על רגל אחת ולא רק...
לברוך
אלוף נעוריי
וחברי לכל חיי
1
2
למה אני כותבת?
למה אני כותבת?
שאלה טובה.
וכי יש לי ברירה?
מה אעשה בכל הנייר
ומכשירי הכתיבה
שאגרתי במרוצת השנים?
מצאתי:
זאת לא המצאה שלי,
"הנייר תמיד סובלני".
עליו אשמיע את הגיגיי
הוא שיכיל את תסכוליי
הוא שיחטוף את כעסיי
ואותו אשגע בשיגעונותיי.
אך גם,
עליו אעלה את זיכרונותיי,
אשיר את שיריי
וארשום את רישומיי.
3
4
בשנה הראשונה
ראשית חיינו כזוג סטודנטים נשוי היתה בחדר ששכרנו בשכונת בית הכרם שבירושלים.
גב' וולך ,הזקנה החביבה בעלת הדירה ,גרה בחדר סמוך לנו .זכור לי שהיתה הולכת מדי
יום לבית הדואר .ניסינו לנחש מהי אותה חליפת מכתבים שניהלה ,אבל לא הצלחנו לפענח
את החידה כל זמן שגרנו שם .לאחר כחצי שנה התאפשר לנו לעבור לשיכון סטודנטים.
כמובן ששמחנו על כך מאוד .השתחררנו משכר דירה מעיק על זוג דלפונים כמונו וגם זכינו
בעצמאות – חדר משלנו .שיכון הסטודנטים היה מחנה אלנבי שבשכונת בקעה .הוא הוקם
בשנת 1917כמחנה צבאי בריטי .לאחר מלחמת העצמאות הפכו צריפיו לבסיס טירונים
של הנח"ל .לאחר שמאס בו הצבא ,קיבלה אותו אוניברסיטת ירושלים למעונות סטודנטים.
לכל זוג הוקצה חדר אחד ,שהכיל מטבחון מצוייד בכירה חשמלית לבישול .הכירה שימשה
אותנו גם לחימום החדר כיוון שלא חוייבנו לשלם עבור החשמל .השירותים היו בחוץ ,בצריף
אחר .הנוחיות של חדרי הנוחיות היתה מפוקפקת ,בפרט בחורף הירושלמי ,אך היינו
מרוצים במעוננו החדש .על מנת לשדרג את מעמדנו החברתי אימצנו חתול ,כמנהגם של
דיירי המקום.
ירחמיאל ,החתלתול האסופי שלנו ,לא ניחן במראה מהודר כמו של מימי ,החתולה של
שכנינו .משתכני השיכון לא יכלו להסיר עיניהם מהיפהפייה ,בעלת פרוות האנגורה ,שהיתה
טופפת ברגליה ומניעה את זנבה המפואר לגאוותם של בעליה .ירחמיאל שלנו היה חתלתול
צנום ,שחור כולו ועיניו היו בורקות כשני פנסים בחשכה .אחדים משכנינו הסתייגו ממנו
מחשש מזל רע ,אך אנו שמחנו בו ובשמחתו בנו .מזגו היה נוח וכנראה שלא ידע תפנוקים
רבים בימיו ,כיוון שהיה זולל בתאווה כל פיסת לחם מרוחה בממרח אנשובי זול .חיינו זרמו
בשיגרה מבורכת .ברוך המשיך בלימודיו באוניברסיטה ,אני ב"בצלאל" וירחמיאל הסתובב
בשיכון.
יום כיפור הראשון בחיינו הזוגיים הפר שיגרה מבורכת זו .זיכרונותיי מיום כיפור ,החג
החמור והמאיים הזה ,דווקא נעימים .כילדים ,הפכנו את הצום למין ספורט מאתגר :גם אנו
יכולים לצום בדיוק כמו הגדולים .היינו גאים להציג את לשונותינו הלבנות כעדות נחרצת.
רק ביום כיפור הורשינו לנעול נעלי התעמלות שנועדו לשיעורי ההתעמלות בלבד .הורינו
ראו בנעלים האלה סיכון בריאותי :הן שטוחות ולא מאווררות ,טענו ,ולכן עלולות לעודד
פלטפוס ולגרום לאקזמה .עם כל הכיף שחוויתי כילדה וכנערה ,בבילוי בבית הכנסת ,יום
כיפור המשיך להיחשב בעיניי כקדוש שבמועדים ואת מצוות הצום חלילה מלהפר!
5
נולדתי למשפחה דתית וכך גדלתי .ברוך גדל כחילוני .הוא התחנך ב"שומר הצעיר" וחי
בקיבוץ זמן מה .לא יכולתי לשער שהאיש שקשרתי חיי בחייו ,יקום בבוקר יום כיפור ,ייגש
למטבחון שלנו ,יפרוס פרוסת לחם הגונה ,ימרח אותה במרגרינה ,יניח מעליה חתיכת
גבינה צהובה ויוסיף לה עוד פיסת נקניק יפה .היבטתי בו נחרדת :לא די שאינו צם הוא עוד
אוכל בשר עם חלב! לא נרגעתי כל אותו יום .בלילה נשארתי עירה ,יראה מהצפוי ומאזינה
לנשימותיו של בעלי הישן שנת ישרים.
16/11/18
6
בת גלים
הים היה נחשב לאחד הכיפים של החופש הגדול ובנוסף ייחסו לו גם תכונות בריאותיות:
מי המלח מרפאים פצעים ואוויר הים מעורר תיאבון .לאמיתו של דבר ,מעולם לא השתגעתי
אחרי הים .לשחות לא אהבתי ומהשמש סבלתי .את החול שנאתי ,משום שמיד היה מחולל
בין אצבעות הרגליים ומרשרש בשיניים .בשום אופן אי אפשר היה למנוע מגרגירי החול
הזריזים לטפס ולצפות את הפירות והסנדוויצ'ים שהיינו מביאים איתנו ולשוות להם מראה
של שניצלים מפתים שטעמם רק חול וחול .בגלל חיבתי המעטה לים ,העדפתי לבלות עם
הניה בבריכה .לבושות בבגדי ים מתחת לבגדינו ,מצויידות בלבנים ,מגבות ומזון ,היינו
יורדות לרחוב התבור כדי לעלות על אוטובוס 42שהיה נוסע לבת גלים .תחנת האוטובוס
היתה ליד חנותו של דוב – החנות למכשירי כתיבה שלנו ,בה קנינו הכל" :תמונות
חלקות"("פרסים") ,ספרים ,מחברות וגם נייר חום לעטוף .כבר בשער הכניסה לבריכה היו
מציפים אותנו קול צהלתם של המתרחצים ,ריח הים וריח התירס ,ריח הגוף וריח הולווטה.
לזאת הצטרפה ססגוניות נפלאה של מים כחולים ,כובעי ים וכדורים צבעוניים – חיזיון קיץ
נהדר ,בוהק באור בוטה.
כשראיתי את בגד הים החדש של הניה( ,ששלחה לה הדודה מאמריקה) הוכיתי בתדהמה!
אופנה מדליקה נתגלתה לעיניי :בגד ים אלסטי ,צמוד לגוף ,חלקלק וזוהר .צבע הטורקיז
שלו תאם בדיוק את עיניה של הניה וכובע התכלת הצמוד לראשה שיווה לה מראה "כחול"
וספורטיבי .שחיינית אולימפית לעומת כל האחרות שנראו עלובות בבגדי ים של צמר
וכותנה .הניה ואני היינו מטפסות במדרגות העץ ובוחרות מקום טוב לשבת תחת השמש
היוקדת ,כדי לתפוס צבע כמו של הבן של המציל ,שאליו נשאנו כולנו עיניים .שיערותיו היו
צהובות ולגופו השזוף בצבע חום אדמדם סליפ קטנטן כחול לבן .את סיום הצלייה בבריכה
היינו חוגגות בתירס חם .מוכר התירס היה שולה במלקחי עץ גדולים את הקלחים שבחרנו
מתוך הדוד הרותח ,עוטף אותם בקליפת עלים ירוקה וממליח אותם מתוך קופסת פח
עגולה עם נקבים בראשה .אהבתי לתירס לא פגה אבל אותה מלחייה של פעם כבר איננה.
מזיעות ועייפות היינו חוזרות באוטובוס הדחוס הביתה .את נסיעתנו עשינו לרוב בעמידה.
מטלטלות מצד לצד ,מתחככות בנוסעים מזיעים או בגומי שחור וחלקלק של גלגל ים,
מטולא בטלאים אדומים פה ושם .לביתי הייתי מגיעה סמוקה ולוהטת .תוך יומיים כתפיי
צימחו שלפוחיות וכל השיזוף שלי היה מתקלף במהרה .חזרתי להיות כמו תמיד לבנה
ורדרדה ,מוכנה שוב לבריכה וכך חוזר חלילה.
2000
7
לולאות צבעוניות
ב " -שיק פאריז"
בחלון הראווה
נאחזו עיניי
באביזרי האופנה.
מכולם חשקה נפשי
בחגורה ירוקה
מרובת לולאות
בשלל צבעים,
מציצים משדה
כפרחים קטנטנים.
כסף אז לא היה לי.
לא קניתיה .נאלצתי לוותר.
אך חזרתי לבקר
וראיתיה שוב
בחלון הראווה,
את חגורתי החביבה
מונחת ,מחכה.
שמחתי שמישהי אחרת
לא רצתה בה
ונשארו הלולאות הצבעוניות
שבשבילן אספתי
את כל המעות
וקניתי את אשר חשקה נפשי.
מאז עברו הרבה שנים
והחגורה הירוקה
תלויה בארוני.
אמנם כבר אינה
תואמת את מידתי
"שיק פאריז" מזמן נעלמה
וגם התשוקה התמתנה.
אבל כמה מרגש להיזכר
איך פעם היה...
21/12/18
8
9
כמה חבל
קרה שהאהבה התאחרה
כשהגיעה דפקה על הדלת
אך איש לא ענה.
כי מי שחיכה לה
חיכה וחיכה,
אוי כמה חבל
שהוא קם ויצא
אך ורק לפני שתי דקות.
האהבה
לא התייאשה
צריך סבלנות ,אמרה בליבה
אם כבר עשיתי דרך כזאת ארוכה
אשב ואמתין על ספסל בשדרה,
אולי הוא יבוא.
ישבה וחיכתה
חיכתה וישבה,
עד שירדה החשכה.
ובאין היא לבושה
החלה פתאום לחוש בצינה.
חבל להצטנן ,חשבה האהבה.
קמה לה ממושבה והלכה.
28/1/66
10
דו רה מי
כשהייתי בת שמונה ,החליטו הוריי להקנות לי חינוך מוסיקלי; זאת ,למרות שלא ניחנתי
בכישרון לכך .אפילו לשיר בלי לזייף לא ידעתי .מה גם ששיעורי הנגינה גבו מחיר יקר
ממשכורתו הדלה של אבי .הם שלחו אותי "ללמוד פסנתר" אצל הגברת ליזה קרונזון,
שנודעה אז בחיפה ,בשנות הארבעים ,כאחת המורות המצויינות .כמובן שלא היה בהישג
ידם של הוריי לרכוש פסנתר ולכן הכנתי את שיעורי הבית ב"מכון למוסיקה ע"ש דוניה
ויצמן" ,שפסנתריו איפשרו לתלמידים רבים כמוני לתרגל את נגינתם .מביקוריי במכון נחרת
בזיכרוני החדר היחיד ,שהיה מורם מקומת הקרקע בכמה מדרגות ,מובדל ומואר משאר
החדרים .אותו בחרתי ל"חדר משלי" ,למרות שאיכותו של הפסנתר שעמד בו היתה
לקוייה .לא פעם ויתרתי על תורי על מנת לזכות בחדר האהוב עליי ו"הרווחתי" זמן המתנה
נוסף כדי לשחק עם חברי ב"מחבואים" בחצר המכון .המשחק קסם לי לא פחות מהנגינה
עצמה.
לקראת הקונצרט הגדול ,שהתקיים בסוף כל שנת לימודים ,נעשו המורים והתלמידים
דרוכים .קהל רב של מוזמנים בא להאזין לנגינתם של התלמידים ,שעלו לבמה בזה אחר
זה .כשהגיעה תורה של ישראלה מרגלית ,נעשיתי דרוכה גם אני .התחקיתי אחר כל
תנועותיה .התבוננתי בילדה היפה ,בעלת השיער השחור המסורק למשעי .היא לבשה
שמלה חגיגית בעלת צווארון תחרה ,שעיטר את צווארה .בנעלי לכה מבריקות ,בצעדים
מדודים ובטוחים ,פסעה זקופה לעבר פסנתר הכנף שניצב על הבמה .תחילה בדקה את
גובהו של השרפרף העגול ,יישרה את שמלתה על המושב והתיישבה .אחר כך הוציאה
ממחטה לבנה מכיס שמלתה ,כיווצה אותה לכדי כדור בד קטנטן והניחה אותו בקצה
הפסנתר .ללא התרגשות שנראתה לעין ,החלה ישראלה לנגן .אצבעותיה נעו במיומנות
מעוררת השתאות .כף רגלה היתה לוחצת על הדוושה ובגמר כל קטע היתה מרימה את
ידה בהינף אלגנטי .צלילי נגינתה היו ענוגים ומרגשים ,ללא כל דופי ומילאו את חלל האולם
החשוך למחצה .כשסיימה לנגן ,ניגבה בממחטה הלבנה את ידיה ,קמה מכיסאה,
השתהתה מעט ואז קדה קידה ,מודה למחיאות הכפיים הרמות .האורות באולם נדלקו
ויכולתי להבחין בהתלהבותם של הנוכחים ,שאולי חשבו כמוני" :איזו ילדת פלא!" ואכן
ישראלה מרגלית מה"מכון למוסיקה ע"ש דוניה ויצמן" בחיפה ,בגרה והיתה לפסנתרנית
ידועת שם ,שהופיעה באולמות מפורסמים ברחבי העולם.
שלוש שנים "למדתי פסנתר" אצל הגברת ליזה קרונזון .מדי שבוע ,במשך אותן שלוש
שנים ,הייתי עולה לרחוב גאולה ,מטפסת במדרגות לקומה השלישית ודופקת על הדלת
הנושאת את השם :משפחת קרונזון .סבתא בלומה היתה מקבלת את פניי .כבר בכניסה
11
לשיעור הראשון ,נפרשה לתדהמתי דירת גג גדולה ,מרובת חדרים ,כזאת שלא יכולתי
להעלות בדמיוני .הוריי ואני גרנו אז שלושתינו בחדר יחיד ,שחלקו הוקצה לפינת בישול
קטנה ,מוסתרת על ידי וילון פרחוני .השירותים היו משותפים לנו ולמשפחה אחרת שחלקה
עימנו את אותה דירה .סבתא בלומה בלמה את סקרנותי לסייר במרחבי הדירה והוליכה
אותי הישר לחדרה של מורתי.
אור רך של אחר הצוהריים האיר את שני הגופים הבולטים שבחדר :הגברת קרונזון ופסנתר
גדול שניצב משמאל לכניסה צמוד לקיר ועליו – פסל ראשו של בטהובן .הפסל היה צבוע
בחום כדי לשוות לו מראה עתיק – יצוק ברונזה .אולם נקודת חן לבנה ביצבצה במקום
שהצבע התקלף מעט וחשפה את הגבס .מורתי ליזה היתה אישה גדולה ,בעלת חזה מלא.
ראשה בקצה צווארה נראה קטן ביחס לכתפיה הרחבות .תווי פניה היו חדים ,עיניה עירניות
ושיערותיה קצרות ומתולתלות .מורתי היתה מברכת אותי לשלום ורומזת לי לשבת על
שרפרף הפסנתר ,שישבה לצידו .כיצד למדתי תווים אינני זוכרת אבל את הוראותיה של
ליזה כיצד לנגן אני זוכרת היטב" :פֹורטה" היתה צועקת תוך כדי הושטת צווארה קדימה,
כצווארו של צב היוצא משריונו .כך היתה מסמנת לי לנגן חזק .כשהיתה לוחשת "ּפיאניסימֹו"
" ּפיאניסימֹו" ומכווצת את צווארה ,כצווארו של צב המכניס ראשו פנימה – ידעתי שעלי לנגן
בשקט בשקט.
שיעורי הפסנתר שלי הפכו למעין פולחן ,שהיה חוזר על עצמו מדי שבוע .הטכס היה מגיע
לשיאו תמיד בשעה חמש אחר הצוהריים .אז היתה נכנסת סבתא בלומה לחדרה של ליזה,
נושאת בידיה מגש מכוסה במפית מגוהצת ברישול .עליה היו מונחים זוג "דיקטים"
מלבניים ,בגודל של קלפים ,בצבע בז' ,צמודים זה לזה בממרח בלתי מזוהה .לראשונה
בחיי ראיתי מין סנדוויץ' משונה שכזה .בעולמי היו קיימים רק לחם שחור ,לחם לבן וחלה.
כבמופע קסמים עקבתי אחרי כל פרט ופרט :כיצד היתה מורתי אוחזת בין האצבע והאגודל
את ידית ספל הפורצלן ,ובאלגנטיות מודגשת היתה מגישה אותו לפיה ולוגמת לגימה .אחר
כך היתה מחזירה את ספל הקפה למגש .מרימה את כריך הדיקט ,מקרבת אותו לשפתיה
האדומות ונוגסת .קול צרוד ומחוספס של כרסום נשמע בעת שליזה היתה לועסת ,לאט
לאט ,בולעת ושוב חוזרת על אותן פעולות ,בהנאה ובנחת ,עד לסיום.
רק כעת ,לאחר שבעים שנה ,גיליתי שהדיקטים המשגעים בצבע בז' היו לחם שוודי
וכדוגמתו מייצרים עתה בארץ מוצר בשם "פתית" ,אותו אני נהנית לאכול ,עם או בלי קפה,
לא רק בחמש אחר הצוהריים .מנגינתי לא נשאר דבר ,אך זיכרונות עזים ממורתי ומשיעורי
הפסנתר מלווים אותי גם כיום ,ואולי גם אהבתי למוסיקה קלאסית.
19/7/18
12
13
פרת משה רבנו
פרת משה רבנו
עמדה על עלה ירוק
ביער עד
רחוק רחוק.
פתאום ,בלי סיבה ידועה,
כשהיתה עסוקה
בטרף מזונה –
נעלמו נקודותיה השחורות.
רק זמן מועט
עמדה חסרה,
טיפות הגשם
מיהרו לנקדה.
כנפיה האדומות
קושטו בנקודות חדשות
בוהקות וצלולות
כבדולח.
10/6/18
14
15
ציפל'ה יקרה,
אפתח בסרט שצפיתי בו אמש" ,עמליה – פאדו" .הרי הבטחתי למסור לך את רשמיי ממנו.
האמת – הופתעתי .שערתי שהסרט יעסוק בסיפור חייה של עמליה רודריגז ולא היא.
עמליה אומנם הוזכרה כאמנית הפאדו הגדולה ביותר ושירתה נשמעה ,אולם מגמת הסרט
הזה היתה להשמיע את המוסיקה המיוחדת הזו כחלק ממרקם החיים הפורטוגלי בליסבון.
לפיכך ,צלם הסרט הטיס אותנו ,הצופים ,לשמי ליסבון הכחולים .יכולנו לראות מלמעלה
את גגות הרעפים האדומים של הבתים ,המוארים באורה הזהוב של השמש ואת קו הרקיע
הנמוך והשקט של מבני העיר ,ללא הפרעתם של מגדלים או גורדי שחקים.
במשך כל הסרט אפפה אותנו אווירה בלתי יומרנית ומלבבת .הצטרפנו להולכים ברחובות.
חשנו כתיירים בליסבון ,המגלים את סמטאותיה הצרות והמפותלות כשמעל לראשינו
מתנפנפת כביסה צבעונית .טיפסנו במדרגות וירדנו במורדות התלולים .השוטטות בעיר
שימשה רקע למרואיינים בני המקום ,המצולמים בתקריב ,שניסו להגדיר מהו פאדו
בשבילם" :גורל ,עצבות ,געגועים ,אהבה ,תקווה ,חיים ומוות ".זאת היטיב הסרט להמחיש
בשירתה הנלהבת ובעיניה הנוצצות של זמרת צעירה ויפה וכן בהתרגשות שאחזה בזמר
מבוגר ובזקנה חסרת שיניים ששרה מליבה ועיניה זולגות דמעות .לקראת סופו של הסרט
צפינו באמנים המשלבים את הפאדו עם מוסיקה וריקודים אפריקאים .התוצאה היתה
מרתקת.
ציפל'ה ,האם הכנת שיעורי בית? בדמיוני התגלגל סיפור שאהבתי ,קסום ועתיר השראה.
אך כשכתבתיו הפך לכרוניקה יבשה חסרת חן ועניין .כשאני כותבת שורות אלה ,אני נזכרת
בשלמה ז"ל .הוא סיפר ,שפעמים רבות היה מצייר בחלומו ציורים מרהיבים ,גדולי ממדים,
וכשהקיץ זכר את יצירותיו לפרטי פרטים .אך כשניסה לשחזרם ,לא עלה הדבר בידו – ליד
הכן הכל נעלם .את מיקי ושלמה את וודאי זוכרת .הם היו חברים טובים מאוד שלנו .האם
ידעת שמיקי היתה בשלנית מעולה? ברוך ומיקי היו ה"מסודרים" שבחבורה .הם היו
שכירים וקיבלו משכורת .שלמה ואני היינו ה"דפוקים" ,פרילנסרים ,אוחזים במכחול ונתונים
לחסדי המוזה .שנינו ידענו לשבת אבודים מול הדף הלבן ולצפות לרעיון הגואל .על מנת
להקל על המועקה שהלכה וגברה ,הייתי נוהגת לצאת לסטודיו של שלמה ,בצריף שבחצר
ביתו .שלמה היה מכין לנו קפה טעים ומשסיימנו להלין על מר גורלנו ,התחלנו לפנטז
ולהשתעשע בתוכניות גרנדיוזיות של "מה נעשה כשנהיה גדולים" ...ואת הרי יודעת את
הסוף המר :שלמה נפטר לפני שבגר ,מיקי התאבדה ,ואני איני יודעת עדיין מה אעשה
כשאהיה גדולה.
זהו לבינתיים ,מסרי ד"ש חם ליואל ואפרה.
שלך מיכל.
19/12/19
16
הכלב
דווקא באמצע הבלגן הכי גדול של שיפוץ ביתנו ,התחשק לעידו כלב" .רק זה חסר לי"
אמרתי לעידו" ,אני בקושי מוצאת את עצמי בין הקירות ההרוסים והחפצים המפוזרים".
בכל זאת הסכמתי .בעצם לא יכולתי לסרב ,כי מיד נזכרתי ב"לא בא בחשבון" של הוריי,
כשהייתי ילדה וביקשתי כלב ונאלצתי להסתפק בצב קטן וטיפשי .כמה אומללה הייתי כשידי
החליקה על שריון קשה במקום ללטף פרווה מענגת .ובכלל ,מה כבר ידע שמשון הצב?
לאכול חסה וללכת לאט לאט כמו צב .כמובן שעידו שמח שנעתרתי לבקשתו ושמח עוד
יותר שברוך ,אביו ,הסכים גם כן ,למרות שחיות מחמד לא היו ממחמדיו.
כך ,בתוך ענני אבק ,התלבשנו חגיגית ונסענו ל"צער בעלי חיים" .נכנסנו לחצר גדולה,
מלאה בכלובים עם המון כלבים ,מכל הסוגים והמינים :גדולים וקטנים ,כאלה עם אוזניים
זקופות ואחרים עם אוזניים שמוטות .בעלי זנבות ארוכים ובעלי זנבות קצוצים .אחדים
שפרוותם סמיכה וארוכה ולידם אחרים כמעט קרחים .אוסף כה מגוון – ממש מבלבל .עידו
לא נראה מבולבל כלל .הוא הוביל אותנו בין הכלובים בצעדים בטוחים .ברוך ואני אחריו.
הסתכלתי בכלבים .חלקם רבצו אדישים לבואינו .לעומתם היו אחרים שקיבלונו בקפיצות
צהלה .כנראה שהריחו בנו משפחה מאמצת .כלב קטן שחרחר ומתולתל ,שבה את לבי
במיוחד .עיניו החומות נצצו מבעד לפוני השובב שכיסה את מצחו" .עידו תראה איזה חמוד"
קראתי בהתלהבות .עידו העיף מבט חטוף בכלב ובתנועת יד מבטלת הורה לנו להתקדם
17
ונעצר ליד אחד הכלובים שבפאתי החצר .בכלוב ישב כלב ענק" .מה?" שאלתי נדהמת
"כזה גדול ,אולי נתחיל במשהו קטן ונתקדם בהדרגה?"
לפי המבט שעידו זרק לעברי ,הבנתי שכוונתו ללכת מיד בגדול ,ושכדאי לנו להתרגל
במהרה .היבטתי בכלב שישב נינוח וסקר אותנו בעיניו החכמות ,שהעידו על ניסיון חיים
רב .אין ספק שנראה מרשים ,כזה שניתן לסמוך עליו" .אני מניח שההחלטה נפלה" ,סיכם
ברוך" ,אז אפשר לקחת את הכלב ולנסוע הביתה" .המכונית הקטנה שלנו ,הכילה בקושי
את משפחתנו המורחבת .בבית חיכו לנו הקירות ההרוסים והחפצים המפוזרים.
הכלב נכנס לחיינו השוטפים ולא הפריע במלאכת השיפוצים .נדמה היה שכולנו מאושרים.
חיבתי לכלב הלכה וגדלה .ברוך הודה שהוא מתרגל לחיה והכלב היה שמח ואסיר תודה.
רק עידו נראה מאוכזב והתחיל לרטון" :זה כלב זה? זה אסון ,בקושי נובח ועוד יותר בקושי
הוא רץ ".כל הדיבורים שלי בעד הכלב לא הועילו .עידו החליט למסור את הכלב לחברים.
ברוך אמנם התרגל מעט אבל לא חש צער ממש .כך הסתיים הרומן שלנו עם הכלב ואיתו
נגמרו גם השיפוצים .ביתנו גדל ומשפחתנו הצטמצמה .כדי למלא את החסר שהותיר אחריו
הכלב הביא עידו את ג'משיד האוגר" .זה רק לבינתיים" אמר עידו.
1978
18
סתם...
אני מחכה ...למה?
האוטובוס הגיע.
השמיע את טרטורו המוכר ונעצר.
דלתותיו נפתחו.
אישה ,סל בידה ,ירדה בזהירות.
אחריה קפץ ילד ,לבוש בחולצה משובצת.
גבר נוסף ירד בדלת הקדמית.
האוטובוס התרוקן מנוסעיו.
הנהג נותר לשבת במושבו.
המנוע השמיע את קולו.
האוטובוס נסע.
עמוד התחנה נשאר במקום...
17/1/66
19
חלום
עליתי לאוטובוס.
הושטתי לנהג את הכרטיסייה.
הוא ניקב בה חור והעלימה.
במקומה ,החזיר לי כרטיס אחר ,מוזר,
משובץ בכחול ולבן.
כמותו לא ראיתי מעולם.
היבטתי בכרטיס המשונה בתמיהה:
האם זה אמור לשמש ככרטיסייה?
הראיתי לנהג שמצאתי בו משבצת אחת פגומה.
הנהג ,בפנים חתומות,
חטף מידי את הכרטיס
והושיט לי סינר עם רצועות
מפוספס בפסים צבעוניים יפהפיים:
חומים ,צהובים ,כתומים ואדומים.
נשארתי עומדת ליד הנהג ,מבולבלת ותוהה
האם זה אמור להיות כרטיסייה?
הקצתי משנתי בתחושת מועקה.
מדוע חלום כה פשוט ותמים
ואפילו מבדח לכאורה
עורר בי אי נחת גדולה.
אולי הוא ביטא את הפחד משיכחה
הקופצת עליי עם הזיקנה?
כמה טוב שהחלום נקטע
בסינר צבעוני.
27/10/19
20
21
זה לא צחוק
בחדר המשמים ,שקירותיו החשופים נראו ספק בצבע קרם דהוי ספק לבן מלוכלך ,היה
חלון מרובע .מסגרת העץ שלו תחמה פיסת שמיים תכולים וזנבו של ענן .קרני השמש ,
שהסתננו דרך השמשה המאובקת ,האירו שפעת שיער שחור ,שגלש וכיסה את מחצית
פניה של דמות שישבה בחדר .שם ,באחד מצוהרי יום שישי ,בהוצאת "מזרחי" ששכנה
בבית ישן ,ברחוב אלנבי בתל אביב ,ראיתיה לראשונה – אישה ,שמשום מה נראתה לי
מיסתורית ומושכת במוזרותה.
הנחתי שהיא ,כמוני ,זומנה לשם בשל עבודה וחיכתה לבעל ההוצאה שיתפנה ויקרא לה
למשרדו בחדר הסמוך .הזמן התארך וכדי להפיג את שעמומה שבהמתנה ,פתחה עמי
בשיחה ושאלה לשמי ולמעשיי .סיפרתי לה שאני גרפיקאית ,מעצבת עטיפות לספרים
ומאיירת לספרי ילדים" .איזה יופי" קראה בהתפעלות" .שמי עליזה ואני כותבת סיפורים
ומחזות וגם מתרגמת ".כשהסיטה את וילון שיערה נתגלו תווי פניה הנאים .בעיניים
מבריקות החלה לנקוב בשמותיהם של הסופרים המפורסמים שפגשה וסיפרה על הספרים
שאהבה מתוך אלה שקראה לאחרונה .אחר כך מיהרה לספר על קשריה המיוחדים עם כל
המי ומי מיושבי "כסית" ועל היותה מעורה בחיי הבוהמה התל אביבית .הנחתי שעשתה
זאת כדי להרשימני .האזנתי לסיפוריה שהיו מתובלים ברכילות עסיסית ומסופרים בחן רב
ובשפה עשירה .דיבורה היה רהוט אך ניכר בו איזה אי שקט כבוש בתוכה ,שהיה מתגנב
החוצה מדי פעם בצורה של תנועה עצבנית קלה .שקענו בשיחה עירנית וכמעט ששכחנו
שאנו ממתינות לפגישת עבודה עם מנהל ההוצאה .אדון מזרחי יצא מחדרו והזמין את
עליזה למשרדו .בטרם נכנסה סובבה ראשה אליי ואמרה" :יש לנו עוד הרבה על מה לדבר"
וסגרה את הדלת מאחוריה.
כאשר יצאה מישיבתה עם המנהל הצעתי לה שנמשיך את שיחתנו בביתנו שבחולון.
"נהדר" אמרה" ,אבל אין לי רכב"" .אנחנו נאסוף אותך" מיהרתי להשיב" .אני אחכה לכם
ליד מלון "דבורה" ברחוב בן יהודה" .סיכמה ואני נכנסתי למשרדו של מר מזרחי .שערתי
שברוך ,בעלי ,יקבל את יוזמת האירוח בפנים חמוצות .בעיקר יתרעם על הנסיעה לתל
אביב הלוך ושוב .פעמיים! להפתעתי התרצה הפעם בנקל וזכינו בערב מעניין .מצאנו
באורחת שלנו אשת שיחה נבונה ודנו בספר "על מצבו של האדם" ,הלהיט החדש של פנחס
שדה .אחר כך דיברנו בירושלים .כל אחד מאיתנו דיבר על ירושלים שלו ואז ,לפתע פתאום,
באופן בלתי צפוי לחלוטין פרצה עליזה בצחוק משונה ,מצמרר ומבעית ,כאילו היה זה קול
הבוקע מ"הגיהינום" של הירונימוס בוש.
22
אנו כמובן הבלגנו על התדהמה שעוררה בנו תגובתה המוזרה והמשכנו בשיח .שלא
כמקודם ,דבריה של עליזה החלו להיות מבולבלים מעט ,פה ושם נתגלו אי התאמות ואפילו
סתירות שעוררו בנו חשד באמינותם .עליזה ביקרה אצלנו פעם נוספת ואז הציעה לי
להשתתף בפרוייקט שקיבלה בטלוויזיה החינוכית .לא יכולתי לסרב להצעה מפתה שכזאת.
בייחוד קסם לי מאוד לעבוד שם .הפעם הזאת הציעה עליזה לכבד אותנו במטעם משלה,
פנקייק שידעה להכין בצורה מיוחדת .ואכן הפנקייק שהכינה במטבחנו ,היה טעים להפליא.
שיבחנו אותה והודינו לה .חשתי שמאוד נעים היה לה בחברתנו .ברוך מצא חן בעיניה
במיוחד.
לאחר ימים ספורים ,בדיוק כאשר סיימתי להתקלח ,צלצל הטלפון .יצאתי מהמקלחת
כששיערותיי עדיין נוטפות והרמתי את השפופרת .יעל ,חברתי הצלמת ,היתה על הקו .אז
היינו נוהגות לנהל שיחות מדי יום ביומו .סיפרתי לה על ההרפתקה החדשה שלי עם
עליזה .להפתעתי השיבה יעל "תיזהרי ממנה"! "ממה להיזהר ,האם היא שקרנית,
סכסכנית ,גנבת?" אלה הדברים האיומים ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני .יעל המשיכה:
"קחי כיסא ושבי .את זוכרת את פרשת המאהבת של המשורר רפאל אליעז ,שהרעילה
למוות את אשתו? אז זאת היא ,הרוצחת ,עליזה פאנו-ברוך ,החברה החדשה שלך".
לשמע הדברים קפא גופי ושמעתי את עצמי כ"מנחמת" אותי ואותה" :אבל עכשיו יש סוף
טוב לסיפור .אמנם ברוך מצא מאוד חן בעיניה ,הפנקייק היה משובח ואני חיה וקיימת!"
יותר לא נפגשתי עם עליזה והזדמנות שנייה לעבוד בטלוויזיה החינוכית לא נקרתה לי .אך
בכל פעם כשאני מזמינה חברה שברוך טרם הכיר ,הוא שואל ואולי מזהיר ":את שוב מביאה
רוצחת הביתה?" ואני עונה" :לא כל יום פורים".
5/11/18
23
בחלומי
מה לי ולתפירה?
מה לי ולצבא?
ציירתי סירה
הפכתי אותה
ותפרתי ממנה כומתה
כמצוות הרמטכ"ל.
16/6/18
24
שירי קּוקּו
את קּו קּו
אני קּו קּו
שתינו יחד לא שעון קוקייה.
לך אין זמן
לי יש זמן
ואנו נפגשות בין אין ליש.
את באה עם עצמך
והולכת עם עצמך
אני רק תחנת ביניים,
לקפה קצר
לסיגריה אחת
ולפעמים גם לסלט חפוז.
את הכוסות הריקות המלצר אוסף
גם את המאפרה הוא מרוקן
ואת פירורי שיחת הנפש
מנגב מהשולחן במטלית רטובה...
16/2/94
25
צאי מהמשחק ,את טובה מדי.
יצאתי.
בכסף שהיה לי
קניתי רוע יד שנייה...
יש מי שאוהב כוסברה
ויש מי שלא.
יש כאלה בעלי שיניים טובות
ויש כאלה עם שיניים חולות.
יש אנשים שאוהבים
ויש אנשים שנאהבים.
יש אנשים שאוהבים ונאהבים.
כנראה שהצליחו עם רופא השיניים.
16/2/94
26
הדיונון חיבק אותי בזרועותיו.
קחי דיו -אמר.
הזמנים השתנו ,עניתי.
כבר החלפתי את הרפידוגרף בפיילוט
ואני אוחזת בענני טוש
בעוד אחרים מקישים במהירות
במקלדת המחשב.
אנו חיים בבתים רבי כובד
ביתי דווקא קל.
ביתי הוא מנייר.
כל חדריו מקופלים
חוץ מחדרי הלב.
מי ראה את המכחול שלי?
יש לי סימנים :דק .עם מעט שיערות...שחור.
הוא צייר בכל הצבעים...
מספיק .איננו מבינים בציור .תגידי עוד פעם סימנים.
אני חוזרת :דק .עם מעט שיערות...אדום.
טעות .איננו מבינים .אמרת קודם...שחור.
אינני זוכרת .אבל הוא צייר בכל הצבעים
ורשם אפילו ציפור...
10/2/66
היא שתתה קפה נטול קפאין
והעדיפה מרק של אוסם
בטעם עוף
ואהבה בטעם אהבה.
27
28
רגעי נחת
בצילום הניצב על מדף ארון הספרים הצהוב שבחדר עבודתי ,נראים עידו בני והחתול
נינוש .עידו בסוודר בורדו ,שמתחתיו מבצבץ צווארון גולף אפור ,מרכין ראשו ימינה .מצחו
הגבוה ופניו הרגועים מוארים .שיער צדעיו קצר ומכסיף.
ראשו המורם של נינוש חפון בכף ידו של עידו ,אצבעותיו אוחזות ברכות בסנטרו ואגודלו
תומך בלחיו של החתול .לחיו של עידו צמודה לראשו של נינוש ואוזנו השמאלית של החתול
נשענת על סנטרו של עידו .פרוותו של נינוש ,בגווני אפור ,שזורה בפסים שחורים ובכתמים
צהבהבים פזורים פה ושם .בלחייו תערובת של לבן ואפור .האור בצילום ממוקד בפניו של
עידו ,בכף ידו ובראשו של נינוש .מבעד למשקפיו ,בעלי מסגרת האלומיניום הקלילה ,נראות
עיניו העצומות של עידו .גם עיניו של נינוש עצומות .שניהם כאחד ,מתמסרים לרוך ,לעדנה
ולרוגע שבמגע בין פרוות נינוש ללחיו ואצבעותיו של עידו.
אם משהים את המבט בתמונה עוד מעט ,שומעים גם את גרגורו של החתול ,הרווה עונג.
החיוך בזוויות פיותיהם שייך לשניהם בלבד.
28/4/19
29
היכרויות
מיכל פסעה בשדרות רוטשילד בתל אביב ,נושאת בחיקה ספר עב כרס ,אוצר יקר ערך
שקיבלה בהשאלה מספריית המוזיאון ,למרות הנוהג המקובל שלא לאפשר עיון בספרים
נדירים מחוץ לכותלי הספרייה .שמחה בזכייתה המיוחדת ,האיצה צעדיה .בפינת רחוב
מאז"ה נעצרה מכונית "סוסיתא" מסחרית לידה .הנהג הוציא ראשו מהחלון ופנה אליה:
"אני רואה שאת נושאת משא כבד ,לאן פנייך מועדות ,רוצה טרמפ?" הצעתו קסמה לה.
בטרם השיבה ,ניסתה לעמוד על טבעו של הזר וחקרה היטב את פניו הבהירים .תלתלי
שיערו נחו בחינניות על מצחו ואפו נראה פחוס לטעמה .מבטו היה שקט ומעורר אמון" .נכון
שאינך מתכוון לאנוס אותי ,או לפחות לשדוד אותי?" ענתה והצמידה את הספר היקר
לחזה" .מה שלא יהיה ,אני חייבת להיות בשעה 1.00בצוהריים בחולון ,כדי לאסוף את בני
מהגן .הנהג היה משועשע מדבריה וחייך בהבנה" :אל תדאגי ,אמנם התכוונתי רק לרצוח
אותך ,אבל הזמן קצר ...עלי ,את תגיעי בדיוק בזמן ".לשמחתה הוא קיים את הבטחתו.
בשעה 1.00נעצרה המכונית בפתח גן הילדים שבחולון .היא הודתה לנהג על הנסיעה
הנעימה וירדה מהמכונית .בדרך לביתה הירהרה בבוקר הקסום ,שנפתח בספר הנחשק
שקיבלה בהשאלה ,אח"כ בטרמפ שהזדמן לה ובנוסף בפגישה מעניינת ,עם "סתם מישהו"
שהציג עצמו בשם זאב ,נשוי ,אב לילדים ושותף בעסק לתנורי חימום ושאר מכשירי חשמל.
מרגע שהתניע את המכונית שיחתם קלחה בפתיחות מעוררת פליאה .היא לא ציפתה
למצוא אדם אינטליגנטי ,רגיש ומשכיל ,ובוודאי שלא יכלה לנחש שמפגישה אקראית שכזו,
תצמח ידידות אמיצה ומיוחדת במינה .שיחתם ,שנקטעה בצוהרי יום חמישי ,התחדשה
בטלפון למחרת .הוא הזמין אותה לפגישה נוספת" .בהזדמנות זו" ,הציע" ,אם תרצי ,אכיר
לך את רות ,חברה טובה שלי .אני בטוח שהיא תמצא חן בעינייך" ".בסדר" ענתה" .אחרי
שצלחתי את הטרמפ ,אמשיך בהרפתקה".
לפגישה המשולשת הגיעה רות כלביאה שיצאה לצייד וחזרה ללא טרף בפיה .נסערת,
מתוסכלת ונרגזת .היא מיהרה להשתחל בגופה הכבד למכונית ,שם כבר חיכו לה זאב
ומיכל .רות הפריחה "שלום" באוויר ,מבלי להתייחס כלל לנוכחים .היא פילסה לה מקום
במושב האחורי ,בין אריזות מוצרי החשמל .התיישבה ,הסיטה את שפעת שיערה ,הצבוע
בגוונים של בלונד ,ומחתה את הזיעה מפניה" .נכשלתי בטסט" אמרה במרירות .זאב
היפנה מבטו אליה לאחור "זה לא סוף העולם ,בפעם השנייה בוודאי תצליחי...תכירי את
מיכל ".מיכל הסתובבה וברכה את רות לשלום" .עכשיו אנחנו נוסעים לבלות בחוף הים"
הודיע הנהג .מצב רוחה של רות השתפר .השלושה מצאו עצמם משוחחים בגילוי לב,
למרות היכרותם הקצרה.
חברותם הנפלאה שהחלה ביום ההוא ,הלכה והעמיקה עם השנים ,עד אותו אירוע שקטע
30
אותה .רות ,שכולם הכירוה כאישה רציונלית ,שקולה ,יציבה ובעלת מזג טוב ,החלה
להתנהג באופן מוזר .מצב רוחה נעשה הפכפך והיה משתנה בקיצוניות ,מדכדוך לעליצות
ולהיפך .לעתים היתה נתקפת בכעס בלתי נשלט ומגיבה בתוקפנות קשה .בנוסף ,חדלה
לישון ונעשתה מוצפת במחשבות "רוחניות" .זאב ומיכל שמעו בדאגה הולכת וגוברת את
רות מדברת בקדחתנות על אלוהים ,מפרשת את פסוקי התנ"ך ושמחה במציאת סמלים
בכל דבר של מה בכך.
מבוכתם של של מיכל וזאב הפכה להבנה ברורה ומפחידה ,לאחר קריאת העזרה ששמעה
מיכל בטלפון משכנתה של רות" .מיכל בואי מהר ,רות השתגעה לגמרי ,היא יצאה עירומה
לרחוב ".זאב מיכל ורות לא שערו שנסיעתם האחרונה יחד ב"סוסיתא" תהיה ל"אברבנל"
– בית החולים לחולי נפש .רות אובחנה ואושפזה במחלקה סגורה .בלילה חלמה מיכל
שהתנור כבוי ,ובינה לבין רות מפרידה דלת זכוכית עבה.
1/5/18
31
ביקור בלונדון
פגשתי לונדון אחרת
לא מעוננת ,לא נוזלת
אפילו לא טיפה
אין צורך במטריה.
לונדון עם שמיים כחולים
מסבירה פנים
חביבה.
ברחוב המון אנשים
פוסעים בשקט,
לא רצים
לא דוחפים
לא נדחפים.
האם כולם נופשים?
פגשתי לונדון אחרת
שילוב מטורף של חדשנות ומסורת
מגדלים גותיים
לצידם גורדי שחקים
מזכוכית ופלדה.
איזו העזה!
ואולי בוטות חצופה?
פגשתי בהמון זוגות מעורבים
כאילו פשטה בעיר
אחוות עמים,
כל זיווג צבעוני
בה אפשרי
והנולדים – כבר חצי חצי.
10/9/18
32
33
פיסטאׁש
למרות שאני שונאת אותו הוא שב וחוזר לביתנו ,חודר דרך כל פתח אפשרי .גם החריצים
הצרים שבין התריסים הסגורים ,משמשים אותו להסתנן פנימה .לאחרונה ,כשהודיעו על
בואו בתחזית מזג האוויר ,נשמעתי מיד לאזהרה וסגרתי היטב את כל פתחי הבית .אבל,
רק במעט אפשר היה להתגונן בפני הפגע הרע הזה – האובך .לולא מאסתי בו כל כך,
הייתי מסוגלת להתפעל מחריצותו ,משיטתו היסודית ומכישוריו הלולייניים -להידחף לכל
פינה ,להשתקע בכל שקע ולבלוט על כל בליטה .בנקל הוא משתחל אל בין טבעות שרשרת
האהיל היורדת מן התקרה ,ומתפתל בסורגי הברזל המפותלים .גם שטחן הצר של מסגרות
התמונות הן לו מרחב להשתרע .אפילו ראשי המפסקים שבקיר משמשים לו מקום מרבץ.
מצאתיו כלוא בין נצריה של סלסלה קלועה .פיותיהם של קומקומי הנחושת בחדר האוכל
שלנו מלאים בחול .גם אל כוסות השתייה וגביעי היין ,הסגורים מאחורי דלתות זכוכית,
שניקיתי לא מכבר ,התגנב האובך ,ושלל מהם את הברק והשקיפות .החצר המרוצפת
התמלאה בחול דביק ,שהעכיר גם את הירוק הרענן של עלי הצמחים וכיסה אותם במעטה
דק של בז' אפרפר עכור .המפה המודפסת בצבעים עזים ומשמחי עין ,זו המכסה את ירכיו
העגולים של שולחן הקפה הקטן שלנו ,קיבלה גוון מעומעם ומלנכולי .גם רגלי השולחן
המבצבצות מתחת למפה לא נמלטו ממנו.
פגיעת האובך בכל חפץ או רהיט מטרידה אותי ,אבל התדבקותו בספרים מסבה לי הרגשת
ביאוס כבדה .אם ניקיון הבית היא עבודה סיזיפית ,הרי שהסרת אבק בכלל ומספרים
בפרט ,היא המעצבנת והמרגיזה ביותר .אך אין טעם לטעון נגד הטבע .גם להתלונן על
תסכולי לא יועיל במאום .אין ברירה! עלי להתחיל לנקות .באקראי הורדתי מהמדף את
"פיסטאש" ,ספר על כלב ירוק שדלוק על ממתקים .באחת חזרתי שישים שנה אחורנית,
ל"אלשיך" ,אותה חנות הספרים הצרפתיים ,בתל אביב ,בפינת דיזינגוף פרישמן .האוצרות
שגיליתי שם היו מסעירים .לראשונה ראיתי ספרי ילדים שטרם ניתקלתי בשכמותם .אמנם
הם היו כתובים בצרפתית ,אך לא בגלל תוכנם הוקסמתי .האיורים הם ששבו את לבי –
34
ביופיים ,באיכותם ,במקוריותם ובסיגנונם החדשני .אז קניתי את "פיסטאש" ובהמשך
רכשתי שם ספרי ילדים נוספים" .אלשיך" הפכה להיות חנות הפלאים שלי .עיניי לא שבעו
מלהתבונן בעיצוב הגראפי המשובח ,בשנינות ,בהומור ובחן ,השופעים מתוך הציורים.
הספר הפיג את הרוגז ובמקומו עלו סבלנות וחיבה רבה ובנוסף גם חמלה .הבחנתי
שאותות הזמן ניכרים גם בספריי האהובים :יש ששדרתם התרופפה או נסדקה ואותם
מיהרתי לכרוך בנייר דבק חזק .אחרים ,דפיהם הצהיבו ופטריה שלחה בהם כתמים
מכוערים .פני הספרים מלאו קמטים ונגעים – ממש כפניי .ברק הנעורים נעלם .ריחם,
המיוחד לספרים חדשים ,שראו אור לפני שישים שנה ,נמר .שוב – בדומה לנו .הרגשתי
שספריי אמנם הזדקנו ,אך לא נס ליחם .עודם מרגשים אותי ,מעוררים השראה ונפלאים
בדיוק כמו פעם .חזרתי לנקות את הספרים מהאבק שדבק בהם.
27/11/18
איור מתוך הספר
35
אמי יעצה לי עצה
אמי יעצה לי עצה
באמונה שלמה:
"אין לסמוך על חברים!"
"דעי" -היא אמרה –
"אין כמו משפחה!"
אך מה לעשות
ובמשפחה יש –
אח מרושע
ואשתו מסכנה.
אחות ,אמנם טובה
אך חסרת דעה
וחוזרת בתשובה.
ועוד אח מופרע
וגיסה – מכשפה.
וגם אני" ,לא כזאת מציאה".
אבל – אין כמו משפחה!
15/1/20
36
Miss Wilkinson
הפעם הראשונה שעזבנו את גבולות ארצנו וטסנו לחו"ל היתה כאשר ברוך התקבל לפוסט
דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד .בראשון לספטמבר ,1970פתחנו שנה חדשה ,בארץ
אחרת ,בעיר לא מוכרת ,בקוטג' טורי ,הנושא את הכתובת88 Victoria Rd. England :
לא יכולנו לצפות שהעיר העתיקה הזאת והמיוחדת במינה ,תזכה אותנו בשנת שבתון
מרתקת ונפלאה מעין כמוה .ראשית לכל נדרשנו כמובן ,להסתגל לעולם שונה ,לשפה זרה,
לנוהגים לא ידועים ,לשמיים אפורים ולטפטוף תכוף של גשם.
עידו שמלאו לו אז שש שנים ,נכנס אפוא לכיתה א' בבית ספר אנגלי בקרבת ביתנו .דאגנו
האם יתאקלם בקלות בסביבה החדשה בכלל ובבי"ס אנגלי בפרט .ביה"ס היה חדש
ומודרני .האור מבעד חלונותיו הגדולים ,קירותיו הבהירים ורצפת העץ החמימה קידמונו
באווירה ידידותית .מורתו של עידו ,Miss Wilkinson ,קיבלה אותנו במאור פנים .היא
היתה כבת חמישים והתואר Missהעיד על היותה רווקה .היא דמתה ל"דודה טובה"
בחליפתה השמרנית ובכובעה חסר החן .רגליה היו עבות והיא נעלה נעליים אורטופדיות.
אולם נוכחותה היתה נינוחה ונעימה .ארשת פניה הרחבים והעגלגלים שידרו טוב לב .לאחר
היכרות קצרה ,היפקדנו את בננו בידיה.
ברוך נסע לעבודתו ואני חזרתי מוטרדת לביתנו :האם יסתדר עידו ,בלי אף מלה אנגלית
ואם יצטרך לשירותים ...עידו שב הביתה רגוע ועל בעיית השירותים השיב בלי שמץ של
היסוס" :מה את לא יודעת שקוראים להם " ?"Toiletsאז חשתי – הוא יסתדר! כמובן
שניתקל בקשיים ,אולם הצליח לגבור עליהם הודות לנחישותו ללמוד ולהשתלב בחברה.
מורתו עודדה אותו והעריכה מאוד את מאמציו "He is trying hard” :סיפרה לנו ואת
שיעורי הבית שלו ציינה לשבח ב – Gold Starשהדביקה במחברתו .לאחר מספר חודשים
הוזמנו ל Afternoon tea -לביתה ב – ,Islipכפר קצת צפונה לאוקספורד .זה היה קוטג'
בן 300שנה ,בו נולדה וכן גם אביה Miss Wilkinson .קיבלה אותנו בשמחה .היא הושיטה
לעידו את ידה וכך יד ביד ,פסעו שניהם יחד .אני וברוך צעדנו אחריהם .לראשונה הראתה
לעידו את גינתה וסיפרה לו על מיני הפרחים שגדלים בה .אחר כך הובילה את עידו לכנסייה
העתיקה שבכפר ,שראשיתה נבנה כבר בשנת 1200והתוספות נעשו בזמנים מאוחרים
יותר בסיגנון בנייה שונה .בפתח הכנסייה קד עידו קידה כמנהגם של המתפללים .בקולה
השקט ,הכמעט לוחש ,סיפרה המורה לתלמידה על הולדת ישו ,על הטקסים הנערכים
במקום והראתה לו את מקום מושבה שבחרה לעצמה על אחד מספסלי העץ ,בתפילות של
יום ראשון .לאחר מכן שבנו לביתה ל – - Afternoon teaמסורת אנגלית ,שמתקיימת
מהמאה .19על השולחן היו ערוכים כלי פורצלן לבנים ,מקושטים בעיטור של פרחים
סגלגלים :קנקן גדול לתה ,קנקן קטן לחלב וארבעה ספלים על תחתיות .כמו כן הונחה
37
צלחת עם Finger sandwichesכריכים קטנים ומגוונים :ממולאים במלפפון ,בסלמון
מעושן ,ביצה או עוף .לצידם היתה צלחת עם - Sconesלחמניות אנגליות נימוחות מבפנים
ופריחות מבחוץ .להן נוספו צלוחיות עם חמאה ,ריבה ,מרקחות תוצרת בית ועוד מיני
מאפים מתוקים .כתוספת היו גם ( After mint chocolateגם כן המצאה אנגלית מ –
)1962ותותים עם קצפת .אלה חרגו מעט מהתפריט המסורתי .יתכן שנועדו במיוחד לפנק
את עידו .על קורות הבית היו תלויות לוחיות פליז מעוגלות ששימשו לקישוט ריתמות סוסים
(אופנה שהחלה במחצית המאה ה .)19 -לקראת סוף הביקור ,הורידה Miss Wilkinson
לוחית כזו שבמרכזה היה מגן דויד .היא ביקשה את עידו לפרוש את כפות ידיו ,שמה את
הלוחית על כף יד אחת וסגרה עליה בכף היד השנייה והצמידה את כפות ידיו של עידו זו
לזו ואמרה לו"Keep it for ever"... :
הודינו למארחת על האירוח הנדיב והמלבב וחזרנו הביתה ,לאוקספורד .כשהסתיימה שנת
השבתון ,שבנו לביתנו שבחולון .בתודה על כל הטוב שהעניקה לנו Miss Wilkinson
שלחנו לה אלבום מהודר על ירושלים ולקראת חג המולד הקרוב ,שלח אליה עידו את
ברכתו .בתשובה קיבל איגרת אוויר ,כתובה באנגלית ,באותיות ברורות ,כפי שהוא למד
לכתוב בבית ספרו:
עידו היקר,
תודה רבה על הברכה הלבבית ששלחת לי לכריסטמס האחרון.
מאוד שמחתי בה ומצטערת שתשובתי אליך התעכבה .באוקטובר האחרון נישאתי ועברתי
לגור עם בעלי A.Eastל – .Kirtlingtonבעלי היה חקלאי וכעת פרש מעבודתו .בינואר
חליתי מאוד ונאלצתי גם אני לפרוש מעבודתי בביה"ס .מצבי הבריאותי השתפר ,אך עדיין
לא לגמרי בריאה .אני ובעלי גרים בקוטג' שיש לו גג מקש ומאוד מאושרים .יש לנו גן גדול
והחתול מביתי ב Islip -נמצא איתנו .אחי ומשפחתו גרים בקוטג' ,היכן שאני גרתי קודם.
אנא מסור את ברכתי להוריך ,אני מקווה ששלומם בטוב.
באהבה – )Di.East (Wilkinson
38
המכתב הנוסף שהגיע מאנגליה היה ממוען אל משפ' לשם וכך נכתב בו:
משפ' לשם היקרה,
צר לי לבשר לכם שאשתי ) Mrs.East (Wilkinsonנפטרה אחרי מחלה קשה.
כמה חבל שלא זכינו לחיות יחד זמן רב יותר.
היא היתה חברה מאוד טובה שלי.
בברכה – A.East
בשנה שבה גרנו באוקספורד ,התארח בביתנו חיים באר ,לאחר שהשתתף בכנס סופרים
ומשוררים בלונדון .השנה הזאת זכורה היטב גם לו ,כי בה יצא לאור ספר השירים הראשון
שלו" :שעשועים יום יום" .שנינו התפעלנו מיופייה של אוקספורד כשטיילנו ברחובותיה.
כשנפגשנו שוב בארץ לאחר שנת השבתון ,סיפרתי לו על .Miss Wilkinson
"הרי יש לך יופי של סיפור" אמר" .למה שלא תכתבי?"
הנה כתבתי.
9/6/2019
עידו בוגר כיתה א'
אוקספורד
39
למה זה קרה?
החברות בינינו נפלה
כמו הפלה.
למה זה קרה?
הרי שמרתי אותה
בשמירת הריון קפדנית
כפי שנדרש אחרי גיל ארבעים.
על הכל חשבתי
בזהירות נהגתי
וכל כך שמחתי
איזו התאמה!
רק לא הבאתי בחשבון
שהיא מתרוצצת
ממקום למקום
ואני יושבת,
רוקמת חלום.
21/2/19
40
41
ללא מורא או רתיעה חרוזים ב " -ר"
מתערטלת בסיפור קורותיה
מדובר בפיגורה נמרצת
שאינו מחסיר "סטאר" בתקשורת.
את הרומאנים הסוערים
משדרת ברדיו וברשת
לרננת הקוראים. מתראיינת ומראיינת.
הצורך הנורא "גורו" לשרוטים
בפרסום ולרבים שעלו על שרטון.
בכל צורה ללא בירורים יתרים
מסחרר את ראשה ללא מעצורים
בזריזות
והיא רצה בנחרצות
להיראות ברהיטות
להרצות וברגשנות
ובעיקר (לא תמיד ברגישות),
להישאר בכותרות... עם קורטוב של יהירות
איננה בוררת
מיד מרססת ,יורה
לעבר הקוראות לעזרה:
"את נרמסת ,תרימי ראש,
התרוממי מהבור
די לראות שחור.
השתחררי
ותתגרשי".
42
פגישה1968 .
קבענו להיפגש בקפה ורד ,בקומה השנייה .נרגשת וסקרנית חיכיתי לבואו וניסיתי להעלות
בדמיוני את דמותו .לא יכולתי לנחש ,שהבחור יפה התואר שבא לקראתי במגפי גומי
ובדובון מסורבל ונראה כמי שהגיע הישר מהשדה – יהיה הסופר שאמורה הייתי לפגוש.
התיישבנו זה מול זו ליד אחד השולחנות .אינני זוכרת פרטים מאותה פגישה – איך התחלנו
לשוחח ,או מי הזמין לשתות מה .אבל אני זוכרת היטב את עיניו הכחולות ומבטו החודר,
שהיה בו משהו מושך ומרתיע .לרגעים היה מהורהר וכאילו נסתלקה נוכחותו .אני רואה
שוב כיצד השיב לי במאור פנים "מצויין" ,כשהיצעתי לו חתול כדימוי מייצג לעטיפה של
"מיכאל שלי".
את הסקיצה הראשונה הראיתי לירוחם לוריא העורך של "ספרייה לעם" בזמנו ,הוא הגיב:
"ממך אני מצפה ליותר ".מובן שחזרתי הביתה מאוכזבת .החתול האחר שציירתי ,לאחר
כמה ימים ,היה שונה מאוד מקודמו – שחור ,עם שלוש רגלים וזנב מתנשא .הפעם הוא
התקבל בשמחה .המהדורה הראשונה של "מיכאל שלי" היתה מעוטרת בעטיפה שאני
עיצבתי .מי שער שהספר יהפוך לרומן העברי היחיד ,הנכלל ברשימת מאה הספרים
החשובים ביותר במאה ה ,20 -שתורגם ל 28 -שפות .אותו סופר צעיר ,אז כמעט לא נודע,
שפגשתיו בקפה ורד בקומה השנייה לפני 50שנה היה עמוס עוז ,שהלך לעולמו אתמול
28.12.18
43
בולטין רפואי
20/1/20
"אין שבר" – שמעתי בשמחה
"זאת רק מכה יבשה".
אבל לשבת – זאת בעיה
לקום – זאת משימה
לעמוד – זה נורא
לשכב על הצד – לא בא בחשבון
לישון – רק כמו מומיה בארון.
וללכת? – איך אפשר?
בקושי עם הליכון
בין הטיפות
טיפות אופטלגין כמובן.
אך הכאב מתמיד
ומצפצף על כולן.
30/1/20
קניתי סבלנות במבצע
באריזה כפולה
וגם קיבלתי חינם
דוגמית
של "חשיבה חיובית"
בשפורפרת זעירה
עם תווית
של שמש חייכנית.
44
45
היינו סטודנטים
יפה ואני היינו חברות שאוהבות לשוחח .נהנינו להחליף חוויות ורשמים ,להעביר ביקורת
על ספרים .לעתים היינו דנות ב"מצבו של האדם" – כך כינינו את הרהורינו הפילוסופיים
במשמעות החיים .כמובן שלא החמצנו שמץ של רכילות טרייה .איני זוכרת כיצד התגלגלה
אותה שיחה ,שגרמה ליפה לפלוט פתאום את השם גיל נבון .ארשת פניה ונימת קולה היו
חדשים לי .נדמה שאף היא עצמה היתה מופתעת מפליטת פיה ,כאילו חשפה ,בלי שתתכוון
לך ,סוד על סיפור אהבה נכזבת ,ששמרה בליבה שנים רבות .פתאום נתגלה לשתינו ,עד
כמה טעון היה השם גיל נבון ,שגם בי הצית זיכרונות נעורים מאותה תקופה ומאותו מקום
– שנות החמישים בירושלים.
בפעם השלישית שניתקלתי בברוך ,הוא הזמין אותי לחדרו ,ששכר יחד עם חברו הטוב גיל
נבון ,בשכונת נווה שאנן שבירושלים .לאחר בילוי נעים עם הבחורים ,הוזמנתי לסעוד איתם
את ארוחת הערב .ההזמנה גרמה לי מבוכה .ברוך שהבחין בכך שאל" :מה הבעיה ,הרי
את יכולה להשתתף בהכנת הסלט?" הוא לא יכול היה לשער שהאורחת שלו ,כלומר אני,
שנראיתי בחורה נורמטיבית לגמרי ,לא יודעת לחתוך ירקות .מאיפה שאדע? מימיי לא
הכנתי אוכל בעצמי...
בהיותי סטודנטית ,ניזונתי בעיקר מפלאפל .לפעמים אכלתי קציצות תרד במסעדת
"החלמה" ,וכשחשקתי בארוחה של ממש – חילקתי את שלוש המנות לשלוש מסעדות
שונות :במסעדת "חלקי עוף" אכלתי גרונות וקורקבנים ,במסעדת "טרבלוס" – אורז עם
שעועית ולקינוח הרחקתי ל"מנזה" שם נהניתי מפודינג שוקולד.
כך התנהלו חיי העצמאיים ,עד שהגיע האירוע המכונן הזה – ארוחת הערב אצל שני
הסטודנטים "עקרי הבית" ,ברוך וגיל .אם בתחילת הערב החוורתי ממבוכה ,הרי שבהמשכו
היסמקתי מבושה .לאחר הארוחה רציתי לחזור לביתי ,אך הסתבר לי שהאוטובוס מנווה
שאנן כבר סיים את שעות פעילותו .מה עושים? חשתי במצוקה והתבוננתי בבחורים
שאיתם ניתקעתי .ברוך ,נראה לי בחור סולידי ,מעורר אמון וגיל הג'ינג'י היה בעל חזות
נינוחה עם חיוך חינני ,מבוייש מעט .ניסיתי לגייס במוחי טיעונים שיקלו על מצבי הביש כמו:
לא נורא ,הם לפחות באים מבית טוב ,בעברם היו חניכי "השומר הצעיר" ואח"כ חברי
קיבוץ ...כאן הפסיק גיל את הרהוריי ובאותה הקלות הבלתי נסבלת של טבעיות (כפי
שהוזמנתי קודם לארוחה) אמר" :אז מה ,תישארי לישון כאן הלילה" .פנה אל מיטתו והחל
מכין עצמו לשינה .הסתובב כשגבו מופנה אליי ,הסיר את מכנסיו ותחת יפהפה ומוצק נגלה
לעיניי...
46
מעניין כיצד גיל כיום ,לאחר שישים שנה ,פרופ .אמריטוס ,מגדולי המומחים של טכניקות
ההדמייה המגנטית – היה מגיב על התרשמותי העזה והבלתי נשכחת מישבנו המשובב,
והמנוקד בהרבה נמשים...
אחרית דבר
)1יפה נישאה לאמנון )2גיל נישא לבינה )3אני נישאתי לברוך )4 .במרוצת השנים
למדתי לבשל אי אלו תבשילים בנוסף להכנת סלט )5 .ליפה סיפרתי שגם אני היכרתי את
גיל נבון ,סוג של "היכרות אינטימית".
31/1/17
47
זנגי
המעבר מחיפה ,עיר הולדתי ,לירושלים ,פתח בפניי עולם חדש .בת שש עשרה הייתי
כשעזבתי את בית הוריי ואת בית ספרי "חוגים" ונסעתי ללמוד גרפיקה ב"בצלאל" .את
לימודי התיכון השלמתי ב"בית חינוך תיכון ערב" .מגוריי עם סבתי בשכונה חרדית,
והלימודים בתיכון ערב ,זימנו לי חוויות מעשירות והתנסויות מאתגרות .לראשונה פגשתי
בכיתתי החדשה נערים ונערות מ"סוג אחר" ,כאלה שכבר בגילי עבדו למחייתם ועזרו
בפרנסת משפחתם .ביוזמתם היו באים מדי ערב ,לאחר יום עבודה ,לרכוש השכלה
תיכונית כדי לגשת לבחינות הבגרות .שמות חברי מ"חוגים" כמו מוסקוביץ ,לייבוביץ,
שרייבר או וקסלר התחלפו בשמות זרים לי כמו אבוטבול ,בוחבוט ,חסידוף וזנגי .מה מצא
בי זנגי – אינני יודעת .אבל כבר בראשית שנת הלימודים חשתי בחיבתו אליי .יתכן שבגלל
"שיערי הזהבהב ומבנה גופי הדק" כפי שרשום היה בתעודת הזהות שלי .על כל פנים,
מכל בנות כיתתי (ארבע במספר ,השאר היו בנים) בחר להזמין אותי לבקר בחנותו שבשוק
מחנה יהודה.
את דרכי לשם התחלתי מרחוב אגריפס .דוכן תפוחי האדמה והבצלים היבשים ניצב ממש
בהתחלה .הדוכן הזה היה אולי המשעמם ביותר בין דוכני השוק הססגוניים .הבצלים
היבשים הוסיפו לו מעט ברק בשל קליפתם המוזהבת .אף על פי כן תפוח האדמה היה
ונשאר המאכל האהוב עליי – אין כמו תפוד אפוי או צלוי ומה יכול בכלל להתחרות עם
צ'יפס? בהמשך ,ברחוב הראשי של השוק ,היו דוכני ה"ירוקים" .אלה הכילו את כל צורות
העלים האפשריות ,למן מיני החסה ועשבי התיבול – הבזיליקום ,הפטרוזיליה ,השמיר,
הכוסברה והנענע – וכלה בכרישה ובבצלים הירוקים שהוסיפו את לובן "זקניהם" ליפעת
הירוק השטוף והרענן .דוכני הפירות והירקות יצרו בשלל צבעיהם חגיגה מרנינה ומשובבת
נפש .הדוכן הקטן של החמוצים עורר את תיאבוני וקשה היה להישאר אדישה למראה
המגרה של הלפת והסלק ,הכרוב והכרובית ,בצנצנות הזכוכית השקופות ,שהכורכום הוסיף
להם גוון צהוב .דוכן ה"מתוקים" היה הקינוח .שפע הסוכריות לא טשטש את קסמם של
הרחת לקּום ,ממתקי הקוקוס ,השומשום והבוטנים בדבש .גושי החלבה ,פיסות הלדר
הכתום וסוכריות הׁשּוׁש השחורות הצטרפו לשפע המגוון והמפתה.
לפי הדרכתו של זנגי פניתי לאחר ה"מתוקים" מהרחוב הראשי שמאלה לרחוב צדדי של
השוק והגעתי לחנותו .זנגי עמד בפתחה וקיבל אותי בחביבות ובמאור פנים" .מצאת
בקלות?" "כן ",השבתי וסיפרתי בהתלהבות בנפלאות השוק .הוא הזמין אותי להיכנס
פנימה" .זאת הממלכה שלי" -הציג בגאווה .החנות היתה עמוסה בגלילי בדים ,מסודרים
48
בסדר מופתי על המדפים .זנגי עבר אל מאחורי הדלפק .לפתע נראה שונה מזנגי שהיכרתי
עד כה בכיתה .אולי בגלל תפאורת הבדים הצבעונית ואולי גם בגלל מעמדו כמנהל החנות?
לבוש בחולצה לבנה ,שיערו השחור מסורק עם שביל בצד ,מגולח למשעי .אפו הגבנוני
בלט בתוך פניו השקטים .שפתיו היו עבות ,עיניו ירוקות ומבטו חודר .זנגי הרים את מוט
המתכת המשמש למדידה והעבירו מגליל בד אחד למשנהו "זאת כותנה – ּפּוּפלין וזאת
קטיפה ,משי ,פלנל ,ג'ֹורג'ט ,מּוסלין ,פשתןּ ,פיקה ומה דעתך על התחרה? ושכחתי
להראות לך את הקרּפ והשיפון" .בעוד אני מנסה לעקוב אחרי התצוגה המרשימה ,שלף
זנגי בזריזות ובמיומנות גליל מאחד המדפים ,הטיל אותו על הדלפק והבד הכחול נפרש
בצייתנות כשמיים זרועי כוכבים נוצצים" .מה דעתך על הסאטן הזה לשמלה? – מתנה
ממני!" באתי במבוכה כי התביישתי להודות בפניו שאיני לובשת שמלות .מיהרתי להודות
לזנגי על כוונתו להעניק לי מתנה כה נדיבה .לאחר זמן מה נפרדנו לשלום .שוב הודיתי לו
ואמרתי" :נתראה בערב בתיכון".
ברחוב הראשי של השוק קניתי צרור צנוניות והאצתי צעדיי לבית סבתי.
14/4/19
49