AR1

‫על רגל אחת ולא רק‪...‬‬

‫לברוך‬
‫אלוף נעוריי‬
‫וחברי לכל חיי‬

‫‪1‬‬

2

‫למה אני כותבת?‬

‫למה אני כותבת?‬
‫שאלה טובה‪.‬‬

‫וכי יש לי ברירה?‬
‫מה אעשה בכל הנייר‬

‫ומכשירי הכתיבה‬
‫שאגרתי במרוצת השנים?‬

‫מצאתי‪:‬‬
‫זאת לא המצאה שלי‪,‬‬
‫"הנייר תמיד סובלני‪".‬‬
‫עליו אשמיע את הגיגיי‬
‫הוא שיכיל את תסכוליי‬
‫הוא שיחטוף את כעסיי‬
‫ואותו אשגע בשיגעונותיי‪.‬‬

‫אך גם‪,‬‬
‫עליו אעלה את זיכרונותיי‪,‬‬

‫אשיר את שיריי‬
‫וארשום את רישומיי‪.‬‬

‫‪3‬‬

4

‫בשנה הראשונה‬

‫ראשית חיינו כזוג סטודנטים נשוי היתה בחדר ששכרנו בשכונת בית הכרם שבירושלים‪.‬‬
‫גב' וולך‪ ,‬הזקנה החביבה בעלת הדירה‪ ,‬גרה בחדר סמוך לנו‪ .‬זכור לי שהיתה הולכת מדי‬
‫יום לבית הדואר‪ .‬ניסינו לנחש מהי אותה חליפת מכתבים שניהלה‪ ,‬אבל לא הצלחנו לפענח‬

‫את החידה כל זמן שגרנו שם‪ .‬לאחר כחצי שנה התאפשר לנו לעבור לשיכון סטודנטים‪.‬‬

‫כמובן ששמחנו על כך מאוד‪ .‬השתחררנו משכר דירה מעיק על זוג דלפונים כמונו וגם זכינו‬
‫בעצמאות – חדר משלנו‪ .‬שיכון הסטודנטים היה מחנה אלנבי שבשכונת בקעה‪ .‬הוא הוקם‬
‫בשנת ‪ 1917‬כמחנה צבאי בריטי‪ .‬לאחר מלחמת העצמאות הפכו צריפיו לבסיס טירונים‬
‫של הנח"ל‪ .‬לאחר שמאס בו הצבא‪ ,‬קיבלה אותו אוניברסיטת ירושלים למעונות סטודנטים‪.‬‬
‫לכל זוג הוקצה חדר אחד‪ ,‬שהכיל מטבחון מצוייד בכירה חשמלית לבישול‪ .‬הכירה שימשה‬
‫אותנו גם לחימום החדר כיוון שלא חוייבנו לשלם עבור החשמל‪ .‬השירותים היו בחוץ‪ ,‬בצריף‬
‫אחר‪ .‬הנוחיות של חדרי הנוחיות היתה מפוקפקת‪ ,‬בפרט בחורף הירושלמי‪ ,‬אך היינו‬
‫מרוצים במעוננו החדש‪ .‬על מנת לשדרג את מעמדנו החברתי אימצנו חתול‪ ,‬כמנהגם של‬

‫דיירי המקום‪.‬‬

‫ירחמיאל‪ ,‬החתלתול האסופי שלנו‪ ,‬לא ניחן במראה מהודר כמו של מימי‪ ,‬החתולה של‬
‫שכנינו‪ .‬משתכני השיכון לא יכלו להסיר עיניהם מהיפהפייה‪ ,‬בעלת פרוות האנגורה‪ ,‬שהיתה‬
‫טופפת ברגליה ומניעה את זנבה המפואר לגאוותם של בעליה‪ .‬ירחמיאל שלנו היה חתלתול‬
‫צנום‪ ,‬שחור כולו ועיניו היו בורקות כשני פנסים בחשכה‪ .‬אחדים משכנינו הסתייגו ממנו‬
‫מחשש מזל רע‪ ,‬אך אנו שמחנו בו ובשמחתו בנו‪ .‬מזגו היה נוח וכנראה שלא ידע תפנוקים‬
‫רבים בימיו‪ ,‬כיוון שהיה זולל בתאווה כל פיסת לחם מרוחה בממרח אנשובי זול‪ .‬חיינו זרמו‬
‫בשיגרה מבורכת‪ .‬ברוך המשיך בלימודיו באוניברסיטה‪ ,‬אני ב"בצלאל" וירחמיאל הסתובב‬

‫בשיכון‪.‬‬

‫יום כיפור הראשון בחיינו הזוגיים הפר שיגרה מבורכת זו‪ .‬זיכרונותיי מיום כיפור‪ ,‬החג‬
‫החמור והמאיים הזה‪ ,‬דווקא נעימים‪ .‬כילדים‪ ,‬הפכנו את הצום למין ספורט מאתגר‪ :‬גם אנו‬
‫יכולים לצום בדיוק כמו הגדולים‪ .‬היינו גאים להציג את לשונותינו הלבנות כעדות נחרצת‪.‬‬
‫רק ביום כיפור הורשינו לנעול נעלי התעמלות שנועדו לשיעורי ההתעמלות בלבד‪ .‬הורינו‬
‫ראו בנעלים האלה סיכון בריאותי‪ :‬הן שטוחות ולא מאווררות‪ ,‬טענו‪ ,‬ולכן עלולות לעודד‬
‫פלטפוס ולגרום לאקזמה‪ .‬עם כל הכיף שחוויתי כילדה וכנערה‪ ,‬בבילוי בבית הכנסת‪ ,‬יום‬

‫כיפור המשיך להיחשב בעיניי כקדוש שבמועדים ואת מצוות הצום חלילה מלהפר!‬

‫‪5‬‬

‫נולדתי למשפחה דתית וכך גדלתי‪ .‬ברוך גדל כחילוני‪ .‬הוא התחנך ב"שומר הצעיר" וחי‬
‫בקיבוץ זמן מה‪ .‬לא יכולתי לשער שהאיש שקשרתי חיי בחייו‪ ,‬יקום בבוקר יום כיפור‪ ,‬ייגש‬
‫למטבחון שלנו‪ ,‬יפרוס פרוסת לחם הגונה‪ ,‬ימרח אותה במרגרינה‪ ,‬יניח מעליה חתיכת‬
‫גבינה צהובה ויוסיף לה עוד פיסת נקניק יפה‪ .‬היבטתי בו נחרדת‪ :‬לא די שאינו צם הוא עוד‬
‫אוכל בשר עם חלב! לא נרגעתי כל אותו יום‪ .‬בלילה נשארתי עירה‪ ,‬יראה מהצפוי ומאזינה‬

‫לנשימותיו של בעלי הישן שנת ישרים‪.‬‬
‫‪16/11/18‬‬

‫‪6‬‬

‫בת גלים‬

‫הים היה נחשב לאחד הכיפים של החופש הגדול ובנוסף ייחסו לו גם תכונות בריאותיות‪:‬‬
‫מי המלח מרפאים פצעים ואוויר הים מעורר תיאבון‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬מעולם לא השתגעתי‬
‫אחרי הים‪ .‬לשחות לא אהבתי ומהשמש סבלתי‪ .‬את החול שנאתי‪ ,‬משום שמיד היה מחולל‬
‫בין אצבעות הרגליים ומרשרש בשיניים‪ .‬בשום אופן אי אפשר היה למנוע מגרגירי החול‬
‫הזריזים לטפס ולצפות את הפירות והסנדוויצ'ים שהיינו מביאים איתנו ולשוות להם מראה‬
‫של שניצלים מפתים שטעמם רק חול וחול‪ .‬בגלל חיבתי המעטה לים‪ ,‬העדפתי לבלות עם‬
‫הניה בבריכה‪ .‬לבושות בבגדי ים מתחת לבגדינו‪ ,‬מצויידות בלבנים‪ ,‬מגבות ומזון‪ ,‬היינו‬
‫יורדות לרחוב התבור כדי לעלות על אוטובוס ‪ 42‬שהיה נוסע לבת גלים‪ .‬תחנת האוטובוס‬
‫היתה ליד חנותו של דוב – החנות למכשירי כתיבה שלנו‪ ,‬בה קנינו הכל‪" :‬תמונות‬
‫חלקות"("פרסים")‪ ,‬ספרים‪ ,‬מחברות וגם נייר חום לעטוף‪ .‬כבר בשער הכניסה לבריכה היו‬
‫מציפים אותנו קול צהלתם של המתרחצים‪ ,‬ריח הים וריח התירס‪ ,‬ריח הגוף וריח הולווטה‪.‬‬
‫לזאת הצטרפה ססגוניות נפלאה של מים כחולים‪ ,‬כובעי ים וכדורים צבעוניים – חיזיון קיץ‬

‫נהדר‪ ,‬בוהק באור בוטה‪.‬‬

‫כשראיתי את בגד הים החדש של הניה‪( ,‬ששלחה לה הדודה מאמריקה) הוכיתי בתדהמה!‬
‫אופנה מדליקה נתגלתה לעיניי‪ :‬בגד ים אלסטי‪ ,‬צמוד לגוף‪ ,‬חלקלק וזוהר‪ .‬צבע הטורקיז‬
‫שלו תאם בדיוק את עיניה של הניה וכובע התכלת הצמוד לראשה שיווה לה מראה "כחול"‬
‫וספורטיבי‪ .‬שחיינית אולימפית לעומת כל האחרות שנראו עלובות בבגדי ים של צמר‬
‫וכותנה‪ .‬הניה ואני היינו מטפסות במדרגות העץ ובוחרות מקום טוב לשבת תחת השמש‬
‫היוקדת‪ ,‬כדי לתפוס צבע כמו של הבן של המציל‪ ,‬שאליו נשאנו כולנו עיניים‪ .‬שיערותיו היו‬
‫צהובות ולגופו השזוף בצבע חום אדמדם סליפ קטנטן כחול לבן‪ .‬את סיום הצלייה בבריכה‬
‫היינו חוגגות בתירס חם‪ .‬מוכר התירס היה שולה במלקחי עץ גדולים את הקלחים שבחרנו‬
‫מתוך הדוד הרותח‪ ,‬עוטף אותם בקליפת עלים ירוקה וממליח אותם מתוך קופסת פח‬
‫עגולה עם נקבים בראשה‪ .‬אהבתי לתירס לא פגה אבל אותה מלחייה של פעם כבר איננה‪.‬‬
‫מזיעות ועייפות היינו חוזרות באוטובוס הדחוס הביתה‪ .‬את נסיעתנו עשינו לרוב בעמידה‪.‬‬
‫מטלטלות מצד לצד‪ ,‬מתחככות בנוסעים מזיעים או בגומי שחור וחלקלק של גלגל ים‪,‬‬
‫מטולא בטלאים אדומים פה ושם‪ .‬לביתי הייתי מגיעה סמוקה ולוהטת‪ .‬תוך יומיים כתפיי‬
‫צימחו שלפוחיות וכל השיזוף שלי היה מתקלף במהרה‪ .‬חזרתי להיות כמו תמיד לבנה‬

‫ורדרדה‪ ,‬מוכנה שוב לבריכה וכך חוזר חלילה‪.‬‬

‫‪2000‬‬

‫‪7‬‬

‫לולאות צבעוניות‬

‫ב ‪" -‬שיק פאריז"‬
‫בחלון הראווה‬
‫נאחזו עיניי‬

‫באביזרי האופנה‪.‬‬
‫מכולם חשקה נפשי‬

‫בחגורה ירוקה‬
‫מרובת לולאות‬
‫בשלל צבעים‪,‬‬
‫מציצים משדה‬
‫כפרחים קטנטנים‪.‬‬

‫כסף אז לא היה לי‪.‬‬
‫לא קניתיה‪ .‬נאלצתי לוותר‪.‬‬

‫אך חזרתי לבקר‬
‫וראיתיה שוב‬

‫בחלון הראווה‪,‬‬
‫את חגורתי החביבה‬

‫מונחת‪ ,‬מחכה‪.‬‬

‫שמחתי שמישהי אחרת‬
‫לא רצתה בה‬

‫ונשארו הלולאות הצבעוניות‬
‫שבשבילן אספתי‬
‫את כל המעות‬

‫וקניתי את אשר חשקה נפשי‪.‬‬

‫מאז עברו הרבה שנים‬
‫והחגורה הירוקה‬
‫תלויה בארוני‪.‬‬
‫אמנם כבר אינה‬

‫תואמת את מידתי‬
‫"שיק פאריז" מזמן נעלמה‬

‫וגם התשוקה התמתנה‪.‬‬
‫אבל כמה מרגש להיזכר‬

‫איך פעם היה‪...‬‬

‫‪21/12/18‬‬

‫‪8‬‬

9

‫כמה חבל‬

‫קרה שהאהבה התאחרה‬
‫כשהגיעה דפקה על הדלת‬

‫אך איש לא ענה‪.‬‬
‫כי מי שחיכה לה‬

‫חיכה וחיכה‪,‬‬
‫אוי כמה חבל‬
‫שהוא קם ויצא‬
‫אך ורק לפני שתי דקות‪.‬‬

‫האהבה‬
‫לא התייאשה‬
‫צריך סבלנות‪ ,‬אמרה בליבה‬
‫אם כבר עשיתי דרך כזאת ארוכה‬
‫אשב ואמתין על ספסל בשדרה‪,‬‬
‫אולי הוא יבוא‪.‬‬

‫ישבה וחיכתה‬
‫חיכתה וישבה‪,‬‬
‫עד שירדה החשכה‪.‬‬
‫ובאין היא לבושה‬
‫החלה פתאום לחוש בצינה‪.‬‬
‫חבל להצטנן‪ ,‬חשבה האהבה‪.‬‬
‫קמה לה ממושבה והלכה‪.‬‬

‫‪28/1/66‬‬

‫‪10‬‬

‫דו רה מי‬

‫כשהייתי בת שמונה‪ ,‬החליטו הוריי להקנות לי חינוך מוסיקלי; זאת‪ ,‬למרות שלא ניחנתי‬
‫בכישרון לכך‪ .‬אפילו לשיר בלי לזייף לא ידעתי‪ .‬מה גם ששיעורי הנגינה גבו מחיר יקר‬
‫ממשכורתו הדלה של אבי‪ .‬הם שלחו אותי "ללמוד פסנתר" אצל הגברת ליזה קרונזון‪,‬‬
‫שנודעה אז בחיפה‪ ,‬בשנות הארבעים‪ ,‬כאחת המורות המצויינות‪ .‬כמובן שלא היה בהישג‬
‫ידם של הוריי לרכוש פסנתר ולכן הכנתי את שיעורי הבית ב"מכון למוסיקה ע"ש דוניה‬
‫ויצמן"‪ ,‬שפסנתריו איפשרו לתלמידים רבים כמוני לתרגל את נגינתם‪ .‬מביקוריי במכון נחרת‬
‫בזיכרוני החדר היחיד‪ ,‬שהיה מורם מקומת הקרקע בכמה מדרגות‪ ,‬מובדל ומואר משאר‬
‫החדרים‪ .‬אותו בחרתי ל"חדר משלי"‪ ,‬למרות שאיכותו של הפסנתר שעמד בו היתה‬
‫לקוייה‪ .‬לא פעם ויתרתי על תורי על מנת לזכות בחדר האהוב עליי ו"הרווחתי" זמן המתנה‬
‫נוסף כדי לשחק עם חברי ב"מחבואים" בחצר המכון‪ .‬המשחק קסם לי לא פחות מהנגינה‬

‫עצמה‪.‬‬

‫לקראת הקונצרט הגדול‪ ,‬שהתקיים בסוף כל שנת לימודים‪ ,‬נעשו המורים והתלמידים‬
‫דרוכים‪ .‬קהל רב של מוזמנים בא להאזין לנגינתם של התלמידים‪ ,‬שעלו לבמה בזה אחר‬
‫זה‪ .‬כשהגיעה תורה של ישראלה מרגלית‪ ,‬נעשיתי דרוכה גם אני‪ .‬התחקיתי אחר כל‬
‫תנועותיה‪ .‬התבוננתי בילדה היפה‪ ,‬בעלת השיער השחור המסורק למשעי‪ .‬היא לבשה‬
‫שמלה חגיגית בעלת צווארון תחרה‪ ,‬שעיטר את צווארה‪ .‬בנעלי לכה מבריקות‪ ,‬בצעדים‬
‫מדודים ובטוחים‪ ,‬פסעה זקופה לעבר פסנתר הכנף שניצב על הבמה‪ .‬תחילה בדקה את‬
‫גובהו של השרפרף העגול‪ ,‬יישרה את שמלתה על המושב והתיישבה‪ .‬אחר כך הוציאה‬
‫ממחטה לבנה מכיס שמלתה‪ ,‬כיווצה אותה לכדי כדור בד קטנטן והניחה אותו בקצה‬
‫הפסנתר‪ .‬ללא התרגשות שנראתה לעין‪ ,‬החלה ישראלה לנגן‪ .‬אצבעותיה נעו במיומנות‬
‫מעוררת השתאות‪ .‬כף רגלה היתה לוחצת על הדוושה ובגמר כל קטע היתה מרימה את‬
‫ידה בהינף אלגנטי‪ .‬צלילי נגינתה היו ענוגים ומרגשים‪ ,‬ללא כל דופי ומילאו את חלל האולם‬
‫החשוך למחצה‪ .‬כשסיימה לנגן‪ ,‬ניגבה בממחטה הלבנה את ידיה‪ ,‬קמה מכיסאה‪,‬‬
‫השתהתה מעט ואז קדה קידה‪ ,‬מודה למחיאות הכפיים הרמות‪ .‬האורות באולם נדלקו‬
‫ויכולתי להבחין בהתלהבותם של הנוכחים‪ ,‬שאולי חשבו כמוני‪" :‬איזו ילדת פלא!" ואכן‬
‫ישראלה מרגלית מה"מכון למוסיקה ע"ש דוניה ויצמן" בחיפה‪ ,‬בגרה והיתה לפסנתרנית‬

‫ידועת שם‪ ,‬שהופיעה באולמות מפורסמים ברחבי העולם‪.‬‬

‫שלוש שנים "למדתי פסנתר" אצל הגברת ליזה קרונזון‪ .‬מדי שבוע‪ ,‬במשך אותן שלוש‬
‫שנים‪ ,‬הייתי עולה לרחוב גאולה‪ ,‬מטפסת במדרגות לקומה השלישית ודופקת על הדלת‬
‫הנושאת את השם‪ :‬משפחת קרונזון‪ .‬סבתא בלומה היתה מקבלת את פניי‪ .‬כבר בכניסה‬

‫‪11‬‬

‫לשיעור הראשון‪ ,‬נפרשה לתדהמתי דירת גג גדולה‪ ,‬מרובת חדרים‪ ,‬כזאת שלא יכולתי‬
‫להעלות בדמיוני‪ .‬הוריי ואני גרנו אז שלושתינו בחדר יחיד‪ ,‬שחלקו הוקצה לפינת בישול‬
‫קטנה‪ ,‬מוסתרת על ידי וילון פרחוני‪ .‬השירותים היו משותפים לנו ולמשפחה אחרת שחלקה‬
‫עימנו את אותה דירה‪ .‬סבתא בלומה בלמה את סקרנותי לסייר במרחבי הדירה והוליכה‬

‫אותי הישר לחדרה של מורתי‪.‬‬

‫אור רך של אחר הצוהריים האיר את שני הגופים הבולטים שבחדר‪ :‬הגברת קרונזון ופסנתר‬
‫גדול שניצב משמאל לכניסה צמוד לקיר ועליו – פסל ראשו של בטהובן‪ .‬הפסל היה צבוע‬
‫בחום כדי לשוות לו מראה עתיק – יצוק ברונזה‪ .‬אולם נקודת חן לבנה ביצבצה במקום‬
‫שהצבע התקלף מעט וחשפה את הגבס‪ .‬מורתי ליזה היתה אישה גדולה‪ ,‬בעלת חזה מלא‪.‬‬
‫ראשה בקצה צווארה נראה קטן ביחס לכתפיה הרחבות‪ .‬תווי פניה היו חדים‪ ,‬עיניה עירניות‬
‫ושיערותיה קצרות ומתולתלות‪ .‬מורתי היתה מברכת אותי לשלום ורומזת לי לשבת על‬
‫שרפרף הפסנתר‪ ,‬שישבה לצידו‪ .‬כיצד למדתי תווים אינני זוכרת אבל את הוראותיה של‬
‫ליזה כיצד לנגן אני זוכרת היטב‪" :‬פֹורטה" היתה צועקת תוך כדי הושטת צווארה קדימה‪,‬‬
‫כצווארו של צב היוצא משריונו‪ .‬כך היתה מסמנת לי לנגן חזק‪ .‬כשהיתה לוחשת "ּפיאניסימֹו"‬
‫" ּפיאניסימֹו" ומכווצת את צווארה‪ ,‬כצווארו של צב המכניס ראשו פנימה – ידעתי שעלי לנגן‬

‫בשקט בשקט‪.‬‬

‫שיעורי הפסנתר שלי הפכו למעין פולחן‪ ,‬שהיה חוזר על עצמו מדי שבוע‪ .‬הטכס היה מגיע‬
‫לשיאו תמיד בשעה חמש אחר הצוהריים‪ .‬אז היתה נכנסת סבתא בלומה לחדרה של ליזה‪,‬‬
‫נושאת בידיה מגש מכוסה במפית מגוהצת ברישול‪ .‬עליה היו מונחים זוג "דיקטים"‬
‫מלבניים‪ ,‬בגודל של קלפים‪ ,‬בצבע בז'‪ ,‬צמודים זה לזה בממרח בלתי מזוהה‪ .‬לראשונה‬
‫בחיי ראיתי מין סנדוויץ' משונה שכזה‪ .‬בעולמי היו קיימים רק לחם שחור‪ ,‬לחם לבן וחלה‪.‬‬
‫כבמופע קסמים עקבתי אחרי כל פרט ופרט‪ :‬כיצד היתה מורתי אוחזת בין האצבע והאגודל‬
‫את ידית ספל הפורצלן‪ ,‬ובאלגנטיות מודגשת היתה מגישה אותו לפיה ולוגמת לגימה‪ .‬אחר‬
‫כך היתה מחזירה את ספל הקפה למגש‪ .‬מרימה את כריך הדיקט‪ ,‬מקרבת אותו לשפתיה‬
‫האדומות ונוגסת‪ .‬קול צרוד ומחוספס של כרסום נשמע בעת שליזה היתה לועסת‪ ,‬לאט‬

‫לאט‪ ,‬בולעת ושוב חוזרת על אותן פעולות‪ ,‬בהנאה ובנחת‪ ,‬עד לסיום‪.‬‬

‫רק כעת‪ ,‬לאחר שבעים שנה‪ ,‬גיליתי שהדיקטים המשגעים בצבע בז' היו לחם שוודי‬
‫וכדוגמתו מייצרים עתה בארץ מוצר בשם "פתית"‪ ,‬אותו אני נהנית לאכול‪ ,‬עם או בלי קפה‪,‬‬
‫לא רק בחמש אחר הצוהריים‪ .‬מנגינתי לא נשאר דבר‪ ,‬אך זיכרונות עזים ממורתי ומשיעורי‬

‫הפסנתר מלווים אותי גם כיום‪ ,‬ואולי גם אהבתי למוסיקה קלאסית‪.‬‬

‫‪19/7/18‬‬

‫‪12‬‬

13

‫פרת משה רבנו‬

‫פרת משה רבנו‬
‫עמדה על עלה ירוק‬

‫ביער עד‬
‫רחוק רחוק‪.‬‬

‫פתאום‪ ,‬בלי סיבה ידועה‪,‬‬
‫כשהיתה עסוקה‬
‫בטרף מזונה –‬

‫נעלמו נקודותיה השחורות‪.‬‬

‫רק זמן מועט‬
‫עמדה חסרה‪,‬‬
‫טיפות הגשם‬
‫מיהרו לנקדה‪.‬‬

‫כנפיה האדומות‬
‫קושטו בנקודות חדשות‬

‫בוהקות וצלולות‬
‫כבדולח‪.‬‬
‫‪10/6/18‬‬

‫‪14‬‬

15

‫ציפל'ה יקרה‪,‬‬
‫אפתח בסרט שצפיתי בו אמש‪" ,‬עמליה – פאדו"‪ .‬הרי הבטחתי למסור לך את רשמיי ממנו‪.‬‬
‫האמת – הופתעתי‪ .‬שערתי שהסרט יעסוק בסיפור חייה של עמליה רודריגז ולא היא‪.‬‬
‫עמליה אומנם הוזכרה כאמנית הפאדו הגדולה ביותר ושירתה נשמעה‪ ,‬אולם מגמת הסרט‬
‫הזה היתה להשמיע את המוסיקה המיוחדת הזו כחלק ממרקם החיים הפורטוגלי בליסבון‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬צלם הסרט הטיס אותנו‪ ,‬הצופים‪ ,‬לשמי ליסבון הכחולים‪ .‬יכולנו לראות מלמעלה‬
‫את גגות הרעפים האדומים של הבתים‪ ,‬המוארים באורה הזהוב של השמש ואת קו הרקיע‬

‫הנמוך והשקט של מבני העיר‪ ,‬ללא הפרעתם של מגדלים או גורדי שחקים‪.‬‬
‫במשך כל הסרט אפפה אותנו אווירה בלתי יומרנית ומלבבת‪ .‬הצטרפנו להולכים ברחובות‪.‬‬
‫חשנו כתיירים בליסבון‪ ,‬המגלים את סמטאותיה הצרות והמפותלות כשמעל לראשינו‬
‫מתנפנפת כביסה צבעונית‪ .‬טיפסנו במדרגות וירדנו במורדות התלולים‪ .‬השוטטות בעיר‬
‫שימשה רקע למרואיינים בני המקום‪ ,‬המצולמים בתקריב‪ ,‬שניסו להגדיר מהו פאדו‬
‫בשבילם‪" :‬גורל‪ ,‬עצבות‪ ,‬געגועים‪ ,‬אהבה‪ ,‬תקווה‪ ,‬חיים ומוות‪ ".‬זאת היטיב הסרט להמחיש‬
‫בשירתה הנלהבת ובעיניה הנוצצות של זמרת צעירה ויפה וכן בהתרגשות שאחזה בזמר‬
‫מבוגר ובזקנה חסרת שיניים ששרה מליבה ועיניה זולגות דמעות‪ .‬לקראת סופו של הסרט‬
‫צפינו באמנים המשלבים את הפאדו עם מוסיקה וריקודים אפריקאים‪ .‬התוצאה היתה‬

‫מרתקת‪.‬‬
‫ציפל'ה‪ ,‬האם הכנת שיעורי בית? בדמיוני התגלגל סיפור שאהבתי‪ ,‬קסום ועתיר השראה‪.‬‬
‫אך כשכתבתיו הפך לכרוניקה יבשה חסרת חן ועניין‪ .‬כשאני כותבת שורות אלה‪ ,‬אני נזכרת‬
‫בשלמה ז"ל‪ .‬הוא סיפר‪ ,‬שפעמים רבות היה מצייר בחלומו ציורים מרהיבים‪ ,‬גדולי ממדים‪,‬‬
‫וכשהקיץ זכר את יצירותיו לפרטי פרטים‪ .‬אך כשניסה לשחזרם‪ ,‬לא עלה הדבר בידו – ליד‬
‫הכן הכל נעלם‪ .‬את מיקי ושלמה את וודאי זוכרת‪ .‬הם היו חברים טובים מאוד שלנו‪ .‬האם‬
‫ידעת שמיקי היתה בשלנית מעולה? ברוך ומיקי היו ה"מסודרים" שבחבורה‪ .‬הם היו‬
‫שכירים וקיבלו משכורת‪ .‬שלמה ואני היינו ה"דפוקים"‪ ,‬פרילנסרים‪ ,‬אוחזים במכחול ונתונים‬
‫לחסדי המוזה‪ .‬שנינו ידענו לשבת אבודים מול הדף הלבן ולצפות לרעיון הגואל‪ .‬על מנת‬
‫להקל על המועקה שהלכה וגברה‪ ,‬הייתי נוהגת לצאת לסטודיו של שלמה‪ ,‬בצריף שבחצר‬
‫ביתו‪ .‬שלמה היה מכין לנו קפה טעים ומשסיימנו להלין על מר גורלנו‪ ,‬התחלנו לפנטז‬
‫ולהשתעשע בתוכניות גרנדיוזיות של "מה נעשה כשנהיה גדולים"‪ ...‬ואת הרי יודעת את‬
‫הסוף המר‪ :‬שלמה נפטר לפני שבגר‪ ,‬מיקי התאבדה‪ ,‬ואני איני יודעת עדיין מה אעשה‬

‫כשאהיה גדולה‪.‬‬
‫זהו לבינתיים‪ ,‬מסרי ד"ש חם ליואל ואפרה‪.‬‬
‫שלך מיכל‪.‬‬

‫‪19/12/19‬‬

‫‪16‬‬

‫הכלב‬

‫דווקא באמצע הבלגן הכי גדול של שיפוץ ביתנו‪ ,‬התחשק לעידו כלב‪" .‬רק זה חסר לי"‬
‫אמרתי לעידו‪" ,‬אני בקושי מוצאת את עצמי בין הקירות ההרוסים והחפצים המפוזרים‪".‬‬
‫בכל זאת הסכמתי‪ .‬בעצם לא יכולתי לסרב‪ ,‬כי מיד נזכרתי ב"לא בא בחשבון" של הוריי‪,‬‬
‫כשהייתי ילדה וביקשתי כלב ונאלצתי להסתפק בצב קטן וטיפשי‪ .‬כמה אומללה הייתי כשידי‬
‫החליקה על שריון קשה במקום ללטף פרווה מענגת‪ .‬ובכלל‪ ,‬מה כבר ידע שמשון הצב?‬
‫לאכול חסה וללכת לאט לאט כמו צב‪ .‬כמובן שעידו שמח שנעתרתי לבקשתו ושמח עוד‬

‫יותר שברוך‪ ,‬אביו‪ ,‬הסכים גם כן‪ ,‬למרות שחיות מחמד לא היו ממחמדיו‪.‬‬
‫כך‪ ,‬בתוך ענני אבק‪ ,‬התלבשנו חגיגית ונסענו ל"צער בעלי חיים"‪ .‬נכנסנו לחצר גדולה‪,‬‬
‫מלאה בכלובים עם המון כלבים‪ ,‬מכל הסוגים והמינים‪ :‬גדולים וקטנים‪ ,‬כאלה עם אוזניים‬
‫זקופות ואחרים עם אוזניים שמוטות‪ .‬בעלי זנבות ארוכים ובעלי זנבות קצוצים‪ .‬אחדים‬
‫שפרוותם סמיכה וארוכה ולידם אחרים כמעט קרחים‪ .‬אוסף כה מגוון – ממש מבלבל‪ .‬עידו‬
‫לא נראה מבולבל כלל‪ .‬הוא הוביל אותנו בין הכלובים בצעדים בטוחים‪ .‬ברוך ואני אחריו‪.‬‬
‫הסתכלתי בכלבים‪ .‬חלקם רבצו אדישים לבואינו‪ .‬לעומתם היו אחרים שקיבלונו בקפיצות‬
‫צהלה‪ .‬כנראה שהריחו בנו משפחה מאמצת‪ .‬כלב קטן שחרחר ומתולתל‪ ,‬שבה את לבי‬
‫במיוחד‪ .‬עיניו החומות נצצו מבעד לפוני השובב שכיסה את מצחו‪" .‬עידו תראה איזה חמוד"‬
‫קראתי בהתלהבות‪ .‬עידו העיף מבט חטוף בכלב ובתנועת יד מבטלת הורה לנו להתקדם‬

‫‪17‬‬

‫ונעצר ליד אחד הכלובים שבפאתי החצר‪ .‬בכלוב ישב כלב ענק‪" .‬מה?" שאלתי נדהמת‬
‫"כזה גדול‪ ,‬אולי נתחיל במשהו קטן ונתקדם בהדרגה?"‬

‫לפי המבט שעידו זרק לעברי‪ ,‬הבנתי שכוונתו ללכת מיד בגדול‪ ,‬ושכדאי לנו להתרגל‬
‫במהרה‪ .‬היבטתי בכלב שישב נינוח וסקר אותנו בעיניו החכמות‪ ,‬שהעידו על ניסיון חיים‬
‫רב‪ .‬אין ספק שנראה מרשים‪ ,‬כזה שניתן לסמוך עליו‪" .‬אני מניח שההחלטה נפלה"‪ ,‬סיכם‬
‫ברוך‪" ,‬אז אפשר לקחת את הכלב ולנסוע הביתה"‪ .‬המכונית הקטנה שלנו‪ ,‬הכילה בקושי‬

‫את משפחתנו המורחבת‪ .‬בבית חיכו לנו הקירות ההרוסים והחפצים המפוזרים‪.‬‬
‫הכלב נכנס לחיינו השוטפים ולא הפריע במלאכת השיפוצים‪ .‬נדמה היה שכולנו מאושרים‪.‬‬
‫חיבתי לכלב הלכה וגדלה‪ .‬ברוך הודה שהוא מתרגל לחיה והכלב היה שמח ואסיר תודה‪.‬‬
‫רק עידו נראה מאוכזב והתחיל לרטון‪" :‬זה כלב זה? זה אסון‪ ,‬בקושי נובח ועוד יותר בקושי‬
‫הוא רץ‪ ".‬כל הדיבורים שלי בעד הכלב לא הועילו‪ .‬עידו החליט למסור את הכלב לחברים‪.‬‬
‫ברוך אמנם התרגל מעט אבל לא חש צער ממש‪ .‬כך הסתיים הרומן שלנו עם הכלב ואיתו‬
‫נגמרו גם השיפוצים‪ .‬ביתנו גדל ומשפחתנו הצטמצמה‪ .‬כדי למלא את החסר שהותיר אחריו‬

‫הכלב הביא עידו את ג'משיד האוגר‪" .‬זה רק לבינתיים" אמר עידו‪.‬‬
‫‪1978‬‬

‫‪18‬‬

‫סתם‪...‬‬

‫אני מחכה‪ ...‬למה?‬
‫האוטובוס הגיע‪.‬‬

‫השמיע את טרטורו המוכר ונעצר‪.‬‬
‫דלתותיו נפתחו‪.‬‬

‫אישה‪ ,‬סל בידה‪ ,‬ירדה בזהירות‪.‬‬
‫אחריה קפץ ילד‪ ,‬לבוש בחולצה משובצת‪.‬‬

‫גבר נוסף ירד בדלת הקדמית‪.‬‬
‫האוטובוס התרוקן מנוסעיו‪.‬‬

‫הנהג נותר לשבת במושבו‪.‬‬
‫המנוע השמיע את קולו‪.‬‬
‫האוטובוס נסע‪.‬‬

‫עמוד התחנה נשאר במקום‪...‬‬
‫‪17/1/66‬‬

‫‪19‬‬

‫חלום‬

‫עליתי לאוטובוס‪.‬‬
‫הושטתי לנהג את הכרטיסייה‪.‬‬

‫הוא ניקב בה חור והעלימה‪.‬‬
‫במקומה‪ ,‬החזיר לי כרטיס אחר‪ ,‬מוזר‪,‬‬

‫משובץ בכחול ולבן‪.‬‬
‫כמותו לא ראיתי מעולם‪.‬‬
‫היבטתי בכרטיס המשונה בתמיהה‪:‬‬
‫האם זה אמור לשמש ככרטיסייה?‬
‫הראיתי לנהג שמצאתי בו משבצת אחת פגומה‪.‬‬

‫הנהג‪ ,‬בפנים חתומות‪,‬‬
‫חטף מידי את הכרטיס‬
‫והושיט לי סינר עם רצועות‬
‫מפוספס בפסים צבעוניים יפהפיים‪:‬‬
‫חומים‪ ,‬צהובים‪ ,‬כתומים ואדומים‪.‬‬
‫נשארתי עומדת ליד הנהג‪ ,‬מבולבלת ותוהה‬
‫האם זה אמור להיות כרטיסייה?‬
‫הקצתי משנתי בתחושת מועקה‪.‬‬
‫מדוע חלום כה פשוט ותמים‬
‫ואפילו מבדח לכאורה‬
‫עורר בי אי נחת גדולה‪.‬‬
‫אולי הוא ביטא את הפחד משיכחה‬
‫הקופצת עליי עם הזיקנה?‬
‫כמה טוב שהחלום נקטע‬

‫בסינר צבעוני‪.‬‬

‫‪27/10/19‬‬

‫‪20‬‬

21

‫זה לא צחוק‬

‫בחדר המשמים‪ ,‬שקירותיו החשופים נראו ספק בצבע קרם דהוי ספק לבן מלוכלך ‪ ,‬היה‬
‫חלון מרובע‪ .‬מסגרת העץ שלו תחמה פיסת שמיים תכולים וזנבו של ענן‪ .‬קרני השמש ‪,‬‬
‫שהסתננו דרך השמשה המאובקת ‪ ,‬האירו שפעת שיער שחור‪ ,‬שגלש וכיסה את מחצית‬
‫פניה של דמות שישבה בחדר‪ .‬שם‪ ,‬באחד מצוהרי יום שישי‪ ,‬בהוצאת "מזרחי" ששכנה‬
‫בבית ישן‪ ,‬ברחוב אלנבי בתל אביב‪ ,‬ראיתיה לראשונה – אישה‪ ,‬שמשום מה נראתה לי‬

‫מיסתורית ומושכת במוזרותה‪.‬‬

‫הנחתי שהיא‪ ,‬כמוני‪ ,‬זומנה לשם בשל עבודה וחיכתה לבעל ההוצאה שיתפנה ויקרא לה‬
‫למשרדו בחדר הסמוך‪ .‬הזמן התארך וכדי להפיג את שעמומה שבהמתנה‪ ,‬פתחה עמי‬
‫בשיחה ושאלה לשמי ולמעשיי‪ .‬סיפרתי לה שאני גרפיקאית‪ ,‬מעצבת עטיפות לספרים‬
‫ומאיירת לספרי ילדים‪" .‬איזה יופי" קראה בהתפעלות‪" .‬שמי עליזה ואני כותבת סיפורים‬
‫ומחזות וגם מתרגמת‪ ".‬כשהסיטה את וילון שיערה נתגלו תווי פניה הנאים‪ .‬בעיניים‬
‫מבריקות החלה לנקוב בשמותיהם של הסופרים המפורסמים שפגשה וסיפרה על הספרים‬
‫שאהבה מתוך אלה שקראה לאחרונה‪ .‬אחר כך מיהרה לספר על קשריה המיוחדים עם כל‬
‫המי ומי מיושבי "כסית" ועל היותה מעורה בחיי הבוהמה התל אביבית‪ .‬הנחתי שעשתה‬
‫זאת כדי להרשימני‪ .‬האזנתי לסיפוריה שהיו מתובלים ברכילות עסיסית ומסופרים בחן רב‬
‫ובשפה עשירה‪ .‬דיבורה היה רהוט אך ניכר בו איזה אי שקט כבוש בתוכה‪ ,‬שהיה מתגנב‬
‫החוצה מדי פעם בצורה של תנועה עצבנית קלה‪ .‬שקענו בשיחה עירנית וכמעט ששכחנו‬
‫שאנו ממתינות לפגישת עבודה עם מנהל ההוצאה‪ .‬אדון מזרחי יצא מחדרו והזמין את‬
‫עליזה למשרדו‪ .‬בטרם נכנסה סובבה ראשה אליי ואמרה‪" :‬יש לנו עוד הרבה על מה לדבר"‬

‫וסגרה את הדלת מאחוריה‪.‬‬

‫כאשר יצאה מישיבתה עם המנהל הצעתי לה שנמשיך את שיחתנו בביתנו שבחולון‪.‬‬
‫"נהדר" אמרה‪" ,‬אבל אין לי רכב"‪" .‬אנחנו נאסוף אותך" מיהרתי להשיב‪" .‬אני אחכה לכם‬
‫ליד מלון "דבורה" ברחוב בן יהודה"‪ .‬סיכמה ואני נכנסתי למשרדו של מר מזרחי‪ .‬שערתי‬
‫שברוך‪ ,‬בעלי‪ ,‬יקבל את יוזמת האירוח בפנים חמוצות‪ .‬בעיקר יתרעם על הנסיעה לתל‬
‫אביב הלוך ושוב‪ .‬פעמיים! להפתעתי התרצה הפעם בנקל וזכינו בערב מעניין‪ .‬מצאנו‬
‫באורחת שלנו אשת שיחה נבונה ודנו בספר "על מצבו של האדם"‪ ,‬הלהיט החדש של פנחס‬
‫שדה‪ .‬אחר כך דיברנו בירושלים‪ .‬כל אחד מאיתנו דיבר על ירושלים שלו ואז‪ ,‬לפתע פתאום‪,‬‬
‫באופן בלתי צפוי לחלוטין פרצה עליזה בצחוק משונה‪ ,‬מצמרר ומבעית‪ ,‬כאילו היה זה קול‬

‫הבוקע מ"הגיהינום" של הירונימוס בוש‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫אנו כמובן הבלגנו על התדהמה שעוררה בנו תגובתה המוזרה והמשכנו בשיח‪ .‬שלא‬
‫כמקודם‪ ,‬דבריה של עליזה החלו להיות מבולבלים מעט‪ ,‬פה ושם נתגלו אי התאמות ואפילו‬
‫סתירות שעוררו בנו חשד באמינותם‪ .‬עליזה ביקרה אצלנו פעם נוספת ואז הציעה לי‬
‫להשתתף בפרוייקט שקיבלה בטלוויזיה החינוכית‪ .‬לא יכולתי לסרב להצעה מפתה שכזאת‪.‬‬
‫בייחוד קסם לי מאוד לעבוד שם‪ .‬הפעם הזאת הציעה עליזה לכבד אותנו במטעם משלה‪,‬‬
‫פנקייק שידעה להכין בצורה מיוחדת‪ .‬ואכן הפנקייק שהכינה במטבחנו‪ ,‬היה טעים להפליא‪.‬‬
‫שיבחנו אותה והודינו לה‪ .‬חשתי שמאוד נעים היה לה בחברתנו‪ .‬ברוך מצא חן בעיניה‬

‫במיוחד‪.‬‬
‫לאחר ימים ספורים‪ ,‬בדיוק כאשר סיימתי להתקלח‪ ,‬צלצל הטלפון‪ .‬יצאתי מהמקלחת‬
‫כששיערותיי עדיין נוטפות והרמתי את השפופרת‪ .‬יעל‪ ,‬חברתי הצלמת‪ ,‬היתה על הקו‪ .‬אז‬
‫היינו נוהגות לנהל שיחות מדי יום ביומו‪ .‬סיפרתי לה על ההרפתקה החדשה שלי עם‬
‫עליזה‪ .‬להפתעתי השיבה יעל "תיזהרי ממנה"! "ממה להיזהר‪ ,‬האם היא שקרנית‪,‬‬
‫סכסכנית‪ ,‬גנבת?" אלה הדברים האיומים ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני‪ .‬יעל המשיכה‪:‬‬
‫"קחי כיסא ושבי‪ .‬את זוכרת את פרשת המאהבת של המשורר רפאל אליעז‪ ,‬שהרעילה‬
‫למוות את אשתו? אז זאת היא‪ ,‬הרוצחת‪ ,‬עליזה פאנו‪-‬ברוך‪ ,‬החברה החדשה שלך‪".‬‬
‫לשמע הדברים קפא גופי ושמעתי את עצמי כ"מנחמת" אותי ואותה‪" :‬אבל עכשיו יש סוף‬

‫טוב לסיפור‪ .‬אמנם ברוך מצא מאוד חן בעיניה‪ ,‬הפנקייק היה משובח ואני חיה וקיימת!"‬
‫יותר לא נפגשתי עם עליזה והזדמנות שנייה לעבוד בטלוויזיה החינוכית לא נקרתה לי‪ .‬אך‬
‫בכל פעם כשאני מזמינה חברה שברוך טרם הכיר‪ ,‬הוא שואל ואולי מזהיר‪ ":‬את שוב מביאה‬

‫רוצחת הביתה?" ואני עונה‪" :‬לא כל יום פורים‪".‬‬

‫‪5/11/18‬‬

‫‪23‬‬

‫בחלומי‬

‫מה לי ולתפירה?‬
‫מה לי ולצבא?‬
‫ציירתי סירה‬
‫הפכתי אותה‬

‫ותפרתי ממנה כומתה‬
‫כמצוות הרמטכ"ל‪.‬‬
‫‪16/6/18‬‬

‫‪24‬‬

‫שירי קּוקּו‬

‫את קּו קּו‬
‫אני קּו קּו‬
‫שתינו יחד לא שעון קוקייה‪.‬‬
‫לך אין זמן‬
‫לי יש זמן‬
‫ואנו נפגשות בין אין ליש‪.‬‬
‫את באה עם עצמך‬
‫והולכת עם עצמך‬
‫אני רק תחנת ביניים‪,‬‬
‫לקפה קצר‬
‫לסיגריה אחת‬
‫ולפעמים גם לסלט חפוז‪.‬‬
‫את הכוסות הריקות המלצר אוסף‬
‫גם את המאפרה הוא מרוקן‬
‫ואת פירורי שיחת הנפש‬
‫מנגב מהשולחן במטלית רטובה‪...‬‬

‫‪16/2/94‬‬

‫‪25‬‬

‫צאי מהמשחק‪ ,‬את טובה מדי‪.‬‬
‫יצאתי‪.‬‬

‫בכסף שהיה לי‬
‫קניתי רוע יד שנייה‪...‬‬

‫יש מי שאוהב כוסברה‬
‫ויש מי שלא‪.‬‬

‫יש כאלה בעלי שיניים טובות‬
‫ויש כאלה עם שיניים חולות‪.‬‬

‫יש אנשים שאוהבים‬
‫ויש אנשים שנאהבים‪.‬‬
‫יש אנשים שאוהבים ונאהבים‪.‬‬
‫כנראה שהצליחו עם רופא השיניים‪.‬‬

‫‪16/2/94‬‬

‫‪26‬‬

‫הדיונון חיבק אותי בזרועותיו‪.‬‬
‫קחי דיו ‪ -‬אמר‪.‬‬

‫הזמנים השתנו‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫כבר החלפתי את הרפידוגרף בפיילוט‬

‫ואני אוחזת בענני טוש‬
‫בעוד אחרים מקישים במהירות‬

‫במקלדת המחשב‪.‬‬

‫אנו חיים בבתים רבי כובד‬
‫ביתי דווקא קל‪.‬‬
‫ביתי הוא מנייר‪.‬‬

‫כל חדריו מקופלים‬
‫חוץ מחדרי הלב‪.‬‬

‫מי ראה את המכחול שלי?‬
‫יש לי סימנים‪ :‬דק‪ .‬עם מעט שיערות‪...‬שחור‪.‬‬

‫הוא צייר בכל הצבעים‪...‬‬
‫מספיק‪ .‬איננו מבינים בציור‪ .‬תגידי עוד פעם סימנים‪.‬‬

‫אני חוזרת‪ :‬דק‪ .‬עם מעט שיערות‪...‬אדום‪.‬‬
‫טעות‪ .‬איננו מבינים‪ .‬אמרת קודם‪...‬שחור‪.‬‬

‫אינני זוכרת‪ .‬אבל הוא צייר בכל הצבעים‬
‫ורשם אפילו ציפור‪...‬‬

‫‪10/2/66‬‬

‫היא שתתה קפה נטול קפאין‬
‫והעדיפה מרק של אוסם‬
‫בטעם עוף‬
‫ואהבה בטעם אהבה‪.‬‬

‫‪27‬‬

28

‫רגעי נחת‬

‫בצילום הניצב על מדף ארון הספרים הצהוב שבחדר עבודתי‪ ,‬נראים עידו בני והחתול‬
‫נינוש‪ .‬עידו בסוודר בורדו‪ ,‬שמתחתיו מבצבץ צווארון גולף אפור‪ ,‬מרכין ראשו ימינה‪ .‬מצחו‬

‫הגבוה ופניו הרגועים מוארים‪ .‬שיער צדעיו קצר ומכסיף‪.‬‬
‫ראשו המורם של נינוש חפון בכף ידו של עידו‪ ,‬אצבעותיו אוחזות ברכות בסנטרו ואגודלו‬
‫תומך בלחיו של החתול‪ .‬לחיו של עידו צמודה לראשו של נינוש ואוזנו השמאלית של החתול‬
‫נשענת על סנטרו של עידו‪ .‬פרוותו של נינוש‪ ,‬בגווני אפור‪ ,‬שזורה בפסים שחורים ובכתמים‬
‫צהבהבים פזורים פה ושם‪ .‬בלחייו תערובת של לבן ואפור‪ .‬האור בצילום ממוקד בפניו של‬
‫עידו‪ ,‬בכף ידו ובראשו של נינוש‪ .‬מבעד למשקפיו‪ ,‬בעלי מסגרת האלומיניום הקלילה‪ ,‬נראות‬
‫עיניו העצומות של עידו‪ .‬גם עיניו של נינוש עצומות‪ .‬שניהם כאחד‪ ,‬מתמסרים לרוך‪ ,‬לעדנה‬

‫ולרוגע שבמגע בין פרוות נינוש ללחיו ואצבעותיו של עידו‪.‬‬
‫אם משהים את המבט בתמונה עוד מעט‪ ,‬שומעים גם את גרגורו של החתול‪ ,‬הרווה עונג‪.‬‬

‫החיוך בזוויות פיותיהם שייך לשניהם בלבד‪.‬‬
‫‪28/4/19‬‬

‫‪29‬‬

‫היכרויות‬

‫מיכל פסעה בשדרות רוטשילד בתל אביב‪ ,‬נושאת בחיקה ספר עב כרס‪ ,‬אוצר יקר ערך‬
‫שקיבלה בהשאלה מספריית המוזיאון‪ ,‬למרות הנוהג המקובל שלא לאפשר עיון בספרים‬
‫נדירים מחוץ לכותלי הספרייה‪ .‬שמחה בזכייתה המיוחדת‪ ,‬האיצה צעדיה‪ .‬בפינת רחוב‬
‫מאז"ה נעצרה מכונית "סוסיתא" מסחרית לידה‪ .‬הנהג הוציא ראשו מהחלון ופנה אליה‪:‬‬
‫"אני רואה שאת נושאת משא כבד‪ ,‬לאן פנייך מועדות‪ ,‬רוצה טרמפ?" הצעתו קסמה לה‪.‬‬
‫בטרם השיבה‪ ,‬ניסתה לעמוד על טבעו של הזר וחקרה היטב את פניו הבהירים‪ .‬תלתלי‬
‫שיערו נחו בחינניות על מצחו ואפו נראה פחוס לטעמה‪ .‬מבטו היה שקט ומעורר אמון‪" .‬נכון‬
‫שאינך מתכוון לאנוס אותי‪ ,‬או לפחות לשדוד אותי?" ענתה והצמידה את הספר היקר‬
‫לחזה‪" .‬מה שלא יהיה‪ ,‬אני חייבת להיות בשעה ‪ 1.00‬בצוהריים בחולון‪ ,‬כדי לאסוף את בני‬
‫מהגן‪ .‬הנהג היה משועשע מדבריה וחייך בהבנה‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬אמנם התכוונתי רק לרצוח‬
‫אותך‪ ,‬אבל הזמן קצר‪ ...‬עלי‪ ,‬את תגיעי בדיוק בזמן‪ ".‬לשמחתה הוא קיים את הבטחתו‪.‬‬
‫בשעה ‪ 1.00‬נעצרה המכונית בפתח גן הילדים שבחולון‪ .‬היא הודתה לנהג על הנסיעה‬
‫הנעימה וירדה מהמכונית‪ .‬בדרך לביתה הירהרה בבוקר הקסום‪ ,‬שנפתח בספר הנחשק‬
‫שקיבלה בהשאלה‪ ,‬אח"כ בטרמפ שהזדמן לה ובנוסף בפגישה מעניינת‪ ,‬עם "סתם מישהו"‬
‫שהציג עצמו בשם זאב‪ ,‬נשוי‪ ,‬אב לילדים ושותף בעסק לתנורי חימום ושאר מכשירי חשמל‪.‬‬
‫מרגע שהתניע את המכונית שיחתם קלחה בפתיחות מעוררת פליאה‪ .‬היא לא ציפתה‬
‫למצוא אדם אינטליגנטי‪ ,‬רגיש ומשכיל‪ ,‬ובוודאי שלא יכלה לנחש שמפגישה אקראית שכזו‪,‬‬
‫תצמח ידידות אמיצה ומיוחדת במינה‪ .‬שיחתם‪ ,‬שנקטעה בצוהרי יום חמישי‪ ,‬התחדשה‬
‫בטלפון למחרת‪ .‬הוא הזמין אותה לפגישה נוספת‪" .‬בהזדמנות זו"‪ ,‬הציע‪" ,‬אם תרצי‪ ,‬אכיר‬
‫לך את רות‪ ,‬חברה טובה שלי‪ .‬אני בטוח שהיא תמצא חן בעינייך‪" ".‬בסדר" ענתה‪" .‬אחרי‬

‫שצלחתי את הטרמפ‪ ,‬אמשיך בהרפתקה‪".‬‬
‫לפגישה המשולשת הגיעה רות כלביאה שיצאה לצייד וחזרה ללא טרף בפיה‪ .‬נסערת‪,‬‬
‫מתוסכלת ונרגזת‪ .‬היא מיהרה להשתחל בגופה הכבד למכונית‪ ,‬שם כבר חיכו לה זאב‬
‫ומיכל‪ .‬רות הפריחה "שלום" באוויר‪ ,‬מבלי להתייחס כלל לנוכחים‪ .‬היא פילסה לה מקום‬
‫במושב האחורי‪ ,‬בין אריזות מוצרי החשמל‪ .‬התיישבה‪ ,‬הסיטה את שפעת שיערה‪ ,‬הצבוע‬
‫בגוונים של בלונד‪ ,‬ומחתה את הזיעה מפניה‪" .‬נכשלתי בטסט" אמרה במרירות‪ .‬זאב‬
‫היפנה מבטו אליה לאחור "זה לא סוף העולם‪ ,‬בפעם השנייה בוודאי תצליחי‪...‬תכירי את‬
‫מיכל‪ ".‬מיכל הסתובבה וברכה את רות לשלום‪" .‬עכשיו אנחנו נוסעים לבלות בחוף הים"‬
‫הודיע הנהג‪ .‬מצב רוחה של רות השתפר‪ .‬השלושה מצאו עצמם משוחחים בגילוי לב‪,‬‬

‫למרות היכרותם הקצרה‪.‬‬
‫חברותם הנפלאה שהחלה ביום ההוא‪ ,‬הלכה והעמיקה עם השנים‪ ,‬עד אותו אירוע שקטע‬

‫‪30‬‬

‫אותה‪ .‬רות‪ ,‬שכולם הכירוה כאישה רציונלית‪ ,‬שקולה‪ ,‬יציבה ובעלת מזג טוב‪ ,‬החלה‬
‫להתנהג באופן מוזר‪ .‬מצב רוחה נעשה הפכפך והיה משתנה בקיצוניות‪ ,‬מדכדוך לעליצות‬
‫ולהיפך‪ .‬לעתים היתה נתקפת בכעס בלתי נשלט ומגיבה בתוקפנות קשה‪ .‬בנוסף‪ ,‬חדלה‬
‫לישון ונעשתה מוצפת במחשבות "רוחניות"‪ .‬זאב ומיכל שמעו בדאגה הולכת וגוברת את‬
‫רות מדברת בקדחתנות על אלוהים‪ ,‬מפרשת את פסוקי התנ"ך ושמחה במציאת סמלים‬

‫בכל דבר של מה בכך‪.‬‬
‫מבוכתם של של מיכל וזאב הפכה להבנה ברורה ומפחידה‪ ,‬לאחר קריאת העזרה ששמעה‬
‫מיכל בטלפון משכנתה של רות‪" .‬מיכל בואי מהר‪ ,‬רות השתגעה לגמרי‪ ,‬היא יצאה עירומה‬
‫לרחוב‪ ".‬זאב מיכל ורות לא שערו שנסיעתם האחרונה יחד ב"סוסיתא" תהיה ל"אברבנל"‬
‫– בית החולים לחולי נפש‪ .‬רות אובחנה ואושפזה במחלקה סגורה‪ .‬בלילה חלמה מיכל‬

‫שהתנור כבוי‪ ,‬ובינה לבין רות מפרידה דלת זכוכית עבה‪.‬‬
‫‪1/5/18‬‬

‫‪31‬‬

‫ביקור בלונדון‬

‫פגשתי לונדון אחרת‬
‫לא מעוננת‪ ,‬לא נוזלת‬

‫אפילו לא טיפה‬
‫אין צורך במטריה‪.‬‬
‫לונדון עם שמיים כחולים‬

‫מסבירה פנים‬
‫חביבה‪.‬‬

‫ברחוב המון אנשים‬
‫פוסעים בשקט‪,‬‬
‫לא רצים‬
‫לא דוחפים‬
‫לא נדחפים‪.‬‬

‫האם כולם נופשים?‬
‫פגשתי לונדון אחרת‬
‫שילוב מטורף של חדשנות ומסורת‬

‫מגדלים גותיים‬
‫לצידם גורדי שחקים‬

‫מזכוכית ופלדה‪.‬‬
‫איזו העזה!‬

‫ואולי בוטות חצופה?‬
‫פגשתי בהמון זוגות מעורבים‬

‫כאילו פשטה בעיר‬
‫אחוות עמים‪,‬‬

‫כל זיווג צבעוני‬
‫בה אפשרי‬

‫והנולדים – כבר חצי חצי‪.‬‬

‫‪10/9/18‬‬

‫‪32‬‬

33

‫פיסטאׁש‬

‫למרות שאני שונאת אותו הוא שב וחוזר לביתנו‪ ,‬חודר דרך כל פתח אפשרי‪ .‬גם החריצים‬
‫הצרים שבין התריסים הסגורים‪ ,‬משמשים אותו להסתנן פנימה‪ .‬לאחרונה‪ ,‬כשהודיעו על‬
‫בואו בתחזית מזג האוויר‪ ,‬נשמעתי מיד לאזהרה וסגרתי היטב את כל פתחי הבית‪ .‬אבל‪,‬‬
‫רק במעט אפשר היה להתגונן בפני הפגע הרע הזה – האובך‪ .‬לולא מאסתי בו כל כך‪,‬‬
‫הייתי מסוגלת להתפעל מחריצותו‪ ,‬משיטתו היסודית ומכישוריו הלולייניים ‪ -‬להידחף לכל‬
‫פינה‪ ,‬להשתקע בכל שקע ולבלוט על כל בליטה‪ .‬בנקל הוא משתחל אל בין טבעות שרשרת‬
‫האהיל היורדת מן התקרה‪ ,‬ומתפתל בסורגי הברזל המפותלים‪ .‬גם שטחן הצר של מסגרות‬
‫התמונות הן לו מרחב להשתרע‪ .‬אפילו ראשי המפסקים שבקיר משמשים לו מקום מרבץ‪.‬‬
‫מצאתיו כלוא בין נצריה של סלסלה קלועה‪ .‬פיותיהם של קומקומי הנחושת בחדר האוכל‬
‫שלנו מלאים בחול‪ .‬גם אל כוסות השתייה וגביעי היין‪ ,‬הסגורים מאחורי דלתות זכוכית‪,‬‬
‫שניקיתי לא מכבר‪ ,‬התגנב האובך‪ ,‬ושלל מהם את הברק והשקיפות‪ .‬החצר המרוצפת‬
‫התמלאה בחול דביק‪ ,‬שהעכיר גם את הירוק הרענן של עלי הצמחים וכיסה אותם במעטה‬
‫דק של בז' אפרפר עכור‪ .‬המפה המודפסת בצבעים עזים ומשמחי עין‪ ,‬זו המכסה את ירכיו‬
‫העגולים של שולחן הקפה הקטן שלנו‪ ,‬קיבלה גוון מעומעם ומלנכולי‪ .‬גם רגלי השולחן‬

‫המבצבצות מתחת למפה לא נמלטו ממנו‪.‬‬

‫פגיעת האובך בכל חפץ או רהיט מטרידה אותי‪ ,‬אבל התדבקותו בספרים מסבה לי הרגשת‬
‫ביאוס כבדה‪ .‬אם ניקיון הבית היא עבודה סיזיפית‪ ,‬הרי שהסרת אבק בכלל ומספרים‬
‫בפרט‪ ,‬היא המעצבנת והמרגיזה ביותר‪ .‬אך אין טעם לטעון נגד הטבע‪ .‬גם להתלונן על‬
‫תסכולי לא יועיל במאום‪ .‬אין ברירה! עלי להתחיל לנקות‪ .‬באקראי הורדתי מהמדף את‬
‫"פיסטאש"‪ ,‬ספר על כלב ירוק שדלוק על ממתקים‪ .‬באחת חזרתי שישים שנה אחורנית‪,‬‬
‫ל"אלשיך"‪ ,‬אותה חנות הספרים הצרפתיים‪ ,‬בתל אביב‪ ,‬בפינת דיזינגוף פרישמן‪ .‬האוצרות‬
‫שגיליתי שם היו מסעירים‪ .‬לראשונה ראיתי ספרי ילדים שטרם ניתקלתי בשכמותם‪ .‬אמנם‬
‫הם היו כתובים בצרפתית‪ ,‬אך לא בגלל תוכנם הוקסמתי‪ .‬האיורים הם ששבו את לבי –‬

‫‪34‬‬

‫ביופיים‪ ,‬באיכותם‪ ,‬במקוריותם ובסיגנונם החדשני‪ .‬אז קניתי את "פיסטאש" ובהמשך‬
‫רכשתי שם ספרי ילדים נוספים‪" .‬אלשיך" הפכה להיות חנות הפלאים שלי‪ .‬עיניי לא שבעו‬

‫מלהתבונן בעיצוב הגראפי המשובח‪ ,‬בשנינות‪ ,‬בהומור ובחן‪ ,‬השופעים מתוך הציורים‪.‬‬
‫הספר הפיג את הרוגז ובמקומו עלו סבלנות וחיבה רבה ובנוסף גם חמלה‪ .‬הבחנתי‬
‫שאותות הזמן ניכרים גם בספריי האהובים‪ :‬יש ששדרתם התרופפה או נסדקה ואותם‬
‫מיהרתי לכרוך בנייר דבק חזק‪ .‬אחרים‪ ,‬דפיהם הצהיבו ופטריה שלחה בהם כתמים‬
‫מכוערים‪ .‬פני הספרים מלאו קמטים ונגעים – ממש כפניי‪ .‬ברק הנעורים נעלם‪ .‬ריחם‪,‬‬
‫המיוחד לספרים חדשים‪ ,‬שראו אור לפני שישים שנה‪ ,‬נמר‪ .‬שוב – בדומה לנו‪ .‬הרגשתי‬
‫שספריי אמנם הזדקנו‪ ,‬אך לא נס ליחם‪ .‬עודם מרגשים אותי‪ ,‬מעוררים השראה ונפלאים‬

‫בדיוק כמו פעם‪ .‬חזרתי לנקות את הספרים מהאבק שדבק בהם‪.‬‬
‫‪27/11/18‬‬

‫איור מתוך הספר‬
‫‪35‬‬

‫אמי יעצה לי עצה‬

‫אמי יעצה לי עצה‬
‫באמונה שלמה‪:‬‬

‫"אין לסמוך על חברים!"‬
‫"דעי"‪ -‬היא אמרה –‬
‫"אין כמו משפחה!"‬
‫אך מה לעשות‬
‫ובמשפחה יש –‬
‫אח מרושע‬
‫ואשתו מסכנה‪.‬‬
‫אחות‪ ,‬אמנם טובה‬
‫אך חסרת דעה‬
‫וחוזרת בתשובה‪.‬‬
‫ועוד אח מופרע‬
‫וגיסה – מכשפה‪.‬‬

‫וגם אני‪" ,‬לא כזאת מציאה"‪.‬‬
‫אבל – אין כמו משפחה!‬

‫‪15/1/20‬‬

‫‪36‬‬

‫‪Miss Wilkinson‬‬

‫הפעם הראשונה שעזבנו את גבולות ארצנו וטסנו לחו"ל היתה כאשר ברוך התקבל לפוסט‬
‫דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד‪ .‬בראשון לספטמבר ‪ ,1970‬פתחנו שנה חדשה‪ ,‬בארץ‬
‫אחרת‪ ,‬בעיר לא מוכרת‪ ,‬בקוטג' טורי‪ ,‬הנושא את הכתובת‪88 Victoria Rd. England :‬‬
‫לא יכולנו לצפות שהעיר העתיקה הזאת והמיוחדת במינה‪ ,‬תזכה אותנו בשנת שבתון‬
‫מרתקת ונפלאה מעין כמוה‪ .‬ראשית לכל נדרשנו כמובן‪ ,‬להסתגל לעולם שונה‪ ,‬לשפה זרה‪,‬‬

‫לנוהגים לא ידועים‪ ,‬לשמיים אפורים ולטפטוף תכוף של גשם‪.‬‬
‫עידו שמלאו לו אז שש שנים‪ ,‬נכנס אפוא לכיתה א' בבית ספר אנגלי בקרבת ביתנו‪ .‬דאגנו‬
‫האם יתאקלם בקלות בסביבה החדשה בכלל ובבי"ס אנגלי בפרט‪ .‬ביה"ס היה חדש‬
‫ומודרני‪ .‬האור מבעד חלונותיו הגדולים‪ ,‬קירותיו הבהירים ורצפת העץ החמימה קידמונו‬
‫באווירה ידידותית‪ .‬מורתו של עידו‪ ,Miss Wilkinson ,‬קיבלה אותנו במאור פנים‪ .‬היא‬
‫היתה כבת חמישים והתואר ‪ Miss‬העיד על היותה רווקה‪ .‬היא דמתה ל"דודה טובה"‬
‫בחליפתה השמרנית ובכובעה חסר החן‪ .‬רגליה היו עבות והיא נעלה נעליים אורטופדיות‪.‬‬
‫אולם נוכחותה היתה נינוחה ונעימה‪ .‬ארשת פניה הרחבים והעגלגלים שידרו טוב לב‪ .‬לאחר‬

‫היכרות קצרה‪ ,‬היפקדנו את בננו בידיה‪.‬‬
‫ברוך נסע לעבודתו ואני חזרתי מוטרדת לביתנו‪ :‬האם יסתדר עידו‪ ,‬בלי אף מלה אנגלית‬
‫ואם יצטרך לשירותים‪ ...‬עידו שב הביתה רגוע ועל בעיית השירותים השיב בלי שמץ של‬
‫היסוס‪" :‬מה את לא יודעת שקוראים להם "‪ ?"Toilets‬אז חשתי – הוא יסתדר! כמובן‬
‫שניתקל בקשיים‪ ,‬אולם הצליח לגבור עליהם הודות לנחישותו ללמוד ולהשתלב בחברה‪.‬‬
‫מורתו עודדה אותו והעריכה מאוד את מאמציו‪ "He is trying hard” :‬סיפרה לנו ואת‬
‫שיעורי הבית שלו ציינה לשבח ב – ‪ Gold Star‬שהדביקה במחברתו‪ .‬לאחר מספר חודשים‬
‫הוזמנו ל ‪ Afternoon tea -‬לביתה ב – ‪,Islip‬כפר קצת צפונה לאוקספורד‪ .‬זה היה קוטג'‬
‫בן ‪ 300‬שנה‪ ,‬בו נולדה וכן גם אביה‪ Miss Wilkinson .‬קיבלה אותנו בשמחה‪ .‬היא הושיטה‬
‫לעידו את ידה וכך יד ביד‪ ,‬פסעו שניהם יחד‪ .‬אני וברוך צעדנו אחריהם‪ .‬לראשונה הראתה‬
‫לעידו את גינתה וסיפרה לו על מיני הפרחים שגדלים בה‪ .‬אחר כך הובילה את עידו לכנסייה‬
‫העתיקה שבכפר‪ ,‬שראשיתה נבנה כבר בשנת ‪ 1200‬והתוספות נעשו בזמנים מאוחרים‬
‫יותר בסיגנון בנייה שונה‪ .‬בפתח הכנסייה קד עידו קידה כמנהגם של המתפללים‪ .‬בקולה‬
‫השקט‪ ,‬הכמעט לוחש‪ ,‬סיפרה המורה לתלמידה על הולדת ישו‪ ,‬על הטקסים הנערכים‬
‫במקום והראתה לו את מקום מושבה שבחרה לעצמה על אחד מספסלי העץ‪ ,‬בתפילות של‬
‫יום ראשון‪ .‬לאחר מכן שבנו לביתה ל – ‪ - Afternoon tea‬מסורת אנגלית‪ ,‬שמתקיימת‬
‫מהמאה ‪ .19‬על השולחן היו ערוכים כלי פורצלן לבנים‪ ,‬מקושטים בעיטור של פרחים‬
‫סגלגלים‪ :‬קנקן גדול לתה‪ ,‬קנקן קטן לחלב וארבעה ספלים על תחתיות‪ .‬כמו כן הונחה‬

‫‪37‬‬

‫צלחת עם ‪ Finger sandwiches‬כריכים קטנים ומגוונים‪ :‬ממולאים במלפפון‪ ,‬בסלמון‬
‫מעושן‪ ,‬ביצה או עוף‪ .‬לצידם היתה צלחת עם ‪ - Scones‬לחמניות אנגליות נימוחות מבפנים‬
‫ופריחות מבחוץ‪ .‬להן נוספו צלוחיות עם חמאה‪ ,‬ריבה‪ ,‬מרקחות תוצרת בית ועוד מיני‬
‫מאפים מתוקים‪ .‬כתוספת היו גם ‪( After mint chocolate‬גם כן המצאה אנגלית מ –‬
‫‪ )1962‬ותותים עם קצפת‪ .‬אלה חרגו מעט מהתפריט המסורתי‪ .‬יתכן שנועדו במיוחד לפנק‬
‫את עידו‪ .‬על קורות הבית היו תלויות לוחיות פליז מעוגלות ששימשו לקישוט ריתמות סוסים‬
‫(אופנה שהחלה במחצית המאה ה ‪ .)19 -‬לקראת סוף הביקור‪ ,‬הורידה ‪Miss Wilkinson‬‬
‫לוחית כזו שבמרכזה היה מגן דויד‪ .‬היא ביקשה את עידו לפרוש את כפות ידיו‪ ,‬שמה את‬
‫הלוחית על כף יד אחת וסגרה עליה בכף היד השנייה והצמידה את כפות ידיו של עידו זו‬

‫לזו ואמרה לו‪"Keep it for ever"... :‬‬

‫הודינו למארחת על האירוח הנדיב והמלבב וחזרנו הביתה‪ ,‬לאוקספורד‪ .‬כשהסתיימה שנת‬
‫השבתון‪ ,‬שבנו לביתנו שבחולון‪ .‬בתודה על כל הטוב שהעניקה לנו ‪Miss Wilkinson‬‬
‫שלחנו לה אלבום מהודר על ירושלים ולקראת חג המולד הקרוב‪ ,‬שלח אליה עידו את‬
‫ברכתו‪ .‬בתשובה קיבל איגרת אוויר‪ ,‬כתובה באנגלית‪ ,‬באותיות ברורות ‪,‬כפי שהוא למד‬

‫לכתוב בבית ספרו‪:‬‬

‫עידו היקר‪,‬‬
‫תודה רבה על הברכה הלבבית ששלחת לי לכריסטמס האחרון‪.‬‬
‫מאוד שמחתי בה ומצטערת שתשובתי אליך התעכבה‪ .‬באוקטובר האחרון נישאתי ועברתי‬
‫לגור עם בעלי ‪ A.East‬ל – ‪ .Kirtlington‬בעלי היה חקלאי וכעת פרש מעבודתו‪ .‬בינואר‬
‫חליתי מאוד ונאלצתי גם אני לפרוש מעבודתי בביה"ס‪ .‬מצבי הבריאותי השתפר‪ ,‬אך עדיין‬
‫לא לגמרי בריאה‪ .‬אני ובעלי גרים בקוטג' שיש לו גג מקש ומאוד מאושרים‪ .‬יש לנו גן גדול‬
‫והחתול מביתי ב ‪ Islip -‬נמצא איתנו‪ .‬אחי ומשפחתו גרים בקוטג'‪ ,‬היכן שאני גרתי קודם‪.‬‬

‫אנא מסור את ברכתי להוריך‪ ,‬אני מקווה ששלומם בטוב‪.‬‬
‫באהבה – )‪Di.East (Wilkinson‬‬

‫‪38‬‬

‫המכתב הנוסף שהגיע מאנגליה היה ממוען אל משפ' לשם וכך נכתב בו‪:‬‬
‫משפ' לשם היקרה‪,‬‬

‫צר לי לבשר לכם שאשתי )‪ Mrs.East (Wilkinson‬נפטרה אחרי מחלה קשה‪.‬‬
‫כמה חבל שלא זכינו לחיות יחד זמן רב יותר‪.‬‬
‫היא היתה חברה מאוד טובה שלי‪.‬‬
‫בברכה – ‪A.East‬‬

‫בשנה שבה גרנו באוקספורד‪ ,‬התארח בביתנו חיים באר‪ ,‬לאחר שהשתתף בכנס סופרים‬
‫ומשוררים בלונדון‪ .‬השנה הזאת זכורה היטב גם לו‪ ,‬כי בה יצא לאור ספר השירים הראשון‬
‫שלו‪" :‬שעשועים יום יום"‪ .‬שנינו התפעלנו מיופייה של אוקספורד כשטיילנו ברחובותיה‪.‬‬

‫כשנפגשנו שוב בארץ לאחר שנת השבתון‪ ,‬סיפרתי לו על ‪.Miss Wilkinson‬‬
‫"הרי יש לך יופי של סיפור" אמר‪" .‬למה שלא תכתבי?"‬
‫הנה כתבתי‪.‬‬
‫‪9/6/2019‬‬

‫עידו בוגר כיתה א'‬
‫אוקספורד‬

‫‪39‬‬

‫למה זה קרה?‬

‫החברות בינינו נפלה‬
‫כמו הפלה‪.‬‬

‫למה זה קרה?‬
‫הרי שמרתי אותה‬
‫בשמירת הריון קפדנית‬
‫כפי שנדרש אחרי גיל ארבעים‪.‬‬

‫על הכל חשבתי‬
‫בזהירות נהגתי‬
‫וכל כך שמחתי‬
‫איזו התאמה!‬
‫רק לא הבאתי בחשבון‬
‫שהיא מתרוצצת‬
‫ממקום למקום‬

‫ואני יושבת‪,‬‬
‫רוקמת חלום‪.‬‬

‫‪21/2/19‬‬

‫‪40‬‬

41

‫ללא מורא או רתיעה‬ ‫חרוזים ב ‪" -‬ר"‬
‫מתערטלת בסיפור קורותיה‬
‫מדובר בפיגורה נמרצת‬
‫שאינו מחסיר‬ ‫"סטאר" בתקשורת‪.‬‬
‫את הרומאנים הסוערים‬
‫משדרת ברדיו וברשת‬
‫לרננת הקוראים‪.‬‬ ‫מתראיינת ומראיינת‪.‬‬

‫הצורך הנורא‬ ‫"גורו" לשרוטים‬
‫בפרסום‬ ‫ולרבים שעלו על שרטון‪.‬‬

‫בכל צורה‬ ‫ללא בירורים יתרים‬
‫מסחרר את ראשה‬ ‫ללא מעצורים‬
‫בזריזות‬
‫והיא רצה‬ ‫בנחרצות‬
‫להיראות‬ ‫ברהיטות‬
‫להרצות‬ ‫וברגשנות‬

‫ובעיקר‬ ‫(לא תמיד ברגישות)‪,‬‬
‫להישאר בכותרות‪...‬‬ ‫עם קורטוב של יהירות‬

‫איננה בוררת‬
‫מיד מרססת‪ ,‬יורה‬
‫לעבר הקוראות לעזרה‪:‬‬
‫"את נרמסת‪ ,‬תרימי ראש‪,‬‬
‫התרוממי מהבור‬

‫די לראות שחור‪.‬‬
‫השתחררי‬
‫ותתגרשי‪".‬‬

‫‪42‬‬

‫פגישה‪1968 .‬‬

‫קבענו להיפגש בקפה ורד‪ ,‬בקומה השנייה‪ .‬נרגשת וסקרנית חיכיתי לבואו וניסיתי להעלות‬
‫בדמיוני את דמותו‪ .‬לא יכולתי לנחש‪ ,‬שהבחור יפה התואר שבא לקראתי במגפי גומי‬
‫ובדובון מסורבל ונראה כמי שהגיע הישר מהשדה – יהיה הסופר שאמורה הייתי לפגוש‪.‬‬
‫התיישבנו זה מול זו ליד אחד השולחנות‪ .‬אינני זוכרת פרטים מאותה פגישה – איך התחלנו‬
‫לשוחח‪ ,‬או מי הזמין לשתות מה‪ .‬אבל אני זוכרת היטב את עיניו הכחולות ומבטו החודר‪,‬‬
‫שהיה בו משהו מושך ומרתיע‪ .‬לרגעים היה מהורהר וכאילו נסתלקה נוכחותו‪ .‬אני רואה‬
‫שוב כיצד השיב לי במאור פנים "מצויין"‪ ,‬כשהיצעתי לו חתול כדימוי מייצג לעטיפה של‬

‫"מיכאל שלי"‪.‬‬
‫את הסקיצה הראשונה הראיתי לירוחם לוריא העורך של "ספרייה לעם" בזמנו‪ ,‬הוא הגיב‪:‬‬
‫"ממך אני מצפה ליותר‪ ".‬מובן שחזרתי הביתה מאוכזבת‪ .‬החתול האחר שציירתי‪ ,‬לאחר‬
‫כמה ימים‪ ,‬היה שונה מאוד מקודמו – שחור‪ ,‬עם שלוש רגלים וזנב מתנשא‪ .‬הפעם הוא‬
‫התקבל בשמחה‪ .‬המהדורה הראשונה של "מיכאל שלי" היתה מעוטרת בעטיפה שאני‬
‫עיצבתי‪ .‬מי שער שהספר יהפוך לרומן העברי היחיד‪ ,‬הנכלל ברשימת מאה הספרים‬
‫החשובים ביותר במאה ה‪ ,20 -‬שתורגם ל‪ 28 -‬שפות‪ .‬אותו סופר צעיר‪ ,‬אז כמעט לא נודע‪,‬‬
‫שפגשתיו בקפה ורד בקומה השנייה לפני ‪ 50‬שנה היה עמוס עוז‪ ,‬שהלך לעולמו אתמול‬

‫‪28.12.18‬‬

‫‪43‬‬

‫בולטין רפואי‬

‫‪20/1/20‬‬
‫"אין שבר" – שמעתי בשמחה‬

‫"זאת רק מכה יבשה"‪.‬‬
‫אבל לשבת – זאת בעיה‬

‫לקום – זאת משימה‬
‫לעמוד – זה נורא‬

‫לשכב על הצד – לא בא בחשבון‬
‫לישון – רק כמו מומיה בארון‪.‬‬
‫וללכת? – איך אפשר?‬
‫בקושי עם הליכון‬
‫בין הטיפות‬
‫טיפות אופטלגין כמובן‪.‬‬
‫אך הכאב מתמיד‬
‫ומצפצף על כולן‪.‬‬

‫‪30/1/20‬‬
‫קניתי סבלנות במבצע‬

‫באריזה כפולה‬
‫וגם קיבלתי חינם‬

‫דוגמית‬
‫של "חשיבה חיובית"‬

‫בשפורפרת זעירה‬
‫עם תווית‬

‫של שמש חייכנית‪.‬‬

‫‪44‬‬

45

‫היינו סטודנטים‬

‫יפה ואני היינו חברות שאוהבות לשוחח‪ .‬נהנינו להחליף חוויות ורשמים‪ ,‬להעביר ביקורת‬
‫על ספרים‪ .‬לעתים היינו דנות ב"מצבו של האדם" – כך כינינו את הרהורינו הפילוסופיים‬
‫במשמעות החיים‪ .‬כמובן שלא החמצנו שמץ של רכילות טרייה‪ .‬איני זוכרת כיצד התגלגלה‬
‫אותה שיחה‪ ,‬שגרמה ליפה לפלוט פתאום את השם גיל נבון‪ .‬ארשת פניה ונימת קולה היו‬
‫חדשים לי‪ .‬נדמה שאף היא עצמה היתה מופתעת מפליטת פיה‪ ,‬כאילו חשפה‪ ,‬בלי שתתכוון‬
‫לך‪ ,‬סוד על סיפור אהבה נכזבת‪ ,‬ששמרה בליבה שנים רבות‪ .‬פתאום נתגלה לשתינו‪ ,‬עד‬
‫כמה טעון היה השם גיל נבון‪ ,‬שגם בי הצית זיכרונות נעורים מאותה תקופה ומאותו מקום‬

‫– שנות החמישים בירושלים‪.‬‬

‫בפעם השלישית שניתקלתי בברוך‪ ,‬הוא הזמין אותי לחדרו‪ ,‬ששכר יחד עם חברו הטוב גיל‬
‫נבון‪ ,‬בשכונת נווה שאנן שבירושלים‪ .‬לאחר בילוי נעים עם הבחורים‪ ,‬הוזמנתי לסעוד איתם‬
‫את ארוחת הערב‪ .‬ההזמנה גרמה לי מבוכה‪ .‬ברוך שהבחין בכך שאל‪" :‬מה הבעיה‪ ,‬הרי‬
‫את יכולה להשתתף בהכנת הסלט?" הוא לא יכול היה לשער שהאורחת שלו‪ ,‬כלומר אני‪,‬‬
‫שנראיתי בחורה נורמטיבית לגמרי‪ ,‬לא יודעת לחתוך ירקות‪ .‬מאיפה שאדע? מימיי לא‬

‫הכנתי אוכל בעצמי‪...‬‬
‫בהיותי סטודנטית‪ ,‬ניזונתי בעיקר מפלאפל‪ .‬לפעמים אכלתי קציצות תרד במסעדת‬
‫"החלמה"‪ ,‬וכשחשקתי בארוחה של ממש – חילקתי את שלוש המנות לשלוש מסעדות‬
‫שונות‪ :‬במסעדת "חלקי עוף" אכלתי גרונות וקורקבנים‪ ,‬במסעדת "טרבלוס" – אורז עם‬

‫שעועית ולקינוח הרחקתי ל"מנזה" שם נהניתי מפודינג שוקולד‪.‬‬

‫כך התנהלו חיי העצמאיים‪ ,‬עד שהגיע האירוע המכונן הזה – ארוחת הערב אצל שני‬
‫הסטודנטים "עקרי הבית"‪ ,‬ברוך וגיל‪ .‬אם בתחילת הערב החוורתי ממבוכה‪ ,‬הרי שבהמשכו‬
‫היסמקתי מבושה‪ .‬לאחר הארוחה רציתי לחזור לביתי‪ ,‬אך הסתבר לי שהאוטובוס מנווה‬
‫שאנן כבר סיים את שעות פעילותו‪ .‬מה עושים? חשתי במצוקה והתבוננתי בבחורים‬
‫שאיתם ניתקעתי‪ .‬ברוך‪ ,‬נראה לי בחור סולידי‪ ,‬מעורר אמון וגיל הג'ינג'י היה בעל חזות‬
‫נינוחה עם חיוך חינני‪ ,‬מבוייש מעט‪ .‬ניסיתי לגייס במוחי טיעונים שיקלו על מצבי הביש כמו‪:‬‬
‫לא נורא‪ ,‬הם לפחות באים מבית טוב‪ ,‬בעברם היו חניכי "השומר הצעיר" ואח"כ חברי‬
‫קיבוץ‪ ...‬כאן הפסיק גיל את הרהוריי ובאותה הקלות הבלתי נסבלת של טבעיות (כפי‬
‫שהוזמנתי קודם לארוחה) אמר‪" :‬אז מה‪ ,‬תישארי לישון כאן הלילה"‪ .‬פנה אל מיטתו והחל‬
‫מכין עצמו לשינה‪ .‬הסתובב כשגבו מופנה אליי‪ ,‬הסיר את מכנסיו ותחת יפהפה ומוצק נגלה‬

‫לעיניי‪...‬‬

‫‪46‬‬

‫מעניין כיצד גיל כיום‪ ,‬לאחר שישים שנה‪ ,‬פרופ‪ .‬אמריטוס‪ ,‬מגדולי המומחים של טכניקות‬
‫ההדמייה המגנטית – היה מגיב על התרשמותי העזה והבלתי נשכחת מישבנו המשובב‪,‬‬

‫והמנוקד בהרבה נמשים‪...‬‬
‫אחרית דבר‬

‫‪ )1‬יפה נישאה לאמנון ‪ )2‬גיל נישא לבינה ‪ )3‬אני נישאתי לברוך‪ )4 .‬במרוצת השנים‬
‫למדתי לבשל אי אלו תבשילים בנוסף להכנת סלט‪ )5 .‬ליפה סיפרתי שגם אני היכרתי את‬

‫גיל נבון‪ ,‬סוג של "היכרות אינטימית"‪.‬‬
‫‪31/1/17‬‬

‫‪47‬‬

‫זנגי‬

‫המעבר מחיפה‪ ,‬עיר הולדתי‪ ,‬לירושלים‪ ,‬פתח בפניי עולם חדש‪ .‬בת שש עשרה הייתי‬
‫כשעזבתי את בית הוריי ואת בית ספרי "חוגים" ונסעתי ללמוד גרפיקה ב"בצלאל"‪ .‬את‬
‫לימודי התיכון השלמתי ב"בית חינוך תיכון ערב"‪ .‬מגוריי עם סבתי בשכונה חרדית‪,‬‬
‫והלימודים בתיכון ערב‪ ,‬זימנו לי חוויות מעשירות והתנסויות מאתגרות‪ .‬לראשונה פגשתי‬
‫בכיתתי החדשה נערים ונערות מ"סוג אחר"‪ ,‬כאלה שכבר בגילי עבדו למחייתם ועזרו‬
‫בפרנסת משפחתם‪ .‬ביוזמתם היו באים מדי ערב‪ ,‬לאחר יום עבודה‪ ,‬לרכוש השכלה‬
‫תיכונית כדי לגשת לבחינות הבגרות‪ .‬שמות חברי מ"חוגים" כמו מוסקוביץ‪ ,‬לייבוביץ‪,‬‬
‫שרייבר או וקסלר התחלפו בשמות זרים לי כמו אבוטבול‪ ,‬בוחבוט‪ ,‬חסידוף וזנגי‪ .‬מה מצא‬
‫בי זנגי – אינני יודעת‪ .‬אבל כבר בראשית שנת הלימודים חשתי בחיבתו אליי‪ .‬יתכן שבגלל‬
‫"שיערי הזהבהב ומבנה גופי הדק" כפי שרשום היה בתעודת הזהות שלי‪ .‬על כל פנים‪,‬‬
‫מכל בנות כיתתי (ארבע במספר‪ ,‬השאר היו בנים) בחר להזמין אותי לבקר בחנותו שבשוק‬

‫מחנה יהודה‪.‬‬

‫את דרכי לשם התחלתי מרחוב אגריפס‪ .‬דוכן תפוחי האדמה והבצלים היבשים ניצב ממש‬
‫בהתחלה‪ .‬הדוכן הזה היה אולי המשעמם ביותר בין דוכני השוק הססגוניים‪ .‬הבצלים‬
‫היבשים הוסיפו לו מעט ברק בשל קליפתם המוזהבת‪ .‬אף על פי כן תפוח האדמה היה‬
‫ונשאר המאכל האהוב עליי – אין כמו תפוד אפוי או צלוי ומה יכול בכלל להתחרות עם‬
‫צ'יפס? בהמשך‪ ,‬ברחוב הראשי של השוק‪ ,‬היו דוכני ה"ירוקים"‪ .‬אלה הכילו את כל צורות‬
‫העלים האפשריות‪ ,‬למן מיני החסה ועשבי התיבול – הבזיליקום‪ ,‬הפטרוזיליה‪ ,‬השמיר‪,‬‬
‫הכוסברה והנענע – וכלה בכרישה ובבצלים הירוקים שהוסיפו את לובן "זקניהם" ליפעת‬
‫הירוק השטוף והרענן‪ .‬דוכני הפירות והירקות יצרו בשלל צבעיהם חגיגה מרנינה ומשובבת‬
‫נפש‪ .‬הדוכן הקטן של החמוצים עורר את תיאבוני וקשה היה להישאר אדישה למראה‬
‫המגרה של הלפת והסלק‪ ,‬הכרוב והכרובית‪ ,‬בצנצנות הזכוכית השקופות‪ ,‬שהכורכום הוסיף‬
‫להם גוון צהוב‪ .‬דוכן ה"מתוקים" היה הקינוח‪ .‬שפע הסוכריות לא טשטש את קסמם של‬
‫הרחת לקּום‪ ,‬ממתקי הקוקוס‪ ,‬השומשום והבוטנים בדבש‪ .‬גושי החלבה‪ ,‬פיסות הלדר‬

‫הכתום וסוכריות הׁשּוׁש השחורות הצטרפו לשפע המגוון והמפתה‪.‬‬

‫לפי הדרכתו של זנגי פניתי לאחר ה"מתוקים" מהרחוב הראשי שמאלה לרחוב צדדי של‬
‫השוק והגעתי לחנותו‪ .‬זנגי עמד בפתחה וקיבל אותי בחביבות ובמאור פנים‪" .‬מצאת‬
‫בקלות?" "כן‪ ",‬השבתי וסיפרתי בהתלהבות בנפלאות השוק‪ .‬הוא הזמין אותי להיכנס‬
‫פנימה‪" .‬זאת הממלכה שלי" ‪ -‬הציג בגאווה‪ .‬החנות היתה עמוסה בגלילי בדים‪ ,‬מסודרים‬

‫‪48‬‬

‫בסדר מופתי על המדפים‪ .‬זנגי עבר אל מאחורי הדלפק‪ .‬לפתע נראה שונה מזנגי שהיכרתי‬
‫עד כה בכיתה‪ .‬אולי בגלל תפאורת הבדים הצבעונית ואולי גם בגלל מעמדו כמנהל החנות?‬
‫לבוש בחולצה לבנה‪ ,‬שיערו השחור מסורק עם שביל בצד‪ ,‬מגולח למשעי‪ .‬אפו הגבנוני‬
‫בלט בתוך פניו השקטים‪ .‬שפתיו היו עבות‪ ,‬עיניו ירוקות ומבטו חודר‪ .‬זנגי הרים את מוט‬
‫המתכת המשמש למדידה והעבירו מגליל בד אחד למשנהו "זאת כותנה – ּפּוּפלין וזאת‬
‫קטיפה‪ ,‬משי‪ ,‬פלנל‪ ,‬ג'ֹורג'ט‪ ,‬מּוסלין‪ ,‬פשתן‪ּ ,‬פיקה ומה דעתך על התחרה? ושכחתי‬
‫להראות לך את הקרּפ והשיפון"‪ .‬בעוד אני מנסה לעקוב אחרי התצוגה המרשימה‪ ,‬שלף‬
‫זנגי בזריזות ובמיומנות גליל מאחד המדפים‪ ,‬הטיל אותו על הדלפק והבד הכחול נפרש‬
‫בצייתנות כשמיים זרועי כוכבים נוצצים‪" .‬מה דעתך על הסאטן הזה לשמלה? – מתנה‬
‫ממני!" באתי במבוכה כי התביישתי להודות בפניו שאיני לובשת שמלות‪ .‬מיהרתי להודות‬
‫לזנגי על כוונתו להעניק לי מתנה כה נדיבה‪ .‬לאחר זמן מה נפרדנו לשלום‪ .‬שוב הודיתי לו‬

‫ואמרתי‪" :‬נתראה בערב בתיכון‪".‬‬
‫ברחוב הראשי של השוק קניתי צרור צנוניות והאצתי צעדיי לבית סבתי‪.‬‬

‫‪14/4/19‬‬

‫‪49‬‬