בת דיני שמיטה בבתי גידול וחממות שבע עט
ופקע ,אבל לגבי שביעית – לא נשתנה היבול עד שלרבי עקיבא הכל נקבע אך
בעצם היבול כלום והוא אותו היבול ורק עד הבאת שליש ואפילו לחכמים –
שגדל קודם אלא מה שהשתנה זה דבר כל מאי דהוקבע עד שליש הוקבע ואין
חיצוני והיא 'שנת השמינית' וכיון לשנותו ורק חידשו כי מהבאת שליש
שהשינוי אינו בגוף היבול – הסרת הגג ואילך מתחיל 'מחזור גידול' חדש ,וא"כ
גורמת שינוי בצמח עצמו למפרע – הבאת שליש חשיבא כאילו נקצר היבול
ומעידה עליו שגדל כל העת במקום הקודם ואף אם נחשיב את המקום
למפרע כשדה – הרי היבול כבר תם
המוגדר כשדה.
הגדרות 'חממה'
והטללים והאויר וקוי השמש ,והבית להם בדין 'בתי גידול' לצמחים כגון 'חממות'
לרועץ ,עכ"ל.
שהם מבנים מקומרים המחופים
הרי שהביא החזו"א את המשנה שאסרה בנילון או ציפוי פלסטי ובו מגדלים כל
השנה מיני צמחים שאינם יכולים לגדול
עשיית בתים מעל נטיעות וא"כ כל השנה בתנאי שדה בגלל שינויי
'בית' זה סיבה לאיסור ומנגד אנו רואים טמפרטורה ופגעי מזג האויר ,ועוד יש
בירושלמי דערלה שהבית הוא סיבה יתרון גדול בחממה שמונעת מכל מיני
להתיר ,וע"ז ביאר החזו"א כי הבית מזיקים לחדור לחממה – וגם אם נכנסו
האסור בשביעית הוא בית המיועד לצורך מזיקים – הרי הטיפול בהם פשוט יותר
האילן ובנוי בצורה המספקת לו את כל כיון שהכל נמצא במקום סגור ואפשר
'תנאי השדה' אך מבקרת ומווסתת את להשתמש בהדברה ביולוגית כגון פיזור
חום השמש הקופח ,אבל בית רגיל – בעלי חיים הפוגעים במזיקים ואינם
ממש מחסיר מהאילן את התנאים
פוגעים בגידולים.
הטבעיים שיש בשדה.
ומצאנו שעסק בזה החזו"א בסי' כ'
חממות – שיטת המתירי
סק"ו וז"ל :בבית גרע טפי שאין
ועפ"ז יש לדון בגדרי האי חממות ובתי זו עיקר זריעה ומבעיא לן בירו' פ"ק
דערלה אי נוהג בו שביעית ,והא דתנן
גידול המיועדים להשבחת שביעית פ"ב מ"ד ועושין להם בתים אינו
היבולים שלכאורה יש לאסור בהם ,אך ענין לנוטע בבית דהתם הגג מצד האילן
מנגד חידשו כמה מגדולי האחרונים או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין בפני
שכיון שיש בהם חסרונות – אי אפשר החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני
להחשיבם בשם 'שדה' וכ"כ באבן ישראל הטל והאויר והתם הבית להיטיב הגידול,
להתיר משום שניטלה מהפירות הגדלים אבל נוטע בבית הצמחים הם במצב בלתי
במקומות אלו 'מתיקות הפרי' וזה שוני טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים
בת דיני שמיטה בבתי גידול וחממות שבע פ
רצפו כלו ברובדין של אבן ומלאו עפר מהותי – שהרי החקלאי משתמש בחממה
ונטע כרם .וראית לדמות לעציץ שאינו לתועלתו שיבוליו יהיו נקיים וקלים אך
נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור
באמת אין בכאן דמיון לשדה.
מן הערלה.
והגרש"ז אוירבך והגר"ש וואזנר התירו
תשובה :יראה לי דכל כה"ג חייב
משום שנכון שיש יתרונות
בתרומה ובערלה .דלא איירי בחממה אך יש גם חסרונות – ואת
בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר החסרונות יש להשלים בדרכים
המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע מלאכותיות כגון 'חסרון אויר' שנדרשים
בארץ ואין דרך לזרוע כך .ולא חייבה מאווררים רבי עוצמה וכן יש להשלים
התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך חסרים במזון הצמח בצורה מלאכותית
כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה ולכן עדיין יש מקום להגדיר חממה
שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. 'כרועץ' לצמחים ורק הבעלים מפצה
אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי
השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית בצורה מלאכותית.
הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך
לזרוע כך ...אבל בנדון זה שמילא הגג שיטת האוסרי בחממות
עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף
טפי מעציץ נקוב .ואפילו לרבי שמעון חוט שני – הכל אזיל בתר ההגדרה
דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד
מלענין טומאה בפרק המצניע בסופו אך בחוט שני יצא חוצץ נגד סברא זו
מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון
שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ, וטען כי כל מקום שייעודו לזריעה
והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה ושתילה הרי הוא חשיב שדה –
כתלוש ,וגם דרך העולם לזרוע כך וממילא כיון שחממה נבנתה וייעודה
כדאיתא בפרק הבית והעליה )דף קי"ז.(: לגדל בה צמחים – ממילא חשיבא
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה אחת
על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע כשדה ולא כבית.
למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין .ועוד
תנן )בפרק בתרא דמעשרות מ"ב( בצלים הרב אלישיב – ’דרך גידול’ אסור מדרבנן
שהשרישו בעליה טהרו מלטמא ,נפלה
עליהם מפולת והן מגולין הרי אלו והביאו בשם הגרי"ש אלישיב כי גם
כנטועין בשדה .אלמא חזינן אפילו
מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה הוי אם תחשיב את החממה כבית
כנטוע בשדה .כ"ש המכוין ליטע בגג המפקיע משם 'זריעה דאורייתא' עכ"ז
דחשיב כמחובר גמור לכל מילי לערלה אסרו מדרבנן לגדל כל דבר שהוא דרך
גידולו )כך הובא בספר משפטי ארץ פ"ז הע'
(9ונראה שמקור דבריו מתשובת
הרא"ש )כלל ב סימן ד( וז"ל :וששאלת
בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך
הוא בנה תחלה הגג בקורות גדולות
ובנסרים מדובקין זה בזה ואחר כך
בת דיני שמיטה בבתי גידול וחממות שבע פא
שיש להן קירוי עד הקרקע ,שהרי נסתפק ולתרומה ולהכשר ולטומאה והתולש
החזו"א אי מיבעי לן כתלים עשרה בשבת ממנו חייב .עכ"ל הרא"ש.
טפחים אך לא מצינו שנדרש הכא תנאי
של 'מחיצות מגיעות עד הקרקע' וז"ל ומהא דחייב הרא"ש מדאורייתא ע"פ
החזו"א בסי' כ"ב סק"א :וגדר בית ודאי
א"צ בית שחייב במזוזה והדעת נוטה שני היסודות – מחובר ודרך לזרוע
דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות – הבין הגרי"ש אלישיב כי אי יהיה רק
אחד – כגון בהא דדרך זריעה היא – יש
י"ט ג"כ ,עכ"ל.
מקום לאסור מדרבנן.
גידולי מי בחממה בית גידול – לפרחי רגישי
ובסיור שערכנו בחממה עלתה שאלה
מענינת כיון שמצאנו חממה ובשמיטה דשנת תשפ"ב נשאלתי לגבי
לגידול פרחים שבתוכה נבנה 'בית גידול'
ירקות עלים הגדלים בשיטה
לפרחים רגישים שייעודם לגידול רק הנקראת 'הידרופוניקה' דהיינו 'גידולי
בבית וא"כ בעל המשתלה נדרש להחזיקם מים' ללא כל אדמה אלא הצמחים
בתנאים מיוחדים והאקלים שבו כאקלים שתולים בתוך צינורות ובהם יש אבני טוף
בית מגורים ולכאורה נראהה שהאוסרים לייצוב הצמח והמיב הולכים הלוך וחזור
בחממה יאסרו גם כאן אבל אחר העיון ומפרנסים את שרשי הצמחים בחומרי
יותר נראה להקל לכל הדיעות כיון שבית דישון וכל הנ"ל בתוך חממות ע"ג מצעים
הגידול הזה ייעודו לחקות 'תנאי בית' ואף מנותקים ,ובשו"ת נחפה בכסף )יורה דעה
יש בו מזגן השומר על אקלים נעים
סי' ה'( כתב ע"ז שזריעה במים מותרת כאקלים בית וא"כ כל ענין המבנה הזה
בשמיטה אך בהר צבי אסר ,ובשם הוא להפקיע את המתחם הנ"ל משאר
החזו"א יש סתירה בשמועות ,למעשה מתחם החממה ולשוות לו מציאות של
לדעתי יש להקל כיון שמדובר במצע בית ממש ולכן יש להחשיבו לכל השיטות
מנותק בתוך חממה שדינה כבית ולכן
נתיר בשופי ואפילו אם העלים יוצאים כבית לכל דבר.
החוצה ואז יש בזה שיטות שיש יניקה מן מחיצות שאינו מגיעות לקרקע
הקרקע דרך העלים יש להקל כיון שיש
ואף יצאנו התם לדון בבית גידול בכאן כמה ספיקות -שמא הלכה כהפאת
המקורה מלעילא בגג רשת ואף מן השולחן שמתיר בבית אפילו זריעה וגם
הצד יש לו קירות – אלא שאינן מגיעין אם אין הלכה כמותו -שמא הלכה כדיעות
לקרקע ונראה שגם זה ייחשב כקירות הסוברות שגידולי מים מותרים
בזריעה בשמיטה. ואפשר להחשיב מקום זה כשאר חממות
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פב
נטיעת אילן בשישית ושביעית
קנסו שוגג אטו מזיד
שלש עשרה נפק"מ בי קנסא לגזירת מוני
.1גוי שנטע בקרקע ישראל
.2קנסו יורש
.3נטע בבית
.4נתינת הנטיעה לאחר
.5אנוס
.6נטיעת חרש שוטה וקט
ידל"ג ושיעור שלשי יו
.7נוטע תו מ"ד יו דשישית
.8איל שנקצ וחידש ענפי
.9נוטע תו מ"ד יו דשביעית
.10איל סרק בשמיטה
.11אחר ארבע שני
.12שתל עצי נקוב
.13הרכיב ענ צעיר באיל זק
כמי הלכה – ר"י או ר"מ
13נפק"מ בי קנסא דנחשדו לטעמא דמוני
אי לחוש למוני ספק בגדרי ערלה
אי לקנוס איכא מא דשרי
'ציר הזמ 'של שתילה נטיעה וזריעה
ימי קליטה בירקות
ספיחי בפרחי נוי
ספיחי בעציצי
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פג
ושבתה האר
שתילה לפני שביעית
'ציר הזמ 'בנטיעת ערב שביעית
אך במנסך יין חבירו לע"ז בשוגג – קנסו שוגג אטו מזיד
שעובר איסור דאורייתא – הפלא בגמרא בגיטין )נג (:הובאה מחלוקת
ופלא – רבי מאיר מחייב ורבי יהודה
בין התנאים רבי מאיר ורבי
פוטר. יהודה בגדרי קנסות חכמים ,שבמקום
שאם יעשה במזיד ודאי שקנסוהו לכולי
וביארה הגמרא כי אמת שכאן האי עלמא אך נחלקו מה יהיה דינו בשוגג
רבי מאיר סובר כי אם האיסור הוא רק
דינא הוא 'יוצא דופן' דאיסור מדרבנן קנסוהו חכמים אך אם האיסור
ניסוך יין לע"ז הוא דאורייתא חמור הוא מדאורייתא לא קנסוהו ונראה כי
מאד ולכן רבי מאיר יחייבו כיון שבזה יסוד החילוק טמון בחומרת האיסור
שעבר על איסור כ"כ חמור בשוגג ראוי דכיון דהאיסור דרבנן קיל בעיני אינשי
לעונשו אך רבי יהודה ס"ל שהאיסור – ממילא יבואו לזלזל בו במזיד ויאמרו
כ"כ חמור עד שאין מצוי שיעברו עליו כי הם שגגו ולכן קנסו חכמים אפילו
בני אדם ולא ראו חכמים לגזור במילתא בשוגג והשוו שוגג למזיד ,ורבי יהודה
ס"ל איפכא – דבמקום שהאיסור הוא
דלא שכיחא. מדרבנן לא ראו רבנן לגזור אך באדם
שעבר על איסור דאורייתא בשגגה קנסו
ובמבשל בשבת שהוא איסור דאורייתא חכמים אפילו את השוגג ויסוד סברתו
נראה כי המחייב תלוי בחומרת
הולכים התנאים כל אחד
לשיטתו – רבי מאיר ס"ל שלא קונסים את העבירה.
השוגג כלל והמבשל בשבת בשוגג יאכל
על אף שהמזיד ייקנס והתבשיל ייאסר ועל פי זה במטמא תרומת חבירו – שבזה
באכילה לכולם עד מוצאי שבת. גרם לו נזק שאינו יכול לאכול את
הפירות ,והוא איסור דרבנן -רבי מאיר
אך רבי יהודה יקנוס את השוגג ]אך לא יקנוס את השוגג ויחיבו בתשלום כמזיד
ממש כקנס המזיד[ ויאסור את אך רבי יהודה יפטרנו.
התבשיל באכילה לכולם עד מוצאי שבת
– לעומת מזיד שאסור למבשל באכילה
עולמית ולאחרים עד מוצאי שבת.
א .וכאן נבחין כי ר"י בעצם לא מחייב לאבד את התבשיל אלא מתיר אותו באכילה לאחרים והורה
המשנ"ב בסי' שי"ח סק"ד כי שרי למוכרו ולהנות מדמיו.
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פד
ולכן הורו חכמים לעקור את האילן וזה והנוטע בשבת בשגגה -ברור שרבי
נקרא 'גזירת מונים' מלשון מוני ומחשבי
שנות הערלה שעלולים לטעות ולהתיר מאיר יתיר לו לקיים את
נטיעה בשביעית ,ובטעם השני ביארה הנטיעה ,שהרי עבר על דברי תורה ואינם
הגמרא את סברת רבי מאיר כי קניס אפילו צריכים חיזוק ,וזאת לעומת הנוטע במזיד
בדאורייתא משום דהאי דאורייתא
דאיסור שביעית קיל בעיני אינשי והוי שחייב לעקור את הנטיעה.
כשאר איסורי דרבנן. ורבי יהודה ס"ל שהנוטע בשבת בין
ואליבא דרבי יהודה ביארה הגמרא כי שוגג ובין מזיד יעקור.
אך שהכא היה ראוי לגזור מגו ועד כאן כל תנא אזיל לשיטתו דר"מ
דהוי איסור חמור – שהרי שביעית
דאורייתא – מכל מקום לא ראה רבי קניס רק בדרבנן ורבי יהודה קניס
יהודה לקנוס כיון שבמקומו היו חמורים רק בדאורייתא לבד מאיסור מנסך
איסורי שביעית באופן יוצא דופן ומילתא לע"ז שהחליפו סברותיהם – משום
דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ]ומצינו
כדוגמת סברא זו בהאי דלא קניס ר"י חומרא דע"ז.
במנסך לע"ז[. אלא שהקשתה הגמרא מדין הנוטע
ויש לעורר כי הרמב"ם בפ"א הי"ב הורה בשביעית שהוא איסור דאורייתא
]וזה שני חידושים כיון שמצינו שנחלקו
לאיסור מטעמא דקנסו שוגג אטו הראשונים בדין נוטע בשביעית אם דינו
מזיד – והוסיף להחמיר עוד יותר כטעם כזורע או לא ,ואף ההגדרה ששביעית היא
שני דר"מ -שחידש כי 'ישראל נחשדו' דאורייתא בזה"ז היא דאורייתא אינה
וז"ל :הנוטע בשביעית בין בשוגג בין מוסכמת על כל הראשונים[ ורבי מאיר
במזיד יעקור ,מפני שישראל חשודין על ס"ל דבין שוגג ובין מזיד יעקור -וזה
השביעית ,אם תאמר בשוגג יקיים יאמר היפך מסברתו דבד"כ לא קניס שוגג אטו
מזיד בדאורייתא – ורבי יהודה גם הוא
המזיד שוגג הייתי ,עכ"ל. החליף טעמו והורה כי הנוטע בשביעית
ובפ"ג הי"א הביא את טעמא דמונים בשוגג יקיים ואף שבמזיד יעקור.
]כטעמא קמא דר"מ[ וז"ל :אף וביארה הגמרא כי לשיטת רבי מאיר
בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין
ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי כאן יש סברא חזקה להורות על
שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה עקירת הנטיעה אפילו בדאורייתא כיון
ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם שאין מדובר בקנס על השוגג אלא יש
קליטה שתי שבתות ,ודבר זה אסור לעולם חשש אמיתי שיבואו לטעות ולהתיר
מפני מראית העין שמא יאמר הרואה נטיעה בשביעית משום שיראו הרואים את
בשביעית נטעו ,נמצאת אומר שהנוטע או בעל האילן מחלל מפירותיו שלש שנים
אחר השביעית ויתהו היאך ייתכן שהאילן
שרי ויסיקו מזה כי שרי לנטוע בשביעית
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פה
כחומרי רבי מאיר ,ובשלמא שקנס שוגג המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם
אטו מזיד ודלא כר"י שקבע כי הנוטע ר"ה במ"ד יום יקיים ,פחות מכן יעקור,
בשביעית יקיים – כיון שהגמרא מפורשות ואם לא עקר הפירות מותרין ,ואם מת
תלתה את התירו של ר"י בהא דבמקומו קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.
החמירו באיסורי שביעית ולכן לא ראה
מקום לגזור אך ברור שגם ר"י מודה ולכאורה יש להבין ,דהא בהלכות שבת
דבמקום דאיסורי שביעית אינם חמורים
בעיני אינשי – ראוי לגזור שהרי מיירי פסק הרמב"ם פ"ו הכ"ג וז"ל:
ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר
באיסור דאורייתא. ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה
מלאכה לעולם ,ושאר ישראל מותר להם
אך יש להבין מדוע החמיר הרמב"ם ליהנות בה למוצאי שבת מיד שנאמר
)שמות ל"א( "ושמרתם את השבת כי קודש
באיסור נטיעה בשביעית כתרי היא" היא קודש ואין מעשיה קודש ,כיצד
חומרי דר"מ שאסר גם מכח 'גזירת ישראל שבשל בשבת במזיד ,למוצאי
מונים' וגם מכח 'קנסו שוגג אטו מזיד' שבת יאכל לאחרים אבל לו לא יאכל
ועוד הוסיף להחמיר יותר ותפס טעם חזק עולמית ,ואם בשל בשגגה למוצאי שבת
יותר מסתם 'קנסו שוגג אטו מזיד' והוא יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל
'נחשדו ישראל' וגדולה מכולם שהוסיף
להחמיר ולאסור מכח גזירת מונים גם כיוצא בזה ,עכ"ל.
בנוטע בהיתר בשישית תוך מ"ד ימים
ואם כן ,מדוע שינה דרכו והורה כעת
שקודם שביעית.
שלש עשרה נפק"מ בי קנסא לגזירת מוני
הגברא לעבד את האדמה וממילא שרי וראשית הכל יש לחדד את החילוק בין
להכין מערב שביעית מערכות השקיה
ודישון ממוחשבות ע"מ שיפעלו מעצמן שני הטעמים בין 'קנס' לבין
בשביעית וכן יתירו בגוי שבא מעצמו 'גזירת מונים' וזכינו להעלות בידינו שלש
לעבד את אדמת הישראל – ועתה נאמר כי עשרה נפק"מ ונפרוט אותם אחת לאחת:
בגוי שנטע בקרקע הישראל בשביעית
לטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד אין לקונסו .1גוי שנטע בקרקע ישראל
כלל דהא המעשה היה בהיתר גמור אלא
עכ"ז לטעמא דגזירת מונים יש להורות מצינו פלוגתא בין רבותינו הראשונים
על עקירת הנטיעה – כיון שלגבי ערלה לא
]והוב"ד בד"א פ"א סק"א[ בגדרי
איכפת לן מיהו הנוטע. מצות עשה שהורתה התורה 'ושבתה
הארץ' אם יש איסור בשביעית רק על
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פו
פאת השולחן נקט כי ספק הירושלמי .2קנסו יורש
הוא לגבי היתר זריעה בבית בירושלמי שביעית )פ"ב ה"ד( נאמר
בשביעית עצמה והורה להיתר.
בזה"ל ]ע"פ גירסת הרש"ס[:
החזו"א חלק על הפאה"ש וטען כי יש תנא רבי יעקב בר אביי דברדלייא נטעו
ומת בנו מותר לקיימו ואתיא כמאן דאמר
להחמיר בספק הירושלמי, מפני החשד אבל מפני מונין אף בנו
ובפרט כי איכא בהא 'ספק ספיקא' מונה ,עכ"ל .כלומר -אדם שנטע
לחומרא ספק אחד הוא עצם ספק בשביעית ואפילו בשוגג שדינו בעקירת
הירושלמי ועוד אפילו תימצי לומר הנטיעה יש לחקור האם מוטלת על
דהלכה דאין איסור מדאורייתא עדיין היורש החובה לעקור או שמא פקע הקנס
הדבר בספק שמא רבנן אסרו זריעה בבית שהרי הוא לא עשה את העבירה אלא רק
אביו ,וקבע הירושלמי דלטעמא דקנס
כדאסרו לגבי תו"מ. חשד אין לאסור את היורש שהרי לא עבר
עבירה ולמה ייקנס אבל לטעמא דגזירת
אך עכ"ז נקט החזו"א כי המיקל לזרוע מונים עדיין הוא מצווה לעקור את
בעציץ שאינו נקוב בבית 'יש לו על הנטיעה.
מי לסמוך' – ולכאורה משמע מדבריו כי
לא התיר לכתחילה אפילו בכה"ג ,אך יש .3נטע בבית
מקום לומר כי כל מאי דהחמיר החזו"א
זה רק בגוונא דהתיר הפאה"ש – דהיינו הירושלמי )ערלה פ"א ה"ב( הסתפק מה
במלאכות דאורייתא כזריעה וזמירה
וחרישה אך אם עושים רק מלאכות דרבנן דין גידולי שביעית בבית
כגון דישון וגיזום והשקיה מרובה -יש ויסוד הספק תלוי בחקירה האם שביעית
לצדד לקולא -דהא איכא הכא כמה וכמה חלה רק בשדה וכרם כדכתיב 'שדך לא
תזרע וכרמך לא תזמור' או שמא שביעית
דרבנן במקום פלוגתא. חלה בכל מקום ואתר ומקרא מלא דיבר
ועתה נחדש ונאמר כי לשיטת פאת הכתוב 'ושבתה הארץ'.
השולחן אדם שנטע בשביעית מראה הפנים נקט כי הירושלמי כלל
אילן מאכל בתוך בית ]או בחממה
לשיטות המחשיבות חממה כבית[ – לא מיירי בדין דאורייתא של
ודאי שלא נאסור מדין קנס דהא עביד זריעה מכוונת בבית אלא ספיקו הוא רק
הכל בהיתר -ואפילו אם אנו רגילים לגבי גזירה דרבנן של ספיחין שעלו
להחמיר ולהורות כי אין היתר לזרוע מעצמן אי גזרו גם בבית וכל זאת אינו
בבית עכ"ז אין לקנוס את הנוטע כיון נוגע לדידן דפסקינן לקולא אפילו
'דאיכא מאן דשרי' וכלל גדול בידינו
שאין קונסים קנס כאשר יש דיעה בספיחין שעלו בארבע שדות.
המתירה לכתחילה.
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פז
שהוא דבר קל לעקור ולחזור ולנטוע אך עכ"ז יש להורות על עקירת הנטיעה
משא"כ אם הרכיב אפשר שדינו כזומר
בשבת דאינו חייב לעקור משום כך את כל מטעמא דגזירת מונים כיון דלגבי
ערלה לא נאמרה הגבלה של 'שדה' אלא
העץ ,עכ"ל. 'ארץ' והנוטע בבית הרי הוא בכלל ארץ.
הרי שחידש המנחת שלמה כי אם אנו .4נתינת הנטיעה לאחר
משוים נטיעה לבישול יש בכאן ובדין קנס מעשה שבת מצינו שהקשה
חומרא לגבי בישול וקולא לגבי נטיעה –
שיש להחמיר בבישול שאם יש ביכולתו בתויו"ט מדוע בתבשיל רק נאסר
לעקור את השבח של הבישול כגון לאכלו אך בנטיעה -ההוראה היא
הבהרתחת מים חמים – נדרש לקררם לעוקרה ותירץ כי בתבשיל מאי דהוה הוה
במוצאי שבת ,ונלמד גם קולא מדין ואין אפשרות לעקור את שבח התבשיל
בישול בשבת שבמזיד נאסר על המבשל משא"כ בנטיעה ועפ"ז חידש בשו"ת
לעולם אך לאחרים מותר במוצאי שבת מנחת שלמה )חלק א סימן ה( וז"ל :ורואים
מיד – וכן גם בנוטע בשבת שיש להתיר מזה שמשוה מבשל לנוטע שגם בנוטע לא
לאחרים את העץ ע"י קניה וכדומה אך יש נאסר אלא לזה שעבר ונטע אבל אם נתן
לעורר כי כל האי חלוקה בינו לבין אחרים את העץ לאחר אין הלה צריך לעקור,
היא אך ורק לשיטת ר"י שחילק בין ונלענ"ד דלפי"ז אם הרתיח מים בשוגג
המבשל במזיד לבין אחרים אך לשיטת סמוך למוצ"ש חייב להמתין עד שהמים
ר"מ לא מצינו שום חילוק בין המבשל יצטננו כיון דאפשר שפיר לעקור ולבטל
לבין אחרים – שהרי אם בישל בשוגג שרי את הבישול ,ואף שהעושה מלאכה בשבת
לכ"ע ואפילו בשבת ואם בישל במזיד – בשוגג נקטינן שאף הוא עצמו מותר מיד
אסור לכולם עד מוצאי שבת ואז שרי במוצ"ש ואין צריך להמתין עד לאחר
בכדי שיעשה ,היינו דוקא כמו שוחט
אפילו למבשל עצמו. ומבשל שא"א לעקור ולבטל מה שכבר
נעשה משא"כ בכה"ג דאפשר להמתין עד
ועפ"ז נחדש ונאמר כי בנוטע אילן מאכל שיצטנן ולעקור את הבישול הרי רואים
מהתוי"ט שסובר דחייב בכך ,ולפי"ז צ"ע
בשביעית ניזיל בתר טעמא דקנסא במי שחפר בור או בנה בית בשבת בשוגג
– לרבי יהודה יש לחלק בין הנוטע אם חייב במוצ"ש לסתור מה שבנה
שמוטלת עליו חובה לעקור לבין אחרים ולסתום מה שחפר כיון דכמו שאפשר
שרשאים לקנות או לקבל ממנו את לעקור נטיעה כך אפשר גם לסתור
הנטיעה אולם לטעמא דמונים אין עיצה ולסתום וכו' ...אולם לא ראיתי בפוסקים
שהביאו להלכה דין זה שהנוטע בשבת
ואין תבונה וחובה לעקור. יעקור ,ואם הדין הזה נאמר גם על מבריך
ומרכיב ,דאפשר שחייבו רק לעקור מפני
.5אנוס
ויש עוד לחדש נפק"מ באדם שאנסוהו
גוים לנטוע אילנות בשביעית –
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פח
שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה דאליבא דטעמא דקנסא אין לעקור את
ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי הנטיעה דאנוס קיל משוגג לכ"ע ]כ"כ
יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת בכה"ח סי' שי"ח בשם בנימין זאב[ אך
לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי לטעמא דמונין עדיין יש לעקור את
ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות, הנטיעה כיון שהעקירה אינה עונש על
עכ"ל .וסימנך ידל"ג – י"ד ל' ג' -דהיינו איסור אלא חשש מטעות עתידית של
ר"י ור"ש ס"ל ששיעור קליטת הנטיעה הרואים שמחללים נטע רבעי ומחשבים
הוא שבועיים שהם י"ד יום ואילו ת"ק לאחור ומתברר כי האילן ניטע בשמיטה
ס"ל ששיעור הזמן הוא שלשים יום ,ורק
רבי יהודה ס"ל ששיעור הזמן הוא קצר ואתי לידי חורבא.
ביותר -שלשה ימים ]שהוא זמן קליטת
.6נטיעת חרש שוטה וקט
זרעים לכ"ע[.
כתב בשולחן ערוך סי' שכה ס"י וז"ל:
ובמסכת ראש השנה )י (:אמר רב נחמן
א"י שמילא מים לבהמתו מבור
אמר רבה בר אבוה בזה"ל: שהוא רשות היחיד ,לרשות הרבים ,מותר
לדברי האומר שלשים -צריך שלשים לישראל להשקות מהם בהמתו ,והוא
ושלשים ,לדברי האומר שלשה -צריך שאין הא"י מכירו ,דליכא למיחש שמא
שלשה ושלשים ,לדברי האומר שתי ירבה בשבילו ,עכ"ל .וכתב ע"ז בביה"ל
שבתות -צריך שתי שבתות ושלשים )ד"ה א"י שמילא( וז"ל :עיין במ"א שמסיק
דה"ה חש"ו שמלאו מים אין מותר רק
יום ,עכ"ל. כשמלאו לצורך עצמן ]אבל לצורך
ישראל אסור ובעינן למו"ש בכדי שיעשו
וכתה הרמב"ם בהלכות מעשר שני כמו בא"י פמ"ג[ אך זה נראה דעדיף מא"י
דאפילו במכירו מותר דלא חיישינן בהו
ונטע רבעי )פ"ט הל' ח – י"א( וז"ל: שמא ירבה בשבילו ,עכ"ל .ונמצא כי אין
באחד בתשרי ראש השנה לערלה לגזור בחש"ו קנס מעשה שבת ועפ"ז יש
ולרבעי ,ומאימתי מונין להם משעת לומר כי קטן שנטע נטיעה לצורך עצמו
נטיעה ,ואינו מונה מראש השנה לראש אין האב צריך לעקור את הנטיעה אבל
השנה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה,
והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, מטעמא דמונין חובה לעקור.
וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות
שתי שבתות .נמצאת למד שהנוטע מ"ד ידל"ג ושיעור שלשי יו
יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה
וכו' ...כיצד הנוטע אילן מאכל בט"ו ולצורך הבנת שתי הנפק"מ הבאות יש
באב משנה עשירית ביובל ,הרי הוא
בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת להקדים הקדמה קצרה ,במשנה
י"ג ,וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה בשביעית )פ"ב מ"ו( נחלקו התנאים
הרי הוא ערלה אף על פי שנגמרו לאחר בשיעור זמן קליטת הנטיעה וז"ל :אין
נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע פט
עשר ימי קליטה מלאים ולכאורה היה כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל
אפשר להקל אפילו בנטיעת יום ט"ז, עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי,
ותירץ הנוב"י כי שם בגמרא בפסחים וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא
מיירי בהשרשת ירק שזמנה שלשה ימים רבעי וצריך פדיון ,ואם נתעברה השנה
ואזלא בשיטת ר"י ואכן מחמת שאנו נתעברה לערלה או לרבעי .נטען בי"ו
מונים ימים – יש לומר את הכלל של באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר
'מקצת היום ככולו' אך בשיעור של 'שתי אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג
שבתות' אין אומרים 'מקצת שבת ככולה'. כולה ,והרי הוא נטע רבעי מראש השנה
והחזו"א הביא את דברי הנוב"י וחלק של שנת י"ד עד סופה ,עכ"ל.
עליו בזה"ל :דבר דנתברר הרי שיש לפנינו שני גורמים המחשיבים
אמתתו מן הגמ' אין לזוז ממנו אף
שנפגשנו בדחיקת ל' הפוסקים והנה חלק משנה -כשנה שלימה:
בר"ה פריך ל"א בעי ומשני יום ל' עולה
לכאן ולכאן וע"כ ל' יום דאמר עם יום א .שיהיה האילן נטוע לפחות שלשים
הנטיעה דאי חוץ מיום הנטיעה מאי פריך
ל"א בעי וכי דבר פשוט הוא דלא אמרינן יום מהשנה.
מקצת היום ככולו עד דפריך לי'
בפשיטות והלא אדרבה באמת מבואר ב .ע"מ שייחשב האילן נטוע עליו
פסחים נ"ה א' דאמרינן מקצת היום ככולו
בתחלתו .ועוד למה לי' לשנויי יום ל' להקלט בקרקע לפני השלשים יום.
עולה לכאן ולכאן לימא דמקצת יום
ראשון עולה .אלא ודאי ל' יום עם יום וכיון שחודש אלול תמיד חסר ]כ"ט יום[
הנטיעה קאמר .וכן נקטו כל האחרונים
ז"ל .ומדלא משני באמת דל' יום חוץ ואב תמיד מלא ]שלשים יום[
מיום הנטיעה קאמר ולא נצטרך לומר ממילא לצורך שלשים ימי חשיבות לשנה
דיום ל' עולה לכאן ולכאן שמעינן שאין עלינו למנות מל' באב ועוד עשרים
דרך השונה להניח במספרו יום הנטיעה. ותשעה ימי אלול ,אלא שלצורך קליטה
חובה שיהא האילן נטוע שתי שבתות
והנה נתברר משתי סוגיות מפורשות של קודם לכן והוא מתחילת יום ט"ז באב
]וכלשון הרמב"ם י"ו באב[ ולכן הרוצה
פסחים ור"ה דמקצת יום הנטיעה להרויח שנת ערלה – התאריך האחרון
עולה למספר ימי הקליטה .וכ"ה ברא"ש שעליו ליטוע את האילן הוא ביום ט"ו
ה' ערלה וכ"מ לתלמידו הרי"ו בה' ערלה באב – ואז יהיו שבועיים שלימים
לקליטה ושלשים ימים שלימים ע"מ
שכ' דהנוטע בי"ו באב עולה לו שנה.
שייחשבו שנה.
והנה הנו"ב מתוך שלא פירש כן דברי
אלא שהקשה הנוב"י מהגמרא בפסחים
הר"מ והיו קשים שהן נגד הגמ'
)נה (.ששם מבואר כי אין צורך בימי
השרשה מלאים אלא די במקצת יום
השרשה ראשון וא"כ גם כאן לא ברור
מדוע הורה הרמב"ם כי יש צורך בארבעה
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צ
.8איל שנקצ וחידש ענפי רצה לישב דבשתי שבתות לא שייך
מקצת היום .ואינו מובן הלא סוף סוף
וכיוצא בו יש לחדש עוד נפק"מ באדם הימים מהוים את השבוע ואי מקצת היום
ככולו נכנס יום הנטיעה במספר הימים
שהיה לו אילן זקן וקצץ את וסוכם בעוד ו' ימים את השבוע ,עכ"ל
האילן בגובה הקרקע שדינו הוא שכל
הענפים החדשים שיפרצו מן הגזע – יש החזו"א.
למנות להם שנות ערלה מחודשות
כדפסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני הרי שחלק החזו"א ע"ד הנוב"י
ונטע רבעי פ"י הי"ג וז"ל :אילן שקצצו
מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין בסברא וטען כי באמת גם בלשון
לו משעת קציצה ,עכ"ל .ועתה נחדש כי הרמב"ם אפשר לדחוק כי מיבעי
אם יעשה כן בשמיטה עצמה – אין לקנוס להכשיר שנה חדשה לנטיעה אפילו
משום 'קנס מעשה שביעית' שהרי לא
עשה שום מעשה נטיעה בידיים אלא רק בנטע ביום ט"ז.
קצץ אילן והוא כדוגמת הזומר בשביעית
באיסור שודאי לא נחייבו לעקור את בין כך ובין כך מי שיטע אחר שיעור זמן
האילן – אבל מדין גזירת מונים ברור
שנחייבו לכרות את הענף החדש שהרי זה – הרי הוא מבחינת שנות ערלה
כאילו נטע בשנה הבאה.
יש בו דין ערלה.
.7נוטע תו מ"ד יו דשישית
.9נוטע תו מ"ד יו דשביעית
למעשה בשנה השישית – אין איסור
ולפ"ז יש לומר כי תימצא עוד נפק"מ
בזה"ז ליטוע עצים ולעשות את
באדם שנטע באיסור תוך מ"ד כל מלאכות הארץ דהא אין לנו דיני
ימים אחרונים של שנת השמיטה – 'תוספת שביעית' אך עכ"ז נאסר עלינו
דלטעמא דמונים אין להצריך את עקירת לנטוע עצי מאכל תוך מ"ד יום שמט"ז
הנטיעה אבל לטעמא דקנסא יש להצריך באב לפשטות דברי הרמב"ם או מי"ז
עקירה – ומכאן ואילך נביא נפק"מ באב להחזו"א -משום גזירת מונים –
הפוכות ממאי דעד עתה הבאנו דלטעמא שהרואה את הפירות מתחללים בשנה
דמונין יש לאסור אך מטעמא דקנסא לא הרביעית יסבור כי ניטעו בשביעית אך
מדין קנס – אין מה לקנוס דהא לא עבר
שום איסור.
ב .ועוררו בזה סמכין דבי מדרשא הרבנים הרב ר' אריאל סגל והרב ר' פנחס גוטפרב שליט"א שבמקרה
שונה כגון שקצץ לא ממש בגובה הקרקע אלא 'פחות מטפח סמוך לקרקע' וגידל חליפין א"צ לעקור
משום סיבה -לא נימא דאיכא גזירת מונים כיון שאין צורך לחוש לחליפין העולין מדין ערלה ]ובאמת
זה רק לשיטת הרמב"ם אך הרא"ש חולק[ וכן לא נאמר כי יש לאסור מדין 'קנס שביעית' כיון דלא עביד
מעשה בידיים והוא רק קצץ והענף גדל מעצמו.
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צא
לחלל את הפירות כנטע רבעי – וללא – ומעתה ואילך נביא עוד שלש דוגמאות
ברכה על הפדיון. דיש לאסור מטעמא דקנסא ולא מטעמא
ולפ"ז נ"ל לחדש כי בכה"ג שנטע עציץ דגזירת מונין.
שיש בו נקב כלשהו אין לחוש .10איל סרק בשמיטה
לגזירת מונין דהא יש ספק מתוך המעשה
שמפריש תרו"מ ואף מחלל נטע רבעי הנוטע אילן סרק בשביעית יש לעקור
בלא ברכה ,אך מדין קנס יש לקונסו שכאן
יש 'הגברת יניקה' – ונפק"מ באדם שנטע מטעמא דקנסא אך מטעמא
שתיל קנוי ממשתלה בתוך מ"ד יום דמונים אין צורך לעקור.
דשישית שנראה שאין לעוקרו לשום טעם
.11אחר ארבע שני
ואפילו אם נטע במזיד.
נראה לחדש כי מי שנטע בשביעית אילן
.13הרכיב ענ צעיר באיל זק
מאכל וקנסוהו לעקור אך הוא לא
ועורר הרב ר' משה אריה יודלביץ עקר את האילן – אם מטעמא דקנסא חייב
בעקירה גם בעוד מאה שנים אך מטעמא
שליט"א כי תיתכן עוד נפק"מ דגזירת מונים – אחר שעברה השנה
באדם שהרכיב בשמיטה עצמה ענף צעיר הרביעית – פקע תוקף הגזירה – דלמאי
באילן זקן ]ואפילו באילן בן שנה[ והרי תיחוש והא מאי דהוה הוה ואין זכרון
הלכה ברורה בידינו במסכת סוטה )מג(: להא דניטע בשמיטה וכ"ש אם ניטע
והאמר רבי אבהו :ילדה שסיבכה בזקינה
-בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה, במ"ד יום דשישית.
עכ"ל .ופירש רש"י בזקינה -שכבר
נתחללה .שסיבכה -לשון נאחז בסבך .12שתל עצי נקוב
)בראשית כב( שעשאה ענף בזקינה .בטלה
לגבי זקינה -ואינה חייבת בערלה ואין בה ויש לחדש כי מי שנטע עציץ נקוב בנקב
דין רבעי וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב
חייב בערלה ]זקינה[ בילדה תנן שאף כלשהו שדינו להחמיר לכאן ולכאן
אותו ענף חייב בערלה ואף על גב שקצצו דהיינו – אם לא ניטע בקרקע יש
מזקינה נעשה עכשיו ילדה שזו היא להחשיבו כנטוע ולהחשיבו כערל שלש
נטיעתו ,עכ"ל .וכ"פ הרמב"ן והר"ן שנים ובשנה הרביעית לעשר את פירותיו
במסכת ר"ה )ט (:ומהר"י קורקוס ביאר את בלא ברכה ובנוסף לחלל כרבעי – ואחר
דעת הרמב"ם כשיטת הראשונים הנ"ל, נטיעתו בקרקע ג"כ יש לשוב ולמנות שוב
שנות ערלה ]שמא קודם לא היה נחשב
וכן פסק הגר"א ביו"ד סי' רצ"ד. כנטוע[ ובשנה הרביעית לאכול את
הפירות רק אחר הפרשת תו"מ בלי ברכה
]שמא הוא רבעי ופטור מתו"מ[ ועכ"ז
ג .ומצאנו שקדמו בנפק"מ זו בד"א פ"א סקצ"ח.
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צב
דהיינו לצננם – ולכן גם עתה נחלק ולפ"ז המרכיב הנ"ל עשה מעשה איסור
ונאמר כי בזומר אין חיוב לעקור את
הגפן כיון שהשבח שהושבח באיסור בשביעית אך אין כאן מנין חדש
אינו יכול להיעקר כיון שהוא נבלע לשנות ערלה ולכן לא נחייבו לעקור
באילן כדוגמת שבח צליה בבשר אך מטעם 'גזירת מונין' אך נחייבו לעקור
לעומת זאת הרכבת איסור אפשר וחובה
לעקור את השבח שהשביח באיסור מטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד.
שביעית ,ודברי פי חכם חן. אבל בתחילה לא הסכמתי עם דברי הרב
אבל גם לפ"ז יבואר מאי דחידשנו אנן הנזכר ,כיון שטענתי כי יש לחלק
בין דין 'נוטע אילן' שהוא מעשה יצירה
בנפק"מ 'שתל עציץ נקוב' שיש חדשה וראו בו חכמים לקנוס בעקירה
לקונסו על מה שהגביר יניקה בשביעית לבין 'מרכיב באילן' שהוא פעולה באילן
הרי השבח של השתילה קיים ועומד קיים וכדוגמת מי שיזמור גפנו שאי אפשר
ועלינו לקונסו שיעקור את האילן ויחזירנו לומר שיתחייב לעקור את האילן בגלל
לאותו מצב שהיה בו – דהיינו לא המלאכת איסור שעשה באילן ,והבאתי
שיעקרנו וימיתנו אלא יתננו בעציץ שאינו תנא דמסייע לי מדברי המנחת שלמה )חלק
א סימן ה( וז"ל :אולם לא ראיתי בפוסקים
נקוב או אפילו בנקוב כלשהו. שהביאו להלכה דין זה שהנוטע בשבת
יעקור ,ואם הדין הזה נאמר גם על מבריך
כמי הלכה – ר"י או ר"מ ומרכיב ,דאפשר שחייבו רק לעקור מפני
שהוא דבר קל לעקור ולחזור ולנטוע
אמת שלרבי יהודה ליכא טעמא דמונים משא"כ אם הרכיב אפשר שדינו כזומר
בשבת דאינו חייב לעקור משום כך את כל
כלל ובשביעית הוא היקל יותר
מרבי מאיר בתרתי האחת שהורה כי העץ ,עכ"ל.
הנוטע בשביעית בשוגג לא יעקור כיון
שבמקומו חמירא להו שביעית ואין לקנוס אבל הרב ר' אריאל סגל שליט"א ביאר
שוגג אטו מזיד ,והשנית – שחלק על ר"מ
ביסוד גזירת מונין ולית ליה כלל גזירה זו. בטוב טעם ודעת כי יש לחלק
חילוק גדול בין זומר לבין מרכיב – וזה
ובחוט שני טען כי הרמב"ם הורה כר"י ע"פ דברי המנחת שלמה עצמו שחידש
כי אין צורך לעקור את הבישול בתבשיל
בכל דרכיו אלא מאי שר"י עצמו שנתבשל באיסור בשבת רק משום שאין
יודה כי במקום דלא חמירא שביעית יש אפשרות טכנית לעוקרו דמאי דהוה הוה
לקנוס ,אלא מדוע ר"י לא השתמש אך באילן שיש אפשרות אכן חובה
בטעמא דקנס והוצרך לחדש טעמא לעקור ועפ"ז יצא לחדש חידוש גדול כי
דנחשדו ישראל כיון שאמנם לדעת הש"ס אה"נ במידה ויש אפשרות לעקור בישול
בגיטין הוי שביעית בזה"ז דאורייתא אך כגון במים שהוחמו בשבת – יהיה חיוב
מנגד שיטת הרמב"ם דשביעית הוי דרבנן לעקור את השבח שהשביחו באיסור
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צג
שכיחי עמי ארצות – הרמב"ם נקט או דלדעת הש"ס בגיטין הוי נוטע
כחומרי דהאי ודהאי. דאורייתא ואילו להרמב"ם נוטע דרבנן
וממילא לש"ס אליבא דר"י א"צ לטעמא
אך מצאתי במאירי מסכת גיטין )נג(: דנחשדו אלא די בטעמא דקנסא אבל
להרמב"ם דס"ל דהוי דרבנן יש לחדש
וז"ל :הנוטע בשבת בין בשוגג בין את האיסור מטעמא דנחשדו – כיון שר"י
במזיד יעקור שהלכה כר' יהודה ואם נטע לא קניס בדרבנן אך אי נחשדו – קניס
בשביעית אף זה יעקור בין בשוגג בין ר"י אפילו בדרבנן -ולי הדל עדיין יש
במזיד ואף על פי שלדעת ר' מאיר בשבת לתמוה כיון שבחוט שני לא העלה
בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית ארוכה להא דהרמב"ם נקט בטעמא
לר' יהודה בשוגג יקיים במזיד יעקור דמונין ובש"ס מפורש כי לר"י ליכא
ואתה פוסק בשביעית כר' מאיר ובשבת גזירת מונין כלל והא ראיה שהתיר
כר' יהודה והרי זה בכלל הכסיל בחשך במקומו את הנטיעה בשוגג ולא חייש
הולך אינו כן אלא שהלכה כר' יהודה
ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור לגזירת מונין.
ובשביעית אף ר' יהודה לא אמר בשוגג
יקיים אלא דבאתריה חמירא להו שביעית ולפ"ז יש לומר כי הרמב"ם אחז בחומרי
ולא אתי לאקולי אבל ברוב מקומות
ישראל חשודים על השביעית ואם אתה אותו מקום דהיינו בשבת ר"י הוא
אומר שבשוגג יקיים אף כשהוא מזיד המחמיר ולכן הרמב"ם הורה כמותו
יאמר שוגג הייתי ואף על גב דבשבת ואילו בשביעית ר"י הוא שהיקל דהא
מיהא חמירא לכולהו ולא אתי לאקולי אפילו במקום שלא חמירא להו שביעית
והוה לן למימר בשוגג יקיים משום יש לאסור רק מטעמא דקנס ואילו ר"מ
חומרא דשבת בדבר הקיים גזרו בו מחמיר הרבה יותר דאיכא ליה טעמא
שיעקור ,עכ"ל .הראת לדעת כי המאירי דנחשדו ועוד טעם דמונים ,ויסוד
הורה כר"י בכל דרכיו ולכן השמיט הדברים בגמרא בחולין )טו (.וז"ל:
טעמא דמונים ופסיקת ההלכה לשיטתו והאמר רב חנן בר אמי :כי מורי להו רב
היא דבין בשבת ובין בשביעית יעקור לתלמידיה -מורי להו כר' מאיר ,וכי
ובשבת זהו מדין קנס אך בשביעית מדין דריש בפירקא -דריש כרבי יהודה משום
עמי הארץ ,ע"כ .ונחלקו הראשונים
נחשדו. והאחרונים היאך להורות ההלכה -התוס'
ואחריהם הגר"א נקטו כהוראת רב
ובד"א פ"ג סקפ"ד הביא עוד שתי לתלמידיו דמיקל כר"מ ואילו הרמב"ם
ואחריו השו"ע הורו כדדריש רב בפירקא
דיעות שלא סוברות דין גזירת כר"י – דהא שכיחי עמי הארצות .וכיון
מונין וז"ל :אבל דעת תוס' והר"ן דבזה"ז שיש מקום לשתי הסברות – ובכל מקום
מותר לנטוע עד ר"ה דלא קי"ל כטעם
מונין ,עכ"ל.
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צד
13נפק"מ בי קנסא דנחשדו לטעמא דמוני
.12שתל עציץ נקוב :נראה לחדש כי .1אמירה לגוי לנטוע – להרמב"ם דאין
אדם ששתל בשוגג שתיל מעציץ איסור בשביתת הארץ :למונים אסור
נקוב עם נקב כלשהו – לגזירת מונים שרי אך לקנסו שרי.
דהא יש לחלל רבעי ללא ברכה אך לגבי
קנס – יש מקום לקונסו מדין 'ספק עביד .2קנסו יורש :למונים אסור אך לקנסו
איסור דאורייתא' ולרבי מאיר בהא דעביד
איסור דרבנן כבר די לקונסו -למונים שרי שרי.
אך לקנסו אסיר. .3שתל בתוך בית ]ובזה נראה שלא
.13הרכיב ענף באילן בוגר – לטעמא נקנוס שוגג אטו מזיד כיון דאיכא מאן
דמתיר לכתחילה[ :למונים אסיר דערלה
דמונין ליכא למיסר כיון שילדה
שסיבכה בזקינה בטלה אך לטעמא דקנסו נוהגת בבית אך לטעמא דקנסו נתיר.
יש לאסור דהא עביד איסורא בשביעית -
.4מכירה או מתנה לאחר :למונים אסור
למונים שרי אך לקנסו אסיר.
אך לקנסו שרי ]אליבא דרבי יהודה[.
אי לחוש למוני ספק
בגדרי ערלה .5מטו באב דשישית :למונים אסור אך
ונ"ל לחדש כי כיון שמצינו מחלוקת לקנסו שרי.
ראשונים האם יש לגזור 'גזירת .6אנוס :למונים אסור אך לקנסו שרי.
מונים' דהראשונים תוס' ר"ן ומאירי לא
ס"ל להאי גזירתא ורק הרמב"ם הביאה, .7קיצץ אילן ]בין בשביעית ובין בתוך
במידה ויש פלוגתא בגדרי הערלה ולפיכך
יש למנות שנות ערלה רק מספק – לא מ"ד יום של שישית[ וגדלו ייחורים
נקנוס קנס עקירה מכח 'גזירת מונין' דהא חדשים – לטעמא דקנסו אין לקונסו כיון
דלא עביד מידי ורק קצץ – אך לטעמא
אין זה ברור כי האילן ניטע בשמיטה:
דמונין יש לעקור.
א .הקוצץ אילן זקן עד פחות מטפח
.8נטיעת חרש שוטה וקטן :למונים
בערב שביעית והוציא חליפין
שנחלקו בו הרא"ש שחייב בערלה ואילו אסור אך לקנסו שרי.
הרמב"ם פטר. .9אחר ארבע שנים :למונים יש מקום
ב .מי שנטע כהחזו"א בט"ז. להתיר אך לקנסו עדיין יש לעקור.
.10אילן סרק בשמיטה :למונים שרי אך
לקנסו אסיר.
.11מט"ז אב דשביעית :למונים שרי אך ג .נטיע עציץ שאינו נקוב נקב רחב
]שמקובל לעשותו לכתחילה בקוטר לקנסו אסיר.
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צה
מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל 25מ"מ[ אך היה בו נקב כלשהו – שיש
האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו לחוש שכבר בזה חשיב מחובר.
וספיקא דרבנן לקולא ]פמ"ג באות יו"ד
וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ד .נטיעת עציץ שאינו נקוב אך היה הנוף
ועיין בסקל"ב וצע"ק[ עכ"ל .ועתה ע"פ
היסוד שיש בידינו מהלכות שבת לגבי יוצא מן העציץ ע"ג הקרקע ויש
'קנס מעשה שבת' שאין לקנוס במקום שיטות שבזה כבר יש יניקה דרך העלים.
דאיכא מאן דשרי לכתחילה נראה פשוט
שאדם שנטע בשביעית בצורה השנויה ה .נטיעת אילן שניתק לחלוטין מהחיבור
במחלוקת שיש מתירים לכתחילה ויש
אוסרים ואף דסוגיית הפוסקים נוטה לקרקע לשעה מועטת – כגון אילן
לאסור עכ"ז מי שיעשה מעשה השנוי בוגר עם גוש קרקע שהובל במשאית עם
במחלוקת אין לקונסו ומצאתי נפק"מ
קרקעית מתכת.
בשני מקרים:
ו .ונראה כי גם אם יהיה 'ספק במציאות'
.1נטיעת אילן סרק בשביעית בתוך בית
כגון שהגוש התרופף ולא ברור אם
– פאה"ש מתיר לכתחילה ושאר האילן יכול עדיין לחיות מהאי גוש –
אחרונים פליגי עליה. וניטע האילן – שפשוט שיש להחמיר
ולמנות שנות ערלה מחדש אך נראה שלא
.2גידולי מים בשביעית שבשו"ת נחפה
נגזור 'גזירת מונים' בכה"ג.
בכסף )יו"ד סי' ה( התיר בזה אך בכרם
ציון )הר צבי סי' י"א אות ד'( אסר בזה וכך אי לקנוס איכא מא דשרי
מוסרים בשם החזו"א. כתב במשנה ברורה סי' שיח סק"ב
וז"ל :וכל שיש ספק פלוגתא בזה
אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר
'ציר הזמ 'של שתילה נטיעה וזריעה
קליטת אילן היא שתי שבתות ודלא כר"י ועתה נבאר ענין אחד גדול והוא 'ציר
שנקט כי זמן הקליטה הוא שלשה ימים,
אלא שלמרבית הפלא התה"ד הביא את הזמן' של זריעה שתילה ונטיעה
שיטת ר"י להלכה בדין 'איסור חדש' בערב שביעית ע"מ שנוכל להיות בקיאים
ונבאר יותר – תבואה שהשרישה קודם בזמני היתר החיבור לקרקע של זני
ט"ז בניסן – מותר לאכלה בשנה זו אך אם הצמחים השונים ,אך עלינו להקדים
השרישה אחרי ,כגון מי שזרע אחרי ט"ז בקיצור נמרץ כמה הקדמות חשובות ע"מ
בניסן או אפילו לפני ט"ז ועדין לא
נשרשה התבואה – יהיה אסור לו לאכול שיובנו הדברים.
את התבואה עד ט"ז בניסן של שנה הבאה
ימי קליטה בירקות
להלכה ,נפסקה ההלכה כר"י ור"ש דזמן
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צו
ואין שותלה במקום הגריד ...רבינא אמר: ואיסור זה נקרא 'איסור חדש' ואפילו אדם
לעולם ביהודה ,ובהשרשה ,חד מקצת שהיו לו שבלי חיטה קרובות לבישול
היום ככולו -אמרינן ,תרי מקצת היום ונעקרו קודם ט"ז בניסן ורוצה ששיפטרם
ככולו -לא אמרינן ,עכ"ל .הרי שלמדנו העומר מאיסור 'חדש' עליו לשותלם
בקרקע ואז אם נקלטו השבלים שוב
ארבעה דברים מגמרא זו: בקרקע קודם ט"ז בניסן – הרי שיפטרם
העומר שבא בט"ז והיום שאין לנו קרבן
א .שיש מקצת היום ככולו בהשרשה. העומר בסיום יום ט"ז שרי לאכול את
התבואה -וכתב תרומת הדשן בסימן קצא
ב .שאין תרי מקצת היום' ככולו. לגבי התבואות שבחו"ל שנזרעות סמוך
לניסן וז"ל :ונראה דהיכא דאיתרמי שנה
ג .שבולת שנעקרה ונשתלה במקום רוי כה"ג ,שהשלג והקרח כה"ג הוה עד סמוך
לימי פסח ,דבעי שיזרעו כדי שישרש
מים – שיעורה שלשה ימי קליטה. קודם יום הנף היינו ג' ימים ,כדמוכח
בהדיא פ' מקום שנהגו )פסחים נה (.גבי הא
ד .בשתילה במקום יבש ]גריד[ – דתניא המנכש בשלשה עשר כו' ,עכ"ל.
והוב"ד בש"ך סק"ב ולכאורה יש לתמוה
הקליטה מתארכת יותר משלשה ימים. ע"ד תה"ד אלו היאך היקל בהשרשה
כשיטת רבי יהודה והרי נפסקה הלכה
ואם כנים דברי תה"ד – הרי שנפסקה דשתי שבתות מיבעי לן לקליטה וכך תמה
בנקודות הכסף וז"ל :ולפענ"ד לא מוכח
הלכה כר"י וזה אינו תואם לסוגיות מידי ,דבפרק מקום שנהגו אמרינן
אחרות ולהוראת הרמב"ם ,ולכן הנקוה"כ דשמעינן לרבי יודא דאמר הכי גבי
נשאר בצ"ע על התה"ד וכן הקשה בנוב"י הרכבה ,אבל רבי יוסי ורבי שמעון הא
פליגי עליה בפרק ב' דשביעית מ"ו ומייתי
)תנינא או"ח סי' פ"ד( והשאיר בצ"ע. לה בש"ס פרק קמא דראש השנה דף י':
וביבמות פרק הערל דף פ"ג ע"א,
בחזו"א הביא את שיטת המשכנות יעקב ואיפסקא הלכתא בש"ס פרק הערל כרבי
יוסי ורבי שמעון דאמרי שתי שבתות ,וכן
שחידש כי יש לחלק בין קליטת פסקו כל הפוסקים והרמב"ם פרק ג'
אילן שאורכת שתי שבתות לבין קליטת מהלכות שמיטה ויובל ]הלכה יא[ ,ואם כן
זרעים שאורכת שלשה ימים לכ"ע. דברי התרומת הדשן צ"ע ,עכ"ל.
ובחת"ס )שו"ת יו"ד סי' ק( ביאר בצורה ויסוד הדברים בגמרא בפסחים )נה (.רבי
מחודשת כי יש ספק אם יהודה אומר :המנכש בשלשה
הקליטה מתארכת שלשה ימים או י"ד עשר ונעקרה בידו -שותלה במקום הטיט,
ימים ולכן באיסורי תורה החמירו להמתין
שבועיים אך התה"ד מיירי באיסור חדש
בחו"ל שיש הסוברים שהוא רק מדרבנן
ולכן היקל.
למעשה – בשתילת ירקות ערב שביעית
שאנו רוצים שייקלטו הירקות
ע"מ שלא ייחשבו כספיחים ]כשיטת
הר"ש ודלא כהרמב"ם[ נראה שנתיר
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צז
לא גזרו חכמים גזירת ספיחים שהרי אין לשתול שלשה ימים קודם ר"ה באדמה
הדרך לגדל בהם ואכן מצאתי שהורו לחה – כיון שיש שני צדדים להקל – לפ"ד
גדולי האחרונים כי אין איסור ספיחים המשכנ"י והחזו"א יש לחלק בין זרעים
במה דגדל בעציץ שאינו נקוב ]כך הובא לאילן וזרעים קליטתם שלשה ימים בלבד
במשפטי ארץ פ"ח הע' 48בשם הגרש"ז ולפי החת"ס אפשר להקל בדרבנן לסמוך
אויערבאך ,הגרי"ש אלישיב והגר"נ על שיהוי שלשת ימי קליטה -וספיחין
קרליץ זצ"ל[ אלא שהגרש"ז אויערבאך איסורן רק מדרבנן ,וכיון שעסקינן
)שו"ת מנחת שלמה תניינא סימן קכג(הוסיף בשיהוי שלשת ימים לכל השיטות אפשר
להקל דאין איסור ספיחין אפילו בעציץ לסמוך על 'מקצת היום ככולו' ולכן נתיר
נקוב וז"ל :מסתבר שבאינו נקוב ליכא לשתול ירקות עד יום כ"ז באלול סמוך
גזירה זו ]דספיחין[ ,ואף גם בנקוב אפשר
דלא גזרו ,כי ביארנו במק"א ]מנח"ש ח"א לשקיעת החמה.
סי' מ' ד"ה גם נ"ל[ דתחילת הזריעה
בעציץ נקוב הוי בתלוש ולא נעשה כארץ ספיחי בפרחי נוי
אלא אח"כ .וכיון שכן אפשר דאיסורו רק
מדרבנן ,וכיון דאיסור ספיחין רק מדרבנן ככלל צמחים שאין בהם קדושת
וגם הקילו בשדה בור וניר וכדומה,
מהיכ"ת נימא דגזרו גם על אינו נקוב שביעית כגון פשתן או פרחי נוי
שהוא מדרבנן ,וגם אמרו עלה בגמ' שבת ]ללא ריח וי"א שאף שיש בהם ריח[ אין
בהם איסור ספיחין כ"כ במנחת שלמה
דלאו היינו רביתייהו. סי' נ"א אות י"א וכ"כ בדרך אמונה פ"ד
סקי"ז וז"ל :ודבר שאין בו קדו"ש אין
גם כתבתי בכרם ציון פ"ב הערה ד' בהן משום ספיחין כגון פשתן וכורכמין
וכן זרעוני גינה שאין נאכלין לא לאדם
]מנח"ש ח"א סי' מ"א אות ד'[ דאין ולא לבהמה ואין עומדין אלא לזריעה אין
יסוד ברור שדיני שביעית נוהגים מדרבנן בהן איסור ספיחין ,עכ"ל ובצה"ל סקכ"ח
גם בעציץ שאינו נקוב כמו שחייב מדרבנן כתב וז"ל :וראיתי בכת"י מאאמו"ר
בתרו"מ ,גם כתבתי שמהרז"ה במס' ר"ה זללה"ה שמצדד דכותנה דינו כפשתן ועי'
ט"ו ע"א משמע קצת דלא נוהג כלל בס' ארחות רבנו ח"ב ע' שנ"ב מש"כ
שביעית אפי' מדבריהם ,ואף גם לענין בשם מרן החזו"א ובשם אאמו"ר זללה"ה
נקוב אם אמת הדבר מה שכתבנו דזריעה בענין הכותנה ,עכ"ל .אבל באז נדברו
הוי שם רק מדרבנן ,יתכן שדומה
למקומות שהחזיקו עו"מ ולא החזיקו ח"ד סי' ד' החמיר בזה.
עו"ב דלא גזרו שם על הספיחין ויתכן
דהוא מפני ששם זה רק מדרבנן ,גם ספיחי בעציצי
אפשר דהואיל ועציץ זוטר שיעוריה
וקשה מאד לעוברי עבירה לשקר בזה גזירת ספיחין לא נאמרה במקומות שאין
ולומר שעלו מאליהם ולכן יתכן שגם בזה
דרך בני אדם לזרוע בהם כגון ד'
שדות :שדה כרם ,שדה זרע ,שדה בור
ושדה ניר – עפ"ז יש לצדד כי בעציצים
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צח
שייקלט בשביעית וז"ל בסי' כ"ב סק"ה לא גזרו רבנן על הספיחין ,עכ"פ נראה
וז"ל :מה שכתבתי בסי' י"ז ס"ק כ"ה כ"ו דבכגון דא על האוסר להביא ראיה ולא
להסתפק אי מותר לזרוע בזה"ז כדי
שתקלוט בשביעית נראה דכיון דלא נזכר על המתיר ,עכ"ל.
בגמ' ופוסקים לאסור אין לנו לחדש
איסורים ואע"ג דמצינו חומרא בנקלט ושבתה האר
בשביעית יותר מנקלט בע"ש זהו דוקא
בזמן שתוספת שביעית נהוג אבל בזה"ז יש איסור מוחלט על כל אדם מישראל
אין שום איסור מחמת תוספת ,וכו'...
ונראה דבזה"ז נוטעין אילן סרק עד ר"ה לעבוד עבודות הארץ בשנה
כמו זריעה כיון דלא שייך בו מונין ,וכן השביעית אבל מצינו שנחלקו הראשונים
מבריכין בשלא פסקה מן האב ומרכיבין אם יש איסור 'עשה' מהפסוק 'ושבתה
באילן מאכל כיון שאין מונין מההרכבה הארץ' )ויקרא כה ,ב( המחייב אדם לדאוג
וברייתא דר"ה כללה ערלה ושביעית לכך שקרקעו תשבות דהיינו אם יבוא
ודינן אחד וכל שאין מונין לערלה אין אדם אחר בין יהודי ובין גוי ויעבוד
בשדהו – האם מוטלת עליו החובה למנוע
איסור שביעית ,עכ"ל. את המשך העבודה בשדהו ]ונפק"מ
מצויה בבנין משותף שנעשות בגינה ע"י
הראת לדעת כי אף שנסתפק החזו"א ועד הבית מלאכות אסורות[ למעשה
מדברי הרמב"ם נראה שאין חיוב על
בגדרי ושבתה הארץ עכ"ז הכריע האדם להיות אחראי שקרקעו תשבות אך
כי בנטיעת ערב שביעית וקליטה לפ"ד תוס' רי"ד בע"ז )ט"ו (:ותוס' רבינו
בשביעית – אין להחשיב זאת כסוגיית אלחנן וכ"כ המנ"ח ועוד אחרונים יש
'ושבתה הארץ' כיון שזהו התהליך
הטבעי של חיבור אילן ואדמה וברור חובה למנוע את העבודה בקרקע.
שלא נחייב לעקור את מה ששאר אילנות
משביחים מעצמם מחיבורם עם הקרקע – אך בדין זה של 'ושבתה הארץ' יש
וע"פ יסוד דברים אלו נתיר לכתחילה
לזרוע ממש בערב ראש השנה של מחלוקת נוספת ,אך בין המנ"ח
השביעית פרחי נוי וירקות מאכל בתוך לחזו"א – האם יש איסור לשתול
עציצים – כיון שלית למיחש בהו בשישית אילן סרק וכל שיעור זמן
הקליטה יהיה בשביעית – לדברי המנ"ח
לספיחין ולא לאיסור 'ושבתה הארץ'. גם זה כלול באיסור ושבתה הארץ אך
החזו"א התיר לנטוע עץ סרק ע"מ
שתילה לפני שביעית
הקדמת פעולת השתילה לפני שביעית הראשון – באילן מאכל ע"מ להחשיב
שלשים יום כשנה. נדרשת לצורך ארבעה ענינים:
בת נטיעת אילן בשישית ושביעית שבע צט
שייגמר שליש גידול קודם שביעית. השני – באילן מאכל לצורך 'שיעור
הרביעי – לשיטות החולקות על קליטה' של 'שתי שבתות' כהיכי
תימצי לשלשים יום.
החזו"א ]מנחת חינוך רח"צ
אות ח'[ וס"ל דיש איסור עשה לגרום השלישי – בירקות ע"מ שלא ייחשב
לארץ לקלוט בשביעית – ולשיטתם אילן
סרק צריך שתי שבתות ,צמחי נוי ספיחים ]לשיטת הר"ש
]שטבעם כירקות אך אין בהם גזירת והחזו"א ולא כהרמב"ם[ -ושיעור זה הוא
ספיחים[ שלשה ימים ,וזרעים – כל חד בקרקע לחה שלשה ימים +מקצת היום
ככולו ,בזרעי ירקות כל חד לפי דרכו עד
לפום חורפיה עד שיציץ מעל הארץ. שיציץ מעל הארץ ,ובתבואה חובה
'ציר הזמ 'בנטיעת ערב שביעית
פרחי נוי שאין בהם ספיחין. .1ללא שיהוי זמן -ממש בערב ר"ה של
.3שיהוי יותר משלשה ימים – ירקות שביעית – זה מיירי רק בצמח שכבר
קלוט באדמה ]כגון בתוך שקית שתילה[
בקרקע יבישה \ זרעים ואין בו ערלה ואפילו אילן מאכל שיש בו
נקב בשיעור הראוי \ אפילו באילן סרק .4שיהוי שתי שבתות – עץ סרק
לשיטת המנ"ח. שאינו קלוט -לשיטת החזו"א שאין
.5שלשים יום – קציצת הברכה ע"מ להחמיר בשביתת הארץ במידי דאתי
ממילא \ ואפילו בירקות שחובה שייקלטו
לתת לה עצמאות מהאילן הבוגר \ עץ לפני שביעית ע"מ שלא יהיו בגזירת
מאכל בתוך עציץ שאינו נקוב שצריך מנין ספיחין עכ"ז אפשר אפילו לזורעם בעציץ
שהרי לא גזרו ספיחין בעציצים – ולכן
לערלה אך נחשב כקלוט ]משפטי ארץ
א"צ שיעור קליטה.
פ"א הע' 11בשם ישועות מלכו[.
.2שיהוי שלשה ימים – ירקות לפי הר"ש .6מ"ד יום – אילן מאכל חשוף שורש.
בקרקע לחה ע"מ להוציאם מדין .7תבואה וקטניות – הבאת שליש לפני
ספיחי שביעית ,לפי מנ"ח אפילו סתם
שמיטה – והוא כמה חודשים.
שבע גזירת ספיחין בת ק
גזירת ספיחין
ירקות שגדלו בשישית ונלקטו בשביעית
טע הרמב" וטע הר"ש
ד' שדות כזב"
צמחי ההרי
ירק רב שנתי
לו וקינרס
תב ,מורס וקנה תלת
נפק"מ בגזירת חנוכה
שיעור תבואה עד שליש
הלכה למעשה לספרדי
חציר לסוסי ולרכש
איבוד פירות שביעית – ואכילת בעוד בוסר
ספיחי נכרי
פרחי נוי
שיטת הרמב"
סיכו תשע הנפק"מ
שבע עשרה פרטי שלא גזרו בה גזירת ספיחי
שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה )פרק ד'
ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה
פירותיה מותרין באכילה ,וזה שנאמר את הל' א – ב( וז"ל :כל שתוציא הארץ
ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך בשנה שביעית ,בין מן הזרע שנפל בה
שקוצר בכל שנה ,ואם קצר כדרך הקוצרין מקודם שביעית ,בין מן העיקרים שנקצרו
לוקה ,כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח,
ודש בבקר ,או שקצר לעבודת הארץ כמו בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן
ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה
גזירת ספיחין שבע קא בת
הרי שלמד מהא דהתירה המשנה שבארנו ,אלא קוצר מעט מעט וחובט
ואוכל .ומדברי סופרים שיהיו כל
ליקח פיגם ,ירבוזין ,חלגלוגות הספיחים אסורין באכילה ,ולמה גזרו
ושאר ירקות שדה זולים מכל אדם עליהם מפני עוברי עבירה ,שלא ילך
בשביעית ולא חשה לאיסור ספיחין – ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך
מובן כי יסוד ההיתר הוא שכיון שדהו בסתר ,וכשיצמח יאכל מהם ויאמר
שירקות אלו גדלים הרבה בהפקר ספיחים הן ,לפיכך אסרו כל הספיחים
ממילא אין לגזור שמא ילך אדם
ויזרעם באיסור שהרי מצוים הם ללא הצומחים בשביעית ,עכ"ל.
הגבלה. הרי שהרמב"ם מפורשות נתן טעם
ובכסף משנה הביא מקור לדברי בגזירת ספיחין שהיא משום עוברי
עבירה שיעשו איסור בשביעית ויתלו את
הרמב"ם מהמשך המשנה וז"ל: הגידולים בהיתר 'עלו מאליהן' ולכן אסרו
כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני
התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל חכמים את כל העולין מאליהן.
מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה
ואף על פי שאין הלכה כמותו אלא ובאמת יש להבין מהיכן למד הרמב"ם
כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים
יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים, את טעם איסור ספיחין ,ולשם
הבנה שלימה יש להקדים את המשנה
עכ"ל הכס"מ. בשביעית פ"ט מ"א :הפיגם והירבוזין
השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים
ובאמת כדברי מהר"י קורקוס מצינו והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר
פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם
בירושלמי מפורשות שתמה בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר רבי
היאך ניקחים הירקות הללו מכל אדם יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא
בשביעית וז"ל הירושלמי :מהו שיהו נחשדו עליהם עוברי עבירה ר' שמעון
אסורין משום ספיחים נשמענא מן הדא אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי
רבי יודא אומר ספיחי חרדל מותרין שלא כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה
נחשדו עליהן עוברי עבירה ואלו הואיל
ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה יהו וחכ"א כל הספיחין אסורין ,ע"כ.
מותרין ,ע"כ .הרי שמפורשות ביארו
בירושלמי כי אין לגזור בירקות הללו ובמהר"י קורקוס כתב וז"ל :נראה
משום ספיחין מחמת 'שלא נחשדו עליהן
עוברי עבירה' ומינה תלמד שאם היה שלמד טעם זה רבינו ממה
חשד עוברי עבירה – היה מקום לגזור שהתירו אותן מינין שאין דרך לזורען
בגנות נראה שכיון שהטעם הוא מפני
גזירת ספיחין. שלא יזרעם ויאמר שמאיליהן עלו ולכך
התירו מה שאין לחוש לכך ,עכ"ל.
שבע גזירת ספיחין בת קב
דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא אלא שמצינו להר"ש ) פ"ט מ"א( שכתב
הביאה שליש בששית אסורה משום
ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' וז"ל :ויש לתמוה דהשתא ספיחי
שביעית לר"ע אסורים מדאורייתא אפילו
בתרא דמעשרות ,עכ"ל. באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי
סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא
ותו"ד שתמה היאך מבואר בהאי בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן
דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם
מתניתא ובעוד מקומות כי יש והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך
היתר אכילת ירקות בשביעית ומדוע לית סלע זה ולקט לי ירק היום בפ"ח )משנה ד(
למיגזר בהו משום ספיחין ותירץ הר"ש ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו
בצורה מחודשת כי הכא מיירי ביבולי בפ"ז )מ"ג( וצ"ל דכולהו בשל ערב
שישית שנכנסו לשביעית ולכן אינם שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי
נחשבים 'ספיחי שביעית' אלא 'ספיחי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר
שישית' ויש להבין בדברי הר"ש כי בעצם לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא
שאלתו היא שאלת הירושלמי והירושלמי לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן
תירץ תירוץ אחר – דאה"נ מדובר בירקות לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול
שגדלו בשביעית אך עכ"ז מותרים משום בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית
שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה וא"כ והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית
מדוע הוצרך הר"ש לחדש ביאור שלא מיקרי ולא ספיחי שביעית אף על גב
נזכר בש"ס הירושלמי.
א .רבי שמשון ב"ר אברהם מהעיר שנץ שבצרפת נולד בערך בשנת ד"א תתק"י למשפחה של רבנים
ולמדנים ,ונקרא על שם סבו ר' שמשון מפלייזא ,מראשוני בעלי התוספות .כונה בנוסף ל'ר"ש' גם
'השר משנץ'' ,רבנו שמשון הגבור' ולעיתים 'רשב"א' )כך כונה פעמים רבות בתוספות לפנינו ,ואין זה
הרשב"א תלמיד הרמב"ן שחי בספרד כמאה שנים אחריו( .בצעירותו למד תורה מפי אחיו הגדול ר'
יצחק )הריצב"א( ואצל רבנו תם ורבי חיים הכהן מגדולי בעלי התוספות ,אך את רוב תורתו קיבל מפי
ר' יצחק ב"ר שמואל )ר"י הזקן( ,והוא נחשב לתלמידו המובהק ויורשו הרוחני .רוב התוספות 'שלנו'
הגיעו אלינו מבית מדרשו של הר"ש בעיבודים של תלמידיו ותלמידי תלמידיו .לאחר שסיים לחבר
תוספות על כל התלמוד הבבלי המכונים 'תוספות שנץ' ,חיבר פירוש על סדרי המשנה זרעים וטהרות
שאין עליהם תלמוד בבלי ,בו ביאורים ,בירורי נוסח ובירורי הלכה; זהו הפירוש המקיף ביותר מתקופת
הראשונים לסדרים אלו ,וכל המפרשים הבאים אחריו משתמשים בו .פירוש הר"ש על זרעים מצורף
ברוב מהדורות הבבלי למשניות סדר זרעים שנמצאות בסוף הכרך של מסכת ברכות ,ועל טהרות
למשניות סדר טהרות שאחרי מסכת נידה .מיוחס לו גם פירוש על הספרא )'תורת כהנים'( .הר"ש השיב
תשובות הלכתיות רבות ,שחלקן הובאו בספרי גדולי הדורות שאחריו .הוא העמיד תלמידים רבים ,כמה
מהם היו מגדולי בעלי התוספות בדור שאחריו .בהתגבר הגזירות והרדיפות על יהודי צרפת עלה ארצה
בראש קבוצה של שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה בשנת תתקע"א והתיישב בעכו ,ומשם עבר
לירושלים ומשם כינויו 'איש ירושלים' הר"ש היה ממתנגדי הפילוסופיה ,וכמה מאגרותיו בנושא זה לר'
מאיר הלוי אבולעפיה נמצאות בקובץ 'אגרות הרמ"ה' )'כתאב אל רסאיל'( נפטר בערך בשנת תתקע"ו
לפי דעה אחרת נפטר יותר מאוחר ,בשנת תתק"צ נקבר למרגלות הר הכרמל.
גזירת ספיחין שבע קג בת
ומינה נבין נפק"מ נוספת שלהרמב"ם ירקות שגדלו בשישית
ונלקטו בשביעית
ברור ומובן כי תבואה וקטניות
שלא הביאו שליש לפני השביעית הרי ובאמת בנקודה עמוקה זו ייתכן שמצינו
בכניסת השביעית מיד קופץ ורוכב
עליהם איסור ספיחים אך הר"ש מודה מחלוקת מקיפה בין הרמב"ם
בדין זה ואכן הוא עצמו מעיר לשיטתו כי לבין הר"ש והיא מלאה בנפק"מ.
צריך ביאור מה בין תבואה וקטניות
שחובה שיביאו שליש לפני השביעית והנפק"מ הראשונה הניכרת ביותר היא
ואם לא הרי הם ספיחים ,לבין ירקות שדי
בתחילת גידולם בשישית ע"מ שייחשבו בדין 'ספיחי שישית' דהיינו
ירקות שנזרעו בשישית והוסיפו לגדול
'ספיחי שישית'. בשביעית ועתה נלקטים בשביעית –
דלהר"ש אין בהם איסור ספיחין אך
טע הרמב" וטע הר"ש הרמב"ם אוסר אותם מכל וכל וז"ל
הרמב"ם פ"ד הי"ד וז"ל :פול המצרי
ואם כנים אנו בזה וישנה מחלוקת בין שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם
ראש השנה של שביעית ,בין ירק שלו בין
הרמב"ם להר"ש בטעם גזירת זרע שלו מותר בשביעית ,ואם זרעו לירק
ספיחין -בשלמא הרמב"ם ביאר טעמו אך ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו
יש להבין אליבא דהר"ש מדוע גזרו אסור כספיחי שביעית ,וכן אם זרעו לזרע
חכמים גזירת ספיחין ויש לבאר בפשטות
כי הר"ש נקט כי רבנן גזרו גזירתם 'כעין ולירק אסור ,ע"כ.
דאורייתא' שהרי מצינו מחלוקת תנאים
מהו יסוד איסור ספיחין ר"ע סבר כי וחזר הרמב"ם ושנה פרקו )בפי"ד הי"ח(
ספיחין דאורייתא ,אך רבנן ס"ל דספיחין
דרבנן כן מפורש בספרא )בהר פרשה ג פרק וז"ל :הדלועין שקיימן לזרע אם
ד אות ה'( בזה"ל :וכי תאמרו עתידים אתם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם
לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות
נזרע ולא נאסף את תבואתינו ,אם אין אנו ששית ,ואם לאו אסורין כספיחי
זורעים מה אנו אוספים ,אמר רבי עקיבא שביעית ,וכן הירקות כולן שהוקשו לפני
מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו
אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין רכים אסור לקיימן משום ספיחים,
ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי
סופרים ,אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא עכ"ל.
נאסף את תבואתינו ,אמרת לנו לא תזרעו
ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום ולסיכום – ירקות שגדלו בשישית ונכנסו
אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מן
הביעור והילך ,ע"כ .וא"כ י"ל דר"ע אסר לשביעית – להר"ש אין בהם
איסור ספיחין ]אבל קדושת שביעית אית
בהו[ אך להרמב"ם הם אסורים באיסור
ספיחין שהרי בירק אזלינן בתר לקיטה
והם נלקטו בשביעית.
שבע גזירת ספיחין בת קד
אבל כאן שאין את החשש של עוברי כל מה שיגדל בשנת השביעית מגזירת
עבירה – כיון שגם עוברי העבירה אינם הכתוב ורבנן דפליגי עליה וס"ל דספיחין
חפצים בהנך גידולים – ממילא לא ראו דרבנן – אסרו את כל הספיחין שגדלו
חכמים לגזור אבל לשיטת הר"ש שאיסור דוקא בשביעית ולא את ספיחי שישית
ספיחין אינו מפני עוברי עבירה אלא עצם
העובדה שהגידול צמח בשביעית בזה די שנכנסו לשביעית.
לנו לאוסרו – אין היתר של ד' שדות –
ואה"נ בדברי הר"ש לא מופיע ההיתר של ד' שדות כזב"
ד' שדות – ולכאורה יש להקשות על
הר"ש מהירושלמי – אבל זה אינו קושיא ולפ"ז נבין עוד נקודה מענינת שהרמב"ם
כיון שיכול הר"ש לבאר את דין ד' שדות
לענין גזל דהיינו שההולך בשאר שני )פ"ד ה"ד( פסק כי ד' שדות
שבוע בשדה זרועה ורואה ספיחין של זרע שמוכח שהגדל בהן לא נזרע ברצון
אחר העולה בין היבולים – מותר וכך הבעלים מסיבות שונות – לא גזרו בהן
ספיחין וז"ל :ספיחים העולים בשדה בור
ביאר בפני משה שם. ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע
מותרין באכילה ,ומפני מה לא גזרו
צמחי ההרי עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו,
שדה בור אין אדם נפנה לשם ,ושדה ניר
ואף תתחדש עוד נפק"מ דומה במיני רוצה הוא בתיקונה ,ושדה כרם אינו אוסר
כרמו ,ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה,
צמחים גרועים שמצויים בשדות עכ"ל .ומקורו מירושלמי )בבא בתרא פרק ה'
הפקר ולכן אין לעוברי עבירה רצון לזרוע הלכה א'( וז"ל הירושלמי :דמר ר' ינאי כל
כיוצא בהן אך מנגד הרי הן גדלו הספחין אסורין חוץ מן העולים בשדה
בשביעית ולכן הר"ש יאסור מאותם ואילו בור ובשדה ניר בשדה כרם ובשדה זרע.
הרמב"ם מפורשות התירם וז"ל הרמב"ם בשדה בור דלא משגח עליה בשדה ניר דו
)פ"ד ה"ג( :הא למדת שאין אוכלין מפירות בעי מתקנה חקליה בשדה כרם שלא
שביעית אלא פירות האילנות והעשבים לאסור את כרמו בשדה זרע שאינו רוצה
שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם בהן ואם תאמר רוצה בהן כאילו עקורין
והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן ,אבל
הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומונחין לפניו ,ע"כ.
ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן
אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת הרי שבמקומות כאלו שאין לאדם רצון
מרדות ,עכ"ל .ובמשנה שביעית פ"ט
מ"א הובאה רשימה ארוכה של מיני בספיחים העולים – לא גזרו חכמים
צמחים זולים .1 :הפיגם .2 .הירבוזין וזה תואם ליסודו של הרמב"ם שכל גזירת
ספיחין היא מפני 'עוברי עבירה' שיזרעו
בחשאי ויאמרו כי הגידולים עלו מאליהן
ב .וסימנך כזב"ן – כרם ,זרע ,בור וניר.
גזירת ספיחין שבע קה בת
א .גידולים הממשיכים מהצמח הקיים – השוטים .3 .החלגלוגות .4 .כוסבר
שבהרים .5 .כרפס שבנהרות .6 .גרגר של
בזה נראה פשוט שלכ"ע יש להתיר אפר .ובירושלמי שם הוסיפו את .7סיאה.
את הגידולים שהרי הצמח עצמו יכול
לחיות כמה וכמה שנים ולכן במקרה זה .8אזוב .9 .קורנית.
בעצם דינו דומה לאילן – ולכן יש לומר
שבצמח כמו 'פסיפלורה' שאם הוא נשתל רודא הוא פיגם
קודם השמיטה -נתיר את הפירות
ובחזו"א סי' ט' סקי"ז חידש כי גזירת
החדשים שגדלו השנה.
ספיחין בצמחים גרועים
ב .גידולים שעלו מאליהן בשנת משתנה לאורך שינויי הדורות ואם
בתקופה מסוימת צמח מסוים נהיה 'בעל
השמיטה – בזה נראה פשוט שיש חשיבות' ומגדלים אותו בגנות וכגון
לאסור מדין ספיחים. הפיגם ששמו גם 'רודא' -כיום שהוא
צמח שכמעט אינו מצוי בשדות ואילו
ג .שתיל עצמאי העולה מתוך שרשי
בכל משתלה הוא נמכר במחיר הגון.
הצמח הותיק – והדבר מצוי בשיחי
'תות שדה' או בשיח הבננה – בזה נראה ואגב יש לעורר כי כל מה שדיברנו בד'
שיחלקו הר"ש והרמב"ם – הר"ש יתיר
ככל הירקות שנזרעו בשישית וגדלו שדות ובמיני צמחים גרועים זהו
בשביעית וכן הכא כיון שהצמח עולה אך ורק במידה ועלו מאליהם אך אם יזרע
מתוך שרשי הצמח הקיים הרי גם הוא אדם בארבע שדות או אם יזרע בידיים
נכנס בהגדרת 'ספיחי שישית' אך מיני צמחי הרים גרועים ]וכיום ג"כ ראיתי
שנוהגים אנשי 'רשות הטבע' לפזר זרעי
הרמב"ם יאסור את השתיל. צמחי בר בשדות בר[ משמע מדברי
החזו"א )ס"י סק"ו( דבכל גווני יש לאסור
לו וקינרס וז"ל :וכן בד' שדות שלא גזרו על
ספיחיהן נראה דדוקא בעלו מאליהן אבל
ובירושלמי מסכת שביעית פ"ט ה"א אין עבר וזרע הגדולין אסורין משום ספיחין,
עכ"ל .וכיון שבד' שדות אסר – נראה
מחייבין אותו לעקור את פשוט שיאסור גם בזרע מיני זרעים
הלוף בשביעית אבל מניחו כמו שהוא אם
צימח מוצאי שביעית מותר אין מחייבין גרועים דמאי שנא.
אותו לשרש הקינרס בשביעית אבל משקף
בעלין אם צמחו מוצאי שביעית מותר ולא ירק רב שנתי
נמצא מאבד אוכלי בהמה מאיליהן הן
ועוד יש לחדש נפק"מ בין הרמב"ם
אבודין ,ע"כ.
להר"ש בצמח 'רב שנתי' שבו יש
ובשלמא דין הלוף ברור ומובן שהרי להבחין בשלשה מיני גידולים:
הוא 'פקעת' אחת שממנה
יוצאים העלים כל שנה ושנה ולכן קבע
שבע גזירת ספיחין בת קו
נהגין הוינא כנישין תבן מן ערובת הירושלמי שאין בו בכלל דין ספיחין ,אך
שמיטתא וכד מחסרין מייתי מן שורייא לגבי 'קינרס' יש להבין – מהי הוראת
הירושלמי התמוהה 'אין מחייבין אותו
אמר רבי ירמיה מתני' אמרה שהוא לשרש הקינרס בשביעית אבל משקף
בעלין' -דאי אית ביה משום ספיחין -היה
מותר דתני הצבועין והפטמון צריך להורות על עקירתו ,ואי לית ביה
לוקחין מורסן מ"מ ואינו חושש סבר רבי משום ספיחין – מדוע צריך לשקף בעלים,
ירמיה מימר אפילו מן החשוד א"ל רבי אלא יש לומר דהאי קינרס הוא צמח 'רב
יוסי לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד שנתי' ולכן אין מחייבין אותו לעוקרו
הוא אם אינו חשוד הא דבר ברי שהוא אבל משום שתכונתו היא להוציא שתילים
חדשים מתוך שרשיו – ממילא חייבים
חשוד אסור לשקף בעלים דהיינו לקצוץ את כל
הגידולים החדשים שמתפתחים מתוך
אמר רבי שמאי מתני' אמרה שהוא השרשים – והוראה זו תומכת בדברי
הרמב"ם שיש לאסור משום ספיחים את
אסור דתנינן תמן ובשביעית הירקות שדינם כספיחי שישית ואכן
ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע מצינו ברמב"ם שהביא הלכה זו בפ"ד
ובעץ כדי ליתן טעם לא נמצא מאבד הי"ח וז"ל :אין מחייבין אותו לשרש את
אוכלי בהמה תפתר באוכלי בהמה הלוף ,אלא מניחו בארץ כמות שהוא ,אם
לאדם אמר רבי מנא תיפתר בקדושת צמח למוצאי שביעית מותר ,ואין מחייבין
שביעית בביעור ולית את שמע מינה אותו לשרש את הקנדס אלא גוזז בעלין
ואם צמח למוצאי שביעית מותר ,עכ"ל.
כלום ,עכ"ל הירושלמי.
תב ,מורס וקנה תלת
ותו"ד הירושלמי שרבי לוי שאל האם
בירושלמי מסכת שביעית )פ"ט ה"ה(
בתבן יש איסור ספיחין והשיב לו
רבי אבא בר זבדא שאין בתבן איסור הובאה מחלוקת אמוראים
ספיחין אבל רבי לוי לא סמך על הוראת גדולה בדין תבן של שביעית והוא קנה
ההיתר והלך לשאול את חכמי 'בית החיטה היבש שמיועד לאכילת בהמה
ברסנא' והם אמרו לו כי יש איסור ספיחין בלבד אחר שנטלנו את השיבולת שבה
בתבן ולכן הם טורחים לאסוף מערב גרגרי החיטה וז"ל :תבן של שביעית מה
שביעית תבן של שישית ואם נגמר להם – שיהא אסור משום ספיחים רבי לוי
הם אוספים תבן 'מן שורייא' -שבזה צינברייא שאל לרבי בא בר זבדי ושרי
נאמרו פירושים רבים או מלשון היתר ,או אמר רבי זעירא ואנא דלא סמכית עלי
מלשון בין שורות השדה )כ"כ בפאת אשתאלת לאילין דבית ברסנא ואמרין
השולחן( או מהקש הגדל בין אבני החומה,
ורבי ירמיה הביא ראיה להתיר תבן מדין
'מורסן' שהוא ג"כ שאריות גרועות
מהחיטים אבל משלב הטחינה ודחה רבי
יוסי שבזה לא נאמר שאין איסור ספיחין
אלא רק שאין זה מוחזק כספיחין
גזירת ספיחין שבע קז בת
ובקש של שביעית יוצן ,ומשתרד רביעה והנפק"מ בחיטים שגדלו בודאי בשביעית
שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין – אם אין במורסן ותבן גזירת ספיחין –
בתבן ובקש של שביעית ,עכ"ל .הראת מותר להשתמש בהם אך אם יש גזירת
לדעת כי מפורשות נקט הרמב"ם כי יש
קדושת שביעית בתבן ובקש של ספיחין אין היתר.
שביעית ואף שאין בו משום ספיחין
ורבי שמאי הביא ראיה מדין 'עץ של
ואין סתירה בין הדינים.
תלתן' שגם הוא נחשב כפסולת
וזה שלא כהבנת הרדב"ז פ"ד ה"ד מגידולי התלתן ועכ"ז מצינו שיש בו
איסור שביעית ולכאורה ההבנה היא
וז"ל :וכן התבן של שביעית וכו'. שהאיסור המדובר כאן הוא איסור ספיחין
ואי קשיא הא דתנן פ"ט מאימתי נהנין ודחה רבי מנא שאפשר שהאיסור כאן הוא
ושורפין בתבן ובקש של שביעית ואפילו
למאן דגריס עד אימתי נהנין ושורפין רק 'איסור ביעור' אבל ספיחין ליכא.
כדאיתא בפ"ק דתעניות משמע דשביעית
נוהגת בתבן ובקש וי"ל דהכא איירי למעשה למדנו מהירושלמי שאפשר
בתבן הגס שאינו ראוי לבהמה ומתניתין
דהתם איירי בתבן וקש הראויין למאכל שבצמח מסוים יהיו דיני
בהמה ועדיין יתבאר לקמן בע"ה. 'קדושת שביעית' אך לא יהיו בו איסור
ירושלמי תבן של שביעית מהו שיהיה ספיחין ולכאורה אף שנסתפקו בדבר
אסור משום ספיחי שביעית רבי לוי האמוראים הרמב"ם )פ"ד ה"ד( הכריע
צנבריא שאל לרבי אבא בר זבדא ושרא שאין איסור ספיחין בתבן וז"ל :וכן התבן
ועל זה סמך רבינו וכתב התבן של של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו
שביעית מותר בכל מקום ,עכ"ל .הרי עליו ,עכ"ל .ונראה כי הבין דאפשר
שהוקשה לו איך יתכן שלא יהיה בתבן למיסמך על ההוראה הפשוטה של רבי בא
איסור ספיחין אך קדושת שביעית תחול, בר זבדא להתירא .וכתב ע"ז הראב"ד
ולכן העמיד את הדין שאין איסור ספיחין וז"ל :א"א לא גזרו עליו איסור ספיחים
בתבן רק בתבן מקולקל שמיועד רק אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה
לבניה אבל בתבן הראוי למאכל בהמה
]וגדל בחצר ולא בארבע שדות כזב"ן[ – אסור ושלא לעשות בה סחורה ,עכ"ל.
אה"נ שכמו שחל עליו קדושת שביעית
ומפורשות מצינו ברמב"ם פרק ה' הל'
כך יאסר באיסור ספיחין.
כ וז"ל :מרחץ שהוסקה
ובאמת שדברי הרדב"ז נסתרים מהשגת בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ
בה בשכר ,ואם אדם חשוב הוא אסור
הראב"ד על הרמב"ם שכתב שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו
שאף שאין בו איסור ספיחין עכ"ז יש כדי שיהיה ריחה נודף ,ונמצאו מפסידין
בתבן זה קדושת שביעית ,והבאתי דברי פירות שביעית .ובהלכה כג כתב וז"ל:
אין נותנין תבן וקש של שביעית לא
לתוך הכר ולא לתוך הטיט ,ואם נתן
ה"ז כמבוער ,תנור שהסיקוהו בתבן
שבע גזירת ספיחין בת קח
מ"מ כיון דאסרינן לי' הזרע שפיר אפשר הראב"ד לעיל .ואף מהר"י קורקוס הבין
למשרי את התבן דנמצא שאינו מרויח כי הראב"ד אינו חולק על הרמב"ם וז"ל:
בזריעתו אלא התבן ומשום תבן לא יזרע בהשגות כתיבת יד מצאתי א"א לא גזרו
בשביעית ולא פשיט מהא דאין לוקחין עליו איסור ספיחין אבל קדושת שביעית
פשתן דהא מסקינן בפ"ה דמעשרות ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות
בה סחורה ע"כ ,ודין זה הוא בירושלמי
דמשום קנסא הוא ,עכ"ל. דשביעית פ"ט וזהו לשונו שם תבן של
שביעית מהו שיהא אסור משום שביעית
ולכאורה נראה לחדש כי בדין 'תבן ספיחין רבי לוי צנברייא שאל לרבא בר
זבדא ושרא ע"כ ובודאי שגם רבינו בדין
מורסן וקנה תלתן' יחלקו ספיחים הוא מדבר כאן כי דין קדושת
הרמב"ם והר"ש וממש כפלוגתא שביעית יתבאר פ"ה ושם כתב דין התבן
דאמוראי – הרמב"ם סובר כי אין איסור והקש ,עכ"ל מהר"י קורקוס .ושמחה
ספיחין בתבן של שביעית משום גדולה היתה לי בראותי שכיוונתי לדבריו
שלשיטתו 'המחייב' בגזירת ספיחין הוא
החשש מפני עוברי עבירה וכאן לא ראו שהביא את הראיה מירושלמי.
חכמים לגזור כיון שלא יבואו לזרוע
חיטה לצורך התבן ,אך י"ל בשיטת ולסיכום -מצינו בטעם היתר התבן
הר"ש שהוא יאסור דהא לשיטתו
'המחייב' באיסור ספיחין הוא באם גדל שלשה ביאורים:
בשביעית וכאן התבן הוי 'גידולי
א .הרש"ס ביאר את ההיתר מכח דין
שביעית' ויש לאוסרו.
'מאכל בהמה' דלית ביה משום
נפק"מ בגזירת חנוכה ספיחין.
כתב הרמב"ם )פ"ד הלכות ה – ו( וז"ל: ב .הרדב"ז מוקים בתבן לבנין – שאינו
ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי ראוי למאכל בהמה ואז נמי לית ביה
שביעית אסורין באכילה וכו' ...ועד מתי קדו"ש – והקשינו על דב"ק.
אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית
מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן ג .החזו"א מחדש כי במאכל בהמה יש
מותרין ,עכ"ל. גזירת ספיחין והכא מיירי בתבן הראוי
למאכל בהמה ועכ"ז אין איסור ספיחין
וביאר מהר"י קורקוס )פ"ד ה"ה( בטעם בתבן -דכיון דגזרו על הגרעינין – די בכך
ולא ראו חכמים צורך לגזור גם על הקש
הגזירה וז"ל :וטעם הדבר שכיון שאין בו חשיבות וז"ל החזו"א:
שעיקר האיסור אינו דבר תורה אלא בירושלמי שביעית פ"ט ה"ה תבן של
מדברי סופרים ומשום קנס וחשש מפני שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין,
שלא יזרע וכו' אין לחוש לכך כיון שאינו מבעי לי' דאע"ג דיש בו זרע ואיכא
למיחוש דאתו לזרוע בשביל התבואה,
נהנה מהם עד חנוכה ,עכ"ל.
גזירת ספיחין שבע קט בת
שבתבואה וקטנית השיעור המחייב הוא אבל בר"ש )שביעית פ"ו מ"ד( ביאר בטעם
הגעה לעונת המעשרות וז"ל הרמב"ם
)פ"ד ה"ט( :באחד בתשרי ר"ה לשמיטין האיסור של הירק שנתלש
וליובלות ,פירות ששית שנכנסו לשביעית בשביעית ולא אזלינן ביה בתר לקיטה
אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן וז"ל :ואף על גב דבירק אזלינן בתר
והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן
אלו מותרין ,ואף על פי שאוסף אותם
בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, הנלקט בשביעית ,עכ"ל.
ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר
ר"ה הרי הן כפירות שביעית ,עכ"ל. הראת לדעת כי המחייב לדעת הר"ש
ושיעור שליש גידול בתבואה מבואר
ברמב"ם הלכות מעשר פרק ב הלכה ה הוא החשש שמא הירק באמת
וז"ל :אי זו היא עונת המעשרות ,משיגיעו יגמר גידולו בשביעית ואז ייחשב ספיחי
הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שביעית ]לר"ע מדאורייתא ולחכמים
שהוא הפרי ,כיצד וכו' ...התבואה מדרבנן[ ואז אחר שגדל ונקצר בשביעית
– יטמינוהו לשמינית ויבואו לאכול דבר
משתביא שליש ,עכ"ל. שהוא 'חפצא דאיסורא' ולכן גזרו איסור
ואף הר"ש מסכת שביעית פ"ט מ"א בכל ירק עד חנוכה.
מסכים לדין זה וז"ל :אף על גב אבל להרמב"ם ]ע"פ מהר"י קורקוס[
דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא
הביאה שליש בששית אסורה משום טעם הגזירה היא ממש 'משום
ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' עוברי עבירה' – שיבואו לזרוע בסוף
בתרא דמעשרות )ה"ב( דאמרי' גבי השביעית ירק ע"מ שיהא מזומן להם
תבואה לר"ע הביאה פחות משליש לפני
שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום למוצאי שביעית.
ספיחים ,עכ"ל. ולסיכום :מצינו מחלוקת בין הרמב"ם
ומעתה – אדם שיזרע חיטים ובשישית והר"ש בטעם איסור ירק
שנקטף בשמינית עד החנוכה – הרמב"ם
והביאו שליש – הרי החיטים ]ע"פ מהר"י קורקוס[ חשש לעוברי
הללו ייכנסו לתוככי שנת השבע ויביאו עבירה שיזרעו בשביעית וא"כ הגזירה
את 'גמר גידולם' בשביעית אבל עכ"ז אין היא על 'מעשה האיסור' ששייך בגברא
בהן ום קדושת שביעית ולכן א"צ אבל לדעת הר"ש טעם הגזירה הוא על
להפקירן או לקוצרן בשינוי וכל דיני החפצא דהיינו שיש חשש שילקוט אדם
ביעור לא יחולו עליהן וברור שאין בהן ירקות שביעית בשביעית עצמה ויצניעם
איסור ספיחין אלא דינם כדין יבולי
שישית גמורים ,אבל אם התבואה לא למוצאי שביעית.
שיעור תבואה עד שליש
עוד נפק"מ חשובה בין הרמב"ם להר"ש
הוא בדין המוסכם לכ"ע -
שבע גזירת ספיחין בת קי
מתחיל להיות תפו"א קטנים ,שבר"ה עוד הביאה שליש בשישית – החיטין יהיו
ל"ה דבר בעולם וכל גידולם בשנה אסורות באיסור ספיחין לעולם.
השביעית ,איך אפשר להגיד ע"ז שצמחו
בששית עכת"ד .עכ"ל .ובאמת שבשו"ת ובזה נתקשו האחרונים לבאר את דעת
מנחת שלמה )חלק א סימן מט( כבר עורר
בזה כי אה"נ יש לחלק כדברי השואל הר"ש מאי שנא תבואה וקטניות
וז"ל :בירקות שנזרעו בששית ונלקטו מירקות – דבשלמא ירק שהוא עצמו נאכל
בשביעית פסק הרמב"ם בפ"ד הי"ב כגון חסה וכרפס יש הבנה שאפשר
שהולכים אחר לקיטה גם לענין איסור להתירו אם התחיל לצמוח בשישית כיון
ספיחין ,והר"ש סיריליאו בשביעית קמ"א שהחל לגדול החלק הנאכל והשאר הוא
ע"ב דחה דעת החולקים ופסק להלכה 'ספיחי שישית' אבל מדוע בירקות כגון
כהרמב"ם ,גם המבי"ט בח"ג סימן מ"ה עגבניות חציל ודלעות אפשר להתיר את
כתב" :והירקות אין שום דרך לאכלם הקיום ע"י התחלת הצמיחה ומצאתי
בשביעית משנה ששית דאזלינן בהו אחר שעורר בשאלה זו הרב השואל בשו"ת
לקיטה אלא שמסתפקים בירקות של גויים מנחת יצחק )חלק ו סימן קכה(וז"ל :בנידון
בקדושת שביעית" ,אולם הפאה"ש ועוד תפוחי אדמה שנזרעו והשרישו בשישית
גדולי אחרונים הכריעו דלענין ספיחין אי שייך בהם משום ספיחים בשביעית
דרבנן יש לסמוך על הר"ש והרמב"ן בס"ד ירושלים עיהקת"ו יום ה' נח
והרא"ש שכתבו דאם צמחו בששית אף תשל"ג לפ"ק .א"כ הרה"ג מוה"ר דוד
על גב דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר טאוב שליט"א ,אב"ד דק"ק תפרח ת"ו.
לקיטה מ"מ לענין איסור ספיחין הו"ל אחד"ש .ע"ד השאלה בחקלאים שומרי
כספיחי ששית ולא ספיחי שביעית ,והיה שמיטה ,הנוהגין לזרוע בערב שנת
נלענ"ד פשוט דכמו שלענין תבואה מודו השביעית כל מיני פרי אדמה ,היינו תפוחי
כו"ע דאם הביאה שליש בשביעית אסור אדמה ,ובצל ,וכדומה והן מדקדקים
משום ספיחין ,כך גם בירקות נהי דלענין שיהי' זמן להשריש בקרקע קודם ר"ה
קדושת שביעית אזלינן בתר לקיטה מ"מ ראש השנה ,ושוב הוי כדין ירקות שנזרעו
לענין ספיחין סגי בעונתן למעשר שחייבין בששית וצמחו בששית שאז אינם אסורים
בין גדולים ובין קטנים ,ולכן אותן הירקות משום ספיחים כשיטת הר"ש )שביעית פ"ט
שדרכן להאכל עלין סגי במה שצמחו מ"א( ורמב"ן )פ' בהר כ"ה -ה( אבל קדושים
מעט בששית ,ואלה שמוציאים פירות כמו בקדושת שביעית ,וכ"פ בפאת השלחן
קשואין ודלועין בעינן דוקא שיצא תחלת ובחזון איש ,וע"ז כתב כ"ת לחלק בין
הפרי בששית ,ורק אז הו"ל כהבאת שליש תפוחי אדמה לשאר ירקות כמו בצל
וכדומה ,דבתפו"א אף שהזרעים כבר
בתבואה אבל לא בפחות מזה ,עכ"ל. השרישו בקרקע בר"ה ,והתחילו לצאת
העלים מהקרקע ,אבל העלים הללו לא
אבל משם החזו"א מסרו שהתיר בירק אוכלים ,רק אחרי טיפולים שונים
)המותרים בשביעית( בעוד חדשיים בערך
על פי תחילת גידול שהוא הצצת
שבע קיא גזירת ספיחין בת
דהא איכא ספק ספיקא שמא הלכה העלים מעל פני הקרקע ולא חילקו בין
כהר"ש ואף אם תאמר שהלכה כהרמב"ם סוגי הירקות ,ובמשפטי ארץ )פט"ז הע' (18
– עכ"ז שמא הלכה כהגרש"ז אויערבאך מצאתי שחידש כי בירקות כגון עגבניה
הסובר שאפילו בעציץ נקוב לא נאמרה אין משמעות לגידול הקנה ולכן ברגע
שהתחיל הגידול כבר נחשב כספיחי
גזירת ספיחין. שישית אך בתבואה – הרי היא ראויה
למאכל גם בעודה ירק כדוגמת 'חזיז' ולכן
ובאמת שצידדתי להקל ע"פ סברא זו בבוא שלב הגרעינים הרי זה נחשב
להתיר לספרדים לזרוע כגידול חדש.
לכתחילה ירקות בעציץ נקוב בשישית
הלכה למעשה לספרדי
ע"מ שיכנסו לשביעית.
למעשה ,נראה שלבני ספרד ראוי
חציר לסוסי ולרכש
להחמיר בירקות המצמיחים
ואגב נעורר כאן עוד נידון הלכתי פרי כגון עגבניה ומלפפון שנזרעו
בשישית ועוד לא נראים הפירות כיון
שמאוד נוגע למעשה בענין מאכלי שברור שלהרמב"ם והרש"ס הכל ספיחין
בהמה שמאכילים את הפרות והסוסים – ואפילו אם תסמוך על הר"ש כמו
החציר דגן והוא בעצם חיטה ושעורה שפסקו כמה מגדולי האחרונים ובינהם
שנזרעו ולא הביאו שליש – ואז בעודן החזו"א – עכ"ז אין הדבר מוסכם
ירוקות הרי הן נקצרות ומניחים אותם שהר"ש מקיל בירקות כאלו אלא יתכן
לייבוש בשדה ואח"כ מאספים אותם שהיקל רק בירקות עלים בלבד וכשיטת
ואוגדים אותם לאלומות גדולות המכונות
'בלות' והריוח במזון זה שכיון שהוא המנחת שלמה.
נקצר בעודו ירוק – ממילא משתמרים
בתוכו כל החומרים המזינים שממלאים ובשמיטה תשפ"ב בא מעשה לידי
את השיבולת הלא מוגמרת. ביהודי ספרדי שהוי לו ירקות
בעציץ נקוב בגינתו ,והירקות נזרעו
ובשמיטה יש לחקלאים בעיה גדולה בשישית ובא לשאול האם יש מקום
להתיר לו את הירקות והשבתי לו
היאך לפרנס את בהמותיהם שהירקות מותרים משום שגדלו בעציץ
וע"ז יש שתי דרכים להתבונן על גידול נקוב ואף שבדין ספיחין העולין בשביעית
החציר הנ"ל – או כירק כיון שלעולם לא בעציץ נקוב נחלקו אחרוני זמננו אם יש
תביא התבואה שליש ואז יהיה היתר בהם גזירת ספיחין או שייחשבו כד'
לשיטת הר"ש לזורעה בשישית ולהמתין שדות כזבן – עכ"ז הכא שלשיטת הר"ש
לגידול ראשון שלה שהוא הצצה מעל פני הירקות מותרים בודאי נתיר את האכילה
הקרקע ומעתה והלאה כל הגידול יהיה של הירקות ולא נחזיק אותם כספיחים
קדוש בקדושת שביעית אך לא ייחשב
ספיחין ]ואת הטיפול בו שמירה קצירה
איסוף ושיוק למגדלי הבהמות נעשה ע"י
שבע גזירת ספיחין קיב בת
]שנקטנו בדעתו לעיל כי לית ליה האי 'אוצר בית דין'[ אבל בהשקפה זו יש שתי
התירא[ יתיר מצד היתר 'ירק שגדל בעיות – האחת שחובה שהזרעים ינבטו
בשישית אבל אם זרע ממש בערב ר"ה של
בשישית'. שביעית והזרעים נבטו בשביעית עצמה –
הכל ספיחין ,ועוד בעיה יש כאן – שכל זה
איבוד פירות שביעית – רק להר"ש ודעימה אך להרמב"ם הכל
ואכילת בעוד בוסר
אסור מדין ספיחין.
אבל כעת נוצרה בעיה חדשה והיא
ולכן ישנה השקפה נוספת שאפשר
'איבוד פירות שביעית' או 'אכילת
פירות שביעית שלא כדרך' כהוראת להביט בה על הגידולים הללו והיא
הרמב"ם פ"ה ט"ו – י"ז וז"ל :אין אוספין שבעצם הכל רק 'תבן' של שביעית שהרי
פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכלו הגרגרים שבשיבולת אינם כאן ורק החלק
את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה הפחות חשוב נמצא כאן ועל זה חז"ל לא
תבואה ,אבל אוכל מהן מעט בשדה גזרו כמו שהארכנו למעלה ,והריוח בזה
כשהם פגין כדרך שאוכל בשאר שני שאפילו אם גדלה החיטה בשביעית כגון
שבוע ,ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שנזרעה סמוך לשביעת ממש – עכ"ז
החציר אינו נחשבה כספיחין ואפילו
שיגיעו לעונת המעשרות. לשיטת הרמב"ם החציר יהיה כשר שהרי
דינו כתבן שאין בו ספיחין ,אבל ברור
ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות
שקדושת שביעית יש בתבן הנ"ל.
האילן בשדה בשביעית ,הפגין
של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו אלא שיש לעורר שלכאורה על מנת
בשדה וכן כל כיוצא בהן ,הבוסר
משיוציא מים ואוכלו בשדה וכן כל שהחלק של 'קנה השיבולת' ייחשב
כיוצא בו ,הזיתים משיכנסו סאה של כתבן וקש – יש להמתין לבוא השיבולת
זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה, ובה גרגרים זעירים ואז ממילא אנו
הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה ,הכניס מבחינים בשני חלקי החיטה – חלק
שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו ראשון :השיבולת ,וחלק שני :הקנה
שהוא בעצם תבן – ומותר לקצור הכל
לעונת המעשרות. בחדא מחתא כיון שהגרגרים הללו לא
הביאו שליש ולכן אינן נחשבים ממש
מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית
לחיטה שהיא אסורה באיסור ספיחין.
קודם שיהיה בהן פרי ,אבל
משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי למעשה ,נראה שיש להתיר את זריעת
מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא
להפסיד ,ואם הוציא פירות והגיעו לעונת החיטה לכ"ע ,הרמב"ם יתיר
המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא מדין 'תבן של שביעית' ואילו הר"ש
פירותיו ובטל דין שביעית ממנו ,עכ"ל.
גזירת ספיחין שבע קיג בת
כדאמרינן בסוף פרק החובל בלאו דלא ולכאורה כאן הקוצר את התבואה קודם
תשחית דאמרי' אם היה מעול' בדמי'
מותר לקוצצו דלא מיקרי השחתה וגבי שהביאה שליש הרי הוא בגדר
בחלו ביני גופני קאמר רב יוסף זיל אייתו 'מפסיד פירות שביעית' וגם אם מאכיל
לי מקורייהו גופני מייתו דיקלי דיקלי לא לבהמה יש לומר שהוא 'אוכל טרם
מייתו גופני לא דמי דהכא במידי דאכילה
קדושה תליא דכתיב והיתה שבת הארץ שנעשתה תבואה' וגם בזה יש איסור.
לכם לאכלה ואף על פי שמשתכר כפלים
הפסד פירות שביעית מיקרי אף על פי ומצאנו שבשו"ת מהרי"ט ) חלק א סימן
שמשתכר במעות וכו' ...ומשנים
קדמוניות נהגו היתר ומעולם לא נשמע מי פג( עסק בשאלה דומה וז"ל:
שמחה בידם אלא שבשנה זו ערערו שאלה נשאלתי בתותין הללו שמאכילים
העלים שלהן לתולעי המשי אם מותר
עליהם ת"ח בדבר. לעשות כן בשביעית הואיל ומאכל אדם
הם ומפסידין אותו בלקיטת העלין הללו
ונראה לי שיש להורות היתר בענין זה ושנינו בסוף פרק ד' מאימתי אין קוצצין
את האילן בשביעית החרובין משישלשלו
מטעם שהאילנות הללו משעת וכו' ושאר כל האילן משיוציא וכו' ופירש
נטיעתן אינם מיוחדים למאכל ולא הרמב"ם ז"ל משיוציא משיתחילו בו
לעשות פירות אלא נוטעין אותם מתחלה העלין הירוקי' וכן פירש רש"י ז"ל בפרק
לצורך המשי ולא קרינן ביה לאכל' ולא מקום שנהגו משיוציאו תחלת העלין בימי
להפסד הואיל ומתחילתן אינן עומדים ניסן וטעמא משום דלאכלה אמר רחמנא
לאכילה ואדרבא הפסד הוא להם אם היו ולא להפסד ואף על פי שרבינו שמשון
מניחי' אות' לפירות לפי שהם משתכרין ז"ל פירש משיוציא פירי הוה ליה יחיד
יותר ויותר בגידול המשי מן הפירות כנגד רבים .ועוד אף לפי דבריו רוב מה
ולמה שה' מיוחדים שרי לאסתפוקי בהו שמאכילין לצורך המשי הוא אחר שחנטו
דתנן בפרק ח' חשב עליו לעצים הרי הפירות והרי הם מפסידין הפירות בידים
הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב שאפילו יניחו הפרי במקומו הואיל
והקורנית אף על גב דמאכל אדם הוא ונוטלין את העלין הפירות מתיבשין
כדתנן במעשרות פרק שלישי הסיא' ונושרין ואין לומר דכיון דנהני' יותר
באות' עלין לצורך המשי לא מיקרי הפסד
ג .רבי יוסף טראני ,המהרי"ט ,בנו של ר' משה מטראני ,המבי"ט ,נולד בצפת בשנת ה"א שכ"ח ונתיתם
מאביו הגדול בגיל שתים עשרה למד תורה מפי רבי שלמה סאגיס במשך שבע שנים עד שנפטר רבו
זה במגפה הנוראה שהשתוללה בצפת לאחמ"כ נתמנה כראש ישיבה בצפת .הוא יצא בשליחות הישוב
לקושטא בשנת ה"א שנ"ט ושם מונה לראש ישיבה ואחר עשרים שנה של הרבצת תורה נתמנה לרב
הראשי של כל תורכיה .העמיד כשמונים תלמידים גדולי הדור בין תלמידיו היהאחים רבי יהושוע
בנבנשתי מפרש הירושלמי ורבי חיים בנבנישתי ,בעל הכנסת הגדולה המפורסם .גם נזכיר את 'מהר"ש
הלוי' רוב ספריו אבדו והוא השאיר אחריו פירושים לגמרא ,דרשות ובעיקר תשובות ,נפטר בקושטא
שבתורכיה בי"ד תמוז ה"א שצ"ט.
שבע גזירת ספיחין קיד בת
הרי שהתיר המהרי"ט את האכלת והאזוב והקורנית שבחצר אם היו
נשמרין חייבים ותנן כלל גדול אמרו
התולעים בעלי התות משתי סיבות – במעשרו' כל שהוא אוכל ונשמ' אלמא
האחת – שהעצים ננטעו לצורך העלים מאכל הוא ומחשבה מועלת להפקיעם
שמשמשים כמאכל לתולעי המשי, מידי שביעית כל שכן הכא דמתחילה אין
והשנית – שחידש כי האיסור לאכול
תבואה שאינה גמורה הוא רק בצורה של נוטעין אותה אלא לכך וכו'...
שינו כגון אדם שיאכל פירות בוסר אבל
להאכיל לבהמה בוסר הדבר מותר כיון והא דאין אוכלין פגין קודם שביחלו
שלצורכה אין כאן שינוי והבוסר ראוי לה.
דרשי' בספרי תאכלו את תבואתה
ועפ"ז יש לומר שבחציר יש את שני אינה נאכלת עד שתעשה תבוא' אבל
לצורך אחר כל שעדיין אינם ראוים
הטעמים שהביא המהרי"ט לאכיל' מותר .ויש לתרץ דדוקא ליהנות
להתירא – הרי הוא נזרע לצורך הבהמות, בהם בדברים שדרכו ליהנות מותר
ואף עתה בשלב שעוד לא הביאה שליש – דדרשי' בפ' מקום שנהגו והיתה שבת
הרי תבואת הבוסר ראויה למאכל בהמה. הארץ לכם לכל צרכיכם ולאו הפסד היא
הואיל ועכשיו אינו ראוי אלא לנו כשהוא
ספיחי נכרי ראוי לאכיל' אין עושין ממנו שאר צרכים
דאז הוי הפסד אבל כשאינו ראוי לאכיל'
ועוד תתחדש נפק"מ נוספת בין הרמב"ם לא הוי הפסד הילכך לקוץ את האילן
שאין דרך הנאתן בכך ולא מתהני כלל
להר"ש והיא בספיחין שעלו בשדה ממה שמוציא האילן בשביעית ולא
שהנכרי אמון עליה ]ואפשר להעמיד בגוי מתכוין אלא לעצים בהא ודאי דאסור כל
הזורע בקרקע שאינה שלו כגון שמצוי היכא דחניט הפרי .והשתא בנ"ד הואיל
היום שערבים 'משתלטים' על 'קרקעות ועדיין לא נראו הפירות לאכיל' מותר
מדינה' -ואז לא נכנס לשאלה הגדולה אם לעשות מהם דברים שהם ראויים להם
יש קנין לגוי להפקיע או שלא כיון שהגוי כגון לאכילת תולעים אלו ולא קרינן
לא קנה את הקרקע -שהוראת הרמב"ם לאכיל' ולא להפסד הואיל ועדיין אינם
)פ"ד הכ"ט( דלית בה משום ספיחין וז"ל: ראויים לאכיל' ומכל מקום אין אנו
עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה צריכין לזה שאפי' שהיו ראוים לאכיל'
בשביעית פירותיה מותרין ,שלא גזרו על כבר הוכחנו שהואיל ואינו מיוחד אלא
הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, לזה מתחילה ולא לפירות מותר ,וכו'...
והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי וכבר הסכמנו ההלכה אל המעשה שלא
שנגזור עליהם ,עכ"ל .ולכאורה אם כנים יהיה בדבר ספק והנראה לע"ד כתבתי
אנו בדברינו – נראה שהר"ש יאסור את וחתמתי שמי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה
גידולי הגוי מדין ספיחין שהרי לדעתו לא
נאסרו ספיחין משום 'עוברי עבירה' אלא מטראני זל"הה.
משום שהמחייב באיסור ספיחין לשיטתו
שבע קטו גזירת ספיחין בת
ועתה נאמר כי כל המחלוקת הנ"ל היא הוא 'הגידול בשביעית' והרי ספיחין אלו
גדלו בשביעית.
שייכא רק בשיטת הרמב"ם
שלדבריו יש סברא לאסור מעצם הרצון פרחי נוי
של עוברי העבירה אבל לפי הר"ש לא
שייך כל זה כיון שיסוד האיסור לשיטתו כאן נדבר על 'פרחי נוי' שהם צמחים
אינו מבוסס על 'עוברי עבירה'. שאין בהם קדושת שביעית כיון
שאינם מיועדים למאכל אדם או מאכל
שיטת הרמב" בהמה ואפילו אין בהם ריח ,אך יש רצון
לעוברי עבירה לזורעם שהרי צמחים אלו
ומצאתי ברמב"ן )ויקרא פרשת בהר פכ"ה נמכרים במשתלות כתב בדרך אמונה פ"ד
סקי"ז וז"ל :דבר שאין בו קדו"ש אין בהן
פס' ה( שהביא את טעמא משום ספיחין כגון פשתן וכורכמין וכן
דהרמב"ם מפני עוברי עבירה ועכ"ז הביא זרעוני גינה שאין נאכלין לא לאדם ולא
את ההיתר דהר"ש ,ולכאורה הבין שלא לבהמה ואין עומדין אלא לזריעה אין בהן
כדברינו שיש פלוגתא בינייהו אבל איסור ספיחין ,ובציון ההלכה אות כ"ח
המעיין בסו"ד הרמב"ן יבחין כי יש מקום כתב בשם החזו"א שאין בפשתן איסור
לומר שגם הרמב"ן הבין כי ישנה ספיחין ,וז"ל :שם סי' י' סקי"ב וסי' כ"ז
מחלוקת עמוקה בין השיטות והכריע סק"ב וכ"כ מרן באגרת כת"י וחזר בו
ממש"כ בסי' ט' סק"ד ועמש"כ בזה
כשיטת הרמב"ם לגמרי. בבה"ל לקמן פ"ח הי"ד וראיתי בכת"י
מאאמו"ר זללה"ה שמצדד דכותנה דינו
וז"ל הרמב"ן" :הן לא נזרע ולא נאסוף כפשתן ועי' בס' ארחות רבנו ח"ב ע'
שנ"ב מש"כ בשם מרן החזו"א ובשם
את תבואתנו אם אין זורעין מה אאמו"ר זללה"ה בענין הכותנה ,עכ"ל.
אוספין" אמר רבי עקיבא מכאן סמכו וכן התיר הגרשז"א במנחת שלמה סי' נ"א
לספיחין שהן אסורין בשביעית ,וישנה אות י"א אך בספר אז נדברו )ח"ד סי' ד'(
לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו )פסחים נא כתב שבחזו"א לא הכריע בזה ולכן יש
ב( ,וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים להחמיר ולאסור מדין ספיחין גם בדברים
אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא שאין בהם קדושת שביעית ]אך יש רצון
מדברי סופרים ,אם כן למה נאמר הן לא
נזרע ולא נאסוף ,אמרת לנו אל תזרעו ומה לעוברי עבירה לזורען[.
שאנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת
לנו בערוהו ,מה אנו אוכלין מן הביעור
ואילך ,עד כאן .הרי לדברי חכמים אין
איסור הספיחים אלא מדבריהם ,כלומר
ד .אך בישראל העובד כפועל בשדה הגוי וזורע לצורך הגוי והרי עבר איסור גמור אך מנגד אין שום
תועלת לקנוס את הגידולים כיון שממילא הישראל אינו נהנה מהיבול כיון שהוא רק שכיר – בזאת
הסתפק החזו"א בסי' י' סק"ו.
שבע גזירת ספיחין קטז בת
ויש אומרים שאלו הנזכרים וכל כיוצא שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד
שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם ולכך אמרו
בזה שאין דרך בני אדם לזורען בירושלמי )ב"ב פ"ה ה"א( ,אמר רבי ינאי כל
אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה
אין בהן איסור ספיחים כלל אף על פי בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע,
שצמחו בשביעית ,שלא גזרו אלא שדה בור דלא משגח עליה ,שדה ניר
בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם ,וכן דהוא בעי מתקני חקליה ,שדה כרם שלא
נראה זה מן הגמרא מירושלמי ,וזהו ענין לאסור כרמו ,שדה זרע שאינו רוצה
הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום,
בקיומו .וכו'...
עכ"ל הרמב"ן.
סיכו תשע הנפק"מ והספיחין האלו האסורים הם הגדלים
ולסיכום תשע נפק"מ בין הרמב"ם בזמן האסור ,בתבואה כל
שהביאה שליש בשביעית ,וכן הירקות
והר"ש: כל שצמחו בשביעית ,אסורין מן התורה
לדברי רבי עקיבא ,ולדברי חכמים
א .ירק שגדל בשישית ונקטף בשביעית – אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים
באותן שדות שהזכירו בירושלמי
'ספיחי שישית'. שכתבנו למעלה .אבל הירקות שצמחו
בששית ונלקטו בשביעית ,יש בהן משום
ב .צמחים שאין כיוצא בהם נזרעים – קדושת שביעית לכל דיניה להפסד
ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואף על פי
'צמחי ההרים'. שגדלו לגמרי בששית ,מפני שאנו
הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר
ג .תבן ,מורסן וקנה תלתן – חלקי צמח בין לשביעית ,אבל אין בהם משום
ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי
לא חשובים. בששית צמחו ,ואפילו הוסיפו בשביעית
אין בהם דין ספיחים .ובהם שנינו
ד .ד' שדות -כזב"ן. )שביעית פ"ח מ"ד( האומר לפועל הילך
איסר זה ולקוט לי ירק היום וכו' ,וכן
ה .רב שנתיים כגון לוף וקינרס – שנינו )שם פ"ז מ"ג( לא יהא לוקט ירקות
שדה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו
שתילים חדשים העולים מהשרשים מוכר על ידו ,ותנן נמי )שם פ"ט מ"א(
של הצמח הישן. הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד
ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא
ו .איסור חיטה וקטנית עד שליש –
בהם נשמר:
להרמב"ם ניחא ולהר"ש קשיא
בשלמא לרש"ז שתלה גידול ירקות
בעונת נמעשרות ניחא – אך לחזו"א
שטען כי עצם השתילה של הירקות
גורמת היתר – קשיא.
ז .טעם איסור ירק שגדל בשביעית
ונלקט בשמינית עד חנוכה –
גזירת ספיחין שבע קיז בת
ח .גידולי נכרי ]בקרקע שאינה שלו להרמב"ם משום החשש שמא יעבור
עבירה ויזרע בשביעית לצורך שמינית אך
בטאבו[. להר"ש החשש הוא שמא יטמין מגידולי
ט .פרחי נוי שאין בהם קדושת שביעית שביעית לשמינית.
אבל יש חשש עוברי עבירה.
שבע עשרה פרטי שלא גזרו בה גזירת ספיחי
.10פרחי נוי ללא טעם וריח ,כותנה .1ירק שהתחיל לגדול בשישית ועתה
ופשתן – נחלקו האחרונים אם יש נכנס לשביעית – לשיטת הר"ש.
בהן ספיחין.
.2ירק שגדל כל צרכו בשישית ונלקט
.11גידולי נכרי.
בשביעית ]ולא הוסיף כלום בשביעית[
.12אין איסור ספיחין באילנות. -אין בו ספיחין גם להרמב"ם.
.13שיחים רב שנתיים – אין בפירות .3תבואה וקטניות שהביאו שליש
הגדלים מהם איסור ספיחין. בשישית ועתה נכנסו ליגמר בשביעית
– דין זה הוא לכ"ע.
.14ירקות שגדלו בשביעית אך נלקטו
.4אורז דוחן פרגין ושומשמין – שנגמר
בשמינית והגיע החנוכה – פוקע
מהם איסור ספיחין. גידולן בשישית ונכנסים להילקט
בשביעית – לשיטת הרמב"ם וי"א שדי
בהא דהשרישו בשישית.
.15מאכל בהמה – הרש"ס )ירושלמי .5ארבע שדות כזב"ן – לשיטת הרמב"ם.
פ"ט ה"א( סובר כי אין בו איסור .6הגדל בעציץ – שאינו נקוב לשיטת
ספיחין אך מהרדב"ז מוכח כי ס"ל
דאיכא ביה איסור ספיחין ,החזו"א )סי' הגריש"א ולדברי הגרשז"א אפילו
בנקוב.
ט סקי"ז( נקט לאיסור.
.7הגדל בבית – או מדין ד' שדות או
.16במקומות שכבשו עולי מצרים ולא
מדין ספק הירושלמי.
עולי בבל – אין איסור ספיחין וכן
בעבר הירדן. .8צמחי ההרים – כגון פיגם ,ירבוזים
וחלגלוגות – לשיטת הרמב"ם.
.9תבן ,מורסן וקנה תלתן – חלקים לא .17פטריות אין בהן ספיחין )דרך אמונה
פ"ד ה"ג בביה"ל ד"ה כגון הפיגם(. חשובים – לשיטת הרמב"ם.
בת גרמת הפסד והצלה מנזק בפירות שביעיתשבע קיח
גרמת הפסד והצלה מנזק בפירות שביעית
ירק בשמ תרומה
חידוש' ,גרמא עקיפה' מול 'גרמא ישירה'
עיסה בערב פסח
חילוק בי' גר בידי 'לבי' קלקול בידי'
בהמה אוכלת פירות שביעית
חובת הפקירא מדי' תשמטנה' או רשות מדי' תהיה'
אד ובהמה תושיע
קיבו כעמיר גורנה
וזו תורת העולה:
לפירות שביעית ע"י 'גרמא' שהרי אם בשכונתי ישנם אילני 'תות עץ'
שרי לן לגרום הפסד – ברור ופשוט כי לא
ופירותיהם נושרים על
נצטרך למנוע נזק מפירות שביעית. המדרכה ויש לדון בשנת השביעית
שהפירות מקודשים ואסור להפסידם
אך אם אסור לנא לגרום נזק – יש לעיין כמאמר דרחמנא 'לאכלה – ודרשו חכמים
-ולא להפסד' ופשוט לי שאסור לדרוך
אם מוטלת עלינו חובה גם למנוע עליהן ,אך יש לעיין האם מוטלת החובה
איבוד הפירות או דוקא להמנע בעצמנו על כל העוברים והשבים לפנות את
הפירות אילך ואילך ע"מ שלא יידרסו
מגרמת הפסד.
ברגלי ילדים או גוים או מכוניות.
ומצאתי במהרי"ט ) שו"ת חלק א סימן פג(
ויסוד השאלה תלוי בחקירה אחרת והיא
שנקט בפשיטות כי גרמת נזק
שרי וז"ל :שאלה נשאלתי בתותין הללו אם אנו אסורים בגרימת הפסד
שמאכילי' העלי' שלהן לתולעי המשי אם
מותר לעשות כן בשביעית הואיל ומאכל
א .רבי יוסף טראני ,המהרי"ט ,בנו של ר' משה מטראני ,המבי"ט ,נולד בצפת בשנת ה"א שכ"ח ונתיתם
מאביו הגדול בגיל שתים עשרה למד תורה מפי רבי שלמה סאגיס במשך שבע שנים עד שנפטר רבו
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קיט
נמצא לפי זה דקודם יציאת הפרי ודאי אדם הם ומפסידין אותו בלקיטת העלין
הללו ושנינו בסוף פרק ד' מאימתי אין
מותר לקצץ את העלין ואף אחר קוצצין את האילן בשביעית החרובין
יציאת הפרי מותר לקרטם בעלין ואף על משישלשלו וכו' ושאר כל האילן
פי שעל ידי כן הפירות מתיבשות ונושרות משיוציא וכו' ופירש הרמב"ם ז"ל
כדאמרי' בחולין דאלמלא עליא לא משיוציא משיתחילו בו העלין הירוקי' וכן
מתקיימו איתכליא אין בזה משום לאכלה פירש רש"י ז"ל בפרק מקום שנהגו
ולא להפסד הואיל וגרמא הוא ואינם משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן וטעמא
מפסידן ביד כדמוכח בירושלמי בפ"א משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד
הדין קינסתא דירקא מסקין לה לאגר' ואף על פי שרבינו שמשון ז"ל פירש
והיא יבש' מגרמ' כלומר שמאכל אדם משיוציא פירי הוה ליה יחיד כנגד רבים.
הוא ואי איפשר להאכילה לבהמה אבל ועוד אף לפי דבריו רוב מה שמאכילין
לאחר שיבש' ולא חזיא לאדם שרי ותו לצורך המשי הוא אחר שחנטו הפירות
איתא בפרק תשיעי הפיגם והירבוזין וכו' והרי הם מפסידין הפירות בידים שאפילו
ולא נמצא מאבד אוכלי בהמ' ומשני יניחו הפרי במקומו הואיל ונוטלין את
מאליהן הן אבודין ואותה ששנינו העלין הפירות מתיבשין ונושרין ואין
הדילועין שקיימן לזרע והוקשו לפני ר"ה לומר דכיון דנהני' יותר באות' עלין
ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן לצורך המשי לא מיקרי הפסד כדאמרינן
בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעי' בסוף פרק החובל בלאו דלא תשחית
שפי' הרמב"ם ז"ל דהואיל והם מאכל דאמרי' אם היה מעול' בדמי' מותר
אדם אסור להפסידו להשהותם לזריע' לקוצצו דלא מיקרי השחתה וגבי בחלו
דלאכלה אמר רחמנא ליתא מתוך ביני גופני קאמר רב יוסף זיל אייתו לי
הירושלמי שהבאתי וכבר חזר בו בחבורו מקורייהו גופני מייתו דיקלי דיקלי לא
וכתב הטעם דאסור לקיימן משום ספיחים מייתו גופני לא דמי דהכא במידי דאכיל'
וכן עיקר אף על פי שדרך לפשח הענפים קדושה תליא דכתיב והיתה שבת הארץ
כמות שהם ובהם העלין והפרי יכול הוא לכם לאכלה ואף על פי שמשתכר כפלים
לומר לפועל נכרי הבא לי עלין ואם הוא הפסד פירות שביעית מיקרי אף על פי
מביא לו הענפים כמות שהן שלא לטרוח
מותר דקבלנות הוא דומ' לקבלן נכרי שמשתכר במעות ,וכו'...
זה במגפה הנוראה שהשתוללה בצפת לאחמ"כ נתמנה כראש ישיבה בצפת .הוא יצא בשליחות הישוב
לקושטא בשנת ה"א שנ"ט ושם מונה לראש ישיבה ואחר עשרים שנה של הרבצת תורה נתמנה לרב
הראשי של כל תורכיה .העמיד כשמונים תלמידים גדולי הדור בין תלמידיו היהאחים רבי יהושוע
בנבנשתי מפרש הירושלמי ורבי חיים בנבנישתי ,בעל הכנסת הגדולה המפורסם .גם נזכיר את 'מהר"ש
הלוי' רוב ספריו אבדו והוא השאיר אחריו פירושים לגמרא ,דרשות ובעיקר תשובות ,נפטר בקושטא
שבתורכיה בי"ד תמוז ה"א שצ"ט.
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכ
מ"י( וז"ל :הדלועין שקיימן לזרע אם שעושה מלאכתו בשבת לעצמו הוא
הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל ומותר ,עכ"ל המהרי"ט.
אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו
אסור לקיימן בשביעית התמרות שלהם ותו"ד המהרי"ט כי יצא להוכיח דגרם
אסורות בשביעית ,ע"כ .ופירש הרמב"ם
וז"ל :הקשו ,יבשו ונתקשו .ואם לאו הפסד שרי משלשה מקומות:
אסור לקיימן בשביעית ,לפי שאסור
לקחת פירות שביעית ולהצניעם לזרע א .מהיתר העלאת קינסתא דירק לגג
כמו שיתבאר .והתמרות ,הם הנצנים,
עכ"ל .ואילו במשנה תורה הדר הוא לכל אע"פ שמתיבשת שם וז"ל הירושלמי
חסידיו ופירש הרמב"ם )הלכות שמיטה )שביעית פ"ז ה"א( החליף אוכלי אדם
ויובל פ"ד הי"ח( וז"ל :הדלועין שקיימן באוכלי בהמה כמה דתימר אוכלי אדם
לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי
מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנינן
שהן מפירות ששית ,ואם לאו אסורין מוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח
כספיחי שביעית ,וכן הירקות כולן בהן אוכלי אדם אבל לא אוכלי בהמה
שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"ש אוכלי אדם
בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן ליקח בהן אוכלי בהמה בהדא קניבתא
משום ספיחים ,עכ"ל .הראת לדעת כי דירקא מסקין ליה לאיגרא והיא יבשה מן
ביאר ביאור שונה לחלוטין שהכל שייך
לגזירת ספיחין ואין שייכות כלל גרמה ,ע"כ.
לסוגיית 'גרם הפסד' ומדהדר ביה
בביאור המשנה ממילא אין שום מקור ב .מהיתר קציצת עלי הקינרס והנחתם
לאיסור 'גרם פסידא' ושרינן לגרום
פסידא ולהניח דלועי שביעית לייבוש על הקרקע ומקורו מהירושלמי
)שביעית פרק ט ה"א( וז"ל :אין מחייבין
לצורך זריעה. אותו לשרש הקינרס בשביעית אבל
משקף בעלין אם צמחו מוצאי שביעית
ועפ"ז התיר המהרי"ט לקטוף עלי תות מותר ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה
ואף שפעולה זו גורמת לפגיעה מאיליהן הן אבודין.
וייבוש של פירות התות בשביעית.
ג .מהיתר השהית דלעות שיש בהן
קדו"ש עד שיתקשו ויוכשרו זרעיהן
והמקור הוא מחזרתו של הרמב"ם
מביאורו במשנה מסכת שביעית )פ"ב
ב .ולענ"ד יש לדחות דהכא כבר בעצם המציאות שקינב את העלים הללו כבר מוכח דאינו מאכל אדם
גמור אלא רק בדוחק ולכן הותרה גרמא ע"מ להופכם למאכל בהמה גמור ,אבל מנא תיתי להתיר
לגרום פסידא גמורה במאכל בהמה.
ג .ולענ"ד יש מקום לדחות ראיה זו כיון דמיירי באיסור ספיחין וא"כ כיון דחל איסור אכילה על העלים
ממילא גם גרם קלקול שרי – שבתחילה סבר הירושלמי כי מדובר באיבוד בידים שאסור גם בספיחין
ולכן תירצו כי כאן מאבד ע"י גרם אבל אין זה היתר לגבי פירות כשרים לאכילה.
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכא
עשה ,ועורר בזה הרב ר' ברוך מרלטקו ירק בשמ תרומה
שליט"א כי הכא ישנה חומרא נוספת
שהרי לא גרמתי באמת שום נזק ממשי אבל באמת קושיא גדולה ועצומה יש
לירק שהרי על ידי מעשה הטיגון יכול
הירק להתקיים ולא מתיבש או מתקלקל להקשות מדברי הרמב"ם בדין ירק
בעקבות הפעולה אלא נהיה רק 'יותר בשמן של תרומה – שהרי פעולה זו היא
מוגדרת כחשש גרם פסול ועכ"ז אסור
רגיש' לקבלת טומאה ועכ"ז אסרנו. והיאך יש להתיר גרם איבוד ]וחובה לציין
כי כל הקושיא הזו היא אך ורק לדעת
חידוש' ,גרמא עקיפה' מול הרמב"ם כיון שיש ראשונים שלמדו כי
'גרמא ישירה' החיסרון הוא לא בגרמת שריפה לירק של
שביעית אלא דוקא גרמת ביעור לשמן
אבל על דברי המהרי"ט עדיין קשה התרומה וכ"כ מהר"י קורקוס וז"ל :ואין
מבשלין ירק וכו' .פ"ח דשביעית והובאה
שהרי הוא התיר לגרום איבוד בזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו ופי'
פירות בקום עשה – דהיינו לגזום עלים רבינו שמשון שלא יביא התרומה לבית
וע"י הפעולה הזו הפירות ימותו ,ועורר הפסול שיצטרך לבערה כדין פירות
הרב ר' אשר רובין שליט"א כי יש לחלק שביעית גם רש"י ז"ל כתב לבית הפסול
בשיטת המהרי"ט בין מצב שבו אני פועל שיצטרך לאכול השמן בזמן שביעית
פעולה ישירה ע"י גרמא כגון שבזה מותר ורבינו כתב בפירוש המשנה לבית הפסול
רק בשב ואל תעשה אך אם אפעל 'פעולה שאם נפסל בשביל התרומה ישרף הכל
עקיפה' כגון בנטילת עלי התות שאיני ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכל
נוגע כלל בפירות ורק מחמת שהסרתי את ואמרו בירושלמי א"ר יוסא אשתאלית
השומר – התייבשו הפירות הרי שבזה יש להלין דבי ר' ינאי ואמרי נהיגין הוינא
להתיר גרמא אפילו בקום עשה ,אבל מבשלין על יד על יד ואכלין וזהו מה
גרמא ישירה בקום עשה יש צד שלא יתיר שכתב רבינו ואם בשל מעט וכו' ,עכ"ל.
המהרי"ט ,ואף שנראה בסברא יסוד הרי שלדברי רש"י והר"ש אין כלל קושיא
החילוק הנ"ל עכ"ז ליבי אומר לי כי יש
לצדד בדעת המהרי"ט שיתיר אפילו מדין ירק של שביעית על המהרי"ט[.
'פעולה ישירה' וראיה לדבר מסוגיית
נטילת אתרוג שמפורשות התירה המשנה ויש מקום לחלק בין שלשת ראיות
ליטול אתרוג של שביעית ולא חשה
לכלום ,ואף שבסוגית 'אתרוג תרומה' המהרי"ט לנידון דירק דכל המקרים
קבעה המשנה כי לכתחילה אין לנוטלו ההם היו גרם בשב ואל תעשה – כלומר
ופליגי אמוראי בהאי טעמא ולחד מהם הריני מניח את העלים ובזה הם
החשש הוא משום שמפסיד את הקליפה מתקלקלים וההפסד קורה ע"י שאיני
במשמוש הידים ומעתה יש לתמוה מדוע מביא את העלים אל מקום מוגן ,אבל כאן
לא ניחוש באתרוג של שביעית לקלקולו הרי האדם גורם ע"י הטיגון שיכנס השמן
בירק ומעתה הגרם נעשה ממש בקום
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכב
חילוק בי' גר בידי 'לבי ע"י משמוש הידיים ,אלא על כרחך שאין
'קלקול בידי' איסור לגרום קלקול בפירות שביעית
ואפילו בפעולה ישירה – שהרי אינו
ולכאורה נמצא כי אפילו גרם בשב ואל מקלקל מיד אלא עוסק בנענוע האתרוג
ואגב הנענוע נמאס האתרוג והנימור
תעשה שרי ורק גרם בקום בגוונים חומים מופיע רק כעבור כמה
עשה אסור וא"כ פשוט וברור כי 'מניעת ימים – וראיה נפלאה זו נתחדשה לי
קלקול' בשב ואל תעשה שריא ולא
מוטלת עלי החובה לטפל בפירות מדברי הרידב"ז.
שביעית שנפלו מהאילנות. עיסה בערב פסח
אבל באמת אפשר לומר כי המהרי"ט וראיתי בדרך אמונה שהתיר ללוש עיסה
שיצא לחדש כי גרם איבוד בידיים בערב פסח ואין בזה משום גרם
שרי והוסיף להקל כי אין איסור לגרום הפסד ,ונ"ל לחלק כי כאן בעיסה בערב
בידים קלקול שיבא מעצמו – כגון לסלק פסח הוי 'גרם דגרם' כיון שבהא שנותן
בידיים עלים ואף שפעולה זו תגרום המים אין מעשה הגורם פסול כיון
למות הפרי ביובש -אבל גם המהרי"ט שבפועל יכול עדיין להתחרט ולהכין
יסכים להחמיר כי יש איסור לגרום לנזק מהבצק מצה אלא מאי שהניח את העיסה
שבסופו נצטרך לשרוף בידיים את הפרי, ותפחה מעצמה ועתה היא חמץ ,והכנת
ובזה ניחא מדוע הרמב"ם אסר לטגן ירק חמץ לפני הפסח זהו 'גרמת פסידא' וא"כ
בשמן של שביעית כיון שאם יטמא פעולת נתינת המים בעיסה נחשבת רק
הירק בעקבות פעולה זו – אאלץ לשרוף כגרמא דגרמא ,ואה"נ אם היה מניח
'חומר מתפיח' כגון שאור בעיסה –
את הירק.
המעשה נחשב כגרמא בידיים.
והרב ר' אליהו אלטרמן שליט"א תמה,
היאך הותר לשרוף את הירק אגב
ד .אלא שעורר הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א כי לפמש"כ הגרח"ק בביה"ל יש לדחות כי הכא
מיירי בחשש שמא תתקלקל הקליפה וכיון דהוי רק חששא יש חילוק בין תרומה לשביעית – בתרומה
שיכול ליטול אתרוג אחר – אסרו חכמים לכתחילה אך לגבי שביעית לא העמידו דבריהם כיון שמנין
יביאו אתרוגים שלא של שביעית ,ועוד ביאר שם כי יש לומר שכל אתרוגי שביעית היו כבר מאוסים
מבחוץ במשמוש היד מחמת ההפקר של האילן.
ה .ועורר הרב ר' משה רוטמן שליט"א כי נראה ברור שיהיה איסור גמור לתת שאור בעיסה קודם הפסח
כיון שעי"ז הרי הוא גורם שריפה ודאית וחמץ חמור מתרומה שיש ספק אם תיטמא ,אבל לענ"ד יש
לדחות קצת שאפשר לומר כי תרומה חמירא מחמץ כיון שאפילו שגורם שריפה ודאית עכ"ז יש זמן ידוע
מתי יגיע זמן השריפה משא"כ בתרומה אין שום ודאות לגבי זמן טהרתה ואולי תיכף ומיד תיטמא ולפ"ז
תרומה חמירא מחמץ ,והוסיף להקשות הרב ר' אשר רובין שלפ"ז ייאסר עלינו ללוש עיסה החייבת בחלה
כיון שגורם בידיים לשריפת החלה ,וצ"ע שהרי לא שמענו שיש להחמיר בזה ויש לבאר כי מאי דנהוג
עלמא זהו משום דאזלי בתר רש"י והר"ש.
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכג
האשפה העירוני כיון שבידוע שבמשאית התרומה ,אלא ע"כ שהטומאה מחשיבה
פינוי יש 'מדחסה' שתלחץ את הפירות. את הירק כעץ בעלמא ופקעה קדושתו
ממנו וא"כ נמצא כי מאי דגרים את
ואגב ,יש לעורר בדבר שראיתי שרבים ההפקעה משם 'מאכל אדם' היא הטומאה
שלא נעשית בידיים והשריפה היא רק
אינם נזהרים בו – דעבידי 'פח תוצאה של היתר לשרוף ירק ללא קדושה
שמיטה' ולתוכו משליכים את כל וא"כ נמצא כי רק הטומאה היא הגורם
השאריות – וברור שאם יש בפח מאכלים להפסד הקדושת שביעית – וטומאה אינה
שכבר התקלקלו – אין שום היתר להניח
בו שאריות הראויות למאכל אדם שהרי נעשית בידיים.
ממש מפסיד פירות שביעית בידים ולא
ובעומק הענין נראה כי הטומאה
הועיל כלום בהא דעביד 'פח שמיטה'.
אינה מעלה ומורידה בפירות
אבל עכ"ז נראה שיש להתיר לחתוך פרי שביעית והקדושה שהיתה בהם לא
נסתלקה וחיוב השריפה בא מחמת
לשנים ואף שאת החצי השני אינו עירוב השמן אבל השביעית אינה
יכול לאכול ואין זה נחשב כגרם הפסד חייבת בשריפה ,וא"כ יש לתמוה מפני
בידיים כיון שזוהי 'דרך אכילה' ולכן גם מה הותרה השריפה של פירות שביעית
נתיר ליתן לקטן בידים פירות שביעית והיאך תבא שריפת התרומה ותבטל את
ואפילו שדרכו לפרר שהרי כך 'דרך הוראת התורה 'לאכלה ולא להפסד'
אכילתו' וממילא אנו רואים כאן רק ויש לתרץ כי התורה קבעה 'לאכלה
'פעולת אכילה' ולא קלקול משא"כ בירק ולא להפסד' ומינה תסיק גם להיפך -
של שביעית בשמן תרומה שהוא עצמו כי האיסור שלא להפסיד הוא רק
מטוגן כדרך אכילה בשמן תרומה אך בפירות הראוים לאכלה אבל אם פקע
למעשה נמצא כי הביאוהו לידי שריפה מהם ההיתר לאכלה ואפילו מסיבה
צדדית כגון עירוב שמן תרומה טמאה
וזה קלקול ממש. – מעתה מותר לאבדן ,ומעתה נחדש כי
החומרא העצומה של שריפה בידיים
ולפ"ז נמצא דבר חדש בהבנת המהרי"ט: גורמת בעצם לאסור אפילו בתרי גרמי
– גרמת אפשרות טומאה ,שההיא
א .גרם הפסד שלא בידיים שרי לגמרי
גורמת להיתר שריפה.
ולכן מותר להניח דלעת לייבוש ולא
לקוטפה עד שתתיבש. ולכן נראה פשוט שאסור לעטוף פירות
ב .גם גרם הפסד בידיים שרי בפעולה שביעית בשקית וליתנם בפח
עקיפה -כגון לקטום את עלי התות
ואף שפעולה זו גורמת למות הפירות.
ו .ולפ"ז יש לפקפק בהיתר לישת עיסה בערב פסח דהתם הוי תרי גרמי אך בסופו של דבר ייאלץ לשרוף
את העיסה וזה קלקול בידיים ונאסר אפילו בתרי גרמי ,אא"כ נאמר שתרומה חמירא כיון שיכולה בכל
רגע נתון להיפסל.
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכד
אדם מן ההפסד ולא יהיה בזה מצות ג .ונראה לצדד שאפילו יתיר המהרי"ט
תשמטנה ואמר שאינו כן וכיון שאין
כאן משום חיוב שמירה יש כאן משום גם בפעולה ישירה שבאה בגרמא -
מצות ונטשתה ,ומכאן נמי משמע שאין וראיה לדבר מהיתר אתרוג בשביעית ואף
חוב לפרוץ פרצות ליתן היכולת לחיה שנמאס במישוש הידים ,וכך נראה שהבין
ובהמה לכנוס דא"כ עד דאשמעינן שלא המהרי"ט בהיתר ייבוש קניבתא על הגג
יחזירה לישמעינן שיפרוץ פרצות
שתכנס ואין סברא לחלק בין מאכל אדם ובהיתר שיקוף עלי קינרס.
למאכל בהמה. ד .גרם הפסד שעלול לאלץ את האדם
ונראה דוקא באוכלת מן התאנה לאבד בידים את הפרי – אסור וזוהי
הסיבה שהרמב"ם אסר לטגן ירק של
במחובר אין מחזירין אותה אבל
בתלוש חייב להחזירה דבתלוש שכבר שביעית בשמן של תרומה.
זכה הוא ממונו עד הביעור ואיכא משום
ה .נראה פשוט שחבית יין מגולה שאם
איסור מאכל אדם לבהמה ,עכ"ל.
אניחנה כך תחמיץ – אין לי חובה
הרי שהבין החזו"א כי יסוד ההיתר להצילה ,שהרי זהו 'הימנעות מהצלה'
בשב ואל תעשה והקלקול יקרה מעצמו
באכילת הבהמה הוא מטעמא
דהפקירא לאדם כמו לבהמה ויש לבהמה ולא בצורה 'פעילה'.
זכות בפירות שביעית ,אך מתוך דקדוק
הלשון 'אין מחייבין אותו להחזירה' רצה ו .ועדיין יש לחקור אם שרי להמנע
החזו"א לחדש כי אנו מחויבים למנוע נזק
הנגרם לפירות שביעית והרחיב הדברים מהצלת פירות שביעית שנמצאים
בדרך אמונה ביאור ההלכה )ד"ה אין במקום התורפה ואם לא אצילם – הם
מחייבין( וז"ל :ולפ"ז הרואה פירות
שביעית מונחין בדרך צריך להגביהן או יתקלקלו בידיים.
להזיזן למקום שלא ידרכו עליהן דכיון
דאנשים מפסידין אותן בידים ואפי' גוים בהמה אוכלת פירות שביעית
צריך למנעם מזה וכנ"ל ומי שיש לו אילן
תאנים וכיו"ב ונושרין פירות במקום וכתב הרמב"ם )הלכות שמיטה ויובל פ"ה
מדרס בנ"א צריך כל יום לפנות הפירות
שלא ידרסו עליהן ומכ"ש דצריך ליזהר ה"ה( וז"ל :פירות המיוחדין
שלא לדרוס על פירות שביעית דהוי למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה
כמפסיד בידים ומש"כ בצה"ל בשם מרן לחיה ולעופות ,הלכה הבהמה מאליה
דמותר מדינא ליתן פ"ש לתינוקות לאכול לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו
אף על פי שמבזבזין בגרמא מותר ורק להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר
בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ,עכ"ל.
ופירש החזו"א בסי' י"ד סק"ד וז"ל:
ומ"מ אם בהמה וחיה אוכלת
אסור להחזירה מקרא ולבהמתך ולחיה,
והא דקתני אין מחייבין אותו להחזירה
משום דס"ד לחייבו כדי לשמור מאכל
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכה
מלהחזירה שהרי הרמב"ם פתח את משום חינוך יש למנוע מזה י"ל דשא"ה
ההלכה 'פירות המיוחדין למאכל אדם אין שנותן להם לאכול ודרך אכילה הם גם
מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות' מבזבזין ועי"ל דתינוקות לא גרעי מבהמה
ואם מזונותיה של הבהמה עליך – הרי שכתבה התורה שא"צ למנעה אף על פי
הנך בעצם מאכילה מפירות שביעית אבל שכל אכילתה נחשבת הפסד במאכל אדם
אחר הוראת הכתוב "ולבהמתך ...תהיה אך י"ל שאם רואה אותו מבזבז יש לו
כל תבואתה לאכול" איני מחוייב למונעה למנוע בכך דגם גבי בהמה לא אמרו אלא
מכך ואפילו שהנני נהנה בהא שלא אם אוכלים אבל אם רואה אותה דורסת
ברגליה ומפסדת י"ל דחייב למונעה
אצטרך להאכילה. דבקרא לא כתיב אלא תהיה כל תבואתה
ולפי ביאור זה אין הכרח לביאור לאכול ,עכ"ל.
החזו"א ברמב"ם וממילא אין שום שלשה ומדברי החזו"א עולים
חיוב לטרוח להציל פירות שביעית מנזק
אקראי שבא עליהן ,ושמחתי כמוצא שלל חידושים:
כשראיתי את דברי החוט שני )עמ' רס"ה(
א .שיש חיוב למנוע נזק מפירות
שכיונתי לדבריו.
שביעית – ואפילו אם אין לי קשר
חובת הפקירא מדי' תשמטנה'
או רשות מדי' תהיה' לגרמת הנזק.
ומדברי החזו"א עולה כי החיוב להניחה ב .יש איסור למנוע את הבהמה
לאכול נובע מדין הפקר של להמשיך ולאכול.
"השביעית תשמטנה ונטשתה" וכשם
שיש הפקר לאדם כך יש הפקר לבהמה ג .בפירות שזכה בהן אדם ואינם
ובפירות שאינן הפקר אנו מחוייבים
לסלק את הבהמה ,אך עפ"י היסוד מופקרים – חוזר החיוב למנוע נזק
שחידשנו נוכל לומר כי באמת אין שום
איסור למנוע את הבהמה מאכילת פירות מפירות שביעית ואע"פ שהמזיקה היא
שביעית שזכה בהן אדם ורק חידשה
התורה שאף שנאמר 'לכם לאכלה' זה בא הבהמה.
רק לאסור עלינו 'להאכיל בידים' מאכל
אדם לבהמה אבל אם תבוא הבהמה והעולה מתוך דברי החזו"א כי חייב
מעצמה אל תחת האילן – הרי שיש לי
רשות להניחה לאכול ואפילו שיש לי אפילו 'למנוע נזק' מפירות
רצון בהאכלה זו שכעת לא אצטרך
להאכילה משלי וזה נתחדש מהוראת שביעית וכ"ש שיאסור לגרום נזק
לפירות שביעית.
אבל רציתי להציע בפני הלומדים ביאור
שונה ברמב"ם ,דיש מקום לבאר
דהכא מיירי דוקא בבהמה שבבעלות בעל
הפירות וע"ז פסק הרמב"ם 'אין מחייבין
אותו להחזירה' מגזירת הכתוב – שכיון
שאם לא היתה גזיה"כ הייתי מחוייב
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכו
התורה התירה להניחה לאכול – ואפילו הפסוק 'ולבהמתך ...תהיה כל תבואתה
שמזונותיה עלי. לאכול' שכבר למדנו שבאה המילה
'תהיה' להרחיב את היתירי השימוש
ו .מדברי החזו"א עולה כי מותר לי בפירות שביעית לצביעה והדלקה ועתה
הלימוד יתיר להניח לבהמה לאכול
לפתוח את שערי השדה בפני הבהמה מפירות שביעית בין מופקרים ובין שיש
כיון שיש היתר מדין הפקר שתאכל פירות
מהאילן – ולענ"ד יש לעיין בהיתר זה כיון להם בעלים.
שתלי וקאי בסוגיית 'גרם פסידא' שהרי
אין היתר להאכיל בהמה מפירות שביעית א .החזו"א למד כי יש חיוב להניח
אלא אם באה מעצמה איני זקוק להבריחה
אבל אולי לפתוח שער בפניה דומה כאילו לבהמה לאכול מדין הפקירא –
והצענו שאין חיוב כזה אלא רשות
גורם להאכילה בידיים.
בעלמא.
אד ובהמה תושיע
ב .החזו"א למד כי אין היתר להניח
ובאמת קושיא גדולה יש להקשות ע"ד
לבהמה לאכול מפירות שאינן
החזו"א שלמד שהכל מדין מופקרים – והצענו כי התורה התירה זאת
הפקירא דאם כן – מדוע נקט שאין חיוב
לפתוח בפני בהמות את השער או לפרוץ במילה 'תהיה'.
פרצות שיוכלו הבהמות לאכול ככל
העולה על רוחן והרי לאדם אנו מחויבים ג .ע"פ דברי החזו"א דייק בביה"ל כי אם
לפתוח בפניו ואין רשות לנעול שדהו,
וז"ל החזו"א :ומכאן נמי משמע שאין הבהמה מפסדת פירות מחוברים חייב
חוב לפרוץ פרצות ליתן היכולת לחיה להרחיקה – והצענו כי אין חיוב כזה כיון
ובהמה לכנוס דא"כ עד דאשמעינן שלא שפעולה זו מוגדרת רק כמניעת נזק
יחזירה לישמעינן שיפרוץ פרצות
שתכנס ,עכ"ל .וא"כ אדם ובהמה תושיע מפירות שביעית.
ותשמט לפניהם את השדה בצורה שוה,
אבל ראיתי בחוט שני )עמ' רס"ו( ביאור ד .וע"פ דברי החזו"א חידש בביה"ל כי
נפלא שיש חילוק עצום בין אדם לבהמה
שלאדם יש דעת ולכן באותו רגע שהוא הרואה פירות שביעית שנשרו במקום
כבר 'חפץ בפירות' חל חיוב לפתוח דריסת רגלי אדם – מחוייב להגביהם –
בפניו ,אבל לבהמה אין דעת ולכן אין והצענו כי אין עלינו שום חיוב למנוע נזק
אנו מתחשבים ברצונה לאכול אלא רק
במעשיה ואם כבר באה ואוכלת אין לנו מפירות שביעית.
רשות להפריעה ממעשיה ,ועוררו
ה .החזו"א ביאר את משמעות דברי
הרמב"ם שלולי גזירת הכתוב היינו
מחויבים להרחיק את הבהמה שחובה
עלינו למנוע נזק מפירות שביעית –
והצענו כי החובה שייכא אך ורק בבהמה
שלי שיש לי הנאה באכילתה ולכן לולי
גזירת הכתוב הייתי מחויב לסלקה אבל
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכז
לשרוף את הירק בידיים – והשריפה היא הרבנים בסוף השיעור דיש לחקור לפ"ז
קלקול ממשי ופעיל בידיים ובזה שישנו מהי הגדרת קטן לענין לפרוץ פרצות
קלקול כ"כ חמור בידיים – אסורות
אפילו תרי גרמי ,וכל זה לשיטת לפניו.
הרמב"ם אבל לפ"ד רש"י והר"ש
החיסרון כאן הוא רק בגרמת ביעור קיבו כעמיר גורנה
לשמן התרומה ולא שייכא כלל לסוגיית
ולסיכום המקרים שעסקנו בהם:
'גרם בישול'.
.1קטימת עלי תות – גרם הפסד בידים
.6אתרוג במשמוש הידים – המשמוש
למאכל אדם ,אך בצורה עקיפה –
הוא רק גרמא כיון שהוא מקלקל את שקוטם את העלים והפירות מתייבשים
קליפת האתרוג והנזק מתראה ומתגלה רק
אחר כמה ימים – ולכן כאן המשמוש מאליהן – והמהרי"ט התיר.
מוגדר כגרמא בידיים ובכ"ז מותר. .2קניבתא דירקא – גרם הפסד למאכל
.7חיתוך פרי לחצי – גורם בידיים אדם ע"י הדחק – אך שלא בידיים
שהרי רק מניח בגג והשמש מייבשת –
לקלקול טבעי של הפרי ומותר כדין
מישמוש באתרוג. מותר ע"פ הירושלמי.
.8האכלת קטן המפרר – כאן המסירה .3משקף בעלים – גרם הפסד למאכל
לקטן נחשבת גרמא אבל נראה בהמה – אך שלא בידיים שהרי מניח
שאע"פ שהקלקול הוא ממשי ונעשה ע"ג הקרקע והעלים כלים מאליהם –
בידיים עכ"ז נתיר משום שזוהי 'דרך
האכילה' של הקטן ולכן אין אנו מותר ע"פ הירושלמי.
מחשיבים את מעשה הפירור לקלקול
.4דלועין שמקיים לזרע – גרם הפסד
אלא לסוג של אכילה.
שלא בידים – שהרי רק נמנע בצורה
.9עיסה בערב פסח – קמח מים ושאור מכוונת ללקט את הדלעת – הרמב"ם
בפירוש המשנה אסר ,אך במשנה תורה
– כאן לכאורה יש גרמא חמורה ביאר פירוש אחר לגמרי בהלכה זו ולכן
המובילה למצב שבו נאלץ לשרוף את
הפירות בידיים ונראה שאסור להכין פת אין מקור לחומרא של 'גרם הפסד'.
כזו מפירות שביעית ]אא"כ נחלק בין
חמץ לבין 'ירק שביעית בשמן .5בישול ירק בשמן תרומה – בכאן הוי
תרומה'[. 'תרי גרמי' גרמא ראשונה בהא
דעירב שמן תרומה עם הירק ובכך העלה
.10עיסה לפני פסח – קמח ומים – כאן את 'רמת הרגישות' של הירק לטומאה,
וגרמא שניה קרתה בהא דנטמא השמן
יש שתי גרמות ,גרמא אחת - ומעתה כיון שאין לי אפשרות טכנית
לסלק את השמן הטמא ולאכול את הירק
של שביעית – הרי זה גורם לצורך
בת גרמת הפסד בפירות שביעית שבע קכח
שעירב מים בקמח וההתפחה קרתה .16קבורת פירות שביעית – נראה דחשיב
גרמא שמזרז ריקבון -אבל שרי. מאליה ,ועצם הכנת חמץ נידונת כגרמא
.17פתיחת שער בפני בהמה להאכילה לשריפה – ונראה כי יש לאסור אפילו
הכא ]אא"כ נחלק בין חמץ לבין 'ירק
פירות שביעית – יש לעיין בהא כיון
שביעית בשמן תרומה'[.
שכל עוד הבהמה אינה עומדת על יד
.11זריקה לפח האשפה העירוני בשקיות הפירות אין שום היתר להאכילה אלא מאי
– כאן יש להבחין מה מתרחש בשעת כאשר תעמוד ליד הפירות שרי להניחה
הפינוי ,אם יש מכונת דחיסה המוחצת את אוכלת ולכן יש לחקור האם פתיחת השער
נחשבת גרמת קילקול בידיים או לא. כל האשפה הרי שנאסור את ההשלכה
וזו תורת העולה: לאשפה כדין גרמא שבסופה יש 'נזק
פעיל' לפירות שביעית אך אם האשפה
נמצא כי המסקנה העולה משיעור זה, אינה נדחסת נראה שיש להתיר כדין גרמת
הפסד רגילה.
דיש גרמא ויש גרמא ,יש גרמא
שבסופה אאלץ לשרוף פירות בידיים .12הנחת פירות בפח שמיטה שיש בו
והיא אסורה אך כל גרמא שאינה מובילה
למצב של איבוד פירות שביעית בידיים פירות רקובים – ברור שאסור ונחשב
תהיה מותרת ,וכל זאת בנידון של גרמת כאילו איבד פירות שביעית בידיים.
נזק אך אין לי שום חיוב למנוע נזק
.13סגירת חבית יין שלא תחמיץ – אין
חיוב בדבר וההגדרה בזה היא של מפירות שביעית ואפילו אם הנזק הוא
'גרמת נזק' שלא בידיים והדבר מותר' .נזק פעיל' כגון שריפת הפירות או
קילקולם ברגלי אדם או בהמה ולכן אין .14פתיחת חבית יין והשארתה פתוחה –
חיוב לטרוח לסלק פירות שביעית מרשות
הרבים ע"מ שלא ייפסדו ברגלי אדם או אף שעי"ז החבית תתקלקל אפילו
בהמה ]ויש לצרף לכל זאת את שיטת
הכא שרי מדין גרמא.
.15הכנסת מזון למקרר – אין חיוב רש"י והר"ש דלית כלל איסור לגרום
שריפה לירק שביעית. בדבר.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות שביעית
הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search