התחלות חדשות
מה שאם רגילה עושה .לשמחתי עבדתי עם ניצולת שואה שגדלה לושה חודשים לאחר שהגענו לארץ נכנסתי להריון .רק אזש
בהולנד .ההולנדים ידועים כנקיים ופדנטים ביותר ,ואכן ,חברתי
לעבודה לימדה אותי כיצד לנהל את בית התינוקות בצורה הטובה התחלתי לחוש עד כמה אני רחוקה מהבית ...את השאלות
ביותר .באותה תקופה לא היו עדיין טיטולים .חיתולי הבד שבהם שהיו לי על העובר המתפתח בתוכי ,את ההתרגשות והפחד -את
השתמשנו היו נרטבים ומרטיבים את בגדי התינוק מכף רגל ועד כל אלו לא היה לי עם מי לחלוק .אמי הייתה רחוקה ממני .כתבנו זה
ראש .המצב היה חמור יותר כשעשו קקי ....כמעט ללא הפסקה לזה אך לקח למכתבים כעשרה ימים להגיע מכאן לדרום אפריקה
היינו מורידות את החיתולים ,מנקות אותם ואת התינוקות ,משרות או בחזרה והגעגועים החלו להציק לי .כדי לתקשר עם העולם ביתר
במי חיטוי וכן הלאה ....בינתיים היה צורך לחתל שוב את התינוקות יעילות הוצאתי את מכונת הכתיבה שהבאנו עמנו מחו"ל וכתבתי כל
הרכים .כל תינוק היה עולם בפני עצמו ואני חשתי באחריות הגדולה מכתב בשלושה עותקים :להוריי ,לאחותי ,ולהוריו של שלום .כך גם
המוטלת עלי .זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי בתוכי את אהבתי קבלנו שלושה מכתבי מענה במקום אחד ...כל מכתב היה משמח
לתינוקות ולילדים .במשפחה שבה גדלתי לא היה לי מגע רב עם אותנו ומעניק לנו מעט קירבה לאנשים האהובים עלינו שהיו עתה
תינוקות ורק בבית התינוקות נפתח לבי אל היצורים הקטנים הללו.
חלק מהאימהות המשיכו להניק וחלקן אף ביקשו שיקראו להן כאשר כה רחוקים מאתנו.
התינוק בוכה .כך היינו מוצאות את עצמינו רצות ברחבי הקיבוץ למזלי הייתה אשתו של לייזי ,מנוחה ,אחות במקצועה ואתה יכולתי
להתייעץ לגבי התחושות הקטנות אותן חוויתי כאשה המגדלת
ומחפשות אימהות שעולליהן יבבו מרעב.
באותה עת הקיבוץ היה קטן ולקחו רק כמה רגעים לעבור מבית בתוכה ילד בפעם הראשונה.
מגורים אחד למשנהו .לתינוקות שלא ינקו הרתחנו חלב פרה בתקופה זו הייתה לי את הפריבילגיה לקבל ביצה כל יום .זה היה
והכנו בקבוקים .היות והתינוקות היו קטנים כל כך היינו צריכות הצ'ופר של הקיבוץ לנשים הגיבורות שנשאו בגופן את דור ההמשך .גם
להיות מדויקות ויעילות מאוד .העבודה הייתה אין סופית כמעט... לאחר הלידה ציפיתי בקוצר רוח להפתעות הקטנות להן היו זכאיות
עשינו לתינוקות אמבטיה ,גזזנו להם ציפורניים ,ואפילו הוצאנו להם היולדות .בפינת חדר האוכל הייתה פינה מיוחדת ליולדות ושם היה
כינים ...לתינוקות שכבר היו מעט גדולים יותר היינו מביאים אוכל לעיתים סלט פירות ,פודינג או גרנולה… בכל יום הייתה הפתעה
מחדר האוכל וטוחנים אותו עד דק .לאחרים הכנו דייסות על הגזייה אחרת ותמיד היה מרגש לראות איזו תוספת קיבלנו באותו היום...
היחידה שהייתה ברשותנו וכל זה בעונת הקיץ ,בחום הלוהט של מיד כשהתברר שאני בהריון החליט הקיבוץ להעביר אותי לעבודה
עמק בית שאן וללא מזגנים .בלילה ,כאשר התינוקות ישנו ,שמנו קלה יותר .הפעם שובצתי בבית התינוקות .העבודה הזו הייתה קלה
מערכת רמקולים משותפת לשלושת בתי הילדים כך שאם תינוק יותר פיזית אך עם זאת הייתה דורשנית לא פחות .שלושה ימים לאחר
הלידה היו האימהות מביאות את תינוקן לבית התינוקות ונפרדות
ממנו .כעובדת בבית התינוקות הייתי צריכה למעשה לעשות את כל
התחלות חדשות | 51
שהיצור הקטנטן הזה היה עד כה בתוך בטני .זה היה פשוט לא היה בוכה הייתה שומרת הלילה שנמצאת בבית הילדים ,שומעת
יאומן -האצבעות הזעירות ,העיניים שמתבוננות סביב בתמיהה. אותו ברמקול וניגשת לטפל בו.
ממש פלא עצום. למרות העבודה הקשה והדורשנית אהבתי את העבודה בבית
כששבתי מבית החולים הבאתי את ארן היישר לבית התינוקות. התינוקות .סייעה לכך גם העובדה שעם התינוקות לא הייתי זקוקה
הגעתי להניק כל כמה שעות ובלילה הוא קיבל בקבוק ואני ישנתי לשפה כלשהי .הבנו זה את זה היטב גם בלי דיבורים .כעולה חדשה
כמו שצריך .בשש בבוקר הייתי קמה והולכת להניק אותו שוב .זה היה הייתה זו הקלה לדעת שמבינים אותי על אף הקושי שלי בעברית.
ברור לחלוטין שהתינוק מקומו בבית התינוקות .האם הייתה צריכה בסופו של דבר ,קשה להאמין ,עבדתי בבית התינוקות ובפעוטונים
להתאושש כמה שיותר מהר .העבודה הייתה ערך כה חשוב ואסור מעל ארבעים שנה! עשרות מילדי הקיבוץ הכירו אותי כמטפלת
היה שחוסר שינה בלילה ימנע מהאם ללכת לעבודה למחרת...זו שלהם .התינוק הובא לבית התינוקות בגיל שלושה ימים ולאחר
הייתה המחשבה הקיבוצית והלך הרוח הכללי בקיבוץ באותם ימים. מכן היה אסור לאם להוציא אותו מבית התינוקות מחשש שידבקו
לאחר ששה שבועות שבתי לעבודה והמשכתי לעבוד בבית התינוקות. במחלות למיניהן .החל מגיל חודש יכלו ההורים לקחת את התינוק
לביתם למספר שעות אחרי הצהריים ,כך שלמעשה למטפלות היה
חלק גדול מאוד בגידולם של התינוקות.
כמעט שנה לאחר שהגענו לארץ הגיע הרגע שבו הבנתי שהנה אני
עומדת ללדת .כמו כל הנשים בקיבוץ ,נסעתי לבית חולים "העמק"
שבעפולה .זה היה בית חולים קטן אליו הגיעו מכל יישובי האזור .חדרי
הלידה היו ארוכים ארוכים ובין יולדת ליולדת הסתיר רק וילון קטן.
למעשה כולן שמעו את כולן וראו את כולן .בחדר הלידה היו המון
נשים ,ביניהן גם נשים ערביות ,וקשה לומר שהייתה תחושת פרטיות
או אינטימיות .הייתי רק בת עשרים ,עדיין לא דיברתי עברית היטב.
לבעלים לא נתנו להיכנס כך שהייתי לבד לגמרי .אמי ,כמובן ,הייתה
רחוקה ממני מאוד ולא הייתה אתי אישה אחרת שתוכל להסביר
לי מה עלי לעשות או פשוט להיות עמי .מדי פעם הגיעה מיילדת
או רופא ,בדקו אותי בקצרה ונעלמו .חשתי בודדה ועזובה לגמרי.
הצירים הלכו ותכפו ,הלכו ונעשו קשים יותר ואני עדיין הייתי לבד
לגמרי ,משתדלת להחניק את זעקותיי בתוך החדר ההומה אדם.
בסופו של דבר נגמר התהליך הארוך והקשה הזה כאשר בשעה
טובה נולד בנינו הבכור ,ארן ,ב 4-למרץ .1962
ארן היה פצפון .התאהבתי בו מיד כשראיתי אותו .לא האמנתי
| 52התחלות חדשות
ארן ויוחאי ארן בן 8חודשים ארן
לייזי ,בן דודו של שלום ,ואשתו מנוחה היו ממש כמו אחים שלנו. ב 19-לפברואר ,1964שנתיים לאחר שנולד ארן ,ילדתי את יוחאי.
בילינו אתם שעות רבות והיינו קרובים ביותר .להם כבר היו שלושה כמו בלידה הקודמת שלי גם הפעם הייתי לבד .זו הייתה לידה איומה,
כואבת ביותר ומלחיצה .שוב חשתי בודדה וזנוחה בחדר הלידה
בנים .ככה שעם ארן ויוחאי זו הייתה חבורה גברית ונמרצת.
כשאין איש לצדי שיכול לתמוך בי.
דינה נולדה ב 1-ליוני ,1966שנתיים ורבע לאחר יוחאי .לאחר מצאתי את עצמי פתאום עם שני ילדים .בהתחלה הלב התבלבל
הבנים היא נכנסה לחבורה כנסיכה .גם שלום ואני וגם לייזי ומנוחה קצת .לא ידעתי איך לחלק את האהבה לשניים ...אבל יוחאי היה
התפעמנו מהעובדה שנולדה לנו בת .דינה הייתה מיוחדת מאוד. ילד מתוק מאוד וכל הדברים שהיו לי קשים עם ארן היו עתה קלים
יפה ,וקלה לגידול .התפתחה ממש "לפי הספר" ,הלכה בזמן ,דיברה יותר .הרגשתי שצברתי כבר ניסיון מסוים ,והצלחתי לזרום וליהנות
בזמן וגם אכלה כמו שצריך. מהמתנה החדשה שהוענקה לנו.
התחלות חדשות | 53
יוחאי דינה
| 54התחלות חדשות
וההתרגשות של שני הצדדים מהמפגש הצפוי הייתה רבה .ירדנו למרות שאני עצמי מעולם לא נמשכתי לגנדרנות יתר פתאום נהניתי
מהמטוס ואבא של שלום חיכה לנו עם בובה גדולה בידיו .הוא ניסה מהאפשרות להלביש את דינה בשמלה זעירה ופרחונית ...סירקתי
להעניק את הבובה לדינה הקטנה ,אך היא הייתה כל כך ביישנית
שלא התייחסה כלל לסבה .למרות זאת ,את הבובה לקחה אליה את שערה בזהירות ונהניתי מהנוכחות העדינה שלה.
לפני שארן נולד שלחו לנו קרובי משפחה מחו"ל בובה עבור הרך
ואימצה אותה אל ליבה. הנולד .כמובן שזה היה לפני שידעו מה הולך להיוולד ...ארן לא
הביקור בדרום אפריקה היה נהדר .חזרנו לנופים הנפלאים של שיחק עם בובות ואנחנו הנחנו את הבובה באחד הארונות ושמרנו
ילדותנו ולקחנו את הילדים לאותם המקומות בהם אנחנו היינו אותה מתוך תקווה שבאחד מהימים נתברך גם בבת .עתה הענקנו
מטיילים כאשר היינו בגילם .פתאום הייתה לנו משפחה :רחבה,
אוהבת ,מוכרת .החוויה המשפחתית הייתה חדשה לילדינו שגדלו לדינה את הבובה שישבה בארון כה הרבה זמן.
כמעט ללא משפחה בארץ .חזרנו לארץ עם תחושה נהדרת שהביקור כשארן היה בן שבע וחצי ,יוחאי בן חמש ודינה בת שלוש ,נסענו
לדרום אפריקה לכבוד בר המצווה של אחד מקרובי המשפחה
היה מוצלח אך טוב גם לשוב הביתה ,לישראל ולקיבוץ. שלנו .מרבית המשפחה המורחבת לא ראתה מעולם את ילדינו
התחלות חדשות | 55
למעלה :ארן ,למטה :יוחאי ארן ודינה יוחאי
| 56התחלות חדשות
תמי דינה
התחלות חדשות | 57
כשדינה הייתה בת ארבע ורבע נולדה תמי .ב 15-בספטמבר .1970
תמי הייתה מאוד מיוחדת מהרגע שנולדה .התחושה שהיא מיוחדת
לוותה אותי כל ימי חייה .כשנולדה מותר היה להשאיר כבר את
התינוקות בבית ההורים למשך שלושה חודשים ,כך שתמי הייתה
אתנו בבית עד שמלאו לה שלושה חודשים .היא היחידה מבין ילדיי
שהצלחתי להניק באופן מלא לאורך זמן .ההתפתחות שלה הייתה
אטית במקצת ואני הרביתי לדאוג בגללה .הדבר המדאיג ביותר
היה שעד גיל שלוש לא דיברה .למרות זאת הבינה הכול והייתה
תקשורתית ביותר .היא הצליחה להבהיר היטב מה היא רוצה גם
מבלי לומר מילה .תמיד הייתה עם חיוך על הפנים ,אהבה לצחוק
ותקשרה בקלות עם כל אדם שפגשה .היה לה חן מיוחד במינו.
תמי
| 58התחלות חדשות
יוני נולד ב 9-לאוקטובר ,1978כשתמי היתה כבר בת .8ההפרש יוני
בין שתי הלידות היה גדול מאוד ולא היה ספק שהילד הזה הוא בן
הזקונים שלנו .יוני היה מפונק בהרבה משאר ילדינו .הוא גר אתנו
בבית שמונה חודשים ורק אחר כך עבר לפעוטון .בגיל שנתיים
שב אלינו הביתה כאשר השתנו סדרי הלינה המשותפת בקיבוץ
ואפשרו לינת בית.
לילד הזה הגענו ממקום אחר ,בוגר יותר .ארן גדול מיוני בשש עשרה
שנים! כולנו פינקנו את יוני .הוא היה הילד הקטן של המשפחה כולה.
בכל פעם שארן הגיע מהצבא היה מביא מתנה קטנה ליוני :אוטו
קטן או משחק אחר .כשיוני גדל מעט ארן היה מביא לו ערכות של
מטוסים להרכבה .יחד היו מרכיבים את המטוס ואנחנו היינו צוחקים
שארן קונה את המטוסים יותר בשביל עצמו מאשר בשביל יוני...
יוני גם היה הבלונדיני הראשון שלנו .עם הזמן השיער התכהה
והבלונד נעלם גם ממנו ...מההתחלה היה ילד יפה ,חברותי וחכם.
באותה תקופה המליצו להעניק לתינוקות אמבטיית שמש וכל
התינוקות בבית התינוקות (ויוני ביניהם) היו מובאים החוצה כלאחר
כבוד בלולי עץ כשרק טיטול לגופם וכך היו שוכבים בשמש במשך
כחצי שעה-שעה...
במהלך כל השנים שלום עבד ,כמובן ,משעות הבוקר המוקדמות
ועד אחר הצהריים ,אך במהלך היום היה קופץ מדי פעם להגיד
שלום לילדינו בבית התינוקות .זה לא היה פשוט כל כך כי לא בכל
שעה איפשרו להורים להגיע לבית התינוקות .כאשר כן ניתן לנו
האישור להיכנס היה שלום זוכה לרגע של אושר ,לחיוך או לחיבוק,
וממשיך הלאה לעבודתו...
התחלות חדשות | 59
| 60
חיינו בקיבוץ
ככה גיליתי שהתקדמתי בידיעת השפה העברית .באותה תקופה רדף יום .כמעט מבלי לשים לב לזמן העובר השתלבנויום
לא היו אולפנים או בתי ספר אחרים ללימוד עברית .התנהלתי בין
האנשים בשפה כמעט זרה לי ,מבינה לא מבינה ,מנחשת יותר בחיי הקיבוץ .בינינו לבין עצמינו דיברנו אנגלית .זו הייתה
מאשר יודעת .ופתאום זה קרה .הבנתי את מה שדיברו אלי! כבר וכנראה גם תישאר שפת האם בה אנו חושבים ,חולמים ומדברים
ברהיטות .מרבית החברים הקרובים שלנו בקיבוץ עד היום הנם
לא עולה חדשה טרייה אלא כמעט ישראלית... יוצאי דרום אפריקה .אתם אנו יכולים לדבר בחופשיות באנגלית.
איכשהו למרות כל השנים שאנו בארץ ,נדמה שההומור של יוצאי
כשהגענו לקיבוץ דיברנו על האפשרות שאחרי שנתיים נוכל לעזוב דרום אפריקה הוא גם ההומור שלנו ,המבטא והביטויים היחודיים
אם נרגיש שהקיבוץ אינו לרוחנו .שמרנו לנו מעט כסף בצד למטרה לנו מלווים אותנו משנות הילדות הרחוקות ומעניקים לנו תחושה
זו ,אך עם חלוף הזמן הלכה אפשרות זו ורחקה מאתנו .כמובן שהיו
דברים שלא תמיד התאימו לרצונותינו או השקפתנו .היו חברים, של בית וחופש כשאנו יחד.
לדוגמא ,שסירבו לגדל את ילדיהם בבית התינוקות ונאלצו לעזוב למרות שהיו מספר דוברי אנגלית בקיבוץ הקפידו מרבית החברים
את הקיבוץ .בעניינים מעין אלו לא היה מקום לפשרות .לקיבוץ היו לדבר עמנו רק בעברית .כאשר היינו מדברים בינינו אנגלית בפרהסיה
כללים משלו וכל מי שהשתייך לקיבוץ היה צריך להיענות להם.
למרות שניסינו להתאים עצמינו לכל הכללים של הקיבוץ לא תמיד חשנו בביקורתיות מסוימת מצד חברי הקיבוץ.
הבנו אותם עד תומם .גדלנו בחברה שונה ,רחוקה וחילונית שפעלה בין חברי הקיבוץ היו גם ניצולי שואה רבים ואם היו אלו מדברים
על פי מערכת ערכים שונה לחלוטין .דוגמא לביטוי של כך הייתה ביניהם גרמנית או שפה אחרת הדבר היה גורר חוסר אהדה מובהק
העובדה שבתמימות של זוג צעיר שזה עתה נישא היה שלום מחזיק משאר החברים .באותה תקופה משמעות השואה עדיין לא הייתה
את ידי כשהלכנו בשבילי הקיבוץ .בעינינו זה היה אך טבעי לבטא ברורה לחברי הקיבוץ האחרים שלא היו ניצולי שואה .לא ידענו
את הקשר שלנו בצורה כזו .להפתעתי פנתה אלי אחת מנשות מאיזה עולם נוראי הגיעו אלינו החברים הללו ואלו תלאות וייסורים
הקיבוץ ואמרה לי שלא מקובל בקיבוץ דתי ללכת יד ביד עם בן פקדו כל אחד מהם .הם מצדם שמרו את עברם לעצמם ומיעטו
הזוג .לשנייה אחת חשתי מכווצת ונעלבת .לא הייתי מוכנה לסוג לדבר על הקורות אותם .מעניין לציין שדווקא חברים אלו הצטיינו
כזה של ביקורת .אבל אחרי כמה דקות התעשתתי .ידעתי שאני בכוחות מיוחדים ובמוטיבציה חזקה שניכרה היטב בחיי הקיבוץ.
ושלום עדיין צעירים .ידעתי שעלי ללמוד עוד דברים רבים ,הן על ייתכן שדווקא מה שעברו גרם להם להיות נחושים יותר ובעלי יכולות
העולם הדתי שאליו נכנסתי רק בשנים האחרונות ,והן על החיים
יוצאות דופן שתרמו רבות לקהילה המתפתחת שלנו.
בארץ ישראל בכלל ובקיבוץ בפרט. בערך שנה לאחר שהגענו לקיבוץ אמר לי אחד מהחברים משהו .זה
היה משפט ארוך ומורכב ופתאום הבליחה בי המחשבה המרגשת:
אני מבינה! מבינה מה שהוא מדבר אלי! אני יודעת עברית!
חיינו בקיבוץ | 61
קפה בוץ קיבלנו פעם בחודש ואם היו מגיעים יותר מדי חברים לביקור שלום ואני השתדלנו כאמור לשמור על הכללים של החברה שבה
באותו חודש זו הייתה בעיה רצינית ...גם שקית סוכר קיבלנו ואתן חיינו ,גם אם לא הסכמנו אתם במאה אחוז .בסופו של דבר חשנו
עוגיות בתוך שקית נייר( .שקיות ניילון כמעט ולא היו אז ).תוך יום- שהשיתופיות נכונה לנו .החברות בקיבוץ העניקה לנו חיי תרבות
יומיים היו העוגיות יבשות לגמרי ...מהמטבח היינו מביאים חלב פעם וחברה עשירים .חשנו שאנו שותפים בכל צעד בהתפתחותו של
ביום .בחדר לא היה מקרר ככה שלא יכולנו להביא כמות גדולה הקיבוץ .כל הרמת יד שלנו בהצבעת חברים הייתה בעלת משמעות.
יותר שתספיק ליותר מיום אחד .את כל הארוחות אכלנו בחדר יחד ליווינו את הקיבוץ .כמו תינוק קטן שזה עתה נולד ועד לצעדיו
האוכל ורק ארוחת ארבע של קפה ועוגיות היינו אוכלים לבד בבית.
חימום המים במקלחת הביתית עבד על נפט .היינו מטפטפים נפט, הזריזים קדימה.
מדליקים וכך המים היו מתחממים .רק בשלב מאוחר יותר עבר
הקיבוץ לדודי גז ומאוחר יותר עבר הקיבוץ לחימום מרכזי הפועל שושנה:
כנערה שגדלה בדרום אפריקה וחיה שם מעולם לא נמשכתי לכסף
על ידי קיטור. או למותרות כל שהם .לא חיפשתי בגדים מיוחדים .בחרתי תמיד את
הכול היה פשוט כל כך באותם ימים .לכבוד שבת היו הילדים הפשוט ביותר .שנאתי איפור ,נעלי עקב ותחרות עם חברות בנושא
הקטנים מקבלים בבית הילדים קופסת סרדינים ריקה ומקושטת עם של מראה חיצוני .חשתי הכי בנוח עם המראה הכי פשוט ואף פעם
ידית מחוט .בקופסה הקטנה קיבלו הילדים מעט סוכריות ועדשים לא הייתה לי תשוקה לכסף .מהבחינה הזו החיים בקיבוץ התאימו
בצבעים שונים ,קצת שוקולד וכמה מקלות מלוחים .בעיני הילדים לי מאוד ופטרו אותי לחלוטין מההתמודדות עם העניין שנקרא כסף
היה זה עולם ומלואו .בעיניים בורקות הראו לי את הקופסה המלאה ורכוש לגווניו השונים .הכול היה לפי תקצוב :בגדים ,נעליים ,חוגים
בפינוקים .אחרי מחשבה עמוקה הוציאו לעצמם עדש בצבע אדום לילדים .הפן הכלכלי בקיבוץ היה מסודר מאוד והחברים לא היו
ותחבו לתוך הפה ואילו את העדשים האחרים שמרו למועד מאוחר צריכים לדאוג כמעט לשום דבר .היה שוויון בין החברים .עבורי זו
הייתה הקלה גדולה .ההשקפה הקיבוצית הנה שכל אחד תורם כפי
יותר .כל ממתק שקיבלו היה יקר ערך ומוערך מאוד. יכולתו ומקבל לפי צרכיו .לנו זה התאים מאוד .השתוקקנו לתרום
השתדלנו לדאוג שגם בבית שלנו יהיה לנו מעט שוקולד ולפני כמה שיותר אך לא נזקקנו לתמורה חומרית רבה מדי .נהנינו עם
הדלקת נרות חילקנו לכל ילד שתי קוביות .זה היה רגע מיוחד
הצימצום והסדר שאפיינו את חיי הקיבוץ.
שכולנו ציפינו לו כל השבוע. גם נושא הארוחות היה מסודר .בחדר האוכל תמיד היה אוכל מספק
פעם בשבוע ,ביום ששי ,היה מישהו מהקיבוץ מביא עוגות שמרים ואף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו נוסף .רק בשנים הראשונות
מעפולה .אלו היו עוגות ארוכות וכל משפחה הייתה מקבלת חצי בארץ עדיין התגעגעתי לשפע הפירות של דרום אפריקה .כאן לא
עוגה .היו ארבעה סוגים :פרג ,קינמון ,קוקוס ושוקולד והבחירה ביניהן היה אננס בשל וריחני שזה עתה נקטף מהאדמה .אבל כמובן שהיה
הייתה אחת ההחלטות הקשות ביותר אתה התמודדנו במהלך חיי זה פרט שולי ביותר .נהניתי מכך שאיני צריכה לבזבז את זמני על
היומיום שלנו ....בכל יום אכלנו פרוסה דקה מן העוגה כך שיישאר
הכנת אוכל.
משהו גם ליום המחרת. בחדר שלנו בקיבוץ היה מעט מאוד איבזור שאיפשר להכין אוכל.
בתקופות מסוימות היה שלום מביא את העוגות מעפולה ואז היה הרכוש הקולינארי שלנו הסתכם בקומקום ושתי כוסות פלסטיק.
מקבל מהמאפייה לחמנייה טרייה לדרך...
| 62חיינו בקיבוץ
באופן אישי גידלתי ארבעה ילדים שישנו בבית התינוקות ובבית לכל אחד בקיבוץ הייתה אפשרות לשנות ולתרום .גם שלום וגם אני
הילדים .לא ידעתי מה המשמעות של לקום בלילה לתינוק בוכה. התנדבנו לוועדות שונות במהלך השנים .אני הייתי חברה בוועדה
חייתי עם המציאות כפי שהייתה .אבל השנים חלפו .ראיית העולם
שלי השתנתה מעט .חשתי שעבור הילד הבא שלי אני רוצה משהו לגיל הרך ,בוועדת קליטה ,בוועדת חברים ובמזכירות.
אחר .רציתי לחוות את האימהות ממקום עמוק יותר ולחוש קירבה הוועדה המשמעותית ביותר עבורי הייתה וועדת חברים ,שהייתי
גדולה יותר לילדי .גם הקיבוץ השתנה .רמת החיים עלתה והתודעה המרכזת שלה .תפקידה של הוועדה היה לטפל בבעיותיהם האישיות
הכללית הושפעה מצורות חשיבה חלופיות .חלק מהמשפחות היו של החברים .למעשה נחשפתי לכל אותם דברים שבדרך כלל
מביאות את ילדיהן לישון בבית בליל שבת (באישור הקיבוץ כמובן) סמויים מעיני כלל החברים .עסקנו בבעיות זוגיות ,אסונות במשפחה
שהותירו אנשים כאובים ומפורקים ובנושאים אחרים .עלי היה מוטל
והייתה פתיחות גדולה יותר לנושא של לינה ביתית. גם להחליט גם אם אחד מהחברים זכאי לתקציב לנסיעה כדי שיוכל
בשנות השבעים ,כאשר הייתי בוועדת הגיל הרך ,יזמנו מהלך של לנסוע לסייע להוריו המבוגרים שלא גרו בקיבוץ או לקרוב משפחה
מעבר ללינה ביתית והבאנו את הנושא להצבעת חברים .ההצבעה
עברה ואנו התחלנו לחשוב כיצד ליישם את העניין .פתאום גילינו אחר הזקוק לעזרה.
שצריך לעסוק בהמון פרטים .היכן נשים את בגדי הילדים? בבית או כל הבעיות הללו הדירו שינה מעיניי .חשתי שעלי מוטלת האחריות
בבית הילדים לשם ילכו במהלך היום? ואם יהיו בבית ההורים -הלא לסייע לאנשים הללו ,לומר להם את המילים הנכונות ולהקל עליהם.
צריך ארון לשים אותם ...היה צורך בארגון עשרות מיטות חדשות, אך -מהן המילים הנכונות? האם אמנם יש כאלו מילים? וכיצד אדע
לסייע ולא חלילה להרוס? חשתי שאין לי את הכלים המתאימים
מצעים ...עמדנו בפני צעד משמעותי בחיי הקיבוץ. לתפקיד כה משמעותי ,אך מצד שני גם אהבתי את האפשרות לתמוך
בסופו של דבר החליטה הוועדה לעשות את התהליך באופן הדרגתי ולסייע .השתדלתי להשתמש בשכל הישר שלי וביציבות שאפיינה
אותי .קיוויתי שאכן אצליח לעזור .ראשי היה נתון לתפקיד יום ולילה.
ולאפשר רק לילדים עד כתה ג' לעבור ללינה בבית ההורים. הפעילות בוועדה הפגישה אותי עם המורכבות האין סופית של החיים
הקיבוץ חגג את השינוי באופן ייחודי .כל החברים התאספו בדשא וההתמודדות אתם .זה לא היה קל עבורי אבל אין ספק שהייתה זו
שליד חדר האוכל וכל ילד קיבל שקית יפה שתפרו עבורו .על השקית
היה רשום שמו של הילד ובתוך השקית הפתעה :ממתק ופיג'מה. התמודדות חשובה ומלמדת.
הילדים הנרגשים הועלו על רכבת קטנה שהורידה כל ילד בביתו. גם בוועדת גיל הרך זכיתי להיות חלק ממהלך משמעותי.
כשאנו הגענו לקיבוץ קיבלנו כמובן מאליו את הלינה המשותפת
בין הילדים היו גם יוני ,בננו הקטן ,ותמי שהייתה אז בכתה ג'. בבתי הילדים .ידענו שכאשר יהיו לנו ילדים הם יגדלו בבית התינוקות
ולא אתנו ,בבית .כשהגיע הרגע שבו נאלצתי לשים את ילדיי בבית
המעבר ללינה משפחתית העמיד אותנו בפני אתגרים חדשים. התינוקות חשתי את כאב הפרידה מהם ,אך נהניתי גם מהיכולת
שנים הלכנו לישון ופשוט קמנו בבוקר ,ללא כל הפרעה .עתה,
לפתע ,באמצע הלילה היה יוני מזדחל למיטה שלי .עם יוני הגיעו לישון היטב בלילה...
גם המוצץ שלו והדובונים החמודים שגרר איתו .אני ,שידעתי שבעוד לאורך השנים תמיד היו חברים שביקשו לשנות את חוקי הקיבוץ
שעות ספורות עלי לקום לעבודה ,העברתי את יוני לצד של שלום ולעבור ללינה ביתית .העובדה שעם חלוף השנים בנו חדרי ביטחון
או שהחזרתי אותו למיטתו. בבתים ,אפשרה מעבר כזה ללא השקעה נוספת.
חיינו בקיבוץ | 63
שלום: תמי ,לעומת זאת ,שהייתה כבר בכתה ג' ,לא הבינה את המעבר
ממש כמה חודשים לאחר שהגענו לקיבוץ התחלתי לעבוד בבריכות הפתאומי לשינה ללא החברות .היא התגעגעה אליהן וסירבה לישון
הדגים ובלולים אך תוך זמן קצר החליט הקיבוץ לנצל את הידע עם אחיה הקטן באותו החדר .בסופו של דבר משפחות אחדות החזירו
שלי בחשמל והעביר אותי לחשמליה .באותה עת עבד לייזי ,בן דודי, את בנותיהן ללינה בבית הילדים וגם תמי ״קפצה על המציאה״
בחשמליה .החלפנו בינינו תפקידים וכאשר עברתי לחשמליה עבר
וביקשה לחזור לשם.
לייזי לעבוד בבריכות הדגים. להפתעתנו ,האחים הגדולים כלל לא קינאו בקטנים שעברו לגור
שיטת החשמל בדרום אפריקה שונה מהשיטה בישראל ,ולכן ,למרות עימנו .עבורם היה זה טבעי וברור לגור עם חבריהם בבית הילדים.
הידע המוקדם שלי ,המעבר דרש ממני לימוד נוסף .בכל פעם בכל יום ,אחר הצהריים ,היו כל הילדים מגיעים לבית שלנו ובאותן
שבקרתי בעיר לקניות או לקופת חולים הייתי נגש לבניינים שהיו
בתהליך בנייה ובודק את צורת העבודה ואת הציוד שבו השתמשו שעות חווינו את היופי של השהות יחד.
שם .גם בקיבוץ הייתי מסתובב עם פיסת נייר ועיפרון ומנסה לפענח
מאיפה כל בית מקבל את החשמל שלו והיכן נמצא המפסק .כך, בבית התינוקות
לאחר תקופת הכשרה קצרה ,הפכתי להיות החשמלאי של הקיבוץ.
למרות שעבדתי לבד בחשמלייה ,כמעט תמיד היה איזה בחור
שהתעניין בחשמל והתלווה אלי בעבודה .לעיתים היה זה מישהו
מחברת הנוער שהייתה בקיבוץ ,או מגרעין הנח"ל .כך ,במהלך
השנים ,עבדו עמי בחורים רבים למדי .מדי פעם מופיע כאן בקיבוץ
אחד מהבחורים הללו .לא תמיד אנו מזהים אותם .חלפו שנים רבות
ולעיתים קשה להכיר באיש שעומד לפנינו את הבחור הצעיר שהיה
פעם ...בכל מקרה ,חלק מהבחורים הללו מספרים לנו שעתה הנם
מהנדסי חשמל .עוד הם מוסיפים שאת השראתם ותשוקתם ללמוד
את המקצוע קיבלו ממני באותם ימים רחוקים.
ככל שהקיבוץ הלך וגדל היה צורך גם במערכת חשמל משוכללת
יותר .בפרוייקטים גדולים כמו חדר האוכל או הרפת ,היה מגיע מהנדס
חשמל ואני הייתי יושב אתו על התוכניות כך שיתאימו לצרכים של
הקיבוץ .מדי פעם נשלחתי גם לימי עיון לחשמלאים מטעם הקיבוץ.
התרגשות מיוחדת אחזה בקיבוץ כשהגיעו המזגנים לחבל ארץ
מרוחק זה .התמזל מזלי ואני הייתי זה שהתקין את הפלא החדש
| 64חיינו בקיבוץ
במהלך השנים ועל אף החיים האינטנסיביים ,הצלחנו להשתתף במבנים הציבוריים ולאחר מכן גם בבתי החברים .חלונות החדרים
בחוגים שונים .אני למדתי תפירה ואף קניתי מכונת תפירה .חלק שהיו בדרך כלל פתוחים לרווחה נסגרו עתה ורחש המזגנים הזדמזם
גדול מהידע שלי בתפירה השגתי בלימוד עצמאי של העניין .תפרתי
בגדים לעצמי ,לילדיי ולנכדותיי .בפורים תפרתי לבנותיהן של ארן לו .באזור כה חם היה המזגן בהחלט מצרך חשוב ומשיב נפש.
ולאה את התחפושות במשך שנים. בתחילת דרכינו בקיבוץ לא היה רכב לקיבוץ .חברים שהיו צריכים
שלום השתתף בחוג ניפוח זכוכית ,עבודה באמייל ובחוגים נוספים. לנסוע לעיר הגדולה בית שאן או למטרופולין הרחוקה תל אביב היו
עד היום הוא עוד מכין קישוט לטלית מאמייל לנכדים שמגיעים משרכים רגליהם בטרמפים ,באוטובוסים או בכל אמצעי אחר שהשיגו.
אף אחד מאנשי הקיבוץ לא היה מוטרד מכך שאין בידו רישיון נהיגה
למצוות ,כפי שהכין לארן ,יוחאי ויוני.
כי הרי לא היה על מה לנהוג...
בחשמליה אך לא חלפו ימים רבים והקיבוץ רכש ג'יפ ולאחר מכן גם רכב.
בכל הזמן הזה ,היו מגיעים לקיבוץ מתנדבים וחיילים בודדים והמשפחות הרישיון שלי היה תקף רק בדרום אפריקה ולא בישראל .לאחר
הוותיקות נהגו ל"אמץ" אותם .היו לנו עשרות ״מאומצים״ במהלך הביקור הראשון שלנו בדרום אפריקה הצלחתי להמיר אותו כך
השנים והם היו מגיעים אלינו הביתה בימי חול או שבת והצטרפו שיהיה תקף גם בארץ וכך רכשתי לעצמי תפקיד נוסף בקיבוץ :נהג.
אלינו גם לחגיגות משפחתיות .חלק גדול מהם הפכו להיות ממש לנהג היו תפקידים רבים .לעיתים לקחתי בג'יפ ארוחות מחדר האוכל
בני משפחה עבורנו ועם רבים מהם אנו בקשרים קרובים עד היום. וחילקתי אותם לעובדים העמלים בשדות המרוחקים מהקיבוץ .כאשר
אחד מהם היה שלומי פרוינד ,שלמד בבית הספר המשותף בשדה היה נראה הג'יפ מגיח מרחוק היו עובדי השדה היגעים נאנחים
אליהו ,וגר בשלוחות בבית הילדים עם בני גילו .אנחנו היינו המשפחה לרווחה ומתכוננים להפסקת הצהריים המיוחלת .בואו של הג'יפ
המאמצת שלו והוא היה ממש כמו בן עבורינו .לאחר שסיים את הביא לאתנחתא מבורכת מעמל היום הקשה והמיוזע ואין ספק
ביה״ס ועזב את הקיבוץ היה בא מדי פעם לבקר ,אך לאט לאט
שהתייחסו אלי באותם רגעים באהדה מוגברת....
הקשר הלך והתנתק. גם קומביין רכש הקיבוץ .עם הג'יפ הייתי נוסע לשדות החיטה שהיו
מרוחקים כששה קילומטר מהקיבוץ ומביא לנהג הקומביין את
ארוחת צהריים שלו .על הגלבוע היה גרעין נח"ל ותקופה ארוכה
הייתי לוקח את בנות הגרעין בכל בוקר מהגלבוע לעבוד בשלוחות
ומחזיר אותן לגלבוע אחר הצהריים.
היום כל אחד הוא גם נהג .אם לא ברכב ציבורי אזי לכל אחד יש
רכב משלו .אך באותם ימים ,שנדמה שהם רחוקים למדי מימינו אנו,
לא היו כמעט אנשים עם רישיון נהיגה" .נהג" היה תואר מכובד ונהגי
קואופרטיב השתייכו למעמד אקסקלוסיבי ביותר.
חיינו בקיבוץ | 65
אבי גרוגן עלה לבד מארצות הברית .הוא הגיע אלינו על אופנוע גדול ועם חיוך ענק .היה לו ניצוץ
בעיניים וכשהגיע חשנו ברוח המיוחדת והתוססת שהביא עימו .הוא היה קסם של בחור ותוך זמן קצר
הפך לבן משפחה לכל דבר .כולנו התחברנו אליו מאוד .ארן שהיה בן שש עשרה באותו זמן הפך
לחבר קרוב שלו ושניהם תכננו שכשארן יסיים את הלימודים הם יעברו לגור יחד כשותפים לחדר.
בינתיים למד אבי עברית באולפן שבשדה אליהו .הקיבוץ נתן לו חדר משלו ואלינו היה מגיע לארוחות
ארבע .בשבתות ,בארוחות בחדר האוכל ,ישב עם המשפחה שלנו .כשהתגייס עבר טירונות ולאחר
מכן יצא לקורס חובשים.
ב 1982-קיבל אישור מהצבא לנסוע ולבקר את משפחתו בארצות הברית .אמו הייתה מאושרת שהוא
מגיע הביתה לאחר שלא ראתה אותו זמן ארוך כל כך.
זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת שלום הגליל.
אבי הזדעק .הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שדווקא עכשיו ,כשזקוקים לו כאן ,בארץ ,הוא נמצא
הרחק .הוא לא ידע מנוח .כששמע שהחבר'ה שלו מהצבא נכנסים ללבנון החליט לקצר את ביקורו
ולשוב ארצה .אמו הצטערה מאוד .לב האם שלה חש בסכנה .היא ביקשה מאבי שיישאר .אמרה שרק
עתה הגיע ...שישראל רחוקה כל כך ואינה צריכה דווקא אותו .יש לוחמים רבים אחרים שמגנים
על המדינה...אבל אבי כבר היה רחוק משם .הוא היה כאן ,עם חבריו הלוחמים על חייהם .לא עזרו
התחנונים .אבי חיבק את אמו והבטיח שישמור על עצמו.
מיד כשנחת בשדה התעופה נסע לבסיס שלו וביקש להצטרף לחבריו הלוחמים .משום מה נענה בשלילה .הוא הגיע אלינו לקיבוץ כולו
זועם על כך שסירבו לו .מעולם לא ראינו אותו כה כועס ומתוסכל .אבל אבי לא וויתר .הוא שב ונסע לבסיס ודרש שיתנו לו לעלות ללבנון
ולהצטרף ליחידה שלו .בסופו של דבר ניתן לו אור ירוק .מאושר לקח אבי תיק קטן ובו מעט ציוד ועלה צפונה.
בט״ו באב הופצץ שדה התעופה בביירות 18 .חיילים נהרגו בהפצצה הזו .אנדרלמוסיה ובהלה שררו בכל מקום .אבי רץ לטפל בפצועים הרבים
שהיו פזורים על האדמה .ההפצצות המשיכו ובתוך המהומה הנוראה נפצע גם אבי .אבל היה לו תפקיד .הוא התעלם לחלוטין מהפציעה
שלו ועבר מפצוע לפצוע ,חובש ,מטפל ,מעניק נחמה ,עד שברגע אחד התמוטט ונפטר מאובדן דם.
הידיעה על מותו של אבי הותירה אותנו המומים .אבי היפה ,מלא החיים והתוסס .אמנם שנינו כבר חווינו אובדן ,אבל האבל הזה היה שונה.
אבי היה איש צעיר ,חי ,כל החיים היו עדיין לפניו ובשנייה אחת הכול נגמר.
כשאבי היה עדיין בחיים פגשנו את אמו שבאה לבקר אותו .עתה הביא אותה הצבא ללוויה שנערכה בבית העלמין הצבאי .שוב פגשנו אותה.
הפעם היה המפגש אחר כל כך .כולנו היינו מבולבלים ,כואבים ,מתקשים להאמין .גם אחיו ,מייקל ,הגיע( .יותר מאוחר במהלך השנים הגיע
מייקל גם לשלוחות).
היחסים הקרובים עם בני משפחתו של אבי המשיכו .בכל שנה היינו עולים לקברו ונזכרים יחד בנער החינני שהכרנו.
זו הייתה אחת ההתנסויות הראשונות והקשות שלנו עם נוכחותו של המוות המכה בהפתעה ומותיר אותנו שבורי לב.
| 66חיינו בקיבוץ
אך למרות הזמן שחלף הקיבוץ נותר מקום צעיר ותוסס .החברים ילדינו גדלו ברוך השם
הצעירים שהתקבלו הביאו עמם רוח רעננה ואנו נהנים תמיד להיות
בכתה ד' התחילו ילדי הקיבוץ להשתלב בעבודה במשק .אז לא
חלק מהפעילויות החדשות שמציע הקיבוץ. היו עדיין ביטוחים או כללים אחרים והעובדה שהילדים עובדים
הקיבוץ כבר אינו קיבוץ כפי שהיה בעבר .כמו קיבוצים רבים אחרים בענפים השונים התקבלה בין החברים בטבעיות רבה .בהתחלה
גם קיבוץ שלוחות עבר הפרטה .השיתופיות הולכת ונעלמת .אהבנו עבדו הילדים פעמיים בשבוע במשך שעתיים בכל פעם וככל שגדלו
את המפגשים של פעם עם החברים בארוחות המשותפות בחדר עבדו יותר .שילוב הילדים בעבודה לא היה רק כדי לעזור לקיבוץ
האוכל .תמיד היה עם מי לדבר ,לצחוק ,ולשמוע רכילויות קטנות ברמה הכלכלית .העבודה עצמה היוותה ערך חשוב ביותר .הקיבוץ
השתדל להעביר לילדים את המסר הזה בעזרת עבודה למען הכלל.
על הענפים השונים ...היינו מעין משפחה אחת גדולה. הילדים עבדו עבודה קשה בכל הענפים :במטעים ,בדגים ,ברפת...
כך גם קיבלו חינוך חקלאי .הבנות עבדו בדרך כלל בבית הילדים
היום כל אחד אוכל בביתו .מדי פעם נפגשים ומחליפים מילה בשבילי
הקיבוץ ,על האופניים ,אבל הקשר עם החברים כבר אינו רציף או בחדר האוכל אבל לעיתים עבדו גם הן בשדות או במטעים.
כשהיה בעבר .לשמחתנו יש לנו מספר חברים טובים בקיבוץ שמלווים כל ילדינו חגגו את בר או בת המצווה שלהם כאן ,בקיבוץ .כמו בכל
אותנו שנים רבות .אמנם לעיתים מתעורר בנו געגוע לחיי הקיבוץ דבר אחר בקיבוץ ,גם כאן היו כללים ברורים שהקלו עלינו את
כפי שהיו בעבר אך גם לאורח החיים הנוכחי יש יתרונות .הגענו ההכנות .הקיבוץ סיפק בגד חדש לחתן הבר או בת המצווה וקנה
לגיל שבו אנו אוהבים את השקט שלנו .סדר היום שלנו רגוע ושליו. תפילין וטלית .הקיבוץ הכין גם את האוכל למסיבת בר המצווה
השקט הזה מביא מרגוע לנפש שבעבר הייתה פעילה מאוד ועתה
יכולה להרפות קצת מחוקי הזמן .אנחנו קמים מוקדם ,עושים בכל ואיפשר לנו להביא אורחים לשבת שבה עלה הנער לתורה.
יום פעילות ספורטיבית ומשתדלים לשמור על הבריאות .את שגרת החל מגיל שמונה עשרה עברו הילדים להשגחה של וועדת בנים.
החיים הקבועה שלנו מפרים לעיתים הנכדים או הנינים שמגיעים הילד ,שלמעשה היה עתה כבר בחור ,קיבל חדר משלו עם חבר
לסבא וסבתא בקיבוץ .בשבילנו וגם בשבילם זו חגיגה אמיתית .איזה
כיף להתעורר בבוקר אל זוג עיניים קטנות המביטות בנו בציפייה נוסף או שניים.
שנקום כבר! סבא שלום לוקח אותם לחשמליה ומראה להם דבר או אחרי הצבא הקיבוץ מימן לבני הקיבוץ לימודי תואר ראשון באוניברסיטה.
שניים ואני בינתיים ממהרת להכין אוכל .בימים כאלו אנחנו נהנים אמנם בסופו של דבר יכול היה כל אחד מהבנים (או הבנות) להחליט
מהרעש ולא מהשקט .וכשהנכדים עוזבים ,אנחנו מחזירים כל דבר על המסלול הלימודי הרצוי לו אך מדיניות הקיבוץ הייתה לעודד את
למקומו ,והבית שב להיות מסודר ורגוע וגם זה טוב ונחמד… הבנים ללמוד חקלאות או נושא דומה אחר שיועיל לקיבוץ.
שנים רבות חלפו מאז הגענו לקיבוץ כזוג צעיר .הקיבוץ הלך והתבגר.
עם ההתבגרות באו גם שינויים .חלקם קטנים וחלקם מרחיקי לכת.
די בכך שאציין את העובדה שהאוכלוסייה החדשה שהגיעה להרחבת
הקיבוץ שנבנתה לא מזמן הורידה את הגיל הממוצע בקיבוץ ל !!!62
בלעדיהם היינו נשארים מושב זקנים...
חיינו בקיבוץ | 67
| 68מלחמות
מלחמות
כדי להכין אוכל לתינוקות שעדיין לא יכלו לאכול מזון מוצק נאלצנו שושנה:
מדי פעם לעלות לבית התינוקות ,שם היה בלנדר ידני שאתו יכולנו
לרסק את המזון .כל עלייה כזו הייתה כרוכה בסיכון מסויים כיוון אשר דינה הייתה בת שנה בערך פרצה מלחמת ששת הימים.כ
שהיינו חשופים יותר להפגזות. באותה עת עבדתי בבית התינוקות .המתח היה רב ותוך זמן
באחת מהפעמים שבהן הייתי בבית הילדים החלה האדמה לרעוד. קצר ביותר היינו צריכים להיערך למצב החירום החדש שתפס
הבטתי סביבי בבהלה .מטוס עיראקי עבר לי ממש מעל הראש ,נוהם
ונושף .הייתי בטוחה שעוד רגע יופצץ הקיבוץ כולו .אימה נוראית אותנו בלתי מוכנים.
אחזה בי .תהיתי האם לרוץ חזרה למקלט אבל בינתיים המטוס החל המטפלות הנוספות שעבדו אתי ואני היינו צריכות להעביר במהירות
להוציא עשן והתרסק בסמוך לקיבוץ .נשמתי לרווחה אבל המקרה את התינוקות שבהן טיפלנו למקלט .המקלט היה מעין תעלה צרה
וארוכה ,סגורה ,שאליה הובילו מדרגות .המיקלט היה כמובן עמיד
נחרת בי כחוויה קשה של פחד. יותר בפני הפצצות מאשר בית הילדים אך השהות בו גרמה לרובנו
ככה חלפו עלינו מספר ימים .היה לנו רדיו ואתו יכולנו להתעדכן תחושת מחנק וכבדות .לאורך המקלט משני צדדיו ,הותקנו מדפי
על הנעשה בארץ .המלחמה התקדמה במהירות והחששות שלנו עץ שעליהם שמנו שמיכות והנחנו את התינוקות הקטנטנים שישנו
הפכו במהרה להפתעה וציפייה .נדמה שבניגוד לכל התחזיות מצליח זה ליד זה .כשהיו ערים הורדנו אותם לרצפה או הושבנו אותם על
הצבא הקטן שלנו להדוף את אויבינו שצרים עלינו מכל עבר .לעולם המדפים .כמעט ולא היה מקום לזוז ואפילה שררה בכל מקום.
לא אשכח את ההכרזה שהר הבית בידינו ושירושלים נכבשה על ידי משחקים כמעט ולא היו והתינוקות היו סגורים במקלט זמן ארוך
כוחותינו .צמרמורת עברה לי בכל הגוף .בשורה זו ריגשה אותי כל
כך .על אף שהייתי כה רחוקה מירושלים התקיימה ירושלים בתוך מבלי לשאוף אוויר צח או ליהנות מאור יום.
התחושה הייתה מאוד קשה אבל הייתי חייבת לשמור על קור רוח
לבי .ירושלים ,הר הבית...משהו גדול התרחש ואנו היינו עדים לו. ולתפקד .הילדים שלי ,כמובן ,היו עם בני גילם במקלטים אחרים
הלחימה באזור שלנו דעכה ,ההפצצות פחתו ולאט לאט השתרר אבל לשמחתי דינה הייתה אתי באותו המקלט .הקשר בין המקלטים
שקט .רק אז יכולנו לצאת מהמקלטים ולחזור בהדרגה לחיים התקיים בעזרת אחד השומרים שעבר בין המקלטים והביא אוכל
ודיווחים על המתרחש ברחבי הקיבוץ ומחוצה לו .מדי פעם הרעימו
הרגילים שלנו. פיצוצים עזים את האוויר ואני הייתי מתוחה ביותר .שלום גויס ולא
שנים מעטות בלבד של שקט יחסי חלפו עלינו טרם פרצה מלחמת ידעתי היכן הוא ומה קורה אתו .ילדיי היו אמנם קרובים אך דאגתי
לגורלם ...התנחמתי בנוכחותה של דינה אך הסיטואציה לא הייתה
יום הכיפורים.
פשוטה.
מלחמות | 69
מאוחר יותר כבר קבלתי ממנו הודעות נוספות והחרדה פחתה בשנת 1973בעיצומו של יום הכיפורים פרצה המלחמה שהגיעה
במקצת .מדי פעם שלח לי שלום גלויות ואתן כמה מילים קצרות אלינו בהפתעה מוחלטת .באותה עת עבדתי עדיין בבית התינוקות.
שתפקידן היה להרגיע אותי .שלום נעדר תקופה ארוכה מהבית שוב ירדנו עם התינוקות למקלטים .הפעם היה לקבוצה שלנו מקלט
מעט מרווח יותר אך עדיין היה זה מקום אפלולי וקודר .במשך היום
והילדים ואני חיכינו בכיליון עיניים שישוב אלינו. יצאנו מדי פעם ועלינו למעלה לבית או לבית הילדים אך בלילה ישנו
שלום: במקלט במשך כארבעה שבועות.
שלום גוייס מיד עם פרוץ המלחמה ולא היה לי שום קשר אתו מאז
שנת 1964התגייסתי לצבא .הטירונות שלי הייתה מקוצרת שיצא .שמענו על האבידות הרבות שספגו כוחותינו ועל הקרבות
הקשים שמתנהלים בכל החזיתות .הייתה תחושה קשה מאוד של
וארכה חודש בלבד כיוון שהייתה מיועדת לעולים חדשים .לאחרב חוסר ודאות .מרבית הגברים גוייסו ובקיבוץ נותרו בעיקר נשים
וילדים ,כולנו היינו אפופי חרדה ובילבול .למרות הפחד השתדלנו
הטירונות נקראתי להתייצב בחטיבה .9חטיבה זו השתייכה עד לשמור על שיגרה מסויימת .לא שכחנו שחג הסוכות קרב ובא.
אותה עת לחיל רגלים אך בדיוק באותה תקופה עברה הסבה לחיל כבכל שנה בנינו סוכה אך הפעם כיסו אותה בניילון שחור ושמו
חרמש ,הווה אומר זחלמי"ם ורכבים צבאיים .כשהגעתי לחטיבה בה אורות אדומים חלשים מאוד .גם את פנסי הרחוב צבעו בכחול.
בתוך הבתים סגרנו את הווילונות והתריסים או שמנו ניילון שחור.
שובצתי לקורס קשרים והוכשרתי כקשר. כל זאת היה במסגרת מבצע האפלה ,כדי שהאויב לא יוכל לזהות
התקופה הזו הייתה תקופה לא שקטה בארץ ונקראתי למילואים
באופן תדיר .כעולים חדשים כל עניין המילואים והצבא היה זר למדי מקומות שבהם שוהים אנשים ולהפציץ אותם.
עבורנו אך בלית ברירה הסתגלנו לעובדה שאחת לכמה חודשים התמודדתי עם המון דברים בעת ובעונה אחת .האחריות על הילדים
הייתי נאלץ לעזוב את משפחתי ונעלם .נדמה לי שלשושנה ,שנותרה שבהם טיפלתי ,החשש לילדיי שלי ובעיקר המחסור בידיעות משלום
לבד עם הילדים היה קשה יותר משהיה לי .טלפונים נגישים כמעט שמאז גוייס לא שמעתי ממנו דבר .אלו היו ימים קשים ביותר בהם
ולא היו .בוודאי לא כמו המכשירים הניידים שיש היום ,והאפשרות החשש והמועקה ליוו אותי בכל שנייה ושנייה .שוועתי לכך שהמלחמה
ליצור קשר זה עם זה ולהתעדכן הייתה נדירה ביותר .אני מניח
תסתיים כבר ושכולנו נצא ממנה שלמים ובריאים.
שחוסר הידיעה היכן אני ומה קורה אתי הייתה קשה עבורה. מזכירות הקיבוץ הייתה מאוישת 24שעות ביממה כדי לקבל שיחות
בשנת ,1967עוד לפני שפרצה המלחמה ,היה המתח כבר מורגש חירום .שלום כנראה שלח הודעה עבורי עם אזרח שפגש .האזרח
באוויר .משידורי הרדיו שהצלחנו לשמוע נדמה היה שמשהו עומד התקשר למזכירות ואמר ששלום ביקש להודיע לי שהכל בסדר אתו.
לקרות .אנשים שוחחו ביניהם ,תוהים ,מנחשים מה יביא עמו המחר. החיילת שעבדה במזכירות לא התעצלה .היא באה אלי במהירות
לספר לי שהתקבלה ידיעה עבורי משלום שהוא בסדר .לא אשכח
קיבוצנו השליו לבש פנים אחרות ,דאוגות מעט. את דמעות ההקלה שזלגו לי כששמעתי את ההודעה .כמה טוב
כשפרצה לבסוף המלחמה הגיע לקיבוץ מישהו במדים .זה היה
סימן ברור לכך שמשהו חריג מתרחש .איני זוכר היכן הייתי כשפנה היה לשמוע ששלום חי וקיים .רווח לי מעט.
אלי ואמר" :תכין לעצמך תרמיל וחכה לנו בעוד שעה ליד השער".
לא הייתי היחידי שגויס .תוך שעות אחדות גויסו מרבית הגברים בקיבוץ.
| 70מלחמות
המפקדה שלנו התמקמה בחוות הניסיונות ,בעוד הפלוגות התפרסו אך גם הנשים והילדים נכנסו לקלחת המלחמה .הם החלו בהכנה
בכפרים הסמוכים .אני הייתי קשר של מחלקת סיור .הסיורים התרכזו קדחתנית של המקלטים שהיו פזורים ברחבי הקיבוץ .המקלטים היו
בעיקר בכביש .מדי פעם הייתי מרים מהרצפה כפתור של חליפה קטנים ,צפופים וחנוקים ,שוכנים בתוך האדמה .היה צורך לצייד את
מהירדנים או פריט אחר עם כתובת בערבית עליה .כששבתי הביתה המקלטים בציוד חירום :מזון ומים ,מזרונים ,שמיכות ,פנסים ...ומה
עוד? קשה היה לדעת מה צופן יום ...קשה גם היה לדעת כמה זמן
הראיתי לילדים את האוצרות הקטנים הללו.
המלחמה התקדמה במהירות .לא נקלעתי לקרבות של ממש. תארך המלחמה .ימים? שבועות? שנים?
הירדנים נסו על נפשם .אזורים שכף רגלו של יהודי לא דרכה בהם אנו ,העולים מדרום אפריקה ,היינו חסרי ניסיון .הייתה זו הפעם
זה שנים רבות ,נכבשו על ידי כוחותינו .יום לאחר שהכותל נכבש הראשונה שבה חווינו מלחמה .מדינת ישראל הייתה באיום ממשי
לקחו אותנו באוטובוס לכוון ירושלים .הדי המלחמה נכרו בכל מקום.
נזכרתי בביקור האחרון שלי ושל שושנה בירושלים החצויה .כמה על קיומה.
אך לא היה זמן רב לחשוב .בקיבוץ הייתה פעילות קדחתנית וציפייה
קרובים היינו לכותל ,להר הבית ,אך כמה רחוקים... דרוכה לבאות .אותי העלו על רכב שלקח אותי ועוד מספר מגויסים
עתה התהפכו היוצרות .האוטובוס עצר ליד שער האריות ואנו נכנסנו למחנה צבאי ליד עפולה ,שם ציידו אתנו בציוד צבאי .משם המשכנו
דרכו ברגל .ריח לא מוכר קיבל את פנינו .ריח של אבן עתיקה ושל לקיבוץ סאסא .ליד הקיבוץ היה שדה רחב ידיים ואליו הגיעו בזה
עשן חרוך ואלפי שנות היסטוריה .בצדי הדרך ניצב עדיין אוטובוס אחר זה מגויסים מכל האזור .רדיו קטן ניצב על אחד מהרכבים ומדי
ירדני שעלה בלהבות ורק שלד של ברזל נותר ממנו וענני עשן פעם עדכן על הנעשה ברחבי הארץ .אבא אבן דיבר כמה פעמים
חמים .ידעתי שאני צועד לעבר הר הבית ,לעבר המקום בו ניצב
בעבר בית מקדשנו .נכנסנו בפתח צר .לפתע ניצב הכותל מולי. באנגלית ואני תרגמתי אותו לכל החבר'ה שלא הבינו.
אבניו הגדולות עומדות בדממה ,כמצפות לנו .שבנו אל ביתנו .ביתו לאחר זמן לא ארוך העבירו אותנו לחבל התע״נכים ,שם שימשתי
כקשר .על גבי נשאתי חבילת חוטים ענקית אותה הייתי צריך לפרוס
בן האלמוות של העם היהודי.
ממש צמוד לכותל עמדו בניינים רבים וכמעט לא היה מקום לעמוד כך שיתאפשר קשר בין המפקדים לפלוגות.
לאחר מספר ימים קבלתי חופש לשבת ושבתי הביתה .ביום ראשון
בו .היינו לגמרי לבד ,מתפעמים מגודל השעה. בשש בבוקר כבר הייתי על האוטובוס לבית שאן .יללות סירנה החרידו
כשהסתיימה המלחמה נסעתי הביתה .מישהו לקח אותי טרמפ. את האוויר .פיצוצים הרעידו את האדמה .דומה היה שהמלחמה
נסענו דרך כביש הבקעה .עד לאותו זמן היה הכביש מעבר לגבול,
תחת שלטון הירדנים ואנו לא יכולנו לנסוע בו ,ואילו עתה נסענו מתקדמת לעברינו בצעדי ענק.
הגדוד שלנו נע לכיוון ג'נין .טנקים של כוחותינו נעו לפנינו ,מפלסים
בכביש המפותל ,גומאים בעינינו את המרחבים שבצדי הכביש. דרכם בכבדות .חלק מאנשינו נאלצו להסתפק באוטובוסים פשוטים,
שבנו לשגרה .הקיבוץ ביקש שאעבוד במפעל עופות שהיה בבעלות בגלל מחסור ברכבי צבא ,וכך נכנסו לג'נין.
המועצה האזורית ונקרא "עוף טוב" .עברתי לעבוד שם כסגן מנהל הגענו לגשר אדם .מאחורי ההר ניצב מחנה ירדני וחוות ניסיונות
יצור .למעשה התפקיד שלי היה לבדוק איך הדברים מתנהלים חקלאית של הירדנים .כאשר הגענו למחנה ,הירדנים כבר נמלטו
משם .רק השומר הירדני של המחנה עדיין ניצב שם בודד .נדמה
בשטח ולסדר עובדים בתפקידים השונים.
לי שנלקח בשבי.
מלחמות | 71
שרופים ,ציוד שרוף .ידעתי שלא רק הציוד נשרף .אנשים נותרו בערך בתקופה זו החלו לזרוק קטיושות על אזור בית שאן .היינו
בתוך הטנקים הללו ולא ישובו לביתם .חלקם נפצעו ואושפזו במצב עומדים בליין של המפעל ,עופות שחוטים מכל עבר ,ולפתע -אזעקה!
קשה בבתי החולים בארץ .ההרס היה עצום .שבנו חזרה לעין גב. במהירות שיא היו העובדים עוזבים את העופות שבידיהם ,מתחילים
להתרוצץ לכל עבר כשהמספריים והסכינים עדיין בידיהם .הרצפה
החטיבה שלי נכנסה לאזור קונטרה שבסוריה .כל פלוגה עלתה על הייתה תמיד שמנונית מהעופות והעובדים השתדלו שלא להחליק
תל אחר .התלים היו מעין הרי געש קטנים שבראשם נוצר מכתש.
התל שבו הייתי אני היה קטן יחסית .בנינו בונקר תת קרקעי שישמש בעוד הם ממהרים למרחב המוגן ...בקיצור -בלגאן גדול.
אותנו למקרה חירום אך בינתיים התגוררנו בקרוואנים שהובאו לשם יותר מדי רעש היה שם .האזעקות ,המכונות ,העובדים...
מבעוד מועד .השגרה הייתה מורכבת משמירות וסיורים אין סופיים. כשמנהל היצור חזר למפעל הודעתי לו שהספיק לי ואני עוזב.
זה היה שיא החורף באזור קר ביותר .כל האזור שסביבנו התכסה באותו זמן ,לפי צורך השעה ,החלו לבנות את חדרי הביטחון בקיבוץ
לבן .השלג ירד בכמויות .בוססנו כשרגלינו בתוך השלג מנסים לפלס
לנו דרך .האזור לא היה מוכר לנו .בלילה היה חושך מצריים .לפי ואני הייתי האחראי על ביצוע עבודות החשמל.
הקולות ניסינו לנחש מה קורה ,אך לראות אי אפשר היה. בשנת 1973עמדתי ביום הכיפורים והתפללתי בבית הכנסת.
היו לנו בגדים חמים אבל גם עם הבגדים החמים האלו היה קר הקיבוץ היה מקום קטן מאוד וכולם הכירו את כולם .נכנס מישהו
מאוד .הרוח והשלג היכו בפנים .הבאתי לי סיר קטן ובו הייתי מכין לבית הכנסת וקרא לאחד מהמתפללים .המתפלל נעלם אתו .כך
קרה שוב ושוב .עוד ועוד אנשים נחפזו לצאת מבית הכנסת בפנים
לעצמי דייסה חמה שגרמה לי להרגיש טוב יותר.
היחידי שנראה היה שנהנה מכל העניין הזה היה הכלב של המפקד דאוגות .הבנו שמשהו מתרחש.
שלי .אני לא יודע איך עלה בראשו של המפקד הרעיון להביא אתו בקיבוץ הכינו תמיד עוגות לסוף הצום .שושנה ארזה לי כמה עוגות
את הכלב לקונטרה אבל הכלב הענק ,שהיה מסוג סן ברנרד ,לא והכנתי לי תיק עם ציוד .כשהגיעו לקרוא גם לי הייתי כבר מוכן.
הפסיק לקפץ ולהשתטח על השלג בהתלהבות. לקחו אותנו לעין גב ,ליד הכינרת.
מתוך השקט ,בהפתעה מוחלטת ,צנחו עלינו פתאום פגזים מטורפים. קרבות מרים התנהלו בגולן .שמענו פיצוצים ,חשנו באדמה הרועדת
הרעש והעוצמה היו אדירים ,מבקעי אזניים .הטנקים שלנו עמדו תחת רגלינו ,אך אצלנו היה יחסית שקט .דרך מכשיר הקשר עקבנו
בשטח ואני זחלתי במהירות מתחת לאחד מהם ושם הסתתרתי .כל בדריכות אחרי הקרבות .יכולנו לשמוע כל פרט ופרט .בעיקר נחרת
אחד חיפש מסתור .לא היה סיכוי למי שנותר חשוף .המוות היה קרוב בזיכרוני אחד מהמפקדים שהוריד טנקים סורים בזה אחר זה,
מאוד ומוחשי .למזלי הסתיימה ההפצצה ואני גיליתי שנותרתי בחיים. ממשיך בשקט ובנחישות .הוא המשיך להתקדם ללא מורא .ואז,
ששה חודשים הייתי בצבא .מדי שבועיים-שלושה הייתי שב הביתה
לשבת ,מקבל מנת שלווה מהבית וחוזר לעולם המלחמות .המפקד לפתע נדם קולו .הוא נהרג.
שלי ,שיצא לסיור עם הזחל"ם שלו ,נקלע להפגזה .הוא נשרף כולו
בערב סוכות בנינו לנו סוכה קטנה ,לא הרחק מהכינרת ושם
ואחר כך נפטר בבית החולים. התפללנו .נסעתי עם הסמג"ד לגולן .יצאנו עם שני קומנדקרים
והגענו לציר הנפט .הדרך הייתה זרועה בטנקים שלנו .טנקים
| 72מלחמות
אישר לנו את העניין .פשוט לקחנו אותו .המשטרה ביקשה מאתנו ממש בסיום המלחמה היינו כמה חבר'ה שצריכים להגיע הביתה.
אישור או רישיונות של הרכב אבל כמובן שלא היה לנו לא את זה כולנו רצינו כבר לראות את המשפחות ולא התחשק לנו לבזבז שעות
ולא את זה .הסברנו לשוטרים שאנחנו חיילים ,לוחמים המגיעים מן על טרמפים ואוטובוסים .למזלנו גילינו בסיור של פלוגת הסיור פתרון
המלחמה ,רק השאלנו את הג'יפ ו כדי לנסוע הביתה וביום ראשון מעולה :ג'יפ סורי נטוש .לאחר היסוס קל החלטנו לאמץ את המציאה
נחזיר אותו למקומו .בסופו של דבר איחלו לנו השוטרים דרך צלחה שנפלה לידינו .הצלחנו להתניע את הג'יפ .ברוב קולות הוחלט שאני
אהיה הנהג ,וככה יצאנו לדרכינו ,נהנים מהאפשרות להגיע מהר
ושחררו אותנו לדרכינו. ובקלות הביתה .אלא שבאחד מהכבישים עמדה ניידת משטרה.
הסעתי כל אחד מהחבר'ה לישוב שלו והמשכתי הביתה .את הג'יפ היא כנראה ראתה ג'יפ אויב דוהר לעברה ומיד עצרה אותנו בצד.
הסורי החניתי ליד המרפאה וזו הייתה האטרקציה המרכזית של איך נסביר את העובדה שאנחנו נוהגים על ג'יפ סורי? אף אחד לא
ילדי הקיבוץ באותה שבת.
מלחמות | 73
| 74הורינו
הורינו
אמי סיפרה לי שבתקופה האחרונה יש לה כאבים חזקים בחזה שושנה:כ
ושהרופא נתן לה תרופות .כשאבי והיא נסעו לתל אביב נשארה
אשר נולד ארן ,בשנת ,1962התרגשו הוריי לשמוע את הבשורה.
אמי במלון כי לא הרגישה טוב ואבי טייל לבדו. ארן היה הנכד הראשון שלהם והם השתוקקו לראות אותו
כאשה צעירה לא ייחסתי חשיבות מרובה לעניין הזה .חשבתי שמן פנים אל פנים ולהחזיקו בידיהם .זמן לא רב לאחר שנולד הגיעו
הוריי לבקר אותנו .שמחנו מאוד על בואם ומצאנו עבורם חדר ריק
הסתם זוהי מחלה חולפת ואמי תרגיש בקרוב טוב יותר.
אבי ואמי היו אתנו במהלך חג הפסח .לאחר מכן נפרדו מאתנו בקיבוץ שבו יכלו להתגורר.
ושבו לדרום אפריקה .אבי הגיע לביקור נוסף כמה שנים לאחר מכן. לקחנו את הוריי לבית הילדים ושם ראו את ארן .הם כמובן התפעלו
מאוד מהנכד אך עם זאת ,אמי לא הייתה מסוגלת להבין :למה ארן
אינו נמצא אצלנו בבית? יחד אתנו? הרעיון של בית
תינוקות וקיבוץ היה זר לחלוטין להוריי .הם בשום פנים
ואופן לא הצליחו לקבל את העובדה שארן נמצא רחוק
מאתנו .את החיתולים המלוכלכים בבית התינוקות
היינו משרים בחומר שנקרא ליזול .הליזול אמנם היה
מחטא את החיתול אך כתוצאה מכך החיתול היה הופך
שחור בן רגע" .למה הם כל כך שחורים?" אמרה לי אמי
בתדהמה "תראי את הצבע שלהם!"
ככל שהכירו הוריי יותר את אורח החיים החדש שבו
בחרנו היה להם קשה להבין ממה אנחנו כל כך מרוצים.
מה שלנו נראה כדבר טוב נראה בעיניהם כרע .באופן
טבעי חשבו על האפשרות שנחזור לחיים הנוחים והטובים
שהותרנו מאחור ,בדרום אפריקה" .לא תרצו לחזור??"
אמרו לנו בתמיהה "הילד יוכל לגדול אתנו"...
כמובן שהמחשבה על חזרה לדרום אפריקה לא באה
כלל בחשבון והוריי נאלצו לוותר על החלום שנכדיהם
יגדלו סמוך להם.
הורינו | 75
היינו נרגשים ומתוחים מהנסיעה הארוכה הצפויה לנו .תהיתי איך בחודש אב ,חודשים ספורים לאחר מכן ,הגיע מברק בהול למזכירות
אסתדר עם תינוק בן שנה וקצת ,בעוד אני בתחילת הריון נוסף... הקיבוץ ובו הודעה מאבי ,שאמי נפטרה בפתאומיות והיא רק בת .56
ההלם שלי היה מוחלט .ברגע אחד התייתמתי מאמי .הייתי בת 20
אך ידעתי ששלום יהיה אתי ויחד נעבור את המסע. ואמא לילד ,אך חשתי עצמי כילדה קטנה שאין מי שינחם אותה.
פתאום חשתי עד כמה אני זקוקה לאמי לצדי ,לשמוע את עצתה,
אך לא כך רצה בורא עולם .יום לפני הטיסה הודיעו לנו שאמו של
שלום קיבלה שטף דם במוח .שעות מספר לאחר מכן הודיעו לנו לדבר אתה ...אבל היא כבר לא הייתה....
התברר שאמי הייתה בעבודתה .היא הלכה ממשרד למשרד ופשוט
על פטירתה והיא רק בת .56
מוות כה פתאומי .הזעזוע שיתק אותנו .שלום החליט לשבת שבעה קרסה תחתיה ונפטרה במקום.
בקיבוץ .לשם כך היה עליו לדחות את טיסתו ולהצטרף אלי מספר לקח זמן עד שהמברק הגיע אלי וכאשר הגיע כבר לא היה טעם
שאסע עד דרום אפריקה כדי לשבת שבעה .ישבתי שבעה לבד
ימים מאוחר יותר. בשלוחות .הצער שלי היה נורא .לא יכולתי להתנחם בחברתו של אף
אינני יכולה לתאר לעצמי טיסה נוראית יותר מהטיסה שעברה עלי. אחד מבני משפחתי הרחוקים כל כך ...חשתי גלמודה ...נדמה היה
ההלם מפטירתה של חמותי הצטרף לאבל ולכאב מפטירתה של לי שפספסתי את החיים בקרבת אמי .הייתי כה צעירה כשנפרדתי
אמי שנה קודם .ארן שילשל ללא הפסקה ואני הקאתי ללא הפסקה. ממנה .לא היה לי את הפנאי לחוות יחד אתה את היותי לאם ואת
היו לי רק ששה חיתולים שהבאתי עמי במזוודתי .במצב תקין זה היה היותה סבתא ...לא הספקתי להכיר אותה כשאני אדם בוגר .הייתי
מספיק בהחלט אך עם השלשול של ארן נגמרו החיתולים הנקיים עדיין כמעט ילדה כשעזבתי את בית הוריי ועתה היה זה מאוחר
חיש מהר .בלית ברירה לקחתי מגבת שהייתה עמי ודחפתי אותה
לארן במכנסיו .ארן לא הפסיק לבכות וליבב ואני הרגשתי כל כך רע מדי .אמי איננה.
שלא יכולתי לטפל בו .הטיסה הייתה ארוכה בצורה בלתי נסבלת
וייחלתי כבר לשנייה שבה ננחת .הדיילות ראו את מצבי ולקחו ממני אך החיים המשיכו .העבודה האינטנסיבית בקיבוץ לא הותירה זמן
את ארן כדי לטפל בו .כמעט ולא יכולתי לעמוד על הרגליים ובניסיון רב לשאלות או מחשבה נוספת .במחשבה לאחור אני יכולה להבחין
שהייתה זו תקופה לא קלה .המעבר מדרום אפריקה לישראל ,השונה
לסייע לי נתנו לי הדיילות חמצן. כל כך ,השנים הראשונות של הנישואין ,ההסתגלות לחיי הקיבוץ,
בסופו של דבר נגמרה הטיסה הסיוטית הזאת .ברגליים כושלות האימהות ,ועתה -הפרידה מאמי ...כל אלו היו חוויות לא פשוטות
יצאתי החוצה ,לשדה התעופה .אבא של שלום עמד מולי .הוא פשט
אלי את ידיו ושנינו פשוט התחלנו לבכות .אבא של שלום בכה ובכה, שלא תמיד היה קל להתמודד אתן.
כשנה לאחר שאמי נפטרה ,הודיעה אחותי ,שהתגוררה בדרום
הדמעות ירדו לו ללא הפסקה .לא אמרנו מילה .רק בכינו. אפריקה ,שהיא עומדת להתחתן בספטמבר .עוד הוסיפה שאם
נסענו היישר לביתו של שלום .בבית הייתה אווירה קשה של שכול. אחליט להגיע לחתונה ידחו את יום השנה לפטירה של אמי כך
ארן לא חזר לעצמו ,בכה כמעט ללא הפסקה וסירב לישון בלילה.
הייתי מותשת ,פיזית ונפשית ,וחיכיתי לשלום שיגיע כבר ויעזור לי. שאוכל להשתתף בו.
הודענו להם שכולנו נגיע :ארן ,שלום ואני.
| 76הורינו
במשך השנים נסענו פעמים רבות לבקר בדרום אפריקה .תמיד כששלום הגיע מספר ימים מאוחר יותר הוקל לי מעט .הוא ישב עם
התרגשנו לשוב למראות המוכרים לנו מילדות ולפגוש את בני אחיו ואביו ודיבר אתם .יחד ניסו לעכל את מותה הבלתי צפוי של אמם.
משפחתנו הרבים שגרים שם אבל מעולם לא חלפה בנו המחשבה
לשוב ולהתגורר שם .זה פשוט כבר לא היה הבית שלנו .בני עקיבא לאחר מכן נסענו לפורט אליזבת' כדי לעלות על קברה של אמי.
נטעה בנו את ההכרה החזקה שליהודי אין בית במקום אחר ,רק הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את קברה הטרי של אמי .התקשיתי
בארץ ישראל. להאמין שהיא שוכבת שם.
בית ילדותי לא היה אותו הבית בלעדיה .החיסרון שלה היה צורם
בהמשך אבא של שלום הגיע לבקר בארץ כמה פעמים והספיק כל כך .שכנים וחברים שפגשתי באותו הביקור סיפרו לי כיצד עזרה
להנות מהנכדים. לכל אחד בחפץ לב ועד כמה הייתה אהובה .אבי אמר לי שאינו רוצה
להישאר לבד .הוא סיפר לי שבכוונתו למצוא אישה אחרת ולהינשא.
אבי התחתן שוב ונפטר בשנת 1987קצת לפני יום הולדתו ה.88- השמחה על חתונתה של אחותי נמהלה באבל הכבד שהיה נוכח
אביו של שלום נפטר בשנת 1974כשהוא בן .72
בצורה חזקה כל כך בביתו של שלום ובביתי.
לא רק לדרום אפריקה טסנו .הקיבוץ איפשר לנו מדי פעם לטוס
גם ליעדים אחרים .הפעם הראשונה שבה טסנו לחו"ל גילתה לנו
שהטיול בעולם מאפשר לנו להתנתק לזמן מה מחיי השגרה בארץ
ומותיר אותנו מתפעלים מפלאי הבריאה הרבים.
כך קרה שמדי כמה שנים טסנו מקומות שונים .בקרנו באירופה
ובמזרח התיכון וגם שטנו באניות תיירים ליעדים שונים.
הורינו | 77
משפחת זלוטניק :למעלה מימין :הורי ,בחתונה שלנו .למטה מימין :אימי חיה .למעלה ולמטה משמאל :ביקור של אבי בקיבוץ בשנת .1970
| 78שלום -משפחת זלוטניק
משפחת רובין :למעלה :הורי ,חיים וג׳ין רובין .למטה מימין :הורי ,אחותי ,אחי ואני .באמצע :עם אבי ביום חתונתי .משמאל :אבי ואחותי סוניה.
שושנה -משפחת רובין | 79
| 80תמי
תמי
מי נולדה עם המון המון שיער .תינוקת קטנטונתת
שרעמת שיער עבותה כבר נחה על ראשה .בפנים
הזעירות נצצו להן שתי עיניים גדולות ,מתבוננות.
זו הייתה תמי.
השיער השופע והעיניים העמוקות המשיכו ללוות את
תמי במהלך חייה .כאשר היה מבטי נח עליה הייתי
תוהה לעיתים כיצד נולדה לי ילדה כזו ,כה מיוחדת.
בניגוד לילדינו האחרים הייתה תמי צנומה למדי
כתינוקת .הילדים האחרים היו מלאים ,שמנמנים,
ואילו תמי תמיד נראתה לי רזה מדי .כאשר ראיתי
שהזמן חולף ותמי אינה משמינה לקחתי אותה
לרופאה ,אך הרופאה צחקה ואמרה" :זה מצוין .ככה
היא לא תצטרך לעולם לעשות דיאטה"...
היא טעתה .כבנות רבות בגיל העשרה גם תמי הייתה
מודאגת ממשקלה ומדי פעם דיברה אתנו על דיאטה
ועל רצונה להוריד כמה קילוגרמים עודפים...
בכל מקום אהבו את תמי .היו לה חברות רבות שאתן
יצרה קשרים עמוקים .היא חיה את חייה בפשטות ,בנועם ,מתוך שמחה פנימית .נראה שבכל מקום שבו דרכה הותירה את רישומה ,עדין
אך נוכח.
לא הכול הלך לה בקלות .בלימודים היה לה קשה וכדי להצליח הייתה צריכה לחרוק שיניים ולהתאמץ .ואולי דווקא מכך צמחה אחת
התכונות שאפיינו אותה :להחליט על יעד ולעמול על מנת להשיג אותו .לא לוותר על שום דבר שרצתה גם אם הדבר דורש עבודה קשה.
שמחת החיים הפשוטה שלה עזרה לה בכך .בכל מקום שבו היו ריקודים -שם הייתה גם תמי .לפחות פעם-פעמיים בשבוע הייתה תמי
מתייצבת בחוג לריקודי עם .לא מתעייפת לעולם ,רגליה נושאות אותה בחן וללא מאמץ ,מפזזות ללא הפסקה .ריקודים מכל סוג שהוא היו
מעוררים בה את השמחה הטבעית שהייתה טמונה בה.
תמי | 81
מקדימה בבית הכנסת ותמי ישבה מאחור עם חברותיה .מדי פעם בזמנים אחרים אהבה לסרוג עבודות יד עדינות .חלקן מעטרות
העפתי מבט לאחור והבטתי בה :היא לבשה שמלה שחורה שתפרתי גם היום את ביתנו.
לה על פי דגם שהביאה לי .זו הייתה שמלה פשוטה מאוד אבל תמי
לבה הרחב והפתוח נמשך לילדים .מובן שהאחייניות שלה זכו במקום
נראתה בה כה יפה .עיניי לא שבעו מלהתבונן בה. הראשון על תשומת לבה ,אך גם ילדי הקיבוץ היו זוכים ממנה תמיד
לחיוך ולהתייחסות אשית או להערה משמחת.
לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון נותרו עוד מספר חודשים עד
לגיוסה לצה“ל .הבחירה שלה לעבוד דווקא בבית הילדים הייתה
ברורה.
אחרי חצי שנה בבית הילדים התגייסה תמי לצבא והגיעה לחיל
קשר .לאחר הטירונות נשלחה לשרת באזור דימונה .היא לא דיברה
הרבה על תפקידה שם ורק מאוחר יותר הבנו שלמעשה שמרה על
הכור הגרעיני.
משם עברה לשרת לא רחוק מגבול עזה ,במושב תלמי יוסף .בין
החיילים שהכירה שם היה גם בעז ,חייל ששירת באזור .הקשר ביניהם
התהדק והם הפכו לזוג .תמי הביאה את בעז אלינו הביתה ,לקיבוץ,
כדי שנוכל להכיר אותו .הוא היה בחור נחמד שהתחבב עלינו מאוד.
כשבועז השתחרר מהצבא היה קשה יותר לשמור על הקשר ביניהם
בגלל המרחק הפיזי והם החליטו להיפרד .עבור תמי הייתה זו תקופה
לא פשוטה .למרות הפרידה הרשמית עדיין נותר ביניהם קשר.
תקופת החגים הגיעה .ארן ויוחאי היו בדרום אפריקה עם משפחותיהם.
דינה נסעה לטייל בקניה ,ורק יוני ,שהיה אז בן שתים עשרה ,היה
בבית .קיווינו מאוד שתמי תקבל חופשה מהצבא ותוכל להגיע לבלות
אתנו את החגים.
תמי התכוונה להגיע הביתה לראש השנה וקיבלה חופש לשם כך,
אך חברה ביקשה ממנה להחליף אתה .תמי הסכימה והודיעה לנו
שתגיע הביתה ליום הכיפורים במקום לראש השנה .מבחינתנו
העיקר היה שנראה את תמי.
תמי הגיעה הביתה לפני יום הכיפורים .בידה היה זר פרחים שהביאה
לי .התכוננו לצום והלכנו לבית הכנסת .בתפילת נעילה ישבתי
| 82תמי
אבל אנו לא ידענו .עדיין לא ידענו כל זאת .בקיבוץ שרר שקט מוחלט. ורד הייתה חברתה הטובה של תמי שאותה הכירה בצבא .יום הכיפורים
הקיבוץ כולו נם את שנתו וכך גם אנחנו .לא תיארנו לעצמינו ,שחיינו הסתיים ולתמי נותרו עוד יומיים עד ליום שבו הייתה צריכה לשוב
לצבא .היא הודיעה לנו שהיא נוסעת לבקר את ורד בהוד השרון
הולכים להשתנות לבלי שוב. ומשם תיסע ישירות לבסיס ביום ב'" .אתקשר להודיע לכם שהכול
גם בבוקר זרחה השמש כבכל יום.
רק בצהרי היום שלמחרת התאונה נכנס קצין העיר של עפולה בסדר כשאגיע לבסיס" הבטיחה לי תמי ונפרדה מאתנו לשלום.
לקיבוץ וביקש להיפגש עם מזכיר הפנים של הקיבוץ .שניהם יחד אחד מהחברים נסע לתל אביב ואנחנו שמחנו על כך שתמי תיסע
הגיעו אל שלום לעבודה .במילים ספורות ,מקוטעות ,כשעיניהם עם מישהו מוכר ולא תצטרך להיגרר באוטובוסים או בטרמפים.
כבושות בקרקע ,הודיעו לשלום על האסון הנורא. כשהגיעה לורד התקשרה להגיד שהגיעה בשלום ותדבר אתנו
זו הייתה שעת צהריים .סיימתי את עבודת הבוקר בבית הילדים
והגעתי הביתה לנוח מעט לפני שאצטרך לשוב לעבודה .מבעד שנית כאשר תגיע לבסיס.
לחלון שמעתי ציוץ של ציפורים .שכבתי על המיטה ,עוצמת את באותו ערב החליטו ורד ,תמי ושתי בנות נוספות לצאת לבלות בפאב.
עיניי ,מנסה לגנוב כמה דקות של שלווה. הן בילו יחדיו וכאשר רצו לחזור לביתה של ורד השעה הייתה מאוחרת
צעדים בבית .להפתעתי שמעתי את שלום נכנס הביתה .התפלאתי. מאוד והתחבורה הציבורית לא עבדה .השעה הייתה כבר אחרי אחת
זו לא הייתה שעה שבה הוא נהג להגיע הביתה .הוא נכנס לחדר בלילה והבנות חיפשו טרמפ שייקח אותן חזרה להוד השרון .לפאב
שבו ישנתי ותרעומת קלה עלתה בי :מה זה?! למה הוא נכנס עכשיו? נכנס מישהו שחילק עיתונים באזור עם רכב מסחרי .הבנות פנו
אליו וביקשו ממנו שייקח אותן חזרה להוד השרון .הבחור הסכים.
הוא לא רואה שאני ישנה?! תמי וחברה נוספת התיישבו קדימה ,סמוך לנהג .מאחור ישבו אחיו
פקחתי את עיניי ושמעתי את שלום מדבר אלי" .הייתה תאונה לתמי"
אמר לי בשקט .מבוהלת ,קמתי מיד מן המיטה ושאלתי אותו" :נו, של הנהג ,ורד וחברה נוספת.
שעת לילה מאוחרת .הכבישים כמעט ריקים .מכוניות חולפות,
מה אתה??? איפה היא?" ואז שלום אמר" :לא .היא הלכה".
זה היה קץ החיים כפי שהכרנו אותם .רגע בודד שבו נגמר הכול. ממהרות לדרכן .אורות מהבהבים בתוך החושך.
מאותו רגע לא ידעתי דבר .הדבר היחידי שידעתי היה שתמי איננה. הרכב שבו נסעה תמי הגיע לצומת סגולה .מחסום הרכבת היה
כאמור ,שלושה מילדינו היו בחו"ל .הקיבוץ התקשר אל אחותי למטה .סימן שרכבת עומדת להגיע .הנהג החליט כנראה שלא
בדרום אפריקה ולאח של שלום בדרום אפריקה וביקשו שיודיעו לחכות .מה חלף במוחו? האם חשב שהייתה זו תקלה והמחסום אינו
ליוחאי ולארן .ברחבי העיר ניירובי תלו הודעות ובהן ביקשו מדינה תקין? ואולי רק רצה להמשיך מהר בדרכו לפני שתגיע הרכבת?
נראה שלעולם לא נדע .בתנועות זריזות הסיט את ההגה ,עקף את
שתתקשר בדחיפות הביתה.
אבל אני לא ידעתי .לא ידעתי שמנסים לאתר את ילדיי .הסידורים המחסום ועלה על פסי הרכבת.
הרבים ללוויה חלפו לידי .שום דבר לא היה חשוב עוד בעיניי .רק הרכבת הגיחה במהירות מתוך הלילה .בחבטה אדירה העיפה את
הרכב המסחרי שניצב על הפסים .הרכב המשיך להתגלגל שוב
דבר אחד ידעתי :תמי איננה כאן .היא איננה ולא תשוב עוד.
מאחר וזה היה ערב חג סוכות ,לא חיכינו שהילדים יגיעו ללוויה. ושוב עד שלבסוף נעצר.
קברנו את תמי שלנו ,כאן ,למרגלות הגלבוע ,בבית הקברות של
תמי ,החברה שלצדה ,והנהג נהרגו במקום.
תמי | 83
להגיד ומה לא ,מעניקים לנו תחושה שאנחנו לא לבד .שהמשפחה הקיבוץ שזימרת הציפורים מלווה אותו בכל בוקר והשמש הרכה
שלנו גדולה הרבה יותר ממה שחשבנו.... מלטפת את הקברים מבעד לעצים.
אינני יודעת כיצד היינו מוצאים את הכוחות לולא התמיכה של אחי ,שעלה לארץ עם משפחתו כמה שנים קודם לכן ,הגיע עם
החברים בקיבוץ וכל שאר האנשים האהובים שהיו לצדנו כל הדרך.... אשתו ויחד אתנו שהו בקיבוץ עד אחרי הלוויה .ילדי בית הספר של
הכאב עדיין כאן .הוא מלווה אותנו .שלושים שנה אחר כך והיא עדיין הקיבוץ הגיעו לנחם אותנו בשבעה וכולם הצטופפו בביתנו הפיצפון,
חסרה לנו .חסרה לנו בשולחן השבת שלנו ,חסרה לנו כשהטלפון בני כתתה של תמי ישבו לצדנו כואבים עד דמעות ללא מילים .נציגי
מצלצל אבל זו איננה בתנו ,חסרה לנו כשאנו מעיפים מבט על הצבא היו עמנו במהלך כל השבעה ,וכמובן ,כל חברי הקיבוץ.
המקום שבו ישבה באותה שבת אחרונה בבית הכנסת וזכר דמותה כולם עטפו אותנו באהבה וחלקו עמנו את היגון הנורא שלנו .הם
לא השאירו אותנו לבד ,ובזכותם ,איכשהו ,הצלחנו להחזיק מעמד
עדיין מלווה אותנו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ,יום שהיה פעם אירוע כללי הפך להיות בימים הקשים הללו בהם נפרדנו בליבנו מתמי.
משהו אישי מאוד עבורנו .בכל שנה אנו נוסעים לטקס הזיכרון שנערך וכשתמה השבעה ,לאט לאט נאלצנו לעמוד שוב על רגלינו ולהמשיך
בבסיס שבו שירתה תמי ובכל שנה מגיעים נציגים של הצבא ליום
לצעוד.
הזיכרון של תמי בקיבוץ.
בועז ,עליו סיפרנו קודם ,שהיה בן זוגה של תמי לשעבר ,השתחרר הדבר הקל ביותר ,הטבעי ביותר ,היה להפסיק לחיות .לשקוע בתוך
מהצבא ונסע לטייל בטורקיה .כשחזר מהטיול התקשר לבסיס עצמנו ,להתחפר בצער וביגון ולהיות בו עד תום .לא לקום מהמיטה,
וביקש לדבר עם תמי .החברים בבסיס סיפרו לו שתמי נהרגה .זה
לא להביט אל השמיים .לשכוח שהחיים ממשיכים.
היה כשבוע לאחר התאונה. אך אנו בחרנו שלא.
באותו יום ששמע על התאונה הגיע אלינו ,המום ומוכה יגון ,להיות
אתנו .מאז ,בכל מוצאי שבת היה מגיע מביתו שבחיפה לביתנו בחרנו להמשיך ולחיות ,להתאמץ לחייך ,להוציא רגל מהמיטה בבוקר
שבעמק המעיינות ונמצא אתנו .התרגלנו לראות בו כמעט בן בית. ולהרים את עצמינו .בחרנו לבחור בחיים .בחרנו לראות חיוך ראשון
גם יוני נקשר אליו מאוד .בעז היה מביא משחק עם אבנים ובכל של נכד ,לפקוח עיניים ולראות את השמש .שמש של ארץ שבה
מוצאי שבת היו בעז ויוני משחקים יחד. בחרנו ואליה עלינו ,לא כדי למות אלא כדי לחיות.
הקשר בינינו נשמר במשך שנים .כאשר התחתן בעז הגענו לחתונה בחרנו להמשיך ולהיות הורים לארבעה ילדים שכולם היו מוכי הלם
שלו .גם עם הוריו נוצר קשר ועד היום אנו בקשר אתם .בעז ואפרת,
(אשתו של בעז) ,קראו לבתם הבכורה רותם ולבנם קראו תומר ותדהמה מהאסון הבלתי נתפס שצנח עלינו.
ובעיקר -בחרנו להמשיך להיות הוריה של תמי .תמי ,שאת זכר החיוך
על שם תמי. שלה דבר לא יוכל לכבות .חשנו שבעצם העובדה שאנו מתגברים
הם גרו בישוב שמשית .נולדו להם שלושה ילדים נהדרים .לאחר על הצער ומשתדלים להמשיך הלאה -אנו הולכים בדרכה .ידענו
שסיימו לשפץ את ביתם ,בעז ,שהיה אחראי על הביטחון בישוב ,נעל שהייתה רוצה לראות אותנו שוב שמחים ,חיים ,ואוהבים כפי שהכירה
יום אחד את הבית מבפנים ,קשר חבל והתאבד בתלייה. אותנו כשהייתה עימנו.
וכך נעלם גם בועז. והייתה לנו עזרה רבה כל כך .הילדים ,החברים בקיבוץ ,אנשי הצבא,
חבריה וחברותיה של תמי כולם הגיעו ללא הפסקה ,יודעים מה
| 84תמי
שני נכדינו ,תומר ורתם ,נקראו כך לזכרה של תמי ,וכך גם הנין שלנו ,איתמר.
הזיכרון נוצר בתוכו משהו ממה שהייתה תמי .דברים מסוימים לעולם יחיו בתוכנו :מילים שאמרה,
מבע עיניה ,חיוכה הקורן .את כל אלו חשוב לנו להעביר הלאה .חשוב לנו שמשהו ממנה יישאר
אתנו .וכשאנו לא נהיה פה יישאר הזיכרון של תמי .שלהבת נשמתה שעדיין בוערת.
תמי | 85
| 86המשפחה המורחבת
המשפחה המורחבת
לארן וללאה יש ארבע בנות :חן וטל (התאומות) ,רתם ועמר.
טל התחתנה עם דניאל ולהם שלושה בנים :איתמר ,מור ויותם.
חן התחתנה עם ברק ולהם שני ילדים :שקד וגל והכלב בזיל.
לרתם ואלון יש בן אחד (ועוד אחת בדרך) ושמו אדם.
לעומר וטל יש את שאנטי הכלב.
ליוחאי ואיילה יש שלושה ילדים :איליי ,דנאל וארי .הם גרים בדרום אפריקה.
לדינה ויורם (ז"ל) -בן ושמו יואב .הוא נולד ביום הולדתי :הרביעי ליולי.
ילד מתנה!
ליוני ושלהבת ארבעה ילדים :שחר ,תומר ,אייל ומעיין.
אריק (אח של שושנה) ואשתו ארלין עלו ארצה ב 1986עם שתי בנותיהן:
אילנה וויקי .כיום הם נהנים מהנכדים.
סוניה (אחות של שושנה) גרה עם בתה ג'ולי בדרום אפריקה אחרי שבעלה
סיריל נפטר.
בתה הבכורה ,ג'ואן ,גרה בארץ ,נשואה לאמיר ולה שני בנים :אייל ואורי.
ֶל ִני (אח של שלום) חי בדרום אפריקה ונשוי ללנט .להם שלושה ילדים:
דובי ,שלי ואילן ויש להם נכדים לרוב.
פיליס ז״ל (אחותו של שלום) נפטרה ב 16-בנובמבר ,1999היא היתה
נשואה לארתור ונולדו להם 3בנים :סידני ,ג׳וליאן ואנתוני.
המשפחה המורחבת | 87
| 88המשפחה המורחבת -ארן ולאה
המשפחה המורחבת -ארן ולאה | 89
| 90המשפחה המורחבת -יוחאי ואיילה
המשפחה המורחבת -יוחאי ואיילה | 91
| 92המשפחה המורחבת -דינה ויורם (ז״ל)
המשפחה המורחבת -דינה ויורם (ז״ל) | 93
| 94המשפחה -תמי (ז״ל)
המשפחה -תמי (ז״ל) | 95
| 96המשפחה המורחבת -יוני ושלהבת
המשפחה המורחבת -יוני ושלהבת | 97
| 98המשפחה המורחבת
המשפחה המורחבת | 99
| 100
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search