לראות בחושך

לראות בחושך מודיעין עילית • התשפ"ד הדרך במסע החיים ממבט של אור בסייעתא דשמיא

עריכת תוכן ולשון: לתגובות: מרים שניצר com.gmail@mr0533102729 עיצוב ועימוד: com.gmail@seferyahalom com.gmail@av.yahali • •

שמחתי מאוד לראות את הכתבים של תלמידי חביבי הרב לירן מצורי הי"ו שבו הביא את התקופה הקשה שעבר בזמן חליו, ששם עליו מחשבות האמונה הצרופה אשר שוכנת בתוכו, לראות בעיניים פקוחות של תורה, איך בכל רגע ורגע, בכל קושי וקושי, שם הקב"ה נמצא, מוליכנו ומשגיח עלינו, ואין דבר קטן וגדול שעובר עלינו שאינו מהשגחתו יתברך. וזוהי השלמות, לחיות את האמונה הטהורה בכל זמן ובכל שלב בחיים, כדברי חבקוק הנביא "וצדיק באמונתו יחיה", ויהיו דבריו לחיזוק האמונה הפשוטה לאחינו בני ישראל. על החתום בברכה ובידידות, מנשה עוזרי

ישיבת "היכל יוסף" בתים מרכז רוחני לבעלי תשובה מספר עמותה 0479665-58 דברי ברכה בס"ד חנוכה תשפ"ד הנה לספר כזה שכולו סיפור אמונה ויראת שמים שיוצאים מלב טהור לא צריך הסכמה אלא משום כבודו של תלמידי היקר המחבר הרב לירן מצורי נ"י אכתוב כמה דברי ברכה. הנה ידועים דברי הגמרא בע"ז דף נ"ה עמוד א' יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני. ויש מפרשים שכל השבועה הזו היא רק אצל הגוים שהיסורין יוצאים רק בזמן שנקבע להם בשבועה, אבל אצל היהודים היסורים יוצאים גם לפני הזמן שבשבועה, דתשובה תפילה וצדקה מעבירין רוע הגזרה, שתתבטל אף בתוך זמן השבועה שנשבע שר היסורים. ]עיין מהרש"א[. וברוך השם זכינו שהרב לירן יצא מהיסורים לפני זמן השבועה שנשבע שר היסורים על ידי תשובה תפלה וצדקה שעשה הוא וכל הסובבים איתו כמו שמבואר בתוך הספר. ועוד המסירות נפש של הרב לירן לתורה עוד בתחילת דרכו שנכנס ללמוד בישיבה שאז לא היה שום תנאים גשמיים בישיבה ונכנס לישיבה בכל הרצינות וההתמדה כדי ללמוד את התורה הקדושה. ונתקיים בו דברי התנא באבות )פרק ו משנה ז( ְּגדֹו ָלה תֹוָרה ֶׁש ִהיא נֹו ֶׁתֶׁנת ַחִיים ְּל ֹע ֶׁשי ָה ָבעֹו ָלם הַ זֶׁה ּובָ עֹולָם הַ בָ א, ֶׁשֶׁנֱא ַמר )משלי ד( ִכי ַחִיים ֵהם ְּל ֹמ ְּצ ֵאי ֶׁהם ּו ְּל ָכל ְּב ָשרֹו ַמְּר ֵפא. ְּואֹו ֵמר )שם ג( ִר ְּפאּות ְּת ִהי ְּל ָשֶׁרָך ְּו ִשּקּוי לְּעַ צְּ מֹותֶׁ יָך. ]ומפרש במעם לועז התורה תתן בריאות לשרך )טבור(. ונקט אבר זה כיון שבו קשור העובר לאמו וממנו ניזון. ושקוי הכונה משקה של רפואה. שהתורה והמצוות יביאו לך תועלת, וכמו הרופא הטוב המרפא מחלות הגוף כן מרפאה התורה את מחלות הנפש. וכן הכותב אומר הסולח לכל עוניכי הרופא לכול תחלואיכי )תהלים קג ג( ואמרו חז"ל חש במעיו יעסוק בתורה. ועוד כיון שיגיעתך בתורה תהיה בגוף ובמוח, על כן תהיה רפואות לשריך, שבה תלוי בריאות כל הגוף. וכנגד יגיעת השכל אומר ושקוי לעצמותיך שלא תצר אותך שום דאגה ונאמר עטיניו מלאו חלב )ועל כן( ומוח עצמותיו ישוקה. ועוד רפואת התורה אינה כדרך שאר הרפואות שגורמות יובש בעצמות אלא היא גם שיקוי לעצמותיך[. ְּואֹו ֵמר )שם ג( ֵעץ ַחִיים הִ יא לַמַ חֲ זִ יקִ ים בָ ּה וְּ תֹמְּ כֶׁיהָ מְּ אֻ שָ ר. וְּ אֹומֵ ר )שם א( כִ י לִוְּ יַת חֵ ן הֵ ם לְּר ֹאשֶׁ ָך וַעֲנָקִ ים לְּגַרְּ גְּ רֹתֶׁ יָך. וְּ אֹומֵ ר )שם ד( תִ תֵ ן לְּר ֹאשְּ ָך לִוְּ יַת חֵ ן עֲטֶׁ רֶׁ ת תִ פְּ אֶׁ רֶׁ ת תְּ מַ גְּ נֶׁךָ. וְּ אֹומֵ ר )שם ט( ִכי ִבי ִיְּרבּו ָי ֶׁמיָך ְּויֹו ִסיפּו ְּלָך ְּשנֹות ַחִיים. ְּואֹו ֵמר )שם ג( ֹאֶׁרְך ָי ִמים ִבי ִמיָנּה ִב ְּשמֹאו ָלּה ֹע ֶׁשר ְּו ָכבֹוד. ְּואֹו ֵמר )שם( ִכי ֹאֶׁרְך ָי ִמים ּו ְּשנֹות ַחִיים ְּו ָשלֹום יֹוסִ יפּו לְָך. וְּ אֹומֵ ר )שם( דְּ רָ כֶׁיהָ דַ רְּ כֵי נֹעַ ם וְּ כָל נְּתִ יבֹותֶׁ יהָ שָ לֹום: ויזכה בעז"ה המחבר להמשיך בעבודתו הקדושה ללמוד וללמד ולהרביץ תורה ויראת שמים ואמונה ולחבר עוד הרבה ספרים חשובים לזכות הרבים מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת ונחת ושמחה מכל יוצא חלציו אמן. באהבה רבה ובכבוד רב חיים רביבו ישיבת "היכל יוסף"

ראש ישיבת "חיי תורה - לובלין" פעיה"ק ירושלים תובב"א of Yeshiva Rosh Lublin - Torah Chayei .Y.E Yerushalayim HaKodash Ir מנחם ברוך יאווע YAVEH BORUCH MENACHEM יום ה' ז' אדר ב' תשע"ט המלצה וברכה הנני בזה לחזק את ידיו של הרב איתמר רז הי"ו שמחזק את גדרי הצניעות בתחום הרפואה ואף ידי תכון עמו במעלה הגדולה הזאת שבה נשתבח אבא אומנא, שאמרו עליו בגמרא )תענית כא:( שזכה לקבל שלום ממתיבתא דרקיעא בכל יום ויום מה שלא זכו לזה אמוראים קדושים בדורו. ופרשו חז"ל שאבא אומנא זכה לכך בזכות שהיה מרפא אנשים בצניעות גדולה, והכין מקום נפרד לאנשים ומקום נפרד לנשים כשהמתינו לקבל ממנו רפואה, וזה וזכות החסד שריפא לשם שמים עמדה לו לזכות לקבל בכל יום שלום מן השמים. ועתה רחש ליבו של הרב רז הי"ו דבר טוב לשמור על גדרי הצניעות, ואמינא אף אני איישר חיליה, ובזכות הצניעות וההכרת הטוב לה' על הבריאות יתברכו כל חולי ישראל ברפואה שלימה ובריאות איתנה, ויתקיים מה שהבטחנו ה' ָ ּ... כ ּ ָ ל הַ מ ׁ ַ חֲ לָ ה אֲ ש ׂ ֶ ר ש ּ ַ מְ ת ִ י בְ מִ צְ רַ יִם ׁ בתורתו "אִ ם ש ֹ ָ מו ּעַ ת ׁ ִ ש ֹ ְ מַ ע לְ קול ה' אֱ לֶֹקיך ָ" כלומר שה' יסיר ממנו את כל המחלות ע"י ָ ּ כ ִ י אֲ נִ י ה' רֹפְ אֶ ך לֹ ׂ א אָ ש ִ ים עָ לֶ יך שנכיר בכך שה' הוא זה שמרפא אותנו, ונכיר לו טובה על כך שהוא שומר תמיד את בריאותינו. ונספר ונודיע לבנינו ובני בנינו את חסדי ה' שמבריא אותנו ומצילנו ממחלות וצרות ונפרסם לכל מכרינו את אהבת ה' אלינו ואת אהבתינו אליו. בברכת התורה המלצה מאת בעל מתקות התורה טבע בני האדם להתפעל יותר מניסים שה' עושה מחוץ לגדר הטבע, כגון בעת מלחמות, יותר מאשר שמתפעלים מהחסדים התמידיים שה' עושה בדרך הטבע, שבאמת גם הם בגדר ניסים )רמב"ן סוף פרשת בא(. אבל באמת, יש להתפעל מהחסדים של מעשה בראשית הקיימים עמנו יום יום, יותר מניסים שמחוץ לגדר הטבע. שהרי הניסים שמחוץ לגדר הטבע בדרך כלל הם מתרחשים כאשר עם ישראל או אחד מהם נקלע לצרה, שאז הקב"ה מחולל נס מחוץ לגדר הטבע, כדי לחלצו מן המיצר לרווחה, וכגון ביציאת מצרים, שאחרי שעם ישראל השתעבדו תחת יד מצרים, ה' עשה להם ניסים מחוץ לגדר הטבע לגאלם. ובעצם, כל הכניסה למצב של צרה היא בסיבת העוונות, והעונות מגיעים אל האדם מפני ששכח את החסדים התמידיים של מעשה בראשית שה' גומל עימו, וכגון שכל הירידה למצרים היתה בסיבת העוונות, כמבואר בפסיקתא חדתא, שהשבטים ירדו למצרים מפני שהיו מזלזלין בבני השפחות וקורין להם 'עבדים', ואילו היו זוכרים את החסד של מעשה בראשית לא היו מתנשאים על בני השפחות לקרותן עבדים, כי היו זוכרים ש'יתוש קדמך' ואין מקום לאדם להתנשא על זולתו. וכמו כן כל צרה שאדם נקלע אליה, היא בסיבת העונות, ששורשם מׁשִ כְ חַ ת חסדי ה' התמידיים. אם כן זכירת חסדי ה' התמידיים של מעשה בראשית הם עיקר גדול יותר מזכירת הניסים שמחוץ לגדר הטבע. ועוד, שאם כן הניסים שהקב"ה עושה אחר הצרה כדי לחלצו מן המיצר, הם מתובלים בחרפת בושת פנים שאנו פשענו וה' מטיב לנו. מה שאין כן בריאת העולם והחסדים שה' הטביע בבריאה, שהם חסדים פשוטים הנובעים מטובו האין סופי של ה' יתברך, שחפץ תמיד להטיב לבריותיו, ואין בהם חרפת בושת פנים מהעוונות. ועל כן שבת, שהיא זכרון למעשי בראשית - היינו שיום השבת הוא יום שבו זוכרים את חסדי ה', שברא לנו בששת ימי בראשית עולם מלא בטובות - הוא יום שקדושתו גדולה יותר מקדושת יום טוב, כי יום טוב הוא זכרון ליציאת מצרים ולניסים שה' עשה לנו מחוץ לגדר הטבע. וניסים שה' עושה לנו בגדר הטבע הם חסד גדול יותר, שעל ידי הניסים והחסדים של מעשה בראשית - טוב לאדם מלכתחילה, ולא כניסים של מחוץ לגדר הטבע, שהם נצרכים בדרך כלל כאשר האדם או העם נקלעו מלכתחילה לצרה ונצרכים לניסים להיוושע מהם, ובודאי שכאשר הכל טוב מלכתחילה, זהו חסד גדול יותר. והמעלה בניסי יציאת מצרים היא שבני אדם מתעוררים מהם יותר לתשובה, וכמו שרואים בימים אלו בחוש, שכיון שאויבים קמים על עם ישראל, כולם מתעוררים להיות באחדות ולהתקרב אל ה'. ועל כן על ניסי יציאת מצרים התורה מצווה: "והגדת לבנך" וכן נאמר עליהם: "ולמען תספר באזני בנך", ואילו על בריאת העולם לא נאמרו צוויים אלו, וזאת משום שטבע האדם שהוא מתפעל יותר מניסי יציאת מצרים שהם ניסים שמחוץ לגדר הטבע. לכן התורה מצווה להתפעל מהם ולעשות מהם עסק גדול, בכדי שעל ידי זה תתעורר אהבת ה' בלב האדם ובלב בניו, וכך יתעורר לבו לעיקר - לאהוב את ה' על החסדים התמידיים שהוא יתברך גומל עמנו בחיי היום יום, בלי שקודמת להם שום צרה, בבריאות גופינו ובחסד קיום בריאת כל העולם למעננו. בספר הנוכחי משתלבים שני העניינים הללו זה עם זה: מצד אחד מסופר בו על הניסים שמחוץ לגדר הטבע שהקב"ה גמל עם המחבר, שפדה אותו באורח פלא לאחר שנקלע לצרה ולסכנה נוראה. ומאידך, עצם המעשה הזה מביא אותנו להעריך ולהתפעל מהחסדים התמידיים - שגופנו בריא ללא חולאים כאלו או אחרים. יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת, ויזכה המחבר לפרסם את שם הבורא יתברך בניסים שחולל עימו, ולעורר את ליבות ישראל ליראה ולאהבה את שם ה' הנכבד והגדול, ונזכה בקרוב לראות בגאולה השלימה, שעל ימיה נאמר "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה'״, אמן ואמן. ניסים שבגדר הטבע וניסים שמעל לגדר הטבע ביקרא דאורייתא, מנחם ברוך יאווע

1 הקדמה "ויהי אור" במה אקדים להודות ולשבח לבורא עולם ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות - אין אנחנו מספיקים להודות לך, השם אלוקינו, ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים הטובות, ניסים ונפלאות שעשית עימנו ועם אבותינו. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו, יברכו, ישבחו ויפארו וישוררו את שמך מלכנו תמיד, על כל הטוב. קונטרס זה נכתב במחברת אישית מיד בצאתי מהשיקום, ונשמר למזכרת אישית. אך ברבות הימים, כאשר שיתפתי חברים ומכרים בהרצאות ובשיעורי תורה, אותם מזכני ה' ברוב חסדיו למסור, בקשו ממני להעלות את הדברים על הכתב לתועלת כולם. זאת משום שהדברים מעוררים את הלב ונותנים כיווני מבט ומחשבה חדשים על החיים, תוכנם ומטרתם. באחד הימים, התארחתי אצל קרובי משפחה בשכונת הבוכרים בירושלים. התפללתי בישיבה חסידית, שם דיבר הרב על החשיבות והנחיצות באמירת תודה לבורא, על כל נשימה ועל כל איבר. לידו של הרב יש שני צמידים שבהיותו בבית החולים ענד אותם, פעם אחת שנולד בנו ופעם אחת שהתאשפז עקב בעיה חמורה בפנדציט שממנה ניצל ויצא מכלל סכנה, ששואלים אותו מה הדבר המעניין הזה שהרב לא מוריד את הצמידים מהידיים, הוא מושיב לשואלים, צמיד אחד שנולד בני, שאני תמיד יזכור להודות על הילדים שיש לי ועל האשה, צמיד שני שהשם נותן לי בריאות כל רגע ורגע, הרגשתי שהרב חי את הדברים שאמר, וכאשר סיים לדבר ניגשתי אליו ושיתפתי אותו בכל מה שעברתי, הרב שכבר ידע מהסיפור משום אחד מהנוכחים, התרגש מאוד ושמח, ומייד הוסיף ואמר שיש לו בישיבה יהודי שמוכן לקחת על עצמו להביא את כל כתבי הזיכרונות לדפוס, ומוכן לתת מזמנו לתועלת הרבים. ראיתי בכך רמז משמיים לתועלת העצומה שתהיה בפרסום הדברים והוצאתם לאור.

לראות בחושך 2 בתקופה הממושכת, בה שהיתי בבית החולים, פגשתי באנשים רבים בעלי אמונה איתנה שעברו מאורעות קשות, והאמונה העניקה להם כוח להמשיך ולהתמודד. אנשים רבים חווים קשיים וצולחים אותם מתוך אמונה, לא כולם מעלים זאת על הכתב, מחוסר הנעימות הכרוך בכך. אני רואה לנכון להוציא לאור קונטרס זה, עם כל זיכרונותיי מתקופת הניסיון שעברתי. איני בא לומר כי גיבור מלחמה הנני, וראוי לאותות גבורה וניצחון על אמונתי. המטרה היא להעביר לקורא כי בכל אדם טמון כוח אדיר, אותו יוכל להוציא מן הכוח אל הפועל, אף ללא ייסורים. כאשר אדם יתבונן על כל פרט בחייו, ברגע של שקט ונקיות מחשבה, הוא יוכל להגיע לדבקות עצומה בבורא. ברגעים כאלה אדם מבחין כיצד לצד החובה לשמוע לדעת תורה, עצת תלמיד חכם גם מרימה את האדם. אדם יכול להבחין כי דיבוק חברים נותן אור לנשמה, ומשפחה היא נס של מערך תמיכה המרים אותו מעלה מעלה. הבנתי, כי נכון יהיה לכתוב את התחושות והחוויות שחוויתי, וכן כאשר נפגשתי עם אנשים שחלו במחלה כמו שלי, נוכחתי לראות כמה ריחם עליי הקב"ה ועשה לי 'קפיצת הדרך' בהחלמה מן המחלה, שבדרך כלל החלמה מחולי כזה לוקחת מעל חצי שנה עד שנה, ואילו במקרה שלי ברוב חסדיו ורחמיו - תוך שלושה וחצי חודשים הייתי מחוץ לשערי בית החולים! כך הבנתי שכבנים ל"מי שאמר והיה העולם", שאין דבר המובן מאליו, שיגרתי, ואין דבר המגיע לאדם באמת. הבורא ברחמיו משפיע על כולנו, על כל אחד ואחד, שפע וטוב בכל רגע ורגע. רשמתי את כל החיבור ממבט של חולה, בשביל לשתף בחוויה ולהכניס את הקורא לתוך עיניי החולה. לכן, כדאי לעצור מעט בכל קטע ולנסות לדמיין את החוויה שכתובה, ולהודות לבורא על הבריאות. באורחות צדיקים בשער הזכירה כותב המחבר: הזכירה הראשונה: שתזכור איך הוציאך הבורא יתברך מאין ליש. וזכור הטובה שעשה עמך מעודך עד היום הזה, ואיך גידלך ונשאך על כל הבריות. וכל זה עשה לך ולא שהיה חייב לעשות לך, אלא בחינם עשה לך, ומרוב חסדיו גמל לך כל זה, ועבור זה אתה חייב להודות לבורא יתברך. השנייה: שיזכור חסדי השם יתברך שהוא שלם באיבריו. ויחשוב: אם היה חולה איבר אחד, ובא רופא ורפא אותו - כמה היה נכנע ומחזיק טובה לרופא ההוא! קל וחומר שיעשה כן לפני השם יתברך שעשהו שלם.

לראות בחושך 3 לא ניתן לעבור את החיים בלי להגיע להבנה הזו - שהשם משפיע עלינו אין סוף של חסד, שאנו עשירים. "איזהו העשיר? השמח בחלקו": העשי"ר: ה - 5 חלקי הנשמה, ע - עורקים ועיכול, ש - שרירים, שיווי משקל, י - ידיים, ר - רגליים, ריאות. השמ"ח: ה - חמשת החושים, ש - שיניים, מח - מח האדם. בחלק"ו: ב - ברכיים, ח - 8 :2 עיניים 2 אוזניים 2 שפתיים 2 נחיריים; ח - חשיבה; ל - לב, לשון; ק - קנה, קול; ו - ושט, ורידים. אנחנו רק צריכים להביט בכל הטוב שהשם נותן!!! וידועים הם דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא )יג(: "ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו". אני מעורר את עצמי, בתקווה שגם הקורא יתעורר עימי, ויחד נבחין בעשירות האינסופית בה אנו חיים, עשירות של חסדים, מתנות חינם מהבורא אלינו, בכל רגע ורגע. תודותיי מודה בראשונה להוריי היקרים, שלוו אותי ותמכו בי לאורך כל התקופה הקשה. יום יום היו באים אלי, לאחר יום עבודה, עם ארוחת צהרים של בית, נשארים לצידי, מעודדים את רוחי, דואגים בעיקר שלא אשאר לבד ותמיד יהיו אנשים סביבי. העזרה שלהם והתמיכה הנפשית שקיבלתי מהם, מלווים אותי לכל החיים. תודה למו"ר מרן ראש הישיבה, הגאון רבי מנשה עוזרי שליט"א, אשר עמד לצידי לאורך כל התהליך היה נותן מזמנו היקר ויושב עימי בשיקום שעות בהרגשה הכי נוחה שיש, בשמחה במאור פנים. לא פעם ולא פעמיים למרות היותו מנהל ישיבה שצרכיה מרובים, תמיד נתן ונותן את ההרגשה החמה של אבא רוחני. ומברכו כברכת הדיוט מי ייתן והקב"ה יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים וימשיך להעמיד תלמידים הרבה ויפוצו מעינותיו חוצה. תודה שלוחה לרב חיים רביבו שליט"א, ראש ישיבת "היכל יוסף", מחבר הספרים "והאיש מרדכי", אשר נטע בליבי יראת השם טהורה, לימדני אמונת חכמים - להתבטל לדעת

לראות בחושך 4 תורה ואילפני לאהבת התורה. השם ישמרהו ויחיהו, יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ויפוצו מעיינותיו חוצה. תודה לרב צבי עוזרי שליט"א ורעיתו תליט"א אשר ליוו אותנו בתהליך, בסבלנות, בהקשבה, באכפתיות, בדעת תורה זכה, ישלם השם כפועלם הטוב. אני מודה גם לבחורי הישיבה היקרים, שהיו מגיעים לישון לצידי בשיקום, עוזרים לי להתלבש, וכל מה שכלול... עזרו לי לשכב ולישון. מסרו נפשם ממש לעזור לחבר. תודה גם לכל החברים בישיבה שהתאספו כל יום, בצעקה לבורא עולם שישלח לי רפואה שלימה, קראו תהילים, ואכן תפילתם נענתה וחזרתי לאיתני. ראש הישיבה שלח בחורים שיבואו לישון לצידי, אחרים שהתנדבו להסיע אותם ואחרים שבאו לקחתם ברכב בבוקר. העזרה הגשמית, עזרה לי מאוד, ועוד יותר מבחינה רוחנית. כך שיכולתי להמשיך לשמור על קשר עם בני תורה, עם בחורים ששקועים בלימוד ולא רק אנשים חולים שרחוקים מאמונה. ישלם ה' שכרם בזה ובבא, ויאריך ימיהם בטוב ובנעימים. תודה לגיסי היקר הרב אליהו כהן הי"ו, שהיה מגיע לשיקום, מעסה את שריריי הנוקשים שיחזרו לאיתנם, ומהר, אף כי לא תמיד היה קל. ישלם לו השם פועלו. תודה לצוות "שיבא - תל השומר" אשר הדירו שינה מעיניהם לטפל בי בימים ובלילות, על אף העבודה קשה, תמיד שרתו עם חיוך והרגשה טובה, דואגים למיטה, לחדר ולכל מה שצריך. תודה רבה! תודה מיוחדת להרה"ג רבי טוביה זיצמן שליט"א, אשר הקים מערך שלם של דאגה ואכפתיות, של חסד אין סופי ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. השם יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. להרה"ג רבי משה נחמן גולדשמיט שליט"א שנתן מזמנו בכל רגע אפשרי. שלח בחורים להיות איתי, ולפעמים הוא בעצמו היה אומר להם ללכת הביתה והוא נשאר לשמור. הרגשת הנוחות, לישון בביתו תחת פיקוח בהיותי יוצא מהשיקום, זהו חסד שאין כדוגמתו. שיזכו הוא ורעייתו להרבה נחת ושמחה מכל יוצאי חלציהם. תודה מיוחדת לעורכת המוכשרת ולמעמד הנכבד, אשר נתנו מזמנם בנדבת ליבם להיות שותפים בזיכוי הרבים הזה, ישלם להם השם כפועלם הטוב. כמו כן תודה גדולה לכל המסייעים בקודש, שהוזילו ממונם להדפסת הספר. הזכות הגדולה תעמוד לכם בעולם הזה ובעולם הבא. ולבסוף, תודה שהיא ראשונה ומיוחדת לנוות ביתי, אשתי היקרה יהלי, השם ישמרה ויחייה יאריך ימייה בטוב ושנותיה בנעימים. אשר עמדה לצידי ועברה את תהליך השיקום

לראות בחושך 5 בגבורה, אישה חזקה עליה נאמר: "אשת חיל מי ימצא". קמה בעוד לילה לתת טרף לביתה והייתה לילות וימים לבדה. נתנה תמיד את ההרגשה שהכול ממשיך כרגיל. ועברה את המציאות הזאת בגבורה איתנה. ֹ ומכאן נברך את כל חולי עמו ישראל שהשם ישלח להם רפואה שלמה. נאמר סוף וָ קֵ ץ ֹ לכָ ל צָ רו ּ תֵ ינוּ, תְּ חִ לָ ׁ ה וָ רֹאש ֹ לְ פִ דְ יו ׁ ן נַ פְ שֵ נוּ. שיחזיר שכינתו לציון יבנה בית מקדשנו יתגלה משיח צדקנו. ויתקיים הפסוק 'ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד'. לירן מצורי

7 מבוא תסמונת 'גיליאן - בארה' )בלעז - syndrome Barré Guillain )או בשמה המקוצר )GBS) ובעברית תסמונת דלקת רב-עצבית עולה חריפה, היא מחלה אוטואימונית הפוגעת במעטפת העצב, מיאלין, ומתפתחת בדרך כלל עקב זיהום המוביל לתגובה של מערכת החיסון כנגד אנטיגן זר שחודר לרקמות העצב דרך מנגנון של חיקוי מולקולרי. מחלה זו פוגעת במערכת העצבים ההיקפית. המחלה יכולה להתפרץ בכל גיל, ומופיעה בדרך - כלל אחרי מחלה עם תסמיני חום או שלשולים כתגובה לנגיף או חיידק. בישראל, אין נתונים מדעיים סטטיסטיים לגבי תסמונת "גיליאן ברה". בארצות הברית, יש נתוני עבר המראים על כחמישה אחוזים של מקרי מוות מהמחלה, אם כי, במקרים אלו המוות הוא תוצאה של חוסר זיהוי התסמינים ושל סיבוכי נשימה. המחלה תועדה לראשונה בשנת 1916 ,על ידי הנוירולוגים הצרפתיים ג'ורג' גיליאן, וז'אן אלכסנדר בארה. תסמינים ואבחון תסמיני המחלה מתחילים בחולשה, תחושות נימול, עקצוצים, תחושת שריפה וכאבים בגפיים )ידיים ורגליים(. התחושות שמתחילות בכפות הרגליים והידיים מתקדמות במעלה הגוף, תחושה זו עלולה להופיע בפתאומיות, תוך דקות או בהדרגה - תוך ימים ספורים. שרירי הגוף נחלשים עד כדי שיתוק, אשר מביא למצב שהרגליים והידיים אינן נשמעות להוראת המוח. השיתוק עלול לטפס לשרירי הנשימה והפנים. תהליך זה הוא השלב הקריטי והמסוכן של המחלה, אשר נמשך לרוב בין 14 ל - 20 ימים. בשלב זה, חלק מהחולים נזקקים להנשמה מלאכותית ולהשגחה צמודה בטיפול נמרץ נשימתי. מעבר לכך, במקרים קשים יש עליה בלחץ דם ושינויים בקצב הלב. למחלה אין בדיקות ספציפיות, והאבחנה נעשית על סמך מהלך התסמינים ושלילת אפשרויות אחרות. זאת, בעזרת ניקור מותני לבדיקת נוזל המוח והשידרה ואלקטרומיוגרפיה )EMG.)

לראות בחושך 8 הטיפול המחלה מחייבת אשפוז מיידי מאחר שההידרדרות עלולה להיות פתאומית. החולים מאושפזים בדרך כלל במחלקה הנוירולוגית. במידה והשיתוק מגיע לאזורי הנשימה החולים מועברים לטיפול - נמרץ, לתמיכה נשימתית. דם החולה עובר "פלזמפרזה" )Plasmapheresis )לסינון מרכיבי מערכת החיסון הגורמים למחלה. טיפול נוסף הוא מתן עירוי של IVIG. יתר הטיפול הוא טיפול תומך למניעת סיבוכים )פצעי לחץ, קונטרקטורות( ותמיכה בנשימה, הזנה בזונדה ופיזיותרפיה למניעת התקצרות והתקשות השרירים. ההחלמה היא ספונטנית ומתפרשת על פני חודשים רבים. רוב החולים מבריאים לחלוטין תוך שנתיים עד שלוש שנים. ו-%10 מהחולים חווים מדי פעם שיתוקים חוזרים או כאבים כרוניים. במקרים אלה ניתנים קורטיקוסטרואידים ותרופות המדכאות את המערכת החיסונית.

9 פרולוג "כי אשב בחושך השם אור לי" אני לא יכול לרדת מהמיטה לחדר פיזיותרפיה, ומאמן מגיע אלַ י למיטה. מתרגל איתי במאמץ עיקש כל שריר שנחלש. בעודו מעסה את שריריי, שאל: "אני רואה שיש לך כיפה על הראש, מה, אתה חוזר בתשובה"? אני מאשר. והוא מוסיף מייד לשאול: "איך אתה עדיין מאמין שהדרך שלך נכונה, גם במקום הנורא הזה שאתה נמצא בו עכשיו? אתה משותק. משותק בכל הגוף. ומדבר איתי כבר 10 דקות על אמונה. זה לא שייך לאמונה. זה מיסטיקה. לא מציאותי מה שאתה אומר. אם הבורא היה מציאותי הוא לא היה מביא אותך למצב הזה". כאב נשפך ממילותיו, לא התרסה. הם, אלה שלא מאמינים, לא יכולים להבין אותנו. "אתה יודע, דווקא המצב הזה הוא מה שמחזק אותי עוד יותר; מראה לי שאני בדרך הנכונה, שיש מציאות אלוקית בעולם. זה מוכיח לי איך עד עכשיו היה מישהו ששמר עלי, החיה אותי כל רגע, האכיל אותי, השקה אותי, נתן לי לחיות בעולם נקי מכאב, נקי מסבל. עולם של יכולים, של מרגישים וזזים ועושים". הוא מקשיב ואני ממשיך, בורר מילים, מחדיר לי אותם ללב. גם אני צריך חיזוק, פיזיותרפיה לנשמה. "יש איזו סיבה, נסתרת מעיניי, אבל מוצדקת, ורק הוא יודע למה. הוא משגיח עלי יותר, הביא אותי לכאן כמו מלך. לא כמו חפץ שאבד". בולע את הרוק, הוא ממשיך לקפל לי שרירים. "אנשים חושבים שייסורים הם דבר שמפריע ליום יום. הורסים את החיים. אדם שמרוויח בעסק 2000 ש"ח ליום, והגיע לבית חולים לחודש, הפסיד 000,40 שקל. וזה מפריע לו מאוד. מפריע למי שחי בעבור כסף. לא למי שחי עבור ערכים של רוח. בקדושה זה לא כך. יהודי רוצה ללמוד תורה, ואם מגיעים עליו ייסורים הוא נחלש ולא מצליח ללמוד, אך זה רצון ה'. הייסורים הם לטובתו. הייסורים רק מרימים את המאמין מעל המציאות שנמצא בה - למקום גבוה יותר". זה עמוק, מרפא לי את הלב, שורט לפיזיותרפיסט קצת על הנשמה המחוספסת, אולי יבוא יום ויבין. אולי לא. דיברתי, בעיקר, לעצמי.

10 1. אייר התשע"ז -"להתהלך... באור החיים" חום הוא לא דבר מפחיד, יש חום, לוקחים אקמול ועוברים הלאה. מיליונים של וירוסים מסתובבים בעולם, והכל בסדר. אבל איכשהו לא הכול היה בסדר. אני כבר שבוע עם חום, חום שעולה בלילות ויורד בבקרים. מתהפך בלילה על המיטה רועד מצמרמורות של חום, ישן עמוק מידי או לא מצליח להירדם. ובבוקר קם, כאילו כלום. אולי זה רק חלום. חלום שחוזר על עצמו כבר שישה לילות. הולך לכולל בתחושה מוזרה שמשהו קורה, משהו לא טוב. בסוף הולך לרופא משפחה. גם הוא לא דואג, חום הוא לא מפחיד. נותן הפניה לבדיקות דם כלליות, ממליץ על מנוחה ואומר שתוך יום - יומיים זה יעבור. אני כל כך רוצה להאמין לו. אבל לא מצליח. חוזר הביתה, מעדכן את אשתי, בחדשות: "הרופא אומר שהכול בסדר", אני נושם עמוק, מקבל בתודה כוס מים שהיא מגישה לי. "הרופא אומר שהכול בסדר, אבל אני מרגיש אחרת. יש לי הרגשה מוזרה, אני מסוחרר, חלש, לא מצליח להתרכז בלימוד". היא מהנהנת בהסכמה מלאה, על שנינו עבר שבוע לא רגיל. "לירן אולי נחכה עוד כמה ימים, אולי בכל זאת החום יעבור". היא מציעה לי התעלמות ואני מקבל אותה, שנינו מנסים להתעלם, לדחוק, לא מתייחסים לחום שעולה ויורד. אבל הוא ממשיך בדבקות לטפס ולרדת, מטפס לי על הגוף, מנדנד, מאותת, דורש יחס. בסוף אני נשבר ומעניק לו קצת יחס. נכנס לביקור תקופתי אצל פיזיותרפיסט, לבעיות שיש לי בברכיים. הוא חייכן וסבלני ואיכשהו, אני מוצא את עצמי משתף אותו במה שעובר עלי. ממתין שהוא יגיב כמו כולם שזה בסדר, יחלוף מעצמו תוך כמה ימים. אך לא. פניו מרצינות כשאומר לי: "לירן, זה לא צחוק. חום של 39 מעלות בגיל שלך זה סימן מעורר דאגה". אני מרכין ראש, מקבל את דבריו, כי גם אני חושב כמוהו. חושב ומפחד לומר זאת בקול, איזה גבר מפחד ממדחום?

לראות בחושך 11 אני יוצא מן החדר מרגיש סחרחורת עזה שמפילה אותי לרצפה, ומתעלף. המילים שלו מחלחלות לתוכי, ומחשבה חדה מזעזעת אותי. מה יכול להיות? אני אדם בריא מה יכול להסתתר מאחורי החום המשונה הזה? יוצא מחוץ למרפאה, שמיים גבוהים מעלי, חלקים, ים של תכלת רגוע. מה כבר יכול להיות? אני ממלמל והולך, שפוף. אלפי טונות של פחד על גבי, לוחצים על הסרעפת, לוחצים על הרגלים. בקושי יכול לזוז. אני באמת לא מצליח לזוז, הזרמים של הפחד הופכים למוחשיים. במוצאי שבת, החום חולף אך בקצה האצבעות, בידיים וברגליים, מופיעים זרמי חשמל. כמו יד שנרדמת ולא מצליחה להתעורר. מנער, משחרר, קופץ. הזרמים לא נרגעים אולי נעשים חזקים יותר כבר איני יודע. עכשיו אני דואג, דואג ממש. אפילו מעז להגיד זאת בקול. ביום ראשון אני כאוב נורא, זה כבר לא רק חום ופחד אלא, כאב אמיתי ומוחש. מחליט להגיע למיון. תל השומר, הזמן במיון עובר לאט כמו שעון של חול שנשפך, גרגר גרגר. בודקים אותי, הרופאים זורקים השערות, כמו גשם באמצע תשרי, טפטופים של מילים, טפטופים של פחד. אין להם רחמים. רק שמות של מחלות, תוצאות של בדיקות, ורמת סבירות והשוואה לחומר הלימודים. מדברים על גידול, חלילה. והפחד שמלווה אותי נעשה סמיך ועבה. הלוואי והייתי יכול להסיט אותו בקלילות, כמו האחיות שמסיטות פה וילונות בלי טיפת פרטיות.... בסוף אני מקבל דיאגנוזה, הרופא מגיש לי מכתב שחרור, הוא רגוע ושליו ואני מנסה להתעודד, לשאוב קצת רוגע בים החששות והפחדים שכמעט ואני טובע בתוכם. "מחלת הנשיקה, מונו בשפת העם, לך הביתה, תנוח. הכול בסדר לירן". הלכתי הביתה, לא הצלחתי לנוח. בבוקר יום שני התחילו כאבים מוזרים בגוף. אני חוזר למיון, מפוחד. מחלת הנשיקה לא נראית ככה. הפעם אפילו לא בדקו אותי. הרופא ניגש אלי, רציני, אולי מגחך על הגבר המוזר שמטריד אותם יום אחר יום. "יש לך מחלת הנשיקה אדוני. אין מה לעשות עם זה. תנוח, תיתן לגוף להתגבר על המחלה". אני נושם עמוק, עמוק, הסחרחורת לא נרגעת. ככה זה במחלת הנשיקה? "אנחנו מוכנים להשאיר אותך לילה למעקב. למרות שאיני רואה בכך צורך", הוא מוסיף והולך. אני נשאר לבד על המיטה, לצידי חבר מהישיבה שהתנדב ללוות אותי. יודע כי

לראות בחושך 12 בבית אשתי מסתובבת בחוסר מנוחה, דאוגה ומפוחדת. מרגיש תלוש, עלה שנד ברוח ורואה את האדמה מתחתיו, אך הדרך אליה ארוכה ארוכה. מתנדנד ברוח, מצד לצד, לא מחובר לעץ, לא נח על האדמה. איך אוכל לנוח עם כאבים שלא מאפשרים מנוחה ועם מחשבות מטרידות. לא, אני לא מאמין למה שהרופאים אומרים. לא חושב שאנוח והגוף יתגבר על המחלה. משהו מוזר קורה אבל לי אין הסבר. לילה אני מחפש קצת כוכבים שיאירו, אם אין לי ירח, לפחות תנו לי כוכב. "אבא שבשמיים", אני פונה אל מי שתמיד שומע, "מה הסימן שאתה נותן לי? מה אני צריך לחשוב? על מה צריך לעשות תשובה, הרי כאשר באים ייסורים על האדם צריך לפשפש במעשים. אבא תאיר על מה בא לי כל זאת"? מבקש קצת אור בחשכת הלילה. אין לידי אפילו חלון שפונה לאור ירח. הלילה כמו כל הלילות נגמר לבסוף, קו חיוור של אור משתלט על השמיים, ובבית החולים מתחילה משמרת חדשה. "בוקר אור". שוב ניגש הרופא וארשת פניו סתמית: "בוקר טוב, אני רואה שהלילה עבר מצוין". רוצה לצעוק: "מה מצוין? אני כאוב, חלש, מסוחרר, לא מרגיש טוב, בכלל". הוא מחפש את מבטי המבולבל וממשיך: "אני לא רואה סיבה לדאגה, בבדיקות דם יש סימנים למחלת הנשיקה וזה נורמלי שאתה עייף ומסוחרר, שוב אני אומר, לך הביתה תנוח יום יומיים והכל יעבור". הוא מנסה לרכך קמעא ומחייך כשאומר: "איך אומרים אצלכם - בעזרת השם". הכול בעזרתו וודאי, גם המחלה וגם הרפואה, אני חושב שה' הולך לעזור לי עכשיו בדרך ארוכה ולא קלה. אבל אם יודעים שהכול ממנו הדרך קלה יותר. בעזרת ה'. צריך להבין, כשאדם נכנס למצב שכזה, ואין מידת הביטחון בוערת בו, המציאות של לסמוך על השם 'כאן ועכשיו' היא לא ברמה גבוהה, היא קיימת אך לא ברמה גבוהה. התחושה היא של חוסר אונים ובלבול, שגורמים לאדמה מתחת לרגליים לרעוד. פתאום אין כוחי ועוצם ידי, אך מנגד אין בטחון גדול. אולם, אסור בתכלית האיסור להרגיש אדם מסכן קטן אמנה, רחוק מהשם, בלי אופי, חלש, זה לא הזמן. בדרגה הרוחנית בה נמצא האדם, שם הוא צריך למצוא את רמת הבטחון שלו את דרגת האמונה שלו. עליו להבין מהי המציאות של חייו ועם הבנה זו ללכת עד הסוף. ודווקא שם אדם נמדד ברמת האמונה והבטחון שלו, היכן שהוא נמצא באמת ולא היכן שנמצא בדמיון. הרי בשמיים ישאלו כל אחד למה לא היית אתה? מסופר בגמרא )תענית דף ה.( על יואל בן פתואל, שהיה נביא, ובדורו הייתה תקופה של רעב גדול שנמשך שבע שנים. ארבע שנים מתוכם הארבה אכל את כל היבול ושלש שנים

לראות בחושך 13 נוספות הייתה בצורת. הרעב היה עצום, ולאחר שבע שנים הגיע חודש ניסן, ואז, באיחור, ירדו גשמים. מפני שמפתח גשמים הוא בידי שמיים ונקבע להם זמן, מתי הם יורדים. אמר יואל בן פתואל לעם, שעוד נשאר לו קצת תבואה בבית, לזרוע אותה באדמה. טענו לו בהגיון: מה עדיף שנזרע ונמות או נאכל ונחייה? אמר להם: "אעפ"כ צאו וזרעו" ]כלומר, לא התווכח עם הטענה אלא ביקש שיאמינו[. הם יצאו וזרעו, ובאותו רגע קרה נס ונגלה להם מן האדמה זרעים שהנמלים לוקחים לתוך הקן שלהם, וכך היה להם מה לאכול. תבואה שאמורה לצמוח בשישה חודשים צמחה באחד עשר יום. על הדור הזה נאמר: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". וכאן מתעוררת שאלה: אם האמינו, למה זרעו בדמעה? וכך מסביר המצודות דוד: "הזורעים. אשר הזורעים במקום הנגוב ההוא הלא זרעו בדמעה בחשבם פן לא תצמח ויפסידו הזרע" איך מסתדרים האמונה והבטחון עם דמעה... עם פחד...? והתשובה לכך, חדה ומרגיעה - אין בעיה להרגיש פחד, לזרוע בדמעה, אין הם סותרים את האמונה והבטחון. הקב"ה רוצה את האדם מהמקום בו הוא נמצא, לא ממדרגה של דמיון. דווקא מהמציאות שבה האדם נמצא, עם הקושי והפחד, וזאת על מנת לראות אם מהמציאות הזו אדם מאמין ובוטח. ואם כן, הבוטח מקבל הנהגה ניסית כבוטח בשיא הבטחון של הדרגה הכי גבוהה. ההרגשה לא סותרת את הבטחון! ולא מפריעה להיות בוטח! חשוב להבין, כי מה שקורה במצבים כאלו, של ניסיונות, הוא שהאדם שם את עצמו מול גדול הדור ורואה כמה הוא חלש וכמה הוא רחוק מאמונה ובטחון. וזה לא נכון. גם להיות בדרגה נמוכה, זו דרגה!!! ויש עוד חיים שלמים לעבוד על אמונה ובטחון, אין אפשרות, להיות בוטח ומאמין הכי גדול ביום אחד.

14 2. יום שלישי עובר עלי מתוך המיטה, מנסה להבין מה ה' רוצה ממני, מה מאותתים לי, מה עלי לעשות? לשכב כך בבטלה נחשב לעשות רצון ה'? אלוקים מנער אותי עכשיו, מטלטל חזק. אבל מה מצופה ממני לעשות? הסחרחורת מתחזקת, אין לי כוח, מרגיש מרוקן כאילו לקחו משאבה ורוקנו אותי מכל לחלוחית של אנרגיה. רק רוצה לישון. אבל גם המשאלה הזו לא מתממשת בקלות. בוקר. החיים ממשיכים במסלול רגיל, "שלום לירן אני יוצאת לעבודה, תרגיש טוב, נדבר בפלאפון". היא לוקחת את התינוק שלנו, מנשה, למטפלת. הכול ממשיך כרגיל ולי נראה שהחיים עצרו מלכת. איכשהו גם היום הזה עובר, מצטרף לימים המבולבלים שלפניו, עם כאב משלו וחולשה משלו. בוקר של יום רביעי מגיע, יום שנבראו בו מאורות, אולי יאיר לי הבוקר אני מעז לקוות, ונופל. אני מנסה לקום וללכת, וכאילו משקולת בטון על רגליי. לא מצליח לזוז. במחשבה חסרת פשר אני מנסה לקפוץ באוויר, אך לא מצליח. אשתי מנסה לעודד אותי: "לירן אולי נצא קצת לטייל בחוץ, אתה כל הזמן במיטה". אני מרחם עליה, אישה שרואה את בעלה במיטה ימים שלמים, מסוחרר מבולבל. לא בן אדם. יוצאים החוצה. ההליכה שלי לא טובה בכלל, גורר רגל, צולע מאוד. אני מתבייש, גם בשבילה. "מצטער", אני לוחש לה, "אבל אין לי כוח. בואי נחזור הביתה". לא רוצה להסתכל על העצב בפנים שלה. לא מוכן לקבל את המציאות שאני הולך לקראת משהו, שרק השם יודע מהו. אני רוצה להאמין שעוד רגע הכול יעבור ויהיה כמו חלום. אך מיום ליום, ומרגע לרגע התחושה הזאת הולכת ומתרחקת ממני. יום חמישי מגיע, אנשים מתחילים בהכנות לשבת, הרגליים שלי ישנות. בקושי מצליח ללכת. מביט משועמם בערב שמחשיך את העולם, ברחובות המלאים אדם, שואף ניחוחות של שבת מהבתים. וכואב לי מאוד. כבר לא רק הרגלים, כל הגוף כואב. אני עדיין לא הולך לבית חולים, מפחד שיזרקו אותי עם טופס שחרור שיודפס בשלישית והאבחנה תהיה אחת - מחלת הנשיקה.

לראות בחושך 15 הלילה עוטף את העולם בצינה מרגיעה, ואני עטוף כאבים. כאבים נוראים בלתי נסבלים. הרגלים, הגב, העורף והפנים, הכול בוער בכאב נורא. לימים הגדיר הרופא את רמת הכאב - כמו לקחת פטיש 5 קילו ולדפוק על כל הגוף. לא יכול לעשות כלום, לא לעמוד ולא לשכב, בטח לא לישון. יושב על קצה הכיסא, עוד רגע משתטח על הריצפה ומתחנן לכל מי שמוכן לשמוע, ומבין בהבנה אמיתית ובהירה שעכשיו יש רק אחד שיכול לשמוע. אני מנגן, בקול של לימוד הגמרא, עורג ומתגעגע: "רחמים רחמים". בולע אופטלגין, אך הוא לא עוזר, לוקח עוד כדור לכאבי שרירים ועוד שני אופטלגין. אני בוער בכאב, נשרף, שם קרח על כל הגוף ומאום לא עוזר. ארבע וחצי בלילה, אשתי כבר לא מוכנה להקשיב לי, "אני מזמינה אמבולנס, לירן, אי אפשר עוד". "אבל כבר הלכתי פעמיים למיון, חזרתי כלעומת שבאתי" אני מזכיר לה, כאילו היא לא יודעת. "לא יכולה לראות אותך סובל ככה, אף לא עוד רגע אחד נוסף. לירן", הדמעות שלה מטפסות החוצה, ואני באמת לא יכול לסבול יותר את הכאב. היא צודקת. האמבולנס לא מיילל בלילה כשהכבישים ריקים, אני רואה את הבהוב האורות חודרים מבעד לתריס. אם לא הכאבים הייתי יכול להנות עכשיו ממיצג אורות לילי, בעצם, הייתי מעדיף לישון. לישון, לא להרגיש כלום. רק לישון ולקום כמו חדש. שניים נכנסים, משמרת לילה, בכל אופן עייפים קצת. הראשי מביט עלי במבט מזלזל, שמכאיב לי עוד יותר. "עזוב" הוא אומר לי והלב שלי שוקע. "חבל לך לנסוע לבית חולים. הם ישחררו אותך כמו כלום, הרי יש לך מחלת הנשיקה, כמו שאני רואה במכתב שחרור. אתה עוד תצטרך לשלם על פינוי באמבולנס. תחפש טיול לילי אחר". אני כמעט משתכנע. מתחיל לחשוב שאולי באמת אני מדומיין, סובל מהזיות. לא יודע מה מפחיד יותר - לחיות בהזיות או לחוות את הכאבים הבלתי מוסברים הללו. הם מציאותיים ומוכיחים לי שוב שאני טועה. הרגליים לא נשמעות לי, איני מצליח לזוז. אני כבר לא יכול לדבר, ואשתי עונה לו בתוקף, מרגיע שהיא כאן לצידי. "מצטערת" היא אומרת, בקול שלה כל הצער בעולם, עלי ועליה, "מעוניינים בכל זאת להתפנות לבית חולים". אולי יעזרו במשהו, הלוואי. "אוקי, לירן בוא תקום, נלך". הוא נכנע. "אני לא יכול לקום" אני מצביע עלי, תראה, תבין. הוא כנראה עדיין חושב שיש לי פסיכוזה, ואומר לי שוב: "קום!" "קשה לי" אני אומר לו, אל תהיה אמפטי, אבל אל תבקש ממני דברים שאני לא יכול לעשות. "גם לי קשה בחיים" הוא לא מבין אותי, בכלל. "בוא אני אעזור לך ונלך ביחד".

לראות בחושך 16 הולכים יחד, וכשאנחנו מגיעים לגרם המדרגות אני פונה אליו "מצטער אני לא יכול יותר". זהו, נשכב על המדרגות. בסוף הם נכנעים ומרימים אותי. לא ידעתי שאלו יהיו הצעדים האחרונים לחודשים הקרובים. מגיעים למיון בשיבא, תל השומר. זה לא בית חולים, זו עיר. ברוך הבא לעירנו, לירן. מגלגלים את האלונקה, מתקרבים לקבלה, אני שומע את הפרמדיק מעלי זורק: "הי, הוא עם פסיכוזה, בלחץ איום". יופי, עכשיו אני לא רק חולה עם חום וכאבים, אני פסיכופט. אני לא מאמין לו. יודע שמשהו קורה לי, משהו נורא, אבל אין לי כול הסבר מהו. אני לא רופא ולא מבין ברפואה בשביל זה הגעתי לכאן. תעזרו לי? אשתי, נשארת בבית, עם תינוק בן ארבעה חודשים אי אפשר להגיע למיון. אבל הלב שלה איתי אני יודע. היא מסתובבת בבית בחוסר מנוחה, הלב שלה דופק בדאגה מטריפה, לא עוזבת את ספר התהילים לרגע. היא מתקשרת לאמא שלי, מעדכנת בכל מה שקורה: "תוכלי לבוא להיות אתו שם עד הבוקר? בבוקר אני אגיע". היא מעיזה לבקש. "בוודאי, תישארי בבית תעשי מה שאת צריכה". היא נשארת בבית, עושה מה שצריכה - מתפללת, בוכה, שערי דמעות לא נעולים והיא יודעת לדפוק עליהם חזק. נס שהמיטה במיון נוחה יחסית, כי אני שוכב עליה לבדי, ואף אחד לא ניגש אלי, סתם אחד שמונח כאן בטעות, אולי פסיכופט. לילה ואין לי אפילו שמיכה, כלום. אני רואה רופא מתקרב ומתעודד, אולי סוף סוף אדע מה קורה איתי, אולי יהיה לכאב הזה סוף. אם רק הייתי יודע איזו דרך ארוכה מחכה לי. לא שיערתי שיש כאב עצום יותר. הרופא מביט עלי מלמעלה בחצי מבט ושואל: "מה אתה עושה כאן? סתם שוכב?" 'בטח'', אני רוצה לענות לו, סתם שכבתי כאן ופתאום בנו מסביבי בית חולים...' אבל באמת שהיתי נראה כך, אפילו חיבור לעירוי לא היה לי עדיין. "דוקטור" אני מנסה להסביר לו את מה שקורה לי, "יש לי כאבים חזקים, כבר הרבה ימים. וחום. גבוה. אני לא מצליח לעמוד על הרגליים". ניסיתי להסביר, באמת שניסיתי, אבל הוא כתב מכתב שחרור. עוד אחד שחושב שאני מדומיין, האם אני נשמע כל כך לא מציאותי? התקשרתי לאימי, היא הייתה כבר בדרך לבית החולים יחד עם אבא. הרגיע אותי לחוש מוגן בידיים של אבא ואמא. "אמא, הם כותבים לי מכתב שחרור". אני מעדכן אותה. "לירן" היא אומרת לי - "אל תזוז משם, אני מגיעה". היא מגיעה, פונה לרופאים ודורשת בתוקף: "תבדקו אותו מכל הכוונים, בבקשה, זו כבר הפעם השלישית שהוא מגיע למיון! למיון

לראות בחושך 17 לא מגיעים סתם. בטח לא לירן! אין לו שום אינטרסים לשכב במיון באמצע הלילה הוא אברך, הוא צדיק! אין לו גימלים, אין לו ימי מחלה. אם הוא אומר שכואב לו זו אמת. בבקשה, תבדקו אותו ותמצאו הסבר למה שקורה אתו". אמא נשארת אימא, גם כשאני כבר לא מחובק מתחת לסינר... היא מתקשרת לאשתי, מעדכנת: "מתוקה שלי אני כאן עם לירן, אל תדאגי, אני דואגת לו והכל בסדר, הרמתי פה את הרופאים שיבדקו אותו יסודי, מה זה לשחרר ככה הביתה כמו כלום?!" "תודה", אשתי מנסה לדבר, להסדיר את הנשימות, "אני באוטובוס בדרך, כבר מגיעה". אני מחכה לה, מרגיש שמשהו מתחיל לזוז, וצריך שנהיה כאן שנינו לעכל את מה שקורה. • צידה לדרך • בכל בוקר בו אנו קמים מהמיטה לחיים שיגרתיים עלינו לומר תודה ענקית. יש אנשים שקמים בבוקר ושום דבר אינו שיגרתי. פתאום יש כאב, אמבולנס, רופאים ומיון. בעוד שאתה קורא את השורות הללו, יש אנשים שעומדים בתור במיון כאובים. אנשים שהלכו לישון כאחד האדם, ובבוקר קמו לחיים אחרים. צריך להודות כל בוקר על בריאות. על כל ילד שקם בריא, נושם ומחייך. על האישה שקמה מהמיטה בריאה ושלימה, על המציאות שלנו שהכול בריא ומתפקד, שאין צורך ללכת לקופת חולים, ומשם - למיון... בשנת 2020 ,נרשמו 6.2 מיליון ביקורים במחלקה לרפואה דחופה, מהם 2.2 מיליון לא יולדות. ואנחנו, ברוך השם, קמים לעוד יום שכולו בריאות, לימוד תורה, עבודה, קמים עם חיוך על הפנים ופוגשים באנשים סביבנו. הבה נעצור לרגע את הטירוף של החיים ונגיד תודה לבורא, שנתן לנו עוד יום של חסד אין סופי. עוד יום שקמים בו בבוקר, אומרים בו ברכות השחר והולכים לתפילה. לעיתים איננו יודעים שזהו היום בו השם החליט דברים אחרים. יום בו החליט ה' להרים אותנו לדרגות אחרות, לתחושות אחרות ולעבודת השם אחרת לגמרי. תמיד יש את ההרגשה, "לי זה לא יקרה" אך, הנה לי זה קרה. כאשר באים ייסורים לאדם, המבחן באמונה הוא מאוד קשה, אך למפרע, מתגלה שהוא מאוד קשה למי שאף פעם לא עבד על אמונה. יהודי שעבד על האמונה שלו, יהיה לו קשה, אך לא מאוד קשה. הקושי קיים, כי כואב ולא נוח. אך אין הרגשה ששכחו ממנו בשמיים. יהודי שלא עובד על אמונה, התפילה שלו היא, שמישהו יזכור שהוא קיים, ולמה לא שומעים אותו, וזהו הקושי המרכזי.

לראות בחושך 18 כאשר באים הייסורים, יש להתייחס אליהם כמו במשל בו אומרים לאדם: אתה עומד להיכנס לתוך אוצרות המלך תיקח בידיים כמה שאתה יכול. אל תביט במה שמראים לך, תזכור כי מה שתראה זהו דמיון אחד גדול, ויש שם אוצרות שאין כדוגמתן. והנה הוא נכנס, שומע קול חזק שמבלבל אותו, ובלחיצת כפתור כל האוצרות הופכים לקוצים יבשים. הוא נוגע ונדקר, ומהדהד לו בראש, תזכור אלו אוצרות של המלך. אך, יורד לו דם, כואב לו, לא נעים לו ולא נוח לו. אם הוא יודע וזוכר שאלו הם אוצרות של המלך הוא מתגבר ונוטל. לעומתו, יש אדם שנכנס לחדר ולא מוכן לגעת בדבר. כל החדר עטוף בקוצים, הוא נדקר וכואב לו, הוא רוצה שהסבל יגמר וצועק ובוכה. רוצה לצאת משם ולא מבין שהקוצים הם אוצרות של המלך. זהו ההבדל בין מי שלא חי באמונה, שקשה לו מאוד, לבין מי שקשה לו, אך לא מאוד. כי חי באמונה עוד לפני הייסורים. אדם שלא חי באמונה, חושב שאין מוצא, ומפנה ביקורת כלפי שמיא. והניסיון הוא קשה מאוד. בספר "לפיד אש" )קלויזנבורג, חלק ב( הובא מכתב מצמרר שכתב האדמו"ר מקלוזינבורג וזה תוכנו: "הרבה פעמים חשבתי והתבוננתי, הנה עזרני השם יתברך וריחם עלי אחרי כל התלאות היסורים והצרות שעברו עלי ]אם זה באשוויץ בו הושמדה כל משפחתי - אשתי ואחד עשר ילדי, אימי אחיי אחיותי וכל משפחותיהם כל משפחת אשתי כל משפחות אבי ואמי - יותר מאלף איש. נותרתי לבדי! התעניתי בעינויים אל אנושיים באשוויץ, בוורשא ובדכאו, ואף נורתי פעמיים. והנה אחרי כל זה[ זכיתי להבנות ברוך השם מחדש, זכיתי לזרע ברך השם בנים וחתנים רבנן, זכיתי גם כן להקים ישיבה מפוארה שצומחים מתוכה גדולי תורה ויראה, זכיתי עוד הרבה )להקים קריה חסידית, בית רפואה, מפעלי ש"ס ועוד(, והנני עומד ומשתאה איזה דבר טוב עשיתי אי פעם לנחת רוח לפניו יתברך שמו שגמלני כל זה?! "והגעתי סוף סוף למסקנה שהדבר הטוב היחיד שיכולתי לזקוף לזכותי, הלא הוא - שבזמני הקשים ביותר שעברו עלי אף פעם לא באתי בטרוניא כלפי שמיא, וכל גל וגל שעבר עלי נעניתי לו בראשי וקבלתיו באהבה!" וזאת ניקח לנו, לא להפנות ביקורת כלפי שמיא להוריד את הראש ולנסות לקבל באהבה. בפרק הבא ננסה להבין איך? איך מגיעים לנקודה הזו שאליה הגיע האדמו"ר מצאנז, זיע"א, וזכה להגיע למה שהגיע...

19 3. מנהל מחלקת מיון מגיע, מבקש לראות אותי, הרי הוא יודע מה נהג האמבולנס אמר בכניסה למחלקה. "קום" הוא אומר בקשיחות. "אני לא יכול לקום, קשה לי לעמוד וללכת" נמאס לומר את המשפט הזה, למה לא מבינים אותי ודי? אבל הוא שוב אומר "קום, תראה לי איך אתה הולך". קמתי, חושב שאני הולך להתרסק, אשתי מימין, אמא משמאל, ואני מתאמץ ללכת. אני רואה את הפנים שלו משקפות אותי. מפחיד ומבהיל נורא. "טוב", הוא אומר מייד, "תקראו לנוירולוג" הוא לחוץ. ולחץ הדם שלי מזנק עוד יותר. הנוירולוג מגיע, בודק אותי חמש דקות ומאבחן חוסר תחושה מקצות אצבעות הרגליים ועד תחילת הצלעות. הם מדברים ביניהם מהר, מעבירים מילים לועזיות, אני לא מבין כלום, רק מבין שהמצב מלחיץ מכפי שיכולתי לשער. מעלים אותי למחלקת מיון נוירולוגיה. שומע את הקב"ה כאילו לוחש לי 'ברוך הבא לבית החולים לירן. אני איתך גם כאן'. אני מסתכל למעלה, פוגש בעיניים המבוהלות של אשתי ומסמן שהכול בסדר אני בידיים של הקב"ה, ובעזרתו - יהיה רק טוב. הרופא, קצת חיוור, ניגש אלי: "לירן, אני רוצה לספר לך מה המצב שלך, מה הדיאגנוזה שלנו, אוקי?" הוא יודע לומר לי במה אני חולה. והידיעה הזו לוקחת ממני את כל הדאגה שרבצה על הלב בשבועות האחרונים. יש שם לסבל שלי, יש שם לפחד. גו'ליאן - ברה. אם רק ידעתי לקראת מה אני צועד ומה מקפל השם הזה מאחוריו, לא הייתי מעז לשחרר אנחת רווחה אחת. שוכב על מיטה במחלקה, מקפל את כל השבועות האחרונים, את כל הכאב החשש והדאגה לתוך שתי מילים: גו'ליאן - ברה. רופא ואח ניגשים לעברי הם מסבירים על דרך הטיפול במחלה. "צריך לסנן את הדם ממרכיבי מערכת החיסון הגורמת למחלה". "בסדר" אני אומר. "צריך עורק ראשי" הם מסבירים, אני לא מבין עדיין מה, "אנחנו נחבר צינור לעורק הראשי שבמפשעה, ודרכו תתחבר כל פעם למכונה שמסננת את הדם. בסדר לירן?"

לראות בחושך 20 אני לא מבין מה רוצים ממני, אבל כשהם מחדירים את העירוי לרגלי אני כמעט מתעלף. הנוירולוג טען שאין לי תחושה בגפיים. אבל אני מרגיש הכול. כואב מאוד. העירוי חודר לעורק הראשי בלחץ איום. אני המום ממה שחוויתי, כאוב כל כך. לא ידעתי שיש כאלו עוצמות של כאב. מחברים אותי למכשיר שמסנן את הדם, צינור אחד מכניס את הדם שלי מסנן מתוכו את החומר שנקרה פלזמה, ומהפתח השני של הצינור מוחזר הדם עם פלזמה בצורה נקייה, עד כמה שאפשר. זה כואב, ומחליש. אני אחרי ימים ולילות ארוכים של כאב, בלי שינה. חי מעל המציאות. הגוף כואב כל כך וכבר איני מצליח לחשוב, בקושי מדבר. בתוך הענן שאופף אותי יש אחד. אחד בלי גבול ואינסוף, שנמצא קרוב אלי כל כך. אבא שבשמיים תודה. תודה על הכאב, תודה על המחלה. תודה שאתה קרוב אלי כל כך. אולי מחלת הנשיקה היא נשיקה קרובה מאבא שבשמיים, מרוב שקרובים מידי לא מצליחים לראות ברור. יד שמונחת על העיניים יוצרת חושך. אבל אם יודעים שהיד היא של אבא אוהב, היא מזרימה חום של קרבה. תודה אבא אני שוב צועק לו צעקה מלב שבור של יהודי. בבקשה, תוציא אותי מהחושך הזה, מהכאב המר. אני רוצה להיות בריא. הקול של נוות ביתי חודר לתוך הענן: "לירן, אני פה לידך, אל תדאג אנחנו נעבור את זה ביחד". אני מהנהן לה בראשי כאות הסכמה, אך למען האמת, אנחנו צועדים אל הבלתי נודע. הטיפול נמשך שעתיים. ובשעתיים הללו מתעוררים כל המקומות שבהם כואב. לי כואב כל הגוף. אי אפשר לתת משכך כאבים כי משכך כאבים מוזרם בדם, והטיפול הרי מסנן את הדם מכל מרכיב חיצוני. אני רועד מכאב, מתקפל כמו כדור של גומי. שעתיים חולפות ואני מקיא, ארבע פעמים ברצף. אני מותש מכאב, חסר כוח. הגרון שלי יבש מרוב הקאות. לא מצליח להוציא הגה. וסוף סוף נרדם. אני ישן, אשתי לצידי, נושמת סוף סוף לרווחה. מרשה לעצמה לשחרר נשימת הקלה ולמתוח שרירים. מביטה עלי ולא מאמינה שאני ישן. כמה זמן לא ישנתי. מישהו מסיט בעדינות וילון, אור של קדושה חודר פנימה "ראש הישיבה" היא קמה, רוכנת להעיר אותי. "לא, לא" אומר הראש ישיבה "אין צורך". אך אני כבר ער, מתעורר שוב למציאות של כאב עצום. אבל ראש הישיבה כאן והכל מרגיש אחרת. אני מסביר לו איך המכשיר עובד, "צינור אחד מוציא את הדם, מסנן אותו במכונה האימתנית הזו, ואז הדם המסונן נכנס מצינור אחר".

לראות בחושך 21 "זה ממש פלאי הבריאה" הוא מתפעל. אני מצטרף להתפעלות שלו, הדיבורים וההתעסקות במשהו אחר קצת משכיחים את הכאב, מסיטים ממני את המחשבה. הוא ממשיך לדבר, מספר לי סיפורים, כדי שלא אחשוב על הכאב ולא אתעסק בייסורים. אני רועד, אולי מקור, אולי מכאב, גם הקול שלי רועד כשאני שואל אותו: "הרב, מה עושים בזמן כזה, על מה חושבים כשהכול כואב כל כך?" לא תמיד אפשר לחשוב, לפעמים הכאב פשוט מוחק את המחשבה, את הצלילות ואת הדעת, ואי אפשר לחשוב על כלום חוץ מאשר עליו, על הכאב. אבל לפעמים, אני מחפש דרך אחרת, משהו לחשוב עליו ולהתעסק בו, וכך לברוח מהכאב או להרפות אותו קמעא. ראש הישיבה מקשיב לי "אני אשתף אותך במה שעוזר לי לירן, כשאני הייתי בטיפול שיניים מכאיב חשבתי כל הזמן על ה'. מחשבות על מציאות ה' ועל השגחה שלו". הוא מביט לתוך עייני וים של אמפטיה זורם אלי בגלים. "לירן, לפעמים ה' מוריד אדם מטה מטה, אבל זה רק בשביל להעלות אותו למעלה". אני חושב רגע, עדיין לא מבין איך מהמקום שלי הנמוך, אני אתרומם גבוה יותר? אבל יודע שהוא צודק ואני רק בתחילת הדרך. "לפעמים לירן, אנחנו לא זוכרים את חסדי ה'. קיבלנו גוף בריא, וחיי שיגרה מקסימים, פתאום הכול משתנה, אנחנו נופלים למציאות אחרת של חולי, של כאב וצער, ואז מתעוררים להודות לה' על הטוב שהיה עד עכשיו. מודים שגם השיגרה - ניסית. הדבקות בה' היא - לזכור את חסדי ה' ולהודות לו עליהם". המילים שלו זורמות לי בגוף כמו משכך כאבים. מי אמר שבטיפול הזה אי אפשר לתת משכך כאבים? הרב משתף אותי בחוויה אישית שלו, חושף עוד רובד מחייו הטהורים. "כשהייתי בחור ישיבה, בפוניבז', חליתי בצהבת. צהבת של מבוגרים. הייתי חלש ממש, לא הייתי עושה שום דבר רק ישן או לומד. הייתי לומד כמה שיכולתי, נחלש ונרדם שוב מתעורר לומד ונרדם.... אני מתפעל, מקווה להצליח להחזיק מעמד כמוהו, להצליח ללמוד גם כשחלש לי וכואב ומייסר. אולי ככה גדלים אנשים צדיקים. מתגברים על הגוף, משביעים את הנפש. אני מרגיש כמו ילד קטן בתוך שער גדול, אולי שער הניצחון של רומי, לא מצליח להקיף בשתי ידיי אפילו שמינית מרוחב העמוד, והתקרה גבוהה כל כך. אבל אני נכנס בשער, לדרך שמחכה רק לי. בסוף, אני יודע, ממתינים לי זרי תהילה ועלי דפנה. אני כל כך רוצה לזכות בהם. רוצה לעבור את הדרך הזו עם אמונה, עם תקווה, עם הבנה שהכול ממנו ולטובתי. ערב שבת, אני גומר את הטיפול הראשון בסדרה סוף סוף, ומוכנס לחדר במחלקה. המיטה שלי באמצע החדר, מימין יהודי זקן קורא כל הזמן תהילים, משמאל מבוגר חילוני בתהליך

לראות בחושך 22 של חיזוק. חושב על החיים פתאום. ימי שישי רגילים של עשן מכוניות וקניות אחרונות, הכנות מהירות לשבת. ליל שבת וניחוח דגים, זמירות שבת וילדים מתוקים. מי בכלל חושב שיש מציאות אחרת? מי חשב שיש אנשים ששוכבים בבית חולים ולא יודעים מתי יצאו משם? ואיך? ואם בכלל? ה' תודה על כל רגע של חיים ושל שיגרה, ותודה על הארות שאתה שולח. נפרד מאשתי לשנת לילה. סידרו לה מקום לשהות בו ואני שמח, היא צריכה לאגור כוחות, אולי גם אני אצליח לישון. הלוואי. הלילה עוטף את המחלקה, יש שקט ואנשים ישנים, רק אני לא יודע לישון. בסוף, כמו תמיד, נרדם, וכמו בכל הלילות האחרונים, מתעורר פתאום. ההפתעה של הכאב מתוך שינה מבהילה כל פעם מחדש, הדופק שלי מזנק. כואב לי כואבבבבבבבבבב! אני לא רוצה לצעוק, לא להעיר את חברי החדר. צועק בשקט, זועק לתוך השמיכה. מצמיד שיניים. נושך שפתים. כל כך כואב ואיני יכול עוד. רועד, ולא חושב שאני יכול לקרוא לאח. המכשיר מעלי מצפצף, מרים מבט, רואה את הדופק עומד על 180 !כמעט התקף לב. הם נכנסים פתאום לחדר - אחיות ורופאים, מנסים להבין מה קורה איתי. "מהר, לחדר 6 !!!זה המטופל החדש" הצוות צועק, והרבה אנשים בחלוקים רצים לשם במהירות האפשרית. הם נכנסים לתוך החדר רואים תמונה של איש כאוב. "לירן, תספר לי מה קרה" מבקש אחראי המשמרת. ואני זועק, בשקט: "כואב לי, כואב" לא רוצה להעיר את האנשים ששוכבים לידי, הזעקה שלי השקטה, צועקת את עצמה בטונים עצומים. הם מדברים אחד עם השני "מה נעשה? המצב לא טוב, תקראו לדוקטור בדחיפות". הם עומדים מעלי, ולא באמת יודעים מה לעשות. הרי אין מה לעשות עם הכאב. הדופק משתולל, אני רועד מכאב והם מעלי. לא רואה אותם, רואה שכינה מרחפת למראשותיו של חולה. חושב על ה', לא צריך להתאמץ, מרגיש אותו לצידי, בתוכי, כואב איתי, מטלטל ומלטף גם יחד. דוקטור שמגיע במהירות ומקבל תמונת מצב מחליט מייד להזריק לי מורפיום במינון שגרם לי להירדם, וסניטרים גלגלו את המיטה שלי לחדר ריק, להשגחה צמודה. גם מתוך שינה מרגיש את ההשגחה הצמודה עלי, זו שמגיעה מלמעלה, השגחה פרטית הכי צמודה שיש.

לראות בחושך 23 • צידה לדרך • לפעמים, אנחנו לא זוכרים את חסדי ה'. קיבלנו גוף בריא, וחיי שיגרה מקסימים, פתאום הכול משתנה, אנחנו נופלים למציאות אחרת של חולי, של כאב וצער, ואז מתעוררים להודות לה' על הטוב שהיה עד עכשיו. מודים שגם השיגרה - ניסית. הדבקות בה' היא - לזכור את חסדי ה' ולהודות לו עליהם. חשבתי על כך שבשיר השירים כתוב: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו: אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו: מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם: כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. "על משכבי בלילות" זהו זמן של אדם בחיים, לילה, קושי. משכב זה זמן של חולי, הקב"ה לפעמיים משכיב את האדם בחולי בשביל שיזכור את החסדים של הבורא. מבקש ממנו: תעצור את מרוצת החיים, תחשוב עליי. וכאשר אדם אינו חושב כך, יש פעמים, בהם הקב"ה, מרוב חיבתו אלינו וברוב חסדיו, עוצר אותו. ואז על משכבי בלילות - ביקשתי, את מי? את שאהבה נפשי. עד עכשיו אדם חשב שהוא אוהב המון דברים אך אלה הם רק עטיפות של טומאה על הלב, האהבה האמיתית היא "בקשתי את שאהבה נפשי". אמת, יהיו ניסיונות, מפני שעכשיו יש חולי ויש קשיים, אך כאשר האדם ימצא את הקב"ה - עליו לתפוס אותו חזק!!! לא לעזוב ורק להמשיך להדליק את האש הפנימית שבו. כאשר מודים לבורא עולם, נוצר חיבור לכל הטוב, ואז אדם מבחין כמה עשיר הוא, וכמה ברוב חסדיו הבורא מטיב איתו. החיים, באופן זה, נראים אחרת לגמרי.

24 4. מתעורר בבוקר במקום אחר לגמרי, אשתי נכנסת לחדר "לירן, אתה... מה קרה לך?" היא מבוהלת נורא "מה זה כל החוטים והצינורות?" אני מחובר לחמצן באף, לעירוי ולעוד חוטים, איני יודע כמה. המראה לא סימפטי אבל, "אני בסדר עכשיו", מרגיע אותה. "קיבלתי מורפיום והצלחתי לישון". שבת בבוקר, אין תפילה במניין וריח של סיר צ'ולנט על הפלטה. יש קירות לבנים, ריח חיטוי חריף ורעש מכונות ברקע. "גוט שאבעס! גוט שאבעס!" הרב טוביה זיצמן ר"מ מהישיבה נכנס לחדר, אני מרים גבות והוא מוריד לי אותן עם חיוכו המרגיע: "נו, התפללנו נץ ובאנו ברגל מבני ברק, שכינה נמצאת כאן ולא נגיע?" הוא מצליח לרגש אותי במילותיו, לרומם אותי מעל המצב השפל בו אני שרוי. "אתה לא נמצא במקום נמוך ומושפל, אדרבא, אתה נמצא במקום כל כך גבוה, שיא הגבהות, שכינה חופפת מעל ראשך". אני נושם את מילותיו עמוק, זקוק להן יותר מהחמצן שזורם לי בצינור. "לירן, תסכים שאתפלל כאן?" שואל ומוסיף: "הרי שכינה נמצאת כאן". הסכמתי, הרגשתי את השכינה מעלינו חופפת - סוככת, ואני בתוכה עטוף ומוגן. השעות עוברות גם בבית חולים. ביקור רופאים, ביקורות. אין לי תאבון, וקצת קשה וכואב... שעת סעודה שלישית, "רעווא דרעווין", גם אני נמצא בעולמות אחרים, עולמות של כאב וסבל. בקרבת אלוקים ורוחו שמרחפת... יהודה ניר רביבו הי"ו נכנס לחדר, מזיע כמו מי שבא לכאן ברגל מבני ברק, ואני מודה לו בלי סוף. כל מי שמגיע גואל אותי קצת מהבדידות, מפיג את הפחד והכאב. הוא יושב לצידי ולא מצליח לדבר: "אני מרגיש כאן משהו מיוחד. מרגישים את השכינה של מראשותיו של חולה" כך הוא אומר. ואם כולם מרגישים אותו הדבר ואומרים אותו הדבר - סימן שהוא קיים, מוחשי ואמיתי. הוא מביט בי שוב, לא מצליח לדבר. המראה שלי נורא אני יודע. לא מזיז את הרגליים גם הידיים בקושי זזות. צריכים להאכיל אותי, להלביש, לחתל, לרחוץ על המיטה, כי אי אפשר לטלטל אותי לאמבטיה. חוסר אונים מוחלט. "אני לא רוצה שנשקע בכאב" מבקש ממנו, "תשיר לי 'תפילה לעני כי יעטוף". והוא שר. הצלילים ממלאים את החדר, חדר פרטי של חולה בהשגחה צמודה, שלא יכול לעשות כלום, רק לבקש, כמו עני דופק על פתחי נדיבים. אני עני בלי כלום, בא לבורא עולם ומבקש שישמע את שוועתי. הוא שר ואני מתפלל, הוא שר ואני מתחנן, ה' אל תסתיר פניך

לראות בחושך 25 ממני. קשה לי, כואב לי בצרה שהכנסת אותי, ברוב רחמייך, לתוכה. בבקשה אל תסתיר את הפנים שלך, תהיה איתי. אני בוכה והוא שר, אני בוכה ומרגיש איך השכינה עוטפת אותי, איך ה' מחבק אותי בכל גל של כאב. ואני מתאמץ לשמוח עם המצב לקבל אותו באהבה. שלושה כוכבים ברקיע ואלף כוכבים שבחדר, מבדילים ממנו שבת לעוד שבוע של חול. יהודה ניר יוצא מהחדר, משאיר מאחוריו הדים של נגינה, תווים של התעלות. שוב באים אנשים לבקר, הפכתי למוקד עלייה לרגל. חמותי ושניים מגיסיי נכנסים לתוך הכאב. אני משתף אותם במה שקורה, רואה את הפחד בעיניים, את הצער, ויודע שלא זה מה שאני רוצה: "אולי תשירו שיר", אני מציע "שירו 'חמול על מעשיך' ". הם נענים לבקשתי והמילים חודרים לי ללב כמו אש קרה "חמול על מעשיך תשמח במעשיך ויגידו לך חוסיך... תוקדש אדון על כל המעשים". אני לא שר את המילים, אני חי אותם. אני מעשה של הקדוש ברוך הוא כמו כל הברואים בעולם, ואני הקטן מקדש את קדושתו האינסופית. אני שוכח היכן אני, שוכח שיש עולם וכאב, כולי בתוך התפילה. כואב על עצמי, כואב על הר ציון וירושלים השוממה, כואב על כל עם ישראל. בוכה ומתפלל, בוכה ושר. וכל הכאב שלי מתקפל לתוך המילים, נוסק איתם עד לרקיע, חודר לכיסא הכבוד. "אני מברך אתכם", פונה אליהם מתוך הבכי, "מברך שתזכו להרגיש את השכינה כמו שאני מרגיש עכשיו, אבל מתוך בריאות". אני משתנק, חמותי מנגבת דמעות ואיכשהו גם הם יוצאים מהחדר. רק אני נותר על המיטה, לא נמוג עם אף משב של רוח, מרחף עם השכינה שמרחפת מעלי. שוב הלילה, "אני נשארת איתך לירן, הספיק לילה אחד שהיית לבד". היא מתעקשת, ונשארת רק כדי לוודא שהלילה עובר בשלום. יש אלפי אנשים כמונו, עכשיו אני כבר יודע. לפני כן, כשהייתי בריא לא חשבתי על מציאות כזו. אנשים נשארים לילות שלמים ליד מיטת יקיריהם בבית חולים מעבירים לילה בדאגה שיעבור בשלום, שלא יקרה דבר. אני מבין פתאום, כמה חיים של אנשים בריאים שונים כל כך, מנותקים מעולם של כאב ושל חולי. צריך לעבור לילה כזה, רק כדי לדעת ולהבין שיש עוד עולם עם מושגים וצרכים שונים, ולדעת שאנשים זקוקים לעזרה, להצליח להבין אותם, ולהתפלל עליהם ובשבילם. הכאב שלי מתגבר ואח מזריק לי פטידין, בנוסף לאופטלגין שמטפטף לי לווריד שלוש פעמים ביום. חוסר התחושה בגפיים מתפשט ומתעצם, לא יכול ללכת לשירותים כי אני רתוק למיטה אך גם לא רוצה עדיין להזדקק לקטטר. אין לי תחושה עד מעל הבטן וכשאני רוצה להתפנות, אני מגלה שזה בלתי אפשרי. כאילו קיר בטון חוצץ בין המוח לפלג הגוף התחתון. אני מתפלל לה', להתפלל על כזה דבר - להצליח לעשות פעולה שגרתית ויומיומית שכל תינוק בן יום עושה בלי לחשוב. אבל התפילה פועלת על הכול, גם על

לראות בחושך 26 בקשות קטנות וארציות, וסוף סוף המאבק נגמר. אני כמו בתוכנית לימודים מדהימה, אישית ומדויקת עבורי. השם מלמד אותי לחשוב גם על זה, להתפלל גם על זה. האם חשבתי אי פעם לקשר בין ברכת 'אשר יצר' לתהליך הפשוט לכאורה והכל - כך מדהים הזה? הבוקר שמגיע גורם לי להבין שבמחלה כמו שלי אין מה לעשות, רק לחכות שיעבור ויגמר. לחכות. יום אחד נכנס המנקה, ושואל: "תגיד לי מי אתה?" לא כל כך מבין את השאלה, הוא רואה שלא הבנתי ומוסיף: "למה כ"כ הרבה אנשים באים לבקר אותך?, אף פעם לא ראינו כ"כ הרבה אנשים שבאים למטופל אחד בזמנים כה צפופים" מחייך לעצמי חיוך רחב ומשיב: "ישיבת נזר ישראל ... זה מי שאני..." הוא לא מבין ואני מוסיף להסביר: "מעבר למשפחה שלי, שבאה הרבה להיות לצידי, יש לי עוד משפחה והיא המשפחה הרוחנית, כל האנשים האלה הם האחים שלי מהישיבה. זה פשוט שצריך לדאוג לחבר, לא כך?" הטיפול של הפלזמה - פרזיס הוא הטיפול התומך היחיד. מבין שרק הוא ממתין לי בימים הקרובים, טיפול לסינון הדם והמתנה שהמחלה תעבור. כמה זמן אני אמתין? כמה זמן אכאב ואסבול ואשכב כמו בובה על מיטת בית חולים? מתי אוכל ללכת חופשי כמו פעם? והאם בכלל, אוכל ללכת שוב? אני כבר יודע שהטיפול מכאיב, יודע שאני אקיא כמו פעם קודמת, אבל הטיפול השני מפתיע אותי בעוצמת כאב פי ארבע! רועד, מקיא, חסר אונים כל כך. נתון לחסדי המכונה שמסננת לי את הדם ומכאיבה לי נורא. אחרי שעות של כאב מגלגלים אותי למחלקה. כשאנחנו עוברים דרך לובי הכניסה, עמוס אנשים, אני מקיא לתוך קערה ומרגיש בתוך כל הכאב גם בושה איומה. כולם רואים אותי בשיא שיפלותי. וכמו הארה, חודרת בי הבנה חדשה לפסוק: "משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עדי מרום". תוך כדי שהבורא משפיל גאים, והם בשפל, ממילא מגביה שפלים. ועכשיו, אני במקום הכי גבוה. מתמקם במחלקה ומקבל אינפוזיה, אולי החומר יצליח להיטיב עם ההרגשה הרעה והגוף שהתרוקן מרוב הקאות. אין לי קול וגם הנשימה מתקצרת, אח מניח לי צינור חמצן על האף ואני חושב: יש לי עוד שלושה טיפולם כאלו! לא רוצה לעבור אותם. לא מסוגל! אני כמעט מתייאש, אולי אוותר על הכול? למה לסבול את הטיפול אם הוא לא עוזר במאה אחוז וגם אחריו נצטרך לחכות שהמחלה תעבור? אין לי עוד כוח לספוג את הכאב, להקיא את מה שאין בי בכלל, ולרעוד מקור וכאב איום. הייאוש מטפטף לי לאט לאט

לראות בחושך 27 כמו טיפות הנוזל באינפוזיה, לאות חודרת לאיברים היגעים. שוכב כמו מפרש שאיבד את התורן והרוח מעיפה אותו כרצונה. גם היום הזה נגמר לבסוף, מצטרף לימים נוספים של כאב וסבל, אני נפרד מאשתי לא בקלות. "את יודעת שהייתי רוצה שתישארי כאן עוד, אבל יש לנו גם ילד שזקוק לאימא", היא מתנשפת, אולי בולעת דמעות, מסתירה ממני את הכאב שלה, אישה קטנה בעולם גדול של בלבול וכאב. "אני לא רוצה ללכת לירן, רוצה כל כך להישאר איתך, כאן". קשה לי להישאר לבד, קשה לה להשאיר אותי לבד. אבל החיים מאלצים אותנו לעשות אחרת. ויש בבית תינוק קטן. מתגעגע אליו, רוצה להיות עם אבא. מוכרח שתהיה לו לפחות אמא. מעריך את אשתי, ההתנהגות הנכונה ברגעים קשים, היא זו ההופכת אותה לאשה גדולה מהחיים. וכך אנחנו נפרדים לעוד לילה של נצח. "לילה טוב לירן". "אמן" אני לוחש, מתכוון לכך בכל אות ואות. • צידה לדרך • אני עני בלי כלום, בא לבורא עולם ומבקש שישמע את שוועתי. הוא שר ואני מתפלל, הוא שר ואני מתחנן, ה' אל תסתיר פניך ממני. קשה לי, כואב לי בצרה שהכנסת אותי, ברוב רחמייך, לתוכה. בבקשה אל תסתיר את הפנים שלך, תהיה איתי. אני בוכה והוא שר, אני בוכה ומרגיש איך השכינה עוטפת אותי, איך ה' מחבק אותי בכל גל של כאב. מסבירים חז"ל ששערי דמעה לא ננעלו כאשר אדם בוכה הוא מגיע עד כסא הכבוד. נראה שהכוונה היא שכל התחושות שהקב"ה לא איתך, רחוק ממך, אלו הן סך הכל, מחיצות קליפות שעוטפות את הלב, הרי בן אדם בעל אמונה, גם ברגעים של ייסורים הכי קשים, הוא מחפש את הבורא, בתוך הייסורים. תפילה עם בכי גורמת למחיצות האלו ליפול, לרדת, להעלם, ובכך אתה מרגיש את הבורא באמת, החיבור שמורגש היטב בלב, יוצר קשר אדיר עם הבורא. המציאות הזו קיימת תמיד, בכל מציאות בה אתה נמצא. באותו זמן של בכי, ברגעים הנ"ל, הרגשתי את הבורא ואת השכינה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים. לא עניין אותי כלום, לא ביקשתי גשמיות, בקשתי רק רוחניות, לא היה זה דמיון אלא, חיבור של תפילה עם דמעות. שערי דמעה לא ננעלו.

28 5. בחור מהישיבה מגיע ומפתיע: "אני אהיה כאן בלילה, איתך" הוא אומר רועד מפחד יותר ממני. נראה כמו חייל שיושב על גבול עזה וכל רגע עלול לחדור מחבל. קופץ מכל תזוזה שלי, מביט בי בפחד איום. מה יהיה איתי, אני שואל את עצמי, איך עוברים את זה? ואם בכלל יוצאים מהצרה הזו? מבין שהחיים הולכים להשתנות ואולי שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, עוצם את העיניים מול עיניו הפעורות של החייל הדרוך לצידי - מה עושים? אני מבקש ממנו עיסוי ברגליים כי הם ממש כואבות לי, והוא קופץ בשמחה כאילו הצעתי לו מיליון דולר. "מי היה מאמין, שאתה, הקדוש תעשה לי עיסוי ברגליים" אומר לו במבוכה. הוא משיב בלי להתבלבל: "הוי, נו באמת, הרי זה מה שהתורה מלמדת אותנו, ללמוד על מנת לקיים, עכשיו אני זוכה לקיים". אשריהם ישראל. ה' איתי תמיד, אני נוכח לראות זאת שוב, והלילה הזה עבר ברוגע ובשלום. למחרת הרב צבי עוזרי ר"מ בישיבה נכנס עם כמה חבר'ה מהישיבה. הם מביטים בי רואים אותי כאוב, מיוסר, מוגבל. רואה את העננים של העצב שמכסים כל מי שנכנס לכאן מתקדרים גם עליהם. "אל תהיו עצובים" אני אומר להם "תהיו שמחים", מבקש, "תרימו אותי" הם מנסים. "הרב צבי" אני פונה אליו, שואל את השאלה שמציקה לי כל כך: "מה עושים עם הכאב?" מחשבות ופחד אפשר לדחוק, אפשר להתחזק באמונה ולחשוב על דברים אחרים. אבל הכאב הוא פועם, דוקר והולם בכוח, ואני אדם, איש קטן עם מערכת עצבים רגילה שמרגישה כאב. לרב צבי יש תשובה. "כשלוקחים חיילים בשבי מלמדים אותם להתנתק מהכאב, לשחרר את הגוף. איך עושים את זה?" הוא שואל במקומי, ומשיב: "מקרבים מצית אש לפנים מי שמשחרר את הגוף - כואב לו פחות, מי שלא משחרר ומתכווץ - כואב לו עוד יותר. תנסה להתנתק לירן, אל תחשוב על הכאב, תשחרר את הכאב". אני מנסה, משחרר נשימות מרפה שרירים, הכאב פוחת במקצת והוקל לי. מישהו מנגן בגיטרה, שרים יחד, ואני מקבל כוח ואנרגיה. הם הולכים, ואני נשאר עם מטען של כוח, עד הלילה של יום שלישי. ביום שלישי אני נשבר.

לראות בחושך 29 הכאב חזק ממני, וכמה שאני מנסה, איני מצליח להרפות ולהשתחרר. מתקשר לרב צבי עוזרי ומשאיר לו הודעה: "שלום הרב, זה לירן, הכאב ניצח אותי". וזהו, ממשיך לשכב על המיטה מיוסר, חסר כוח. הוא לא משאיר אותי לבד, חוזר אלי ומסביר לי שתי נקודות מהותיות איך לקבל ייסורים. "הכאב שלך הוא עצום לירן, והוא עצום פי כמה כי אין לו תכלית. לכל כאב יש מטרה ותכלית, אם תחשוב על אדם שחולה במחלה הנוראה, הוא מקבל טיפול והקרנות ויודע שהטיפול הכואב מרפא אותו. לא אצלך לירן, אצלך הכאב הוא המחלה בעצמה". אני לא מבין, גם כואב לי מאוד וגם אין לכאב תכלית? אני מרגיש את הכאב מתעצם עוד יותר, לא מבין מה הרב רוצה ממני. "תיתן לכאב שלך תכלית לירן" הוא אומר. אדם יכול לבחור בטוב, לבחור להלל את שם ה' או חלילה לכפור ולצעוק כלפי שמים למה עשו לו כך. תבחר בטוב לירן, תבחר לקדש את שם שמיים. תחשוב שאומרים לך - לירן או שאתה משתחווה לשתי וערב או שתסבול כאב. במה היית בוחר? תבחר בכאב שלך לירן, תחשוב על שתי וערב ותגיד 'בורא עולם אני בוחר בכאב כדי לקדש את שמך". אני מדמיין שתי וערב ענק שחור למולי והכאב בוער בי בעצמות, אני מפנה את הגב לצלב וזועק: "ה' אני בוחר בכאב. בוחר לקדש אותך, לקדש את שמך". הכאב מקבל ממד אחר, יש לו משמעות ותכלית. וכל רגע של כאב הופך להיות רגע של קידוש ה'. רגע של המלכת ה'. אני מודה לה' על הזכות שנתן לי לקדש אותו כך. מבין שקידוש שם שמיים הוא לא רק כלפי חוץ, הוא ביני לבין הקב"ה. אפשר לקדש שם שמיים על ידי כאב, על ידי לימוד, ועל ידי תורה ומעשים טובים. אני מבין כמה עוצמה יש ל'דעת תורה'. יש מצבים בחיים שאדם לא יודע מה עליו לעשות. דעת תורה נותנת לאדם את הכוח והכיוון לעבור את המצב באופן הנכון, בתוך מבוך החיים הסבוך. זה היה הכוח שקיבלתי מהרב צבי - כוח להתמודד עם הכאב העצום והמתמשך. כך עוברים ימים, והכאב כמו גלים - כואב יותר ופחות, הולך ומתעצם. זוכר יום אחד, כואב במיוחד. צעקתי, לא צעקות של כאב. צעקתי לאלה שרוצים שאשתחווה לצלם, מנסים לשכנע אותי להיכנע ואני צועק 'תנו, תנו לי כאב אני בוחר בבורא עולם גם אם ייקחו אותי מהעולם'. לבחור בבורא עולם, אין פרושו של דבר - לחיות את החיים כמצות אנשים מלומדה. אלא לבחור בכל מעשה לקדש שם שמיים. גם במעשים שגרתיים כמו כיפה וציצית, לבחור בהם, לרצות לקדש שם שמיים בעזרתם. גם היצר הרע נעלם כשרואה שאדם בוחר בבורא עולם.

לראות בחושך 30 ימים של כאב רודפים אחד אחרי השני, כמו לחצות אוקיינוס של כאב עם רפסודה קטנה. יש מים ומים ומים בלי סוף, סערות וגלים, חושך ושמש קופחת. כואב לי נורא, לפעמים גם מורפיום לא עוזר. אני מביט לשמיים, שואל מאין יבוא עזרי ורק ה' נמצא מעלי, אני בוחר בו. בוחר לקדש את שמו. תוך כדי הכאב אני נזכר בגמרא: "קלני מראשי קלני מזרועי" כשכואב לבן של הקב"ה, גם לשכינה כואב. אני מבין פתאום משהו נורא - לה' כואב כי לי כואב, ואם אני אחייך אז בשמיים יחייכו איתי. מתחיל לצעוק: "הנה, אבא שלי, אני מחייך תחייך גם אתה. תחייך, תחייך". אמא שלי רוכנת מעלי - "לירן הכל בסדר? מה הצעקות?" אין לי כוח להסביר. אין לי איך. רק לחייך לעצמי, ולאבא שבשמיים. למחרת, בעודה יושבת לצידי עם כמה מהדודים אני שומע אותה: "תראו אותו, במקום שאנחנו נחייך אליו הוא מחייך אלינו". אני שוב מחייך, הפעם לעצמי. נזכר במה שלימדו אותי. אנשים לא צריכים לסבול מהמצב שלך. גם אם קשה לך, מר וכואב, אתה תחייך. תאיר פנים. החכם - אבלו בליבו וצהלתו על פניו" חיוך הוא אולי פעולה פשוטה אבל יכול להיות קידוש השם עצום. גם אם אני נמצא בתוך חושך הכי עמוק. אני יכול, במאמץ קטן, להדליק פנסים בעיניים של אחרים ולהאיר לכולם. · · · ליל שבועות. חושב על הישיבה, 'נזר ישראל' הקדושה, על החברים שלומדים תורה, שמי שלא טעם טעמה, לא טעם מימיו טעמו של אושר. מעלה במוחי סוגיות מורכבות בעיון, ויכוחים עם ראש הישיבה. חצות עכשיו, חצי לילה של לימוד ער בכל בתי המדרש. ואני כאן, במחלקת נוירולוגיה תל השומר. אשתי לצידי, כאובה. ושקט של אמצע הלילה במקום להט קולות הלומדים. אני בוכה, מדמיין את בית המדרש שמלא, ובוכה את ההפסד. אבא שבשמיים אני רק רוצה ללמוד את התורה שלך שנתת לנו היום במתנה. "תוכלי להביא לי את הגמרא?" לפחות ננסה. "בטח, לירן, אתה יכול ללמוד עכשיו?" אני יודע שאני לא נראה כמו אחד שיכול ללמוד, "כואבות לי העיניים. קצת קשה לקרוא. אבל אני רוצה". היא מגישה לי מסכת תענית, ונפתח לי בקטע על הנביא שמוכיח את אנשי נינווה. אני לומד בקול, צועק באפס כוח, כמו הייתי במרכז בית המדרש בנזר ישראל, ב'ריתחא דאורייתא' של ליל שבועות. בשורה

לראות בחושך 31 הרביעית נגמר לי הכוח. אני בוכה, כאוב, מתוסכל, ואשה גדולה לידי בוכה יחד איתי. אולי גם הגמרא כבר מזילה דמעות? רופא נכנס לחדר: "מה קורה לירן, מה אפשר לעזור לך?" "כואב לי". כואב לי שאני כאן ולא בבית מדרש. כואב לי שאני לא מצליח ללמוד, כואב כל כך. הוא הולך לרגע חוזר עם פטידין. הנשמה שלי כואבת אבל את זה הרופא לא מבין. הוא חושב על הגוף אני חושב על הנשמה. אשרינו שזכינו. אחר כך, ברגע של צלילות אני חושב על המשנה שלמדתי, ה' זימן לי דווקא את הגמרא הזו, הוכחת הנביא לאנשי נינווה. ה' רוצה לומר לי שהוא רוצה שינוי במעשים. לא עוזר צום או בכי, צריך לעשות. לשנות את התפיסה ואת המעשים עצמם. לשנות את הבן אדם לחברו שלי, את החיבור לבורא עולם. מרגיש התחלה של שינוי מתרקמת בי ואני נרדם מתוך הרגשה של תיקון, הכי טוב בעולם. • צידה לדרך • דעת תורה אינה דבר שצריך גם אותו בעבודה השם, בלעדיו - אין עבודת השם. במסילת ישרים, ספרו של רבי משה חיים לוצאטו )הרמח"ל( זצ"ל, כתוב: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין. ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו? בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה. החובה להתייעץ בחכמים כי להם יש את הדעת של התורה, הם עמלו והשקיעו שנים ואורה נבלעה בעצמות שלהם. כאשר אתה מתבטל לחכמים אתה מרוויח כי בכל מסלול בו יניח אותך הקב"ה, מול כל מכשול שיגיע מולך, יש לך מדריך צמוד איך לעבור אותו. ללא דעת תורה אתה מרגיש בודד וחסר עצה. לכן צריך להתפלל שהקב"ה ייתן לנו אמונת חכמים ויסייע לנו לדבוק באורם. איך מגיעים להיות בעלי אמונה גדולים, בעלי אמונת חכמים? ובכן, אנחנו הרי לא יודעים איך להתנהג במקרים שעוד לא חווינו אותם. ואמנם, יש אפשרות לא להתייעץ, ללמוד לבד ואם בכלל. אך כאשר אדם מתייעץ על כל צעד וצעד בכל רגע נתון הוא רואה את הסייעתא דשמייא, את העזרה משמיים, ורק מרוויח.

לראות בחושך 32 להתייעץ, אין הכוונה שאתה בלי שכל, אתה בן אדם שאינו חושב וחסר אופי, אלא להפך, בגלל שאתה בן אדם חושב, אתה רוצה לדעת איך לחשוב במצבים שעוד לא היית בהם. אתה מבקש לדעת אם המחשבה שלך היא באמת על דעת התורה הקדושה, זוהי עצת חכמים.

33 6. עוד טיפול של הפלזמה פרזיס. עוד כאב עצום. מנסה כל פעם מחדש להתנתק מהמציאות שסביב, לחשוב על מציאות ה'. מרגיש כמו בנדנדת ענק בלונה פארק, רגע אחד מרגיש מרחף, מנותק ממה שקורה, מנותק מהגוף, מהכאב, ואז נוחת לכאב מצמרר לעומק תהום מייסרת. בטיפולים של הפלזמה פרזיס תמיד חשבתי לעצמי: יש חומר שנקרה פלזמה בתוך הדם, וכמה מרכיבים נוספים יש לנו בתוך הדם שאין לנו מושג עליהם. בסך הכול חמישים וחמישה אחוז מהדם מורכב מפלזמה ואילו ארבעים וחמישה אחוז מורכב מתאים. מדי יום מיוצרים בגופנו מיליארדים של תאי דם, תאי דם לבנים וכדוריות דם אדומות שמחליפים את התאים שהזדקנו ונהרסו. תהליך זה ניקרא "המטופויזיס" והוא מתרחש בעיקר במח העצם. בתחילה נוצרים תאי גזע פשוטים רב - תכליתיים מהם מתפתחים בהמשך תאי אם חד - תכליתיים שמבשילים ומייצרים את תאי הדם השונים, תאי הדם האדומים. פעולה זו מתחדשת כל 90 ימים. ללא מכשירים, ללא רופאים, ללא כדורים, ללא כאבים, ללא לקיחת זמן וטורח, ללא הרגשה וללא מחשבה. בזמן שאתה בעבודה או בכולל, בשיגרה, התהליך המופלא הזה, פשוט קורה!!! כמה צריך להודות להלל לשבח לשמך עליון. חדר הטיפולים הוא מקום מעניין. אני מופתע לגלות שיש שם אנשים המגיעים על בסיס קבוע לטיפולים של סינון דם. טיפול כמו שלי או טיפול אחר. יש להם כורסא קבועה, וחברים. הצוות מארגן את המקום כך שיהיה להם נוח להגיע. מודה לה' שאני מגיע לכאן באופן זמני וחש הקלה במועקה מהטיפול המייסר. יוסי, המטפל הקבוע מקבל את פניי: "היי לירן מה שלומך?" "הנה הפינה שלך הקבועה, לא תפסו לך אותה... חה חה חה", הוא צוחק. אני מחייך לו ואומר: "מצויין, אתה יודע, כמה שאפשר....

לראות בחושך 34 הטיפול, ככל הנראה מיטיב איתי, הכאב מתחיל להתאזן, רק הגוף שלי נותר רדום, מהבטן ומטה. אני מנסה להאיר פנים לכל מי שנכנס לחדר, חדור במשנה שלמדתי "אבלו בליבו וצהלתו על פניו". כל רופא או איש צוות, כל מבקר ואורח שנכנסים, אני מתאמץ לחייך אליהם, משתדל ליצור אוירה שמחה. משתף במה שקורה, משתדל לחזק - ומתחזק בעצמי. זו משוואה די פשוטה, ולא צריך לשכב על מיטת בית חולים במצב נוראי כדי להבין, שהאור שאתה נותן מעצמך לאחרים, מאיר, לפני הכול, אותך עצמך. שבת, שני אנשים נכנסים חדר. אני לא מכיר אותם. מהססים קצת "לירן אפשר להיות כאן עכשיו? לשאול אותך משהו?" "בשמחה" אני עונה, מותח חיוך הכי גדול שאני יכול להפיק. אחד מהם מתחיל, "איך אתה ככה? מחייך, שמח, מאושר?" קצת נתקעות לו המילים. "איך אתה... לא עצוב? לא מתלונן?" הם מתעניינים באמת. אמרו להם שיש מישהו ששוכב בתל השומר, סובל ייסורים נוראים -ושמח. הם באו לשמוע איך. לחזות בפלא. "שלא תטעו בי" אני מחייך אליהם. "לא כל היום אני מחייך. יש רגעים של כאב עצום". עוצם עיניים חזק, ופותח אותם עם זיק שובב, "וגם זמנים שאני ישן". אולי אני מחייך גם מתוך שינה. הלוואי. "במצב בו אני נמצא עכשיו, אני מבין כמה אוצרות ה' נותן לנו כל יום. ה' נתן לי חיים ואני מודה לו עליהם. מודה על העבר היפה, על ההווה הקשה, ועל העתיד שיהיה טוב יותר". הם מקשיבים ואני חושב לעצמי 'הם צריכים להיות מאושרים. הם בריאים ועומדים על הרגלים, חיים בעולם שמחוץ לקירות בית חולים'. "למה באתם אלי?" אני מנסה להבין. הם מחייכים, "אמרו לנו שיש מישהו שיושב, כלומר שוכב בבית חולים, סובל מאוד ומה שאכפת לו זה רק לחזק אחרים, להאיר פנים לכולם...איך?" הם לא מבינים. "איך יכול להיות?" הם לא באו לפרגן לי ולהחמיא על הכוח, הם רוצים להבין באמת. לפיכך אני לוקח נשימה עמוקה, רוצה להעביר להם את הכוח לשמוח. "כך לימדו אותי ב'נזר ישראל'. לחשוב על השני, להאיר פנים. חונכתי לזה והתרגלתי כך שזה לא קשה". יש רגע של שקט מכיל ואני ממשיך: "חולה הוא 'חפצא של מצווה', אנשים באים לבקר אותו ולקיים בכך מצוות ביקור חולים, ואני זוכה בעצם, לזכות את הרבים. זה ממש משמח, אינכם חושבים כך?"

לראות בחושך 35 "משמח? לא ממש, נעים לך להיות במצב שלך?" הוא מצביע על המיטה, על הצינורות, "כל המצב חסר האונים הזה..." "אה", אני מחייך "תראה אני ממש כמו מלך לא נראה לך? משרתים אותי, מאכילים, משקים ומלבישים. לא צריך לעשות כלום. אם רק הייתי מסוגל גם ללמוד הרי זה ממש ימות המשיח". אני רואה בעיניים שלו שהוא עדין לא מאמין. גם אני משנן לעצמי שוב ושוב את המציאות, משתדל להאמין ולשמוח. "אני ממש כמו תינוק שנולד, אפילו את הדם מנקים לי. ניקוי הכללי". הם מצליחים לחייך. "ראו" אני מסביר: "אם לא אחשוב כך, העצבות תשתלט מהר. במצב הזה או שמתחזקים באמונה ומתרוממים, או שנכנסים לעצבות ודיכאון. הבחירה היא בידיים שלי". אני בוחר לשמוח. חמישה ימים ראשונים של טיפול, אני לא אוכל כלום, מחובר לאינפוזיה עם מלחים וסוכרים. לא מרגיש רעב, אבל ירדתי 15 קילו. שבוע שחלף ולא היה לי יציאות בכלל. אחרי קידוש של ליל שבת אוכל פירות, מקבל כדורים שעושים לי בחילות נוראות, אבל על הגוף שלי אינם משפיעים. יבש כחרס. הבטן שלי ללא תחושה, אבל הכאב עצום, בחילות ותחושה לא נעימה בכלל. מאיזשהו מקום עולה לי מחשבה מופרעת לראש, פונה לאח: "אני רוצה לרדת לשירותים". הוא מסתכל עלי כאילו השתגעתי, "מה פתאום אתה תיפול ותתעלף. אתה לא הולך לשום מקום". אני לא מתייאש, מצביע על גיסי שלצידי, "הנה, הוא יהיה אחראי עלי". אני מפציר ומשכנע. רוצה להשתחרר מהתחושה הלא נעימה הזו. הם נכנעים ומרימים אותי. הכול מסתובב לי מול העיניים, סחרחורת נוראה וכאב עצום. מרגיש נורא אבל לא מוותר. האחים מורידים אותי מהמטה, ואנחנו מתגלגלים לכיוון השירותים. "אם תרגיש סחרחורת תגיד לנו מייד" הן מזהירים אותי, אני מרגיש כבר עכשיו כמו בקרסולה הכי מהירה בעולם. "אנחנו מפחדים לירן, שלא תיפול, שהצינור בעורק שבמפסעה לא יקרע מהמאמץ". אני מבין. ורוצה כבר להיות אחרי. נכנס לחדר שירותים, כבר שבוע לא הייתי במקום אחר חוץ ממיטה של בית חולים. אני מנסה להתאמץ, אבל מהבטן ומטה הכול רדום. הגוף לא מצליח לקבל את הפקודה מהמוח. פעולה פשוטה ויומיומית מתגלית כבלתי אפשרית. אני כמעט מתעלף ממאמץ. שוטף פנים וממשיך לנסות. לא יודע אם מותר לי לדבר עם אלוקים, במקום הזה, אבל אני לא יכול לעצור את המחשבה. "ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שאני לא אשכח את הרגע הזה כל החיים. שאזכור ואדע להעריך שאני עושה צרכים, שזה לא מובן מאליו. ממש לא. זה נס, נס שמתרחש כל יום כמה פעמים. שאזכור את הנס הזה ואדע להודות עליו כל פעם מחדש". ממשיך כך, 45 דקות ולא קורה כלום.

לראות בחושך 36 חוזר למיטה מרוקן מכוח, מאוכזב ומותש מהמאמץ. הרופא עשה לי פעולה שאמורה לנקות את המעיים, גם הוא לא עוזר, מנסים שוב ודבר לא עוזר. חולף שבוע שלם ללא יציאה. הבטן שלי נהיית נפוחה, וכך קורה שכל מה שאני אוכל - מקיא מייד. לא נשאר מקום להכניס עוד אוכל. אני יודע שזה רק עוד ניסיון במחלה שלי, עוד הזדמנות להתקרב ומשתדל לנצל אותו בכל הכוח שעוד נותר בי. הכאבים בגופי נרגעים אט אט לצד טיפולי הפלזמה פרזיס. אנשים לא מפסיקים לבקר, לעודד, לתת תקווה. באחד הימים הגיעו מחבורת כליזמרים ששימחו אותי ועשו קידוש ה' גדול במחלקה. הבנתי כמה חשוב לשמח חולים. כמה כוח מעניקים לחולה במעשה פשוט. עצם הידיעה שיש עוד מישהו שחושב עליך, משתף עימך בכאב נוסכת כוח לשמוח, כוח להתמודד עם הקושי העצום. יהודי נוסף, אברך יקר מישיבתי הגיע באחד הימים, הוא החל לדבר על אהבת ה' אלינו, כמה ה' אוהב כל יהודי, כמה אכפת לו מכל יהודי, דיבר בהתרגשות ובקול גבוה וחיזק אותי מאוד. לא רק אותי הוא חיזק אלא את כל המחלקה. כולם שמעו את דבריו וקיבלו ממנו כוח. עד כדי כך שלאחר שהלך שאלו בקבלה של האחיות מי הוא היה. לפעמים אדם עושה מעשה אחד קטן, אך ההשפעה שלו עצומה יותר ממה שיכול לשער. יש כאן בעצם פרדוקס עצום. אני חולה, סובל וכאוב כל כך. מנותק מחיי משפחה רגילים, מכל העולם שבחוץ, שוכב במיטת בית חולים במצב קשה. אבל, לצד כל הכאב והקושי העצום אני עטוף במתנות. קרבת אלוקים העצומה לה אני זוכה כל יום היא דבקות מתוקה שאין לתאר. רגעים של קושי מעלים אותי גבוה מעל האנשים שסביבי, גבוה ממה שחשבתי שאוכל להגיע אי פעם. אני מבין כל כך הרבה על אמונה אמיתית, על מציאות ה' והשגחתו הפרטית המופלאה. מבין כל כך הרבה על היכולות האנושיות שלנו, על הכוח שיש לנו להעניק ולתת בלי גבול, לשמח ולהגביה אחרים גם כשלנו קשה. מתנות טובות כאלו עוטפות אותי מכל הכיוונים, חובקות במתיקות שאין שנייה לה. כשאבריא, בעז"ה, אצא מהמקום הנורא הזה הם ילוו אותי לדרכי, אני בטוח, אבל העוצמה, תרד. החיים יימשכו אותי אליהם בחוזקה. ואני מפחד לאבד אותן. כשהרב אלעזר כהן שליט"א מתקשר, אני משתף אותו בתחושותיי, הרב מרגיע אותי באומרו: "זה טוב שאתה מרגיש כך לירן, הדבקות הזו שהגעת אליה היא המצב הכי נכון בשבילך, הכי נכון לכל מי שעובר ניסיון. אך הפחד שלך לאבד אותה, אינו נכון. אם תשתדל לא רק להרגיש את הדבקות ברגע של קושי אלא לקנות אותה - תקנה לעצמך נכס לחיים. אם לא תתאמץ לרכוש את כל אותן תובנות גדלות לתוכך אכן, תאבד אותן ביום בו תצא מבית החולים, אך אם תהפוך אותם לחלק ממך - הם יישארו

לראות בחושך 37 לך לנצח. קניינים שאדם קונה לא נאבדים ממנו בקלות" המילים שלו מרגיעות, נוסכות בי תקווה, יש לי דרך ארוכה, ובשקט, אקנה לי עוד ועוד מתנות, אגיע לתחנת היציאה בלי להפסיד ולו אחת מהן. בישיבה מתחזקים לשלומי, לא פוסקים מקריאת תהילים, מקבלים קבלות שונות ובחורים רבים מתנדבים לבוא לישון איתי. הבחורים עושים חיזוק מאוד גדול בלימוד. אני שמח על הזכות לזכות את הרבים. להרבות בכבוד שמיים. מרגיש שיש תכלית לכל הכאב והסבל. שמח שגדלתי בישיבה בה הדגש הוא על לימוד התורה, ולא פחות מזה הוא על בן אדם לחברו. חונכנו והורגלנו להיות תמיד ערים לסביבה, להאיר פנים לשני, לשאול לשלום האנשים סביב. כאשר גדלים במציאות שכזאת, המציאות הנוכחית בה הכול דואגים לי, נראית לי פשוטה. אך האנשים שסביבי, מאירים לי את העיניים שהדברים לא פשוטים וגורמים לקידוש השם גדול. שבת, שני סניטרים מגיעים פתאום: "לירן אנחנו מוצאים אותך מכאן לחדר רגיל. צריך את החדר דחוף. הגיעה אישה שהולכת למות". הם מעבירים אותי במהירות ואני מוצא את עצמי בחדר עם חולה נוסף. התברר שהחולה הזה הגיע בטעות לבית חולים במקום לבית קברות. הוא ניסה להתאבד באמצעות כדורים, אך ברצון השם, לא הצליח. חשבתי שהוא עצוב, מיואש עוד יותר, אך הוא הסביר לי: "טבע האדם לרצות להישאר בחיים. אחרי שבלעתי את הכדורים שהיו אמורים לגרום לי למות, פתאום לא רציתי למות. רציתי לחיות. לחיות את החיים האומללים שלי העיקר לחיות. נסעתי במהירות לבית חולים שיטפלו בי, ואני שמח שהצלחתי לעצור זאת בזמן". אני פותח אוזן ולב מקשיב לכל הבעיות שלו שגורמות לו לרצות למות. מגלה כמה בעיות יש לאנשים בעולם. כמה אני מרוחק מכל אלה. הוא מספר על ריב עם הבן וריב נוסף בירושה. "הבן שלי מגיע אלי כועס ועצבני למה נגעתי לו בחפצים. 'אני אהרוג אותך' הוא אומר לי, והוא הבן שלי!, בן שלי! . אתה מסוגל להבין את זה?" בעיניים שלו כל הכאב שבעולם, כאב עד שרוצים למות, אבל לבד. "כמו הבן שלי השני, התאבד מהכדורים הללו". הוא ממשיך לספר ואני בולע את המידע הכואב. בן אחד מת מכדורים, בן שני מאיים עליו שיהרוג אותו, פלא שרצה למות? "ואחים שלי" הוא ממשיך "כועסים עלי כולם, חושבים שטיפלתי באמא שלי ושמרתי עליה רק כי אני רוצה את הכסף שלה בירושה. לא מאמינים שאכפת לי מאמא שלי באמת. אני לא כמו הילדים שלי, יש לי קצת כיבוד הורים, הערכה ותודה. עכשיו רק כועסים עלי, עם הירושה".

לראות בחושך 38 הוא מריר וכואב ואני מוצא את עצמי מודה לה' על הבריאות הנפשית שיש לי, על אישה מקסימה וזוגיות נפלאה, ילדים בריאים וקשר טוב עם ההורים. מודה לה' שאין לי ריב עם אף אחד, על השלווה. רגע כזה של מפגש עם עומק של כאב וסבל, גורם לפקוח עיניים ולהבין בכמה טוב אנחנו מוקפים. כמה שפע וברכה מה'. אנחנו צריכים רק להרים עיניים ולומר תודה. אחת החוויות המפליאות שהתרחשה אצלי, גרמה לי להבין כמה יש להודות לה' על כל רגע של שלווה. אני שוכב בחדר במיטה, כמו בכל השבועות האחרונים. פתאום מגיע כאב חזק, עולה ומטפס לי לפנים. הכאב עוצמתי ואני בוכה. רופאים נכנסים לחדר מביטים בי ולא יודעים מה לעשות. מביאים לי אופטלגין והכאב לא מרפה. פתאום נכנס לחדר אחי הגדול. "לירן, כואב לך מאוד? למה אתה בוכה, מה קרה?" לא יודע למה אני עונה לו: "כלום, הכול בסדר". מוחה את הדמעות ולא מאמין למה שקורה. הכאב נעלם. כמו שבא פתאום, כך נעלם ברגע. "יש קץ לייסורים" אני אומר לו, מסביר לו ולי מה קורה כאן. "השם מחליט מתי יכאב, ה' מחליט מתי לא יכאב. הכול בהחלטה ממנו. כל רגע בחיים שהכול בסדר וכלום לא כואב, הוא רגע גדול שצריך להודות עליו לה', והנה כרגע השם לקח לי את הכאב מהפנים". תעצרו רגע מלקרוא את השורות הללו. תעצרו ותגידו תודה שלא כואב לכם, שאתם יושבים בבית ברוגע וקוראים. שאתם בריאים. תגידו תודה לאלוקים. שכל המציאות סביבכם היא חסד אחד גדול. והכל מסודר, יש בריאות הנפש, אין מחלוקות אין שנאה, כמה חסד מאיתו יתברך. לקראת המעבר מהאשפוז לשיקום, אני חושש מאוד. לאן ייקחו אותי? מי האנשים שיהיו שם? הרי אני לא נמצא במאה שערים, אני נמצא בשיבא תל השומר. לא במציאות היציבה שלי, לפתע אני שומע את השיר 'תפילה לעני' מתנגן, ומתחיל לבכות שירחם עליי, ויהיה לי חבר חדר טוב, ולא יהיו לי מלחמות ולא התקררות בנפש, בקשתי רחמים, ביקשתי שהשיקום יעבור בשלום. אמא שלי נכנסת לתוך הדמעות, והולכת לקרוא למנהלת המחלקה להרגיע אותי. המנהלת, בתבונתה מבינה שאני בוכה בגלל המעבר לשיקום. אני הולך לבלתי נודע: איני יודע מהו המקום שיקבל את פניי, כמה זמן יארך השיקום, ועוד הרבה סימני שאלה. היא מרגיעה אותי ואמרת שהכול יעבור בשלום, אני מחייך קצת, מודה לה שהיא מרגיעה. האמת, בכיתי על הרוחניות שלי, מבין כמה רחמים צריך לבקש מהשם שלא נתקרר אף פעם בעבודתו יתברך, שלא נשמע ונראה דברים שירחיקו אותנו ממנו יתברך, שנזכה רק לעלות.

לראות בחושך 39 סיפר לי יהודי: בתי הקטנה שאלה את אשתי, תגידי אמא לֶ מה את ואבא מחכים? היא לא הבינה מה השאלה וביתי הבהירה: הרי אני מחכה לחופש, לנסוע לצפון, אבל את ואבא תמיד עובדים, לומדים, למה אתם מחכים הרי אין לכם חופש, אין חופש מהתורה, מהתפילה, מחיי השיגרה. שאלה יפה בתי היקרה, כך אשתי אמרה לה, והיפנתה את השאלה אליי. וכך עניתי להם, הוא מסביר לי את דבריו בהרחבה: אנחנו לא מחכים לכלום. אנשים מחכים לטיולים, לחופשים ולהנאות מפני שהמציאות שבה הם עכשיו אין לה תכלית. התכלית היחידה היא לשרוד, לאסוף כסף לדירה, לשלם משכנתא ומזון. ומכיוון שקשה לחיות כך כל הזמן, אז מחכים לחופשה, לטיול לצפון וכו'. אבל אנחנו לא מחכים לכלום, מפני שיש תכלית למציאות העכשווית שלנו, יש תכלית לעבודה ויש תכלית ללימוד. והוספתי לו שיש תכלית גם לייסורים. לכן גם בהם לא מחכים. ממילא נשאר רק דבר אחד לחכות לו וזוהי - הגאולה.

40 7. יב סיוון התשע"ז | שיקום - "לילה כיום יאיר" כשאתה רוצה לעבור ממקום למקום, אתה הולך לתחנה, ממתין לאוטובוס, נוסע, מגיע. אולי אתה מזמין מונית. הולך, נוסע, נייד. אני משותק. ממתין למונית של משותקים. לא משתחרר, רק עובר אגף. סיימתי את טיפולי הפלזמפרזיס, תודה לה', עכשיו ממתינה לי דרך ארוכה של שיקום. אני יורד לחניון, רואה עולם, ממתין למונית כמו אדם רגיל. בעצם, כמו אדם משותק. מודה לה' שהמצב הזה הוא לא תמידי, לא לנצח, אני מקווה להשתקם ורוצה ללכת. לא חושב על התחזיות השחורות. רק מודה לה' על כל החיים הרגילים, נעשה מודע לכך שיש אנשים שעבורם זוהי שגרה. ממתינים מידי יום למונית - עם צורה, עם צבע ועם ריח של אמבולנס - שתיקח אותם לבית חולים. ממחלקה למחלקה. "בוקר טוב לירן" אומר לי עוד מטופל שתמיד מחכה איתי ביחד, "בוקר טוב", אני משיב לו, "נו איך החיים" ושנינו צוחקים, "איך החיים? תלוי את מי אתה שואל." הוא משיב. מגיע הרכב עם נהג שבן רגע נהיה חבר שלנו, פותח לנו את הדלת האחורית ומכניס את המיטות לתוכו, האחד במיטתו השני בכיסאו, העיקר שכולם נכנסים למונית. " לאן נוסעים היום, מרדכי" אחד המטופלים שואל בנימת צחוק. "אל תדאגו היום הנסיעה חלקה, בלי הרבה טילטולים, קשרתי אתכם היטב" הוא משיב בצחוק. המונית מפזרת אותנו איש איש למחלקתו. בלי תשלום, פשוט ונוח. הדי הצחוק עוטפים את רגע המעבר הקשה בצמר גפן מתוק. נכנס לחדר, חלש, המבט שלי פוגש בחבר חדר, ואני מצליח להתעודד, קצת לשמוח. הוא שומר תורה ומצוות. רוצה בכול מאודו להתחבר לבורא עולם. כמוני. נתחבר יחד. מרגיש אור שנשלח להאיר לי גם במחלקה הקשה הזו, ומתמקם.

לראות בחושך 41 "מה נשמע רבינו!" שואל חברי לחדר, זה הכינוי שהדביקו לי שם, זה כינוי לאדם עם כיפה שחורה במקום שכיפה זה לא דבר מצוי. "שלום לירן אני האחות הראשית פה במחלקה, כל מה שאתה צריך אנחנו כאן בשבילך". "אני אשמח להתקלח" מבקש מהאחות בעודה מארגנת את חפצי בחדר, "לא התקלחתי יומיים, בגלל הטיפול. הרגליים שלי עם דם יבש כתוצאה מהטיפול והמראה, התחושה והריח... לא נעים". "בטח שנקלח אותך, עכשיו. אמנם זה לא השעה של הרחצה אבל אי אפשר להשאיר אותך ככה. לא יפה להשאיר ככה בן אדם". היא אכפתית ואנושית מיד קוראת לאח ואני נרגע מקבלת הפנים שקבלתי. הרחצה הזו הייתה תענוג. לא לחינם כתוב בגמרא )ברכות, נ"ז:(: "שלשה דברים אין נכנסים לגוף והגוף נהנה מהם...רחיצה ". זו ההנאה שהרגשתי. מקלחת לאדם משותק. לאדם שיושב על כיסא גלגלים. וגם הידיים שלו לא זזות. תדמיינו את זה רגע. בהתחלה, מגיעים אחים, כוח עזר, לרחוץ אותי. וזה לא נעים בכלל. מבייש, מקטין, מוכיח לי כמה אני חלש, לא יכול, מוגבל. לאט לאט ובעקביות מלמדים אותי להתרחץ לבדי. בישיבה על כיסא גלגלים מרחב התנועה של הידיים מוגבל, גם ככה התנועה שלהם מוגבלת, חסרת כוח. לא מצליח להגיע לכפות רגליים. מכופף את הראש עד לחזה כדי להצליח לחפוף את השער. סבון. לקחת בקבוק סבון בידיים. הוא שוקל המון. המון בשביל ידיים שלא מתפקדות. כמו בקבוק מלא של שמפו בידיים של בן שנתיים, מחליק, כבד, מצליח לאחוז, ושוב מחליק. תופס שוב, בתנוחה אחרת ולא מצליח ללחוץ. כשאני מצליח יוצאת כמות גדולה מידי, או קטנה מידי ואז אני לא מנסה שוב, כי אולי בלחיצה השנייה ישפך רבע בקבוק. להתנגב, פעולה שאורכת לאדם רגיל רבע דקה. עבורי - הפעולה אורכת נצח. לא אפשרית בכלל. מישהו מגיע לנגב אותי, ואני שוב חשוף ומושפל. מלבישים אותי, מסרקים. יש המון טרחה סביבי, המון מאמץ. המון המון זמן. רק לחשוב על כך שבכול יום אנחנו נכנסים לאמבטיה, נהנים מרחצה והכל כל כך פשוט וקל. מגיעים עם הידיים לכל מקום, מסתבנים בקלות, מתנגבים במהירות ומתלבשים לבד. ויש כל כך הרבה אנשים בעולם שלא יכולים לעשות את הפעולות השגרתיות הללו. ילדים

לראות בחושך 42 אוהבים להתלונן שאין להם כוח להתקלח. אני לא אסביר להם מתי באמת צריך כוח כדי להתקלח, וכמה כוח היא לוקחת. פיזי. ונפשי. לצחצח שיניים, להחזיק מברשת דקה בין הידיים. כמעט בלתי אפשרי עבורי. צריך לסגור את האצבעות עד הסוף. לומד, מתאמץ, מוצא פתרונות. את השפופרת של המשחה פותח עם הפה. עד שיום אחד המרפאה בעיסוק רואה אותי וכועסת נורא "אתה צריך לפתוח עם הידיים. רוצה לצאת מהשיקום כמו בן אדם, או להסתדר כל החיים עם פה במקום ידיים?" אני מנסה לפתוח עם היד, מרגיש כמו מישהו הדביק אותה עם דבק מגע. קשה!!!!! מצליח לפתוח סוף סוף, עכשיו צריך לכוון את המשחה על המברשת, ושתצא כמות קטנה. ואז הדבר הקשה ביותר - להרים. את הידיים. לפה. ולסובב את כף היד. ושוב. מסורבל לי כל כך לצחצח שיניים. וכמה עלי להודות עליה, כל בוקר מחדש. אני לא יכול לקום לשירותים לבד, אבל מעדיף לא להשתמש במוצרי ספיגה. הם לא נעימים בכלל. התרגלתי, לפעמים, כשלא היה מי שייקח אותי, להתפנות לתוך כלי כמו בבדיקת שתן שגרתית. לילה אחד, שעת חצות. אני לא רוצה להטריח את האח שבמשמרת. מסתדר לבד, משתמש בבקבוק. מסתדר, הכול בסדר. אני רק רוצה להניח אותו במדף שלידי, אחר כך יבוא האח, יבדוק שהכול בסדר, אגיד לו שהסתדרתי, שייקח אותו משם לפח. הידיים שלי חלשות, האצבעות לא נסגרות כמו שצריך. אני כל כך, כל כך מוגבל. הירח נוסע במסלול קבוע, מופיע בחלונות הבתים בחצות, רק המסע שלי נקטע. מסתבך. הולך לשבילים זרים, קשים, כואבים ומפחידים. גם מלמדים ומגדלים, אני יודע. אבל עכשיו זה רק אני מול בקבוק קטן עם תכולה לא סימפטית, רוצה להניחו במדף לידי. מנסה בכל זאת, האצבעות מתסבכות. וזה קורה. הבקבוק נופל ותכולתו נשפכת עלי. "אני רק רציתי לא להטריח אותך". מסביר לאח שמגיע להחליף לי בגדים ומצעים. "חשבתי... קיוויתי שאתסדר לבד, בסוף אתה טורח פי שניים, אני מצטער". אין לי עוד מה להגיד, מושפל מעצמי, מוצף בבושה. "תטריח עוד 30 פעם לקחת אותך לשירותים או להרים את הבקבוק, רק לא לעשות לך אמבטיה". הוא מתנשף גורר את כיסא הגלגלים לאמבטיה. הסברתי כבר כמה טרחה יש באמבטיה. עבורי, בעיקר עבורו. שיקום הוא עולם קשה, ממוקד מטרה אבל הדרך קשוחה. המטפלים לא עוזרים למטופלים בכל הפעולות, כי כך הם לא ישתקמו. צריך ללמוד לעשות כל דבר לבד, גם אם לוקח המון זמן. המון. וקשה, ומאמץ וכואב. אני מבין, גם בתור מטופל, אבל זה קשה כל כך, ומתסכל. נוטל ידיים בבוקר, תופס את הנטלה ביד, שופך מים, מניח וטראח - המים חובטים בנטלה,

לראות בחושך 43 מעיפים אותה ממני והלאה. כמו ילד בן שנתיים שמנסה ליטול לבד ומגלה שספל מים כבד יותר משחשב. אחר כך צריך לנגב ידיים, אבל מתקן הנירות לניגוב תלוי על הקיר. לכם זה לוקח שניותיים. לי חמש דקות! הידיים שלי מגובלות מאוד, להרים אותם למעלה, דומה להניח שקי חול במשקל 20 קילו על כל יד ולנסות להרים אותם. יום אחד אני מרגיש שהגעתי ל"שיא של השיא בהגעה למתקן הנייר". עוד מעט יביאו לי גביע. אני מרגיע את עצמי: הנה לירן, עוד קצת מאמץ ואתה מגיע, הנה עוד קצת..." מישהו טופח לי על הגב בכוח, מפיל את שתי ידיי לצדדים ברפיון. הוא לא יודע על המרוץ שערכתי לי מול מתקן הנייר לניגוב ידיים. עכשיו צריך להתחיל הכול מהתחלה, אבל בלי כוח. ואז הוא מביט במבט המאוכזב שלי בעיניים, במאמץ שנכשל ואומר: "מה הבעיה לירן, צריך נייר לנגב את הידיים, בבקשה" הוא מרים את היד בשנייה, שולף ערמת ניירות. ואני רואה אותו, אדם רגיל, מהיר, מסתדר. אני אומר לה' תודה. תודה על מה שאני עכשיו. על מה שאני כן יכול - לשבור שיא בהגעה למתקן לניגוב ידיים... אני מבקש מהבורא שכאשר אצא מכאן, מכול החולי הזה, שייתן לי כוח להודות ולהלל על כל דבר. גם על ניירות לניגוב ידיים, בלי מרוץ אולימפי וגביע. באחד הימים לאחר השיקום, יצאתי מהשירותים בכולל, נטלתי ידיים, ניגבתי והייתי מאושר. אמרתי לאברך שלצידי: "תראה יצאתי מהשירותים תוך 30 שניות". הוא לא הבין מה רציתי ממנו. רק מי שחווה רבע שעה של מאמץ בפעולה שאורכת חצי דקה יכול להבין. ולהודות לבורא עד בלי די. העיסוק המרכזי בשיקום הוא פיזיותרפיה. הדבר הכי קשה והכי חשוב, אין הרבה עזרה, ואין הרבה רחמים, אתה צריך להשתקם ובשביל זה צריך לא לרחם עליך. אני לא יכול לרדת מהמיטה לחדר פיזיותרפיה, ומאמן מגיע אליי למיטה. מתרגל איתי במאמץ עיקש כל שריר שנחלש. בעודו מעסה את שריריי, שאל : "אני רואה שיש לך כיפה על הראש, מה, אתה חוזר בתשובה"? אני מאשר. והוא מוסיף מייד לשאול: "איך אתה עדיין מאמין שהדרך שלך נכונה, גם במקום הנורא הזה שאתה נמצא בו עכשיו? אתה משותק. משותק בכל הגוף. ומדבר איתי כבר 10 דקות על אמונה. זה לא שייך לאמונה. זה מיסטיקה. לא מציאותי מה שאתה אומר. אם הבורא היה מציאותי הוא לא היה מביא אותך למצב הזה". כאב נשפך ממילותיו, לא התרסה. הם, אלה שלא מאמינים, לא יכולים להבין זאת. "אתה יודע, דווקא המצב הזה הוא מה שמחזק אותי עוד יותר, מראה לי שאני בדרך הנכונה, שיש מציאות אלוקית בעולם. זה מוכיח לי איך עד עכשיו היה מישהו ששמר עלי, החייה אותי כל רגע, האכיל אותי, השקה אותי, נתן לי לחיות בעולם נקי מכאב, נקי

לראות בחושך 44 מסבל. עולם של יכולים, של מרגישים וזזים ועושים". הוא מקשיב ואני ממשיך, בורר מילים, מחדיר לי אותם ללב. גם אני צריך חיזוק, פיזיותרפיה לנשמה. "יש איזו סיבה, נסתרת מעיניי, אבל מוצדקת ורק הוא יודע למה. הוא משגיח עלי יותר, הביא אותי לכאן כמו מלך. לא כמו חפץ שאבד". בולע את הרוק, הוא ממשיך לקפל לי שרירים. "אנשים חושבים שייסורים הם דבר שמפריע ליום יום. הורסים את החיים. אדם שמרוויח בעסק 2000 ש"ח ליום, והגיע לבית חולים לחודש, הפסיד 000,40 שקל. וזה מפריע לו מאוד. מפריע למי שחי בעבור כסף. לא למי שחי עבור ערכים של רוח. בקדושה זה לא כך. יהודי רוצה ללמוד תורה, ואם מגיעים עליו ייסורים הוא נחלש ולא מצליח ללמוד, אך זה רצון ה'. הייסורים הם לטובתו. הייסורים רק מרימים את המאמין מעל המציאות שנמצא בה - למקום גבוה יותר". זה עמוק, מרפא לי את הלב, שורט לפיזיותרפיסט קצת על הנשמה המחוספסת, אולי יבוא יום ויבין. אולי לא. דיברתי, בעיקר, לעצמי. אני משתקם ומתקדם אך עדיין לא מצליח לרדת מכיסא הגלגלים. במשך שבועיים לא עשיתי צרכי, והדבר מפריע לי מאוד. אני רוצה להשתחרר מתחושה הקשה, של עצירות בת שבועיים ואוזר כוח. מתפלל מעומק הלב, והקב"ה שמח בתפילות שפשוט צריך להתפלל עוד. גיס שלי מעסה לי את הבטן, מנסה לעזור לשרירים המשותקים שלי, אני מבקש גם ווזלין, ולא קורה כלום. "תעזרו לי, תעשו משהו", אני מבקש מצוות השיקום. הם מורידים אותי מהכיסא, באיטיות, בהדרגה, ואני כמעט מתעלף. שבועיים לא ישבתי כאדם נורמלי. חובשים לי את הרגליים, שיהיה יותר שיווי משקל. אני על סף עילפון, חלש מאוד והרופאים חוששים מהמאמץ, חוששים שאתעלף שוב. "מהר לחדר 6 ,המטופל מתעלף!!!" צועק האח לעזרה דחופה. רופאים מגיעים במהירות, מרימים לי את הרגליים את הראש, לא פשוט שאדם משותק מתעלף ונופל לרצפה. המאבק ממשיך, זה לא נעים אני יודע, אך יותר לא נעים להמשיך עם עצירות כזו. כך, שבסופו של דבר, מישהו מאנשי הצוות השתמש בידיו לשחרר... מתברר שמשהו חוסם את היציאה, אחרי שהוציאו אותו הכול השתחרר. בתחושת ההקלה הזו אני מוצא את עצמי מודה לה' בעוצמה לא רגילה. משהו אחד קטן שעצר את פעילות המעיים שלי לשבועיים, גורם לי להבין כמה חסד, רחמים וטוב אלוקי יש במערכת העיכול של כל אדם. אחרי שבועיים כאלו כל יציאה לשירותים מרגישה אחרת, כל ברכת אשר יצר נאמרת עם כוונה של הודיה עצומה. מודה לה' שעצר אותי לשבועיים, ונתן לי הבנה כזו לכל החיים. ההבנה הזו, שמשהו קטן חסם את היציאה, וכאשר הוא יצא השתחרר הכול.