מזמושץ לירושלים

| 49 ריכוז הפצועים בכיכר העיר בתחילת המלחמה. המראות מחלון ביתו של יורק, 1939

50 | כיכר. עד המלחמה הם חיו חיים טובים מאוד. אינלינדר היה מקושר עם השלטונות. כשהגרמנים הגיעו הוא נתן להם מתנות ואפשר להם להתרחץ בביתו. הוא האמין שהוא מכיר את הגרמנים ושבזכות נדיבותו כלפיהם הם יגנו עליו. הוא הפציר בגולה וביחיאל להישאר בזמושץ׳, או לפחות שישאירו את יורם אצלו. אבל יחיאל וגולה החליטו בכל זאת לעזוב את העיר וניסו לברוח ללובלין. שם היה עוצר ולא נתנו להיכנס. למחרת הגיע ְמ ְ יֵֵיֶט ֶ ק עם משאית 7 ,שהייתה אז תחת שלטון רוסי. והם העמיסו את כל הסחורה ונסעו ללבוב היו להם כסף וסחורה, הם שכרו דירה גדולה וגרו במשך שנה בלבוב. יורם והוריו גרו בחלק האחורי של הדירה, ובקדמתה גרו קרובים אחרים. 7 לבוב )לביב, למברג(: אחרי מלחמת העולם הראשונה היה אזור לבוב נתון לשליטה פולנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה העיר לריבונות סובייטית, על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בתקופה זו הוגלו אלפי יהודים מזרחה )ביניהם יורק והוריו(, ורבים אחרים ברחו לתוככי ברית המועצות. בפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941( מבצע ברברוסה( היא הייתה אחד האזורים הראשונים שנכבשו ועברה לשלטון הנאצי. אז היו בה כ-000,160 יהודים. 000,6 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים. אחרי תום המלחמה נשארה העיר בתחומי ברית המועצות, וב-1945 , כשפולין חולקה מחדש, סופחה לאוקראינה. הצבא האדום צועד דרך לבוב, 1939

| 51 שותפות גורל בינתיים, גורל דומה פקד שני ילדים צעירים נוספים, מרדכי �ְּפְ ל ּוֶּצּוֶּצר מָטָרנֹוב שבגליציה, ואורי ה ּוֶּּפ �ּוֶּּפרט. שניהם, כמו יורק גולדווג, בנים יחידים להוריהם המשכילים. שניהם יצאו למסעות מסוכנים ורבי תלאות עם הוריהם, ובתושייה רבה הצליחו להציל את חייהם. איש מהשלושה לא יכול היה לדעת שהעתיד צופן לו מפגשים היסטוריים עם השניים האחרים, שיניבו ידידות עמוקה, רבת שנים. כמו משפחת גולדווג שנמלטה מזמושץ׳, גם בני משפחת פלוצר העדיפו לברוח מעירם טרנוב כשפלשו הגרמנים לפולין, מתוך תקווה שגורלם ייטב בתחומי ברית המועצות. מרדכי �ָּפָלצ ּוּר 8 > הגרמנים פלשו לפולין עם שחר. אני הייתי ילד קטן, הבנתי גרמנית, ואני זוכר את איומיו של היטלר שהיהודים ייעלמו ממפת אירופה. היהודים הבינו שיצטרכו להיכנס לגטו, לעזוב בתים וללכת למקום אחר. חלק מהיהודים ברחו למזרח פולין מפחד הגרמנים, מבלי ששיערו בנפשם שכעבור כשבועיים יימצאו תחת שלטון ברית המועצות. אנחנו גרנו בטרנוב, בגליציה. אבא שלי היה קצין בצבא אוסטרו-הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך שירת בצבא הפולני, בקראקוב. אני הייתי בן יחיד וחייתי עם אמא בביתנו. הגרמנים התקדמו בתוך פולין בלי מעצורים, והצבא הפולני, על סוסים, לא יכול היה לטנקים ולמטוסים. הגרמנים הפציצו כל מה שאפשר היה – תחנות רכבת, כבישים, רכבות. גם שיירות של פליטים שהלכו על הכבישים. הדרכים היו מלאות במתים. ב-6 בספטמבר השכם בבוקר הגיע אבא הביתה עם עגלה ואמר, ״הגרמנים יהיו כאן בתוך כמה שעות, אנחנו בורחים״. זמן קצר אחר כך הגרמנים 8 מרדכי פלצור – לשעבר ּּפלּוֶּצֶר – הוא דיפלומט בכיר שבין יתר תפקידיו היה שגריר ישראל בפולין בין השנים 1987-1990 .הוא היה חברו הטוב של יורם גולן, וקורות חייו בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנותיהם הראשונות במדינת ישראל שופכים אור על אלה של יורם גולן.

52 | פלשו לעיר שלנו ובימים הראשונים ביצעו פוגרומים, שרפו אנשים בבתי הכנסת והרגו את כל היהודים, מחצית מהתושבים. ברחנו בעגלה, הגרמנים בעקבותינו. ב-16 בספטמבר, עשרה ימים אחרי שיצאנו לדרך, הודיעו שבעיר הסמוכה ממזרח לעיר שאליה הגענו יש כבר טנקים סובייטיים. תוך שעה וחצי הם הגיעו עד אלינו ומצאנו את עצמנו ברוסיה הסובייטית. אבא שכר חדר אצל משפחה יהודית, וכעבור כמה ימים, כשהרכבות חזרו לפעול, נסענו לעיר הולדתו של אבא באוקראינה, סטניסלבוב, שם חיו אחותו ושני אחיו והיה לו בית גדול. בתקופה זו אבא, שהיה צייר, עסק בציור פורטרטים של סטאלין ונושאים סובייטיים. אני הייתי עם אמא בבית. אורי הופרט 9 > אבא, אמא ואני ברחנו ללבוב מפחד הגרמנים. לא ידענו על ההסכם הסודי, ששייך את לבוב לרוסיה. כשראינו פתאום חיילים רוסים מבעד לחלון אבי קרא באימה, ״הברברים הגיעו!״ – הרוסים נחשבו בעיניו כגרועים מהגרמנים. הרוסים עשו רושם כל כך ברברי שאיש לא העלה בדעתו שיש גרוע מזה. הגרמנים, לעומתם, נתפסו כ״בני תרבות״, תרבותם של שילר ושל היינה. רוב היהודים דיברו קצת גרמנית, הדומה ליידיש, וטעו לחשוב ש״הגרמנים הם כמונו״. הם באמת האמינו שהרעיון המטורף של אייכמן, לרכז את היהודים בגטאות, נועד לתת להם זכויות יתר, אוטונומיה, ואפילו עודדו אלה את אלה לעבור לגטו. וכך, פולנים יהודים ולא-יהודים כאחד עמדו בתור בקונסוליה הגרמנית כדי לחזור לשטח בשליטה גרמנית. עד שהתחילו הטרנספורטים למחנות ההשמדה הם לא הבינו שזו מלכודת. אבי, הגאון, כן הבין, ולכן החליט לברוח מזרחה. 9 אורי הופרט ז"ל היה סופר, משפטן ועורך דין, שמילא תפקידים בכירים במשרד החוץ ובמשרד התיירות. בין היתר נאבק נגד כפייה דתית ולמען הנצחת חסידי אומות העולם הפולנים. הוא היה חבר קרוב של יורם גולן, קורות חייו משיקים בחלקם לקורות חייו של יורם, ובכך שופכים אור על נסיבות חייו. אורי ז״ל נפטר בטרם זכה לראות בהוצאת הספר לאור.

| 53 ״מקום טוב ליד החלון העליון״ // הגירוש מזרחה בקיץ 1940 ,זמן מה אחרי השתלטות רוסיה על מזרח פולין, החליטו הרוסים שלא לאפשר ליהודים הפולנים, או לפולנים בכלל, לשהות בשטח ברית המועצות מבלי לקבל עליהם אזרחות סובייטית. היה עליהם לבחור בין דרכון סובייטי לבין הגליה לסיביר. רבים, וביניהם גולה ויחיאל, לא רצו להפוך לאזרחים רוסיים, כי הרוסים והמשטר הסובייטי נחשבו מסוכנים אף יותר מהגרמנים, וכך נאלצו ״לבחור״ בגלות. שניים וחצי מיליון אזרחים פולנים, כאלה שלא רצו להיות ברוסיה או שהיו ידועים כמתנגדי משטר, נשלחו אז ברכבות משא למחנות עבודת פרך מתקופת הצארים בסיביר. למקום כזה הגיעו בני המשפחות גולדווג ופלוצר. דיתה < יום אחד בשנת 1940 הגיעו שוטרים רוסיים מה-נ.ק.ו.ד10 לבניין שבו גרו ושאלו את שומר הבניין, ״יש כאן יהודים?״ השומר הפנה אותם למדרגות אחוריות והלשין שיש משפחה נוספת בדירה. לאחר שנאסרו, הפקודה מטעם הנ.ק.ו.ד הייתה להיות בתחנת הרכבת. מותר היה לקחת רק כמה חבילות. הם לקחו ארגז גדול והכניסו חפצים לתוכו. ״השאירו את הילד איתי״, הפציר בהם הדוד, אך הם סירבו, והגיעו לתחנת הרכבת של לבוב. מרדכי פלצור < בשלב מסוים נדרשנו לבקש אזרחות סובייטית. אבא סירב. חצי שנה אחר כך, באחד הלילות ביוני 1940 ,נשמעה דפיקה בדלת והצטווינו לאסוף את חפצינו בתוך חצי שעה ולהגיע לתחנת הרכבת. כששאלנו לאן, ענו, ״אתם נוסעים לגרמניה, כי לא רציתם אזרחות סובייטית״. בתחנה חיכתה רכבת משא של בהמות. הכניסו לקרונות זקנים, נשים בהריון, תינוקות. משפחות שלמות. למעלה בקרון היו ארבעה חלונות 10 נ.ק.ו.ד., או קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות, היה המשרד הממשלתי והגוף המרכזי לענייני ביטחון ושיטור של ברית המועצות שעסק בריגול פנים.

54 | קטנים, סגורים בקרשים. בקרון היו שתי קומות, אלה שהיו בקומה התחתונה לא יכלו להזדקף וכך גם אלה שבקומה העליונה. היה זה חודש יוני, הימים היו חמים ובכל קרון נדחסו חמישים בני אדם, בלי שירותים. התנהגו אלינו כאל בהמות. כשמישהו התעלף בקרון היו דופקים, עוצרים את הרכבת, מוציאים אותו ומשכיבים מתחת לקרון. היו מביאים לנו דליים עם מים ומעין מרק או דייסה בשם ״סּוּפ ֶא ֶ קאש״. כעבור חמישה ימים ולילות נעצרה הרכבת בתחנה, הועמסו עליה עוד אנשים, וכך המשכנו צפונה, עד לבוב. כנראה שבלבוב הצטרפו לרכבת שלנו יורק ומשפחתו. אחרי יום שלם של עמידה בתחנה המשיכה הרכבת בנסיעה, ורק אז הבחנו שכיוון הנסיעה הוא מזרחה ולא מערבה. הבנו שפנינו אינן לגרמניה. המסע ארך שלושה שבועות. עברנו את הוולגה, את רכס אורל, והמשכנו לסיביר. מתחנת הרכבת הצפונית ביותר הועלינו על ספינות ממונעות והמשכנו עוד 500 ק״מ צפונה, לאזורים הכי רחוקים בצפון סיביר, ממש סוף העולם. ככל הנראה, המשפחה של יורם הורדה מהרכבת במחנה אחרי נֹובֹוִס ּ ִ יִּביְְרְס ְ ק. דיתה < הם הועלו על רכבת של בהמות. יורק תפס מקום טוב ליד החלון העליון, וכך ראה את כל העולם נוסע. כשהגיעו לנהר הוולגה ירדו, עלו לרפסודות והגיעו לרכס הרים.

| 55 משפחות פולניות מוגלות לסיביר, 1939-1941; ילדים ליטאים מגורשים לסיביר, יוני 1941

56 | גלויה שנשלחה ממשה דוד גולדווג בלובלין לבנו יחיאל בסיביר, 18 במאי 1941

| 57 ״מפה אף אחד לא ייצא חי״ מחנה העבודה בסיביר דיתה < בסיביר הם סבלו רעב קיצוני. חיו מעשב, עלים ופטריות. היו תולים את האוכל המועט מהתקרה, כדי שהעכברים לא יאכלו אותו. בניגוד לאסירים הגויים, שבחוכמתם ביקשו מקרוביהם לשלוח להם זרעים, היהודים קיבלו חבילות שהכילו מצרכים כמו תפוחים ומאכלים, שלעתים התקלקלו בדרך. בבקתה הקטנה יכולה הייתה להיכנס רק מיטה אחת, והם ישנו עליה לרוחב. הילדים שיחקו וההורים חטבו עצים ביער. אורן < סבתא סיפרה שעד שרוסיה נכנסה למלחמה עם גרמניה היה הדוד שולח להם מכתבים וחבילות עם מצרכים, למשל קופסת קפה או גרביים. היה לו שפע, יחסית למונחים של אז. הם גם לקחו איתם גרביים, שאותם היו מוכרים תמורת משהו קטן. דיתה < בתחילה נאלצה גולה לעבוד בניסור עצים ביער העבות, למרות שהייתה קטנטונת ורזונת. בזכות כישוריה הרב-לשוניים העבירו אותה למשרד, כמתורגמנית של הרופא. כשסבא בא להיבדק אצל הרופא אמר שיש לו סכרת, הכניס סוכר לדגימת השתן וכך קיבל פטור מעבודת הפרך. מרדכי פלצור < במחנות העבודה האלה לא הרגו אנשים, אך רבים מתו מרעב, מקור וממחלות. לא היו רופאים טובים, לא היו תרופות. הקור היה נורא – מינוס 54 מעלות במשך כמה חודשים. חיינו ביערות באזור הַט ַ ייָגָ ה1 1 , ללא כבישים, ואי אפשר היה אפילו לברוח. כאשר העלים נושרים בחורף ומתערבבים בשלג המפשיר נוצר בוץ שנראה כאדמה, אך מי שמכניס 11 טייגה: כינוי לאזור הנרחב של יערות עצי המחט בצפון סיביר שברוסיה.

58 | אליו רגל – טובע. האסירים עבדו בכריתת העצים. הם היו חותכים בולי עץ בגודל מסוים ושולחים אותם קשורים יחד על הנהרות. זה מה שההורים עשו. לאמי נתנו לעבוד בעבודות עזר במטבח. לחם היה בקיצוב. אמא הייתה מסתדרת איכשהו. כשהתחילו השלגים להפשיר נהגנו לצוד כל מיני חיות קטנות שברחו, סנאים. היו הרבה אוכמניות ופטריות. גרנו, כמה משפחות באותו חדר, במבנים הבנויים מבולי עץ קשורים זה לזה, שהיו מלאים בפשפשים וכינים וכל מיני חיות. בתי השימוש היו בחוץ, ב״בוטקה״ עם חור באדמה. בחורף זה היה דבר נורא. השומרים אמרו, ״אתם תחיו פה ותחרבנו פה ותתפגרו פה, כי מפה אף אחד לא יצא חי״. אנשים מתו אחד אחרי השני. נתנו להם למות, בלי תקווה. את הילדים הקטנים, שלא יכלו לעבוד בעצים, ארגנו בקבוצות מגיל 6 עד 14 .מתנדבים רוסיים באו ממוסקבה ללמד רוסית ושירים פטריוטיים, מטעם הקֹומסֹומֹול - תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. הייתי בן 11 והשתייכתי לקבוצה זו שהיו בה כמה עשרות ילדים. לנו היה מזל, כי היה רדיו של חובב רדיו באחד המשרדים. כך יכולנו לדעת מדי פעם מה קורה בחזיתות. דנה < אני זוכרת שאבא סיפר לי על כך שנהג לקפוץ עם חבר על רכבות תוך כדי נסיעתן. פעם עלה כך על רכבת, שהגיעה למקום שהיו בו גדר תיל ושלטי אזהרה. הם הבינו שנכנסו למחנה כלשהו, אולי מחנה עבודה, ומיד הצליחו לקפוץ ולברוח משם. אורן < סבתא סיפרה שברוסיה לא היה להם כלום. לא הייתה עגבנייה בשוק. היה קשה ממש לשרוד. הם היו קוטפים אוכמניות ופירות יער שצמחו פרא וזה

| 59 גדרות תיל ועבודת פרך במחנות המאסר בסיביר, שנות ה-40

60 | נתן להם קצת כוחות. כשכבר היה מעט לחם – העכברושים אכלו אותו. היה חתול שעבר מבית לבית והדיירים קיוו שיטרוף את העכברים, אך גם הוא מת בשיטוטיו בין הבתים. כולם ישנו על ספסל, ראש לרגליים. כנראה שמציאות החיים הייתה מאוד קשה, אך אבא תיאר אותה באופן מתון, המותאם לרגישויות ילדים. אפשר והוא לא רצה לספר על הדברים הקשים, ולכן התרכז רק בדברים ״הרכים״ שתואמים את עולם הילדות, כמו אוכמניות או חתול. יורם < מדובר במאות אלפי אנשים שמתוכם רבים שרדו. בהשוואה לגיהנום שהגרמנים הנהיגו, שם לא היה רע כל כך, יחסית. זאת אומרת, לא רצחו אנשים בלי סיבה. מובן שתנאי המגורים היו איומים, וכך גם תנאי ההיגיינה. סבלנו מרעב וכדומה אבל כך חיה גם האוכלוסייה הרוסית. כלי אוכל ששימשו אסירים במחנה בסיביר

| 61 ״כמה שיותר דרומה״ השחרור ביוני 1941 הפר היטלר את ההסכם עם ברית המועצות, ופלש אליה ב״מבצע ברברוסה״. לאחר שכבש את החלק ״הרוסי״ של פולין המשיך ופלש לעומק ברית המועצות. סטלין נאלץ להעביר את חצי מיליון החיילים הרוסים, שהועסקו בשמירה על שניים וחצי מיליון הפולנים הכלואים במחנות, לחזית הלחימה נגד גרמניה. בהיעדר השומרים לא נותר אלא לשחרר את כל האסירים הפולניים. השערים נפתחו, האסירים הפולנים זכו במעמד של פליטים בחסות אמנסטי אך המלחמה הייתה עדיין בשיאה, אי אפשר היה לחזור לפולין הכבושה, ולא היה ידוע מה עלה בגורל בני המשפחה. כך נאלצו יחיאל, גולה ויורק לחפש מקום מקלט באזורים חמים ודרומיים יותר בשטחי אסיה התיכונה שהיו בשליטת רוסיה הסובייטית, כמו אוזבקיסטן וטג׳יקיסטן.

62 | מרדכי פלצור < יום אחד שוחררנו מהמחנה שבו היינו אמורים ״להתפגר״. נאמר לנו שאנו חופשיים ומותר לנו להתיישב ולעבוד כמעט בכל רחבי רוסיה. מיליון אנשים ניסו לצאת מסיביר בבת אחת. הייתי בן 11 .רצינו רק לברוח, כמה שיותר דרומה. בגלל תנאי מזג האוויר אי אפשר היה לצאת, אך קיבלנו ״אודוסטובייֶר ֶ נֶד ֶ ה״ – פיסת נייר עם פרטים אישיים ששימשה כתעודה. לא הייתה שמירה, והפולנים התחילו לצאת בכוחות עצמם. היה עלינו להגיע לתחנת רכבת שהייתה במרחק 500 ק״מ ממקום הימצאנו. בדרך היו נהרות ענקיים, שמגדה אחת שלהם אי אפשר לראות את הגדה השנייה. הגענו לתחנת הרכבת הצפונית ב- ָָאִס ִ ינֹו, ושם מצאנו אלפי פולנים שהתקבצו מכל המחנות ברחבי סיביר. נאמר לאבא שאם ישיג לפחות שלושים איש יוכלו לשכור יחד קרון רכבת ולנסוע ליעד שיחליטו אליו. הוא אירגן קבוצה של פולנים, יחד הם עמדו עם מפות כדי להחליט על היעד, כי לא הכירו את ברית המועצות. על המפה ראו מקומות בשם ֶל ֶ ניַנַ -ַּב ַ ד, סטלין-ַּב ַ ד, ָא ָ שָה ָ -ַּב ַ ד. אבא אמר, ״מקום שקוראים לו ַּב ַ ד2 1 הוא מקום של ספא, לכן כדאי לנסוע לשם. הוחלט לנסוע ללנינבד. חזרו לקופאי, עשו חשבון בעזרת חשבוניית חרוזים, ותמורת כך וכך רובלים קיבלנו קרון בהמות שיכולנו לנסוע בו ל ֶֶלִנִ י ַַנָבּ ָ ד. לא היינו היחידים, כל הפולנים הבינו את ״החכמה״ הזאת, שכדאי לנסוע דרומה. בכל המסע נעזרנו במטבעות הזהב ובשעונים שהוריי הצליחו להבריח איתנו עוד מסטניסלבוב. כך עשו גם הוריו של יורק. 12“ Bad״ בגרמנית פירושו מרחצאות, מעיינות מרפא.

| 63 תעודת המעבר הזמנית לשטח הסובייטי שהוענקה ליחיאל גולדווג ובנו יורק בשנת 1941

64 | הרכבת הטרנס-סיבירית סמוך לאגם Baikal ,1904 ; הובלת מטענים צבאיים במהלך המלחמה

| 65 ג טג׳יקיסטן עם תום המלחמה יצאו יורק והוריו לדרך ארוכה יחד עם עוד מיליוני פליטים פולניים ששוחררו בתוך פרק זמן קצר ממחנות העבודה בסיביר, ולא יכלו לחזור לבתיהם בפולין בשל המלחמה המשתוללת באירופה. הם נאלצו להישאר בתחומי ברית המועצות, ושאפו להגיע דרומה, היכן שמזג האוויר חם יותר. לא ידוע הרבה על פרטי מסעם, אך ניתן ללמוד משהו ממה שעבר עליהם מתוך חוויותיו של מרדכי פלצור, שעבר עם הוריו מסלול דומה. המסע לֶלִֶנִיַנַ ָּּבד, טג׳יקיסטן מרדכי פלצור < המסע מצפון סיביר ללנינבד3 1 ארך כשבועיים-שלושה. המלחמה עדיין התחוללה, ולפעמים עמדנו יום שלם במקום כי המסילות שימשו גם להובלת ציוד וטנקים. את הצרכים עשינו מתחת לקרונות בתחנות הרכבת, גברים ונשים יחד, איש כבר לא התבייש. ממילא התייחסו אלינו כאל בהמות. באחת התחנות בדרך אמרו לנו שבלילה נגיע למחוז חפצנו. בבוקר פתחנו חלונות וגילינו שהרכבת עומדת בתחנה וכל האנשים 13ֶ לִֶנִיַנַָּבּד – שמה הסובייטי של חּוּדַגַ׳אנד – היא עיר ברפובליקת טג׳יקיסטן, מדינה השוכנת בחלק המרכזי של אסיה. גובלת באפגניסטן בדרום, בסין במזרח, בקירגיזסטן בצפון ובאוזבקיסטן במערב ובצפון. משנת 1924 היא הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-9 בספטמבר 1991 .רוב תושבי טג׳יקיסטן הם מוסלמים.

66 | מסביב הם סינים! מסתבר שבעודנו ישנים, הרכבת המשיכה עד לגבול הסיני, וכשעצרה בלנינבד לא ניתקו את הקרון שלנו ממנה, כמובטח. חזרנו לרכבת, ולבסוף הגענו לתחנת לנינבד. ירדנו בתחנה, ומסביב אין כלום. העיר במרחק עשרים ק״מ. שלוש פעמים ביום נסעו אוטובוסים העירה וחזרה. בינתיים נחנו בַצ ַ ׳יי- ָָחָנָ ה )בית תה( – מקום שמוכרים בו תה ומשהו לאכול, ויש בו חימום. מתחת לשולחן הענק אפשר היה לחמם את הרגליים. שם ראינו לראשונה טג׳יקים עם הכיפות המיוחדות על הראש. בית תה טיפוסי בטג'יקיסטן, סוף המאה ה-19

| 67 למחרת בבוקר נסע אבא שלי באוטובוס של 00:8 ,וכשחזר ב-30:15 בישר לנו שמצא לנו דירה; ברחוב פגש תלמיד שלו לשעבר שחי שם כבר חודש עם אשתו ובתו. כך שכרנו בית עשוי מ ֵֵחָמ ָ ר, ובו חדר גדול עם תנור. בתקופה הזאת סבלנו מרעב. לא היו בעיר חנויות ולא היה מה לקנות. בכניסה לשתי המסעדות היחידות השתרכו תורים באורך 200 מטר, וכשהגעת לראשם כבר נגמר האוכל. המזון היה בקיצוב, ואבא דחף משהו לכיס של מפקח טג׳יקי שעבד עם ה-נ.ק.ו.ד ובתמורה הוא סיפק לנו תלושי מזון כאילו יש עוד שלושה ילדים במשפחה. היה שם בזאר של פירות שמכרו בו משמשים, ואנשים היו באים ו״טועמים״. השוק בלנינבד, 1939

68 | דיתה < ברכבת דרומה היה אדם עשיר שנתן להם הרבה אוכל. הם הגיעו לטשקנט באוזבקיסטן, אך שם לא היה להם לאן ללכת. הם שכבו על הרצפה בשטח שלפני תחנת הרכבת. פתאום ניגש מישהו ליחיאל ושאל, ״גולדווג, מה אתה עושה פה?״. יחיאל ענה, ״מה שכולם עושים... למה אתה שואל, יש לך רצפה בבית?״. האיש ענה שכן, אך לא כאן אלא בעיר לֶ נִ ינַ בּ ָ ד בטג׳יקיסטן, מעט דרומה משם. וכך הם לקחו את החפצים, נסעו לביתו של המכר ושהו בביתו כמה ימים. לא היה להם כסף אבל לפחות היה אוכל בשוק. בהמשך שכרו דירה, גולה התחילה לעבוד כמורה, יורק הלך לבית הספר, וכך חיו כמה שנים בלנינבד, עד שנת 1946. לנינבד, מבט מלמעלה. ברקע נהר סיר דריה

| 69 ״פגשתי ילד חברותי ונחמד״ בית הספר הפולני-יהודי בלנינבד ריבוי הפליטים הפולנים בלנינבד יצר צורך בהקמת בית ספר פולני לילדים, שבו אפשר יהיה לשמר את השפה והתרבות הפולנית לקראת חזרה לפולין עם סיומה המיוחל של המלחמה. בעזרת נציגי ממשלת פולין בגולה התארגן בית ספר. בקרב הפליטים היו בעלי ידע ומקצועות שלא יכלו לעסוק בתחומי המומחיות שלהם, וחלקם גויסו לשמש כמורים. עם הזמן למדו בבית הספר כמאה תלמידים ותלמידות, חלקם יהודים. בין המורים הייתה גם גולה, ובין התלמידים – מרדכי ויורק שגילו זה את זה. גולה גולדווג 14 > אנחנו הפולנים היינו ביחסים טובים עם הרוסים, והיו המון ״עולים חדשים״5 1 ,שרצו שילמדו פולנית כי אנחנו נחזור שוב לפולניה. אז פנו למיניסֶט ֶ ריּום וביקשו בשבילנו בית ספר פולני, ונתנו לנו בית ספר. דווקא בבניין טוב, במקום טוב, ויפה ונקי והכל בסדר. במקרה בעיר שבה גרנו היה פרופסור אחד. לפני המלחמה הוא היה מורה בבית ספר תיכון והוא היה פרופסור טוב ובן אדם טוב וציוני, מה שאתה רוצה. כל כך נחמד, כל כך יפה, היחס שלו לילדים ולמורים. כשפתחו את בית הספר הרבה באו ללמד. למה? כי היינו שם אנשים, שלא הייתה להם עבודה במקצועות שלהם – היו מורים, מהנדסים, עורכי דין, שופטים – והם היו המורים בבית הספר. היו אנשים טובים, סימפטיים. בית הספר הזה היה באמת רשת תומכת, ואני עבדתי שם כמורה. כשעזבנו הביתה כל אחד קיבל תעודת בגרות. לבית הספר הזה היה תפקיד מיוחד, לא רק ללמד, כי לא ידעו לאן . הגורל ייקח ומה יהיה16 14 מתוך שיחה מוקלטת עם אורן, שנות השמונים המוקדמות. 15 כנראה שבמונח ״עולים חדשים״ גולה מתכוונת לפליטים פולניים מהמחנות ברוסיה. 16 שנים רבות אחר כך, סיפרה גולה, כשהתלמידים בגרו וכל אחד הסתדר בחיים בצורה זו או אחרת, התארגן בתל אביב כנס בוגרי בית הספר בלנינבד. הגיעו אליו בוגרים מכל רחבי העולם, מכל הכיתות וגם המורים. את העלות מימנו בוגרת בית הספר ובעלה האמיד. הגיע גם ידיד של יורם, בן כיתתו, שחי באיטליה, התארח בביתם ובהמשך הזמין את יורם ודיתה לנפוש בביתו היפה באיטליה.

70 | מרדכי פלצור < כשהגענו ללנינבד הייתי כמעט בן 13 .לפני המלחמה הספקתי ללמוד רק ארבע כיתות בית ספר עממי. בית הספר החדש לא היה בית ספר מסודר שבו בשמונה יש צלצול ונכנס מורה. יצרו כיתות לפי קבוצות גיל ולימדו כשעתיים ביום. היו שתי כיתות ושתי מורות והן לימדו מה שרצו, או מה שידעו ללמד. היו מבחנים, אך המעבר מכיתה נמוכה לכיתה גבוהה יותר היה על פי הגיל ולא על פי הידע או הרמה. דיברנו בינינו פולנית. קיבלנו מממשלת פולין מגבעות – ״ ַַבֶּר ֶ טים״ – וכך היינו מזוהים בעיר כפולנים. בבית הספר פגשתי את יּוֶר ֶ ק גֹול ְְדַו ַ וג שהיה חברותי ונחמד. נדבקנו זה לזה למן ההתחלה והתיידדנו. הזמנתי אותו לשחק אצלנו בחצר, עם עוד כמה ילדים נחמדים שגרו באזור. כיתת לימוד טיפוסית בבית הספר ״Lyceum״ תחת השלטון הסובייטי, לנינבד

| 71 יורק היה בחור כמוני. קיבלנו חינוך דומה בבית. צורת ההתנהגות שלו התאימה לי, הוא התנהג כמו ילד ממשפחה טובה, והיה נעים להיות בחברתו. הוא היה ילד רציני, שקט, לא שובב, לא עשה דברים משוגעים. כבר בגיל הזה היה חכם וחושב, מוצא פתרונות לכל מיני בעיות שהתעוררו. היו ילדים אחרים שלא התיידדנו איתם כלל. נוצרו מין קליקות קטנות של 3-2 חברים, והיינו נפגשים. קולנוע לא היה, מסעדות לא היו, גלידות כמובן שלא, אז עלינו על הגגות או הלכנו לנהר הענק שעבר בעיר להסתכל יחד. מצאנו לעצמנו איך לבלות את הזמן. ניסינו להימנע ממבט על הנשים הטיג׳יקיות, שהסתירו את פניהן כשהסתכלנו עליהן, כי עלול היה לצאת פתאום גבר ולזרוק עלינו אבנים. ספרי לימוד בשפה הפולנית שנכתבו על ידי הוצאה לאור סובייטית לבתי ספר שהוקמו לילדי גולי פולין בעת מלחמת העולם השנייה

72 | מרדכי פלצור < כעבור כמה חודשים גויס אבא שלי לחטיבה )בטליון( 16 של הצבא הפולני, בפיקודו של הגנרל ַא ַ נֶד ֶ רס7 1 ובשנת 1942 אמי ואני הצטרפנו אליו למקום מושבו בציַַרְק ְ צ׳י. היינו היחידים שעזבו אז את לנינבד. ביום אחד ארזנו את כל רכושנו, שתי מזוודות – זה מה שהיה, אמרנו שלום ובזה נפרדתי מיורק גולדווג חברי, שנשאר עם משפחתו בלנינבד. מאז לא שמענו ממנו. לא היה דואר, לנו לא הייתה כתובת. החיים ותלאותיהם נמשכו, הקשרים ניתקו ושכחתי מכל החברים, אבל את יורק גולדווג זכרתי. ואכן, כעבור שנים, התחדשה חברותנו... 17 צבא אנדרס, על שם מפקדו הפולני, הגנרל ולדיסלב אנדרס, היה כוח צבאי פולני, נאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון, שהוקם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות ביוני 1941 ,חיילים פולנים ובהם יהודים התנדבו לשרת בצבא האדום ונלחמו בשורותיו. יחסם של מפקדי היחידות בצבא אנדרס כלפי היהודים היה בדרך כלל עוין, ובכל זאת שרתו בצבא זה 000,4 יהודים, שהיוו כ-5 אחוזים מחייליו. בסוף 1942 הגיעו חיילי צבא אנדרס לארץ ישראל דרך טהרן. כ-000,3 מהחיילים היהודים נשארו בארץ והצטרפו למחתרות הארץ-ישראליות. היתר השתתפו בפלישה לאיטליה ובקרבות באזור מונטה קסינו. 22 יהודים נפלו בקרבות אלה, 62 נפצעו ורבים זכו באותות הצטיינות בסיום המלחמה. לבוש טג'יקי מסורתי לצד לבוש מודרני ברחוב השוק של לנינבד, 1939

| 73 רחוב בלנינבד

74 | גטו זמושץ'. למעלה: גדרות התיל; למטה: תור למכולת

| 75 ד בחזרה לפולין החרבה החלטתם האמיצה של יחיאל וגולה להימלט מזמושץ' עם פרוץ המלחמה הצילה את חיי המשפחה הקטנה. ב-14 בספטמבר 1939 ,זמן קצר אחרי עזיבתם, כבש הצבא הגרמני את העיר. מאות יהודים שלא הספיקו או לא רצו לברוח נהרגו מהפצצות האוויר הכבדות של הגרמנים, הן מקרב התושבים, והן מקרב הפליטים הרבים שהגיעו אליה ממערב פולין. הגרמנים הכובשים, ביחד עם אנטישמים מקומיים, ניצלו את ההזדמנות לביזה ולרצח. יהודים נאלצו לשלם כופר ולעבוד עבודות פרך. מונה יודנראט18 , וב-1940 גברו הרדיפות. היהודים חויבו ללבוש סרט-זרוע ובו מגן דוד צהוב. תנועתם, עיסוקיהם ואספקת המזון הוגבלו, ורבים נשלחו למחנות כפייה. ב-1941 נאלצו כל היהודים בזמושץ׳, כ-000,7 במספר, לעבור לגטו פתוח באזור החדש של העיר, ורבים נספו במגפת טיפוס קשה. הגירוש הגדול הראשון של יהודי זמושץ׳ אירע ב-11 באפריל 1942 ,בערב פסח. כל היהודים רוכזו בכיכר השוק ונורו, בכיכר או בדרכם לתחנת הרכבת. כ-000,3 יהודים גורשו למחנה המוות בלז׳ץ. אל הנותרים בגטו נוספו מגורשים יהודים מצ׳כוסלובקיה ומגרמניה. הגירוש השני אירע ב-27 במאי, ובו נשלחו כ-100,2 יהודים לבלז׳ץ ונרצחו שם. במהלך קיץ 1942 נשלחו למחנות מוות, בכמה גירושים 18 יודנראט - מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית.

76 | גירוש יהודי זמושץ׳ מהגטו למחנה ההשמדה בלז׳ץ, אפריל 1942

| 77 קטנים יותר, כמעט אלף יהודים. הגירוש הגדול השלישי אירע ב-16 באוקטובר 1942 .היהודים שנותרו בעיר רוכזו בכיכר השוק, נלקחו לאיזביצה ומשם לבלז׳ץ ולסוביבור, שם נרצחו. כמה מאות יהודים, שהסתתרו במחבואים שהכינו מראש, נחשפו ונעצרו בעזרת מכבי האש הפולנים. הם הוחזקו שמונה ימים ללא מזון ושתייה, ומי ששרד, הוצא להורג בבית העלמין היהודי. עד מרץ 1943 נרצחו כל היהודים שנותרו בגטו של זמושץ׳. במאי 1943 נשלחו אלף היהודים האחרונים ממחנות מוות ליד בלז׳ץ אל מחנה ההשמדה מיידנק, ונספו שם. ב-18 באוקטובר הוכרזה זמושץ׳ כ״י ּוֶּד ֶּוֶּדנַרַ יין״ – כלומר, ״נקייה מיהודים״. הדוד אביגדור אינלינדר, האיש העשיר בעיר, האמין שיצליח להתחבב על הגרמנים בכך שארגן עבורם פגישות, ארוחות ומתנות, ובכך יציל את עצמו ואת בני משפחתו. אך למרות נדיבותו, לאחר אחד הביקורים ירה בו חייל נאצי בראשו כשעמד בפתח ביתו והרגו. יש גרסה האומרת כי הוא נלקח על ידי הנאצים מביתו במריצה לכיכר, ושם נורה בראשו למוות – למען יראו היהודים וייראו. הבית של משפחת אינלינדר קיים ועומד עד היום בכיכר השוק. ״שארית הפליטה״ חזרה לזמושץ׳ עם תום המלחמה הותר לשניים וחצי מיליון הפולנים שהוגלו או ברחו לברית המועצות לשוב לפולין, שהייתה עכשיו גרורה של רוסיה. ב-1946 ,אחרי כחמש שנות חיים בטג׳יקיסטן שבה עברו על יורק שנות נעוריו, יצאו הוא והוריו לדרך חזרה הביתה. בהגיעם מצאו חורבן ושממה. בנייני העיר זמושץ׳ לא ניזוקו הרבה במהלך מלחמת העולם השנייה והעיר הצליחה לשמור על אופייה המקורי, בין היתר הודות לכך שהיא יועדה על ידי הגרמנים להיות חלק ממרחב המחיה העתידי שלהם )"Lebensraum :)"באזור

78 | זמושץ׳ נערך ניסוי בטיהור אתני, וב-1943 גורשו כ-000,110 איש מכפרי האזור. במקביל, יושבו במקום כ-000,10 גרמנים. במהלך 1944 שוחררה העיר על ידי הצבא האדום. הניצולים הבודדים שהחלו לשוב לביתם אחרי השחרור נתקלו בקבלת פנים עוינת מצד האוכלוסייה הפולנית, שהשתלטה בהיעדרם על רכושם ובתיהם. בשנת 1945 נרצחו שני יהודים על ידי אנטישמים. זמן מה אחר כך עזבו רוב היהודים את זמושץ׳, ועד שנת 1947 נותרו בעיר רק חמישה יהודים. רחוב בזמושץ׳ לאחר המלחמה, 1946

| 79 דיתה < כששבו לפולין בשנת 1946 מצאו שם הרס מוחלט. בדרך עברו בכל המקומות שבהם חיו פעם בני המשפחה, ולא מצאו בהם אף אחד. לא היה זכר לכל המשפחה והמכרים. כשהגיעו לזמושץ׳ עלו לדירה שלהם ומצאו שגויים גרים בה ומשתמשים בחפציהם, ואפילו בסדינים הרקומים במונוגרמה המשפחתית. כשראו מה קרה לזמושץ׳ הם התיישבו לזמן קצר בּביטֹום, עיירה קטנה על יד אושוויץ. שם נפגשו וחידשו את הקשר עם פולה ואלה רוזנברג )לבית פרץ(, לימים אלה אלכסנדרוביץ׳. אלה אלכסנדרוביץ׳ < כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש. אחרי תלאות השואה התאחדתי עם אמי, וב-1946 הגענו לעיירה קטנה ליד ורשה. שם פגשנו את המשפחה של יורק, שחזרה מברית המועצות. האימהות שלנו הכירו לפני המלחמה, בזמושץ׳. כשחזרו לפולין חיפשו זו את זו, ואחרי הפגישה המחודשת הקשר בין המשפחות התהדק. מי שהצליחו לחזור היו שארית הפליטה; אנשים בודדים, חלקי משפחות, אנשים שאיבדו את כל שהיה להם. למצוא מישהו קרוב שנותר בחיים, שניצל – היה דבר מאוד משמעותי. רק למעטות מקרב חברותיי לבית הספר היו גם אבא וגם אמא. המושג ״משפחה״ היה אז אחר. אמא שלי איבדה את הבן שלה, ויורק הפך להיות קרוב אליה כמו בן. אני חושבת שגם הוא הרגיש כך. הייתי בת שמונה או תשע והיה עליי להתחיל ללמוד בכיתה ג׳, מבלי שהיה לי שום עבר קודם של לימודים בבית ספר, ומבלי שידעתי לקרוא. מרוב מצוקה סירבתי ללכת לבית הספר. גולה לקחה אותי לשיחה שבה הסבירה כמה חשוב ללמוד, כמה חשוב להיות בבית ספר. בזכותה ויתרתי על הוויתור.

80 | ״מצטיין בכל״ לימודים באירופה של אחרי המלחמה גולה, יחיאל ויורק ניסו לשקם את חייהם. תחילה התמקמו בווינה, שם חיו במשך שנתיים או שלוש. ארגונים ציוניים כמו הג׳וינט, עלייה ב׳, הסוכנות וארגון ״הבריחה״ סייעו לפליטים היהודים באירופה באותן שנים. בזכות התעודות המצוינות של יורק, שאפשרו לו להתקבל לכל אוניברסיטה בעולם, הוא החל ללמוד ארכיטקטורה באוניברסיטה של וינה. אחר כך עבר לִאִ יווֵרֵ יָאָ ה )Ivrea )באיטליה, שם עבד תקופה במפעל Olivetti .בהמשך העניק לו הג׳וינט מלגה ללימודי הנדסת חשמל ב״אורט״ בז׳נבה, שוויץ. שם הוא למד היטב וזכה לאוכל טוב ולחשיפה לתרבות גבוהה. כשיורק נסע לשוויץ, החליטו גולה ויחיאל לעלות לישראל. הם יצאו למסע ארוך שתחילתו בחצייה רגלית את האלפים האוסטריים לאיטליה וסופו בהפלגה לחופי הארץ. דיתה < הם לקחו איתם לדרך אלבומי תמונות, סבון וכפיות לתה, וכך החלו לצעוד ברגל, דרך האלפים, לאיטליה, יחד עם קבוצות שיצאו משם לארץ ישראל. מסלול העלייה אורגן כנראה על ידי הסוכנות. דנה < סבא וסבתא לא היו ציונים אידיאולוגיים. הם היו שורדים. הם הגיעו לארץ כי כשחזרו לפולין הבינו שאין להם מקום שם, והסוכנות באה והציעה פתרון. הייתה בהם איזו כמיהה; אמנם לא לכותל המערבי, אבל כן למשהו שמאחד. היה להם צורך להזדהות עם איזה קולקטיב, עַ ם. סבא היה דתי, אבל סבתא, המשכילה, הייתה שייכת לעַ מִ יּות הזאת, לאו דווקא לציוניות. < תעודת בגרות בהצטיינות יתרה שהוענקה ליז'ה )יורק( גולדווג עם סיום לימודיו בבית הספר הפולני בלנינבד, 1946

82 | יורק סטודנט לארכיטקטורה, וינה, 1947 יורק ברומא, סוף שנות ה-40

| 83 יורק סטודנט להנדסת חשמל בז'נבה, 1950-1952 עם חברים ללימודים, אפריל 1949

שער שני עלייה לארץ והקמת משפחה

86 |

| 87 ה חיים חדשים בישראל גולה ויחיאל הגיעו לישראל בשנת 1949 ,למדינה הצעירה שזה אך הוקמה. יורק נשאר באירופה למטרת לימודים. ״בית ישראלי ראשון״ התחלה בקריית מוצקין דיתה < מאיטליה המשיכו גולה ויחיאל ועלו לישראל, ואחרי שהות קצרה במעברה התיישבו בקריית מוצקין. גולה עבדה כמורה לתפירה בבית ספר, כי לא ידעה עברית, ויחיאל עבד בתחנת הרכבת. הוא עבד מארבע לפנות בוקר, מכר כרטיסים וכיוון את הרכבת. החיים שלהם היו קשים. הם חוו שתי מלחמות עולם ואת כל השנים הקשות שבאו אחר כך. בארץ עברה גולה תאונת דרכים נוראה. מכונית שאיבדה בלמים התדרדרה ומעכה אותה אל קיר כשהלכה על המדרכה ברחוב הרצל בחיפה. היא נפצעה קשה והייתה מצולקת מאוד אחר כך. אלה אלכסנדרוביץ׳ < אמא ואני הגענו ארצה זמן קצר אחריהם, בינואר 1950 ,שנת השלג הגדול בחיפה ובתל אביב. גולה ויחיאל חיכו לנו בנמל. הם גרו אז בדירה קטנה בקרית מוצקין, והכינו לנו ארוחה חמה. זה היה הבית הישראלי הראשון שראינו. בתקופה זו יורק לא היה בארץ, אבל ידענו מה קורה איתו. אנחנו התיישבנו בתל אביב, ותמיד נשמר קשר נפשי קרוב בינינו לבינם.

88 | ״צבא, לימודים, עבודה״ התבססות בתל אביב יורק הצטרף להוריו ב- 1952 ,והשלושה עברו לתל אביב. הוא שינה את שמו ל-יורם והתגייס לצה"ל, שם שירת במרכז המיכון והסטטיסטיקה בחיל השלישות )ממ"ס(. בהמשך נטמעה היחידה בממר"מ )יחידת המחשב הראשונה שנוסדה בצה"ל בשנת 1959 .)במקביל לשירות הצבאי למד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב. תחילה גרו ברח׳ הגלעד בצפון העיר, ומשם עברו לרח׳ בר כוכבא, שם קנו דירה מבן הדוד שלהם, הקבלן אדם שטרן. כשהשתחרר מהצבא התחיל יורם לעבוד במרכז קופת חולים, אצל פרופסור �ַּכֵּנֵף. כך עזר להוריו לשלם את המשכנתא, לקנות מקרר. הוא גר עם הוריו עד לנישואיו עם דיתה, כשהיה בן 34 .אחרי שעזב התחילה גולה לעבוד כמנהלת חשבונות בבית חרושת לבלוקים כדי להשלים את ההכנסה החסרה. אלה אלכסנדרוביץ׳ < ביני ובין יורם היה הבדל גיל די גדול. כשהתגייסתי לצבא יורם בדיוק עמד להשתחרר מהיחידה שעמדתי להתגייס אליה – ממ״ס )מרכז מיכון וסטטיסטיקה(. הייתי מאושרת להגיע למדור הזה ונזקקתי להדרכה ולייעוץ. הוא היה כמו אח גדול, הינחה אותי למי כדאי להתחבר וממי להתרחק ונתן הרבה עצות מעשיות. יורם במדי צה"ל, 1955

| 89 ״מדברות פולנית ומשחקות רמי״ שיקום קשרי משפחה אלה אלכסנדרוביץ׳ < כשעברו לתל אביב הייתה תקופה שבה גרו עם סבתא פרץ – הדודה של גולה ושל אמא שלי שבאה מצרפת, קרובת משפחה של הסופר הגדול י.ל. פרץ. הקשר בין המשפחות התהדק. היחסים בין הנשים היו מיוחדים. אף אחת מהן לא עשתה צעד בלי להתייעץ עם השנייה. דֹורה, ּפֹולה, גּולה וגּוצ׳ה היו נפגשות בבתיהן בתל אביב על עוגת שוקולד עם צימוקים או בלינצ׳ס, מדברות ביניהן פולנית ומשחקות ֶר ֶ מי. בין יורם לבין אמי הייתה קרבה גדולה. היא הייתה כדודה לו ויותר מזה, הם היו ממש ידידים קרובים. גם בגיל מבוגר. אמא שלי נולדה ב-1906 והאריכה ימים עד גיל 100 .בשבע השנים האחרונות לחייה הייתה בדיור מוגן. פעם יורם עם אלה אלכסנדרוביץ' )לבית רוזנברג(, 1955

| 91 דיתה ויורם באו לבקר אותה שם. היא כבר הייתה ירודה מאוד, וישבה באולם גדול עם חברה. לפתע, כשדיתה ויורם נכנסו בדלת האולם, ראיתי את אמא מרימה את הראש. עיניה אורו, היא הרימה את הידיים באושר וקראה, ״יורק!״. בתל אביב של אז הכל היה ריק ושומם. יורם אהב לצלם, ובשבילי הוא היה בעל המצלמה הראשון. יורם צילם אותי ליד שיח צבר גדול שצמח ליד ביתנו, רוקדת בלהקת ריקודי עם תלבושות ותפאורות, על המרפסת בבית יפה של בני משפחה ביפו. צילומיו קיימים עדיין באלבומים. ״כל כך רצינו להיות ישראלים״ החבורה התל אביבית יום אחד, סמוך לעלייתו לארץ, הבחין יורם במודעה המבשרת על תערוכת ציורים של פרופ׳ ּפּל ּוֶּצּוֶּצר. הוא זכר שאביו של מאצ׳ק – מרדכי, חבר ילדותו מלנינבד - היה צייר, והניח שמדובר בו. הוא הלך לתערוכה, ואכן, הייתה זו תערוכה מציוריו של הפרופסור, והקשר בין החברים התחדש. בהמשך נוספו לחבורה אורי הופרט ואורי בורסטין, ואחר כך גם אלה ואבר׳שה אלכסנדרוביץ׳ וחבריהם. הפולנים לשעבר מצאו ביניהם שפה משותפת, וניהלו חיי חברה תל אביביים פעילים. מרדכי פלצור < קורותיי מאז נפרדתי מיורק גולדווג בלנינבד ב-1942 יסופרו במקום אחר. בדצמבר 1943 ,בתום מסע ארוך ומפותל, הגעתי עם הוריי לפלשתינה. חלפו שנים. השנה 1952 .אנחנו כבר חיים בדירתנו ברחוב ביל״ו בתל אביב. אני כבר ותיק בארץ – הספקתי להשתתף במלחמת השחרור, בהגנה, בצבא, וכבר עבדתי כשלוש שנים במשרד החוץ. מישהו מצלצל בדלת. אני פותח, ובחור עומד בפתח ואומר, ״שלום, אני יורק גולדווג״. לא זיהיתי אותו. הוא השתנה, עברו עליו כל כך הרבה דברים. לא ציפיתי לפגוש אותו עוד.

92 | שאלתי, ״איך ידעת למצוא אותנו?״. הוא אומר, ״עברתי ליד לוח מודעות וראיתי, 'בית הספר לציור וציירות, פרופ' אלכסנדר פלוצר', עם הכתובת ביל"ו 36 ."הוא הביא איתו את הפלקט. עולה חדש, וכבר ידע לקרוא את המודעות בעברית! היו לי קשרים וחברים ויכולתי לעזור ולייעץ לו. הסברתי לו איך כדאי להתנהג בצבא, כדי שלא יזרקו אותו לתפקיד לא מתאים, ואכן כשהתגייס הגיע לשלישות הראשית. המלצתי לו ללמוד במקביל, כדי לזכות בזכויות של סטודנט, ולבחור ״מקצוע של אינטליגנטים״, כדי שלא ייאלץ לעבוד כפועל, וכך אמנם עשה: במקביל לשירות למד כלכלה באוניברסיטה. הוריו היו אנשים מבוגרים, נחמדים. לא הכרתי אותם מקרוב אבל נפגשנו מפעם לפעם והיה נחמד. הם היו משפחה עירונית, שקטה, מחושבת, בלי off show . אורי הופרט < עליתי ארצה בשנת 1950 ,חסר כל, בלי הורים. התגייסתי לצבא. בתחילת שירותי הצבאי הייתי חייל בהנדסה קרבית, אבל אחרי שהתרחש אסון בחיל וכמה חיילים נהרגו ונפצעו הוחלט לפזר את היחידה שלנו ואני הפכתי ל״ג׳ובניק״. את יורם, שהיה אז גם הוא ״ג׳ובניק״ בחיל כללי, פגשתי בשנת 1953 ,במשאית צבאית שאספה חיילים כמונו מצפון תל אביב ליפו, לכל מיני מטרות שהיו באותה תקופה. בנסיעות היומיומיות המשותפות האלה התחלנו לדבר. מבין כל החיילים שנסעו איתנו הוא היה האינטליגנט, התרבותי, המעודן, המאופק. כך נשאר תמיד. בתחילה דיברנו בינינו פולנית, כי העברית שלי הייתה נמוכה ביותר. גם העברית שלו הייתה בסיסית מאוד. שנינו היינו עולים חדשים, מאוד ״מדּו ַּפַרִס ִ ים״ )מדוכאים(: להיות אז עולה חדש נחשב כלא מכובד, והתקבלנו בזלזול ודחייה על ידי הצברים. שמו היה במקור יּוֶר ֶ ק, שהוא שם חיבה לשם ֶֶיֶזֶ ׳ה )גם לי קראו יּוֶר ֶ ק – אך זה בא משורש אחר(. יורם גילה לי שיש לו עוד שני חברים, מרדכי פלצור )מאצֶ׳ֶק ּפלּוֶצ ֶ ר(,

| 93 יורם )לשעבר יורק( גולדווג, תל אביב, 1955

94 | ואורי בּּורסִט ִ ין. אורי היה בחור מופנם שחי עם אמו בדירה קטנטונת. יחד היינו חבורה סימפטית מאוד. היינו נפגשים על שפת הים בחוף גורדון, יורם, מרדכי, אורי ואני. המכנה המשותף בינינו היה היותנו הנרדפים והמבוזים. אמנם, מרדכי ויורם הגיעו מהצד הרוסי, אורי מהצד הגרמני ואני משלזיה, אבל כולנו היינו פולנים, יהודים-פולנים. חונכנו בתרבות פולנית, ול״פולניות״ נלווה אז בוז. לא דיברנו על הנושאים האלה, היינו בני עשרים וחסרי מודעות. כל כך רצינו להיות ישראלים, וניסינו להתרחק מכל דבר שהיה קשור לפולין ופולניות. בפולין היה הכל מצוחצח, מחושב ויפה, ואנחנו רצינו להיות פראיים כמו הצברים. יורם לא כל כך הצליח... הוא הגיע משוויץ והיה תמיד מצוחצח, נקי ומסודר, ״מתורבת״. הוא התנהג יפה, ידע שפות שאיש לא ידע – צרפתית, גרמנית. אני הייתי ״שלומפר״, בכלל מסוג אחר. באתי מעולם אחר, מהשואה. פעם מרדכי הרגיז אותי וקיבל ממני מכות רצח, אני לא זוכר למה, כי הוא לא עשה לי כלום. יורם הפריד בינינו, ואחר כך היינו הידידים הטובים בעולם. ליורם לא היה עולה בדעתי להרביץ.

| 95 אלה אלכסנדרוביץ׳ < יורם השתחרר מהצבא כחצי שנה אחרי שהתגייסתי. לאבר׳שה ולי הייתה קבוצה גדולה של חברים בתל אביב, ויורם, שהיה בדרך כלל מופנם מבחינה חברתית, הצטרף לחוג הזה והשתלב יפה מאוד. מבחינה חברתית היה דומה יותר לאביו המופנם מאשר לאמו. הוא ואבר׳שה התיידדו מאוד, מצאו שפה ותחומי עניין משותפים. בחבורה היו עוד שני קצינים מהיחידה, וביניהם גם יונה זיידל, יוצא זמושץ׳, שהכיר את יורם ואת משפחת גולדווג. שנים אחר כך, כשעברנו לחיפה, נהגנו להיפגש עם החברים בכל פעם שהגענו לתל אביב. אבר׳שה אלכסנדרוביץ׳ < הכרתי את יורם ב-1958 ,עוד לפני שאלה ואני התחתנו. אני למדתי בחיפה ואלה גרה בתל אביב, ובביקוריי אצלה פגשתי לעתים קרובות גם את יורם. בסופי שבוע הייתי הולך עם אלה להורים שלה או של יורם. בבית הוריו החם של יורם הרגשתי כאילו אני במשפחה הכי קרובה. ליורם ולי היה הרבה במשותף, כי שנינו היינו בברית המועצות במלחמה, בין השנים 1941-1946 .אמנם, הוא היה באזור שהיו בו הרבה פולנים, ואילו אני הייתי בקזחסטן ולמדתי בבית ספר רוסי, אבל חיינו בסביבה רוסית וחלקנו חוויות דומות, כמו למשל התור ללחם. כשנפגשנו בתל אביב היינו מסתובבים ומדברים על כוסית וודקה. אנחנו ״קלקלנו״ את יורם במובן הזה. הקירבה הייתה כה גדולה, עד כי יורם הוא שמצא אולם וארגן עבורנו את החתונה. חיבבתי אותו, ואני מניח שהוא גם חיבב אותי. היינו חברים קרובים. הוא היה תמיד על ידינו, גם אם לא פיזית, גם אם לא התראינו זמן רב.

96 | יורם בתקופת הלימודים בארץ, 1956

| 97 תעודת בוגר תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב, 1959

98 | דיתה קולודני, 1961