא כבד מנשוא‪.‬‬
‫הארץ הקטנה שלנו שכלה מטובי בניה ובנותיה‪ .‬חללי מערכות ישראל טמונים לאורכה ולרוחבה בבתי‬

‫הקברות הצבאיים‪ ,‬בחלקות הצבאיות‪ ,‬בקיבוצים ובמושבים‪.‬‬
‫לדאבת ליבנו מאז אשתקד‪ ,‬פקדנו במסעות לוויה וקבורה בבתי העלמין ברחבי הארץ וליווינו למנוחות‬

‫עולמים חללים נוספים‪.‬‬
‫המילים "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו"‪ ,‬מקבלות עוצמה חזקה מבכל עת ביום הקדוש לזכרם של‬

‫חללי מערכות ישראל‪.‬‬
‫באגף משפחות והנצחה חרטנו על דגלנו בשגרת היום‪-‬יום לעשות הכול ‪ -‬בכול דרך ‪ -‬כדי שנשמותיהם‬

‫של אותם קדושים שאינם עימנו‪ ,‬יהיו נצח של זיכרון‪.‬‬

‫חשוב לנו כי זכרם ילווה אותנו תמיד‪.‬‬

‫עימכם תמיד‪,‬‬ ‫יהי זכרם של הנופלים צרור בלבנו לעולמי עד‪.‬‬
‫ אריה מועלם‬ ‫ ‬
‫סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה‬

‫דבר יו”ר יד לבנים‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫זו השנה השנייה ש"שיח שכולים"‪ ,‬אוסף השירים והסיפורים שנכתבו מדם ליבנו‪,‬‬
‫רואה אור במהדורה‪ ,‬המופצת גם לקהל הרחב‪.‬‬

‫הפצת הספר מאפשרת לציבור בארץ ובתפוצות הצצה אל עולמן של המשפחות‬
‫השכולות‪ .‬מבחינתנו‪ ,‬בני משפחת השכול המורחבת‪ ,‬קריאה ביצירות שנכתבו על ידינו מהווה הזדהות‬

‫עם כאבנו והוקרה לנופלים‪.‬‬
‫רעיי‪ ,‬גם התמיכה העצומה שלה אנו זוכים‪ ,‬אינה מקהה את הכאב‪ .‬אנו זוכרים את יקירינו יום‪-‬יום שעה‬
‫שעה‪ ,‬והגעגועים אליהם רק הולכים ומתגברים‪ .‬קול שנשמע מרחוק או מראה עיניים מתעתע‪ ,‬יכולים‬
‫לגרום לנו לחשוב פעם אחר פעם‪ ,‬שכל אשר עובר עלינו מאז בשורת האיוב שקיבלנו‪ ,‬אינו אלא סיוט‬

‫רע‪ ,‬אלא שהמציאות שבה וטופחת על פנינו שוב ושוב‪ .‬אכן‪ ,‬איבדנו את היקר לנו מכול‪.‬‬
‫גם בכאבנו העצום אנו עושים את מירב המאמצים להמשיך לחיות‪ ,‬לחייך‪ ,‬אפילו לצחוק‪ ,‬ולגדל את‬
‫ילדינו הנוספים בדרך שבה חינכנו את אלה שכבר אינם‪ .‬אנו חברים בארגון שאיש אינו רוצה להשתייך‬
‫אליו‪ ,‬ואיננו מסתגרים ביגוננו‪ .‬בשנה האחרונה אף לקחנו על עצמנו ליזום בכוחות משותפים פעילויות‬
‫חינוכיות‪ ,‬ביחד עם משרד החינוך‪ ,‬כדי להנחיל לדור הצעיר את מורשת ילדינו ואת הערכים שלמענם‬

‫לחמו‪.‬‬
‫קריאה ביצירות המרגשות של "שיח שכולים" מביאה לידי ביטוי את הרצון המשותף לרבים מאתנו‪,‬‬
‫להמשיך לחיות‪ ,‬ליצור‪ ,‬לחנך ולהשפיע‪ .‬הספר‪ ,‬שכולל שירים וסיפורים קצרים פרי עטם של בני‬
‫המשפחות השכולות‪ ,‬וכן יצירות אומנות העוסקות בשכול‪ ,‬הוא ההמחשה הטובה מכול לעוצמת הכאב‬

‫וגם לרצון המשותף לכולנו – לחיות‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪.‬‬

‫אנו משפחה אחת‪ ,‬שזוכה לחיבוקו של עם ישראל כולו‪ .‬המדינה והציבור חולקים את דמעותינו ואנו‬
‫מאמינים כי יש לחנך כל ילד וילדה‪ ,‬כל נער ונערה בישראל‪ ,‬על ערכי הרעות והחברות‪ ,‬ההתנדבות‬

‫וההגשמה‪ ,‬אהבת הארץ והנתינה‪ ,‬כפי שהם באים לידי ביטוי בספר זה‪.‬‬

‫בבחירה המשותפת שלנו לחיות על אדמתנו ולהגן עליה‪ ,‬אנו ממשיכים לשלם כאומה מחיר יקר‬
‫מנשוא‪ ,‬אך לא נירתע ולא נזנח לעולם את השאיפה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה‪ .‬כארגון שהוא גם‬
‫משפחה‪" ,‬יד לבנים" ימשיך כמו תמיד לחזק את אלה מבינינו שזקוקים לסיוע‪ ,‬ולתמוך בהם‪ .‬עוצמתנו‬

‫באחדותנו‪.‬‬

‫יקיריי‪ ,‬ספר חשוב זה לא היה רואה אור ללא הכותבים הרבים וחברי המערכת‪ .‬תודתי הכנה להם ולכל‬
‫מתנדבי הארגון‪ ,‬שנתינתם היא ללא גבולות‪ .‬נקווה שאת יום העצמאות הבא נציין ביחד עם גלעד שליט‪,‬‬

‫נכדם של חברינו צבי ויעל שליט‪ .‬הלוואי שיחזור מהשבי‪ ,‬יחד עם כל השבויים והנעדרים‪.‬‬

‫אתכם‪,‬‬
‫אלי בן שם‬
‫יו"ר יד לבנים‬

‫‪ 12‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫תוכן עניינים‬

‫שער ראשון | צעיר לנצח ‪15.......................................................................................................................‬‬
‫אימא אדמה | צפירה יונתן ‪17.......................................................................................................................‬‬
‫בשורת קצין העיר | שמואל אגבר ‪18............................................................................................................‬‬
‫מעיין של חיים | אופיר חדד‪19.......................................................................................................................‬‬
‫מותם של גיבורים | רחל רוזן‪-‬וייסברג‪20......................................................................................................‬‬
‫גם לדמעות יש ערך | עפרת שן‪21................................................................................................................‬‬
‫איציק | מנוח לוי‪22...........................................................................................................................................‬‬
‫היית דוגמה ומופת | יעל בראלי‪23................................................................................................................‬‬
‫הפנטזיה הגדולה שלי | אריה רוזנברג‪24.....................................................................................................‬‬
‫פרח שנקטף | טליה איכר‪25..........................................................................................................................‬‬
‫אני חיה את מותך | אסתר חן ברזילי‪26.......................................................................................................‬‬
‫דרור‪ ,‬אהבתיך ללא מילים | יחיאל שקלים‪27.............................................................................................‬‬
‫מותה המתמשך של אלמנת צה"ל | דן חמיצר‪28......................................................................................‬‬
‫דיוקן עצמי בגיל ‪ | 17‬אניתה‪-‬נעם חמיצר ז"ל ‪29........................................................................................‬‬
‫נר עד | אסתר חן ברזילי ‪30............................................................................................................................‬‬
‫ההודעה נמסרה למשפחה | מרגלית שלי‪31...............................................................................................‬‬
‫נשמה של אמא | מימי זיו‪32...........................................................................................................................‬‬
‫פרק שני | געגועים ‪33................................................................................................................................‬‬
‫בני‪ ,‬מוישי | ברברה בלום ‪35...........................................................................................................................‬‬
‫‪ 36‬שנים מדמם בשטח | דורון אלמוג‪-‬אברוצקי‪36.....................................................................................‬‬
‫לבננו עמית ז"ל ציפור נפשנו | פרחיה בן‪-‬שדה‪37......................................................................................‬‬
‫המכתב שכתבה קרן על דביר | קרן אסולין ‪38...........................................................................................‬‬
‫נועם | יפעת אשכול‪-‬לין‪39..............................................................................................................................‬‬
‫לעדי בתנו היקרה | גיל ללום‪40.....................................................................................................................‬‬
‫מכתב לאבא זוריק | עוזי דיין‪41.....................................................................................................................‬‬
‫כבר תשע שנים בלעדיך ואיתך ‪ -‬גיא בננו יחידנו | ברוריה מירוז‪42........................................................‬‬
‫עשור בלעדיך | שרון קמחי‪43........................................................................................................................‬‬
‫געגועים | מלי ענבר‪44.....................................................................................................................................‬‬
‫אהוב בן יקר שלי | אביגיל דמרי‪45................................................................................................................‬‬
‫כמו ֶשַי ַער | נדב ברנע‪46.................................................................................................................................‬‬
‫תגידי לי את | יאיר בן‪-‬שלום‪47......................................................................................................................‬‬
‫גאיה | יענקל'ה וליאורה חסון‪48....................................................................................................................‬‬
‫קינת אם מאמצת | ניסים אנג'ה‪49................................................................................................................‬‬
‫לא | תמר לנג‪50...............................................................................................................................................‬‬
‫עידני שלי | אורית מלכה‪51............................................................................................................................‬‬
‫מקום יפה לתמיד | מיכאל חייט‪52................................................................................................................‬‬
‫בלדה לשוטר | אלגרה מוטי‪53......................................................................................................................‬‬
‫לזכר דודי שמעון אלקלס ז"ל | עדי שמעון‪-‬אלון‪54....................................................................................‬‬
‫אבירי העוטף והמגן | אהוד שגב‪55...............................................................................................................‬‬
‫חצוצרה ופסנתר | שלמה גרוניך‪56...............................................................................................................‬‬
‫שי בני ‪ -‬יקיר שלי | צביה דדון ‪57...................................................................................................................‬‬
‫געגועים | רות לוי‪-‬אייל‪58................................................................................................................................‬‬
‫אליהו שלי | יוסף רדא‪59.................................................................................................................................‬‬
‫לזכר אריק בקר ז"ל | עדה בקר ‪60...............................................................................................................‬‬

‫לכתוב לך שוב | משה אביגדור‪61.................................................................................................................‬‬
‫השיר של יניב | דרור רוסתמי ונדב ארבל‪62...............................................................................................‬‬
‫רועי | מירב פילוסוף‪-‬דרורי‪63........................................................................................................................‬‬
‫לדניאל | בני בן‪-‬דוד‪64....................................................................................................................................‬‬
‫וילדי עקוד‪-‬נעקד | בן משפחת רוזנברג‪65..................................................................................................‬‬
‫שלום חבר | צבי בק ז"ל‪66.............................................................................................................................‬‬
‫חולות מדבר סיני | ליאור יונתן ז"ל‪67...........................................................................................................‬‬
‫המלאך משמיים | ברוריה מירוז‪68...............................................................................................................‬‬
‫פרק שלישי | עם הזיכרון‪69........................................................................................................................‬‬
‫והנר שלך עודנו דולק | מאיר אסף‪71..........................................................................................................‬‬
‫בן אדם בעולם | עמוס רימון ז"ל ‪72..............................................................................................................‬‬
‫לדוד שלא הכרתי | ניתאי מאיר‪73................................................................................................................‬‬
‫נעלמת | שמעון מצקין ‪74...............................................................................................................................‬‬
‫לך דומיה | נעמי חנוכה‪75..............................................................................................................................‬‬
‫דמעה אילמת | נתי זגורי‪76............................................................................................................................‬‬
‫זכרונות מרונן | לילי יפה ‪77............................................................................................................................‬‬
‫אהוד שלי | יוסי חנקין‪78.................................................................................................................................‬‬
‫מנ'ש | חגית שץ‪-‬חבה‪79.................................................................................................................................‬‬
‫שרות צבאי | שרה אברהמי‪80.......................................................................................................................‬‬
‫גלעד סרי ע"ה ‪ -‬נר זיכרון לדמותו | יוסי סרי‪81..........................................................................................‬‬
‫צחי אחי הגדול | נעמה דוד‪82.......................................................................................................................‬‬
‫כמו מתוך חלום | יובל בוכריס ‪83..................................................................................................................‬‬
‫‪ 12‬שנים | כרמלה מנור‪84..............................................................................................................................‬‬
‫באתי לדבר | אברהם שושן‪-‬מסעוד‪85.........................................................................................................‬‬
‫רגע של שקט | אילה כץ‪86............................................................................................................................‬‬
‫אחות שכולה | אורה עמר‪87..........................................................................................................................‬‬
‫אחי שלי | יצחק קריספין‪88............................................................................................................................‬‬
‫נעליים | רונן יפה ז"ל ‪89..................................................................................................................................‬‬
‫הכי קשה זה להמשיך ולגדל ילד מת | תחיה דרור‪90...............................................................................‬‬
‫לגעת באין | דליה יאירי‪92..............................................................................................................................‬‬
‫בין הזמנים | עדנה צונץ‪93.............................................................................................................................‬‬
‫התרגלנו | ברק פויר‪94....................................................................................................................................‬‬
‫ליאור | ריקי ארגוב‪95......................................................................................................................................‬‬
‫מכתב פרידה מההורים | משה שיטרית‪96..................................................................................................‬‬
‫אחי משה | יורם סלמון‪-‬שלמון‪97..................................................................................................................‬‬
‫ושוב | איתן פרץ‪98..........................................................................................................................................‬‬
‫לך‪ ,‬ניזאר חרב היקר | המשפחה‪99..............................................................................................................‬‬
‫דרך העיניים של אימא | ניסן מזל‪100...........................................................................................................‬‬
‫העצב שבי | אורית צדקביץ‪101......................................................................................................................‬‬
‫מירי יוסף | גלינה יוסף‪102...............................................................................................................................‬‬
‫מלחמה אחרונה | קובי גרידיש‪103................................................................................................................‬‬
‫הבן שלי שאבד | זמירה מרימו ‪104................................................................................................................‬‬
‫קברים | שושנה אפק‪-‬גלז‪105.........................................................................................................................‬‬
‫בעת שלום‪ ,‬אוכל שוב לגעת באחי | אליעזר רוזנפלד‪106.........................................................................‬‬
‫געגוע | איל אוחנה ‪107.....................................................................................................................................‬‬
‫גלעדי | רעות פישר‪108 ...................................................................................................................................‬‬
‫כל נדריי | צבי בק ז"ל‪109................................................................................................................................‬‬
‫נדב בן יקר | רוח'לה קובץ‪110........................................................................................................................‬‬
‫ריקוד החיים | אורה לפר‪-‬מינץ‪111................................................................................................................‬‬
‫עוד נמשך יגונך | אביגדור קהלני‪112............................................................................................................‬‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪15‬‬

‫‪ 16‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫אימא אדמה‬

‫להושיט יד פשוטה ולצפות – לא לנדבה‪ ,‬אף לא לרחמים‪,‬‬
‫לצפות ליד האחרת‪ ,‬שתאמץ את ידי בלי מלים‪.‬‬

‫ומוטב אולי לתת לשכחה לשכון כבוד במנהרת הזמן‪ ,‬אילו אפשר היה‪...‬‬
‫היו לי ויש לי חברים ויש שיחות – על מזג האוויר‪ ,‬על המנהיג שסטה‪ ,‬הצגה או קונצרט‪,‬‬

‫רק נושא אחד לא פתור‪ ,‬הס מלגעת‪.‬‬

‫ואנחנו כאן בבית‪ ,‬לאחר הטקס‪ ,‬טקס יום הזיכרון‪ ,‬שתיקה ומעלעלים בספרים הפרושים על‬
‫השולחן‪ ,‬ואמנה חלק מהם ‪ -‬גם למי שלא הכיר ולא יודע אותם‪:‬‬

‫“ההלם” מאת יאיר קוטלר ‪ -‬ראיונות אנונימיים בעקבות מלחמת אוקטובר ‪.73‬‬
‫“נשים משני צידי העימות” ‪ -‬לאורנס דיאונה – עיתונאית משוויץ‪ ,‬מראיינת נשים שכולות מישראל‬

‫וממצרים‪ ,‬אחרי מלחמת אוקטובר ‪.73‬‬
‫“המחדל”– לקט מאת קבוצת סופרים ‪ -‬תגובות גם כן בעקבות מלחמה זו‪.‬‬

‫“הה ברברה” – שירים מעיזבונו של גדעון רוזנטל‪ ,‬שנהרג במלחמה זו‪.‬‬
‫“מול פניהם” – צילומי הנספים‪ ,‬במלחמת אוקטובר ‪.73‬‬
‫“מסע לפירדאן” – סוזן רוזנפלד – כשמו כן הוא‪.‬‬

‫“וזרח השמש” – אלבום צילומים של ליאור יונתן‪ ,‬שנותר אחריו‪.‬‬
‫והשנתון שלנו – “שיח שכולים”‪ ,‬המביא ללא היסוס את הכאב‪ ,‬האהבה‪ ,‬הזעם והתקווה‪.‬‬

‫והרשימה לא תמה‪ ,‬כי דברים הרבה נכתבו אחרי המלחמות‪.‬‬

‫ואז ‪ -‬צלילי פסנתר‪ ,‬הפסנתר שבחדר‪ ,‬בשיר "אימא אדמה" ועוד שירים במקום דיבורים‪,‬‬
‫ולזכור גם אם כואב ולמחרת – לחזור לחיים‪,‬‬
‫לנסות להקים את מה שהרוס‪ ,‬ובכל דרך‪,‬‬
‫בכל דרך אפשרית למנוע הרס נוסף‪.‬‬

‫צפירה יונתן‬
‫אימא של ליאור ז”ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪17‬‬

‫ַמ ּבּוּל ּו ְג ָׁש ִמים ַע ִּזים יוֹ ְר ִדים‬ ‫בשורת קצין העיר‬
‫ֵע ִצים קוֹ ְר ִסים‪,‬‬
‫טּוּק‪ ,‬טּוּק‪,‬‬
‫ַה ְפ ָס ַקת ַח ְׁש ַמל ָנ ְפ ָלה ַעל ָה ֵאזוֹר‬ ‫ְּד ָמ ָמה ֻמ ְח ֶל ֶטת‪,‬‬
‫חֹ ֶׁש ְך יוֹ ֵרד ַעל ַה ּכֹל‪.‬‬ ‫ִנ ְׁש ְמעּוּ ְּד ִפיקוֹת ֲחָזקוֹת ַעל ֶּד ֶלת‬

‫ִמי ַא ָּתה ְק ִצין ָה ִעיר?‬ ‫ִמי ָׁשם? ִמי ָׁשם? ָק ָרא ִתי ְּבקוֹל ְמ ֻפ ָחד‬
‫ָק ָרא ִתי ׁשּוּב ְּבקוֹל רוֹ ֵעד‬ ‫ֲאַנ ְחנּו ֵמ ַה ָּצ ָבא‪ִ ...‬מ ְּק ִצין ָה ִעיר‪...‬‬
‫ִאם ְּבשׂוֹ ַרת ִאּיוֹב ְּב ִפי ָך‬ ‫ֵה ִׁשיבּו ַה ַחָּי ִלים ְּבקוֹל ֶא ָחד‬
‫ֲאַזי ֵל ְך ֶאל ָמקוֹם ַא ֵחר‪.‬‬
‫ֲח ֵׁש ָכה ַּבחּוּץ‪,‬‬
‫ָזר ַא ָּתה ְוָנ ְכ ִרי ָּכאן‪,‬‬ ‫קוֹלוֹת ְר ָע ִמים ִנ ְׁש ָמ ִעים‪,‬‬
‫ַא ְך ִאם ְמ ַב ֵּקׁש ִה ְּנ ָך ִּפ ָּנה ַח ָּמה‬
‫ָׁש ַמִים ְצבוּ ִעים ַּב ֲאדֹם‬
‫ֶזה ְמקוֹ ְמ ָך‪.‬‬ ‫ְּב ָר ִקים ְואוֹרוֹת ִצ ְבעוֹ ִנִּיים ִנ ָּת ִזים‪.‬‬
‫ַא ְך ִאם ְּבשׂוֹ ָרה ָק ָׁשה ְּב ִפי ָך‬

‫ְל ָך ִמ ָּכאן ְלָנֶוה ַא ֵחר‪.‬‬

‫שמואל אגבר‬
‫אבא של רותם ז”ל‬

‫‪ 18‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫ָמֶות‪.‬‬ ‫מעיין של חיים‬
‫ַצ ֲע ַקת ֶׁש ֶבר‪ְ ,‬ז ָע ָקה ַל ַחִּיים‪,‬‬
‫ְו ַא ֲח ֶרי ָה ֶׁש ֶקט‪ֶׁ ,‬ש ֶקט ַה ֵּמ ִתים‪.‬‬ ‫ח ִּיים‪,‬‬
‫ּוּ ִמ ָּכל ַר ַעׁש ַו ֲה ֻמ ַּלת ַה ַחִּיים‪,‬‬ ‫ָנ ִעים ְּב ַמ ְסלּול ִמ ֶּׁשל ַע ְצ ָמם‪,‬‬
‫נוֹ ְתרּוּ ַרק ַה ֶּׁש ֶקט ְו ָה ֲא ֵב ִלים‪.‬‬ ‫ִמ ְת ַק ְּד ִמים ְללֹא ִּכּוּּוּן ִּכ ְרצוָֹנם‪,‬‬

‫ַו ֲא ִני עוֹד ֵא ַדע ַר ַעׁש‪,‬‬ ‫ְו ַא ָּתה ֵח ֶלק ֵמ ֶהם‪,‬‬
‫ַו ֲא ִני עוֹד ֵא ַדע ֲה ֻמ ָּלה‪,‬‬ ‫ְּבתוֹ ָכם‪.‬‬

‫ַו ֲא ִני עוֹד ֵא ַדע‪...‬‬ ‫ַא ָּתה‪ֶׁ ,‬ש ָּת ִמיד ָר ִצי ָת‬
‫ַעד לֹא ֵנ ַדע‬ ‫ִל ְׁשאֹף ּוּ ְל ַה ִּשׂיג‪,‬‬
‫ַל ְחלֹם ּוּ ְל ַה ְג ִׁשים‪,‬‬
‫ְו ָאז ֶא ְהֶיה ִע ָּמ ְך ַּב ְּד ָמ ָמה‪.‬‬ ‫ִל ְרצוֹת וּ ְל ַמ ּצוֹת‪,‬‬

‫ִּכי ֵאין ַחֵּיינּוּ ַא ָּג ָדה‪,‬‬ ‫ִּכי ָּכל ַה ַחִּיים ְל ָפֶני ָך‬
‫ְו ַה ָּמֶות ְּכ ִחי ָדה‬ ‫לֹא ָי ַד ְע ָּת‪ִּ ,‬כי ֵהם ְּכ ָבר ֵמ ֲאחוֹ ֶרי ָך‪.‬‬

‫הּוא ּתֹם ַחֵּיינּו‪ִּ ,‬כ ְבֵני ְּתמּו ָתה‪.‬‬ ‫ָאז ַא ָּתה עוֹ ֶשׂה ָּת ְכ ִנּיוֹת‪,‬‬
‫ְּב ַלִיל ֶׁשל ַה ָּנאוֹת‪ַ ,‬א ְכָזבוֹת ְו ִת ְקווֹת‪,‬‬
‫אופיר חדד‬ ‫ּוּ ְב ֶרַגע ֶא ָחד‪ ,‬אוֹ ְר ָך ָנמוֹג ֵּבין ַה ְּצ ָל ִלים‪,‬‬
‫חבר ילדות של מעיין לוי ז"ל‬
‫ְו ַא ָּתה ְּכ ָבר לֹא ֶּבן ַה ַחִּיים‪.‬‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪19‬‬

‫מותם של גיבורים‬

‫אני יתומת מלחמה‪ .‬מצחיק לי לומר היום דבר כזה‪ ,‬כאשר אני כבר סבתא לנכדים‪ .‬אך למרות גילי‪,‬‬
‫עובדה כזאת אינה משתנה‪ .‬הייתי בת שנתיים כשאבי נהרג בעת שירותו הצבאי‪ .‬הוא היה בחיל‬

‫ההנדסה‪.‬‬
‫מדי שנה אני עולה לבית העלמין הצבאי ביום הזיכרון ומתייחדת ככל עם ישראל עם זכרו ועם זכרם‬
‫של כל החיילים האחרים שנפלו בקרבות ישראל‪ .‬בכל שנה שולח חיל ההנדסה חייל להשתתף‬
‫עמנו בטקס‪ .‬השנה הגיעה חיילת חמודה וביקשה לשמוע על אבי ועל נסיבות מותו‪ .‬היא התכוננה‬
‫היטב לפגישה וקראה את הפרטים הרלוונטיים בספר "יזכור"‪ ,‬ספר שבו מפורסמים פרטי החיילים‬
‫שנפלו‪ .‬אמרתי להם שבעצם אין הרבה מה לספר מעבר למה שכתוב בספר‪ .‬התחלנו לשוחח‬

‫ופתאום התברר שיש הרבה לספר‪.‬‬
‫הייתי בת שנתיים כשהוא נהרג‪ .‬אין לי זיכרון מוחשי וממשי ממנו‪ .‬כל מה שאני יודעת הוא מתמונות‬
‫ומסיפורי אמי‪ .‬עלינו לארץ עם סיום מלחמת העולם השנייה‪ .‬זוג הורים ותינוקת‪ .‬הייתי בת שנה‬
‫וחצי‪ .‬דיברתי יידיש‪ .‬הוריי דיברו ביניהם גם פולנית‪ .‬מלחמת השחרור הייתה לקראת סיומה‬
‫והעולים שהגיעו גויסו מיד לצבא‪ .‬הוא גויס לחיל הנדסה ואחרי חמישה חודשים נהרג‪ .‬נותרנו אם‬
‫ותינוקת‪ .‬לא היה כאן סיפור גבורה בקרב‪ .‬הוא פשוט נהרג בהתפוצצות חומר נפץ במחנה‪ .‬אולי‬
‫אפילו לא הספיק לצאת לקרבות‪ .‬אנחנו המשכנו בחיינו‪ .‬גדלתי‪ ,‬נישאתי‪ ,‬גידלתי ילדים והיום אני‬

‫כאן אתכם‪.‬‬
‫בשיחה עם החיילת התחילו להתברר לי דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם‪ :‬אולי אבי בעצם לא‬
‫הספיק אפילו לדעת עברית‪ ,‬שכן לא נשלח לאולפן‪ .‬לא הספיק לקבל משכורת ממקום עבודה‪,‬‬
‫כי לא הספיק בכלל לעבוד בארץ‪ .‬הוא הגיע מהתופת של אירופה לתופת של קרבות מלחמת‬
‫השחרור‪ .‬את בתו לא זכה לגדל‪ .‬לא זכה בעצם לעבור אף חוויה בארצו החדשה‪ ,‬שכה ציפה‬

‫להגיע אליה‪.‬‬
‫בית העלמין מלא וצפוף‪ .‬אבי נהרג ב‪ .1949-‬לקברים שלידו כבר כמעט שלא מגיעים בני‬
‫המשפחות‪ ,‬ואם מגיעים כבר איני מכירה אותם‪ .‬מגיעים נכדים ונינים‪ ,‬ויש קברים שאין איש לצידם‪.‬‬
‫אבל המלחמות נמשכות וחיילים נהרגים‪ .‬הכאב על מות אנשים צעירים לא נעלם‪ .‬את זכרם יש‬

‫לשמר‪.‬‬

‫רחל רוזן‪-‬וייסברג‬ ‫ ‬
‫בתו של אפרם ז"ל‬ ‫ ‬

‫‪ 20‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫גם לדמעות יש ערך‬

‫ִא ִּמי ִל ְּמ ָדה אוֹ ִתי ֶׁש ּלֹא ּבוֹ ִכים‪,‬‬
‫סוֹ ְג ִרים ֶאת ַה ְּכ ֵאב ּוּ ַמ ְמ ִׁשי ִכים ַּב ֶּד ֶר ְך‪,‬‬

‫ַע ְכ ָׁשו ֲא ִני חוֶֹז ֶרת ְלאֹ ֶר ְך ַה ְּד ָר ִכים‪,‬‬
‫יוֹ ַד ַעת ִּכי ַּב ֲאָנ ָחה וּ ְב ִד ְמ ָעה ֵיׁש צֹ ֶר ְך ְוֵיׁש ֵע ֶר ְך‪.‬‬

‫ֲא ִני הוֹ ֶל ֶכת ַּב ְּמקוֹמוֹת ָּב ֶהם ָּג ַדל ָא ִחי‪,‬‬
‫רוֹ ָאה ֶאת ֲח ֵב ָריו ְו ֵהם ְּכסּוּ ֵפי ֵשׂ ָער‪,‬‬

‫אוֹ ֶמ ֶרת ְל ַע ְצ ִמי ֻמ ָּתר ְל ָך ְּכ ָבר ַה ֶּב ִכי‪,‬‬
‫ַעל ָּכל ָה ֵאין ְו ָכל ֲא ֶׁשר ָהָיה ְולֹא ִנ ְׁש ַאר‪.‬‬

‫ֲא ִני ּבוֹ ָכה ַעל ָּכל ָה ֵאין ְו ַעל ָה ֵריק‪,‬‬
‫ַעל ַה ַחִּיים ֶׁש ּלֹא ִה ְס ִּפיק ָל ַד ַעת ְו ִל ְחיוֹת‪,‬‬

‫ַעל ְי ָל ִדים ֶׁש ּלֹא נוֹ ְלדּוּ לוֹ ְל ַח ֵּבק‪,‬‬
‫ַעל ָּכל ַהּיֹ ִפי ֶׁשָּיכֹל ָהָיה ִל ְהיוֹת‪.‬‬

‫ַעל ַנ ֲע ָרה ֲא ֶׁשר ָא ַהב ְו ָל ּה ִמ ְכ ָּתב ַא ֲחרוֹן ָּכ ַתב‪,‬‬
‫ְּבָיד ְּפצּו ָעה‪ִּ ,‬ב ְכ ַתב רוֹ ֵעד‪ָ ,‬ספּוּג ִּד ְמעוֹת ְּכ ֵאב‪,‬‬

‫ְו ֵעת ִנ ְק ָרע ִמן ַה ַחִּיים ֲא ֶׁשר ָּכל ָּכ ְך ָא ַהב‪,‬‬
‫ִה ִּגיעּו ִמ ְכ ָּת ָביו ְּכ ַל ַחׁש ֶׁשל ְּפ ֵר ָדה ִמן ָהאוֹ ֵהב‪.‬‬

‫ֲא ִני אוֹ ֶס ֶפת ִּד ְמעוֹ ַתי ַל ֲחרּוִּזים ּוּ ְלׁשּורוֹת‪,‬‬
‫יוֹ ֶצ ֶקת ַּב ִּמ ִּלים ֶאת ַה ְּכ ֵאב ַעל ָּכל ֲא ֶׁשר ָע ַבר‪,‬‬

‫נוֹ ֶתֶנת ְל ָא ִחי ֲא ֶׁשר ֵאינוֹ ‪ַּ -‬ד ְר ִּכי ִל ְהיוֹת‪,‬‬
‫ִּכי ֶּד ֶר ְך ִז ְכרוֹנוֹת ְו ִצּיּו ִרים הוּא ָּכאן‪ִ ,‬א ִּתי ִנ ְׁש ָאר‪.‬‬

‫עפרה שן‬
‫אחות של ארנון צור ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪21‬‬

‫איציק‬

‫ָי ִמים ְו ֵלילוֹת חוֹ ְל ִפים‬
‫ְו ֵהם יוֹ ֵתר ֲאֻר ִּכים ָק ִׁשים ּו ָמ ִרים‪.‬‬

‫ְּב ַס ְך ַה ּכֹל ֶּבן ֶע ְשׂ ִרים ּו ְׁשמוֶֹנה‬
‫ְועוֹד ִׁש ָּׁשה ֳח ָד ִׁשים‪,‬‬

‫ֶי ֶלד ָּגדוֹל וּ ְמ ֵלא ַחִּיים‪.‬‬

‫ִאי ִציק‪,‬‬
‫ֲאַנ ְחנוּ ְל ָך ָי ַצ ְרנּוּ ַחִּיים‪,‬‬
‫וּ ְגמּוּ ֵלינוּ ָהָיה ְצחוֹק ְו ִחּיּו ִכים‪.‬‬
‫ָּת ִמיד ְּב ִחּיּו ְך ּו ִמ ָּלה טוֹ ָבה ָק ִני ָת עוֹ ָל ִמים‪.‬‬

‫ִאי ִציק‪,‬‬
‫ְּבתֹם ְי ֵמי ֵׁשרּות ָק ִׁשים‪,‬‬
‫וּ ְל ַא ַחר ְי ֵמי ֲעבוֹ ָדה ַּב ִּמ ְׁש ָט ָרה‪,‬‬

‫מוֹ ְר ֵטי ֲע ַצ ִּבים‪,‬‬
‫ָּת ִמיד ֶאת ִּפ ָּנ ְת ָך ַּב ַּבִית ִח ַּפ ְשׂ ָּת‬

‫ְּכ ֵדי ְל ֵה ָרַגע ְו ָלנּו ַח‪.‬‬

‫ִאי ִציק‪,‬‬
‫ָי ִמים ְו ֵלילוֹת חוֹ ְל ִפים‪,‬‬
‫ְו ֵהם יוֹ ֵתר ֲאֻר ִּכים ְו ָק ִׁשים‪,‬‬
‫ְו ָאנּו ַּב ַּבִית ֵא ֶלי ָך נוֹ ָרא נוֹ ָרא‬

‫ִמ ְת ַּג ְע ְּג ִעים‪.‬‬

‫ְּב ַא ֲה ָבה‪,‬‬
‫ַא ָּבא‬

‫מנוח לוי‬
‫אבא של איציק ז”ל‬

‫‪ 22‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫היית דוגמה ומופת‬

‫השנים חולפות עוברות‪ ,‬אך דמותך לעיניי תמיד ניצבת‪ .‬חיוכך‪ ,‬מאור פניך‪ ,‬ענוותך‪ ,‬חוש ההומור‬
‫שלך‪ ,‬שתמיד השרית בו אווירה של נועם וחמימות‪ .‬תמיד הערצתי אותך והיית לי דוגמה ומופת‬
‫בכל אשר עשית‪ :‬במסירותך לבית ולהורים‪ ,‬לחבר ולידיד‪ ,‬בצניעותך‪ ,‬בזריזותך וחריצותך‪ ,‬וב"שתי‬

‫הידיים הימניות שלך"‪.‬‬
‫לא הספקתי לחיות הרבה במחיצתך‪ ,‬בהיותי בת שש‪-‬עשרה נלקחת מאתנו לעד‪ .‬בשנתיים שקדמו‬
‫לנפילתך למדת בטכניון‪ .‬לא הכול בא לך בקלות‪ .‬הכנת עצמך ללימוד‪ ,‬בעבודה פיזית קשה‪ ,‬בבניין‪,‬‬
‫על מנת לחסוך כסף להגשמת מטרתך‪ .‬עשית זאת מתוך נכונות והבנה ובהכרה מלאה שיש צורך‬
‫לעזור להורינו לשאת בעול‪ .‬ידעת למה אתה שואף ועשית זאת מתוך רצון כביר ובכישרון רב‪,‬‬

‫כהרגלך תמיד‪ .‬תענוג היה לעבוד במחיצתך‪ -‬זאת ציינו הכול‪.‬‬
‫אהבתי אותך‪ ,‬עמוס‪ ,‬אחי היקר‪ ,‬ותמיד שאפתי‪ ,‬ועדיין שואפת להידמות לך באופייך‪ ,‬במסירותך‪,‬‬
‫בטוב לבך‪ ,‬בהתנהגותך וביכולתך להתחבב על הכול‪ ,‬בכל אשר פנית‪ .‬כשנפלת בקרב‪ ,‬קשה היה‬
‫לי להשלים עם עובדת מותך במשך חודשים רבים‪ ,‬ותמיד חלמתי וציפיתי להופעתך המחייכת‬

‫כהרגלך תמיד‪.‬‬
‫אכזרי הוא הגורל בלקחו את הטובים והנבחרים שבבנים‪.‬‬

‫דמותך ממשיכה להאיר לי בכל דרכיי‪.‬‬
‫את משאלתי ושאיפתי להנציחך הגשמתי‪ ,‬בקראי לבני‪ ,‬בשמך‪ -‬עמוס‪.‬‬

‫יעל בראלי‬
‫אחות של עמוס גלילי ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪23‬‬

‫הפנטזיה הגדולה שלי‬

‫אמצע השבוע מחצית דצמבר ‪ ,2010‬צלצול טלפון‪ ,‬זרית‪ ,‬ידידה של שחר מאז‪"....‬היי"‪ ,‬היא אומרת‪,‬‬
‫"חשבתי שאולי נבוא אליכם‪ ,‬כל החברים של שחר‪ ,‬באיזה יום השבוע"‪ .‬געגוע חריף פקד אותי‪ ,‬שחר‬
‫בננו נהרג באסון המסוקים ומאז חלפו קרוב ל‪ 14-‬שנים‪ .‬ביני לבין עצמי חשבתי‪" ,‬מה קרה שנזכרתם‬
‫רק עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן?"‪ ,‬אך כמובן לא העזתי להביע זאת‪ ,‬רק אמרתי‪ ,‬יופי מתי נוח לכם?‬
‫זרית אומרת‪ ,‬אתייעץ עם שני האמירים‪ ,‬עם ענת ועם רועי ואחזור אליכם עם תשובה‪ .O.K ,‬אמרתי‪.‬‬
‫יום חלף והנה זרית חוזרת ושואלת אם זה בסדר שניפגש ביום ששי בערב? ואכן כך היה‪.‬‬
‫יום שישי בערב מגיע‪ ,‬שולחן האוכל עמוס כל טוב‪ .‬עינת ושגיא‪ ,‬שני אחיו הגדולים של שחר‪ ,‬מגיעים‬
‫אף הם וממתינים לחבורת הצעירים בני ה‪ ,34-‬חבריו של שחר‪ ,‬שמאז נפילתו לא העזו לעלות אלינו‬
‫הביתה פרט ליום האזכרה השנתי‪ .‬מוצא עצמי תוהה איך יתגלגלו דברים בערב שכזה‪ ,‬התהא עצבות‬
‫שורה על הפגישה או שמא‪ ,‬כך קיוויתי‪ ,‬שמחה של פגישה לאחר כל כך הרבה שנים‪ .‬זוכר את עצמי‬
‫לאחר נפילתו של שחר חושב ומקנא בהורים של חבריו שזכו שילדיהם ישתחררו מן הצבא‪ ,‬ילמדו‪,‬‬
‫יינשאו יברכו אותם בנכדים וכל הטוב שיש במשפחות רגילות‪ ...‬לאחר נפילתו של שחר הפכתי לסר‬
‫זעף וחסר סבלנות‪ .‬יודע כי התנהגותי‪ ,‬הישירות בדיבורי‪ ,‬גרמו להם לחשוש והעדיפו להתרחק מכל‬
‫פגישה עמנו‪.‬‬
‫צלצול בדלת‪ ,‬ראשון הנכנסים אמיר ג' חיוך רחב על שפתיו בקבוק יין בידו מחבק בעוז את ילדיי‪ ,‬את‬
‫דבורה זוגתי ומגיע קצת במהוסס לכיווני‪ ,‬חיבקתיו בכוח כאילו ורוצה לחזור שנים הרבה לאחור‪...‬‬
‫כמעט מיד אחריו נכנס אמיר ב' ששחר היה עבורו אבא אימא חבר והכל‪ ,‬שוב סידרת חיבוקים‪.‬‬
‫ומגיעה גם זרית יוזמת המפגש המקרינה המון לבביות ושמחת חיים אמיתית‪ ,‬חיבוקים וכולנו מסבים‬
‫אל השולחן‪ ,‬רועי וענת הודיעו שיגיעו מאוחר יותר‪ ,‬רועי מכיוון והייתה לו התחייבות קודמת וענת‬
‫מאחר ונדרשה להיניק את בתה התינוקת‪ .‬דיבורים מפה ומשם על כל הנושאים שבעולם‪ .‬שגיא‬
‫עורך קידוש ואנו מתענגים על מטעמיה של אימא של שחר‪ ,‬זרית מספרת על עיסוקה ועל עיסוקו‬
‫של בן זוגה‪.‬‬
‫צלצול בדלת‪ ,‬ענת‪ ,‬מושא אהבתו של שחר‪ ,‬נכנסת עם רועי חברו‪ ,‬סידרת חיבוקים עם כל הנוכחים‪,‬‬
‫וענת מבקשת מאימא של שחר שתלווה אותה לחדרו שם הן מסתגרות לדקות ארוכות‪ .‬שמתי לב‬
‫שענת היא היחידה מכולם שביקשה להיכנס לחדר של שחר‪...‬‬
‫הן חוזרות ולאחר מספר דקות‪ ,‬אמיר ב' קם להיפרד מאיתנו מאחר וקיבל טלפון מזוגתו כי הילדה‪,‬‬
‫(שאינה ילדתו הביולוגית) מבקשת שיחזור‪ ,‬מנסים לשכנע אותו להישאר עוד זמן מה‪ ,‬אך אמיר לא‬
‫השתנה‪ ,‬תמיד בתנועה גם אם לא צריך‪.‬‬
‫אנו מטיבים ליבנו במאכליה של דבורה ומדברים על כל הנושאים שבעולם‪ ...‬רק לא על שחר!‬
‫מחליט כהרגלי לשאול שאלה את החבורה העליזה‪" ,‬הייתי רוצה לדעת מה הפנטזיה שלכם‪,‬‬
‫אמרתי?"‪ .‬התחילו כל מיני שאלות‪ ,‬לאיזו פנטזיה אתה מתכוון? מינית? כלכלית? "כל פנטזיה שעולה‬
‫בדמיונכם"‪ ,‬אני משיב‪ ,‬כל אחד בתורו מעלה את פנטזיותיו‪ ,‬עיקר הפנטזיות נסבו כמובן על הרצון‬
‫להתעשר ולהיות מסודרים מבחינה כלכלית‪ .‬שוב חזרנו לסיפורים קטנים ולא מחייבים והאווירה‬
‫המשיכה להיות נינוחה‪ ,‬ניתן לומר עליזה! רועי מחבק אותי ואומר "אני רוצה אריה‪ ,‬שאתה תהיה‬
‫החבר שלי‪ ,‬ולא אריה אבא של שחר!" שתקתי והשבתי חרישית‪ ,‬אתה יודע שזה לא ניתן! הוא הנהן‬
‫בראשו ודמעה זלגה מזווית עינו‪.‬‬
‫השעון הגדול תיקתק אשמורת תיכונה‪ ,‬אנו עומדים להיפרד עוד רגע קט מחבריו של שחר‪ ,‬ומי יודע‬
‫לכמה זמן‪...‬‬
‫אני מתרומם‪ ,‬נעמד ואומר בקול רם‪" ,‬רגע חבר'ה‪ ,‬אתם וודאי רוצים לדעת מה הפנטזיה שלי?"‬
‫"מכירים ויודעים מה הפנטזיה שלך"‪ ,‬משיבה זרית‪" ,‬לצאת שוב לאיזה מסע בארץ מרוחקת"‪.‬‬
‫"לוא דווקא"‪ ,‬אני משיב‪" ,‬למסעות שלי אני יוצא אחת לשנה כשה‪'-‬צל' שלי מלווה אותי לאורך כל‬
‫הדרך‪ ,‬מיד בסיומו של המסע הוא אינו יכול להיקרא פנטזיה‪ ,‬עוד!!!"‪.‬‬
‫"אם כך"‪ ,‬אומר שואל אמיר ג' "מה הפנטזיה שלך?"‪.‬‬
‫אני מתיישב חזרה על הכסא‪ ,‬מניח את ידי השמאלית על כתף ימין‪ ,‬ואומר לחברים "זו ידו של שחר‬
‫המונחת על כתפי כדי להקיצני מחלום ביעותים של קרוב ל‪ 14-‬שנים! זו הפנטזיה שלי שלעולם לא‬
‫תתגשם‪ ,‬אך אני תמיד אשאף אליה"‪ ,‬אמרתי ושתקתי ארוכות‪...‬‬
‫אריה רוזנברג‬

‫אבא של שחר ז"ל‬

‫‪ 24‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫פרח שנקטף‬

‫ִמי ַכל‪ֶּ ,‬פ ַרח ֶׁש ִּנ ְק ַטף‬
‫ָּכל ָּכ ְך ַּב ֲח ָטף‪ַ ,‬מ ָּמׁש ִּבי ָעף‬

‫ַא ְכָזר הּוא ַה ּגוֹ ָרל‪,‬‬
‫ַעד ַּכ ָּמה ֻא ְמ ָלל‪.‬‬
‫ַה ֵּלב ּכוֹ ֵאב‪ּ ,‬דוֹ ֵאב‪ְ ,‬מ ָס ֵרב ְל ַה ֲא ִמין‬
‫לֹא מוּ ָכן ְל ַה ְׁש ִלים‪.‬‬

‫ָא ַה ְבנּו אוֹ ָת ְך‪ִ ,‬ה ְׁש ּתוֹ ַק ְקנוּ ִל ְהיוֹת ָּכמוֹ ְך‪,‬‬ ‫ֻּכ ֵּל ְך ְצ ִעי ָרה‪ָ ,‬י ָפה‪ַ ,‬מ ְב ִטי ָחה‬
‫ַא ְך ָּפ ַח ְדנוּ לֹא ֵה ַע ְּזנּוּ‪.‬‬ ‫ׁשוֹ ַפ ַעת חֹם‪ְ ,‬מ ֵל ַאת ִשׂ ְמ ָחה‬

‫ָי ַד ְע ְּת ִל ְהיוֹת ִט ְב ִעית‪ְ ,‬מקוֹ ִרית‬ ‫ַנ ֲע ָרה ֶׁש ִהיא ֵאׁש‪ֶ ,‬ל ָה ָבה‪,‬‬
‫וּ ֵמ ַעל ַה ּכֹל ֲא ִמ ִּתית‬ ‫ְו ַרק ִּת ְקָוה‪ַ ,‬ו ֲהמוֹן ַא ֲה ָבה‪.‬‬
‫ָׁש ַא ְב ְּת ֵמ ַה ַחִּיים ֶאת ַה ָּמתוֹק‪ְ ,‬ל ִע ִּתים ֶאת ַה ַּמר‪,‬‬
‫ָע ִשׂית " ַמה ָּברֹאׁש ֶׁש ָּל ְך "‬ ‫ֶאת ַה ְּד ַבׁש ְו ָהעֹ ֶקץ ַה ַּקר‪.‬‬
‫ְלעוֹ ָלם לֹא ֶה ֱע ִסיק אוֹ ָת ְך‪ַ " ,‬מה ַּי ִּגידוּ‪,‬‬ ‫ַה ּכֹל ַמ ֵהר‪ְּ ,‬ב ֶק ֶצב סוֹ ֵער‪,‬‬
‫ַעד ִּכי ָהרֹאׁש ְל ִע ִּתים ִמ ְס ַּת ְח ֵרר‪,‬‬
‫וּ ַמה ַּי ְח ְׁשבוּ"‬ ‫ָמה ַה ֶּפ ֶלא ֶׁש ָּת ִמיד ָהָיה ָל ְך ּבוֹ ֵער‪.‬‬
‫ֶזה לֹא ָהָיה ַה ִּס ְגנוֹן ֶׁש ָּלך‪.‬‬
‫לֹא נּו ַכל ִל ְׁשמֹ ַע עוֹד ְצחוֹק ִמ ְת ַּג ְל ֵּגל‬
‫ָא ְב ָדה ָלנּו ַמ ְנ ִהיָגה‪ְּ ,‬ברּו ַכת ִּכ ְׁשרוֹנוֹת‪,‬‬ ‫ְולֹא ָנ ִבין עוֹד ֶאת ַמ ְׁש ָמעוּת ַה ֻּמ ָּשׂג‬
‫ַמ ְל ָּכה ( ְללֹא ֶּכ ֶתר)‪ָּ ,‬כזוֹ ֶׁש ּסוֹ ֶח ֶפת‬
‫ּגוֹ ֶר ֶפת ְותוֹ ֶמ ֶכת‪.‬‬ ‫" ֵּכיף ְל ִה ְׁש ּתוֹ ֵלל"‪.‬‬
‫ָהִיית ָּכל ָּכ ְך ִּב ְל ִּתי ְצפוָּיה‪ַ ,‬נ ֲע ָר ּה ֶׁשל ַה ְפ ָּתעוֹת‪,‬‬
‫לֹא ָי ַד ְענּוּ ֵאיֶזה " ַּת ֲעלּוּל" ָיבוֹא ְּבעוֹד ָח ֵמׁש ַּד ּקוֹת‪.‬‬

‫ִמ ְת ַּג ְע ַּג ַעת ְואוֹ ֶה ֶבת ִא ָּמא‬
‫ִי ְהֶיה ִז ְכ ָר ּה ָּברּו ְך‬

‫ְלעוֹ ָלם לֹא ִנ ְׁש ְּכ ֵח ְך ִמי ַכל‪.‬‬

‫טליה איכר‬
‫אמא של מיכל ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪25‬‬

‫ֲא ִני ַמ ִּביט ִּב ְׁש ֵּתי ֵעיַנִי ְך‬ ‫אני חיה את מותך‬
‫ְו ֵהן ּבוֹכוֹת‬
‫ֲא ִני ַמ ִּביט ִּב ְׁש ֵּתי ֵעיַנִי ְך‬
‫ַק ְרֵני ֶׁש ֶמׁש ִראׁשוֹנוֹת ֶׁשל ַׁש ַחר ַמ ְפ ִצי ַע‬ ‫ְו ֵהן ּבוֹכוֹת‬
‫ּו ָב ְרחוֹב ְצ ָע ִדים ּבוֹ ְד ִדים‬
‫ַא ֲח ֵרי ֲחצוֹת ָע ְב ָרה ְּכ ָבר ַה ָּׁש ָעה ְׁש ַּתִים‬
‫ַא ְּת ִמ ְת ּבוֶֹנֶנת ִּבי ִמ ָּמ ַס ְך ִּד ְמעוֹ ַתִי ְך‬ ‫ּו ָב ְרחוֹב נוֹ ְׁשבוֹת רוּחוֹת‪.‬‬
‫ַו ֲא ִני ִמ ְת ּבוֵֹנן ָּב ְך ִמ ּתוֹ ְך ְּתמוָּנה‬ ‫ַא ְּת נוֹ ֶת ֶרת ִעם ְּתמּוָנה‬

‫ְו ַא ְּת לוֹ ֶח ֶׁשת ֶאל ַה ְּתמוָּנה ֶׁש ַעל ַה ִּקיר‬ ‫ּו ַמ ִּדים ְמיֻ ָּת ִמים ַעל קוֹ ָלב ָּב ָארוֹן‪.‬‬
‫ֲא ִני ַחָּיה ֶאת מוֹ ְת ָך ּו ֵמ ָתה ֶאת ַחַּיי‪.‬‬
‫ְו ַא ְּת לוֹ ֶח ֶׁשת ֶאל ַה ְּתמוָּנה ֶׁש ַעל ַה ִּקיר‬
‫ֲא ִני ַמ ִּביט ִּב ְׁש ֵּתי ֵעיַנִי ְך‬ ‫ֲא ִני ַחָּיה ֶאת מוֹ ְת ָך ּו ֵמ ָתה ֶאת ַחַּיי‪.‬‬
‫ְו ֵהן ּבוֹכוֹת‬
‫ֲא ִני ַמ ִּביט ִּב ְׁש ֵּתי ֵעיַנִי ְך‬
‫ֶאת ָק ָמה ְואוֹ ֶס ֶפת ֶאת ִׁש ְב ֵרי ִל ֵּב ְך‬ ‫ְו ֵהן ּבוֹכוֹת‬
‫ְו ַרק ֵנר ְנ ָׁש ָמה ֶׁש ּדוֹ ֵלק מוּל ְּתמּוָּנ ִתי‬
‫ֵּבי ְנ ַתִים חוֹ ְלפוֹת ַה ָּׁשעוֹת ַא ֲח ֵרי ֲחצוֹת‬
‫ֵמ ִאיר ֶאת ָי ַמִי ְך ְו ֶאת ֵלילוֹ ַתִי ְך‬ ‫ּו ָב ְרחוֹב ָּכבוּ ָהאוֹרוֹת‬
‫ְו ַה ְּז ַמן ֶׁש ָח ַלף לֹא ִה ְר ָּפה ֶאת ְיגוֵֹנ ְך‬
‫ֲא ִני ִמ ְת ּבוֵֹנן ָּב ְך ִמ ּתוֹ ְך ְּתמּוָנה‬
‫ְו ַא ְּת לוֹ ֶח ֶׁשת ֶאל ַה ְּתמּוָּנה ֶׁש ַעל ַה ִּקיר‬ ‫ַּבחּור ֵּבן ‪ְּ 18‬כ ָבר ַחָּיל‬
‫ֲא ִני ַחָּיה ֶאת מוֹ ְת ָך ּו ֵמ ָתה ֶאת ַחַּיי‪.‬‬
‫ְו ַא ְּת לוֹ ֶח ֶׁשת ֶאל ַה ְּתמוָּנה ֶׁש ַעל ַה ִּקיר‬
‫אסתר חן ברזילי‬ ‫ֲא ִני ַחָּיה ֶאת מוֹ ְת ָך ּו ֵמ ָתה ֶאת ַחַּיי‪.‬‬
‫אימא של דודי (להט) ברזילי ז"ל‬

‫‪ 26‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫דרור‪ ,‬אהבתיך ללא מילים‬

‫דרורי‪ ,‬בני יקירי איך חלפו חיי בדומיה עמוקה בין החיים למותך‪ ,‬ביני לבינך‪.‬‬
‫מר וכואב הוא השכול‪ ,‬כל יום הוא כמו אתמול‪.‬‬

‫כמידי שנה אנו נפגשים בבית העלמין לטקס אזכרה של יקירינו שנקטפו בטרם עת בדרכם למילוי‬
‫תפקידם‪.‬‬

‫עבורנו‪ ,‬הורים השכולים‪ ,‬כל שנה הוא יום זיכרון‪ .‬רק אנו מרגישים ומבינים את משמעות ההקרבה‬
‫והחסר‪ ,‬כאבנו וגעגוענו היום יומי הוא עמוק ושוכן בנפשנו ואיננו מרפא‪ .‬ככל שהשנים חולפות‪,‬‬

‫האבלות והקדרות לובשות צורה ופושטות צורה‪.‬‬
‫השנים שחלפו לא השכיחו את זכרם של יקירנו‪ .‬זיכרונות שהותירו בליבנו‪ ,‬פצע שלעולם לא‬
‫יגליד‪ .‬כל מה שיצרנו‪ ,‬כל מה שבנינו טבוע בדמעה‪ ,‬בעצב ובכאב‪ .‬נושאים עימנו את פצעי השכול‬
‫המסרבים להגליד‪ .‬דמותם של יקירינו מלווה אותנו מידי יום במחשבותינו ובעשייתנו‪ .‬כישרונות‬

‫גדולים שלא מומשו‪ ,‬תקוות וחלומות שנגוזו‪ ,‬נשארו חקוקים בליבנו‪.‬‬
‫מוות הוא מאורע רגשי עמוק שמטביע את חותמו‪ ,‬חוויה שאין האדם יכול להימלט ממנה‪ .‬גם‬
‫כאשר התמודד בעבר עם משברים קשים‪ ,‬הרי שאין משברים אלה מהווים הבנה מספקת לחווית‬

‫ההתמודדות עם המוות‪.‬‬
‫זה הרגשה שאדם איבד חלק מעצמו‪ .‬הזמן ואירועי החיים ממשיכים להתרחש‪ ,‬יכולים לעלות או‬

‫להוריד את עוצמת הצער והכאב‪.‬‬
‫התגובות הן אכן אינדבדואליות‪ ,‬כאב זה עניין מתעתע הוא נעלם ומופיע בעוצמות שונות‪ ,‬כמו‬
‫פצע שמתחיל להגליד ופתאום שוב שותת דם‪ ,‬ועד שנדמה כי זהו פצע פתוח שיישאר כזה תמיד‪.‬‬
‫חיי השכול הם חיים של התמודדות אין סופית מבחינת מסע להכרת חיים בצל כהה ובגעגועים‬

‫שהולכים ומתעצמים‪ ,‬בצל תחושת החמצה שהולכת וגוברת‪.‬‬
‫אנו זקוקים לאהבת חיים ול”אני” חזק‪ ,‬זאת אומרת כוח סבל‪ ,‬אומץ לב והיכולת לעמוד מול‬
‫המציאות‪ .‬התמודדות עם שאלת הקיום ומשמעות החיים כמובן שונה מאדם לאדם‪ ,‬ולכל אדם‬

‫דרך משלו לחיות עם הדברים “חיינו אינם אלא מה שמחשבותינו עושות מהם”‪.‬‬
‫דרור‪ ,‬בני יקירי‪ ,‬במותך ציינת את כתיבתם של שני ספריי האחרונים שכתבתי‪ ,‬והעליתי את משנתי‬

‫על הכתב למען יקראו וילמדו אחרים‪.‬‬
‫עוצמת אהבתי אליך‪ ,‬המשולבת בכוח האמונה יצרה את שם הספר שיצא לאור בשנת ‪“ 2005‬דרור‬
‫למחשבה”‪ .‬כאבי העמוק על אובדנך יצר את שם הספר שאחריו‪“ :‬דרך דרור ‪ -‬געגועי האהבה”‪,‬‬

‫שיצא לאור בשנת ‪.2010‬‬
‫הספרים נכתבו במילים ההופכות את הדממה לזעקה‪ ,‬כדי להצניח את שמך לעד‪ .‬אני נותן לעצמי‬

‫לחיות את היש‪ .‬האובדן לקח ממני דבר חשוב מכל‪ ,‬אך מותי שלי ייקח ממני הכול‪.‬‬
‫הדמעה לא נמחית‪ ,‬אבל יבשה על הפנים והשתיקה מבטאת מנוחה או הפוגה‪ .‬קולות השתיקה‬

‫הם למעלה מקולות הדיבור‪.‬‬
‫לעיתים השתיקה היא כמו אלם רועם וקולה חזק וזועק יותר מכל קול אדם‪ .‬הוא פשוט אנוס‬

‫לשתוק‪.‬‬

‫יחיאל שקלים‬ ‫ולסיום‪ ,‬דרור בני‪ ,‬עברו כבר ‪ 23‬שנה‬
‫אבא של דרור ז”ל‬ ‫הכאב נמשך ודבר לא השתנה‪.‬‬

‫בעצב ובדמע‪ ,‬כתבתי את אלה המילים‪.‬‬
‫פצעי עוד פתוח אך לא יגליד לעולמים‪.‬‬
‫בתוך להבת ליבי‪ ,‬בתוך נרי הפנימי אתה חקוק ונושם לעד‪.‬‬

‫לא בן מות אתה עדי עד‪.‬‬
‫אוי דרור בושם נשמתי חביבי‪.‬‬
‫אל מלא רחמים‪ ,‬יהיה זכרך ברוך‪.‬‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪27‬‬

‫מותה המתמשך של אלמנת צה"ל‬

‫אט אט מגיע יומן של אלמנות תש"ח הצעירות למות מחולי ו‪/‬או זקנה ולהעלם בהשקט אל בין‬
‫ענני שכחת המכורה הדוויה‪ .‬השנה הגיע תורה של אמי‪ .‬בת ‪ 22‬הייתה כשאבי גויס‪ ,‬יצא והבטיח‬
‫לחזור במהרה‪..‬והיא נותרה מאחור ‪ -‬עולה חדשה‪ ,‬חובקת תינוק כבן שנה‪ ,‬נטולת שפה ואובדת‬

‫דרך ועצה‪ .‬והשבועות נקפו ואין ידיעה ואיש לא בא ואין מכתב‪...‬‬
‫ואחר כך מתחילות השמועות‪ :‬ניצנים נפלה והיא אפילו לא יודעת היכן המקום הזה‪.‬‬

‫היו הרבה הרוגים‪ ,‬כך אומרים‪ ,‬אבל גם ישנם שבויים‪...‬‬
‫אין מי שיבוא להסביר‪ ,‬לתמוך או אולי לעזור‪.‬‬

‫מדי יום‪ ,‬במשך חודשים ארוכים תישרך אל משרדי הצלב האדום‪ ,‬כשתינוקה על ידיה‪ ,‬לשאול אם‬
‫כבר יודעים‪ ,‬האם הגיעו רשימות השבויים‪ ,‬האם הוא בין החיים‪.‬‬

‫רק הדוד מאמריקה‪ ,‬בקשריו הרחוקים‪ ,‬הגיע לשלטונות המצריים ואישש את החשש – "אישך‬
‫נפל ‪ -‬הוא לא בין השבויים" כך נכתב בטלגרמה הנוראה ההיא‪.‬‬

‫בתחילה הוגדר כנעדר‪ .‬אחר כך שינו מצב צבירתו לחלל – הנה התעודה‪ :‬אפילו את שמו לא‬
‫התאמצו לאיית כשורה‪ .‬וכשחזרו בני המזל מהשבי הארוך – איש לא בא לספר לה על רגעיו‬
‫האחרונים‪ .‬וכשחזרו חברי המשק אל שדות הקטל בקיבוץ ומצאו את השרידים – לא הזמינו את‬
‫אמי לנסות לזהות את שרידיו לפני קבורת האחים‪" ...‬אלמנה מסכנה‪ ,‬עולה חדשה – מה היא כבר‬

‫מבינה‪"...‬‬
‫פעם אפילו אזרה אומץ והתדפקה על דלת ביתו של המפקד שחזר מהשבי‪ ,‬ביקשה ללקט פרטים‬
‫על בעלה‪..‬חייל בגדודו‪ .‬עד יום מותה לא סלחה לשחצן גס הרוח שאמר לה‪" :‬את בכלל יכולה‬

‫לשמוח שהוא נהרג בקרב‪..‬מה שאנחנו עברנו בשבי היה נורא הרבה יותר‪"...‬‬
‫והיא שלא ראתה שריד והוכחה‪ ,‬לא האמינה והמשיכה לחלום שאולי יקרה הנס וישוב הלום קרב‬

‫מאי שם‪...‬שהרי כבר היו דברים מעולם‪.‬‬
‫ולפרנסתה עברה מניקיון משק בית אחד למשנהו‪ ,‬מתקשה להתפרנס ומתקשה לדרוש את מעט‬
‫זכויותיה‪ .‬אני זוכר את הבניין הגדול ברחוב יהודה הימית ‪" -‬זהו משרד הביטחון" הסבירה לי‬

‫ביראה ‪ -‬אבל כשיצאנו משם היא תמיד בכתה‪.‬‬
‫ובתוך שנות צנע ומחסור‪ ,‬מצאה לעצמה שוב בן זוג טוב ומיטיב שלו נישאה‪ .‬ואז‪ ,‬משבאה לבקש‬
‫ממשרד הביטחון את "מענק הנישואים" שבעזרתו תכננה לבנות ביתה מחדש‪ ,‬אמרה הפקידה‪:‬‬
‫"כמה חבל שהודעת לנו שבוע אחרי נישואייך‪ ,‬לו דיווחת לנו עד שבוע לפני החתונה‪ ,‬היית זכאית‬

‫על פי התקנה למענק‪..‬מצטערת‪ "...‬והיא הלכה‪.‬‬
‫עשרים שנים לאחר מכן כשבאו ילדיה לבקש עבורה שוב את זכויותיה הגזולים כאלמנת צה"ל‬
‫שנישאה מחדש – נאמר לנו‪..." :‬אתם צודקים‪ ...‬התקנה ההיא אכן שונתה‪ ...‬אבל מה לעשות‪,‬‬

‫העניין כבר עבר את תקופת ההתיישנות‪ ,‬מצטערים"‪.‬‬
‫ורק היא ידעה שלאלמנות אין התיישנות‪...‬‬

‫והיא‪ ,‬שעדיין לא ראתה ממנו שריד והוכחה‪ ,‬המשיכה לערוג אליו בלילותיה‪ ,‬לחלום ולהתגעגע‪...‬‬
‫ואז מצאנו אותו‪ .‬ארבעים וחמש שנים שכבה גופתו נקובת הכדורים ושסועת הפגזים בצלולואיד‬
‫בארכיון צה"ל‪ .‬כך בגסות גנזו מידיעתה סרט מצרי שבו צולמו חללי קרב ניצנים‪ .‬איש לא חשב‬
‫להראותו למשפחות הנופלים שנעדרו‪ .‬איש לא מצא לנכון למנוע ממנה ארבעה עשורים של‬
‫כאבי ספק ונעדרות‪ ...‬והשנה‪ ,‬מששונה החוק לאלמנות שנישאו מחדש‪ ,‬על ערש ימיה האחרונים‪,‬‬
‫הצליחה לחייך במרירות משנתבשרה שהתגמול החודשי חזר לחשבונה אחרי חמישים ושש שנים‪.‬‬

‫"הם לא מצלצלים לשאול בשלומי אמרה בלאות‪ ,‬הם מצלצלים לוודא אם אני עדיין חיה‪"...‬‬
‫ובמחצית התגמול החודשי הראשון שקבלה ‪ -‬עצמה עיניה בדרכה אליו‪.‬‬

‫דן חמיצר‬
‫בן של עמנואל ז"ל‬

‫‪ 28‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫דיוקן עצמי בגיל ‪17‬‬

‫אניתה נעם חמיצר‪ ,‬אשתו של עמנואל ז"ל‬
‫צבעי מים | ‪ 20×25‬ס"מ‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪29‬‬

‫נר עד‬

‫אסתר חן ברזילי‪ ,‬אימא של דודי (להט) ברזילי ז”ל‬
‫שמן על בד | ‪ 80×50‬ס"מ‬

‫‪ 30‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫ההודעה נמסרה למשפחה‬

‫מרגלית שלי‪ ,‬דודה של אלי אישה ז"ל‬
‫טכניקה מעורבת | ‪ 115×80‬ס”מ‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪31‬‬

‫נשמה של אימא‬

‫מימי זיו‪ ,‬אימא של ליאור ז"ל‬
‫טכניקה מעורבת | ‪ 115×80‬ס”מ‬

‫‪ 32‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪33‬‬

‫‪ 34‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫בני‪ ,‬מוישי‬

‫לקחו אותו לטיולו האחרון עלי אדמות‪ .‬שלושה קצינים מחיל האוויר החזיקו את הארון מצד אחד‪,‬‬
‫ושלושה‪ ,‬ששניים מהם טייסים‪ ,‬מהצד השני‪ .‬גופו הפצוע שכב בתוך ארון עץ‪ ,‬מכוסה בדגל המדינה‬

‫ונשמתו ישבה על הארון‪ ,‬חיוך חביב על פניו הבלתי נראים‪.‬‬
‫"פרידה ממש מכובדת עושים לי" אמר‪" .‬יפה שקצינים וטייסים מביאים אותי‪ .‬חבל שלא הספקתי‬

‫לקבל כנפיים"‪.‬‬
‫הם הובילו אותו דרך בית הקברות המטופח‪.‬‬
‫"תראה כמה אנשים הגיעו"‪ ,‬אמר‪" ,‬הנה שלומי‪ ,‬ורן ונמרוד‪ .‬וגם בשמת ואלכסנדרה‪ ,‬ושלי ואפרת‪,‬‬
‫ואיתמר ושושי‪ ,‬והדר ונאווה‪ ,‬ומיכלי ושירלי‪ ,‬וענת וטובי‪ ,‬וחן ושרית‪ ,‬ועדי ואירנה‪ ,‬וניצה ואיריס‪,‬‬
‫ואיתנה ויפית ולוי‪ .‬וגם החברים של שי מהישיבה‪ ,‬והבוסים של אבינועם מהעבודה‪ ,‬ומשפחה‬
‫ואנשים מהשכונה‪ ,‬ומשה ברקוביץ והרב זינגר‪ ,‬מפקדים וגם אסף ומירי‪ ,‬ודוד וחיים וד"ר דולפין‪.‬‬

‫באמת מכובד"‪.‬‬
‫הניחו אותו אט אט לתוך הקבר‪ ,‬ונשמתו קפצה מהארון ומצאה לה מקום יותר מתאים ליהנות‬

‫מהטקס‪.‬‬
‫"גם יריות עושים לכבודי‪ ,‬יפה מאוד‪ .‬וגם דברי הספד‪ .‬אבל מה זה אמרת‪ ,‬אסף‪ ,‬שאני קטן גוף? אני‬

‫כמעט בגובה שלך‪.‬‬
‫"אל תבכי‪ ,‬אימא‪ ,‬ואל תבכה‪ ,‬אבא‪ .‬ואבינועם ושי גם אתם אל תהיו עצובים‪ .‬גם לי קשה הפרידה‪.‬‬
‫אבל תראו עכשיו אנחנו עדיין ביחד‪ .‬ואני אראה אתכם ואשמור עליכם מלמעלה‪ .‬כבר לא כואב‬

‫לי‪ .‬אין לי בעיות נשימה ואין לי בעיות תנועה‪ .‬אני באמת מרגיש טוב‪ .‬אני חופשי!‬
‫אז אל תבכו‪ .‬אני אוהב אתכם‪ ,‬ואני יודע כמה שאתם אוהבים אותי‪ .‬אז אל תהיו עצובים‪ .‬תזכרו‬
‫אותי בשמחה ולא בעצב‪ .‬אני יודע שעשיתם כל מה שאפשר בשבילי‪ .‬לא היה עוד מה לעשות‪ .‬זה‬

‫היה הזמן שלי‪ .‬לכל אדם יש את הזמן המיוחד שלו‪.‬‬
‫"עוד לא הייתה לי הזדמנות‪ ,‬אבל עוד מעט אני מקווה לפגוש את סבא וסבתא וגרנדפה וחברים‬
‫שלא ראיתי כבר הרבה זמן‪ .‬אז לא אהיה לבד‪ .‬תהיו גאים בי‪ ,‬ותחיו אתם במקומי בדרך שגם אני‬

‫אהיה גאה בכם‪.‬‬
‫"הנה הטקס נגמר‪ ,‬כולם עומדים ובוכים מחבקים את אימא ואת אבא‪ ,‬לוחצים יד לאבינועם ושי‪,‬‬

‫ומחכים לי המלווים החדשים שלי‪ ,‬שיביאו איתי למקום שאני צריך להיות‪.‬‬
‫אז שלום לעולם הזה‪ .‬ושלום לכם אנשים יקרים‪ .‬אני מצדיע לכם ואומר לכולם 'משוחררים'"‪.‬‬
‫ברברה בלום‬
‫אימא של יעקב‪-‬משה ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪35‬‬

‫‪ 36‬שנים מדמם בשטח‬

‫ַּב ַה ְת ָח ָלה ָהָיה ַז ַעם נוֹ ָרא‪,‬‬
‫ַא ַחר ָּכ ְך ָּב ָאה ַה ְׁש ָל ָמה ְו ַא ֲח ֶרי ָה ְמ ִחי ָלה‪.‬‬

‫‪ָׁ 36‬ש ִּנים ְמ ַד ֵּמם ַּב ֶּׁש ַטח‪,‬‬
‫ֵּבן ַס ְל ֵעי ַה ַּב ֶּז ֶלת ְו ַה ַּט ְנ ִקים ַה ִּמ ְת ּפוֹ ְצ ִצים‪.‬‬
‫וּ ְבתוֹ ְך ָּכ ְך ֲא ִני ׁשוֹ ֵמ ַע ֶאת ַה ִּׁשי ִרים ֶׁש ָא ַה ְב ָּת‪,‬‬
‫ִנ ְפ ַּגׁש ְּב ַא ְק ַראי ִעם ֲח ֵב ֶרי ָך ַל ִּכ ָּתה ְו ַל ִּמ ְל ָח ָמה‪,‬‬

‫חוֹ ֵׁשב ַעל ַה ִּמ ְׁש ָּפ ָחה ֶׁשָּיכֹ ְל ָּת ְל ָה ִקים‪,‬‬
‫ַעל ְצחוֹק ַהְּי ָל ִדים ֶׁש ּלֹא נוֹ ְלדּוּ‪,‬‬
‫ְו ַה ְּנ ָכ ִדים ֶׁש ּלֹא ִי ְהיּוּ‪.‬‬
‫ְו ַא ָּתה ְמ ַד ֵּמם ְּבתוֹ ִכי‪,‬‬
‫ְו ַא ָּתה רוֹ ֵקד ְוצוֹ ֵהל‪,‬‬
‫ּפוֹ ֵעם ְונוֹ ֵׁשם‪,‬‬
‫ָמ ֵלא ִשׂ ְמ ַחת ַחִּיים‬
‫ְוׁשוֹ ְבבּות ְנעוּ ִרים‪.‬‬
‫ַו ֲאַנ ְחנּו ָׁש ִרים ְורוֹ ְק ִדים‪,‬‬
‫ְמ ַד ְּמ ִמים ְוזוֹ ֲח ִלים‪.‬‬
‫ּבוֹ ִנים ְויוֹ ְצ ִרים‪,‬‬
‫ֶנ ֱא ָב ִקים וּ ְמַנ ְּצ ִחים‪,‬‬
‫אוֲֹה ִבים ּו ַמ ֲע ִני ִקים‪.‬‬
‫ּו ִמ ַּמ ַעל עוֹפוֹת ּדוֹ ְר ִסים‪,‬‬
‫ַו ֲאַנ ְחנּו ְמ ַד ְּמ ִמים ְוזוֹ ֲח ִלים‪,‬‬

‫ַו ֲחגוֹר ַה ְּק ָרב ָעמּוּס ְּב ַמ ְכאוֹ ֵבי ַה ָּׁש ִנים‪,‬‬
‫ְו ַה ַחִּיים ִנ ְמ ָׁש ִכים ְּב ִע ְר ּבוּ ְבַית ִנ ּגּו ִדים‪,‬‬

‫קוֹלוֹת ֶׁשל ָמֶות ְו ָצ ֳה ַלת ְי ָל ִדים‪.‬‬
‫ְו ַא ָּתה ְמ ַד ֵּמם ְּבתוֹ ִכי‬
‫ְונוֹ ֵתן ִּבי ּכוֹחוֹת‪,‬‬

‫ְל ַה ְמ ִׁשי ְך ֶל ֱאהֹב ְו ִליצֹר ְו ִל ְבנוֹת‪.‬‬

‫דורון אלמוג‪-‬אברוצקי‬
‫אח של ערן ז”ל‬

‫‪ 36‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫לבננו עמית ז"ל ציפור נפשנו‬

‫מדי יום‪ ,‬בשעות לא קבועות‪ ,‬נחרד השקט במושבי‪.‬‬
‫שריקות חזקות קורעות את הדממה‪...‬‬

‫לעיתים הן קשות וכואבות‪ ,‬לרוב הן כמנגינה יפיפייה‪ ,‬כתפילה או תחינה מלאת סלסולים‪ ,‬כאומרת‬
‫שלום לנו ‪ -‬למשפחה‪ ,‬לחברים לכיתה ולחברי המושב‪.‬‬
‫שומעים זאת למעלה מ‪ 20-‬שנה‪...‬‬

‫אימצתיך ציפור השלדג‪ ,‬המרחף בסביבת ביתנו‪ ,‬לעיתים בחצר שלנו או נח על ענף אחד מעצי‬
‫האלון הגדולים שברחובותינו‪ ,‬אני רואה בכך את ביקורו היומי אצלנו‪ ,‬לא שוכח אינו מוותר‪ ,‬מופיע‬
‫כמעט בכל ימות השנה‪ .‬בשומעי אותו‪ ,‬אני רצה לחצר בהתרגשות‪ ,‬בכל פעם מתפעמת ומתפעלת‬

‫מקולו‪ ,‬מיופיו‪ ,‬מגווניו הרבים‪ ,‬הבוהקים והבולטים למרחוק‪ ,‬יפיפה שכזה‪..‬‬
‫גם אתה‪ ,‬עמית‪ ,‬בננו‪ ,‬גדלת לתפארת‪ ,‬כשנולדת לא היית יפה במיוחד אך היה בך משהו נעים‬
‫וחמוד כל כך‪ .‬גדלת והפכת לנער גבר‪ ,‬נאה ומושך‪ ,‬החיוך העדין והשלו לא סר מפניך‪ ,‬עינך‬
‫החומות ערניות ומלאות טוב‪ ,‬דבריך נאמרו בנועם בחשיבה ובחוכמה‪ ,‬עצותיך יעילות ומועילות‪,‬‬
‫חרוץ מאוד ותמיד עוזר לכל‪ ,‬עושה את הטוב ביותר גם כשקשה מאוד ‪ -‬לא מתלונן‪ .‬מאוד גאה‬

‫בעבודתך היפה‪...‬‬
‫עמית שלנו‪ ,‬חלפו להן בכאב רב‪ ,‬געגועים ודמע‪ 20 ,‬שנה‪ .‬בכל אותם השנים‪ ,‬אתה לא אתנו‬

‫בנוכחותך‪ ,‬אך תמיד במחשבותינו ובאהבתנו‪ ,‬בחלומותינו‪ ,‬בזכרוננו‪...‬‬
‫רואים את חבריך לכיתה עם משפחותיהם שהקימו‪-‬נשותיהם וילדיהם ‪ -‬בתוכנו המחשבות‪ ,‬במי‬
‫היית בוחר לך כאישה? חברה‪ ,‬שותפה לחייך‪ .‬כמה ילדים הייתם יולדים‪ ,‬במה היית בוחר כמשלח‬
‫ידיך? ועוד רבות‪ .‬אנו שמחים בהצלחתם אך הגעגועים גוברים במיוחד‪ ,‬כשהם לעינינו‪...‬דאגתם‬

‫לנו רבה‪ ,‬שואלים‪ ,‬מתעניינים בנו‪.‬‬
‫דמותך ניצבת מול עיניהם‪ ,‬כל כך אהבתם‪ ,‬הייתם שנים יחד מקטנות ועד למותך‪.‬‬
‫‪ 22‬שנים‪ ,‬צברתם חוויות רבות‪ ,‬זיכרונות‪ ,‬מעשי משובה‪ ,‬אך גם פעולות חינוכיות ויפות למען הנוער‬

‫ולמושבכם‪.‬‬
‫השנים לפנינו‪ ,‬מי יודע כמה? אתה תמיד בראשנו‪ ,‬תמונתך נשקפת בסלון ביתנו ‪ -‬אתה מחייך‬

‫בנועם‪ ,‬עינך בורקות וערניות‪...‬יפיפה שלנו‪ ,‬אתה כל כך חסר לנו‪.‬‬
‫החיים נמשכים‪ -‬הרי כך היית רוצה לראותנו‪-‬מושכים בעול בגאווה‪ ,‬בשמחה אשר הקמנו כאן‪.‬‬
‫כל כך היית גאה במושב ביתך‪ .‬מקום שכה אהבת‪ .‬כאן גדלת‪ .‬מן הערבה רוות ושאבת‪ .‬האורח‬
‫הקבוע שלנו מגיע בשריקותיו העזות והיפות‪ .‬קשה לי להתרכז ולהמשיך בכתיבתי‪ .‬אני נרגשת‬
‫ויוצאת לקראתו‪ -‬לראותו‪ ...‬זוהי כעין דרישת השלום האוהבות מימך ‪ -‬לנו‪..‬המגיעה מדי יום‪...‬נתן‬
‫זך‪ ,‬המשורר כתב שיר נהדר על ציפור יפיפה שראה‪ ,‬ויותר לא יראה ואשר אמר לה‪ -‬יותר לא יאמר‪.‬‬

‫כך אני מרגישה‪ .‬זה כל כך מדבר אלי במיוחד בראותי את ציפור השלדג היפיפה‪.‬‬
‫כמוך ‪ -‬בנינו‪.‬‬

‫אוהבים אותך עמית שלנו‪.‬‬
‫אתה תמיד איתנו ‪ -‬תמיד בלבנו‪.‬‬

‫פרחיה בן שדה‬
‫אימא של עמית ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪37‬‬

‫המכתב שקרן רשמה על דביר‬

‫אני מכירה אותך‪ ,‬גדלנו יחד‪ ,‬עוד מההתחלה‪....‬‬
‫אני מכירה אותך‪ ,‬אני המשכתי לגדול‪ ,‬איפה אתה?‬

‫שיחקנו יחד בגן‪ ,‬עוד אז גרנו באותה השכונה‪,‬‬
‫יחד עלינו לכיתה א'‪ ,‬יחד המשפחות שלנו‪ ,‬לאותו מקום‪ ,‬עברו דירה‪...‬‬

‫אני זוכרת‪ ,‬כל שיעור‪ ,‬כל משחק משותף שלנו‪..‬‬
‫זוכרת איך בכל טיול בשיר "הקולות של פיראוס"‪ ,‬הנעמת את זמננו‪...‬‬

‫זוכרת מריבות "בנים‪-‬בנות"‪ ,‬אני מחייכת‪ ,‬בעיני דימעה‪...‬‬
‫שש‪ ...‬לא אספר בקול‪ ,‬זוכרת ממך אפילו כמה מכתבי אהבה‪,‬‬

‫עוד גדלנו‪ ,‬היינו יחד ב"בני עקיבא" באותו השבט‪,‬‬
‫כבר הזכרתי שתמיד חגגו לנו יחד יומולדת?‬

‫התיכון עבר‪ ...‬אני לשירות לאומי‪ ,‬אתה לצבא‪...‬‬
‫לא הרבה אחרי ימי ההולדת שלנו‪ ,‬קיבלנו את ההודעה‪.‬‬
‫אני חוזרת הביתה‪ ,‬ממשיכה קצת ישר‪ ,‬לבית שלך‪ ,‬אבל אתה אינך‪,‬‬
‫רק המוני אנשים שלא מבינים‪ ,‬המונים שאוהבים אותך‪.‬‬

‫כן דביר‪ ,‬גם אני לא מבינה‪ ,‬גם אחרי ‪ 5‬שנים‪,‬‬
‫אם נולדנו וגדלנו ביחד משהיינו קטנים‪,‬‬

‫איך זה שאני בת ‪ 24‬ולך אף פעם לא ימלאו ‪?20‬‬
‫בזיכרון נצח‪,‬‬
‫קרן‪.‬‬

‫קרן אסולין‬
‫חברתו לכיתה של דביר רשף ז"ל‬

‫‪ 38‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫נועם‬

‫יש לי חלום‪ .‬חלום פשוט‪ .‬חלום ברור‪.‬‬
‫בחלום שלי הזמן קצוב‪ ,‬והמקום ידוע מראש‪.‬‬
‫אתה יורד מעולם של מעלה ונוחת בחצר הבית שלנו‪.‬‬
‫חצר שאתה לא מכיר‪ :‬מרחבי דשא פתוחים‪ ,‬עץ מטיל צל‪ ,‬ערסלים‪ ,‬שולחן‬

‫פינג‪-‬פונג‪ .‬מקום של חיים‪.‬‬
‫בפניך מבוכה קלה‪ .‬כן‪ ,‬זו אני‪ .‬בפעם האחרונה שראית אותי הייתי בת שבע‪-‬עשרה‪.‬‬

‫עברו כמה שנים מאז‪...‬אתה הוא זה שלא השתנית‪ .‬נשארת צעיר כפי שהיית אז‪,‬‬
‫יפה מכל תמונה שנשארה לנו ממך למזכרת‪.‬‬

‫אין זמן ליותר ממבט או שניים‪ .‬חלומות הנם קצרים‪ ,‬וטבעם להתפוגג מהר‪.‬‬
‫כמו בועות סבון‪ .‬אשליה של רגע‪...‬‬

‫הנה אתה עומד לפגוש בפעם הראשונה את האחיינים שלך‪.‬‬
‫אתה ניגש אל איתמר‪ ,‬טופח על כתפו כמנהגם של גברים‪ ,‬ואומר‪ " :‬כבר לא ילד‪.‬‬

‫שנינו באותו הגובה‪ ,‬וגם קרובים מאד בגיל"‪ .‬ועוד אתה אומר לו‪" :‬רוחב הגוף‬
‫וחוסן הכתפיים זה לא העיקר‪ .‬גם אני הייתי רזה כמוך ויכולתי לכל האתגרים‬
‫בצבא‪ .‬זו עוצמת הרוח וחוסנה של הנפש שיקבעו את דרכך בעולם‪ .‬אתה מוצא חן‬

‫בעיניי‪ ...‬ודרך אגב שמתי לב לציפורניים הכסוסות שלך‪ .‬תראה את שלי‪ .‬הן‬
‫בדיוק אותו הדבר"‪ .‬טפיחת פרידה נוספת על השכם‪" :‬גבר אמיתי אתה!"‬
‫ואז אתה פונה אל יונתן‪ .‬החיבור מהיר‪" .‬יש דמיון בינינו" אתה אומר לו‪.‬‬

‫"הגוף והנפש‪ ,‬שלך כמו שלי‪ ,‬רוצים לבלוע כמויות אדירות של אוויר‪ .‬לדהור‬
‫במרחב הפתוח על גבו של סוס‪ ,‬ממש כמו שאתה רוכב על אופני השטח החדשים שלך‪.‬‬

‫זאת המהות שלך‪ .‬תקשיב לה תמיד"‪ .‬פרידה‪ .‬חיוך של שביעות רצון על פניך‪.‬‬
‫אתה פונה אל נעמה‪ .‬במפגש איתה אין צורך במילים‪ .‬אתה פשוט לוקח אותה בשתי‬

‫ידיך החזקות‪ ,‬מרים אותה ומניח אותה על כתפיך‪ .‬נעמה מחייכת במבוכה‪ ,‬אבל‬
‫מתרצה‪ .‬אתה חש את משקלה‪ .‬את רכות גופה הצעיר‪.‬‬
‫אתה לוקח נשימה עמוקה‪ ...‬הזמן שלך נגמר‪.‬‬
‫עוד רגע תתפוגג עם החלום‪.‬‬

‫אתה עוד מספיק לומר‪" :‬יש עולם ומלואו אחריי‪ .‬אתם חסרים לי‪ .‬אני יודע שגם‬
‫אני חסר לכם‪ .‬עכשיו‪ ,‬שהילדים שלך פגשו אותי‪ ,‬ספרי להם מזיכרונות הילדות‬

‫שלנו‪ .‬כך אוכל להיות שותף נוכח בעולמם‪ .‬אנחנו הרי כמעט בני אותו גיל‪.‬‬
‫זאת רק את שהתרחקת מהגיל הזה"‪.‬‬
‫החלום נגוז‪.‬‬

‫מבט מאושר בעיניי‪ ,‬ובתוכי הבטחה למלא את בקשתך לספר להם עוד ועוד‬
‫מזיכרונות ילדותנו‪ .‬עוד ועוד סיפורים עליך‪.‬‬

‫שידעו על הדוד שהיה יכול להיות להם‪ ,‬ולא זכה‪.‬‬
‫ולא זכו הם‪.‬‬

‫יפעת אשכול‪-‬לין‬
‫אחותו של נועם ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪39‬‬

‫לעדי בתנו היקרה‬

‫הימים חולפים עוברים ועוד שנה נספרת‪ ,‬חמש שנים עברו אך הכאב‪ ,‬העצב והגעגועים לא‬
‫מתכהים ואת חסרה על כל צעד ושעל‪.‬‬

‫המילים נעלמות ומסרבות להופיע‪ .‬גם היום בחלוף זמן אני מתקשה להאמין שבאמת נפרדת‬
‫מאיתנו‪.‬‬

‫שק הדמעות יבש‪ ,‬הפצע ממשיך לדמם‪ ,‬החלל שנפער ענק ולא מתמלא‪ ,‬המוסיקה שכה אהבת‬
‫לשמוע חדלה להתנגן והתוגה השתלטה על הבית‪.‬‬

‫בשנה האחרונה המשפחה התרחבה ונולדה לנו נכדה חמודה ושוב את חסרה ולא איתנו‪.‬‬
‫השנה ירד מעט מאד גשם למרות זאת הכול פורח ופה שקט‪ ,‬פסטורלי‪ ,‬אבל בלב סערה תמידית‬

‫משתוללת ולא נותנת מנוח‪.‬‬
‫מנסים בקושי להמשיך הלאה ומקווים שהכול רק חלום וביום בהיר כולנו נתעורר מהחלום‬

‫הנורא‪.‬‬
‫עדי‪ ,‬במהלך חמש השנים דברתי אלייך רבות‪ ,‬כל מה שלא הספקתי בחייך‪ ,‬שאלתי שאלות ולא‬

‫קיבלתי מענה וכנראה שהתשובות לא יגיעו לעולם‪.‬‬
‫חיפשתי תשובות בספרים לא מעטים שקראתי‪ ,‬אך לצערי לא מצאתי תשובה גם מהסופרים‬

‫המוכשרים ביותר‪.‬‬
‫הזדהיתי עם ספרו של דויד גרוסמן‪ ,‬אב שכול‪" ,‬אישה בורחת מבשורה"‪ .‬אני אקרא קטע שמתאר‬

‫אם שמלווה את בנה לנקודת האיסוף ליציאה לקרב‪.‬‬
‫"היא מסתובבת לאחור ומביטה לאחור בנחש כלי הרכב‪ ,‬והמראה כמעט חגיגי‪ ,‬נרגש‪ ,‬תהלוכה‬
‫ענקית‪ ,‬ססגונית‪ ,‬מלאה חיים‪ .‬בדרכה‪ :‬הורים ואחים וחברות‪ ,‬ואפילו סבים וסבתות‪ ,‬מביאים את‬
‫אהובם למבצע העונתי‪ ,‬היא חושבת‪ ,‬חיסול מלאי‪ ,‬ובכל מכונית יש נער צעיר‪ ,‬ביכורים‪ ,‬קרנבל‬
‫אביב עם קורבן אדם בסופו‪ .‬ומה את היא תוקעת לעצמה‪ ,‬תראי אותך‪ ,‬כמה יפה ומסודר את‬

‫לוקחת פה את בנך‪ ,‬את כמעט יחידך‪ ,‬את אשר אהבת נורא‪ ,‬וישמעאל מסיע אתכם בספיישל"‪.‬‬
‫זה החזיר אותי ליום גיוסך לצה"ל‪ ,‬את הלכת עם מוטיבציה ורצון עיקש לתרום את חלקך‪ .‬חזרת‬

‫ואמרת שעל כל אחד מאתנו להקריב מעצמו למען המדינה‪ ,‬לצערנו היית לקרבן שווא‪.‬‬
‫ואנחנו ליווינו אותך בשמחה ובנאיביות ואמונה שאת הולכת למקום אחראי שיודע להתייחס‬

‫בכבוד לנפש האדם‪.‬‬
‫ואת עדי שלי נפלת בקרב‪ ,‬קרב בסיסי שמחייב לשמור על חיי ילדנו שלא יבוזבזו בחינם וללא‬

‫צורך‪.‬‬
‫ואנחנו נותרנו עם הכאב הצורב על אובדן ללא תכלית‪.‬‬
‫עדי ילדתי נוחי בשלום‪ ,‬ואנו נמשיך לזכור את חייך הקצרים עמנו כתקופה המאושרת בחיינו‪.‬‬

‫ומנגינת חייך תתנגן בליבנו לעולמי עד‪.‬‬
‫גיל ללום‬
‫אבא של עדי ז"ל‬

‫‪ 40‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫מכתב לאבא זוריק‬

‫לאבא זוריק‪,‬‬
‫איבדתי אותך לפני שהכרתיך‪ .‬נהרגת במלחמת השחרור‪ ,‬בראש מחלקתך בקרב ברמת יוחנן ואני‬
‫בן ‪ 100‬ימים בדיוק‪ .‬ביום השלושים לנופלך הכריזו על מדינת ישראל ואני גדלתי איתה ועם אימא‬

‫מימי ובהמשך עם אבא משה‪ .‬ובלעדיך‪.‬‬
‫זה לא שלא היית שם בכלל‪ .‬ניבטת אלינו מתמונתך ודיברנו בך תכופות אבל אי אפשר היה לדבר‬
‫איתך כשהיה צריך‪ .‬למשל שרציתי להחליף את שם המשפחה כדי שהילדים יפסיקו כבר לשאול‬
‫איך זה שקוראים לי עוזי דיין ולאבא שלי – משה רבינוביץ‪ .‬מזל שאבא משה היה שם עם אצילותו‬
‫(שקיבלתי אותה אז כמובנת מאליה)‪ ,‬לשכנע אותי שלא לעשות זאת למרות טיעוני ש"לאבא זוריק‬
‫זה כבר לא משנה"‪ .‬אבא משה הסכים איתי‪ ,‬אבל אמר שזו חובת כבוד שלנו כלפיו גם ובעיקר‬

‫בגלל שאיננו‪.‬‬
‫קשה עוד יותר להסבר הייתה האימרה שהתנוססה בתקופה ההיא על כל כרזה וקיר‪" :‬במותם ציוו‬
‫לנו את החיים"‪ .‬מה ציווה אותי אבא זוריק תמהתי כל פעם מחדש‪ .‬שהגעתי לגיל מותך‪ 22 ,‬שנה‪,‬‬
‫הבנתי שדבר לא פקדת עלי‪ .‬טרוד היית בלחימה קשה‪ ,‬בניסיון להשלים את משימתך ולשמור על‬

‫חיי חייליך ואף על חייך אתה‪.‬‬
‫היום שגילי כמעט פי שלושה מגילך שקפא לנצח‪ ,‬אני יודע שאנחנו אלה המצווים על עצמנו את‬
‫דרך חיינו‪ .‬מצווים אנו על ידנו לזכור לא רק את מותכם אלא גם את דרך חייכם‪ .‬מנסים להפוך את‬
‫האבדן והכאב למורשת וצו חיים לא רק לנו אלא לילדינו‪ .‬שואפים אנו שלא יצטרכו להילחם ואם‬
‫נוכרח – ילחמו הם בתנאים הרבה יותר טובים משנלחמתם אתה ורעיך במלחמת העצמאות ובני‬

‫דורי במלחמת יום הכיפורים‪.‬‬
‫במותכם אפשרתם לנו את החיים ומצווים אנו לחיות אותם באופן שיהיה ראוי לקרבנכם ולזכרכם‪.‬‬
‫מצווה ייחודית שבינינו‪ ,‬בני האדם החיים על פני האדמה‪ ,‬לבין רעינו שנפלו על האדמה מדממים‬

‫ונותר רק זכרם הברוך כמורשת וצו חיים!‬

‫עוזי דיין‬
‫בנו של זוריק ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪41‬‬

‫כבר תשע שנים בלעדיך ואיתך ‪ -‬גיא בננו יחידנו‬

‫כבר תשע שנים‪,‬‬
‫הזמן הפיסיקאלי זה מכבר איבד את משמעותו‪.‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬עברו להן ביעף תשע שנים‪ ,‬ונדמה שרק אתמול פקד אותנו האסון הנורא‪ ,‬מצד שני‪,‬‬
‫הזמן כמו עמד מלכת ואין למחוגי השעון הנעים שום משמעות בחיינו‪.‬‬
‫ב‪ 7.4.2002-‬שכלנו את בנינו‪ ,‬את יחידנו‪ ,‬גיא מירוז שנהרג בתאונת דרכים בעת ששב מפעילות‬

‫מבצעית‪.‬‬
‫גיא שהיה כיתר חללי החיל‪ ,‬מופקד בחייו על הקשר אשר שלוחותיו פרושות בכל זרועות צה"ל‪,‬‬

‫שירת ביחידת מודיעין מסווגת‪ ,‬והותיר אחריו בלכתו אלם רועם בדממתו‪.‬‬
‫כל אימת שפתיל חייו בער‪ ,‬דאג הוא לחיבור החוטים ולהולכת הקול‪ ,‬ועתה משכבה נרו – נותקו גם‬

‫החוטים המחברים אותנו לחיים משמעותיים‪.‬‬
‫לו רק יכולת גיא שלנו‪ ,‬לבוא אלינו רק עוד פעם אחת‪ ,‬ללחוץ בחיוך מרגיע על מקשי המחשב‬

‫ולמחוק את הפרק הנורא הזה מחיינו‪.‬‬
‫באבחת רגע‪ ,‬הצטרפנו אליכם משפחת השכול‪ ,‬ומאז אנו מנסים למצוא מחדש אחיזה באותו‬

‫מארג עדין של החיים‪.‬‬
‫למדנו שכל משפחה מנסה לשווא לפענח את השאלות המייסרות‪ ,‬למה? ועד מתי?‬
‫עם מותך‪ ,‬החל עבורנו המסע המפרך של הליכה בנתיב השכול בוכים וכואבים את מותך‪ ,‬הולכים‬
‫בדרך קשה ומפותלת‪ ,‬רווית דמעות צער וגעגועים‪ ,‬והזיכרונות מסמנים את שביליה‪.‬‬
‫רוחך גיא מרחפת מעלינו לאורך כל המסע ומאירה לנו את הדרך האפילה‪ .‬תמיד נלך בה‪ ,‬שואבים‬

‫את כוחנו מהאהבה העצומה אליך‪.‬‬
‫לא פעם אנחנו נופלים בדרך השכול‪ ,‬דרך חד‪-‬סטרית‪ ,‬מועדים ונחבטים במציאות המרה‪.‬‬
‫בזכותכם‪ ,‬המשפחה‪ ,‬החברים‪ ,‬חבריו של גיא מערכות התמיכה מהצבא‪ ,‬אנו קמים וממשיכים עוד‬

‫כברת דרך‪ ,‬מונעים מתחושת השליחות להמשיך ולהנציח את זכרך‪.‬‬
‫אנו עושים זאת גיא‪ ,‬בכאב אין קץ‪ ,‬תוך שאנו זוכרים אותך ומחבקים אותך‪ ,‬יום‪-‬יום‪ ,‬שעה שעה‪.‬‬
‫ברוריה מירוז‬
‫אימא של גיא ז"ל‬

‫‪ 42‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫עשור בלעדיך‬

‫פעם הייתי סופרת את הימים בלעדיך ‪ -‬יום ועוד יום‪...‬חודש ועוד חודש‪...‬שנה ועוד שנה – עד‬
‫שלבסוף הפסקתי‪ .‬הזמן לא פסק מלכת וחלף עשור שלם בלעדיך ובעצם כל כך איתך‪.‬‬

‫הזכרונות הפכו לסיפורים‪ ,‬הסיפורים הפכו לגעגועים והגעגועים הפכו לזכרונות מקוטעים תמונות‬
‫ועוד תמונות שפעם היו מסודרות בסדר כרונולוגי ברור ובלתי מעורער – השתנה‪ .‬הזכרונות‬
‫התאגדו לתמונות של מצבים‪ ,‬שיחות‪ ,‬מבטים‪ ,‬צחקוקים וחוויות משותפות והסרט שחולף בדמיוני‬
‫כבר אין בו רצף כשהיה‪ ,‬יש בו הבזקים שחורים שמאיימים על הסרט הנוסטלגי שאני משמרת‬

‫מכל משמר מתוך געגועים אין קץ – אליך‪.‬‬
‫עשור אני כותבת לך‪ ,‬כל פעם מתוך מקום וזמן אחר – הזמן בלעדיך‪.‬‬

‫היית בן עשרים ועכשיו אתה בן שלושים – הזמן לא עצר מלכת‪,‬‬
‫הנוכחות שלך כל פעם משתנה אך נותרה איתנה‪ ,‬עמוקה וכל כך משמעותית עבורנו ובשבילנו‪.‬‬
‫בשבילנו‪ ,‬הזמן לא עצר מלכת‪ -‬אנחנו ממשיכים לחוות חוויות חשובות ומשמעותיות‪ ,‬המשנות את‬

‫חיינו ותפיסתנו‪-‬אמנם‪ ,‬בלעדיך‪ ,‬אך הוויית נוכחותך אינה נעדרת – היא נוכחת כל הזמן‪.‬‬
‫ב‪ 19.11.2009-‬נפגשנו לחגוג לך יום הולדת ‪ 30‬וכמו בכל שנה שלחנו ‪ sms‬לכל החברים "רונן‬
‫בן ‪ ,30‬נפגשים להרים כוסית לכבודו"‪ .‬חברייך שהפכו גברים אמיתיים ועתה הם בשיא פריחתם‪,‬‬
‫בונים משפחות‪ ,‬קריירה ובמלוא כוחם אצים במסלול החיים ‪ -‬הגיעו מקצוות שונים לכבודך ולזכרך‪.‬‬
‫צחקנו ואמרנו‪ ,‬שאם היית בחיים והיית מזמין את כולם למפגש יום ההולדת שלך‪ ,‬לא בטוח שהיית‬

‫זוכה לנוכחות מלאה – כמו במותך‪.‬‬
‫הפעם‪ ,‬גם שאלנו‪ ,‬לאן החיים היו מובילים אותך? מה היה עיסוקך? האם היית כבר בעל ואבא? היו‬
‫שחשבו שהיית בטח הופך לפרמדיק או שהיית לומד רפואה‪ ,‬היו שחשבו שהיית מתגייס למשטרה‬
‫בשביל האקשן והפעילות‪ ,‬היו שחשבו שהיית לומד איזה מקצוע אחר כמו הנדסה או משפטים ואני‬
‫חשבתי שהיית לומד חינוך או סוציולוגיה ולבסוף היית הופך לאיש חינוך מוערך שעובד עם ילדים‬
‫בעייתיים‪ ,‬ילדים שהיית משנה את עולמם‪ .‬על דבר אחד הסכימו כולם‪ ,‬שהיית לבטח נשוי לטיראן‪,‬‬

‫אב לשניים ובעיקר שהיית גבר מאושר ושלם בהווייתך ועולמך‪.‬‬
‫אך בשבילך – הזמן לא עצר מלכת‪ ,‬רגע אחד של הטירוף ההוא שחרץ את גורלך‪ ,‬שבריר של‬
‫שניות בודדות לפני ששני כדורים פילחו את בטנך – רגע לפני שנפלת על הארץ ללא יכולת תנועה‬
‫וזעקת לעזרה גם בשבילנו‪ .‬הזמן לא מאט‪ ,‬הוא מתקדם בקצב קבוע‪ ,‬כמו השאלות שנותרו ללא‬

‫מענה‪ ,‬שאלות שליוו את חיינו עם געגועים וכאב שהפך לבן בריתנו‪.‬‬
‫הזמן לא עוצר מלכת גם עבורנו – אך אתה‪ ,‬הותרת בנו מנגינה של אהבה גדולה ומיוחדת‪ ,‬אהבה‬

‫שיש בה רינה ושמחה כשמך – וזו צוואתך לנו‪.‬‬

‫שרון קמחי‬ ‫ ‬
‫אחות של רונן ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪43‬‬

‫געגועים‬

‫ְׁשמוֶֹנה ֶע ְשֵׂרה ָׁשָנה ֶׁשל‬
‫ַּג ְע ּגּו ִעים ַלֶּי ֶלד ֶׁש ָה ַל ְך‪.‬‬

‫ִה ֵּנה עוֹד יוֹם ֻה ֶּל ֶדת ֶׁש ָח ַלף‪,‬‬
‫ֵארּו ִעים‪ְ ,‬מ ִס ּבוֹת ְו ַח ִּגים‪,‬‬
‫ַה ֵּלב ִנ ְצ ָּבט‪.‬‬

‫ְּד ָמעוֹת זוֹ ְלגוֹת ֵמ ָה ֵעיַנִים‪,‬‬
‫ׁשוֹ ְטפוֹת ָּפ ִנים ֲעצּו ִבים‪.‬‬

‫ַה ִּשׂ ְמ ָחה ְו ָה ַע ְצבּוּת ִנ ְפ ָּג ִׁשים‪,‬‬
‫ִע ְר ּבּוּ ְבָיה ֶׁשל ְרָגׁשוֹת ּגוֲֹע ִׁשים‪.‬‬

‫ַּג ְע ּגּו ִעים ְלֶי ֶלד ֶׁש ָה ַל ְך‬
‫ְו ִז ְכרוֹנוֹת ֶׁשעוֹד ֶי ְׁשָנם‪,‬‬
‫ְו ַעד מוֹ ֵתנּו ָאנּו ְמ ַס ְּפ ִרים‬
‫ֶאת ִס ּפוּ ָרם ֶׁשל ֵא ֶּלה ‪-‬‬
‫ְצ ִעי ִרים‪ֲ ,‬חסוֹ ִנים ּו ְב ִרי ִאים‬
‫ְל ַמ ַען ַחִּיים טוֹ ִבים ַל ֲא ֵח ִרים‪.‬‬

‫ִעם ַמ ְח ָׁשבוֹת ְוַג ְע ּגּו ִעים‬
‫ִל ְדמוּ ְת ָך‪ ,‬קוֹ ְל ָך‪ְ ,‬צחוֹ ְק ָך‪,‬‬
‫ְל ַמ ָּב ְט ָך ַה ּנּוֶגה ְּב ֵעיֶני ָך ַה ְּכ ֻח ּלוֹת‬
‫ֶׁש ּבוֹ ְרקוֹת ְּככוֹ ָכ ִבים ַּב ָּׁש ַמִים ‪-‬‬
‫ִנ ְג ְּדעּו ָּכל ְׁש ִאיפוֹ ֶתי ָך ְו ַחֶּיי ָך‪.‬‬

‫מלי ענבר‬
‫אימא של רם ז"ל‬

‫‪ 44‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫אהוב בן יקר שלי‬

‫מה כותבים כשהלב ממאן להאמין‪ ,‬מסרב לקבל את אובדנך?‬
‫מציאות כל כך קשה וכואבת‪.‬‬
‫פצע פתוח ומדמם‪,‬‬
‫פצע שלעולם לא יגליד‪.‬‬
‫אושר מלאך שלי‪ ,‬אהובי‬

‫וכך כולם יעידו‪ ,‬בשבילי אתה הכול‪.‬‬
‫חבר‪ ,‬רע‪ ,‬אהוב‪ ,‬ומעל הכל בן‪.‬‬

‫גוף אחד היינו שרק חבל התבור הפריד בינינו‬
‫עשרים ואחת שנה היינו צמודים אחד לשני‬

‫ואתה תמיד אמרת אימא אני הצל שלך לכל החיים‪,‬‬
‫ועכשיו אני פוסעת בלעדיך ומנסה לפלס את דרכי בשבילי הכאב‪.‬‬

‫היית הכוח שלי‪ ,‬הגאווה שלי‪,‬‬
‫ועכשיו נשאר חלום עצוב של יופי וחיוך על פניך שלא יחלוף מזכרוני לעולם‪.‬‬
‫בן‪ ,‬אהבתך למדינה והציונות שהייתה בנשמתך צעדה איתך לאורך כול הדרך‪,‬‬

‫גם במותך דגל המדינה היה על גופך‪ ,‬טבול בדמך‪.‬‬
‫נפרדת מאיתנו והולבשת לבן‪,‬‬

‫ואתה מלאך טהור שעטוף במלאכים כמוך‪.‬‬
‫לחיים אחרים נועדת‪.‬‬

‫חיים שלי‪ ,‬כך תמיד קראתי לך‬
‫וכך תמיד תישאר חיים שלי‪.‬‬

‫אימך לעד‬
‫אביגיל‬

‫אביגיל דמרי‬
‫אימא של אושר ז”ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪45‬‬

‫כמו ֶשַי ַער‬

‫קוֹלוֹת ֲע ִדי ִנים ַּד ִּקים‬
‫עוֹד עוֹ ְב ִרים ִל ְפ ָע ִמים וּ ְמ ַח ִּכים‬
‫ְּכ ֶׁש ַהָּים ִי ְת ַּב ֶּדה ֶאל ַה ַּג ִּלים‪ְּ ,‬כמוֹ ֶׁשַּי ַער‪.‬‬

‫קוֹלוֹת ְרחוֹ ִקים ֶׁשל ְי ָל ִדים‬
‫ְיׁשּו ִבים‪ְּ ,‬דרוּ ִכים וּ ְמ ַצ ִּפים‬
‫ְּכ ֶׁשִּי ְת ַּב ּדּוּ ְּכַנ ַחל ָהאוֹ ֵבד ְּבתוֹ ְך ַהָּים‪ְּ ,‬כמוֹ ֶׁשַּי ַער‪.‬‬
‫ְּפ ָר ִחים ְנבוּ ִלים ְּב ִצ ֵּדי ַה ְּד ָר ִכים ַהְּידוּעוֹת‬
‫עוֹד ְמ ַח ִּכים ְּב ֶׁש ֶקט ְּכמוֹ ֶׁש ַּנ ַחל‬
‫ָאהּוּב ְמ ַח ֶּכה ַל ֲאהוּ ָבה ְּכ ִׁשיר ָצ ֵמא ְל ַמ ְנ ִּגיָנה‬
‫ְל ֶׁש ֶקט ְּב ֶׁש ֶקט ְּכמוֹ ֶׁשַּי ַער‪.‬‬
‫ּכוֹ ָכ ִבים זוֲֹה ִרים ְמַנ ְצ ְנ ִצים‬

‫ֶנ ֱא ָב ִדים ָּב ִריק ּו ֶב ָח ָלל‬
‫ְּכ ֶׁשִּי ְּפלוּ ִמי ִי ְהֶיה ְל ַב ֵּקׁש ֶאת ַמה ֶּׁש ּלֹא ִי ְהֶיה‬

‫ֶאת ָּכל ַמה ֶּׁש ָהָיה‪.‬‬
‫ְּפ ָר ִחים ְנבוּ ִלים ְּב ִצ ֵּדי ַה ְּד ָר ִכים ַהְּידוּעוֹת‬
‫עוֹד ְמ ַח ִּכים ְּכ ֶׁשִּי ְת ַּב ּדוּ ְּב ֶׁש ֶקט ְּכמוֹ ֶׁש ַּנ ַחל‬
‫ָאהוּב ְמ ַח ֶּכה ַל ֲאהוּ ָבה‪ִׁ ,‬שיר ָצ ֵמא ְל ַמ ְנ ִּגיָנה‬

‫ְל ֶׁש ֶקט ְּב ֶׁש ֶקט ְּכמוֹ ֶׁשַּי ַער‪.‬‬
‫נדב ברנע‬
‫חבר של יער בן‪-‬גיאת ז"ל‬

‫‪ 46‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫ַּת ִּגי ִדי ִלי ַא ְּת‬ ‫תגידי לי את‬
‫ֵאי ְך ִנ ְר ִאים ַה ְּד ָב ִרים ֵמ ָהאֹ ֶפק‬
‫ַּת ִּגי ִדי ִלי ַא ְּת‬
‫ְּכ ֶׁש ֵהם לֹא ִמ ַּמ ָּב ִטי‬ ‫ַה ִאם ֵּבין ָּכל ַע ְנֵני ַה ְּס ָתו‬
‫ַּת ִּגי ִדי ִלי ַא ְּת‬ ‫ֶא ְפ ָׁשר ִל ְמצֹא ֶאת ַמה ֶּׁש ְּכ ָבר ָא ַבד‬

‫ַה ִאם ָה ֲאָנ ִׁשים ִנ ְר ִאים ְּכמוֹ ְי ָל ִדים ּפֹה‬ ‫ַּת ִּגי ִדי ִלי ַא ְּת‬
‫ְו ַהָּי ִמים ַמה ֵהם אוֹ ְמ ִרים‬ ‫ְּכ ֶׁש ָע ֶלה נוֹ ֵׁשר‪ַ ,‬מה הוּא אוֹ ֵמר‬
‫ַא ְּת יוֹ ַד ַעת ִלי ַאת‬
‫וּ ָמה ָה ֵעץ‬
‫ְּכ ֶׁש ֲאִוירוֹן ַמ ְמ ִריא ּו ִמ ְת ַר ֵחק ֵמ ִא ָּתנוּ‬ ‫ַמה הּוא ַמ ְר ִּגיׁש‬
‫ַה ִאם ַה ֶּד ֶר ְך‪ַ ,‬ה ִאם ִהיא ְּכ ָבר ְּברוּ ָרה לוֹ‬
‫ַא ְּת יוֹ ַד ַעת ִלי ַאת‬
‫ָאז ַּג ִּלי ִלי‪ִ ,‬לי ַאת‬ ‫ְּכ ֶׁש ֲאִוירוֹן ַמ ְמ ִריא ּו ִמ ְת ַר ֵחק ֵמ ִא ָּתנוּ‬
‫ְּכ ֶׁש ַה ֶּׁש ֶמׁש זוֹ ַר ַחת‬ ‫ַה ִאם ַה ֶּד ֶר ְך‪ַ ,‬ה ִאם ִהיא ְּכ ָבר ְּברוּ ָרה לוֹ‬
‫ְל ָאן ַא ְּת ּבוֹ ַר ַחת‪ְ ,‬ל ָאן‬
‫ָאז ַּג ִּלי ִלי‪ִ ,‬לי ַאת‬
‫וּ ְכ ֶׁש ַהחֹ ֶרף ַמ ִּגי ַע‬ ‫ְּכ ֶׁש ַה ֶּׁש ֶמׁש זוֹ ַר ַחת‬
‫ְל ִמי הוּא מוֹ ִדי ַע‪ְ ,‬ל ִמי‬ ‫ְל ָאן ַא ְּת ּבוֹ ַר ַחת‪ְ ,‬ל ָאן‬

‫ּו ְכ ֶׁש ָה ֶע ֶרב יוֹ ֵרד‬ ‫ּוּ ְכ ֶׁש ַהחֹ ֶרף ַמ ִּגי ַע‬
‫ְו ַה ֶּׁש ֶמׁש ׁשוֹ ַק ַעת‬ ‫ְל ִמי הּוא מוֹ ִדי ַע‪ְ ,‬ל ִמי‬
‫ְל ָאן ַא ְּת ּבוֹ ַר ַחת‪ְ ,‬ל ָאן‬ ‫ֶׁשעוֹד ְמ ַעט ֵי ֵרד ְק ָצת ֶּג ֶׁשם‬

‫ְו ַהחֹ ֶרף ַמ ִּגי ַע‬ ‫עוֹד ְק ָצת‬
‫ֶאת ִמי ֶזה ַמ ְר ִּגי ַע ֶאת ִמי‬
‫ֶׁשעוֹד ְמ ַעט ֵי ֵרד ְק ָצת ֶּג ֶׁשם‬

‫עוֹד ְק ָצת‬

‫יאיר בן שלום‬
‫חבר של ליאת גבאי ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪47‬‬

‫גאיה‬

‫כששמענו השבוע בהופעה של שלמה ארצי את השיר "חום יולי אוגוסט" הבנו עד כמה השיר‬
‫קיבל אצלנו משמעות אחרת‪ ,‬מאז אותו קיץ ארור ב‪.2006-‬‬

‫כשהסתכלתי על הקהל האדיר שקפץ לצלילי שירתו‪ ,‬הבנתי יותר מתמיד את משמעותו של‬
‫עולמנו החדש‪ ,‬זה שנמצא מעבר או לצד החיים השפויים‪.‬‬

‫ניסיתי‪ ,‬גיא‪ ,‬בכל כוחותיי לקום עם כולם לרקוד‪ ,‬ולהיסחף לאווירה המחשמלת ולא הצלחתי‪.‬‬
‫אבל כן הצלחתי לשיר ולו במעט את השירים שאהבת‪ ,‬כי הרי הבטחתי לך שנבחר בחיים‬

‫כשלצידנו‪ ,‬אתה‪ ,‬עם הזיכרון המהול בכאב רב‪...‬‬
‫שבוע לאחר נפילתך כתבה רויטל באחד השירים‪:‬‬

‫"לא מצליחה להבין‪,‬‬
‫היה איש שלם‪,‬‬

‫לא מצליחה להפנים שמה שהיה כבר אין"‪.‬‬
‫ועוד כתבה‪:‬‬

‫"ואיך זה שוב הביתה לא יכנס ויעמוד כשמאחוריו האור‪,‬‬
‫לעולם לא יתרחש הנס שיחזיר את הגלגל לאחור"‪.‬‬

‫האמן לי גיא‪ ,‬אנחנו מייחלים לנס הזה כל שנייה בחיינו‪ ,‬עדיין חולמים על המפגש המחודש‬
‫בשדה התעופה‪ ,‬עת תסיים את הטיול הגדול של חייך‪ ,‬עם חבריך החדשים‪ ,‬צמאים עד כלות‬

‫הנשימה לשמוע את קולך‪ ,‬לצחוק ממעשי השטות שלך‪.‬‬
‫צמאים לראות את הזוהר בעיניך‪ ,‬למראה עצי התמר ששתלת שהתחילו להניב‪ ,‬ואתמול כשכל‬

‫מחשבותינו על רגעיך האחרונים‪ ,‬גדדנו אותם בפעם הראשונה‪.‬‬
‫המפגשים עם חבריך‪ ,‬גיא‪ ,‬מאפשרים לי לחוש אותך כל כך קרוב‪ ,‬לא פעם כשאני רואה את‬
‫ציפר עם המכנס התלוי לגופו‪ ,‬בדיוק כמו שאתה הלכת‪ ,‬מתגנב לו חיוך מלא זיכרון מתוק‪,‬‬
‫וכשדודו הודיע לי על נישואיו‪ ,‬ישר שאלתי אותו‪ ,‬עם המון חיוך וצחוק "אז מה גיא היה אומר"‪,‬‬
‫הוא כהרגלו ניסה להסביר‪ ,‬לספר ולשתף אותך‪ ,‬כאילו שאתה שם איתנו שותף להחלטת חייו‬

‫ומלווה אותו בדרכו החדשה‪.‬‬
‫ילד מתוק שלי‪ ,‬אתה מלווה אותנו לאורכם של הימים הארוכים‪ ,‬שלא נגמרים‪ ,‬אתה יודע עד‬
‫כמה הכאב חד וכואב ואין לו מרפא‪ ,‬ולמרות הכל אנחנו אבא‪ ,‬אני‪ ,‬רועי‪ ,‬רעות‪ ,‬יובל וליקוש‪ ,‬כל‬

‫כך משתדלים להרים את הראש‪ ,‬ומנסים לבנות חיים חדשים כי הכל השתנה לאחר נפילתך‪.‬‬
‫למזלנו‪ ,‬בזכות החיבוק של המשפחה‪ ,‬החברים‪ ,‬בית נעמה וחבריך מהפנימייה ומהצבא‪ ,‬ישנה‬

‫תחושה של חזרה לחיים‪.‬‬
‫באחד המפגשים בבית הקפה שלך‪ ,‬אמרה לי אימא שאיבדה את בנה ביום כיפור‪ ,‬שלצערה‬
‫שכחו את בנה‪ ,‬באותו רגע הבנתי שחובה עלינו להמשיך לספר עליך‪ ,‬ועל ‪ 24‬שנותיך המלאות‬
‫בעשייה ובאהבה‪ ,‬לספר על אהבתך לארץ הזו‪ ,‬אהבה שאזרחי הארץ הזו ראויים לה‪ ,‬וכולי‬

‫תקווה שתימצא ביום מן הימים גם ההנהגה שתהיה ראויה לקורבנך‪.‬‬
‫כי כמו במילות השיר ששרה רעות בכיכר – "מגיע לנו יותר"‪.‬‬

‫ילד שלנו‪ ,‬אבא שלא מרבה במילים‪ ,‬ביקש להיפרד ממך ולהקדיש לך שיר שמלווה אותו מאז‬
‫נפילתך "לעזאזל איך לא ידעתי" (שלמה ארצי)‪.‬‬

‫בעיני רוחי אני רואה אותך עם הגיטרה‪ ,‬מוקף בחבריך החדשים וכולכם יחד מצטרפים לשירה‬
‫והנגינה שליוו אותך לאורך כל הדרך‪.‬‬

‫אז פרוס את כנפיך‪ ,‬שמור ולווה את אחיך איש איש בדרכו‪ ,‬ותן לנו את הכח להרים את הראש‬
‫ולהמשיך בחיים נורמלים‪ ,‬כן‪ ,‬גם רווי שמחה ‪ -‬הרי לא צריך להענש פעמיים‪ ,‬לצד הזכרון‬

‫ואהבתנו אליך‪.‬‬
‫קבל מאיתנו חיבוק ענק‪ ,‬מלא געגועים ומלווה בשיר‪.‬‬
‫יענקל’ה וליאורה חסון‬
‫הוריו של גיא ז”ל‬

‫‪ 48‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬

‫קינת אם מאמצת‬

‫ָק ֶׁשה ִלי ַהּיוֹם ְו ִל ִּבי ּבוֹ ֶכה‬
‫ָק ֶׁשה ִלי ֶׁש ָה ַל ְכ ָּת ְולֹא ַׁש ְב ָּת ֵא ַלי‪.‬‬
‫ָא ַמ ְר ָּת ָׁשלוֹם ּו ְל ִה ְת ָראוֹת‪ַ ,‬ה ִּמ ִּלים ֲע ַדִין ֵמ ַח ְל ָחלוֹת‪.‬‬

‫ִּב ְמקוֹ ְמ ָך ָנ ְקׁשּו ַעל ֶּד ֶלת ֵּבי ִתי‪,‬‬
‫ְוהוֹ ִדיעּו ִלי ֶׁש ַא ָּתה ְּכ ָבר לֹא ִא ִּתי‪.‬‬
‫ָק ֶׁשה ִלי ֶׁש ַה ְּצ ָמ ִחים ֶׁשָּי ֶדי ָך ָׁש ְתלּו ְּכ ָבר ָּב ְגרוּ‬
‫ְו ַה ְּפ ִרי ִמ ְתנוֹ ֵסס ַעל ָה ֵע ִצים‪ְ ,‬מ ַח ֶּכה ְל ַמ ַּגע ָי ֶדי ָך‪.‬‬
‫ְו ַא ָּתה ַרק ָא ַמ ְר ָּת ָׁשלוֹם ְולֹא ַׁש ְב ָּת ֵא ַלי‬
‫ִח ַּב ְק ָּת אוֹ ִתי ְו ִנ ַּׁש ְק ָּת‪ּ ,‬ו ִמָּיד ְל ַד ְר ְּכ ָך ָי ָצא ָת‬

‫ִעם ִחּיּו ְך ְו ַת ְר ִמיל ַעל ַה ַּגב‪.‬‬
‫ָק ֶׁשה ִלי ִעם ַהָּי ִמים ֶׁשחוֹ ְל ִפים ְו ָה ֵרי ָקנּות ֶׁש ַּב ֵּלב‬

‫ָק ֶׁשה ִלי‪ֵ ,‬אין ִלי ָמנוֹ ַח‪.‬‬
‫ָק ֶׁשה ִלי ִעם ָּכל ְנ ִקיׁשוֹת ַּב ֶּד ֶלת‬
‫ִל ִּבי ִנ ָּתר ִמ ְּמקוֹמוֹ‪ֲ ,‬א ִני ָרץ ַל ֶּד ֶלת ְו ַא ָּתה לֹא ָׁשם‪.‬‬
‫ָק ֶׁשה ִלי ֶׁש ִּׁש ְמ ָך ָחרּוּט ַעל ַמ ֵּצ ַבת ֶא ֶבן‬

‫ְו ַא ָּתה ָׁשם ְל ַבד‪.‬‬
‫ִּכי ָא ַמ ְר ָּת ָׁשלוֹם ְו ֶאל ַה ַּבִית לֹא ַׁש ְב ָּת‬

‫ָנ ַת ָּת ְלֻכ ָּלם ִּבי ַל ֲהלֹם‪.‬‬
‫ְו ֵה ַא ְר ָּת אוֹ ִתי ְּכמוֹ ַּב ֲחלוֹם‪.‬‬
‫ניסים אנג'ה‬
‫אבא של גיל עוז ז"ל‬

‫תשע”א ‪ 2011‬שיח שכולים ‪49‬‬

‫לא!!!!!!!!!!!!‬

‫צעקה אחת גדולה‪ ,‬ענקית‪ ,‬שאגה פרועה‪ ,‬שתחדור שבעה רקיעים ותגיע לרגלי כסא הכבוד שאין‬
‫מאמינים בו ותקרע את ליבו‪.‬‬

‫אבל היא לא נצעקה מעולם‪ .‬רק מתלבטת בחלל הראש ונטרקת בין כתליו כמו ציפור לכודה‪.‬‬
‫מין חינוך של תרבות שמלמדת לא להחצין רגשות‪ .‬השמחה היא של כולם‪ ,‬הצער פרטי‪ ,‬רק‬
‫שלך‪ .‬קשה להתמיד בהשתתפות ‪ -‬בצער‪ .‬אפילו האזכרות‪ ,‬מלבד אותם כמה רגעים ליד הקבר‪,‬‬
‫הן בעיקר מפגשים שמחים‪ .‬החברים באים‪ ,‬גם להם זוהי הזדמנות להיפגש‪ .‬וטוב לדעת שלא‬

‫שוכחים‪ .‬אבל גם זה רק פעמיים בשנה‪ .‬וכבר ארבע‪-‬עשרה שנה‪.‬‬
‫מתגברים‪ ,‬אומרים הזמן עושה את שלו‪ .‬לא מתגברים‪ ,‬לומדים לחיות עם זה‪ ,‬עם האין‪.‬‬
‫אבל האין נשאר לתמיד‪ .‬מין ריק שאינו מתמלא לעולם‪ .‬הזמן מקהה את הכאב‪ ,‬לא מעביר אותו‪.‬‬
‫יש תקופות של רוגע‪ .‬של השלמה‪ .‬היה‪ ,‬ואיננו עוד‪ .‬אבל פתאום איזה שיר מאז‪ ,‬תמונה‪ ,‬נכד של‬

‫חבר‪ ,‬ושוב נסחפים בנהר של בכי‪.‬‬
‫חצי שנה אחרי‪ ,‬עכברון שדה קטן מתרוצץ לו בדירה כאילו היא ביתו‪ .‬לא ממהר‪ ,‬לא בורח‪.‬‬
‫גם לא רודפים אחריו לגרשו‪ .‬מניחים לו‪ .‬מטייל בין הארונות נתלה על המנורה‪ ,‬מטפס על מדפי‬
‫הספרים‪ .‬מתיישב על אדן החלון ומביט אליך במבט עורג‪ .‬מתגנבת מחשבה ללב‪ ,‬איזה געגוע‬
‫הזוי‪ ,‬אולי זה גלגול נשמתו‪ ,‬של הבן המתחננת לחזור הביתה‪ .‬אחרי שבועיים אורחת מזדמנת‬
‫מוצאת אותו את העכבר מוטל בפישוט רגליים על רצפת חדרה‪ .‬אולי נשמט ונפל מהמנורה‪ ,‬אולי‬
‫התייאש מלהתקבל בחזרה‪ .‬מה אתם עושים עם עכברים מתים‪ ,‬שואלת‪ ,‬כאילו כל יום מת לנו‬

‫עכברון ‪ -‬נשמה‪ .‬ומה עושים באמת? עוד חצי נחמה נזרקת לפח‪.‬‬
‫לפעמיים הוא בא בחלום‪ .‬קופץ להגיד שלום‪ .‬אתה פה‪ ,‬הרי אתה שם? גם פה וגם שם‪.‬‬

‫מתעוררים בהרגשה שמלפני‪ ,‬הנה עדיין ישנו‪ .‬אבל לא לזמן רב‪ .‬בעיקר איננו‪.‬‬
‫ֵאי____ ֶנ____נווווו‪..........‬‬

‫תמר לנג‬
‫אימא של לירון ז"ל‬

‫‪ 50‬שיח שכולים תשע”א ‪2011‬‬