לראות בחושך

לראות בחושך 45 זהו כלל לחיים - לפעמים, אנחנו תקועים באיזשהו מצב ויש קול פנימי שאומר אתה לא יכול, אינך מסוגל. ייתכן ומדובר במשהו קטן שחוסם את הכול, כשנשחרר אותו הכול יזרום. אין צורך לפחד ממה שיהיה, רק לשחרר את החסם הקטן שחוסם את הדרך, בלי פחד, ולהמשיך הלאה בסייעתא דשמיא. • צידה לדרך • לפעמים אנשים עוצרים אותי, שואלים: "החיים שלך השתנו בגלל מה שעברת? החיים שלך נראים אחרת מאז השיקום?" הרי כל אחד מבין, שאי אפשר לעבור מסע כזה ולהישאר באותה נקודה בה עמדנו קודם. זה לא מסלול מעגלי בשמורת טבע, החיים הם רצף של התקדמות וגדילה, כל מסע מקדם אותנו הלאה, גבוה יותר, מרומם יותר. מזוכך ונקי יותר. אני עונה שה"אשר יצר" שלי נראה אחרת. אחרי מה שעברתי, הגעתי להבנה אחרת. אנחנו שמים לב ליופי של חפץ כאשר הוא חסר. המציאות שבה פעולה פשוטה ויומיומית של יציאה לשירותים הפכה עבורי למטלה קשה וכמעט בלתי אפשרית - שינתה לי את כל המבט. כל כך חשוב, לעצור לרגע, אפילו פעם ביום, ולברך בכוונה, מילה במילה את ברכת אשר יצר. להפסיק לרגע את המרוץ, להפסיק לחשוב על כל המטלות שממתינות. להודות. נכנסתי לשירותים, יצאתי, מהר, בקלות, הכול עבר כרגיל. זה לא רגיל בכלל, זה רחמים אינסופיים של הבורא לברואיו. פעם אחת, התרכזתי כל כך בברכת "אשר יצר", התחלתי לומר אותה ממש כמו ימים נוראים. "שאם יסתם אחד מהם. או יפתח אחד מהם". ההרגשה הקיימת בברכה היא מרוממת פי כמה כשמבינים את רחמי הבורא עלינו. כמה רחמים יש לבורא עלי, גם כשאני מחובר לכיסא גלגלים ונראה עזוב, הקב"ה מרחם עלי כל כך. הרגעים הללו, הם הזדמנות להתבוננות מחודשת על כל החיים ומהלכם. ברכה קטנה שלוקחת דקה, שפועלת ישועות גדולות. תתרגל לומר תודה לריבונו של עולם כשאתה נכנס לשירותים והכל יוצא, ללא מאמץ וללא מחשבה. זהו פלא עצום. מערכת אכסון של לכלוך בתוך הגוף שלא מפריע לך בזמן הצבירה, וכאשר היא מתמלאת דיו הגוף מאותת לך שהגיע הזמן לרוקן. יצירה מושלמת של יוצר מושלם, דקה אחת של ברכה במחשבה נותנת לך אין סוף של הכרת הטוב.

46 8. הרופאים בשיקום דואגים לקדם אותי ככל שניתן, אבל כל אחד, בתורו דואג להזכיר לי: "לירן, החיים שלך השתנו. אתה כבר לא תחזור למה שהיית לפני המחלה". לא אוהב לשמוע את המילים הללו, ומשיב להם: "מה זה משנה? למה אתם אומרים לי את המידע הזה? הרי אם החיים שלי יחזרו להיות כבעבר - חבל על העגמת - נפש שגרמתם לי. ואם הם לא ישתנו, כפי שאתם צופים, אני עוד אגלה זאת בעצמי. תנו לי להמשיך לקוות ולהאמין שהחיים שלי יחזרו למסלול הטבעי". יש לי תקווה, יש לי אמונה. יש לי אורות זוהרים על השביל המפרך, כוכבים נוצצים ברקיע אפל. בבקשה, אל תחשיכו לי עוד. יש לי מספיק ממנו, מהחושך. לכל אדם יש מזכירה שצריך לפטר אותה, המזכירה שמזכירה לנו כמה אנחנו לא טובים וכמה אנחנו לא יכולים. אותה צריך לפטר ולהביא אחת חדשה, שתזכיר לנו כמה אנחנו טובים ויכולים, שתזרים תזכורות של אמונה ורוממות. להאמין בעצמנו שאנחנו יכולים ומסוגלים. אנחנו יושבים מול הרופא, אני, אשתי ואמא שלי. כך הרופאים ביקשו שיהיה. הרופא פותח בפתיחה לבבית ואז מרצין: "תראה לירן, המחלה שלך היא מחלה מאוד קשה" 'אני יודע', אני חושב, 'יודע יותר משבע שנות לימודי רפואה שלך ושנות ההתנסות בפועל'. "העצבים שלך נפגעו, הסיבים שמחוברים לשרירי הרגליים נפגעו ממש, חלקם נעלמו לגמרי". לכן אין לי תחושה, מתרגם לעצמי. "חסרונם של הסיבים פוגע בזרימת הדם, לכן מופיע כאב חזק. אי הספיקה של החשמל המעובר בעצבים המחברים בין תאי העצב לבין השריר - גרם לסיבים להעלם. לכן, במילים לא נחמדות - לא תחזור להיות מה שהיית. במילים נחמדות פחות, לירן, לצערי לא תחזור לעמוד על הרגליים כאחד האדם. לא רואה אפשרות כזו". אנחנו לא מביטים אחד בעיניים של השני, יש דברים שצריך להבין לבד, כל אחד בקצב שלו. הרופא ממשיך: "כמובן, זה תלוי חמישה אחוזים בי, עוד חמישה אחוזים בו" הוא מצביע למעלה, ומוסיף: "ועוד 90 אחוזים בך". אני עונה לו מייד, הטון שלי נסער וקצת גבוה: "טעות דוקטור, אפס אחוז תלוי בך, אפס אחוזים - בי, ורק מאה אחוזים בבורא. עלינו יש חובת השתדלות, בוודאי. ואני, אני עוד אחזור ללכת כאחד האדם". אני נחוש, וזועם על

לראות בחושך 47 דבריו, הוא מנסה להרגיע אותי, אשתי מסמנת לי להירגע. אני רוצה לצעוק לו 'חכה חכה, אני עוד אבוא אליך בשתי רגלי, נדבר בגובה העיניים'. באתי אליו, אחרי תהליך ארוך של שיקום, הולך על שתי רגליי. באתי להראות לו שטעה, באתי לשאול אותו למה? "למה ערכת את השיחה הלא נעימה הזו? למה ניסית לייאש אותי? זה כל כך לא נכון לייאש בן אדם שנמצא בשיקום. צריך המון כוח רצון כדי להשתקם, להתאמץ, להתגבר על הכאב. אם אתה לא תיתן תקווה למטופלים, איך הם יצליחו להתגבר?" "אני מצטער על חוסר הנעימות" הוא יודע להתנצל, אך לא מודה שטעה. "אלו חלק מנהלי המערכת, חלק מתפקידי כרופא, ליידע את המטופל במצבו". "ומה עם קצת אנושיות" אני מקשה. אך, הוא נשאר בשלו "כך צריך לעשות. אין עוד מה להוסיף בנושא". חותם והולך. גם אני הולך. נגד התחזיות שלו. כבר אמרנו לפטר את המזכירה... שש בבוקר, אני מרגיש שמישהו מחזיק לי את היד, פותח עיניים ורואה למולי אדם מבוגר עם מזרק ביד, "בוקר טוב!" הוא אומר לי, "צריך בדיקת דם, מצטער על השעה". הייתי שמח לקבל אדם אחד כזה, ביום יום, לקימה לתפילה, רק בלי מזרק ובלי בדיקה... אני ממשיך בתהליך של שיקום, ארוך, מייגע. נע ונד בין כיסא למיטה בין מיטה לכיסא. המעברים. כדי לעבור מכיסא למיטה אני חובש את שני הרגליים, למנוע ירידה של דם מהירה הגורמת לסחרחורות. כל פעם מחדש, כשאני יורד לכיסא עלי לחבוש את הרגליים, מהברכיים עד כפות הרגליים, וכשאני עולה למיטה מורידים את התחבושות וחוזר חלילה. הכול מסורבל, ממושך. אני כמובן לא יכול לעבור לבד, יש מנוף שמרים אותי, או שני אנשים עם כוח להרים גבר. אני זוכר את הפעם הראשונה שקיבלתי רשות לצאת עם הכיסא החוצה. חן וטל, אחיי האהובים, נמצאים איתי. "קחו אותי לבית כנסת" אני מבקש. לא מאמין שאראה, וגם אהיה ממש בעוד מקום, חוץ מחדר של בית חולים. "אולי נצא לשמש" הם מציעים, "הרבה זמן שלא ראית שמש" וירח ופרחים ואנשים ומדרכה, והרשימה עוד ארוכה...."בית הכנסת זה השמש שלי, קחו אותי לשם, לשמש האמיתית". הם לוקחים אותי לבית הכנסת, מביאים לי ספר תורה. אני פונה אליהם, נרגש: "זו האהבה האמיתית, לכאן צריך לבקש ללכת, תמיד". מרגיש אור שמש על פניי, הם זורחות כמו קרניה, בזהב.

לראות בחושך 48 הזמן בשיקום הוא ארוך, אני צריך ללמוד מיומנויות רבות, להתגבר על המחלה, להפעיל מחדש את כל השרירים שלי שפסקו פתאום מלכת. צריך מישהו שיהיה איתי כל הזמן הזה, יסייע ויתמוך. אשתי עושה כמיטב יכולתה, אך אישה אחת אינה מספיקה לחולה מורכב שכמוני. לפיכך, הגיעו אלי בחורים מהישיבה, מ"נזר ישראל". ישנו לידי בלילות, ומסרו נפשם ממש לעזור לי, הלבישו, חיתלו, השכיבו לישון, סייעו לי להתפנות. הם הקימו מערך שלם של חסד, בחורים התנדבו לישון איתי, אחרים התנדבו להסיע אותם אלי, ולהחזיר אותם בבוקר לישיבה, וכולם התפללו לשלומי והרבו באמירת תהילים. ה' ישלם להם שכרם בעולם הזה ובעולם הבא. אני מתקדם, לשמחתי ולשמחת כולם. לומד לאכול לבד. בתחילה, האכילו אותי, לא הצלחתי לאחוז בסכו"ם, לקרב לפה. זו תחושה נזקקת וסיעודית כל כך, והתאמצתי ללמוד מהר ככל שיכולתי, להסתדר בכוחות עצמי. הכוחות שבקושי היו לי, רק כוח רצון בוער. לקרב מזלג לפה, זו פעולה שדורשת ארבע ערוצים שונים במוח: חישוב מרחק, כוח, דיוק ותזוזה של המרפק. הרבה מידיי עבור המוח והגוף המוגבלים שלי. ההרגשה היא כמו להרים אורז עם שתי מקלות דקים, הרי הסינים אלופים בזה, ולהם זה פשוט, עבורינו זהו מסע מאתגר ומצחיק. אני מנסה, המזלג נופל, מרים שוב, מצליח לאחוז בין אצבעותיי, מקרב לאט, לאט. הוא שוב נופל, עם האוכל שבתוכו. האצבעות לא תופסות כמו שצריך, שוב מנסה, נכשל, ושוב. עד שמצליח. ה' איתי בכל ארוחה, בכל מסע מצלחת לפה, מרגיש אותו, ומודה לו על כך בלי סוף. הפעולות הללו, השגרתיות והיומיומיות, כל כך רחוקות ממני, כל כך לא אפשריות. כל פעם מחדש אני מגלה עד כמה איני יכול, עד כמה אני מגובל, חסר טווח תנועה, סיעודי ונכה. כל פעם מחדש אני מגלה, כמה עלי להודות על לה' על כל חיי בהם יכולתי לנוע כרצוני, בלי להקדיש לכך שנייה של מחשבה, שניה של מאמץ. מבקשים ממני לגעת עם האצבע באף. כל כך פשוט לאיש פשוט, כל כך בלתי אפשרי עבורי. מביא את האצבע לכיוון האף ופוגע בפה, מנסה שוב ופוגע במצח, זה נשמע מצחיק, זה באמת מצחיק. אלו לא אנחנו שמפעילים כל אצבע וגיד, זהו אלוקים שמזיז אותנו כמו מריונטות בתיאטרון בובות. מנסה לשתות, המים נכנסים לחלל הפה, אך יוצאים מהאף, כן, איני יכול גם לבלוע. הגרון שלי בוגד בי, ממלא פקודות של אדון אחר, אדון כל העולמים. לא בולע, לא מפיק קולות כרגיל. אני לא יכול לצעוק, כי מיתרי הקול נפגעו, לא יכול ללעוס אוכל, כי שרירי הלסת נפגעו. לפיכך, הביאו לי אוכל של תינוקות שנמס בפה. גם הראיה שלי נפגמה, כי שריר העין נחלש, ואני מתרגל תרגילים לחיזוק

לראות בחושך 49 שרירי העין. אני רואה כל דבר כפול שלוש, לכן כל היום הלכתי עם רטייה על העין, וכך בעין אחת ראיתי רגיל. אחד מפעולות השיקום היא ה"ריפוי בעיסוק". עבדו איתי על שיקום הידיים. כל יום רביעי היה במחלקה קורס ציור, ידעתי שאיני מסוגל לצייר, שהתנועה בידיים מוגבלת כל כך, אך הייתי נחוש לבצע וליצור. ענדתי סינר, העמידו מולי קנווס, מכחול וצבעים. קדימה, מה אצייר? ואיך אצייר? ציירתי את הכותל. כמו ילדון בן שלוש פיזרתי צבע חום על הדף. כמה זמן לא חזיתי בכותל... רציתי להוסיף אנשים שרוקדים. אח שלי שי צייר לי, הוא יודע קצת אומנות... התאמצתי להרים את היד לחלק העליון של הדף, זה היה קשה כל כך. אך כשהבטתי בציור, הרגשתי שזוהי מראה למתרחש בנשמתי. מחד, חורבן בית המקדש, מאידך, שני חסידים רוקדים, עם ישראל חי וקיים. מצד אחד חורבן הגוף שעובר עליי, מצד שני שמחה על תהליך אדיר שהשם מעביר אותי. עובדים איתי על סגירת אצבעות. פעולה של כיווץ כל האצבעות כמו בסימון של 'רגע' אינה אפשרית עבורי. רופא מניח בכף ידי חפצים ומבקש ממני להוציא עבורו מטבע של חמישה שקלים. אני מוציא הכול, רק לא את המטבע. אין לי תחושה לחפצים, אין לי יכולת להרים חפץ דק וקטן. תנסו לשים גרביים עבות על הידיים ולהרים חפץ קטן, או להוציא עם כפפות חורף מטבע של עשרה שקלים מהכיס בזמן שיש בו המון חפצים. גם את התפלין לא יכולתי להניח, וכל יום טרחו להניח לי אותן. היה יהודי יקר מאוד מעניין במחלקה, מעניין היה לראות שיש אנשים כאלו שחיים את החסד עם האחר, הוא היה עובר ממחלקה למחלקה וכמו מוכר הגלידות שצועק בפארקים: "הלו ארטיק", כך הוא היה עובר וצועק: "תפילין". לראות אותו היה אושר של ממש, מפני שאדם מוגבל לא יכול להניח תפילין ומגיע מישהו לסייע לו בכך זהו אושר. כשיכולתי, הצעתי לאחיי, יהודים תועים שהיו לצידי במחלקה, להניח תפילין, להתחבר לרגע לאביהם שבשמיים. והם, בשמחה קפצו על ההצעה כמוצא שלל רב, לראות כמה הם רוצים להתחבר אליו יתברך ורק המחיצות מפריעות, שיש להם רגע קטן של שקט הם שומעים את הנשמה צועקת מתוכם.

לראות בחושך 50 • צידה לדרך • כל פעולה שניסיתי לעשות ולא הצלחתי חשפה בפני עוד שריר ועוד גיד, רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כולם לא נבראו אלא לסייע לי לעשות רצון קוני. לא ידעתי כמה שרירים קיימים בגוף האדם, ושהתוודעתי לתפקידם נוכחתי לראות שוב את גדולתו האין סופית של הבורא ורחמיו הגדולים עלינו שהשרירים הם חלק משמעותי בגוף האדם ולהם תפקידים רבים: יוצרים תנועה ועבודה. שומרים על יציבות הגוף. מגנים פסיבית על איברים פנימיים. מהווים מקור אנרגיה מסייעים בתהליך הנשימה - הסרעפת ושרירים בין צלעיים. מפיקים חום גוף ומגבירים זרימת דם - )שריר השוק לדוגמה(. מסת שריר גדולה יותר מייצרת חום גוף - ולכן גברים חמים יותר מנשים. רעד בקור הוא למעשה אמצעי לחימום הגוף דרך הפעלת שרירים והרעידות הן כיווץ שרירי לא רצוני להשגת פליטת החום. )יש עוד סיבות לכך שלגברים חם יותר(. פריסטלטיקה - תנועה גלית של שרירים חלקים בצינורות הגוף )עיכול, שתן, נשימה(. ואם רצונו, שלא אוכל להניע אותם, שלא אוכל להשתמש בהם, מה אני יכול לעשות מולו? אפס מלבד להכניע ראש, לקבל את המצב בהכנעה, ולהודות על הניסים שמתרחשים סביבי כל הזמן. ולבקש רחמים.

51 9. השבתות בשיקום קשות. אין מציאות של שבת. הכול הולך הפוך והניסיונות כל כך מציאותיים. שבת ראשונה, אני מבקש מהאח שיורידו אותי לחדר אוכל, אך האח התורן משיב: "אין זמן לערוך "הורדה". להוריד אותי מהמיטה זהו טקס מסובך. אך להיות על המיטה בחדר שבת שלימה לא מוצא חן בעיניי. אני פונה לאשתי ומבקש שתגלגל את המיטה שלי לשולחן, וכך אני מצטרף לסעודות השבת. בחדר האוכל אני פוגש אדם מעניין, מדרום הארץ, טיפוס מאוד חייכן אך בשל מצבו מצב רוחו משתנה בין רגע לאדם עצבני. הוא נפל מקומה חמישית - לקומה ראשונה, נחבט בראשו מהמזגן, משם נפל לרצפה, מוט חדר לרגלו והעורף נחבט ממדרגה. הוא זוכר שעבר מוות קליני, הגיע לעולם העליון, שם שפטו אותו והורידו אותו חזרה. "אני זוכר את הבושה האיומה שחשתי, על כך שלא שמרתי שבת, לא שמרתי מצוות, התנהגתי לפי התאוות שלי..." הוא מתאר את תחושותיו כמו חש אותן כעת. "לפתע הגיע צדיק אחד וביקש שיעזבו אותי, וכך היה". לימים הוא סיפר שאותו צדיק היה אותו אדם שעמד ליד מיטתו למשך כל זמן התרדמת שלו ולא הפסיק להתפלל, וכשהתעורר לא ראה אותו יותר ונעלמו עקבותיו. הוא נעמד לערוך קידוש, עם סדים ברגליו, מסביר שאף לא אחד חלם שיוכל לעמוד, לראות ולדבר. וממשיך לאחר הקידוש בתיאורו: "כתוצאה מהנפילה, נעלמו כל הזיזים שמחברים את עמוד השדרה בגב ובעורף, ולשם הריפוי נדרש ניתוח ארוך ומסובך. אמרתי למנתח: 'חכה, עד שהרב יורם אברג'ל, )זצ"ל( לא מורה לי לעשות את הניתוח אני לא עושה אותו', אמונת חכמים יש לי, וברכה מצדיק לפני ניתוח היא צעד ראשון ומחויב. המנתח השיב לי: 'אם לא עכשיו, תצטרך להמתין חודשיים כיון שאני טס'. עניתי לו: 'טוס, אני אשאל את הרב יורם מה לעשות, תלמידי חכמים הם המנתחים האמיתיים". "כששאלו את הרב מה לעשות ענה, שאעשה את הניתוח ויהיה ניתוח קטן. כשחזר המנתח מחו"ל, החלו ההכנות לניתוח, בצילום שנערך התגלה כי כל הזיזים שבגב חזרו למקומם, מלבד הזיזים שבעורף. כך לא נזקקתי לניתוח גדול ומסובך לאורך הגב, אלא לניתוח קטן בעורף. אמרתי למנתח: 'הנה, שאלתי את הרב יורם והוא ענה שיהיה ניתוח קטן". הוא מחייך, גם אני. יש ניסים בעולמנו, נפגש בהם כל בוקר מחדש.

לראות בחושך 52 שבת שנייה בשיקום, אני פוגש בחור ישיבה, בטיול עם חברים קפץ לתוך נהר בתוכו היה סלע שפגע בראשו ועקב הפגיעה השתתק. כאשר אני ראיתי אותו הוא היה יכול להזיז רק את הידיים. כפות הידיים שלו לא חזקות וגם אותם בקושי הזיז, לימים שהכרתי אותו יותר ראיתי אדם שמח בפנימיות שלו, ממש מאיר וחברותי, כולם אהבו אותו. היה יום שהוא גרם לאדם מקיבוץ, שמעולם לא הניח תפילין, להניח תפילין רק כי הוא אוהב אותו ושמח שיש אנשים כמוהו בעולם. והכל מהנקודה של שמחה והארת פנים, תמיד שאל את האנשים שסביבו לשלומם. העניק חיות לאנשים שסביבו. אחרי שתי שבתות בשיקום, אני מחליט לצאת הביתה. למרות המציאות הקשה, למרות המורכבות ביציאה שכזו. חודש וחצי בבית חולים ועוד שבועיים בשיקום כמעט הכריחו אותי להתעקש ולצאת, רק לצאת משם - הביתה. אני מודיע על כך לרופאים הנדהמים והם מנסים לעכל את בקשתי. "נזכרת מאוחר מידי, הם מודיעים לי, "עדיין לא תרגלו איתך מעברים". אדם נכה לא הולך ממקום למקום, רק עובר. מכיסא למיטה, ממיטה לכיסא גלגלים, למתקן פיזיותרפיה ושוב לכיסא גלגלים. כל מעבר כזה הוא מורכב, ואני טרם תרגלתי מעברים בכוחות עצמי. "אני אתרגל עכשיו, בזמן הנותר" אני מתעקש, מביט החוצה. "צריך שיהיה מישהו אחראי מהמשפחה שיהיה נוכח בתרגול, שידע לעזור לך" מזהירים אותי, אך איני מוותר: "נביא מישהו כזה". יורד לפיזיותרפיה. הם לא מוכנים לשמוע. "מה פתאום איננו לוקחים אחריות על כזה דבר. תישאר כאן, תתקדם, תתרגל, אחר כך תלך". אני לא מוותר, מתפלל ומתעקש, ותפילותיי מתקבלות. מנהלת תחום פיזיותרפיה הודיעה כי אינה לוקחת אחריות, אך מוכנה ללמד אותי. לאדם רגיל לוקח שניותיים להיכנס לרכב, להתמקם, ולחגור. לאדם נכה זו פעילות מורכבת שאורכת זמן ארוך. מניחים גשר מעץ בין כיסא הגלגלים לכיסא הרכב, וכך, לאט לאט עוברים. עוד ס"מ ועוד ס"מ, בהתחלה כל טיפת מעבר כואבת עד שמגיעים, הנכים הוותיקים כבר מיומנים בדבר ועושים את המעבר די מהר. אני משתחרר לשבת, לבית הוריי שם אשתי והילד כבר מחכים. רציתי בכך, שמחתי בכך, אבל אפילו לא ידעתי לאילו קשיים עלי להתכונן ומה יהיה המחיר. הנסיעה ברכב נוראית. הגוף שלי חלש, והנהג נוסע באיטיות רבה, ובכל אופן, בכל עצירה של הרכב, אני מוטח קדימה בכאב נורא. מגיעים לבניין, ארבעה גברים תופסים את הכיסא שלי מארבע כנפות, מרימים אותי למעלה, באיטיות עדינה.

לראות בחושך 53 מדרגות. היום, במבט לאחור אני מבחין כי מעולם לא הערכתי את היכולת הפשוטה שלי לעלות במדרגות. אף פעם לא הבחנתי בנס הגדול שהגוף מספיק חזק ויכול לטפס מדרגות בקלות. כשלמדתי לרדת מדרגות בשיקום, הרגשתי כמו ילד בן שנה וחצי, מכל צד עומד אח, אוחז בידי, יחד אנחנו יורדים מדרגה אחת ועוד אחת, ובכל מדרגה אני מרגיש שאני כמעט נופל. ואז מלמעלה, הרופא מעודד אותי: "כל הכבוד, אתה גדול, אתה ענק, מצוין!" ואני חושב לעצמי יואוו, אני רק יורד מדרגה!! אבל אני באמת מתאמץ, לא כמו מאמץ של לרדת מדרגה, אלא, כמו אדם שאינו בכושר, אחרי ריצה של שעה, וטיפוס הר גבוה בגודל של תינוק מטפס מדרגות. קשה ומאמץ מאוד! אני בבית של ההורים שלי, חש כמו שחזור לאחור, תינוק בבית. אני חש בושה איומה, נכנס לחדר, מסתכל על הכיסא - אסלה שהוכן עבורי, על כל הציוד... להיות מטופל במחלקת שיקום, בין אנשים כמוני - זה סיפור אחד. להיות בבית ילדותי מוגבל וסיעודי - זה כבר סיפור אחר. אני מוכרח לצאת מהחדר, מוכרח לצאת מהמסכנות הזו, ומבין כי הכול מתחיל בראש שלי. אם אחליט שהכול בסדר - כך יושפע עלי משמיים. יש מצבים בהם אדם מוכרח לקום ולפעול, כמו בני ישראל שעמדו על שפת הים והקב"ה ציווה למשה לומר להם: "דבר אל בני ישראל - וייסעו". גם אם לא מבינים, ונראה שהכול סבוך, צריך לקום וללכת, לקום ולעשות מעשה, משם והלאה הדרך תיסלל לכיוון מעלה עלי להניח מבטחי בבורא, להניח כפות ידיי בכפותיו - ולבטוח בישועה.. לבטוח בה' שהוא אבא רחום ונמצא איתי בכל מצב. שם, בבית, פתאום באה ההרגשה הנוראה, פתאום מקבלים חבטה לפרצוף: תראה אותך, איך אתה במצב הזה, היצר מנסה לייאש שחס ושלום הקב"ה לא איתך. והרי הקב"ה תמיד איתנו, אלא לוקחים לנו את ההרגשה שהקב"ה לא איתנו וזה ניסיון קשה ומדרגה גדולה. בספר נתיבות שלום מובא: אסתר אמרה "קלי קלי למה עזבתני", הכפילות במילה קלי מורה על הגוף ועל הנפש. הכאב על כלל עמ"י שנתון בגזירת השמדה, זהו הכאב הגופני. והכאב הנפשי גדול יותר, זהו הכאב שחשה כשנכנסה לבית הצלמים. כי כשיהודי מרגיש רחוק מה' - זהו הכאב הכי גדול שקיים. לכן גם נקראה אילת השחר. שחר זהו הזמן הכי חשוך בלילה, לאחריו יעלה אור הבוקר. אסתר אמרה קלי, פעם אחת כנגד ידיד נפש ופעם שניה כנגד אב רחמן. ההבדל בין הידיד לאב הוא בנאמנות ועוצמת הקשר. כשאדם נכנס למקום לא טוב, הידיד יעזוב אותו. אך אסתר פונה לה' ואומרת - אמנם אני בבית הצלמים, אך אתה אב רחמן ואיך תעזוב אותי? אב רחמן נכנס עם בנו לכל מקום ולא מתנתק. לכן, הדריך אותה מרדכי ואמר

לראות בחושך 54 לה שהישועה תגיע ממקום אחר. כלומר, גם אם אינך מבינה מניין, תבטחי בה' שהישועה תגיע, והיא תבוא ממקום שלא חשבת עליו. כשאמרה אסתר: "כאשר אבדתי אבדתי", אז הגיעה לדרגת הבטחון והתחילה הישועה. בזמנים שמרגישים שלא מבינים מאין תבוא הישועה, צריך לבטוח בה' בתמימות שהישועה תגיע. ומתוך הבטחון המוחלט תבוא הישועה. בכוחות מחודשים אני יוצא מהחדר, מחכה לשבת שתכנס ותבוא ותפרוש עלי הילה של קדושה. ולנגד עיני עומדות המילים אין עוד מלבדו ונותנות בי כוח של ביטחון שהישועה קרובה לבוא. כולם נקבצו ובאו, תושבי השכונה, מתפללי בית הכנסת, והמשפחה, שבת עמוסה. אך לא היה לי גרם של כוח, חייכתי ושרתי, אך הכוח לשבת בשולחן שבת לא היה לי. רציתי לשבת אך אין לי כוח לשבת, רציתי לשיר אך אין לי כוח לשיר. היום כשאני יושב עם ילדיי על שולחן שבת, ויש כל כך הרבה אושר וחוויה, שולחן שבת, זמן לשבת בצוותא עם המשפחה שעות רבות, לשיר, לאכול, לשמוע את הילדים בדברי תורה. היום אני מבין כמה צריך לשמוח בכך, ולהבין שאין זה מובן מאליו. להבין שאלו הם רחמים אין - סופיים של הבורא יתברך שמשפיע עלינו שפע טוב. ואנו - חייבים להודות לו על כל שבת ושבת בה הכול מתנהל למישרין.

55 10. הכאב האיום ברגליים, הזכור מתחילת הדרך, נובע מהעצבים הפגועים. מרגיש תחושה של שריפה בכפות רגליי, ומאידך, אין לי בהם תחושה כלל. כמו חבוש בגרב עבה מאוד, נוגע בנקודה על הרגל ולא מרגיש דבר. ההליכה קשה, כיון שלא מרגישים את צורת ההליכה - מתי הרגל מונחת על הרצפה ומתי היא מתרוממת. השרירים בכפות הרגליים חלשים והיציבות ממני והלאה. בנוסף תחושות השריפה היו קשות. כמו להצמיד מצית לרגל.. אין כדור שישכך את הכאב, רק מים קרים וקרח צמוד לרגל הרגיעו את הכאב. עוד ערב של ישיבה במרפסת, מעבירים את הזמן מתוך שמחה. הפעם הגיע למחלקה איש מארץ אחרת, דוברת אנגלית, שמוצאו מיוון. לא היה לי הרבה דיבור איתו אך החברה במחלקה ישבו עימו רבות. באותו ערב הצטרפתי, ושמתי לב שעל צווארו יש שרשרת עם תליון של שתי וערב, אמרתי לחבר שלידי בזעזוע שיסתכל יש לו שרשרת של שתי וערב, הוא לא הבין עברית כך שיכלתי לדבר בגלוי. הם יסתכלו ואמרו לו: "החרדי פה מתעניין בשרשרת שלך", והוא ה" יווני" שאל אותי "מה אתה מתעניין?" אני, כהרגלי בקודש עם עזות של קדושה, אמרתי לו: "למה אתה שם את השרשרת הזאת, הרי אותו אחד שאתה מאמין בו הוא היה יהודי בעברו". הוא לא האמין למה שאמרתי, וסיפרתי לו היסטוריה, כמה שיכולתי, בשפה האנגלית. ניסיתי להסביר לו שכל הדתות שיש כולל זו שלו - מבוססות על היהדות, ושהסיפור שממנו התחילה הנצרות אינו נכון, ויש אף ראיות לכך שאינו נכון, ובורא עולם אינו נתן או כתב להם את הספר. כולם מסביבי ישבו מרותקים, משום מה גם אותו יווני יושב מרותק, לחרדי מקרית ספר... מאותה שיחה הוא הפסיק להגיע לשבת במרפסת כל עת בה אני שהיתי בה. נראה שקצת עיצבן אותו או הבהיל אותו כל תוכן השיחה ההיא, אבל את השרשרת הוא כבר לא הראה לכל הנוכחים באותה נוחות כמו לפני השיחה. כאן זו ארץ היהודים... אט אט אני לומד להסתדר על כיסא גלגלים. מתגלגל עם הכיסא במשך חצי שעה מרחק של דקת הליכה ברגל. כל הכוח נשאב ממני על מאמץ של דקת הליכה של אדם רגיל. אין לי כוח בידיים לסחוב את עצמי, ופתאום אני מעריך את הכוח הרב של כפות הידיים שלנו. מי חשב שצריך כוח בשביל להבריג בורג למקומו? אחד הימים, בריפוי בעיסוק אמר לי הרופא "היום לוקחים נעץ ודוחפים לתוך ספוג".

לראות בחושך 56 צחקתי. אמרתי: "נו באמת, אתה צוחק עליי, אין פה משהו אחר לעשות חוץ מלדחוף בשניות נעץ לספוג". לקחתי את הנעץ, היה מאגר לתפוס אותו, ומתחילים - -. ההרגשה היא כמו לקחת מסמר ולתחוב אותו לתוך פלסטיק קשיח, פתאום קלטתי... אין לי כוח להחדיר נעץ לספוג! אך אני חדור מטרה - להתחזק! לקום! וללכת! הכאב נלחם בי, עיקש כמעט כמוני, מפיל אותי פיזית ונפשית. אני נאבק, נחוש ובעיקר - מאמין ובוטח, יודע שבסוף אצא מכאן, מבניין השיקום, על שתי רגליים. במהלך החיים, צריך תמיד להאמין בעצמנו, לתת מילה טובה, לפרגן לעצמנו. אנחנו אלופי עולם ב - לתת ביקורת. כמובן, כמובן, ביקורת בונה, אך זוהי ביקורת, ביקורת לעצמנו. לתת פירגון לעצמנו, איננו ממהרים. אך, על מנת להתמודד עם מציאות החיים הלא פשוטה של כל אחד, ובמיוחד בשעת ניסיון, חובה לפרגן לעצמנו, להאמין בעצמנו, והרבה. להאמין למה שאתה אומר לעצמך, למילים הטובות שאתה מצליח לומר על עצמך, רק כך אפשר לעבור את מסכת החיים. שבועיים חולפים, רצופים מאבק מתמשך ואז מופיעה החמרה במצב, איני חש את היציאות. מתלונן בביקור רופאים בבוקר, "אני כבר המון זמן לא עושה יציאות" הם רושמים לעצמם ומודיעים על כך לצוות אחים ואחיות. האח המטפל שלי שאל אותי אחרי שעשיתי צרכי, אם גם הפעם לא עשיתי. אמרתי לו שלא, והוא הראה לי שכן. ההרגשה הייתה לא נעימה, בכלל. פיזית הסיטואציה רגישה מידיי... אך מעבר לכך ההרגשה הנפשית. חשתי עלייה, התקדמות, עוד קצת ואגיע ליעד, ופתאום נסיגה אחורנית. מכאיבה. השם החליט אחרת. הירידה במצבי אומרת שיתוק. שוב רגליים לא זזות לחלוטין, שוב שיתוק בידיים. כמו הרצה של הסרט לאחור. האח שמבין את המצב אומר לי מייד: "אתה פשוט לא מרגיש, וזה לא פשוט בכלל. לירן, אני חייב לדווח לרופא". ירידה במצבי, אינה מצריכה שיקום. היא מצריכה טיפול. ולטיפול של המחלה שלי יש שם אחד, קשה וכואב - פלזמפרזיס.

לראות בחושך 57 עובר טיפול אחד, נוראי ומסייט, חוזר עם בחילות, מתחבר לאינפוזיה של נוזלים. לשמחתי, אני מתחבר למכונה מהוריד בזרוע, ולא מהרגל כמו בפעם הראשונה, חסד בתוך הכאב. טיפול שני, אני חלש, מיוסר, מרים עיניים לשמיים ושואל, לא בהתרסה, רק בכאב נורא: "אבא שבשמיים, מתי הסוף? הרי יש קץ לייסורים" מנסה, תמיד, בכל כוחי לחשוב שיש תכלית למה שאני עובר, שיש תכלית להתדרדרות הזו. נכנס לטיפול נוסף, מרוקן מכוח, מרוקן מכל. ידידי, האברך החשוב גיל חסן, מגיע ללוות אותי, נמצא איתי בזמן הארוך של הטיפול. טיפול ארוך קשה ומייסר, רמ"ח איברי ושס"ה גידי זועקים - די! די! אבא!!! הטיפול מסתיים, אני מרים עיניים מלאות דמעות לגיל חסן ואומר לו: "זהו, זה נגמר. מכאן אני רק עולה. זה לא רק הטיפול הנורא הזה, זהו אני בחוץ". מוחה דמעות - כאב, דמעות - מאמץ, רתוחות מזעקות - תפילה חנוקות. חושך עלי אדמות ואני הולך לישון עם תקווה, לבוקר שיעלה על חיי. הרופאים טוענים שהטיפול עזר ומצבי התחיל להשתפר ולעלות. אני חושב שהתפילות של כולם חצתה רקיעים, והקב"ה לקח אותי מהמקום הכי נמוך, הכי שפל ומייסר בו הייתי, ומשם החל לסובב את הגלגל כלפי למעלה. מעבר לכך, אני יודע, ברגע שהתחילה התדרדרות במצב, אשתי לא הפסיקה להוריד דמעות בתחנונים לאבא שבשמיים. ההורים שלי, אחים שלי, כל הישיבה היו על הרגליים, נשים עשו הפרשת חלה, בסמינר של אשתי גמרו ספרי תהילים. סיפרו לי על חנות בקרית ספר שמוכרת רק שמלות צנועות שעשתה מבצע - כל מי שבאה עם חצאית לא צנועה או גרביים לא צנועות ומסרה אותן על מנת לא ללבוש אותן יותר - קיבלה חצאית צנועה וגרביים צנועות במחיר עלות. בעל החנות סיפר שמילאו סלסלה גדולה של בגדים שאינם צנועים, והכל לווה בפרסום כי כל הזכויות הן עבור האברך, לירן בן עפרה, שיבריא וישוב ללכת על הרגליים. מה פעל, רק השם יודע, אך לראות את עם ישראל בשעת צרה, משמח כל כך. מרחיב את הלב, אשריהם ישראל. כמה צריך להודות שאנחנו חלק מעם, שיש לו אב שיושב בשמיים, ושמח לשמוע תפילתנו. לחשוב על זה שאם יש ייסורים לעם אחר, למי הם פונים במי בוטחים, על מי יש להם להישען? לנו יש על מי לסמוך, על אבינו שבשמיים. נכנסו לבקר אותי בכל מהלך היום, לא אשכח את המפגש שהיה שם במחלקה באחד הימים, לא אשכח את הרגע בו הדרומי והליטאי מקרית ספר נפגשים. ביקר אותי יהודי יקר מקרית ספר אברך שכל חייו גדל בעולם הישיבות, מוסר נפשו על התורה, תלמיד

לראות בחושך 58 חכם. יש המון חרדים שמתעסקים בקירוב, ויש להם קצת שפה משותפת עם העולם בחוץ, לעומתם, יש הרבה שאין להם. הם כל הזמן בכולל, בבית, ולא עם העולם בחוץ. בשעה שישב שם, הגיע לשבת איתנו הדרומי... מעניין היה לראות את הקוטביות שבין הדמויות, מצד אחד אדם שכל כולו מול ספר, מחשבה אלוקית, שקט ורגוע, מצד שני יהודי יקר בעל אמונה גדולה בהשם ובתורתו, מוקיר רבנן וחייכן שלאור המצב מתעצבן מהר, וחייב אבל חייב לעשן בשביל להרגיע את העצבים שיש לו בגוף. אמרתי לתלמיד חכם, "הרב הוא רוצה לשמור שבת אך הוא לא יכול בלי לעשן", הרב מסתכל עלי במבט של - ומה אתה רוצה ממני? והדרומי התחיל להציג לרב את רמת העצביים שיש לו בגוף בזמן שהוא צריך לעשן, וכמה הוא רוצה להפסיק לעשן אך אינו יכול, "כל הגוף שלי עצבייים כבוד הרב!!!" האברך ניסה למצוא לו פיתרון הלכתי, אך אין פתרון הלכתי לאדם שמעשן בשבת. יפה היה לראות שהיהודי הדרומי שמח לדבר, והאברך שמח להקשיב, אני באמצע ומולי אדם עם הראש למטה, עניו ושליו, ולצידו אדם לא רגוע, מנסה למצוא פתרון איך לשמור שבת. היופי בקשת המרהיבה ביותר בגווניה, קשת של עמ"י. כמה עם ישראל מגוון, וכמה הקב"ה מצפה מאיתנו עם ישראל לדעת להבין ולהכיל כל אחד. היה מעניין לראות מפגש של שני עולמות, שונים, מרוחקים, מהלכים על אדמה אחרת, ושניהם ילדיו של השם, ושניהם באותה סירה וכל הנחלים זורמים למקום אחד.

59 11. באחת השיחות עם הפסיכולוג הוא שאל "על מה תרצה לדבר היום?" אמרתי לו "על המוות". בדרך כלל, כשאומרים לפסיכולוג את המילה מוות, זה מחשיד אותו עד כדי אשפוז. הוא שאל "למה מכל הנושאים שבעולם אתה רוצה לדבר דווקא על המוות? זה נושא שלא נעים לדבר עליו". אמרתי לו "זה דווקא נושא שנעים מאוד לדבר עליו. הוא אינו נעים למי שחושב שהוא יחיה לנצח, אבל אני מבין שמוות זה חלק מהחיים, ויש חיים לאחר המוות." רואה את העיניים שלו מצטמצמות ומוסיף: "מהעיניים שלך, אני מבין כי אתה חושב שאין חיים לאחר המוות, אך המוות הוא דבר טבעי, ויש חיים לאחר המוות. הסיבה בגללה קשה לדבר על כך היא, מפני שאנשים חושבים שהחיים כאן, בעולם הזה, הם אמיתיים ועיקריים. אך החדשות שיש לי לומר לך הם - שהעולם הזה הוא לא אמיתי." עכשיו הוא כבר ממש חשב שאני צריך אשפוז. בתחילה השיחה רציתי לדבר על המוות, עכשיו גם העולם הזה הוא לא אמיתי... כאן הוא נעצר, רשם לעצמו כמה דברים, והמשיך בשיחה. הוא שאל אותי: "אבל למה לחשוב על זה, זה גם ככה יגיע". הסברתי לו שאם שם במוות הכול נגמר אז אולי הוא צודק, אך עם יש משהו לאחר המוות ובוודאי שיש, אז צריך להכין את עצמנו למקום הזה, שהוא עולם שלאחר המוות, של התנתקות הנשמה מהגוף. ואם אתה מבין שיש חיים לאחר המוות, אתה גם מבין שהעולם הזה הוא לא אמת. הרי היום הכול מוכח, צריך רק לבוא עם לב שומע ואוזניים פתוחות והכול יכנס, יש הוכחות להישארות הנפש. יש לנו נשמה. המשכתי לתת דוגמא שתעזור לו להוריד את הדברים אל הלב, "זה כמו הטיפול של מציאות מדומה" יש טיפול במחלקה שעוזר מאוד למשותקים, הוא נקרא - R.V" מציאות מדומה".

לראות בחושך 60 נכנסים לתוך חדר, מניחים על הגוף הרבה חיישנים, עומדים על הליכון מחוברים בגב בחוטים, ומתחילים. המטופל נכנס לדמיון שהוא נמצא בתוך יער, עם הרבה עטלפים, ההליכון נותן הרגשה של רעידות ותזוזה קיצונית. העניין בכך הוא בשביל לעבוד עם המטופל ולשקם אותו. יש הרגשה של מציאות, אך זה מדומה. ומתרחש אפקט מעניין - לאחר דקה המטופל שוכח שזה דמיון וממש נמצא בתוך עולם של יער, חיות ומכשולים ומרגיש שזוהי מציאות. והמשכתי להסביר לפסיכולוג, "אותו דבר זה העולם הזה, נכנסים לכאן בחדר לידה, יוצאים מכאן בחדר מתים, כמה מחלקות ליד. כל אחד הגיע לעולם הזה למטרה מסוימת למסע מסוים, המטרה העיקרית היא - לא לשכוח לשם מה באת ולא לחשוב שהעולם הזה הוא האמיתי, אלא שזוהי בסך הכל מציאות מדומה". "טוב" הוא אמר, "אך אין באמת הוכחה שהמציאות פה היא כמו שאתה טוען מדומה" חתם את דבריו. שאלתי אותו "האם לדעתך יש שליטה על החיים, מתי למות, מתי להיוולד?" "לא, אלא אם כן בן אדם שם קץ לחייו" ענה נחרצות. "האם יש שליטה על ההון של האדם" המשכתי לשאול. "בוודאי שיש, תראה את כל העשירים, מי שמאבד את הממון, זה כי אינו יודע להתנהל כלכלית". מיד ציירתי לו כמה וכמה דוגמאות שמראות שאדם ידע לשמור על הממון שלו טוב מאוד, אך המציאות שחבטה לו בפנים גרמה לו להפסיד את הכול בין לילה. לאחר כמה דוגמאות שוב הוכח לראות שגם על זה אין שליטה, "אם כך" המשכתי לומר "אין הוכחה יותר גדולה מזו, שהמציאות פה, היא מציאות מדומה". זה כמו לשחק מונופול, המטרה להרוויח המון כסף, לבנות בניינים, לקבל דוחות להיכנס לכלא, לשלם לחברת חשמל, להיות עשיר. כשמסיימים את המשחק סופרים את הכסף, ומכריזים, ניצחתי... ואז מה? כלום. המשחק נגמר, ואתה מגלה שאתה לא עשיר, ואין לך בניינים, והכל רק משחק. כך הם החיים, אתה בונה, אוסף הון, משקיע טורח, ובסוף הכול נגמר, ופתאום אין כלום.

לראות בחושך 61 בנקודה הזו הפכה השיחה ל"מיני סמינר ערכים", מי אמר שזו אמת? מי אמר שתורה מן השמיים? ושהיא מחייבת אותנו? קטעתי את דבריו ושאלתי אותו את שאלת השאלות: "תסביר לי בבקשה, בזמן שנותר לנו, מה משמעות החיים, לשם מה אנחנו כאן?" כמובן, לא היית לו תשובה ברורה. לאחר השיח המורכב הזה, שאל אותי הפסיכולוג בחיוך "אתה רוצה להחזיר אותי בתשובה?" השבתי בנימת צחוק: "חס ושלום, על שאלה כזאת צריך לבדוק את המזוזות במחלקה..." "אני רוצה שתצא מהחדר במבט שונה כלפי שומרי תורה ומצוות, שיהיה להם ערך בעינייך ותבין שהם ממשיכי הדרך של אבותינו, נושאי הדגל של מעמד הר סיני של אברהם יצחק ויעקב, ותבין שהם אמת". חתמתי את דבריי כדבר שלא משתמע לשתי פנים. בפגישה האחרונה שעזבתי הוא אמר לי "לירן, אני רוצה לומר לך, עם יד על הלב, הופתעתי לגלות שחרדי הוא לא דבר מפחיד, והוא אפילו עם מלא תוכן. תודה שעזרת לי לשנות את המבט על החרדים, מבט טוב לאדם שמטייל ברחובות תל אביב". "התקדמנו קצת" אמרתי לו בחצי חיוך. וידעתי שטמון בתוכו יהודי יקר, שרק צריך להוציא אותו מהחושך אל האור, לא רק בשינוי מבט מול החרדי אלא, בשמירת אותם הדברים שהחרדי - היהודי מחוייב בהם. · · · התרגילים בפיזיותרפיה מתקדמים, אני מצליח להזיז את כפות הרגליים, וביום חמישי אחד אני מודיע לפיזיותרפיסט: "אוקי, אני רוצה ללכת". הוא מביט בי המום ומנענע בראשו ללאו - "עדיין לא, עוד קצת אימונים ואז תוכל ללכת." ואני חוזר ואומר: "בכל אופן, אני רוצה ללכת". איכשהוא סיימנו את האימון, מבלי שהלכתי. ביום ראשון אני שוב במגרש אימונים, הוא מסתכל עלי ואומר: "קום!" מביט בו במבט תוהה: "מה זאת אומרת קום? לאן? איך? למה?" והוא מחזיר לי: "רצית ללכת, ובכן - קום". אני לא מבין איך עושים את זה, כלומר, איך קמים? הגוף שלי שכח מהי צורת עמידה. אני עוצם עיניים חזק, "ריבונו של עולם, תקים אותי, בבקשה, תן לי יד תעזור לי לקום" כשאני פותח עיניים אני עומד! עומד על שתי רגליי! ואופסס, נופל לאחור, מאין שבאתי. מתחיל ללמוד ללכת, כמו ילד מדדה בפסיעות ראשונות, אין לי אמא שעומדת מולי בזרועות מושטות, יש עולם שלם שממתין לי בחוץ ואליו אני משתוקק להגיע. שכחתי

לראות בחושך 62 איך הולכים, כפות רגליי רדומות והברכיים אינן מצליחות להתיישר. ההליכה ה'פשוטה' הפכה למסורבלת ומסובכת. אני נתמך בהליכון 'טקסי', הידיים מונחות בזווית ישרה, בגובה הכתפיים, כתפיי אחוזות ברצועות הקשורות לי מאחור, מתחת לאגן, כך שאם אפול הן תתפוסנה אותי. אני מתרגל לשבת על כיסא גלגלים, לא לשכב כל היום במיטה. גם הפעולה הזו אינה פשוטה. יש לחץ אדיר על הגב התחתון ועל הגב העליון, והשרירים החלשים מוסיפים קושי על העניין. אני מפחד לעזוב את הכיסא, לא מאמין שאני מסוגל. רק התרגילים בפיזיותרפיה, מוכיחים לי שאני מתקדם, שאני עולה. מצליח לעמוד, מצליח ללכת. החיים בשיקום שונים לגמרי מהשהות במחלקה בבית חולים. שם, עם כל הקושי והכאב חוויתי חוויה רוחנית עצומה. בשיקום הייתי עסוק, וכאשר עסוקים, עצוב לומר, שוכחים את ה'. העבודה הרוחנית שלי הייתה כפולה, להתפעל מכל רגע של תנועה, מכל אכילה, בליעה ותזוזה של כל איבר. דרך הפעולות הגשמיות והמאמץ עלי לראות את חסדי הבורא. נשמע פשוט, עבורי הייתה זו עבודת חיים. במיוחד בגלל המציאות מסביבי שלא בדיוק חרדית... ולא דמתה להיכל הישיבה בנזר ישראל או לרחוב רגיל בקרית ספר.

63 12. מפגשים עם אנשים במחלקת שיקום "נסה עלנו אור פניך" אני שוהה במחלקת שיקום כבר תקופה ארוכה, אך בתחילה, עדיין לא הכרתי את האנשים שסביבי הכרות אישית. לא היו לי כוחות לפגוש בסבל של אנשים נוספים, די היה לי בסבלי שלי. פסיכולוג נכנס אלי לחדר, כחלק מסדר היום. "מה הפחד הכי גדול שלך?" הוא שואל אותי. אני משיב תשובה לא צפויה: "להיות לירן שלפני המחלה". "למה?" הוא אינו מבין, "לירן שלפני המחלה הוא כזה גרוע?" "חס ושלום" אני משיב, "הוא דווקא 'אחלה' בחור. מאיר פנים, שמח, בעל חסד..." "אז מה הבעיה?" הוא לא מבין. ואני מקווה שאצליח להסביר לו: "לירן שלפני המחלה הוא כזה מין נים־ולא־נים". הוא כמובן אינו מבין מה אני מדבר, ואני מפשט לו את המושג התלמודי, המתאר מצב בו אדם מתנדנד, לא ישן ולא ער. "כך אני הייתי בחיים, חי ולא חי. עובד את בורא עולם, אבל בצורה של נים־ולא־נים, דהיינו חצי ישן חצי ער. ואני מסוגל ליותר". "מעניין מה שאתה אומר", הוא עדיין לא מבין עד הסוף, ואני מנסה להמחיש בדרך אחרת. "תדמיין אדם שנכנס לחדר כושר ומרים משקולות של חמישה ק"ג, במשך חמש שנים. המדריך מגיע אליו מידי פעם, מנסה לרמוז לו שיעלה את המשקל. והוא אינו מבין וממשיך לשאת משקולות של חמישה ק"ג. המדריך מחליט לעשות מעשה, לוקח את הפין של המשקולות ומעלה אותו לעשרים ק"ג. ואז המתאמן נוכח לראות שהוא אכן יכול להרים משקולת של עשרים ק"ג". "אז לפני המחלה הרמת חמישה קילו, ועכשיו אתה מרים עשרים" הוא מסכם. אני מבהיר זאת יותר לעומק: "לפני המחלה הייתי נשבר מכל קושי קטן, מתפרק מכל מאמץ. היום, עם כל הכאב וההתמודדות הקשה אני מצליח לקבל באמונה את מה שמגיע. אני מבין שיש בתוכי הרבה יותר כוח לעבודת הבורא". הוא הולך ואני ממשיך להעמיק בנושא

לראות בחושך 64 לבדי. לכל יהודי יש כוחות אדירים, אך הוא אינו מודע להם. אם יתבונן בתוך עצמו יבין שיש בו כוח, ואם לא יעשה זאת מעצמו, ה' ידאג לכך שיבין זאת. כמוני. ה' יבוא ויגיד לו: 'בן שלי, יש לך כוח, הרבה כוח, מעבר למה שנדמה לך. אתה מסוגל ויכול'. אז למה לחכות שהבורא יבוא ויעיר אותנו בדרכים שאינן נעימות? אפשר לגלות את הכוח הטמון בנו בדרך המוסר. התורה פותחת את ליבו של האדם, לימוד המוסר גורם לאדם להשתנות. המוסר מחייב את האדם להביט על עצמו, אל תוך עצמו, ולראות היכן הוא עומד. הוא תובע מהאדם שינוי ומבהיר לו מה הכוח הרב שיש לו לחולל את השינוי. כמו שכתוב ב'מסילת ישרים', בביאור חלקי הזהירות: "ואמנם מהי העצה שהם נותנים לנו )חכמים(? בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו היא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה. "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". לכל יהודי יש אור עצום שאינו מנצלו נכון ואינו מגלה אותו, הדרך להגיע אל האור הזה, היא על יד לימוד מוסר והתייעצות עם חכמים, שידריכו אותו לגלות את האור הטמון בחובו ולפעול באמצעותו כפי יכולתו. באחד הימים יצאתי מהריפוי בעיסוק, התקשיתי לגלגל את הכיסא, חלוש, עם גב כואב וידיים חלשות וכואבות. ידעתי שממתינה לי דרך, חצי דקת הליכה שאורכת לי רבע שעה עם כיסא הגלגלים, ואולי יותר בשל החולשה והעייפות הנלווים. מחוץ לחדר, ראיתי מטפל, גוי, ביקשתי ממנו שייקח אותי לחדר. הוא סימן לי 'לא' עם הראש, כך, ללא מחשבה. הסתובבתי, מכיוון שהייתי לפני ברכות השחר, ברכתי בכל הכוונה הראויה: "שלא עשני גוי". הוא בריא, חופשי ומשוחרר, ואני מוגבל, חולה וחלוש. אבל אני משובח ממנו, גבוה ממנו, יכול יותר ממנו, ומודה על כך. חלפו מספר רגעים, למקום התקרב אח יהודי, מרוחק, עטוף בקשקושים על גופו, אח אובד, פניתי אליו: "תוכל לקחת אותי לחדר?" הוא קפץ ממקומו מייד: "בטח! מה השאלה בכלל". גלגל אותי לחדר, אדם שחזותו אולי גויית, אך נשמה יהודית דלוקה בקרבו. "ברוך שהבדלנו מן העמים". מרבית המאושפזים בשיקום הם מבוגרים, אולם יש גם צעירים כמוני. הכלי שמחזיק אותנו הוא השמחה. ללא שמחה בחיים, שמחה אמיתית ולא של אמצעים חיצוניים, החיים הופכים לגהנום. מדוע בני אדם עצובים? הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לשמוח, אנחנו מדברים ושומעים, מריחים ואוכלים. כשאני פוגש אנשים ומאיר להם זאת הם מגיבים: "נכון, אתה צודק, אתה מכוון נכון, וכך אני צריך להסתכל על החיים", אך הם ממשיכים

לראות בחושך 65 להצטער על צרה זו או אחרת, ממשיכים להיות שבורים. אם יביטו על כל הטוב בחייהם, הם ישמחו, וגם הצרות יהיו קלות יותר. כי כשאדם שרוי בשמחה, הכול מואר וקל יותר. שני צעירים בני שמונה עשרה על ידי במחלקה. רגע אחד של תאונה קטלנית והחיים שלהם התהפכו. הם נכים, על כסאות גלגלים, ואיך ישמחו? אך האמת היא, כי ללא שמחה אין חיים. אדם ללא אמונה, ללא דבקות, לא יוכל לעבור את ניסיונות החיים. השמחה שמגיעה מהאמונה בבורא היא זו המחזיקה אותי במציאות הקשה של חיי. אני משתדל לשיר, ללמוד תורה, לחפש איך אוכל להועיל ולשמוח. המציאות קשה, אין סדר יום וסדרי לימוד. אך אני משתדל למצוא את עצמי גם בתוך הבלבול. תפילות כסדרן, שמחה על מה שיש, מה שקיים. מאיר פנים לאחרים, אך ראשית - לי עצמי. מעריך את עצמי על מה שאני, שמח על מי שאני. החברה מסביבי מבקשים: "לירן, תגיד משהו", ואני, מה יש לי להגיד? רבי עקיבא איגר על מסכת גיטין? אני מחייך, מתנדנד, מנגן מנגינה של ניגון, ומהיכנשהו, משמיים, צומח בי רעיון יפה, השם פתאום מאיר לי כוכבים של חידושים, גלקסיות של חידושי תורה. אם אהיה עצוב יכבו לי האורות כולם. אור התורה הוא משמח מחייה. · · · אני מדבר עם מאושפז, שנכה בשני רגליו ואינו יכול להניען. אני אומר לו: "במצב שלך צריך להתחיל הכול מחדש. תחשוב שכך הגעת לעולם, כך נולדת". הוא צועק לי: "מה אתה אומר, זה קשה! אני בן שמונה עשרה ואיני יכול להזיז את הרגליים. נכה". אני מבין שאין מה להרחיב רק להבין את השני, לתת לו שמחה. להכיל אותו. אמונה אינה נולדת ברגע, ובוודאי שאינה נוצרת ברגעים קשים שכאלו, אם לא הייתה שם מעולם. זה אינו משפט שיפוטי אלא, הבנה עמוקה לעצמי שאי אפשר לבנות אמונה מהרגע הזה של הקושי. לכן אל תנסה לבנות אצל אדם אמונה כאן ועכשיו, אלא תבין אותו, תחייה אותו תקשיב לו, ואלו יבנו אצלו הרבה יותר. בזמן שהותי במחלקה, כשיצאתי והתחלתי לדבר עם אנשים הייתה לי מטרה אחת - מתוך הכאב והסבל, להפיץ את שמו יתברך. שעת ארוחת צהרים, אני יושב על יד שולחן עם מטופלים נוספים והם מבקשים ממני: "ספר לנו איך חזרת בתשובה?" סיפרתי שבאותה תקופה הייתי דיי רחוק מהשם, לא שידעתי אותו, פשוט לא ידעתי. יום אחד אני מקבל טלפון מאמא שלי: לירן בוא מהר לבית חולים".

לראות בחושך 66 אני שואל בלחץ מה קרה והיא משיבה: "סבא צריך לעבור ניתוח, תבוא אני אספר לך". סבא שלי היה בזמנו כמו האבא השני שלי, שעות של שיחה, חיבור מאוד עמוק וטוב. הגעתי לבית חולים ומבחין שכולם בוכים ועצובים. אמא שלי התחילה לספר, סבא שלי צריך לעבור ניתוח אאורטה, ניתוח בעורק הראשי שמספק דם לכל האברים בגוף. הוא נחסם, צריך לפתוח את בית החזה להזיז מה שצריך, להגיע אליו ולנתח. לניתוח כזה צריך גוף של ילד בן 18 ,וסבא עבר 4 מעקפי לב, המנתח לא נותן סיכוי. במילים אחרות - צריך להיפרד מסבא. לאדם רחוק מהשם אין מציאות של אמונה, אם המנתח אמר אז אין פה דיון, צריך להיפרד מסבא. הבנתי את הכאב, הבנתי את הצער. היה אחד שלא היה בצער, רק חדור מטרה, זה היה אחי הגדול שכבר חזר בתשובה, אדם עדין שקט, עומד בצד וקורה תהילים. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "שמעת, מחר אין סבא". והוא, מסמן לי עם היד שהוא קורא תהילים. אמרתי לו: "מה זה קשור בכלל?! הוא", הצבעתי כלפי מעלה, "וסבא? הרי המנתח אמר שמחר אין סבא, זה שמחזיק את הסכין וחותך אומר אין סיכוי, מה יהפוך את המצב?" הוא גמר את הפרק ואמר "תתפלל, מה יש לך להפסיד? הרי גם ככה לפי מה שאתה אומר מחר אין סבא" הלכתי בכעס גדול, מה הוא מדבר בכלל, אני לא מבין אותו. אך משהו חדר לי, עמוק ללב, ומה יש לי להפסיד... באותו הלילה, פניתי לבורא כל העולמים ואמרתי באלו המילים: "אלוקים, אני לא יודע אם אתה קיים, אם אתה שומע אותי, אך אם אתה קיים ואם אתה שומע אותי" עצרתי ובצעקה גדולה, צעקתי: "למה אתה עושה ככה לסבא שלי, למה???" באותו רגע נשבר לי משהו בלב, התחלתי לבכות, להתייפח ממש בבכי. התפילה הפכה לבקשת רחמים, "בבקשה תרפא אותו, אנא השם, תרפא את סבא שלי, שעה של תפילה שהיום ביום הכיפורים אני מנסה להגיע לתפילה כזאת. יום המחר הגיע, סבא נכנס לשבע שעות של ניתוח.. אני הולך הלוך חזור הולך חזור. מקבל טלפון מאמא, שואל בדריכות: "נו אמא, הלך סבא?"

לראות בחושך 67 "אתה לא יודע איזה קטע..." היא מפטפטת נרגשת במהירות "הרי לא נתנו סיכוי לניתוח, לכן העבירו סטאז' על הגוף של סבא. הגיע מנתח מלונדון, מספר אחד בתחום אאורטא, כשהוא יצא מהניתוח הוא אמר, שהיה זה הניתוח הכי קל שהוא עבר בקריירה שלו" .... באותו רגע הייתי צריך לקפוץ ולשיר באותה נשימה, אך רק עניתי "איזה יופי' טוב אמא כל טוב". וימש חושך, שכחתי שהתפללתי, מישהו דאג להשכיח לי את זה. הניתוח הכי קל שהוא העביר בקריירה שלו, והוא נתן לניתוח חמישה אחוזים!!! אם לא אני בעל המעשה לא הייתי מאמין. חלפו שנתיים מאותו סיפור. סבא שלי בשולחן שבת אמר לי: אתה זוכר את הניתוח 'אאורטא' שעברתי? כשהתעוררתי ראיתי הרבה דוקטורים, שאלתי את האחות: מי הם כל הדוקטורים האלו? היא אמרה לי: הם באו "לנתח את הניתוח", להבין איך יכול להיות שאדם עם ארבע מעקפי לב עבר ניתוח כזה. סבא שלי לאחר מכן חי עוד שמונה שנים, שבהם התקרב מעט ליהדות. אני המשכתי את החיים שלי כרגיל ... אך הקב"ה, יושב בשמיים שוחק, ניראה לך שנגליתי אליך בעמוד ענן ואתה ממשיך את החיים שלך כרגיל? מאותו רגע התחילו מסרים ברורים כשמש בצהריים, שיש משגיח שמתייחס רק אליי... המשכתי לספר להם בשיקום, כמה סיפורים קטנים שימחישו את התחושה שחשתי. אח שלי היה תמיד שואל אותי אם אני מניח תפילין, רציתי שיעזוב אותי ואמרתי לו, "בטטטח, מניח ארבע סוגים". יום אחד הלכתי ברחוב, לידי היה שיח גדול שמתוכו יצאה דבורה, באינסטינקט נתתי לה מכה, והיא באינסטינקט קראה לכל הכוורת. כשראיתי את הלהקה, התחלתי לרוץ, ריצה הכי מהירה שיכולתי, כאשר מאחורי אני שומע זמזום חזק של צוות חיסול שרוצה רק לדקור. שומע ברקע אישה צועקת, רוץ רוץ מהר!!! ואני רץץץץ. הם הצליחו לעקוץ אותי פעמיים. זו הרגשה לא נעימה ובפרט עבורי, אלרגי לעקיצת דבורים. הלכתי לבית החולים, שם הרגיעו מאט את הכאב שהמשיך לאורך זמן. כאשר הגעתי הביתה, אח שלי שאל אותי מה קרה? סיפרתי לו את כל הסיפור, והוא שאל "איפה עקצו אותך?"

לראות בחושך 68 ואני מצביע לו הנה - פה ופה. הוא נדהם ושואל "איפה??????" אני לא מבין למה הוא נדהם כל כך ואומר לו בשנית "פה ופה" ומצביע לו בדיוק: היכן שהתפילין של ראש מונחות - עקיצה אחת, ועקיצה שנייה בדיוק היכן שתפילין של יד מונחות. הוא מייד שואל: "תגיד לי, אתה מניח תפילין?" כאן נשארתי בלי הסתפקויות, זה היה מבהיל לראות את יד ההשגחה. סיימתי את כל הנושא של איך חזרתי בתשובה עם עוד כמה הוכחות ברורות שהתורה מהשמיים, ואין שום צל של ספק לגבי זה, ושהידיעה בכך והמציאות הקיימת מחייבת אותנו. היה מעניין מאוד, כשאני מסיים, אומר לי אחד מהמטופלים שמעולם לא היה בבית הכנסת, והנה אימו מאחוריו, שמעה גם היא את הסיפור, אמרו לי, על מה שסיפרתי: "תראה.. זה לא בדיוק ככה.." . ריחמתי עליהם, מה עוד הם צריכים כדי שהקב"ה יעיר אותם? באחד הימים, שמענו כי אימו לקחה אותו בכיסא הגלגלים בתל השומר ורכב פגע בהם. הם יצאו ללא שריטה. כשראו אותי לראשונה צעקו לעברי: "לירן, יש אלוקים, יש אלוקים". הלב היהודי התעורר בסוף, גם לב אבן נסדק מטיפות ועוד טיפות של מי אמונה. "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה", וכי חזקיה מלך יהודה - לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא ייסורין... הא למדת שיסורין חביבין )סנהדרין קא:(. · · · אני יושב במרפסת, לצידי יושבים שניים - בחור ישיבה שעבר תאונה ונער מתחזק, ומולנו, יושב נהג מונית שעבר אירוע מוחי, יחד עם חברו. אני מנסה ללמד את נהג המונית לומר שרק הבורא יכול לעזור לו ולא אף אחד אחר. אותו אדם, בכל פעם שהוא היה מתחיל לצעוק במחלקה בעמדת האחיות, הן לא היו יודעות כ"כ מה לעשות איתו. היו באות לקרוא לי והייתי מתחיל לדבר לליבו, ומנסה לחזקו באמונה, ושיאמר שרק השם יכול לעזור לו. ומשום מה, אחרי שיחה כזאת הוא היה נרגע והיה לילה שקט. אני שואל אותו: "שמעון, מי עוזר לך?" מצפה לשמוע אותו עונה לי - רק בורא עולם, אך חברו קוטע אותנו ומשיב: "החברים שלו".

לראות בחושך 69 לא מתייחס ושואל שוב: "שמעון, מי יוציא אותך מהמצב הקשה?" ושוב החבר קוטע ומשיב: "החברים". אני מרגיש שכוחותיי עוזבים אותי מול יצורים של "לי יאורי ואני עשיתיני". דמות החבר נוראית - בידו צרור מפתחות של מרצדס, פאה לראשו, כרס גדולה שצועקת - 'תראו אותי'. חולפות עשר דקות, חברו של נהג המונית שואל אותו אם ירצה לשתות קולה. שמעון משיב לחיוב והחבר מנסה לפתוח את הבקבוק. הוא עף מידו, נופל לרצפה ומתחוררים בו ארבעה - חמישה חורים בתחתית, הגזוז משתולל והקולה משפריצה לכל עבר, עליו על נהג המונית ועלינו כמובן. אנחנו, יצורים ישובים על כסאות גלגלים קצת מסתבכים לזוז ולהתרחק... הוא מנסה לתפוס את הבקבוק הסוער ללא הצלחה, ושכבר מצליח לתפוס אותו, בלי שימת לב הקולה ממשיכה להשפריץ על הנהג מונית ואז צועק אחד מהנמצאים: "יש בורא לעולם". חושב שגם הוא הבין בסוף שיש אלוקים, שמושיב עומדים על כסאות גלגלים, ומשפיל גאים גם באמצעות בקבוקי קולה קטנים שהופכים למזרקה הדורה. · · · אדם מבוגר מגיע למחלקה, צווארו עטוף בצווארון עבה, כיוון שהחוליות בעורף נמעכו אחת על גבי השנייה, ובשל כך לא יכול לתפקד. פוגש אותו לראשונה בבוקר אחד, יוצא מהחדר ללא חולצה, אומר לו: "שלום, לך תלבש חולצה, ותבוא להניח תפילין". יצאתי למרפסת ולתדהמתי הוא חוזר אלי עם חולצה ומניח תפילין. יצא אחרינו למרפסת והתחיל לשאול הרבה שאלות, מצטט פרקי אבות, מצטט גמרות, אנחנו מתחילים להתווכח, על אמונה כמובן, נשמת חיים של כולנו. מתברר לי כי מולי עומד אדם חזק, שרבים מפחדים ממנו, אני לא מפחד להתווכח איתו. כאן שנינו מאושפזים בשיקום, ואני חזק באמונתי ובדעותיי. בסוף אנחנו כבר חברים טובים, והוא משתף אותי בעברו, הוא מגיע מבית דתי, בהיותו ילד ב'חיידר', נתן לו הרבי סטירה, מול כל הכיתה, והוא - זרק כיסא על הרבה ושבר את ראשו. אבא שלו לקח אותו ואמר לו: 'בא, אינך מתאים ל'חידר'. שלח אותו לקיבוץ. הכיפה והציצית נעלמו כמובן, מתוך טענה כפרנית כי "לא הכיפה קובעת ולא המעיל מועיל, העיקר - זהו הלב..." ככל שאני מקשיב לו אני מגלה כי עבר בחייו כה הרבה ואולי, רק בשביל לשמוע אותו, הייתי צריך לעבור הכול ולהגיע לכאן. באחד הימים אני אומר לו : "אתה יודע, גם אם הלכת לקיבוץ, אפשר לחזור, אפשר לחזור לאבא שבשמיים. הא מקבל את השבים אליו". הוא מסרב: "כל החיים חשבתי שאני צודק, אני הלכתי למערב הוא היה במזרח, אם אסתובב עכשיו, יצחקו עלי כל המלאכים" אני שואל אותו: "איזה מלאכים?" אמרו לי שפחדו ממנו, לא ידעתי שגם מלאכי חבלה בעסק.... והוא משיב לי: "המלאכים שבשמיים. הם יצחקו

לראות בחושך 70 עלי, אני משוקץ מכף רגל ועד ראש, נראה לך שה' יקבל אותי? כל חיי נלחמתי, אני צודק והוא לא, אין סיכוי. אני יודע, שכאשר ייראו לי את הסרט אחרי מאה עשרים תהיה לי בושה איומה. יודע. אבל אין לי דרך לחזור, אין לי תקנה". עצוב לי, אני יושב אתו עמוק אל לתוך הלילה מנסה להסביר לו שאינו צודק. מספר על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא היה עבירה שהניח מידו, מספר על מנשה, המלך החוטא, מספר גם על קין. מספר על אנשים שחטאו כל כך, שלא יחשוב שרק הוא חוטא, ומספר על החזרה שלהם. על התקנה. מסביר לו את המדרש: "איתא במדרש: שאלו לחכמה: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה: ''חטאים תרדוף רעה'', }כלומר: אין תקנה לחוטא אלא תרדפהו הרעה.{ שאלו לנבואה: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה: "הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה: ''יביא אשם ויתכפר לו''. שאלו לקב''ה: ''חוטא מה ענשו?'' אמר: ''יעשה תשובה ויתכפר''. הלב שלו אטום. שומע ולא מקבל. הימים חולפים, אני מנסה שוב מכיוונים שונים, הוא מתמיד בסירובו. באחד הימים אני מבקש שיספר על עצמו. הוא מספר: "היה לי חוב גדול ולא היה לי את הסכום, מגיע שבוע הפירעון ואין לי את הסכום המבוקש. פתאום מתקשרים אלי ממשרד עורכי דין לאשר תביעה שהגשתי. אני מברר ומבין שגיסי, עורך דין במקצועו, הגיש עבורי את תביעה על תאונה שעברתי בגיל צעיר, והעניינים התגלגלו כך שבאותו זמן שהייתי צריך את הכסף, התביעה הגיעה אל סיומה וקיבלתי פיצוים בסך 000,240 ש"ח ". אני מקשיב נפעם והוא מספר עוד, על זמן שירותו בצבא: "הייתי בגבול לבנון, חודשיים לא יצאתי הביתה, כשנכנס המפקד ובישר לי שאני יכול להתארגן ולצאת הביתה, הייתי מאושר. אני מתארגן בזריזות כדי להספיק לעלות על רכב שיוצא לכיוון הארץ. יודע שאם אפסיד את הרכב הקרוב אאלץ להמתין חמש שעות עד שיצא רכב נוסף. אני יוצא החוצה והרכב עובר לי מול העיניים, לא עוצר. אני כועס מאוד, שרוף מגעגועים הביתה. לא הרבה זמן כעסתי, אחרי חמש דקות שמעתי פיצוץ חזק והתברר שהרכב עלה על מטען צד. שני פצועים. שני הרוגים. ואחד שהפסיד את הרכב - חי". אני אומר לו: "אתה חוצפן גדול." הוא פותח זוג עניים, ואני ממשיך: "ב"תומר דבורה" כתוב שהמלאכים קוראים לבורא עולם 'מלך עלוב' שמחייה את היהודי והיהודי הולך ועושה נגד רצונו. עשית עד היום נגד רצון השם והשם תמיד היה איתך, אתה חושב כל החיים שלך שה' רחוק, שאתה במערב והוא במזרח, חושב שאם תסתובב כולם יצחקו עליך. זה לא נכון!!! אבא שלך כל הזמן איתך. תקשיב לסיפורים שסיפרת לי עכשיו. תבין

לראות בחושך 71 את מה שאתה מספר. אתה מסתובב בעולם צמוד לאבא. שאתה תסתובב שאתה תחזור אתה מסתובב עם אבא, אף אחד לא יצחק עלייך. ואיך לא תרצה לחזור ולקיים את רצונו?" הוא שותק ארוכות ואנחנו נפרדים. למחרת בבוקר הוא מגיע: "לירן, הערת בי את הניצוץ, היום בבוקר אמרתי: מודה אני לפניך מלך חי.. שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". אחרי למעלה משלושים וחמש שנים של נתק, התעורר בו ניצוץ, גחלת שלא נכבית לעולם. בהתבוננות פשוטה, נבין כולנו שאבא איתנו, כאן ועכשיו. לא עוזב מעולם, אף לא לרגע. רק צריך להתבונן לפתוח את העניים לראות כמה טוב יש לנו וכמה הקב"ה איתנו כל רגע ורגע בחיים שלנו. שהאדם יודע שהקב"ה מאמין בו יותר קל לו להאמין בעצמו וברגעים קשים זה בוער בו שהקב"ה אף פעם לא עזב אותו ולא יעזוב אותו ולא משנה באיזה מציאות הוא נמצא ממש כמו שדוד המלך בתהילים אומר "כגמול עלי אמו" - בידיים של אבא.

72 13. י' אלול תשע"ז | יום השחרור - "ולבוקר רינה" אנחנו יצורים סתגלנים, מתרגלים למציאות חיים מהר, ומתקשים לשנות הרגלים. כשחליתי, נכנסתי לעולם חדש, עולם של אנשים חולים, משותקים. עולם של נכים ומוגבלים, והסתגלתי למציאות הזו. זו מציאות קשה וכואבת, אך יש לה סדר יום משלה, התנהגויות משלה, ויש בה גם הרבה עטיפות של חום, אהבה, חמלה, רחמים ועזרה. התרגלתי שמפנקים אותי מעבר לנצרך, שמתייחסים אלי בזהירות, עוזרים ועוזרים גם מבלי שאבקש, מבלי שאצטרך. התרגלתי להיות מסמר הערב, מרכז העניינים. להיות "לירן החולה המסכן" שצריך לעזור לו, לדאוג לו ולרחם עליו. התרגלתי גם להיות לירן הגיבור, שמשמח ומחזק את כולם וכל חיוך שלו נספר ומוערך. לפתע, אחרי תקופה ארוכה של שיקום הכול נגמר. אני יוצא לעולם שבחוץ, הרגיל הבריא, ההולך והרץ, וכל בועת הקסם שעטפה אותי מתפוגגת. אני חוזר לעולם הרגיל, ללא אנשים 24 שעות שעוזרים ותומכים, אך בעצם, אני עדיין פגוע. יש מטופלים שמסרבים להשתחרר ולהתנתק, אנשים בוכים בעת בה הם יכולים סוף סוף לצאת מהמחלקה הקשה. הרגע, שאמור להיות משמח כל כך ומלא בתחושות הודיה ושחרור, הופך לכואב. כאב של ניתוק ופרידה כואב תמיד. כך אנחנו, יצורים עם לב חי ופועם. לשמחתי, כחודש לפני שהשתחררתי, התקשר אלי ר"מ מהישיבה והסביר לי את התהליך המוזר של הפרידה. הסבירו לי את התחושה הנפשית של החיבור של המטופל למקום שבו הוא מתרפא, על הכאב שעלול להגיע ברגע השחרור. וכך הגעתי לרגע הזה מוכן נפשית. הוא היה קשה, אבל בסדר. לא רק כי הכינו אותי לכך. יש סיבה נוספת: כאשר יש סביב האדם הארת פנים חום ואהבה, וכיף לו להיות בסביבה שלו, אז אין שום פחד להשתחרר. ואני השתדלתי, במשך כל התקופה הקשה של המחלה, להאיר. להדליק פנסים בעיניים כבויות של מטופלים, להצית מחדש תקווה בפנים נפולות ולהעלות שלהבת בלבבות כבויים.

לראות בחושך 73 כשהגיע הזמן והתבקשתי לעבור שלב - מוכן הייתי, להניח רגל על מפתן העולם שמחוץ לשערי בית חולים, ולצאת אל הדרך. בהרגשה חזקה שאני בידיים של אבא, "כגמול עלי אימו" במערכת של מצוות ביקור חולים, מצוות עשה מהתורה, הארת פנים הוא דבר הכרחי וקיומי לאדם. "טוב מלבין שניים... ממשקהו חלב". זכיתי ויצאתי למציאות של חום ביתי, למציאות של חום ישיבתי. חברים מסביב, גם לאחר השיקום, עזרו תמכו עודדו. המציאות הזאת נותנת כוח לאדם גם לאחר מכן להסתגל לחיים החדשים שאליהם הוא יוצא. לימים שאלתי את מורינו ורבינו ראש הישיבה הרב מנשה עוזרי שליט"א מה אני אמור לעשות עכשיו, צעקתי ממעמקי ליבי, עם ישראל התפללו בלי סוף, מסתבר שבמצב שהייתי נמצא בו זה נס גדול שהשתחררתי תוך שלושה וחצי חודשים, הכל בזכות התפילות, אז מה עכשיו, מה עושים עכשיו, נשארתי עם נכות קלה לעומת מה שהיה ברגליים, יושב מול אדם ענק שבענקים ומבקש לדעת מה הקב"ה רוצה שעכשיו אני אעשה, מה השם שואל מעימך, ענה לי ראש הישיבה, אתה צריך לחשוב שכך נולדת, במצב הפגוע שלך באת לעולם, כך לא תלחם לחזור למה שהיית ולא תכנס לעצבות כל עוד לא קיבלת את מבוקשך, תחייה בשמחה כך השם הביא אותך לעולם, ומכאן והלאה תבקש רחמים. לירן - נולדת מחדש.

74 אפילוג טבת התשע"ח - "זרח בחושך אור" "נזר ישראל". היכל הישיבה מלא: הראש ישיבה, הרבנים, החברים, המשפחה ואנשים שליוו אותי בשיקום. כולם מתנקזים להיכל הקדוש. אני מחזיק בתינוק הרך הנולד, החלטנו לקרוא לו דוד, על שם דוד המלך שעבר תקופות קשות בחייו שהרימו אותו, עד שממנו יצא משיח צדקינו. גם התינוק, דוד, עוד טרם נולד לאוויר העולם, לווה אותנו בתהליך השיקום, שותף לכאב ולצמיחה בדרך שנסללה עבורנו. מחזיק אותו על הכרית מביט בו, ואז מברך: "ברוך אתה.... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מודה לה' שהחייה אותי, קיים אותי והנה הגעתי לזמן הזה. שהחיינו על הברית ולא פחות, על החיים עצמם. הקב"ה החזיר אותי לעמוד על הרגליים, ואני כאן מחזיק בשתי ידיים תינוק. ביציבות מבלי ליפול, ללא מקל הליכה ובלי רופאים מהצדדים. פשוט עומד, בכוחות שהשם נותן, ומברך שהחיינו על חסדיו האין סופיים. מברך שהחיינו על כל כך הרבה אוצרות שילוו אותי לכל החיים. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך... תם ולא נשלם.