מזמושץ לירושלים

| 99 ו חיי משפחה בגיל 31 ,אחרי שנות רווקות רבות, הכיר יורם את שכנתו היפה דיתה, שהייתה צעירה ממנו ב-13 שנה. השניים התאהבו וכעבור שלוש שנים, כשהיה בן 34 , נישאו. החתונה התקיימה ב-20 ביוני 1963 במועדון המסחרי-תעשייתי בתל אביב. שנה אחר כך נולדה דנה הבכורה, והוקמה משפחה. דנה < הוריי הכירו בתל אביב בשנת 1961 או 1962 ,בהמלצת חברתם דיצה מאיר9 1 .אמא חזרה אז בדיוק מאנגליה. ההבדלים ביניהם היו גדולים; אמא הייתה אריסטוקרטית תל אביבית יפהפיה. אביה, המהנדס פנחס קולודני, היה שותף לעסק משפחתי של חומרי בניין, והבניין שגרה בו היה שייך למשפחה. אבא גר בבית ממול; פליט פולני, שחי עם הוריו, מבוגר ממנה ב-13 שנים. אך הוא היה ג׳נטלמן פולני בכל רמ״ח איבריו, יפה תואר, והוא התאהב בה.. 19 דיצה הייתה בתו של בנימין מאיר, ממקימי מגדל וכל-בו שלום, ולימים אשתו של הסופר ישראל ויסלר המוכר כ״פוצ׳ו״.

100 | ״הרווקות מגיעה לסוף עידנה המפואר״ החתונה דיתה < ביום שישי בצהריים החלטנו שאנחנו מתחתנים. אמא שאלה אם נבוא לארוחת ערב כי אבא עושה קידוש, ואז סיפרנו להם שאנחנו רוצים להתחתן. הלכנו לדודה סוניה, שם הייתה כל המשפחה. למחרת בבוקר סיפרנו להורים של יורם, אחר כך הלכנו להורים של מרדכי פלוצר ולאדם שטרן. אלה היו השלושה הראשונים שהודענו להם. מרדכי פלצור < ב-1961 כיהנתי כקונסול במקסיקו סיטי, ויורם עבד אז במשרד התיירות בארץ. ב-11 ביוני 1963 קיבלתי ממנו מכתב שבו בישר לי על נישואיו הקרבים לדיתה. אירוע משפחתי על מרפסת דירתה של משפחת קולודני, תל אביב, 1963. יחיאל עומד חמישי משמאל, יורם עומד שביעי משמאל, גולה יושבת שלישית משמאל

תל אביב, 63.6.11 מרדכי יקירי, כרגיל קשה להתחיל אחרי הפסקה כל כך ממושכת. בינתיים חלו בחיי שינויים מרחיקי לכת ואני בטוח שהספקת לשמוע על חלק מהם. אנסה לסכם בכמה משפטים: לפני שנה בערך התחלתי ״להסתובב״ עם שכנתי ממול בשם דיתה )יהודית( קולודני. בעוד ימים מספר אהיה נאלץ להוציא את המסקנות... הרווקות שלי מגיעה לסופה המפואר – אנו מתחתנים ב-20 ביוני )פרטים בהזמנה(. הכלה הנה לפי דעתי נערה מקסימה. ממש ילדה – בת 20 .ילידת תל אביב, משפחה טובה ומכובדת... כעת אנו מתכוננים לאירוע הגורלי במרץ רב. הוריה של דיתה נוסעים לחו״ל מיד אחרי החתונה, דבר שגרם לזירוז התכנית ודירתם תעמוד לרשותנו למשך חודשיים. בתקופה הזאת נשתדל להתארגן. הספקנו בינתיים לרכוש דירה. דירתנו היפה נמצאת ברח׳ ז׳בוטינסקי 137 קרוב לכביש נתניה, מול רח׳ הלסינקי )על יד כיכר המדינה(. אנחנו נגור בקומה ג׳. בבניין יש מעלית. בדירה חדר מגורים יפה ושני חדרי שינה. כמובן שאנחנו שקועים בחובות )במשך חמש שנים 250 ל״י לחודש!(. בקיצור, לפניך קפיטליסט בעל רכוש בישראל. עוד לא החלטנו מה לעשות בשבוע הדבש. אין לנו מושג כיצד נרהט את דירתנו. כנראה שבשלב הראשון נגייס את ה״אלטע זאכען״ מהדירות הישנות ונעביר אותם לרח׳ ז׳בוטינסקי. החתונה עצמה תהיה מהקליבר ה״בינוני״ – החלטנו לצמצם אותה באופן מקסימלי. את הקידושין יסדר הרב נתן. בינתיים אני ממשיך לעבוד כרגיל. אומרים שבעוד שנה בערך יחול אצלי שינוי גם בשטח העבודה ודווקא בכיוון הרצוי. חוץ מזה הכל במקומו עומד... אצלך בבית הכל בסדר. נדמה לי שאינך כותב מספיק להוריך, אם מותר לי להתערב. הם מודאגים מאוד והייתי מייעץ לך למלא את החלל על ידי משלוח צילומים, קטעי עיתונות וכו׳. ידיעות קטנות מהסוג הזה מרגיעות אותם. אצל הוריי אין חדש, כמובן שהם מתרגשים מאוד מסיבות מובנות. אין אני פוגש הרבה מכרים חוץ מהופרט ומבורשטיין. כולם ממשיכים בדרכיהם... כל טוב, להתראות בקרוב, שלך – יורם | 101

102 | מכתב התשובה של מרדכי לא איחר לבוא: כ״ב בסיוון, תשכ״ג, 14 יוני 1963 יורם יקירי, אין זה מקרה שמכתבי זה נכתב במסגרת שחורה, כי בא אני כאן להספיד רווק זקן ועליז אשר יילך לעולמו ב-20 ליוני 1963 ,בגיל 34 + שבועיים, ומתאריך זה ייהפך לאחד מבין 854,968 בעלים בישראל. איפה, איפה הדם, יורם? אני רואה שלא עמדת בפיתויים הקטנים של החיים, שהחלטת לזנוח את חיי הרווקות העליזים, את החופש ולקחת על עצמך עול של משפחה וילדים וכל הכרוך בסוגיה זו. למן ה-20 בח.ז. תחדל להיות עוד רווק שבהיכנסך למקום כלשהו עובר רעד בנשים הנמצאות שם. למן תאריך זה תחדל להיות אובייקט בו מתעניינות הרווקות בישראל, ולמרות ידידותנו בת ה-30 ,בצער רב עליי להודיעך כי למן תאריך זה תגורש באופן סופי ובבושת פנים ממועדוננו – מועדון הרווקים. אולם למרות כל האמור לעיל – אל ייפול רוחך. חיש מהר תתרגל לגורלך ולמצבך החדש. תצטרך בהכנעה למסור דו״ח מלא על מעשיך כאשר תאחר לחזור הביתה מעבודתך, תצטרך לדאוג לדירה ולריהוטה, לצבע הקירות ולברז הדולף במטבח. אני רואה שלא עמד לך העוז להמשיך להיות יוצא דופן ואתה הופך לאחד מן הישוב. אם אהיה כן לחלוטין, אני מוכרח לומר שהעניין מרגיזני, כי אני רואה שחברים טובים וידידים ותיקים כמוך זונחים אותי אחד אחד ואני מרגיש כמעט בודד במערכה, ומכאן שמלחמת בודדים נגד רבים כישלונה מובטח מראש, וכנראה שלא תהיה ברירה בידי, אלא למות מות גיבורים כמוך. ועתה – מקודש לחול. בשבוע שעבר כתבו לי הוריי את הבשורה המשמחת, ותתאר לעצמך שלמרות עינו החדה של אבי, חוות הדעת הייתה חיובית ביותר. למחרת קיבלתי את ההזמנה וכאן ראיתי שאין זה צחוק כלל ועיקר אלא שהעניין הפך להיות רציני לגמרי. לצערי הרב, הואיל וההזמנה הגעתיני קצת באיחור, לא אוכל להגיע בזמן כדי להיות איתכם ביום הנכסף ועל כן קבלו נא, דיתה, אתה וההורים המאושרים את איחוליי מקרב הלב וברכותיי הלבביות ושיהיה הכל בסימן טוב ובמזל טוב, כן תרבו, אמן סלה. אני מקווה שלא יארך הזמן ואשוב ארצה ואז אוכל להביע את איחוליי אישית ואסיים שנית באיחולים ובברכות מתוך ציפיה לשמוע מכם בעתיד הקרוב. שלכם תמיד, מרדכי

| 103 מיד אחרי החתונה יצאו יורם ודיתה לירח דבש בקפריסין, משם כתב יורם גלויה לחברו מרדכי: קורניה, 63.6.23 למוטקה שלום רב, רב תודות עבור מכתב הגירושים מחיי הרווקות. אכן גורשתי בטקס נישואין רב רושם אבל נתקבלתי בזרועות פתוחות לאגודת הנשואים רבת ההשפעה. כפי שציינת במכתבך רבים הם חבריי לצרה, וצרת רבים הרי היא חצי נחמה. מיד לאחר האירוע ההיסטורי נאלצתי תחת לחץ של דעת הקהל )הרווקים( לעזוב את הארץ. הפלגנו בספינת אל על אבל הרוחות הביאונו לחופי האי הבודד קפריסין. כאן חיים אנחנו – אשתי וה-אקס רווק – חיי רובינזונים והוללות. אני תקווה שיותר פרטים כתבו לך במכתבים הוריך. דו״ח מדויק מאיתנו תקבל לאחר שובנו מארצו של מקריוס שאינו מאפשר לנו לכתוב לך יותר. בתקווה להתראות בארץ הקודש בקרוב, שלך, דיתה ויורם )בע״מ( גלויה שכתב יורם למרדכי מירח הדבש בקפריסין, 23 ביוני 1963

יורם ודיתה ביום חתונתם, 20 ביוני 1963

| 105 ״הפכים משלימים״ זוגיות לאורך שנות חייהם המשותפים הירבו יורם ודיתה בטיולים ובנסיעות, ושיתפו פעולה בכל משימה. דיתה התלוותה לנסיעות העבודה של יורם ולקחה בהן תפקיד פעיל, ויורם מצידו טיפל ותמך בדיתה במסירות, וסייע לה להתגבר על המגבלות הגופניות והבעיות הרפואיות. הקשר החזק והעמוק גבר על ההבדלים הניכרים ברקע, באופי ובטמפרמנט. שרון < הם הפכים משלימים. היא ״פלפלית״, אוהבת מסיבות, סמול טוק, יודעת וקולטת הכל. אישה עם נוכחות חזקה. בניגוד אליו – שקט, מדבר בדיוק רב, עם הרבה חשיבה מקדימה. הוא עמוק, איטי ורגיש והיא מהירה ומגיבה מיד. אולי הפער הוא מה שמשך אותם זה אל זו. היא הסכימה לנסוע איתו כמה פעמים בשנה, וממש הייתה לו עוגן בנסיעות האלה, עזרה לו בהרבה צדדים פרקטיים ובעיקר ביחסי הציבור. בזכות היציבות שלו אבא יכול היה להכיל את המרץ שלה. שלום בית היה חשוב לו כל כך אחרי מה שעבר ומה שעברו חברים ואנשים אחרים. אחרי כל סיפורי הזוועה שהכיר הוא מאוד העריך משפחה. והיא, למרות שלפעמים הייתה חסרת סבלנות כלפי האיטיות שלו, העריכה את חוכמתו הרבה. היא אהבה אותו והיה לה מעניין איתו. תמיד אמרה לי, ״את צריכה לחפש בן אדם שיהיה לך מעניין איתו. ושתאהבי אותו״. הם היו צוות שתפקד – כמה פעמים בשנה היו מקימים דוכן באחד מפסטיבלי הקולנוע שבהם היה אבא משתתף במסגרת עבודתו, נוסעים, בונים, פותחים, סוגרים – זו עבודת צוות לא שגרתית. היה שם קסם שעבד, הפכים שההשלמה שלהם הניעה גלגל של חיים.

נישואי יורם גולדווג ויהודית )דיתה( קולודני, 20 ביוני 1963

| 107

דיתה עם דנה התינוקת, אפריל 1964

| 109 ״עם כל ילד סוג אחר של קשר״ אבהות יורם ודיתה הביאו לעולם שלושה ילדים. דנה, הבת הבכורה, נולדה ב-1964 , כשנה אחרי שנישאו. אורן נולד ב-1969 וב-1971 נולדה שרון. יורם היה אבא פעיל, מעורב בגידול ובחינוך, אוהב וחם. דנה < עם כל ילד היה לו סוג אחר של קשר. עם אורן החיבור היה אינטלקטואלי יותר, עם שרון – אבהי, פיזי, עם הרבה חיבוקים. ביני ובינו היה קשר מיוחד מאוד. לא היה לילה שבו ישנתי בבית ואבא לא נתן לי נשיקת לילה טוב, גם אם חזר באמצע הלילה. אני חיכיתי לזה. ב-1980 ,כשהייתי בת 16 ,אירע אירוע ששנינו לא שכחנו. אבא לקח אותי לבית הספר, כדרכו. ליד רמת שרת הייתה שלולית גדולה. אבא איבד את הבלמים ונכנס בעמוד עץ. אני נזרקתי קדימה ושברתי את השמשה הקדמית של האוטו. נפצעתי בפנים, השיניים נשברו. במשך שנים אחר כך עוד עברתי טיפולים. אבא לא סלח לעצמו. בעקבות התאונה נשלל ממנו רישיון הנהיגה. כשעמד בפני השופט כדי לחדש את הרישיון אמר בדרמטיות, ״כבוד השופט, את העונש שלי אני קיבלתי״. השופט שוכנע והרישיון הוחזר לו. יורם עם דנה, ישראל, 1988

110 | אורן < הוא היה אבא טוב. היה קם מוקדם בבוקר, מעיר ומארגן אותנו, מכין סנדוויצ׳ים ומשהו חם לשתות, מסיע לבית הספר למרות שלא היה הכרח בכך, ולמרות שזה האריך לו את הדרך. אנחנו לא תמיד היינו ״לקוחות קלים״, אך הוא היה מסור אלינו, תמיד מוכן לעזור ולהיענות לכל בקשה. הוא עזר בשיעורי הבית, בכל התחומים )למעט תנ״ך, שפחות הכיר(. לי הוא עזר מאוד במתמטיקה. הוא היה אדם מאוד אנליטי, זכר היטב את המתמטיקה שלמד, וכדי לפתור בעיה מתמטית היה צריך רק לשבת רגע, ״לסדר את הראש״ ולהתאים את הידע שלו לנוסחאות שלנו. באנגלית היה עובר על החיבורים שלי, מעולם לא הייתה לו טעות כתיב. נהגנו לקרוא יחד ספרים, כולל טקסטים מקוריים בשפה בריטית של תחילת המאה העשרים, כמו ״שרלוק הולמס״ של קונן דויל. הוא לקח אותי ל-Council British כדי שאיחשף לתרבות הבריטית, לעולמות אחרים ולמושגיהם. היו לנו שיחות אינטלקטואליות על היסטוריה, על אקטואליה. בימי שבת נהגנו ללכת לתוכניות ראיונות ותרבות בתיאטרון ירושלים. אבא ידע לצייר יפה ועזר לנו כשהיה צריך לצייר משהו לבית הספר. הייתה תקופה שצייר בשמן. בטיולים נהג לביים ולהעמיד אותנו חצי שעה מול השמש עד שהשיג את התמונה שרצה... אורן ושרון, אוקטובר 2006

| 111 שרון < אבא שלי הוא לב ענק. רק מלהגיד את זה אני מתחילה לבכות. רגיש, עדין, חכם, אציל נפש, פשוט בן אדם מדהים. רכילות, נקמנות, רגשות שליליים היו דברים שלא נגעו בו. היה קשה להכעיס אותו. אם בכל זאת כעס היה זה רק כשנתקל בעוול משמעותי. כשקרא לי בשמי המלא – ״שרון״ או אפילו ״שרון גולן״ – זה היה שיא הרשמיות. לכל שאלה ששאלתי אותו בילדותי הייתה לו תשובה, תשובה עמוקה. בגיל שלוש שאלתי, ״של מי הקול שיש לנו בראש?״ וקיבלתי תשובה שעד היום מהדהדת בי. בגיל שש או שבע שאלתי איך עובדת מכונת צילום והוא נתן הסבר מפורט. הוא הכיר את הרקע לכל תמונה במוזיאון הלובר וידע לספר על המלך בתמונה, וגם לתת סקירה היסטורית על התקופה ולהסביר על הצבעים והטכניקה. כל מדריך במוזיאון היה שמח בידע כזה. היה נפלא להיכנס איתו לשיחות, הוא לא נטה ל״סמול-טוק״. לפעמים טלפן אליי, ״רק לשמוע את קולך״. בילדותנו היה עולה לשמוע איך אנחנו, הילדים, נושמים בלילה. הוא לא היה מחובר מאוד לגוף הפיזי שלו, לתחושות הגופניות. למשל, איחר להבחין שראייתו נחלשה. הוא מיעט לעסוק בספורט, לא היה גנדרן, אוכל מבחינתו נועד כדי לחיות. קל היה לפנק אותו בפרוסת חלה טובה עם חמאה. יורם ושרון, ישראל, 2009

| 113 ״נבגד על ידי האל״ דת ומסורת אורן < סבא יחיאל היה דתי והלך לבית כנסת כל יום. למרות דתיותו הסכים שאנחנו, החילונים, נבוא בשבת עם אוטו. גם אותי הוא לקח לבית הכנסת שלו בתל אביב כמה פעמים. למרות שלמדתי בבית ספר יהודי דתי בארה"ב, אינני ידען בנושא. אצלנו בבית לא היו מנהגים כמו קידוש בערב שבת, לאבא זה לא היה חשוב. עם זאת, כשעברנו לגור בירושלים, הקפיד לקבוע מזוזות בבית. אמנם, סדר היינו עורכים וביום כיפור הוא נהג לצום, אבל נדמה שעשה זאת בגלל קוד ישראליות ולא מדתיות. הייתה לו הרבה ביקורת על ענייני דת ומדינה, ושאלות בנושאים אלה עלו על שולחן השבת. דנה < אבא לא היה דתי ואפשר להגדיר את הגישה שלו לדת כשל ״רפורמי מינוס״. הוא ראה במנהגים ובמסורת היהודית ערך חברתי רב, והתבונן על העניין בדרכו הרציונלית. למשל, טען שבימינו נסיעה בשבת אינה מצריכה ״מאמץ״ או ״עבודה״ ולכן אין כל סיבה להימנע מכך. שרון < אבא היה גם ידען וגם רוחני, אך לא דתי. הוא חש פגוע ונבגד על ידי האל, שאפשר לשואה להתרחש, שלא מנע מאסון כזה לקרות ומרוע כזה להתקיים. זה היה בלתי נתפס בעיניו. הוא נפגע עד כדי כך, שלא יכול היה להמשיך בדרכה של הקהילה שהיה שייך אליה. הוא לא דיבר על הנושא הרבה, הגישה שלו הייתה ״עזבו את זה״... הרוחניות שלו הייתה דבר מאוד אינטימי. לעולמו הפנימי העמוק לא היו שותפים.

114 | ״האופטימיות של אבא״ מות יחיאל וגולה יורם היה בן יחיד ומסור להוריו, יחיאל וגולה, כל חייהם. הוא ובני המשפחה שמרו על קשרים הדוקים איתם וסעדו אותם עד יומם האחרון. היחסים בין יורם לבין הוריו היו טובים מאוד, בעיקר עם אמו, שהייתה אישה חכמה ומשכילה. על קבריהם חקוקה הכתובת, ״לזכר נספי השואה״. דיתה < יחיאל מת ב-1980 מהתקף לב. היה לו גם סרטן במעי, אבל לא סיפרו לו. הוא עבד עד גיל מבוגר מאוד במיֶט ֶ קס, חברה לטקסטיל, שם היה מנהל חשבונות. מדי שבת בבוקר היה הולך לבית הכנסת, ואחר כך עושה אמבטיה גדולה )״רוחצ׳ה״(. גולה האריכה ימים. אחרי מות יחיאל נחלשה מאוד. תחילה עוד חייתה בבית שלה, אחר כך גרה אצלנו במשך כמה חודשים, ואז עברה לבית האבות ״נווה שמחה״, שם גרה כמה שנים עד יום מותה. בחודשים האחרונים לחייה היינו באים לשם מדי ערב להאכיל אותה. היא הייתה קטועת רגל בגלל נמק שהתפתח בשל דפורמציה, ונפטרה מזיהום בגלל עירוי דם בגיל 86. אלה אלכסנדרוביץ׳ < הקשר בין אמי לבין חברתה הטובה גולה נשאר עד הסוף. גולה נפטרה לפני אמי. בשנותיה האחרונות היינו נוסעים בתחבורה ציבורית לבקר אותה בבית האבות בירושלים. אורן < סבא ידע פולנית, ובהיותו חלק מהקהילה היהודית-דתית בפולין של אותה תקופה ידע גם יידיש. ההשכלה שלו הייתה שונה, הוא בא מעולם אחר. הוא קרא כמה פעמים את כל התלמוד. סבתא הייתה אמא טובה ודומיננטית. היא הייתה אינטליגנטית מאוד וידעה שפות – פולנית, רוסית ויידיש. בילדותנו היא למדה אפילו אנגלית

| 115 דבורה )גולה( ויחיאל גולדווג, ישראל, שנות ה-50 כדי לחזק את התקשורת עמנו )אם כי בפועל לא שוחחנו באנגלית(. בניגוד לאבא, ששמר דברים רבים בעולמו הפנימי, סבתא ידעה לספר סיפורים. כשהייתי שואל אותה על המלחמה היא ענתה בשאלה, ״איזו מלחמה? הייתי בשתיהן...״. גם סבא וגם סבתא עבדו כל חייהם. דנה < סבתא גולה למדה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, דבר שהיה חריג מאוד, והייתה אינטלקטואלית, אשת חינוך, משפטנית, שלמדה גם ספרות. כשסבא נפטר אבא בכה בפניי לראשונה. ״בלי האופטימיות של אבא לא היינו מגיעים לאן שהגענו״, אמר.

שער שלישי חיי עבודה

"שלום ולהתראות" - ראש העיר לוס אנג'לס מברך את הקונסול הישראלי החדש לענייני תיירות, יורם גולן, עם כניסתו לתפקיד, 2 ביולי 1964

| 119 ז מעברים חייו המקצועיים של יורם התאפיינו בלא מעט מעברים – בין תחומי דעת, בין מקומות עבודה ואפילו בין יבשות. בכל התפקידים שמילא באו לידי ביטוי השכלתו הרחבה ואישיותו המיוחדת. בנוסף, בכולם באה לידי ביטוי שאיפתו לתרום למדינת ישראל ולתרבות הישראלית. אחרי שהשתחרר מהצבא עבד יורם כמה שנים כסטטיסטיקאי בקופת חולים כללית. ב-1963 זכה במכרז לתפקיד כלכלן במשרד התיירות, ומונה למנהל מחלקת השיווק לתייר. ב-1964 נשלח לארצות הברית, כקונסול לענייני תיירות בחוף המערבי. לנסיעה הצטרפו דיתה ודנה שהייתה בת שלושה חודשים. בשנת 1969 חזרו השלושה לארץ ונולד אורן. ב-1971 נולדה שרון. בשנים אלה גרה המשפחה ברחוב ז׳בוטינסקי בתל אביב, ויורם עבד במשרד התיירות. ב-1972 נסעה כל המשפחה לבוסטון, שם שימש יורם כקונסול לענייני תיירות. ב-1974 מונה למנהל לשכת התיירות הישראלית בחוף המזרחי של ארצות הברית, והמשפחה עברה איתו למנהטן, ניו יורק. פרט מתוך ידיעה בעיתון ״דבר״, 22 בספטמבר 1972

120 | אבא, אמא ודנה | לוס אנג'לס | 1964-1969

| 121 אורן ושרון מצטרפים | בוסטון | 1972-1974 מימין לשמאל, מלמעלה למטה: אורן ושרון על רקע הבית בבוסטון; עם אבא בחדר השינה; עם סבתא מרגוט קולודני; הימים הראשונים בבוסטון

122 | מהווי החיים והטיולים המשפחתיים בארצות הברית | 1972-1977

| 123

124 | דנה < בשנים אלה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, האווירה הייתה מאוד מתוחה, וסביב הדיפלומטים הישראלים הייתה אבטחה קבועה. משטרה ליוותה אותנו לבית הספר, זה לא היה כל כך נעים. בשנת 1977 חזרה המשפחה ארצה, לירושלים, ויורם המשיך במשרד התיירות. בשנת 1978 פירסם המשרד החדש, שהוקם בהמשך לאיחוד בין משרד התיירות לבין משרד המסחר והתעשייה, מכרז לתפקיד ״מנהל מרכז הסרט הישראלי״. יורם ניגש למכרז וזכה בתפקיד שאותו מילא מאז ובמשך שנים רבות, עד פרישתו. כמנהל מרכז הסרט הישראלי פיתח והיה שותף ליוזמות רבות שקידמו את הקולנוע הישראלי בשנים הללו. ״זכור שאתה אזרח העולם״ משרד התיירות מרדכי פלצור < בסוף שנות החמישים יורם עבד כסטטיסטיקאי בקופת חולים כללית, וכבר נמאס לו מהתפקיד. בינתיים משרד החוץ עבר לירושלים. דרך קשרים נודע לי שבחבר ה הממשלתית לתיירות, שתפקידה היה לדאוג לתיירים שבאו לארץ, החליטו להקים מחלקה לשיווק וחיפשו כלכלן. יורם זכה במכרז, מונה מיידית למנהל מחלקת השיווק לתייר והקים יחידה לעידוד רכישת מוצרי כחול לבן. לימים שלחו אותו לחו"ל ללמוד איך זה נעשה במדינות אחרות. בגלויות ששלח לי מלונדון תיאר, בין היתר, איך נוהגים לבדוק שם את איכות הבד והחולצות, או כמה פעמים מכבסים כדי לבדוק את האיכות. הוא היה מנהל מחלקה מצוין, ואחרי כמה שנים שלחו אותו לחו״ל בתור מנהל לשכת התיירות הישראלית בלוס אנג׳לס.

| 125 אורן < אבא החזיק בתפיסה אוניברסלית בנוסח ״זכור שאתה אזרח העולם״, ולא – ״אתה יהודי״, או, ״אנחנו והעמים״. טיילנו המון בחו״ל. הייתה במשפחה תרבות של טיולים, ואמא הייתה שותפה אקטיבית לזה. בארץ טיילנו פחות. ב-1982 עשינו טיול גדול במערב אירופה – פריס, בריסל )היה לו שם קרוב משפחה אהוב(, גרמניה, הולנד – כדי להכיר לשרון ולי את המקומות האלה. נסענו באוטו גדול, עם רדיו-טייפ ופינוקים. בגיל שש או שבע עשינו טיול גדול לסקנדינביה, והיה גם טיול גדול בארצות הברית, ל״דיסני וורלד״. בפלורידה. נסענו גם לקנדה, לפנסילבניה ועוד. ב-1997 הייתי איתו בפראג. כשהגיע לערים שונות בעולם אבא נהג לפתוח ספר טלפונים ולחפש את השם גולדווג, וכך באמת גילה קרובי משפחה. בארצות הברית הוא מצא ענף שלם של קרובים, שאיתם ניהל התכתבות גם בתקופה שאחרי השואה. קרוב בשם ויליאם גולד ניסה אז לעזור למשפחה להגר לארצות הברית והבטיח לתמוך ולעזור, אבל בסופו של דבר הם החליטו לעלות לארץ ישראל. עם הזמן, אבא בנה מחדש את הרשתות המשפחתיות שלו בארצות הברית, ואני עדיין שומר עמם על קשר למרות השנים שחלפו. אבר׳שה אלכסנדרוביץ׳ < כשיצאתי לשבתון הראשון בלוס אנג׳לס התייעצתי עם יורם איך לכתוב את שמי באנגלית. הוא החליט על דרך שלא נחשבה מקובלת: עם סיומת vitz ולא vich .אבל כשיורם החליט משהו – זה היה הקובע. בדרך ללוס אנג׳לס עצרנו אצלם בניו יורק, והם הזמינו אותנו לשהות בביתם. היה ליורם אוטו עם תו דיפלומטי. יורם ודיתה סייעו לנו בעצות לגבי החיים בארצות הברית. למשל, להצטייד בציפות לשמיכות, כי אין שם כאלה. דיתה קישרה אותנו עם חבר שהכניס אותנו לחבורה הישראלית בלוס אנג׳לס.

| 127 שרון < במשך החיים אבא שהה הרבה בחו״ל, אבל בעצם רצה תמיד להיות בארץ. אולי זה חלק מהגשמת השאיפה להיות בארץ ישראל, ועוד בממשלה! הוא רצה לעזור לעם ישראל, ושמח לעשות זאת בתחום התרבות האהוב עליו.

| 129 ח מנהל מרכז הסרט הישראלי בשנת 1978 התקבלה החלטה לאחד את משרד התיירות עם משרד המסחר והתעשייה, ויצא המכרז לתפקיד ״מנהל מרכז הסרט הישראלי״. התפקיד נועד לממש מדיניות ממשלתית שראתה את ענף הקולנוע כענף תעשייה, שעל המדינה לתמוך בו. יורם, שהיה איש משרד התיירות, זכה במכרז, ונכנס לתפקיד בהתלהבות וביצירתיות. במשך השנים בנה וטיפח צוות עובדים ושותפים לעשייה, שנרתמו איתו ליוזמות ואתגרים לקידום הקולנוע הישראלי. בזכות אישיותו ואופן הניהול שלו הדביק את כולם בהתלהבות ובמוטיבציה. נילי המאירי 0 2 >היינו יחידה קטנה במשרד המסחר והתעשייה. בתחילת שנות השבעים הוגדרנו כ״מחלקה לעידוד הסרט הישראלי״ במסגרת ״חטיבת תעשיות קלות״. התפקיד שקראו לו ״הממונה על עידוד הסרט הישראלי״ היה מקביל לתפקידים ״הממונה על תעשיות העץ והנייר״, ״הממונה על תעשיות עיצוב ותכשיטים״, ״הממונה על תעשיית הדפוס והמו״לות״. אך בעוד שהם היו ממונים על תעשיות שנקראו ״קלות״, אנחנו היינו ממונים על ״עידוד״. 20 נילי המאירי, לשעבר עובדת מרכז הסרט הישראלי, הייתה סגניתו ויד ימינו של יורם. דבריה ערוכים מתוך ראיון שערך עמה מרט פרחומובסקי ב״מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" ב-2007 ,ומתוך דברים שנשאה בערב הזיכרון ליורם גולן שנערך בסינמטק תל אביב ביולי 2013.

130 | אפילו המילה ״תעשייה״ לא הופיעה בשם שלנו – כנראה שלא היו בטוחים שיש כאן באמת תעשייה. במהלך שנות השבעים התחלפו ארבעה ממונים על עידוד הסרט הישראלי. כולם נדבקו ב״חיידק הקולנוע״, התאהבו ולבסוף המשיכו לדרכם. בינתיים התגבשה מחלקה עם אנשים יקרים: רינה רוטברד, שלמה שטרנפלד, ברטה, אתי ומרלין – כולם עובדים נאמנים לנושא שהתמחו בו לאורך שנים. ואז בא יורם גולן. הוא היה בוגר יותר, מאחוריו כבר רקורד מרשים במשרד התיירות. גם יורם התאהב כמו כולם. אבל יורם, כמו יורם, התאהב לאט ועמוק ולמשך זמן רב. יורם נשאר איתנו וההתאהבות שלו בקולנוע הישראלי הפכה לאהבה. אפילו המילה ״תעשייה״ לא הופיעה בשם שלנו – כנראה שלא היו בטוחים שיש כאן באמת תעשייה. במהלך שנות השבעים התחלפו ארבעה ממונים על עידוד הסרט הישראלי. כולם נדבקו ב״חיידק הקולנוע״, התאהבו ולבסוף המשיכו לדרכם. בינתיים התגבשה מחלקה עם אנשים יקרים: רינה רוטברד, שלמה שטרנפלד, ברטה, אתי ומרלין – כולם עובדים נאמנים לנושא שהתמחו בו לאורך שנים. ואז בא יורם גולן. הוא היה בוגר יותר, מאחוריו כבר רקורד מרשים במשרד התיירות. גם יורם התאהב כמו כולם. אבל יורם, כמו יורם, התאהב לאט ועמוק ולמשך זמן רב. יורם נשאר איתנו וההתאהבות שלו בקולנוע הישראלי הפכה לאהבה. מימין לשמאל: יורם גולן, נילי המאירי, ברכה )ברטה( רובין, אתי ברכה, רינה רוטברט ושלמה שטרנפלד

| 131 המשרד שכן אז באחד הבניינים היפים ביותר בירושלים, ברח׳ אגרון 30 ,קומה א׳. הבניין שופץ מאז ומשמש היום כמלון ״וולדורף אסטוריה״. עבדנו שם עד סמוך מאוד לפרישתו של יורם. אורחי המחלקה, מפיקים ואנשי קולנוע ישראלים וזרים, ידעו שגם אם לא ייצא שום דבר מהביקור שלהם, הרי שאתר צילום מדהים הם כבר מצאו. לא מעט סרטים צולמו בבניין עצמו. אורן < שרון ואני נהגנו לבוא אל אבא למשרדו בבניין היפה ששכן בסמוך לבניין ימק״א – שם השתתפנו מדי קיץ בקייטנה. אהבנו את הווי המשרד, את המזנון שם. במבנה עצמו צילמו את הסרט על גולדה מאיר, עם אינגריד ברגמן, ואבא לקח אותנו לראות את צילומי הסרט. ״מלון פאלאס״, ראשית שנות ה-30 .הבניין בו שכן המשרד

132 | אבא היה מסודר ואנליטי. הוא בנה פרוטוקול עבודה שנתי, והוא ידע מה צריך לעשות בכל שלב בשנה. לכל סרט היה לוח עם כרטיסיות, עליו סימן באיזה שלב בתהליך ההפקה הוא מצוי. שרון < אבא תמיד חיפש איך לעשות דברים נכון, אף פעם לא הלך באופן עקום. אמרו עליו שהוא ״ישר יותר מסרגל״. כיבדו אותו על כך ולפעמים גם כעסו על היושר הקיצוני, שלא אפשר ״לעגל פינות״. לאנשים היו אינטרסים שונים אבל אותו אי אפשר היה להניע לשום כיוון מחוץ לאמת שלו. במיוחד העריכו אותו ״האריות״, המפיקים ״ארוכי הטווח״, הרציניים. השאיפות שלו היו לקדם את המדינה, את התרבות והחברה על רבדיה השונים. שלמה שטרנפלד 21 > אני יליד בלגיה, מבית ציוני. אשתי הצברית רצתה לחיות בארץ, וכך הגעתי בשנת 1972 ,בגיל 34 ,למשרד המסחר והתעשייה, ככלכלן בענף הכימיה. באותה תקופה, נהוג היה שהמחלקה האחראית על עידוד סרטים ישראלים תוציא ארבע פעמים בשנה חוברת בארבע שפות. כשגילו שאני דובר שפות רבות ביקשו ממני להצטרף לענף הקולנוע. יורם גולן, שחזר בדיוק מארצות הברית, נבחר לנהל את המחלקה. אני הייתי הכלכלן, נילי המאירי הייתה הסגנית. הצוות שלנו מנה בסך הכל כשישה או שבעה אנשים. יורם ואני מצאנו מיד שפה משותפת. המשימה הראשונה שלנו הייתה לשכנע את ״העולם״, היינו: בנק ישראל, משרד האוצר, משרד המסחר והתעשייה – להכיר בענף הקולנוע כתעשייה ולא כשירותים, על כל ההטבות הכרוכות בכך. טענתנו הייתה שסרט הוא תוצר מוחשי, שאפשר לגעת בו. זה לא היה קל, אך הצלחנו. 21 שלמה שטרנפלד עבד במשך שנים רבות לצידו של יורם ככלכלן במרכז הסרט הישראלי, והם הפכו לחברים קרובים. דבריו נכתבו על פי ראיון מ-2 בדצמבר 2022.

| 133 ״תחום שיש בו זוהר״ קו-פרודוקציות שלמה שטרנפלד < בתחילת הדרך צפינו בהמון סרטים בכל הארץ, קראנו תסריטים שהוגשו, החלטנו על פי החוש אם מדובר בסרט שיש לו סיכויי הצלחה בחו״ל, והודענו לבוסים שלנו את החלטתנו. כשיורם אמר משהו – זה התקבל. רק בהמשך התפתחו מנגנונים מסודרים לשיפוט. הקולנוע הישראלי עד אז היה ״קולנוע בורקס״2 2 ,והאמנו שדרך יעילה להעלות את הרמה הייתה קיום שיתופי פעולה – ״קו-פרודוקציות״ – עם יוצרי קולנוע ממדינות אחרות. פנינו לכולם, ואכן, במשך השנים היו לנו שיתופי פעולה עם גרמניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה, איטליה ובלגיה. ספרד ופולין סירבו. 22 ״סרט בורקס״ היא כינוי לסוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע הישראלי משנות ה-60 וה-70 עד אמצע שנות ה-80 .בסוגה זו הסרטים בנויים ממקטעים מתחלפים של מלודרמה וקומדיה, אשר במרכזה עומדות דמויות סטראוטיפיות של יהודים ישראלים מעדות שונות. דמות מזרחית מובילה את הסרט )ויקיפדיה(. בישיבה מקדימה לקראת חתימה על הסכם קו-פרודוקציה בין ישראל לבין קנדה במעמד שר המסחר והתעשיה יגאל הורוביץ, 1978

134 | ידיעה ב״דבר״, 22 באוגוסט 1978

| 135 רעיון הקו-פרודוקציה היה מהפכני בזמנו, והוא פיתח מאוד את הענף בארץ. סרט המופק כקו-פרודוקציה זוכה בהטבות משתי המדינות השותפות ונחשב כשייך לשתיהן. ההשקעות כפולות, הטבות המס כפולות. הרעיון היה שה״זר״ יביא את הרעיון ואת הסיפור שלו, אך התוכן והתסריט יהיו קשורים לשני הצדדים והסרטים יצולמו באתרים שונים בארץ. ה״זרים״ השקיעו עד %80 מעלות ההפקה, המפיקים הישראלים – עד %20 .כך המדינה זכתה בכסף הזר, והמפיקים הישראלים זכו בידע בהפקה ובשיטות עבודה. שאפנו שלפחות חלק מהשחקנים ושחקני המשנה יהיו ישראלים, ושהאביזרים יוכנו בארץ. ניסינו להגיע אל המפיקים הזרים דרך השגרירויות שלנו, נספחים וכיוצא באלה. מפיקים גדולים ורציניים לא רצו לבוא, ואלה שהגיעו לא היו מהשורה הראשונה, אך למרות זאת קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, ארגנו להם טיולים בארץ והצגנו להם אתרי צילום. הקו-פרודוקציה הגדולה ביותר הייתה הסדרה ״מצדה״. כוכב הקולנוע פיטר שטראוס בישראל, בעקבות הצילומים לסרט ״מצדה״, 1981

136 | ליב אולמן ומייקל יורק, ״Shadow Long The״, 1992 עשינו ״שמיניות באוויר״ כדי שמפיקים זרים יבואו לפה. היו הרבה בעיות, למשל – דאגה לכך שלמפיק הישראלי תהיה אמירה בסרט, למרות שחלקו הוא רק %20 ;מעקב אחר ההפצה ווידוא שאכן המפיק הישראלי מקבל את חלקו ברווחים, וכאשר הוא מקבל אותו הוא אכן מכניס את הכסף לחשבון בארץ; עזרה למפיקים הישראלים להשיג את הסכום הדרוש להשתתפות בהפקה – כי גם %20 יכולים להגיע למיליון דולר. פנינו לבנק ישראל לשם הסדרים שונים, הלוואות וערבויות למפיקים הישראלים. עזרנו למפיקים הזרים שבאו ארצה בכל הקשור בתיאום עם אתרי הצילום, עם המשטרה והצבא, עם הצנזורה. היינו צריכים לוודא שלא מבוצעות עברות צנזורה, כמו צילום מספרי זיהוי על מטוסים. זו הייתה עבודת פרך.

| 137 ברוק שילדס ולמברט וילסון, ״סהרה״, 1983 ;אינגריד ברגמן ויוסי גרבר, ״אישה ושמה גולדה״, 1982 אורן < הקולנוע הוא תחום מאוד אטרקטיבי, יש בו זוהר. הסרט ״סהרה״ צולם בנגב, והכוכבת שלו, ברוק שילדס, הצטלמה עם אבא. במדבר יהודה צילמו את המיני-סדרה ״מצדה״ עם פיטר אוטול, פיטר שטראוס והשחקנית היפהפיה ברברה קאררה. לצורך ההפקה הם שחזרו את הסוללה שבנו הרומאים. אבא לקח אותנו לצילומים, זה היה מאוד מרשים. פעם היה צריך להגיע אלינו לארוחת ערב דייוויד סול, כוכב הסדרה ״סטארסקי והאץ׳״, אך לאכזבתנו הביקור בוטל. לאבא היו קשרים עם הרבה אנשים מפורסמים. בשנת 1981 או 1982 אמא ערכה מסיבה שנכתב עליה במדור רכילות. גילה אלמגור הייתה מיודדת

138 | יורם, ליה ון ליר ושלמה שטרנפלד בחצר סינמטק ירושלים, שנות ה-90 איתו. גם ליה ון ליר, שנעזרה בו כשהגיעה לקאן כדי לבחור סרטים לפסטיבל הקולנוע שייסדה בסינמטק ירושלים ופנינה בלייר, שאיתרה סרטים עבור פסטיבל הסרטים בחיפה. מפיקים ישראלים רצו בקשרים איתו, למשל – מאיר פניגשטיין שהיה מפיק של פסטיבל קולנוע ישראלי בארצות הברית. כל הזמן היו פונים לאבא בבקשות שונות.

| 139 מדרגות מלון פאלאס, ירושלים נילי המאירי < אנחנו היינו חריגים בנוף המשרד הממשלתי שהשתייכנו אליו, וגם הרגשנו כאלה. למחלקות האחרות היו עולים במדרגות ה״פאלאס״ היפהפיות מנהלי מפעלים, חשבים וכיו״ב, ואילו אלינו באו כוכבים, מצחיקנים ומפורסמים. הזמנו להם קפה דלוח מעגלת הנירוסטה שרוזה הייתה מגלגלת ברעש במסדרונות. אחר כך הייתה רצה לספר בחוץ שיהודה ברקן או ״כוכב״ אחר יושבים אצל יורם גולן, וכש״הכוכב״ יצא מהפגישה היו מי שחיכו בחוץ. כשקיצצו לנו בתקציב הקפה נאלצנו להזמין לאורחים הנכבדים בייגלה על חשבוננו. כדי שאיציק, המשכפל של המשרד, יסכים לשכפל עבורנו די עותקים מפרוטוקולים של ישיבות, נתנו לו פוסטרים של שחקניות יפות שאותם תלה בחדר השכפול.

140 | שלמה שטרנפלד < אחת האסטרטגיות למשיכתם של מפיקים זרים לארץ הייתה פרסום האתרים בעזרת חוברות וסרטונים, ויורם עסק בכך הרבה. הוא הכין מדליה לכל מפיק זר שהגיע. הפצנו בקרב כל המפיקים חוברת הסבר להליכים השונים, בעלת היבטים משפטיים ומקצועיים, שתורגמה לאנגלית. על חוברת ההסבר למפיקים זרים המעוניינים לעבוד בארץ, מתוך המדור של גידי אורשר, ״קולנוע פה קולנוע שם״, מעריב, 30 ביולי 1980

| 141 ״הסכמי הפקת סרטים רשמיים של ישראל״, חוברת הסבר שהופקה על ידי משרד התעשייה והמסחר ומרכז הסרט הישראלי, 1990

142 | מימין לשמאל: יורם עם שלמה שטרנפלד ומנחם גולן, 1994 על הקמת הקרן לעידוד כתיבת תסריטים, ״דבר״, 30 ביוני 1980

| 143 ״לא כל מה שרצינו הצליח״ קשיים בדרך שלמה שטרנפלד < קרה שמפיקים ישראלים הוליכו אותנו שולל. היינו כל כך להוטים להגדיל את הייצוא עד שמדי פעם האמנו להבטחות שווא. היה מקרה שבו הפקה הגיעה לארץ ועובדי התעשייה הישראלים העלו את התעריפים שלהם פי שלושה. הזרים התקוממו וביטלו את ההפקה, המפיק נשאר חסר אונים ועם חוב גדול. הוא פנה אלינו לעזרה, אמר שאשתו התגרשה ממנו ושהוא הולך להתאבד. פנינו למנכ״ל המשרד, ביקשנו שיימצא תקציב. איש מאיתנו לא רצה התאבדות של מפיק על מצפונו, ובסוף נמצא פתרון. רצינו מאוד לעודד את הצלחת ענף הקולנוע בחו״ל, וזה לא תמיד הלך. רוב הסרטים לא קיבלו פרסים בפסטיבלים בחו״ל, חוץ מ״הקיץ של אביה״ שקיבל את פרס ״דוב הכסף״ בברלין ב-1989 .חשבנו שזה יביא לפריצת דרך, אך לא כך קרה. באחד הפסטיבלים שהוצג בו סרט ישראלי קניתי הרבה כרטיסים וחילקתי לעוברים ושבים, רק שייכנסו לאולם ויצפו, שלא יהיה ריק. במהלך ההקרנה האולם התרוקן, אנשים עזבו באמצע. ניסינו להבין למה, מה קורה? האם האשם בשחקנים? בתסריטים? איך נעודד את התעשייה כדי שתפרח? אחד הפתרונות היו הקמת האקדמיה הישראלית לקולנוע והענקת פרסי הצטיינות.

144 | ״הוא יצר כאן משפחה״ יחסי העבודה עם יורם נילי המאירי < יורם היה איש בלי אגו, וזה נאמר כמחמאה. הוא לא מיהר לתחנה הבאה בקריירה, לא ציפה למדליות ופרסים או תעודות הוקרה. תחת ניהולו של יורם הפכה היחידה למשפחה של ממש. אולי בזכות השיער הלבן שלו, שהלבין בטרם עת, אולי הפתיחות שלו, ואולי היו תכונות אחרות שגרמו לנו לסמוך עליו ולהרגיש כמו משפחה, משפחה בשירות תעשיית סרטים גדולה וסואנת. מעולם לא שמעתי את יורם אומר מילה רעה על אדם ביחידה, במשרד או בתעשייה. הייתה בו פתיחות מקבלת לכל אדם, וזו האווירה שהשרה על כל הצוות. יורם היה יושב בסבלנות בישיבות אינסופיות של ֶא ֶ גוֹ-ים מתנצחים, ולבסוף היה אומר את מילתו השקולה בשקט, המילה הלא טעונה, המילה שמחברת את האינטרסים המשותפים לכלל עשייה. עולמו היה מלא והוא מימין לשמאל: רינה רוטברט, מרלין מרדכי, יורם גולן, שלמה שטרנפלד, ברכה )ברטה( רובין, ואתי ברכה. ירושלים, 1989

| 145 לא ציפה לדבר מאחרים. יורם היה מוכן תמיד לפרגן להצלחות ולהישגים האישיים של כל מי שעבד איתו. הוא פרגן ושמח כשמשרד התרבות הצטרף לתומכים בקולנוע הישראלי, ולא דאג שמא נלקח דבר מממלכתו. הוא פרגן לאקדמיה לקולנוע כשזו לקחה על עצמה את עניין הפרסים, והמשיך לתמוך בגוף החדש בהתלהבות וללא עוררין. הוא היה האיש שבא לתת ולא כדי לקחת. נוהגים לומר שבמשרד האוצר האורות דולקים בלילה, ואני אומרת, הם דלקו במשרד האוצר ובמרכז הסרט הישראלי. למה? כי בקולנוע תמיד יש מצבי חירום; ״בהפקה כמו במלחמה״. היחידה שהתגבשה סביב יורם הזדהתה עם התעשייה הזאת, ראתה עצמה חלק ממנה והייתה מסורה לה לאין קץ. כל מי שעבדו במרכז הסרט הישראלי נדבקו בחיידק הקולנוע, התאהבו ב ַַמֶט ֶ רָי ָ ה ובאנשי הקולנוע, עבדו שעות נוספות ונהנו מהעבודה. שלמה שטרנפלד < יורם היה מדויק לחלוטין, מקצועי, ענייני ויעיל, אדם שיודע לעמוד בלחצים. הוא לא היה בוס טיפוסי. לא הייתה לו שום פוזה, היה עניו ורחב אופקים. מעולם לא שידר, ״אני מחליט״ אלא, ״מה אתה אומר? איך פותרים את הבעיה?״ וכך פתרנו את הבעיות תמיד יחד. הוא ידע לקבל החלטה, וגם לתת את הקרדיט המגיע. הוא החזיק אותנו כמו אבא. לעתים רחוקות מאוד הייתה בינינו אי הסכמה, ולא פעם הסכים לשנות את דעתו בעקבות דיאלוג, שהיו בו כנות והפריה הדדית, מתוך מטרה משותפת. יורם ואני היינו ״צמד חמד״. מדי בוקר הגענו ב-30:8 ויורם הזמין לנו תה מהעגלה שהועברה בין המשרדים. ישבנו וקשקשנו על פוליטיקה, על ספרות. היו גם שיחות אישיות. צחקנו הרבה יחד, למרות העבודה הקשה, והיה נחמד. אהבתי אותו מאוד, ושמחתי לבוא לעבודה. בסוף היום היה נותן לי טרמפ הביתה. פעם הילדים היו איתנו באוטו,

146 | ושיחקו לי באוזניים מהמושב האחורי. כשהגענו לביתי המשכנו לשוחח על דא והא, עד ששרון הציעה לנו סוכריות: ״אתם מדברים כל כך הרבה, לא כואב לכם הגרון?״. הוא ביקר בביתי, הוזמנו למסיבות בביתו. בנסיעות העבודה בחו״ל תמיד חלקנו חדר מלון ודיברנו בלי סוף, על ענייני עבודה ועניינים אחרים. הנסיעות הרבות לחו״ל והידידות בינינו עוררו גם קנאה. 14 שנים היה בוס וחבר. שנינו הזדהינו עם התפקיד ופעלנו למען התעשייה למרות שהגענו לתחום הקולנוע במקרה, ועבדנו קשה כדי לפתח אותו. אחרי פרישתו החלפתי אותו בתפקיד, והוא המשיך להיות מעורב בענייני המשרד והשתתף בישיבות. בשנים שחלפו מאז נחקק חוק הקולנוע כסף רב הוזרם לתעשייה והיצירתיות בענף פרצה. אני מאמין שעזרנו להניח את התשתית להצלחות של הקולנוע הישראלי היום.

| 147 ״מקום שמביא כבוד למדינה״ הביתן הישראלי בקאן משימה מרכזית של צוות מרכז הסרט הישראלי הייתה ייצוג ישראל בירידים בינלאומיים שבהם מתקיימים מסחר ומפגשים עם נציגים מכל העולם. מדי שנה הוקם ביתן ישראלי ביריד בקאן ובפסטיבלי קולנוע בברלין וברחבי העולם. בביתנים הוצגה התוצרת של תעשיית הקולנוע הישראלית, והתקיימו פגישות עם מפיקים, קניינים וכל מי שהתעניין בקולנוע הישראלי. הקמת הביתן הייתה כרוכה בעבודה רבה, ובמהלך ימי הפסטיבל או היריד התקיימו כל העת פגישות ומסיבות. האירוח ויחסי הציבור היו באחריותו של יורם, וכך הרבה לבוא במגע עם בימאים, מפיקים וכוכבים בינלאומיים.

148 | באמצע: עם ניקול, 1992; למטה: עם פיליפה קוברסקי ומארק רוזנבאום, 1998 הדוכנים הישראלים בירידים בינלאומיים, שנות ה-90