ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קמא
העיטור ואם זה עראי ואיסור מדרבנן והנה רע"א הקשה מה ההבדל בין אם
מותר לפי הרמב"ם.
חיממו לעצמו לבין אם חיממו אגב
ז .ויש לעיין לענין מח' בה"ג ותוס' לגבי אימו הרי שניהם זה משום איסור
דאורייתא .ותי' שאפי' שבשניהם יש
ריבוי בשיעורין במה נחלקו ,ולכאורה איסור דאורייתא ,עדיין לחמם לצורך
כו"ע מודים שריבוי בשיעורין זה איסור אמו זה יותר קל מבחינת הדין
דרבנן ,ובעצם הם נחלקו האם מותר ]והריטב"א מבאר שאפי' אם שניהם
להרבות בשיעורים ע"י ישראל שבה"ג מדאורייתא עדיין אנו צריכים שיהיה
סובר שכמו שבאמירה לעכו"ם התירו
מכיון שאין בו שבות מעשה גם כאן כמה שפחות חילול[.
ריבוי חשוב כאילו אין בה מעשה ,ותוס'
סובר שאסור ריבוי ע"י ישראל .ובהר"ן ד .נמצא שהבה"ג ותוס' חולקים בשני
ראינו שבא לחלוק על הבה"ג וסבר
שריבוי בשיעורין אסור מן התורה ,ולכן נושאים :א .מה דין אמירה לעכו"ם
הוכיח הר"ן שהסוגיא של נחים ליה באיסור תורה ,שלתוס' אסור אפי'
במילה ולבה"ג מותר במילה .ב .ריבוי
חמימיה אגב אימיה זה ע"י עכו"ם. ע"י גוי שלתוס' בדרבנן מותר במילה,
ולבה"ג גם בדרבנן וגם בדאורייתא
וקשה מהיכן למדו התוס' שסובר
מותר במילה.
שאיסור ריבוי בשיעורין הוא
איסור דרבנן ,ויש לתרץ שממה שאמרו ה .ולהלכה האם שאר מצוות הם כמו
שמותר לחמם ביו"ט משום שמחת יו"ט,
ואם זה היה איסור תורה וכי מתירין מילה ,זה גם ספק דרבנן לתוס' וגם
איסור תורה משום שמחת יו"ט ,אלא ספק על דאורייתא לבה"ג ,ובדאורייתא
בעל העיטור מתיר בשאר מצוות לבה"ג,
משמע שזה איסור דרבנן. ולדינא מחמירים ,ובאיסור דרבנן תוס'
מחמירים והרמב"ם מיקל ,ואנו נוקטים
והרש"ש סבר בתוס' שאיסור ריבוי
להלכה כהרמב"ם.
בשיעורין הוא איסור
דאורייתא ,והוא למד את זה ממה שתוס' ו .ויש לחקור להלכה מה הדין אם יש
הביאו ראיה מחולין שאסור לבריא
לאכול אוכל שבישלו בשביל חולה מקרה שהוא ספק דרבנן וספק
וכתבו גזירה שמא ירבה בשבילו ,ואם זה דאורייתא כגון לפתוח גג של סוכה או
היה איסור דרבנן הרי זה גזירה לגזירה, לסכך ואיננו יודעים אם זה קבע שאז
ומשמע מזה שאסור מדאורייתא .וא"כ אסור מדאורייתא או שזה עראי ואז אסור
קשה מה הרש"ש יבאר במה שהיה קשה מדרבנן )פרי מגדים( .ונראה שמותר ,שאם
זה קבע ואיסור דאו' מותר לפי בעל
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קמב
נמצא שאומר לגוי לעשות איסור תורה, לתוס' ,שהרי מה שהכריח אותם לנקוט
ולר"ן הרי מותר כתוס' רק בשבות שזה איסור דרבנן שהרי א"א להתיר
באיסור דאוריתא וא"כ מדוע התירו
דשבות. ביו"ט משום שמחת יו"ט ,והקה"י תירץ
והנה מצינו ברשב"א שחולק על הר"ן שיו"ט זה הותרה ושבת זה דחויה.
על הפשט בתוס' ,שהר"ן הסביר ח .ומקשה רע"א על הר"ן שא"כ כיון
בתוס' שאיסור ריבוי בשיעורין זה
דאורייתא ,ואילו הרשב"א אומר שריבוי שהריבוי אסור מדאורייתא ,מדוע
מותר ע"י גוי והרי כשאומר לגוי להרבות
בשיעורין זה דרבנן.
•••
יונתן זוהר
בענין כל נכסי קנויים לך
שחולקים בפלגינן וסובר כר"מ ,ורבא בגמ' )ח :(:ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב
אומר שבעלמא לכו"ע פלגינן ופה יש
בו עצמך ונכסי קנוים לך ,עצמו
מח' מכיון שזה לאו כרות גיטא. קנה אבל את הנכסים לא קנה ,כי רק על
עצמו נאמן משום התקנה ,כאישה
והתפא"י מבאר שלרבא מחלוקתם האם המביאה גיטה ,אבל על הנכסים צריך שני
פלגינן במקרה שלאו כרות עדים כשאר קיום שטרות.
גיטא ,ובעלמא ר"מ מודה.
ובגמ' נחלקו מה הדין אם אמר כל נכסי
רש"י )ד"ה עבד שהביא גיטו( מבאר ,כאישה
קנויים לך ,שלאביי לא פלגינן
המביאה גיטה וצריכה לומר בפ"נ דיבורא וגם עצמו לא קנה ,ולרבא פלגינן
ובפ"נ .ושואל התוס' רי"ד ,הרי זה מקרה ועצמו קנה ונכסים לא קנה ,מכיון שאין
רחוק ,ששייך רק במקרה שהאדון אמר
סיבה חיובית לפסול את הגט.
לעבד אל תשתחרר אלא בבי"ד פלוני.
ואיתא בגמ' מח' תנאים בין ר"ש לר"מ
ולכן התורי"ד חולק ומפרש שהעבד
לגבי אדם שכתב נכסיו לעבדו
כבר השתחרר בחו"ל ,ובארץ נאמן ושייר קרקע כל שהוא ,שלר"מ אינו
לעניין השחרור ולא לעניין הנכסים, משוחרר ולר"ש משוחרר ,ואביי יעמיד
שחוששים למזויף.
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קמג
ב' כתוב שלא יצאו לחירות ,ורב אשי ומבאר רעק"א שרש"י סובר שלא
מנסה שם לתרץ שבברייתא ב' אומר
"עבדיי" ומשמע עדיין עבדיי כלומר מדובר כאן במקרה שחוששים
למזוייף ,אלא הוא סובר שבפ"נ ובפ"נ
שמתכוון לצחוק עליהם. מקיים את השטר אבל לא לעניין נכסים.
ורפרם שם מקשה עליו הרי "עבדיי" בגמ' :ר"מ וכו' .רש"י מבאר שבשייר
יכול להיות עבדיי לשעבר, קרקע פלונית ר"מ חושש שמא
ומביא לו ראיה מהברייתא של ר"ש ור"מ שייר גם את העבד ,ולר"ש בא להשמיענו
לעולם אפי' אמר קרקע סתם שלא קונה
אצלינו ,ורב אשי לא ענה לו.
שום קרקע.
ורש"י שם בברייתא מבאר שמחלוקתם
בתוס' ,לר"מ לאו דוקא פלונית ,ור"ש
היא אם פלגינן דיבורא ,וקשה
הרי זה לא מסקנת סוגייתנו ,שהסיבה בא להשמיענו לעולם אפי' זו
השדה היחידה.
היא דלאו כרות גיטא.
בגמ' :לאו כרות גיטא .פירש רש"י,
ומבאר רעק"א ,שלרש"י היה מוכרח
שיש חשש שמא שייר גם את
שרפרם סובר כהו"א אצלנו ולא העבד .ובתוס' פי' ,לשון השטר לא
כמסקנא ,והקשה כי סובר שלא חולקים ברור .תוס' רי"ד ,פי' שיש לאדון זכויות
במשמעות עבדיי אלא אי פלגינן
דיבורא ,אבל רב אשי סובר כמסקנת בשטר.
סוגייתנו שהמח' היא בלאו כרות גיטא,
ולכן סובר שמח' היא האם עבדיי יש וקשה על התורי"ד מר"מ לקמן שמכשיר
בזה כרות גיטא או לא ,ולכן לא ענה לו.
כי חולקים ביסוד האם ר"ש ור"מ חלקו שטר שחרור שהאדון כתב בו גם
בפלגינן או בלאו כרות גיטא ,אבל קידושין לעבד.
התפא"י אומר שגם לרפרם חולקים
בלאו כרות גיטא ,וקשה לשיטתו מה בגמ' :לאו כרות גיטא .הגמ' בדף מב
רפרם מקשה. מביאה סתירה ,שבברייתא א'
כתוב הכותב כל נכסיו לשני עבדיו יצאו
לחירות ומשחררים זה את זה ,ובברייתא
•••
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קמד
ד ט . יוחנן קופולוביץ
בענין עד כותי
נחשדו ,ולכן אומרים רובן כישראל יש לברר ,מה הפסול של עד כותי ,האם
רוב דיניהם כישראל.
מצד שהם גרי אריות ,והאם המשנה
הרמב"ן בב"מ )עא (:שואל האם מותר זה לפני הקלקול של הכותים.
להלוות בריבית לכותי ,והביא והנה ,הסיפור של הכותים שבאו לארץ,
את הברייתא הזאת שכתוב שמלווים
בריבית ,ומפרש הרמב"ן שהברייתא כתוב במלכים ב' )פי"ז פס' כד – מא(
הזאת ס"ל שהם גרי אמת ,ואפי' הכי כאשר בנ"י הוגלו מא"י ע"י סרגון מלך
אשור הוא הושיב אנשים מבבל וכותה
מותר להלוות להם בריבית. וכו' ,בהתחלה היו אריות אוכלים אותם
ואמרו למלך אשור שהם מתים כי הם לא
והגרח"ק שליט"א הביא ,שבמסכת שומרים את חוקי אלוקי ישראל ,ואמר
מלך אשור שיביאו כהן וגייר אותם
כותים בהל' יב מב' שהם גרי ובסוף כתוב שהם המשיכו לעבוד ע"ז
אמת ,ובהמשך בהלכה ז שיש להם לקט
שכחה ופאה ולגוי אין לקט שכחה ופאה, כמו שיבואר בהמשך.
וגם בהלכה י' כתוב שישראל מוהל את
הכותי וגוי לא ,וגם בהלכה יב שכותי בימי בית שני שחזרו בני הגולה
יכול להיות שליח להביא גט ,וגם בפ"ב
בהתחלה כתוב שאם יהודי הרג כותי לארץ ,הכותים ניסו למנוע לבנות
בשוגג גולה ובמזיד הורגים אותו ,ובפ"ב את ביהמ"ק.
ה"ג כתוב שהם גרי אמת. גבולות ארץ הכותים משמע שזה היה
מבואר בב"ק לח ע"ב ,דשור של ישראל בהרי השומרון בשטחי נחלת
יוסף ,והיה זה בין יהודה לגליל בעיר
שנגח שור של כותי פטור ושל
כותי שנגח של ישראל תם חצי נזק ומועד אנטיפרס.
נזק שלם ור"מ אומר של כותי בין תם בין
מועד משלם נ"ש ,ושל ישראל פטור .והא יש מח' בקידושין )עה (:האם הם גרי
דאיתא בסוכה דף כג ע"ב שהלוקח יין
מבין הכותים ואומר שתי לוגין שאני אריות או גרי אמת ,ובמסכת
עתיד להפריש וכו' משמע שהם גרי אמת, כותים משמע שהם יהודים ,כי כתוב
שם שהם יכולים לחלוץ ונותנים גט
אלא שיש דברים שדינם כגויים כי
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קמה
וגם מה שהתבאר שם בחולין דף ו' ובתוס' שם ד"ה דתניא יש מח' האם הם
גרי אמת או לא ,ובמשנה במסכת דמאי
ופרותיהם טבל ,וזה אחרי פ"ז וסתמא כר"מ דמטהר ,אבל אפשר
שנתקלקלו ,שעשה ר"ג תקנה על הפירות לומר שזה היה קודם שגזרו על יינם ,כמו
שלהם שהם טבל .גם בתוספתא סוף פרק שכתוב בחולין ו ע"א ובמנחות סו ע"ב,
ה' בדמאי נראה שזה קודם לגזירה של שכותים גרי אריות הם אבל אפשר לומר
ר"ג על שחיטה ובדורו לא כולם קיבלו שגזרו על היין של הגויים אבל כותים
את זה ,כמו שכתוב בחולין דף ו .ברש"י פרושים מע"ז ומחזיקים בתורה ]במה
שלא יכלו לפרוש מהם ,או כפירוש שכתוב[ אע"פ שגזרו על פיתן גם למ"ד
הרמב"ן והרשב"א שר"ג חשש למיעוט שגרי אמת גזרו על פיתן ולא יינם עד
ורבנן לא ואז נשנית ברייתא ז,ו שאחרי שגזר ר"מ על הכותים כמו שכתוב בפ"ק
שרובם היו מקולקלים גזרו על כולם ,כמו בחולין ,והריטב"א חולק ע"ז ואומר
שכתוב בתוספתא שם סוף פרק ה' בדמאי
בג' תקנות עיי"ש .ולדעת הרמב"ם שסתמא כר"מ עיי"ש.
שאומר שהברייתא הזו נשנית אחרי
התקנה של ר"ג כי בימות ר' אבהו גזרו וכותב הגרח"ק שצריך לברר האם
ונתקבל ,וקשה והרי כתוב בהלכה ו'
שאפשר להלוות להם בריבית ולמה הברייתא שלנו זה לפני
מותר ,והרי בירושלמי ע"ז פ"ג ה"ד שרק שנתקלקלו או אחרי.
כותי קיסרין מותר להלוותו בריבית אבל
בכולם אסור ואיך אצלינו מותר לכולם. הרמב"ם כתב שגזרו עליהם וגם
והמל"מ פ"ה ממלוה ה"ב כתב שצריך לקולא עשאום כגויים ,ואם
מיירי אחרי שנתקלקו זה פשוט ולא
לומר שזה לאחר שנתקלקלו, לפני שנתקלקלו .אבל לדעת הראשונים
וצריך לומר לפי המל"מ שבאמת חולקים שאומרים שרק לחומרא עשאום כגויים
בזה ,הירושלמי ס"ל שרק כותי של יש בזה סתירה ,בפ"ב ה"ט כתוב
קיסרין מותר שנתקלקלו בע"ז ,אבל שיינם מותר ובה"א כתוב ששחיטתם
בשאר כותים לא אפי' שלא מקבלים את מותרת קודם שגזרו ,אבל בפ"א ה"ח
דברי החכמים וחשודים על הרבה מצוות כתוב שאוסרים על העירוב וזה אחרי
אפילו הכי הם בכלל "אחיך" .ומסכת שרבי אמי ורבי אסי גזרו עליהם שהם
כותים ס"ל ,שכותים אינם בכלל "אחיך" גויים לבטל רשות כמו הגמ' בחולין
כמו דאיתא במכות )ח (.אינו עושה מעשה
עמך ,וגם קודם שנתקלקלו ,וממילא דף ו' ע"א.
מותר להלוות להם בריבית. ויש לדחות ,שמה שכתוב אוסרים
הכותים עשו את הר גריזים כבית מקדש הכוונה שאין מערבים כי הם לא
מודים בעירוב ,אבל הם מבטלים את
בגלל שעם ישראל הרחיקום הרשות וזה שכתוב כגויים הכוונה
שאוסרים כמו גויים.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קמו
הרבה הבדלים ביניהם לביננו והגדול מבית המקדש .וה'דמות יונה' יש מח'
שבהם ,שכתבו בו לבנות בית המקדש מה הכוונה ,או שבהר גריזים היה במת
בהר גריזים .עוד שינוי שכתוב לבנות יונה שזה היה שם מימי יעקב ,או
מזבח בהר עיבל והם כתבו בהר גריזים. שמצאו אצלם דמות יונה של ע"ז וגזרו
כותב הרב לנדי שלפני שלושים שנה
נתגלה שרידי מזבח בהר עיבל וזה גרם וזה הקלקול.
מבוכה לכותים. בגמ' בסנהדרין )כא (:כתוב שבכותים
כתבו ס"ת בכתב עברי ענק .יש
•••
יוסף בן שימול
בעניין עיגון בעבד
ימות ותיפול ליבום .המאירי מוסיף בתוס' )ט .ד"ה שוו( הק' :וא"ת איזה עיגון
שהאשה לא תרצה להתחתן איתו כיון
שחושבת שהבעל יערער ,ולא שרבנן יש בעבד ,ומת' שהעיגון הוא זה
אוסרים עליו ,אבל בגמ' לקמן שם לא שאסור בבת חורין.
יתנו לו את זה מלכתחילה. הר"ן הק' מהגמ' לקמן שכתוב שבגט
ומת' הפנ"י על קו' תוס' ,א .שתוס' אשה אם אין לו עדים יכול להביא
עדים שאינם יודעים לכתוב ומקרע להם
מדבר במקרה ששלחו את הגט וימלאו את האותיות ,אבל לא בשחרור
ועדיין לא הביא לה ,ובזה שייך עיגון עבדים ,ובגמ' לקמן )יט (:כתוב ע"ז
שעכשיו לא יכול לקיים את המצוות, שההיתר זה משום עיגונא ,וא"כ מוכח
אבל במקרעין לעדים עדיין לא שלחו לו,
ואפשר כבר להחליף עדים ולא יהיה שאין עיגון בעבד.
עיגון .ב .שכל מה שיש תקנה משום
עיגון זה במקום שכיח שכבר כתבו גט והר"ן מסביר את העיגון שאם האדון
ומביאים ועכשיו מונעים ממנו לקיים
מצוות ,אבל עדים שאינם יודעים לכתוב שלח בע"כ את הגט לעבד הוי גט,
וא"כ אם אני לא יתן לו לומר בפ"נ ובפ"נ
לא שכיח ואין עיגון. הוא ישאר מעוגן כיון ששפחה אינו יכול
לישא כיון שקיבל שחרור ואת הבת חורין
הרמב"ן מת' תי' נוסף על קושית תוס', לא כי לא היה קיום ,וא"כ ודאי שבעבד
במקרה זה יש עיגון ,אבל במקרה שצריך
שכיון שהאמינו לשליח לקרע לעדים ,עדיין אין עיגון כי יכול
באשה ,אנו מאמינים לו גם בעבד ,שלא לישא שפחה .אבל באשה יש חשש שמא
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קמז
היא כדברי הפנ"י שמזמן שכתב את נחמיר בעבד שהוא קל יותר מאשה
הגט התייאש מעבדו. שהיא חמורה .ועל קו' הר"ן הוא מת'
שבגמ' לקמן באו לאשמועינן מה
הפנ"י בתי' ב' כתב ,שאם נאמר לכתחילה צריך לעשות ,ולכתחילה צריך
להביא עדים כשרים ולא עדים שלא
שבמשנה מדובר כמו מ"ד הולך
כזכי דמי ,כל זמן שנותן את הגט שחרור יודעים לחתום.
לשליח שיביא לעבד ואומר לו הילך ,כבר
מעכשיו חל השחרור הזה ,וא"כ העבד הרשב"א מת' תי' נוסף על קו' תוס',
השתחרר ולא אמרו אצלו בפ"נ ובפ"נ
]ותוס' שואל כנראה לפי מ"ד הולך לאו שעבדים הוקשו לאשה
כזכי ,כי יש מחלוקת האם סתם זה כהולך ]בגז"ש לה לה[ ולכן גם אצל העבדים
או לאו כהולך ,רבנן סוברים שסתם זה אומרים בפ"נ ובפ"נ גם אם אין עיגון,
כהולך ור"מ למד שסתם זה לאו כהולך, וממילא לא קשה כלל קו' הר"ן ,וכן
וא"כ לדעת רבנן לא קשה קושיית תוס'
אם הולך כזכי ,ומוכח שתוס' מקשה ביאר בתורי"ד.
למ"ד הולך לאו כזכי ,אבל הפנ"י הבין
שבמשנתנו מדובר שאומר לו מפורש הפנ"י מתרץ ,א .שכתוב בגמ' לקמן
הולך גט זה לאשתי[ ,וא"כ אם לא יאמרו
בפ"נ ובפ"נ הוא ישאר בעיגון שאינו יכול )לט (:שאם אדם מתייאש מעבדו
להתחתן כלל ,כי אנו חוששים שזה מזויף שאין לו תקנה .רש"י מפרש שאסור
באשה בת חורין וגם בשפחה .וא"כ
והוא כבר משוחרר כיון שהולך כזכי. לפי"ז כל מה שאסור באשה בת חורין
וגם בשפחה הגמ' אומרת שזה עד שיתן
וקשה על דבריו ג' קושיות: שטר .וא"כ גם פה אצלינו יש לומר
כשכותב את השטר נחשב כאילו התייאש
א .מתי צריך לומר בפ"נ לפי שיטת מעבדו ,וכשעכשיו לא נותנים לו לומר
בפ"נ ובפ"נ השטר נשאר בחזקת מזויף
הפנ"י הרי הוא לא צריך להביא לאף ונחשב כאילו לא קיבל שטר ,וא"כ יש לו
אחד כי אין כאן דין נתינה ,ואין שעה עיגון בזה שהוא לא יכול להתחתן עם
מוגדרת לתת. אשה אחרת.
ב .מפני מה אמרו שוו גיטי נשים ,שהרי ויש לתמוה היכן מצא הפנ"י חידוש זה
בשליח קבלה של גט א"צ לומר שכשכותבים את השטר נחשב
בפ"נ ,וכאן צריך לומר אפי' שנחשב כאילו התייאש מעבדו ,ועיין ברמב"ן
במה שכתב ואיכא למימר שכשכתב גט
שליח קבלה. נשאר בעיגון כיון שלישא אשה אינו
יכול וגם לישא שפחה אינו יכול,
ג .רעק"א שואל על דבריו שהרי ודאי ולכאו' גם מדבריו יש לדייק שכונתו
שבמשנתנו מדובר שפי' שלא יזכה
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קמח
לא נחשב לדבר שבערווה ולכן מועיל עכשיו ,שהרי אם זה כזכי ,אף באשה
עד אחד ,וא"כ זה לא קשור לעיגונא. לא צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ]ובאמת
הפנ"י הרגיש בזה ואמר שע"כ מדובר
וקשה על תי' זה שא"כ למה דווקא כמ"ד לאו כזכי ולא הוקשה לו מכותי[.
ומת' רעק"א ע"פ המרדכי ביבמות,
השליח צריך לומר בפ"נ ,הרי שכותב שלפי המ"ד שאם רוצים להתיר
כל אחד שיודע שזה היה לשמה יכול יבמה לשוק שזה כרת הוי דבר שבערווה
להעיד על זה שהרי צריך שיהיה לשמה ולכן צריך שניים ,אבל מי שסובר שזה
ולהכשיר את הגט ,וא"כ כל מי שיודע רק לאו זה מתיר בעד אחד .וגם פה כאן
שכשר יעיד ולמה דווקא השליח ,וצ"ע.
•••
ישראל ברקוביץ
ביאור שיטת התוס’ והר"ן באם טענינן מזויף בגט
של מישהו ,אבל הר"ן דוחה את זה איתא במשנה )ט' (.אם יש עליו עוררים
ואומר דאין ראיה מהמשנה לפי שאין
אשה ממונו של בעל אלא רשות עצמה יתקיים בחותמיו' .ויש נידון האם
טענינן מזויף על שטר שבא לבי"ד בלא
היא להינשא ואנן לא מנעינן לה. ערעור של מישהו ,או דרק אם יש ערעור
של הבעל או הלווה טוענים מזויף
ובביאור דברי הר"ן יש ג' ביאורים: ומצריכים קיום .לכאו' ממתני' אפשר
להוכיח דלא טענינן אלא רק א"כ יש
א .הגרי"ז מבאר ,שטענת מזויף מהותה ערעור של מישהו ,שכתוב 'אם יש עליו
עוררים יתקיים בחותמיו' ,ומשמע שבלא
זכות ממונית של הבעל דבר – ורק ערעור לא מצריכים קיום ,אבל תוס'
הבעל דבר יכול לטעון את הטענה הזאת דוחה את זה ואומר דבאמת טענינן
ולכן לקוחות ויתומים דהם בעל דבר ויש מזויף גם בלא ערעור וכאן משום עיגונא
להם לטעון מזויף – וכיון שלא יכולים רבנן הקלו דלא טוענים ומתירים לה
לטעון – כי לא יודעים מה היה ,בי"ד להינשא ,ורק משום שיש ערער של
טוענים להם ,אבל אשה היא לא ממונו
של בעל ועל כן הוא לא בעל דבר ולכן הבעל וטוענים מזויף.
בי"ד לא טוענים לו מזויף כי הבעל לא
בע"ד .ושואל הגרי"ז א"כ איך הבעל והר"ן כתב ששי' תוס' ]י"א דזה תוס'
יכול לערער – איך טוענים מזויף אם
מערער – הרי אין לו כח כי הוא לא בכתובות[ שממשנתנו ניתן
בע"ד .ומתרץ ,שמכיון שהבעל הוא זה להוכיח דטענינן מזויף רק אם יש ערעור
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קמט
קשור לבי"ד ולכן בי"ד לא טוענים מזויף שכתב את השטר יש לו כח של בעל
– אבל בדיני ממונות כן טוענים מזויף השטר לערער על מה שכתב בשטר –
ואין לבי"ד כח לערער – כי הבעל לא
בלא ערעור הלווה. בע"ד והכח של בעל השטר גם לא עובר
לבי"ד – אלא רק לבעל עצמו ,ולכן אם
ג .הקצוה"ח )סי' קנה סקי"ד( מביא את
מערער בי"ד טוענים מזויף.
שו"ת הרא"ש )כלל צט( שאומר שכל
מה דטענינן מזויף זה רק למוחזק ,במלוה ב .ברמב"ם בהלכות גירושין )פ"ז הכ"ד(
ולווה – הלווה מוחזק בכסף – ומשום
הכי טוענים לו מזויף ,אמנם יש לבעל כתוב :נתן לה גיטה ואח"כ הגט יוצא
זכויות מסוימות באישה שהופכים אותו מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי
לבעל דבר ,אבל האישה לא ממונו ,וזה היא בחזקת מגורשת לפי שהעדים
לא מוגדר שהבעל מוחזק ולכן לא טענינן חתומים עליו .ואע"פ שאין קיום ולא
ליה מזויף ,אבל אם יבוא ויערער טענינן מכירים את העדים בכל אופן לא
חוששים שזייפה – משום :א .האשה לא
ליה מזויף מכח בעל השטר. תרע לעצמה .ב .יש שטר – ומדאורייתא
עדים החתומים על השטר נעשה כמי
ויש לבאר ע"פ ג' הביאורים הללו במה שנחקרה עדותן בבי"ד ,ורבנן הצריכו
קיום ,ולכן חיישינן כך בשליח ובאשה
תוס' חולק על הר"ן ,הרי תוס' לא שהביאה גיטה לא חיישינן – 'לפי שאין
אומר שהטעם 'אין האישה ממונו של דיני איסורים כדיני ממונות' .בפשטות
בעל' אלא שמשום עיגונא הקלו בה ההבנה היא שאיסורים יותר קל ,ושואל
רבנן ,י"ל ,א .דתוס' למד שהקניינים שיש הריב"ש :איך שייך לומר כך – לא מצאנו
לו באישה הופכים אותו לבעל דבר .ב. דאיסורים ובמיוחד איסור א"א יהיה יותר
תוס' למד כמו הריב"ש דחולק על קל מממונות ,ובאמת אומר הריב"ש
הרמב"ם ואומר שאין דיני האיסורים שאיסורים יותר חמור ,וי"ל שהביאור
כדיני הממונות לא כרמב"ם אלא בדברי הרמב"ם לא שאיסורים יותר קל
שאיסורים יותר חמור והוא כן נקרא בעל אלא דאיסורים זה נושא של בין אדם
דבר בגלל הקניינים המסוימים האלה למקום ולא קשור לבי"ד אבל ממונות זה
שיש לו באישה וא"כ שזה לא נושא נושא של בין אדם לחברו ובזה מוטלת
שקשור לבי"ד -ותוס' לא למד כביאור החובה על בי"ד לפסוק – וזה כוונת
הזה וסובר שהוי בעל דבר ובאמת כן הרמב"ם ,לפי שאין דיני האיסורים כדיני
טוענים מזויף ,ולכן תוס' אומר 'משום הממונות שאיסורים לא קשור לבי"ד
עיגונא אקילו בה רבנן' .ג .תוס' סובר וממונות כן קשור לבי"ד .וזה הביאור
דהקניינים האלה הופכים אותו למוחזק. בדברי הר"ן' :אין האשה ממונו של בעל'
ותוס' הביא ב' ראיות דטוענים מזויף, – אשה זה בגדר של איסורים – שלא
הראשונה מסברא שכל אדם יכתוב שטר
מכר על חבירו דא"א לטעון פרוע ויגבה
שלא בפניו וא"כ 'לא שבקת חיי לכל
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קנ
לכל בריה ,דכך יגבו מיתומים ואין טענת בריה' אלא ודאי טוענים מזויף .והראיה
פרוע כי אביהם לא היה יכול לטעון פרוע השניה מהגמ' בב"ב שאמרו שכיב מרע
כי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, שאמר מנה לפלוני בידי – אמר תנו
אלא מוכח דטוענים מזויף ,ותוס' היה נותנים כי בעצם הוא מקיים את השטר
יכול לחזור לראיה הראשונה .ומתרץ בזה שאומר תנו אבל אם לא אמר תנו –
רעק"א ,בהכרח דהסברא שלא שבקת חיי לא נותנים כי אין פה קיום ואם לא
לכל בריה לא מספיקה וצריך עוד הוכחה. טוענים מזויף גם אם השכ"מ לא אמר
וכן שואל הקצוה"ח :הרי מדאורייתא תנו שיתנו כי יש לו שטר ,ורואים שודאי
שטר בלא קיום כשר – 'עדים החתומים
על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן טוענים מזויף ליתומים.
בבי"ד' – ומה עם הסברא של לא שבקת
חיי ,אלא ודאי שלא בכל מקום אומרים וקשה :הר"ן הביא את שי' התוס' דיש
את הסברא הזאת וזה לא סברא מספיק
חזקה .וע"פ זה י"ל דתוס' שסובר שיש ראיה ממתניתין דלא טוענים
ראיה ממתני' יתרץ כמו שאומר רעק"א מזויף בלא ערעור של הבעל דבר א"כ מה
שזה לא הוכחה מספיק חזקה .ועל
הראיה השניה מהגמ' בב"ב י"ל ,שיש דין יתרץ על שתי הראיות של תוס'.
ד'אין נפרעין מנכסי יתומים אלא
בשבועה' וע"פ זה י"ל 'לא אמר תנו אין ואפשר ליישב ,על הראיה הראשונה:
נותנין עד שישבע' כי בעי שבועה לגובה
המהרש"א שואל על תוס' למה
מנכסי יתומים. תוס' הוצרך להוכיח מהגמ' בב"ב – הרי
אם לא טוענים פרוע לפי רב כי 'מודה
בשטר שכתבו אין צריך לקיימו' ולא
טוען פרוע א"כ חוזרת ההוכחה מסברא
דא"א לטעון פרוע ,וא"כ לא שבקת חיי
•••
יעקב עמר
נאמנות ע"א
שכשר משום שבקיאין .ב .שיטת ר"א נאמר במשנה )ט' (.כל גט שיש עליו עד
שפסול כי לא בקיאים .ג .שיטת רשב"ג
כותי כשר חוץ מגיטי נשים
שתלוי אם קיבלו עליהם את הדינים. ושחרורי עבדים'.
ומסקנת הגמ' שזה כדעת ר' אלעזר ודנה הגמ' כדעת מי המשנה ,כי יש
הסובר שלא מועיל וזה פסול שלוש שיטות :א .שיטת ת"ק
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קנא
וכמו שמבואר ברמב"ם בהלכות משום שלא בקיאין ,ומדובר שחתם
ישראל בסוף אחרי הכותי וזה אומר
סנהדרין )פרק טז( שאדם שהעיד על
חתיכה ספק חלב שהיא חלב נאמן שהרי שהוא חבר ואפשר לסמוך עליו.
ע"א נאמן באיסורין ,אבל אם לאחר מכן
הגיע אדם ואכל את החלב מקבל מלקות התוס' )ד"ה "אי לאו וכו'( מקש' לפי"ז שאם
מכיון שלגבי איסור ע"א נאמן אבל לגבי
חיוב מלקות לא נאמן ,וא"כ גם פה שיש כן יוצא שכל השטר מתקיים ע"פ
לע"א נאמנות להעיד על עד כותי ,לא ע"א ,והרי להתיר אשה צריך שתי עדים.
יהיה נאמן להעיד על אשת איש ע"י
ומתרצים תוס' שאין בזה בעיה ,שהרי
העד כותי.
כותי כשר מדאורייתא ואינו
וגם אם יש לדחות דברי הרמב"ם ע"י זה פסול אלא מדרבנן ,ולבטל את האיסור
שכל מה שאנחנו אומרים דין פלגינן מספיק ע"א.
זה דווקא בדבר שהעיד בחדא מחתא,
כלומר שע"י עדותו עכשיו יצר ב' הרשב"א מתרץ תי' נוסף ,שכל העניין
מעשים ,אבל אם ע"י עצמו יצר דבר אחד
ואחרי עדותו נוצר עוד משהו בכהאי זה רק גילוי מילתא ,וממילא
גוונא ודאי נאמין לשתי הענינים וזה כשיש גילוי מילתא ע"י ע"א ישראל סגי,
קשור לפלגינן ,וא"כ את דברי הרמב"ם שבשביל גילוי מלתא מספיק ע"א ,שאפי'
שזה היה בשתי מקרים משא"כ לגבי קרוב ואשה יכולים להעיד כמו שמובא
המקרה הרגיל של פלגינן. בגמ' ביבמות.
אבל עכ"פ יש להקשות מהמקרה הרגיל ולכאורה קשה על תי' הרשב"א שהרי
של פלגינן בדף ט :שעבד שאדונו תוס' הק' שיוצא שהעד כותי
גירשו והביא לו כל נכסיו שנאמן לגבי הוא הגורם להכשיר וע"א מועיל בא"א,
שחרורו ולא נאמן לגבי נכסיו כי זה ממון והרשב"א תי' שזה גילוי מילתא ,אך
שצריך שתי עדים .וא"כ קשה על המקרה קשה שא"כ הדרא קושיא לדוכתא ,ומה
שלנו איך מועיל ע"א להתיר הרי קיי"ל תירץ בזה שזה גילוי מילתא הרי הא
גופא קשיא לתוס' האיך יכול לגלות
שפלגינן דיבורא. מילתא שעד כותי כשר שהרי יוצא שהכל
אלא י"ל שכל דין פלגינן זה בשביל בנוי עליו.
לפטור דברים ולא ליצור בעיות, וקשה במהות הענין גם לתוס' ,היאך
כלומר שבמקרה בדף ט :זה לפטור
בעיית נאמנות לגבי שחרור של עבד, כשרה העדות בעד ישראל על
משא"כ לגבי המקרה דידן שאנחנו העד כותי בכדי להתיר אשת איש ,שהרי
רוצים ליצור בעיות של פלגינן שע"י זה י"ל פלגינן דיבורא כלומר שדבר שנאמן
להעיד עליו ודבר שלא נאמן להעיד עליו
כגון ממון ואיסור ונאמן לאסור ואינו
נאמן לממון ,אמרינן פלגינן דיבורא.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קנב
אבל לכאו' יש לומר שזה בעצם חקירת לא יהיה נאמן עד כותי ,בכה"ג לא
אמרינן פלגינן.
התוס' רא"ש ,שהרשב"א סבר שזה
עניין של גזירת מלך ולכן כשע"א מעיד וליישב תרוצו של הרשב"א ,נראה
על עד כותי ולאחר מכן יש פה שניים וזה
לא משנה איך זה נעשה כי בסופו של לחקור בחקירת התוס' רא"ש
האם ע"א באיסורין נאמן מדין שאנחנו
דבר יש כאן שניים. מאמינים לו לגבי איסורין ,שבממון
אנחנו מצריכים עדות יותר חזקה ,אבל
אבל תוס' סבר שזה עניין של נאמנות, לגבי איסורים נאמן אפי' שזה עד אחד
מכיון שלא צריך עדות כ"כ חזקה ,או
ולכן ברגע שיש כאן שניים והראיה דילמא עד אחד נאמן משום גזירת מלך,
לכך לא תובעים לי את הדבר כלומר שזה סוג של גזירת הכתוב שעד
אחד נאמן ,ולא משום שבאיסורים לא
ולכאורה זה לשיטתם בדף ב ,שהגמ' חוששים לשיקרא ,שבכל ממון חוששים
לשיקרא ולכן מצריכים שניים שלא
אמרה ע"א נאמן באיסורים מסתבר שישקרו שניים ,אבל לגבי
ורש"י פירש שזה מהני כמו שהאמינו איסורים מספיק אחד שלא חוששים
לשיקרא ,אלא זו גזירת מלך ,דהיינו
אותו על שחיטה וניקור גיד וחלב. שאין בזה טעם אלא זה כעין גזירת
אבל תוס' מבארים שם שלומדים את זה הכתוב.
מנדה שכתוב וספרה לה לעצמה, ולכאורה שיטת תוס' כמו צד ב'
ולכאורה תוס' לשיטתו שסבר שע"א זה
עניין של נאמנות ולכן ביאר שלומדים בחקירה שזה גזירת מלך ולא
את זה מנדה כי ע"א לא יכול להועיל בלי מטעם שחשיד אשיקרא ,שהרי תוס'
לימוד כי עדים לומדים מממון וזה עניין
חילקו בדאורייתא ודרבנן.
של נאמנות.
אבל באמת אין הוכחה מכאן ,שאפשר
אבל רש"י סבר שזה לאו דווקא נאמנות
לומר שבאמת חוששים לשיקרא
אלא זה גזירת מלך ,ולכן אפשר ובדאורייתא כותי כשר ,וכל מה
ללמוד את זה משחיטה וכו' ,שהתורה שפסלנו זה משום גזירה דרבנן שאולי
מעיקר הדבר לא מצריכה שניים ומעיקרא משקרים ,ועד אחד ישראל העיד עליו
מועיל אחד ורק התורה הצריכה שניים. שלא פסול אלא כשר ,אבל עכ"פ יש
הוכחה ממשה ואהרון שלא חשודים
משא"כ תוס' הבין שבעיקר הדבר צריך אשיקרא ובכ"ז פוסלים ומוכח מכאן
שניים אבל התורה התירה ע"א שזה מטעם גזירת מלך.
ולזה כן צריך מקור.
ולכאורה זה תלוי בחקירה האם צריך
שני עדים או מספיק שני
עדים ,כלומר האם אני אומר שמעיקר
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קנג
כלומר שכמו ששחיטה אין לימוד אותו הדין הייתי צריך עשר עדים ורק התורה
דבר גם ע"א באיסורין ,וזה אומר אומרת שמספיק שני עדים ,או דלמא לא
שבעיקר הדין לא היה צריך והתורה הייתי צריך עדים להגיד והתורה
הצריכה שניים ,כלומר שצריך שני עדים,
אבל תוס' סובר שמעיקר הדבר מספיק הצריכה שניים.
שניים ולכן היה צריך להביא לזה לימוד
ולכאו' זה תלוי ברש"י ותוס' שהבאנו
שמותר אחד.
האם ע"א לומדים משחיטה,
•••
אברהם גולדשטיין
בעניין קו’ הפנ"י ורעק"א על דין בפ"נ בעבד
חורין ,ולכן זה נקרא עיגונא ונאמן לומר מבואר במשנה )דף ט (.שגיטי נשים שוו
בפ"נ .ונראה מתוס' בתוך דבריו שדוחה
את תי' הר"ן ,שא"כ שלא יביא את הגט לשחרורי עבדים "למוליך
כלל ויהיה מותר בשפחה .והרמב"ן מת' ומביא" ,ומפ' רש"י לומר בפ"נ.
עוד תי' שמה שנאמן זה כדי שלא נחמיר
בקל ) -עבד( יותר מהחמור )-אשה(] ,ובאמת ושואל תוס' שבשלמא באשה מסתמכים
לרמב"ן ק"ק שא"כ גם נצטרך להתיר
לקרוא לפני העדים ולקרוע להם וצ"ע[. על ע"א משום עיגונא )כמבואר בדף
ב ,(:אבל בעבד למה שנקל לו בע"א וכי
ועי' רעק"א שתי' עוד תי'. מה עיגון יש בו .ותוס' מת' שגם לעבד
יש עיגון שאסור בבת חורין ושאינו
ולכל התי' שואלים הפנ"י ורעק"א למה מתחייב במצוות .ושואל ע"ז הר"ן שזה
לא נקרא עיגון ,והראיה שהגמ' אומרת
בכלל צריך לומר בפ"נ הרי קיי"ל בדף יט :שבשחרורי עבדים א"א לקרוא
כרבנן שאומרים בדף יא :שלשחרר עבד לפני העדים ושיחתמו ע"י שיקרעו להם
זה זכות בשבילו וא"כ משתחרר ברגע נייר חלק ,ורק בגט אשה הקילו שאפשר
שנתן ליד השליח ,ואימתי יצטרך לומר משום עיגונא .ומוכח שבעבד אין עיגונא
בפ"נ .ורעק"א מת' שמדובר שאמר לו לא ]ועי' בפנ"י שתי'[ .ולכן הר"ן מסביר
להשתחרר עד שיגיע ליד העבד ,ועי' שנאמנים לומר בפ"נ כי לאחר שנותן את
הגט ספק שאולי משוחרר וממילא אסור
בפנ"י עוד תי'. גם בשפחה וספק אולי מזויף ואסור בבת
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קנד
ורק מתברר מלמפרע שחל התנאי ואולי יש להסביר בדרך אחרת ,שכתוב
כשיביא השליח את הגט לעבד.
בגמ' בדף ט :ובדף יג .במשנה
ויש עוד הסבר לשיטה זו בקה"י ,שזה ש"האומר תנו גט זה לאשתי ושטר
שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה",
תנאי כמו שהסביר הקצוה"ח ,אבל ושואלים הראשונים לרבנן שסוברים
מה שלא יכול לתת לו לאחר מיתת האדון ששחרור זה זכות לעבד הרי כבר זכה כי
הוא מכיון שהאדון מתכוון שהשליח יתן זכין לאדם שלא בפניו ולמה לא יתנו
את הגט לעבד בנתינה טובה וגמורה לאחר מיתה הרי כבר משוחרר .ורש"י
שתועיל גם בפני עצמה בלי שהיה פה בדף ט) :לפני שחזר בו( והרי"ף ]והרמב"ם[
שום תנאי ,וממילא זה לא נתינה שיכולה מסבירים ש"נהי דלהכי זכה ביה דלא
להיות בפני עצמה כי הוא מת ולכן לא מצי למיהדר ,מיהו מודו רבנן דכל כמה
יתנו לאחר מיתה .ויש להסתפק לפי דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר"
הסבר זה שאולי צ"ל בפ"נ בנתינה לעבד וכו' ,ולפי"ז שעדיין לא השתחרר עד
כדי שיהיה נתינה טובה וגמורה ואז מתו' שיגיע לידו אולי מובן שצ"ל בשעת
הקו' של הפנ"י ורעק"א ,או שגם לפי המסירה בפ"נ ומתורצת קושייתם של
שיטה זו לא מסתבר שיצטרך לומר בפ"נ
הפנ"י ורעק"א.
בנתינה לעבד.
והנה ,בהסבר שיטתם של רש"י והרי"ף
ומביא הסטייפלער עוד הסבר בשיטת
יש כמה דרכים באחרונים,
הרי"ף ,שבאמת בכלל לא זוכה הקצוה"ח )סי' קכ"ה סק"ג( מסביר שיטה זו
העבד עד שיבוא לידו ,ומה שהאדון לא שזה כמו תנאי שיגיע ליד העבד וממילא
יכול לחזור בו זה מכיון ש"לא אתי צריך שיתקיים התנאי שיגיע ליד העבד
דיבור ומבטל מעשה" וכבר נתן את ואז משוחרר .ומה שאם מת האדון א"א
השטר ולא יכול לבטלו .וממילא להסבר לתת לו ,מסביר הקצוה"ח שזה גזירה
זה מסתבר שיצטרך לומר בפ"נ כשמביא דרבנן שלא יאמרו ששליח של מת יכול
לעבד כי מה שלא חוזר לא קשור בכלל לגרש ]ומביא שם שכך אומר הב"ח
לזכיה .וממילא מתורצת קו' של הפנ"י ביו"ד סי' רס"ז סק"א[ .אבל לפי הסבר
ורעק"א לשיטת הרי"ף ורש"י בדף ט: זה לכאו' שאלתם של הפנ"י ורעק"א
עומדת במקומה שהרי משתחרר עכשיו
ע"פ הסבר זה.
•••
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קנה
מוטי קוגלר
בעניין עדות כותי
המהרש"ל מתרץ ,שהכותי מפחד שנינו במשנה )ט (.שכל גט שיש עליו עד
שהישראל יתן לו לאכול כותי פסול חוץ מגיטי נשים
מהמצה ,וכשלא יאכל ,הישראל יחשוד
ושחרורי עבדים.
בו שהחמיץ.
ומבואר בגמ' שהמשנה לא יכולה להיות
ולכאו' קשה על תוס' ,שאף אם הכותים
לא כת"ק ולא כר"א ולא
חשודים על לפני עוור ,הרי כתוב כרשב"ג ,שיש מחלוקת האם מצת כותי
"מדבר שקר תרחק" ועל זה לא חשודים. מותרת ,לפי ת"ק מותרת כי הכותים
ועוד קשה ,שהכותים לא חשודים על מקיימים את מה שכתוב בתורה ,לפי ר'
"לא תענה ברעך עד שקר" ולמה שיעברו אליעזר אסורה כי הכותים לא בקיאים
על לפני עוור .ועוד צריך להבין למה בדקדוקי מצוות ולפי רשב"ג אם החזיקו
הכותים חשודים על לפני עוור והרי זה
מותר ואם לא החזיקו אסור.
כתוב בתורה מפורש.
והק' בתוס' למה יוצא במצת כותי יד"ח,
את השאלה הראשונה שואל ר' נחום
הרי הגמ' מבואר שהכותים חשודים
ונשאר בצ"ע.
על "לפני עוור" ,וא"כ אולי לא עשו את
על השאלה השניה יש לומר שזה לא
המצה לשם מצוה .ומת' ,שמדובר בשאין
נחשב עדות ,והכותים סוברים שזה
רק בעדות. לכותי עוד מצה לצאת בה.
על השאלה השלישית ,רש"י בנדה והק' האחרונים ,שתוס' יכל לשאול יותר
מסביר שהכותים דורשים את הפסוק מזה ,שהכותים חשודים על לפני
כפשוטו שרק במכשול ממש.
עוור ואולי החמיצו את המצה.
ויש להקשות ,מאחר שמבואר בתוס'
ומת' המהרש"א ,שתוס' העמידו ]מתוך
שהכותים חשודים על לפני עוור,
א"כ מפני מה הכותים נאמנים קו' הראשונה[ שמדובר בעיסה של
בשטרות לרבנן. ישראל ,וא"כ הוא מזהה את העיסה כמו
וצ"ל שמכיון שאם יחתמו לשקר יעברו שהיא ויודע שהכותי לא החמיץ אותה.
בזה על לפני עוור ,הם יכתבו נכון. שמדובר המהר"ם שיף מתרץ,
שהכותי
שהישראל ראה
אוכל מהמצה.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קנו
בתורה ,אבל יכול להיות שהדרשה של הק' האמרי משה ,שיתכן שהכותים
לשמה – וכתב לה לשמה ,זה דרשה יותר
מפורשת ובזה הם מאמינים .ב .יתכן שגם יחתמו כפי ציווי הבעל אבל לא
אם הם לא יעידו לשמה זה נחשב עדות יחתמו לשמה ,ובאופן זה עדותם אינה
שקר ,כי כל מהות חתימת העדים זה שקר אך הגט פסול ,ובאופן זה הם
לקיים את השטר ואת זה צריך לעשות חשודים כי בזה אין שקר ,ואף שעוברים
לשמה ,וממילא אם הם לא חתמו לשמה
על לפני עוור ,בזה הם חשודים.
זה שקר.
ויש לתרץ בב' אופנים :א .אמנם הכותים
מאמינים לפי ת"ק רק במה שכתוב
•••
ד ט :
דוד רפול
בענין יסודות פלגינן דיבורא
לשמעון ,האם שניהם לא זכו כי הרי כל בגמ' )ט' :(:ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב
עדותם בטלה כלפי שמעון .או דשניהם
זכו כי אם מבורר לבי"ד דעדותם כשירה בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו
עקב ראובן ממילא עדותם מתמשכת קנה נכסים לא קנה ובגמ' מספקא כל
כלפי שמעון .או דכלפי ראובן עדותם נכסי קנויים לך מהו' .ונחלקו אביי ורבא
פסולה וכלפי שמעון עדותם כשירה, בדינו ,שלאביי בהו"א קנה עצמו ונכסים
והטעם דהרי יש כאן עדות שירד גשם, ובמסקנא שניהם לא קנה ,ולרבא עצמו
וכיון שאין קשר בין הנידון של ראובן
לנידון של שמעון ,לגבי ראובן יקבלו את קנה נכסים לא קנה.
עדותם וכלפי שמעון לא. ויש לדון בגדרי פלגינן דיבורא ועפי"ז
ב .עד אחד שמעיד על אשה שמת בעלה יהיה ניתן לבאר את מחלוקתם.
ותיקנו רבנן דנאמן ,ונפסק בגמ' ונצא לדון במקרים הבאים דעל פיהם
שמקבלת גם כתובה למרות שעד לא
יבואר גדר הדין:
נאמן לעניין איסורים.
א .מה הדין באחד שנתן לראובן
ג .ודנו בגמ' )יבמות( שעדים המעידים על
ולשמעון ]בנפרד[ כסף על תנאי דאם
אדם שהוא ממזר והם קרובים לבנו ירד גשם ביום מסוים ,ומגיעים עדים
ומעידים כי ירד גשם והם קרובים
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קנז
המקרים כאחד ,אלא דיש עדות וכלפי כל האם יהיה נאמן כלפי האב או לא,
מקרה העדות נמשכת בפני עצמה ,יהיה ומסקנת הגמ' שלא נאמן כלפי שניהם.
נאמן כלפי העדות הכשרה. ד .וכן מצינו בגמ' במכות )ז ,(.דאילעי
ובמקרה דיש תולדה והדבר הפסול נולד וטוביה עדי הלוואה הוו וקריביה
דערבא ,סבר ר"פ למימר גבי לווה ומלוה
מכח העדות אינו נאמן בשני רחיקי נינהו ,א"ל ר"ה בריה דרב יהושע
המקרים כמו שמצינו בגמ' ביבמות ,וכן לר"פ אי לית ליה ללווה לאו בתר ערבא
מבואר במקרא של עילאי וטוביא ,ולכן
במקרה הראשון אין שייכות בין הנידון אזיל מלווה.
של ראובן לנידון של שמעון וזה ב'
והדבר פשוט דכשיש שני סלים של שני
נידונים נפרדים.
אנשים ,אחד חולין ואחד טבל,
]וכבר מצינו בר' שמעון שער ז' שכתב וע"א מעיד שנפל פרי מהסל של הטבל
לסל של החולין ,והדין הוא שע"א נאמן
דבכל עדות יש שני חלקים א' של רק באיסורים ולא בממונות ,ויש לדון
בירור הדין ב' נתינת כח של בי"ד האם הפרי יאסר ואם כן האם צריך
לפעול ,וא"כ במקרה שלנו בירור הדין להחזיר אותו לבעל הטבל ,וברור שלגבי
יש כאן ובאמת עדותן קיימת ,רק לתת האיסורים יהיה נאמן והפרי יהיה אסור,
כח לבי"ד לפעול ,כלפי ראובן אפשר ובכ"ז לא מחויב להחזירו לבעל הטבל
וכלפי שמעון א"א[. כיון שע"א לא נאמן להוציא ממון.
ובמקרה השני שהכתובה היא תוצאה ובעצם זה כל מושג פלגינן ,דאין קשר
מדין ההיתר של האישה, בין שני הנידונים ולמרות
מקבלת כתובתה גם אם ההיתר ע"פ ששניהם יוצאים מאותו מקרה הם
נפרדים ואין שייכות בין שני הדינים,
עד אחד.
והדבר ברור ומובן לכל צורב.
ובמקרה השלישי דין הממזרות של
ולכאו' נר' דבמקרה הראשון לגבי
האבא והבן הוא אותו דין
ממש ,ואם לא נאמן על אחד מהם לא שמעון נאמן ולגבי ראובן לא.
ובמקרה השני בגמ' ביבמות מצינו
מתקבל בכלל. שמקבלת כתובה .ובמקרה השלישי כמו
דמצינו בגמ' לא יהיה נאמן לא על הבן
ובמקרה הרביעי אילעי וטוביה לא ולא על האב .ובמקרה הרביעי נפסק בגמ'
נאמנים כלפי שניהם כמו דאין עדות על ההלוואה.
דמצינו בגמ'.
והטעם הוא דגדר דין פלגינן דבמקום
וא"כ בסוגיתינו יש לראות את הגט של
שהעדות לא משפיעה על שני
כל נכסיי כנידון אחד ויש לראותו
כשני נידונים ואפשר גם כתוצאה ,ובהא
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קנח
נאמן להפסיד שכר אזכרות ,ולכאו' תליא מחלוקת אביי ורבא ,דלאביי עצמו
הטעם דכוון שאין עדות זו תלויה הא ונכסים תליא מילתא הא בהא ולכן
בהא אלא העדות היא רק כלפי האזכרות שניהם לא קנה ,ורבא סבר שאין שייכות
היה נאמן רק כלפיהם ,ובאמת הגמ' בדף לשני הדינים ,נושא אחד זה עצמו
נה .מבארת דבמקרה הזה ב"א מעדיף והנושא השני זה הנכסים ואין שייכות
להפסיד שכר אזכרות כנגד כל הס"ת. בין נושא לנושא ,וכיון שהעדות שבשטר
ועוד דבגמ' שם מצינו בההוא דאתא יכולה לחול רק על העבד ולא על הנכסים
לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי
לפלוני גווילין שלו לא עיבדתי לשמן אז עצמו קנה נכסים לא קנה.
א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח ,א"ל
מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן ]ומצינו בגמ' בהניזקין דף נד :ההוא
אתה להפסיד ס"ת .וצ"ע האם נידון זה
אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה
שייך לנושא של פלגינן[. ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא
כתבתים לשמן והס"ת ביד לוקח ,הדין
הוא נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה
•••
אהרן חיים הימל
בעניין ערכאות של עכו"ם
ור' נחום מתרץ על השאלה השניה ,שמה מבואר בברייתא )ט (:ששטרות העולים
טעם שדינא דמלכותא דינא מועיל בערכאות כשרים בשאר שטרות,
בגלל שהם בתורת דינים ,ואם לא היה ופסולים בגטי נשים ושחרורי עבדים.
אחד מהטעמים האלה זה לא היה מהני. ומפרש רש"י הטעם ,א .משום דינא
דמלכותא דינא .ב .משום שהם בתורת
והתוס' הרא"ש והקצה"ח עונים על דינים לכן הם כשרים בשטרות ,ובגט הם
השאלה הראשונה ,וכן תירץ לא בתורת ולכך פסולים.
הבה"ח ישראל מאיר ניסטנפובר,
שעכו"ם כשרים לעדות מפני שהם ויש להקשות על רש"י :א .מה השייכות
שייכים .ולפי הרמב"ן שסובר שמצות
דינים זה כל דין היזק .ולפי הרמב"ם זה לתורת דינים ,הרי עכו"ם פסולים
לא נכון שהרמב"ם סובר שמצות דינים לעדות .ב .סתירה ברש"י פעם אחת כותב
זה הולך על שתי מצוות הראשונות. שהטעם הוא דינא דמלכותא דינא ,ופעם
שניה שהם בתורת דינים.
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קנט
לעדות ,ומפרשים התוס' ,שרבנן תיקנו והקצה"ח מסביר את זה לפי המרדכי
שמועיל משום שערכאות של ב"ד לא שאומר שבית דין של גויים התורה
משקרים .ותוס' רא"ש מפרש שזה בגלל הכשירה ,ומסביר הקצה"ח שמה שהם
תקנת השוק שיעשו מסחר .ונמצא, נאמנים זה רק משום שהם בתורת ,אבל
שלרש"י הם כשרים מן התורה בשאר משה ואהרן פסולים בגלל שהם קרובים
והם לא בתורת עדות יחד .ולכאורה זה
שטרות ,ולתוס' רק מדרבנן. עונה על הסתירה ברש"י ,שדינא
דמלכותא דינא זה הולך על התירוץ
והדבר יעקב מעמיד את המחלוקת של הראשון בגמרא לקמן ששטר מתנה לא
כשרים לעדות בגלל שהם לא בתורת
רש"י ותוס' בב' הטעמים שעבד קניין .ובאמת המהר"ם שיף כותב
פסול לעדות ,א .שמותר להתחתן עם שהטעם הראשון ברש"י זה הולך על
אחותו .ב .שאסור להתחתן עם כל אדם התירוץ הראשון בגמרא ,ושני התירוצים
בן חורין .שרש"י סובר כמו הטעם בגמרא לא חולקים כלל ,שהתירוץ
הראשון ,לכן גוי כשר מהתורה כי אסור הראשון בגמרא הולך על בית דין של
על אחותו ,אבל תוס' סובר כמו הטעם עכו"ם שיש להם מצות המלך ולכן שטר
מתנה מועיל ,והתירוץ השני בגמרא הולך
השני וגוי כשר מדרבנן. על בית דין שאין להם מצות המלך ולכן
שטר מתנה אינו מועיל ,ולכן כנראה רש"י
והק' האור שמח על הטעם השלישי ,מה מסביר לפי התירוץ הראשון שאצלנו
מדברים על בית דין של עכו"ם שיש להם
שייך שליחות לעדים ,הרי שם זה מצות המלך .ותוס' מפ' ד' טעמים למה
שליחות במקום הבעל אבל לעדים זה רק עכו"ם כשר בשאר שטרות ופסול בגיטי
ראיה על השטר .ומתרץ שיש לבעל דין נשים ושחרורי עבדים :א .משום שהם לא
לכתוב והעדים הסופר שליחים במקומו. בני כריתות .ב .משום שצריך לשמה .ג.
שהם לא בני שליחות ,ותוס' מביא ראיה
ויש לבאר ,מפני מה רש"י לא הביא את מלקמן שצריך עד שיאמר לעדים ולסופר
לחתום ,ומוכח שצריך שליחות .ד.
ארבעת הטעמים האחרים של תוס'. שעכו"ם לא כשר לעדות ,אפילו לר"מ
שסובר שעבד כשר לעדות מ"מ פוסל
וי"ל ,הטעם הראשון לא הביא בגלל בעכו"ם .והפני יהושע כותב שלא מצא
ר"מ כזה אלה זה רבנן שחולקים על ר"מ.
שרש"י סובר שכשר מן התורה.
והטעם השני ,כמו הפני יהושע שכותב ומעתה למה באמת לפי תוס' כשרים
שהטעם שלא נאמנים על לשמה זה רק
בעכו"ם רגיל אבל ערכאות כן נאמנים. בשאר שטרות הרי הם פסולים
והטעם השלישי ,שתוס' לקמן כותב שזה
לא מטעם משליחות אלה בגלל צריך
שהבעל יצווה ולא קשור לשליחות.
והפרי חדש כותב שרש"י לא כותב טעם
לשמה ,כי הבעיה זה רק ספק אבל משום
לא בני כריתות ודאי אינו מועיל.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קס
וק' על תוס' מפני מה הגמרא לקמן ובאמת תוס' כותב שם שהגמרא יכלה
להביאם. לא הביאה את הטעמים האלו,
•••
שלמה דאום
בענין מזויף מתוכו
המהר"ם הק' סתירה בתוס' ,שהרי מבואר בגמ' )ט (:שאם יש שטר שהוא
בתוס' )ד"ה מודה( כתבו' :וי"ל מזויף מתוכו ,מודה ר"א שפסול.
דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה
דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן ורש"י הביא ג' דוגמאות :חתמו עדים
לא יכתבו גם הכתיבה לשמה' ,ומבו'
מדבריהם שחוששים שאנשים יחליפו קרובים או פסולים בעצמם ,או
בין כתיבה לחתימה .ולעומת זאת בד"ה שנחתם שלא לשמה .וכבר הקשו בתוס'
הקודם )ד"ה וחתמו בסוה"ד( ,תוס' מביאים )ד"ה מודה ר"א( מה השייכות בין דין של לא
שיטת ר"ת שבדין לשמה אין חשש לשמה לדין מזויף מתוכו .וניסו התוס'
שעדים יחתמו גם שלא לשמה, לתרץ שאל"כ אנשים יבואו לחתום על
שיודעים שיש דין לשמה .הרי שס"ל הגט ואח"כ לכותבו .ודחו זאת התוס'
שאנשים לא יתבלבלו בין כתיבה מכיון שאם סברא זו נכונה נפסול כל
לחתימה שזה דבר ידוע. שטר ולא רק גט.
ותי' המהר"ם שלר"מ )תוס' הראשון( יכול והרשב"א תירץ על שאלת התוס',
להיות שיהא מקרה בו הכתיבה לא שנחשב עדיין מזויף מתוכו,
תהיה לשמה כמו מצאו באשפה או טופס שכתיבה לשמה ודאי צריך ,וחתימתם של
של גט ,אך החתימה כן תהיה לשמה, העדים נכללת בכתיבת הגט שלפעמים
שהסופר או הבעל יחתימו העדים וזה כן אין עדי מסירה והגט מתקיים ע"י עדי
לשמה .אבל לשיטת ר"א לא יכול להיות החתימה וכשר אף לר"א ,שקיום
שכותב הסופר לשמה ויחתמו דוקא לא החתימות מוכיח שהגט אינו מזויף ונמסר
לשמה ,אלא רק שייך שרוב החתימה לא בפני שני עדים וכו' .ומכיון שכך ,עדי
לשמה ,דהיינו שכתב וחתם עדים והיה החתימה נעשים כחלק מהגט .וכן מביא
לא לשם אף אחד .ויוצא שאף הכתיבה הרשב"א את שיטת הרי"ף שס"ל
שמספיק או עדי חתימה או עדי מסירה.
לא היתה לשמה.
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קסא
מזויף מתוכו שנכלל בכתב ונתן ה"נ הגמ' מתרצת עוד תי' ,שהמשנה
לענין תלוש ,וא"כ קשה אולי לכן לר"י
כשיטת ר' יהודה שמצריך כתיבה
צריך תלוש. וחתימה בתלוש.
ומכאן מוכח שכשאין פסול קציצה לא ומבאר ר' ראובן ,שמשמע ששיטת ר"י
פסול משום חיבור בכתיבה ,כמו לא כר"מ ולא כר"א .והק',
לגבי כתב על עציץ נקוב שלאביי כשר שאולי ר"י כר"א וסובר אף שצריך
ורבא פסל משום גזירה שמשיכה והגבהה כתיבה בתלוש מטעם דומה למזויף
לא מועיל במחובר ,ובכתיבה אין דרשת מתוכו .ותי' ע"פ סברת הרשב"א שצריך
ספר וכן בתו"ג ,והירושלמי צריך לומר חתימה לשמה מכיון שהוסיף לשטר ,והם
שחולק על הבבלי ומחובר שקצץ הפסול אלו שנותנים ראיה וכח לשטר ,וכ"ז
בלשמה שזה דין בעשיית ספר ,ודין
מצד קציצה. הנתינה זה רק בחלק של השטר שעושה
חלות גירושין והרי פסול מחובר פירש
מבואר בשיעורי ר' חיים שלמה ,דברי רש"י מקורו שכתוב" :וכתב ונתן" – מי
שחסר לו רק כתיבה ולא גם קציצה ,וכ"ז
הרשב"א שכיון שהוכנס לשטר בחלק של הגט שצריך נתינה ולא בעדי
כבר צריך לשמה .מסייג זאת שכ"ז הוא חתימה שבזה אין פסול מחוסר קציצה.
רק בגט ולא בשאר שטרי ממון ,ומוכיח
זאת שהרשב"א שאל על רש"י שבגט ויש לחקור לשיטת הרשב"א ,האם פסול
צריך זמן ושאר שטרות לא ,ומוכח
משאלתו שסובר שגט הזמן בו נצרך מחובר הוא דווקא בשעת הגירושין
לפעולת הגט והוא חלק בלתי נפרד דהיינו הנתינה שאז יש דין שצריך ספר,
ממנו ,אבל שטר ממון רגיל הדעת של או שצריך ספר כבר משעת הכתיבה
המקנה פועלת את הפעולה והזמן בה לא ומחוסר קציצה על קרן של בהמה שלא
נצרך לפעולה .וכן לגבי עדי חתימה זה מתמעט מספר .והביא ראיה מהירושלמי
רק בגט שהם נצרכים לגט עצמו, שהסתפק לריה"ג האם יש דין ידות
משא"כ בכל שטרי ממון שהעדים לפסול הגט ,ופשט מקרן שכתב וגרד
שחותמים הם לא חלק מתורף השטר שפסול ,מוכח שיש ידות וכאן גרד לפני
הנתינה ופסול וריה"ג לומד מ"ספר"
ולא כלול בעצם השטר. ומשמע שצריך שיהא תלוש כבר משעת
לשיטת הגרנ"ט זה פסול רק בתורף כתיבה .וכן בדבר שיש בו רוח חיים.
עצמו שאם יקרע החלק של ובתוספתא נלמד מ"וכתב ונתן",
החתימות הגט ישאר כשר והוא לא חלק
גמור בגט ,ורק אם הוא כן הכניס חתימות ומדריה"ג נלמד לרבנן
עדים אז ודאי שצריך שיהא לשמה, שצריך תלוש מכתיבה וכיון שנלמד
וממילא כל פסול של גט כזה הוא מספר ,וכמו שלרשב"א לא לשמה נחשב
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קסב
לא יטעו לומר לדינא שחתימה אי"צ מדרבנן מצד מזוייף מתוכו שרבנן פסלו
לשמה ,שאם הדין שצריך חתימה שמא יכשירו גם לענין הגט.
לשמה הכתיבה לא נכללת בכך וא"כ
חשש שישכחו .ובזה תוס' חילק אך הברכת שמואל כתב שלפי שיטת
שכתיבה לא לשמה לא ישכחו ויאמרו
שאף חתימה ,משא"כ מחובר כן גורם הרשב"א הגט פסול מדאו' ,שאם
שישכחו ויאמרו שאף לחתום אפשר פוסל בתורף כבר מצטרף לשטר עצמו
במחובר ,וכמ"ש הרשב"א ,אלא והוא כחלק אחד ,וכיון שחלק מהשטר
שהרשב"א הביא סברא זו לדינא שכיון נעשה לא בכשרות כל הגט עכשיו נהיה
שחתימתם מועילה לראיה צריך לשמה, פסול ,והוסיף שאף אם יקרע את חלק
ולתוס' זה סיבה למה אנשים ישכחו החתימות הגט עדיין פסול שחתך כבר
עיקרו של דבר שמתיר האישה לינשא
וזה כבר נקרא חלק מהגט ,וכיון חלק מהגט.
שהחתימה מועילה להיתר האישה
לינשא אי"צ לשמה ,יאמרו שגם כתיבה ר' נפתלי ביאר ,הרי אם יש שני עדים
אי"צ לשמה. שמעידים על שטר ויש אחד שהוא
פסול לעדות ,הדין שהשטר פסול מצד
והקשה האילת השחר ,מה שייך דין לא לא לשמה .ולפ"ז הקשה ר' נפתלי ,שכל
גט שנכתב אצל סופר נחשוש שמא
לשמה לדין של מזויף מתוכו הסופר גם התכוון להיות עד על הגט
שחתמו קרובים או עדים פסולים שיש וא"כ אולי הוא לא עשה לשמה ,ואיך
חשש שנבוא לסמוך עליהם ,הרי זה שתי
נתיר כל גט.
גזירות שונות.
ותירץ ר' נפתלי ,שפשוט שהסופר לא
ותי' ,שעושים גזירות רק על דבר שנצרך
יכול להחליט להיות עד בעצמו
שרבנן יתקנו ,אבל עדי חתימה וצריך ודאי שהבעל ימנה אותו כשליח,
שזה לא חובה בגט אין יכול לפסול הגט וכן שיש כבר שני עדים מוכח שהבעל
אם חתם בכל זאת ,ולכן הגמ' הביאה את אינו רוצה שהסופר ישמש כעד ואינו
ר' אבא שכן יש סיבה לפסול אם חתם
שיותר גרוע אם חתם עדים פסולים יכול לפסול הגט.
מאשר שלא היה חותם כלל .וכעי"ז לקמן
)כד ד"ה יותר( .ועצם זה שיש גזירה שיכתוב באילת השחר כתב לחקור ,מה שתוס'
לא לשמה הגמ' ידעה ,רק הגמ' הביאה
ראיה ששייך פסול על החתימה אפי' כתבו החשש שלא יכתבו לשמה,
האם כוונת התוס' שאנשים ישכחו
שאין זה דבר שנצרך. שצריך לכתוב לשמה או שאנשים יסברו
שאי"צ מצד הדין כתיבה לשמה.
והביא קו' המהר"ם בסתירת התוס',
ומתוס' הראשון משמע שאנשים
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קסג
והרא"ש בפרק המגרש תמה ע"ז שאיך ביאר הבית יצחק ,הרמב"ם כתב שגט
שייך שיהא דבר עיקר וטפל שהוא מזוייף מתוכו פסול
לגבי דין דאו' שנאמר שעדי חתימה אינם מדרבנן ,משום שחתימת העדים היא רק
עיקר ,ומשמע מדברי הרא"ש שלמד מפני תיקון העולם ,וגט שיש בו עדי
מהרמב"ם שעדי מסירה עיקר הגט זה דין חתימה ונמסר אף בפני עדי מסירה אין
דאו' ,ולכאורה לא שייך בזה עיקר וטפל. אומרים ששניהם עשו הגירושין אלא
אומרים שרק העדי מסירה הם אלו שנתנו
ובאמת שיטת הגר"א שאם יש עדי כח לגט ועדות עדי חתימה זה ראיה על
כשרות הגט .ואפי' שסובר הרמב"ם שגט
חתימה פסולים הגט פוסל עם עדי חתימה ובלי עדי מסירה כשר
מדאו' ,ומובן למה חילק הרמב"ם בין לר"א ,אך אם יש עדי מסירה עיקר הגט
גיטין לשאר שטרות במזוייף במתוכו בעדי מסירה ועדי חתימה לא פועלים
שבגט פסול מדרבנן ובשאר שטרות
מדאו' ,וביאור לפי הנ"ל שגט יש בו בגוף כריתות הגט.
עדי מסירה ולכן אין פסול מדאו'
שעדיין יש עדי חתימה ,אבל שטר ממון והטעם כפי' רש"י שמא ימותו עדי
שכל כשרותו תלויה בעדים גם של
החתימה ולא רק מצד תיקון העולם מסירה והגט יהיה כחרס ולכן
תיקנו עדי חתימה ,ועדיין צריך שני עדים
השטר פסול מדאו'.
למסור בפניהם שזה עיקר דין גט.
•••
יוני גלר
בענין נאמנות הגוי בשטרות
ויש לחקור האם מה שדינא דמלכותא מבואר בגמרא )ט (:שכל השטרות
דינא זה בגלל שהם נאמנים וכשרים, העולים בערכאות כשרים חוץ
או שגם אם הם לא כשרים מהני. מגיטי נשים ושחרורי עבדים .רש"י
מפרש שהסיבה שכשרים משום שדינא
רש"י מפרש שהסיבה שעדים גויים דמלכותא דינא ,וזה ע"פ הגמ' לקמן )י(:
ששואלת והרי שטר שחתמו עליו גוים
מועילים בשאר שטרות כי הם הוא כלום כי הם פסולים לעדות ,וע"ז
נצטוו על הדנים ולכן הם נאמנים ,אבל עונה הגמ' דדינא דמלכותא דינא ולכן
לענין גיטין וקידושין שאינם בתורת
השטר כשר.
גיטין וקידושין הם לא נאמנים.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קסד
וההגהות אשר"י מביא את המרדכי ובתוס' מבואר שבאמת לא שייך עדות
ששואל את שאלת תוס' כיצד בגוי כנלמד מהפסוק "עד שקר
יש עדות בגוי והרי אינו בכלל אחיך. העד שקר ענה באחיו" ,וכיון שאינו אחיו
הוא פסול לעדות ,ובכל אופן תיקנו רבנן
השו"ע בסימן סח סעיף א פוסק שגוי משום תקנת השוק כדי שיוכלו לסחור,
שבמקום שקים לן שהגויים לא ירצו
יכול לחתום במקח וממכר. לשקר מאמינים לעדות שלהם .והתוס'
רא"ש מבאר שרש"י ותוס' נחלקו האם
והקשה הקצוה"ח על הגמ' לקמן י' ע"ב בשאר שטרות נאמנים מן התורה או
ששואלת שבשלמא בשטר מכר שאסור מן התורה ורבנן התירו.
גוי נאמן כיון שהקנין נעשה בכסף
והשטר הוא רק ראיה בעלמא אבל מתנה ובהגהות אשר"י הקשה לפי תוס' שזה
שכל הקנין הוא השטר בעצמו למה הגוי
נאמן ,וא"כ לפי שיטת רש"י שזה בעצם תקנה דרבנן ,למה משה
שיטת ספר החכמה ורבינו יקר למה לא ואהרון לא נאמנים ופסולים משום
שהם אחים ואילו עדים גויים כן
נאמן הרי יש לו דין עד. נאמנים ,וכי ב' גויים יותר נאמנים
ומיישב הקצוה"ח ע"פ מה שמבואר מאחים כמו משה ואהרון.
בתוס' בחזקת הבתים )ב"ב נד(: ומתרץ בשם ספר החכמה של רבינו יקר
שקרקע נקנית בשטר שנאמר "ואקח את
ספר המקנה" ששם מבואר שירמיהו קנה המובא גם במרדכי ,שעכו"ם
קרקע בשטר מישראל ,וכן בתוס' אינם פסולים מן התורה אלא מטעם זה
בקידושין )יד (:מבואר שגוי לא יכול שהם גזלנים ,ומי שיודעים עליהם שלא
לקנות קרקעות בשטר רק בכסף .וא"כ רוצים להרע לעצמם בזה שישקרו
כיון שגוי אינו בתורת קנין שטר הוא גם כשרים לעדות ,אבל משה ואהרון הפסול
לא יכול להעיד על שטר ,וכמו שמצינו שלהם הוא פסול בזה שהם קרובים ובלי
בגיטי נשים שכיון שהוא לאו בר כריתות
קשר לנאמנות.
אינו יכול להעיד על גיטי נשים.
נמצא שאצל גוי זה פסול בנאמנות,
ולפי מה שהקצות מבאר ,מתיישבת
וכשרוצה להיות נאמן אפשר
הסתירה ברש"י שבהתחלה אומר לסמוך עליו .וא"כ נראה בשיטת רש"י
דינא דמלכותא דינא ואח"כ שאינו שאצל גוי יש דין עדות כנ"ל אבל בד"כ
בתורת ,שיש ליישב כי רש"י מסביר לפי לא מאמינים להם כי הם לא שייכים בזה,
ב' הלשונות בגמ' .המהר"ם שיף מבאר אבל בדינים שהגוי שייך בזה ויש לו
שרש"י מדבר לפי הלישנא הראשונה מטרה להיות נאמן מאמינים להם בעדות.
ויתרץ כמו ר' נחום שכל הדינא דמלכותא
דינא זה משום שהם בתורת .והנ"י אומר
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קסה
וליישוב הקצה"ח אפשר לומר שאחרי שב' התי' בגמ' לא חולקים אלא התי'
הראשון זה כשיש מצות המלך והשני
שלומדים לה לה מאשה שצריך כשאין .ולפי"ז מובן המהר"ם שי"ף דהרי
להיות בתורת כדי להעיד ,הוא הדין בכל
מקום שאינו בתורת לא יכול להעיד אצלנו מדובר בערכאות.
וכשהוא בתורת יכול להעיד. ולפי"ז קשה על מה שרש"י מפרש
וליישוב הפורת יוסף אפשר לומר בדרך שבשחרורי עבדים גוי לא נאמן
משום שיש גזירה שווה לה לה מאשה,
דברי נתה"מ שאומר שאפי' והרי אפשר לומר הרבה יותר פשוט שגוי
שעכו"ם כשר לעדות בכל אופן בחתימה
על שטר אינו נאמן ,כי כל הדרשה של אינו בתורת שחרור עבד.
ואקח את ספר המקנה נאמרה רק
בישראל ,וא"כ מה הגמ' שואלת על והפורת יוסף שואל כך ,ומוסיף שגם אם
מתנה שזה רק שטר אבל במכר זה גם
נאמר שגוי יכול לקנות גוי אחר
עדות בע"פ והשטר הוא רק לראיה. זה לא קנין גוף אלא קנין מע"י ,וגם אם
גוי קונה יהודי מיהודי הגמ' בדף מא.
או לפי דרך הפנ"י שמבאר את שי' רש"י אומרת שיוצא לחירות ע"פ הגמ' בדף
מג :כעין מה שמוכרו לחו"ל שמפקיעו
שרש"י לא סובר שגוי נאמן בעדות מן המצוות .ומתרץ ,דאפשר לומר ע"פ
לכל דבר ,אלא שבממון יש דין שהודאת מה שרש"י אומר בהמשך העמוד
בע"ד ראויה וא"כ מה שצריך עדים הוא שהפסול של אינם בתורת גיטין וקידושין
כדי לברר שהוא לא משקר ,וא"כ נלמד מהפסוק וכתב ונתן ולומדים מזה
בערכאות כשגוי מעיד בגלל שהוא לא שמי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל
רוצה להפסיד את נאמנותו אני יכול כתיבה ,אבל לגבי שחרור עבד לא כתוב
לשון כזאת ,וא"כ צריך רש"י להגיע
לסמוך עליו. לדרשה של לה לה מאשה לומר
שהדרשה של וכתב ונתן הולכת גם עליו.
ולכאורה לפי"ז היה מקום לומר שגם
ולכאו' מהקצה"ח משמע לא כמו
בגיטין גוי יהיה נאמן דהרי כל
הענין הוא שנדע שנמסר הגט ע"י הבעל, שאומר הפורת יוסף כי לפי
והיה מקום לומר שגם בערכאות עדות הקצה"ח זה בכל דבר שאינו בתורת ,ולפי
הגוי תועיל אבל אחרי שכתבה התורה הפורת יוסף זה לא בכל מקום שהוא לא
בתורת אלא רק איפה שיש לימוד .וא"כ
וכתב ונתן לכן ערכאות פסולים. לפי הפורת יוסף קשה את שאלת
הקצה"ח ולפי הקצה"ח קשה את השאלה
לפי כל מה שדיברנו יש להכריע בענין
של הפורת יוסף.
החקירה המדוברת מהו גדר דינא
דמלכותא דינא האם שנאמנים או
שכשרים לעדות ,שלפי שיטת רש"י בדרך
הקצה"ח יוצא שרש"י סובר כספר
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קסו
לא ישקרו ,ותוס' רק בא לאפוקי שזה לא החכמה וסייעתו שזה עדות ,ותוס'
עדות ולאו דוקא לחלוק על רש"י ,ודלא חולקים שזה רק נאמנות ,אבל לפי דרכו
של הפנ"י זה נאמנות ויש לנו חזקה שהם
כהתוס' רא"ש.
•••
ד י .
יוני הנאו
בדין נאמנות כותים
התורה סומכים עליהם .ב .יש עוד מצוה מבואר במשנה )י' (.כל גט שיש עליו עד
מהתורה של מדבר שקר תרחק .ג .הרי
כתוב בתורה לא תענה ברעך עד שקר. כותי פסול חוץ מגיטי נשים
ושחרורי עבדים' .הגמ' מבררת כמו מי
על שאלה א' אפשר לתרץ ,שרש"י בנדה המשנה שלנו ,אם כת"ק שסובר במצת
כותי שכשר לגמרי ,או כר"א שסובר
אומר שבלפני עור חושדים בהם ,כי שאסור לגמרי ,או כרשב"ג שתלוי אם
הם מפרשים את הפסוק כפשוטו .על הוחזקו ובמצת כותי הם הוחזקו .והטעם
שאלה ב' יש לתרץ ,שמכיון שהם לא של ת"ק שסובר כך מכיון שכל מה
מחשיבים את לפני עור כאיסור באופן שכתוב בתורה הם מקיימים בשונה
הנ"ל ,לא נחשב להם כשקר .על שאלה מרשב"ג שסובר שדווקא במה שהחזיקו
ג' צריך לומר שזה לא נחשב עדות כי זה ולא במה שכתוב בתורה ,כי ת"ק סובר
שמסתכלים על מה שכתוב בתורה ולא
לא בבי"ד. על המציאות ,ורשב"ג סובר שמסתכלים
ויש לשאול למה שלא נחשוש בלפני עור על המציאות מה שהם עושים.
בעד כותי בגט אשה שעושה בכוונה תוס' )ד"ה מצת כותי מותרת( הקשו לפי ת"ק
להכשיל את האשה .וצ"ל שלזה כבר לא
חוששים כי זה בבי"ד ויש מצוה של לא למה אנחנו סומכים במצה ויוצאים
בה יד"ח אולי נחשוד בהם בלפני עור
תענה ברעך עד שקר. שבאמת זה חמץ ]והתוס' מתרצים
ומביאים ראיה מחולין[ .ולכאו' יש
אולם שואל האמרי משה אולי הוא להקשות על זה כמה שאלות :א .לפני
עור זה מהתורה ות"ק סובר שבדיני
לא יעיד לשקר אבל הוא יחשוב
שלא לשמה ,ואולי זה לא נחשב
איסור מהתורה.
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קסז
נלמדים מהתורה בדרשה מגט אשה ,הרי ויש ליישב בב' אופנים ,א .כיון שלשמה
שהם דורשים דרשות .ב .צריך לומר שגם
לשמה נחשב שקר כי כל מהות השטר זה נלמד מ"וכתב לה" אף הם דורשים
לאמת את השטר ,ואם הוא כותב שלא
לשמה הוא לא מאמת את השטר וזה את זה כאילו זה מהתורה .ואפשר להביא
כאילו עדות שקר. ראיה שהם דורשים דרשות ממה שראינו
במשנה ,שהפנ"י מבאר ששחרורי עבדים
וגט אשה זה מהתורה ,ושחרורי עבדים
•••
איציק לינצר
בעניין עד אחד כותי
לכך שבגמ' לעיל דף ט ע"א יש במשנה )י (.מבואר שעד כותי פסול
ברייתא' :ת"ר בשלושה דרכים שוו
גיטי נשים לשחרורי עבדים וכו' וכל גט בשאר שטרות וכשר בגיטי נשים
שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי ושחרורי עבדים ,עוד מבואר שגם בגיטי
נשים ושחרורי עבדים' ,ואח"כ בע"ב
הגמ' שואלת ששוו גם בלשמה נשים רק ע"א כותי כשר ולא שניים.
ומחובר ,ומתרצת כי קתני בפסולא
דרבנן אבל בדאורייתא לא מדובר, ובביאור החילוק ביארה הגמ' שמדובר
ומוכח מזה שפסול עד כותי זה רק
דרבנן שהרי עד כותי הוא כן כתוב שהכותי חתם ראשון והישראל
חתם אחריו ,ובגט מוכח שהכותי חבר כי
בברייתא. יש דין שעדי הגט צריכים לחתום זה
והרשב"א מתרץ עוד תירוץ ,שמה בפני זה.
שנודע לנו שהכותי חבר זה והק' התוס' שא"כ נראה שהשטר
רק גילוי מילתא בעלמא וממילא יש כאן
שני עדים .ויש ב' ראיות לדברי הרשב"א, מתקיים ע"י עד אחד ]שהרי אנחנו
א .מדברי הגמ' ביבמות )לט (:שכתוב לא באמת יודעים שהכותי נאמן ,ומה
שהתברר לנו שהיבם הוא באמת האח של שאנחנו יודעים שהוא נאמן זה מתוך
המת ,ונחלקו רב אחא ורבינא איך שהישראל חותם למטה ,ויוצא שהשטר
התברר ,חד אמר בעדים וחד אמר אפי'
קרוב אפי' אשה ,והלכתא גילוי מילתא מקויים רק ע"י ע"א[.
ויש בזה ב' תירוצים ,א .תוס' תירצו
שלא חוששים ,בגלל שמדאורייתא
הכותי כשר כי הם גרי אמת ומדרבנן
פסול כי חוששים לשיקרא .וההוכחה
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קסח
כי הוא רק מברר מה שכתוב בשטר, בעלמא ואפי' קרוב אפי' אשה .ומבואר
והרשב"א לקמן )יט (:מוסיף על דברי כמ"ש הרשב"א שזה גילוי מילתא
תוס' ומבאר שזה כמו הגמ' ביבמות שזה בעלמא .ב .מדברי הגמ' לעיל )ט (:שכתוב
רק גילוי מילתא בעלמא ,וגילוי מילתא עדים שלא יודעים לקרות קורין לפניהם
וחותמים ,ותוס' שם מפ' שזה לא עדות
זה לא עדות.
•••
ד י :
ישראל מאיר מלאכי
בענין דין לשמה בכתיבת גט לר"א
לכתוב כי עכו"ם אדעתיה דנפשיה כתב הרמב"ם )פרק ג מהלכות גירושין הלכה טו
קעביד ,כלומר שבגלל שהוא גדול ויש
בו דעת אז אפי' שהבעל אומר לו – טז(' :הכל כשרים לכתוב את הגט
לשם משהו מסוים חוששין שמא חוץ מחמישה ,גוי עבד חרש שוטה וקטן
העכו"ם יכוון לשם אחר ולכך הוא וכו' ,ולמה אין כותבין אלו החמישה
מפני שצריך לכתוב לשם האיש המגרש
פסול )עפ"י רש"י(. ולשם האישה המתגרשת והגוי על דעת
עצמו הוא כותב וכו' ,והעבד אינו בתורת
והנה בעבד לא חוששים שאדעתיה גיטין וקידושין לפיכך הוא פסול כעכו"ם
דנפשיה קעביד ,ואפי' שעבד לכל דבריו' ,עכ"ל.
ועכו"ם לא בתורת גיטין וקדושין ,כתבו
התוס' דלא פסלינן מי שאינו בתורת גיטין ובמגיד משנה כתב שהרמב"ן והרשב"א
וקדושין אלא היכא דבעינן שליחות. חולקים על הרמב"ם והם
סוברים שעבד כשר בין לכתיבת הטופס
ובטעמי הדינים מבאר הרמב"ן שעבד ובין לכתיבת התורף ,ולא פסלו עבד אלא
בשליחות ,וכאן א"צ שליחות ולכך
כשר לכתוב כי בדין לשמה
אין מעשה מיוחד אלא זה רק כוונה כשרה חתימתו של העבד.
בעלמא ובשביל לכוין לשמה לא צריך
להיות בתורת גיטין וקדושין .משא"כ וכן צ"ל לשיטת התוס' בדף כב ע"ב
הרמב"ם סובר שלשמה זה לא כוונה
בעלמא אלא זה חלות הגט ,והלשמה שכתבו שכל הפסול של עכו"ם זה
נותן שם גט כריתות לגט ולכן מי שאינו בגלל שהוא לא כותב לשמה ,וזה מה
שכתוב בדף כג ע"א שעכו"ם לא יכול
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קסט
בעצם כי הוא לא בתורת גיטין וקדושין, בתורת גיטין וקדושין לא יכול לעשות
ולכן הגר"א לא יכל לתרץ שערכאות גט לגט כריתות.
כשר. ובגמ' בדף י ע"ב כתוב שערכאות
ורב האי גאון יכול לתרץ כמו הפנ"י כלומר בי"ד של עכו"ם כשרה
כתיבתם.
שערכאות כשר כי לא חוששים
שאדעתיה דנפשיה קעביד ,וזה רק לפי ורב האי גאון אומר שאפי' אם יש עדי
הרמב"ן שסובר שהלשמה זה רק כוונת
מעשה ,ולכן אפשר להגיד שבערכאות מסירה ,אם יש עדי חתימה הם
כשר כי אין פה פסול בעצם אלא בעיה צריכים לחתום לשמה ואם הם לא
של לשמה ,ובערכאות אין בעיה של
לשמה .אבל לפי הרמב"ם שהפסול הוא חותמים לשמה זה פסול מדאורייתא.
בעצם ,לא יעזור שהעכו"ם יגיד שעל
דעת המגרש הוא כותב ,כי הוא פסול והקשה הגר"א לשיטת רב האי ,איך
בעצם מכיון שהעכו"ם אינו בתורת
בערכאות כשר הרי זה עכו"ם
גיטין וקדושין. ועכו"ם על דעת עצמו הוא כותב,
וממילא אין כאן לשמה .והגר"א חולק
ולסיכום :הגר"א סובר כמו הרמב"ם ואומר שאם יש עדי מסירה לא צריך
שלשמה נותן שם גט כריתות עדי חתימה.
ולכן בעבד ועכו"ם פסול ]עבד כי הוא
לא בתורת ועכו"ם כי על דעת עצמו הוא ובפנ"י כתב שבערכאות לא חוששים
כותב[ ,אבל רב האי גאון והפנ"י הולכים
כמו הרמב"ן שאמר שהלשמה זה רק שאדעתיה דנפשיה קעביד .וא"כ
כוונת מעשה ובעבד לא חוששים שעל למה הגר"א לא תירץ את שאלתו על רב
דעת עצמו היא כותב ,ובערכאות גם לא האי גאון ע"פ דברי הפנ"י שאמר
שבערכאות כשר ,אלא זה תלוי במח' של
חוששים כי הם נאמנים. הרמב"ם והרמב"ן ,והגר"א סובר כמו
הרמב"ם שאומר שעכו"ם פסול לא בגלל
שהוא לא עושה לשמה אלא זה פסול
•••
שלמה יוסף דייקין
סיכום סוגיית ערכאות
מבואר במשנה )י (:שאנחנו מאמינים מקור הדין וטעמו .הגמ' מבארת שזה
לערכאות לגבי שטר ראיה ,וצ"ב בגלל שהם רוצים שיאמינו להם ,ולכן הם
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קע
למה מאמינים להם .ולכאורה מאי שנא, לא ישקרו .מקשה המרדכי בשם הגהות
שהרי לתוס' שביארנו שזה משום תקנת אשרי ,איך יתכן שלמשה ואהרון אנחנו
חכמים ,כשם שיש תקנת חכמים בשטר לא מאמינים והרי גם לגביהם אנן סהדי
ראיה למה שלא יהיה גם בשטר קניין. שלא ישקרו .ותי' ב' תי' :א .כשהגוי
וגם לרש"י קשה כיון שמצווים על נאמן כמו בערכאות הוא כשר לעדות,
הדינים למה שלא יועיל גם לשטר מתנה אבל משה ואהרון מדאורייתא הם
פסולים .ב .כאן זה תקנת חכמים מיוחדת
כי גם זה נחשב בכלל דינים. שהשטרות של ערכאות כשרים כי הם
ואפשר לתרץ ע"י החקירה הבאה ,מה מקפידים על זה שיהיו אמיתים.
היתה התקנה של ערכאות ,האם ולכאורה נחלקו בזה רש"י ותוס',
רבנן החשיבו אותם כמו עדים כשרים,
או אפי' שהם עדים פסולים לעניין שרש"י פי' שהם נאמנים כי
הראיה סמכו עליהם .ואם נפרש כהצד הם מצווים על הדינים בכלל שבע
השני לפי זה יתורץ תוס' שכל התק"ח מצוות בני נח .ותוס' פי' ,שרבנן תיקנו
היתה רק לגבי ראיה שלגבי זה האמינו תקנה מיוחדת לערכאות שאנו יודעים
להם ,אבל לא בשטר קנין כי סו"ס שלא ישקרו .והתוס' רא"ש מסביר
העדים פסולים .ועל רש"י אפשר לתרץ שתיקנו כאן משום תקנת השוק שרק
ע"פ דברי הקצוה"ח סי' סח סק"א שכל כאן נצרכים לתקנה כי זה יותר מצוי
הציווי שמצווים על הדינים זה רק
בדינים ששייכים בהם ,ואילו קנין שטר שנצרכים לזה.
לא שייך בגויים ,וכיון שאין לגוי
שייכות בקניין שטר ממילא אינו יכול ויש להעיר על שיטת רש"י ,שלכאורה
להעיד על זה ,ולכן הבינה הגמ' שרק
לגבי ראיה ערכאות נאמנים ולא לגבי מש"כ שמצווים על הדינים זה
תלוי במח' הרמב"ם והרמב"ן,
שטר מתנה. שהרמב"ם סובר שהמצוה של דינים
היא שיאכפו את שאר המצוות,
והק' הפורת יוסף ,ע"פ ביאור הקצוה"ח והרמב"ן מסביר שדינים הכוונה שיהיה
להם חוקים .ולכאו' רש"י מסביר כמו
יש לשאול על רש"י מפני מה צריך
את הגז"ש לעבד ,הרי הגויים אינם הרמב"ן.
בתורת שחרורי עבדים ואף בלא הגז"ש
ויש להקשות מדברי הגמ' לקמן ,שהגמ'
א"א להכשירם .וצ"ע.
שואלת שבשלמא בשטר ראיה
מאמינים לערכאות ,אבל בשטר מתנה
•••
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קעא
חיים לייב לוינשטיין
בעניין הפסול בכתיבת עכו"ם
אבל אין לומר ששאלת הגמ' 'הא חספא רש"י ביאר שהגמ' יכלה לתרץ דכר"א
בעלמא הוא' שמתוך שהמשנה ובעדי מסירה ,אלא שזה תירוץ
כללה שטר קניין עם שאר שטרות א"כ דחוק ,ובסוגריים כתבו ברש"י דאע"פ
מדובר אפי' בכתבו עכו"ם כבשאר שהגמ' לעיל אכן הסבירה כר"א ,דווקא
שטרות ולכן פסול ,שהרי הגמ' לקמן שם היה הכרח לפרש כך ,אע"פ שלכאו'
כוללת את כל השטרות יחד עם גט ,ובגט מדסיפא ר"א מכלל דרישא לאו ר"א אך
ודאי מדובר שכתבו ישראל .משמע
מתוס' שבשטר קניין יש פסול שכתבו כאן אין הכרח להידחק.
עכו"ם ,רק שכאן אין להוכיח שאכן
בתוס' ד"ה חספא ,הקשו על רש"י שהרי
כתבו עכו"ם.
למסקנא הגמ' לעיל כן מעמידה
ובגדר הפסול ישנם כמה דרכים .התוס' כר"א ,ואע"פ שרש"י תירץ על כך
בסוגריים לכאו' לתוס' לא הייתה גירסת
רא"ש כתב שהפסול מצד שנכרי זו ברש"י ,או שתוס' סבר שאם הגמ'
אינו בתורת כתיבה .והתורת גיטין ביאר תירצה כך משמע שדרך התנא שאע"פ
שצריך שהמקנה יצוה בשליחות על שהסיפא היא ר"ש בשיטת ר"א גם
כתיבת השטר ,ונכרי אינו בר שליחות. הרישא ר"א ,וא"כ גם כאן אפשר להסביר
והמקור לכך שצריך ציווי בשליחות הוא שהרישא כר"א .אך הביא תוס' בשם ר"י
מהפס' "וכתוב בספר וחתום" שזה לשון שאפי' אם נעמיד כר"א עדיין יהיה קשה
ציווי .אך הקשה עליו הברכת יוסף שהרי שהרי זה מזוייף מתוכו אע"פ שבעדי
הפסוק של וכתוב בספר וחתום הוא על מסירה ובשמות מובהקין ,ואפי' אם נגיד
שטר ראייה ולא על שטר קניין ,ולשטר שבשטר קניין לא צריך עדי מסירה וא"כ
קנין יש פסוק אחר "ואקח את ספר לא שייך מזוייף מתוכו ,יש לדחות כי כל
המקנה" ,ועוד שאפי' בשטר ראיה לא מה שכשר בלי עדי מסירה ,זה רק אם יש
צריך שליחות ומשמע שהלשון "וכתוב" עדי חתימה כשרים ,אך כאן שהעדי
אינה לשם ציווי .ותירץ הישועות דוד, חתימה פסולים צריך עדי מסירה כשרים.
שכוונת התורת גיטין היא שמהות השטר ]הפנ"י מבאר לשיטת רש"י דכל מה
לשיטת ר"א היא הכתיבה ,וא"כ המקנה שפסלו בשמות מובהקין משום מזויף
צריך לכתוב או למנות שליח .אך האמרי מתוכו זה רק בגט ,אבל בשטר קניין אם
משה הביא להקשות בשם החידושי
זה שמות מובהקין כשר[.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קעב
פסול .אך המילואי משפט הקשה דא"כ הרי"ם מהגמ' בדף כו שר"א מכשיר
היה ראוי לומר ר"א מכשיר בכולן חוץ לכתוב את כל השטרות מראש חוץ מגיטי
מגיטי נשים ושאר שטרות .אך אולי נשים ,ומב' בתוס' שם שהכוונה גם
אפשר לדחוק כהגמ' בדף י :שאומרת לתורף ,והרי המקנה לא ציווה על הסופר
לכתוב ,ואחרי זה הגמ' אומרת שאפי'
'תני חוץ מכגיטי נשים' ,וצע"ק. במצאו באשפה ר"א מכשיר בשאר
שטרות שזה קשה גם לפי התוס' רא"ש,
וע"פ דברי הברכת יוסף דבשטר ראיה שהרי אולי נכרי כתבו ,ודוחק לומר
שמדובר כאשר ידוע שישראל כתבו
לא צריך שליחות ולכאו' אף לא והשליכו לאשפה .ומתרץ הברכת יוסף
צריך שהכותב יהיה בתורת כתיבה ,ניתן שבגמ' שם מדובר בשטרי ראיה שבהם
לפרש טעם דברי הגמ' בדף יא .אמר רבא לא צריך תורת שליחות כפי שכתב לעיל,
'האי שטרא פרסאה דמסרי ניהליה באפי אבל באמת בשטרי קניין אם כתבו עכו"ם
סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי',
שבשטר ראיה כשר אע"פ שכתבו עכו"ם.
•••
ד יא .
דוד אזולאי
בענין שמות מובהקים
אפי' שמות מובהקים פסול ואיך ר"י הק' בגמ' )יא :(.ה"ד שמות מובהקים,
אומר שלוקוס ולוס כשר ,ותירץ הרשב"א
שבגלל שזה ספק אם הם ישראלים או אור"פ כגון וכו' 'ובטאי' .וברש"י
עכו"ם ובגלל שיש קצת ישראלים גרס 'בטי' ,ותוס' כתבו שגרסינן בטאי
שקוראים להם לוקוס ולוס ,בזה ת"ק לא שהרי בטי שם ישראל הוא כדאמרינן
מחמיר ומכשיר .ועוד כתב הרשב"א :ואי בקידושין )ע (:בטי ברמות רוחיה לא
קשיא לך לוקוס ולוס הא לא מסקי קביל גיטא דחירותא שהיה עבד והיה
ישראל בשמהתייהו ובודאי הם גויים לא
היא שהרי אמרינן בגמ' 'דלא שכיחי מחזיק עצמו כישראל.
ישראל דמסקי בשמהתייהו' משמע שיש
ישראל שקוראים להם כך רק שלא מצוי. ונראה ליישב גירסת רש"י ,דרש"י
ועפ"ז י"ל דרש"י לשיטתו דשמות לשיטתו דשמות מובהקים איכא
ישראל דמסקי בשמהתייהו ,וכמו שביאר
מובהקים איכא ישראל דמסקי הרשב"א בדברי רש"י בע"ב ,שרשי"י
הסביר שר"י פשט את ספיקו של ר"ל לפי
רבנן דמתני' ,והקשה הרשב"א הרי לרבנן
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קעג
)בד"ה עדים( 'והכא הם שמות שאין בשמהתייהו ,ולכן בטי החזיק עצמו
מובהקים דהא מספקינן אי עכו"ם הם לישראל אפי' ששמו בטי וזה שם של
אי לאו ובשמות מובהקים ליכא לספוקי גויים משום שהוא סמך ע"ז שיש מיעוט
דפשיטא דעכו"ם הם דהא בכל דוכתי
לא חיישינן דילמא אתו למיסמך ישראלים ששמם בטי.
עלייהו' עכ"ל ,וכיון דלשיטת תוס' ליכא
מיעוט ישראל בשם מובהק אינו יכול ובשיטת תוס' י"ל שהחזיק עצמו
לפרש כרש"י שבטי החזיק עצמו
כישראל וסמך על מה שמיעוט בטי הם ישראל ולקח לעצמו שם
ישראל ,שהרי בכזה מקרה אינו שם שרובו ישראלים ולא שם שיש בו רק
מובהק. מיעוט ישראלים.
וביאר מורנו ראש הישיבה די"ל דגם
תוס' לשיטתם שכתבו לקמן ע"ב
•••
אבישי בן שושן
בענין שטר פרסאה דלית ליה קלא
בהדיוטות של עכו"ם דלית להו קלא, מבואר בגמ' )יא (.דשטר פרסאה יש
וא"כ מובן ששם כיון דאית ליה קלא
יגבה ממשועבדים ופה דלית ליה קלא ביכולתו להוציא מבני חרי,
יגבה מב"ח .וכן מבואר גם ע"פ דברי והקשו בגמ' הקשתה שיוציא גם
הרמב"ן הרשב"א והריטב"א שפירשו ממשעבדי ,ודחינן שכיון דלית ליה קלא
א"א להוציא ,דמכיון שהעדים החתומים
שבערכאות מוציאים קול. אינם ישראל לא יוציאו קלא ,ואז יטען
אולם לשיטת התוס' שפירשו כאן הלוקח ד'לא ידענא דמשתעבד לך'.
שמדובר בשטר פרסאה של וקשה על גמ' זו מהגמ' בדף יט ע"ב
ערכאות גם כן ,יש להקשות מה ההבדל
בין שטר פרסאה שלנו לשטר דרב פפא. שמסופר שם שרב פפא גבה
בשטר פרסאה מנכסים משועבדים ,וקשה
והרא"ש והרמב"ן הוצרכו לבאר שהרי כאן מבואר שגובה רק מבני חרי.
שמשנים את הגירסא בדף יט ורש"י שם פירש שרב פפא דיבר על
ע"ב ,שכותבים שם שגובה מבני חרי,
ולא רצו להעמיד כשיטת רש"י דיש שטר פרסאה של ערכאות של
הבדל בין ערכאות להדיוטות לגבי קלא, עכו"ם ,כלומר בתי דינים שלהם ,שאז הם
מוציאים קול ,ואילו בדף יא ע"א מדובר
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קעד
רואים את השטר שנכתב בלשון עברי הם דא"כ היתה הגמ' מביאה הבדל זה
מוציאים קול ,מכיון שרואים שהוא נכתב בחקירתה בדף י ע"ב ששם אמרו
שההבדל הוא האם מרעי נפשייהו או לא.
כהלכה ,או שגם חותמיו יהודים.
אך הרא"ש הקשה על שיטה זו,
ושיטתו היא אינה מתיישבת עם שיטת
שבירושלמי כתוב במפורש ששטרי
רש"י ,שלכאורה לפי דברי ערכאות גובים ממשועבדים ,ולא כשיטת
הקרבן נתנאל כל הפרסיים אינם בקיאים
בדיני שטר ואפי' ערכאות ,ולפי רש"י תוס' דלא גובים בין כך ובין כך.
ערכאות מהני ,וקשה איך מוציאים על זה
קול ,הרי הישראלים חושבים שזה חספא ולכן פי' דההבדל בין ב' הסוגיות הוא
בעלמא כיון שהפרסיים אינם בקיאים. אחר ,שבגמ' בדף יט ע"ב מדובר
דאין עדי חתימה כלל ,ובסוגיין מדובר
וקשה על שיטת רש"י ,שהראשונים
דיש עדי חתימה פרסיים שזה גורע.
ביארו טעם לכך שגוי פסול לעדות
מכיון דכתיב "אחיו" שכל גוי ואפי' בקי והמהרש"א הביא פי' נוסף ,ששם
אינו יכול להעיד ,ולפי דברי רש"י שאמר
שיש הבדל בין ערכאות להדיוטות ,מה מדובר בשטר פרסאה
ההבדל ,הרי אנשים לא מוציאים קול כי שכתוב בכתב עברי וחותמיהם עכו"ם,
יודעים שכל גוי פסול ,וגם ערכאות מדין וכאן מדובר שכתוב בכתב פרסי ,וממילא
מסביר שיש יותר קול כשזה כתוב בכתב
"אחיו" ,וצ"ע בשיטתו.
עברי ולכן יגבה גם ממשועבדים.
ולפי"ז גם מתבאר יותר שיטת הרא"ש
והקרבן נתנאל הוסיף לבאר ,שכיוון
דכתב שעדים פרסיים גורעים,
מכיון שהישראל רואים זאת ואומרים שהפרסיים אינם בקיאים בדיני
שטר ,הישראלים חושבים שזה כלום
שזה ודאי פסול. וממילא אינם מוציאים קול ,אבל אם
•••
ד יא :
יוסף שלום רז
בעניין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה
הדין הוא ,שכשיש לראובן כמה בעלי מהבע"ח לא יכול לקחת ממנו חפצים
חובות והוא ירד מנכסיו ,ואחד מחמת שגר רחוק ועד שיגיע יגמר לו,
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קעה
להיות קופץ מאיליו וחב לאלו מאחר וחבירו בא לסייעו עליו ותופס בשבילו
שלא עשאו שליח לתפוס' ,ומשמע שאם חפץ ,הוי תופס במקום שחב לאחרים,
שעכשיו הבע"ח האחרים אין להם מה
מינהו שליח קונה.
לקחת ולכן אינו קונה.
וא"כ צ"ב מה רש"י יענה על הראיות של
ויש לברר מה הדין כשהבע"ח עשה
תוס' מהגמ' בכתובות ומהסברא.
אותו שליח ,האם כאן יכול לתפוס
ור' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים )כתובות עבורו ,האם זה ידא אריכתא וכאילו הוא
בעצמו לקח ואין פה תופס בכלל ,או
פד ,(:תירץ בראיה מכתובות ,דיש שלא מהני להיות כידא אריכתא במקום
לחלק בין אם המשלח שלח לתפוס בלא
זכייה לבין אם שלח שיזכה ג"כ עבורו, שמחמת כך חב לאחרים.
ובסוגייא שם מדובר שיימר בר חשו מינה
שליח לתפוס בלא זכייה ובכה"ג גם בתוס' )ד"ה התופס( מבואר ,שאפי' אם
רש"י מודה שבמקום שחב לאחרים
ומזכה מדעת עצמו שלא קנה .אבל בב"מ עשאו שליח לא קנה ,ותוס' מביא
שם שמשמע ברש"י שאם מינהו שליח ראיה מגמ' ומסברא .הראיה מהגמ',
קנה ,היינו אם מינה שליח לתפוס עם שאיתא בכתובות )פד (:גבי יימר בר חשו
שאמר לשליח שילך לתפוס בשבילו חפץ
זכייה ,שבזה קנה. מהלווה והיו עוד בעלי חובות ואמרו
לשליח שהוי חב לאחרים ולא קנה,
ובענין ההוכחה של תוס' מסברא ,אין
ומוכח שגם אם מינה שליח לא קנה.
לתרץ שרש"י סובר שזכייה לאו
מטעם שליחות ,דהא רש"י לעיל )ט :ד"ה והראיה מסברא ,שלא יתכן שזכייה
יחזיר( כתב 'וזכין לו לאדם שלא בפניו
דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו תועיל ושליחות לא כי הרי
להכי' .ומבאר הקצוה"ח )סימן קה( שרש"י זכייה מדין שליחות.
יאמר שגם כשלא מינה שליח התורה
עשאתו שליח ,וזה רק כשלא חב ותוס' באו לאפוקי משיטת רש"י
לאחרים אבל כשחב לאחרים אם לא
מינהו שליח התורה מבטלת את וכדלהלן.
השליחות .אך אם עשאו שליח להדיא,
שרש"י בפ"ק דב"מ )י (.פירש מדוע
גם כשחב לאחרים קנה.
תופס לבע"ח במקום שחב
לאחרים לא קנה ,וז"ל' :דלאו כל כמיניה
•••
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קעו
איציק גולדברג
בענין מחלוקת ר"מ ורבנן אם שחרור עבד הוי זכות
לא היה חייב לזון אותו .ויש לבאר זאת מצינו שני סוגי שליחים בגט ,א .שליח
בב' אופנים ,א .שבעת שהוא היה עבד
האדון היה יכול להחליט שלא לזון אותו. הולכה .ב .שליח קבלה.
ב .המהרש"א מפרש שאם בזמן שהוא
היה עבד האדון זן אותו בחסד ,יכול שבשליח הולכה הבעל ממנה את
להיות שיזון גם אחרי השחרור ולכן זה
השליח ורק ברגע שמגיע הגט
לא חובה. ליד האשה מגורשת ,ובשליח קבלה
האשה ממנה אותו ,וברגע שהגט מגיע
ולעניין שאם האדון היה כהן ועכשיו
ליד השליח מגורשת.
הוא משתחרר הוא מפסיד
תרומה ,פי' בגמ' שהאדון היה יכול ובמשנה בדף יא ע"ב דנו כיצד הדין
להפסידו בתרומה לאו דווקא ע"י
השחרור אלא ע"י שהוא היה מוכר שאדון נותן גט שחרור לעבדו,
ונחלקו בזה ר"מ ורבנן ,שר"מ סובר שגט
אותו לישראל. שחרור זה חובה לעבד ולכן דינו כשליח
הולכה והשחרור חל רק מתי שמגיע
ובטעמו של ר"מ יש לעיין במה הוא לעבד ,ורבנן סוברים ששחרור עבד זה
זכות ולכן ברגע שזה מגיע ליד השליח
חולק על רבנן ,ולכאו' היה העבד משוחרר ,כי יש כלל שזכין לאדם
מקום לומר שר"מ חולק על הסברא שלא בפניו ,ופירש רש"י )ט :ד"ה יחזור(
הנ"ל וסובר שכיון שבפועל העבד 'דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי
מפסיד את המזונות ואת התרומה לכן
נחשב חובה ,אמנם בגמ' מבואר שלעניין שלוחו להכי'.
עבד של ישראל גם ר"מ מודה לרבנן
שההפסד של המזונות לא נחשב חובה, וטעם מח' ר"מ ורבנן ,בגמ' מבואר שיש
ורק לעניין עבד של כהן ר"מ חולק
שנחשב חובה ,ור"מ לא ס"ל את הסברא ב' דברים שהעבד מפסיד
שהאדון היה יכול למכור את העבד בשחרור ,א .מזונות -שכשהוא משתחרר
לישראל וע"י זה הוא מפסיד בתרומה. האדון מפסיק לתת לו מזונות ,ב.
ויש להסביר לפי המהרש"ל שתרומה זה כשהאדון כהן ,ע"י השחרור העבד
זכות אמתית שיש לעבד ,ולכן סובר ר"מ מפסיק לאכול תרומה .ואם כן קשה
לכאו' מדוע לרבנן זה נחשב זכות ,ופי'
בגמ' שלעניין המזונות האדון בכל מקרה
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קעז
ר"מ שזה חובה לעבד ולא זכות ,ותי' שאע"פ שיש בכוחו להפקיע את הזכות
בגמ' 'שעבדא בהפקירא ניחא ליה'. ע"י שימכור אותו לישראל ,מ"מ כל עוד
שהאדון לא מכר אותו הזכות קיימת
ונמצא לפי זה שר"מ ורבנן נח' בשני לעבד והשחרור מפקיע את הזכות הזו,
משא"כ במזונות לעולם לא היה לעבד
דברים ,א .בעבד כהן שמפסיד זכות אמיתית שיזון אותו רבו ,ולכן
את התרומה ע"י השחרור ,האם
מתחשבים בסברא שיכול למכור אותו השחרור אינו נחשב כחובה.
לישראל .ב .בעבד של ישראל ,האם עצם
השחרור זה זכות כי נוח לו להיות בן ולפי זה הקשו בגמ' ,בשלמה בעבד של
חורין או שזה חובה כי 'עבדא בהפקירא
כהן מובן מדוע לר"מ נחשב חובה,
ניחא ליה'. אבל בעבד של ישראל קשה למה סובר
•••
ד יב .
שמעון אדלר
בענין עשה עימי ואיני זנך
לחרות לרשב"ג ,ורבנן אומרים שזה לא מבואר בגמ' )יב (.שרב סובר שהאדון
עוזר אבל אם היה עוזר יכול לומר.
ומשמע לר' יוחנן שאם יש לו אפשרות לא יכול לומר לעבד עשה עימי
לחזר על הפתחים לא חייב לזונו ,משמע ואיני זנך אלא חייב לזונו ,ולר' יוחנן
שאם אין לו אפשרות חייב לזונו ,ומוכח יכול לומר לו ולא חייב לזונו ,ומשמע
שיש אופנים שלא חייב לפי רב ויש שהמחלוקת היא האם האדון חייב לזון
את עבדו ,שרב סובר שחייב האדון
אופנים שחייב לר' יוחנן. לזון את עבדו ,ור' יוחנן סובר שלא
ומבאר ר' ברוך בער ,שלכו"ע אין חיוב חייב לזונו.
מזונות גמור ,ומצד שני כולם וקשה ,שרואים בסוגיא שני צדדים ,צד
מודים שא"א לשעבד את העבד ולמנוע
ממנו מזונות ,והמח' היא מקומית מה א .האדון יכול לומר קח ממעשה
נקרא עשה עימי ואיני זנך ,שלרב זהו ידיך למזונותיך ואם לא מספיק לא צריך
שלוקח לו את המזונות ,וזה אינו יכול להשלים לו ,ומוכח שלא חייב לזונו,
לומר ,אבל לר' יוחנן זה לא שאני לא זן והרי אמרנו שרב סובר שחייב העבד לזון
אותו כי הוא יכול לחזר על הפתחים. את עבדו .צד ב .בשני בצורת יכול העבד
לומר לאדון או פרנסני או הוציאני
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קעח
חייב לה והוא יביא לה אח"כ ,ומפני מה ומביא ראיה לרב שאומר שהאדון גם
שמשום כך תקבל מע"י ,הרי זה קדוש יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ,מה הדין
אם הקדיש את מעשה ידי עבדו ,הגמ'
ומה זה תלוי אחד בשני. אומרת שהעבד לווה ואוכל עושה ופורע,
ושואלת הגמ' כשתוב שאם האדון לא
וכן בע"ע האדון חייב לזונו כי מקבל את מביא לו מזונות לא יכול להקדיש את
מעש"י ,אלא מדובר שמביא לו מזונות,
מע"י ,וזה תלוי אחד בשני ,לכן אם מוכח כמו היסוד של הגרב"ב שאין
הקדישו זה לא חל ,וזה הסוגיא לרב. האדון יכול לקחת את המע"י לשעבד את
רש"י כותב 'עשה עימי ואיני זנך' ,אלא העבד כשאינו מביא לו מזונות.
חוזר על הפתחים .ולכאורה ,מה מבואר בגמ' בכתובות )נח( ,שאשה
אכפת לאדון איך העבד יסתדר .ומוכח
כר' ברוך בער שלא יכול לשעבדו בלי בעלה זכאי במעשי ידיה וצריך
לזונו ולקחת לו את מעשה ידיו ,אלא לזונה ולא יכול להקדיש את מעש"י אם
צריך לדאוג לו למזונות ,ולכן אומר לו לא זן אותה ,והגמ' שם אומרת שהטעם
הוא אם בע"ע לא יכול לומר עשה עמי
חזור על הפתחים. ואיני זנך ,ק"ו באשה שלא יכול לומר.
הגמ' אומרת 'סד"א וחי עביד ליה חיותא וקשה מה הדימוי ,הרי אשה בעלה חייב
טפי' ,לכאורה מה זה שייך לאדון לזונה ומה הראיה מעבד עברי.
הרי זה מצוה של בני העיר מקלט .וגם אלא היה מקום לומר שנכון שהבעל חייב
מזה מוכח כר' ברוך בער ,שבגלל לתת לאשה מזונות אבל זה לא קשור
ששיעבד אותו צריך לדאוג לו למזון, להקדש ,ההקדש חל כפי המע"י של
ולכן סד"א וחי עביד ליה חיותא טפי ולא האדון ,והמזונות אינו שייך לזה ,שהוא
יכול למנוע מהעבד את החיותא טפי כי
בעיר מקלט זה המזונות הבסיסיים.
•••
ד יב :
הלל ווברמן
הקדש בפחות משווה פרוטה
אבל אם האדון זן את העבד והעבד רוצה למדנו מדברי רב שאדם שמקדיש ידי
לאכול יותר ,מבואר בגמ' שהעבד יכול
ללוות ולפרוע ממעשה ידיו ,והק' איך עבדו ,אם האדון לא מאכיל את
העבד ,העבד יכול לאכול ממעשה ידיו,
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קעט
את הדין שלנו שם כי אצלינו זה דין יכול העבד לפרוע ממעשה ידיו הרי זה
בפחות מש"פ. הקדש ,ותי' שמדובר בפחות פחות
האחרונים שואלים שתי שאלות על משווה פרוטה.
רש"י :א .כשהאדון מקדיש יוצא מהגמ' שתי נקודות :א .שהעבד
את ידי העבד כל מה שיוצא מידיו קדוש,
ואיך בפחות מש"פ אינו קדוש .ב .הגמ' יכול להשתמש עם המע"י כדי לזון
אומרת שניחא להקדש שלווה ואוכל את עצמו .ב .שהעבד יכול לקחת
ועושה ופורע כדי שישביח ,וקשה למה ממעשה ידיו בפחות פחות משווה
צריך שיהיה ניחא הרי זה לא הקדש. פרוטה ,וההקדש לא חל על זה.
והסטייפלער מתרץ שיש שני חלקים על הנקודה הראשונה הק' ר' ברוך בער,
בהקדש ,הממון וההקדש, איך יתכן שאנחנו נותנים לעבד
ובפחות מש"פ הממון חל אבל זה לא להשתמש עם מעשה ידיו ,הרי גם אם זה
נהיה קדוש ,ואז שתי השאלות ניחא להקדש ,מכל מקום זה קדוש .ומת'
מתיישבות ,א .שאכן זה ממון של הקדש שבעצם אדם רגיל ניזון ממעשה ידיו
אבל אין בזה בעיה כי זה לא קדוש ,ב. ובעבד אם לוקחים לו את המע"י חייבים
צריך שזה יהיה ניחא להקדש כי זה לזון אותו ואם אף אחד לא זן אותו יכול
ממון הקדש. להשתמש בהם.
וזה מתיישב לשי' רש"י ,אבל לתוס' על הנקודה השנייה הק' תוס' ,אם
השאלה השנייה עדיין קשה ,היות בפחות מש"פ זה לא הקדש למה
ולא היה בכלל דעתו להקדיש למה צריך המשנה בב"מ שמביאה חמש דינים על
ש"פ לא מזכירה את הדין הזה ,אלא
שיהיה ניחא להקדש. אומר תוס' שמדובר שהאדון הקדיש רק
את המע"י ששווים יותר מפרוטה אבל
והמהר"ם שיף מתרץ שאפי' שזה שייך
בפחות מפרוטה זה לא הקדש.
לאדון ,מכל מקום הוא רוצה
שזה יגיע להקדש והוא רוצה שיהיה מה הסטייפלער מתרץ על שאלת תוס'
שהכי נוח להקדש. שהמשנה שם באה ללמדנו
שלא צריך יותר מפרוטה ולכן לא כתוב
ר' נחום מתרץ שבאמת זה לא של
הקדש ,אבל ההקדש יכול להכריח את
העבד לעבוד כדי שזה יהיה שווה פרוטה.
•••
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קפ
ד יג .
אליהו משה נברוצקי
בענין קנין מעמד שלשתן
שמה טעם להצריך את הדעת והרצון של התבאר במשנה )יג (.שאם נתן כסף
הנפקד ,הרי הממון הזה שייך למפקיד
וזכותו של המפקיד לעשות מה שרוצה לשליח שיתן מנה לפלוני
בכסף שלו .ולכן צריך לומר שההגדרה והשליח לא הספיק לתת למקבל עד
של קנין של מעמד שלשתן שזה לא שהמשלח מת ,יתנו לאח"מ .והתבאר
סתם קנין אלא מדין זכי שהנפקד מזכה בגמ' שזה דוקא במקרה של צבורין
את זה למקבל ,ואפי' שהוא לא עשה ומונחין בקרן זוית .והק' בגמ' ממ"נ אם
כאן שום קנין של זכייה ,אבל רבנן עשו מדובר במשלח בריא שמת למה בצבורין
את שאינו זוכה כזוכה .ובזה יתורץ מה יתן הרי הוא לא משך ,ואם המשלח הוא
ששאלנו שהרי זה ממון של המפקיד שכיב מרע אז אפ' שזה לא היה צבור
ולמה יש הו"א שצריך להיות בידע יתן ,מכיון שדברי שכי"מ ככתובים
וברצון של הנפקד ,ולפי מה שהתבאר, ומסורין דמי .ומת' ר' זביד לעולם
צריך את הרצון של הנפקד כי זה מדין בבריא ,וכדרב הונא דאמר רב הונא אמר
זכייה וזכייה זה רק מדעתו ולא שייך רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד
שלשתן קנה ,דהיינו שהמפקיד אומר
זכייה בע"כ. לנפקד תן למקבל את הכסף שהפקדתי
אצלך ,וכשהוא אומר לנפקד את זה
ולכאו' אפשר לומר שזה כוונת תוס' המקבל שמע את זה וזה גופא הקנין,
לעיל שאומר שקנין במעמד שלכן אפשר לתת לאחר מיתה.
שלשתן והנפקד גוי לא מהני ,מכיון שכל
הקנין הזה זה מדין זכי ובגוי לא שייך התוס' דנים האם הנפקד הזה יכול
זכייה .ומעתה קשה שביארנו בדעת תוס'
מה הצד שצריך את הרצון של הנפקד, להביא למקבל אפי' בע"כ ]של
אבל מה הצד לומר שאין צריך ,וצריך הנפקד[ ,דהיינו האם זה יועיל לתת
לומר כיון שהיה קשה לנו אם זה מדין למקבל בע"כ או שלא יועיל .והר"ן
זכייה למה צריך מעמד שלשתן הרי זה הרמב"ן סוברים שצריך את הדעת של
כמו כל זכייה רגילה שלא צריך מעמד
שלשתן ,ומזה שצריך מעמד שלשתן היה הנפקד.
מקום לומר שאפי' בע"כ של הנפקד זה
והק' הפנ"י על כך שתוס' הסתפק בדבר
ולר"ן ולרמב"ן היה פשוט כך,
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קפא
שבשלמא בממון נותנים לאחר מיתה מועיל מטעם שזה במעמד שלשתן ,ולכן
כיון שמיגו שיכול לזכות לעצמו יכול הסתפקו התוס' בזה.
לזכות לאחרים ,אבל גט שלא יכול
לזכות לעצמו לא יכול לזכות לאחרים, ובזה יתבארו גם דברי המשנה שאדם
ולכן בגלל שלא זוכה לאחרים לא יכול
לתת לאחר מיתה ]ומוכח שזה מדין מביא לשליח גט והשליח לא
הספיק לתת עד שהמשלח מת ,לא יתנו
זכייה[. לאחר מיתה ואפי' במעמד שלשתן,
•••
ד יד .
צבי בדמן
ביאור בדברי הרשב"א
ומתרץ החת"ס ,שהרמב"ם כותב שזה בגמ' )יד (.אמר ר' זירא כשהוחזק כפרן.
כשומר שמסר לשומר אוהבו, כתב הרשב"א שאפשר לתרץ גם
שאפי' שהוא חבירו אם זה מוריד
מהשמירה השומר הראשון תמיד חייב שמדובר שהשליח חבירו של
באחריות על כל מה שיקרה לפיקדון המפקיד ,ולא אכפת לו שיהיה ביד
אצל השני .ולכן גם אצלינו שמוסר ליד
השליח ,שהולך בדרך ויש אונסים מגרע המפקיד.
מהשמירה ,ולכן רק אומר שחייב
באחריות אפי' שזה זכות גדולה והק' החת"ס שפוסקים הלכה כהרשב"א
למפקיד. ומצד שני פוסקים הלכה כרב ,והרי
שהרשב"א זה בשיטת שמואל ,כי שמואל
ומקשים ,שלפי"ז לא מובן לשון הגמ' סובר שדין חזרה ואחריות שווים שאם
יכול לחזור בו חייב באחריות ואם לא
'והרי אין רצונו שיהיה פקדונו פטור ,אבל לרב שבין אם חוזר ובין אם
ביד אחר' ,משמע שאם זה אוהבו לא תמיד חייב באחריות ,אינו מיושב ,כי
אפשר ,והרי מגרע מגוף השמירה שעד לרשב"א זה זכות גרידא ,כי הוא חבירו
עכשיו זה היה ביד המשלח שהתחייב של המפקיד ולא צריך אחריות ,ולרב
באחריות ועכשיו זה ביד השליח שפטור תמיד חייב באחריות גם אם לא יכול
מאחריות .ועוד קשה שהרשב"א אומר
לחזור בו.
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קפב
ולכן עדיף להעמיד בסברא שכתובה שאם זה אוהבו וחבירו שפיר ,והרי
במשנה מפורשת ולכו"ע. מגרע בשמירתו.
ועל השאלה השניה מתרצים ,שיש ומתרצים על השאלה הראשונה שגם
באמת מי שחולק על הרשב"א לשיטת רב שלא סובר את
משום כך ,ומוסיף שהוא מגרע יותר, הסברא שמחלקים בין השומרים ,יש את
שעד עכשיו התחייב המשלח גם באונס הסברא של אין רצונו שיהיה פקדונו ביד
אחר ,וכמבואר במשנה בדף כט ע"ב,
ועכשיו המשלח חייב רק בפשיעה.
•••
ד כד .
מני רוט
בענין השבת ירושה ביובל ]למ"ד דכלקוחות הן[
המשנה ,לרב כולם פוסלים חוץ מן במתני' )גיטין כד' (.כל גט שנכתב שלא
הראשון ,ולשמואל כולם פוסלים ואף
הראשון ,לזעירי ור"א כולם פוסלים חוץ לשום אשה פסול – כיצד'...
מן האחרון ,ור"י סבר שכולן אינן פוסלים והמשנה מביאה שם ארבע דוגמאות:
כלל ואף האחרון .וטעמייהו ,כיוון
שלזעירי ור"א ספק אין ברירה ולחומרא א .גט שכתבו אחר להתלמד וכתוב בו
בבת כהן פוסלת ,משא"כ לר"י שוודאי
אין ברירה ולכן המקרה האחרון אינו שמו ושם אשתו.
פוסל שהרי אינו מגרש כלל .והגמ'
מביאה דר"י אזדא לטעמיה בברייתא ב .גט שכתב ראובן לאשתו ובסוף לא
דאחים שחלקו שסבר ר"י דכלקוחות הן
גרש בו ומסרו לראובן אחר ששם
ומחזירים ביובל משום דאין ברירה. אשתו כשם אשת חברו.
ורש"י )בד"ה לקוחות הן( מפרש וז"ל :דאין ג .ראובן שהיו לו שתי נשים ושם
ברירה דאיכא למיחש חלק שתיהם רחל וכתב לגדולה ונמלך
שנטל זה היה ראוי לאחיו והחליפו לגרש בו את הקטנה.
והינו לקיחה וחוזר ביובל לתחילתו
משום מצות יובל והדר שקליה ד .אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה
כדמעיקרא .עכ"ד. אגרש בו.
ונחלקו רב ושמואל ,זעירי רב אסי ורב
יוחנן בדין בת כהן בכל אופני
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קפג
מעצמה הוא צריך לקחת אותה מתפוסת ויש שני חלקים ביובל :א .שהמכירה
הבית ,וזה כוונת רש"י.
חוזרת והוא הדין אי יש חלוקה בין
]ולכאורה יש לדון אם הברכת אברהם האחים שהחלוקה חוזרת למה שהיה
קודם החלוקה וזה בעצם דין אפקעתא
ס"ל כחילוק הפנ"י ,וע"י דמלכא .ב .לאחר שנתבטלה חלוקת
האיסור הקרקע ניתנת לתפוסת הבית הירושה הראשונה צריך לדון האם יכול
והיורש לוקח אותה חזרה כי צריך לחזור לחלוקתו הקודמת או שצריך
להישאר אצלו מדין ממון ,או שלא
חלוקה מחדש] .ועל זה נידונינו[.
וחידש בענין אחר .ודו"ק[.
וצ"ב הרבה בדבריו ,שהרי כל דין יובל
אבל לכאורה קשה על זה ובכללות על
הוא שיתן ,ושואל הפני יהושע מה
דין ההשבה ביובל ,שהרי כל דין מועיל לדין ההשבה ביובל שהיורש צריך
יובל הוא שהקרקע פוקעת לגמרי ואין להחזיר בכך שאומרים לו שיעשה כאילו
שום בעלות עליה ונעשית הפקר ,וא"כ החזיר ע"י שיחזיר לתפוסת הבית ,ואז
גם לביאור הפנ"י מה שחילק בין ממון מיד יקח בחזרה ,והרי זה תמוה ביותר.
לאיסור שהיובל אינו מפקיע איסורים אלא מבאר הפנ"י הפנ"י שיש בדיני
לכאורה אינו נכון ,שהרי כאמור דין יובל ירושה שני חלקים :א .דין ממון שבזה
הוא הפקעה גמורה מהבעלים ומפקיע גם שכל אחד מתמקח עם השני וזה בעצם
איסור ]שהרי אם אדם קונה קרקע בשנה המקח וממכר כאן .ב .דין איסורים,
לפני יובל ועדין לא הביא ביכורים אין ומבאר הפנ"י שעל הקרקע יש דין השבה
צריך להביא ,וא"כ חזינן שכן מפקיע ביובל מדין הממון שבזה ,אבל חוזרת
איסור[ .וכן לברכת אברהם ק"ק שאין לו
זכות לקחתה כדמעיקרא ]אלא אם יעשה מיד מדיני האיסורים שבקרקע.
חלוקה נוספת ,ואולי אפ' לתפוסת הבית
אינו חוזר שהרי יובל מוציא להפקר, והברכת אברהם שואל על רש"י מדין
וא"כ צ"ע אם לתפוסת הבית כן חוזר וזה
לכאו' תלוי האם ירש קרקע או פירות פדיון הבן או תרומה ,ששם
בספק האב אינו נותן לכהן והכהן מחזיר
ודו"ק[ .וצע"ג. לו מיד ,אלא האב מלכתחילה לא נותן.
וא"כ למה כאן בירושה הבן כן צריך לתת
והמצפה איתן כמדומני עונה על זה ולקחת חזרה .אלא מבאר הברכת אברהם
את דין ההשבה ביובל של ירושה,
ואינו מובן לי ,עיין שם. שבאמת אה"נ לא צריך לתת את חלקו
חזרה אלא שבגלל שזה דין ביובל אז
והנה מהרמב"ם הל' שמו"י פי"א הכ' הקרקע כן חוזרת כמו כל קרקעות
העולם ,וא"כ עד כמה שהקרקע חזרה
נראה שפסק שם כר"י וז"ל:
'האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין
ביובל חלקן זה לזה ולא תתבטל חלוקתן
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קפד
והפנ"י כתב שגם לר"י אין ברירה מכמות שהיתה וכו' ,ואחרי היובל
לוקחין כל אחד חלק חבירו' ,ונראה
לחומרא ,וא"כ לפי מה שביאר שרצה לומר כרש"י ,ומה שכתב שכל
הגר"ח ,גם אם אמרינן אין ברירה אין אחד מקבל חלק חבירו רצונו לומר שכן
הביאור שכלל לא היתה חלוקה והירושה מחליפין חלקיהן ,אבל בתוך כל חלק אין
נמצאת בתפוסת הבית ויש בין האחים עושים חלוקה נוספת ,וממילא זה כרש"י
שותפות בירושה ,אלא הביאור הוא שגם שלא עושים חלוקה מחדש ,וא"כ קשה
אי אין ברירה כן מתחלקת החלוקה אבל
אין אנו יודעים חלק של כל אחד מהו, עליו מה שהקשנו לעיל.
וא"כ מבאר ר' חיים איך מתקיימת
חלוקה והרי אין אנו יודעים לחלקה לכל והנה הגר"ח ז"ל הביא את הרמב"ם הזה
אחד האחים שיהיה חלק שלו ,אלא
כשמתחלקים בירושה לוקחים האחים כל והקשה עליו קושיה זו ,ומה
אחד חלק סתם ואומרים הם אחד לאחיו שלכאורה לא מובן ברמב"ם מה התכוון
אם חלקי נמצא אצלך הרי אתה מוכרו לי במ"ש שאין מתבטלת חלוקתן כלל,
תמורת חלקי שאצלך וכן להיפך ,וממילא מפרש בזה הגר"ח שבדין חלוקת הירושה
ביובל אין מתחלקים שוב ,וגם א"נ יש בה שני דינים וכל מהלך חלוקת
דוודאי אין ברירה נשאר הספק אולי מה הירושה הוא מטעם שני דינים :א .ירושה
שלקח כן שלו ומה שלקח אחיו זה חלק ב .מקח וממכר ,וא"כ מסביר שע"י זה
אחיו והמע"ה שיוכיח לאחיו שמה שכל אח לוקח חלק אחד והאח השני
לוקח חלק שני נודע שמה שהאחד נטל
שלקח זה חלקו של אחיו. החלק שיש בידו כעת אינו שזה חלקו
המגיעו ,אלא שעל ידי שכל אחד מאחיו
אבל א"נ לפירוש הראשון דגם למ"ד נטלו החלקים אשר בידם ממילא חלק
שאצלו יהיה שלו כי כל אח מפקיר את
אין ברירה אין הירושה מתחלקת חלקו לטובת אחיו ע"מ שהחלק שאצלו
לחלקים אלא הם כשותפים בה ,הרי יהיה שלו ,וא"כ יוצא שזו היא בעצם
עכשיו שכן חלקו בה הרי זה מקח גמור החלוקה ,ואם כך החלוקה מתבצעת הרי
שכל אחד מקנה לחבריו את חלקו שעצם החלוקה היא כן מדין מקח
בשותפות ,וא"כ זה יחזור בכל יובל וממכר ,אבל הירושה עצמה היא מדין
והבכור הפסיד את חלקו פי שתים ,ואין ירושה ,דהיינו שמה שמגיע לו חלק
בזה דין ירושה כלל ]ומכל מקום כל זה בחלוקה זה מטעם הירושה שיש לו בה
רק באופן שרוצים לחלוק שהרי אין הם חלק ,וא"כ זה יחזור ביובל מדדני המקח
וממכר אבל עד כמה שיש בזה ירושה
מחויעבים לחלוק[. גמורה וירושה אין חוזרת ,אז אינו צריך
לחזור ביובל ולכן לוקח בחזרה ואפ'
וכל זה למ"ד אין ברירה ,אבל אי יש
ביובל עצמו.
ברירה אזי הירושה מתחלקת ואין
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קפה
]ויש לחקור )בסתמא( האם כל הפשטים חוזרת ביובל שהרי כל חלק מוברר שהוא
של בעליו.
האלו הם רק בקרקעות וירושת
קרקע ,או שלא אבל רק קרקע חוזרת והנה האבי עזרי בשיעורים על הדף
ביובל ,או דלמא שזה בממון ג"כ
ולשון קרקע זה לישנא נוחא יותר ולאו מביא את השאלה לעיל ועונה
ע"ז כך ,שכל דינו של רב יוחנן
דווקא ודו"ק[. שהאחים מחזירים ביובל וחידוש רש"י
והרמב"ם שחוזר כדמעיקרא כמות
ולי נראה לומר בזה חילוק הפוך בין שהיה ,כל זה רק ביובל ראשון ,אבל
משא"כ ליובל שני מהחלוקה אין מחזיר
רש"י לרמב"ם ,שבאמת אה"נ כאמור .וטעמו שמחלק את זה על אותו
והרמב"ם סבר לא כרש"י והבין שכן יסוד של הגר"ח שהזכיה של כל אח
צריך לחזור ולחלק מחדש שהרי כתב בירושתו דהיינו שיכול ויש לו זכות
בסוף דיבורו שהם מחליפים 'כל אחד לקבל חלק בירושה מתוך כולה זה מדין
שייקח חלק של כנגדו' ,ונראה להסבירו ירושה ,ויש בזה עוד דין של מקח
לא כהאבי עזרי אלא להיפך ,שעצם וממכר בצורת החלוקה של הזכיה בין
החלוקה זה שמחליפים ואפ' רק החלקים הבנים ,וא"כ הם מתחלקים כרגיל
גם נקרא חלוקה וממילא רש"י לא כחלוקת מקח והם כלקוחות ,אבל יש
כהרמב"ם אלא שמחדש שכן מחזיר בהם דין ירושה ג"כ כדלעיל וא"כ ברגע
ביובל ומקבל את אותו חלק ,אבל כ"ז רק שכשמגיע יובל והם מחזירים ומכ"ש
ביובל הראשון ]וזה כדי שלא יקראו הרמב"ם הם לוקחים כל אחד חלק
לקוחות[ ,שהרי לרש"י כשמחזירים כל חבירו וממילא כבר אין חלוקה ומקבל
אחד חלקו לתפוסת הבית ואח"כ לא מאליו את חלקו של האחר .וזה מה
מתבצעת חלוקה חוזרת דהיינו שאין שום שהבין ברמב"ם ,שמה שמחליפים
ויכוח או הסכם או כל דבר אחר שגורם חלקיהם אין זה נקרא חלוקה ,כי סבר
למקח בעצם אלא שכל אחד לוקח את שחלוקה היא חלוקה ממש שכל חלק
חלקו שלו ]ואפ' לגר"ח אין מקח לפי מחלקי האחים מתפרק ומתחלק לחלקים
הפשט שלו שהרי כל חלק הוא שלו אחרים ,וכאן שאין עושים זאת אלא רק
ויתברר ששלו מעיקרא[ ,וממילא אין מחליפים חלקיהם בשלמות הרי שכבר
שום מקח וממכר ביובל השני ,שהם כבר אין כאן מקח ואין הם קרויים לקוחות,
לא כלקוחות אלא יורשים וא"כ לרש"י אבל דין יורשים יש לאחים כי כל כח
הם לא נקראים לקוחות ,אבל לרמב"ם השייכות בקרקע והזכות בזה מדין
גם ביובל השני יחלקו ]דהינו הפוך ירושה ,וא"כ הכל רק ביובל הראשון
מהאבי עזרי[ ,וזה לכאורה נראה כך משא"כ ביובל השני שהם כבר לא
ברש"י שהרי כתב שנותנים לתפוסת
הבית ואח"כ חוזרים ולוקחים כמו שהיה לקוחות כדאמרינן לעיל.
מעיקרא ,וא"כ הרי שלא היתה חלוקה
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קפו
'הרי זה ספק גירושין' ,ולכאורה נראה אלא כל אחד לוקח את חלקו שלו ]ואולי
שסבר שאין ברירה ונשאר ספק עד כן צריך לברר את מהלך הגר"ח להבנה
שיחליט ,אבל הים של שלמה אינו גורס זו שהרי לפי"ז זה עצם הבירור כשאדם
את המילים 'ספק גירושין' וממילא יוצא לוקח את החלק אז עצם הלקיחה ,ואף
שסובר הרמב"ם פה שיש ברירה לחומרא אם לא עשה ולא בירר כלום זה המכר
כזעירי ,וא"כ קשה עליו מהרמב"ם כאן
שרואים שסובר כרב יוחנן ומביא ראיה שבירושה .ודו"ק[.
מכאן ומהרמב"ם בבכורות פ"ו הי'
ומהגמ' שם וצ"ע למה התכוון ואיך ולכאורה צריך לתמוה על דברי רמב"ם
להביא משם ראיה ,אבל הר"ן כן גרס
ע"פ הים של שלמה שגורס
כפשוטו וכן המשנה למלך. ברמב"ם בגירושין פ"ג ה"ד שמביא שם
את המשנה בחלקה האחרון שנתן לסופר
שיכתוב לאיזו שארצה וכותב הרמב"ם
•••
ד כה :
אלעזר מונק
ביאור בשיטת ריב"ם ור"ת במעשר לקוח
מלאכה היה כבר בידי הכותי ,ובשלמא בגמ' )כה (:הוכיחו מהמשנה של הלוקח
לשי' ריב"ם בב"מ )פח (.שאם כבר היה
חייב בידי המוכר ע"י הגמר מלאכה תו יין ,שלר' יוסי ור' יהודה ור"ש אין
לא פקע חיוביה ,אבל לשי' ר"ת שם ברירה .והגמ' בעירובין )לז (.מקשה
שאומר להיפך שאם הגמר מלאכה היה לשיטת ר"ש דסובר דלית ברירה ,ששם
ביד המוכר פטור ואם ביד הלוקח חייב, אמר שאדם יכול להחליט משחשיכה
צ"ב .וכן קשה לרמב"ם הלכות מעשר האם עירובו ערוב ומשמע דאית ליה
ברירה ,והגמ' שם מחלקת שלגבי עירוב
פ"ז ה"א שפוסק כר"ת. שהוא דרבנן יש ברירה ,אבל מעשר
וביותר קשה ,שהרי שיטת ר"ש במנחות שהוא דאו' ולכן אין ברירה.
)סו (:שאפשר להפריש משל וקשה ,שהרי בב"מ )פח (:יש דרשה שמה
כותים על של עכו"ם ולא משל כותי על
של ישראל משום דאין מפרישים שחייב במעשר זה "תבואת
מהפטור על החיוב ,ומוכח שסובר שכותי זרעך" ולא לקוח ,וכאן זה קנוי מהכותי
וכל החיוב זה דרבנן ,ולכאו' הגמר
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קפז
שהגיע לידיו לפני שזה נעשה טבל גרי אריות ויש קנין לעכו"ם להפקיע מידי
שחייב לעשר. תרו"מ ,וא"כ היה נראה לשיטתו שאינו
חייב כלל ,שהרי כשהמירוח היה ע"י
ואולי אפשר לתרץ כעי"ז גם לשיטת עכו"מ אפי' מדרבנן אינו חייב .ומתרץ
הפנ"י שמדובר שזה ענבים של ישראל
ר"ת ,שהיה ראוי להיות שיהיה שמכר לכותי שעשה מהם יין ומכרם
החיוב רק מדרבנן כי זה נמכר לאחר לישראל .ומעתה קשה אף לשי' ריב"ם,
מירוח ,שכ"ז כשזה נמכר לאחר מירוח שהרי לשיטתו אם מוכר לפני מירוח ודאי
שמחייב בתרו"מ משא"כ מירוח של שפטור .ואולי לשי' אינו קשה ,שהרי
הכותי שאינו מחייב ,ולכן זה נקרא הפנ"י אומר שמכר לכותי כשזה היה עוד
זרעך כיון שהגיע לידו לפני מירוח מחובר דאל"כ אסור לישראל למכור
שמחייב ,כמו שאמרנו לשי' ריב"ם שזה טבל ,וא"כ כאן זה כן נקרא זרעך כיון
לא לקוח כיון שהגיע לידו לפני שהיה
ע"ז שם טבל.
•••
ד נב :נג .
משה רוזן
בענין היזק שאינו ניכר
שנפרצה אומר לו גדור חזרה ונפרצה איתא במסכתין 'המטמא המדמע
אומר לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה
ה"ז קידש וחייב באחריותו' ,והק' התוס' והמנסך בשוגג פטור במזיד
הא הוי היזק שאינו ניכר ולא שמיה היזק, חייב' ,מ"ט למ"ד היזק שאינו ניכר
ותי' ,נראה לר"י דהא ודאי חשיב היזק שמיה היזק בשוגג פטור כדי שיודיעו,
הניכר דהא ניכר הוא שהוא כלאים ולמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק
כשרואה הגפנים בשדה ,מוכח להדיא במזיד חייב משום קנסא שלא ילך
מדברי התוס' דהגדר בהיזק שאינו ניכר ויטמא טהרותיו של חבירו ]ונפק"מ אם
הוא היזק שאינו נראה לעין. משתלם מהבנים[.
וכן לכאו' מוכח בגמ' בב"ק )צז :(.אמר ובגדר הדבר מהו אינו ניכר צריך ביאור,
רב הונא נסדק שאמרו דמשלם ונראה לבאר בב' אופנים.
כשעת הגזילה היינו נסדק ממש ופסלתו
שאמרו דאומר לו הרי שלך לפניך היינו א' .היזק שאינו ניכר' כפשוטו ,היזק
אשר אינו ניכר לעין .ולכאו' זה מוכח
בתוס' )ב"ב ב (:דאיתא בגמ' 'מחיצת הכרם
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קפח
מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית פסלתו מלכות דאינה יוצאה במדינה זו
דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה ובאחרת ,ורב יהודה אמר דפסלתו מלכות
שהפחית דמיהן' עכ"ל .מוכח מדבריו היינו נמי נסדק ופסלתו היינו פסלתו
דהגדר הוא האם נשתנה דבר או נפסד מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת ,ופרכינן,
הדבר בעצם גוף החפץ ,ולכאו' לא לר"י דאמר פסלתו מלכות היינו נמי נסדק
תליא הדבר בראיה ובשביל להיחשב מאי שנא מתרומה ונטמאת דאומר לו הרי
שלך לפניך ,ומשני תרומה לא מינכר
נזק צריך היזק בעצם. הזיקא הכא מינכר הזיקא .וז"ל רש"י 'לא
נשתנה מראיתה משאר חיטים' ,משמע
ברמב"ן ב"דיני דגרמי" מוכח כגדר זה, דהגדר בהיזק שאינו ניכר הוא שינוי
מראה .ולהלכה נפסק כר"י וכן פסק
דשואל להלכה דהיזק שאינו הרמב"ם )פ"ג ה"ד מהלכות גזו"א( ,ואין לחלק
ניכר פטור ,מדוע טבח )שוחט( שקלקל בין גזילה להיזק דהא בסוגיין )נג (:פרכי'
חייב ,בשלמא הגרמה ועיקור דזה היזק למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק מהא
הניכר שרואים ההיזק ע"י התבוננות דגזל מטבע ונפסל ,תרומה ונטמאת ,חמץ
בקנה וושט ,אלא בשהייה והדרסה הא ועבר עליו הפסח ,משמע דאין לחלק בין
לא ידיעא ,זה קושיית הרמב"ן ,ומת' גזילה להיזק .וכן מוכח בתוס' )ב"ק צח(.
דל"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה לגבי השף מטבע של חבירו )לרבה( דפטור
עצמה היא ההיזק דלא הוי שחיטה אלא משום דסובר כרב הונא דפסלתו מלכות
הוי כמתיז ראשה בסיף והרי ניכר בין היינו פסלתו ולא נסדק ,הרי דמדמין
חיה לשחוטה ,ואי קשיא לך א"כ מפגל גזילה )סוגיא דרב הונא( להיזק )סוגיא דרבה(
נמי ליחייב מכיון שבעיקר השחיטה היה
היזק ,י"ל שחיטה הוי ניכר היכא דאיכא בנידון ד'ניכר'.
פסול שחיטה שלא שחטה אלא נבילה
דזה בעצם שנשתנתה מחיה לנבילה ב .היזק שאינו ניכר הגדרתו תלויה
במקום מחיה לשחוטה ,אבל היכא
דשחיטתו שחיטה אך איסור אחר הוא באם נשתנה משהו בעצם הדבר
דגרם לה ואין השחיטה נחשבת כנחירה דהיינו בעצם גוף החפץ ,וכל היכא דלא
או כמתיז ראשה אלא השחיטה כשירה נשתנה כלום בגוף החפץ זהו היזק
דהא השחיטה מוציאה מידי נבילה שאינו ניכר ,ולא תלוי כלל האם נראה
ואיסור אחר הוא דגרם לה לאיסור
אכילה ,באמת לא הוי ניכר דבאיסור זה ההיזק בעיני אדם.
לא נשתנה גוף הבהמה אלא זהו איסור
אחר דלא נמצא בגוף הבהמה .משמע ולכאו' כך למד הרמב"ם )פ"ז ה"א
מדבריו דהגדר בהיזק שאינו ניכר הוא
שינוי בגוף הדבר ,וכן הוכיח רבינו מהלכות חובל ומזיק( ,וז"ל 'המזיק
ממון חבירו היזק שאינו ניכר ,הואיל
הקצה"ח )סי' שו סק"ט(. ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו
פטור מן התשלומים דין תורה ,אבל
ליקוטי שושנים • מתורת תלמידי הישיבה קפט
מידי נבילה ,והחומרא שהחמירו הוי רק השו"ע )סי' ש"ו ס' ד' ה'( פסק דטבח
על האכילה וע"כ הוי היזק שאינו ניכר,
אבל אם עשה הקלקול בחומרא ואפי' שקלקל חייב רק היכא שניבלה
יתירה שאנו מחמירים בהגרמה ועיקור ודאי ,אבל אם ניבלה מספק כגון ששהה
דהו"ל בעצם השחיטה הוי היזק הניכר, במקצת או שלאחר השחיטה מצא הסכין
דהא הקלקול בעצם השחיטה הוי, פגום ולפני השחיטה היה שלם לעניין
משא"כ שהייה במקצת הוי חומרא ממון לא מפקינן מספק .וכתב ע"ז
באכילה ,וע"כ אפי' מצד חומרא יתירה הרמ"א אע"ג שאנחנו נוהגים לאוסרו
חייב דהיה לו ליזהר כדברי תרומה"ד לאכילה מ"מ לא מפקינן ממונא מספק,
דהא הוי קלקול בעצם השחיטה .ולכאו' ותרומת הדשן כתב דמפקינן ,ומ"מ שכרו
להדיא מוכח דהגדר בהיזק שאינו ניכר
הוי כפי שהגדרנו דרק היכא דהוי בגוף הפסיד דאולי בסכין פגום שחט.
הדבר ה"ז היזק ניכר. ומביא הקצה"ח )סק"י( ש"ך שהעלה
והקשה הנתה"מ על דברי הקצה"ח, כדעת תרומת הדשן שכתב לענין
טבח אומן ששוחט בשכר וקלקל
דאם חומרא לא הוי כמתיז השחיטה בדבר שאין אנו מחמירים בו
ראשה לאחר שרבנן אסרו האכילה הוי אלא לחומרא יתירה ,כגון שהייה כל דהו
היזק ,ואי היזק הוי ודאי הוא ניכר דהא וכמו שאנחנו מחמירים בכמה וכמה
'כל מה דתקון רבנן כעין דאו' תקון' חומרות בהלכות שחיטה ,ובאמת מדאו'
וצריך להיות כמתיז ראשה ,עכ"ד .ולא זה היתר גמור ,האם חייב הטבח לשלם
זכיתי להבין דבריו ,דהא ודאי דהקצה"ח או לא ,נראה שכל חומרא כה"ג
יסכים דאם היא נבילה הוי ניכר אבל שמפורשת בהלכות שחיטה שהטבחים
מכיון דבשהייה כל דהו הוי רק חומרא )שוחטים( לומדים הלכות אלו ,אם קלקל
לאכילה ובודאי יצאה מגדר נבילה והוי חייב לשלם שיודע שאם יעשה הקלקול
היזק שאינו ניכר ,ושהייה כל דהו לא הזה תיאסר השחיטה והיה לו ליזהר ולכן
גרע מפיגול דהרמב"ן כתב דזה היזק
שאינו ניכר מכיון שהשחיטה בהכשר חייב לשלם ,עכ"ד תרומה"ד.
הייתה רק המחשבה פסולה והיא זו
שהזיקה ומנעה ממנו לאוכלה ,וה"נ וכותב רבינו הקצה"ח על דבריו דלכאו'
לדידן החומרא שבאכילה היא זו
שהזיקה והוי היזק שאינו ניכר ,וזה דברי בקלקול ע"י שהייה כל דהו
הקצה"ח שסבר שהנזק צריך להיות בשוגג דהו"ל היזק שאינו ניכר דפטור
בגוף הדבר ולא משנה האם תקון רבנן, בשוגג דהא כל מה שזה חומרא יתירה לא
דתליא מילתא האם הנזק נעשה בגוף הוי כמתיז ראשה בסייף כפי שביארנו
לעיל דטבח אומן שניבלה ודאי ה"ז ניכר
הדבר או לא. דהא הוי כמתיז ראשה בסייף ,אבל
בשהייה כל דהו הוי חומרא יתירה רק
לענין אכילה אבל השחיטה ודאי מוציאה
מתורת תלמידי הישיבה • ליקוטי שושנים קצ
עשה שינוי כל דהו הוי שינוי לענין הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק )פ"ז ה"א(
גזילה למיקני.
פסק דהיזק שאינו ניכר הוא רק
ובגמ' אצלינו )נג (:שמדמים גזלן למזיק היכא שנשתנה בגוף החפץ או נפסדה
צורתו כדביארנו לעיל ,ולעומת זאת
דמקשי' אליבא דמ"ד היזק שאינו הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה )פ"ג ה"ד(
ניכר שמיה היזק מגזל מטבע ונפסל פסק כר"י )ב"ק צז (.דאמר דפסלתו מלכות
משמע דמדמים היזק לגזילה ,היינו רק נמי הוי כנסדק ולא דמי לתרומה ונטמאת
למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק דבדין דהא לא מינכרא והכא מינכרא ,משמע
הוא ששינוי קל יחשב גם כהיזק דהא דהרמב"ם פסק דהגדר הוא האם מינכר
אפי' אינו ניכר הוי היזק ,וזהו שיטת
הרמב"ם דשף מטבע אין זה מזיק שלא ונראה לעין.
חיסר כלום בגוף החפץ אבל שינוי ודאי
איכא ,וגם בפסלתו מלכות איכא שינוי ויש ליישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי
ואם הוי היזק בניזקין ה"ז דומה לגזילה.
הקצה"ח )שפ"ו סקי"א( שמסביר
ומה שתוס' )ב"ק צח (.מדמין גזילה שיטת הרמב"ם ע"פ הרשב"א )ב"ק שם(
שהקשה האיך רבה אומר דשף מטבע
למזיק ,דתוס' כתבו דלרבה השף חבירו פטור והלא מבואר שם )צו' (:זוזי
מטבע פטור ,כי ס"ל כרב הונא שפסלתו ועבדינהו נסכא קני' ולא מצינו מחלוקת
הוי פסלתו מלכות ,דהא אם הוא סבר בזה ,והיאך בשף מטבע הוא פטור ,וי"ל
כר"י דפסלתו מלכות הוי כנסדק כ"ש שף דלענין זוזי ועבדינהו נסכא הוי לענין
משמע דמדמין גזילה למזיק ,ולרמב"ם גזילה ,והכא לגבי השף מטבע הוי
לא קשה ולא מידי דלגבי שף מטבע לעניין נזיקין דיש לו טענה מאי
פוסק הרמב"ם כרבה משום דינא דגרמי אפסדתיך ,דהיינו בניזקין היכא דליכא
דלא ניתן לחייב מסתם מזיק דהא לא חיסרון בגוף הדבר יש לו טענה מאי
ניכר ,והוא לשיטתו דצריך שינוי בעצם, חסרתיך ויהיה פטור ,ולכן לדידן
משא"כ לגבי הגוזל מטבע ונפסל הוא בסוגיית היזק שאינו ניכר ובסוגיית השף
פוסק כר"י דלגבי גזילה מספיק ראיה מטבע פסק הרמב"ם דחייב רק היכא
שנשתנה בגוף הדבר דיש לו טענה דמאי
להיקרא גזלן. חסרתיך ,ולענין גזילה פסק כר"י דאפי'
•••
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
הערות במסכת גיטין
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search