סיפור חיינו
שלום ושושנה זלוטניק
סיפור חיינו
שלום ושושנה זלוטניק
| 4שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
בהם .ברגע שהיו נתקעים בחכה המאולתרת שלי הייתי מושיטה את שושנה
ידיי אל תוך המים ,משחררת אותם בזהירות מהסיכה החדה ואוחזת
בהם .גופם של הדגיגים היה קר וחלקלק .הם ניסו להימלט ממני ילדות בפורט אליזבת׳
בכל כוחם אך אני הייתי חזקה מהם .הנחתי אותם בצנצנת מלאה
במים וקראתי לאחי ואחותי שיגיעו לראות את הדגיגון שהגיע זה עתה ורט אליזבת‘ ,העיר בה גדלתי ,הייתה בנויה ברובה על הר.פ
לביתו החדש .כך הייתי צדה אותם אחד לאחד ,מסתכלת בהנאה
למטה ,למרגלות הבתים ניצב הנמל ובו נכנסו ויצאו אניות משא
בדגים שנוספו לצנצנת המים שהלכה והתמלאה. ותיירות .מדי פעם ,במהלך היום ,הייתי מעיפה מבט למטה ,אל עבר
הים הכחול שוצף הגלים ,ומצפה כבר להגיע אליו .ורק בימי ראשון,
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 5 כאשר אבי היה לוקח חופש מעבודתו ,היינו לוקחים ארגז גדול ובו
מספר מצרכים :פירות ,לחם וממרח כלשהו ,נכנסים אל המכונית
ונוסעים .במכונית היינו נוסעים עם כל בני המשפחה ,כמובן .לצדי
ישבו אחותי סוניה ,שהייתה גדולה ממני בשנתיים ,ואחי הקטן אריק.
אבא ואמא היו יושבים מקדימה ואנחנו הילדים ישבנו מאחור .לא
רבנו ולא התווכחנו אלא ישבנו בשקט ,מתבוננים החוצה מהחלונות,
לעבר הים הכחול הקרב אלינו.
כשהגענו לאזור החוף היה האוויר כבר משתנה .אפשר היה להריח
את הים ,לחוש ברוח הקלה את חלקיקי המים הזערוריים הנישאים
באוויר .כמעט מכל מקום בכביש ניתן היה לרדת למטה אל החוף
ואנו היינו מחנים את המכונית ורצים לעבר הים .הגלים התנפצו על
הסלעים והותירו אלפי רסיסי מים קטנטנים ששבו אל הים ונטמעו
בין גליו .בין הסלעים היו נוצרים נקיקים ,מעין בריכות קטנות ,שבהן
הייתי מגלה דגיגים שהתחבאו בתוכן .אז הייתי מוציאה את חוט הצמר
שהבאתי עמי מהבית ומלבישה עליו סיכת ביטחון שהכנתי מבעוד
מועד .בין הסלעים היו נחות להן צדפות חיות ואני הייתי אוספת
אותן ובזהירות מלבישה את הצדפות על סיכת הביטחון כך שיהוו
מעין פיתיון .בשקט ובעדינות הייתי שולחת את חוט הצמר שבידי אל
תוך המים כך שסיכת הביטחון והצדפה שעליה היו צוללות אל תוך
המים .הדגיגים הקטנים לא חשדו בדבר .הם לא ידעו שאני היא זו
ששלחה להם את הצדפה .בתנועות זריזות נגשו אל הצדפה וניסו
לנגוס בה .הם לא תיארו לעצמם שסיכת הביטחון החדה שלי תנעץ
בסופו של יום ,כאשר השמש נטתה לשקוע וכל הציוד כבר נארז חזרה אל תוך המכונית
שלנו ,הייתי מטה את הצנצנת ושופכת בחזרה אל הים את הדגיגונים שלי .בתנועות
נמרצות היו חוצים את מפרצוני המים ונעלמים אל מרחבי הים הגדול .כפי שאהבתי
לצוד ולאסוף אותם אלי כך אהבתי לשחרר אותם לחופשי ולהיפרד מהם עד לפעם
הבאה שבה אחזור לים.
אולי אין זה מקרה שזהו אחד הזיכרונות החזקים של ילדותי .גם היום המים הם ביתי
השני .כשאני נכנסת אל מתחת למים נדמה לי שאני הופכת לאחד מאותם דגים קלי
תנועה וחסרי משקל אותם אספתי בילדותי .כל העולם אז נותר במקום אחר ,מרוחק,
ואני משוחררת לגמרי ,נהנית ממגע המים בגופי ויכולה לשחות עוד ועוד.
באחת מהפעמים שבהן היינו בים נעתרו הוריי להפצרותינו הרבות שניקח עמנו הביתה
את הדגיגים שאספנו במהלך אותו היום .החזקתי בין רגליי את הצנצנת המלאה והשגחתי
שהדגים לא יחליקו החוצה .כמה שעות אחר כך מצאתי את כל הדגים מתים בצנצנת.
הם כנראה היו זקוקים לים הפתוח ולא הסתגלו לביתם החדש בצנצנת הקטנה .ריח
חזק של דגים מתים עלה מן הצנצנת וזו הייתה הפעם האחרונה שבה בקשתי מהוריי
לקחת את הדגים אתנו.
הטבע שבו גדלתי היה עשיר ומגוון .כל חוף היה שונה ממשנהו ,נקי וראשוני .המים היו
קרים וצלולים .חלק מהחופים היו סלעיים ומלאי הוד וחלקם היו חוליים ורכים.
לעיתים היינו עוצרים בצדי הדרך ,עוד טרם הגענו לים .שם ,בין העצים הגבוהים,
היינו נעמדים עם מעט בוטנים בידינו .בשקט בשקט ,צצים מבין הצמרות הגבוהות,
היו נשלחים אלינו מבטים חקרניים ,ילדותיים .היו אלו הקופים שגרו בתוך הסבך .הם
כבר הכירו אותנו .אחד אחרי השני היו מגיעים ,מתקרבים אלינו בהיסוס :אם ותינוקה
הקופיף התלוי עליה ,אבא קוף גדול וזעפני ,צעירים קופצניים .עשרות קופים סבבו אותנו,
שולחים אל תוך כף ידינו הפרושה את אצבעותיהם המחוספסות ,וגורפים את הבוטנים
אל תוך ידם .רק כשזינקו חזרה למעלה ,אל מרומי העץ היו מקרבים את הבוטנים אל
תוך פיהם ,מפצחים את קליפות הבוטנים ,ואוכלים אותם תוך כדי שהם פולטים אנקות
הנאה משונות ובוחנים אותנו בעיניהם הקטנות.
לעמוד כך ,בתוך יער קטן במרחק לא גדול מביתי ,ולהיות חלק מהטבע ,זו הייתה חוויה
בלתי נשכחת ששמורה עמי עד עצם היום הזה .גם עתה מגע ידיהם הגרמי של חיות
היער עדיין חי בתוכי.
| 6שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
בכל מקום בדרום אפריקה הציע לנו הטבע מתנה אחרת .בצדי הדרכים היו מטעי אין
סוף של עצי פירות ,מטעי אבטיחים ,ואננס צהבהב .שפע של פירות גדל כמעט בכל
מקום ,מתוק וטרי .זה היה אחד מהדברים שכאשר הגעתי לארץ חשתי בחסרונו.
לעיתים נסענו גם ל .ADDO PARKהייתה זו חוות פילים לא רחוק מפורת אליזבת' .את
האננסים והאבטיחים השבורים היו מגישים עובדי החווה לפילים הגדולים ששלחו את
חדקם הארוך ואספו בעזרתו את האננס או האבטיח וגרפו אותו אל פיהם בדממה.
לעיתים היו משמיעים קול עמוק ,רועם ,שהפתיע אותנו .עוד ועוד פילים היו מגיעים
מרחבי הפארק הגדול כדי ליהנות מהמזון שהביאו להם העובדים .לעיתים היה מגיע
גם פיל קטנטן ,שנולד רק לפני ימים מעטים ,מדדה אחר אמו בצעדים הססניים .אנו
עמדנו והבטנו בפילים הענקיים שניצבו כמעט במרחק נגיעה מאיתנו.
כל טיול כזה היה חוויה בפני עצמה .מרבית החיות הללו חיו כפי שחיו מאז ומעולם,
בטבע .אנו כאנשים ,הגענו כדי לפגוש אותם ,אך החוויה הייתה שונה מאוד מללכת לגן
חיות שבו החיות כולן בשבי .שמורות הטבע באפריקה איפשרו לבעלי החיים להישאר
בסביבתם המקורית כמעט ללא שינוי.
כילדים ,לא היינו זקוקים כמעט לאטרקציות מיוחדות .הטבע עצמו סיפק לנו את כל
החוויות שנזקקנו להם .לעיתים ,לאחר יום טיולים ארוך ,הייתי שוכבת במיטתי בלילה,
ושוב ושוב מעלה בתוכי את חוויות היום שאותו עברתי .הים ,הדגים ,הקופים ...היה זה
עולם שלם עבורי.
בואו של הקרקס לאזורנו היה מאורע מסעיר .פעם בשנה היו מגיעות משאיות ענק
אל תוך העיר ואז הייתה חולפת השמועה המרגשת בין ילדי העיר" :הקרקס! הקרקס
הגיע!" על המשאיות היו תמונות ענק של אריות וחישוקים בוערים שהלהיבו את דמיוננו.
חברותי כולן היו מדברות על הקרקס שהגיע .לאחר שהפצרתי באבי ובאמי ,הסכימו
לקנות כרטיס לי ולאחיי ויחד היינו הולכים לראות את המופע הגדול .ליד אזור המופע
היה פארק שעשועים עם גלגל ענק ,רכבת הרים ומתקנים נוספים עליהם עלינו שוב
ושוב .בכל שנה הייתי עולה על הגלגל הענק ובכל שנה היה לבי קופא מפחד שמא
אתקע במרומי הגלגל.
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 7
משפחת רובין -אבי ,חיים עומד באמצע (שלישי מימין)
| 8שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
ומעניק לה מנוחה בתוך כוס זכוכית שהניח בחדר האמבטיה .גם בי ,יצחק רובין ,אביו של אבי ,היגר מליטא בערך בשנת .1899ס
שיניים תותבות היו לו וגם הן הונחו בלילה בחדר האמבטיה .בכל
פעם שהייתי נכנסת לחדר האמבטיה לאחר שאבי כבר הלך לישון בתקופה זו התרחשו פוגרומים רבים ביהודים ויהודים רבים
הייתה העין מציצה אלי מתוך הכוס ואני הייתי מתמלאת יראה .ברגע העדיפו לנדוד מאירופה אל מעבר לים ולהתחיל התחלה חדשה
זה הייתי נתקלת בבעתה גם בשיניים המגחכות אלי מכוס אחרת. במקום שנראה בעיניהם בטוח יותר .דרום אפריקה ,מדינה צעירה
השתדלתי לסיים בזריזות את ענייני בחדר האמבטיה ומיהרתי לצאת יחסית ,פתחה את שעריה בפני היהודים .אך ההגעה לדרום אפריקה
לא הייתה קלה .היא הייתה ארוכה ויקרה ביותר .ההפלגה באנייה,
ולסגור אחריי את הדלת. שחצתה את הים הגדול במשך שבועות רבים ,עלתה כסף רב ולא
מרבית בני המשפחה של אבי גרו לא הרחק מאתנו ,באזור פורט
אליזבת' .בימי ששי היינו נפגשים לאחר סעודת ליל ששי בביתו של כל אחד יכול היה להרשות לעצמו הוצאה כזו.
אחד מדודיי .הדודים היו משוחחים ביניהם ואילו אנו ,בני הדודים ,היינו סבי ,שהיה אז איש צעיר הנשוי לאישה ואב לשני ילדים ,עזב את
משחקים יחד .הקשר שלי עם בני הדודים והדודים היה הדוק מאוד. משפחתו והפליג בגפו לדרום אפריקה הרחוקה .לאשתו המודאגת
ג'יין ,אחת מבנות דודתי ,ריתקה אותי במיוחד ואהבתי מאוד לשחק הבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי להביאה אליו מהר ככל האפשר.
אתה .לשמחתי הרבה סיפרו לי הוריי באחד הימים שדודיי נוסעים הימים חלפו ,סבי נאלץ להתרגל לארץ החדשה שהייתה שונה כל
לחופשה ובת הדודה תישאר בביתנו .חיכיתי מאוד לרגע שכבר כך מהארץ שממנה הגיע .וודאי לא היו אלו ימים קלים עבורו .עד
תגיע אלינו .ידעתי שאיתה לא יהיה לי משעמם אפילו שנייה אחת. כמה שאני יודעת עבד סבי כחייט באותה תקופה ומאוחר יותר
היא הייתה פעלתנית ביותר ומלאה ברעיונות מקוריים .ג'יין הייתה ניהל חנות לבגדי גברים .הרחק משם ,בליטא ,נאלצה אשתו שרה
כבר בת שבע ואני רק בת שש כך שראיתי בה ילדה גדולה ממש. לגדל לבדה את שני ילדיה הקטנים כאשר היא מספרת להם שוב
ואכן ,מהרגע שהגיעה לביתנו לא היה לנו רגע דל .היא הציעה ושוב על אביהם שהפליג הרחק הרחק באנייה גדולה לארץ שבה
שנבנה בית בובות" .נכין לבובות שלנו גם מיטה ,ושולחן עם כסאות השמש זורחת תדיר והאננסים גדלים על האדמה .הילדים שתו
קטנטנים "...לחשה לי בעיניים בורקות .מיד התחלנו במשימה. בצמא את סיפוריה וציפו ליום שבו ישובו ויפגשו את אביהם .יום
השגנו קופסת נעליים ריקה וממנה בנינו את הבית .בעזרת קרטונים התווסף ליום ,הזמן חלף ,ורק כעבור שלוש שנים הגיעו בסופו של
נוספים יצרנו שני מפלסים בתוך הבית הקטן כך שלבובות שלנו לא מסע מייגע לדרום אפריקה שרה ושני ילדיה :בתה הבכורה ובנה
יהיה צפוף בביתן החדש .בעזרת קופסאות גפרורים הכנו מיטות הקטן בן השלוש( ,הלוא הוא אבי חיים) .ששה ילדים נוספים נולדו
קטנטנות ,ארונות ומטבח .היה שם ממש בית שלם! קנינו בובות
ושיכנו אותן בביתן החדש ,מרפדות את המיטות הקטנות בבדים לסבי ולסבתי כאשר התגוררו כבר בדרום אפריקה.
פרחוניים שגזרנו במיוחד .אבל לבת דודתי היו תוכניות נוספות. כאשר היה אבי בן 17התנדב לצבא דרום אפריקה ונלחם בצפון
"נמכור כרטיסים להגרלה!" אמרה לי "ומי שיזכה בהגרלה יקבל את אפריקה בקרבות שהיוו חלק ממלחמת העולם הראשונה .כחייל
הבית שבנינו .ואת הכסף שנקבל מהכרטיסים נתרום לבית החולים שירת כשליח הרוכב על אופנוע ממקום למקום .כנראה שכדור תועה
לילדים" .וכך ,עברנו מבית לבית ומכרנו לשכנים כרטיסים להגרלה. פגע בו וכתוצאה מכך איבד את עינו הימנית ,ובמקומה הורכבה
בכל אחד מהבתים הסברנו את המהלך כולו .אנשים רבים תרמו לו עין מזכוכית .עין זו לוותה אותו במהלך כל חייו ואנו ידענו תמיד
שעינו של אבא הנה עין מזכוכית ולא עין רגילה .במשך היום היה
מביט היישר נכחו ,אך בלילה ,כאשר שכב לישון היה מוציא את העין
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 9
בערבי חג וביום הכיפורים נסע לבית הכנסת עם הרכב ואז חזר לנו ואת הכסף שהשגנו תרמנו לבית החולים .אחרי זמן מה קבלנו
ממנו ברגל .ביום הכיפורים ובראש השנה היינו אני ,אחותי ואחי אגרת תודה מבית החולים.
מצטרפים אל אבי .בית הכנסת היה ממוקם בשכונה מרוחקת
וענייה יחסית והבתים היו צפופים .בעבר גרו בשכונה זו יהודים אך את סבי וסבתי מצד אבי לצערי אינני זוכרת כלל .הם נפטרו עוד
רובם עברו כבר לסביבה מטופחת יותר .ההליכה לבית הכנסת או לפני שנולדתי.
בחזרה ארכה כשעה. אמי ג'יין נולדה כבר בדרום אפריקה בשנת ,1906למשפחת בראון,
בעיר קימברלי .מסבי אהרון (הארי) ומסבתי מצד אמי נותר לי
סוניה אחותי (שמבוגרת ממני בשנה ושלושת רבעי) ,ואני גרנו בחדר זיכרון מעומעם בלבד .את סבא הארי אני זוכרת כאדם גבוה מאוד,
אחד אבל היינו שונות לחלוטין זו מזו .לה היו חברות משלה ולי חברות גדול וחזק ואילו סבתא זכורה לי כאשה מצומקת ,כפופה וקטנה
משלי .אהבתי מאוד להציק לה וזה היה די קל .אני תמיד אהבתי המתהלכת באיטיות בתוך הבית .לאחר פטירתה של סבתי התחתן
חרקים ,פרפרים ,תולעים ועוד רמשים וחיות למיניהן .גידלתי תולעי
משי בקופסאות קטנות ואהבתי לעקוב אחריהן מתפתלות בקופסא סבי בשנית עם קלרה ,אותה הכרתי היטב.
ולהביט כיצד הן מכרסמות את העלים שהבאתי להן .כשנחה עלי קימברלי הייתה בעבר עיר של מכרות יהלומים אבל כשאני הייתי
הרוח הייתי מניחה אחדות מתולעי המשי החמודות שלי על נעליה של ילדה נגמרו כבר כל היהלומים ומה שנותר היה רק מכרה נטוש
סוניה או אפילו על מיטתה כך שכאשר סוניה הייתה מגיעה למיטתה שסביבו צמחה עיר .היה זה בור ענק ,עמוק ורחב ידיים ,שנכרה
ומתיישבת עליה ,לפתע הייתה מגלה את ההפתעה שציפתה לה באדמה .מסביב לבור התפתחה תיירות משגשגת של חנויות שמכרו
שם :תולעים ישנוניות ושעירות המתפתלות להן בשלווה על הכרית אבנים דמויות יהלום ,גלויות ומזכרות נוספות .כילדים היינו עומדים
שלה .בכל פעם מחדש האפקט היה דרמטי .סוניה הרעידה את בשולי הבור הענק ומדמיינים לעצמינו בהתלהבות כיצד היה המקום
הבית בצרחות האימה שלה והבית כולו נרעד .משום מה העניין לא
הפסיק לשעשע אותי ובכל פעם מצאתי בתגובתה של סוניה עניין עד לא מזמן מלא ביהלומי ענק נוצצים.
מחודש .גם את הפרפרים שלי הפרחתי כך שהתעופפו היישר אל העיר קימברלי הצטיינה במזג אוויר חם יותר מפורט אליזבת‘ ולכן
פניה הנדהמים של סוניה .אני כמובן שאבתי הנאה מרובה ממראה היינו נוסעים בחורף לחופשה קצרה בקימברלי אצל משפחתה של
פניה של סוניה ותגובתה הזועמת רק הוסיפה לי שעשוע .אני תוהה אמי ובקיץ היו הם באים אלינו .כאשר התחלתי לשמור על כשרות
מיעטתי לנסוע לקימברלי כיוון שמשפחתה של אמי לא הקפידה
מהם זיכרונותיה של סוניה מאותן תקריות...
רק אחרי שעזבתי את הבית גילינו פתאום שעל אף המזג השונה על כשרות ואני נמנעתי מלאכול שם.
של שתינו כנראה שיש בינינו קשר חם .התגעגענו זו לזו ושמרנו
על הקשר בעזרת מכתבים .ידידות עמוקה זו צמחה בינינו דווקא בביתם של הוריי לא שמרו שבת אך הקפידו על כשרות .לאבי תמיד
כשהתבגרנו אך אני מניחה ששורשיו של הקשר בינינו נטווה כבר היה קשר ליהדות אך היה זה קשר שהתקיים על פי תנאי החיים
המיוחדים שבהם חי .אבי עבד קשה מאוד .היה לו מוסך בבעלותו
בילדות. והוא עבד ממש מבוקר ועד ליל .יום החופש היחידי שלקח היה
ביום ראשון ,כנהוג בדרום אפריקה .בימי ששי היה אבי נוסע לבית
הכנסת בכדי להשתתף בתפילה ובמהלך השבת עבד ונהג כרגיל.
| 10שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
משפחת בראון -אני יושבת על ברכי אבי ,שנייה מימין ,למרגלותי סוניה אחותי .אימי יושבת שנייה משמאל.
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 11
כמה שנים לאחר שעליתי ארצה עלה גם אריק לארץ עם משפחתו. גם עם אחי אריק לא היו יחסי הרמוניה
הקשר בינינו התהדק והפך לקירבה משמעותית מאוד .היום יש מושלמים .בתור אחי הקטן ,שהיה צעיר ממני
בינינו אהבה גדולה ומעורבות עמוקה זה בחייו של זו .אני מרגישה ב 6-שנים ,ראיתי בו נודניק גדול .לכל מקום
שהלכתי היה מבקש שאקח אותו אתי .כמובן
מבורכת שזכיתי באח ואחות כה טובים. שבדרך כלל סירבתי והוא היה מתחנן ,בוכה
על אף שאבי עבד קשה מאוד היה הכסף נושא מרכזי בחיינו .כל וממשיך לבקש...
הוצאה כספית היוותה נושא לדיונים רבים .מעולם לא היינו עשירים
וכל פרוטה הייתה מחושבת .אף פעם לא נסענו לבית מלון ובוודאי
שלא טסנו לשום מקום .האווירה בבית הייתה שכסף הינו גורם
מכריע בכל החלטה וקנייה.
כשהייתי בת שש היו כבר לרבות מחברותיי אופניים משלהן .גם
לאחותי סוניה היו אופניים .הייתי עוקבת בעיניי אחרי חברותי
הרוכבות במהירות במורד הרחוב ומלווה אותן במבטי .אופניים נראו
לי כדבר הנפלא ביותר שיש .יכולתי לדמיין את עצמי טסה במורד
הרחוב… חשה ברוח הקרירה ...אך ,האם אבא יסכים לקנות גם לי
אופניים? ליבי אמר לי שזה לא ילך בקלות אבל לא יכולתי לוותר.
מובן שכאשר סוף סוף אזרתי עוז וביקשתי מאבי שיקנה לי אופניים
נעניתי בשלילה" .אבל אבא "...אמרתי ,כמעט בדמעות "לכבוד יום
ההולדת שלי "...אבי סירב ,אך הפעם לא הרפיתי .ביקשתי שוב
ושוב וגם אמי כנראה הוסיפה בשקט כמה מילים משלה .בסופו של
דבר ביום הולדתי קיבלתי אופניים משלי .יפות ונוצצות .לא הייתה
שמחה ממני בעולם .אלא שלא ידעתי לרכב ...על העניין הזה לא
חשבתי .הבעל של המשרתת השחורה שלנו הוא זה שלימד אותי.
"בואי ,עלי "...אמר לי .עליתי על האופניים ובעלה של המשרתת
החזיק מאחור ורץ אתי בעוד אני מנסה לדווש ,מתנדנדת מצד
לצד ונופלת" .שוב פעם .עלי על האופניים .אל תתייאשי " חייך אלי,
כולו מתנשף .לאחר כמה ימי אימונים כאלו כבר יכולתי להצטרף
לחברותיי שנסעו למקומות רחוקים.
המעמד הזה שבו אני מבקשת משהו כמעט בתחנונים מאבי חזר
על עצמו פעמים מספר במהלך שנות ילדותי .בכל פעם היה נושא
| 12שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
כחלק מהווי ילדותי אני זוכרת את אבי הולך ללוויות או שב מלוויות. הכסף עולה ואבי היה מסרב .גם כאשר בגרתי ורציתי לצאת למחנות
נדמה היה שלוויות הן חלק אינטגראלי מעולמו .מאוחר יותר הבנתי הקיץ של בני עקיבא כמעט וסירב לי אבא" .השנה לא הייתה כל
שאבי מתנדב בחברה קדישא ומסייע בקבורתם של יהודים .היה לו כך טובה " ...אמר לי אבא כאשר ביקשתי ממנו כסף לשלם עבור
המחנה "אחשוב על זה "...סיכם את העניין ופנה מעלי .היה ברור
חשוב לתרום לחברה אליה השתייך ולקהילה היהודית. שהתשובה של אבי תהיה כפי הנראה שלילית .מפח הנפש שלי היה
ענק .לא יכולתי להעלות בדעתי את האפשרות שלא אצא למחנה
אמי ,ג'ין ,הייתה רכה ומתוקה .היא מעולם לא רבה עם אף בן אדם הקיץ של בני עקיבא .הלא רק לזה חיכיתי כל השנה! אמי ,שראתה
וכאשר הלכה לעולמה זכרו אותה כל מכריה לטובה .לצערי היא את צערי ,ניגשה אל אבי" :אולי בכל זאת "...אמרה לו "היא כל כך
נפטרה בהיותי צעירה (בת עשרים בלבד) .כאשר שבתי לדרום רוצה לצאת ,והיא כל כך נהנית שם .אולי בכל זאת נוכל לגייס את
אפריקה לביקור לאחר פטירתה נגשו אלי שכנים וידידים רבים הכסף?" בסופו של דבר לבו של אבי התרכך והוא הסכים לשלם
וסיפרו כיצד נתנה מעצמה לכולם וסייעה בכל מה שיכלה .כיוון
שחשתי שלא הכרתי אותה כמעט כאדם בוגר היו הסיפורים הללו למחנה.
משמעותיים מאוד עבורי וסייעו לי לשמר את דמותה של אמי בזיכרוני. המילה של אבי תמיד הייתה המילה האחרונה והקובעת בבית.
הכללים שאותם הנהיג היו רבים ונוקשים ,וכולנו ,כולל אמי ,הקפדנו
למרות שלא היינו עשירים היו לנו משרתים שחורים בביתנו .זה היה עליהם" .אסור להניח את המרפקים על השולחן" היה נוזף בנו
סטנדרט בכל בית של לבן ,יהודי או גוי ,ללא קשר למצבו הכלכלי. בשעת הסעודה .מיד היינו מחביאים את המרפקים מתחת לשולחן,
המשרתים גרו באזור מיוחד שהוקצה להם בבית ולמשרתות שעבדו בעוד הסכין והמזלג אחוזים כיאות בידינו .כמעט ולא דברנו בשעת
אצלנו אסור היה להביא את בעליהם או את הילדים למקום המגורים הארוחה .היה עלינו לאכול בדממה .כאשר ראינו מאכל כלשהו
שלהם .לעיתים היו משרתים שלא ראו את בני הזוג או הילדים במשך מעברו השני של השולחן ביקשנו בשקט ובנימוס שיעבירו לנו אותו.
שנים! מדי פעם בכל זאת היו הוריי מעלימים עין מביקוריהם של בני בזווית עינינו תמיד ראינו את הורג הזבובים של אבי .היה זה מקל
הזוג של המשרתים אבל אם אחד מהם היה מגיע שתוי ,מה שהיה ארוך וכאשר חרגנו מההתנהגות הראויה היה המקל מעניק לנו
קורה לפעמים ,היה אבי מיד מרים טלפון למשטרה שהייתה מגיעה פליק קטן ומחזיר אותנו למוטב .אסור היה לשתות בזמן האוכל,
חייבים להגיע בזמן לארוחה ....כילדים טובים ניסינו שוב ושוב לעמוד
במהירות ולוקחת את הבעל השתוי למאסר.
משטר האפרטהייד היה נוקשה ביותר .ההפרדה בין הלבנים לשחורים בכללים שקבע אבא.
הייתה ברורה ומובהקת .על הגנים הציבוריים היה שלט גדול שהכריז: לא רק בזמן האוכל היו כללים .ההתנהלות היומיומית בבית הייתה
"אין כניסה לשחורים" או לחלופין נכתב בשלט " :ללבנים בלבד". כרוכה בהקפדה על כללים והנהגות אותם היינו צריכים לשמור.
שלטים כאלו ניתן היה לראות בכל מקום :על ספסלים ,בבתי הספר, אבא לא הרים את קולו עלינו .למרות זאת הייתה תחושה מתמדת
בקולנוע ,במסעדות וכן הלאה ....הכניסה למקומות האלו הייתה
מותרת להם רק כעובדים ובדרך כלל היו השחורים עושים את כל של איפוק.
העבודות "המלוכלכות" כמנקים או פועלים .מדי פעם היינו נכנסים אבי היה אדם דייקן וישר מאוד .דודתי הייתה צוחקת ואומרת שכפי
לשכונות של השחורים .שם היינו מגלים עולם שלא הכרנו .ילדים הנראה אבי הוא האדם הראשון שמשלם את המיסים בשנה החדשה.
אני מאמינה שאכן כך היה...
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 13
כילדה קטנה לא חשתי במציאות המורכבת שסביבי .חיי היו פשוטים יחפים ומוזנחים ,בתים קטנים
למדי .הלכתי לגן יהודי ולאחר מכן למדתי בבית ספר רגיל לבנות. וצפופים ,נשים בבגדים קרועים.
היה זה בית ספר נוצרי שבו היו גם מעט יהודיות .קשה להגיד זה היה ההיפוך המוחלט לעולם
שנהניתי שם .האווירה הייתה קשוחה מאוד והמנהלת עוד יותר...
בכל בוקר היינו אנו ,התלמידות ,מסתדרות בשורות ישרות ישרות שבו חיינו אנו.
באולם הספורט הגדול .הכול נעשה במהירות וביעילות אך תמיד
נותרו מספר בנות שחיפשו את מקומן בבהלה עד שלבסוף נעמדו דרום אפריקה הצטיינה תמיד
בקצה השורה מתנשפות ואחוזות פחד .גם אני מיהרתי למצוא את בחנויות עמוסות השפע שבה,
מקומי בחיפזון רב .לאחר שהסתדרנו הייתה המנהלת עוברת בין במכוניות החדישות ביותר ,ביבוא האיכותי מבריטניה .כל אלו לא
השורות ובעיניים נוקבות הייתה סוקרת את הבנות ,מעיפה מילה או ניכרו כלל כאן ,באזורי העוני של השחורים .כאן לבשו השחורים
נזיפה קצרה .כולנו עמדנו כמעט מבלי לנשום .מתוחות ומסודרות. את מה שקיבלו מהלבנים או את מה שהוציאו מפחי הזבל ברחוב.
אף אחת לא רצתה להישלח לחדרה של המנהלת .אם איתרע מזלה מכנסיים קטנות יתר על המידה ,גרביים שאינן תואמות זו לזו .הפער
של מישהי מהילדות והיא נשלחה לחדרה של המנהלת היו כולן בין השכר שקיבל אדם שחור על עבודתו לבין השכר שקיבל אדם
עוקבות אחריה בדאגה במבטן .כללים נוקשים אלו והיחס הקריר
לבן היה עצום והדבר ניכר היטב באורח החיים של השחורים.
של צוות המורים והמנהלת גרמו לי למתח מתמיד. עבורנו הייתה זו מציאות שגדלנו לתוכה .המשרתות השחורות היו
אלו שעשו הכל בבית .בנוסף לעבודות הבית השוטפות הן גם עשו
לצערי קשה להגיד שהייתי מוצלחת במיוחד בלימודים .לא הצלחתי את מרבית העבודה הקשורה לגידול הילדים .אמי אמנם הייתה בדרך
במבחנים ולא הייתי תלמידה טובה .בנוסף לכך גם הייתי שמנמונת. כלל באזור ונתנה למשרתות הוראות אך הן אלו שהיו אחראיות על
אני מניחה שזו הייתה אכזבה מסוימת להורי כיוון שאחותי הגדולה הכנת האוכל ,האכלת והלבשת הילדים ,כביסה ,סדר וניקיון וכן
סוניה הייתה יפה ממני ,תלמידה מצטיינת ורקדנית .אני לא ניחנתי הלאה ...באופן טבעי הייתי מבקשת את מה שאני צריכה קודם כל
בתכונות הללו והייתי חסרת בטחון ומופנמת .הרגשתי שבית הספר
רק העצים את מה שאני לא .לא תלמידה טובה ,לא יודעת לשיר, מהמשרתת ולכן התפתחו בינינו יחסי קירבה.
לא טובה בספורט ...הכל היה לא! למעשה היה ספורט אחד שבו מצד אחד המציאות של האפרטהייד הייתה המציאות שאליה הורגלתי.
כן הייתי טובה וזו הייתה שחייה .מתחת למים הרגשתי חופשיה גדלתי לתוכה מתוך תמימות פשוטה שכך דרכו של עולם .לכל
חברותיי היו בבתים משרתים שחורים .מצד שני נדמה לי שתמיד
ומשוחררת .אך כשרון זה לא בא לידי ביטוי בבית הספר... הרגשתי חוסר נעימות עם הפער הענק בין השחורים ללבנים .המראה
בדרום אפריקה העניקו חשיבות מיוחדת לספורט .לכל בית ספר היה של מקבצי הנדבות השחורים ,קרועי הנעליים והמלוכלכים גרם לי
את הספורט הייחודי שלו ובבית הספר שלנו היה זה ”נטבול" .נטבול לחוש ביתר שאת את ההפרדה וחוסר השוויון שבין הלבנים לשחורים.
הינו משחק כדור הדומה לכדורסל אך החוקים שלו מעט שונים .היינו בתקופה שבה עזבנו את דרום אפריקה ועלינו לארץ כבר נעצר
חייבות (!!!) לשחק נטבול בבית הספר והתחושה הייתה שספורט נלסון מנדלה ,מנהיג המאבק של השחורים נגד האפרטהייד ונלקח
הינו דבר חשוב לפחות כמו הלימודים ואולי גם יותר מהם .כישלון למאסר ב ROBIN ISLANDהאי המרוחק שיועד לפושעים מסוכנים.
בדרום אפריקה החלו מהומות קשות וממושכות שבסופו של דבר
הובילו לביטול האפרטהייד.
| 14שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
לה לשתות .הנוזל ששתתה עבר דרך הבטן עד שעשתה פיפי! גן הילדים שלמדנו בו .מימין :אחותי סוניה ,משמאל :אני
הבובה הייתה לחלק חשוב ביותר בחיי ותודות לה גיליתי וטיפחתי
את הרגשות האימהיים הראשוניים שלי .אני זוכרת כיצד מדי פעם או חוסר הצלחה בספורט נחשבו במידה רבה ככישלון בחיים בכלל.
הייתי מתעוררת מודאגת במיטתי ושואלת את עצמי היכן הבובה למזלי היו לי שתי חברות טובות מאוד ,מירה ושרלי ,אתן הייתי
שלי והאם היא בסדר .אם לא מצאתי אותה לצדי הייתי תוהה כיצד משחקת כאשר שבתי מבית הספר .אחת מהן גרה מולי והשנייה
היא מסתדרת כשאני איני לצדה… לשמחתי גיליתי שבדרך כלל לידי .למרות השנים הארוכות שחלפו מאז אני עדיין בקשר עם
שתיהן .לשמחתי הרבה שתיהן גרות בארץ וכך גם אנו מצליחות
היא הסתדרה מצוין. להיפגש ,אם כי לעיתים רחוקות .עם מירה ושרלי יכולתי להיות אני
עצמי ולצלול אל תוך העולם הדמיוני שהתקיים בתוכי .שעות שחקנו
בבובות .הוריי קנו לי בובה נפלאה ממש .דרך חור קטן בפיה נתתי
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 15
לטופסי .הייתי בטוחה שעוד רגע יצוץ לקראתי ,אבל שום דבר לא חיינו חיים של ילדים ,כפי שילדים חיו פעם .רוב הזמן היינו משחקות
קרה .טופסי נעלם. בחוץ ,בגינות ובשטחים הירוקים סביב ביתנו .היינו משטחות את
האדמה ,יוצרות חור עם האצבע ומכוונות לשם את הגולות שלנו.
בכיתי .לא יכולתי להירגע .בכיתי על טופסי .היכן הוא? האם הוא המשחקים הללו העניקו לי אושר ותחושת חיים .אחרי יום משעמם
בסדר? האם קרה לו משהו? ובכיתי גם עלי .חברי הטוב איננו. וקודר בבית הספר סוף סוף יכולתי להיות חופשיה ולעשות מה
בתוך לבי נפער בור .בכל יום הייתי יוצאת לכביש מספר פעמים,
מחפשת ,מביטה הרחק הרחק .האם יגיע? בלילות הייתי חושבת שלבי חפץ.
עליו .היכן הוא עכשיו? האם יש לו מה לאכול? בבוקר הייתי קמה אחת לשבוע הייתי נוסעת עם אופניי ללמוד פסנתר .גם בכך לא
ויוצאת בזריזות לחצר מקווה שטופסי ירוץ לקראתי כפי שהיה עושה הצטיינתי במיוחד לדאבוני .יותר מהשיעורים ומהנגינה על הפסנתר
אני זוכרת את העלייה הקשה כשאני מנסה לעלות בהר עם אופניי
בכל בוקר .אבל הוא לא היה שם.
באוטובוס לבית הספר הייתי מביטה בלי הרף מהחלון ,לא רואה דבר כדי לשוב אל ביתי מביתה של המורה.
ורק מחפשת כתם שחור לבן המטייל לו .יום אחד בשעת הנסיעה תמיד היו בביתנו תוכים .הם היו חביבים אבל אני מאוד רציתי כלב.
ראיתי כלב הולך במדרכה ,בין עשרות האנשים שהלכו שם .האם כלב שיוכל להיות אתי תמיד .חבר נאמן שיחכה לי כשאשוב הביתה
רק נדמה לי שזה הוא? קמתי ממקומי והסתכלתי .כן! זה היה הוא! מבית הספר .אבי כמובן סירב אבל אחרי בקשות ותחנונים אין סוף,
טופסי! הולך לו בשקט על המדרכה .מיד קפצתי וביקשתי מנהג
האוטובוס שיעצור לי .איני יודעת מי היה נרגש יותר .אני או טופסי. התרצה לבסוף.
חיבקנו ונישקנו זה את זה בהתלהבות מרובה .טופסי היה מעט ביום חגיגי במיוחד הלכתי עם הוריי לצער בעלי חיים ושם בחרנו כלב.
מלוכלך ,רעב ורזה מכפי שזכרתי אותו ,אבל שלם .לאוטובוס לא כל אחד מהכלבים היה חמוד בעיניי ורציתי לקחת את כולם .נדמה
יכולתי להעלות אותו ולכן הלכנו יחד חזרה הביתה .הייתה זו דרך שידעו שאני באה להציל אחד מהם ולהעניק לו בית חם שכן עיני
ארוכה אבל לי לא היה איכפת .טופסי היה שוב אתי .לבסוף הגענו כולם ברקו אלי בתחנונים" :קחי אותי! כן ,אותי!" ההחלטה הייתה
קשה מאוד אבל לבסוף מצאתי אותו .כלב שחור לבן שקראנו לו
הביתה .כל בני המשפחה והמשרתים קיבלו אותו בשמחה רבה. "טופסי" .טופסי הפך לחברי הטוב ביותר .טופסי אף פעם לא כעס
מאותו רגע לא פסקתי מלהזהיר את בני הבית והמשרתים להקפיד עלי .הוא אהב אותי כפי שאני .אף פעם לא היה אכפת לו אם אני
שרה יפה או נכשלת במבחן בחשבון .הוא תמיד כשכש בזנב ורץ
לסגור את השער .פחדתי שטופסי ייעלם לי שוב. לקראתי מאושר לראות אותי .הוריי לא הרשו לו להיכנס הביתה
אבל טופסי לא נעלם .הוא נותר חברי הטוב .תמיד עמד לצדי ואהב ולכן חי בחצר האחורית שלנו שהייתה מגודרת .בכל יום לקחתי אותו
לטיולים .כשרק הייתי מגיעה לקראתו כבר היה מקפץ בהתרגשות
אותי ללא תנאי.
כמה שנים אחר כך עמדתי מחוץ לחצר ושחקתי בכדור .לפתע עף ומזנק לעבר השער.
הכדור לכביש .בשנייה אחת זינק טופסי אחרי הכדור ובדיוק באותו
יום אחד יצאתי מהבית וטופסי לא היה בחצר .שלא כתמיד ,השער
הרגע הגיעה מכונית שנסעה במהירות. היה פתוח ואני הבנתי שבוודאי יצא דרכו .רצתי החוצה לרחוב .הוא
המכונית המשיכה בדרכה וטופסי נותר מוטל על הכביש ,מלא לא היה שם .חציתי את כל הרחובות הסמוכים ,וקראתי שוב ושוב
דם ושמוט ראש .רצתי אליו ונשאתי אותו בזרועותיי .התיישבתי
על הדשא ודמעות פרצו מעיניי .טופסי לא מת אבל הדם המשיך
| 16שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳
למזלי נכנסה לחיי תנועת בני עקיבא .קשה לי לתאר את מהלך ונזל החוצה במהירות .לא ידעתי מה לעשות .ידעתי שאבא עובד
חיי ללא הקשר לבני עקיבא והפעילויות שלהם .המפגש עם תנועת וידעתי שלא יוכל לקחת אותי לווטרינר .הייתי אובדת עצות .חשתי
בני עקיבא ,השייכות לארגון והמפגש שלי עם עצמי דרכו היוו כה בודדה .לא היה באזור איש שיוכל לעזור לי .ידעתי שאם ברצוני
נקודת מפנה בחיי .הם גרמו לי לשינוי פנימי והוציאו אותי מתחושת להציל את חייו של טופסי עלי לטפל בו מהר ,אבל הייתי רק ילדה,
חוסר הביטחון שליוותה אותי כל ילדותי .סוף סוף הרגשתי שייכת, לא ידעתי מה לעשות ,למי לפנות .גופו של טופסי הלך ונחלש ,ליבו
פעילה ומחוברת .מאותו רגע שהצטרפתי לתנועה לא הייתה לי הואט ,הוא הלך וגווע בזרועותיי" .לא ,טופסי ,לא!" התחננתי אליו
שנייה מיותרת .תמיד היה משהו לעשות ,להיפגש ,לארגן או להכין.
הפעילות הזו תפסה את כל זמני ואת כל הווייתי ובסופו של דבר "אל תשאיר אותי לבד".
הובילה אותי לצעד המשמעותי של עלייה לארץ ישראל ובניית בית זמן מועט אחר כך הפך גופו של טופסי כבד מאוד .כבד וקר .אבל אני
עדיין החזקתי אותו בזרועותיי וקיוויתי שמשהו יקרה והוא יחזור אלי.
כאן ,בקיבוץ שלוחות. הפעם הוא לא חזר .לא הרחק מביתי היה שדה .חפרתי בור וקברתי
אותו שם.
לא רציתי כלב אחר .לא רציתי להחליף את טופסי באף כלב .בלבי
לא היה מקום לכלב אחר.
שושנה -ילדות בפורט אליזבת׳ | 17
| 18
ב 1915הגרמנים גרשו את כל היהודים מליטא לרוסיה ברכבות בקר. שלום
פייגה היתה אז לקראת סוף הריונה וילדה את תינוקה ברכבת ,אך
התינוק לא שרד .הרכבת עצרה בכפר קטן באוקראינה (שהיתה ילדות ביוהנסבורג
אז בשליטת רוסיה) ומשפחת זלוטניק הורדו שם בתחנה .לאחר
כדי להכיר את משפחתי יש לפסוע הרחק במרחבי הזמן והמקום:ב
שסבי לייזר נפטר ,חזרה המשפחה לקדן.
סבתי פייגה לא האריכה ימים ובהיותה צעירה למדי טבעה בנהר. לאייזיק לופוס ,דודו של אבי ,הייתה חנות חיות ביוהנסבורג .כילד
לאחר מותה שתי האחיות למחצה ,מנישואיו הראשונים של לייזר, אהבתי לעבור בחנות מדי פעם בדרכי חזרה מבית הספר .החנות
חיה ורוחל-לאה ,לקחו על עצמן לגדל את היתומים שנותרו לבד. הייתה מלאה בחיות קטנטנות שחיו בכלובים מסודרים .תוכים,
אוגרים ,שרקנים וחיות אחרות .אבל מכולם אהבתי את הכלבלבים
חיים ,בריינה ומוריס מכתב שכתבה חיה להינדה, הקטנים עם הפרווה הרכה .ברגע שהוצאתי אותם מהכלוב היו
סבתם של הילדים ואימה של מתנפלים עלי בליקוקים ואני הייתי מושיב אותם בחיקי ומלטף אותם.
פייגה ,הגיע לידיה של גברת מספרים שלדוד הייתה סחורה כל כך משובחת עד שמלכת אנגליה
בלוך ,מאחר והסבתא כבר הייתה מזמינה אצלו את המזון לתוכים שלה ,וכך ,מדי מספר שבועות
נפטרה .היא מצידה שלחה אותו היה יוצא משלוח מחנות החיות של דודי וחוצה את הים בדרכו לבית
לבנה רוברט ,שגר אז בדרום
אפריקה ,בתקווה שיעביר את המלוכה האנגלי.
זה לאחיה של פייגה -אייזיק למעשה ,אותו דוד ,אייזיק ,היה זה שסייע לאבי לעזוב את ליטא
וסם לופוס. הרחוקה ולהגיע לדרום אפריקה.
עם קבלת המכתב ,שלחו
הדודים מכתב וכסף למשפחה סבא-רבא שלי נקרא ישראל זלוטניק .בנו ,אליעזר זלמנוס זלוטניק,
שהכירו בקדן והם העבירו את היה סבי .שניהם גרו בעיירה קרמנצ'וק שבאוקראינה.
המכתב והכסף לילדי זלוטניק.
במכתב הם כתבו שהם ישלחו כאשר בגר לייזר זלמנוס התחתן עם חווה-שיינא לבית אניקסט.
מדי פעם כסף על מנת לתמוך לסבי ולאשתו נולדו שלושה ילדים :רחל-לאה ,חיה ,מוישה.
בילדים היתומים. חווה-שיינא ,אשתו הראשונה ,של סבי לא האריכה ימים .היא נפטרה
בגיל צעיר למדי.
לא חלף זמן רב וסבי התחתן בשנית .הוא נישא לפייגה-אטוס
לבית לופיס ,הלא היא סבתי .הם חיו בליטא בכפר קטן בשם ״קדן״
ונולדו להם ארבעה ילדים :חיים-אליה (אבי) ,שנולד בשנת ,1902
מוריס-אבל ,בריינה (ברטה) ,ורוזה-דינה.
שלום -ילדות ביוהנסבורג | 19
סבא נתן זכור לי כאיש נחמד מאוד ושקט .לאחר שסבתי נפטרה ב 1924-הם שלחו כרטיס לבן הבכור היימי (הלא הוא אבי) .כך יצא
עבר לגור עמנו בביתנו .לעיתים היה לוקח אותנו עמו באוטובוס בכדי שאבי הפליג בגפו ,בעודו בחור צעיר למדי ,ושט ימים ולילות ארוכים
עד שלבסוף הגיעה האנייה לנמל קייפטאון שבדרום אפריקה .דודי
לבקר את בנותיו האחרות שגרו בחלקים שונים של העיר. אייזיק קיבל את פניו של אבי וסייע בידו להתבסס בארץ החדשה
את סבתא ,שנפטרה בהיותי ילד קטן ,אני זוכר כאשה גדולה שיושבת שאליה הגיע .סביר להניח שהדבר לא היה קל לאבי .רחוק מכל בני
שעות ארוכות על המרפסת הקדמית של החנות שבבעלותנו וצופה משפחתו ,מוקף בשפה שאותה לא הכיר ובנוף שונה לחלוטין מנוף
ילדותו הקר והאפרורי .אך עד מהרה נעמד אבי על הרגליים .הוא
למרחקים בסבלנות אין קץ. מצא עבודה כקצב והשתדל לחסוך את כל משכורתו כדי שיוכל
בביתנו הייתה מרפסת בטון גדולה בצבע אדום .לעיתים קרובות היו לשלוח כסף למשפחתו שנותרה בליטא .ברגע שהיה בידיו הסכום
המשרתים השחורים כורעים ברך ומורחים אותה בפוליש כך שתמיד הדרוש עשה את הסידורים להבאת אחיו הצעירים לדרום אפריקה.
הייתה מבריקה ונקיה .לפני הבית היה דשא רחב ידיים ומאחורי הבית כך למעשה ניצלו אחיו של אבי מגורלם הטראגי של מרבית יהודי
הייתה חצר גדולה ובה עשרות עצי פרי .גם רצפת העץ שבביתנו אירופה במלחמת העולם השנייה שפרצה שנים מעטות לאחר מכן.
נמרחה בשעווה ואני רגיל הייתי לראות את המשרתות משפשפות
את הריצפה במרץ ,כשתינוק קטן שזה עתה נולד קשור על גבן לא חלף זמן רב ואבי התחתן עם אנני-חיה אברהמסון .כמו רבות
בעזרת שמיכה גדולה .מרבית הזמן היה התינוק ישן ,עפעפיו סגורות מהמשפחות היהודיות בדרום אפריקה גם משפחתה של אמי היגרה
וראשו מונח על גבה הכפוף של אמו .גם אותנו ,הילדים הלבנים, מאירופה .הרקע של שתי המשפחות היה דומה למדי ובין אבי לאמי
היו המשרתות קושרות אל גבן באותה הצורה בהיותנו תינוקות ,וכך נוצרה שפה משותפת .אביה של אמי ,נתן אברהמסון ואשתו את'ל
יכלו לעשות את מלאכתן מבלי שנפריע להן .לאמיתו של דבר אסר
החוק על המשרתות להחזיק את ילדיהן בבית הלבנים וכאשר הגיעו (לבית פוגל) הגיעו מקטנובה שבליטא.
לגיל מסוים נאלצה אמם להיפרד מהם ולשלוח את ילדיה הרכים
לסבתם שבכפר או לקרוב משפחה אחר .בדרך כלל קיבלה האם את סבי נתן אני זוכר כאיש מבוגר הנושא עמו ציוד בתיק עור גדול.
חופשה קצרה בסוף השנה ואז יכלה להיפגש עם ילדיה ובעלה אם כאשר היה מגיע לקוח לביתו של סבי היה סבי פותח את תיק העור
שלו ומוציא משם מספר פריטים מיוחדים .נעליו הקרועות של הלקוח
לא גרו רחוק מדי. היו מונחות כלאחר כבוד בפני סבי ,שהיה סנדלר מיומן .בשקט
האזור שבו גרתי היה מעין פרבר של יוהנסבורג .היה זה עמק ירוק ובסבלנות היה נועץ בהן את המחט הגדולה שלו פעם אחר פעם,
המונח בין שתי גבעות .לאורך הכביש עמדו בתים ומאות עצי אלון. נאבק בעור הקשה עד שלבסוף היו הקרעים מתאחים .לאחר מכן
וכאשר הייתי עובר תחת העצים יחד עם חבריי היינו זורקים זה היה מדביק עם דבק מיוחד את תחתית הנעל שנפרדה מהעור
על זה חלקיקים קטנים של העץ להם קראנו .itching powder ומהדק יחדיו את הסוליה לעור המהוה .תוך שעה קלה ניצבה שוב
הנעל מוכנה לשימוש .מרבית לקוחותיו של סבי היו שחורים אשר
(אבקה מגרדת).
למשפחתנו היו שתי חנויות מכולת .בחנות שבה אבי עבד היה בנוסף קיוו להשתמש בנעליהם עוד שנים ארוכות...
למוצרי מזון גם מגוון רחב של מוצרים נוספים :נעליים ,בגדים,
מגבות ,בדים ,צמר וכן הלאה ...אבי עבד בחנות אחת ואמי בשנייה.
| 20שלום -ילדות ביוהנסבורג
אבי יצא בכל יום בשש בבוקר מהבית ושב בשש בערב ,עייף ויגע מעבודתו הקשה .לא
היינו עשירים כלל אך זכור לי שבכיסיו של אבי היו תמיד מטבעות מצלצלים ומדי שבוע
קיבלנו מעט דמי כיס ,אתם הייתי עולה במעלה הגבעה לקיוסק הסמוך וקונה לי ממתקים.
בימים שבהם היה לנו חופש מהלימודים היינו יוצאים עם אבא בשש בבוקר מהבית ומגיעים
אתו לחנות כדי לעזור שם .לקוחות היו מבצעים את ההזמנה בטלפון ואבי היה כותב את
ההזמנה .כיוון ששפת האם שלו לא הייתה אנגלית עדיין לא שלט בשפה האנגלית היטב
והיה כותב את ההזמנות בכתב מקוצר ,שרק אבי ואנחנו ידענו לפענח .אחר כך היה
אבא אוחז בהזמנה שכתב ומקריא פריט אחר פריט את כל המוצרים בהזמנה ואנו היינו
רצים ומביאים אותם לערימה שנקבצה על הדלפק שלפנינו .כאשר היו מונחים לפנינו
כל הפריטים היה המשרת מעמיס אותם על אופניו ונוסע למסור אותם בבית הלקוחות.
לקוחות אחרים אהבו לבחור לבדם את הסחורה והיו מגיעים לחנות עצמה ,בודקים את
טיב האריג ממנו הייתה עשויה החולצה ,מודדים נעליים ומתפעלים מהקערות החדשות
שזה עתה הגיעו .אחי ואני התנהגנו כסוחרים לכל דבר והשתדלנו לסייע בידם עד כמה
שאפשר .את הכסף ש"הרווחנו" מתשלום הלקוחות היינו מכניסים הישר לכיס ובסיומו של
כל יום היינו סופרים מי ”הרוויח" יותר כסף ,אחי או אני ...מובן שכל הכסף הזה נכנס בסופו
של דבר לקופה הכללית ולנו לא נשאר ממנו דבר ,אך נותרה האשליה שהרווחנו כסף...
מדי פעם הייתי נשלח גם להפקיד כסף בבנק .העובד השחור היה זה שהחזיק את השקית
המלאה במטבעות ושטרות אך לשחורים לא נתנו להיכנס לבנק לבד ,וכך הייתי אני ,ילד
כבן ,11הולך אתו כדי שיוכל להיכנס.
בחנות לא הייתה חסרה עבודה .היו כששה חלונות ראווה וכאשר הייתי מגיע לחנות הייתי
מציג בהם את הסחורה החדשה .העניין הזה דרש תחכום ומחשבה .היכן לשים כל דבר?
איך להציג את הצלחות או הבדים כך שייראו אטרקטיבים ויפים? מה כדאי להניח לצד
מה? אחרי שחלון הראווה היה מסודר הכנתי פתקאות קטנות עם מחירים והנחתי אותן
ליד הסחורה .לבסוף יצאתי מחלון הראווה והבטתי בו מבחוץ ,בוחן את עבודתי .כל זה
נתן לי תחושה של אחריות ושותפות בעסק המשפחתי.
הורי :היימי (חיים) וחיה זלוטניק
שלום -ילדות ביוהנסבורג | 21
כאשר הייתי קטן ממש,
כפי הנראה כבן שלוש או
ארבע ,היה לי תלת אופן
שעמו הייתי נוסע מסביב
לחנות .הייתי נוסע עוד ועוד,
סיבוב אחר סיבוב .באחת
מהפעמים ,כאשר חלפתי
ליד מחסן העצים ,נשמע
לפתע פיצוץ עז .הזדעזעתי
כולי ונהדפתי מאופניי .באותו
רגע תפסה בי יד חזקה
ומשכה אותי לאחור .היה
זה אבי .התברר שמישהו אני -על התלת-אופן ,דודה בסי ומרוין
חיבל במחסן העצים והפחם
שלנו ופוצץ אותו .בדרך נס לא נפגעתי מהפיצוץ.
היה לנו קשר הדוק עם משפחתנו המורחבת ,ובימי ראשון ,יום החופש אחותי פיליס ,אחי לני ואני
הרשמי בדרום אפריקה ,היינו נפגשים עמם לעיתים מזומנות .אחד
מדודיי היה עשיר יחסית והיה לו מגרש טניס פרטי ליד ביתו .שם אני נולדתי בשנת ,1938אחותי הגדולה פיליס נולדה בשנת 1935
היינו משחקים יחד ,כל בני הדודים בעוד ההורים משוחחים זה עם ואחי הצעיר ליאונרד נולד בשנת .1941בדרך כלל היו אחי ואחותי
מגיעים גם הם לחנות בימי החופשה שלנו ושם היינו מעבירים את
זה ושותים תה.
לפעמים היינו יוצאים יחד לפיקניק משותף .אבא היה מכניס גיגית כל היום.
גדולה אל תוך המכונית שלנו ובה היה מעמיס אבטיח ,מיצים ושתיה.
מהמפעל הסמוך ליצור קרח היה מביא גבישי קרח גדולים ודוחף בין
בקבוקי השתייה כך שיישארו קרים במהלך הנסיעה .בנוסף לקחנו
כמובן גם אוכל .כאשר הגענו לפיקניק היה אבא מוציא את השתייה
הקרה והאוכל ומחלק לכולנו.
אחת מהנסיעות שזכורה לי באופן מיוחד הייתה נסיעה מיוהנסבורג
לעיר דרבן .לנסיעה זו ,שארכה כשש שעות ,הצטרפנו אחותי ואני
וכמה מדודיי .העיר יוהנסבורג נותרה מאחור ודרך ארוכה וקסומה
| 22שלום -ילדות ביוהנסבורג
של הכשרות ,עשיתי מדורה גדולה בחוץ ,שמתי עליה סיר עם מים התפתלה בין ההרים הירוקים .המכונית חצתה את ההרים בעוד אנו
רותחים והכנסתי לתוכה את כל הסירים והצלחות שהיו בביתנו. שרים יחד באוטו וצוחקים .מדי פעם עצרנו ליד חלקת הר בתולית
מאז הקפדנו לאכול בבית רק בשר כשר ונדמה לי שאבא עשה שיד אדם עדיין לא נגעה בה ונהנינו מהדממה המוחלטת ומהשלווה
האין סופית .מאוחר יותר עשינו הפסקה במסעדה קטנה שבה
זאת בנפש חפצה. אכלנו .החופש ,הטבע המופלא והמשפחתיות החמה עטפו את לבי.
אבא היה אדם רך יותר מאמא שהייתה קפדנית למדי .כמו אבות בעוד שיום ראשון היה מוקדש לפעילויות ולמפגשים משפחתיים
רבים בדרום אפריקה היה גם לו מקל שנועד להרביץ ולחנך אותנו. הרי שעבור אבי שבת הייתה שבת .אמנם מכורח הנסיבות עבד אבי
כאשר היינו מתנהגים לא יפה הייתה אמי שולחת את אבי לסדר עד השעה שתים עשרה בצהריים בשבת ,אך לאחר מכן חנה את
את העניינים ולהעניש אותנו .אבא היה נכנס לחדר שלנו ,סוגר האוטו בגראז' ולא הזיז אותו עד לצאת השבת .בשבת לא עישן ולא
אחריו את הדלת ,נעמד ,ואחר חובט עם המקל בחוזקה על המיטה כתב ,ורק מאוחר בערב ,לאחר שיצא אבי החוצה והבחין בשלושה
מספר פעמים .קול החבטה היה מהדהד בבית .אמי הייתה בטוחה כוכבים במרומי הרקיע ,הכריז שיצאה השבת ומותר כבר לנסוע...
שאבא "סידר את העניינים" ואילו אנו הבטנו זה אל זה ,מתאפקים בחגים אבא אהב להיות בבית ולעיתים היו הדודים מגיעים להתארח
שלא לצחוק על ההצגה הקטנה שעשה אבי כדי לרצות את אמי. אצלנו .יהודים דתיים כמעט ולא היו באזור שבו גרנו ובדרך כלל
במקרים אחרים שבהם היינו אחי ואני רבים ,היה אבא מזהיר אותנו הלכנו ברגל לבית הכנסת שהיה מרוחק למדי .ליד החנות של אבא
מבלי שאמא תשמע" :תפסיקו! אחרת אמא תגיע "...ואנו אכן היינו היה בית כנסת אחר שבו כיהן הרב כץ ואליו היה אבא הולך להגיד
משתדלים להנמיך את קולותינו כדי להימנע מתקרית משפחתית
קדיש לאחר שהוריו נפטרו או להתפלל ביום הזיכרון שלהם.
לא נעימה. כשהייתי בן שמונה בערך הייתי מגיע מבית הספר לחנות שבה
אמא דאגה תמיד שנהיה מטופחים ומסודרים ושהבית ינוהל בצורה עבד אבי .לאחר מנוחה קצרה הייתי עולה במעלה הרחוב ,מרחק
הטובה ביותר .אמי הייתה טיפוס אמנותי והרבתה לסרוג ולרקום. עשרים דקות עליה בערך ,לביתו של הרב כץ ,שם היה מושיב אותי
היא הכינה סלסלות וחפצי נוי נוספים מנצרים .את העוגות אהבה הרב בחדרו ומלמד אותי לקרוא ולכתוב אלף-בית על פי בקשתו של
לקשט והייתה מכינה עוגות מרציפן מסוגננות ומעוטרות לתפארת. אבי .הרב כץ שימש גם כשוחט .לא אחת קטעה את לימודנו דפיקה
אנחנו הילדים ,היינו מביטים בה ועוקבים בדריכות אחר מעשיה. בדלת .הרב היה אומר לי" :חכה רגע" ובהליכה אטית( ,שכן היה
מיד כשהייתה מעבירה את העיסה לתבנית היינו מקבלים את צולע) ,היה מדדה אל הדלת ופותח אותה .פעמים רבות היה עומד
הקערה ממנה ומלקקים את שאריות העיסה המתוקה .את מרבית בפתח נער עם תרנגולת מפרפרת בידיו .הרב היה סוגר מאחוריו את
האוכל הכינה בדרך כלל המשרתת ,אך מדי פעם ,בעיקר לקראת הדלת ואני הייתי נותר בודד בתוך הבית .מתוך הדממה הייתה עולה
החגים ,הייתה גם אמי מבשלת .היא אהבה לארח והזמינה אורחים מבחוץ קריאת תרנגול נואשת הזועק מרה .לאחר דקות ארוכות היה
לעיתים קרובות .אמי הייתה חרוצה ביותר ותמיד הייתה עסוקה. הרב שב ,שוטף את ידיו מהדם שנותר עליהן ,ואנו היינו ממשיכים
באופן מפליא לא הייתה שמאלית ולא ימנית אלא עשתה הכל עם
שתי ידיה .פעם ביד זו ופעם ביד השנייה .אולי זה היה הסוד לכשרון את הלימוד מהמקום שבו הפסקנו.
בתקופות מסוימות היה קושי להשיג בשר כשר באזורנו ואבא ואמא
הרב שבו עשתה כל דבר. לא הקפידו על הנושא הזה .כאשר בגרתי והבנתי את חשיבותה
שלום -ילדות ביוהנסבורג | 23
יחד באוטובוס לבית הספר .הנסיעות עם אחותי וחווית בית הספר אבא ואמא עבדו קשה מאוד ושבו הביתה רק בערב .באחת מהפעמים
היוו עבורי עולם חדש .אמנם הנסיעה באוטובוס ארכה עשר דקות חיכינו ,כרגיל ,לאבא ולאמא שישובו הביתה .אתנו היו ,כמובן,
בלבד אך לי נדמה היה שאני נמצא בעולם זר ובלתי מוכר לחלוטין. המשרתות .משום מה התמהמהו אבא ואמא יותר מתמיד .הזמן חלף
באחד מהשבועות הראשונים ללימודיי בכתה א' ירדנו אחותי ואני והשעה כבר הייתה מאוחרת .התחלנו לדאוג שמא קרה להם דבר
מהאוטובוס כאשר שמעתי לפתע את הפעמון מצלצל" .אוי!" אמרתי מה .מתוחים היטינו אוזן ,מחכים לשמוע את הרכב של אבא מגיע.
לאחותי "בואי נמהר!" פחדתי שמא נאחר את תחילת הלימודים ואקבל הצצנו מדי פעם אל הכביש שהוביל אל ביתנו אך לדאבוננו אבא
עונש .מרוב לחץ עזבתי את ידה של אחותי וחציתי לבד את הכביש. ואמא לא שבו .שלושתנו ,אחי ,אחותי ואני היינו מודאגים מאוד וגם
הצלחתי להגיע בשלום לאי התנועה שהפריד בין שני הכבישים המשרתות נראו אובדות עצות .לא ידענו מה קרה להם ומדוע הם
שהיה עלי לחצות ,אך כשחציתי את הכביש השני הגיחה מכונית כה מאחרים .טלפונים ניידים לא היו ואנו לא ידענו את מי לשאול
במהירות ופגעה בי .המולה קמה סביבי .הייתי מוטל על הכביש, והיכן לברר מה קרה להם .השעות חלפו ועמן גברה דאגתנו .לא
מבולבל והמום .האישה שפגעה בי יצאה מן האוטו במהירות וניסתה הלכנו לישון .כולנו נותרנו ערים ,מביטים מהמרפסת הגדולה שלנו,
לבדוק האם שלום לי .המורה של בית הספר גם היא הגיעה בריצה ומצפים .רק בשעת לילה מאוחרת מאוד פתאום הופיעו אבא ואמא.
ורכנה מעלי .אחותי המסכנה הייתה מבוהלת וחרדה לשלומי .תוך התברר שמכוניתם התהפכה אך למרבה המזל לא נגרם להם נזק.
דקות מעטות הרימו אותי למכוניתה של האישה העשירה שפגעה
שעות אלו של ציפייה וחוסר וודאות זכורות לי היטב.
בי והיא הביאה אותי לחנות שלנו. בבית היו לנו שני כלבים :הגדול והקטן .רובר ,הכלב הגדול ,שנא
אני מניח שאבא ואמא לא היו בחנות כי התמונה הבאה שעולה אנשים שחורי עור ובכל פעם שעבר איש שחור בשביל מחוץ לגדר
בזיכרוני היא של סבתי היושבת על המרפסת בכניסה לחנות ומחזיקה ביתנו היה מסתער לכיוונו ונובח בפראות .הכלב הקטן יותר ,טוני,
אותי בזרועותיה .נראה שבסופו של דבר יצאתי מהתקרית הזו ללא היה רגוע יותר וישן אתי במיטה בלילה ,מחמם אותי בפרוותו הנעימה.
הייתה לנו חיבה יתירה לבעלי חיים .ייתכן שהדבר קשור בדוד איזיק,
פגע ניכר ולשמחתי זכיתי בהפוגה קלה מבית הספר. אותו דוד של אבי שבבעלותו הייתה חנות חיות .הדוד הזה נתן לנו
ייתכן שהיו גם מורים חביבים בצוות אך לי זכורים דווקא הקשוחים במתנה תוכים שאותם שיכנו בכלוב גדול מחוץ לבית .כשהיו התוכים
שביניהם שכילד צעיר הטילו עלי אימה ופחד .זכור לי למשל ,מיסטר עדיין קטנטנים הייתי מאלף אותם להגיע אלי ולשבת לי על היד או
מולט ( ,)mulletאחד ממוריי ,שלצדו היה מונח תמיד סרגל ברזל. על הכתף .ידעתי להבחין בין תוכי אחד למשנהו וכשהייתי קורא
כל מי שהעז להפריע למהלך התקין של השיעור היה נקרא אליו להם בשמם הם היו מגיעים מיד .למרבה הצער ניסינו להוסיף לאותו
מיידית .אנחנו ,הילדים ,כבר הכרנו את הנוהל .היינו מגישים את כף הכלוב גם יונים .לא תארנו לעצמינו איזו מלחמה אכזרית יביא עמו
ידינו ומיסטר מולט היה מניף את סרגלו וחובט בכף היד בחוזקה מעשה זה שלנו .כשהגענו הביתה מצאנו את התוכים מוטלים מתים
עם הסרגל שבידו .הצליל המוכר של הסרגל הפוגש ביד הרכה היה על הרצפה לאחר שנוצותיהם נתלשו ובשרם נוקר על ידי היונים.
גורם לי לצמרמורת .הילדים הבוגרים יותר שהיו כבר בעלי ניסיון כשמלאו לי שש שנים התחלתי ללכת לבית הספר .היה זה בית
מול מיסטר מולט וסרגלו ,ידעו איך להושיט את היד בזווית כזו כך ספר רגיל (לא יהודי) אך בכיתתי היו גם ארבעה -חמישה יהודים.
שהמכה תכאב פחות .למרות זאת ,תמיד נותר סימן מהמכות על אחותי הגדולה למדה גם היא באותו בית ספר ,ואנו יצאנו בכל בוקר
כף היד ובנפש.
| 24שלום -ילדות ביוהנסבורג
וכל גופם נע על פי קצב השירה .הידיים ,הרגליים והפה זימרו שירה מהחצר או מהחלון הייתי מתבונן לעיתים ורואה את העובדים
של אנשים קשי יום שרוחם עדיין לא נשברה .באותם רגעים שכחתי השחורים שהגיעו להחליף צינור סמוך לבית הספר .הם נעמדו זה
כמעט מהמורה ומהכיתה ושקעתי כל כולי בשירה הקצבית ובאנשים לצד זה כשאתי חפירה בידיהם ,חופרים בתנועות קצובות ושרים
שירים מיוחדים שאותם לא הכרתי .הקולות שלהם התמזגו זה בזה
מולי שנעו כגוף אחד המשלב תוגה ושמחה גם יחד.
שלום -ילדות ביוהנסבורג | 25
למצוא עבודות שבהן אין צורך לחלל שבת .זליג שלח אותי ליהודי איכשהו צלחתי את שנותיי הראשונות בבית הספר .לא הצטיינתי
בשם הארי שפירא שהייתה לו חברה קטנה לעבודות חשמל. בלימודים אבל גם לא הייתי תלמיד רע .הדבר היחידי שאותו אני
החברה הייתה בנויה מצוות מצומצם שכלל את המעסיק ,אותי זוכר לטובה הם משחקי הטניס שבהם הצטיינתי .מדי פעם נשארתי
ושני עובדים שחורים. גם לאחר הלימודים כדי להמשיך ולשחק.
המעסיק שלי עשה עבודות ללקוחות פרטיים ועבד גם בשיתוף כאשר הייתי בן 13וסיימתי את בית הספר היסודי עברתי לתיכון.
פעולה עם בתי החולים באזור .בדרך כלל נקראנו לעשות שם כאשר היינו מגיעים לבית הספר ,בתחילת הלימודים ,היה מעין
עבודות קטנות כמו החלפת זמזם ,מנורות וכיוצא בזה .התמחינו גם מסדר של התלמידים .כולנו נעמדנו בשורות מסודרות ,בשקט
בהתקנת אזעקות ומערכות .sterilizersבאחת מהפעמים נקראתי מופתי ובדממה ,כיוון שאסרו עלינו לדבר .עשרות ילדים עומדים
להחליף נורה בחדר ניתוח .לפני הכניסה לחדר ניתוח הלבישו אותי בשורות ישרות מבלי לפצות פה .מילה אחת מפיו של אחד הילדים,
בבגדים סטריליים שרק אתם ניתן היה להיכנס לחדר ניתוח .אפילו הייתה עלולה לגרור איתה עונש חמור .באחת מהפעמים שמעתי
את הנעליים החליפו לי .כאשר נכנסתי לחדר ניתוח הוסבו אלי כל קול קורא לי מאחור .הסתובבתי .זו הייתה טעות מרה .מיד פנה
אלי המשגיח ונזף בי בחומרה .שמי הועבר למנהל שהעניש אותי
על עבירת המשמעת שביצעתי.
עם השנים הפכו הלימודים מאתגרים יותר ויותר ואני התקשיתי
בהם .בשלב מסוים החליט בית הספר שלא להעלות אותי כיתה.
הרגשתי שעלי לשנות כיוון ועברתי לבית ספר מקצועי בו למדנו חצי
מהיום לימודים עיוניים וחצי מהיום לימודי חשמל .אך ככל שחלף
הזמן חשתי שגם זה איננו מקומי .במקום להמשיך ללמוד לבגרויות
החלטתי לצאת לעבוד.
בתקופה זו הייתי כבר פעיל מאוד בבני עקיבא ושמירת מצוות
הייתה לחלק משמעותי בחיי .רציתי לעבוד כחשמלאי וידעתי שאם
ארצה לעבוד ביוהנסבורג יהיה לי קשה ביותר למצוא עבודה שאינה
כרוכה בחילול שבת .בסופו של דבר מצאתי עבודה בחברת חשמל.
קבעתי עם החברה שברגע שאחזור ממחנה הקיץ של בני עקיבא
אתחיל לעבוד אצלם .כמו כן היה הסכם בינינו שלא אצטרך לעבוד
בשבתות ובחגי ישראל.
כאשר הייתי ברכבת שהובילה אותי חזרה הביתה מהמחנה קיבלתי
לפתע מברק .היה זה מברק מזליג ,אחד המדריכים של מזרחי בני
עקיבא .במברק היה כתוב" :אל תיקח את העבודה שמצאת! יש
לי עבודה אחרת בשבילך!" ידעתי שזליג משתדל לעזור לבחורים
| 26שלום -ילדות ביוהנסבורג
עוד בהיותי נער בן חמש עשרה ,התחלתי להתעניין בצילום .אחד העיניים בציפייה .הצוות כולו עמד שם ,דרוך ומתוח .על המיטה נח
מחבריי היה מפתח את הפילם שצילם בתוך ארון חשוך בחדרו. לו החולה ,מורדם .כפי הנראה אינו מודע כלל לעובדה שניתוחו
הוא הראה לי את השלבים השונים שיש לבצע ואחרי שהבנתי את מתעכב רק בשל נורה שנשרפה .עבדתי בזריזות ,מחליף את
העניין הלכתי היישר לביתי וירדתי לחדר הפחמים .החדר היה מלא הנורה ,כאשר כל העיניים עוקבות אחריי .ברגע שסיימתי להחליף
באבק פחמים ובלכלוך אבל אני ניקיתי אותו ביסודיות וסגרתי עם את הנורה הדליקו את מנורת הניתוח וכיוונו אותה אל הפאציינט
יריעה כהה את הפתח שלו כך שלא יכנס אור .העברתי לשם חשמל המורדם .תכונה פעלתנית ניכרה בחדר וכולם שכחו ממני .מיהרתי
וכך התחלתי לעסוק בצילום ולפתח בעצמי את התמונות שצלמתי.
כמה שנים מאוחר יותר קיבלנו לחתונה שלנו מסרטה שמונה להסתלק מהמקום.
מילימטר עם קפיץ שצריך למתוח .אורך סרטון מכסימלי היה 3
דקות ולכן זכינו בעשרות סרטונים מקסימים של ילדינו המתוקים. למדתי שיעורי נהיגה וכאשר עברתי את המבחן וקבלתי רישיון
נהיגה ,פגש אותי אבי ואמר לי" :קח! תנהג!" וכך ,ממש באותו רגע
גם בארץ המשכתי לצלם .הסבתי פינה של מקלט ציבורי ל׳חדר שבו קיבלתי את הרישיון מצאתי את עצמי נוהג ברכבו הגדול של
חושך׳ ושם הייתי מפתח את התמונות .הייתי עובר בקיבוץ עם מצלמה
ומצלם כל מה שנדמה לי שהוא ראוי לתיעוד :את הילדים בפעוטון, אבא עד שהגענו לפתח הבית.
הטרקטור החדש שהגיע ,בריכות הדגים ,קטיף התמרים בעיצומו, גם הבוס שלי התייחס אל העניין בצורה דומה .מרגע שנודע לו שיש
שטיפת הגזר במפעל ואפילו את המכסחת הראשונה בקיבוץ! צלמתי לי רישיון נהיגה העניק לי את מפתחות הרכב ושלח אותי לכל אותן
וגם הסרטתי רגעים בלתי נשכחים בהווי המשפחתי והקיבוצי שלנו. עבודות שבעבר רק הוא יכול היה לבצע אותן .אחרי מספר שבועות
כשאני מתבונן בתמונות ובסרטונים הללו אני מתפלא על השינוי קנה הבוס שלי רכב חדש לעצמו ואני נשארתי עם רכב צמוד משלי...
הענק שחל בעולם בכלל ובעולמינו בפרט. בדומה לארץ ,גם בדרום אפריקה יש חובה להתגייס לצבא .כל בחור
היום כמובן יכול כל אחד לשלוף את הפלאפון שלו ולצלם .אין עוד שמגיע לגיל שמונה עשרה נקרא להתגייס .באותה תקופה הייתי פעיל
צורך לעמוד שעות ולשקוד על פיתוח תמונה אחר תמונה בסבלנות ביותר בבני עקיבא וידעתי שעתידי קשור בארץ ישראל ובשמירה על
אין קץ .היום תמונות וסרטונים מגיעים ונמחקים ואין כמעט דבר תורת ישראל ,מה שכמובן לא עלה בקנה אחד עם התגייסות לצבא
שאינו מתועד .ואילו אני זכיתי להנציח רגעים בודדים בלבד שלכל הדרום אפריקאי .בתקופה מסוימת שמשתי כשמש בבית הכנסת ולכן
אחד מהם הייתה משמעות והתרגשות משלו .כל רגע כזה היה רגע פניתי לרב ובקשתי ממני שיכתוב לי אישור שאני בעל תפקיד חיוני
בבית הכנסת היהודי ולכן איני יכול להתגייס .הרב נענה לבקשתי
מיוחד במינו שלא ישוב עוד. וכתב זאת ולשמחתי הרבה אכן קבלתי שחרור .אחי ,לעומת זאת,
נאלץ להתגייס .כדי לשמור על כשרות הביא אתו מספר סירים לצבא
והעובד השחור שבישל במטבח למד ממנו כללי כשרות מהם...
אני ,שכבר ידעתי שאני עומד לעלות ארצה ,התחלתי ללמוד באולפן
לעברית .המילים שלמדתי באותה תקופה סייעו לי מאוחר יותר
להשתלב בקלות רבה יותר בארץ ישראל.
שלום -ילדות ביוהנסבורג | 27
| 28שלום -ילדות ביוהנסבורג
בני עקיבא
אפורים וכובע ברט כחול כהה .אני מאמינה שכל ילד וילד שהיה יני ובין שלום הפרידו בערך אלף קילומטרים .אני נולדתי בפורטב
שם הרגיש במדים שלו בדיוק כפי שהרגשתי אני :גאווה עצומה על
אליזבת' ,שהיא עיר קטנה על שפת הים בדרום אפריקה ,ואילו
היותי חלק מהמפעל הזה שנקרא בני עקיבא. שלום נולד ביוהנסבורג ,עיר הררית ,גדולה ומפותחת.
ולמרות זאת נפגשנו.
בכל שנה הוקם המחנה במקום אחר בסמוך לאחד מהחופים
המרהיבים של דרום אפריקה .לאחר נסיעה ארוכה ארוכה ,לעיתים בכל קיץ היינו שנינו עוזבים את בתינו שבעיר ,עולים על רכבת
של שעות רבות ,היינו מגיעים בסופו של דבר לאיזו קרחת יער שנשכרה במיוחד עבורנו ומצטופפים עם עשרות ילדים ובני נוער
חשופה שעליה ניצבו כבר עשרות אוהלים לבנים במרחק קטן זה נרגשים שציפו להגיע למחנה הקיץ של בני עקיבא .כמובן שבאותו
מזה .האוהלים היו קטנים ורק במרכז האוהל המשולש ניתן היה זמן עדיין לא ידענו ,שלום ואני ,שביום מן הימים נהיה לבעל ואשה.
לעמוד בזקיפות קומה .שולחנות ארוכים בפאתי המחנה היוו את הבתים הנוחים שעזבנו ,המיטות הרכות ,כלי האוכל המסודרים,
שולחן האוכל שעליו אכלנו .חור באדמה שימש כשירותים .המחנה כולם נותרו מאחורינו בעוד רכבות מכל חלקיה של דרום אפריקה
כולו היה פשוט ביותר והוקם בידיהם של בוגרי בני עקיבא שהגיעו עשו דרכן לכיוון מחנה הקיץ אליו הגיעו כמעט ארבע מאות בני
מספר ימים לפנינו כדי להקים את המחנה ולארגן אותו עבורנו.
מאות מיטות שדה מתקפלות שהובאו לכאן במיוחד נפתחו זו לצד נוער יהודים מדי שנה.
זו .על מיטות אלו ישנו אנו ,החניכים והחניכות ,חשופים למזג האוויר הרכבת בה נסעתי המתה מדיבורים ,שירים ושיחות אין ספור שכולן
המשתנה שחדר אלינו מפתח האוהל .הקיץ בדרום אפריקה הפוך
מהקיץ בארץ ישראל והמחנה התקיים בחודש דצמבר בעת שהקיץ כאחד עסקו בצפוי לנו בשלושת השבועות הקרובים.
היה בעיצומו .בדרך כלל היה מזג האוויר חמים למדי .למרות החום בפורט אליזבת' הוקמו סניפים של שלוש תנועות נוער ציוניות וכל
ירדו מדי פעם גשמים והותירו את אדמת המחנה בוצית ורטובה. אחת מחברותיי הטובות השתייכה לתנועה אחרת .כתוצאה מכך
השירותים היו בור פתוח בקצה המחנה שסביבו גדר העשויה מלוחות לא כל חברותיי הטובות היו לצדי בנסיעה זו ,אך למרות זאת ,כאן
פח ועץ .כיוון שהמחנה מנה מאות ילדים ובני נוער היה צורך בכמה ברכבת של בני עקיבא ,הרגשתי שייכת כפי שלא הרגשתי מעודי.
מבנים לשירותים .בכל מבנה כזה היו כחמישה בורות כמעט צמודים קשה היה להבחין בין הילדים השונים שישבו ברכבת .כולנו התלבשנו
זה לזה .בין בור לבור לא הייתה חציצה כלשהי ולכן לא הייתה כל באותם הבגדים :המדים של בני עקיבא .הייתה זו חולצה כחולה
פרטיות במתחם חיוני זה .לפחות היתה הפרדה בין בנים לבנות... בעלת צווארון עם פס לבן סביבו .על הצוואר מונח היה צעיף שאותו
קיפלנו בצורה מדוייקת להפליא בעזרת חתיכת עור מושחלת .הבנות
לבשו כולן חצאית בצבע כחול כהה ואילו הבנים לבשו מכנסיים
בני עקיבא | 29
| 30בני עקיבא
מבני השירותים והמקלחות
שלום וצוות המטבח שולחנות האוכל
האוהלים שלנו במחנה
בני עקיבא | 31
עם המדים של בני עקיבא
שושנה ברכבת בדרך למחנה ,עם אריק (מימין) והרולד (משמאל) מסדר בוקר במחנה
| 32בני עקיבא
במחנה ליד האוהלים שלום עם מדי בני עקיבא
בני עקיבא | 33
מהי יהדות ,מהי ישראל ומהי ציון .כולנו יחד היינו שותפים בחלום הילדים במחנה חולקו לארבע קבוצות גיל :הקטנים שבינינו ,בני
אחד גדול :לעלות לארץ ישראל ולגור בה כיהודים גאים. עשר בלבד ,נקראו "גורים" .לקבוצה מעליהם קראו "הרועים" ,מעליה
"עציונים" ולקבוצה הבוגרת ביותר קראו "בחד"( .מצחיק שאנחנו
אמנם כשהגעתי לבני עקיבא הייתי צעירה למדי ,בת 13בערך ,אך שנינו זוכרים את השמות הללו בבהירות כזו ,כאילו לא עבר כלל
מרגע שהגעתי נכבשתי כולי בחלום שציירו בפני המדריכים הבוגרים זמן כה רב ...כנראה שיש זיכרונות מסוימים אשר אינם דוהים עם
של בני עקיבא :ארץ משלנו! ארץ ישראל! למדתי על שבת ,תורה הזמן )...למרות החלוקה לקבוצות גיל הכירו מרבית החניכים זה
וכשרות והתחלתי לחוש שהקיום שלי קשור לא רק לבית שבו גדלתי את זה .בכל יום התקיים מיפקד שבו עמדו בשורות ישרות כל ילדי
אלא גם למהות רחבה יותר :עם ישראל ,תורת ישראל וארץ ישראל. המחנה .המדריכים הבוגרים הדריכו את הקטנים כיצד לעמוד
בבני עקיבא למדנו שירים וריקודים שכולם הוקדשו לארץ ישראל והאיצו בהם להתייצב בשקט במקומם .לאחר מכן הייתה צריכה כל
ולאהבת התורה .הניגונים והריקודים קירבו אותנו זה לזה והעירו קבוצה לשלוח נציגים משלה לתורנות המטבח ,שם היינו מקלפים
בנו את הרצון וההתלהבות לבחור אורח חיים חדש של קיום תורה
תפוחי אדמה וגזר ,מצחצחים סירים ומסייעים בהכנת הארוחות.
ומצוות בארץ ישראל הרחוקה. האם לכך חיכינו? כיצד עזבנו בית חם ונעים ,מלא בכל טוב ,מקלחת
כמרבית הבתים היהודים בדרום אפריקה גם הבית שבו נולדתי
אני היה ציוני .אמי התנדבה בוויצ"ו ובארגונים ציוניים נוספים במשך חמה ומשרתים כדי להגיע לכאן?
שנים רבות .יחד עם נשים אחרות מהקהילה שלנו עסקה באפיית קשה להסביר למי שלא היה אתנו מה הייתה המשמעות של מחנה
עוגות ,מכירת עבודות יד וארגון ארוחות מפוארות במטרה לגייס הקיץ בבני עקיבא .כאן התעורר הלב לחיים .כאן למדנו מהי אחווה,
| 34בני עקיבא
אחר ,שייך ורענן .ניתן לומר שהתאהבנו .התאהבנו בארץ רחוקה כספים עבור יהודי ארץ ישראל .אך עם זאת ,הורינו (שלי ושל
שהייתה ארצנו עוד לפני שדרכנו בה. שלום) מעולם לא דיברו על עלייה לארץ ישראל כאופציה מעשית.
עבורם היה קיומה של ארץ ישראל מקור לשמחה ושייכות מסוימת
בבית הורי תמיד היו לנו משרתות .בדרום אפריקה של אותה תקופה, אך ברור היה שמרכז חייהם המעשיים היה כאן בדרום אפריקה.
גם משפחות שלא היו עשירות נהגו להחזיק משרתים שחורים .היו כאן עבדו ,התפרנסו וחיו את חייהם .איש מהם לא תכנן לעזוב את
לנו שתי משרתות קבועות שגרו בחצר ביתנו .הן היו אלו שעשו רכושו מאחור ולנדוד לארץ ישראל הרחוקה בה היו באותה עת תנאי
את מרבית עבודות הבית .בבית מעולם לא עסקתי בקילוף תפוחי
אדמה או בשטיפת סירים! הייתה זו מלאכתן של המשרתות .ואילו חיים קשים וחוסר יציבות מדינית.
כאן ,במחנה ,עבדתי קשה למדי ולמרות זאת חשתי סיפוק ושמחה. עבורי ועבור שלום ההיכרות עם בני עקיבא הייתה נקודת מפנה
בפעם הראשונה בחיי חשתי שאיני רוצה עוד שאת מלאכתי יעשו דרמטית .גילינו שארץ אחרת ,ארץ ישראל ,מחכה לנו מזה אלפי
אחרים .איני רוצה שאת ילדיי יגדלו משרתים .אני זו שרוצה לגדל שנים .ארץ זית שמן ודבש שבה כולם יהודים .גילינו שהשבת,
את ילדיי כאשר ייוולדו! כולנו היינו שותפים לאותו חלום ,אותה התורה והיהדות הנם חלק מעולמו של כל יהודי .לאט לאט חלו בנו
שאיפה ,ולכן נדמה היה שכל עבודה שעשינו הייתה חלק מאותה שינויים שברבות הימים השפיעו גם על הורינו ועל הבתים שבהם
עשייה ,ממימוש החלום .איש מאתנו לא התלונן או ביקש להשתמט גדלנו .חשנו ברי מזל שזכינו להיות חלק מאותה קבוצה מיוחדת
של נוער בני עקיבא .השירים ,הסיפורים ,השליחים מארץ ישראל,
מהתפקיד שהוטל עליו. כבשו אותנו .בחלומותינו היינו פוסעים בארץ ישראל ,מריחים ריח
למעשה ,כילדה לא הרגשתי שחסר לי דבר בבית הוריי .היה לי
בית ,חברות ,אוכל ...אך תנועת בני עקיבא עוררה בי מקום רדום
של כמיהה למשהו גדול ופלאי ממני .במחנה הקיץ בנינו דגם קטן,
מעין תערוכה ,של ארץ ישראל והכפרים העבריים המיישבים אותה.
יכולתי לדמיין לעצמי איך כל זה באמת נראה שם ,הרחק ,בארץ
ישראל ...את הריח הרענן ,משב האוויר הצלול...
בוגרי התנועה עלו בזה אחר זה לארץ ישראל .בעיניים נוצצות נפרדו
מאתנו ויצאו לדרך רחוקה ונכספת .עשינו להם מסיבות פרידה
וקינאנו בהם עד כלות .הלא הם כבר בדרך ....בדרך לארצנו ...לא
יכולתי לחכות עד שאוכל גם אני לעלות ,וכשהייתי בת שש עשרה
החלטתי שהגיעה כבר העת! גמרתי אומר לעלות ארץ ישראל!
הודעתי זאת להוריי אך תגובתם הייתה נחרצת למדי "לא!" ענו
בתקיפות "את תעלי לארץ ישראל ,אך לא עכשיו .קודם תרכשי
מקצוע ואז תוכלי לעלות ...כך גם לא תהיה לך בעיה של פרנסה
בארץ ישראל ".לאחר כמה דיונים נוספים עם הוריי ראיתי שלא
אוכל לשכנעם ונאלצתי לציית להם ולדחות את חלומי על עלייה.
בני עקיבא | 35
עשו את שלהם ,אך יותר מכל חיברה אותנו בני עקיבא והחלומות במחנה הקיץ של בני עקיבא הכרתי את שלום .שלום מבוגר ממני
המשותפים על ארץ ישראל .היינו לזוג .שלום היה באותה עת מנהל בשלוש שנים .כאשר הגעתי למחנה לראשונה הייתי רק בת שלוש
המטבח במחנה ועבד קשה מאוד .על השולחן הארוך ששימש את עשרה .במהלך השנים הכרנו זה את זו באופן שטחי בלבד ,כפי
עובדי המטבח פרש שלום את עשרות חתיכות הבשר שהיו מיועדות שהכרנו את שאר החברים שהשתתפו במחנה באופן קבוע .כאשר
למאות החניכים ,פיזר עליהם מלח והכשיר אותם .לאחר מכן שטף הייתי בת שבע עשרה שלום היה בצוות של מקימי המחנה .תפקידם
אותם אחד אחד .כל פעולה כזו לקחה זמן רב והעבודה הייתה
מרובה וקשה .זו הייתה כמובן רק אחת מני רבות היה להגיע כשבוע לפנינו ,להכשיר את השטח ולהקים את
מהעבודות שעליהן הוא היה אחראי. האוהלים ,המטבח ,הספקת המים וכל שאר
בזמני הארוחות עטו מאות חניכים צרכי המחנה.
על השולחן ,רעבים ומצפים בדרך למחנה עבר צוות ההקמה
בכיליון עיניים לארוחה שצוות בפורט אליזבת' וחבריו חיפשו
המטבח ובראשם שלום, בית כשר שבו יוכלו לשהות
הכינו .אי אפשר היה מספר ימים .שלום הגיע
לפשל .שלום עבד ללא לבית הוריי .הייתה זו הפעם
הפסקה :מכין ,מנקה, הראשונה שבה גילינו זה
מבשל ,מביא מצרכים... את זו .נוצר בינינו קשר.
בכל פעם שהייתי מתבוננת באותה עת היה לי חבר
בו מהצד היה לבי מתרחב. ולאחר ששלום המשיך
הוא היה נאה כל כך ...בוגר להקמת המחנה היה לי
ואחראי ...כל דבר ידע לעשות ברור שאני מעוניינת להמשיך
בצורה הטובה ביותר .חשתי שהתמזל את הקשר עמו .פניתי לחבר שלי
ובאופן גלוי סיפרתי לו שאני מעוניינת
מזלי בכך שמצאתי אותו. להיפרד ממנו בגלל שלום .החבר שתק
למרות העומס על כתפיו של שלום מצאנו לנו רגע ולאחר מכן נעץ בי את עיניו ואמר" :את
זמנים בהם הצלחנו להיפגש זה עם זו .החיבור בינינו היה קל
תצטערי על כך .לא כדאי לך .שלום לוקח בנות ואחרי כמה
וזורם והעמיק ככל שהכרנו יותר זה את זו. שבועות עוזב אותן לאנחות "...שמעתי את דבריו .לרגע עלה בי
למעשה באותה תקופה שלום כבר עשה הכנות נמרצות לעליה חשש שמא הוא צודק .מה אעשה אם אכן כך יהיה ולאחר שבועיים
לארץ ישראל .יחד עם מספר חברים מבני עקיבא הזמינו מקום ינטוש אותי שלום ? אך מיד התעשתתי ונותרתי איתנה בדעתי .לא
באנייה שאמורה הייתה לצאת לארץ ישראל מספר חודשים מאוחר הייתי מוכנה לוותר על שלום כל כך בקלות .כך נפרדתי מהחבר
יותר .כאשר הכרנו חכך שוב בדעתו ובסופו של דבר החליט לדחות
הקודם שלי והתחלתי בדרך חדשה.
את עלייתו ארצה ולהישאר אתי. במחנה העמיקה ההיכרות ביני ובין שלום .הטבע ,החופש והכוכבים
| 36בני עקיבא
הבנים שבחבורתנו לא הלכו ברחוב עם כיפה .אמנם לא חווינו לאחר המחנה שבנו כל אחד לביתו שלו .שלום ליוהנסבורג ואני
אנטישמיות חזקה או אירועים אלימים במיוחד אבל כן יכולנו להרגיש לפורט אליזבת' .טלפונים היו נדירים ביותר (ופלאפונים כמובן שלא
איבה כלשהי כלפינו ,היהודים .למרות שכמעט ולא דברנו על הנושא היו) והתקשורת בינינו התנהלה דרך מכתבים .כל מכתב משלום
הזה ,חששנו להבליט את זהותנו היהודית .כאשר קבוצה של בני היה אירוע מיוחד .הייתי קוראת את המכתב שוב ושוב וחוזרת על
נוער בלתי מוכרים היו מגיעים מולנו ,באופן כמעט אוטומטי היינו השורות כאילו עדיין לא קראתי אותן זה עתה .זו הייתה הדרך
חוצים את הכביש ועוברים למדרכה הנגדית ,כך שלא נצטרך לעבור היחידה שלי לדעת מה קורה עם שלום הרחוק ממני כל כך ...האם
לידם .אף פעם אי אפשר היה לדעת כיצד יתנהגו אלינו ואלו קללות הוא שמח ,עצוב ,מתגעגע ?....האם הוא באמת זוכר אותי? כל זאת
או כינויי גנאי הם עלולים לזרוק לעברינו .תנועת נוער אחת אהדה ניסיתי להבין מתוך השורות שהגיעו אלי מעת לעת .את המכתבים
בגלוי את היטלר וכמובן שחניכיה לא חיבבו כלל יהודים .קשה להגיד
שהייתה אנטישמיות גלויה אך גדלנו עם התחושה שעדיף להיראות הייתי טומנת במקום מיוחד ,נסתר מעין רואה.
אני תוהה האם גם שלום שמר על מכתביי כפי שאני שמרתי על
כמו שאר האנשים ברחוב ולא להתבלט.
למרות זאת ,מאז ומעולם ,גם בהיותי ילדה ,תמיד הייתי גאה מכתביו...
ביהדותי .תחושה זו ליוותה אותי גם בתקופות בהן עדיין לא הבנתי אך מכתבים לא היוו תחליף לקשר אמיתי וחי .געגועיי לשלום גברו
את משמעותה של יהדותי לעומק .מעולם לא רציתי להיות חברה מיום ליום .הודעתי להוריי שמיד לאחר סיום בחינות הבגרות אני
של הילדים הגויים שגרו לצדנו .החברות בבני עקיבא רק העמיקה
מתכוונת לעבור ליוהנסבורג יחד עם אחת מחברותיי.
את תחושת הזדהותי הטבעית עם העם היהודי וערכיו. תאמתי את העניין עם שלום והוא סידר לי חדר אצל זוג יהודים מבוגר
שהשכירו חדרים בביתם .אחרי נסיעה ארוכה הגעתי ליוהנסבורג
ולשמחתי הכל התנהל כמתוכנן .גרתי בחדר שהוא מצא עבורי
ומצאתי עבודה כמזכירה במשרדי תנועת בני עקיבא .אחרי העבודה
הוא היה מגיע לאסוף אותי ברכב שלו .אכן כן .היה לו אוטו משלו!
היה זה דבר נדיר ביותר באותם ימים .בחור צעיר עם אוטו! הייתי בת
מזל באמת .ביוהנסבורג של אותם ימים לא היה לנו מקומות רבים
אליהם יכולנו ללכת יחד .מסעדות כשרות לא היו כלל ביוהנסבורג.
רק גלידה אחת כשרה הייתה "milky lane" .הייתה מקום המפגש
הקבוע והיחידי של כל חניכי בני עקיבא ויהודים אחרים ביוהנסבורג.
כמעט בכל ערב היינו מתאספים שם ,פוגשים מכרים ,מתעדכנים
בחדשות המקומיות של הקהילה היהודית ונהנים מכדור גלידה
קר ומתוק.
כך חלפו עלי הימים ביוהנסבורג ,כאשר הקשר ביני ובין שלום הולך
ומתהדק.
בני עקיבא | 37
מהכיוון האחר חשנו באפליה של השחורים בדרום אפריקה .הייתה
זו עדיין תקופת ה"אפרטהייד" ,שבה הלבנים שלטו בדרום אפריקה.
החוקים כלפי השחורים היו נוקשים ביותר .בפארקים הציבוריים
היו שלטים" :אין כניסה לשחורים" ולאחר עשר בלילה היה אסור
לשחורים להיות ברחוב ללא אישור מיוחד .שחורים שנתפסו ברחוב
ללא אישור נלקחו מיד לכלא.
למרות שעבורינו הייתה זו מציאות יומיומית שבה גדלנו ,חשתי מדי
פעם חוסר נוחות מסוימת עם האפליה הבולטת של השחורים.
היחס המספרי של השחורים והלבנים בדרום אפריקה היה .1:30
זאת אומרת לבן אחד על כל שלושים שחורים! מיעוט קטן שלט
על הרוב המכריע! איפה שהוא בתוך תוכי התקשיתי להשלים עם
המציאות הזו וחשתי בחוסר ההגינות שבה.
דרום אפריקה הייתה באותה תקופה ארץ משגשגת ושופעת כל
טוב .החנויות תמיד היו מלאות בסחורה משובחת ,וגם אנשים כמונו,
שלא היו עשירים כלל ,הצליחו להתקיים בכבוד .היום אני יודעת
שכאשר הסתיימה מדיניות האפרטהייד והלבנים הודחו מהשלטון
תמה גם תקופת השפע של דרום אפריקה .המבחר בחנויות אינו
רב כשהיה וניהול המדינה הרעוע ניכר בכל מקום .נראה שהמיעוט
הלבן ידע לנהל את המדינה בצורה מוצלחת יותר מן השחורים .בכל
מקרה ,ימים אלו חלפו ,שלטון האפרטהייד נפל ,וכיום המציאות
שונה לחלוטין מהמציאות שבה גדלתי.
| 38בני עקיבא
בני עקיבא | 39
| 40חתונה ועלייה ארצה
חתונה ועלייה ארצה
צי שנה לאחר שהגעתי ליוהנסבורג החלטנו ,שלום ואני ,להתחתן.ח
האירוסין התקיימו ביוהנסבורג ואבי ואמי נסעו במכוניתם את
כל הדרך ,מרחק של כאלף קילומטרים ,בכדי להגיע ולחגוג עמנו.
הנסיעה ארכה להם יום ולילה שלמים .מספר חודשים לאחר מכן,
בפברואר ,1961באנו בברית הנישואין .החופה התקיימה בפורט
אליזבת' והפעם היו צריכים הוריו ובני משפחתו של שלום להגיע
לעיר הולדתי בכדי להיות עמנו ביום שמחתנו .פורט אליזבת' היא
עיר שמצטיינת ברוחות ערניות ביותר ואחד הזיכרונות החזקים שלי
מהחופה היה החשש הבלתי מרפה שההינומה שלי עומדת לעוף
באוויר .בסופו של דבר עבר הכול בשלום.
לאחר החתונה הפלגנו באניית תיירים לעיר דרבן לירח דבש .היה
מלון אחד בלבד כשר בדרבן ושם ישנו ואכלנו .העיר הייתה מלאה
במהגרים הודים-מוסלמים .בקרנו בשוק שלהם שבו מכרו בדים
הודים ,מאכלים הודים וחפצים אחרים .ריח הקטורת היה בכל מקום
ונתן לנו תחושה כאילו קפצנו לרגע להודו ...זו הייתה גם ההזדמנות
שלנו לנסוע בריקשה ,אותו כלי תחבורה הודי מפורסם .אך את
מרבית הזמן שלנו בילינו בשלווה על חוף הים הנפלא של דרבן.
לאחר ששבנו מדרבן עברנו לגור יחד כזוג צעיר ומאושר .אמנם לא
היה לנו בית משלנו אך קיבלנו חדר אצל הוריי או אצל הוריו של
שלום .ברור היה לנו שמגורים אלו הנם זמניים .פנינו היו מועדות
למקום אחר...
לארץ ישראל.
חתונה ועלייה ארצה | 41
| 42חתונה ועלייה ארצה
עמנו כמות מספקת של נס קפה .הפריט האחרון שלייזי חשב בעצם ,אינני זוכרת שאי פעם דברנו על כך שנעלה לארץ ...נראה
שיהיה חיוני היה דאודורנט .מוצר זה היה נדיר ביותר בארץ .אכן ,מיד שלא היה צורך לומר זאת במילים .אינני זוכרת גם דיון או התלבטות
כשנחתנו בארץ ונכנסנו לאוטובוסים עמוסי אנשים חשנו בחסרונו... לגבי מקום מגורים בארץ .שנינו ידענו שאנו עומדים להשתקע בקיבוץ
אבל ,הוסיף וכתב לנו לייזי ,אל תביאו שום דבר מיותר! אל תביאו שלוחות ,שם התגוררו כבר כמה חברים שהכרנו ,שהקרוב מביניהם
ריהוט! כאן אין מקום .לכל היותר תקבלו צריף בן חדר אחד או אולי
רק חדרון קטן .לא תצטרכו מאומה .ואם תביאו דברים לא יהיה היה לייזי (אליעזר תאנה ,בן דודו של שלום) ,ומשפחתו.
במכתב חשוב ביותר פירט לנו לייזי איזה ציוד עלינו להביא עמנו
לכם היכן לשים אותם.
למרות אזהרותיו של לייזי ארזנו שני כסאות ועמם גם שולחן קטן לארץ ישראל ואיזה ציוד לא כדאי שנביא.
שהכינה אמו של שלום בחוג לקליעת נצרים .גם פטיפון וכמה תקליטים הדגש המרכזי בפריטים החיוניים היה על מאוורר .לייזי שב והדגיש
עלו עמנו ארצה .קשה היה לנו לחשוב שתקליטינו האהובים יישארו שבארץ חם מאוד ונחוץ ביותר שנביא עמנו מאוורר .הבנו שבארץ
מיותמים מאחור ואיש לא יאזין להם עוד .בנוסף ,הכניס שלום גם אכן חם אך רק כאשר נחתנו בארץ חשנו על בשרינו את החום
כמה כלי עבודה חיוניים שידע שבוודאי ישמשו אותו גם בארץ .וזהו.
עליו דיבר לייזי....
כמו כן סיפר לייזי שיש מחסור בנס קפה בארץ ואם ברצוננו להיות
בטוחים שאספקת הקפה שאליה הורגלנו לא תפגע כדאי שנביא
נפרדים מההורים בשדה התעופה. ירח דבש בדרבן
מימין לשמאל :חיה (אמא של שלום) ,שלום ,שושנה ,ג׳יין (אמא של
שושנה) ,חיים (אבא של שושנה) ,חיים (אבא של שלום)
חתונה ועלייה ארצה | 43
ארץ ישראל תחת רגלינו .לא התכופפנו לנשק את האדמה שעליה את הדברים הללו שלחנו בליפט שהגיע לארץ רק מספר חודשים
דרכנו אך היינו קרובים מאוד לכך .ההתרגשות הייתה עצומה. לאחר שהגענו אנו ארצה .אתנו נשאנו רק כמה מצרכים חיוניים
הגענו הביתה .סוף סוף. ביותר .שכללו בעיקר בגדים.
החום הכה בנו כשירדנו מהמטוס אל תוך שדה התעופה הקטן. וכך מצאנו את עצמינו ,ששה שבועות בלבד לאחר החתונה עומדים
עכשיו ,בימים אלו ,כשאנו רואים את שדה התעופה בן גוריון הענק בשדה התעופה ובידינו מספר תיקים .הורינו באו להיפרד מאתנו.
ועצום הממדים אנו נזכרים בפליאה בשדה התעופה הקטן שקיבל אנו יוצאים לדרך ארוכה ...מי יודע מתי נראה אותם שוב .באותם
את פנינו באותם ימים .היה זה בניין אחד קטן ,כמה מסלולי המראה ימים טיסות לא היו עניין של מה בכך .ארץ ישראל הייתה רחוקה
צרים .זה הכול .עתה מגיעים הנוסעים אל תוך אולם רחב וממוזג
מאוד מדרום אפריקה .רחוקה ושונה.
ואילו אז יצאנו הישר מהמטוס אל יום קיצי ומהביל. היום אני יכולה לתאר לעצמי שהורינו בוודאי חשו צער רב בעקבות
החום היה כבד ,אנשים הלכו לכאן ולכאן ,פוגשים מכרים שהגיעו הפרידה מאתנו .כמה זה קשה לראות את ילדך מתרחק ממך...
לאספם או מחפשים אוטובוס שיובילם הביתה ,שלום ואני הכרנו את אך אנו באותו רגע לא ראינו את הקשיים .הדבר היחידי שעמד
הצליל של השפה העברית אך לא ידענו לדבר בה .שלום דיבר מעט לנגד עינינו היה ארץ ישראל .החלום אותו חלמנו כבר שנים עומד
מילים אך אני הכרתי רק את המילה "שלום" ותו לא .אכן .הגענו
לארץ ישראל .הכל היה מרגש כל כך .ציפייה של שנים התממשה. להתגשם .אנו עומדים להגיע לאדמת מולדת.
אך עם זאת היינו כאן זרים .שפה זרה ,מזג אוויר לא מוכר ,מקום בעיניים נוצצות משמחה נפרדנו מבני משפחתנו ועלינו למטוס.
עדיין לא היו טיסות ישירות לישראל .המטוס הכבד קרטע מעט
שמעולם לא היינו בו ...לאן נפנה עכשיו? מה עלינו לעשות? ולאחר מכן המריא מעל פני האדמה בקושי רב .נדמה היה שהוא
השעה הייתה שש בבוקר .התברר שבדיוק באותו היום חגגה מתאמץ בכל כוחו להמשיך ולהחזיק מעמד בגבהים .רעש בלתי
מדינת ישראל הצעירה את בר המצווה שלה 13 :שנים להקמתה. פוסק עלה מהמנוע ולא הירפה במהלך הטיסה כולה .היות ומעולם
רבים מהנוסעים שטסו עמנו המשיכו הישר לטקס יום העצמאות לא טסנו ,קשה היה לנו לאמוד האם רעש כזה הינו תקין או לא
בירושלים שכלל מצעד מרשים עם ג'יפים ,טנקים ,דגלים וחיילים אך נבצר מאתנו לישון במהלך הטיסה .למזלנו עצר המטוס עצירה
אחת בקונגו כדי לתדלק ולזמן קצר נהנינו מהפוגה מהמנוע הרועש.
במדי צבא ההגנה לישראל. באותה תקופה קונגו נחשבה לארץ עוינת והיה צורך מיוחד לשמור
לשמחתנו ראינו לפתע את פניו המוכרות של לייזי ,בן דודו של על הישראלים שהגיעו במטוס .בעוד המטוס מתדלק עמדו משני
שלום ,שהגיע לקבל את פנינו בשדה התעופה .הייתה זו הקלה צדדיו של המטוס חיילים אפריקאים ובידיהם נשק ושמרו עלינו.
לראות מישהו כה מוכר המחייך אלינו .למרות השעה המוקדמת זמן קצר לאחר מכן המראנו ,אך שוב עצרנו עצירת ביניים בטהרן,
נראה לייזי ערני ומלא מרץ כתמיד .עד היום איני יודעת כיצד הצליח בירת איראן ,שאז הצטיינה דווקא בקשרים דיפלומטים חמים למדי
להגיע בשעה מוקדמת שכזו...בקיבוץ שלוחות של אותם ימים היו
כבר כמה טרקטורים ומשאית אחת ,אך מכונית ,שהיא כלי מותרות עם ישראל.
סוף סוף התקרבנו לישראל .למעלה ,מהשמיים ,יכולנו לראות שטחים
שאינו משמש את המשק באופן ישיר ,לא הייתה עדיין. ירוקים ,כמה בניינים נמוכים ,בתים קטנים ,שדות זהובים ושמיים
לייזי עזר לנו לקחת את חפצינו ומיד החל לתכנן עמנו את מסענו בצבע תכלת .המטוס הלך והתקרב .בנחיתה רכה חשנו את אדמת
לקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן .נראה שחלומותיי לקרוס על
| 44חתונה ועלייה ארצה
נסיעה בנוף לא מוכר ,בראשיתי ושומם ,ונדמה היה שהאוויר כאן המיטה ולהשלים את כל שעות השינה החסרות לי עדיין רחוקים
עומד ללא שום משב רוח .שנינו אחרי 22שעות ללא שינה .חשים ממני ...חיפשנו אחר אוטובוס שייקח אותנו לתל אביב .זו צריכה
הייתה להיות תחנתנו הראשונה שממנה קל יהיה יותר להתקדם
היטב את העייפות שלנו ואת טלטולי היום הארוך אותו עברנו. לכוון העמק .מרבית האוטובוסים היו מגויסים באותו יום לטובת יום
מיוזעים ,מרוטים ותשושים אנחנו נכנסים בשער הקיבוץ .מעט עצים העצמאות .תחושת חג עמדה באוויר .אוטובוסים נסעו לכאן ולכאן
פה ושם ,דשא ,צריף רחב ידיים .להפתעתנו מתגלים לעינינו עשרות אך אף לא אחד מהם נסע לתל אביב .בסופו של דבר עלינו על
אנשים ונשים ,ילדים ותינוקות מדברים ומתרוצצים על פני הדשא.
היינו רוצים לחמוק בשקט לחדר אבל אנשי הקיבוץ מגלים את לייזי אוטובוס שהחל לנהוג באיטיות לכוון תל אביב.
ואותנו וכולם מתקבצים סביבנו" :לייזי ,את מי הבאת אלינו? בן דודך הכבישים של אז היו עדיין צרים וקופצניים ,המזוודות שלנו היטלטלו
ואשתו? עכשיו הם הגיעו? מדרום אפריקה??" כולם מדברים עברית, לצדנו כשאנו מנסים למנוע מהן להתגלש במורד האוטובוס ,מזגן
חלקם אנגלית ,לא הכול אנו מבינים .עשרות שאלות ועיניים חייכניות כמובן לא היה כלל ...אמנם היה זה רק אביב אך נחתנו הישר אל
מקיפים אותנו .התברר שהגענו בדיוק באמצע יום ספורט שארגנו החמסין הראשון של העונה ונדמה היה שהגוף שלנו מתקשה
בקיבוץ לכבוד יום העצמאות .לייזי עונה לכולם בסבלנות ,מתלוצץ להתמודד עם החום הבלתי מוכר לו .בדרום אפריקה יש ימים חמימים
כדרכו ,חברותי כתמיד .ואנחנו ,המומים מכמות האנשים ומתשומת אך החום של ארץ ישראל היה חום ים תיכוני יוקד ,לא דומה כלל
הלב ההמונית שלה זכינו ,משתדלים לחייך בנעימות כשאני מצפה
למזג האוויר שהכרנו בארץ שממנה זה לא מכבר יצאנו.
בסתר לבי לרגע שבו אשאר לבד עם שלום ואצנח על המיטה. גם בתל אביב הייתה התחבורה הציבורית דלילה ולא מסודרת .לייזי
היום ,כשאנו מסתכלים לאחור ברור שהיה זה יום קשה ומתיש. התרוצץ בין האנשים ונהגי האוטובוסים בניסיון לחפש אחר מישהו
בהחלט .היה חם ,ארוך ומייגע .אך למרות הקושי הייתה בנו איזו שיוכל לסייע לנו .בסופו של דבר הצלחנו לאתר את האוטובוס
השלמה שקטה :זוהי ארץ ישראל .ואם ככה זה בארץ ישראל אז לעפולה .עוד נקודה בדרך לשלוחות .הגענו לעפולה בשעות
ככה זה .נקבל את הדברים כפי שהם .את האקלים השונה ,את הצהריים .משתרכים עם המזוודות הכבדות חיפשנו אוטובוס נוסף
השפה הבלתי מוכרת ,את חוסר הארגון והסדר .לא התקוממנו ולא
שייקח אותנו לבית שאן.
כעסנו .נהפוך הוא ,בליבנו הייתה שמחה והכרת טובה. סוף סוף בבית שאן .קרובים ממש כבר לקיבוץ שלוחות .קרובים אך
מאז ועד היום אנחנו יודעים :אם זוהי ארץ ישראל אז זה שלנו .נקבל רחוקים ...לייזי אמר שהקיבוץ ישלח משאית להביא אותנו ,אבל כדי
אותה כפי שהיא ונאהב אותה .עבורנו ,שגדלנו בניכר ,היא איננה להודיע למשאית שתגיע יש צורך להתקשר לקיבוץ" .מממ "...חשב
לייזי בקול "ובשביל להתקשר צריך טלפון "...בעוד אנחנו נדבקים
מובנת מאליו. לספסל צדדי שאתרנו בצדי הרחוב ,עבר לייזי מחנות לחנות וחיפש
אחר טלפון .רק לאחר זמן ארוך מצא לבסוף מקום עם טלפון .כששב
אלינו הודיע לנו בשמחה שנשלחה אלינו משאית משלוחות .השעה
הייתה כבר ארבע אחר הצהריים.
חתונה ועלייה ארצה | 45
| 46
בקיבוץ
ואילו שם ,במחנה ,רק אוהל ...היינו שמחים בחלקנו. תעוררנו אל תוך צפצוף דק של ציפורים .שקט מוחלט ורק כמהה
כבר ביום הראשון נפגשנו עם מזכירי הפנים בקיבוץ .הם שאלו האם
נרצה לקחת שבוע חופש כדי להכיר מעט את הארץ לפני שנתחיל ציפורים קטנות מצייצות ציוץ של בוקר .פקחנו את עינינו .בלילה
לעבוד בקיבוץ .ענינו בחיוב .היו לנו מספר חברים שעלו לפנינו לארץ היינו עייפים כל כך עד שכמעט ולא שמנו לב היכן אנו .עתה גילינו
ולמדו באוניברסיטה העברית בירושלים .ידענו שירושלים רחוקה את עצמנו בחדרון קטן .היה זה חדר בתוך בית רכבת שכלל ארבעה
משלוחות וליבנו יצא לראות את העיר שעליה שמענו כה הרבה: חדרים .בכל חדר גר זוג אחר .המרפסת ,השירותים והמקלחת היו
ירושלים עיר הקודש .סיכמנו עם מזכירי הקיבוץ שלאחר החופשה משותפים לארבעת החדרים .בשירותים חיכתה לנו הפתעה של
ממש .דלת! דלת אמתית .עבורנו זה היה לוקסוס! במחנה הקיץ
הקצרה שלנו נשתלב מיד בעבודה. של בני עקיבא היה רק בור והשירותים היו משותפים ,ואילו כאן יש
דלת של ממש! חשנו ברי מזל באמת.
המזרון עליו ישנו היה מזרון קש אבל בלילה היינו עייפים כל כך עד
שלא חשנו כלל באניצי הקש הדוקרניים .מיטת הסוכנות נפתחה
לשתי מיטות ושימשה אותנו גם ככורסה וספה .מלבד המיטה
היה בחדר גם ארון עץ שאת פתחיו כיסה וילון (במקום דלת) וכן
קומקום ,שתי כוסות פלסטיק ,שקית קפה שחור ,שקית עוגיות,
סוכר וכמה תפוזים.
התפוזים משכו את עינינו .ידענו שאלו תפוזים של ארץ ישראל.
קילפנו אותם וחילקנו בינינו את הפלחים נוטפי המיץ .היו אלו
התפוזים המתוקים ביותר שטעמנו אי פעם .מאז ועד היום איננו
זוכרים תפוזים טעימים שכאלו.
מקרר לא היה בחדר וגם לא אפשרות לבישול .לא היו כיריים ולא
ארון .אך לנו נדמה שהיה כל מה שאנו צריכים לו .אמנם עזבנו בתים
מרווחים עם מזרונים נוחים ,מקרר ,תנור ,כיריים ,כלי הגשה יפים...
אבל כל אלו כבר לא היו קיימים עבורנו .די היה לנו בעצם קיומנו
בארץ ישראל .עם כל השאר יכולנו להסתדר .בהשוואה למחנה
הקיץ של בני עקיבא היה לנו הרבה מאוד .כאן היה לנו חדר משלנו
בקיבוץ | 47
הכיפות שעל הראש בית .כאן ,בביתנו ,יכולנו להתהלך עם כיפה שוב יצאנו במסע אוטובוסים .הפעם הסתדרנו ללא לייזי ,שנשאר
על הראש מבלי לחשוש ,מבלי לחוש מאוימים או זרים. בקיבוץ לעבוד .בעברית עילגת ובעיקר באנגלית הצלחנו לשאול,
לבקש ולבדוק היכן האוטובוס שיוביל אותנו למחוז חפצנו .אני חייכתי
את השבת בילינו בדירת סטודנטים בגבעת רם שבירושלים אותה ואמרתי "שלום" ,המלה היחידה שהצלחתי להגות באופן ברור וללא
סידר לנו אחד מחברינו .אחר הצהריים ביקרנו חבר נוסף שהיה
בעבר שליח של בני עקיבא בדרום אפריקה .נשארנו עם אותו חבר שגיאות בעברית.
נסענו דרך תל אביב ,שם התערבב החום עם הלחות וגרם לנו
בקשר שנים רבות ולצערנו כבר הלך לעולמו. להידבק לכיסאות הפלסטיק שעליהם ישבנו באוטובוס .לאחר שעות
במוצאי שבת נסענו לרמת גן ,שם גרו חברים שאותם הכרנו כאשר ארוכות של נסיעה הגענו סוף סוף לירושלים .כאן החל משב רוח
היו שליחי בני עקיבא בדרום אפריקה .בביתם הקטן העלנו זיכרונות
מן העבר ובשעת לילה מאוחרת סידרו עבורנו מיטות ואנו נשארנו קל .מעט מעט יכולנו לשוב ולנשום.
לישון בביתם .היה נחמד לראות פנים מוכרות ולדבר אנגלית כשכולם המיפגש עם חברינו הוותיקים היה מרגש .לאחר שדיברנו מעט לקחו
אותנו לסיור .לאחר הליכה קצרה ,העלו אותנו לגג של כנסייה גבוהה
מבינים את כולם. מכאן יכולנו להשקיף על ירושלים מלמעלה .ירושלים .אלפי גוונים
למרות שעדיין לא הסתיים שבוע החופש שהיינו זכאים לו ,שבנו וצורות .בתי אבן צפופים ,צריחי כנסיות מתנשאים ,אוויר קר וצלול
לקיבוץ .חשנו כאילו החיים שלנו הם על ,holdלא אמתיים .רצינו שטף את פנינו .מרחוק יכולנו לראות את קצה קצהו של הכותל.
כבר להתחיל את החיים האמתיים ,את העבודה ,המחוייבות ,והקשר החברים הסבירו לנו שירושלים חצויה ואין כניסה ליהודים לצדה
לקיבוץ. השני של ירושלים ,בו היה גם הר הבית והכותל.
השקפנו על העיר שלנו .העיר שכל סיפורי התנ"ך שזורים בשמה.
ואכן ,התחלנו לעבוד .ועוד איך .הקיבוץ נלחם באותם ימים על קיומו העיר ששמענו ואמרנו את שמה כה הרבה פעמים ,בתפילות ,בליל
הכלכלי והחברים עבדו קשה מאוד כדי לאפשר למפעל המשותף הסדר כאשר עדיין גרנו בניכר .עתה יכולנו להתבונן בה מקרוב אך
הר הבית נותר רחוק .ערבים עם עגלה וחמור צלחו את רחובות
שלנו לשגשג ולפרוח. העיר שניצבו תחתינו ,ואנו חשנו דקירה בלב .רצינו לעמוד אל מול
קמנו בכל יום בארבע וחצי או חמש בבוקר .כל החברים הגיעו הכותל ,שריד בית מקדשנו ולהתפלל בו .אך הירדנים אסרו את
מנומנמים לחדר האוכל שם שתינו קפה ראשון של היום .מיד לאחר המעבר לצדה השני של העיר ולנו לא נותר אלא להתבונן בכותל
הקפה יצאנו לשדה ,שם עבד קומביין והעלה את תפוחי האדמה
ממעמקי האדמה .אנו היינו צריכים ללכת לאורך השורות הארוכות ולהתפלל שיום יבוא ואנו נוכל לגעת בו בידינו.
ולאסוף בידינו את תפוחי האדמה .אין ספור תפוחי אדמה בשדות המשכנו עוד להסתובב מעט ברחובותיה של העיר ולנשום לתוכנו
ענק רחבים .השמש הייתה חמה מאוד וצל לא היה .הלכנו בצעדים את האוויר הצונן של בין הערביים .כל צעד היה חדש עבורנו .כל
קטנים ,מתכופפים ,חופרים בידינו את רגבי העפר ומעלים מתוכה מראה היה מראה שעדיין לא ראינו בעבר .הרחוב ,האוויר ,השפה
תפוח אדמה זעיר שהתחבא בין גושי האדמה החומים .הגב כמעט העברית שהקיפה אותנו ,כל אלו היוו בשבילנו טעימה מעולם חדש
ונשבר .אחרי כמה שעות כבר לא הצלחנו לעמוד על הרגליים ,קל שעד כה לא הכרנו .עשרות אנשים הילכו ברחובות וביניהם כה
הרבה עם כיפות .כיפות מסוגים שונים ,צבעים שונים .עבורנו סימלו
וחומר ללכת...
| 48בקיבוץ
היו נלכדים .הטרקטור ,שעמד לצדי הבריכה ,היה מוריד מיכל הימים הראשונים היו קשים מאוד .הגוף עדיין לא היה רגיל .חשנו
אל תוך המים .הדגים היו מועברים אל תוך המיכל ומשם ליעדם. תשושים תמידית מהחום שלא עזב אותנו לשנייה .בדרום אפריקה היה
לעיתים היו מועברים ישירות לתנובה שרכשה מהקיבוץ את הדגים אקלים נוח בדרך כלל ,והטמפרטורות אף פעם לא טיפסו לגבהים
שאליהן העפילו בארץ .גם המים בברז היו בדרך כלל חמימים למדי
ולעיתים ליעדים אחרים. בארץ ואנו שיווענו למשקה קר כקרח שירענן אותנו ,אך כאן ,בארץ
העבודה הייתה חביבה בימי הקיץ ,אך בימי החורף הקרים להיכנס
אל תוך הבריכה בחמש בבוקר לא היה תענוג גדול ...שלום היה ישראל ,משקאות קרים היו נדירים ביותר.
יוצא מהמים קפוא ורטוב עד לשד עצמותיו ,אבל המטרה עמדה ארוחות אכלנו בחדר האוכל .עבדנו קשה מאוד בעבודה פיזית מייגעת
תמיד לנגד עינינו .אנו בונים את ארץ ישראל ,עובדים בה בזיעת והגענו לחדר האוכל מוכנים לבלוע כל מה שיש ...אך למעשה לא היה
אפינו .אנו בונים את הקיבוץ שהוא למעשה ביתנו .לא היה קשה הרבה מאוד ...האוכל היה מצומצם ומורכב מתפריט חד גוני ופשוט.
או קל עבורנו .המציאות התקבלה אצלנו בשמחה ,ללא היסוסים. ועם זאת ,לא היו לנו שום תלונות .לא בלב ולא בפה .קיבלנו כל
זאת כמציאות ברורה .זוהי ארץ ישראל .כך מתנהלים בה החיים.
למעלה :עם לייזי תאנה .למטה :עם מנוחה תאנה הכול בסדר גמור .הלא לשם כך הגענו הנה -להיות חלק מארץ
ישראל ההולכת ונבנית תחת ידינו.
כאשר סיימנו לאסוף את כל תפוחי האדמה שהסתתרו באדמה
עברנו לענפים אחרים .בשלוחות היו גידולים נוספים ,כאשר הגזר
הוא המוביל ביניהם .בנוסף היו בריכות לגידול דגים ,כרם ,לולים,
מטעי התמרים ,הזיתים ועוד כמה ענפים .כאשר נוצר לחץ באחד
מהענפים היינו מתגייסים לאחר שעות העבודה לעזור באותו ענף,
וכך לאחר שמונה שעות של עבודת כפיים אינטנסיבית ומתישה
היינו ממשיכים לעבודה אינטנסיבית לא פחות בבציר הענבים ,בגזר
או בקטיף העונתי.
מדי פעם ביקשו משלום לעבוד בבריכות הדגים שם חסרים היו
עובדים .אחרי קפה זריז בחדר האוכל בחמש בבוקר היו שלום ושאר
עובדי המדגה ממהרים לעבודתם .עם טרקטור ועגלה היו נוסעים
לכיוון הבריכות .שם היו פושטים את בגדיהם ונשארים כשלגופם
תחתונים ישנים ,גופייה ונעלי ספורט .בלבוש המצומצם והבלתי
אופנתי הזה היו נכנסים אל תוך בריכות הדגים כשבידיהם רשת
גדולה .ערב קודם הורידו את מפלס המים כך שיהיה קל יותר לתפוס
את הדגים .הדגים התרכזו תמיד באזור ההאכלה .שלום וחבריו
הקיפו את אזור ההאכלה עם הרשת וצמצמו אותה עד שהדגים
בקיבוץ | 49
יום נישואין ראשון
| 50בקיבוץ
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search