ב"ה
קובץ
הערות התמימים ואנ"ש
ישיבת תות"ל 'תום ודעת'
• גיליון א' תשפ"א •
יו"ל לרגל יום הולדת מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א
כ"ח מרחשון – יום ה־חן
ב"ה
מערכת:
הת' יוחאי אלימלך שי' רווה
הת' בניהו יוחאי שי' סנה־אור
תוכן העניינים
פתח דבר6.....................................................................................................................
פותחין בדבר מלכות 7...................................................................................................
שלושה אוחזין בטלית 11 ...............................................................................................
חלוקת שנים ושלושה בטלית11.............................................................................................................
הכלל – נוטל חצי טענתו 11...................................................................................................................
טענות הספירות על האור המאיר בתוכן13 .........................................................................................
שבועת בעלי הדין ואחיזתם בטלית – סוד ההשראה 14 ..................................................................
”שלושה אוחזין” בעבודת המקדש – גילוי הכתר בתוך הצמצום וה’עבודה’ 15 ..........................
מידת כל אדם16............................................................................................................
בינוניותו של הבינוני 16 ...........................................................................................................................
שאיפות החיים ומשבריהם17 .................................................................................................................
תהו הילדות ושבריריותו18.....................................................................................................................
שבירת הכלים בנפש19 ............................................................................................................................
עולם התיקון20 ........................................................................................................................................
נשיאת הפכי הבינוני21 ............................................................................................................................
אורות דתוהו בכלים דתיקון21 ...............................................................................................................
הבינוני – מדת כל אדם22......................................................................................................................
הסוגיא הראשונה במסכת בבא מציעא 24......................................................................
על דרך חלוקת הסוגיות 24.....................................................................................................................
הכרעה בספיקות 25..................................................................................................................................
בעניין דרישת טעמא דקרא 28.......................................................................................
הסיבה שלא דורשים טעמא דקרא 28 ..................................................................................................
במקרה שהטעם פשוט 30 .......................................................................................................................
הגדרת דין עפ”י טעמא דקרא31 ............................................................................................................
טעמא דקרא לחומרא32..........................................................................................................................
בעניין מיגו לפטור מן השבועה ומיגו דהעזה 33.............................................................
א .קושיות התוס’ על שבועת מודה במקצת33...................................................................................
ב .מיגו בשבועה ומיגו דהעזה 34............................................................................................................
ג .מיגו בעיקר הדין35...............................................................................................................................
לחוש באור האלוקי 37...................................................................................................
א .אור נשגב או נתפס? 37.......................................................................................................................
אדמו”ר הזקן :האור האלוקי למעלה מהשגתנו 38.............................................................
אדמו”ר האמצעי :האור האלוקי בהשגתנו ממש 38...........................................................
ב .בין סתירה להתקדמות39...................................................................................................................
אי אפשר להגדיר אלוקות באופן מוחלט 39.......................................................................
חילוק בין שלבי העבודה אינו סתירה 39............................................................................
ג .מסתירה למורכבות41 ..........................................................................................................................
דרך היישוב של הרב – הוספת פרט חדש המחלק בין שני המקורות 41.........................
אפשרות ליישוב הסתירה42.................................................................................................
ד .שיטת הרב בעבודה ביחס לאור ה’ 43..............................................................................................
הרגשה והשגה בממכ”ע ,אמונה בסוכ”ע 43........................................................................
בין ”בראיה והשגה ממש” ל”להמחיש ממש בחושי הנפש הטבעית” 44..........................
נספח :היכולת לחוש באור האלוקי – חשיפת אדמו”ר האמצעי בהסכמת רבינו הזקן45.........
”ואפשר שהגיע הדור לדורו של בני”45..............................................................................
בדין ממון המוטל בספק47 ...........................................................................................
מטרת משפטי התורה47..........................................................................................................................
השלכת המגמות על הכרעות בדין ”ממון המוטל בספק”49............................................................
גדר ההיתר בשבועה על קיום מצוות52..........................................................................
”נשבעתי ואקיימה” – מותר לזרז עצמו ע”י שבועה52...................................................................
ומצוה לעשות כן 52..................................................................................................................................
האם השבועה חלה? 53............................................................................................................................
בעניין הפסק בין רש”י לר”ת 56.....................................................................................
דיוקים ברש”י – פרשת וירא 58......................................................................................
קושיות על פירוש רש”י58 .....................................................................................................................
הבנה מחודשת ותירוץ ע”פ האוה”ח58 ...............................................................................................
דיוק נוסף 59...............................................................................................................................................
ביאור בעניין עבד פשוט 61............................................................................................
בן ,עבד נאמן ,עבד פשוט 61 ...................................................................................................................
מעלת עבודת העבד הפשוט62...............................................................................................................
מאיזה טעם עובדים? 62...........................................................................................................................
גבולות הגזרה של העבודה 63.................................................................................................................
עבודת הצדיקים ,הבינונים והרשעים 64...............................................................................................
בעניין 'עדות מיוחדת' 65...............................................................................................
א .החילוק בין עדות ממונות לעדות נפשות65...................................................................................
ב .חזקת קרקע לעומת ”אחת בגבה ואחת בכריסה”66....................................................................
ג .דיון נוסף והסבר חדש בדברי הרמב”ם 68 .......................................................................................
מצאתיה – ראיתיה71....................................................................................................
עיון בפרש”י ב”מ ב ,א71 ........................................................................................................................
קדימת ההעדר את אוא”ס 74 ........................................................................................
אור קדמון או מחודש 74..........................................................................................................................
עצם והתפשטות האור 75........................................................................................................................
כמו שהוא קדמון – כן היה ברצונו76...................................................................................................
ב' אופנים בעבודת תשובה עילאה77 .............................................................................
א .קושיות על הביטוי ”תשובה נכונה”77............................................................................................
ב .תירוץ מאדה”א78 ...............................................................................................................................
ג .הדיוק לעניין פה”ב 79..........................................................................................................................
ד .דברי הרבי בנוגע לאמור80 ................................................................................................................
ה .תירוץ סופי 80 ......................................................................................................................................
להיות משוחררים81 ......................................................................................................
א .גט המפריד 81.......................................................................................................................................
ב .להשתחרר מהעבדות82 .....................................................................................................................
ג .חכה בסבלנות83 ..................................................................................................................................
ד .היכולת להגיע לאחד 84 .....................................................................................................................
בירור בעניין מנהג הנשים בראש חודש 86......................................................................
א .מנהג הנשים בראש חודש86 .............................................................................................................
ב .טעם המנהג 86 .....................................................................................................................................
ג .מהות השכר הנ”ל 87 ...........................................................................................................................
ד .גדר האיסור של המלאכה 87 .............................................................................................................
פתח דבר
בשבח והודיה לה’ יתברך ,אנו שמחים להגיש לציבור את קובץ ההערות של ישיבתנו.
בקובץ זה באו הערות וביאורים בכל חלקי תורתנו הקדושה – גמרא ,הלכה ומנהג,
חסידות ופשוטו של מקרא.
בתחילת הקובץ הובא קטע משיחת כ”ק אדמו”ר – ש”פ במדבר ה’תנש”א ,המדבר על
המעלה שבכתיבת חידושי התורה .לאחריה בא עיון עמוק בדין ’שלושה אוחזין בטלית’
בנגלה ,והשתקפותו בפנימיות התורה ,מאת מו”ר הרב יצחק גינזבורג שליט”א.
בעריכת הקובץ ובהכנתו לדפוס ,השתדלנו לקיים את דיוק כ”ק אדמו”ר במילה מערכת
– שנקראת כך על שם שעורכת את ההערות .עם זאת ,באופן יחסי נשמרו הסגנון והאופי
הייחודיים בכל הערה.
תודתנו מסורה לצוות הישיבה ,שמעודד ותומך לאורך כל הדרך ,ובפרט לרב יוסף חיים
פרל שי’ המנצח תמידית על מלאכת כתיבת ההערות .יישר חילם.
קובץ זה יו”ל לקראת יום הולדתו של מו”ר הרב יצחק גינזבורג שליט”א ,יום ה־חן בשנה
– כ”ח מרחשון .יזכהו הקב”ה להמשיך ולנצח על עבודת הקודש בשמחה ,בבריאות
ובהרחבת הדעת ,לאורך ימים ושנים טובות.
אנו תפילה ,כי קובץ זה – המחדש ומוסיף ב”תורת הוי’ תמימה משיבת נפש” – יקרב
את שלימות התכלית העליונה בבריאת העולם” ,ומלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים
מכסים” ,בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו ,תיכף ומיד ממש.
המערכת
שלהי מרחשון ה’תשפ”א
פעיה”ק ירושלים ,תובב”א
פותחין בדבר מלכות
יא .כיון שבזמן מתן תורתנו בכל שנה ניתנת התורה )באופן חדש( מחדש ,והיא ניתנת
למטה דוקא )”לא בשמים היא”( ,באופן שמתוסף חידוש במנוחה שבעולם – מובן
שבנ”י צריכים בכל שנה לקבל את התורה )מחדש( ,באופן חדש” ,בכל יום יהיו בעיניך
חדשים”א ,עד ”חדשים” ממש ,ובאופן שהם ”קולטים” זאת בשכלם למטה ,עד באופן
של )ממש מלשון( ממשות.
ועאכו”כ בשנה זו ,כאשר נכנסים הישר משבת לזמן מתן תורתנו ביום ראשון – החידוש
בזה צריך להיות ביתר שאת וביתר עוז ,ובשני הקצוות :קבלת התורה מחדש מתוך
הכרה בנותן התורה ,ושהתורה היא תכלית כל הבריאה כולה ,ובמילא מביא זה לחידוש
בהמנוחה אצל יהודי בעבודתו ומביא מנוחה בעולם; וביחד עם זה – להמשיך את
המנוחה דהתורה בכל פרטי המצוות ,בכל פרטי הכחות שלו ובכל פרטי עבודתו ,עד בכל
פרטי העולם.
החל מזה שמתוסף אצלו חידוש בלימוד התורה שלו מתוך הכרה בנותן התורה ,ובמיוחד
– ע”י לימוד פנימיות התורה” ,דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם”ב ,וביחד עם זה
– לימוד התורה בהבנה והשגה דשכל האדם .ובפשטות :כאו”א מישראל יוסיף חידוש
– בכמות ובאיכות – בלימוד התורה,
הן בשיעורים הכלליים השוים לכל נפש ,כולל ובמיוחד בזמנים אלו – באמירת פרקי
אבות בכל שבתות הקיץ ,ומה טוב – שילמדו משנה אחת )או כמה משניות( בעיון,
בהבנה והשגה,
______________
משיחת ש”פ במדבר ,ויום ב’ דחה”ש ,תנש”א.
א .פרש”י יתרו יט ,א .עקב יא ,יג .תבוא כו ,טז.
ב .דה”א כח ,ט .וראה תניא קו”א קנו ,ב.
פותחין בדבר מלכות 8
וכמו”כ בשיעורי חת”ת הידועים – ללמוד בכל יום את שיעור החומש )כפי שנחלק לימי
השבוע( ,שיעור תהלים )כפי שנחלק לימי החודש( ושיעור תניא )כפי שנחלק לימי
השנה( – ששלושה שיעורים אלו הם כנגד ג’ הרועים הקשורים עם חג השבועות :חומש
– כנגד משה רבינו שקיבל תורה מסיניג .תהלים – ספרו של דוד המלך ,שמת בעצרתד,
ותניא – ביאור בתורת ישראל הבעש”ט שגם יום ההילולא שלו הוא בחגה”שה;
וגם מה טוב ונכון וכו’ בלימוד הרמב”ם )כפי שנחלק לשנה אחת )בערך( ע”י לימוד ג’
פרקים ליום ,או לג’ שנים ע”י לימוד פרק אחד ליום ,או בספר המצוות(,
והן בשיעורים הפרטיים בכל חלקי התורה של כל אחד ואחת ,כל אחד לפום שיעורא
דילי’.
יב .ובעניין זה )הוספה וחידוש בתורה בקשר עם זמן מתן תורתנו( יש להציע לעורר
ולעודד אודות ענין נוסף – לפרסם ולהדפיס חידושי תורה.
ובהקדמה:
ידוע שיש בכחו של כאו”א מישראל ,ויתירה מזה – יש לו חיוב ,לחדש בתורהו” ,לאפשה
לה”ז ,כפסק־דין אדמו”ר הזקן בהלכות תלמוד תורהח” :לחדש חידושי הלכות רבות לפי
רוחב שיש בלבו וישוב דעתו” .וכידוע שלכאו”א מישראל יש את חלקו המיוחד בתורה
– ”ותן חלקנו בתורתך”ט – שבו יש בכחו להיות תלמיד המחדש בתורה.
בדורות שלפנינו היו זהירים בנוגע לחידושי תורה )אפילו כאשר אין זה להלכה למעשה,
אלא בדרך פלפול בלבד( ,הן בנוגע לכתיבת חידושי תורה ,ועאכו”כ בנוגע לפרסומם
בדפוס .וההנהגה היתה ש”לא כל הרוצה כו’ יטול”י ,אלא דוקא לאחרי כו”כ תנאים
המוכיחים שהחידושים מכוונים לאמיתתה של תורה כו’.
______________
ג .אבות רפ”א.
ד .ירושלמי ביצה פ”ב ה”ד .חגיגה פ”ב ה”ג .רות רבה פ”ג .תוד”ה אף עצרת – חגיגה יז ,א .וראה לקו”ש ח”ח ע’ 21
ואילך .וש”נ.
ה .לקו”ד ח”א לב ,א .מב ,א .וראה לקו”ש שם ע’ .22
ו .אגה”ק סכ”ו )קמה ,א(.
ז .זח”א יב ,ב.
ח .פ”ב ס”ב.
ט .אבות פ”ה מ”כ.
י .לשון המשנה – ברכות טז ,ב.
פותחין בדבר מלכות 9
משא”כ בדורות שלאחרי זה ,עד בדורנו זה – הרי מחד גיסא ,צריכה אמנם להיות זהירות
יתירה ,כיון שלא כל אחד שכותב חידושי תורה וכותב פסקי דינים ניתן לסמוך עליו,
אבל לאידך ,בגלל ירידת הדורות – צריכים לחפש מה שיותר אופנים בכדי להוסיף
בלימוד התורה ,באופן ד”יגדיל תורה ויאדיר”יא ,כולל יגדיל בפרסומה.
ולכןיב כדאי לעודד ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה – ובתנאי שנלמדת ע”פ
כללי התורה כפשוט – שאפילו אם אין הם בטוחים האם חידושיהם מכוונים לאמיתתה
של תורה ,הרי לא רק שלא יעכבו את עצמם מכתיבת החידושים ,אלא – ישתדלו
לכתבם ,ולפרסם זאת גם בדפוס )בקובץ מיוחד בפ”ע ,או בקובץ הכולל חידושי תורה
גם מאחרים( ,ולא רק בין חבריהם ותלמידיהם ,אלא גם בין לומדי תורה בכלל,
ועיקר טעם הדבר הוא – כנ”ל – כיון שרואים בפועל ,ומעשה רב ,שעי”ז מתוסף ב”יגדיל
תורה ויאדיר” ,בחיות ותענוג בלימוד התורה ,הן בנוגע לעצמו ,כפי שרואים בפשטות
את התועלת שמתוספת בלימוד התורה עי”ז שצריכים לכתוב זאת לאחרים ,והן בנוגע
לאחרים )”קנאת סופרים תרבה חכמה”יג( – שזו )התועלת שבזה( היא הבחינה הטובה
ביותר לצורך הדבר.
וכאמור ,הגם שיתכן שהחידוש אינו מתאים לגמרי לאמיתתה של תורה )כנ”ל( ,הרי זה
כדאי .ובפרט שניתן למנוע גם את זה ע”י שלא יפסקו מסקנא להלכה ,או אפילו אם
כותבים מסקנא – יכולים להוסיף שזהו :לפענ”ד ,או אין לסמוך על זה ,וכיו”ב.
ולהוסיף ,שכאשר מפרסמים את החידושים בדפוס לאחרים – הרי טבע בן אדם )מפני
כבוד עצמו ,ומנהג העולם( ,גם דנה”ב ,שיזהר עוד יותר ויסתכל ויעיין שוב במה שכותב
ומפרסם.
ויישר כחם של כל לומדי תורה ומקיימי מצוות בהידור שינצלו את ההתעוררות דזמן
מתן תורתנו להשתדלות לחדש בתורה )ע”פ כללי התורה( ולפרסם את חידושיהם –
ויהי רצון ולהתפלל להתקרב ככל היותר לדרגת תלמיד ותיק ,שכל מה שתלמיד ותיק
עתיד לחדש ניתן למשה מסינייד.
______________
יא .ישעי’ מב ,כא .חולין סו ,ב.
יב .ראה גם ספר השיחות תשמ”ח ח”א ע’ 249ואילך.
יג .ב”ב כא ,סע”א .כב ,רע”א.
יד .ראה מגילה יט ,ב .ירושלמי פאה פ”ב ה”ד .שמו”ר רפמ”ז .הנסמן בלקו”ש חי”ט ע’ 25הערות 21־.20
פותחין בדבר מלכות 10
יג .ויהי רצון ,שההוספה והחידוש בלימוד התורה בבואנו מזמן מתן תורתנו – יוסיף עוד
יותר במנוחה ,מנוחת הנפש ומנוחת הגוף דלומדי התורה ,מתוך בריאות הנשמה ובריאות
הגוף ,ומנוחה דכל בנ”י בכל מקום שהם,
וכמו”כ במנוחה בכל העולם כולו.
עד שזה יביא בקרוב את המנוחה האמיתית והשלימה – ד”יום שכולו שבת ומנוחה
לחיי העולמים” ,ביטול הגלות דבנ”י ,שגלות היא ההיפך הכי גדול דמנוחה והתיישבות
דבנ”י – ”אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם”טו ,שמתבטלים הן טלטולי הגלות
והן היפך המנוחה דהגלות פנימי בעבודת השם,
כולל ופשוט – הביטול דכל ההעלמות והסתרים דגלות ,וכל השאלות בפרטי הגאולה
ומשיח צדקנו ,שזה בא מצד הגלות עצמה ,מצד זה שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות ,במילא
הרי אנו ”אנשי גלות” ר”ל ,ונמצאים ב”מצב־גלותי” – שכל זה יתבטל ,ויתהפך )ע”י
תשובה אמיתית( ,ע”י גילוי אצל עצמו והדגשת הנשמה )חלק אלוקה ממעל ממשטז(,
שנמצאת למעלה מגלות ,ונמצאת במצב של מנוחה ,מעין שבת ומנוחה לחיי העולמים.
וזה בא באופן דמיד – ”מיד” ר”ת משה ,ישראל )הבעש”ט( ,דוד מלכא משיחא ,ג’
הרועים הקשורים עם חג השבועות )כנ”ל( – ותיכף ומיד ממש :תיכף לת”ח ברכהיז ,מיד
ר”ת כנ”ל ,ממש – באופן של ממשות ,בגשמיות וחומריות העולם ,באופן שעושים
מחומריות גשמיות ,ואת הגשמיות – כלי לרוחניות ,עד לרוחניות הכי נעלית ,עד כביכול
לעצמותו ית’ ,הקשור דוקא עם היש הגשמייח,
בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו ,ובאופן של זריזות – לפעול ולעשות
ענין זה ,ודוד מלכא משיחא יבוא ויגאלנו וכל אחד מאתנו אומר למשיח צדקנו ”שלום
עליכם” ,עליכם לשון רבים – כולל כל הנשמות דכל בנ”י שבדור הגאולה ,והוא משיב
לכל אחד בנפרד ”עליכם שלום” ]”עליכם” לשון רבים כולל – מעשינו ועבודתינו
דכאו”א מישראל[ ,ו”עליכם שלום” לכל בנ”י יחדיו ,ועוד והוא העיקר – מיד.
______________
טו .ברכות ג ,סע”א.
טז .תניא רפ”ב.
יז .ברכות מב ,א.
יח .ראה אגה”ק ס”כ )קל ,ריש ע”ב( .ביאורי הזהר לאדהאמ”צ בשלח מג ,ג .ובכ”מ.
שלושה אוחזין בטלית
חלוקת שנים ושלושה בטלית
פתיחת מסכת בבא מציעא עוסקת בחלוקת ממון בין שנים הטוענים על חלקם בו
בטענות שונות ,וכך שנינו” :שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני
מצאתיה ,זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ,זה ישבע שאין לו בה פחות מחציהא
וזה ישבע וכו’ ויחלוקו .זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ,זה ישבע וכו’ וזה ישבע
וכו’ זה נוטל שלושה רבעים וזה נוטל רביע” .ומכאן נבין שכך יהיה הדין בכל טענות בין
שנים – יחלוקו את החלק בטלית עליו טוענים שניהם.
אך קצת פלא שלא מפורש בסוגיא ]ובראשונים[ הדין במקרה בו שלושה או יותר אוחזין
בטלית .אכן ,כאשר כל אחד טוען כולה שלי לכאורה הדין פשוט – מחלקים את הטלית
לשלושה חלקים שוים ,כמו חלוקת שנים אוחזין בטלית שהדין יחלוקו ]לשני חלקים
שוים[.
אבל אם כל אחד מהשלושה טוען שיש לו חלק־אחוז מסויים בטלית אין הדין פשוט
לגמרי והיה מן הראוי לפרשו.
הכלל – נוטל חצי טענתו
נראה שהפתח לדין זה הוא מלשון התוספתא )המובאת גם בנמוקי יוסףב( הנותנת כלל
ליחס בין פסק הדין ’יחלוקו’ לטענות בעלי הדין” :כללו של דבר ,אינו נוטל אלא חצי
______________
נערך מרשימת הרב יצחק גינזבורג ע”י שמואל שילה.
א .ראה לקמן על נוסח השבועה.
ב .על המשנה.
שלושה אוחזין בטלית 12
טענתו בלבד”ג .וכן הוא בלשון המאירי )בפירוש המשנה(” :נמצא שאין הטענה אלא
בחצי הטלית וכו’ וחצי זה שעליו הטענה זוכה כל אחד בחציה ,שהוא רביע הטלית וכו’”.
על פי כלל זה ,בשלושה אוחזים ,כששנים טוענים כולה שלי ואחד טוען חציה שלי,
תהיה החלוקה כך :את חצי הטלית ,שעליו חולקים כל השלושה ,יש לחלק
לשלושה חלקים שוים .ואת החצי השני ,שעליו חולקים רק שנים מן השלושה ,יש לחלק
לשנים .וכך כל אחד מהשנים שטענו כולה שלי יקבל 5חלקים מתוך 12והשלישי שטוען
חציה שלי יקבל 2חלקים מתוך 12דהיינו ששית מהטלית ,ודוק ]והוא חשבון שראוי
ללמד תלמיד שלומד משנה[ד.
אך עוד יותר ’מתוחכם’ אם אחד טוען כולה שלי ,והשני טוען שני שליש שלי ,והשלישי
טוען שליש שלי – שאז את השליש השלישי יש לחלק לשלושה חלקים ,את השליש
השני לשני חלקים ואת השליש הראשון כולו לטוען כולה שלי .נמצא שהטוען כולה שלי
מקבל 11חלקים מתוך ,18הטוען שני שליש שלי מקבל 5חלקים מתוך 18והטוען שליש
שלי מקבל 2חלקים מתוך 18דהיינו תשיעית .במלים אחרות :הטוען כולה שלי מקבל
שליש שלם ]עליו אינם רבים[ ועוד חצי שליש ]ששית[ ועוד שליש שליש ]תשיעית[
דהיינו 2/18ועוד 3/18ועוד ;11/18 = 6/18הטוען שני שליש שלי מקבל חצי שליש,
,3/18ועוד שליש שליש ;5/18 = 2/18 ,הטוען שליש שלי מקבל .2/18על דרך זו יש
______________
ג .כן הלשון בנימו”י .ובתוספתא לפנינו ”כללו של דבר אין נשבע אלא על חצי טוענו בלבד”.
ד .החלוקה המוצעת כאן דומה לדין המשנה )כתובות צג ,א( ביחס לג’ כתובות ,אחת של שלוש מאות ,אחת של
מאתים ואחת של מנה ,הבאות לגבות ואין להם לגבות אלא שלוש מאות מנה ,שכל אחת חולקת בשווה בממון
בו יש לה חלק .דהיינו ,בעלת מנה חולקת במנה הראשון עם כולן ,ונוטלות כולן שליש מנה .בעלת מאתים
חולקת עם בעלת שלוש מאות במנה השני ,ונוטלת כל אחת חמשים ממנו .ואת המנה השלישי מקבלת בעל
השלוש מאות לבדה ,שרק לה יש בו חלק.
אך ראוי להעיר שיש באחרונים הצעה אחרת לחלוקה .את יסוד דינם תלו בפירוש רש”י על המשנה ד”ה וזה
אומר חציה שלי ,שכתב ”מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה וכו’” .ופירשו לשון רש”י ’מודה’,
כהודאת בעל דין גמורה ,ושמשום כך מתמעט חלקו בטלית ,ואת חלוקת ’שלושה אוחזין’ תלו בשאלה למי
מבעלי הדין מודה כל אחד מהם) .ראה קובץ ’תורה מציון’ חוברת א’ סי’ ל”ב בשם מהרי”ל דיסקין .והתגובה על
דבריו חוברת ב’ סי’ י”ב .ומחלוקתם תלויה בפירוש דין ההודאה ,האם הודאתו לכל מי שיטען על החצי השני
שבטלית או שפירוש ההודאה כהודאה גמורה – לאחד מבעלי הדינים(.
אך לא נראה לומר כן ,אלא כוונת דברי רש”י ש’מודה’ ,היינו שמסתלק מלדון בו עם חבירו ,ואינו טוען עליו,
ודומה לדין המובא בגמ’ כתובות )שם( בכותבת ”דין ודברים אין לי עמך במנה” עיי”ש )ושמא לשון ’מודה’ בא
ללמדנו שלא יוכל לחזור בו( .אך אינה הודאה גמורה ,כהודאת בעל דין לחייב עצמו מחלקו .והראיה ,כאמור
למעלה ,מלשון התוספתא והמאירי .ועוד נ”ל שאם כוונת רש”י שדווקא על ידי ’הודאת’ חבירו נתגבר כוחו של
האומר כולה שלי ליטול יותר מן החצי )כסברת האחרונים הנ”ל( ,ולא כדברינו שמסתלק מלתבוע ,הרי יש
לאומר חציה שלי כח נאמנות הפה שאסר – שהוא האוסר עצמו ואומר שחצי של חבירו ,והוא המתיר לומר
שחצי מן הטלית מגיע לו ,ותלוי זה בזה – ולא יגרע כוחו משום הודאתו )כעין זה הקשו התוס’ ד”ה וזה נוטל,
שיהיה נאמן מדין מיגו שהיא אומר כולה שלי .ותי’ שלא אמרינן מיגו להוציא .אך הפה שאסר אמרינן גם להוציא
כמבואר בפוסקים ,ראה נחל יצחק סי’ ל”ז א’ .ועיין בזה( .ומכל זה נראה שהודאת האומר חציה שלי פירושה
הסתלקות בלבד ,ועל כן אין מקום לדיון למי מבעלי הדינים הוא מודה ,שאינו יכול להודות בדבר שאין בו חלק
ליטול ,כפשוט.
שלושה אוחזין בטלית 13
לדון ביחס לכל ’הרכב’ של טענות על הטלית .מי שבקי בחכמת החשבון יכול לראות
בזה מבוא לחשבון אינפיניטסימלי ) ,(calculusודוק היטב.
טענות הספירות על האור המאיר בתוכן
על פי פנימיות התורה ,מתפרשת הסוגיא בסוד בריאת העולם בעשרה מאמרות שכנגד
עשר ספירות בלימה )תחילת ספר יצירה( ,כאשר כל אחת מעשר הספירות טוענת
’בעלות’ על חלק מה’טלית’ העליונה ,אור אין סוף ב”הה .והוא בשלושה אופנים שונים,
בסוד ”השתלשלות ,התלבשות ,השראה” ]יסוד היסודות של תורת החסידותו[:
לפי סדר ההשתלשלות ,בו כל ספירה מקבלת ועומדת תחת הספירה העליונה ממנה,
הכתר טוען כולה שלי ,החכמה טוענת תשעה חלקים ]מתוך עשרה[ שלי ]היות שהכתר
נטל חלק אחד וכל שאר החלקים נמשכו ועברו דרכו[ ,הבינה טוענת שמונה חלקים שלי,
וכן על זה הדרך ,ועד שהמלכות טוענת שחלק אחד שלה ]ורק היא ’מפרגנת’ לשאר כל
הספירות שלכל אחת יגיע מה ששייך לה ,משא”כ כל אחת מהספירות העליונות אינה
’מפרגנת’ לספירות שתחתיה ,ודוק[ .לפי שיטה זו יש לחשב כמה מגיע לכל אחד ,כפי
החשבון האמור.
נמצא שכל ה’תחכום’ המתמטי הנ”ל שייך להשתלשלות ]ולסוד הקלקולוס )(calculus
הנ”ל ,שענין ההשתלשלות הוא מגדול לקטן ועד לקטן עד מאד ,אינפיניטסימלי ,ודוק[.
לפי סוד ההתלבשות ,שחלק מהאור ,הטלית’ ,מתלבש’ בכל ספירה ]ופרצוף[ ממש ]ולא
שמאיר דרך כל סדר השתלשלות הספירות כנ”ל[ אין בכלל ’ריב’ בין הספירות ,אלא כל
אחת ]גם הכתר וגם המלכות[ ’טוענת’ שלה מגיע עשירית מן האור ,הטלית ,ובכך כולן
שוות ,ואין כל צורך להגיע לבית דין ,ונוטלות עשירית ]מעשר ,קדש לה’[ האור .כידוע
ש’השתלשלות’ היא בחינת תהו ,ובעולם התהו כל ספירה חוששת־פוחדת מהשגת גבול
ע”י שאר הספירות ,אך התלבשות היא סוד עולם התיקון כנודע – עיקר התיקון הוא
כאשר אין עימות כלל אלא כל אחד מודה לחברו מה מגיע לו” ,והאמת והשלום אהבו”,
וכן הדין בסיפא של המשנה” :בזמן שהן מודים וכו’ חולקין בלא שבועה”.
______________
ה .סידור עם דא”ח ,שער הציצית ,ד”ה ”ועשו להם ציצית”.
ו .מאמר ”השפלות והשמחה” ממו”ה ר’ אייזיק מהומיל פע”ב .מבואר בטבע היהודי מאמר ”המודעות העתידית”
)עמ’ מה ואילך(; בעתה אחישנה פ”א .ובכ”ד.
שלושה אוחזין בטלית 14
אך יש עוד בחינה – השראה .לפי סוד ההשראה אור אין סוף כולו שורה על כל אחת
ואחת מן הספירות בפני עצמה ,ואם כן כל אחת מן הספירות טוענת ]בצדק[ כולה שלי,
ובאנו לדין הראשון שבמשנה ’יחלוקו’ בשווה ,לפי מספר האוחזין בטלית ,ובשבועהז.
שבועת בעלי הדין ואחיזתם בטלית – סוד ההשראה
סדר החלוקה בסוד ההשראה ,שבו פתחה המשנה )כנ”ל( – ולפיו נטילת חלק מן הטלית
נעוצה בטענה על כל הטלית – אין סוף ברוך הוא – מסביר היטב את נוסח השבועה
כפי שנתפרשה בסוגיית הגמראח .מבואר שצריך להוסיף ולתקן את לשון המשנה ,ואין
לבית הדין להשביע על חצי הטלית אותה נוטל ,כדי שלא תסתור השבועה את טענת
הבעל־דין ’כולה שלי’ ,אלא ”דאמר שבועה שיש לי בה ,ולדבריכם ]רש”י :שאין אתם
מאמינים לי[ ,שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה” .ובפנימיות יתפרש :לא
שחושדים בו שמשקר ,אלא שבעולם שלנו ,לאחר הצמצום המבטל־שולל את מציאות
נשיאת ההפכים ,אי אפשר לתת בפועל לכל אחד את הכל ,ואע”פ שבאמת ,בשורשו,
לכל אחד מבעלי הדין יש חלק בכל הטלית )כנ”ל( וכך ,בנוסח זה ,אינו מבטל ועוקר
עצמו משורשו .ודוק .בסוד ההשראה יתפרשו גם דברי רש”י הראשון על המסכת ,ד”ה
”שנים אוחזין בטלית” ,שכתב” :דווקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ,ואין לזה כח בה
יותר מזה וכו’” ,והיינו שכל דין המשנה תלוי באחיזתם בשווה ,ומבואר בגמרא )ב”מ ו,
א( דהיינו שכל אחד תופס בחוטים שבשפת הטלית ,ואף על פי כן חשובה אחיזתם
כאילו שכל אחד מוחזק בטלית עצמה ,ומשמעט שכל אחד מוחזק בכל הטלית ,לא רק
בחציה ]בסוד ההשראה ,עצם סוד הטלית ,כנ”ל[.
מכאן שיסוד דין חלוקת הטלית ,בדיעבד ,בעולם התחתון־מצומצם שלנו שבו משתלשל
הריב ,תלוי בהיות שניהם ’אוחזים’ ,בסוד ההשראה כנ”ל ,ומשום שבאמת כל אחד
מוחזק בכל הטלית וכל הטלית מגיעה לו ,חייבים בית־הדין לעשות פשרה המתקבלת
על דעת תחתון” ,יחלוקו” ,ומכאן יוצאים כל חשבונות החלוקה ,השייכים לסדר
ההשתלשלות .נמצא שאמנם עיקר ה’עסק’ של הדין ’יחלוקו’ בסדר ההשתלשלות ,אך
ניכר היטב שורש הדין באור אין סוף ב”ה ,ודוק.
______________
ז .ראה לקמן.
ח .כן הוא לרוב המפרשים .עיין שו”ע חו”מ סי’ קל”ח סעי’ א’ ובאחרונים שם.
ט .ראה מה שדן בזה בקובץ שיעורים חלק ב’ סי’ ט’ אות ח’ .העיון בזה שייך לכלל הבעל שם טוב זיע”א ”העצם,
כשאתה תופס מקצתו אתה תופס בכולו” ,והיינו משום שהעצם אינו מתחלק ,ואעפ”כ אפשר לתפוס במקצתו,
ועל ידי התפיסה במקצת העצם ,חשוב תופס בכולו )ראה באריכות שיעור ליל ש”פ תולדות תש”פ(.
שלושה אוחזין בטלית 15
”שלושה אוחזין” בעבודת המקדש – גילוי הכתר בתוך הצמצום
וה’עבודה’
והנה ,בדרך דרוש ,אף על פי שאין בחז”ל ובשו”ע ’שלושה אוחזין בטלית’ ,יש במשנה,
במסכת תמיד )פ”ז מ”א(’ ,שלושה אוחזין’ – ”בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות שלושה
אוחזין בו ,אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות” ]ראה שם במפרשים
שהשלישי מחזיק בכהן גדול מאחוריו ואוחז בשתי האבנים־טובות ,אבני השהם,
שבכתפות האפודי[ .נמצא שכהן גדול בצד פנים ושלושה כהנים אוחזין בו מימין משמאל
ומאחור ,וביחד הם כנגד ארבע רוחות העולם ,סוד ד רבתי של ”אחד” ]ידוע
שהמלה ”אחד” רומזת לכהן גדול אחד ,וכן לחלוק לבן ,בגד אחד ,שבו שמש משה
בהיותו כהן גדול ,ח בגדי זהב שלו ו־ד בגדי לבן שבהם הוא נכנס לפני ולפנים אחת
בשנה .מהנ”ל נלמד שה־ד רומזת גם לכהן־גדול ועוד ג כהנים האוחזין בו כאשר בא
להשתחות בפישוט ידים ורגלים ,להתבטל במציאות לפני הוי’ אחד[.
פשט המשנה בא ללמד שהשתחוויה גם היא עבודה ,ומחייבת לבישת בגדים ,ואינה ביאה
ריקנית ,היינו סוד גילוי הכתר – בטול במציאות ממש – השתחוויה ,בבינה ,מקום
העבודה .והוא סוד ההשראה ,היינו שבאמת כל אחד מהשלושה שאוחזין בכהן גדול טוען
בצדק ]ואף מקבל[ כולו שלי!יא.
______________
והנה ,הפוסקים דנים במקרה שאחד מהשנים שאוחזין בטלית אוחז בצד ה’כתר’ המוזהב או המוכסף של הטלית, י.
איך מחלקים )ראה ב”מ ז ,א ובקובץ שיעורים חלק ב’ סי’ ט’ אות י”ט ,וראה עוד אור שמח על הרמב”ם טוען
ונטען פ”ט הלכות ז־י( וכן כאן ,בשלושה אוחזין בכה”ג ,אחד אוחז באבנים טובות שעליו )בבגדו ,בטליתו ,ממש(
והוא מזכיר את הדין הנ”ל.
יא .רמזי גימטריא :כהן כהן כהן )שלושה כהנים אוחזין בכהן גדול( = יה ברבוע .ביחד עם כהן גדול = 7 = 343בחזקת
” ,3כצאת השמש בגבורתו”” ,שבעתים כאור שבעת הימים” .טלית כהן גדול = שניאור )ז פעמים אנכי ,ט ברבוע( ,שני
אורות ,שני גילויים של אור אין סוף ב”ה .כהן גדול ועוד ג )שאוחזין בו( = 11 = 121ברבוע ,טלית ועוד ב )שאוחזין
בה( = 11 = 451פעמים ,41וביחד = 22 = 572פעמים ,26הוי’ ב”ה ,סוד כו־כב” ,דרך כוכב מיעקב”.
בבא מציעא = גבורה )שם מתיבתא דרקיע ,בית דין של מעלה ,הפוסקים יחלוקו( .ויחד עם תמיד = = 670י פעמים
בינה – ”אני בינה לי גבורה”.
מידת כל אדם
בינוניותו של הבינוני
באם נדייק בהבנה המקובלת לגבי משמעות המושגים צדיק רשע ובינוני ,נראה כי חלוקה
זו הרואה בבינוני אמצעו של ציר ,מחלקת למעשה את הדמויות לשתים ולא לשלוש.
זאת משום שנקודת האמצע אינה מאובחנת באופן עצמי משני קצותיה אלא רק מהווה
מיזוג עמום שלהם .כך דמות הבינוני מצטיירת כלא יותר מאשר מצב ביניים ,מעין גוון
אפור שבין קצוות מוגדרות של טוב ורע .המידע היחיד עליה הוא היותה ממוקמת
בנקודה כלשהי על הציר הנמתח בין הקצוות .מובן ,כי אמצע ’תיאורטי’ ניתן למצוא בין
כל שתי נקודות ,ולפיכך ,למעשה ,אין כאן אלא שתי מדרגות מוחלטות ־ צדיק או רשע.
דרגת ה’בינוני’ אינה אלא פשרה בין השתים.
לעומת הבנה זו ,כבר בפתיחת הספר מציב אדמו”ר הזקן את העיון במהות מדרגת
הבינוני והגדרתה המדויקת כעניין מרכזי ,החיוני להבנתה של עבודת הבורא .הדגשה זו
מתאמצת לזהות אמצע מוגדר ומאובחן ולא מסתפקת בבנית השקפה על בסיס שתי
קצוות .הבדל זה משקף היטב את המבואר בקבלה לגבי הפער בין עולמות התוהו
שנשברו לבין עולם התיקון .בעוד הקוטביות האופיינית לעולמות התהו הביאו
להתמוטטות כללית ול’שבירת הכלים’ ,הרי שבעולם התיקון מתגלה יכולת ההתכללות
של ’קו האמצעי’ ,ה’מתקלא’ )ע”פ לשון ספר הזהר( ,המאפשרת לאזן את כללות מרכיבי
הקיום )ראה למשל מאמרי אדה”א נ”ך ,עמוד עא ואילך(.
כפי שיתבאר ,זיהוי אמצע מוגדר הינו שלב הכרחי בתיקון כל מערכת ובפרט בתיקון
הנפש .ללא הבחנה זו נוטה הנפש להישבר או ’להתכווץ’ לתוך אפרוריות מתפשרת על
מנת להימנע ממשברים צפויים .המאמר שלפנינו יעסוק באפיון נקודת אמצע זו.
מידת כל אדם 17
שאיפות החיים ומשבריהם
תנודות החיים מתאפיינות בעליות וירידות מתמידות – הן במאורעות הבאים על האדם
מחוץ ,ובעיקר מתנועות נפשו פנימה .ביום אחד מסוגל אדם לקום מלא חיוניות,
בתחושה שהוא הולך להחזיר את כל העולם בתשובה ולהביא את המשיח )ויש שאפילו
ידמה לעצמו שהוא המשיח (...ויום למחרת עלול לפול לרפיון ולחוש כי לו רק יצליח לקום
מהמיטה יהיה זה בגדר נס.
התנודות הקוטביות בין שיאי הביטול למעמקי השפלות מאיימות ליצור משבר ביציבות
חיי האדם .חוסר יכולתו להזדהות באופן עקבי ויציב עם אחד מקצוות אישיותו מותירה
אותו נע ונד בין התעלות לאכזבה ,בין תפיסתו את עצמו כצדיק גדול ,מלא רצונות
ושאיפות של קדושה והתמסרות לבין מציאותו בפועל ,כפי שהיא בשפל המדרגה ,מלאה
וגדושה בישותו המתוסכלת .בלבול האדם בהגדרת זהותו מביאה אותו לידי כך שבכל
מצב נפשי בו מוצא את עצמו ממהר הוא ליצור עמה הזדהות ולהגדיר את עצמו באותה
זהות מסוימת .בזמני התעלות ,האדם ממהר להשתכנע שאכן הוא צדיק ,ושעל כן המצב
ה’מואר’ בו הוא נתון אופייני לו .לעומת זאת ,כאשר חולפת לה אותה השראה ,מנסיבות
החיים או מכל סיבה שהיא ,מוצא האדם את עצמו בתחושה ריקה ומיואשת .שוב הוא
ממהר להזדהות עם מצבו החדש ,תוך הגדרה עצמית מחודשת והנחה כי בעצם הוא
כזה .מסיבה זו בכל מעבר מקצה לקצה חווה האדם התפקחות צורבת ,מתוך תחושה
שזהותו הקודמת היתה לא יותר מדמיון ,בעוד מצבו בהווה הוא המגדיר אותו נכונה.
המעבר בין קצוות האישיות מלווה את האדם לאורך חייו ,כאשר בכל מהפך ’מפתיע’
האדם את עצמו מחדש ,תוך ניפוץ דימויו העצמי המתגבש ,לאחר שזה מכבר השתכנע
שאמיתת מציאותו הינה בקצה השני.
כל התפקחות צורבת מרתיעה את האדם .עד כדי שמפתחת סלידה מקצוות האישיות
’המסוכנים’ .בכדי שקוטביות החיים והמטוטלת שבה לא תביא את האדם לידי משבר
כולל ,הוא נוטה כתגובה נפשית־טבעית להתפשר על הקצוות .אכזבות חוזרות ונשנות
מיומרות של הפיכת העולם ,המלוות תדיר במפחי נפש מאוכזבים ,מביאים את האדם
להתיישב בדעתו שעדיף לשמור על ’גבולות גזרה’ יותר פושרים וכך לחסוך את התסכול
הנלווה לשיאי החיים.
תגובה אינטואיטיבית זו ,המתגלה כנטייה להרגיע את האורות הגבוהים מדי מצד אחד,
ולעודד כל דכדוך מצד שני ,מאפיינת במקרים רבים גישות טיפוליות מוכרות .אלו
שואפות ל’גיהוץ’ האישיות באופן יזום בכדי לאפשר השתלבות חלקה יותר בגבולות
מידת כל אדם 18
החברהא .אך גם ללא בחינה של שיטות מקצועיות שונות ומשונות ,ניתן לחוש נטייה זו
כבר בבסיס הטבע הראשון אליו נוטה כל אדם בראשיתו .כאשר נפגש האדם עם זולת
במצב רוח מדוכדך – נטייתו הראשונית היא לעודדו ולהכניס בו מעט ’אורות’ .כך גם
מהצד השני – באם הזולת נדמה ברוממות גדולה מדי ישנה נטייה נפשית טבעית לנסות
להרגיעוב .כשם שהוא כלפי הזולת כך הדבר ביחס האדם לעצמו – דופק החיים
והמשברים המלווים אותו מביאים את האדם לסלוד מקצוות האישיות תוך נדידה
מתמדת לעבר זקנה אפרורית’ ,יציבה’ וחסרת יומרות.
תהו הילדות ושבריריותו
התוצאה המתקבלת ממסקנה זו היא תפיסה מעוותת של המושג התבגרות .מושג זה,
כפי שהוא נתפס בעיני העולם ,אינו אלא תהליך הזדקנות מיואש ופשרני .חוסר היכולת
לשאת את קצוות הנפש מאלץ אותה להתקפל לתוך גבולות גזרה מצומצמים .האדם
המצוי הולך ומתפקח מיומרותיו ה’ילדותיות’ ,הן לגבי עצמו ,והן ביחס ליכולותיו
להשפיע על העולם הסובב אותו .ככל שהאדם מזדקן הוא הולך ומאמץ לעצמו את
הנחות העולם המיואש ומביט בציניות מתנשאת על כל אותם ’קיצוניים משיחיים’ ,אלו
שטרם הבינו כי ”מה שהיה הוא שיהיה”.
המבנה הקבלי העיקרי המשקף את התהליך המתואר לעיל הוא התהוותו של עולם
התהו ושבירתו .תיאור עולם התהו הוא כעולם ש’קדם’ לעולמנו אנו והשתקפותו
העיקרית בחיי האדם היא תקופת העבר שלו – הילדות והנערות.
כמובן ,קדמות עולמות התהו אינו של סדר זמנים במובן השטחי ,אלא של רובד הקיים
תדיר בקומה ראשונית העומדת ברקע של השתלשלות העולמות .כך הוא גם בנפש
האדם :עברו ה’תוהי’־ילדותי של האדם אינו עניין כרונולוגי בלבד ,אלא קומה באישיות
שקיימת ברקע החיים באופן תדיר ומשליכה על הווייתם בהווהג .בכל זאת ,בכדי
______________
מאת הרב אפרים ארנברג )מתוך ספרו העתיד לראות אור בקרוב אי”ה(.
א .כמובן שהדוגמא הקיצונית ביותר לכך היא הטיפול הפסיכיאטרי הרווח כל כך בדורנו ,ואכמ”ל.
ב’ .עצה’ זו היא ההיפך הגמור מדרכה של תורה .לא רק שאדה”ז אינו מייעץ לפשר קצוות ,אלא אדרבא – הוא
מעצימם .הן בהעצמת שפלות האדם )כבעצת ”אל יחוש” בפרק כט( והן בהעצמת ביטולו לה’ )כבעצת ”תהיה
צדיק”( ,כפי שיתבאר.
המחשה נאה ליחס של עבר והווה בהפשטה מסדר כרונולוגי מתגלמת בתופעה של טראומה נפשית ,המקבילה ג.
הנפשית העיקרית של שבירת הכלים בקבלה .אדם שעבר אירוע טראומטי בעברו ,ולפי ערך כל אדם עובר
אירועים מעין אלו ,הפגיעה אינה משהו שהתרחש בעבר בלבד ,אלא להיפך – אותו אירוע עדיין מהדהד לתוך
ההווה שלו .אמנם ,מבחינת ציר הזמן התרחש האירוע בעבר ,אך הטראומה קיימת ,משום שבקומה מסויימת
בנפש האדם עדיין חי ללא הרף את אותו אירוע .העבר הכרונולוגי מקבל ממד חדש בדמות ממד העבר של
ההווה .אירוע שהתרחש בעבר בלבד הוא ההגדרה לאירוע שאינו טראומתי ,שכן האדם אכן עבר אותו והשאירו
מאחור ללא שיהדהד לתוך חיי ההווה .אם כן ,טראומה היא המחשה נאה ליחס הזמנים המופיע בקבלה ביחס
לשבירת הכלים .כשם שמשברי נפש האדם מהעבר עדיין מתחוללים ברקע החיים – ”בעבר הקיים” ברגע זה,
מידת כל אדם 19
להתבונן בתפיסה זו כראוי עלינו לתת את הדעת מזווית המוחשית לנו על ידי התבוננות
על העבר במובנו הפשוט ,ולהכיר את אופיו ואת השלכותיו על ההווה.
האפיון הבסיסי של מצב הצבירה בעולם התהו מתואר כ”אורות מרובים” אך ”בכלים
מועטים” – וכך אכן משתקף היטב מצב זה בתקופת ילדותו של האדם )ראה למשל
מאמרי אדה”ז עניינים ,ח”א עמ’ רסו( .חווית הקיום של ילד מלאה ב’אורות’ – חיות
וחיוניות הבאות לידי ביטוי בדחפים ורצונות עזים ,יחד עם חלומות בעלי מעוף וחשק
עז להגשימם .אלא שבד בבד עם אותם גילויי כחות ,החיות והרצון המאפיינים את גיל
הנעורים ,הרי שהכלים להכילם צרים וחד ממדיים .ילד קטן שחפץ במשחק מסוים אמנם
מבטא את רצונו בתוקף גדול ,אך כל עוצמתו מתועלת ברגע זה לציור חד ממדי –
המשחק הזה ותו לא .אין בו כל רוחב או גמישות במושא שאיפתו .כאשר ציור צר
ונוקשה אמור לכלכל אורות מרובים הרי שמצב זה הינו שברירי בעצם מהותו .לפיכך,
כל התנגשות של עוצמת התשוקה על קיר המציאות הפושרת עלול להיגמר במשבר
חריף .לענייננו ,המושג ’כלים’ אלו הם הציורים והתרחישים אליהם האדם מנתב את
האורות המאירים בו.
שבירת הכלים בנפש
אם כן ,המושג ’שבירת הכלים’ יתפרש כהתנפצות התרחיש – אותו ציור צר ונוקשה
אליו נותבו כל האורות הרבים שהתגלו בנפש.
נער הבוחר לנתב את חייו בדרך מסוימת מאוד ,למשל מתוך רצון עז להתקבל ללימודים
במקום מסוים ,שם למדו הוריו ואחיו וכו’ ,ומדמה לעצמו כי זו האופציה היחידה וכי רק
שם יהיה מסוגל ללמוד ולממש את שאיפותיו .אותו נער אפילו לא מנסה לבדוק מגוון
מקומות או לבחון אפשרות למקצוע אחר ...כעת ְנ ַדמה מה יקרה באם ישתבש התרחיש,
אותו נער לא יתקבל למקום הלימודים המיוחל והציור שליווה אותו ישבר באחת .ניתן
לשער כי ככל שהשקיע יותר מתעצומות נפשו ו’שם את עצמו’ על העניין – כך כל
אותם אורות חזקים שהתגלו אצלו ייעלמו .בלשון הקבלה’ :יסתלקו לשורשן’ .הנער
יאבד באחת את כל החשק – החיות והמוטיבציה – שליוו את חייו ,והוא ימצא את
עצמו כ’מת’ – מחוסר מוטיבציה ומיואש .מבחור למדן ופעלתן ייהפך פתאום לאחד
שלא מוצא חשק לקום מהמיטה.
______________
כך בעולם התהו ’הקדום’ הכוונה היא למאורע המתרחש ברקע של חווית הקיום של העולם הזה ,ולא למאורע
חד־פעמי שהתחולל בעבר הכרונולוגי בלבד .כשם שחווית האדם בהווה הינה מקבץ של משברי העבר הדורשים
שיקום ,כך העולם שלנו הוא ראשית תיקון שברי עולם התהו המתנפץ ברקע ההווה ,וד”ל .אף המשל מילדות
מכוון בעומקו לא לעבר הכרונולוגי של האדם ,כי אם לעבר הקיים בהווה ,והוא משל מכוון לעולם התוהו
הקדום.
מידת כל אדם 20
באם נדייק יותר נבחין כי לא התרחיש החיצוני לבדו הוא שמתנפץ ,אלא הדימוי העצמי
הכולל של האדם השזור בתוך תרחישי חייו .במצב ’תוהי’ מתעל האדם את כל חיות
נפשו לתדמית עצמית חד־ממדית וצרה ,שבאה לידי ביטוי בשאיפות צרות ונוקשות לא
פחות .לענייננו ,שבירת הכלים היא אותה חווית ’התפקחות’ צורבת הנחווית במעבר
בין קצה לקצה בנפש האדם .כאשר כל קוטב נחווה כמנותק ממכלול קצוות האישיות
והאדם ממהר להזדהות עם כל הווה מזדמן ,אזי מתנפץ הדימוי הקודם ומת יחד עם
תנודות החיים” .יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג” )תהילים קז ,כו(.
עולם התיקון
לעומת זאת ,בעולם התיקון – השיקום הראשון ממשבר עולם התהו – אנו מוצאים
נטייה לקוטב השני בדמות אורות מועטים וכלים רבים .נמשיך עם דוגמת הנער :בהנחה
שאותו בחור ישתקם מהמשבר ,הוא ימצא את עצמו בעמידה נפשית הפכית באופן יחסי
מהאופן שהביא אותו לשבירה .כאשר נשאל אותו לאן ירצה לפנות כעת ומה ילמד
עכשיו נוכל לשמוע צלילים אחרים ,כמו” :לא יודע ...יש הרבה אפשרויות טובות ,והרבה
מקומות טובים” .תשובה כזו מבטאת ציור משתקם ובעל גמישות רבה ]’כלים רחבים’[,
אך מאידך החשק וה’אורות’ עמומים באופן יחסי .מצב נפשי זה חסר את הנכונות
להליכה בהתמסרות חזקה ]’אורות מועטים’[ ,ומאופיין בעיקר ברוחב וגמישות הציור
]כלים מרובים[.
זו משמעות הביטוי ’עולם התיקון’ בקבלה ,הנסוב על עולמנו אנו .אין הוא בא לתאר
מצב נתון ולהגדיר את העולם כמתוקן ,אלא להציב מגמה שהעולם בר קיבול אליה –
את העולם ניתן לתקן .על אף היותו חסר תעצומות ואפרורי ,עם זאת הוא יציב ,ומשם
כך דווקא הוא בר תקנה.
דא עקא ,שאת ’האורות המרובים’ של עולם התוהו מפסידים על הדרך .לכן ללא עבודה
מתמדת עלול הפוטנציאל הגלום ביציבותו של עולם התיקון להיות לרועץ .טבעו
הראשון של עולם התיקון הוא־הוא תהליך ההזדקנות המתואר לעיל ,כדוגמת תוצאת
ניסיונות השיקום הראשוניים של משברי האדם .עם הצטברות הניסיון וההתקדמות
במעגל החיים החוזר על עצמו ,משאיפה למשבר ואכזבה וחוזר חלילה ,מפתח האדם
מנגנוני הגנה בנוסח תודעה אפרורית ופשרנית .בכדי שלא ’להישבר’ בכל פעם מחדש
מידת כל אדם 21
נוטה האדם להרחיב את ’הכלים’ ובד בבד לאבד את ’האורות’ .כך הולך האדם ומזדקן
עד שנכבה כלילד...
נשיאת הפכי הבינוני
לפיכך ,דרך התיקון המוצעת על ידי זיהוי קו אמצעי מאובחן – כדוגמת דמות הבינוני
– אינה בחירה בזקנה מתפשרת ,אלא בהתבגרות מתוקנת בעלת גדלות מוחין אמיתית,
כזו המסוגלת לתעל מחדש את החיוניות הראשונית והלא־יציבה של החיים לתוך כלים
רחבים וגמישים .דבר זה תלוי ביכולתו של האדם לאמץ לעצמו דימוי הנושא בקרבו הן
את שיאי ההתעלות והן את עומק הקלקולים של נפשו ,כמרכיבים מובנים ובהירים של
אישיות אחת מוגדרת .נשיאת האדם את הפכיו מאפשרת עמידה יציבה ואיתנה ,מבלי
שתנועות החיים יפתיעו אותה בכל פעם מחדש ,ויחד עם זאת מייתרת את הצורך
התמידי להסתייגות מעוצמות האדם החבויות בקרבו או להתכחשות לתהומות נפשו.
בדרך זו ,במקום להיטלטל בין דמיון של צדיק גדול להתפקחות כואבת שאינו אלא רשע
גמור ,על האדם לשאוף להזדהות עם הגדרה עצמית של אישיות אחת ,הנושאת בתוכה
את שני הקצוות המרכיבים אותה .במלים אחרות :גם ברגעי ההתעלות אינך צדיק,
ולאידך – נפילותיך אינן מצביעות על היותך רשע ,אתה מזוהה כ’בינוני’.
במילים פשוטות – אצל הבינוני ,רגעי ההתעלות הנפשית ,כבשעת התפילה וכדומה,
אינם סותרים את הכרת מקומו .את הציווי ”היה בעיניך כרשע” מקיים הבינוני בהכרת
מקומו האמיתי והודאה שאין בהתעלותו זאת אלא סיוע מה’ ”העומד לימין אביון”,
בעוד האדם מצד עצמו – גופו ונפשו הבהמית – נותר עומד בשיקוצו .מאידך ,גם הנפילה
לקטנות האופיינית לבינוני אינה מפתיעה או מזעזעת אותו במובן השלילי ,היות והוא
מכיר כי אכן מצד טבעו הינו מסוגל להידרדר לכל דבר רע.
אורות דתוהו בכלים דתיקון
אם כן ,כל תהליך תיקון נפשי מחייב אותנו זיהוי של אותו אמצע מוגדר ובניית ציר
האישיות סביבוה .זוהי העצה היסודית והבסיסית ביותר בספר התניא .אצל חסידים
______________
ד .וכפתגם הידוע מאדמו”ר הצמח צדק על שלשה שאינו מחבבם ,מהם ”חסיד זקן” ו”חייל זקן” ,משום שחסיד צריך
להישאר תמיד צעיר ]אך בד בבד לא להישאר בקטנות של חייל פשוט בלבד ודוק[.
ה .זיהוי נקודת האמצע בדמות הבינוני הוא זיהוי ”הניצוץ” ,נקודת האין ,שבכל דבר .במילים אחרות :זהו זיהוי
החוסר שבכל דבר ותשוקתו לשורשו .תפיסת נקודת העצבות והחוסר שבכל דבר כאמצע היינו זיהוי נקודת
האין ,דרכה יכול להיות האדם ”פושט צורה ולובש צורה” ,וכפי שמתבאר בתורת הבעל שם טוב על הפיכת
הצרה ל ֹצהר )ראה כתש”ט מא( .כפי שיתבאר בהמשך המאמרים ,נקודת האין היא ’כח המתאווה’ ,החלק הניתן
לבירור של הנפש הבהמית.
מידת כל אדם 22
מקובל לומר כי תמציתו של ספר התניא מתנקזת למשפט אחד” :אל תהיה רמאי”.
זיהוי הנקודה ובניית ציר האישיות סביבו מאפשרות לאדם להגמל מהרמאות העצמית
שביסוד כל משבריו ולהעמיד עצמו בצורה מאוזנת ומתוקנת ,פנים בפניםו ,הן מול ה’
אלוקיו והן מול מציאותו האישית.
זהות עצמית זו היא הכלים הרחבים המאפיינים את עולם התיקון ,המסוגלים לשאת
ולהכיל בתוכם את האורות המרובים של עולם התהוז ,והוא עיקר המכוון בדרך העבודה
של התניא .מתוך הזדהות חזקה עם דמות הבינוני יכול האדם לתעל את שיאי
ההתעלות :שוב הם אינם מוליכים אותו שולל לחשוב שהנה הוא נפטר מיצרו הרע
ונעשה צדיק ,אלא ממלאים אותו שמחה והכרת הטוב לה’ המחיה אותו .ומאידך ,נפילתו
לעיסוק מדוכדך בישותו אינה מזעזעת אותו בתגלית מפתיעה שכבר אינו מי שחשב
שהוא ,אלא מתקבלת בשוויון נפש מפוקח מתוך הכרה במקומו האמיתי ומאפשרת לו
לתת דעתו באופן כנה לשוב בתשובה ”לה’ אשר חטא לו” )תניא פכ”ו( ולהפוך את
הנפילה להשתוקקות מלאת אמונה לישועת ה’.
אם כן ,האיזון ויכולת נשיאת קוטבי האישיות מונעים משברים מיותרים ומאפשרים
ויתור על הפשרנות האפרורית המתלווה אליהם .אך מעבר לכך ,מתוך זיהוי והזדהות
עם נקודת הבינוני המאזנת את כללות הנפש מסוגל האדם אף להעצים את עוצמות
אישיותו .דרך החסידות לא רק שאינה בשאיפה לייצר מיצוע מתפשר אלא מכוונת
להיפך המוחלטח .בדרכו של אדמו”ר הזקן ,ככל שזהות האדם מיוצבת היטב בשכנוע
פנימי עמוק עם היותו ]הלוואי[ בינוני ,רצוי שיפרוץ וירחיב את גבולות אישיותו ,הן
בהתעלות אין־סופית ואף בירידה לתיקון תהומות הנפש .בחסידות מבואר כי נשיאת
הפכים אמיתית אינה פשרה אלא ממוצע אמיתי ,כזה שאף גבוה בשרשו משני הקצוות
אותם הוא נושא .כזה הוא הבינוני של התניא .הוא אינו מיזוג מפשר בין קטבים ,אלא
נושא בקרבו את דמות הצדיק והרשע בו זמנית ,וככזה אף עולה על גביהם.
הבינוני – מדת כל אדם
העולה מהאמור ,שעל כל אדם באשר הוא לשאוף לזהות את כלל מנעד אישיותו כקצוות
של ממוצע הנושא את כולם ,וממילא לראות את עצמו כבינוני ,והלוואי ויישאר כך כל
______________
ו .ע”פ לשון ספר הזהר אודות תקונו של עולם התהו” :עד דלא הוי ַמ ְת ְק ָלא לא הוו משגיחין ַא ִפּין ְבּ ַא ִפּין” )ספרא
דצניעותא בתחילתו ,הובא בכמה דוכתי בדא”ח(.
ז .אודות האתגר של ”אורות דתהו בכלים דתקון” ראה זעקת הרבי בשיחת כח ניסן תשנ”א.
ח .לאפוקי מגישת האדם בטבעו הראשון כנ”ל ]גישה זו היא גם העומדת בבסיס ההבנה הראשונית שלו במושג
בינוני כפי שמביא בפרק א’ – הא דאמרי’ בעלמא דמחצ’ על מחצה מקרי בינוני ודוק’[ ,הרי שדווקא בדרכו של
אדה”ז ניתן למצוא מזור אמיתי למכלול הנפש ,וכדבריו בהקדמת הספר” :בהם ימצא מרגוע לנפשו”.
מידת כל אדם 23
ימיו .כל מחשבה דו־קוטבית של האדם אודות עצמו ,בין כרשע ובין כצדיק ,היא
הסתכלות צרה ובעלת אופי ’תוהי’ מעצם מהותהט .גם הצדיק הגדול ביותר מוכרח
לראות את עצמו כבינוני ,כלשון השבועה ”אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה,
היה בעיניך כרשע” ,וכפי שלמדונו גדולי כל הדורותי .ללא ראיה זו עלולה כל אישיותו,
מוארת ככל שתהיה ,להיות מטה ליפול.
כפי שביארנו ,אבחון הבינוני ועבודה מתמדת לייצר הזדהות עם תדמית זו מאפשר לא
רק לשאת את קצוות הנפש ,מבלי להזדקק לצנן ולהקטין אותם ,אלא אדרבא אף לשאוף
להגדילם .מהצטמצמות ושמירה על יציבות מדומה ,האדם בא לעסוק בהרחבת קצוות
אישיותו ב”עומק רום” לעבר הצדיק שבו ו”בעומק תחת” בתיקון ממד הרשע ותהומות
השפל שבנפשו.
______________
ט .הגדרת האדם בשניות של ”צווי דינים” )בלשון הלומדות( – או צדיק או רשע – הינה הסתכלות צרה ,והיא על
דרך הכלים המועטים־צרים של עולם התהו ”דמיתו” .לעומת זאת ,כאשר ישנה נקודת אמצע נעשה הצר ציבו”ר
שלם בתוך נפש האדם ”ואין מיתה בציבור” )הוריות ו ,א ועיין תמורה טו ,ב( לעולם ,והוא על דרך התאחדות
עם כל נשמות ישראל לפני כל הגשה לעבודת ה’ .בנוסף ,עבודה זו שייכת במיוחד לארץ ישראל בה מתגלה
אמיתת הטבע היהודי )’א יידישע נטור’( בכל הדרו ,וכידוע שרק בארץ ישראל קיים דין ציבור וד”ל.
י .כפי שקיים רבה בעצמו ,ראה תניא פרק יד .וראה ’רמח אותיות’ אות קפז.
הסוגיא הראשונה במסכת בבא מציעא
א
על דרך חלוקת הסוגיות
סוגיא היא היחידה הקטנה שנלמדת .מעבר לצירוף אותיות למילים ומילים למשפטים,
מצטרפים המשפטים ליחידת לימוד – סוגיא .ניתן להתייחס לסוגיא כאל נושא הנלמד
במקומות שונים ,והגדרת סוגיא יכולה גם להיעשות באופן טכני או בסברא ,אך ההצעה
להלן מגדירה את הסוגיא על פי הנושא שלה ,והאופן בו היא כתובה וערוכה.
ההצעה היא כזו :סוגיא תלמודית כוללת בתוכה שלושה חלקים ,הראשון והשלישי
יכולים להיקרא ברצף ,והשני עומד במרכז הסוגיא ועוסק בנושא משיק לסוגיא אך לא
בדברי המשנה עצמם .ראשית ,הצגתי את דברי הגמרא בלשוני ,והצעתי את החידוש
שבדרך זו של העריכה .כמובן ,הצעת ההבנה איננה כתובה בפירוש בגמרא ,ויכול כל
אחד להעניק משמעות לפי הבנתו את הסוגיא.
חלקה הראשון של הסוגיא עומד מול חלקה השלישי ,וניתן להבינם יותר טוב אם
מקבילים את החלקים זה לזה ]בכל אחד מהחלקים יש שני שלבים[ .הקבלת החלקים
זה לזה יכולה להיות דרך שמות האמוראים או דרך תוכן הדברים .מרכז הסוגיא כולל
שלושה שלבים ,היוצרים רצף אחד ,והתבוננות בנושא זה מובילה להסתכלות מחודשת
על הסוגיא כולה .בסך הכל יש שבעה שלבים בכל סוגיא ]2־3־ ,[2ומתאים לקרוא לדרך
הבנה זו של העריכה ,שכוללת שבעה שלבים – ”פני המנורה”.
יש להצעה זו השלכות על לימוד בקיאות ועל לימוד עיון ,ומי שמרגיל את עצמו בלימוד
בשיטה זו יכול להבין באופן עמוק יותר את המשמעות של הגמרא ,ויכול לזכור טוב
יותר את השלבים השונים ,ומתוך כך ניתן להגיע גם לידיעת הש”ס כולו .כאשר שמים
לב שהסוגיות בנויות כך ,ניתן להבחין בקלות בשלשת השלבים שבמרכז הסוגיא,
ובתקבולת בין החלק הראשון לחלק השלישי.
______________
מאת הרב שאול יונתן וינגורט.
הסוגיא הראשונה במסכת בבא מציעא 25
האם זה נכון בכל הש”ס? נראה שכן ,זו היתה דרך העריכה של הגמרא ,וממילא זהו
האופן בו ערוכה הגמרא כולה .בדרך כלל לא מחלקים כך את הסוגיות ,ולכן לא שמים
לב לזה ,אך כאשר מחלקים כך את הסוגיות – מבינים שזוהי דרך העריכה ,וגם דרך
העריכה ניתן ללמוד הרבה מאוד .כאן נעסוק בסוגיא הראשונה ממסכת בבא מציעא.
הכרעה בספיקות
המשנה הפותחת את מסכת בבא מציעא היא:
שנים אוחזין בטלית ,זה אומר :אני מצאתיה ,וזה אומר :אני מצאתיה .זה אומר :כולה
שלי ,וזה אומר :כולה שלי .זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ,וזה ישבע שאין לו בה
פחות מחציה ,ויחלוקו.
החלק הראשון בסוגית הגמרא ]1־ .2ב ,א :למה לי – ג ,א :מבעל הבית[ הוא על המקרים
בהם מדובר במשנתנו ועל הפסק יחלוקו בשבועה .מרכז הסוגיא ]3־4־ .5תני רבי חייא
– ה ,ב :ולא לו[ על שבועה בתביעת ממון .החלק השלישי בסוגיא ]6־ .7זה ישבע – ח,
א :נמי לחבריה[ הוא על השבועה במשנתנו.
החלק הראשון פותח בשאלה מדוע נאמר במשנה גם ”זה אומר אני מצאתיה וזה אומר
אני מצאתיה” ,וגם ”זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי”? בתחילה משיבה הגמרא
שזהו באמת מקרה אחד ,והמשנה מלמדת אותנו שראיה בלבד איננה קונה .ואולם ,רב
פפא או רב שימי בר אשי או סתם הגמרא מפרשים ,שמדובר במשנה גם על מציאה וגם
על מקח וממכר ,וצריך לומר את שני הדברים.
לאחר מכן באו שלושה תנאים ,שמשנתנו פוסקת שיחלקו בשבועה בניגוד לדרך
הכרעתם בספיקות .בתחילה הגמרא אומרת שהמשנה כלל אינה סוברת כמותם ,ולבסוף
היא מכריעה שהמשנה יכולה להיות גם לפי דעתם) .א( בן ננס אמר במקרה של חנוני
על פנקסו :כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא ,ואילו במשנתנו שני הצדדים נשבעים!
ודוחה הגמרא ,שייתכן במקרה של משנתנו ששניהם הגביהו ביחד את המציאה) .ב(
סומכוס אמר :ממון המוטל בספק – חולקין בלא שבועה ,ואילו במשנתנו נשבעים!
ודוחה הגמרא ,שייתכן שסומכוס אמר את דבריו דווקא כאשר כל צד טוען שמא ,אך
כאשר כל צד טוען ברי צריך להישבע ,או שהוא אמר את דינו היכן שיש דררא דממונא,
או שהשבועה במשנתנו היא מדרבנן) .ג( רבי יוסי אמר על שנים שהפקידו אצל אחד:
אם כן מה הפסיד רמאי? אלא ,הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ,ואילו במשנתנו חולקים
את הטלית .ודוחה הגמרא ,שבמשנתנו אין בוודאות רמאי.
הסוגיא הראשונה במסכת בבא מציעא 26
במרכז הסוגיא באו שתי מימרות של רבי חייא על הלוואה ,ומצביעים על הזיקה בין
המימרות לבין משנתנו .הראשונה ,אם אחד אומר לחבירו :מנה לי בידך ,והלה אומר:
אין לך בידי כלום .והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז – נותן לו חמשים זוז,
וישבע על השאר ,שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ,מקל וחומר .וזהו ששנינו
במשנתנו :שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו’ .והרי כאן ,כיוון שהוא אוחז
בטלית – אנו עדים שמה שכל אחד מהם תופס הריהו שלו ,ושנינו :ישבע! אמנם ,הגמרא
דוחה את הראיה מהמשנה ,שכן למלוה יש עדים ,וללווה אין עדים ,ואילו במשנתנו כשם
שאנו עדים לאחד כך אנו עדים לחבירו.
לפיכך ,מציעה הגמרא שההוכחה ממשנתנו היא על מימרא אחרת של רבי חייא :מנה
לי בידך ,והלה אומר :אין לך בידי אלא חמישים זוז ,והילך – חייב .מהו הטעם? הילך
הוא גם כמודה מקצת הטענה ,וכאן במשנתנו ,כיוון שהוא תופס הרי זה כמו הילך ,ושנינו:
ישבע .רב ששת חולק וסובר שהילך פטור .מהו הטעם? כיוון שהחייב אמר לו הילך,
הזוזים שהוא מודה בהם – כאילו אוחז בהם המלווה ,ובחמשים הנוספים – הרי איננו
מודה ,הלכך אין כאן הודאת מקצת הטענה .לשיטת רב ששת ,משנתנו היא תקנת
חכמים ,ואין ללמוד ממנה.
ומספרת הגמרא ,שהיה רועה שמסרו לו כל יום חיות בעדים ,ויום אחד מסרו לו בלא
עדים ,לסוף אמר להם :לא היו דברים מעולם .ואולם ,באו עדים והעידו שהוא עצמו
אכל שתים מהבהמות .אמר רבי זירא :אם הדין הוא כרבי חייא הראשון – הריהו נשבע
על השאר .ומסיקה הגמרא ,שהכוונה היא לכך שהעומד כנגדו נשבע ,כיוון שהוא פסול
לשבועה.
החלק השלישי בסוגיא הוא על פסק המשנה :זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ,וזה
ישבע שאין לו בה פחות מחציה ,ואמר רב הונא ,השבועה היא לאחר שהוא אומר כולה
שלי ,ולדבריכם – שבועה שיש לי בה ,ואין לי בה פחות מחציה .ושבועה זו למה? אמר
רבי יוחנן :שבועה זו תקנת חכמים היא ,שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו
של חבירו ,ואומר שלי הוא .ומוכיחה הגמרא ,שלא אומרים שמתוך שהוא חשוד על
ממון ,הריהו חשוד גם על שבועה .שאל רבי זירא :תקפה אחד בפנינו מהו? ומוכיח רב
נחמן מכך שאם הטלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהם הרי היא שלו .מה הדין אם
הקדישה בלא תקפה? ולמדו מדברי רב נחמן :כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין,
הקדישו – אינו קדוש ,ומשמע שאם יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש.
שנה רב תחליפא בר מערבא לפני רבי אבהו :שנים אדוקים בטלית – זה נוטל עד מקום
שידו מגעת ,וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ,והשאר חולקין בשוה ,והצביע רבי אבהו על
כך שהחלוקה היא בשבועה ,ומשנתנו שלא כתוב בה שכך עושים את החלוקה עוסקת
הסוגיא הראשונה במסכת בבא מציעא 27
בשנים שאוחזים בשולי הטלית .מה הדין בשטר ,שהמלוה אומר :שלי הוא ,ונפל ממני,
ומצאתיו .ולוה אמר :שלך הוא ,ופרעתיו לך? רבי פסק שיתקיים השטר בחותמיו ,רבי
שמעון בן גמליאל אומר :יחלוקו .אמר רבי אלעזר :מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס
ושניהם בתורף ,אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף – זה נוטל טופס וזה נוטל
תורף ,ורבי יוחנן אמר :לעולם חולקין .ואמר רב אחא מדפתי לרבינא ,שלפי שיטת רבי
אלעזר ,הלווה נוטל את דמי חצי השטר ,ולא את חצי ממה שכתוב בו ,ורבא אמר לך
המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו ,וכאן מתוך שהוא זוכה לעצמו – זוכה גם
לחבירו.
מה מוסיף לנו מרכז הסוגיא? כאשר קוראים את המשנה ניתן לטעות ולחשוב שזהו דין
מיוחד בטלית ,אך הגמרא מוכיחה שזוהי הכרעה בספיקות ,וניתן לדמות את דברי
משנתנו גם להלוואה או לחובות שיש לאדם ,ולשבועה של הרועה שמקבל בהמות,
וכשם שבמשנתנו חולקים בשבועה ,כך הדין גם כאשר מלווה את כספו לאחרים.
בעניין דרישת טעמא דקרא
לגבי מצוות המלך ,כתוב בתורה )דברים יז ,יז(” :לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו”.
ובמשנה סנהדרין בפרק שני )כא ,א(” :לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה .רבי יהודה
אומר :מרבה הוא לו ,ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו .ר’ שמעון אומר :אפי’ אחת
מסירה את ליבו – הרי זה לא ישאנה .אם כן ,למה נאמר’ :לא ירבה לו נשים’? דאפי’
כאביגיל” .ובגמ’ )שם(” :בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ,ושאני הכא דמפרש
טעמא דקרא :מה טעם ’לא ירבה לו נשים’? משום ד’לא יסור לבבו’ .ור’ שמעון אמר לך,
מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא ,א”כ לכתוב קרא ’לא ירבה לו נשים’ ולישתוק .ואנא
אמינא :מה טעם ’לא ירבה’? משום ד’לא יסור’’ .לא יסור’ למה לי? אפילו אחת ומסירה
את לבו – הרי זו לא ישאנה .אלא מה אני מקיים ’לא ירבה’? דאפילו כאביגיל”.
הסיבה שלא דורשים טעמא דקרא
נחלקו הראשונים האם ר”י ור”ש מסבירים את דעת ת”ק בלבד ,או שהם חולקים עליו
ות”ק הוא דעה שלישית:
דעת בעלי התוס’ היא כצד הראשון ,שר”י ור”ש רק מסבירים את ת”קא.
אך היד רמ”ה סובר כצד השני ,שת”ק הוא דעה שלישית .וכך כתב:
והכי פירושא דמתני' :לא ירבה לו נשים ,בין מוחזקות בכשרות כאביגיל בין
שאינן מוחזקות ,אלא שמונה עשרה ר' יהודה אומר :מרבה הוא לו ,יותר
משמונה עשרה ,ובלבד שיהיו מוחזקות בכשרות כדי שלא יהו מסירות את
ליבו ,שלא אסרה תורה להרבות אלא בנשים שאינן מוחזקות בכשרות ,ולא
ברשעות ,שלפי רובן יסירו את ליבו .ר' שמעון אומר :אפי' אחת ומסירה את
______________
מאת הרב יוסף חיים פרל.
א .כן כתבו בעירובין מח ,א ,ד”ה ”ר’ יהודה”; פסחים פג ,א ,ד”ה ”ר”ש”; שם קטז ,ב ,ד”ה ”וחותם”; מו”ק כד ,א ,ד”ה
”וחכמים” .וכ”ה בתוס’ רא”ש אצלנו .וכן משמע מרש”י בקידושין )סח ,ב ,ד”ה ”דדריש טעמא דקרא”( משום שהוא
מזכיר שם רק את דעת חכמים ודעת ר’ שמעון ולא את דעת ר’ יהודה.
בעניין דרישת טעמא דקרא 29
ליבו ,כלומר שאינה מוחזקת בכשרות ויש לחוש שמא תסיר את ליבו ,הרי זה
לא ישאנה ,דהא כתיב 'לא יסור לבבו' – לא יעשה דבר שגורם להסיר את ליבו.
א”כ מה ת”ל 'לא ירבה לו נשים'? אפי' כאביגיל ,דכי כתיב 'לא ירבה לו' לאו
מטעמא ד'לא יסור את ליבו' כתיב ,אלא גזה”כ היא .א”כ ,הכי קאמר רחמנא:
אפי' כשרות – דס”ד דאין מסירות את ליבו – לא ירבה ,שאם הרבה סופן
להסיר את ליבו.
וכן נראה בדעת הר”ןב ובדעת הרמב”םג.
א”כ ,יוצא שלפי בעלי התוס’ – אם הטעם כתוב מפורש בפסוק ,לכ”ע דורשים טעמא
דקרא; ולעומת זאת לפי הרמ”ה ,הרמב”ם והר”ן – ישנה דעה שאפי’ כשהטעם כתוב
מפורש בפסוק לא נדרוש אותו .וצריך להבין :מדוע שלא נדרוש את הטעם במקרה
שאנחנו יודעים אותו בוודאות? ונראה להסביר בדעתם ,שמה שלא דורשים טעמא דקרא
אינו משום אי ידיעתנו אותו ,אלא ,מכיוון שהתורה כתבה את הדין בסתם ולא חילקה
במקרים מסויימים – גם אנו לא נחלק .וכן נראה מדברי הריטב”א ביומא )יומא מב ,ב,
ד”ה ”ר’ שמעון היא דדריש טעמא דקרא”(” :דאילו רבנן ,אע”ג דדרשי טעמא דקרא בכל
דוכתא ,מכל מקום כל היכא דכתב רחמנא שום דין מוחלט – לא מיבטלי מיניה מידי
משום טעמא דקרא ,אלא סבירא להו דלא פליג רחמנא”ד .אמנם נראה שבעלי התוס’
חולקים על כך ,וסוברים שאנו לא דורשים טעמא דקרא רק מפני שהטעם אינו מספיק
ברור לנוה ,ובמקום שהוא ברור לנו אכן נדרוש ,ומשום כך – כאשר הטעם כתוב במפורש
בפסוק ,דורשים אותו.
______________
ב .כך נראה מדבריו בפירושו לרי”ף על קידושין סח ,ב ,אמנם בחידושיו בסנהדרין מביא את ב’ הדעות.
ג .הרמב”ם אומר בפירושו למשנה שאין הלכה לא כר”י ולא כר”ש .משמע שלדעתו הלכה כת”ק ,א”כ ס”ל דיש ג’
דעות.
ד .וכבר מצינו שאומרים ’לא פלוג’ בדאורייתא )ראה ריטב”א גיטין פג ,ב; ר”ה ג ,א; רשב”א ב”ב כט ,א; יש”ש ב”ק
פ”א ס”ס מז; מהרש”ם בדעת תורה הל’ שחיטה סי’ טו אות יז; נחל”ד ב”מ ד ,א .וראה עוד בשד”ח כללים מערכת
הלמ”ד ,סוף כלל צג( .והנה כתב הגר”י ענגיל בספרו ’לקח טוב’ )כלל ח אות יג(” :אין שום סברא והבנה ללא
פלוג זה ,זולת היותו מטעם סייג וגזירה”.
אמנם נראה להטעים הדבר עפמש”כ הנצי”ב בהקדמתו לפירושו על השאילתות )קדמת העמק השלישי ,אות א(:
כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו סכלות לבטל גוף אזהרה )במקרה שלא שייך טעמה(
אחר שכבר יצא מפיו ית”ש אותה האזהרה ,ונבנתה התורה על זה החוק ,והמבטל את החוק מהרס את
הבניין של התורה בכללו; כמו בניין האדם ,שכל אבר יש לו סגולה וטעם לאיזה תכלית הוא נברא ,מכל
מקום אפי' בטל אותו תכלית מאיזה סיבה – אי אפשר להסיר אותו האיבר ממקומו ,דבזה ישחית הגוף
וצורתו ,אחר שכבר נעשה בניין האדם בזה הצורה; כך הוא בניין התורה ,שעל זה נבנה העולם וחוקות
שמיים וארץ ומעתה ,אפי' בהסיר תכלית איזו אזהרה מן הנמנע לבטלה ,וכן כל משפטי התורה שיש
להם טעם ,הפרטים חוקים אלא עיקר הדין נקבע משום אותו טעם ,ואחר אשר כבר גזרה תורה – בדרך
כלל נעשו הפרטים חוקים ,ואין להתחכם ולבטל בסור הטעם.
ה .המשנה אומרת )גיטין מח ,ב( ,שהניזקין גובין דמי ניזקן בעידית מפני תיקון העולם .והסבירה הגמ’ )שם מט ,ב(,
שאף שסוברת המשנה שדין זה הוא מדאורייתא – מ”מ כתבה שהוא מפני תיקון העולם ,משום שהיא לפי ר”ש
בעניין דרישת טעמא דקרא 30
במקרה שהטעם פשוט
איתא בגמ’ )ב”מ צ ,א( לגבי איסור ”לא תחסום שור בדישו” )דברים כה ,ד(:
בעו מיניה מרב ששת :היתה אוכלת ומתרזת ]שאכילת התבואה היתה מזיקה
למעיה[ מהו? משום דמעלי לה הוא ,והא לא מעלי לה ,או דלמא דחזיא
ומצטערא ,והא חזיא ומצטערא ]כלומר ,האם הסיבה שאסרה התורה לחסום
את הבהמה מלאכול היא משום שטוב לבהמה לאכול את התבואה ,וא”כ כאן
כאשר לא טוב לה יהיה מותר; או שמא מה שאסרה התורה לחסום את
הבהמה הוא משום צערה של הבהמה בראותה את האוכל ולא יכולה לאכול
ממנו ,וא”כ גם כאן – אפי' שהאוכל מזיק לה – סוף סוף הרי היא מצטערת,
ואסור יהיה לחסום אותה[? אמר להו רב ששת :תניתוה' ,רבי שמעון בן יוחי
אומר ,מביא כרשינים ותולה לה ,שהכרשינים יפות לה מן הכל' ]מדובר
בברייתא שם במקרה שמעיקר הדין אין איסור לחסום את הבהמה ,כגון
כאשר דשה תבואה של תרומה ומעשר ,אך מפני מראית העין חייבו חכמים
להניח בסל שלה תבואה מאותו המין שהיא דשה ,ע”מ שתוכל לאכול ,ור”ש
שם אומר שאין צורך באותו המין דווקא ,מפני שכל הבעיה לתת לה ממין
אחר היא משום שיש מינים פחות טובים לאכילה מאשר מה שהיא דשה ,אך
מותר לתת לה גם כרשינים ,שזהו האוכל שהכי טוב לבהמה[ .שמע מינה
משום דמעלי לה הוא ,שמע מינה.
וצריך להבין :כיצד הגמ’ כאן פוסקת דין עפ”י טעמא דקרא? תוס’ הרא”ש תירץ,
שבמקרה כזה גם חכמים ידרשו טעמא דקרא מפני שהטעם פשוט ,שהאיסור הוא לטובת
הבהמה .ובמקרה שזה טוב לבהמה ,ודאי שיהיה מותר .ונראה שזהו רק לשיטתם כפי
______________
דדריש טעמא דקרא .וכתבו שם תוס’ )ד”ה ”ור”ש היא”(” :לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא” .כלומר שכאן,
כשלא מוציאים נפק”מ מהטעם ,גם חכמים יודו לר”ש ]ומה שהגמרא אמרה ”ר”ש היא” ,נראה להסביר כמש”כ
החזו”א )סנהדרין סימן כד אות יד ,ד”ה ”ואפשר”(” :קים להו בגמ’ ,דרבנן לא רגילי להזכיר טעמא בעסקם
בהלכה”[ .ועפ”ז נראה לחדד יותר ,שגם לפי רבנן אנו יודעים את טעמא דקרא ,אך הסיבה שלא דורשים היא
משום האפשרות שמא יש עוד טעם .לכן כתבתי למעלה שטעמייהו דרבנן הוא משום שאין הטעם מספיק ברור,
ולא כתבתי שאיננו יודעים אותו ]והריטב”א בכלל לא צריך להגיע לתובנה זו ,כי לשיטתו גם רבנן דורשים
טעמא דקרא )כפי שכתב במפורש( ,אלא שסוברים שלא פליג רחמנא[.
וכן ,בברכות )לג ,ב( תנן” :האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ...משתקין אותו” .ופרש”י” :האומר – בתפילתו” .ודייק
התוי”ט” :דווקא בתפלה ,שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו ,משא”כ דרך דרש או פשט” ,הרי
דס”ל דאפשר שיודעים את הטעם ,אלא שאיננו מוחלט ויש עוד טעמים .ונראה דאזיל לשיטתו ,דס”ל כתוס’ .אך
הרמב”ם בפיה”מ כתב” :משתקים אותו ,מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקב”ה על העוף .ואין הדבר
כך ,שאילו היה מדרך רחמנות – לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל .אבל היא מצוה מקובלת ,אין לה טעם” .דאזיל
לשיטתו ,דס”ל שאנו כן יודעים טעמא דקרא ,אלא שלא פלוג ,ולכן הוצרך לפרש שאין כאן טעם כלל ,אלא גזירה
היא.
ועפ”ז ניתן לבאר מה שבדרשות הגמ’ הרבה פעמים כן נדרש טעמא דקרא ,וכמש”כ הנודע ביהודה )אהע”ז קמא,
תשובה פ אות ח(” :זה לא שייך בפלוגתא דר’ שמעון ורבנן בטעמא דקרא כלל ,שאם תמצא לומר שגם זה מקרי
טעמא דקרא ,אם כן בכל מקום דפריך בש”ס ’מה לדבר פלוני שכן כך וכך’ ,תאמר שזה תלוי בפלוגתא דר’
שמעון ורבנן ,הא ודאי ליתא” .שמפני שידוע לנו לפחות טעם אחד – עכ”פ אפשר עפ”ז לדחות ק”ו או לימוד
מבניין אב .ולפי הריטב”א א”ש יותר ,שהרי סובר שלכ”ע ידעינן טעמא דקרא ,אלא שלרבנן לא דרשינן.
בעניין דרישת טעמא דקרא 31
שהסברנו לעיל – שהסיבה לאי דרישת טעמא דקרא היא רק משום שהטעם לא מספיק
ברור לנו ,ולכן כאן כשהטעם ברור כן נדרוש אותו; אך לשיטת הרמ”ה ,הרמב”ם,
הריטב”א והר”ן – אין לומר כן ,שהרי לשיטתם מה שאין דורשים טעמא דקרא הוא לא
מכיוון שהטעם אינו ברור לנו ,אלא משום שהתורה לא חילקה .וא”כ ,אפי’ כאשר הטעם
ברור לנו – אין סיבה שנדרוש אותו ]שהרי אפי’ במקרה שהטעם מובא במפורש בפסוק
והוא ברור לנו ,חכמים לא דורשים אותו[.
והיה נראה לומר בדעתם ,שאכן הגמ’ כאן היא רק אליבא דר”ש הדורש טעמא דקרא,
שהרי הגמ’ כאן פושטת מדברי ר”שו .וכן נראה שרב ששת פוסק כר”ש ,שהרי מובא בגמ’
)קידושין כ ,ב(” :בעא מיניה רב חיננא מר’ ששת :המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל
לחצאין או אינו נגאל לחצאין? ...א”ל :ממדרשו של ר”ש נשמע שלוה וגואל ,וגואל
לחצאין .”...והקשתה שם הגמ’ על רב ששת מברייתא בה מפורש להיפך ,ותירצה” :לא
קשיא ,הא ר”ש הא רבנן” .ורש”י שם פירש שר”ש הולך לשיטתו שדורש טעמא דקרא.
א”כ ,יוצא שרב ששת סובר כר”שז .אך דוחק גדול לומר כך ,שא”כ לשיטתם צריך לומר
אחד מהשניים :שהלכה כר”שח ,או שהגמרא הזאת לא נפסקה להלכה .ובדעת הרמב”ם
ודאי אין לומר כן ,שהרי מצד אחד הוא פסק דלא כר”ש )בפיה”מ למשנה בסנהדרין( ,ומצד
שני פסק להלכה את הגמ’ בב”מ הנ”ל )הלכות שכירות יג ,ג(.
הגדרת דין עפ”י טעמא דקרא
ואולי אפשר לומר כמש”כ הראבי”ה )תשובה תתקצא(” :פעמים הסברא שקולה במקרא,
כדאמרי’ )כתובות יח ,א( מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ...אפילו למאן
דלא דריש טעמא דקרא כיוון שלא סתם המקרא ובמשמע אין ]כופר[ הכל ,אבל בגד
אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים )ב”מ קטו ,א(” .כלומר ,במקום
שפשט הפסוק לא סותר – אנו דורשים טעמא דקרא .כמובן שלשיטת התוס’ אין לומר
כן ,שהרי הסיבה שלא דורשים טעמא דקרא היא משום שאינו ברור לנו ,ואין זה משנה
אם פשט הפסוק סותר אותו או שלא ]ואכן ,התוס’ בכתובות שם – לגבי שבועת מודה
______________
ו .ולא ס”ל כתוס’ כאן ,שכתבו” :ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא ,משום דמעלי” .ותוס’ אכן אזלו לשיטתם.
וכן נראה גם ממה שאמר רב ששת )סנהדרין נה ,ב( ,שגם בהמה הנרבעת לגוי נהרגת ]כפי שכתוב בתורה לגבי ז.
בהמה הנרבעת לישראל[ ,משום שהטעם שהתורה אמרה שבהמה הנרבעת לישראל נהרגת הוא משום תקלה,
השייכת גם בגוי .ועיין בספר ’פאר הלכה’ )להרב פרץ אויערבך זצ”ל ,מחכמי גליציא לפני כ־ 300שנה( ,שם כותב
שהרמב”ם באמת פסק )הלכות מלכים ט ,ו( שאינה נהרגת ,נגד פשיטת רב ששת ,משום שלא דורשים טעמא
דקרא.
ח .וכמש”כ בשדי חמד )כללים ,מערכת ט סוף כלל טו ,ד”ה ”וזאת להודיע”(:
ראיתי בכמה ספרים שתופסים לעיקר ,דקיימא לן כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ,ולא אסתעייא מילתא
לרשום מי ומי הסוברים כן ,אבל ברור אצלי שראיתי כן ,ולכן אין לתמוה על איזה מחבר אם יסבור הכי.
בעניין דרישת טעמא דקרא 32
במקצת – מסבירים אחרת מהראבי”ה[; אך לשיטת הריטב”א וסייעתו מובן ,שהרי
אנחנו יודעים את טעמא דקרא ,ומה שאיננו דורשים אותו הוא רק משום שהתורה לא
חילקה ויכול להשתמע שמדובר בכל עניין ,אך במקום שלא משמע בכל עניין אין שום
בעיה לפרש את הפסוק ולהגדיר את הדין ע”פ הטעם .ונראה שלזה כיוון בשו”ת משיב
דברט )סימן עד( שכתב” :שהא ודאי אי אפשר לומר דהתורה אסרה לחסום ,אפי’ היכא
שהאכילה מזיק לה’ ,דרכיה דרכי נועם’ כתיב ,וא”כ בע”כ צריך למעט”י.יא
טעמא דקרא לחומרא
החת”ס כתב )מובא בשד”ח כללים ט( ,שלחומרא דרשי’ טעמא דקרא .ונראה שבזה מוסבר
מה שהגמ’ בתחילת פרק שני דשבת לומדת מכיסוי הדם שלא יהו מצוות בזויות עליו,
וכן מה שהגמ’ לומדת שצער בע”ח הוא מדאורייתא )וכמש”כ רש”י בשבת קכח ,ב ,ד”ה
”צער בעלי חיים”( .ויש לדון איך מסתדר לפי כל אחת מהשיטות שאמרנו ,ואשמח לשמוע
דעת הקוראים.
______________
ט .לר’ יעקב חיים פליישמאן ,תלמידו של בעל שו”ת ’יהודה יעלה’ ,אב”ד במדינת הגר.
י .כעי”ז כתב הרב אשר וייס שליט”א )מנחת אשר פסחים סימן מט( ,ובזה הסביר גמרא בנדרים )עג ,ב( .אך יעויין
בתוס’ בנידה )מו ,ב ,ד”ה ”כדרב”( שמפרש שם גמ’ זו דלא כמנחת אשר הנ”ל .ולפי מה שנתבאר כאן מובן ,שהרי
באמת הסבר זה נכון רק אליבא דהריטב”א וסייעתו ,אך תוס’ חולקים עליהם בזה.
יא .ועפ”י דברינו יובנו דברי הריטב”א בקידושין )נו ,ב ,ד”ה ”גמ’ ערלה מנ”ל”( ,שכתב שאי אפשר לומר ששור בן
פקועה הנסקל יהיה מותר באכילה ]גם ללא הלימוד שאפילו ”אם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה”[,
משום ”דהא וודאי ,כי אמר רחמנא ’סקול יסקל השור’ לאו משום קנסא דשור ,אלא משום קנסא דבעלים נמי,
הלכך ע”כ אסירה באכילה לעולם ,ואפילו בבן פקועה ,דאי לאו – מאי קנסא איכא לבעלים ,אלא ודאי שלכך
אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ,ואפילו בבן פקועה שאינו טעון שחיטה” .שבפשטות ,דבריו מאוד
תמוהים ,היכי דרשי’ טעמא דקרא ,אך עפ”י דברינו יובן היטב ,שדורשים כאן רק ע”מ להגיד מה הפשט בפסוק,
ולא בשביל להוציא או לחסר דין מהטעם ]יש להעיר ,שהריטב”א כתב זאת בשם רבו של רבו ,שכידוע זהו
הרמב”ן רבו של הרא”ה ,והרמב”ן הרי כתב בפירושו לתורה )בראשית ט ,ה(” :ואך דמכם לנפשותכם אדרוש מיד
כל חיה אדרשנו” – ”תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם ,להיות עונש בדבר ואין בחיה
דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף ,כי גזרת
מלך היא .וזה טעם ’סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו’ ,ואיננו להעניש את בעליו בממון ,כי אפילו שור
המדבר חייב מיתה )ב”ק מד ,ב(” .וכבר הקשה כן בהערות של מה”ק ,ואין לתרץ שהרמב”ן עצמו הסתפק בדבר
שם ,חדא משום שנראה שמה שהסתפק הוא אם זו כוונת הפסוק ”מיד כל חיה” ,אך לא אם זהו טעם דין סקילת
השור .ועוד ,אפילו לא יהא אלא ספק – מ”מ רואים שלא פשוט לן טעמא דקרא .ונראה שלכן דקדק הריטב”א
וכתב” :משום קנסא דבעלים נמי” ,שאמנם זהו אינו הטעם היחיד ,ויש גם טעם של עונש לבעלים ,אך מספיק
שגם זהו אחד מהטעמים כדי לומר פשט בפסוק[ .ובאמת התו”ר שם תירץ אחרת מהריטב”א ,ונראה דאזלו
לשיטתייהו.
בעניין מיגו לפטור מן השבועה ומיגו דהעזה
א .קושיות התוס’ על שבועת מודה במקצת
פשטות התוס’ ד”ה ”מפני מה אמרה תורה”א שקושיית רבה אינה על עיקר טעם שבועת
מודה במקצת – שהוא מובן וברור שטענת התובע בו חזקה יותר )וכ”כ בתוד”ה הצד שווה
שבהן ד ,א( ,ועוד שלא דרשינן טעמא דקרא )עי’ מרדכי( – רק קושיית רבה על הסתירה
לדין מיגו ,ועל כן הקשה רבה או שנאמר מדוע אין כאן לדין מיגו או שנלמד מכאן שאין
לדין מיגו.
אך יש להעיר ,שפירוש זה אינו מחוור בפשטות לשון הגמ’ ’מפני מה אמרה תורה מודה
במקצת הטענה ישבע’ ,שמורה על קושיא בעיקר הדין.
ועוד שאם ההשתמטות איננה סיבה לעיקר השבועה דמודה במקצת ,רק טעם שאין
למיגו דכופר הכל ,כיצד למד רבי חייא מכאן פירכא ללימוד שבועה בעדים המחייבים
במקצת הטענה משבועת מודה במקצת ,והלא אין שייך משם המיגו דכופר הכל .אמנם
התוס’ )ד”ה דליכא למימר הכי( פירשו הפירכא לענין חשוד על השבועה ,אך היא גופא
קשיא ,שפשטות בדברי רבה אין לנו ראיה אלא לכך שאינו מעיז כלל ועל כן אין לו מיגו
______________
מאת הרב שמואל שילה.
א .ב”מ ג ,א .וז”ל:
מפני מה אמרה תורה כו' .פי' יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא נימא מגו בעלמא
ומשני דאין זה מגו דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל הואיל וחבירו מכיר בשקרו אבל במקום שיכול להעיז
כגון בבנו ואמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן במגו דאי בעי כפר הכל כדאיתא פ”ב דכתובות )דף
יח .ושם( ובפרק שבועת הדיינים )שבועות דף מב (.וא”ת כופר הכל מנלן דפטור ואין לומר מטעם חזקה
דאין אדם מעיז דהא אפי' במקום שיכול להעיז פטור כגון בבנו ואפילו מודה מקצת פטור התם מגו דאי בעי
כפר הכל ואין לומר דילפינן מדאיצטריך למכתב שעד אחד מחייבו שבועה ואי כופר הכל חייב מאי נפקא
מינה מעד אחד הא בלאו הכי חייב דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום ואינו יודע והעד מעיד
שהוא גנב או שאביו הלוה לו וי”ל דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה מקצת הטענה
חייב ולא כופר הכל:
בעניין מיגו לפטור מן השבועה ומיגו דהעזה 34
– ולא שעיקר דין התורה תלוי במה שאינו מעיז – וכיצד למדנו לומר שאינו חשוד כלל
ושאין לחייב שבועה במקום חשד )אי לאו הק”ו(.
ועוד לא מובן כלל מה שכתבו ש’נילף מהכא דלא נימא מיגו’ ,והלא מיגו סברא דאורייתא
הוא )עי’ רא”ש כל הנשבעין סי’ ג’( ול”ש לבטלו משום גזיה”כ ,שהסברא דמה לי לשקר
עומדת ומחזקת את טענתו ושוב חזרה להיות טענה טובה.
עוד הערה יש לי בסוף דבריהם שהק’ מנין שכופר הכל פטור מן התורה ,ובתי’ כתבו
’וי”ל דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דדווקא מודה מקצת הטענה חייב ולא
כופר הכל’ .ולשון ’גזירת הכתוב’ שנקטו אינו מובן ,שאמנם לפי פירושם הוקשה לרבה
מדוע לא נאמר מיגו שהיה כופר הכל ,ועל קושית רבה הקשו התוס’ ,מנין יודעים אנחנו
שכופר הכל אכן פטור ,ששמא מתוך קושיית רבה עצמה היה לנו ללמדו שחייב שבועה
הכופר הכל ,אך אין בכל זה כדי להצדיק את לשון ’גזירת הכתוב’ שנקטו ,שלשון זו מורה
שאין הדבר מתיישב על פי שכל או על פי כללי התורה ,וכאילו אין חילוק בין המודה
מקצת ובין הכופר הכל אלא מצד גזירת הכתוב .ואם כל קושיית התוס’ על סתירהת
מיגו ,הרי אין זה אלא קושיא צדדית על דין מודה במקצת ,ובעיקר הדין מובן בהחלט
הטעם שיותר יש להשביעה את המודה מקצת )כנ”ל שכ”כ בתוד”ה מה לצד ד ,א( ,שהודה
וחיזק את טענת התובע מלהשביע את הכופר הכל ,שאין שם שום חיזוק ורגלים לדברי
התובע.
ב .מיגו בשבועה ומיגו דהעזה
תירוץ הגמ’ לפירוש התוס’ שאין כאן טענת מיגו משום שאינו מעיז פניו .ובעיקר הדין
דמיגו דהעזה ,הסכמת )רוב( הראשונים שאומרים בממון ואין אומרים בשבועה .ובקצות
החושן )סי’ פ”ב ס”ק י”ד( תמה על הרא”ש בפרק כל הנשבעין שהביא דברי הר”י מיגאש
הסובר שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה ,והק’ עליו’ ,ודבריו אינן מובין לי כיון דמיגו
דאורייתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון דזימנין דלא בעי
אישתבועי וקיהיב ממונא’ ונמצא לדברי הרא”ש שחיוב שבועה הרי הוא כחיוב ממון
ואם כן קשה מה טעם לחלק במיגו דהעזה בין ממון לשבועה ,והביא הקצה”ח )שם(
שהר”ן נתן טעם שגבי ממון מחמירין טפי שלא להוציא ממון ,ואם כן נימא הרא”ש
לנפשיה ,הלא גם שבועה אטי לכלל ממון ,ומדוע אין בו מיגו דהעזה.
עוד יש לי להעיר בעיקר הדבר מנין שאכן ]לרוב הראשונים[ מיגו פוטר מן השבועה,
שאמנם מיגו הוא סברא דאו’ אך מנין שמספיקה לפטור מן השבועה .וכגון ’חזקה אין
אדם מעיז פניו בפני בעל חובו’ משמע בתוס’ ]וכן דקדק מהרש”א בדבריהם[ שאינה
פוטרת מן השבועה ,ומנין אם כן שמיגו פוטר מן השבועה.
בעניין מיגו לפטור מן השבועה ומיגו דהעזה 35
ג .מיגו בעיקר הדין
והנראה לי לומר על פי חילוק בדיני מיגו ,דיש בו שתי דרגות .א .סברא דמה לי לשקר,
כפשוט ,המחזקת את טענתו דהשתא ומסירה ממנה הרעותא .ב .שמפני יכולתו לטעון,
נעשה כאילו טען .והיינו שהמיגו משווה את שתי הטענות .שאחר שנאמן גם בטענתו
הגרועה ,נעשות הטענות שוות מצד נאמנותן ,ותו אין טעם לערער על אחת מהן שלא
יהיה נאמן בה .וכגון כאן בסוגיא ,במיגו דהיה כופר הכל כבר אין טעם לחושדו יותר
בהודאתו במקצת ,ועל ידי אפשרותו לכפר הכל ,נעשה כאילו כפר וחזר והודה לאחר
זמן ,שאינו כמודה במקצת כלל ,ובטל הטעם לחושדו יותר על הודאתו מקצת] .אין
כוונתי ל’כח הטענה’ ,שבד”כ פירושו באחרונים במדריגה פחותה יותר מהראיה ד’מה לי
לשקר’ ,ודוק[.
ובזה יתפרשו דברי התוס’ ,שבמיגו זה וודאי טעם רב לפוטרו מן השבועה ואינו דומה
לסברת ’חזקה אין אדם מעיז פניו’ ,שאינה פוטרת ,שמיגו זה ,מצד יכולתו לטעון הטענה
דכופר הכל פוטרו כאילו כבר כפר הכל ,ואין לחושדו בכך.
וזו כוונת התוס’ ד’נילף מהכא דלא נימא מיגו’ ,אמנם מיגו סברא־דאורייתא ומוכרחת
היא ,אך בעיקר כלפי הדרגא הא’ של המיגו ,שמסירה את הרעותא של טענתו ,וכגון
שטוען כנגד שטר פרוע מיגו דמזויף ,שמרע את תוקף הראיה ד’שטרך בידי מאי בעי’,
וע”ז אין שייך ללמוד שלא נימא מיגו .אך הסברא הב’ דמיגו ,להתייחס ליכולתו לטעון
כאילו שכבר טען ,אמנם סברא גדולה היא ,אך אינה מוכרחת ,ועל מיגו זה כיוונתו התוס’
שנלמד מהכא דלא לאומרו לפוטרו מחיובו ,דהיינו שנלמד מכאן שחייבה תורה
להתיחחס לטענתו הנוכחית שטען בלא להתייחס ליכולתו לטעון טענה השניה ולא
נחשבו כאילו טען גם הטענה השניה .סברא זו דמיגו שייכת בכל מקום בו נאמנותו או
אי נאמנותו של בעל דין שייכת דווקא לאחת מטענותיו ]כמו א”א אומרת מת בעלי
ועוד[.
ובזה יתיישבו דברי הרא”ש מקושיית הקצה”ח ,אמנם אמרינן מיגו דהעזה גם בממון אך
היינו משום הדרגא הא’ שבמיגו ,שאנו אומרים שאע”פ שטענת המיגו היא העזה ,מ”מ
היה יכול להעיז ולטעון כן .אך סברא זו לא תועיל לפטור מן השבועה כנ”ל ,שלא יפטר
מן השבועה אלא על ידי הדרגא הב’ של השוואת הטענות כנ”ל.
ובזה תתישב לשון התוס’ שפטור כופר הכל משום גזירת הכתוב ,שמאחר שמיגו דהעזה
אמרינן לענין ממון )כשיטת רוב הראשונים( שביכולתו להעיז ולטעון כן ,ורק לשבועה לא
אמרינן משום שאין שתי הטענות שוות כנ”ל ,נראה היה שזה עצמו טעם החילוק בין
כופר הכל ובין מודה מקצת והוא שעושה ההבדל בדין בניהם ,ומוכרח הוא שטעם העזה
בעניין מיגו לפטור מן השבועה ומיגו דהעזה 36
הבדל הוא בין כופר הכל ובין מודה מקצת .ומ”מ גזירת הכתוב שפטור כופר הכל גם
כשאינו מעיז.
לחוש באור האלוקי
בקבלה ובחסידות מבואר ,שאור ה’ יתברך מחיה את הבריאה כולה .בכל פרט ופרט
בעולמות מצוי אור אלוקי המקיים ומהוה אותוא.
כידוע ,לפי דרכם של רבותינו נשיאינו ,על כל אחד ואחד מישראל להתמסר להתבוננות
בגדולת ה’ ,ופעמים רבות כתבו בפירוש שיש להתבונן דווקא באור ה’.
כן מצינו ,שמטרת ההתבוננות היא הכרת האדם במציאות האלוקותב .ויש לברר האם
התבוננות באור המהווה את העולמות אכן תגרום שנחוש באותו אורג.
א .אור נשגב או נתפס?
לשם דוגמא ,נדון בשני מקורות העוסקים בענייןד – המייצגים שתי גישות של רבותינו
נשיאינו בהכרת והשגת אור ה’ המהווה את הבריאה – הראשון מכ”ק אדמו”ר הזקן
והשני מכ”ק אדמו”ר האמצעי זי”ע.
______________
מאת אלעזר דוד האס.
א .יש לדייק ולציין שאור זה – המתלבש בתוך העולמות ,חודר לתוכם וממלא אותם בחיות – נקרא בדא”ח ’אור
הממלא כל עלמין’ .ישנו אור נוסף ,שאינו נכנס לעולמות ,הקרוי ’אור הסובב כל עלמין’ .אור אלוקי זה מאיר
בעולמות בדרך של השראה בלבד – בהיותו מסביב אליהם – גם מבלי להיתפס בתוכם.
ב .ראה לדוגמא :שו”ע אדה”ז או”ח א ,ה; ספר המאמרים תרס”ט עמ’ קיד.
ג .אין כוונתנו לעסוק בשאלה האם ביכולתנו לדעת את ה’ יתברך עצמו )”עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא”( ,אלא
את האור המאיר מעצמותו ל ַחיות את העולמות.
וראה בשיעורו של מו”ר הרב שליט”א )ש”ק ויחי ,יד טבת ע”ט – נדפס ב”ואביטה” כי תשא ע”ט( על תורה ג’
בכש”ט בפירוש הפס’ ”הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו” ]עליו אמר הרב כי הינו ”חובת גברא לכל תלמיד
ותלמידה”[.
ד .ישנם מאמרי דא”ח רבים העוסקים בכך ,אך כאן אין ניסיון לסקור את כל המקורות הללו או לערוך בירור עמוק
ע”פ מקורות רבים ,אלא ללמוד את העניין ע”פ המקורות שהובאו בלבד ,המציגות שתי שיטות כלליות כנ”ל
בפנים.
לחוש באור האלוקי 38
אדמו”ר הזקן :האור האלוקי למעלה מהשגתנו
במאמר ד”ה ”להבין ענין מה שארז”ל יפה שעה אחת” )תו”א חיי שרה טז ,א( ,כותב כ”ק
רבינו הזקן נבג”מ:
והענין ,דהנה ענין זיו השכינה בעולם הבא אינו כמו התפשטות חיות אלוקות
בתוך העולמות ,כמו שכתוב” :ואתה מחיה את כולם” )נחמיה ט ,ו( ,שהחיות
אלוקות המתלבש תוך עלמין אינו מושג ונראה.
אדה”ז מבאר שבגן עדן ניתן להשיג את האור האלוקי וליהנות מזיו השכינה ,אך אנו –
החיים בעולם הזה התחתון – איננו יכולים להכיר באור האלוקי .אור ה’ המתלבש
בחיות המקיימת את עולמנו אינו נכנס בתפיסת האדם ,איננו יכולים להשיג ולחוש אותו
]”שהחיות אלוקות המתלבש תוך עלמין אינו מושג ונראה”[ה.
אדמו”ר האמצעי :האור האלוקי בהשגתנו ממש
במשנתם של רבותינו נשיאינו ישנה גם שיטה שונה בעניין ,לפיה ביכולת האדם לתפוס
ולהרגיש את אור ה’.
כותב כ”ק אדמו”ר האמצעי זי”ע ב’שער התפלה’ )’דרך חיים’ נב ,ד – עמ’ :(104
וזהוו שמחדש בכל יום מעשה בראשית מאין כו' אך הנה כל אלה הוא
בחינת עלמין דאתגליין ,וכמו שכתוב” :שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”
)ישעיה מ ,כו( .דניתן זה בראיה והשגה ממש לראות ”מי ברא אלה כו'” )וזהו
”עשית ה' אלקי” ,שבא בבחינת שם א־להים ,שהוא 'מי אלה כו'”( .וכמאמר
אליהו” :אנת הוא דאפיקת עשר תקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון
עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין” .פירוש ”עלמין דאתגליין” הוא
צרופי אותיות שנבראו בהן שמים וארץ די' מאמרות” ,ובראשית נמי מאמר
הוא” )ר"ה לב ,א וש"נ( ,שזהו בחינת החכמה שבדבור הכולל כל הצרופים
המתהווים בדבור העליון לאין שיעור כנ”ל .וזה שכתוב” :כולם בחכמה
עשית” ,שזהו בחינת חכמה תתאה ,חכמה בסוף דבחינת המלכות .אבל בחינת
______________
ה .בכל המקורות שהובאו כאן לא מדובר על ראיה גשמית ,אלא על תחושה פנימית לחיות האלוקית המקיימת
את הבריאה ,חווית המציאות מתוך מודעות והרגש להתחדשותה התמידית ]כלומר ,חזרתה לחידלון מוחלט
ובריאתה מחדש על כל פרטיה ומורכבותה ,בכל רגע ורגע[ .וכלשונו של מו”ר הרב שליט”א ,כפי שיבוא לקמן:
”להמחיש )כלומר להרגיש בהרגש פנימי כאלו רואהו( ממש בחושי הנפש האלקית ,ואפילו בחושי הנפש הטבעית”.
ו .כוונתו על מה שביאר קודם ,כפשוט.
לחוש באור האלוקי 39
עלמין סתימין דלא אתגליין – היינו בחינת חכמה בראש ,שזהו שאמר ”אנת
חכים ולא בחכמה ידיעא כו'”ז.
אדה”א מסביר ,כי באפשרותנו להשיג ולחוש ממש את אור ה’ המתגלה דרך בחינת
החכמה התחתונה ]חכמה תתאה ,שמתלבשת בספירת המלכות[ ,האור ממנו יוצאים
דיבורי ה’ המהווים את הבריאה – כמו שכתוב ”כולם בחכמה עשית” – ”יהי אור”,
”יהי רקיע”” ,תוצא הארץ דשא” וכד’.
אך ,לעומת זאת ,את האור האלוקי המתלבש בבחינת החכמה העליונה ]חכמה עילאה[
– אין ביכולתנו לדעת ולחוש.
ספירת ’חכמה תתאה’ מקבילה לבחינת ”עלמין דאתגליין” ,בחינה הגלויה לנו בעולמות,
אך ספירת ’חכמה עילאה’ מקבילה לבחינת ”עלמין סתימין” ,הנשגבת מבינתנו.
והנה ,שני המקורות נראים כסותרים .אדה”ז מגדיר את האור האלוקי כגבוה מהשגתנו,
לעומתו כותב אדה”א כי ביכולתנו להשיגו ואף להמחישו .ואם כן ,יש לשאול :התבוננות
זו היא מעבודתנו או שמא לא?
ב .בין סתירה להתקדמות
אי אפשר להגדיר אלוקות באופן מוחלט
אליבא דאמת ,אין קושי בכך ששני המקורות סותרים ,כיוון שאין קושי בסתירה בין
מאמרי חסידות.
כאשר אנו עוסקים בספירות ,עולמות ושאר כלים ,בהם מתלבש ]ודרכם מאיר[ אור
אלוקי – עלינו לדעת כי בלתי אפשרי להגדירם בצורה מוחלטת .לא לחינם נקרא האור
האלוקי ”אור אין סוף” ,הוא אכן אין־סופי ואין להגדירו באופן מוחלט.
חילוק בין שלבי העבודה אינו סתירה
בשיעור א’ טבת ה’תש”פ ,הסביר מו”ר הרב שליט”א עניין מסויים בעבודת ה’ הנפשית
באופן הפוך מהדרך בה הסביר בספר ’שכינה ביניהם’ .בתוך הדברים התבטא:
לפני שלשים שנה אמרנו כך ועכשיו לכאורה הפוך .אין בכך שום בעיה ,גם
סתם כך לא נורא לומר הפוך ,ובעיקר כאן זהו בדיוק הסממן של עלית
הנוקבא – היפוך היוצרות.
______________
ז .להבנת העניין על בוריו עיי”ש בהמשך דבריו הק’.
לחוש באור האלוקי 40
מכאן אנו לומדים ,שלא רק ביחס לאלוקות עצמה ,אלא גם ביחס לעבודת האדם בהכרת
האלוקות ובקשר עם ה’ – יכולים להיות שני עניינים שונים ואף הפוכים .בעבודת האדם
את השי”ת ישנם מצבי נפש ואופני עבודה שונים .כאשר אנו נפגשים בחסידות עם
חידוש בעבודה עלינו לדעת שאותו חידוש לאו דווקא מתאים לכל מצב נפשי ולכל שלב
בעבודת ה’ ,ויתכן אפילו שאינו שייך כלל במעמדנו ומצבנו הנוכחי.
כך ניתן לומר גם ביחס ל’סתירה’ שנדמה שישנה בין דברי אדה”ז לדברי אדה”א :אין
כאן כל סתירה ,דבריו של כל אחד מהם מייצגים גישה המתאימה לאנשים מסויימים
בשלבים מסויימים של עבודת ה’ ,ואילו דברי חבירו עוסקים באנשים ובשלבים שונים,
ואף הפוכים.
הדברים מתבהרים במיוחד לאור סוף הקטע המצוטט לעיל מדברי הרב הנ”ל ...” :ובעיקר
כאן זהו בדיוק הסממן של עלית הנוקבא – היפוך היוצרות”.
וכעת נסביר מעט את הסתירה ]עליה מדבר הרב[ בין דבריו בספר ’שכינה ביניהם’ לבין
דבריו בשיעור:
בספר )שכינה ביניהם בהקדמה פ”ב( הסביר את החיבור לידיעת ה’ את המציאות ושלטונו
עליה בתור תכונה נשית ,ואילו את החיבור לבחירתו של האדם וכוחו לשנות את
המציאות בתור תכונה גברית .לעומת זאת ,בשיעור הסביר שהגבר יותר מתחבר
לנוכחות ה’ במציאות וקביעתו אותה ,והאישה מתחברת יותר לכוחו של האדם לפעול
על המציאות .כתירוץ על סתירה זו ,מסביר שיש כאן עליה של האישה ]כידוע ,האישה
היא בבחינת מלכות ,ועליה זו היא – בלשון הקבלה והחסידות – ”עלית המלכות”[.
כאשר האישה מתקדמת בעבודתה ,החיבור של האיש לבחירתו החופשית וכוחו מתחוור
לעומת החיבור שלה לכך.
כיצד מתרחשת אותה עליה? משום ההבדל בין אופי העבודה של האישה לבין זה של
האיש ,אצל האיש ישנה תמיד נוכחות אלוקית יחד עם נוכחות כח האדם ,ומכיוון שיש
לו את שתי התכונות הללו במקביל – הוא לא משקיע באף אחת מהן את כל הכוחות
שלו ,ולכן כל אחת מהם מחלישה את השניה .לעומתו ,לאישה בהתחלה אין כל כך
נוכחות של הכוח האישי באופי ,יש בעולמה הרבה יותר נוכחות של כח ה’ מטבעה והיא
הולכת עם כוח נפשי חזק רק בכיוון הזה ,לכן התכונה הזו שלה מלאת כוחות וחוזק
נפשי .מתוך החוזק של התחושה הזאת בעולמה של האישה – היא מסתכלת גם על
כוחותיה שלה כבעלי נוכחות אלוקית ובעלי חוזק אדירח.
______________
ח .להבנה מלאה עיי”ש בשיעור בארוכה.
לחוש באור האלוקי 41
מכאן מובן שדברים הנראים כסותרים יכולים להתיישב ,בהבנתנו שמדובר בשלבים
שונים .יתכן שמקור אחד עוסק במצב התחלתי והשני מדבר על מצב מתקדם יותר,
ובשל כך שונים הדברים לחלוטין.
וכך ניתן ליישב גם את דבריהם של אדה”ז ואדה”א הנ”ל :אדה”ז טוען שאין לאדם
יכולת להשיג את האור האלוקי המהווה את העולם ,כי הוא מדבר על אדם הנמצא
בשלב המקדים להתבוננות ,בו כמעט אין לו מודעות ורגש כלפי ה’ ,בטח שלא במידה
מספקת לשם השגת האור האלוקי .הוא עוסק ביהודי החי בעולם הזה באופן סתמי,
ללא התייחסות לעצמו כחלק ממציאות בריאת הקב”ה ]ולא על יהודי בעל חיבור
מפותח לה’ שאינו מוגבל במגבלות העולם[ .ביחס לאדם כזה אומר שאין ביכולת נבראי
העולם הזה להשיג את האור האלוקי המהווה את המציאות .לעומתו ,מדבר אדה”א על
יהודי נורמלי ,לא כזה המתכחש לאלוקות הטבועה בנפשו ,אלא אחד שחש את ה’ ,מודע
אליו ומתקשר איתו ,ועליו הוא אומר שבהחלט יכול לדעת ולחוש את האור האלוקי.
ג .מסתירה למורכבות
דרך היישוב של הרב – הוספת פרט חדש המחלק בין שני המקורות
בשיעור שהתקיים יום למחרת השיעור הנ”ל ,מיישב הרב את הסתירה בצורה נוספת.
הסתירה היא :בספר כתב הרב ,שהאישה מתחברת לעובדת היות מאורעות חייה
מושגחים ונקבעים ע”י ה’ ,והאיש לעומתה מתחבר לקביעתו את ההתרחשויות
העוברות עליו; ואילו בשיעור הסביר כי ענין האיש הוא התחברות לכל ההתרחשויות
העוברות עליו בשל הכרתו בנוכחות ה’ העומדת מאחוריהן ,ולעומתו האישה אמורה
לשאוף לקבוע בעצמה את אשר יעבור עליה ,בשל הכרתה בכח הבחירה החופשית שבה.
הרב מתרץ סתירה זו ע”י חידוש בדבריםט :הוא מסביר שישנם שני סוגי בחירה .בספר
כתב על סוג אחד ,ואילו בשיעור דיבר על סוג אחר .הבחירה של האיש היא בחירה
______________
וז”ל:
ההסבר העיקרי ,שלא אמרנו אתמול בלילה ,הוא שיש שני סוגי בחירה .בחירה יכולה להיות בחירה
חודרת ,בחירה אקטיבית ,כמו פועל יוצא ,ויכולה להיות גם פעולה הפוכה ,פסיבית .איך קוראים לגבר
לעומת האישה? יש שני חותמות” ,חותם בתוך חותם” )יסוד בתוך מלכות ,זכר בתוך נקבה( – ”חותם בולט”
ו”חותם שוקע” .גבר הוא חותם בולט ונקבה־אישה היא חותם שוקע.
בחירה היא חותם בולט או חותם שוקע? כשכל כח הבחירה אצלי – איזה חותם זה? בהשקפה ראשונה
הייתי אומר שבחירה היא ”חותם בולט” ,אבל האמת היא הפוכה – הבחירה האמיתית היא לעשות שקע
בשביל שאוכל לומר למשהו/מישהו 'תכנס בי ,תדע אותי' .הבחירה האמיתית היא הזמנה לידיעת ה' .ידיעת
ה' בלי הבחירה שלי היא מקיף בדיוק כפי שמוסבר בחסידות על אמונה שלא מופנמת לדעת .בחירת
הנקבה היא לעצב ”חותם שוקע” עם צורה מדויקת )כמו חותמת( ש'מכריח' להכנס אליו .כל וואקום ,סוד
לחוש באור האלוקי 42
רגילה ,לקחת את חייו בידיו ולקבוע מה יתחולל בהם ,אך לא זאת שלימות תכונת
הבחירה .הבחירה החופשית האמיתית ,הביטוי החזק ביותר של יציאה ממגבלות הנפש
– הוא החלטת האדם להכניס לתוכו מישהו או משהו אחר .החלטה כזאת מגיעה
מחיבור עמוק לנתינת אמון ,והיא מחוייבת להגיע משחרור נפשי עמוק .האישה בוחרת
להכין כלי לכך ולהזמין את הקב”ה להיכנס לתוכה ,להעביר את האמונה מהשראה
רחוקה לחלק מאישיותה ,זאת בזכות חיבורה לנתינת האמון בה’ ,המשגיח עליה ויודע
אותה .מתוך האמון העמוק הזה יכולה היא להגיע לשחרור העמוק של הבחירה בנוכחות
מלאה שלו בליבה ובחייה .לכן אמר הרב שהיא מתחברת להשגחתו וידיעתו של ה’.
כאשר אמר שהאישה מתחברת לבחירה החופשית שלה ,כוונתו הייתה שמתוך החיבור
העמוק שלה לנתינת האמון בה’ היא מגיעה ליכולת הבחירה הגבוהה ביותר – לשנות
את טבעה מהיותו ’מלא מעצמה’ ומאישיותה ,ל’מלא מהקב”ה’ ,שלפני כן היה חיצוני
לה מטבעהי.
בעצם ,הרב מיישב כאן את הסתירה ע”י חידוש שמסביר את האמור בשני המקומות,
כאשר כל מקור מדבר על דבר אחר ממנו כתוב במקור השני ,וכאשר הם עוסקים בדברים
שונים אין כל סתירה בין דבריהם ]כפשוט[יא.
אפשרות ליישוב הסתירה
ע”פ דרך זו של הרב בתירוץ סתירות – אותה למדנו ,כאמור ,מתירוצו הוא על הסתירה
בין מה שכתב בספר לבין מה שהסביר בשיעור – ניתן לחדש גם לגבי הסתירה דלעיל
בעניין התחושה את האור האלוקי בין אדה”ז לאדה”א:
אדה”ז מדבר על אור ה’סובב כל עלמין’ ואומר שלא ניתן להשיגויב ,ואילו אדה”א מדבר
אודות אור ה’ממלא כל עלמין’ וטוען שאפשר ממש להשיגו .הם אינם חולקים ,אלא כל
______________
הצמצום ,מכריח את המציאות הסובבת להכנס בו ולקבל בדיוק את עיצוב הצורה של השקע .זהו כח
הבחירה האמיתית ,השייך לאישה בעצם...
י .על הסיבה להבדלים אלו בין האיש לאישה – ראה לעיל פרק ב.
יא .שיטת יישוב זו מצויה פעמים רבות בגמרא ,כאשר נדמה שתנא או אמורא חולק על חבירו :פעמים רבות מוסבר
שכל אחד מהם עוסק בנושא שונה ולכן גם אומר דברים שונים ,כך אין כל סתירה בין דבריהם וממילא הם
אינם חולקים זה על זה.
יב .ראה לדוגמא תו”א יתרו סז ,א ,וז”ל” :התבוננות באור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין דלית מחשבה תפיסא
ביה כלל”.
לחוש באור האלוקי 43
אחד מהם עוסק בדבר אחר מן השני – זה שולל את תפיסת אור הסוכ”ע ,וזה מחייב
את השגת אור הממכ”עיג.
אך מהשערות בלבד לא ניוושע ,וזקוקים אנו להדרכה ברורה בדרך העבודה ביחס לאור
האלוקי המהווה את העולם ,הן לגבי אור הסוכ”ע והן לגבי אור הממכ”ע.
ד .שיטת הרב בעבודה ביחס לאור ה’
הרגשה והשגה בממכ”ע ,אמונה בסוכ”ע
מכל מקום ,בין אם היישובים שהובאו לעיל נכונים ובין אם לאו – בספר ”תשובת
השנה”יד עונה הרב על שאלתנו הראשונה ]מהי עבודת האדם ביחס לאור האלוקי
המהווה את הבריאה?[:
”שויתי הוי' לנגדי תמיד” )תהלים טז ,ח(” :הוי'” הוא מלשון מהוה תמיד –
המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית .את האור האלקי ה”ממלא כל
עלמין” ,הנמשל לנשמה הממלאה את הגוף )ראה לקו”ת נשא כג ,ד( ,שהוא
אורו יתברך המחדש בפועל את הבריאה תמיד מאין ליש ,אפשר – ע”י
התבוננות מסורה – להמחיש )כלומר להרגיש בהרגש פנימי כאלו רואהו( ממש
בחושי הנפש האלקית ,ואפילו בחושי הנפש הטבעית .באור הזה אין שייך
”אמונה” ,שהרי הוא בא בהכרה והרגשה ממש כנ”ל .אמנם ,האור הזה ,הוא
רק ”הארה בעלמא” לגבי אמיתת אור האין־סוף ב”ה ה”סובב כל עלמין”
)והיינו לפי השקפתנו – ”דעת־תחתון” – נדמה לנו ש”סובב” מבחוץ; אך
באמת ,לפי השקפתו יתברך – ”דעת־עליון” – הלא נאמר ”את השמים ואת
הארץ אני מלא” )ירמיה כג ,כד( – ”אני” ממש ,בבחינת אור אין סוף ממש,
ולית אתר פנוי מיניה )תקו”ז נז – צא ,ב( באמת( ,שאינו בא בהכרת והרגשת
הנבראים )רק שהוא נתפס ב”רעותא דלבא” – הנקודה הפנימית שבלב היהודי
– שעליה נאמר ”רחמנא לבא בעי” )סנהדרין קו ,ב ,וברש”י שם .זח”ב קסב ,ב .ח”ג
רפא ,ב ,((.ובו שייך ”אמונה” .שם ”הוי'” ב”ה ,הינו גם שם העצםטו ,בבחינת
אור־אין־סוף הסובב כל עלמין .אם כן העבודה של ”שויתי הוי' לנגדי תמיד”,
היא להמחיש תמיד )בבחינת ”כל הנשמה תהלל יה הללויה” – ”על כל נשימה
ונשימה”( את האור הפנימי ,הממלא את העולם ,ולהאמין )ב”רעותא דלבא”(
בעצם אור האין־סוף ,הסובב כל עלמין.
______________
יג .עוד על יישוב הסתירה ביניהם – ראה ’נספח’ להלן.
יד .מאמר ”הימים הנוראים ועבודת התשובה” פרק ג ,עמ’ צג.
טו .שמות לד ,ו” :הוי’ הוי’ אל רחום וחנון וגו’” .השם )הוי’( הראשון הוא בבחינת ”שם העצום” ,והשם השני הוא
בבחינת ”שם התואר” )”הוי’” מלשון מהווה תמיד כנ”ל( .עפ”י ראב”ע לשמות לד ,ו ,עיי”ש.
לחוש באור האלוקי 44
כלומר ,קיום הפסוק” :שויתי הוי’ לנגדי תמיד” – בו אנו מחוייבים – הוא על ידי ב’
פעולות :התבוננות מסורה ,ואמונה.
עבודת האדם ביחס לאור הממכ”ע ,היא התבוננות המחברת את האדם לקיומה של
אנרגיה אלוקית המקיימת את המציאות כולה בכל רגע מחדש ,לכך שהיא הנותנת חיים
בבריאה כפי שהנשמה נותנת חיים בגוף האדם וביציאתה ממנו נותר הוא ללא כל חיות.
כך יוצר האדם חיבור עמוק לענין הזה ,וככל שיעמיק בכך יוכל להגיע אף להרגשה
ממשית של האנרגיה הזאת.
ואילו ביחס לאור הסוכ”ע ]אור אין סוף עצמו ,שאינו מתלבש בעולמות אלא מקיף
עליהם מלמעלה[ עבודת האדם הינה מציאת האמונה בתוך הנפש פנימה .לא השקעה
במחשבה ולא ניסיון להרגשה כלשהי ,אלא שימוש בתכונה העמוקה ביותר שבנפשו
האלוקית – נתינת האמון בקיומו של ”אור אין סוף ברוך הוא” ,זה שאיננו יכולים
לתפוס אותו או להשיגו .זהו חוש מאוד עדין ,לא רגש וגם לא שכל ,ואינו ממשי או
מוגדר ,אך כח זה הופך לגמרי את המודעות ואת דרך החשיבה ,מכניס לחיינו את
השמחה שמחוץ לגדרי הטבע ומגבלות העולם – את האין סוף.
בין ”בראיה והשגה ממש” ל”להמחיש ממש בחושי הנפש הטבעית”
לשונו של אדה”א” :דניתן זה בראיה והשגה ממש לראות ’מי ברא אלה’” ,מתאימה
ללשונו של הרב” :את האור האלקי ה”ממלא כל עלמין” ...שהוא אורו יתברך המחדש
בפועל את הבריאה תמיד מאין ליש ,אפשר – ע”י התבוננות מסורה – להמחיש )כלומר
להרגיש בהרגש פנימי כאלו רואהו( ממש בחושי הנפש האלקית ,ואפילו בחושי הנפש
הטבעית”.
כשם שהרב מבאר שהתבוננות מסורה באור הממכ”ע מביאה לרגש מוחשי לקיומו אפילו
בחושיו הטבעיים של האדם ,על חומריותם וגסותם – כך מסביר גם אדה”א ,שאפשר
ממש לראות ולהשיג את האור המחיה את העולמות ]הוא משתמש בשתי מילים:
”אפשר”” ,ממש” .הן לשון ראייה והן לשון ממשות הינם ביטויי הגשמה בלשון
החסידות[.
ובתו”א לפר’ וישלח )כו ,ב( כותב אדה”ז:
ויובן זה אצל האדם שאחר התפלה חולפת ועוברת האהבה כו' לפי שהאהבה
היא נעשית פנימית בתפילה .ושעת שסוגר עיניו ואינו רואה זה העולם,
לחוש באור האלוקי 45
מתעורר אצלו האהבה ההיא מה שאין כן אחר התפילה ,שרואה עניני העולם
ותענוגיו כו'.
מכאן אנו רואים ,שחוש הראייה הינו חוש שממחיש היטב את העולם הזה ,שכן ,כאשר
אדה”ז רוצה לבטא את המעבר החד ממצב של התבוננות ודביקות למצב של שהייה
בעניני העולם – כותב לשון ראייה ]”שרואה עניני העולם”[ .ולכן ,לשונו של אדה”א:
”בראייה והשגה ממש” מסתדרת עם לשון הרב” :להמחיש ממש בחושי הנפש
הטבעית”.
וכותב כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ זי”ע )הובא ב’היום יום’ כג מנ”א(:
בחורף תרנ”ב כאשר אאמו”ר )הרש”ב( למד עמי בספר התניא ”ונפש השנית
בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש” ,הסביר כי הנושאים בתיבת ”ממעל”
ובתיבת ”ממש” הם הפכים” .ממעל” תוארו רוחניות שברוחניות ,ו”ממש”
תוארו גשמיות שבגשמיות .ויבאר כי זהו מעלת הנפש השנית ,שעם היותה
רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות.
’חושי הנפש הטבעית’ ממחישים את הדברים בצורה מאוד חדה וברורה ,כראייה ממש.
וזהו החידוש שמוסיף הרב בדבריו על דברי אדה”א – המחשת האור בחושי הנפש
הטבעית ,ולא רק בחושיה של הנפש האלוקית.
נספח :היכולת לחוש באור האלוקי – חשיפת אדמו”ר האמצעי בהסכמת
רבינו הזקן
”ואפשר שהגיע הדור לדורו של בני”
מלבד החילוק בכוונתם של אדה”ז ואדה”א ,ניתן ליישב את הסתירה הנראית בין
דבריהם בהסבר נוסף ,והוא חילוק בין מה שאדה”ז גילה ברבים לבין מה שגילה בנו
וממשיכו אדה”א ,שכן מצינו כי מה שלא רצה אדה”ז לפרסם ברבים – היות שאנשי
דורו לא כשרו לכך בעיניו – גילה ופרסם אדה”א לבני דורו.
וכפי שכתב אחיו של אדה”ז ,הרה”ק מהרי”ל נבג”מ בעל ’שארית יהודה’ ,להרה”ק ר’
אהרן מסטראשעלעטז:
וכידוע בחיי הרב אחי מו”ר נ”ע ,שעל בנו כבוד הרב מוה”ר דובער שי’ הסכים מאד
שידרוש ,וגם דרוש דרש במקומו ובפניו .ואפילו דברים שהם כבשונו של עולם שלא רצה
רבינו הקדוש נ”ע לגלותם לפני כל ,ובנו הרב מוה”ר דובער שי’ דרשם שלא ברצונו,
______________
טז .בית רבי ח”ב פ”ב )עמ’ 294בהוצאת ’מעיינותיך’ תש”פ( ,וראה גם שם פ”א )עמ’ 285כנ”ל(.
לחוש באור האלוקי 46
ואמר ]אדמו”ר הזקן[ על זה :מה אעשה ,דור דור ודורשיו אמרו ,ואפשר שהגיע הדור
לדורו של בני ,ובדורותיו לא הייתי דורש כו’.
בדבריו מצינו כי פעמים מה שלא רצה אדה”ז לגלות גילה בנו אדה”א .ולכן ניתן להסביר
כי מה שמחדש ע”ג דברי אביו ונראה כסתירה – אינו סותר כלל ,וגם אביו מסכים עם
תוכן דבריו ,אלא שאביו לא רצה לגלות זאת בדורו שלו ,אך סומך את ידיו על הנהגת
בנו והכרעותיו בעניין גילוי הדא”ח ,ובשל כך – כל החלטותיו של אדה”א לגילוי
חידושים בתורת החסידות הינן בהסכמת אדה”ז.
לפי הסבר זה ,חידושו של אדה”א שביכולת האדם ממש להשיג את האור האלוקי
המתלבש ב’חכמה תתאה’ ומהווה את העולם – נכון גם לפי אדה”ז.
אך כעת נשאלת השאלה :האם גם יהודי בן דורנו יכול להשיג ממש את אותו אור אלוקי?
רבותינו נשיאינו מסבירים כי ככל שעוברות השנים ואנו מתקרבים לגאולה – מתגלה
יותר ויותר אלוקות בעולם ,זאת כהכנה לגילוי האלוקות שיהיה בעולם בימות המשיח.
וזאת הסיבה לכך שעבודת ותורת החסידות התגלתה דווקא בדורות האחרונים ,על כל
ירידת הדורות שאירעה – הדורות האחרונים קרובים יותר לגאולה ולכן האלוקות
מתגלה בהם אף יותר מאשר בדורות הראשונים־כמלאכים.
וכך גם ביחס לגילויו זה של אדה”א ,על אף ההבדלים העצומים בין חסידיו ואנשי דורו
לבין בני דורנו זה – אנו יותר ראויים לגילוי זה.
ובנוסף – ירידת הדורות מגדילה את הצורך בקרבת ה’ יתברך ,וכידוע שהקב”ה נותן
לכל בריה כדי צורכה.
ועוד נראה לומר שאין דבריהם סותרים ,כיוון שמצינו שאדה”א היה מקושר במסירות
מוחלטת לאביו הק’יז ,וביטולו אליו היה באופן שאין דומה לו ,ואין כל אפשרות שיסתור
דבריו במחי ידיח.
______________
יז .ראה לדוגמא לשמע אזן )מהדורת לשה”ק ,תשע”ו( הוספות למהדורה החדשה ,ג – עמ’ .281
יח .ראה לדוגמא שם ,מדור אדמו”ר האמצעי ,עמ’ .91
בדין ממון המוטל בספק
תחילת מסכת בבא מציעא עוסקת בדין ”ממון המוטל בספק” ,תוך הבאת המקרה
”שנים אוחזין בטלית :זה אומר כולה שלי ,וזה אומר כולה שלי; זה אומר אני מצאתיה
וזה אומר אני מצאתיה – זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה
פחות מחציה ויחלוקו”.
אמנם הראשונים שקלו וטרו אודות פסק זהא ,שהרי ידוע לנו על הכרעות נוספות בש”ס
במקרה בו ממון מוטל בספק.
על כן ,נתייחס כעת לשש מהפשיטות ְל ַבּ ֲע ָית ”ממון המוטל בספק”:
שודא דדיני .1
המוציא מחבירו עליו הראיה .2
.3
יחלוקו בלא שבועה .4
כל דאלים גבר .5
.6
יהא מונח עד שיבוא אליהו
יחלוקו בשבועה
מטרת משפטי התורה
בהתבוננות קלה ניתן להבחין ,כי כל ניסיון לפשיטה נוטה למגמה שונה אותה אנו
דורשים בדיני התורה .ודאי כי התורה חותרת למספר מגמות יתר על הנכתב לקמן ,אך
כרגע נתייחס לשלש מהן:
______________
מאת מנחם זאב וינגורט.
א .ברש”י על אתר )ד”ה ”שנים אוחזין בטלית”( מובא גם הדין ד”המוציא מחברו עליו הראיה” ,ובתוס’ )ד”ה ”ויחלוקו”(
נוספו הפסקים” :כל דאלים גבר” ו”יהא מונח עד שיבוא אליהו” .וראה עוד סיכום הפשיטות לסיטואציית ”ממון
המוטל בספק” בדברי רבינו ירוחם ,ספר מישרים נתיב ג חלק ה.
בדין ממון המוטל בספק 48
על הפסוק )זכריה ח ,טז( ”אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם” ,דרש ר’ יהושע בן קרחה
)סנהדרין ו ,א(” :מצוה ִל ְבצוע” .כלומר ,שעדיפה הפשרה שתרצה את שני הצדדים ותביא
שלום לעולם – על פני דין נוקשה שיכאיב לנטענים.
מגמה נוספתב נדרשה בספרי )דברים פט”ז ,עה”פ א ,טז(’” :ושפטתם צדק’ :צדיק בצדקו
תובע ומביא ראיות .משל זה עוטף בטליתו וזה אומר שלי היא ,זה חורש בפרתו וזה
אומר שלי היא ,זה מחזיק בתוך שדהו וזה אומר שלי הוא ,זה יושב בתוך ביתו וזה אומר
שלי הוא – לכך נאמר ’ושפטתם צדק’ ,צדיק ]מלשון צודק ,בעל הממון המקורי[ בצדקו
תובע ומביא ראיות” .ומכאן נראה שאנו חותרים לבירור האמת .לעתים אף נראה כי אנו
מעוניינים שהדין יהיה כפי האמת ההיסטורית ,חזרה למציאות שקודם ההגעה לבית
הדיןג.
על פי ההיגיון נראה שקיימת גם האופציה לשיקול דעת בלעדי של הדייניםד )כמובן
שבגיבוי התורהה(ו.
______________
ב .ויש לדון עוד בב”ק )י ,ב( גבי ”'ומכה בהמה ישלמנה' – ישלימנה” ,ובדף לד ,א ”קרנא דתורך תבירא ביה” .ואף
תתכן מציאות שעל המזיק לשלם את מלא הנזק ,על אף שאינו נגרם נטו בגללו.
אמנם לפעמים נראה כי ביכולת בית הדין להכריע כפי הדין האמיתי ,על אף שאינה ”אמת היסטורית” ,אך ג.
מכיוון שישנה גם הזיקה למציאות – עליהם לשנות את המציאות )ראה למשל בירושלמי סנהדרין פ”א ה”ב” :א”ר
אבין ’אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי’ – בת שלש שנים ויום אחד ,נמלכו בית דין לעברו – הבתולין חוזרין;
ואם לאו – אין הבתולין חוזרין”(...
ד .ופשיטא שעליהם לדון באופן מוסרי )דהרי ”כלל גדול בתורה” הוא ”ואהבת לרעך כמוך”( וצודק ,כפסקי התורה
עצמה.
וכדוגמא ,הדינים הראשונים בפרשת משפטים – פרשת הדינים הראשונה בתורה ,ולמעשה מעין ”חוקה” )ועיין
לקמן הערה ח( – עוסקים בעבד עברי ובאמה עבריה .אנשים אלו נמכרו )ולעיתים מחוסר ברירה( לעבדות,
כאשר הרגשתם שפלה ביותר – אך התורה שומרת על צלם האנוש שלהם ,ודואגת למערכת חוקים מסודרת
שתכבד את מעמדם .אמנם מיד לאחריהן כמובן שבא דין הפשע המוסרי הגדול ביותר )כפשוט ממעשה דקין
והבל ,וכפשוט מהמציאות – אשר מתן־חיים אינם בשליטת האדם יותר משארי דברים( – רצח – אך אין הוא
הראשון .לעומת הנ”ל ,בחוקי חמורבי ,למשל ,ישנו כדין ראשון עונשו של הרוצח ,כשדיני עבדים הינם האחרונים
ביותר ברשימה!
ה .הנה ,בגמרא שבועות )מח ,ב( איתא” :אמר רב חמא ,השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כרבי
אלעזר – האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ,דעבד כרבי אלעזר עבד” .ובראשונים נחלקו אם לכתחילה )ואפילו
להוציא .ראה ראבי”ה סי’ תתקכה; מרדכי כתובות רכז בשם רש”י שבועות( אם דיעבד )תוס’ ב”ב סב ,ב ד”ה
איתמר( .אמנם בשו”ע )חו”מ כה ,ב(” :ולא יאמר האדם :אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת – ואם עושה
כן הרי זה דין שקר ,אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות ,הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא – לא
יוציא ממון מספק ,דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק”.
אמנם ישנו גם ל”דין מרומה” ,דנחלקו הבבלי )שבועות ל ,ב( והירושלמי )סנהדרין פ”ד ה”א( – דדוקא להירושלמי
דנים במקרה זה ,וכפי ראות עיני הדין )הכפוף – כמבואר בפנ”מ על הירושלמי שם – לפסוק ”צדק צדק תר ֹדף”(.
וראה בשו”ע חו”מ טו ,ג )ובסימן ל ס”א( .והדבר נתון במחלוקת הפוסקים.
בנוסף ,לע”ל ישפוט המשיח לפי חוש הריח – ”מורח ודאין” )סנהדרין צג ,ב(] .ואולי ,כפי שיוסבר לקמן ,כל שקלא ו.
וטריא של הדיינים במקרה הינם כ”חבלי משיח” ,המצערים אך מפתחים ויוצריך מציאות מתוקנת; וכאשר נראה
כי אין מוצא – או אז נגלה לדיין ניצוץ המשיח שבו ,ואז הוא ”מורח ודאין” .עוד יתכן כי תהליך זה מתרחש אף
אצל כל צד בביה”ד ,אשר נראה בחוש )וראה בלוח היום יום ט אלול( כי אפ’ נשים ואנשים פשוטים ממציאים
סברות שדיינים ותנאים ואמוראים לא השיגו – וה”ז מעין התגלות ניצוץ המשיח שבהם[.
בדין ממון המוטל בספק 49
השלכת המגמות על הכרעות בדין ”ממון המוטל בספק”
כשנחזור לבעית ”ממון המוטל בספק” ולפשיטותיה ,נראה כי כל ניסיון לפשיטה קרוץ
ממכלול מגמות דיני התורה )וכמובן שקיימות עוד מגמות ,אך לא ניגע בהן כעת( – ובפרטות
ניתן לנתב את ההכרעות ,כאשר כל הכרעה משורש אחר:
עיקר הדין ”שודא דדייני” מתבסס על ההיגיון האנושי .כאשר בית הדין מגיע לסיטואציה
בה אין דרך להכריע ,הריהו משליך את הדין לפי נטית ליבוז.
פסק ”המוציא מחברו עליו הראיה” כמובן שנוטה ,כפי שנלמד בבירור לעיל ,לחתירה
לפסק אמיתי וצודקח .החלטת בית הדין למשוך את ידיהם מהעסק – להעמיד את הממון
______________
בספר מפענח צפונות פי”ג מסדר מדברי הגאון הרוגאטשובי ג’ גדרים בדברים שונים )ומשו”ת צפ”ד ח”א סי’ ח
הביא ג’ הגדרים דאחד שרוצה בדבר; אחד שאינו רוצה בהדבר והשלישי שאינו מתנגד( .והנה ,לפי האמור נראה
כי טעם ה”פשרה” תואם את הגדר הפשרני – גדר ה”אינו מתנגד”; טעם ההכרעה השכלית של ביה”ד נוטה לגדר
ה”אינו רוצה בדבר” – שהרי אין ביה”ד מעוניין באנרכיה ,וע”כ הוא מעדיף לפסוק כפי דעתו ,על אף שאין פסק
תורה ברור לכך; ההכרעה מדינים הנלמדים בתורה ,קשורה עם ה”רוצה בדבר” – דהתורה מכריעה לנו כיצד
לפסוק.
ראה בגמרא )ב”ב לד ,ב־לה ,א( דאוקימתא ב”ליכא למיקם עלה דמילתא” .ובקידושין )עד ,א( איתא ברש”י )ד”ה ז.
”בשודא דדייני”( שדין זה אין משמעותו שהדיין הולך אחר נטית לבו לגמרי ,אלא שעליו לנסות ולעמוד על
טעמו של נותן המתנה )שהרי עסקינן שם ב”שני שטרות היוצאין ביום אחד” ,ואין ידוע מי קבל ראשון את
השטר( .עליו לבצע אומדנא )וראה לקמן הערה ט כי ביצוע אומדנא היינו שמירת הסטטוס קוו( למי היתה נטית
לב הנותן לתת את שדהו ,ורק מכח זה עליהם לדון )ולכאורה הדין יהיה שריר ,לרש”י ,גם כשהדיין לא כיוון את
דעתו לדעת הנותן( .אמנם השיג עליו ר”ת )תוס’ שם ד”ה ”שודא דדייני”( ,שאאפ”ל דבסברא תליא מילתא ,ועל
כן לפי פירושו נראה כי מדובר בהפקר הדין לגמרי בידי הדיינים ,וביכולתם להכריע ככל העולה על רוחם
)וסיוע הביא מתרגום דברי הכתוב בשירת הים ]שמות טו ,א[’” :רמה בים’ :שדי בימא” .ואיתא שפיר על פי המובא
בקול שמחה עה”פ ,דסוס מורה על הגאוה ,וכאשר ”רמה בים” – או אז בטלה הגאוה מעם ישראל ,ועל כן יכלו
לומר שירה – ”זמירות קרית להו” ]ראה סוטה לה ,א[ – וניתן הכוח לדיינים לשפוט את העם כפי ראות לבם(.
]ונראה להוסיף בחילוק שבין רש”י לתוס’ ,שרש”י אוקים מציאות )ובריאה( לפי ”ראות עיני הדיין” ,אך תוס’ לפי
”רצון הדיינים” .מראה העיניים שייך לבני האדם” ,כי האדם יראה לעיניים” )שמואל־א טז ,ז( ,וקשור עם כח
החכמה שבנפש; לעומתו רצון הדיינים תלוי בעומק העל־מודע של האדם ,ואין הוא תלוי במושכלות האדם.
ניתן לרמוז מח’ זאת במח’ המקובלים בטעמי הבריאה ,דלזהר )ח”ב ,מב ,ב( ולע”ח )ש”א ע”א( העניין הוא ”בגין
דישתמודעון ליה” ו”שיתגלו שלימות כוחותיו” )וראה בד”ה ”יו”ט של ר”ה תרס”ו” שמחלק בין הטעמים( ,אך
בחסידות )ראה אוה”ת בלק עמ’ תתקצז; יו”ט של ר”ה הנ”ל ובנ”ש( מובא בשם אדמוה”ז שהענין הוא מפני שכך
נתאווה ,ואויף ַא תאווה איז ניט קיין קשיא .ונראה דרש”י ס”ל כהזהר והע”ח ,שהענין הוא שתהיה מודעות
ומושכלות של האדם למתרחש; אך לתוס’ המעלה גבוהה יותר ,ונעוצה באריך אנפין – דהעיקר הוא שכך עלה
ברצון הדיין )ודוק בפשטי המקראות דמקרי הדיינים ”אלהים”( .ואולי עוד יש לתלות ב”טעם הבריאה” ד”טעם
כמוס לרצון” ,ו”אין טעם לרצון” – ודוק בסוד הוי’ ליראיו ש”ו בתחילתו.
ח .כאשר דין זה נלמד בגמרא )ב”ק מו ,ב בהו”א ,וראה למסקנה מסברא .וראה רש”י גיטין מח ,ב( מהפסוק ”’מי בעל
דברים יגש אליהם’ – יגיש ראיה אליהם” )ורמז :מי בעל דברים עולה בגי’ יגיש אליהם ע”ה(.
כאשר נסתכל סביבות הפסוק האמור )שמות כד ,יד( ניווכח כי דין זה יתכן ויסודו נטוע אצל משה רבינו ,עוד
קודם עצת חותנו להדרגת ההיררכיה בעם ,ולמינוי שרי עזר .פרשית בוא יתרו למדבר )שמות יח( כמובן שהיתה
לפני מתן תורה; ותיאור המפגש בין יתרו למשה הוא תכף לאחר ביאת יתרו למדבר .אחרי שיתרו מגיע ,אנו
מוצאים כי ישבו לסעודה יחד עם זקני ישראל ,או אז קורא הקב”ה למשה בכדי שיעלה ההרה – שם יתן לו את
התורה .משה לוקח אתו את משרתו ,ומצוות את הזקנים ”מי בעל דברים יגש אליהם” – באם למישהו יהיה דין,
הוא יכול להפנות אותו לעבר זקני בני ישראל .לפי זה ,נראה כי עצת יתרו – אותה אנו פוגשים )כמוכח מפירש”י
שמות יח ,יג ומפסוקי במדבר י כט־לד( במוצאי יוה”כ” ,ויהי ממחרת” – לא היתה מקורית ,אלא כבר משה רבינו
חש בה ,ולמרות זאת המשיך לדון את העם )ובפשט יתכן לומר כי עד מ”ת לא היה צורך בדינים רבים ]שהרי
לא היו חוקים רבים[ ,ואף זמנו של משה רבינו היה יותר פנוי .אך יתכן גם כי אחר מ”ת לימוד התורה נמסר –
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
קובץ הערות התמימים ואנ"ש – מרחשוון תשפ"א
יוצא לאור על ידי ישיבת תום ודעת, בראשות הרב יצחק גינזבורג.
[email protected]
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search