בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קכט
טיגון בשמן עמוק של שביעית
שמ למדורה
שמ ע"ג טבלה
בשביעית איכא אכילה והדלקה
הגבלת שימושי
מיני אדלקות – ספק הירושלמי
חילוק בי' חלות' לבי' שימוש'
חידוש ,להרמב" אי די' שוה לכל נפש'
מי זאת עולה
החומץ משביח את הבצלים אך הוא עצמו שאלה :האם מותר לטגן מאכלים כגון
נפסד ונפגם ,ולגבי שביעית כבר הורה
הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ה 'צ'יפס' או 'פלאפל' בשמן עמוק
פעמיים כי הדרך שבה אנו נוהגים בפירות של שביעית.
שביעית היא כדוגמת מנהגנו בתרומה
וז"ל) :הלכה ב( לאכילה ולשתייה כיצד, לכאורה נראה להתיר כיון שהשמן נאכל
לאכול דבר שדרכו לאכול ,ולשתות דבר
שדרכו לשתות ,כדין תרומה ומעשר שני. יחד עם הירק ]דאל"כ היה צד
)הלכה ג( ולא ישנה פירות מברייתן כדרך לאסור שהרי השמן רק משמש לבישול
המזון ודמי לכיבוס בגד ביין שביעית
שאינו משנה בתרומה ומע"ש ,ע"כ. שנחלקו בזה הראשונים רש"י ותוס'
במסכת סוכה אי חשיב הנאתו וביעורו
וא"כ יש לדמות את תהליך כבישת שוין או לא דאף שמתנקה עכ"ז ההנאה
השלימה היא רק בלבישה ואף כאן השמן
הבצלים בחומץ לטיגון הירקות מתקלקל תוך כדי טיגון ובו זמנית המאכל
בשמן עמוק – דבתרוייהו יש ריוח לבצל נתקן אבל הנאת האכילה תהיה רק אחר
מהכבישה או לירק מהטיגון ,והשמן או שנפסד השמן[ אלא שיש לעיין ברמב"ם
החומץ נאכל יחד עם הירק אך גם )תרומות פי"א ה"ד( וז"ל :אין כובשין בצלים
בכבישה וגם בטיגון מתקלקלים השמן של תרומה בחומץ של תרומה מפני
והחומץ ולפ"ז נראה כי יש להחמיר בהאי שמפסיד החומץ ,וביאר הרדב"ז כי
בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קל
אלא יניחהו במקום המוצנע ויותר מקב טיגון כיון שהשמן מתקלקל בטיגון
לסאה לא ינפה אפי' יש לו מי שיאכל את ומתחמצן ודמיא לבצלים וחומץ – ואה"נ
השאר דהוי כהפסד שאין דרך לאכול את שגם ייאסר לטגן ירקות בשמן של תרומה.
הנשאר אבל בשני רעבון שמצוי אוכלין
להשאר מותר לנפות כמו שרוצה אפי' אין ניפוי סולת
משאיר אלא מעט מאד ,עכ"ל. ודין זה דכבישת בצלים דמי למאי דכתב
שמ למדורה הרמב"ם )תרומות י"א ה"ה( וז"ל :הרי
שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה
ואם היה כח בידי הייתי יוצא לחדש עד שיוציא קב או קביים מן הסאה לא
ישליך את השאר מפני שהוא ראוי
דהוא טעמא דאין נותנים שמן לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע .דרך
שביעית לתוך המדורה ,שהמקד"ד חידש אמונה סקנ"ח וז"ל :קב או קביים מן
כי איסורו דאינו שוה לכל נפש כיון הסאה .אבל לא יותר מזה ואפי' אם יש לו
דאדם חשוב אינו משתמש לאור המדורה מי שיאכל את השאר דהוי כהפסד
והגרח"ק ביאר כי החיסרון 'דאין דהנשאר אין דרך לאכלו ובשנת רעבון
תועלתו ניכר' כיון דבלא"ה איכא מדורה שמצוי אוכלין למה שישאיר מותר אפי'
ולפ"ד הוי משום 'בזבוז' ונפק"מ בשופך יותר מזה דלא הוי הפסד כיון שמצוי
שמן ואז מדליק ,דלטעמא דהגרח"ק יש אוכלין ואפי' מסלת עד שאין משאיר אלא
היתר אך לטעמא דידי לא נתיר כיון
שעצם הדלקת מדורה בעזרת שמן הוי מעט מאד ,עכ"ל.
'בזבוז שמן'. וחזר בדרך אמונה על ההלכה לגבי
שמ ע"ג טבלה הלכות שמיטה פרק ה סקי"ח וז"ל:
כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג
ונראה דטעמא דבזבוז הוא מקור בשביעית וא"צ לאכול עם המרסן והסובין
ואם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים
האיסור להתעגל ע"ג טבלא אלא סולת גמור יכול לנפות בנפות הרבה
כדכתב הרמב"ם )הלכות תרומות פרק יא הלכה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה אבל
ו( וז"ל :אבל לא יתן שמן ע"ג טבלא של לא ישליך את השאר מפני שראוי לאכילה
שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו ,עכ"ל.
א .אלא שאחר השיעור עורר הרב ר' אליהו אלטרמן שליט"א כי אין דומים כלל דינא דבצלים לדינא
דמסלת כיון שבעצם מסלת הרי הוא 'ממשיך' בתיקון הלחם שהחל בו מאז הטחינה והניפוי הראשון
אלא מאי -דהאי גברא חביבה עליו פת נקיה ולצורך זה מבזבז כמות גדולה של קמח ,אבל בנידו"ד
פעולת כבישת הבצלים הרי היא נידונת כשימוש בחומץ שיפעל בתור 'חומר כבישה' עבור הבצלים וזהו
גדר שונה לגמרי שמקלקל חומץ עבור תיקון הבצלים ,ולכן אין לדמות כלל דינא דמסלת שהוא שייך
לסוגיית בזבוז לטיגון בשמן עמוק או כבישה בבצלים שהם שייכים לסוגיית 'שימוש בחומר' לצורך
תיקון מאכל אחר.
בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קלא
מצינו ברמב"ם )שמיטה ויובל פ"ה ה"ו( וז"ל: ובדרך אמונה הלכות שביעית )פרק ה
ולא יפטם את השמן ,ע"כ. סקמ"ח( הורה את הדין הזה לענין שמן של
שביעית וז"ל :אבל לא יתננה אפי' ע"ג
ואם כנים אנו יש כאן ק"ו לאיסור שהרי טבלא של שיש להתעגל עליה וכ"ש ע"ג
קטבליא שמתעבד אלא אפי' ע"ג שיש
אם בשמן שהותר לאכילה ושתיה שאין בולע אסור שא"א לקנח הכל בגופו
וסיכה בכלל שתיה ,נאסר עלינו להגביל וע"כ ישאר קצת ע"ג הטבלא והולך
את שימושו ולצמצמו רק לסיכה בלבד, לאיבוד נמצא מפסיד אלא אם רוצה לסוך
על אחת כמה וכמה שיש לאסור בהגבלת
השמן לשימושי הדלקה שאינה מכלל גופו יקח בידיו ויסוך ע"ג גופו ,עכ"ל.
שתיה אלא הותרה רק מדרשת הפסוק
'תהיה' שהורחב ההיתר גם להדלקת הנר בשביעית איכא אכילה והדלקה
וכ"כ הרמב"ם בפרק ה הלכה א וז"ל:
פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה אלא שעכ"ז יש לחלק כיון דיש הבדל
ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה ,מפי
השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר גדול בין שביעית לתרומה – כיון
ולצבוע בה צבע ,עכ"ל .אלא שטעם זה ששביעית ניתנה להדלקת הנר ואפילו
לגבי פיטום שמן שביעית אינו מוסכם בשמן הראוי למאכל אדם ,משא"כ
לכ"ע וכמש"כ בדרך אמונה )שמיטה פרק ה
סקל"ה( וז"ל :ולא יפטם את השמן .לשום בתרומה שאסור להדליק בשמן טהור.
בו תבלין ושרשי בשמים מפני שהוא
מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן וא"כ נמצא כי אכן טיגנתי והפקעתי את
משחה שאינו ראוי אלא לסיכה ואף על גב
דשמן של שביעית ניתן לסיכה אבל אסור השמן מייעודו למאכל אדם אבל
להפסידו מכלל אכילה שלא יהא ראוי עכ"ז עדיין נותרה עליו קדושת שביעית
אלא לסיכה בלבד וי"א שהטעם משום בהא דראוי להדלקת הנר ,ובזה יהיה
שהתבלין ושרשי בשמים בולעים את הבדל בין כבישת בצלים בחומץ של
השמן של שביעית ואח"כ זורקין אותם שביעית שבודאי יש לאסור לבין מקרה
והוי הפסד ולפ"ז אם בישלו תחלה את דנן כיון שבחומץ אחר שכבשתי בו הרי
עיקרי הבשמים במים ואח"כ נתנוהו נתקלקל ואבד מייעודו לאכילה ואינו ראוי
בשמן שיתן בו טעם כיון ששוב אינו בולע לכלום וכיון שפקעה ממנו קדו"ש זה
מהשמן מותר אבל להטעם הראשון ג"ז
ממש כאילו הפסדתי אותו בידיים.
אסור ,עכ"ל.
הגבלת שימושי
ונמצא כי לפי הטעם השני אין כלל
אבל עכ"ז יש מקום לטעון לאיסור כיון
חסרון להפקיע את השמן
מאכילה ולהגבילו לסיכה בלבד שבכ"ז הגבלתי את שימושי השמן
להדלקת הנר בלבד ומצינו כדוגמת ענין
זה ברמב"ם )תרומות פי"א ה"ג( וז"ל :ואין
מפטמין את השמן מפני שהוא מוציאו
מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה וכן
בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קלב
שוין – אין לבורית קדו"ש ,וממש כשם והאיסור לפטם שמן איהו גופיה אסור
שצביעה המוגדרת כהנאתה וביעורה שוין מטעמא דנוהג מנהג בזבוז בשמן
יש בה כח להחיל קדושה על 'מיני שהסממנים סופגים שמן ואינו יכול
הצובעין' וכן שרינן לצבוע ביין שביעית. לסוחטו לגמרי ודמי ממש לאיסור סיכת
ויש לבאר כי הרמב"ם הבין דכביסה היא גופו ע"ג טבלת שיש.
'שוה לכל נפש' ואף 'הנאתה וא"כ יש מקום לצדד כי נתיר להגביל את
וביעורה שוין' ולכן זה כח הגורם 'חלות
קדושה' על מיני כבסים ,אבל אין בזה כח השמן להדלקה בלבד ]ואף שיד
להתיר 'שימוש' בפירות שביעית הראויים הדוחה נטויה לומר כי היתר סיכה אלים
למאכל עבור תשמישי כיבוס. מהיתר הדלקה[.
וכן צביעה היא 'שוה לכל נפש' ואף מיני אדלקות – ספק הירושלמי
'הנאתה וביעורה שוין' ולכן יש אלא שיש לחקור אם שמן העומד
להחיל 'קדושת שביעית' על מין הצובעין.
ובאמת ,לולי הרחבת ההיתר שלמדנו להדלקה בלבד חלה עליו קדו"ש
מהמילה 'תהיה' היינו אומרים כי אין ויסוד השאלה מתחיל בספק הירושלמי
היתר לצבוע בפירות שביעית הראויים מסכת שביעית פרק ז וז"ל :מיני
למאכל אדם ,ובאה התורה ולימדה כי לא אדלקות מה אית לך כגון ההן פקיעה
רק שחלה קדו"ש על מין הצובעין אלא
גם שרינן להשתמש בפירות שביעית וההן וורד ,עכ"ל.
לצורך הצביעה. שאם נבאר בירושלמי כי מדובר במיני
וזה בדיוק ההיתר המיוחד של שימושי שמני הדלקה שאינם שמני מאכל
ונכריע כי אין קדו"ש בשמנים כאלו –
ההדלקה בשמן של שביעית כיון נראה פשוט שייאסר עלינו לטגן את
שלולי גזירת הכתוב הייתי אומר כי אף הירק כיון שבפעולה זו מפקיעו
שחלה קדו"ש על 'מיני אדלקות' 'שהרי מקדושת שביעית ודמי ממש לכבישת
היא שוה לכל נפש' ואף 'הנאתה וביעורה
שוין' אך עכ"ז לא הייתי מתיר להדליק בצלים בחומץ.
בשמן של שביעית ובאה דרשת הכתוב
חילוק בי' חלות' לבי' שימוש'
'תהיה' והתירה אפילו זאת.
ולענ"ד יש להוכיח כי יש במיני אדלקות
אבל לגבי כל הענינים שאינם 'שוים לכל
קדו"ש מתוך דברי הרמב"ם
נפש' בזה גם לא תחול קדו"ש על שנקט כי יש בבורית קדו"ש אך עכ"ז לא
הצמח עצמו ולכן 'צמחי מלוגמא' אין התיר להשתמש באוכלין ע"מ לכבס,
בהן קדו"ש כלל וכ"ש שאסור להשתמש ולכאורה יש בכאן תמיהה דהא אם
'הנאתו וביעורו שוה' יש להתיר כביסה
במאכלי אדם לצורך מלוגמא. ביין של שביעית ואם אין הנאתו וביעורו
בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קלג
כ' – כ"א שביאר בטוב טעם ודעת את חידוש ,להרמב" אי די' שוה
מהלכי הרמב"ם בהבנת הסוגיא. לכל נפש'
ועוד כתב ערוך השולחן )סי' תקי"א סעי' ב ולולי דמיסתפינא אמינא דבר חדש כי
– ג – ד( וז"ל: הרמב"ם ס"ל דלית לן כלל האי
גידרא דשוה לכל נפש ואית ליה רק
ומותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו 'הנאתו וביעורו שוין' ]משום שסבר
כרבנן וס"ל נמי דרבנן פליגי אדר"י לגמרי
ורגליו אבל לא כל גופו כן שנינו ולית להו טעמא דשוה לכל נפש[ ובאמת
במשנה שם ופירשו רבותינו בעלי התוס' 'מיני מלוגמא' חיילא עלייהו קדו"ש ורק
וכמה מהראשונים דהטעם הוא משום אסור להשתמש במאכל אדם לצרכי
דבעינן דבר השוה לכל נפש וזה אינו ראוי
אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו מלוגמא ,וממש כדוגמת 'מיני כבוסה'.
שוה לכל נפש וכן פירשו הטעם גבי איסור
מוגמר שיתבאר בסי' זה ומעולם לא ומצאתי און לי מדברי הערוך השולחן
ריפרף אדם בטעם זה וכל הפוסקים
)אורח חיים סימן תצה סעיף יט(
סוברים דהלכה פסוקה היא:
שנקט בפשטות כי להרמב"ם אין כלל
וכבר כתבנו בסי' תצ"ה סעיף י"ט וכלל דין שוה לכל נפש בדיני יו"ט וז"ל:
ודע שיש לי תמיה רבה על הרמב"ם
דברמב"ם לא נמצא כלל דין זה שהשמיט בהלכות יום טוב הדין דבעינן
דבעינן דבר השוה לכל נפש ובטעם דבר השוה לכל נפש ובכתובות ז' .מפורש
דאיסור רחיצת כל גופו הוא משום להדיא דאיסור מוגמר הוא משום דבעינן
גזירת מרחצאות ואיסור מוגמר משום דבר השוה לכל נפש וכן פירשו רש"י
מכבה ושכן מוכח מהרי"ף ובארנו שם והר"ן על איסור דמוגמר במשנה דביצה
מילתא בטעמא בסעיף כ' דהרי"ף ]כ"ב [:וכן במשנה דשם ]כ"א [:באיסור
והרמב"ם דחו זה מהלכה ומותר אפילו לחמם חמים לרחיצת כל גופו כתבו התוס'
אינו שוה לכל נפש ושכן מוכח להדיא ]בד"ה לא[ דטעם האיסור הוא משום
דאינו שוה לכל נפש אלא למעונגין
בפ"ק דכתובות ע"ש: והרמב"ם בפ"א דין ט"ז כתב בטעם
האיסור להחם חמין בשביל רחיצת כל
וז"ל הרמב"ם בפ"א דין ט"ז רחיצה גופו מטעם גזירת מרחצאות ע"ש וכן
מבואר מדברי הרי"ף שם שכתב דהאיסור
וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה הוא משום גזירה ע"ש ובטעמא דמוגמר
ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר כתב הרמב"ם בפ"ד דין ו' הטעם משום
יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מכבה דבעת שנותן המוגמר על הגחלים
מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו מכבה האש ובשום מקום לא הזכיר טעם
ידיו ורגליו אבל כל גופו אסור משום השוה לכל נפש ,עכ"ל .ועיי"ש בסעיפים
גזירת מרחץ וחמין שהוחמו מעיו"ט
רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על
דבר זה אלא בשבת בלבד עכ"ל מיהו זה
בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קלד
ויסוד זה דלית ליה להרמב"ם דין 'שוה דווקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור
אבל בחמין שהוחמו ביום טוב אסור
לכל נפש' כבר הוזכר ע"י רבינו לרחוץ כל גופו אפילו אבר אבר
יהונתן אייבשיץ לגבי היתר העישון ושהוחמו מעיו"ט מותר אפילו כל גופו
ביו"ט ששם צירף את שיטת הרמב"ם בבת אחת כמו לכנוס באמבטי וכיוצא
דלית כלל גדר 'שוה לכל נפש' וממילא בזה אבל ר"י בעל התוס' והרא"ש ז"ל
עישון מותר כיון שהותר הבערה לצורך פסקו דלרחוץ כל גופו אסור אפילו
הותרה נמי שלא לצורך וא"צ כלל לדון בחמין שהוחמו מעיו"ט כמו בשבת וכן
אם עישון הטבק שוה לכל נפש או לא. המנהג ודין חמי טבריה כמו בשבת
כמ"ש בסי' שכ"ו ]ונ"ל דהולכין
וא"כ לא מופקע כי גם בדיני שמיטה לא לשיטתם דלר"י והרא"ש דבהוחמו ביום
טוב הוה איסור תורה משום אינו שוה
חישב הרמב"ם דין זה של 'שוה לכל נפש גזרו של עיו"ט אטו יום טוב
לכל נפש' והא ראיה דלא הזכירו כלל. משא"כ להרי"ף והרמב"ם דבהוחמו
ביום טוב אינו אלא משום גזירת מרחץ
ושמחתי באומרים לי כי הגרש"ז א"א למגזר עיו"ט אטו יום טוב דהוה
אויערבאך זצ"ל )שו"ת מנחת גזירה לגזירה[ ,עכ"ל.
שלמה תניינא סימן קכג( גם הוא נקט בדעת
הרמב"ם כי מיני מלוגמא חיילא עלייהו וכאן חידש ערוך השולחן ביאור נפלא
קדו"ש וז"ל :אמנם נראה דלהלכה לא
קיי"ל כהירושלמי הנ"ל ולא מצרכינן כלל במחלוקת השו"ע והרמ"א –
הנאת כל אדם ,דהא אמרו בירושלמי ריש שהרי השו"ע התיר לרחוץ ביו"ט כל
פ"ח דשביעית שנוהג שביעית גם במיני גופו במים שהוחמו מעיו"ט ,אבל
מלוגמאות אף על פי שאינן אלא לחולים, הרמ"א כתב שהמנהג לאסור ועתה יש
ומוכח שגם הרמב"ם סובר כן להלכה לבאר כי הכל תלוי בעיקר האיסור להחם
דהא פסק ]בפ"ה משמו"י ה"ט[ שאין חמין ביו"ט להרחצת כל גופו – השו"ע
צובעין לבהמה אפי' מאוכלי בהמה מפני ס"ל כהרמב"ם דליכא דין 'שוה לכל
שאין קדושת שביעית חלה על צבעי נפש' וממילא איסור חימום מים לרחיצת
בהמה ואפי"ה פסק דעושין מלוגמא כל גופו הוא גזירה וא"כ אין טעם
לאדם מאוכלי בהמה ,ואי אין נוהג לאסור חמין שהוחמו מע"ש דהוי גזירה
שביעית במיני מלוגמאות מסתבר שהיה לגזירה ,ואילו הרמ"א ס"ל כר"י ורא"ש
אסור לעשותו אף מאוכלי בהמה .ונלענ"ד דס"ל דאיכא דין 'שוה לכל נפש'
דאפשר שדין זה תלוי אי דרשינן מקרא וממילא איסור חימום מים לרחיצת כל
דלכם לרבות כל צרכיכם או דמרבינן ליה גופו הוא דאורייתא ולכן יש מקום לגזור
ברחיצה בחמין שהוחמו בעיו"ט אטו
מקרא דתהיה.
חימום לכתחילה.
איך שיהיה ,נמצא כי ודאי שיותר קל
להחיל קדושה על מין מסויים
בת טיגון בשמן עמוק של שביעית שבע קלה
מאשר להתיר להשתמש לצרכו במאכל לשיטות הנוקטות כי אסור לצמצם את
אדם מובהק ,ומעתה נמצא ק"ו -שאם שימושי השמן הכא שאני שהרי כל
בשמן למאכל הותר השימוש להדלקה – הצמצום הוא 'אגבי' ולא בידיים שהרי אני
ק"ו שיש קדו"ש על השמן שמוגבל עוסק במעשה 'כבישת בצלים' וטעם
החומץ נכנס בבצל ורק החסרון באבדן לשימושי הדלקה בלבד.
כמות גדולה וזה אינו 'הפסד ממש' ולכן ויש לבאר את ספק הירושלמי במיני
נראה שאין להחמיר.
אדלקות שחקר אם עצים שרגילים
ברור שאסור בשביעית לכבוש בצלים להדליק בהן דינם כסתם עצי הסקה שאין
הנאתם וביעורן שוה או שעצי הדלקה
בחומץ של שביעית כיון שבזה חמירי טפי שהנאתן בשעת ביעורן או
מפקיעו מקדושתו בצורה מופרזת ,וכן שאפשר עוד לבאר כי מיירי במיני זרעים
ייאסר להרבות בניפוי ע"מ לקבל סולת שאינן נאכלין ורק אחר המיצוי מופק מהן
זכה יותר מקב לסאה ,וכך יהיה בכל דבר השמן ]כגון זרעי קיקיון[ וזה מה שחקר
בזבוז מופרז שגורם שלא ייאכל.
וברור שאסור לטגן בשמן עמוק של הירושלמי אי חיילא ע"ז קדו"ש או לא –
כיון שיש מקום לומר דהשמן מגיע רק
תרומה שמוציאו מכלל מאכל והופכו אחר שבאו 'פנים חדשות' אבל דברים
לאינו ראוי לכלום שהרי לא ניתנה תרומה שעומדים רק להדלקה פשוט שחלה
טהורה להדלקת הנר. עלייהו קדו"ש.
אך פשוט שמותר לאדם לבשל כמות
גדולה ע"מ 'שיהיה בשפע' ואף שיודע מי זאת עולה
שלא הכל ייאכל כיון שעוסק בהכנת
מאכל ומה שנותר ולא נאכל הוי גרמא ונמצאת המסקנא:
בשב ואל תעשה שהותרה. ברור שעדיין נותרה קדו"ש על שמן
שכל כולו עומד להדלקה בלבד כגון תשובה :מותר לטגן בשמן של שביעית
'טיגון עמוק' ואף שרוב השמן שמן שנתערב בו נפט ,ולפ"ז נראה כי אין
לאסור את הטיגון בשמן עמוק ואף שרוב ייפסל מאכילה – משום שעדיין השמן חזי
השמן אזיל לקלקול כיון שיש לו עדיין להדלקת הנר ,וכאן לא ניחוש לשיטות
תקנה בהדלקה ,ואף שיש צד לחשוש
האוסרות 'צמצום השימושים'.
בת קדו"ש בשאריות מזון גברא או חפצא שבע קלו
קדו"ש בשאריות מזון גברא או חפצא
שאלה :אדם האוכל מאכלים מפירות שביעית ושייר מעט מזון בצלחתו
– האם עליו להשליך את המותר לפח השמיטה או כיון דרגילותו
להשליך לאשפה בשאר שנים – הרי שגם עתה בשביעית פוקעת קדושת
שביעית מהשאריות בתום הארוחה.
ובאמת מצאתי ראיה לשיטתם מדברי תשובה:
הרא"ש שהתיר במשנה כתב בדרך אמונה הלכות שמיטה ויובל
בתרומות )פי"א מ"ה( פסולת של חיטי
תרומה על פי רגילותו של האדם בשאר פרק ה סקי"ג וז"ל :ואסור להפסיד
חיטי חולין ,וז"ל המשנה :המורסן מותר פירות שביעית אפי' שיירי מאכל כל
סובין של חדשות אסורות ושל ישנות שדרך אנשים החסים על ממונם לשיירם
מותר ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג ]ואף שיש כהיום הרוב אנשים שזורקים
שיירי מאכל אפי' דברים הראויים
בחולין ,ע"כ. לאכילה[ ובצה"ל סקכ"ט ציין בשם
ופירש הרא"ש וז"ל: הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
המורסן של תרומה ,הן הסובין הגסים, וכ"כ בציון ההלכה הלכות שמיטה ויובל
מותר לזרים: פ"ה סקכ"ד וז"ל :ירו' פ"ח ה"ב
והביאו בפה"ש והעידו בשם מרן זצ"ל
וכן הסובין של ישנות שהן יבשות שהתיר לאכול גזר חי גם התיר לעשות
סלט מגזר וגם לרסק את הגזר ולשטוף
ונטחנים היטב אבל של חדשות הן
לחות ואינן נטחנים היטב ונשאר הרבה אח"כ את המכונה מהפסולת ,עכ"ל.
קמח מעורב עם הסובין .ומפרש
בירושלמי דעד ל' יום נקראות חדשות: ומכל הנ"ל מוכח כי אף שעצם המאכל
ונוהג בתרומה -בתיקון הפת בהוצאת ראוי לאכילה בעצמותו עכ"ז
ברגע שהאדם אינו חפץ יותר לאכלו
סובן ומורסנן: הרי שפוקעת מהמאכל קדו"ש דלאכלה
ולא להפסד.
בת קדושת שביעית בשאריות מזון שבע קלז
וביאר הכסף משנה וז"ל :וטעם הדבר כדרך שנוהג בחולין -ואין כאן משום
שהגננים אינם מקנבים אלא מאבד תרומה כשמשליך
העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית המותר :ירושלמי וכן במקנב בירק ,עכ"ל.
הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות
הראת לדעת כי על אותן סובין ומורסן
קצת ,עכ"ל.
שפתחה בהן המשנה דיש מהן
ויותר מבואר ברדב"ז וז"ל :שהגננין אין שאסורין לזרים כגון של חדשות -קבע
הרא"ש כי גדר 'סובין' וגדר 'מורסן'
משליכין אלא העלין המעופשות ייקבע על פי הרגילות של הגברא בשאר
לגמרי ואינם ראויים למאכל אדם כלל שנים ונתיר לזורקו ולהשליכו אף שייתכן
ומותרים לזרים אבל מה שמשליכין
הבעלי בתים שהם מדקדקים במאכלם שעדיין נותרה בו קדו"ש.
ראויים הם על ידי הדחק ולפיכך אסורים
אלא שנתעוררה לי תמיהה בראותי את
לזרים ,עכ"ל.
דברי הדרך אמונה בס"ק קנ"ו
ומכאן מבואר כי החילוק בין גננים שכתב וז"ל :וקניבת ירק שמשליכין בעלי
בתים יש בהן קדו"ש אבל קניבת ירק
לבעלי בתים הוא במציאות של שמקנבין הגננים אין בהן קדו"ש וסובין
הירק דגננים משליכים מקולקל לגמרי של חטים חדשות אסורין ושל ישנות
ואילו בעלי בתים משליכים ראוי לאכילה מותר וחדשות נקרא כ"ז שבנ"א רגילין
ע"י הדחק וא"כ החילוק הוא בחפצא ולא
כמש"כ החזו"א והגרי"ש אלישיב לחבוט בין הגרנות ,עכ"ל.
והביאם הד"א. ולכאורה מאי איכפת לי מי המקנב – גנן
ויש ליישב כי באמת ישנה מחלוקת או בעה"ב והא כל זמן שאינו
חפץ בירק המושלך הרי שפקעה ממנו
ראשונים בגדר הקובע היאך פוקעת
קדושת שביעית או קדושת תרומה מע"ג קדושת שביעית.
מאכל ,הרמב"ם ס"ל שהכל תלי וקאי
בחפצא עצמו ואילו הרא"ש ס"ל דתלי ובאמת מקורו של הד"א הוא מדברי
נמי בגברא שאם דרכו להשליך לאשפה
שיירי מאכל – ממילא מעתה המאכל הרמב"ם בתרומות רמב"ם
חשיב כמקולקל ואין לו יותר קדו"ש ולא הלכות תרומות פרק יא ה"י וז"ל:
קדושת תרומה. וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי
ובאמת פלא פלאות שהרא"ש התעלם אלו אסורים לזרים ,אבל
קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת
מהחילוק בקניבת ירק בין
גננים לבעלי בתים ,ויותר מזה כתב לזרים ,עכ"ל.
א .ופתח לי פתח להבין בזה מעלת הרה"ג רבי אברהם שלמה צוייג שליט"א.
בת קדושת שביעית בשאריות מזון שבע קלח
ע"ד המשנה ונוהג בתרומה -בתיקון מפני שהוא ראוי למאכל אדם ,ושל
הפת בהוצאת סובן ומורסנן :כדרך ישנות מותר ,ועד מתי נקראו חדשות כל
שנוהג בחולין -ואין כאן משום מאבד זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין
הגרנות ,עכ"ל. תרומה כשמשליך המותר :ירושלמי וכן
ולכן חילק בקניבת ירק בין גננים במקנב בירק ,עכ"ל .הרי שהדגיש כי
קינוב ירק אזיל בתר רגילות הגברא
לבעלי בתים.
בשאר ירקי חולין.
וגם הרא"ש השוה מידותיו ולגבי סובין ולפי מה שביארנו מובנת שיטת הרא"ש
הדגיש כי הגדרתו נקבעת על פי היטב ,כיון שמאי אכפת לי מי
רגילותו של הגברא בשאר חיטים ,ולכן השליך את הירק כל שדעת בעליו אינה
לא מצינו חילוק בין גננים לעלי בתים נוחה ממנו הרי פקעה ממנו קדושתו.
אלא הכל שרי כדוגמת מאי דעידי
אינשי בחולין. ונמצא כי הרמב"ם השוה מידתו ולגבי
ואם כנים אנו בזה יש לתמוה על רבינו סובין הדגיש כי הוא אסור כיון
בעל הדרך אמונה שזיכה שטרא לבי שעדיין ראוי למאכל אדם ומינה תידוק
דההיתר בסובין ישנות כיון שאינו ראוי תרי והיקל בשיירי מאכל ע"פ הרגילות
למאכל אדם )הלכות תרומות פרק יא הלכה יב( של הגברא ועכ"ז חילק לחומרא בקניבת
ירק בין גננים לבעלי בתים. וז"ל :הסובין של חטים חדשות אסורין
קלט שבע קדושת שביעית באלוורה בת
קדושת שביעית באלוורה
ביאור חדש ומחודש בירושלמי
שני יסודות מחודשי
מיני כביסות
ביאור שיטת הרמב"
אלוורה לאכילה
אלוורה משמש לטיפוח
פני חדשות – להחיל ולעקור ,או 'ניגוד קיצוני'
שימוש באלורה לרפואה
מאי זה שלב מתחייבת אלוורה בשביעית
ביעור באלוורה
מי זאת עולה:
ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא ראיתי להציע לפני הלומדים שאלה
למשרה ולא לכביסה.
מה יהיה דינו של צמח
משמע כי אין בכאן קדו"ש וכן נקט האלוורה שרבים מגדלים אותו בחצרות
או בעציצים כיון שידוע שיש בצמח זה
בחזו"א והוב"ד בביאור ההלכה סגולות רפואיות מוכחות ,ויש לדון
וכן מבואר ברש"י בסוכה )מ (.ששימוש האם יש בו קדו"ש או שלא ,ונפק"מ
למלוגמא אין בו כח להחיל קדו"ש על לשמירה מהפסד ,איסור סחורה ודיני
צמחים כיון שאינו 'שוה לכל נפש'
ולכאורה היה מקום לטעון כי תנאי 'שוה הפקר וביעור.
לכל נפש' הוא אך ורק בשיטת רבי יוסי
שהרי לרבנן המחייב הוא 'הנאתו וביעורו ולכאורה ממאי דכתב הרמב"ם )פ"ה ה"י(
שוה' אבל בגמרא מוכח כי לרבנן אית להו
הא והא )סוכה מ (:וז"ל :מאן תנא להא, וז"ל :אבל אין מכבסין
בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא
שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה
שבע קדושת שביעית באלוורה בת קמ
להשתמש במאכלי אדם לצרכי רפואה דתנו רבנן :לאכלה ולא למלוגמא ,לאכלה
ועכ"ז התורה במילה 'לכם' הרחיבה את ולא לזילוף ,לאכלה ולא לעשות ממנה
היתירי השימוש לצרכים שהם כעין אפיקטויזין .כמאן -כרבי יוסי .דאי רבנן -
אכילה שתיה וסיכה והוא שימוש לצביעה הא איכא נמי משרה וכבוסה ,ע"כ .הראת
– ונמצא כי כרגע סוברת הגמרא שמאחר לדעת כי הגמרא הבינה בפשטות דלרבנן
ואין היתר להשתמש בפירות שביעית יש לאסור גם צמח שאין 'הנאתו וביעורו
לצרכי רפואה – כך גם לא תחול על צמחי שוין' וגם סוג שימוש שאינו 'שוה לכל
רפואה קדושת שביעית וממילא יש נפש' .כיון שהגמרא טוענת כי לרבנן היה
תשובה לחקירת הגמרא האם יש קדו"ש צריך לגרוס כך :לאכלה ולא למלוגמא,
במיני צביעין לאדם והתשובה היא כן לאכלה ולא לזילוף ,לאכלה ולא לעשות
מכיון שמותר להשתמש לצרכי צביעה ממנה אפיקטויזין לאכלה ולא למשרה
במאכלי אדם מובהקים ממילא חלה
קדו"ש על מיני צבעי אדם[ רבי יונה בעי לאכלה ולא לכבוסה.
ולמה יצאת מלוגמא שאין עליה קדושת
שביעית והתני דן וצר וזרע איסטיס ביאור חדש ומחודש בירושלמי
שנזרעו בשביעית קדושת שביעית חלה
עליהן ]כאן מקשה רבי יונה היאך הסקת ומצאתי שחכמים רבים התקשו בדין
שאין קדו"ש במיני מלוגמא והרי ישנה
ברייתא מפורשת שקדו"ש חלה על מיני מלוגמא וטענו כי יש סתירה
מלוגמא 'דן וצר וזרע איסטיס'[ מיי כדון בירושלמי אמרתי אענה אף אני חלקי
לכם השוה לכולכם ]כאן מסיים רבי יונה ממאי דזכו לי מן שמיא ואם יתקבלו
את קושיית המחץ – לדבריך צריך לומר הדברים על לב שומע ותתבאר בליבו
כי אין קדו"ש במינים אלו כיון שלמדת
מהמילה 'לכם' השוה לכולכם![ רבי יוסי הסוגיא יהא זה שכרי.
בשם רבי לא שמע מן הדא תהיה אף
להדלקת הנר ולצבוע בה צבע ]ולכן בא כתוב בירושלמי )שביעית פרק ז הלכה א(
רבי יוסי בן רבי לא ודרש כי המקור
להיתר הצביעה בפירות שביעית הוא לא וז"ל :צביעין לאדם מהו שיהא
מן המילה לכם אלא מהריבוי 'תהיה' עליהן קדושת שביעית ]כאן חוקר
המתיר להשתמש במאכלי אדם לצרכי הירושלמי אם יש קדו"ש במיני צמחים
צביעה והדלקת הנר בלבד – ונמצא כי המיוחדין לצביעת אדם[ נישמענא מן
מותר להשתמש במאכלי אדם לצרכי הדא )ויקרא כה ו( לכם כל שהוא צורך לכם
ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה
צביעה וקדו"ש חלה על צמחי צבע[. וצביעה יצאת מלוגמא שאינה אלא
לחולין יצאת אלונתין שאינה אלא
לתפילין ]כאן מביא הירושלמי ברייתא
הסוברת כי מכיון שהתורה הגדירה את
השימוש בפירות שביעית בלשון לאכלה
ממילא ההיתר הוא רק לאכילה ואין רשות
קמא שבע קדושת שביעית באלוורה בת
)שביעית פרק ז הלכה א( וז"ל :מיני כביסות שני יסודות מחודשי
מהו שיהא עליהן קדושת שביעית
נשמעינא מן הדא היירעינן והבורית ואם כנים אנו בביאור זה – נמצא כי
והאוהל יש להן קדושת שביעית ,ע"כ. מסקנת הירושלמי היא כי חלה
קדו"ש על מיני מלוגמיות כגון 'דן וצר
ואילו בירושלמי )פרק ח ה"ה( העמיד רבי וזרע איסטיס' ומנגד לא מצאנו היתר
להשתמש בפירות שביעית לצרכי רפואה
יוחנן את ההיתר לכבס בפירות – שהרי מהריבוי 'תהיה' התרנו רק שני
שביעית רק אליבא דרבי יוסי ,וא"כ יש דברים בלבד – צביעה והדלקת הנר ,ועוד
להבין האם סוגיא זו היא אליבא דרבי למדנו יסוד עצום כי יש בכאן קל וחומר
יוסי ואם כן יש לתמוה מדוע נשנתה אם שרינן שימוש לצביעה בפירות
שביעית ברור שנגדיר צמח העומד
בכ"כ פשיטות. לצביעה כבעל קדו"ש – שהרי רבי יונה
פתר את השאלה אם יש קדו"ש במיני
ומעתה נאמר כי מאי דהוה פשוט צביעי אדם מהא דשרינן להשתמש
לירושלמי דמיני כביסות חיילא במאכלי אדם לצביעה.
עלייהו קדו"ש זה רק לגבי 'חלות
הקדושה' אבל בשום אופן לא נתיר וע"פ ביאור זה יתבהרו דברי הירושלמי
אליבא דרבנן לכבס בפירות שביעית
הראויים למאכל אדם כגון 'כיבס ביין )שביעית פרק ח ה"א( וז"ל :מיני
לבושו' -שהרי דבר זה הותר אך ורק לשני מלוגמיות מהו לעשות מהן צבועין לאדם
מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן
דברים בלבד – הדלקת הנר וצביעה. מלוגמא לאדם עושין מהן צבועין לאדם
מיני מלוגמיות שעושים מהן מלוגמא
ביאור שיטת הרמב" לאדם לא כל שכן שיעשה מהן צבועין
לאדם ,ע"כ .וכאן מוכח כי חלה קדו"ש
והמעיין ברמב"ם ימצא כמה תמיהות על 'מיני מלוגמיות' והחקירה שחוקר
הירושלמי מאם הצביעה בהם מותרת או
וסתירות לכאורה )הלכות שמיטה לא ופושט שמותר מקל וחומר ממיני
ויובל פרק ה הלכה א( וז"ל :פירות שביעית מאכל מובהקים שמותר לצבוע בהן וא"כ
ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת פשוט שמיני מלוגמיות הקלים ]שהרי
הנר ולצביעה ,מפי השמועה למדו תהיה אסור להכין מלוגמא ממאכל אדם[ מותר
אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע. לצבוע בהן לאדם.
ובהלכה ט מפורשות התיר לצבוע מיני כביסות
במיני אוכלין לאדם וז"ל: ומעתה תתבאר עוד הלכה עמומה
לצביעה כיצד ,דברים שדרכן לצבוע בהן
אף ע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן בירושלמי לגבי 'מיני כבוסים'
לאדם ,עכ"ל.
ובהלכה י' החיל הרמב"ם קדו"ש על
'מיני כיבוסים' ומנגד אסר
שבע קדושת שביעית באלוורה בת קמב
להשתמש בפירות שביעית הראויים להשתמש במאכלים לצורך כיבוס וז"ל:
למאכל אדם. מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת
שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר
ה .ואם כנים אנו – כך יורה הרמב"ם גם והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם ,אבל
אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין
לגבי 'מיני מלוגמיות' -מצד אחד מהם מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ
חלה עליו קדו"ש ומצד שני אין כח ברצון לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף
לרפא להשתמש בפירות שביעית הראויים ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה,
עכ"ל .ולגבי מיני מלוגמא – התעלם
למאכל אדם. הרמב"ם אך מנגד מפורשות אסר
ונמצא כי הירושלמי עצמו סבר בתחילה להשתמש באוכלים לצורך מלוגמא.
כי המילה 'לכם' באה ללמד דוקא אך אחר הביאור בירושלמי יתבהרו דברי
הראוי לכולכם ומינה התרת שימוש
צביעה דחזי לכ"ע ואסרת רפואה דחזיא הרמב"ם באור יקרות:
רק לחולים ,ודחה זאת הירושלמי
מברייתא אחרת שלימדה כי יש קדו"ש א' .לכם' בא להרחיב את כל המינים
במיני מלוגמא ולכן חידש הירושלמי כי
הלימוד הוא דוקא מהמילה תהיה שבאה המשמשים לאדם שתחול עליהם
להתיר שימוש בפירות שביעית אך ורק קדו"ש – כולל מיני כבוסים ,ומיני
לצרכי הדלקת הנר וצביעה ,אבל לגבי מלוגמיות וכל שכן מיני צבע ומיני
צמחי מלוגמא אה"נ שקדו"ש חלה
עלייהו ואף שאין להשתמש בפירות אדלקות.
שביעית לצרכי מלוגמא ,ולכן הורה
הירושלמי בפשטות כי מיני כבוסין ב' .תהיה' – באה להרחיב עוד יותר
קדו"ש חיילא עלייהו – וכך בדיוק הורה
הרמב"ם כרבנן שאסרו לכבס בפירות ולהתיר ליטול פירות שביעית
שביעית ומנגד החילו קדו"ש על 'מיני הראויים למאכל אדם ולהשתמש בהם
כבוסים' ומעתה נאמר כי גם על מיני לשני שימושים בלבד – להדלקת הנר
מלוגמא יורה הרמב"ם כי אית בהו קדו"ש
אך ייאסר להשתמש בפירות לשימושי ולצביעה.
רפואה ,ואת ההיתר להשתמש בפירות
שביעית להדלקת הנר וצביעה לא למד ג .ולפי ביאור זה נמצא כי 'הרצון
הרמב"ם מדין 'לכם' כדס"ד דירושלמי
אלא ממש כמסקנת הירושלמי מריבוי להדליק' או 'הרצון לצבוע' יש בו כח
כפול – גם מחיל קדושה על צמחים
מיוחד 'תהיה'. העומדים לשימושים אלו ואפילו מתיר
להשתמש במאכלי אדי לצורך שני
ושמחתי באומרים לי כי הגרש"ז
רצונות אלו.
אויערבאך זצ"ל )שו"ת מנחת
ד .ולפ"ז מיני כיבוסים נמצא בהגדרה
אמצעית – מצד אחד חלה עליו
קדו"ש ומצד שני אין כח ברצון לכבס
קמג שבע קדושת שביעית באלוורה בת
כיבוסין וה"ה דברים המריחין או שהן שלמה תניינא סימן קכג( גם הוא נקט בדעת
לרפואה הכל חייב בשביעית זולת דבר הרמב"ם כי מיני מלוגמא חיילא עלייהו
שלא יצלח לשום דבר רק לעצים הוא קדו"ש וז"ל :אמנם נראה דלהלכה לא
קיי"ל כהירושלמי הנ"ל ולא מצרכינן כלל
דפטור משביעית ,עכ"ל. הנאת כל אדם ,דהא אמרו בירושלמי ריש
פ"ח דשביעית שנוהג שביעית גם במיני
אלוורה לאכילה מלוגמאות אף על פי שאינן אלא לחולים,
ומוכח שגם הרמב"ם סובר כן להלכה
ואמר לי אדם אחד כי ראה אינשי דהא פסק ]בפ"ה משמו"י ה"ט[ שאין
צובעין לבהמה אפי' מאוכלי בהמה מפני
הנוהגים לגרד את ג'ל האלוורה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי
ולערבו במשקה ממותק ושותים אותו בהמה ואפי"ה פסק דעושין מלוגמא
לרוויה ,ואח"כ הראוני כי יש שתיה לאדם מאוכלי בהמה ,ואי אין נוהג
הנמכרת במרכולים שבבה יש קוביות שביעית במיני מלוגמאות מסתבר שהיה
קטנות של אלוורה – והשימוש בזה הוא אסור לעשותו אף מאוכלי בהמה .ונלענ"ד
דאפשר שדין זה תלוי אי דרשינן מקרא
להנאה בעלמא. דלכם לרבות כל צרכיכם או דמרבינן ליה
אלא שבאמת נראה לי שהאי אינשי מקרא דתהיה ,עכ"ל.
דשתו האי משקה הם מיעוטא ונמצא כי דינא דצמחי מלוגמא כדוגמת
דמיעוטא ואף האי דעבדי ומכרי אינם
'רובא דעלמא' ולא 'אתרא' והקונים את צמח האלוורה שהיא משמשת
המשקה הם 'אניני טעם' וגם הם למלוגמא שנוי במחלוקת אחרונים
מיעוטא ואולי אפשר להגדיר את החזו"א הסובר דאין בה כלל קדו"ש
המשקה הזה כאינו שוה לכל נפש והמנחת שלמה דס"ל דאית ביה קדו"ש,
ואם כנים דברינו – הרי דין זה תלי וקאי
והשותים הם כאיסטניסים. באשלי רברבי מחלוקת רש"י דס"ל דלית
ביה כלל קדו"ש והרמב"ם הסובר דאית
ואגב יש לעיין בגדרי אנשים 'טבעוניים'
ביה קדו"ש.
הרגילים לצרוך מיני 'תוספי תזונה'
לחזק בריאותם אי חשיבי כמזון או ואח"כ מצאתי כי גם לשיטת מרכבת
כתרופה ומצאתי שהכריע בזה הרדב"ז
)שו"ת חלק א סימן מד( וז"ל :וכבר נשאלתי המשנה )פרק ז הלכה יד( להרמב"ם
על אילן כייר שנבאר אם נוהג בו ערלה יש קדו"ש במיני מלוגמא וז"ל :ולדרך
והעליתי כיון שאינו מאכל בריאים לאו רבנו כל שיש לו תועלת אחר דלאו לעצים
עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופה ולא עדיף חייב בשביעית אף על גב שאינו מאכל
מנוטע לסייג ולקורות שאעפ"י שיש בהם אדם או בהמה ולא צבע וכמשמעות מ"ש
פירות אין ערלה נוהגת בו הוורד ג"כ אף רבנו פ"ה מהל' שביעית ה"י דאפי' מיני
על פי שהוא למאכל אינו מאכל בריאים
ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו
וכ"ש להריח בו ואף על פי שיש מקצת
שבע קדושת שביעית באלוורה בת קמד
להדלקה ולכאור גם בזה פנים חדשות בריאים אוכלים מרקחת הוורד אין אוכלין
באו לכאן ולא תחול עליו קדושה ,ושאל אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת
הרב ר' דוד לולקין שליט"א שאלה גדולה הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל ,עכ"ל.
מדוע בשמן זית לא תאמר כי אחר
הסחיטה לא תחול עליו קדו"ש כיון אלוורה משמש לטיפוח
שפנים חדשות באו לכאן אבל קפץ הרב
ר' יהודה יו"ט זלזניק שליט"א וחידש כי אבל אחר העיון בסגולות הצמח ראיתי
סברת פנים חדשות אין בה כח לעקור
קדושת שביעית ממאי דכבר הוחלה עליו כי הוא גם מועיל לשימושי טיפוח
קדו"ש אלא רק יש בו כח לומר כי אף העור ולכן מייצרים ממנו מיני משחות
שבמצב הזה יש קדו"ש לצורך הדלה המרוות את העור וא"כ הרי הוא צמח
עכ"ז כיון שבמצבו הטבעי לא היה ראוי המיועד לסיכה -וסיכה זהו ודאי שימוש
שתחול עליו מחמת שלא היה ראוי לכלום הגורם לחיוב בקדו"ש אבל עכ"ז יד
– העיבוד נחשב כפנים חדשות אבל הדוחה נטויה לומר כי בשעה שהיה לפני
בשמן זית – תמיד חלה עליו קדו"ש ואף צמח אינו חייב בקדו"ש ורק כאשר
בעודו פרי ולכן הפיכתו לשמן לא תפקיע מעבדים אותו בצורות של קרמים
ממנו קדו"ש ,אבל עורר הרב ר' אליהו ומשחות – רק אז הרי הוא ראוי לסיכה
אלטרמן שליט"א כי בסוגיית תבן שנתנו וזה ממש דמי לסוגיית 'פנים חדשות'
בכר חידש החזו"א בסי' י"ג אות ח' וז"ל: שחידש החזו"א כי בפשתן ליכא קדו"ש
ואף שמכינים ממנו בגדים שהנאתם
ומיהו דוקא תבן שנתנו בכר בטל שעיקר וביעורם שוה ושימושם שוה לכל נפש,
ועכ"ז ליכא בהו קדו"ש כיון דהשימוש
קדושתו מדין מאכל בהמה דסתמו המחודש מגיע אך ורק בצורה שכבר כלה
עומד לכך ,וכיון שנעשה כלי פרח מני' הצמח המקורי וא"כ 'פנים חדשות באו
לכאן' וכן יצא החזו"א לחדש כי גם
שם מאכל ,וכו'... בעצים העומדים לרהיטים לא תחול
עלייהו קדו"ש כיון שבשעת השימוש
ובזה יש ליתן טעם שאין פשתן קדוש
המחייב הרי הם 'פנים חדשות'.
בקדושת שביעית וכמש"כ לעיל
סי' י' ס"ק י"ב ,וקשיא לן שם מ"ש פני חדשות – להחיל ולעקור,
או 'ניגוד קיצוני'
מצבע ,וכו'...
ומזה יש לדון בשמני העומדים להדלקה
וטעם זה צריך נמי לעצים העומדין
בלבד כגון שמן מזרעי 'קיקיון'
לבנין ולעשות כלים ,ומשמע דגם שבעודו טבעי הרי הוא רעיל ואינו ראוי
אלו לא קדשי ,עכ"ל. להדלקה ובודאי לא תחול עליו קדו"ש
במצב זה אלא שאחר שעבר תהליך של
נמצאנו למידין כי אף שבשימוש לצורך סחיטה הרי לפניך שמן קיק הראוי
הכר זהו שימוש מעולה יותר
שקודם שימש רק למאכל בהמה ועתה
קמה שבע קדושת שביעית באלוורה בת
ראוי יותר למאכל יש בו קדושת שביעית משמש לאדם והנאתו וביעורו שוה –
– ואפילו יש שיטות שהתירו לכתחילה עכ"ז אסור כיון שמשמש בו בשימוש
לפטם שמן אם שורה סממנים במים חדש והוי כפנים חדשות ,וכאן הסברא
ואח"כ מבשל את המים עם השמן וכך היא שהשימוש הראשון הוי שונה
הביא בדרך אמונה )פ"ה סקל"ה( וז"ל :ולא מהשימוש השני ולכן סברת 'פנים
יפטם את השמן .לשום בו תבלין ושרשי חדשות' יש בה כח לעקור קדו"ש מהתבן,
בשמים מפני שהוא מוציאו מכלל ולא תחול על הטמון בכר – ולפ"ז יש
מאכלות ועושהו שמן משחה שאינו ראוי לחדש כי צריך לבאר בהגדרת סברת 'פנים
אלא לסיכה ואף על גב דשמן של שביעית חדשות' כי כל זמן יש שינוי מהותי בסוגי
ניתן לסיכה אבל אסור להפסידו מכלל השימושים כגון בפשתן אינו ראוי לכלום
אכילה שלא יהא ראוי אלא לסיכה בלבד ורק אחר השינוי הרי הוא ראוי לשימושי
וי"א שהטעם משום שהתבלין ושרשי אדם ,וכן בעצים לרהיטים או בשמן
בשמים בולעים את השמן של שביעית להדלקה – תבוא סברת 'פנים חדשות'
ואח"כ זורקין אותם והוי הפסד ולפ"ז אם ותמנע מקדו"ש לחול .ואפילו בתבן
בישלו תחלה את עיקרי הבשמים במים שבעודו במצב טבעי הרי חלה עליו
ואח"כ נתנוהו בשמן שיתן בו טעם כיון קדו"ש מכח השימוש למאכל בהמה
ששוב אינו בולע מהשמן מותר אבל ועכ"ז כיון שהשימוש לאדם ע"י הנתינה
בכר היא 'שינוי שימוש קיצוני' – תבוא
להטעם הראשון ג"ז אסור ,עכ"ל. סברת פנים חדשות ותפקיע קדו"ש ,אך
זית שסחטו והפכו לשמן אין 'ניגוד
שימוש באלורה לרפואה קיצוני' בין השימוש הראשון לשימוש
השני דתרוייהו מאכל אדם הם ורק זה
ועפ"ז נראה כי חובה עלינו לנהוג קדו"ש בעודו זית שימש לאכילה ועתה בצורתו
באלוורה ויש להפקיר את העלים, החדש כשמן -חזי לשתיה.
ולכאורה יש מקום להחמיר שלא
להשתמש בה לשימושי רפואה אא"כ אלא מאי ,שאחר הבירור עלה בידי
נלמד כשיטות המחייבות לנהוג קדו"ש
במיני מלוגמא וממילא ברור שנתיר שצמח האלוורה ראוי לשימושי
להשתמש בה לשימושי רפואה כיון שרק טיפוח העור גם בצורתו הטבעית וא"כ
ליטול אוכלין למלוגמא אסור אבל מיני הרי חזי לשימושי סיכה בעודו עלה וחזי
מלוגמא שאני ,אבל באמת זה אינו כיון עוד יותר לשימושי סיכה אחר העיבוד
שממה נפשך יש להתיר שימוש באלוורה והפיכתו לקרם או משחה ,ובפרט שרבים
לרפואה – דהא אם הלכה כשיטות משווקים את האלוורה לסיכה בצורת ג'ל
המחיבות לנהוג קדו"ש במיני מלוגמא – דהיינו כמה שיותר קרוב לצורה הטבעית
ברור שמותר להשתמש בעלי האלוורה של העלה – ואם כן ,ברור ששימוש
לרפואה ,וגם אם תאמר שהלכה כשיטות לסיכה הרי הוא גורם קדושת שביעית
הסוברות שאין במיני מלוגמא קדו"ש שהרי שמן שהפכו לשמן משחה ואינו
שבע קדושת שביעית באלוורה בת קמו
ולענין מעשר דלא מצינו בהן שיעור אחר וממילא השימוש שהחיל קדו"ש על
אבל אלו שצריכין מחשבה ]כגון לולבי האלוורה הוא הסיכה – עכ"ז עדיין אומר
זרדים וחרובין ואלה ובטנים ואטדין ועלי לך שדינה כדין סיאה אזוב וקורנית שכתב
קנים ועלי גפנים[ ונכנסו מששית הרמב"ם פרק ה הלכה יא וז"ל :כלל גדול
לשביעית מסתפק הירושלמי אם הולכין אמרו בפירות שביעית ,כל שהוא מיוחד
בהן אחר חנטה כיון שלא היו אז חייבין למאכל אדם כגון חיטים תאנים וענבים
כלל שהרי בשביעית חשב עליהן בשעת וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או
לקיטה ומסיק בירושלמי שאם גדלו רובן רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם שנאמר
בשביעית אין הולכין אחר חנטה וחייבין לכם לאכלה כל שהוא מיוחד לכם יהיה
בשביעית ,וסיאה ואזוב שהן ירקות לאכלה ולא לרפואה ,וכל שאינו מיוחד
וצריכין ג"כ מחשבה כנ"ל ונכנסו מששית למאכל אדם כגון קוצין ודרדרין הרכים
לשביעית ואח"כ חשב עליהן לאכילה לא עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא
אזלינן בתר לקיטה אלא אחר רוב גידול לבהמה ,וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא
לשביעית אבל למעשר הולכין אחר לזה כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא
תלוי במחשבתו ,חשב עליו לעצים הרי
לקיטה ,עכ"ל. הוא כעצים ,לאכילה הרי הוא כפירות,
למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו
ונמצא כי בעצים שיש בהם פרי אבל חומרי מאכל אדם שאין עושין מהן
מלוגמא ,וחומרי מאכל בהמה שאין
גם לעלים יש חשיבות עצמית שולקין אותו ,עכ"ל .וא"כ אלוורה אינה
כדוגמת מאכל בהמה – המחייב הוא מיוחדת רק לסיכה אלא גם לרפואה וגם
'חנטת הפירות' וזה קובע גם לפירות לסיכה ,ונמצא שהכל תלוי במחשבת
הלוקט – שאם כרת עלה אלוורה
וגם לעלים. במחשבת רפואה – לא חלה ע"ז קדו"ש
ואם קטף על מנת להשתמש בזה לסיכה
ואילו בעצי פרי שבעלים אין חשיבות או לעבדו כקרם – ממילא חלה על העלה
עצמית כגון עלי גפן – ובעלים הזה קדו"ש.
ייתכן שלא תהיה קדו"ש כיון שאזלינן
בתר מחשבת הקוטף בשעת לקיטתו - מאי זה שלב מתחייבת
אלוורה בשביעית
המחייב הוא 'גידול רוב בשביעית'.
אלא שיש לחקור מאימתי נחשבים
ונראה פשוט שבעצים ]וכן שיחים רב
העלים כיבול שביעית וכתב בדרך
שנתיים כדוגמת 'לואיזה'[ אמונה פ"ה וז"ל :עלים שנוהג בהן
שלעלים יש חשיבות ושימוש למאכל קדו"ש )וע"ל פ"ז הט"ו ט"ז( אזלי' בהו בתר
אדם או מאכל בהמה מובהקין – המחייב חנטת הפרי וזה קובע לענין שביעית
יהיה 'חנטת העלים'.
ועוד יותר פשוט כי בירקות שלעליהן
יש שימוש וחשיבות עצמית
מובהקת למאכל אדם או למאכל בהמה
קמז שבע קדושת שביעית באלוורה בת
נלמד כשיטות המחייבות לנהוג קדו"ש ]כדוגמת 'נענע' שהיא ירק ומיועדת
במיני מלוגמא וממילא ברור שנתיר למאכל אדם ולית בה משום ספיחין[ –
להשתמש בה לשימושי רפואה כיון שרק
ליטול אוכלין למלוגמא אסור אבל מיני ניזיל בהו בתר לקיטה.
מלוגמא שאני דאיכא בהו קדו"ש ושרי
ולסיכום:
למיעבד בהו מלוגמא.
מצינו ארבעה שיעורים הקובעים את
ביעור באלוורה
הגדרת העלים:
ואגב יש לעורר כי כמי שמכיר את ארחה
א .חנטת הפרי – וזה יהיה בעצי
ורבעה של צמח האלוורה – עובר
זמן רב ]יותר משנתיים[ עד שעלה מאכל שעליהן משמשים בצורה
האלוורה מתיבש אבל עכ"ז לא נאמר כי מובהקת למאכל.
יש לבער את האלוורה אחר שנתים משום
שאף שעלה זה נבל – עדיין שאר העלים ב .חנטת העלים – שיעור זה בעצים או
החדשים בתוקף ורעננות ובדין 'ביעור'
אין מביטין על העלה הזה אלא אם הסוג שיחים שאינם מגדלין פירות אך
קיים בעולם כדמצינו ברמב"ם הלכות עליהן משמשים למאכל.
שמיטה ויובל )פ"ז הט"ז( וז"ל :איזו היא
שעת ביעור העלין בעת שיבולו ונושרין ג .לקיטה – זה יהיה בירקות.
מאילנותיהן ,עלי זיתים ועלי קנים ועלי
חרובין אין להם ביעור לפי שאינן נובלות ד .גידול רוב עלה בשביעית – זהו שיעור
וכלות ,עכ"ל .והרי עלי הזיתים ודאי
נושרים והרוצא לידע דבר זה יצא ויסובב השייך אך ורק בסוגי גידולין שתלויה
את הזית ויחזי כמה עלים שנשרו איכא קדושתן במחשבת הלוקט.
תחתיו ,אלא מאי – עד שנושר עלה כבר
בא עלה אחר במקומו ונמצא כי על הזית ונמצא אם כן ,כי כיון שאלוורה הרי
יש כל הזמן עלים – וכן הוא בצמח
האלוורה ולכן נאמר כי אין לצמח זה היא כעלי קנים וגפנים דאזלינן
ביעור ולכן מי ששמר בהקפאה 'ג'ל בה אחר מחשבת הקוטף ומילא ברור
אלוורה' או שהכין ממנו 'קרם טיפוח' אין שאין להלך בה אחר חנטת העלים
אלא אחר 'גידול רוב בשביעית' ואם
צורך לבערו. קטפה לסיכה וגדלו עליה בשביעית יש
קדו"ש ואם קוטפה למלוגמא באנו
מי זאת עולה:
למחלוקת הפוסקים.
צמח האלוורה לשיטות הנוקטים כי
אבל לכ"ע -גם אם קוטפה לסיכה
יש קדו"ש במיני מלוגמא – יש בו
ולא גדלו רוב עליה בשביעית
לית בה קדו"ש.
ויש לעורר כי אם קטף עלי אלוורה
במחשבת סיכה ורוצה להשתמש
בזה לרפואה -יש מקום להחמיר שלא
להשתמש בה לשימושי רפואה אא"כ
שבע קדושת שביעית באלוורה בת קמח
חנטו בה ,וכן אם חנטו בשביעית ולא שביעית וזמן החיוב ייקבע בתר חנטת
גדלו רוב העלים – יש בעיה לקטוף מן העלים.
ההפקר כיון דמנא לך שהלכה כמר ושמא
הלכה כמר והוי גזל – וכיוצא בזה כתב לשיטות הסוברים דלית קדו"ש במיני
במעדני ארץ סי' ה' ס"ב לגבי לקיטת
אתרוג שישית הנכנס לשביעית משדה של מלוגמא – יש מצב כי נחייב קדו"ש
אחר מכח 'והשביעית תשמטנה' כיון באלוורה אם ילקטנה במחשבת שימוש
דאיכא פלוגתא אי אתרוג אזיל גם בתר לצורך סיכה וטיפוח העור או בצורתו
לקיטה או רק בתר חנטה ונראה דדינא הטבעית או לעבדו ולהכינו כקרם טיפוח
דהאי אתרוג תלי וקאי במחלוקת המבי"ט – במקרה זה ייאסר להשתמש בקרם זה או
והב"י דהמבי"ט ס"ל דשביעית אפקעתא בעלים אלו לשימושי רפואה ,אבל נתיר
דמלכא ואפילו אם הבעלים לא הפקיר – ללקוט עלי אלוורה במחשבת רפואה
היבול העולה מופקר מעצמו ,וממילא וממילא לא יהיה בעלים אלו קדו"ש – זמן
כיון שאין כאן שום אדם מוחזק בפירות החיוב לשיטה זו יהיה על פי גידול רוב
כיון שהכל מופקר לצורך הלקיטה – העלה – שאם גדל רובו בשביעית – הרי
ממילא ספק ממון לקולא אבל לשיטת שיש בו קדו"ש ואם גדל רובו בשישית –
הב"י דיש חובה על האדם להפקיר בפה
את שדהו ועד שלא עשה כן לא הוו לית בו קדו"ש.
הגידולים הפקר ]ואפילו ייתכן שחייבים
בתרומות ומעשרות[ – ממילא אין לכל הדיעות מותר לכתחילה להכין
לאחרים רשות ללקוט כיון שבפועל
הבעלים סומך על הרמב"ם ולא הפקיר מאלוורה 'קרם טיפוח' ואין לחוש אם
ואף הביא שם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל מערב בו מיני עשבים מרים.
סברות נפלאות דאין חובה על הבעלים
למעשה ,לגבי הפקר -לכל הדיעות
להפקיר דבר שיש בו ספק.
מותר לי ללקוט מעלי האלוורה של
שכני בשלשה תנאים:
א .אם כוונתי לסיכה.
ב .גדלו רוב העלים בשביעית.
עוד העלינו כי אין לאלוורה ביעור ג .וגם חנטו בשביעית.
ולכן אין לחוש בהכנת ג'ל אלוורה אך לשימושי רפואה הוי פלוגתא ,וגם
אם רק גדלו רוב העלים בשביעית ולא
ולהקפיאו לתקופות ארוכות.
קמט שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
שמיטה בהידור ללא עלות
אי יוצרי שדה במרפסת
תנאי ראשו !קוטר הנקב
נקב מ הצד
תנאי שני! עצי מחו לבית
תנאי שלישי! זריעה בפועל בשישית
אפשרות ראשונה – להניח על קרקע
אפשרות שניה עצי בגובה
אפשרות שלישית – עצי מחובר לקרקע
אפשרות רביעית – כלי בגודל ארבעי סאה
אפשרות חמישית ' תרי דרבנ'
בדר קצרה ,חמשת הדרגות:
מה נשתול בעצי
עובדים בה השנה ,מכיון שמדובר לקראת שנת השבע מתפרסמים
בחלקת מלפפונים – ממילא כל ענין
'השמטת היבול' אינו מועיל לדעת פרסומים רבים לגבי מכירת
הרמב"ם כיון שמלפפון שנכנס לשביעית קרקע 'פרטית' כולל 'רישום בטאבו'
ע"מ לזכות לקיים בה את מצות
הרי הוא ספיחין.
'ושבתה הארץ'.
אך אפילו 'ושבתה הארץ' נראה כי ספק
לגבי עצם הענין יש לעיין אם יש ריוח
גדול אם אנו מקיימים בכה"ג שאני
נמנע מעבודה – והרי מעולם לא גדול בהשקעה הנ"ל – מדובר
התכוונתי לעבוד ביגיע כפי בשדה ,ולכן בסכום של למעלה מאלף ש"ח עבור
גם אם יש לי שדה – מאן מפיס אם 'אמה על אמה' הקרן טוענת כי כך אפשר
השמטתי אותה משום השמיטה או לקיים מצות השמטת היבולים ובעיקר
מטעמים אחרים והרי הוא דומה לאדם 'ושבתה הארץ' שבעל הקרקע קונה קרקע
שהפועלים ]בעלי השדה לשעבר[ אינם
שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת קנ
הנקרא 'עציץ' -העקרון הוא לקחת מיכל שיש לו גינה והוא עורך בה סעודות ואינו
ולנקבו בשיעור הראוי ,ולמלאו בעפר חפץ כלל בגידולים שיגדלו בה הרי אינו
ולזרוע בו זרעים בשישית ,ואז בעצם יש מקיים את מצות 'ושבתה הארץ' כלל
לי 'שדה קטנה' ואישית ,רק שיש להקפיד וכלל – ולכן גם כאן שאף שהקרקע נזרעת
בשאר שנים אך אני איני חקלאי – נמצא
על שלשה תנאים הכרחיים: שלא שבתתי בשבת הארץ אלא כל
המציאות שלי היא 'שביתה מעבודות
נקב 25מ"מ ]מומלץ נקב מלמטה הארץ' וא"ת אה"נ אבל כאן יש לכל קונה
– פועלים חקלאים המטפחים את השדה
ולא מהצד[. והם שובתים בפקודתי – וא"כ נמצא
שהשבתתי את הקרקע ,אומר לך שדבר זה
לא בתוך בית. תלי וקאי באשלי רברבי מחלוקת
הרמב"ם ותוס' רבינו אלחנן )עי' בדרך
להתחיל לשתול בשישית. אמונה הלכות שמיטה פ"א סק"א( דאה"נ
לרבינו אלחנן אם יש לי קרקע ואדם אחר
תנאי ראשו !קוטר הנקב – בין גוי ובין ישראל עובד בקרקע –
חובה עלי למונעו מעבודה ע"מ שלא
בגמרא מסכת שבת )צה( :אמר רבא, אעבור על הלאו של 'ושבתה הארץ' אך
להרמב"ם אין לי איסור אלא לעבוד
חמש מדות בכלי חרס :ניקב בשדה אך מה שאדם אחר עובד בשדה
כמוציא משקה -טהור מלטמא גיסטרא, דידי – אינו אסור מהתורה כלל וכלל -
ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת .ניקב וממילא נמצא כי בהא דהפועל שובת –
ככונס משקה -טהור מלקדש בו מי אין זה נחשב לשביתה דילי כיון שגם
חטאת ,ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. בעבודתו לא עברתי על איסור השביתה.
ניקב כשורש קטן -טהור מלהכשיר בו
זרעים ,ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. אי יוצרי שדה במרפסת
ניקב כמוציא זיתים -טהור מלקבל בו
זיתים ,ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים. כמובן ,מי שיש לו גינה או חצר שיש בה
ניקב כמוציא רימונים -טהור מכלום. אפילו קטע קטן שאינו מרוצף –
פשוט ישתול או יזרע שם בשישית
ופירש רש"י וז"ל :ועדיין כלי הוא לענין וממילא כאשר יימנע מלחזור על פעולה
זו בשביעית הרי הוא מקיים מצות עשה
הכשר זרעים -הזרועים בתוכו, של 'ושבתה הארץ' אלא שלבעלי מרפסות
דכתלושין נינהו ,ואפילו לרבנן ,שאין נקב שאין להם קרקע ממש ,חשבתי על חמש
זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע .ניקב אפשרויות בסדר יורד לפי רמת ההידור
כשורש קטן -הוי טפי מבכונס משקה. והכל ע"י שימוש של כלי מלא אדמה
טהור מלהכשיר זרעים -לרבנן ,דהוי
עציץ נקוב ,עכ"ל.
במשנה מסכת עוקצין )פרק ב משנה י(
נאמר בזה"ל :עציץ נקוב אינו
מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר
קנא שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
נקב מ הצד את הזרעים כמה הוא שיעורו של נקב כדי
שיצא בו שרש קטן ,עכ"ל.
כתב הרשב"א )שו"ת ח"ג סימן שמא(
ועדיין אין אנו יודעין כמה שיעורו של
שאלת עציץ נקוב שאמרו באיזה
מקום יהא נקוב דוקא בשוליו מפני שאין 'שורש קטן' וכתב במשנה
הזרעים יונקין אלא מן השרשים או אפי' אחרונה וז"ל :מדלא יהיב שיעורא
משמע דכל שהו אפילו כשערה אבל
נקוב בצדו. בגמרא ס"פ המצניע משמע שהוא גדול
מנקב של כונס משקה .ובפ"ק דערלה
תשובה :אפי' נקוב בצדו כל שהוא נקוב מ"ד לא תני קטן ושיעורו כמחט של
כנגד מה שהזרעים טמונין מיתוח ,עכ"ל.
בעפרו של עציץ לפי שהזרעים יונקים מן
הקרקע אפי' דרך נקב שבצדו של עציץ. והרמב"ם בהלכות תרומות פרק ה הלכה
דתנן במסכת שבת בפ' המצניע התולש
מעציץ נקוב חייב ממי שאינו נקוב פטור טו כתב וז"ל :עציץ נקוב הרי
ר' שמעון פוטר בזה ובזה ,ואמרינן עלה הוא כארץ ,וכמה יהא בנקב כדי שרש קטן
בש"ס מודה ר' שמעון אם נקב מרביעית,
אלמא לרבנן אפי' מצדו ולמעלה והוא פחות מכזית ,עכ"ל.
מרביעית שאפילו מן הנקב לבדו יונק
לחלוחית מן הקרקע .וכן פי' רש"י ז"ל זה ולסיכום:
לשונו התולש מעציץ נקוב חייב דהוי
כמחובר דיונק הוא מן המחובר על ידי מצינו כמה שיעורים בגודל הנקב:
נקב שמריח לחלוחית מן הקרקע אפי'
הנקב בצדו ,עד כאן .ודוקא כשהנקב כנגד א .כל שהוא ]כשערה[.
מה שטמון הגזע בעפר העציץ אבל
למעלה ממה שטמון לא שאם כן אפי' ב .יותר מכונס משקה.
שאינו נקוב כנקוב דמאוירא קא רבו וינקי
מלחלוחית הקרקע ,עכ"ל .וכ"כ הב"י ג .מחט של מיתוח.
בסי' של"ו. ד .פחות מכזית.
אלא שבמשנה למלך )ביכורים פ"ב ה"ט( למעשה נקטו האחרונים שיש להחמיר
דקדק מדברי התוספות במנחות שיהיה 'פחות מכזית' אלא
)פד (:שהם סוברים כי נקב מן הצד אינו שעתה יש לברר כמה הוא שיעור
חשיב נקב ואף הביא תוספתא מפורשת 'כזית' ועין במשפטי ארץ ערלה פ"ג
שכך ס"ל וז"ל המל"מ :ודע דבתוספתא ס"ז ובמילואים שם שהאריך והרחיב,
למעשה ,יש לנקוב בנקב של 25
מ"מ .
א .לצורך ההשואה – מטבע של 'חצי שקל' קוטרו 26מ"מ ושל חמשה שקלים קוטרו 24מ"מ.
שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת קנב
השדה .ובשביעית צריכא דכתיב )ויקרא כה פ"ד דטבול יום והביאה הר"ש סוף פ"ב
ב( ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב )שם ד( דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע"ג שתי
שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ,עכ"ל. יתידות אפי' גבוה מן הארץ אמה אינו
והנידון כאן הוא בבירור דין 'שדה' מכשיר את הזרעים בד"א מלמטה אבל מן
שבודאי שלגבי מעשרות תלתה התורה הצד ה"ז מכשיר את הזרעים .והנה פשט
את החיוב במציאות 'שדה' דכתיב "עשר דברי התוספתא הלזו נראה דס"ל דנקב מן
תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה" הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא
ואילו לגבי ערלה תלתה התורה בפרשת לחלק בין מונח ע"ג יתד למונח על הארץ
קדושים את החיוב במציאות 'ארץ' )ויקרא ותו תניא התם טבלא שיש לה לבזביז
יט כג( "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ והטה על צידה מכשרת את הזרעים ע"כ
מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ופירשה הר"ש דבנקובה מן הצד איירי
יהיה לכם ערלים לא יאכל" ולכן ברור כי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה
מי שזרע בבית פטור מתרומות ומעשרות ואינה מכשרת את הזרעים מכל זה מוכח
אך חיב בערלה דהבית נכלל בהגדרת דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב
כמחובר אלא דינו כתלוש היפך סברת
'ארץ' אך איננו כלול בהגדרת 'שדה'.
רש"י והדבר צריך תלמוד ,עכ"ל.
והובא הספק הנ"ל במשנה למלך
לפיכך הרוצה לדקדק שהנקב יהיה לפי
שביעית )פ"א ה"א( וז"ל :גרסי'
בירושלמי פ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך כל השיטות עליו לנוקבו מלמטה
הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ולא מן הצד.
ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ
וכתיב שדך לא תזרע ...וכעת לא ראיתי תנאי שני! עצי מחו לבית
לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית,
בירושלמי )ערלה פ"א ה"ב( הסתפק רבי
עכ"ל המל"מ.
יוחנן מה דינו של הנוטע
למעשה ,בדיני זריעת שביעית בתוך בית בבית – האם שדה הוא בדוקא לגבי
שביעית או לא וז"ל :רבי יוחנן בשם רבי
שהירושלמי לא הכריע בה ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה
ונותר בתהיה 'צריכא' -בפאת השולחן ופטור מן המעשרות דכתיב )דברים יד כב(
)סי' כ סקנ"ב( הורה בדין נטיעה בבית עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא
להיתר -משום דהוי ספק דרבנן לקולא
ב .רבי ישראל משקלוב ,תק"ל – ט' בסיון תקצ"ט ,גאון בנגלה ובנסתר ,תלמיד מובהק לרבינו הגר"א
ושימש לפניו עד יום עליית אליהו למרום ,עלה לא"י אחרי פטירת הגר"א בראש החבורה השלישית
של עליית תלמידי הגר"א ,התיישב בטבריא ,ומיד אח"כ עבר לצפת שם הנהיג את עדת ישראל ,אחר
רעש האדמה הגדול בצפת בשנת תקצ"ז 'שמיום שחרב ביהמ"ק לא היה רעש כמוהו' התיישב רבי ישראל
בירושלים ,חיבר את הביאור 'תקלין חדתין' עמ"ס שקלים .מיום עלותו ארצה היה חותם שמו 'עפר ארץ
ישראל' נפטר בטבריה ומקום מנוחתו לא נודע.
קנג שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
עליה היא מוגדרת כאיסור דרבנן ובכה"ג שהרי זוהי 'בעיא דלא איפשיטא'
לא קרינן ליה 'ספק דרבנן' ,ולכאורה יש בירושלמי וא"כ הוי ספק וכיון ששביעת
לתמוה על הבנת פאה"ש שנקט לקולא
בזריעת בית וזה מדברי הרמב"ם לגבי בזה"ז דרבנן – נקטינן לקולא.
תרומות ומעשרות בזריעת בית שאף
שבזה פשיטא לירושלמי להתיר – עכ"ז אך במראה הפנים נקט להאי ספיקא
החמיר הרמב"ם לחייב תו"מ מדרבנן
וא"כ י"ל קל וחומר – אם בדין המפורש לחומרא וביאר כי הרמב"ם למד את
לקולא אמרינן דאיכא ביה איסור מדרבנן הירושלמי לענין ספיחין בבית -דהאי
– בדין שהסתפק בו הירושלמי בודאי יש ספיקא הוא למ"ד דאין היתר ספיחין
בארבע שדות ונסתפקו מה יהיה דין
לאוסרו. ספיחין בבית ,ולכן הרמב"ם שהורה כי
אין דין ספיחין בארבע שדות )רמב"ם
וע"ז ענה החזו"א כי היקל פאה"ש שביטה פ"ד ה"ד( וז"ל :ספיחים העולים
בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם
משני צדדים: ובשדה זרע מותרין באכילה ,ומפני מה
לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע
א .אפשר לחלק ,דלגבי תו"מ שיכול מקומות אלו ,שדה בור אין אדם נפנה
לשם ,ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה,
לעשר ויאכל החמירו ,אך בשביעית ושדה כרם אינו אוסר כרמו ,ושדה זרע
אם תאסור – אי אפשר לזרוע ולאכול הספיחין מפסידין אותה ,עכ"ל .ממילא
ולכן תלויים בהאי זריעה 'חיי נפש' אינו צריך להביא את דין ספיחין בבית
ושמא הקילו. דזה ק"ו שלא גזרו בו משום ספיחין.
ב .ועוד יש לצרף את דעת הראב"ד אך בחזו"א )סי' כב סק"א( הקשה כי הכא
שחלק על הרמב"ם בדין מעשר ופטר אין אומרים ספק דרבנן לקולא משום
את הזרוע בבית מתו"מ. שמלאכת זריעה מיסודה היא מלאכה
דאורייתא ורק עתה שאין כל יושבי הארץ
וז"ל החזו"א )סי' כב סק"א( :בירושלמי
פ"ק דערלה מבעיא להו אם נוהג
ג .הרב משה ב"ר שמעון מרגלית נולד סביב שנת ת"ע בקיידן שבליטא ושימש כרב בקהילות שונות.
קיימת מסורת שהיה רבו של הגר"א בילדותו וכאשר בא רבי משה לוילנא כיבדו הגר"א ככבד תלמיד
את רבו .נודע בעיקר בזכות פירושו הגדול 'פני משה' ]מעין פירוש רש"י[ על הירושלמי ,שבצידו הערות
ארוכות בשם 'מראה הפנים' ]בדומה לתוספות על הגמ'[ פירוש זה נחשב אחד הפירושים החשובים
והיסודיים על הירושלמי ,והוא מיוחד בכך שהוא משתדל לפרש את הירושלמי כך שלא יחלוק על
הבבלי .לראשונה יצא לאור פירושו על סדר נשים באמסטרדם תקט"ו ]בהקדמתו הוא מנמק מדוע התחיל
את פירושו דוקא בסדר נשים לפי ששני הסדרים הראשונים כבר נתפרשו ע"י אחרים זרעים ע"י מהר"א
פולדא ומועד ע"י רבי דוד פרנקל[ ובליוורנו תק"ל יצא הפירוש על סדר נזיקין ,ולאחר פטירתו נדפס
פירושו על זרעים ומועד .חפצו היה להשלים את הדפסת ספריו ואז לזכות לעלות לארץ ישראל אך לא
זכה ונפטר בנדודיו למימון הדפסת חיבורו העצום בברודי בי"ב בטבת תקמ"א.
שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת קנד
ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה ,ואחד שביעית בגדילין בבית ולא אפשטא וכתב
הזורע בארץ או בעציץ נקוב ,אבל הזורע בפאה"ש סי' כ' ס"ק נ"ב דלדידן
בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת דשביעית בזה"ז דרבנן נקטינן לקולא
והנה פשוט לי' להמחבר ז"ל דגם רבנן
מרדות ,עכ"ל. לא גזרו כאן יותר מדאוריתא ]דאי
מדרבנן נוהג שביעית לא נגעי לן בההיא
ועוד בהלכות כלאי הכרם )פ"ה הט"ז( בעיא לדידן דכל שביעית דרבנן[ ואע"ג
דלענין מעשר דעת הר"מ פ"א מה' מעשר
וז"ל :גפן שיבשו העלין שלה ה"י דחייב מדרבנן אין ללמוד שביעית
ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור ממעשר דאפשר דהקילו חכמים
אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם בשביעית משום חיי נפש וכיון דדעת
זרע לא קדשו ,וכן הזורע בעציץ שאינו הראב"ד שם דגם במעשר לא חייבו
נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו חכמים ולדעתו ז"ל ודאי לענין שביעית
מכת מרדות ,אבל עציץ נקוב הרי הוא לא גזרו חכמים טפי מדאוריתא ואפשר
דגם הר"מ מודה לענין שביעית והנידון
כארץ ,עכ"ל. בדרבנן סתם הדבר לקולא ...והיכי
שהעציץ בבית את"ל דזורע בבית דרבנן
ועוד ברמב"ם הלכות תרומות )פ"ה הט"ז( י"ל דבעציץ שא"נ לא גזרו כיון דגם
בזורע אינו אלא דרבנן ואחרי שכבר הורה
וז"ל :התורם מפירות הגדלין בארץ זקן הפאה"ש להקל אף בזורע בבית
על הגדלין בעציץ נקוב ,או מפירות עציץ המיקיל בעציץ שא"נ בבית יש לו במה
נקוב על הגדלין בארץ תרומתו תרומה,
תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו לסמוך ,עכ"ל.
תרומה ויחזור ויתרום ,תרם מן הנקוב על
שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד הרי שהחזו"א הסכים לסמוך במעט על
שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום
דברי פאה"ש אך ורק בעציץ
אחר ,עכ"ל. שאינו נקוב ונרחיב מעט ,בכל התורה
כולה מצינו דעציץ נקוב הרי הוא
אך לגבי שביעית לא מצאנו מקור לחיוב כקרקע ממש אך עציץ מנותק מן הקרקע
דהיינו שאין בו נקב המחברו ביניקה
בעציץ שאינו נקוב אך חידש החזו"א לאדמה – אינו כקרקע מדאורייתא אך
כי יש ללמוד מן המפורש על הסתום
ולאסור מדרבנן זריעה בשביעית בעציץ מצינו בכמה מקומות
שאינו נקוב. רמב"ם הלכות כלאים )פ"א ה"ב( וז"ל:
וא"כ – כיון שיש ספק לגבי היתר זריעה ואחד הזורע או המנכש או
המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה
בבית ,אם נשתמש בעציץ שכל אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על
איסור הזריעה בו מדרבנן – בזה המיקל הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין
יש לו על מי לסמוך.
וראיתי בשם ספר תורת הארץ פ"ו אות
כ"ה שרצה לחדש כי על זריעה
בבית אכן ליכא איסור לא תעשה הנובע
קנה שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
החזו"א חלק על פאת השולחן וטען כי מפסוק 'שדך לא תזרע' כיון שבאמת לא
זרע בשדה אך עכ"ז איכא איסור עשה
יש להחמיר בספק הירושלמי, הנובע מן הפסוק 'ושבתה הארץ' דהא
ובפרט כי איכא בהא 'ספק ספיקא' הכא תלתה התורה את העשב בארץ ולא
לחומרא ספק אחד הוא עצם ספק בשדה ובית נכלל בגדר 'ארץ' אבל
הירושלמי ועוד אפילו תימצי לומר נלע"ד דלא היא דהא כבר ביררנו
דהלכה דאין איסור מדאורייתא עדיין בשיעורים הקודמים דכל מאי דכלול
הדבר בספק שמא רבנן אסרו זריעה בבית בהאי לאו איכא בהאי עשה כלומר אי
אפשר לומר שיש איסור עשה כללי על
כדאסרו לגבי תו"מ. כל עבודות הארץ אבות ותולדות דהא
קרא כתיב 'ושבתה הארץ' ולא חילקה
אך עכ"ז נקט החזו"א כי המיקל לזרוע בגדרי המלאכות אלא רק מאי דנאסר
בפסוק שלימד את הלאוים ]ובו רק
בעציץ שאינו נקוב בבית 'יש לו על ארבע מלאכות זריעה זמירה קצירה
מי לסמוך' ולכאורה משמע מדבריו כי לא ובצירה[ נכלל בהאי עשה דושבתה
התיר לכתחילה אפילו בכה"ג ,אך יש הארץ ולכו העשה הוא רק על ארבע
מקום לומר כי כל מאי דהחמיר החזו"א מלאכות ותו לא ,ולכן נאמר גם כאן כי
זה רק בגוונא דהתיר הפאה"ש – דהיינו לא מפלגינן פסוקי מהדדי וכל מאי
במלאכות דאורייתא כזריעה וזמירה דאיכא בפסוקי 'שדך לא תזרע' – נכלל
וחרישה אך אם עושים רק מלאכות דרבנן
כגון דישון וגיזום והשקיה מרובה -יש בפסוק 'ושבתה הארץ'.
לצדד לקולא -דהא איכא הכא כמה וכמה
ולסיכום:
דרבנן במקום פלוגתא.
הירושלמי הסתפק מה דין גידולי
ולנידון דידן – ברור שאנו שרוצים
שביעית בבית.
להתחייב בעציץ נקוב שיהיה
כקרקע לכל הדיעות והשיטות ,נוציאו מראה הפנים נקט כי הירושלמי כלל
מחוץ לבית כיון שלדעת הפאת השולחן
לא חלים דיני שביעית בבית כלל ,ואפילו לא מיירי בדין דאורייתא של
לשיטת החזו"א עדיין 'גידול בבית' מוטל זריעה מכוונת בבית אלא ספיקו הוא רק
לגבי גזירה דרבנן של ספיחין שעלו
בספק הירושלמי. מעצמן אי גזרו גם בבית וכל זאת אינו
נוגע לדידן דפסקינן לקולא אפילו
תנאי שלישי! זריעה בפועל
בשישית בספיחין שעלו בארבע שדות.
עוד תנאי הכרחי הוא לזרוע בפועל פאת השולחן נקט כי ספק הירושלמי
בעציץ בשישית וזאת ע"מ לעשות הוא לגבי היתר זריעה בבית
'מעשה המוכיח' שהעציץ הנ"ל מיועד בשביעית עצמה והורה להיתר.
לזריעה ולא למטרות אחרות כגון 'מילא
קופתו עפר לכסות בו רוק או צואה'
שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת קנו
אפשרות שניה עצי בגובה ומצאתי סמך לסברא זו מדברי החוט שני
)שביעית עמ' עה( שנקט למילתא דפשיטא כי
בגמרא שבת )פא (:נאמר בזה"ל :גופא, מי שיש לו קרקע אך אינו משתמש בה
לזריעה כגון שזו 'דירת מגורים' או 'גינת
אמר ריש לקיש :צרור שעלו בו משחקים' אינו מקיים מצות 'ושבתה
עשבים -מותר לקנח בה ,והתולש ממנה הארץ' כיון שאף שבעצמותה הקרקע
בשבת -חייב חטאת .אמר רב פפי :שמע ראויה לזריעה אבל כיון שמעולם לא
מינה מדריש לקיש ,האי פרפיסא -שרי היתה הקרקע מיועדת לזריעה ממילא 'אי
לטלטולי .מתקיף לה רב כהנא :אם אמרו הזריעה בשמיטה' אינו מעיד על שביתה
לצורך ,יאמרו שלא לצורך? אמר אביי: כיון שגם בשישית הקרקע לא היתה
פרפיסא ,הואיל ואתא לידן לימא ביה פעילה כקרקע חקלאית ולכן נחדש ונאמר
מילתא; היה מונח על גבי קרקע והניחו בנידון דידן כי יש 'תנאי בסיסי' לזרוע
על גבי יתדות -מיחייב משום תולש ,היה בעציץ מיני ירקות או זרעים ובכך
מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע 'להפעיל' את העציץ כקרקע חקלאית כבר
-חייב משום נוטע. בשנה השישית.
רש"י חייב משום תולש -דאינו נהנה אפשרות ראשונה – להניח
על קרקע
שוב מריח הקרקע ,ולי נראה
דהאי חייב לאו דווקא ,אלא אסור משום ולכן ההצעה שלנו היא פשוט לקחת כלי,
דדמי לתולש ,דאי חייב ממש קאמר,
לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת לנקבו בנקב שקוטרו 25מ"מ
וסקילה משום קינוח ,ודומה לו במסכת ולמלאו עפר הראוי לזריעה ,להניחו על
סנהדרין )פב ,א( :הבא על הכותית חייב גבי קרקע ממש – בין קרקע של חצר
משום נשג"ז ,דלאו מדאורייתא היא, הבנין או אפילו קרקע רה"ר ]ועיצה טובה
אלא מדרבנן ,ע"כ ,וכ"כ התוס' שם – לבקש מחבר שיש לו שטח אדמה רשות
להניח בחצירו ואז העציץ שמור ומוגן[
בד"ה והניחו. ואז לזרוע בו זרעים בשישית ולהשקותם
וממילא 'הפעלתי' את העציץ כקרקע
וביאור הדברים כי הגמרא התירה לאדם חקלאית לכל דבר וממילא בשמיטה
עצמה כאשר אמנע מזריעה – קיימתי
הנצרך לנקביו לקנח בצרור 'ושבתה הארץ' בצורה המהודרת ביותר,
שעלו בו עשבים ואף שבפעולה זו הרי היסוד בזה הוא שהעציץ והאדמה
הוא גורם 'מיעוט יניקה' ופעולה זו שבתוכו שייכים לי אבל את הקשר
אסורה מדרבנן אטו קוצר עכ"ז לא והיניקה מקרקע עולם אני מקבל 'דרך'
העמידו חכמים דבריהם במקום 'כבוד קרקע רה"ר ואין זה מעכב שהקרקע אינה
הבריות' ובאמת כך הורה השו"ע בסימן
שי"ב וז"ל שולחן ערוך אורח חיים שייכת לי.
הלכות שבת סימן שיב סעיף ג וז"ל :צרור
שעלו בו עשבים ,מותר לקנח בו ולא
חיישינן שמא יתלשו ,דאף אם יתלשו
קנז שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
החשיב עציץ על גבי יתידות לקרקע ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא.
בדין פרוזבול. וכתב ע"ז במגן אברהם סק"ג וז"ל:
ומדסתם ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ
למעשה – מי שאין לו יכולת להניח מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא
איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא
עציץ ממש על גבי קרקע – גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ בסימן של"ו
יכול לתלותו בגובה כגון ע"ג מעקה ס"ח ע"ש דלא כהרמב"ם והתולש עשבים
כשהעציץ נוטה לכיון הרחוב אך יש מהצרור חייב לכ"ע ,עכ"ל .והוב"ד
להקפיד כי מתחת למקום העציץ תהיה
אדמה ולא מרצפות או גגון – אבל דרך במשנ"ב סקי"ב.
זו היא בעדיפות שניה כיון שלדעת
הרמב"ם העציץ נחשב כאינו נקוב ואינו ומפורשות מצינו בשולחן ערוך )חושן
יונק מהקרקע. משפט הלכות הלואה סימן סז
אפשרות שלישית – עצי סעיף כב( שהחשיב עציץ ע"ג יתידות
מחובר לקרקע למחובר וז"ל :אין כותבין פרוזבול אלא
על הקרקע ,ואפילו קרקע כל שהוא סגי,
מי שאין לו אפשרות לתלות את העציץ, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על
גבי יתידות באויר ,אף על פי שאין מקום
יש פתרון נוסף על פי שיטת הרא"ש
שחידש כי מי שמילא גגו בעפר יש לזה היתידות שלו ,סגי ,עכ"ל.
דין שדה ואפילו שהגג עשוי מחומר
החוצץ את היניקה בין הגידולים לקרקע אך הרמב"ם )שבת פרק ח הלכה ד( כתב
עולם וז"ל הרא"ש )שו"ת הרא"ש כלל ב סימן
ד( :וששאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין וז"ל :גבשושית של עפר שעלו בה
הכרם כך הוא בנה תחלה הגג בקורות עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על
גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה ואחר גבי יתדות חייב משום תולש ,היתה על
כך רצפו כלו ברובדין של אבן ומלאו עפר גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום
ונטע כרם .וראית לדמות לעציץ שאינו זורע ,עכ"ל .הרי שנקט כי יש איסור תורה
נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור בהגבהת הצרור וברור שייאסר לקנח
בצרור שעלו בו עשבים המונח על הקרקע
מן הערלה. וצ"ל לשיטתו כי כל מה שהתיר ריש
לקיש מיירי בצרור שעלו בו עשבים
תשובה יראה לי דכל כה"ג חייב
המונח על גבי יתידות.
בתרומה ובערלה .דלא איירי
בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר לסיכום ,נמצא כי נחלקו רבותינו
המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע
בארץ ואין דרך לזרוע כך .ולא חייבה הראשונים בדין עציץ המונח
התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך על גבי יתידות –הרמב"ם החשיבו כעקור
כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה מעל הקרקע ואילו רש"י החשיבו כיונק
מהקרקע ובדרך זו הלך בשו"ע ולכן
התיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים וכן
שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת קנח
וכו' ...ותו לא מידי .ושלום כנפש אשר שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר
בן הר"ר יחיאל ז"ל ,עכ"ל. המטלטל .אבל כשהוא נקוב חשוב
כמחובר לארץ כי השרשים יונקים
והורה השולחן ערוך ביורה דעה )הלכות יתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן ביה
היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך .וכן
ערלה סימן רצד סעיף כו( כדברי לענין שבת תנן בפ' המצניע )דף צ"ה(
הרא"ש וז"ל :הנוטע ברשות הרבים, התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב
והגזלן שנטע ,והעובד כוכבים שנטע ,בין פטור .וכן לענין טומאה והכשר חשוב
לעצמו בין לישראל ,והנוטע בבית ועל גג נקוב כמחובר ושאינו נקוב כתלוש.
שמילאו עפר ונטע בו ,והנוטע בספינה, משום דכתיב גבי טומאה על כל זרע
או בעציץ אף על פי שאינו נקוב ,חייב, זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם
עכ"ל .אלא שבביאור הגר"א שם פקפק מוציאין לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ
שאינו נקוב בתלוש הילכך הוי כתלוש
על ראיותיו של הרא"ש. לכל מילי .אבל בנדון זה שמילא הגג
עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע
ולכן מי שיבנה 'אדנית' מלבנים על גבי עדיף טפי מעציץ נקוב .ואפילו לרבי
שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל
גגו וימלאנה עפר הרי מעתה יש לו מילי לבד מלענין טומאה בפרק המצניע
שדה ע"ג גגו ויש מקום לחדש כי גם מי בסופו ,מודה הכא דהוי כמחובר לכל
שיטול אדנית מעץ או פלסטיק ויקבע מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן
אותה לקירות המרפסת הרי מעתה יש הארץ ,והאויר שתחת הגג לא מחשיב
להחשיבה כמחובר לקרקע – אבל לשיטת ליה כתלוש ,וגם דרך העולם לזרוע כך
הגר"א י"ל דכל זה לא מהני וייחשב כדאיתא בפרק הבית והעליה )דף קי"ז.(:
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה
כעציץ שאינו נקוב. אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה
יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו
אפשרות רביעית – כלי בגודל כיפין .ועוד תנן )בפרק בתרא דמעשרות
ארבעי סאה מ"ב( בצלים שהשרישו בעליה טהרו
מלטמא ,נפלה עליהם מפולת והן
ומי שאין לו אפשרות למלא גגו בעפר או מגולין הרי אלו כנטועין בשדה .אלמא
חזינן אפילו מפולת שנפל עליו מאליו
לעגן כלי לקירות המרפסת יש עיצה ובעליה הוי כנטוע בשדה .כ"ש המכוין
נוספץ והיא ע"פ דברי האגלי טל )מלאכת ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור לכל
קוצר אות ג( וז"ל :וכן מה שנזרע בעליה מילי לערלה ולתרומה ולהכשר
בעפר המעזיבה חשוב מחובר .ויראה לי ולטומאה והתולש בשבת ממנו חייב,
שה"ה הנזרע על גבי כלי גדולה שאינה
מטולטלת אף שאינה נקובה חשוב
מחובר ,עכ"ל .ובביאורים אות י הוסיף
וז"ל זה נלמד מהתשובת הרא"ש
שהעתקנו לעיל סק"ט דתלי טעמא דעציץ
שאינו נקוב דחשוב תלוש משום דהוא
דבר המטלטל משמע דאי לא הוה מטלטל
קנט שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
עציץ במרפסת ואז הרי הוא מקיים היה דינו כמו בעליה דחשוב מחובר שהרי
'ושבתה הארץ' מדרבנן ,דכל מי שיש לו הרמב"ם פרק י"ב מה' ט"מ ה"ב כתב
קרקע ממש הרי הוא מקיים ושבתה דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים
הארץ מדרבנן ואילו כאן הוי 'תרי דרבנן' במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים
דכל מצות שביעית בזה"ז הרי היא ובהשגות הראב"ד שם דה"ה כלי עץ
מדרבנן ועציץ שאינו נקוב – ההשבתה הבאים במדה .ובכ"מ שם שגם הרמב"ם
מודה דה"ה כלי עץ עי"ש .וא"כ הוי כמו
היא מדרבנן.
עלי' ממש ,עכ"ל.
בדר קצרה ,חמשת הדרגות:
חשבון ארבעים סאה הוא כך ]ע"פ ספר
לסיכום ,ההמלצה היא לבעל מרפסת
מידות ושיעורי תורה להרב
לפעול ע"פ העדיפויות הנ"ל: בניש[ :סאה היא 144ביצים ממילא 40
סאה הם 5760ביצים יוצא שבמידות של
.1עציץ ע"ג קרקע באדמת רה"ר – ליטר יש לחשב 331 :ליטר לר"ח נאה
הסובר שנפח ביצה 57.6סמ"ק ואילו
מושלם לפי כל השיטות. להחזו"א הסובר שביצה היא 100סמ"ק
.2עציץ תלוי מעל אדמת רה"ר – נחשב הנפח בליטרים יהיה 576ליטר.
כקרקע ע"פ הוראת השו"ע באו"ח סי' ונראה שכבר בגודל של ארבעים סאה
שי"ב וביו"ד סי' ס"ז סע' כ"ב אך לא
יש להחשיב את העציץ כמחובר
לדעת הרמב"ם. לקרקע וזאת ע"פ דברי הרמ"א ]ע"פ
תה"ד[ בסי' שי"ד ס"א שמבואר מדבריו
.3עציץ מקובע לקרקע – ע"פ תשובת שחבית שיש בה מ' סאה הרי היא
כמחוברת לקרקע ויש בה בנין וסתירה,
הרא"ש כלל' ב אות ד' וכך פסק ומצאתי שהביא במשפטי ארץ )ערלה פ"ג
בשו"ע יו"ד רצ"ד סע' כ"ו. הע' (26שכך נמסר משם החזו"א –
דעציץ שיש בו ארבעים סאה דינו
.4עציץ בגודל 40סאה 331 -ליטר כקרקע לענין שביעית ,אלא שזה
בעדיפות פחותה מהאפשרות הקודמת
להגר"ח נאה ולהחזו"א 576ליטר. כיון שלא ברור אם השו"ע מסכים עם
יסוד זה של כלי יותר מארבעים סאה
.5עציץ ע"ג מרצפות -ואף שנחשב
חשיב כקרקע.
כאינו נקוב עכ"ז מקיים שמיטה
מדרבנן ]והוי תרי דרבנן[ ועכ"ז נראה
דעדיף על מה שיקנה קרקע ורק ישבות
הפועל שאינו יוצא בזה יד"ח שמיטה
כלל להרמב"ם.
מה נשתול בעצי אפשרות חמישית ' תרי דרבנ'
ונשאלה שאלה למעשה ,האם יש ומי שאין לו כל אפשרות – עליו לבחור
עדיפות לזרוע זרעים מסוימים באופן החמישי שהוא להעמיד
שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת קס
נקוב ומצינו פלוגתת האחרונים אם הגדל בעציץ התשובה היא שכדאי לשתול
בעציץ נקוב אית ביה ספיחין או לאו בעציץ צמחי בושם שיש בהם קדושת
]הגריש"א והגר"נ קרליץ אסרו שביעית ]ע"פ ההכרעה לחומרא בספק
והגרשז"א התיר כ"כ בשמם במשפטי הירושלמי פ"ז ה"א[ ואז אנו מרויחים
ארץ פ"ח הע' [49 – 48וגם אם נחמיר פעמיים – גם 'ושבתה הארץ' וגם מצוה
כדעת האוסרים זה רק בגוונא דעלו נוספת של 'והשביעית תשמטנה
הספיחין בשביעית עצמה אבל בירקות ונטשתה' אך כיון שבצמחי בושם ישנו
שגדלו בשישית ונלקטו בשביעית יש ספק אם יש בהם קדושת שביעית יש צד
להקל מספק ספיקא שמא הלכה כהר"ש להעדיף שתילת ירקות בעציץ ואז
לנגד הרמב"ם ואת"ל דהלכה כהרמב"ם לשיטת הר"ש ) משנה שביעית פ"ט מ"א(
– שמא הלכה כדברי הסוברים שאין שחידש כי כיון שהירקות התחילו לגדול
בשישית ממילא אין בהם 'איסור ספיחין'
ספיחין בעציץ נקוב. שהרי הוא הגדירם כספיחי שישית ,אלא
אפילו לדעת הרמב"ם שהחשיב את
למעשה ,נראה שיש מעלה גדולה הירק בתר לקיטה ולכן ירקות שגדלו
בשדה ונלקטו בשביעית דינם כספיחין
לשתול בערב שביעית ירקות לכל דבר ולא מקיים בהם מצות
בעציץ נקוב ואז מרויח פעמיים שמקיים 'תשמטנה ונטשתה' כאן י"ל דלא הוי
מצות עשה של 'ושבתה הארץ' בהא ספיחין כלל כיון שהירקות גדלו בעציץ
שנמנע להמשיך לזרוע ,ועוד מרויח
שמקיים מצות עשה של 'תשמטנה
ד .רבי שמשון ב"ר אברהם מהעיר שנץ שבצרפת נולד בערך בשנת ד"א תתק"י למשפחה של רבנים
ולמדנים ,ונקרא על שם סבו ר' שמשון מפלייזא ,מראשוני בעלי התוספות .כונה בנוסף ל'ר"ש' גם
'השר משנץ'' ,רבנו שמשון הגבור' ולעיתים 'רשב"א' )כך כונה פעמים רבות בתוספות לפנינו ,ואין זה
הרשב"א תלמיד הרמב"ן שחי בספרד כמאה שנים אחריו( .בצעירותו למד תורה מפי אחיו הגדול ר'
יצחק )הריצב"א( ואצל רבנו תם ורבי חיים הכהן מגדולי בעלי התוספות ,אך את רוב תורתו קיבל מפי
ר' יצחק ב"ר שמואל )ר"י הזקן( ,והוא נחשב לתלמידו המובהק ויורשו הרוחני .רוב התוספות 'שלנו'
הגיעו אלינו מבית מדרשו של הר"ש בעיבודים של תלמידיו ותלמידי תלמידיו .לאחר שסיים לחבר
תוספות על כל התלמוד הבבלי המכונים 'תוספות שנץ' ,חיבר פירוש על סדרי המשנה זרעים וטהרות
שאין עליהם תלמוד בבלי ,בו ביאורים ,בירורי נוסח ובירורי הלכה; זהו הפירוש המקיף ביותר מתקופת
הראשונים לסדרים אלו ,וכל המפרשים הבאים אחריו משתמשים בו .פירוש הר"ש על זרעים מצורף
ברוב מהדורות הבבלי למשניות סדר זרעים שנמצאות בסוף הכרך של מסכת ברכות ,ועל טהרות
למשניות סדר טהרות שאחרי מסכת נידה .מיוחס לו גם פירוש על הספרא )'תורת כהנים'( .הר"ש השיב
תשובות הלכתיות רבות ,שחלקן הובאו בספרי גדולי הדורות שאחריו .הוא העמיד תלמידים רבים ,כמה
מהם היו מגדולי בעלי התוספות בדור שאחריו .בהתגבר הגזירות והרדיפות על יהודי צרפת עלה ארצה
בראש קבוצה של שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה בשנת תתקע"א והתיישב בעכו ,ומשם עבר
לירושלים ומשם כינויו 'איש ירושלים' הר"ש היה ממתנגדי הפילוסופיה ,וכמה מאגרותיו בנושא זה לר'
מאיר הלוי אבולעפיה נמצאות בקובץ 'אגרות הרמ"ה' )'כתאב אל רסאיל'( נפטר בערך בשנת תתקע"ו
לפי דעה אחרת נפטר יותר מאוחר ,בשנת תתק"צ נקבר למרגלות הר הכרמל.
קסא שמיטה בהידור ללא עלות שבע בת
ונטשתה' בירקות הגדילים ,ואין לחוש הרמב"ם יש להקל כיון ששיטת המנחת
לאיסור ספיחין משום דלהר"ש ודאי שאין שלמה היא שאין ספיחין כלל בעציץ
ואפילו אם אינו נקוב.איסור אלא אפילו למאו דחייש לשיטת
שיעורים
בנושאים
שונים
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קסה
נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’
קושיא עצומה – היא נדליק מנר לנר והרי זהו ממש 'פסול אבוקה'
חידוש! חילוק בי שתי לשלש
ולסיכו כל הדיני העולי:
חילוק בי מצב שכל הפתילה עומדת להדלק לבי' שליטה בפתילה'
ולסיכו החילוק החדש:
חידוש! החילוק טמו במרחק בי השלהבות
כמדורה )פסקי מהר"י ס"ה(; אפי' בנרות של בגמרא שבת ) כג (:נאמר בזה"ל :אמר
שבת וי"ט יזהרו שלא לעשות כן) ,א"ז(,
עכ"ל .משנה ברורה סקי"ג כתב וז"ל :אם רבא :מילא קערה שמן והקיפה
כפה וכו' -שעי"ז אין מתחברים כל פתילות ,כפה עליה כלי -עולה לכמה
הפתילות יחד ודוקא כשכפה ואח"כ בני אדם ,לא כפה עליה כלי -עשאה
הדליק אבל אם הדליק ואח"כ כפה צריך כמין מדורה ,ואפילו לאחד נמי אינה
לכבות ולכסות בכלי ולחזור ולהדליק,
עכ"ל .הרי שחל איסור לקרב פתילות עולה ,ע"כ.
דולקות אחת לחבירתה ואם כך עשה פסל
את ההדלקה ולא יועיל שירחיק או יפריד. וכתב בשולחן ערוך סימן תרעא סעיף ד'
הרי שהורה השו"ע כי יש פסול בנרות וז"ל :מילא קערה שמן והקיפה
פתילות ,אם כפה עליה כלי כל פתילה
חנוכה הנקרא 'פסול מדורה' והוא עולה בשביל נר אחד; לא כפה עליה כלי,
בגוונא דהדליק פתילות סמוכות זו לצד אפי' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא
זו ,ובא הרמ"א והרחיב פסול זהה בשני כמדורה .הגה :ולכן יש ליזהר להעמיד
הנרות בשורה בשוה ,ולא בעגול דהוי
מקרים נוספים: כמדורה )הג"מ בשם סמ"ק(; ומותר להדליק
בפמוטות שקורין לאמפ"א ,מאחר שכל
א .אם מדליק נרות בעיגול. נר מובדל הרבה מחבירו )ת"ה סימן ק"ה(.
ויזהרו כשעושים נרות ,אפי' בשעוה,
ב .אם מדבק נרות זה לזה. שאין לדבקן ביחד ולהדליקן ,דהוי
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קסו
לכמה בני אדם .לא כפה עליה כלי, ותמהו האחרונים על הוראת הרמ"א
עשאה כמין מדורה ,ואפילו לאחד נמי
אינה עולה .ועל כרחך היינו טעמא ,מפני שהרי בשולחן ערוך הלכות שבת
שהנס נעשה בנר ,וזה לאו נר ,הוא רק סימן רסג סעיף א הורה השו"ע וז"ל :יהא
מדורה ,כיון שהקיפוה פתילות הרבה, זהיר לעשות נר יפה ,ויש מכוונים לעשות
אין זה נר כלל .וכן דבר זה כאשר כורך ב' פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד
שעוה על הפתילה ,לאו נר הוא ,רק שמור ,עכ"ל .ובמג"א סק"א כתב בשם
אבוקה הוא ,ואין אבוקה הוא נר ,וכו'... מטה משה וז"ל :ויעשה נרות כרוכים
וזהו הפרש שיש בין אבוקה לנר; שהנר דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן
אינו שולט בכולו ,שהרי הכלי עצמו
נקרא גם כן 'נר' בכל מקום ,ובו אינו נוהגי' בב"הכ ,עכ"ל.
שולט האור הדולק ,רק שולט בשמן,
ומושך השמן אליו .כי כאשר הפתילה קושיא עצומה – היא נדליק
הוא בפי הכלי ,אי אפשר שישלוט בכל מנר לנר והרי זהו ממש 'פסול
השמן ובכל הפתילה ,רק שהוא מושך
השמן אל פי הכלי .אבל אבוקה אין צריך אבוקה'
לזה ,רק מיד הוא שולט בכל השמן .וכמו
שהוא כאשר נותנין השעוה על הפתילה, ונשאלת השאלה הגדולה ,היאך כולנו
אז האור הוא שורף את כל הפתילה,
כאשר האור הולך אחר הפתילה .וזה אינו נוהגים לקרב ולהדליק נר או
בנר כלל ,רק השמן נמשך אחר הפתילה. גפרור לפתילת נר החנוכה ולהמתין עד
ולכך קראו הכלי ,אשר שם השמן שתהא 'שלהבת עולה מאליה' והרי
והפתילה' ,נר' בכל התלמוד ,מפני שעל קיימא לן 'הדלקה עושה מצוה' ובשעת
ידי הכלי נקרא 'נר' ,ובלא כלי אין שם ההדלקה יש לפנינו 'פסול אבוקה' והרי
'נר' עליו ,רק 'אבוקה' או 'מדורה' או לנר חנוכה פסולה האבוקה ומותר אך
ורק 'נר' ולכאורה כל הדלקה ראשונה
'פנסא' נקרא בכל מקום ,עכ"ל. בפסול ,וכ"כ המהר"ל בספר נר מצוה
וז"ל :מה שרוב עולם נוהגין לעשות נרות
וכ"כ בערוך השולחן סי' תרעא סי"ד של שעוה להדליק בו ,חוץ מן אותם
המדקדקים להדליק בשמן זית ,מפני
וז"ל :וכשעושין נרות של שעוה לא שהוא זכר לנס שנעשה בבית המקדש .כי
ידבק שני נרות כאחד וכ"ש יותר דזהו לפי הנראה שהוא פסול לנר חנוכה
כאבוקה דרק להבדלה הוי מצוה ולא לגמרי ,דלא נקרא 'נר' כלל .רק זה נקרא
בנרות חנוכה ולא בנרות שבת ויו"ט דלא 'נר' ,שנותנין השמן בכלי ,ומניחים שם
מיחזי כנרות אלא כמדורות וכן יזהיר הפתילה ,שזה נקרא 'נר' ,לא כאשר
להרחיק נר מנר לכל הפחות בכאצבע כורכין השעוה על הפתילה .וכן חלב
דאל"כ יתדבקו השלהבות זו בזו ויהיה שכורכין על הפתילה ,לאו נר הוא ,רק
כמדורה וכה"ג בכל הדברים דזהו אבוקה ,ואבוקה נראה דפסול לנר חנוכה,
מדאמר שם )שבת כג (:מילא קערה שמן
והקיפה פתילות ,כפה עליה כלי ,עולה
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קסז
א .אם מדליק נרות בעיגול. לעיכובא שכל נר תתראה מופרדת
מחבירתה ,עכ"ל.
ב .אם מדבק נרות זה לזה.
ומ"מ אין לפקפק על מנהגנו משום
ותמהו האחרונים על הוראתו
שהוא מעוגן בהוראת השו"ע
האחרונה של הרמ"א שאסר בסימן תרעד סעיף א וז"ל :מדליקין נר
לדבק שני נרות יחד בחנוכה ,בשבת חנוכה מנר חנוכה ,ודוקא להדליק מזה
ויו"ט ,שהרי בשולחן ערוך הלכות לזה בלא אמצעי ,אבל להדליק מזה לזה
שבת סימן רסג סעיף א הורה השו"ע על ידי נר של חול ,אסור; ויש מתירים
וז"ל :יהא זהיר לעשות נר יפה ,ויש גם בזה ,אא"כ הוא בענין שיש לחוש
מכוונים לעשות ב' פתילות אחד כנגד שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר
זכור ואחד כנגד שמור ,עכ"ל .ובמג"א אחר של חנוכה ,עכ"ל .הרי דשרי
סק"א כתב בשם מטה משה וז"ל: להדליק נר חנוכה ע"י נר אחר ולא
ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור
בדבור אחד נאמרו וכן נוהגין חיישינן לפסול אבוקה.
בביהכנ"ס ,עכ"ל. ואם נעיין בדברי הרמ"א נבחין בתמיהה
ומכח קושיא זו ,דחה הפרי חדש את גדולה ,ונבאר דברינו -בשולחן
ערוך סימן תרעא סעיף ד' כתב וז"ל:
דברי הרמ"א בדיבוק שני נרות מילא קערה שמן והקיפה פתילות ,אם
מהלכתא ,וטען בתוקף כי אין שום מושג כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר
'פסול אבוקה' לא בנרות שבת ולא אחד; לא כפה עליה כלי ,אפי' לנר אחד
בנרות חנוכה ,וז"ל הפרי חדש :תימא אינו עולה לפי שהוא כמדורה .הגה :ולכן
מה בכך ,ומה ענין זה לדין קערה כשלא יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה,
כפה עליה כלי ,שדומה למדורה ,וכי מי ולא בעגול דהוי כמדורה )הג"מ בשם סמ"ק(;
שהדליק באבוקה לא קיים מצות נר ומותר להדליק בפמוטות שקורין
חנוכה .אלא ודאי שאין לדברים אלו לאמפ"א ,מאחר שכל נר מובדל הרבה
עיקר ,אף על פי שרש"ל כתב כן גם הוא מחבירו )ת"ה סימן ק"ה( .ויזהרו כשעושים
נרות ,אפי' בשעוה ,שאין לדבקן ביחד
בתשובה הנ"ל ,עכ"ל. ולהדליקן ,דהוי כמדורה )פסקי מהר"י ס"ה(;
אפי' בנרות של שבת וי"ט יזהרו שלא
חידוש! חילוק בי שתי לשלש
לעשות כן) ,א"ז( ,עכ"ל.
ונמצא כי אין לפסול 'פסול אבוקה'
הרי שהורה השו"ע כי יש פסול בנרות
בנרות חנוכה ונתיר לדבק נרות
אחד לחבירו וא"כ הדרא קושיא חנוכה הנקרא 'פסול מדורה' והוא
לדוכתא מדוע אסור למלא קערה שמן בגוונא דהדליק פתילות סמוכות זו לצד
ולהקיפה פתילות ,ונראה לי לבאר זו ,ובא הרמ"א והרחיב פסול זהה בשני
בעומק דעת הפרי חדש שהבין שיש
מקרים נוספים:
לחלק בכמות הפתילות:
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קסח
בשעת ההדלקה 'מדורה' ופסל את א .המדליק פתילה אחת – הרי זה
ההדלקה ,אבל אין לחשוש במידה ונוטל
נר דולק ומדליק בו את נר החנוכה כיון כשר ומהודר וזהו מאי דנקרא בכל
שעשאו בשעת הדלקה כאבוקה ואין בזה מקום 'נר'.
שום פסול. ב .המדליק שתי פתילות – כשר לנר שבת
אלא שלפי ביאור זה נמצא שעלינו וחנוכה – ואפילו שנקרא שמו
'אבוקה'.
להקל כנגד דברי הרמ"א שהחמיר
בנרות מדובקין וז"ל :ויזהרו כשעושים ג .המדליק שלש פתילות – זהו הנקרא
נרות ,אפי' בשעוה ,שאין לדבקן ביחד
ולהדליקן ,דהוי כמדורה אפילו בנרות 'מדורה' – ופסול לנר שבת וחנוכה.
של שבת וי"ט יזהרו שלא לעשות כן,
עכ"ל .ולכאורה היתה אפשרות פשוטה וא"כ נמצא כי מילא קערה שמן והקיפה
לומר דהרמ"א לא מיירי במדביק שני
נרות אלא רק שלשה ויותר אך בדברי פתילות נפסלה הדלקתו משום
המפרשים לא משמע כן וכ"כ המג"א 'פסול מדורה' כיון שיש שם שלש פתילות
בסימן תרע א סק"ד וז"ל :ובמהרי"ו כתב דולקות אבל אה"נ אם היו רק שתי
וז"ל בערפורט לוקחין ד' או ה' נרות פתילות בנר אחד – היינו מכשירים כדין
חנוכה ומדביקין אותן ביחד ]פי' אבוקה ,וזה הדין המפורש בגמרא שבת
שקלועין כמו שרשרת[ ומדליקין אותן )כג (:וז"ל :אמר רב יצחק בר רדיפה אמר
לנר א' ואסרתי אותן דהוי כמדורה עכ"ל רב הונא :נר שיש לה שני פיות -עולה
אפשר דשני נרות שרי ,אבל בתשובת לשני בני אדם ,ע"כ .וביאר רש"י )בד"ה
רש"ל משמע דאסור וכ"מ סי' רצ"ח שתי פיות( וז"ל :שהנרות שלהם של חרס
סק"ב וסי' תל"ג ס"ב ,עכ"ל .וכן הורה הן ,ומכוסין ,ועושים לו נקב בצדי כסויו
לאסור במשנ"ב סקי"ט וציין בשעה"צ להכניס לו הפתילה -והוא הפה ,ולמעלה
בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה
שכ"כ הא"ר וחיי"א. מן הכסוי וממלאו שמן ,והוא נכנס דרך
הנקב מעט מעט ,אם יש בו שני נקבים
ובביאור הלכה )ד"ה ואפילו( כתב וז"ל: משני צדדין -עולה לשני בני אדם,
למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד ,ע"כ.
מלשון זה משמע דאף בשבת הרי שהצריך שיהא הנר מכוסה אבל כל
ויו"ט יש ליזהר שלא לעשות כן ואינו כן זאת לא למימר דאם לא יהיה כיסוי תיפסל
דבשבת ויו"ט מצוה לעשות כרוכים ההדלקה אלא בא לחדש כי אם לא יהיה
כדלעיל בסימן רס"ג וכבר הקשה כן כיסוי הנר ייחשב כאבוקה אחת העולה
במ"א ועיין בסוף דבריו דלפי מאי דמסיק
בשם רש"ל דאסור בענינינו אפילו בשתי אך ורק לאיש אחד.
נרות כרוכין ממילא אין שום ביאור לדברי
רמ"א במה שמסיק דאפילו בנרות של ולפי ביאור מחודש זה – יש לדקדק שלא
לאחוז בידו כמה 'גפרורים'
ולהדליק נר שבת וחנוכה כי אז עושה
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קסט
למיחש לכלום ,שהרי אף שכעת בשעת שבת ויו"ט יש ליזהר ועיין בפמ"ג שגם
ההדלקה הנר הופך לאבוקה – אין אבוקה הוא נדחק מאוד בדברי רמ"א ולענ"ד
פוסלת בנרות החנוכה וא"ת ניחוש נראה דחסר כאן פרט אחד הנזכר באור
לחימום כדחייש הרמ"א בשני נרות זרוע דהיינו כשמדבקין אותן אחר
מדובקים – אומר לך דליכא למיחש הדלקתן עד שעי"ז מתחממות ונופלות
לחימום משום שהנר שעמו אני מדליק וזה באמת אסור בין בחנוכה ובין בשוי"ט
מוצב מעל הנר הנדלק ואין הנר העליון וז"ל ד"מ כשמדליקין נר שבת או חנוכה
מחמם ומתיך את הנר התחתון ,והכל בא או יום טוב ודובקין הנרות סמוכין זה לזה
עד שהן מתחממות זו מזו ונוטף השעוה
על מקומו בשלום. גם נכפלות ונופלות לא קיימו המצוה אור
זרוע עכ"ל ולאות שהאמת כדברי שציין
ולסיכו כל הדיני העולי: ברמ"א אור זרוע והלא דין הראשון לא
נזכר כלל באור זרוע אלא דין זה ,עכ"ל.
קערה ובה שתי פתילות – מותר
וע"פ דבריו נחה שקטה כל הארץ,
כדין אבוקה ואין בזה משום חימום
ואינו מדורה שבאמת יש שני פסולים בהדלקת
נרות שבת וחנוכה ,פסול ראשון הוא
קערה ובה שלש פתילות – אסורה 'פסול מדורה' והוא בהדלקת שלשה נרות
ויותר וכמו שביארנו ,ופסול שני הוא
מדין מדורה בהדלקת נרות בצורה גרועה שמתחממין
ונופלין ויש בזה בעיה של 'אין שיעור
שני נרות מדובקים – אסור רק מדין בנר' וזה הפסול של דיבוק שני נרות אחד
חימום ,ואינו כמדורה ומותר מדין לשני ,ואילו בדיבק שלשה נרות איכא
שתי סיבות לפסול האחת מעצם 'פסול
אבוקה מדורה' ועוד נפסול מדין 'שמתחממין
ונופלין' ,אבל בקולע שני נרות אין בעיה
שני נרות קלועים – מותר מדין אבוקה, מדין מדורה ,ואף שנחשב כעת כדין
אבוקה אין בכך כלום וגם אין לפסול מדין
ואין חשש חימום – והוא מאי דהתרנו שמתחממין ונופלין כיון שנעשו בקליעה
בהלכות שבת. אינן נופלין ,אבל אסור להדליק שלשה
שלשה נרות קלועים ]כדוגמת 'נר נרות קלועים מדין מדורה.
הבדלה'[ – אף שאין איסור מדין וניהדר לנידון דידן היאך מדליקין נר
'חימום' אסור מדין 'מדורה' – ואסור
מנר – ונקום ונאמר כי ליכא
אפילו בשבת.
נר שיש לו שתי פיות ללא כיסוי –
נעשה אבוקה וכשר רק לאחד.
נר שיש לו שתי פיות ויש לו כיסוי –
דינו כנר כשר ועולה אפילו לשנים.
א .פסול חימום הוא רק מחמת 'שיעור הנר' כ"כ הב"ח
.
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קע
בוערת ,אבל ברגע שהפתילות סמוכות זו ובחרנו בטעמו של הפרי חדש שנקט
לזו הכל מתחיל לבעור ללא שליטה וסדר
וזהו דין 'מדורה' ולפ"ז אין הבדל כלל בין כי אין 'פסול אבוקה' ודחינן טעמו של
שתי פתילות לשלש כפי שחילקנו בביאור מהר"ל דמיבעי דוקא 'נר' ולא אבוקה,
הקודם אלא החילוק הוא האם יש שליטה וזאת למודעי כי המעיין בדברי המהר"ל
יבחין כי הוא פוסל הדלקה בכל נרות
באש או שהכל נשרף. השעוה למינהם כדין אבוקה ובזה ברור
שלא פסקינן הלכה כמותו שהרי כתב
ולסיכו החילוק החדש: הרמ"א בסי' תרעג וז"ל :ואם אין שמן זית
מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי;
קערה ובה שתי פתילות -פסול ונוהגים במדינות אלו להדליק בנר של
שעוה ,כי אורן צלול כמו שמן ,עכ"ל.
שני נרות מדובקים -פסול וציין בשער הציון סק"ד בזה"ל :תשובת
מהר"י ברונא סימן ל"ט .והנה דעת
שני נרות קלועים ואפילו שלשה נרות מהר"ל מפרא"ג בספרו נר מצוה שלא
להדליק כלל בנר שעוה וחלב אלא דוקא
קלועים -מותר כדין אבוקה בשמן מפני שהנס נעשה בשמן ,אבל אין
נר שיש לו שתי פיות ללא כיסוי – פסול נוהגין כוותיה .מחצית השקל ,עכ"ל.
אפילו לאחד בהדלקה מנר לנר יש להתיר דהוי
נר שיש לו שתי פיות ויש לו כיסוי – כשר כאבוקה המותרת ואין לאסור מדין
חימום כיון שהנר מונח מלעילא.
ועולה אפילו לשנים.
חילוק בי מצב שכל הפתילה
חידוש! החילוק טמו במרחק עומדת להדלק לבי' שליטה
בי השלהבות
בפתילה'
אבל עורר בזה בני יאשיהו נ"י שיש
ובשיעור ביצענו ניסוי בהדלקת קערה
לומר כי החילוק בין שני נרות
מדובקים האסורים וכן שתי פתילות מוקפת בפתילות ואז עלה
הדולקות בקערה – לבין דין אבוקה הוא בדעתי עוד חילוק שונה בין אבוקה לבין
שבאבוקה הפתילות סמוכות אחת 'מילא קערה' שכאשר הפתילה טבולה
לחבירתה ואפילו בנר הבדלה אין אנו בשמן שבקערה ודולקת לבדה – האש לא
מבחינים בחילוק בין השלהבות והכל תאחוז בכל הפתילה וממילא יש לראות
מתערב אבל 'פסול מדורה' הוא כאשר את הפתילה כנר שהרי יש כאן חלק
הפתילות אינן סמוכות מאד אחת ראשון בפתילה הטבולה בשמן ,וחלק שני
לחבירתה וממילא יש למראה העין שתי של פתילה שאינה בוערת אלא רק מוליכה
שלהבות הנוגעות אחת בחבירתה ועפ"ז את השמן ועוד חלק שלישי של פתילה
ביאר מדוע פסל הרמ"א שני נרות
'מדובקים' והכשיר שני נרות 'קלועים'.
בת נר חנוכה ופסולי ’אבוקה ומדורה’ שבע קעא
ואחר העיון מצאתי כדבריו בפרי מגדים 'אבוקה' הכשירה ומצאנו ראינו שלשה
)אשל אברהם סי' תרעא סק"ד( וז"ל :חילוקים בין דין הקיף קערה שמן ודיבק
ועל כרחך הפירוש כאן לדבוק יחד ,היינו נרות הפסול לבין כרך שני נרות יחד ודין
סמוך כל כך ,אבל קלועים ודבוקים הדלקה רגילה שאנו מדליקין נרות שבת
וחנוכה ע"י נר אחר. מתחלה מותר .ובאמת במהר"י ווייל אוסר
א .במילא קערה שמן יש שלש פתילות בנר חנוכה .ובמהר"י ווייל יש לומר דוקא
ארבעה או חמשה נרות ,דאז בשבת נמי
ולכן נחשב כמדורה ,ואילו קולע שני יש לומר אסור ,דוקא שני נרות שרי
נרות יש בו רק שנים והוי כאבוקה ,ואילו בשבת ,דלא הוה כמדורה ,והוא הדין נר
במדביק שני נרות הפסול הוא משום חנוכה שנים שרי ,אבל בסימן רצח וסימן
שמתחמם ונופל – ומדליק נר מנר אין תל"ג משמע שני נרות הוה אבוקה ואסור
חסרון של אבוקה ולא שיתחמם ויפול כאן ,וא"כ דברי הרב בהג"ה צ"ע קצת.
ועיין פרי חדש )אות ד ד"ה ומ"ש שאין( תמה,
שהרי מדליק מלמעלה.
ב .במילא קערה שמן וכן במדביק שני אבוקה לנר חנוכה שרי ,יע"ש .ואם כן י"ל
ודאי שני נרות דבוקים ממש שרי ,דהוה
נרות הפסול הוא משום שהאש אבוקה ,אבל רחוקים קצת והלהב מתערב
משתלטת על כל הקערה ואין 'שליטה' גרע ,דהוה כמדורה .ומה שכתב הרב
באש ,ואילו בנרות קלועים יש כל הזמן שאין לדבקן ביחד ולהדליקן ,כלומר,
שליטה באש – ובמדליק מנר לנר אין לדבקן סמוכים זה לזה ולהיות דולקים כך
הוא דאסור ,הא דבוקים זה בזה כעין
חסרון של שליטה באש.
ג .במילא קערה שמן וכן בהדביק שני קלועים שרי ,כמו בנר שבת .ועיין לבוש
)סעיף ד( ואין לדבוק יחד אחר הדלקה או
נרות יש ריוח קטן בין הנרות וזה
סמוכים זה לזה ,והבן.
יוצר את 'מראה המדורה' אך במדליק
ולסיכום דחינו את הנחת היסוד שהנחנו נרות קלועים אין מרחק בין השלהבות
כי אבוקה פסולה לנר חנוכה – ובמדליק מנר לנר ג"כ אין מרחק
בין השלהבות. ויש חילוק בין 'מדורה' הפסולה לבין
שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת קעב
הרכבת ’קליקס’ בשבת
בירור סוגית הש"ס וההגדרות ההלכתיות
כלי שדרכו לתקוע – להחזירו ברפיו
כוס של פרקי – דרכו בהידוק ולא בתקיעה
הברגה שרוי" בלע"ז
כיסויי כלי
ארבע שיטות בכיסוי כלי
מאי בי' כיסויי כלי 'לבי' קנה של סיידי'
הרכבת קליקס בשבת
ג .עיון בסוגית 'כוס של פרקים' – בשיעור זה נצא לברר האם נתיר
'כלי שדרכו בהידוק' ומחלוקת להרכיב משחק הנקרא 'קליקס'
הראשונים והאחרונים. שעשוי כעין ריבועי פלסטיק צבעוניים
ויש בהם כעין שיניים הנאחזות בלחיצה
ד .בירור הגדרת כלים הנאחזים זה בזה קלה בחלק אחר ]ומשמיע כעין 'קליק'
וע"כ נקרא שמו 'קליקס'[ עד שאפשר
ע"י 'הברגה' ]שרוי"ף בלעז[. בחיבור חלקים רבים לבנות גבוהות
ה .משא ומתן האחרונים בדין 'כיסויי ונצורות.
הכלים' וההקבלה לדין 'קנה של ולצורך הבירור השלם עלינו להקדים
סיידין'.
חמשה נושאים:
וזה החלי.
א .בירור סוגית הגמרא דרך הראשונים
בירור סוגית הש"ס וההגדרות
ההלכתיות והשיטות השונות בהבנת ההגדרות
ההלכתיות.
במסכת שבת )מז (.נאמר בזה"ל:
ב .עיון בסוגית 'כלי שדרכו בתקיעה' –
לוי בר שמואל אשכחינהו לרבי אבא
האם נתיר להחזירו ברפיון.
ולרב הונא בר חייא דהוו קיימי
קעג שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת
רשב"ג( וז"ל :ולעיל נמי מיירי ברפוי וקשה אפיתחא דבי רב הונא ,אמר להו :מהו
קצת דהיכי פליגי כולי האי דמר מחייב להחזיר מטה של טרסיים בשבת? אמרו
חטאת ומר שרי אפי' לכתחלה ועוד הא
אין בנין וסתירה בכלים ועוד תקשה לרב ליה :שפיר דמי.
יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב
חטאת ויש לומר דהכי קאמר לעיל הא רב אתא לקמיה דרב יהודה ,אמר :הא רב
ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה
של טרסיים בשבת חייב חטאת כשאינו ושמואל דאמרי תרוייהו :המחזיר
רפוי ואם כן ברפוי אין סברא להתיר מטה של טרסיים בשבת -חייב חטאת.
לכתחלה ,עכ"ל. מיתיבי :המחזיר קנה מנורה בשבת -
חייב חטאת ,קנה סיידין - לא יחזיר,
ונראה כי הביאור כאן דרבי אבא ורב
ואם החזיר -פטור אבל אסור .רבי
הונא התירו החזרת מיטה של סימאי אומר :קרן עגולה -חייב ,קרן
טרסיים ]ואח"כ יתברר כי התירו רק
פשוטה -פטור!
ברפוי[.
אינהו דאמור כי האי תנא -דתניא:
אך מנגד ,רב יהודה הבין כי אין שום
מלבנות המטה ,וכרעות המטה,
היתר להחזיר ואפילו ברפיון וסברא ולווחים של סקיבס -לא יחזיר ,ואם
פשוטה היא – דאי איכא מציאות של החזיר – פטור אבל אסור .ולא יתקע ,ואם
חיוב חטאת אם יעשה את אותה הפעולה תקע -חייב חטאת .רבן שמעון בן גמליאל
בחוזק – ממילא ברור שיש לגזור
מדרבנן ,והקשה עליהם רב יהודה שתי אומר :אם היה רפוי -מותר.
קושיות :האחת מסברא דידיה – שהרי
ברור מהוראת רב ושמואל כי יש מציאות בי רב חמא הוה מטה גללניתא ,הוה
של איסור תורה בהחזרת מיטה בתקיעה
ולכן יש לעשות סייג ולגזור בכל בנית מהדרי לה ביומא טבא .אמר ליה
מיטה של טרסיים ,והשניה מברייתא ההוא מדרבנן לרבא :מאי דעתיך ,בנין מן
שהציגה רק שני דינים – או חיוב חטאת הצד הוא ,נהי דאיסורא דאורייתא -ליכא,
איסורא דרבנן מיהא איכא! -אמר ליה:
או איסור דרבנן. אנא כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי,
דאמר :אם היה רפוי – מותר ,עכ"ל
אבל ענו לו רבי אבא ורב הונא כי אכן גם
סוגיית הש"ס.
הם מסכימים להוראת רב ושמואל
שיש בכה"ג מציאות של איסור תורה אם ובאמת כל לומד מרגיש מיד בקושי
יתקע בחוזק ,אך עכ"ז עדיין יש לאסור
העצום – היאך פליגי בצורה
כ"כ קיצונית שרבי אבא ורב הונא התירו
לכתחילה ואילו רב יהודה טוען כי חיב
חטאת בכה"ג וכתבו התוספות )מז :ד"ה
א .כך הגירסא דידן אך בערוך גרס קנה של ציידין.
שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת קעד
ג .היתר גמור – בכל הנ"ל אם החזירם מדרבנן אך ורק במקרה אמצעי שאינו
'תקיעה' אך גם יותר חזק מרפוי,
ברפיון. והביאו ראיה לשיטתם מדברי רשב"ג
שהורה מפורשות שיש היתר בהחזרה
כלי שדרכו לתקוע –
להחזירו ברפיו רפויה.
הרמ"א אסר להחזיר אפילו ברפיון כלי למעשה נמצא כי אף שרב יהודה ס"ל כי
שדרכו בתקיעה ,ויש לעיין אין שום היתר לבנות את כל
ביסוד זה דעל דברי השו"ע סימן שיג הני כלים ,ואם יתקע יתחייב חטאת ואם
סעיף ו' הגיה הרמ"א שלש פעמים וז"ל יהדק או אפילו יחזיר ברפיון – ייאסר
מדרבנן ,אך מנגד פליגי עליה אחרוני
שו"ע ורמ"א: האמוראים רבי אבא ורב הונא בר חייא,
רב חמא ,ורבא וכולהו סבירא להו
מטה של פרקים אסור להחזירה שהלכה כרשב"ג שיש היתר לבנות את כל
ולהדקה ,ואם תקע חייב חטאת; הכלים הנ"ל ברפיון.
ואם היא )דרכה להיות( רפויה ,מותר
לכתחלה) ,ובלבד שלא יהדק( .וכוס של וכך פסק בשולחן ערוך )סי' שיג ס"ו(
פרקים ,מותר לפרקו ולהחזירו בשבת.
ויש מי שאומר שדין הכוס כדין וז"ל :מטה של פרקים אסור
המטה .הגה :ואם דרכו להיות מהודק להחזירה ולהדקה ,ואם תקע חייב חטאת;
אף על גב דעכשיו רפוי ,אסור )מיימוני ואם היא )דרכה להיות( רפויה ,מותר
פכ"ה והגהות אשיר"י וכל בו וכן נראה דבר לכתחלה) ,ובלבד שלא יהדק(.
הטור( ,עכ"ל. וחד העין יבחין מיד כי שלשה דינים
ומקור הדברים בב"י שהביא שיטות איכא הכא:
ראשונים שהתירו החזרת כלי א .חיוב חטאת – וזה יהיה אם יפעל
ברפיון וז"ל :ונראה מדבריו שם דהא
דאמרינן אם היה רפוי מותר היינו לומר בצורה של 'תקיעה' – ודוגמא לדבר
שהוא עשוי להיות רפוי ומשום הכי שרי -במידה ויתקע מלבנות וכרעות
אבל אם הוא עשוי להיות מיהדק אף על המיטה ,ואת לווחי הסקיבס ,קני מנורה,
פי שעכשיו כשמחזירו מניחו רפוי אסור וקרן עגולה ,או הקים מיטה של
וכן נראה ממה שאמר רבינו בסמוך גבי
כוס של פרקים שמותר להחזירו לפי טרסיים בתקיעה.
שאין דרך להדקו דמשמע הא אם היה
דרך להדקו אסור להחזירו אפילו מניחו ב .איסור דרבנן -וזה יהיה אם יפעל
רפוי וכן נראה מדברי הגהת אשיר"י,
בצורה של 'הידוק' – ודוגמא לדבר -
עכ"ל. במידה והציב 'קרן פשוטה' או החזיר
מלבנות המטה ,וכרעות המטה ,ולווחים
של סקיבס בלא תקיעה.
קעה שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת
לאסור רפוי במקום שיש רגילות לתקוע ואם נצא מנקודת הנחה כי השו"ע
הוא מדברי התוספות בשבת )מח .ד"ה הא
בחדתי( וז"ל :אומר ר"י שאם נתקו חוטי מסכים עם הרמ"א יש בכאן שלשה
הסרבל אם הנקב רחב ויכול להכניסם דינים חדשים לגמרי:
בלא טורח שרי כיון דעתיקי ובלבד
שיתנם בענין זה שלא יהא לחוש שמא א .שבכל כלי שדרך לתקוע את חלקיו
יתקע דבעניין שהוא רגילות לתקוע
ולקשור נראה דאסורין להחזיר כדאסרינן אין שום היתר לחברם אפילו
בריש כל הכלים )דף קכב (:החזרת שידה בצורה רפויה.
תיבה ומגדל גזירה שמא יתקע ,עכ"ל .אך
מחדש החזו"א כי כל החומרא הזאת היא ב .כל ההיתר להחזיר ברפיון הוא רק
אך ורק לשיטת התוספות שלמדו בסוגיא
כי יש רק שתי דרגות – 'רפוי ומיהדק' בכלי שדרכו להיות רפוי ]ועורר
ששניהם שוים להיתר ,ואילו 'תקיעה' בשעה"צ סקל"ה שזה לכ"ע ,אך לדעת
חייב מדאורייתא ,אלא מאי – ברור שיש הטור אפשר להקל בחזרה רפויה גם בכלי
דרגה אמצעית שאסורה מדרבנן – וזו
ברייתא מפורשת ,ולכן הוכרחו התוספות שדרכו להיות מיהדק[.
למצוא מציאות של איסור דרבנן והוא
במידה ויש רגילות לתקוע – יש איסור ג .אפילו באותו כלי שהדרך לחברו רק
מדרבנן אפילו להכניס ברפיון או בהידוק
– אבל כל זה לשיטתם ,והרי אנן ס"ל ברפיון ואין בו חשש תקיעה – עכ"ז
דאיכא תלת דרגין רפוי – שרי ,מיהדק – יש אסור דרבנן להדק.
אסור מדרבנן ,ותקיעה אסורה
מדאורייתא – ולכן אין לנו צורך למצוא אבל אם נביט בדברי השו"ע ללא הגהות
מציאות חדשה של איסור דרבנן וז"ל
החזו"א )סי' נ אות י'( :התוס' מ"ח א' ד"ה הרמ"א – אין מקום לכל הני
הא ,כתבו דבענין שהוא רגילות לתקוע חומרות מחודשות -וז"ל השו"ע :מטה
אסור להחזיר אפי' רפוי גזירה שמא של פרקים אסור להחזירה ולהדקה ,ואם
יתקע ,וכ"כ בהג"א בסוגין ,נראה דעתם תקע חייב חטאת; ואם היא רפויה ,מותר
דכל שלא תקע בכלל רפוי ומותר ,והיה לכתחלה וכוס של פרקים ,מותר לפרקו
קשיא להו ההיא דדלת שדה תבה לק' ולהחזירו בשבת .ויש מי שאומר שדין
קכ"ב ב' דגזרינן שמא יתקע וניחא להו
דמטה של טרסיים דרך לשמש בה בלא הכוס כדין המטה.
תקיעה אבל דלת השדה דרגילות לתקוע
אסור ובזה ניחא ההיא דחזרת תריסין א .הרי שהתיר לחבר ברפיון ללא שום
הגבלה ,וגם אם רגיל לתקוע או להדק
– לא מצאנו שאסר זאת השו"ע.
ב .ואף בכוס של פרקים ]שהיא דבר
שדרכה בהידוק[ מבואר מדבריו
שהורה כדעת המקילים וזאת ע"פ היסוד
הידוע – סתם ויש אומרים הלכה כסתם.
וכך נקט בחזו"א )סי' נ אות י'( שאין בכלל
לחוש לאיסור 'רגיל לתקוע' ונימוקו
מחודש ביותר ,שהרי מקור הסברא
שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת קעו
האפשרות הראשונה מקילה[ ,רפוי שרי דלא התירו בשל בית ,וזה מוכח דאם היה
לגמרי ,ואין כלל מושג של דבר שדרכו דעתם לחלק בין רפוי למהודק אין להם
בתקיעה אסור אפילו ברפיון ]ובזה ראיה מההיא דדלת השדה לאסור
ברגילות לתקוע די"ל דהתם במהדק,
האפשרות הראשונה מקילה[.
עכ"ל.
אפשרות שניה :יש רק שתי דרגות –
ומצאתי שכבר קדמו בהבנה זו בשו"ת
תקיעה אסורה מדאורייתא,
ואילו רפוי ומיהדק שרו לגמרי ]ובזה אבני נזר )או"ח סי' ריא אות י"א(
האפשרות השניה מקילה[ אלא מאי – וז"ל :אבל הגאונים ורמב"ם )פ"י הי"ג(
ברור שיש איסור דרבנן להחזיר ברפיון ותוספות )קב (:סבירא להו דבנין גמור אף
'דבר שדרכו בתקיעה' ]ובזו האפשרות בכלים הוי בנין ודוקא מתקן מנא לית בי'
משום בנין .ורב ושמואל דאמרי המחזיר
השניה מחמירה[. מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת.
היינו משום בונה שתחב בחוזק מיהדק
ויש לעורר כי על פי הבנת החזו"א נמצא וצריך אומנות חייב משום בונה ,וכל היכי
שלא תחב בחוזק דעת התוס' דהיינו דר'
שהשו"ע הורה כאפשרות שמעון בן גמליאל דאם הי' רפוי מותר.
הראשונה ,ואילו בב"י האיר כי יש דלדידהו ליכא אלא שתי חלוקים תקע
אפשרות שניה אך למעשה לא פסק חייב חטאת וכל שלא תקע היינו רפוי
כמותה ,אבל מנגד הרמ"א החמיר מותר אפילו לכתחילה .דכן מבואר
באיסורי דרבנן כחומרי שתי השיטות – מדבריהם סוף פרק כירה בדיבור המתחיל
מצד אחד אסר לגמרי את הדרגה רבן שמעון בן גמליאל .דכל שאינו רפוי
האמצעית 'הידוק' – וזה דלא כתוספות חייב חטאת ,לא תקע מותר לכתחילה .כר'
דלית להו איסור מיוחד במהודק ,ומצד שמעון בן גמליאל דאמר אם הי' רפוי
שני החמיר גם את חומרת התוספות מותר ,והא דאמר בגמרא ריש פרק כל
לאסור הכנסת כלי שדרכו בתקיעה הכלים דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין
גזירה שמא יתקע היינו בכלים שדרכו
ואפילו ברפיון.
לתקוע ,עכ"ל.
ולמעשה ,החזו"א חלק על הרמ"א
ונמצא לפי הבנה מחודשת זו כי יש שתי
וצידד להלכה כדברי השו"ע,
וז"ל החזו"א :והמחבר בסי' שי"ג ס"ו אפשרויות הבנה:
השמיט תנאי זה שיהא דרכה ברפוי',
אפשר שחזר בו מרן ,והרמ"א הביאו, אפשרות ראשונה :יש שלש דרגות -
ולמש"כ לעיל אין מקור לד"ז ,ואפי' אם
רגילות לתקוע אפשר להקל בדרבנן ,כיון תקיעה אסורה מדאורייתא,
דלא הזכירוהו הר"מ והטור ,וכל שעושה אבל הידוק אסור מדרבנן ]ובזה
רפוי בלתי מהודק מותר ,עכ"ל.
קעז שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת
יש להחמיר כדעה זו אך אם הוא לצורך כוס של פרקי – דרכו בהידוק
שבת יש לסמוך אדעה ראשונה ,עכ"ל. ולא בתקיעה
ומה שכתב השו"ע בדעת מהר"ם 'שדין ועל פי כל הנ"ל יש להבין את מחלוקת
הכוס כדין המיטה' צריך לפרש - הראשונים שהובאה בטור וז"ל:
שבמיטה שדרך לתוקעה ברור שאסור וראיתי כתוב על שם הר"ם מרוטנבורג
לכ"ע אבל בכוס שדרך רק להדקו ולא דה"ה כוס של פרקים אסור להחזירו
לתוקעו עכ"ז שוה דינו לדין מיטה וייאסר אא"כ יהא רפוי ונראה דכוס אין דרך
להחזירו אפילו ברפיון. להדקו כל כך ושרי בכל ענין ,עכ"ל.
אלא שדברי קדשו של המשנ"ב נראים ובשו"ע הובאה מחלוקת זו בשינוי קצת
קשים משני צדדים ,האחד – שכתב וז"ל :וכוס של פרקים ,מותר
כי המתיר ]הטור[ מתיר רק ברפוי ואילו לפרקו ולהחזירו בשבת .ויש מי שאומר
הטור עצמו מפורשות כתב 'ושרי בכל שדין הכוס כדין המטה .הגה :ואם דרכו
ענין' ,והשנית – בהא דכתב כי האוסר להיות מהודק אף על גב דעכשיו רפוי,
]מהר"ם[ אוסר אפילו ברפוי ואילו בטור אסור )מיימוני פכ"ה והגהות אשיר"י וכל בו וכן
משמע כי האיסור הוא דוקא במהודק אבל
ברפוי גם הוא מתיר וז"ל מהר"ם ]הוב"ד נראה דבר הטור( ,עכ"ל.
בטור[ :וראיתי כתוב על שם הר"ם
מרוטנבורג דה"ה כוס של פרקים אסור ולכאורה ,דברי מהר"ם ברורים ונכוחים
להחזירו אא"כ יהא רפוי ,עכ"ל. שהתיר להחזיר 'כוס של
פרקים' ברפוי ואסר להדקו ,אך יש להבין
ולגבי הקושי הראשון בשיטת הטור
מהי סברת הטור שהתיר 'בכל ענין'.
מצאתי שהקשה כן בשעה"צ על
דברי הט"ז – ועכ"ז לא הדר ביה המשנ"ב, ובמשנה ברורה סקמ"ה כתב וז"ל:
אך לגבי הקושיא השניה יש לבאר כי
המשנ"ב למד את דברי מהר"ם בצורה כשהוא רפוי והטעם דאין דרך
שונה ומה שכתב 'כוס של פרקים אסור להדק כ"כ בחוזק שיהיה חשוב כמו
להחזירו אא"כ יהא רפוי' אינו חוזר על תקיעה וע"כ אין לחוש שמא יתקע והיש
פעולת הגברא העכשוית שאם סוגר מי שאומר ס"ל כיון דעכ"פ דרך להדק גם
ברפיון שרי אלא הדר על 'החפצא' דהיינו
-המציאות הקבועה של הכוס שאם הדרך ברפוי אסור כמו במטה של פרקים.
להדק כוס כזו אז אסור לסוגרה בשבת
אפילו ברפיון אבל אם הרגילות לסגור את הרי שביאר המשנ"ב ]ע"פ הבנת הט"ז[
הכוס תמיד ברפיון – שרי לסוגרה ברפיון
כי באמת מיירי בכוס של פרקים
גם בשבת. שהרגילות להדקה בלבד ואין רגילות
לתוקעה ,והטור התיר לסגור ברפיון
ומהר"ם אסר אפילו ברפוי ,והלכה כמותו
וז"ל המשנ"ב בסקמ"ו וז"ל :ולכתחלה
שבע הרכבת ’קליקס’ בשבת בת קעח
הכוס אלא אם כן מניחו רפוי לגמרי ויש ונמצא שבסוג כוס שהדרך לסוגרה
להחמיר כדבריהם אלא אם כן במקום
צורך גדול אזי יש לסמוך להקל אם אין ברפיון – כ"ע יודו דשרי לסוגרה
דרך הכוס כלל להדקו בחוזק ,אבל כוסות ברפיון גם בשבת.
העשויים בחריצים סביב ומהודקים
בחוזק לדברי הכל אסור להחזירם אפילו אך בכוס שדרך להדקה – בזאת יחלקו
מניחם רפויים לגמרי ,עכ"ל. – הטור יתיר לסוגרה ברפיון והיתרו
ברור ,אך בסברת מהר"ם יש לבאר כי
ותורף דבריו כי נחלקו הראשונים בדין כיון שכבר למדנו כי 'דבר שדרך
לתוקעו' אסרו אפילו להחזירו ברפוי –
'דבר שאין דרכו בתקיעה' כך גם כאן 'דבר שדרך להדקו' אסור
וממילא חשש רחוק שיגיע לידי איסור
תורה ועכ"ז אסר המהר"ם להדקו והתיר אפילו להחזירו ברפוי.
לסגרו ברפיון וסברתו ברורה דלא פלוג
רבנן ,אלא מאי -הטור יצא לחדש כי ונמצא כי ביאור המשנ"ב במחלוקת
בכה"ג שיש רק חשש רחוק שיתקע –
ממילא אין מקום לגזור גם על הידוק ולכן הטור ומהר"ם מוקשה פעמיים,
ראשית -מבואר מדברי הטור שהתיר
נתיר בין רפוי ובין מהודק. אפילו להדק ,ושנית – היאך החמיר
המהר"ם חומרא מופלגת כזו – שדבר
וע"פ דברי שו"ע הרב נחו שקטו כל שדרכו בהידוק אסור אפילו להחזירו
ברפוי והרי אין לך 'גזירה לגזירה'
הקושיות – שאכן הטור מתיר 'בכל
ענין' ומהר"ם מתיר ברפוי ,וכן כתב יותר מזה.
החזו"א )סי' נ' אות י'( וז"ל :ובב"י סי' שי"ג
כתב דמשמע מדברי הטור דאין מותר אך ראיתי ביאור נפלא בשולחן ערוך
רפוי אלא באין דרכו להדק ,וזה תמוה
מאד דאדרבה הטור מתיר בכוס אפי' הרב )שיג סכ"א( וז"ל :וכוס של פרקים
מהודק כיון שאין דרכו להדקו בחוזק יש אומרים שאף שדרכו להיות מהודק
שהוא תקוע ,אבל רפוי לעולם מותר ,וכן קצת מותר להחזירו ולהדקו קצת ואין
מלשון הר"מ אין הכרע שלשון הר"מ חוששים שמא יתקע בחוזק לפי שאין דרך
כלשון הגמ' ומש"כ מותר להחזירו ר"ל הכוס כלל להדקו כל כך בחוזק עד
ואם היה רצונו לעשותו רפוי מותר שיתחייב עליו משום בונה ולא אסרו
להחזירו ,וכן דברי הכלבו מתפרשין להדק אפילו מעט אלא במטה של פרקים
וכל כיוצא בה משאר הכלים שיש לחוש
בהם שמא יתקע בחוזק ויש אומרים שאין
חילוק בין כוס לשאר כלים ואסור להחזיר
ב .אך עלה בדעתי כי באמת אין זו קושיא כל כך כיון שלו יצויר שלא היה שייך כלל תקיעה בכה"ג –
אה"נ היה מקום להקשות דהוי גזירה לגזירה אך הכא יש אפשרות של תקיעה רק דליכא רגילות
לתקוע ,וא"כ מובנת סברת מהר"ם שאסר ברפוי אטו רגיל הידוק – שהרי מכח האי רגילותא יש צד שיכול
לבא לידי תקיעה.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות שביעית
הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search