קטעי כתיבה עם שורת מחץ

‫בס"ד‬

‫גארנישט‬

‫היכל הישיבה חשוך ברובו‪ ,‬למעט אור קלוש שמורח על הקיר המתקלף את צלם של שני הבחורים‬
‫שיושבים בפינה המערבית מכונסים בעצמם‪.‬‬

‫"ובכן ירוחם" שבר המבוגר שבהם את הדממה‪" ,‬אחרי שפשפשתי במעשיי‪ ,‬שוב הגעתי למסקנה‬
‫שאני ממש גורנישט ‪ -‬אפס אפסים‪ .‬אני לא שווה יותר מתולעת רימה''‪ .‬מבטו הרציני והעמוק‬

‫שהסתנן מבין ריסי עיניו ‪ -‬העיד על אמיתות דבריו ומידת כנותם‪.‬‬

‫"ואני" לחש ירוחם לעומתו‪" ,‬אם אתה אומר כך מה אוכל להגיד אני‪ .‬בוש אני מעצמי וכלימה פושטת‬
‫בקרביי‪ .‬גורנישט שבגורנישט‪ .‬אוי‪ .‬כמה עליי עוד לתקן‪ .‬אוי‪ ,‬כמה העוויתי‪ .‬כמה פשעתי‪ .‬גורנישט‪.‬‬

‫גורנישט גורנישט"‪.‬‬

‫אם היה אחד ממכריהם מאזין לשיחתם הנוקבת ‪ -‬בוודאי שהיה מרים את גביו בתמיהה‪ .‬הרי שני‬
‫אריות אלו ממעטירי הישיבה כולה ‪ -‬יושבים על גבי הסטנדר שמונה עשרה שעות ביממה‪ .‬עיניהם‬

‫לא משות מדברי הגמרא‪ ,‬המהרש"א‪ ,‬הריטב"א והערוך לנר‪.‬‬

‫אך מי שמכיר את עבודת הענווה הנובהרדוקאית יבין גם ישכיל מאיפה הגיע אליהם השפלות‪ ,‬ולמה‬
‫מכים שורשי ה"גורנישט" על סלעי ליבם הצעיר‪.‬‬

‫בעודם מצליפים בעצמם בשבט המוסר בנחישות‪ ,‬נכנס עלם צעיר להיכל‪ .‬צעדיו הזהירים‬
‫והמהוססים מעידים על היותו חדש עדיין בישיבה‪ .‬הוא מתיישב על אחד הספסלים הרעועים‪ ,‬טומן‬
‫את ראשו בין שתי ידיו ולאחר שתיקה ממושכת מתחיל למלמל לעצמו "אוי‪ ,‬הרי אני גורנישט‪ .‬מה‬
‫אני שווה? איזה ערך יש לי? גורנישט! אפס! גורנישט!" מקולו שנשנק נראה שגוש של בכי מאיים‬

‫לפרוץ את סכר דמעותיו‪.‬‬

‫"אני רואה טוב?" שאל המבוגר בתמיהה ספק לעצמו ספק לחברו ירוחם שיושב לידו‪" .‬זה הבחור‬
‫הצעיר שרק זה עתה נכנס לישיבה?! היתכן?! מגפיו עדיין בורקות מקרצופיה של אמא המלווה אותו‬

‫לישיבה‪ .‬בקושי הספיק להשתקם כאן וכבר אוחז את עצמו לגורנישט?!‬

‫איזה שפל"‪.‬‬

‫אחרי שקט של חמש שניות נפגשים אישוניהם של שני האריות זה עם זה‪ ,‬כמו קוראים אחד את‬
‫מחשבתו של חברו‪.‬‬

‫''אוי‪ .‬איזה שפל'' אומרים הם יחד במקהלה של בושה‪...‬‬

‫בס"ד‬

‫יהושע עומד עם הגביע ביד‪ ,‬מנסה להתאזר בסבלנות‪ ,‬אך ללא הצלחה‪.‬‬

‫"נו‪ ,‬איפה הכיסוי? הלכת לרקום את זה עכשיו?"‬

‫"לא" – הצטחקות מאולצת נשמעה מהמטבח – "פשוט כיבסתי את זה‬
‫השבוע ואני מכניסה את זה לפלסטיק"‪.‬‬

‫"למה הכול חייב להיות בדקת התשעים־ותשע? למה?! לא יכלת לעשות‬
‫את זה לפני דקה?" הכוס רועד בידו הנעטפת בטיפות אדומות נוזלות‬

‫לאיטן לתוך תחתית הכסף‪.‬‬

‫פניה מחליפות גוונים והרקמה נשמטת שוב מהפלסטיק‪.‬‬

‫"נו‪ ,‬ר‪-‬ב‪-‬ו‪-‬נ‪-‬ו ש‪-‬ל ע‪-‬ו‪-‬ל‪-‬ם כמה זמן לוקח להכניס כיסוי לתוך‬
‫פלסטיק?"‬

‫"אבא" נקטעה לפתע דממת המתח בסלון בקול ילדותי מפיג דריכות‬
‫"למה צריך לכסות את החלות?"‬

‫"יפה שאלת שלומי'לה‪ .‬זאת כי אם יראו החלות שאנחנו מקדשים על‬
‫היין ולא עליהן‪ ,‬הן עלולות להיעלב חלילה‪ .‬לכן אומרת ההלכה שחייבים‬

‫לכסות אותן‪ .‬הבנת‪ ,‬אוצר שלי?"‬

‫)ע"פ שיעוריו של הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א(‬

‫בס"ד‬

‫ָנג ּו ַע ַּב ָ ּד ָבר‬

‫"אל תשאלו מה קורה אצל ישי הלוי" נכנס עובדיה נסער לבית‪ .‬קרני שמש‬
‫ירושלמית שבקעו מבעד למפתן דלת ביתם של המשפחה סינוורו את מראהו‬

‫של עובדיה‪ ,‬אך קולו נשמע נסער מאד‪.‬‬

‫"כמה פעמים אצטרך להזכירך להדיח רגליך טרם כניסתך לבית‪ ,‬בני?'' גערה‬
‫בו אמו‪ .‬הפזיזות הזו מוציאה אותה משלוותה‪.‬‬

‫"הקשיבו‪ .‬כשחזרתי מתלמידי ראיתי את ישי הלוי עומד נבוך ליד ביתו‪ ,‬תוך‬
‫כדי ששני פועלים הורסים את הקיר הדרומי של טרקלינו המפואר‪ ,‬אותו‬
‫העטור כיורים רבי רושם‪ .‬פישפשתי בין דוברי השיחות שעמדו מסביב‬
‫והתוודעתי שנגע גדול ממדים פשה על קיר ביתו של ישי והכהן קבע שצריך‬

‫להרוס את הבית‪.‬‬

‫ידעתי שיגיע היום וישי יפרע על מעשיו המגונים בהיותו הולך רכיל‪...‬‬

‫אין מן הראוי לשמוח לאידו‪ ,‬אבל זה היה מחזה משעשע לראות את ישי‬
‫המכובד עומד כאחד המנוגעים‪ ,‬ליד ביתו המנקר שנהרס לרסיסים"‬

‫רק בסיימו את נאומו שם עובדיה לב לאמו ואחותו בתיה העומדות חיוורות‪,‬‬
‫דוממות‪ ,‬מביטות עליו ופניהם חיוורות כסיד‪.‬‬

‫"עמוד דום" צווחה עליו אימו בהיסטריה כשרצה להיכנס לפנים הבית‪.‬‬

‫"אל תיגע בכלום‪ ,‬יש לך משהו על המצח‪ .‬מחשיד מאד‪.‬‬

‫חכה לי מחוץ לדלת ונרד להראותו לכהן" ‪ ‬‬

‫בס"ד‬

‫ֻּכ ָּל ּה ְּת ֵכ ֶלת‬

‫את ההלל גמרתי‪ .‬את סיר הבקר העמדתי על האש‪ .‬הכל נראה מתקתק תודה לקל‪ .‬אני יושבת תחת‬
‫הסכך הירוק ונושמת את ריחם של העלים הטריים המתפשט ברחבי הסוכה‪ ,‬מתבוננת בקרני שמש‬

‫עקשניות חודרות מבעד לתקרה הצמחונית וזורקות אור על כל הנוצץ והפייט שמסביב‪.‬‬

‫האבות חזרו מבית הכנסת מסובבים בלולביהם‪ ,‬אתרוגיהם ודרדקיהם המקפצים מסביבם בעליזות‪,‬‬
‫מתעקשים להראות לסבא בפעם ה־מי־יודע־כמה את הקישוט שהכינו‪.‬‬

‫בתוך בליל הבורק והחוגג שמסביב‪ ,‬צדו עיני את טליתו של שלומי בני‪ .‬לא רציתי לעכר את אווירת‬
‫החג הטובה ששרתה עלי‪ ,‬אבל ממש לא יכולתי להתעלם מצבעה הצהבהב הכהה ומן הכתמים‬

‫ש'עיטרו' אותה ‪ -‬יוצרים לה מראה של אטלס מקומט וישן‪.‬‬

‫ליבי התמלא כאב על רשלנותה של אסתי כלתי‪ .‬זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה מופיעה‬
‫בהופעה מכובדת ומתוקתקת עד לפיפס האחרון ואילו הופעתו של שלומי לא נראה הכי מתקתק‬

‫בלשון המעטה‪.‬‬

‫הרגשתי שהפעם היא הגזימה‪.‬‬

‫איזו סוג אשה זו שלא דואגת לנקות ולהבהיק את טלית בעלה?! ועוד לקראת החג!‬

‫כולם מגיעים לבית הכנסת מטופחים חגיגיים ואילו שלומי שלי צריך להסתובב כאחד המסכנים‬
‫עקב רשלנותה של אשתו?!‬

‫"איפה האחריות? האכפתיות? זה בסך הכל בעלך!" גערתי עליה בליבי‪.‬‬

‫"הרי כל אחד מבין שמתחת לכל טלית מוכתמת מסתתרת אשה רשלנית‪ ,‬את לא מתביישת‬
‫מעצמך?"‬

‫אחרי הסעודה – שכנה בי ההחלטה – אגש אליה ואעיר לה בעדינות על התנהגותה הרשלנית וחסרת‬
‫האכפתיות‪.‬‬

‫"אסתי'לה" ניסיתי להישמע חביבה מאי פעם‪" ,‬הטלית שהלך איתו בעלך היום לבית הכנסת‪"...‬‬

‫"כן" קטעה היא את דברי משל אני לא אוחזת באמצע משפט‪" ,‬כמה וכמה פעמים הזכרתי לשלומי‬
‫להכניס את הטלית למזוודה והוא פשוט שכח‪ .‬את יודעת‪ ,‬ילדים‪ ,‬מזוודות‪ ,‬ארבעה מינים‪,‬‬
‫אוטובוסים‪ .‬לא נורא‪ .‬את האמת‪ ,‬אני ממש מתפעלת מהנדיבות של ה'שווער' – לקחת לעצמו את‬
‫הטלית של ימות החול ולתת לשלומי את הטלית השבתית והחגיגית זה כבר ממש מעל ומעבר‪.‬‬

‫באמת שלא היה צריך"‪.‬‬

‫)ע"פ שיעוריו של הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א(‬