2 בשער בפרוס עלינו חודש האביב, עת בה יצאנו כולנו מהיותינו עבדי פרעה, עד הגיענו לדרגה הגבוהה ביותר - עבדי ה', עד שראתה שפחה על הים ואמרה זה קלי, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. והנה כל מהות היציאה ממצרים הייתה להפוך מעבדי פרעה לעבדי ה' – 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה', ולכאורה יישאל השואל, הלא מן הראוי היה כי חג זה ייקרא חג עבדות ה', או חג קבלת מלכות שמים, ולא חג החירות, הלא בחג זה נהיינו עבדי ה'. והתשובה הפשוטה היא כי עבדות ה' היא היא החירות האמיתית והמושלמת ביותר בבריאה, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, מסולק הוא ופנוי מכל עבדות ומכל עול ושיעבוד שבעולם, אין הוא פנוי אלא למימוש מטרתו בעולם, לעבודת השי"ת, וזהו המבואר בחז"ל שכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ וכו' כי החירות האמיתית מכל שיעבודי העולם היא בעבדותינו וקיום מטרתינו לה'. בעומדנו כעת בסיום זמן חורף מלא וגדוש בעלייה מעל עלייה בשיעור הקומה הרוחנית שלנו כנבחרים בתבל לעסוק בתורת ה', בהוספת מעלות וקניני עולם בתורה הקד' בעיונה, בהתמדתה ובשקידתה, חמישה חודשים רצופים ללא הפסק כלל, יום אחר יום, שעה אחר שעה, מקשה אחת של עלייה בתורה הן בקניית מסכת בבא קמא שנלמדה בישיבה הקד' ובכוללים שע"י הישיבה הקד', והן בקניית מסכת גיטין שנלמדה בישיבות לצעירים. אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו. ומודים אנחנו לפניך ה' ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש. בימים אלו אנו מציינים למעלה משנה להסתלקותו של אבינו רועינו מרן שר התורה רבינו הקדוש זיע"א, נשיא הישיבה הקד' שנסתלק מעמנו בפורים דמוקפין אשתקד. במשך עשרות בשנים נשאנו על ליבו כאב, עמד עלינו לגדלנו, טרח ושקד על טובתנו, התפלל ועשה כל שביכולתו להעמיד ולבצר את היכל הישיבה הקד', ומיום שחשכו המאורות וכבתה המנורה הטהורה תחושת היתמות והחסר מתגברת ומתעצמת. אולם בזאת נחמתנו, במשנתו ובתורתו שהשאיר בליבותינו, בחיבתו לישיבתנו ובאהבתו לתלמידיה. עודנו בתוך האבל הגדול על השמועה המרה כי עלה המוות בחלוננו בא בארמונותינו, בסילוקו של ידידינו בן העלייה המופלג שלמה גרשוני זכר צדיק לברכה, שנסתלק מתוך ייסורים מרים והוא בן י"ח שנים בלבד, כשהספיק בשנותיו המועטים לעלות ולהתעלות בדרגות גבוהות מאוד, ובקרוביו קידש הקב"ה שמו. ויהי רצון שיבלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ויאמר לצרותינו די. התרגשות גדולה אוחזת בנו בהגישנו קמיה אלפי עמלי התורה בוגרי וידידי ישיבתנו הקד', את גיליון 'והודעתם' - ניסן, הפותח עתה את שנתו השלישית בס"ד, בתלת הוי חזקה! וב"ה זכינו ונתקבל בשמחה עצומה ובחיבה רבה על ידי בוגרי הישיבה וידידיה שיחי', המבקשים לשמוע דברי אלוקים חיים, ולהיזכר בסטנדר האהוב בהיכל הישיבה, בשני השובע. להחזיק בהם ולהמשיך את השנים המופלאות בהן גדלנו ונתרוממנו בישיבה הקד', להוסיף ולהגביר, לגדול ולהתגדל בתורה ובקנייניה ובכל עבודת השי"ת כשאיפתנו הטהורה. מטרת הגיליון היא להביא בפניכם קול רם מהיכל ה', להשמיע את המנגינה התמידית שנשמעת בהיכלי התורה של ישיבתנו הקד' די בכל אתר ואתר. בגיליון גדוש ומרתק זה היוצא לקראת חג הפסח. בכבוד וביקר אנו שולחים אליכם, ידידינו בני בית ה', תלמידיו, בוגריו וידידיו, דרישת שלום מהישיבה הקד' מרבותינו שליט"א ומתלמידיה, ובאהבה רבה מברכים אנו שנזכה כולנו לקיים את הסדר כהלכתו, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, בקרוב נהל נטעי כנה פדויים לציון ברינה, ובשמחת עולם נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בירושלים הבנוי' בב"א. יוצא לאור ע"י: ישיבת עטרת שלמה ידיעות ותמונות: ארכיון ישיבת עטרת שלמה כתובת להערות ולשליחת חומרים: il.org.asi@gilyon עיצוב ועימוד: שיע ברים - סטודיו אורגינל עַ ל מִ שְׁ כְּ נוֹת הָ רוֹעִ ים רועי ישיבת טעלז זיע"א ממעיין הדעת של רבותינו ביאורי ענינים בשיר השירים לוואי ישקני מנשיקות פיהו – תשוקת ישראל לקב"ה ולתורה ָ ּ מִ יָ יִ ן: ׁ ּ א ב יִ ש ּ ָ קֵ נִ י מִ נׁ ְ ש ֹ ִ יקו ּת פ ּ ִ יהו ֹ כִּ י טו ֹּ בִ ים דדֶ יך ”רבי יודן בשם רבי יודא בר סימון ורבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנוכי ה' אלוקיך נתקע תלמוד תורה בליבם, והיו למדים ולא היו משתכחים, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו שנאמר דבר אתה עימנו ונשמעה ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבידה שלנו. חזרו להיות למדים ושוכחים, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בליבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבוא הוא שנאמר ונתתי את תורתם בקרבם ועל ליבם אכתבנה". )שיר השירים רבה א' י"ד(. רואים אנו מדברי המדרש דאף על פי שמתחילה כשראו שנשקפת סכנה לחייהם באו אצל משה וביקשו ממנו שהוא ימסור להם את התורה, מכל מקום כשהרגישו ההבדל בין בהירותה של תורה הניתנת ע"י הקב"ה בעצמו לתורה הנמסרת ע"י משה, והשכחה הנובעת משינוי זה, ביקשו שהקב"ה עצמו ימסור להם התורה, ואף שידעו שעל ידי זה הם מסכנים את נפשותם, דהרי בפעם הראשונה כבר פרחה נשמתם ורק בנס חזרה להם, מכל מקום לא נמנעו מלבקש שה' ימסור להם את התורה בעצמו – בלי שליח – והוא מפאת גודל צמאונם ואהבתם החזקה לספוג את דברי התורה ולא לשכחם, הרי דמבואר דאצל כלל ישראל טמונה אהבה גדולה לתורה שהרי ביקשו אחריה למרות הסיכון בנפשותם. )מרן הגרח"מ קאץ זצ"ל( התבטלו לרצון שמים ָ ּ נ ּ ָ רוצָ ה: ׁ א ד מָ ש ְ כֵ נִ י אַ חֲ רֶ יך מצוה ראשונה ויקחו להם איש שה לבית אבות, אשר משה בהגידו המצוה לישראל אמר להם: ”משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" ואמרו רבותינו ז"ל במדרש ובמכילתא, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה. הרי שענינו הפנימי של קרבן פסח הוא
3 ביטול יצרא דעבודה זרה. וענינו שטבע הצאן להיות נמשך אחר הרועה, ומצרים עשו מהצאן אלהות – השגות האומות באלהות – פרעה עומד על היאור, שלא יהיו הם הנמשכים אחר אלוהות אלא להיפך. )עיין בראשית רבה ס"ט ג' אמר ר' יוחנן הרשעים מתקיימים על אלוהיהם ’ופרעה חולם והנה עומד על היאור' אבל הצדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם שנאמר ’והנה ה' ניצב עליו'( וזה כל שורש וענין עבודה זרה, שלא להתבטל לרצונו יתברך. ולכן להיפך קחו לכם צאן של מצוה, תתבטל לרצון שמים, ותמשכו אחריו יתברך, כדברי שלמה – משכני אחריך נרוצה!. )מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל( בזכות אבותם אני גואלם ֹ ב ח קו ּל דֹו ִ דִ י הּנ ּ ֵ ה זֶ ה בָּ א מְ דַ ל ֶ ֵ ג עַ ל הָה ּ רִ ים מְ קַ פ ַ ֵ ץ עַ ל הּג ֹ ְ בָ עות: אמר ר"י מהו ’מדלג על ההרים' אמר הקב"ה, אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינם נגאלים לעולם, אלא למי אני מסתכל, לאבותיהם הקדושים וכו' בזכות אבותם אני גואלם, לכך כתיב מדלג על ההרים ואין הרים אלא אבות שנאמרו שמעו הרים את ריב ה'. )שמו"ר ט"ו(. עמוקה מאוד היא הסתכלות ה', שהאדם אפילו כשהוא הנביא שמואל יראה לעינים, וה' יראה ללבב, )שמואל א' ט"ז( ובאותה הסתכלות רואה ה' ית' בזוך ליבם של ישראל, ורואה בהם מתכונות ומידות אבות, אשר כל זה נמצא במאסר המיצר של מצרים, ומצפה לצאת מכבלי מיצרי החומר להתקשר עם בורא עולמים. והוא זה השורש שהוציא מקרבם את אותם שני נזמי זהב, הם משה ואהרון. וזה הכוח שהוטבע בהם עמוק עמוק, הוא כוח איתן בל ימוט, כוח הרים הוא, סלעי עוז שלא ימוטו. ובשעה שבא הנביא מיכה להוכיחם הרי הוא תובע מישראל שיעמיקו שמוע בכוח איתן של ההרים – אבותיהם שהוטבע בהם, אין דברי תוכחה נקלטים לאוזן שהורגלה לשמוע דברי בלע ונאצה, ר"ל. הרוצה לשמוע דברי תוכחה צריך לכרות לעצמו אוזן אחרת, כוח שמיעה הנובע מכוח ההרים – האבות אשר בו פנימה. ואז יתעורר מכוח תוכחת הנביא. )מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל( שלחייך פרדס רימונים – כולה בה ְ ּ פ ּ ַ רְ ד ּ ֵ ס רִ מֹו ּ נִ ים עִ ם פְ רִ י מְ גָ דִ ים כְּ פָ רִ ים עִ ם נְ רָ דִ ים: ׁ ד יג ש ְ לָ חַ יִ ך במדרש ריש תרומה, ”ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר ’אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף' יש בו זהב שנאמר ’הנחמדים מזהב ומפז רב' יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנאמר שלחיך פרדס רימונים". והנה לפי מה שאנו רגילים לבאר הפסוקים כמו אלו בתור מליצה לתת לנו מושג ביקר ערכה הגדול של התורה, אין דברי המדרש מובנים לנו כלל, ונפלא משל זה כי מה יתווסף לנו אם נדמה את התורה לעוד דבר אחד ונמשילה לחפצים שונים, הלא יכולים אנו להוציא את כל זה בכלל אחד דהיינו שכל החפצים לא ישוו בה. אבל רואים אנו מזה מפורש שאין בזה משל ומליצה, אלא ממש דברים ככתבן, שבתורה נמצא באמת ענין כסף וזהב שדות וכרמים, לפי ענינם למטה, כי התורה כוללת כל הענינים לפי משמעותם הרוחנית שהיא השורש של ענינם הגשמי, ונמצא בה כל עניני ההנאה והעונג הנמצאים בכסף ובזהב שדות וכרמים, שכל דבר בפני עצמו יש לו הנאתו המיוחדת אלא שבענינם הרוחני עונג זה הוא נעלה לאין שיעור ורחוק מרחק רב מההנאה הגשמית, שיש לו לאדם מכסף וזהב שדות וכרמים. )מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל, שיעורי דעת( קול אלוקים בליבנו ׁ ה ב אֲ נִ י יְ ש ֹ ֵ נָ ה וְ לִ בִּ י עֵ ר קו ּל דֹו ֹ דִ י דו ּ פֵ ק פ ֹ ִ תְ חִ י לִ י אֲ חתִ י רַ עְ יָ תִ י ֹיו ּ נָ תִ י תַ מָ תִ י: אע"פ שהתשובה היא למעלה מן הטבע כמבואר בספה"ק הדרישה לתשובה חיה וקיימת בעומק נפש האדם כמבואר במדרש ’אני ישנה וליבי ער' שאפילו שאדם ישן מבית המקדש, מן הקורבנות, מן המצוות, מן הקץ ומן הגאולה, אעפ"כ ליבו של הקב"ה ער לגאלני. ומנין אתה יודע שהקב"ה נקרא ליבן של ישראל שנאמר ’צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם' )תהילים ע"ג(. הרי מפורש שהחלק אלקי ממעל חי בתוך ליבו של כל אדם מישראל וקוראו להיגאל מפחת מעשיו הרעים, ואם אינו שם לב לדרישת ליבו ונשמתו ומניח את הרע שיצר להתקיים ולעמוד לפניו, הרי המוות ח"ו, ואיך זה לא נירא ונפחד מאימת הדין, הלא אנחנו אחראים בעד הרע ושלנו הוא בלי שותפות של הקב"ה, וקול אלוקים קורא מתוך נשמתינו שובו מדרכיכם הרעים. )מרן הגרא"מ בלוך זצ"ל, שיעורי דעת( אין בלב ישראל מגרמי' כלום ׁ ה ב אֲ נִ י יְ ש ֹ ֵ נָ ה וְ לִ בִּ י עֵ ר קו ּל דֹו ֹ דִ י דו ּ פֵ ק פ ֹ ִ תְ חִ י לִ י אֲ חתִ י רַ עְ יָ תִ י ֹיו ּ נָ תִ י תַ מָ תִ י: אמרו חז"ל במדרש ”אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע אני ישנה מן המצוות וליבי ער לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות וליבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקורבנות וליבי ער לקריאת שמע ולתפילה אני ישנה מבית המקדש וליבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות, אני ישנה מן הקץ וליבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה וליבו של הקב"ה ער לגאלני. א"ר חייא בר אבא היכן מצינו שנקרא הקב"ה ליבן של ישראל? מן הדין קרא דכתיב צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם". נעים זמירות ישראל אמר ברוח קודשו ”לך אמר ליבי בקשי פני" והדברים תמוהים, הרי היה לו לומר ’לך אמר ליבי בקשו פניך', אלא שלמדים אנו מזה יסוד נפלא, ליבו של בן ישראל אינו אלא כלי ניגון שעל מיתריו נשמע ניגון דבר ה' האומר להאדם ’בקשו פני', אין לו ללב בן ישראל, מגרמיה כלום, וכולו רק השמעת הד קולו של השי"ת, המדבר אל האדם ומעמידו על האמת. ]והם דברי חז"ל אני ישנה וליבי ער ”ליבי זה הקב"ה". ולזה העירני הגרח"מ זצ"ל[. וביאור הדברים, בהיות בן ישראל נברא אך ורק לתכלית של הכרת בוראו, הנה לא רק נשמתו מעורה עם הבורא ברוך הוא, אלא שגם גופו וחומר האדם מעורה בשורשו לקיום תכליתו, והלב משכן הרצון והתאווה, לב חומד נברא בעיקרו להיות חומד ומתאווה לקירבת אלוקים. ולכן כשעומד האדם בן ישראל על נקודת רצונו הפנימי, מרגיש הוא באותו שפע קודש הדורש ממנו התעלות והתקשרות לאור פני ה'. )מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל, פרקי אמונה( פתחי לי – סוד סייעתא דשמיא ֹ ה ב קו ּל דֹו ֹ דִ י דו ּ פֵ ק פ ֹ ִ תְ חִ י לִ י אֲ ח ֹ תִ י רַ עְ יָ תִ י יו ּ נָ תִ י תַ מָ תִ י: יש להבין איזוהי הדלת שדופקים בה על ידי קול? והיה לו לומר קול דודי קורא. אלא שברישא דקרא כתוב אני ישנה וליבי ער, ופירשו
4 חז"ל ’אני ישנה מן הגאולה וליבו של הקב"ה ער לגאלני, א"ר חייא בר אבא, היכן מצינו שנקרא הקב"ה ליבן של ישראל? מן הדין קרא ’צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם'. ואף כשישראל מגיעים למצב שישנים מתוחלת הגאולה, מסובבים אך ורק בצער גלות, הנה ליבם עדיין ער שישראל ביסודם חלק ה' והקב"ה לא ינום ולא יישן. דלתות הלב אינם נפתחות בדפיקת היד, אלא דווקא בדפיקת קולו של הקב"ה הקורא ואומר: פתחי לי. ’ר' יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסים בו'. )שה"ש רבה(. כוחו של אדם מוגבל הוא, ועם כל השתדלותו בתשובה יגיע לידי פתח כחודו של מחט, אכן מטובו וחסדו של הקב"ה שדורש ממנו שנשתמש בכוחותינו עד גבול כוחותינו אנו, ואף כי מצער הוא כיון שלא נתעצלנו וממצים אנו מקירבנו כל מה שאפשר לפי דלות כוח אדם, בא הוא ית' משלים את העבודה בכוחות אין סוף. וזהו סוד סייעתא דשמיא. לא די ברצון לבד, דורש הוא ממנו מעשים אבל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, שאב רחמן הוא, ואם רק נעשה ככל המוטל עלינו ונגיע לשיא יכולתינו אנו, אז נעזרים אנו לבוא עד תכלית בסייעתא דשמיא. )מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל( השראת השכינה על הנביאים ׁ ה ב אֲ נִ י יְ ש ֹ ֵ נָ ה וְ לִ בִּ י עֵ ר קו ּל דֹו ֹ דִ י דו ּ פֵ ק פ ֹ ִ תְ חִ י לִ י אֲ חתִ י רַ עְ יָ תִ י ֹיו ּ נָ תִ י תַ מָ תִ י: כתב רש"י "משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח". ועי' ברש"י תענית ט"ז ע"א במה שאמרו מאי הר המוריה? הרי שיצא ממנו הוראה לישראל, וז"ל שיצאה ממנו הוראה תורה לישראל כי מציון תצא תורה יורו משפטיך ליעקב ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל. הרי דענין הנבואה מקורו בקדושת המקדש ומשם היה נשפע שפע הנבואה. ואציין בבזה עובדא ממוח"ז הגאב"ד דטעלז, )הגרא"י בלוך הי"ד( שבשנת תש"א בא לפתחו הגר"ח קריזווירט בעודו בחור בן י"ט שנים והגאב"ד בחנו על ידיעתיו המופלגות בש"ס וא' השאלות היה היכן אמרו הנביאים את התוכחות? וכוונתו היתה לדברי רש"י אלו. )שיעורי שה"ש, מהגרש"י בורנשטיין זצ"ל( נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם ְ ּ בַּ נְ עָ לִ ים בַּ ת נָ דִ יב: ּ ז ב מַ ה י ּ ָ פו פְ עָ מַ יִ ך בת נדיב, ביתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם )חגיגה ג' א'(. ברש"י כתוב, שנקרא ’נדיב' על שם שנדבו ליבו להכיר את בוראו עכ"ל. רואים אנו מדברי רש"י דאף שהבין אברהם אבינו בגדלותו של הבורא, מכל מקום מבלעדי נדיבות ליבו לא היה מגיע לדרגת מאמין. וענין זה טעון הבנה. ויש לבאר שקשה לאדם לעזוב דעותיו והשקפותיו אשר נתחנך בהם וחי איתם עד עכשיו אפילו אם רואה בהם כעת אפס תועלתם – וזהו מפני שהם נהיו כחלק ממנו. מבלעדי נדיבות לב ורגשי הקרבה אשר בו לא היה בכוחו של אברהם אבינו לעזוב רעיונותיו והשקפותיו המקובלות אצלו מימים ימימה, ולקבל על עצמו מבט חדש על מציאותו של העולם ובוראו. כח ההקרבה אשר בו נתן לו האומץ לעזוב דעותיו הישנות ולחיות על פי דעה והכרה חדשה במציאותו של הבורא. וכל זה נתבאר בתורה הקדושה – והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, אברהם לא היה מגיע לדרגתו העילאה באמונה לולי מידת הצדק ונדיבות הלב אשר רחשו בקרבו. )מרן הגרח"מ קאץ זצ"ל( הכרמל רשים שבישראל חביבים עלי כאליהו בהר ְ ּ אָ סו ָ ר בָּ רְ הטִ ים: ְ ּ כָּ אַ רְ גָ מָ ן מֶ לֶ ך ְ ּ כַּ כַּ רְ מֶ ל וְ דַ ל ׁ ַ ת רֹ אשֵ ך ְ עָ לַ יִ ך ׁ ז ו רֹ אשֵ ך במדרש )שה"ש רבה ז'( "אמר הקב"ה ישראל ראשך עליך ככרמל, הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל... ודלת ראשך כארגמן, הדלים והרשים שבישראל חביבים עלי כדוד, ויש אומרים כדניאל דכתיב בו והלבישו לדניאל ארגוונא". היאך זה אפשר להיות שאפילו הרש בישראל בעינינו הקטנטנים יהי' חביב לפני הקב"ה כאליהו בהר הכרמל שעלה חי השמיימה? והאיך זה יוכל איש פשוט מבני ישראל בצדקתו ובמעשיו הקטנים להיות חביב לפני הקב"ה כדוד וכדניאל איש חמודות? אבל כן הוא הדבר: איזה חשיבות תוכל להיות לגדלות של האדם אף היותר גדול לפני הבורא – תכלית השלימות והגדלות בלי סוף ותכלית? ומה חשוב הוא מרחק החכמה בין האדם הכי גדול והקטן לעומת הבורא כביכול? אם שני אנשים יאחזו דרכם לנסוע מהלך ששה מילים ואחד מהם עבר כבר חצי מיל, אז נוכל לחשוב כי נתקרב למטרתו יותר מהשני, אבל אם היה להם דרך מרחק אלפי מילים ואחד מהם עבר כבר דרך חצי מיל האם נוכל לחשוב כי נתקרב למטרתו יותר מהשני? איזה ערך יש לחצי מיל במרחק ששל אלפי מילים? כן היא חשיבותו של האדם, אף הגדול לפני ד' יתברך, לפניו הגדול והקטן שוים הם, אם רק הקטן בוחר ומתאמץ ללכת בדרך טוב, אף שהגדול מגיע בהשתלמותו למדרגה יותר גבוהה ומקבל שכר יותר ערוך לאין שיעור, זהו רק לענין הזכויות של האדם, אבל לפני הקב"ה בחשיבות אחת עומדים לפניו הקטן והגדול. )מרן המהרי"ל בלוך זצוק"ל( הבריאה אומרת אנוכי ה' אלוקיך ּ ז ט אָ מַ רְ ת ֹ ִ י אֶ עֱ לֶ ה בְ תָ מָ ר א ּ חֲ זָ ה בְּ סַ נְ סִ נָ יו: שמעתי ווארט יקר מאוד בשם רבי מרדכי פוגרמנסקי במדרש רבה על אתר על צלמו של נבוכדנצר ”מה עשה אותו רשע נטל ציצו של כהן גדול ונתנו לתוך פיו, וכינס כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי והוא אומר אנוכי ה' אלוקיך". היה חורבן נורא, עומד העבודה זרה ועל ידי כשפים של טומאה הוא צועק אנוכי ה' אלוקיך, אמר רבי מרדכי, אתם יודעים מה כתוב כאן? כתוב כאן שכל הבריאה אומרת אנוכי ה' אלוקיך! אפילו עבודה זרה. )דרך חיים( לישראל – על ידי התורה אהבת ישראל לקב"ה ואהבת הקב"ה ָ ּ כִּ י עַ ז ּ ָ ה כַ מ ֲ ָ וֶ ת אַ הבָ ה: ָ ֹ כַּ חו ֹ תָ ם עַ ל זְ רועֶ ך ׂ ח ו ש ֹ ִ ימֵ נִ י כַ חותָ ם עַ ל לִ בֶּ ך בסוטה כ"א אין עבירה מכבה תורה, ופירש"י שנלמד מהכתוב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, התורה היא האהבה, ומי שיש בו תורה
5 יש בו אהבה. אהבה זו שתי פנים לה, אהבת בן ישראל לבוראו על ידי תורתו, ואהבת הבורא לעמו הנבחר ע"י תורתו. ובמדרש רבה ’מים רבים' אלו אומות העולם שנא' הוי המון עמים רבים ’לא יוכלו לכבות את האהבה' אהבה שהקב"ה אוהב לישראל שנא' אהבתי אתכם אמר ה' ע"כ. הם שתי פנים של אותה אהבה שיסודה בתורה ובתלמודה. ועל יסוד זה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ברכת אהבה רבה – הפוטרת מברכת התורה – להזכיר את שתי פני האהבה שאחת הנה, האחת: אהבה רבה אהבתנו וכו' ותלמדם חוקי חיים. והשנית: רחם עלינו ותן בליבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. ולמדנו מדבריהם, עד היכן תגיע האהבה לתורה, שאמרו: ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריא לציפורי והוה ר' חייא בר אבא סמך ליה מטון חד חקלא, א"ר יוחנן הדין בית חלקא הו תדידי וזבינתיה בגין מלעי באורייתא, מטון חד בית כרם וא"ר יוחנן הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באורייתא, מטון חד בית זיתא ואמר כמו כן. שרי רבי חייא בר אבא בכייה, א"ל מה את בכיה? א"ל אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום, א"ל חייא בני ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר הניתן לשישה ימים וכו' אבל התורה ניתנה בארבעים יום, כד דמך ר' יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו. כה גדולה האהבה לה' ית' על ידי תורה ולימודה עד שערכי עולם הזה אינם בגדר ערך כלל לערכי תורה, ובוז יבוזו להם. )מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל( ענין זיכרון יציאת מצרים מעולם תמהתי למה הוצרכה התורה לעשות כ"כ הרבה זכרונות ליציאת מצרים, כל החגים הם זכר ליציאת מצרים, תפילין – זכר ליציאת מצרים, וכן ציצית, ובפרשת ק"ש מזכירים יצי"מ כל יום. האם חששה התורה שבאם לא יהיו כ"כ הרבה זכרונות היינו שוכחים את יצי"מ? תורה צריכים ללמוד מאה ואחד פעמים, ומדוע צריכים להזכיר יציאת מצרים על כל צעד ושעל? מצינו במתן תורה שד' אמר אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר בראתי אתכם, וביארו הראשונים, משום שעל ידי יציאת מצרים נתחזקה בעם ישראל אמונה מוחשית בד' ולא רק אמונה מצד הכרות וחקירות, וכמו שאמרו זה קלי ואנוהו באצבע. ויציאת מצרים באה לא רק לחזק אמונה מוחשית זאת בדור ההוא אלא למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי וכו' וידעתם כי אני ד'. היינו, שהאב עצמו ראה יציאת מצרים וקריעת ים סוף וגילוי השכינה בהר סיני, והוא צריך לספר לבנו שהוא בעצמו ראה זאת, כי לא היה כאן אצל הבן ענין של אמונה, אלא כשאביו סיפר לו הרגיש כאילו בעצמו היה שם וראה זאת, וממילא גם בו יש אמונה מוחשית. אבל אין מספיק בזה, כי גם הבן שיספר לבנו שהוא בעצמו שמע מאביו שראה, הרי הבן מתקשר לאבי אביו ומרגיש זאת גם. אבל במשך הדורות המסורת הזו עברה הרבה ידים, ובאמת היה עדין יכולת להרגיש זאת, ולכן ציותה התורה לעשות הרבה מצות זכר ליציאת מצרים, שעל כל צעד ושעל האדם לא רק יזכור יציאת מצרים אלא יחיה בזה. וירגיש שכל דור ודור היה ביציאת מצרים, ובזה חבל המסורת כל כך חזק עד שהוא יכול להתקשר עם הדור שראה זאת. ולכן הוצרכו כל כך הרבה זכירות – לא לזכור, אלא להרגיש זאת. וזהו "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ובפשטות הכוונה, שצריך להרגיש דאילו לא הוציא הקב"ה את אבותם ממצרים היינו ג"כ משועבדים, אבל לפי דרכינו הכוונה, דאף שבלאו הכי היו יוצאים ממצרים ואנו לא היינו משועבדים, מכל מקום האדם צריך להרגיש שהוא עצמו יצא ממצרים, כי כאילו הוא ראה זאת, ובכך מתחזק האמונה, והיינו שיתקשר עם מסורת האבות מדור לדור עד שיהי' בעיניו אמונה חושית. ובזה ביארתי מה שאנו אומרים בהגדה: אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה לספר ביציאת מצרים, היינו דלא סגי באמונה ע"י חקירה, וסוף סוף צריך אמונה מצד הקבלה ומצד המסורת. )מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל( טובות למקום עלינו הזיכרון וההודאה שבכמה מעלות כל מועד קבוע בו מעצור מפני תמידיות ההרגל ומאפשר לאדם בהתבוננות ומחסדו שהאיר ד' יתברך עינינו למען נדע במה להתבונן, ותמיד התבונה היא בנקודת האמונה, "זכר ליציאת מצרים" שמי שלא יאמין ביציאת מצרים לא יאמין באנוכי כדברי הרא"ש באורחות חיים. במועד הפסח כתוב: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכתוב: השמר לך פן תשכח את ד' אלוקיך ורם לבבך ושכחת את ד' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. ופירש האבן עזרא, פן תשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח העינוי והצמא שהיה לך במדבר ואעפ"כ השם כלכל אותך. יש כאן לימוד בעומק הכרת טובה, לא די לו לאדם להכיר טובה עבור הטובה, אלא להתבונן במהות הטובה מה היא, ועל זה צריך הוא לזכור מצבו הירוד בטרם ניתנה לו הטובה, אז יידע ויבין מה היא הטובה. זהו מה שסידר בעל ההגדה סדר שלם של "דיינו" שעמד ופירט כל הפרטים בפני עצמם המהווים את שלימות הטובה הסופית, שזוהי ההתבוננות והעמוקה הדרושה מצד הכרת טובה. וזהו שאמר "כמה מעלות טובות למקום עלינו" – והיינו שמוטלת עלינו חובת ההכרה באלו המעלות הטובות, חסדיו ית' עימנו. ורק בזה זוכה האדם להתדבק למקור הטוב, הוא נותן הטובה, ית' ולאור באורו ית'. דוד המלך ע"ה אמר, תהילים קיא, זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד' – ופירש"י "קבע לישראל שבתות וימים טובים ומצוות שנאמרו בהם וזכרת כי עבד היית במצרים, לפי שהוא רחום וחנון על בניו וחפץ להצדיקם. )פרקי אמונה, מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל( חירות עולם בתפילה אנו אומרים "המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם" - חרות עולם פירושה שאי אפשר לשום אדם לגוזלה מאיתנו אם אפילו ישעבד אותנו בעבודת פרך ובעינויים קשים, כי חירות אמיתית היא מה שהאדם שליט ברוחו וכובש את יצרו, ואין משעבד את נפשו לעול זרים, לממשלת הגוף ותאוותיו, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ולפי מושג התורה בחירות, עבד כנעני שעובד עבודת פרך מחוייב לאכול מן הפסחים, כי הרי הוא בן חורין שהוא מתנהג במצוות ד' המצוות עליו אף שהוא עבד בדברים הנוגעים אל גופו, אבל בן ישראל השטוף בתאוותיו ומתנכר לאביו שבשמים אין הוא בן חורין ואסור באכילת הקרבן פסח, כדכתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כי הרי במובן הרוחני הוא עדין עבד. )הבינה והברכה, מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל( פנינים זכר ליציאת מצרים ◆ אריכות פיוט דיינו ◆ אפילו כולנו חכמים ◆ חירות עולם
הרמב"ם בפי"ג מהל' תפילה ה"ח כתב וז"ל 'ובאחרון של פסח קורין בתורה וכו' עד סוף השירה עד כי אני רופאך' עכ"ל. וצ"ב מה שדקדק הרמב"ם לכתוב שקורין את השירה והו"ל לומר רק דקורין עד כי אני ד' רופאך. וצ"ע. ועוד קשה דהנה במגילה דף י"ד א' איתא, מאי דרוש, אמר ר"ח בר אבין אמר ר"י בן קרחה קל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן, ופירש"י דביציאת מצרים אמרו שירה על הים, והקשה בטורי אבן דהרי לא נקבע לדורות ורק באותו הזמן בשעת הנס אמרוהו, ואנן בקביעתא לדורות עסקינן וזה לא מצינו, וצ"ע. ואשר ייראה לומר בזה, דס"ל לרש"י דבעיקר החיוב של קריאת התורה בשביעי של פסח תרתי איתנייהו ביה, חדא עיקר התקנה של קרה"ת דמשה תיקן לקרוא במועד מענינו של המועד, ושנית משום שנתקנה לדורות לומר שירה בשביעי של פסח. וחלוקים הם בזה, דאילו משום שחייבים לקרוא במועד מענינו של מועד די בזה שיקראו מתחילת פרשת בשלח עד השירה, דזהו ענינו של יום השביעי, מה שאירע בשביעי של פסח. ומה שקורין את השירה בשביעי של פסח הוא משום דנתקן לדורות לומר אז ישיר בשביעי של פסח. וכן נראה מבואר בדברי רש"י עה"ת בפרשת בשלח שכתב 'וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח לכן אנו קוראים השירה ביום השביעי' עכ"ל. וכן כתב רש"י במגילה דף ל"א 'יום טוב אחרון קורים ויהי בשלח פרעה לפי שביום ז' של פסח אמרו שירה על הים' עכ"ל. והיינו להדיא כמש"כ. דמלבד מה שקורים פרשת בשלח משום דזהו ענינו של יום, עוד היתה התקנה לומר אז ישיר בשביעי של פסח משום דאמרו אז שירה, ונקבע לדורות לקרוא את השירה מתוך הכתב ובציבור. וכן נראה מבואר בירושלמי פ"ה דסוטה ה"ב, דהא דכתיב אז ישיר משה לאמר וגו' היינו לומר לדורות, והיינו להדיא כפירש"י דנאמר דינא לקרות אז ישיר לדורות ומשו"ה הוא דקבעוהו לומר בשביעי של פסח זכר לקריעת ים סוף, משום דבאותו יום עברו את הים ואמרו שירה. ]וכן הוא בפסקי תוס' רי"ד שכתב וז"ל ת"ר וכו' פי' לא הוסיפו תורה לישראל שיהיו קורים בה וכו' מעבדות לחירות אמרו שירה פירוש אז ישיר והוקבעה בתורה לקרותה וכו'[. ויש להוסיף בזה דכמו שמצינו דיש חפצא דהלל, שנתקן בפרקי הלל, ה"נ יש חפצא דשירה דהוא אז ישיר, ונתקן לאומרה לדורות בתורת שירה, ]ואז אמרוהו ברוח הקודש וכדאי' במכילתא[ ועל כן נתקן שצריך לקרותו מתוך הספר, דרק כה"ג הוא דחשיב שאומרו בתורת שירה ככתיבתה שנכתבה בצורת שירה, אבל פסוקי התורה בעל פה אין על זה תורת שירה. ולפי דברינו אלו יתבארו היטב דברי הרמב"ם, דתרי דינים הם בקריאת התורה של שביעי של פסח, חדא קריאת השירה והיינו לקרותו עד סוף השירה, ושנית דין קריאה שהוא משום חובת היום והוא עד כי אני ד' רופאך. )אולם נראה דבאמת גם מצד חובת היום היה בדין שיקרא רק עד סוף השירה, והא דקורין עד אני ד' וגו' הוא משום דפרשת ותען להם מרים היא פרשה של שני פסוקים ואין פוסקין בסמוך לה, כדאי' בשו"ע או"ח קל"ח ובמ"ב שם( ועי'. והנה יעו"ש עוד בטורי אבן שהקשה, מִ פִּ יהֶ ם ּ אָ נוּ חַ יִ ים ראשי הישיבה שליט"א משולחנם של רבותינו בענינא דיומא בדין שירה בשביעי של פסח רבינו ראש הישיבה הגאון רבי בנימין סורוצקין שליט"א א. הבחורים בודקים חדריהם בלא ברכה, לפני שיוצאים לבין הזמנים. ב. סוף זמן אכילת חמץ בער"פ, נהגו להחמיר כשיטת המג"א. ג. ביו"ט דפסח נהגו שלא לומר הפיוט "קה קלי וגואלי". ד. במוסף של יו"ט ראשון הש"ץ לובש קיטל. ה. בתפילת לחש אומרים "משיב הרוח" ובחזרת הש"ץ אומרים תפילת טל. ו. בשבת חוה"מ פסח, אין אומרים אדיר אדירנו בקדושה של מוסף )דלא כבסוכות(. ז. באחרון של פסח בתפילת יזכור, מזכיר הממונה נשמות כל ראשי הישיבה דטעלז מיום היווסדה. ח. כשחל יו"ט בשבת אין אומרים יה"ר בברכת כהנים. ט. אין אומרים תחנון בכל חודש ניסן. י. בשבת ר"ח אייר אומרים אב הרחמים. יא. בשבת שלאחר ר"ח אומרים מי שבירך למתענים בה"ב. יב. אומרים סליחות שני חמישי ושני. בשני קמא אומרים "ישראל נושע" ובחמישי "מלאכי רחמים". יג. בשני קמא מדלגים הסליחה "אלוקים בישראל" בחמישי מדלגים "תענית ציבור קבעו". ובשני בתרא מדלגים "אפפונו מים עד נפש". ומדלגים גם הפסוקים שלפניהם. נהגו לומר סליחות לתחלואי ילדים ר"ל. יד. אומרים אבינו מלכנו (מנהגנו באבינו מלכנו שאין אומרים פס' בפס' אחר הש"ץ, אלא הציבור אומר מתחילה ועד סוף). טו. בימי בה"ב אומרים הסליחות ואבינו מלכנו, גם אם חל ברית מילה באותו היום. טז. יום י"ד אייר אין אומרים תחנון, ואם חל בו שני בתרא אומרים הסליחות כרגיל. יז. ביום ט"ו אייר אומרים תחנון. יח. בשבת מברכים סיון, וכן בשבת שבין ר"ח סיון לשבועות, אומרים אב הרחמים, אך אין אומרים הזכרת נשמות. יט. מר"ח סיון ועד לאסרו חג שבועות, אין אומרים תחנון, מאחרי אסרו חג אומרים תחנון. מנהגי הישיבה לחודש ניסן עד שבועות 6
משולחנם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א בענינא דיומא ּ מִ פִּ יהֶ ם אָ נוּ חַ יִ ים ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים והיינו דרק עתה הבינו מצרים הענין הזה דה' נלחם להם במצרים, ויש בזה לימוד גדול, דאחר כל המכות וכל הניסים שבמצרים, עדיין היה כבד לב פרעה ועבדיו, ורק עתה לפני שטבעו בים, רק אז נתעוררו מצרים לראות שה' נלחם להם, ובשביל התעוררות זו שלפני מיתתן הי' תכלית כל המכות שהרי כתיב וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, ומתי נתקיים זה, אלא בהזמן המועט עד שטבעו. ודו"ק בזה. וירא העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ויש להבין דלכאורה יראת ה' באה אחר אמונה וכל שמאמין בה' כראוי הוא בא לידי יראה והיה צ"ל ויאמינו בה' ויראו מה'. אולם באמת נראה דכל אחד מישראל יש לו בפנימיותו האמונה בה' אלא שלמעשה היא מתכסה ע"י היצר הרע ונמנעת האמונה מלהגיע למעשה, וכשאדם מתחזק ביראת שמים היראה שוב שוברת את הכיסוי לאמונה, ומתגלה אמונתו ובאה למעשה וזהו דכתיב ויראו העם את ה' ואח"כ ויאמינו. ה' איש מלחמה ה' שמו ומבואר דהנהגת הקב"ה עם מצרים היה באופן של מלחמה. וזה גילוי הנהגה מיוחדת שנתגלה להם שם. דיש והקב"ה מעניש הרשעים אבל אי"ז בגדר של מלחמה, וכאן נתגלה הקב"ה באופן ובהנהגה של מלחמה וכמש"כ אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים, וכ"כ במסות ובמופתים ובמלחמה. ובשיר הייחוד זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב כאיש מלחמות ידיו לו רב. ויום קרב היינו בזמן קריעת ים סוף והנהגה זו נגלה להם במצרים. וכן מצינו במדרש תנחומא )פ' בא ד', הובא ברש"י וארא( גבי כל המכות שהיו בטכסיסי מלחמה, וכמו שמלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו משלח עליה לגיונות ומקיפים אותה ותחילה סוכר את אמת המים שלהם, חזרו מוטב ואם לאו מביא עליהם קלנאים )בעלי קולות( וכו' עד שהורג בהם, כך בתחילה הביא דם ביאוריהם ואח"כ צפרדעים שעשו קולות וכן כל סדר המכות, הרי שהמכות היו כדרך הנלחמים והוא משום דבא עליהם הקב"ה במלחמה. ובזכריה כתיב גבי מלחמת גוג ומגוג, ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב. ופירש"י וכ"ה בתרגום שם דכיום הלחמו ביום קרב קאי על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והיינו דאז נתגלה בחינה של איש מלחמה, וצ"ב מה שהמשיל כיום יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ויש לפרש בזה דהנה ביארו הבית הלוי והפנים יפות דכל הגלויות הם המשך של גלות מצרים, וממילא הגאולה העתידה היא השלמת גאולת מצרים ומשו"כ ההנהגה דמלחמת גוג ומגוג תהיה בדוגמת הענין דמצרים, וכן מצינו במדרש גבי הברד דאבני הברד שנשארו ממכת הברד ירדו במלחמת גוג ומגוג, שנא' אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה. והיינו דיהא זה גמר והשלמת דשירה זו אינה מעבדות לחירות כי אם ממיתה לחיים שהרי על הים ניצולו ממיתה. וי"ל עפ"י מה שכתב הגר"א עה"פ במשלי 'בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאיבוד רשעים רינה' וז"ל 'בטוב צדיקים וכו' כי כאשר הקב"ה מציל את עמו ישראל מצריהם העומדים עליהם, מתחילה גואל אותם ומיטיב להם ואחר כך נוקם את נקמתם מהצרים, כי במצרים שמתחילה גאל אותם ואחר כך איבדם בים סוף וכו' וכאשר הוא מיטיב לצדיקים אז כל העיר בשמחה, אבל עדין אין מרננים ומשבחים להקב"ה, אך אחר כך כאשר נוקם מהעומדים עליהם אז מרננים ומשבחים להקב"ה" יעו"ש. ולפי"ז אף דיצאו ממצרים ונגאלו מ"מ לא שרו אז, כי אם לאחר איבוד הרשעים שאז הוא זמן לרינה, ואז הוי השירה על זה שנגאלו ועל גאולתם, ונמצא דעיקר השירה נתקנה על זה שיצאו מעבדות לחירות. ובמה שהקשה עוד בטורי אבן שם על הא דפי' רש"י דשירה שאמרו מעבדות לחירות היינו בז' ימים של פסח, ממה שהקשו בגמ' אי הכי הלל נמי נימא והרי לא מצינו שאמרו הלל בשביעי של פסח. נראה פשוט דס"ל לרש"י דאף דאמנם לא אמרו הלל בשביעי של פסח מ"מ הרי מצינו דעל יציאתם מעבדות לחירות גם אמרו הלל, וכדאיתא בילקוט תהילים עה"פ הללו עבדי ד', זה שאמר הכתוב אזכרה נגינתי בלילה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע זוכרת אני ניסים שנעשית עימי בלילה במצרים והייתי מנגנת לך על אותם הניסים ואומרת שירים וזמרים בלילה, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש החג, ואמרת כשהרגת בכורי מצרים, שבאותו הלילה גאלתנו ונעשים לך עבדים שנאמר הללו עבדי ד' )וכן הוא בילקוט בפ' בא(. הרי להדיא דבאותו הלילה אמרו שירה על הניסים שנעשו אז והוא הלל שאנו אומרים בליל פסח, ונאמר בתורת שירה ולא בתורת קריאה וכמש"כ הר"ן בערבי פסחים כ"ו ב' מדפי הרי"ף יעו"ש. באופן דנמצא דעל יציאתם מעבדות לחירות אמרו הלל וגם שירה, הלל בליל פסח ושירה בשביעי של פסח, ואע"ג דרק באיבוד רשעים רינה, כל זה הוא לומר שירה, ולא לענין לומר הלל. ולפי"ז שפיר הקשו בגמ' דאי הכי הלל נמי נימא כדמצינו במצרים דאמרו גם שירה וגם הלל. ועי'. עניני שירת הים רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים פיינשטין שליט"א 7
ּ מִ פִּ יהֶ ם אָ נוּ חַ יִ ים משולחנם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א בענינא דיומא הגאולה ממצרים. ודו"ק. מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף יש להעיר דבתחילה כתוב ירה בים סתמא ואח"כ כתוב בים סוף. ונראה לבאר עפ"י מה דאיתא במכילתא שטבעו היינו בטיט, והיינו הטיט שהיה באופן מרכבות מצרים כמו שהביא רש"י, ונענשו בזה מידה כנגד מידה כנגד וימררו את חייהם בחומר נעשו להם המים כטיט ונשתקעו בהן. ועוד איתא במכילתא עה"פ ירדו במצולות מה ת"ל במצולות, מלמד שנפרץ הים הגדול לתוכו והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורענויות. ומבואר דלא רק מימי ים סוף היו שם אלא גם מהים הגדול. לפי"ז יש לפרש דמרכבות פרעה וחילו ירה בים קאי על מה שטבעו במים וזהו לשון ירה, שהוא לשון השלכה, וזה היה למים, והמים הרי לא היו רק מימי ים סוף אלא גם מי הים הגדול, ועל כן כתוב בסתמא ירה בים. אולם סיפא דקרא דטבעו בים סוף קאי על מה ששקעו בטיט שהיה בקרקעית הים, וזה הוא קרקעיתה של ים סוף, על כן כתוב טבעו בים סוף. ה' ימלוך לעולם ועד צ"ב מה ענין פסוק זה לשירת הים, ובתרגום יונתן אי' ענין ואמרין אלין לאלין איתו ניתן כליל דרבו וכו' דדיליה הוא כליל מלכותא והוא מלך מלכין בעלמא הדין ודיליה היא מלכותא לעלמא דאתי וכו' עיי"ש. והיינו דבעת שראו ישראל את הניסים והנפלאות שעשה להם בים סוף, אחר שנתנו שיר ושבח על זה, אמרו זה לזה לקבל על עצמם עול מלכות שמים. וזהו ביאור מה שאנו אומרים בתפילת שחרית בברכת גאל ישראל 'יחד כולם הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד'. דמלבד ההודאה והשירה היה גם המלכה, וזהו האמור כאן בסוף השירה ה' ימלוך לעולם ועד. ותען להם מרים שירו לה' וגו' הנה אמר הגר"ח לבאר מהו ותען להם, ולא אמר הכתוב ותען להן, לנשים. וביאר הגר"ח דשירה הוי דבר שבקדושה שאינה נאמרת בפחות מעשרה אנשים, וע"כ הנשים בפנ"ע לא יכלו לומר השירה, ורק בהצטרפות לאנשים יכולות גם הן לומר שירה ולכך אמר הכתוב ותען להם, שהיה זה בגדר ענייה לאמירת השירה דהאנשים. ומקור הגר"ח דשירה הוי דבר שבקדושה י"ל דהנה בכתובות ז' ב' דרש ר' אבהו דברכת חתנים בעשרה מקרא דבמקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל, ופירש"י דבמקהלות היינו קהל ואין קהל פחות מעשרה, ור"נ שם מייתי ברייתא דר"מ ס"ל דהך קראי קאי על שירת הים ואפי' עוברין במעי אימן אמרו שירה על הים. ויש לבאר דגם לר"מ דקאי הך קרא על שירת הים, בעי' ג"כ עשרה לשירת הים, דהא כתיב במקהלות, הרי דהשירה הוי דבר שבקדושה דמה"ט הוא דבעי עשרה. ]וכן איתא בבעה"ט פ' מסעי עה"פ ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ע"ש במקהלות ברכו אלוקים דדרשי' מיניה שאפי' עוברין במעי אימן אמרו שירה, וזהו ויסעו מחרדה פי' מחרדת מצרים שהי' נוסע אחריהם, ויחנו במקהלות. מלמד שנעשו קהלות קהלות לומר שירה, והרי אזיל בשיטת ר"מ דקאי על שירת הים, ועם כ"ז דריש במקהלות שנעשו קהלות לומר שירה[. אמנם י"ל דגם לרב אבהו דפליג וס"ל דהאי קרא קאי אברכת חתנים, ס"ל ג"כ דשירת הים הוי דבר שבקדושה, דהנה בסוטה ל' ב' נחלקו איך אמרו לשירת הים דר"ע ס"ל דהי' כגדול המקרא את ההלל, ופירש"י כגדול המקרהו לציבור להוציאן יד"ח, ור"נ סבר דהי' כסופר הפורס על שמע. ופירש"י כסופר מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת ופורס על שמע לעשרה הנועדים, עכ"ל. ומבואר מזה שהי' באמירת השירה ענין של ציבור והצטרפות ואמירה ביחד, והנה בברכת עזרת אבותינו מצינו דתיקנו לומר 'יחד כולם הודו והמליכו ואמרו' וכו' וחזינן דזהו שבח דיחד אמרו שירה הרי דהיה צירוף דכל ישראל יחד אמרו שירה. )ביאורים ושיחות, מערכי תורה( פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו' על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים וכו'. )הגדש"פ( הנה טעם מצות פסח דורות, הוא לזכרון והודאה על שנגאלו מצרים, וטעם מצות פסח מצרים הוא בשביל שעי"ז ינצלו, כמ"ש ולא יהיה בכם נגף למשחית וכו', ונמצא דטעם מצות פסח מצרים ומצות פסח דורות, הם שתי טעמים נפרדים, וצ"ב, והרי שתיהם נכתבו בפרשה אחת, ודיניהם נכללו יחד. ונראה לבאר, דהנה הגר"ח ביאר את הכתוב 'ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי' דאף דבחסדך בטחתי, ויש לי בטחון גמור שתבוא הישועה עד שיגל לבי בישועתך, מ"מ הבטחון אינו מספיק בשביל לומר "שירה" דלזה צריך הישועה בפועל, ולכן אשירה לה' כי גמל עלי, שהגדת השירה תהיה בישועה בפועל. אולם נראה דיש אופן של שירה על נס, אף קודם הנס, דהנה במדרש אי' ד' מלכים היו, דוד, אסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וכו', עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כוח להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה וכו'. ומבו' בדברי המדרש גדר חדש, דבפשוטו שירה באה בהודאה על הניצחון והנס שנעשו, אמנם בדברי המדרש מבואר שע"י השירה, זה גופא סיבה שיבא הנס. דההנהגה היא שאם האדם מגיע למדריגת אומר שירה, ומתהלל בקב"ה, נותנים לו סיבה לשירה, ולא הנס הוא סיבה לשירה, אלא השירה היא סיבת הנס. ולפי"ז נראה, דהטעם דפסח מצרים היה סיבה שעי"ז ינצלו, הוא משום דבזה שנהגו את הקרבת הפסח שעיקרו הוא להודאה על ההצלה, והם נהגו את ההודאה קודם שנעשה הנס, זה גופא סיבה להביא לישועה והצלה, דע"י שכבר קודם הגאולה הם נוהגים את ענין הצלתם וישועתם, זה טעם שלא יתן המשחית לנגוף. ונמצא דבאמת ענין פסח במצרים ופסח דורות אחד הוא, שפסח מצרים הוא גם הפסח של הודאה על הנס והגאולה, וזה גופא שעשו אותו גם קודם שנגאלו, היא הנותנת הזכות שיגאל. בענין פסח מצרים ופסח דורות 8
משולחנם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א בענינא דיומא ּ מִ פִּ יהֶ ם אָ נוּ חַ יִ ים בעניני המועד רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א מצוות סיפור יציאת מצרים לעתיד לבוא בגמ' בברכות י"ב ב' כתוב מחלוקת בן זומא וחכמים האם מצוות זכירת יציאת מצרים נוהגת לעתיד לבוא, בן זומא אומר כל ימי חייך לרבות הלילות וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ”אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר וכו' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" והסיבה בגלל שלעתיד לבוא יהיו ניסים יותר גדולים וצרות אחרונות משכחות את הראשונות. ושואל הפחד יצחק )פסח מאמר כד( הרי לית מאן דפליג שמצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו נוהגת לעתיד לבוא ומאי שנא. ועונה כיון שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים ולשון הרמב"ם ”כאילו יצא עתה", ממילא זה לא צרות ראשונות שהאחרונות משכחות אותם אלא זה צרות אחרונות. וכמדומני, התשובה פשוטה ממש, לכאורה מה הפשט בגמ', וכי בגלל שיש ניסים יותר גדולים לכן נפטרים מהניסים הראשונים? הרי יש מצוות עשה דאורייתא שצריך להזכיר את הנס הזה, וכמו בחיוב ברכת הגומל שאם קרה לאדם נס ונתחייב להודות ואחרי זה קרה לו נס יותר גדול, ודאי שהוא לא ייפטר מההודאה על הנס הראשון. אלא, כתוב בחידושי אגדות לרשב"א )ברכות יב( שהמצוה של זכירת יציאת מצרים היא ”כדי שנזכור בפה הניסים שעשה לנו ה' יתברך שהוציאנו ממצרים וכו' ועוד שנתחזק בנפשותינו מידת הביטחון", אין מצווה להזכיר נס מסוים שהיה, אלא המצווה היא להזכיר את הניסים ]מסתמא היותר גדולים שיש[ שמביאים לידי אמונה בו, ולעתיד לבוא כשיהיו ניסים יותר גדולים קיום המצוה יהיה בניסים האלה, וזו הסברא של הגמ' ’ולא יאמרו עוד' וכו'. ומשא"כ במצוה של סיפור יציאת מצרים, המצוה היא לא להזכיר את ניסי ה', אלא לספר ביציאת מצרים, ולכן פשוט שהיא לא תתבטל לעתיד לבוא. השביעני במרורים השביעני במרורים הרוני לענה )איכה ג'( יש מדרש מפורסם ’השביעני במרורים בלילי פסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה בתשעה באב, ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי תשעה באב לענה' שניהם תמיד חלים באותו הלילה. וחשבתי בדרך צחות, הלשון ’השביעני' הכוונה שאוכלים הרבה יותר מכזית, וזה בגלל שאנחנו רוצים לצאת ידי חובה כהלל שהיה כורך מצה ומרור, ומה שלא אוכלים מלכתחילה את הכורך, מכיון שמצה דאוריתא ומרור בזמן הזה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל לדאוריתא )פסחים קטו( אבל אילו היה בית המקדש קיים היה מספיק שהיינו אוכלים מרור פעם אחת יחד עם המצה, זהו ’השביעני במרורים' בגלל ש'הרוני לענה'. ותערב לפניך עתירתינו כעולה וכקרבן ר' רפאל המבורג היה רבו הראשון של ר' חיים וואלזינע'ר, בעל שו"ת ושב הכהן, יש ווארט שמובא בשמו בספר בנין שלמה )הל' ברכות השחר א' א'( אנחנו מתפללים ”ותערב לפניך עתירתינו וכו' השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים" מה זה הלשון ’סדר העבודה' ולא מתפללים על עיקר העבודה. בטור בתחילת אורח חיים כתוב, שמי שנתחייב חטאת יגיד פרשת חטאת ”כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" ובסדר אמירת הקורבנות אנחנו אומרים קודם את פרשת עולה ואחר כך את פרשת חטאת ]וגם בכל יום מימי חול המועד אנחנו אומרים קודם והקרבתם אישה עולה וכו' ואחרי זה שעיר עיזים אחד לכפר[ והמג"א שואל שזה שלא כדין, כי הדין הוא )זבחים פ"ט( שחטאת קודמת לעולה. יש בזה ביאור ]אני לא זוכר אם ממנו או ממישהו אחר[ הגמ' בזבחים שואלת, הדין הוא שחטאת קודמת לעולה ואילו ביולדת עולה קודמת לחטאת, ועונה הגמ' למקראה הקדימה הכתוב, ורש"י אומר ”שתהא נקראת בענין תחילה" ותוס' שואל מאי קמ"ל, ואחד מהאחרונים מסביר, שלדין של אמירה כאילו הקריב, לזה התורה הקדימה עולה לחטאת, ולזה אין דין שחטאת קודמת לעולה. עכ"פ הא מיהת מוכח, שבדין של נשלמה פרים שפתינו אין את הסדר של חטאת קודמת לעולה ועל פי זה ר' רפאל אומר בדרך דרוש, ’ותערב לפניך עתירתינו כעולה וכקרבן' לאחר שהתפללנו מוסף אנחנו מבקשים שזה ייחשב כאילו הקרבנו, ולכאורה מה חסר הרי כשהתפללנו מוסף אנחנו מבקשים שזה ייחשב כאילו הקרבנו, אלא מבקשים ’השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים' שיחזור הסדר של העבודה. והבנין שלמה אומר, שזה מה שאנחנו אומרים ’תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם' למה זה כסדרם וזה כהלכתם? אלא כיון שבסדר שהם כתובים בתורה עולה קודמת לחטאת ’והקרבתם אישה עולה לה'' ורק אחרי זה כתוב ’ושעיר עיזים אחד לכפר' ולכן אומרים שאת המוספים אנחנו לא נקריב כסדרם שבתורה אלא כהלכתם שחטאת קודמת, ורק את התמידים נקריב כסדרם ’את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. תשלומין בפסח שני בקריאה בחול המועד בפרשה של פסח שני )במדבר ט ג( ”והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" ולכאורה כיון שכתוב שחדל לעשות הפסח ממילא הפסח מחייב כרת, ומה מוסיף הטעם כי קרבן וכו'. 9
ּ מִ פִּ יהֶ ם אָ נוּ חַ יִ ים משולחנם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א בענינא דיומא יש מחלוקת תנאים בתחילת פרק מי שהיה טמא )פסחים צ"ג( רבי סובר שגר שנתגייר בין שני הפסחים חייב בפסח שני כיון שיש חיוב כרת על הראשון ויש חיוב כרת על השני, ’וכי קרבן' לא הכוונה נתינת טעם אלא חיוב נוסף, אבל ר' נתן סובר שמי שלא נתחייב בפסח ראשון פטור מלעשות פסח שני, כיון שהשני הוא תשלום על הראשון, ’וכי קרבן ה' לא הקריב במועדו' זה נתינת טעם, וא"כ קשה מה נתינת טעם בזה. שיטת ר' נתן, שאם אדם הזיד בראשון ונאנס בשני או שהביא את השני, הוא עדיין חייב כרת על הראשון, כי אמנם כל החיוב של פסח שני הוא בתורת תשלומים לראשון, אבל זה לא פוטר, ’תיקוני לראשון לא מתקין ליה' ומה הפשט? הרי אם החיוב הוא להשלים את הראשון איך יתכן שזה לא ישלים ויפטור. אלא התירוץ, ודאי שהשני משלים את הראשון, אבל אם הוא משלים את הקרבת הקרבן אבל לא את ההקרבה בזמנו, כי הרי הדין הוא להקריב את הקרבן פסח בי"ד ואת זה הוא לא עשה, וכמו אדם שנימול לאחר יום השמיני אמנם הוא קיים מצוות מילה אבל לא קיים מילה בזמנה, רק במילה אין כרת כי הכרת הוא על ביטול המילה ולא על מילה בשמיני, אבל הפסח הכרת הוא על פסח בזמנו, ואת זה הוא לא תיקן. וזה הפשט בפסוק ’והאיש וגו' וחדל לעשות הפסח ונכרתה' ומה הטעם שהוא מתחייב כרת הרי יביא פסח שני, אלא מכיון שקרבן ה' לא הקריב במועדו. )שיחות דרך חיים( ברכוש גדול בענין ואחרי כן ייצאו רבינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א בפרשת בא בנבואת משה אחר מכת חושך קודם מכת בכורות והיציאה, אמר הקב"ה למשה "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" וכתב רש"י שם דבר נא "אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", והיינו שלא יאמר אברהם שנתקיים בהם רק האמור בבין הבתרים שיעבוד מצרים אלא אף הרכוש גדול שהובטח בבין הבתרים, ומבואר שהיה כאן כביכול בקשה מהקב"ה למשה להזהיר על כך את ישראל ולהשיב בזה על טענת אותו צדיק שלא יאמר ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ולכאורה יש להעיר בזה הערה גדולה, מדוע קיום "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שייך למה שנתקיים כבר "ועבדום וענו אותם" והלא הבטיח הקב"ה לאברהם שאחרי כן יצאו ברכוש גדול ובציווי זה מקיים הקב"ה הבטחתו, ולכאורה היה לו לומר 'שלא יאמר אותו צדיק לא קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' ומדוע הוצרך להקדים לזה חלק זה של הבטחת ועבדום וענו אותם, וצ"ע. עוד יש להעיר דהנה ציווי דוישאלו שנאמר לישראל נזכר שתי פעמים מלבד הציווי שנאמר כאן, לעיל בשמות )ג' כ"ב( נאמר "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים" וכן לקמן בפרשתן ביציאת ישראל נמי נאמר )י"ב ל"ה- ל"ו( "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים". ולכאורה יש כאן דבר פלא, שבציווי שנאמר בשמות וכן לקמן בשעת היציאה נזכר שבכלל מה ששאלו ישראל ונצטוו ע"ז היה נמי שמלות ואילו כאן נאמר רק 'כלי כסף וכלי זהב' ולא נזכר כלל ענין השמלות וצ"ב. עוד צ"ב מה שנאמר לעיל בשמות על ציווי השמלות שנאמר שם ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וצריך טעם מה הענין בזה, ועוד צ"ב אמאי לא היה אפשר לשים עליהם עצמם והלא לעצמם נטלו זה ואמאי שמו בדווקא על בניהם ובנותיהם וצ"ב. ונראה לבאר הדברים בהקדם דברי הרמב"ם )הל' יסודי התורה פ"י ה"א( על דרך בירור הנביאים בישראל, וכתב שם "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אי"צ לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי ממנהגו של עולם אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו וכו' לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרים לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו ואח"כ נאמין בך אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות וכו' ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר" עכ"ל. והוסיף הר"מ )שם ה"ד( וז"ל "דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו וכו' שהקב"ה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם וכו' אבל אם הבטיח להם על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר 10
משולחנם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א בענינא דיומא ּ מִ פִּ יהֶ ם אָ נוּ חַ יִ ים שכל דבר טוב שיגזור הקל אפילו על תנאי אינו חוזר" עכ"ל. ולמדנו בדבריו כי דרך בחינת הנביא בישראל תהא, במה שיאמר לנו דברים העתידים להיות ובכך נראה היתקיימו דבריו, ואם נפל אפילו פרט אחד מדבריו שלא נתקיים הרי הוא נביא שקר לכל דיניו. אבל זה הוסיף הר"מ גם כי כל זה הוא דווקא בנבואה טובה שנבואה טובה ודאי תתקיים שאין הקב"ה חוזר בו מנבואה טובה אפילו שנאמרה על תנאי, אבל בנבואה רעה שלא התקיימה אי"ז ראיה שהוא נביא שקר, משום שנבואה רעה הקב"ה יכול לחזור בו וכמש"כ הר"מ שהקב"ה רחום וחנון וסלח להם, שעשו תשובה או שתלה להם כחזקיהו. ויל"ע איך הדין בגוונא שאמר נבואה שיש בו טובה ויש בה גם רעה, יחד באותה נבואה, ולא נתקיימה הנבואה אם עלינו לדונו כנביא שקר משום שהטובה לא נתקיימה, ובשמיה דמרן רי"ז הלוי זצ"ל אמרו שאמר דפשיטא שאי אפשר לדונו כנביא שקר משום שהוא נבואה אחת ואם חוזר בו הקב"ה מהחלק הרע ממילא בטלה כל הנבואה, כיון שנבואה אחת היא, ומשום הרעה בטלה כל הנבואה. מעתה נראה לפרש בזה כוונת רש"י כאן, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, שאם לא היה אומר ועבדום וענו אותם קיים בהם הרי שיש כאן נבואה טובה ורעה יחד וממילא לא היה יכול אברהם לתבוע קיום הנבואה, משום ששמא נתבטלה כל הנבואה מחמת חלק הרעה ומשום זה נתבטל גם חלק הטובה שנבואה אחת היא, אבל השתא יאמר אברהם חלק הרעה – ועבדום וענו אותם, קיים בהם וממילא על כרחך שצריך להתקיים גם חלק הטובה - ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ודו"ק. ובמה שהערנו בענין השמלות י"ל דהנה לעיל בשמות נזכר על זה הענין בקרא בעצם הציווי 'ונצלתם את מצרים' והתרגום שם תירגם ו"רוקינו את מצרים" וכן להלן ביציאת ישראל ממצרים נזכר ע"ז ג"כ בקרא 'וינצלו את מצרים'. והנה מצינו בגמ' בברכות )ט' ב'( שאמרו שם מה הוא וינצלו את מצרים חד אמר כמצודה שאין בה דגן וחד אמר כמצולה שאין בה דגים עיי"ש, אבל מכל מקום מבואר בזה כי כל תכלית הענין הוא 'ניצול מצרים' וכמו שתירגם התרגום שהיה דין ריקון על מצרים, שנצטוו כאן לרוקן את מצרים, ולכאורה דין זה דונצלתם את מצרים אינו שייך כלל לענין קיום הבטחת 'ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול' שהדין שנאמר כאן הוא דין ריקון על מצרים בלבד ובאמת שלפי"ז אפילו בלא מה שיקחו ישראל לעצמם אלא עצם ריקון מצרים שתהא כמצולה שאין בה דגים היה ענין וציווי לעצמו, ואם היה ריקון בלא שהיו נוטלים לעצמם היו מקיימים הדין הזה של ריקון מצרים. מעתה נראה כי באמת שני ענינים ודינים נאמרו בקראי, דלעיל בפרשת שמות וכן לקמן ביציאה הטעם והענין הוא לקיים בהם ניצול מצרים כמצולה שאין בה דגים, אמנם הכא טעם בקשת השאילה הוא משום שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול לא קיים כמו שכתב רש"י ובאמת אי"ז שייך לדין ריקון וניצול מצרים. ובאמת שעל כן לא נזכר כאן 'ונצלתם את מצרים' שכל הדין הנאמר כאן הוא לקיום ההבטחה של רכוש גדול לישראל, אבל בשמות וביציאה נאמר אף הדין של ריקון מצרים וע"כ הוזכר שם 'ונצלתם את מצרים'. ועי'. מעתה י"ל שפיר שכאשר נאמר הציווי של וינצלו את מצרים נאמר ציווי לרוקן את מצרים כמצולה שאין בה דגים, ובכלל זה נמי הבגדים והשמלות, אבל כאשר באנו לענין קיום 'ואחרי כן ייצאו רכוש גדול' בהא כבר אין טעם בלקיחת השמלות והבגדים שלא היה להם צורך בזה וע"כ לא נצטוו ע"ז כאן, ועי'. ודאתינן להכי שטעם מה שנטלו ישראל את השמלות והבגדים הוא באמת רק משום ריקון וניצול מצרים ולא משום לקיים ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול יתכן לומר כי באמת לא לקחו ישראל זה לשימוש עצמם אלא רק לניצול מצרים, ובאמת ישראל לא שינו לבושם במצרים כמבו' בחז"ל שנגאלו בזכות זה, וא"כ ישראל אף לא היו יכולים ללבוש מלבושי המצרים ושמו רק על בניהם ובנותיהם הקטנים. ועי'. מצינו בזמן היציאה ממצרים שנאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" )שמות י"א ז'(. ונראה לפרש מה היה הענין בזה שלא יחרץ כלב לשונו על ישראל? דהנה בהתראת מכת בכורות כתוב 'והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה' וכו' והיינו שנאמר כאן שבמכת בכורות יהיה צעקה גדולה על כל ארץ מצרים מצרים מחמת המכה. ומעתה יש לומר דעד כמה שיהיה נביחה על ישראל מהכלבים הרי שהצעקה בארץ מצרים אינה רק על המצרים אלא יש כאן תוספת של צעקה בארץ מצרים של נביחת כלבים על ישראל ואין כל הצעקה על המצרים, וע"כ בכדי שיתקיים הצעקה הגדולה בארץ מצרים על המצרים משום מיתת הבכורות נצרך שלא יהיה נביחה לישראל. ודו"ק. ולפי"ז מדוקדק היטב מה שנאמר בהמשך הפסוק אחר אומרו שלא יחרץ כלב לשונו שכתוב 'למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל' ונראה לומר דבהא גופא שלא יחרץ כלב לשונו לישראל בזה יתקיים ההבדלה וההפלאה בין ישראל למצרים בצעקה, שהצעקה בארץ מצרים תהיה צעקה למצרים בלבד ואילו לישראל לא יהיה צעקה כלל וא"כ בצעקה גופא יתקיים ההבדלה בין ישראל למצרים שרק למצרים יהיה הצעקה ולא לישראל. ועי'. )שיעורי חומש( מה הטעם שלא יחרץ כלב לשונו? 11
ּ מִ פִּ יהֶ ם אָ נוּ חַ יִ ים משולחנם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א בענינא דיומא לקחת לו גוי מקרב גוי מורינו המשגיח הגה"צ רבי יוסף דיויס שליט"א הנה לכאורה בגאולת מצרים היה שתי גאולות. הא' הוא גאולת ט"ו בניסן, שהיא היציאה של ישראל ממצרים. אמנם לכאורה עדיין בגאולה זו נשאר איזה שיור, וכמבואר בפסוקים שאף שידעו ישראל שיצאו לגאולת עולם עדין המצרים ציפו לחזרתם תחת ידם, ורק כשהגיעו לים סוף הובטח להם 'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם' ואז הגאולה נהייתה לעד עולם, והושלם הגאולה של היציאה ממצרים, והיו להם ב' גאולות. ובאמת כן מבואר בחז"ל, במד"ר מביא את הדין שבברכת אמת ויציב מזכיר יצי"מ וקריעת ים סוף ובכורות ואם לא הזכיר יצי"מ מחזירים אבל קריעת ים סוף אין מחזירים וכתב המדרש מה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, אלא שיצי"מ קשה שנא' או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ואתכם לקח ה' עכ"ל. וכתוב כאן שהיה ב' יציאות, וגם שהיה היציאה במצרים קשה מקריעת ים סוף. וכן מבואר במדרש בשה"ש "כשושנה בין החוחים וכו' מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעליה להילקט כך גאולתן של ישראל הייתה קשה לפני הקב"ה" ועוד שם "רבי יהושע בן חנניה אמר גוי מקרב עם ועם מקרב גוי לא נאמר אלא גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלים בלורית ואלו מגדלים בלורית אלו לובשים כלאים ואלו לובשים כלאים וא"כ לא הייתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם" ויש להעמיק הרבה בשוויון שמביא בין ישראל לבין מצרים ועכ"פ מבו' שהדבר היה קשה מאוד בפני הקב"ה. וביאור הענין מבואר במדרש בתהילים ושם, "אמר רב אחא בשם רבי יונתן מהו גוי מקרב גוי כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הבהמה בזמנו כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי כענין שנאמר והקרב והכרעיים". המדרש מתאר לנו כאן את הקושי שהיה ביציאה, כמו הקושי של העובר ליצא ממעי הבהמה, וצריך הרועה לשמוט בידיו את העובר בעל כורחו ממעי הבהמה. כך הקב"ה שמט את ישראל שהיו כ"כ מחוברים לטומאת מצרים. וממשיך "למדנו הצער לנשמט ומנין אף לשומט? שנא' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים כאדם שנוטל את האש מתוך הכור שלא בצבת ושלא בסמרטוטים כן עשה הקב"ה לישראל" כלומר שהיה הקושי גם לקב"ה. ומסיים המדרש "תדע לך שזו קשה מזו שביצי"מ כתיב אנוכי ה' אלוקיך אבל בקריעת ים סוף אין מזכיר את השם" והיינו, שהגאולה ביצי"מ הייתה אחרת, כי היא הייתה לנתק אותם מטומאת ומערוות מצרים, וזה היה צער לנשמט וצער לשומט, וע"כ הי' צריך להיות בייחוד ה', אבל בקריעת ים סוף כבר היו זכאים ומוכנים ולא היו צריכים את ייחוד ה' על הים. ועומק ההבדל בין שתי הגאולות האלו, הוא שהקב"ה רצה שהיציאה ממצרים תהיה באופן שכלל ישראל ייצאו בכוחות עצמם ממצרים, ולא שיצטרכו לנתק אותם ולשמוט אותם. והנה מצינו בהקדמה של גאולת מצרים בקריעת ים סוף, שנאמר "וישובו ויחנו לפני פי החירות" אומר רש"י שם "הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין". והיינו, שהקב"ה החזיר אותם למקום שפרשו משם זה עתה כמו שכותב שם רש"י "וישובו לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבים כל יום השלישי" מה היה הענין בזה? לכאורה כתוב כאן, שהיה כאן כביכול חזרה למצרים, כדי שהם מעצמם ייצאו משם. ועומק הענין הוא, שבאמת כשכלל ישראל יצאו ממצרים לא היו הם ראויים לזה ולא יצאו משם אלא הקב"ה שמט אותם בצער כמו שהבאנו, וממילא גאולה זו הייתה כמו מתנה. והנה מתנה זהו דבר שאין לו קיום, ויש בו חיסרון של בעלות, ויש לעוד מישהו דריסת רגל בנכס הזה, ומעין חיסרון בקנינו של בעל הבית יש כאן, אולם מקח וממכר אפילו במחיר הזול ביותר, סוף סוף פקע מהחפץ כל הזיקה לבעלים, וכולו שלו. וכך הוא בעבודת ה', וכמו שבעלות גשמית אינה בעלות גמורה ושלימה באופן של מתנה, הוא הדין בקנינים רוחניים. כי כשהקב"ה מעניק לאדם שפע של חסד אלוקי במתנת חינם, הבן אדם הרי הוא נתבע, והוא נבחן על כל שעה אם הוא ראוי לזה או לא ואם מוצדק שיישאר אצלו, אבל מי שההשפעה שלו הגיעה בדרך מקח, גם אם זה היה במחיר הכי זול, זה קנין נצחי שלו, ואפילו אם הוא שילם על זה 'חודו של מחט'. וזהו יסוד הענין ביציאה של קריעת ים סוף, כי הקב"ה רצה גאולה נצחית, ואם הוא שמט אותם באופן של צער, באופן שצריכים שייקח אותם ממצרים, אין לישראל קיום עצמי בגאולה, זה לא בר קיימא, ולכן הקב"ה החזיר אותם כדי שייצאו בכוחות עצמם, וזה היה ענין שהקב"ה החזיר אותם לפיתום, שהם ייצאו משם ביד רמה. והנה מצינו במכילתא בפרשת בשלח שכתב "רבי שמעון התימני אומר בזכות המילה אני אקרע את הים שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי איזהו ברית שנוהגת יומם ולילה הוי אומר זו מילה" והיינו שבזכות המילה כלל ישראל זכו לגילויים הנוראים והגדולים שהתגלו בים סוף, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ויש להבין מה השייכות. והנה אחז"ל בתנחומא בתזריע "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? א"ל של בשר ודם נאים וכו' א"ל למה אתם מולים? א"ל אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בנ"א נאים משל הקב"ה וכו' ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם" עכ"ד. דהיינו, שהקב"ה ברא את האדם חסר ופגום, ואילו האדם היה נברא שלם לא היה מקום לאדם לעבודה, ודווקא הפגם של האדם הוא המאפשר לו להגיע לשלימות שלו, וזה הכוונה שמעשה ידי אדם נאים ממעשי הקב"ה, כי הקב"ה העניק לנו את היכולת להביא את עצמינו ואת העולם לידי שלימות על ידי עבודתינו שלנו. וכמו שאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס שייעוד הבריאה הוא 'לצרף אותם בהם' שאדם ישלים ויצרף את עצמו ביגיעה מעצמו ויגיע לשלימות שלו ולשלימות של הבריאה כולה, ואולי זה הענין במה שכתוב במכילתא שם שהיה הגאולה של קריעת ים סוף בזכות המילה, שזה ממש מה שהיה בגאולה, שהקב"ה לא רצה בגאולה ממצרים שהייתה מתוך מתנה אלא שהם בעבודה שלהם ייצאו ממצרים ולא יוצאו ממצרים. )מתוך שיעור דעת שנמסר בהיכל הישיבה הקד', ע"ד הכותב בלבד( 12
א. ביעור חמץ ומילה המג״א )סי' תמ"ד סק"א( כתב, דהא דקי"ל דמי שהולך למול את בנו ולא ביער חמצו דאינו צריך לחזור לביתו לבער את חמצו, זהו רק קודם שעה שישית דיכול לעשות ביטול חמץ, אבל אחרי שעה שישית דהחמץ נאסר בהנאה ולא מועיל ביטול חמץ הוא צריך לחזור ולבער את החמץ, והטעם דביעור חמץ חמור ממילה כי בעשה ”דתשביתו" עובר כל רגע, ובעשה ”דמילה" עובר רק פעם אחת. וצ״ע מדוע בעשה ”דמילה" אינו עובר כל רגע שאינו מל, מאי שנא מעשה ”דתשביתו" שעובר כל רגע? ב. מלקות בלאו ”דבל יראה״ הרמב״ם )פ"א מחמץ ומצה ה"ג( כתב, דהקונה חמץ בפסח לוקה, ואע"פ ”דבל יראה" זהו לאו שאין בו מעשה דאין לוקים עליו, מ"מ כיון שבא ע"י מעשה זהו לאו שיש בו מעשה. וצ״ע דהרמב"ם )פ"א מחגיגה ה"א( כתב, דהנכנס ברגל לעזרה בלי קרבן אינו לוקה, דהלאו ”דלא יראו פני ריקם" אין בו מעשה, והרי כניסתו לעזרה באה ע"י מעשה? ג. ביעור חמץ במקומות מטונפים בשו״ע )או"ח תמ"ה ה'( כתב, דבערב פסח שחל בשבת כשנשאר חמץ מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ומבערו. ובמ"ב )שם( הוסיף, דיכול לבערו בשבת ע"י שמשליך את החמץ לבית הכסא. וצ״ע דכשמשליך את החמץ בבית הכסא מקיים מצות ”תשביתו", ואיך מותר לקיים שם מצוה, הרי בביאור הלכה )סי' תקפ"ח( כתב, דמי ששמע שופר בבית הכסא אסור לו לכוון לשם מצוה, דזהו בזוי מצוה לקיים מצוה במקום מטונף? ד. סיפור יצ״מ כשאצל הבן אין יו״ט יל״ע באב בן חו"ל שנמצא אצל בנו בארץ ישראל, האם מקיים מצות סיפור יצ"מ לבנו ביו"ט שני כי אצלו יו"ט פסח, או דלמא לא שייך לקיים סיפור יצ"מ כשאצל הבן אינו יו"ט דפסח? ה. בעמידה בשעת ברכה על מצה המ״ב )סי' ח' סק"א( כתב, דבכל ברכת המצוות צריך לעמוד לכתחילה. וצ״ע מדוע בליל הסדר נוהגים לברך על אכילת מצה בישיבה? ו. בטעם שאין מברכים על מצה כל ז' הבעל המאור )סוף פסחים( הקשה, מדוע בסוכה מברכים כל שבעת הימים, ואילו במצה מברכים רק בליל הסדר הרי יש מצוה כל שבעת הימים, ותירץ הבעה"מ דבסוכה אי אפשר בלי שינה ג' ימים, וזהו מצוה חיובית כל ז' ולכן מברכים, אבל במצה אין חיוב כל ז' דיכול לאכול אורז ודוחן, ובמצוה קיומית אין מברכים. וצ״ע איך כתב הבעה"מ דאין מברכים על מצוה קיומית, מאי שנא משחיטה שזהו מצוה קיומית ומברכים, וכן ממ"ע שהזמן גרמא דנשים מברכות לדעת תוס' )ר"ה ל"ג א'(? ז. הנאה משריפת חמץ מעשה בבית הכנסת נמצא חמץ בפסח בשטח בית הכנסת, וגבאי בית הכנסת ערך מכירה פומבית מי יזכה במצוה לשרוף את החמץ, והכנסות המכירה לביהכנ"ס. ויל״ע א. הרי גבאי בית הכנסת לא זכה בחמץ כדי לא לעבור על בל יראה, וא"כ מנין שהוא בעלים למכור את מצות השריפה. ב. האם קבלת כסף עבור שריפת חמץ נחשב הנאה מאיסורי הנאה? ח. חינוך קטן במצות ציצית הטורי אבן )חגיגה ו' א'( כתב, דיסוד דין חינוך בעשיית המצוות אין הביאור דעכשיו יש קיום מצוה לקטן, דהרי מצוות צריכות כוונה וקטן אין לו כוונה, אלא דין חינוך להרגילו במצוות לכשיגדל. וצ״ע איך מותר לגדול לתת ציצית לקטן, הרי מכיון דנתבאר דלקטן אין עניני פסח השאלות מאות א' עד אות י"ד מהרה"ג ר' י. י. יונגרמן ומאות ט"ו מהרה"ג ר' אהרון חיים הופנר מתוך הסוגיות הנלמדות בין כותלי בית המדרש, להתבשם מאוויר הפסגות ולצלול לעמקי ההוויות יושבי בית המדרש מוזמנים להציע את תשובותיהם בלשון קצרה וברורה ולשולחם בפקס 6164903-1533 או בדוא"ל: il.org.asi@gilyon חלק מהתשובות יפורסמו אי"ה בגליון הבא. 13
כוונה לשם מצוה הוא נחשב לובש ד' כנפות בלי ציצית, וכמבואר בביאוה"ל )סי' ס'( דמי שלובש ציצית בלי כוונה נחשב לובש ד' כנפות בלי ציצית, ונמצא דהגדול עובר בספית ביטול עשה לקטן )ועי' במג"א סי' רס"ט סק"א(? ט. ”גרדומין״ בציצית ובתשמישי קדושה בגמ' )מנחות ל"ח ב'( מבואר, דחוטי ציצית שנפסקו ונשאר כדי עניבה כשרים מדין ”גרדומי ציצית" )יעויין בשו"ע י"ב א'(. ובגמ' )מנחות ל"ה ב'( מבואר, דרצועות תפילין שנתמעט שיעורם אין להכשירם מדין גרדומין, דרק בתשמישי מצוה יש דין גרדומין, ולא בתשמישי קדושה. וצ״ע מהו טעם החילוק בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה )יעויין בנמוקי יוסף הל' תפילין ז' ב', ובקוב"ש ח"ב סי' כ"ד(? י. לבישת ציצית במקומות המטונפים הביאור הלכה )סי' ס'( כתב, דהלובש ציצית בלא כוונה לשם מצוה זהו נחשב כלובש ד' כנפות בלי ציצית. וצ״ע דא"כ איך לובשים ציצית במקומות המטונפים, הרי אסור לכוון לשם מצוה במקום מטונף כמבואר בביאוה"ל )סי' תקפ"ח(? יא. בעלות בחוטי ציצית בגמ' )סוכה ט' א'( מבואר, דציצית גזולה פסולה דכתיב ”ועשו להם" משלהם. ובביאוה״ל )סי' י"א ו'( מבואר, דמי שקנה חוטי ציצית בקנין דרבנן )כגון משיכה( צריך לעשות גם קנין דאו' של כסף, כדי שבשעת הטלת החוטים זה יהיה שלו מדאו'. ויל״ע לפי"ז, במי שיש לו טלית ללא חוטים, ומשלם כסף לאדם עבור החוטים וכן עבור הקשירה, ולכאו' בשעת קשירת החוטים הם קנוים לבעלים רק בקנין כסף, וקנין כסף אינו קונה מטלטלין מדרבנן )שו"ע חו"מ קצ"ט א'( ונמצא דיש כאן עשיה בפסול, ואע"פ שאח"כ הבעלים קונה במשיכה שזהו מועיל במטלטלין, מ"מ בשעת העשיה היה פסול וזהו ”תעשה ולא מן העשוי"? יב. מצות ראית ציצית הסמ״ק )סי' כ"ח( כתב ”מצוה להסתכל בציצית, דכתיב וראיתם אותו". ובשו"ת הריב"ש )ח"ב סי' תפ"ו( חולק, דהפסוק וראיתם אותו אינו מצוה בפני עצמה, אלא טעם למצות ציצית, דטעם מצות ציצית שיראו הציצית ויזכרו המצוות. ובב"י )או"ח סי' כ"ד ב'( הביא פלוגתת הסמ"ק והריב"ש הנ"ל, יעו"ש. ויש לחקור לדעת הסמ"ק שיש מצוה בראית ציצית אם יש בזה דין ”עוסק במצוה פטור מן המצוה", דיתכן דמכיון דמקור דין עוסק במצוה מבואר בגמ' )ברכות י"א א'( ”מבלכתך בדרך" לכת דידך ולא לכת דמצוה, יתכן דדווקא במעשה מצוה יש דין עוסק במצוה דומיא דלכת דמצוה, ולא בראית מצוה )יעו"ש ברש"י לגבי חתן העוסק במחשבה(? יג. נר חנוכה עם ציצית בגמ' )שבת כ"ב א'( איתא, דנר חנוכה מצוה להניח בטפח הסמוך לפתח משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. ובשאילתות )שאילתא כ"ו( הביא דברי הגמ' בנוסח אחר, שיהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע. וצ״ע הרי נר חנוכה מדליקים בלילה )בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים( ולילה לאו זמן ציצית )יעויין בהעמק שאלה לנצי"ב שם(? יד. חיוב ציצית בלילה בגמ' )מנחות מ"ג א'( מבואר, דלדעת ר' שמעון לילה לאו זמן ציצית, דכתיב ”וראיתם אותו" פרט לכסות לילה. ומצינו דבר חידוש בספר הפרדס המיוחס לרש"י )סי' ל"ז( דיסוד המיעוט של לילה מציצית דאי אפשר לראות ולא מתקיים ”וראיתם אותו", אבל כשיש נרות דולקים וניתן לראות בלילה יש חיוב ציצית. וצ״ע דבגמ' )מנחות מ"ג א'( מבואר, דנשים פטורות מציצית דלילה לאו זמן ציצית וזהו מ"ע שהזמן גרמא, ולפי ספר הפרדס לילה זמן ציצית בנרות דולקים )יעויין בדעת נוטה ציצית עמוד שמ"ו(? טו. דין רוצח בהניח גחלת דעת התוס' )ב"ק כב: בד"ה והיה גדי, ושם כז. בד"ה הניח( ובעל המאור )שם סוף פ"ב( "שאם היה עבד כפות והאדון עומד אצלו, והניח )אדם אחר( גחלת על לב העבד ונשרף, פטור )ממיתה(, כיון דהעבד חייב במצוות סמך ע"ז שלא יניחנו לישרף". )לשון הרא"ש שם סי' י"ז( ודעת הרמב"ן )במלחמות( והנמו"י )שם( שחייב, ד"וכי מפני שרבו אצלו אם הרגו אדם אחר אינו נהרג עליו". )לשון הרמב"ן( אכן בדעת התוס' וסיעתם מבואר דהואיל ודרך העולם שהרב יציל את עבדו, לא נשלם מעשה הרציחה בהנחת הגחלת. וקשה, דמשמע שרק אם האדון עומד שם פטור, ולא סגי במה שהרוצח עצמו יכול לסלק את הגחלת שבזה יחשב שעדיין לא נשלם מעשה הרציחה, דמ"מ חייב. וק' מאי שנא מזרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסילקן פטור, מ"ט בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה, )שם כו: ופירש"י בד"ה פטור שמה שהוא עצמו סילקן הוי גרמא(, והכא נמי נימא דהואיל ולא נשלם מעשה הרוצח בהנחת הגחלת, יהיה פטור ממיתה, דעל מה שלא הציל ודאי א"א לחייבו. וצ"ע. טז. הפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס בב"ק כט. מבואר שהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס והוזקו בהם, פטור, ולכן המעלה קנקנין על הגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו לאחר שנחו, פטור. ומבואר בתוס' )שם בד"ה פליגי( דפטור אפילו אם היה לו פנאי לסלק, דכיון שנעשה באונס מצי למימר האי בירא לאו אנא כריתיה. עניני ציצית עניני בור ואש 14
וקשה, מאי שנא מלעיל כג. דמבואר שאם הדליק אש בחצרו ונפלה גדר חצרו שלא מחמת הדליקה, אם יכול לגודרה ולא גדרה חייב על אש זו משום ממונו, דשורו הוא ולא טפח באפיה. ומבואר דהואיל והיה לו פנאי לסלק המזיק ולא סילקו חייב, ומ"ש הכא. וצ"ע. )עי' ס' אמרי משה סי' כ"ט אות ג'( יז. אונס בנזקי הבור בשו"ע חו"מ סי' תט"ו ס"א פסק שאם גדר גדרו בקוצים בצמצום בתוך רשותו, )פי', שלא הוציאם כלל לרה"ר, אפי' יצאו ובולטין מן הכותל, כל שהן ברשותו. סמ"ע( פטור, לפי שאין דרך בני אדם )פי', ההולכים לרה"ר. סמ"ע( להתחכך בכותלים. והיינו דאנוס הוא, דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שינזק אדם באופן זה. וקשה, דלעיל סי' ת"י סכ"ג מבואר שאם כיסה הבור בכיסוי הראוי לעמוד בפני שוורים ולא בפני גמלים, אף שפסק בשו"ע שאם הלכו עליו גמלים ונתרועע ואח"כ הלכו עליו שוורים ונפלו בו פטור אם אין הגמלים מצויים באותו מקום דהוי אנוס, מ"מ כ' הרמ"א שאם נפל בתוכו גמל חייב, ומבואר דלא אמרינן דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיבוא הניזק לשם, ומ"ש הכא דמבואר דהואיל ולא שכיח שאדם יגיע עד סמוך לכותל ממש לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיגיע לשם וינזק. וצ"ע. )עי' קובץ ביאורים ב"ק אות ט"ז( יח. מאן דבעי למהוי חסידא ב"ק ל. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר, מילי דאבות, ואמרי לה, מילי דברכות. ופי' ר"ח, מילי דברכות, כדאמרינן )ברכות לה.( אסור לאדם ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. )ועי' רשב"א( וצ"ב, דבשלמא בנזיקין שייך מידת חסידות כמבואר שם שמצניע הקוצים או שורפם, וכן מילי דאבות יש בהם הרבה דברי חסידות, אכן לענין מילי דברכות צ"ב מה שייך מידת חסידות, דלכאורה אם מברך, זהו הדין, ואם אינו מברך את הברכה הראויה, הרי הוא עבריין ולא רק שאינו חסיד. וצ"ב. יט. בור של שני שותפין בגמ' ב"ק נא. דנו היכי משכחת לה בור של שני שותפין, דאי שוו שליח לכריית הבור, הא אין שליח לדבר עבירה, ועיי"ש. וקשה: א. לכאורה משכחת לה באחים שירשו בור שכרה אביהם, ולמה לא תירצו באופן זה. )עי' ביאור הגר"א חו"מ סי' ת"י ס"ק ה', וע"ע ס' הר צבי השלם עה"ת שמות כ"א ל"ד ובהערה שם( ב. הרשב"א שם הקשה דלוקמה בשליח גוי, ותי' דאין שליחות לגוי. וקשה מכאן על דעת המחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א דבפועל גוי יש שליחות כיון שידו כיד בעה"ב, )ולכן אפשר לברך על מעקה שעושה ע"י פועל גוי, ואכמ"ל(. דא"כ למה לא העמידו בגמ' בשני שותפין ששכרו פועל גוי לכריית הבור. וצ"ע. )מנ"ח מצוה נ"ג( כ. נזקי אדם בבור השו"ע חו"מ סי' ת"י ס"כ פסק שבהמה שנפלה לבור והוזקה, חייב אפילו בבהמה פיקחת. והרמ"א פליג וכ', "וי"א דבבהמה פיקחת פטור אפילו מנזקין אם נפל שם ביום". והסמ"ע ס"ק ל"ג כ' לבאר מאי שנא מאדם שניזוק בבור שחייב עליו, "דהבהמה עיניה למטה ודרכה להתבונן בדרכים ולהשמר מנזקיה, משא"כ אדם שהולך ועיניו משוטטות למעלה ולהלן מדרך הילוכו וכו'". ויש להקשות ממש"כ באגרת הרמב"ן, "על כן אפרש לך איך תתנהג במידת הענוה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת וראשך כפוף ועיניך יביטו למטה לארץ וליבך למעלה וכו'". ומבואר שהאדם צריך להביט למטה. וצ"ע. כא. דין אשו משום חציו בהשלכת יוסף לבור כתיב )בראשית ל"ז כ"ב( "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר". ופי' רשב"ם, "מקום שאין בני אדם מצויים שם וימות מאליו". והיינו דאין כאן רציחה בידים, וכן מבואר ברמב"ן שם, והרמב"ן הוסיף שלכן כתיב "והבור ריק אין בו מים", שאם היו בו מים לא היו מטביעים אותו, כיון שהסכימו לדברי ראובן שלא ישפכו דם. והיינו כמבואר בסנהדרין עו: שאם דחפו לתוך המים ואינו יכול לעלות ומת, חייב כדין רוצח. אכן מה שפי' כונת ראובן שאילו ישליכוהו לבור וימות מאליו אין זה שפיכות דם ממש, צ"ב, דמבואר בתוס' בב"ק נו. )בד"ה אילימא( ובסנהדרין עז. )בד"ה סוף חמה, לתירוץ הראשון( שאם כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבוא וסוף צינה לבוא ומת חייב למ"ד אשו משום חיציו. ומבואר דחשיב רציחה בידים. וצ"ע. כב. מצות ביקור חולים ב"ק פ. ת"ר, מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית, לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו, לסטים מזוין בביתו של זה ואנו נכנסים אצלו. ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עוון של אותה העז וכו'. ושמעתי מהרב יוסף קאופמן שליט"א )מחכמי הכולל במודיעין-עילית( להעיר, דכיון שמוטלת עליהם מצות ביקור חולים, איך נפטרו ממנה, )ובתוספתא שם פ"ח ה"ד הלשון שביקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך ניכנס אצלו וכו'(. ובפרט להמבואר ברמב"ם ריש פי"ד מהל' אבל שמצוה זו בכלל ואהבת לרעך כמוך, )יעוי"ש( וא"כ הוי מצוה דאורייתא. וצ"ע. כג. תקנת השבים באנשי נינוה בתענית טז. אמרו על אנשי נינוה ששבו מדרכם מרעה ומן החמס אשר בכפיהם, )יונה ג' ח'( "אמר שמואל, אפילו גזל מריש ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". ופי' בהגהות הב"ח )אות א'( "ולא רצו ליפטר במעות". וצ"ב מה הרבותא בכך, הרי מה שלא צריך להחזיר המריש בעין הוא רק משום תקנת השבים, ופשוט שלא תיקנו תקנת שבים לאנשי נינוה, וא"כ מדינא צריכים לסתור כל הבירה ולהשיב את המריש. וצ"ע. )עי' חידושי חת"ס גיטין נה.( 15
תשובות לשאלה מגיליון והודעתם 6 - חנוכה תשפ"ג א. בענין ”אשו משום חציו באונס״ שאלה: בגמ' )ב"ק כ"ב א'( מבואר, דלדעת ר' יוחנן אשו משום חציו, וחיובו כאדם המזיק. ויל"ע א. האם כמו דאדם המזיק חייב באונס, כך ג"כ מדליק אש באונס חייב. ב. את"ל דאדם המדליק אש באונס פטור, מה הדין כשהדליק בלי אונס וישב לשמור ואנסוהו לא לשמור? תשובה: א. לכאו' הדלקת אש לדעת ר' יוחנן דאשו משום חציו הוא כאדם המזיק, אכן באדם המזיק באונס יש פלוגתא בראשונים, דהתוס' )ב"ק כ"ז ב' ד"ה ולשמואל( כתב, דאונס כעין אבידה חייב, ואונס כעין גניבה פטור, ודעת הרמב"ן )ב"מ פ"ב ב'( דבכל גווני אדם המזיק באונס חייב, ולדינא נחלקו בזה השו"ע והרמ"א )חו"מ שע"ח ב'( יעו"ש. ויש שהוכיחו דמדליק אש באונס חייב, מהגמ' )ב"ק כ"ג א'( דמקשינן למ"ד אשו משום חציו מדוע טמון באש פטור, ופרש"י שם בפירוש א', דלמ"ד אשו משום חציו אש זהו אדם המזיק וחייב אפי' באונס וא"כ גם בטמון יהיה חייב. ב. באופן שהדליק בלי אונס וישב לשמור ואנסוהו על השמירה יל"ע בזה, לפי מה שיסד החמדת שלמה )סי' ל"ח( דיסוד פטור ”אונס" דהמעשה לא מתיחס לאדם, ולפי"ז י"ל, דדווקא כשעצם מעשה הנזק באונס הוא פטור כי עשיית הנזק לא מתיחסת אליו, אבל באופן שמעשה הנזק בלי אונס ורק ביטול השמירה באונס י"ל דחייב, דסו"ס מעשה הנזק מתיחס אליו. ב. בענין ”תחילת המעשה נידון ע״ש סופו״ שאלה: מעשה באדם שהדליק נרות חנוכה ביום השמיני דחנוכה, וקשר את הבית חנוכיה באזיקונים, והחום הגדול של ח' נרות המיס את האזיקונים והבית חנוכיה נפל ונכבו הנרות. ויל״ע האם זהו נחשב שהדליק נרות במקום שעשוי ליכבות ולא יצא י"ח, או דלמא בזמן שהדליק נר אחד עדיין לא היה חום גדול שימיס אזיקונים, ונמצא שיצא י"ח קודם שהדליק את שאר הנרות? תשובה: יש שהוכיחו, דאין דנים תחילת המעשה על שם סופו, מהגמ' )ב"ק כ"ו ב'( דהזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים, וקדם הוא וסילק את הכרים ונשבר הכלי דפטור, ובחזו"א )ב"ק סי' ס"ב סקי"א( כתב, דגם אם מעיקרא היה דעתו לסלק הכרים אין דנים תחילת המעשה על שם סופו, דאדם הוא בעל בחירה ויכול לשנות דעתו. אך יש שהקשו ע"ז, ממש"כ השו"ע )או"ח תרע"א ד'( דמי שמילא קערה שמן והניח פתילות קרובות זו לזו, זהו נחשב ”מדורה" ואינו יוצא י"ח נר חנוכה. ומרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בטעמא דקרא )סוף וישב( ביאר, דאע"פ דכשמדליק פתילה ראשונה זהו ”נר" ולא ”מדורה", מ"מ מכיון שדעתו בתחילה להדליק עוד פתילות דנים תחילת המעשה על שם סופו ונחשב שהדליק ”מדורה". וא"כ צ"ע, מדוע לגבי ”חנוכה" דנים תחילת המעשה על שם סופו, ואילו לגבי ”נזיקין" נתבאר דלא דנים תחילת המעשה על שם סופו כי אדם בעל בחירה יכול לשנות דעתו. ויש שתירצו, דלגבי ”חנוכה" כשמדליק נר על דעת להדליק עוד נר, מכיון שכוונתו להמשיך את ההדלקה כבר תחילת ההדלקה נחשבת כמדורה ונמצא דנחשב גם בנר הראשון כמדליק ע"מ לכבות, אבל לגבי ”נזיקין" כשזורק כלי אע"פ שדעתו לסלק הכרים מ"מ חיוב מזיק רק כשיש ”מעשה" ולא ”בגרמא", ומכיון שהסילוק תלוי בידו של בעל בחירה המעשה הראשון נחשב ”כגרמא". הרמב״ם )פ"ו מחמץ ומצה ה"ג( כתב, אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גויים או ליסטים לאכול יצא יצא ידי חובתו. ובר״ן )ר"ה כ"ח א'( ביאר דברי הרמב"ם, דאע"פ דלגבי שופר כתב הרמב"ם דצריך כוונה לשם מצוה, מצה שאני שגופו נהנה, וכדמצינו בגמ' )כריתות י"ט ב'( המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ונודע לבאר דברי הר"ן, דדין מצות צריכות כוונה יסודו כדי שמעשה המצוה יתיחס לאדם, דאם אינו מכוון לשם מצוה אי"ז מתיחס אליו, וכשגופו נהנה יש כאן התיחסות של המצוה במציאות אליו. ולדינא במ"ב )סי' תע"ה סקל"ד( הביא פלוגת האחרונים אם נפסק כרמב"ם הנ"ל דמצה א"צ כוונה לשם מצוה. ויש לחקור, האם מצות תלמוד תורה צריכה כוונה לשם מצוה, ובאור שמח )פ"א מת"ת( ובמשנת רבי אהרן )להגר"א קוטלר זצ"ל ח"ג עמ' ק"ד( מבואר דבת"ת צריך כוונה לשם מצוה. אכן באגלי טל בהקדמתו כתב, דכמו שנתבאר מהר"ן לגבי מצה דכשגופו נהנה א"צ כוונה לשם מצוה, כך ג"כ בת"ת שנהנה א"צ כוונה לשם מצוה. ויסוד הדברים דהנאת ת"ת נחשבת ”הנאה" יל"ע בזה מהקצוה"ח )סי' ע"ב סקל"ד( דהשואל ספר מחבירו פטור מאונסין, דשואל חייב רק באופן דכל הנאה שלו, ובת"ת מקיים מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ונמצא שאין לו ”הנאה" ואינו חייב כדין שואל, וחזינן דהנאה בת"ת לא נחשב הנאה. אכן ברבינו אברהם מן ההר )נדרים מ"ח א'( ובט"ז )יו"ד רכ"א מ"ז( ובנתיבות המשפט )ע"ב י"ז( חולקים, דחלוק מצות ת"ת שניתנה לשם הנאה, ובזה לא אמרינן מלל"נ, יעו"ש. אך יש שטענו, דגם אי נימא דהנאה מת"ת זהו נחשב ”הנאה" י"ל דצריך כוונה לשם מצוה, ואינו כמצה שא"צ כוונה משום שנהנה, דדווקא במצה שזהו ”הנאה גשמית" יש התיחסות המצוה לגופו וא"צ כוונה, אבל בת"ת יש רק ”הנאה רוחנית" ויתכן דצריך כוונה לשם מצוה, וראיה לזה דבת"ת יש רק ”הנאה רוחנית" הוכיחו מהגמ' )ברכות כ"א א'( דבברכת המזון יש הנאה ולא בת"ת, יעו"ש. ובעצם הנידון אם מצות ת"ת צריכה כוונה לשם מצוה, יש שטענו דהנה יסד הקוב"ש )ח"ב סי' כ"ג( דהך דינא דמצוות צריכות כוונה שייך רק במצוות שעיקרם ”במעשה" )תפילין סוכה וכיו"ב( אבל במצוות שעיקרם ”בתוצאה" )מילה שהעיקר שיהיה מהול וכיו"ב( א"צ כוונה לשם מצוה. ומעתה לגבי ת"ת מצינו ב' מצוות, א. ”עצם הלימוד" דכתיב והגית בו וגו'. ב. ”ידיעת התורה" דכתיב ”ושננתם" שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, וא"כ י"ל, דכלפי מצות ”עצם הלימוד" דעיקרה ”במעשה" צריך כוונה לשם מצוה, אבל כלפי מצות ”ידיעת התורה" עיקרה ”התוצאה" ובזה י"ל דא"צ כוונה לשם מצוה. אך מה שיסד הקוב"ש הנ"ל דבמצוה שעיקרה ”התוצאה" א"צ כוונה לשם מצוה, מצינו באהבת חסד )ח"ב פרק כ"ג בהגה"ה( דבצדקה יש דין כוונה לשם מצוה אע"פ שעיקר המצוה ”בתוצאה", וכן מוח"ז זצ"ל בברכת אברהם )ר"ה כ"ח ב'( הביא מחיי אדם )כלל ס"ח אות ט'( דבאופן שמוכח מעשיית המצוה שכוונתו למצוה כגון ק"ש א"צ כוונה לשם מצוה, והוכיח כן החיי אדם מהתוס' )זבחים ב' ב'( דבמילה סתמא לשמה, ותמה הברכ"א מה הראיה ממילה לכל המצוות הרי מילה עיקרה ”התוצאה" שהאדם יהיה מהול ובזה א"צ כוונה לשם מצוה, ומזה הוכיח הברכ"א דסובר החיי אדם דגם במצוות שעיקרם התוצאה יש דין כוונה לשם מצוה. ולכאו' יש להוכיח דבת"ת יש דין כוונה לשם מצוה, ממש"כ תוס' )ברכות י"א ב'( בשם הירושלמי דמי שיוצא ידי חובת ברכת התורה באהבה רבה צריך ללמוד אחרי התפילה, ולא מועיל אמירת ק"ש שיחשב כלימוד, ובקה"י )ברכות סי' י"ד( הוכיח מזה דת"ת שלא לשם מצות ת"ת אינו נחשב כת"ת לענין ברכה"ת, ולכאו' מוכח מזה דבת"ת יש דין כוונה לשם מצוה. כוונה לשם מצוה במצה ובת"ת חדוותא דשמעתתא 16
17 ב+רכות שמים ממע+ל בשמחה עצומה נשגר בזאת ברכה לבחורים המופלגים הספונים באוהלה של תורה בהאי בי מדרשא רבה, בי אולפנא דרבנן ישיבת 'עטרת שלמה' הקד' לשם ולתפארת, בראשות אדירי התורה מרנן ורבנן ראשי הישיבה שליט"א העומדים על גבם ומעודדים בעוז ובתעצומות להרבות בכתיבת חידושי תורה ה"ה הני צורבא מרבנן בני העליה היקרים והמופלגים ישראל יצחק גולדשמיט נ"י אלחנן בלוך נ"י אהרון ביננשטוק נ"י אברהם חסן נ"י אברהם דוב האוסמן נ"י דב בער הופמן נ"י אברהם ישעיהו וייסבורד נ"י אליהו צבי פסרמן נ"י פנחס שחור נ"י יעקב אשר אדלר נ"י בנימין שור נ"י שלמה אפשטיין נ"י יוסף כהנא נ"י יעקב חינסקי נ"י יוסף דיין נ"י אלעזר מנחם בן שלמה נ"י יעקב שטרנפלד נ"י חיים קודרי נ"י יצחק וייס נ"י יעקב צבי זילברמן נ"י מיכאל גפני נ"י יאיר אינדיק נ"י בן ציון אטון נ"י יהודה וינגוט נ"י שלמה זלמן הכט נ"י יהודה זוסמן נ"י חיים צור נ"י אלי מונסונגו נ"י משה כהן נ"י יעקב לוי נ"י שמואל ניסן פלמן נ"י מרדכי ראקוב נ"י אלחנן שמשון פילץ נ"י יוסף במברגר נ"י שלמה קסלר נ"י יצחק דרילמן נ"י נתן אליעזר שור נ"י אליהו גוטגולד נ"י יוסף חיים לוטינגר נ"י יהונתן אבוטבטול נ"י יונתן ויסמן נ"י הזוכים לשוב לביתם ותלמודם בידיהם בהופעת חיבורי חידושי תורתם על מסכת קידושין ביקר ובכבוד חיבורים שנכתבו בעמל ויגיעה עד שיצאו מתחת ידם מערכות וחידושים ובירורי סוגיות תורה מפוארה בכלי מפואר בהאי עידנא דחדוותא בהופעת פרי עמלם עלי גליון, נברכם ונאחל כי יוסיפו אומץ בלימוד התורה בעיונה ובידיעתה, ויזכו לגדול לתלמידי חכמים אמיתיים לתפארת בית ישראל, להבין ולהשכיל לחדש ולחבר חיבורים מופלאים אהובים וברורים לאמיתה של תורה, ויפוצו מעיינותיהם חוצה להאיר לעם עולם בדברי תורתם המברכים בהערהכ כבירה וברגשת הלב ארגון 'תורה דיליה' הרב משה פרוכטר
" " המופת הכי גדול מכל המופתים היה שישב ולמד כל חייו בלא הפסק כלל 18
תריסר חודשים אחרי, שבנו לבית המיותם, לחדר לימודו ולאוצרות משכיותיו של נשיא הישיבה מרן שר התורה רבינו הקדוש זיע"א וזכינו לשעה קלה של אלף טפחים מעל גבי קרקע, להצצה נדירה לבית של מעלה ◆ בשיחה מיוחדת נדירה ועתירת גילויים שהתקיימה במהלך ביקורו של רבינו ראש הישיבה הגרש"ב סורוצקין שליט"א אצל בנו של מרן, הגאון המובהק רבי יצחק שאול קניבסקי שליט"א זכינו לשוב עימם לשעה קלה למסכת חייו של קודש הקודשים בחדרו של מרן זיע"א ◆ האם מרן למד קבלה? על מה אמר מרן זיע"א לבנו: זה לא עסק שלך? מדוע מרן לקח את בנו ל'טיול' ברחובות בני ברק? מה מרן עשה בילדותו בביתו של מרן החזון איש בכל שבת לפני מנחה? מה עשתה הרבנית בכסף שקיבלה בשביל לקנות מעיל? איזה מספר מרן לא היה מרשה לומר? ומתי מרן דאג מה יהיה על חתונות הילדים? ◆ וגם: פרסום בלעדי ב'והודעתם': שירת התורה, גליונות מרן על פיוטי ההגדה, ועוד שלל תגליות שלא שזפתם עין מעולם ◆ הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה הרב א. שפירא 19
20 אנו עומדים במפתן דלת ביתו של רבינו הקדוש זיע"א. הבשר נעשה חידודין חידודין, להיזכר בדמע עת עמדנו כאן עד לא מזמן, זוכים לחזות בקודש באור פני מלך חי, ’לראות את הקולות', לראות ילוד אישה שזכה ליטול כל חמודות שבעולם, בן אנוש שזכה להנות מזיו השכינה בעולם הזה כי לא היה לו בעולמו מלבד תורה מאומה, רבינו הקדוש זיע"א שזכה להיות אבי ורכב ישראל, רועה צאן האומה, והוא אין לו אלא גמרתו ושאר ספריו, אין לו אלא הויות דאביי ורבא. לראות איש הדומה למלאך ה' צבקות יושב ושונה כל חייו שוב ושוב כל תורת ה' הנתונה לנו מסיני, כפשוטו, באהבה שאין דומה לה. של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד בו אדמת קודש הוא, בתוך הד' אמות הטמירות בהן הוצבו רגלי הסולם אשר ראשו הגיע השמיימה, אנו ניצבים ברעד ובגעגוע עז לאבינו רועינו רבינו הקדוש זיע"א. סמוך לשולחנו הקדוש, מוקפים בארונות ספרי קודש הממלאים את כותלי הבית מטפח מעל הקרקע ועד תקרת הבית, בהם הגה רבינו כל חייו בצימאון אדיר ובשקיקה, אנו עומדים יראים מלגשת אל קצה ההר. העזנו פנינו, כששמענו שרבינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א מתעתד להיוועד בביתו של רבינו הקדוש זיע"א, עם בנו של מרן זיע"א הגאון המובהק רבי יצחק שאול קניבסקי שליט"א בעניני הישיבה הקד'. ביקשנו ולא הרפינו לשמוע ולאחוז בשולי אדרת איש האלוקים, ונענינו, כנראה בשל חיבתו הגדולה של מרן זצ"ל לישיבתנו הקד' ולתלמידיה, לשעה קצובה, לשמוע על הילדות בצל האב הקדוש מבנו הגאון המובהק שליט"א, ולשמוע מעט מזעיר במשנתו של רבינו מרן זצ"ל מרבינו ראש הישיבה שליט"א, כפי שהורה והנהיג את ישיבתנו הקד' ומוסדותיה. היריעה שלפניכם היא ספר מוסר חי, עדות אילמת לבן תמותה שחי בדורנו העני, דור שזכה לראות את האיש עליו דיבר מרן החזון איש כשכתב הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הדר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה, הגדול שבענקים שזכינו לחיות בדורו, וזכינו לראותו, ומעל הכל זכינו ללמוד בישיבתו שהוא נשאה על גבו כאשר ישא האומן את היונק. כתבה מרתקת זו הינה מסמך היסטורי, המתעד לפני ולפנים, בקודש הקודשים, את דרכו והנהגתו של רבינו הקדוש זיע"א, נשוב בה אל מאחורי הפרגוד לרזי דרכיו של רבינו הקדוש זיע"א כפי שראה אותן בנו הגאון שליט"א, כילד, כבן, וכ'תלמיד מובהק', נפסע בעקבי הצאן, בעקבות שנות צעירותו של רבינו, בשנות הרעב ובשנות השובע, ובכל זאת חוט של זהב מסובב את כל התקופות כולן, שאף מים רבים ונהרות לא הצליחו לכבות את שלהבת אהבת התורה שיקדה בליבו כל ימי חייו, באהבה אינסופית. ניזכר ברבינו, נתגעגע אליו, ונידבק בדרכו. חוק לא יעבור ברטט ביקשנו לשאול על שנות הילדות בצילו של האבא הגדול, מחד, רבינו היה רך כקנה, משיב בשלום כל אדם, ומבין לליבו של כל איש, ומאידך, הרי היה מקפיד מאוד על סדריו, ללא שום פשרה. כיצד היתה ההנהגה עם הילדים, איתכם? הגרי"ש שליט"א: האמת שאבא למד עם שלושת ילדיו, כל אחד בפני עצמו, בסדר מסויים. איתי היה הסדר כך, בהיותי ילד צעיר לימים, מאז שידעתי לקרוא, התחיל אבא בשמחת תורה ללמוד איתי מבראשית עד שני, כך הסביר כל פסוק במתינות, אחר כך היה מחכה לראות, איך אני קורא ומסביר, בסבלנות. למחרת, ביום שני למדנו עד שלישי וכן הלאה, בסוף השנה סיימנו את כל חמשה חומשי תורה. אז התחלנו ללמוד נביאים ראשונים, אח"כ משניות שני פרקים ליום, גם אז היה מקשיב לראות איך אני קורא ומסביר, כשסיימנו את המשניות, חזרנו ללמוד אותן שוב. ורק אז עברנו ללימוד הש"ס, כך החלנו בלימוד הש"ס, כשההספק היה שני דפים ליום, מברכות ועד נדה, הוא היה מסביר את הגמ' בלי רש"י ותוס' ואח"כ מקשיב לי. האם היו ימים בהם לא למדו, כמו ערבי חגים וכדומה? הגרי"ש שליט"א: אבא מעולם לא החסיר יום בלימודו איתנו. והוא הקפיד על כך ביותר. היינו לומדים בשבת כמו בשאר ימי השבוע. אפילו ביום כיפור, וגם במוצאי תשעה באב היינו משלימים את הלימוד של תשעה באב. כילדים, לא היה בין הזמנים? הגרי"ש שליט"א: לא היה אצלו מושג לזמן שלא לומדים. היינו לומדים כרגיל כל יום. אני זוכר, שיום אחד נסענו לקנות אתרוגים ברמת השרון, הנסיעה לשם היתה בכמה אוטבוסים, אבא לקח גמרא בידו, ובין אוטובוס לאוטובוס, בינתיים, הוא למד אתי כמה שהספקנו, כמובן שבסוף היום סיימנו, בלי זה הוא לא היה מניח לי. ברחבי הש"ס ישנן סוגיות מלאות בחשבונות, וכן סוגיות קשות בהבנה, האם בלימודכם איתו באותם שנים צעירות היה מרן זצ"ל מיקל עליכם ומדלג אותם? הגרי"ש שליט"א: אף פעם לא! לא היה דבר כזה!. בגמרות שהיה בהם חשבונות מסובכים כמו למשל הגמ' בעירובין פ"ג א' או בסוכה ח' ב', או את כל החשבונות במסכת כלאים, פ"ג ופ"ה בר"ש שם, למד איתי הכל ממש. הוא למד איתי את זה בסבלנות אין קץ, כל מילה שם למדנו עד שהבנתי, כמו כן בכל מרחבי הש"ס מעולם לא מנע את עצמו מלהסביר לי גם בעודי נער צעיר ממש, הכל לפרטי פרטים. אני זוכר שלמדנו משניות קנים, והגענו לפ"ב במשנה פרח אחד וכו', כנראה, שלא הצלחתי להבין במדויק את המשנה... למדנו את זה בבין השמשות של מוצאי שבת, אבא טייל אתי יחד ברחובות בני ברק והסביר לי בעל פה, עד שהבנתי. למעשה מדובר כאן על שנים צעירות ממש, שנות ילדות, האם לא היו לפעמים עייפות או קור וכדומה שמנעו את הלימוד? הגרי"ש שליט"א: אצל אבא לא היה שום הבדל בין ימים, לא קור ולא חום. היו תקופות שלמדתי איתו כשאני כבר שוכב במיטה. בימי החורף הקרים, אני הייתי מתעטף בשמיכה, וכך היינו לומדים. המסירות נפש שלו ללימוד הזה, גרמה לי, שגם כאשר הייתי נורא עייף, לא אמרתי לו מילה, ראיתי כמה זה חשוב לו... האם רבינו היה בוחן אתכם על הלימוד הזה? הגרי"ש שליט"א: בפעם השניה שהתחלתי ללמוד את הש"ס עם אבא, היו מבחנים על מה שלמדנו. אבל אז סדר הלימוד היה שונה, היינו לומדים כך, בסדר כזה, אני הכנתי כל יום שני דפים עם רש"י ותוס', למחרת אחרי תפילת וותיקין קראתי לפניו את שני הדפים גמ' ותוס' והוא היה מקשיב. היה דבר מעניין לראות, שהיה דואג לראות שכל מראה מקום שמובא בתוס' יהיה לי ברור, והוא בדק אותי שהכנתי את זה כראוי. ללימוד הזה הצטרפו שני ידידיי, הגאון ר' אלחנן בלוך שליט"א, והגאון ר' יעקב משה איזקוב שליט"א, וגם הם לא יכלו להחסיר שום יום. במקרים של אונס היו צריכים להשלים את הלימוד בערב עם הרב. אני זוכר שלמדנו משניות קנים, והגענו לפ"ב במשנה פרח אחד וכו', כנראה, שלא הצלחתי להבין במדויק את המשנה... למדנו את זה בבין השמשות של מוצאי שבת, אבא טייל אתי יחד ברחובות בני ברק והסביר לי בעל פה, עד שהבנתי.
21 כל מסכת שסיימנו, היינו חוזרים כל אחד בפני עצמו, כמה וכמה פעמים על המסכת שסיימנו )בימים הללו היה הפסקה, ולא למדנו עם אבא( וכשסיימנו לחזור, והרגשנו שאנחנו כבר קצת זוכרים, אבא היה עורך לנו מבחן על כל המסכת שלא כסדר. ואחר כך היה בודק עם כל אחד מאיתנו בנפרד על התשובות, אחת לאחת, והיה מעיר את הערותיו בענווה גדולה, אך בשום אופן, לא היה כותב ציון. בלימוד הזה, למדתם את המסכתות שיש עליהן גמרא או גם את סדרי המשניות? הגרי"ש שליט"א: אחרי שסיימנו ברכות, למדנו סדר זרעים עם הר"ש. ובזה היה הסדר שלומדים רק עמוד ליום. אבא היה אומר שעמוד עם פירוש ר"ש בזרעים ובטהרות, שווה לשני דפים בגמ' בבלי. גם במסכתות אלו היה עורך לנו מבחנים כרגיל, כך סיימנו בלימוד עם אבא את כל הש"ס כולל סדר טהרות. הלימוד היה על סדר הש"ס? הגרי"ש שליט"א: לא למדנו לפי סדר הש"ס. למשל, כשהתחתנתי למדנו נדה. כשנולד לי בן בכור למדנו בכורות, בתחילה למדנו פרק יש בכור, כי זה יותר למעשה, ואח"כ חזרנו לתחילת בכורות עד שסיימנו. כשסיימנו איתו את כל הש"ס הוא ערך לנו מבחן על כל הש"ס כולו, עם מאות שאלות, ואח"כ למדנו ירושלמי גם כמו המתכונת של לימוד הבבלי, והכנתי את הירושלמי ע"פ הגהותיו שבגליון יחד עם הביאור של גיסי הגר"ז ברוורמן שליט"א. האם כך למד מרן עם כולם? עם כל מי שהיה בקשר עמו? הגרי"ש שליט"א: בכלל לא. היה לו סוגים שונים של לימוד, למשל עם גיסי הגר"ז ברוורמן שליט"א, למד שולחן ערוך הלכות תערובות. עם גיסי הגר"י קולדצקי שליט"א, למד קדשים. אגב, כל מי שלמד איתו שולחן ערוך, ביניהם גם אחי הגר"ש שליט"א, כולם מעידים שהיתה לו חביבות מיוחדת, ללמוד את ’ביאור הגר"א' ולפרש מיד את כל כוונתו בציוניו, לכל גמ' שציין, היה מיד אומר מה כוונתו. גיסי הגר"ז ברוורמן שליט"א, אומר, שבכל שנות לימודו עמו, אולי שלוש פעמים פתח גמ' לראות את כוונת הגמ'. גם בזה היינו רואים את ענוותנותו, שתמיד חשב כאילו אנחנו וכל הסובבים אותו, בודאי יודעים הכל כמוהו, ומבינים מצוין מה שאמר, כאשר ההיפך הגמור הוא הנכון... כוח הריכוז וכוח הקביעות כבר נודע בכל קצוות תבל, קטנים כגדולים יודעים כל אחד לפי דרגתו, את ההיקף הגדול של סדרי הלימוד של רבינו זיע"א, סדרים המקיפים את התורה כולה! כפשוטו, רצינו לשאול מה הרב שליט"א, יכול לומר לנו על סדר הלימוד ’החובות', ממבט של בן? הגרי"ש שליט"א מבקש להרחיב את הדיבור, וראשית הוא מתייחס לחלק הראשון, מה היה מבטו על אביו וסדרי לימודיו כנער צעיר: אומר לכם את המבט האישי שלי כילד וכנער, ממדת ענותנותו של אבא, לא עלה בדעתנו שאבינו הוא גדול הדור או אפילו ת"ח גדול... לא ידעתי שיש לאבא מעלה על פני שאר הלומדים, הוא מעולם לא סיפר לי או לבני המשפחה, על עצמו, לא על הבקיאות שלו ולא שום דבר, כשהיינו שואלים שאלה מסוימת, הוא היה עונה על אתר וכו' אבל מעולם לא דיבר בשבח עצמו מימיו! לא חשבנו בכלל שהוא מיוחד כל כך, שכדאי להדמות אליו, כי אבא באמת החזיק את עצמו כאיש פשוט בתכלית הפשטות. הגרי"ש שליט"א ממשיך להסביר לנו בנועם, ומרחיב את הדיבור כדי להבהיר את הנקודה היטב: ’אני זוכר כשלמדנו הגמ' עם תוס' ולפעמים הוא לא הבין מה קושיית התוס', יתכן שהוא רק הראה לי פנים שהוא לא מבין ובאמת הוא הבין היטב, הוא היה שואל ואם הסברנו לו הוא שמח והמשיך הלאה, לא עלתה בליבו איזו מחשבה של פחיתות כבוד שזה לא מתאים שהבקי בכל חדרי התורה המפורסם בכל קצוי תבל, שהוא לא זוכר ומבין קושיית התוס'. אני נזכר שוב ושוב, שהיתה תקופה שהוא נחלש, והזיכרון העצום שלו כבר לא היה כלפני כן, אחרי זמן מה זה חזר כבתחילה, והיו כמה פעמים שהוא השיב למכתבים והוצרך לאיזה מראה מקום, ואבא היה רגיל שהוא לא צריך להתאמץ כדי לזכור, הכל היה אצלו כמונח בקופסה, וכשהוצרך למראה מקום שאל את היושב שם בחדר לידו ’איפה הגמ' הזו והזו?', על אף שהחדר היה מלא אנשים שבאו לפניו, הוא לא ראה בכך פחיתות כבוד בכלל, הענוה שלו היתה מוחלטת בתכלית. הגרי"ש שליט"א מסיים: לכן כאשר שואלים על ההרגשה שלי כילד, כשהייתי צעיר זה היה פשוט בעיני, חשבתי שכך כולם לומדים... בהמשך לדברי הרב שליט"א, רצינו לשאול, הרי מדובר על מושגים גבוהים מאוד, שואל את עצמו בחור ישיבה, הרי אני לא יכול לעשות אפילו רבע מזה, אז זה לא שייך אליי, מה כן יכול בחור ישיבה לקחת מהסדרים הללו? הגרי"ש שליט"א: במבט לאחור של שנים רבות, יש שתי נקודות מיוחדות, שכל אחד יכול ללמוד מהן וזה ודאי יכול להביא לו תועלת גדולה בלימוד, ואלו נקודות שאפשר לקחת מהלימוד הזה. א' זה הריכוז המוחלט שהיה לו, אבא יכול היה לקבל עשרות אנשים ביום, אבל לרגע אחד זה לא תפס אצלו שום מקום בראש בשעת הלימוד, ונראה לי שזה גם היה הסוד שלו. הוא יכול היה להשיב תשובות לאנשים במהירות, וגם ללמוד במהירות, כי הריכוז שלו היה מוחלט, היה ברור אצלו שכאשר לומדים לומדים, כאשר משיבים משיבים, גם דקה לפני שמחת נישואי אחת האחיות שלי שתחי' ישב הרב וכתב במחברת את אחד מספריו. נקודה נוספת שהוא התייחד בה, ’לעולם הוא לא ויתר'! הקביעות האיתנה שלו, עמדה לו במשך השנים, אי הוויתור, על סדרי הלימוד, זה החזיק אותו, גם בשעות של ייסורים ומכאוב, ומאידך גם בשעות שמחה, העקביות הזו היתה גם בענייני דקדוק הלכה, שהקפיד על כל קוצו של יו"ד בלי לוותר עד יומו האחרון. אחד הדברים המיוחדים בסדר יומו של רבינו זיע"א עשרות בשנים, היה ההקדשה של שעות רבות לעניית תשובות בכתב ובעל פה, לאלפי מספרי רבינו זיע"א, שער הכוונות לרבי חיים ויטאל זיע"א
22 שואלים, מדוע נתן כל כך הרבה מזמנו שהיה מנוצל כל כולו, בעבור זה? הגרי"ש שליט"א: אבא השיב עשרות אלפי תשובות! לכל המכתבים שהגיעו מכל קצוות תבל. ושתי סיבות בדבר היו לו: אחת, הוא היה אומר שזה מחזק אנשים שהוא עונה להם, כביכול זה בשבילם כבוד שהם מקבלים תשובה ממנו, והשנית, פעם הוסיף עוד סיבה מאוד מעניינת, הוא אמר, הרי אני לא מוסר שיעורים, ולא ראש ישיבה, האפשרות היחידה שלי להרביץ תורה ולזכות את הרבים, זה דרך המכתבים וכמובן גם הספרים. שלך! - הנהגת בן ישיבה אבא אמר לי: אתה לא גדול הדור זה לא עסק מה היה הדבר המרכזי בעיני רבינו, שבו צריך להתייחד בחור ישיבה, בכדי להיחשב כ'בן ישיבה'? הגרי"ש שליט"א: דעתו של אבא, וכך גם הוא לימד אותנו למעשה, הייתה, שבחור ישיבה, עיקר מה שהוא צריך לדאוג ולעשות, שלא יהיה לו בראש שום דבר חוץ מתורה! לא שום פוליטיקה, ולא שום עניינים אחרים שאינם מענייני הלימוד! אלא בראש מעייניו יהיה רק התורה והלימוד! אני זוכר פעם, בתקופה של בחירות, לפעמים בחורים חושבים שלפעמים גם הם צריכים להיות עסוקים בדברים שאינם מדברי תורה, בטענה שביטולה זהו לימודה. שאלתי אותו מה דעתו שאני אלך לשכנע, כדי שיצביעו כהוראתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוקללה"ה. אבא אמר לי אז, והוא גם היה חוזר הרבה על זה. כתוב בפרשה של חטא העגל, שהתורה מספרת על חטא העגל, ובאמצע הפרשה מופיע הפסוק ’ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל', ולכאורה קשה מאוד, מה קשור הפסוק הזה באמצע המעשה של חטא העגל? אז הוא ביאר, בשם הרב ריף שהיה מצאצאי הגר"ח מוולאזי'ן, שהרי יהושע היה תלמידו של משה, וכשהוא ראה את כל העם חוטאים בעגל, ולא מאמינים שמשה חוזר, הרי בתור תלמיד הוא היה אמור לצעוק, למחות, ולעשות רעש גדול מזה. אומרת התורה, על אף שחטאו בעגל, יהושע נשאר ללמוד! הוא לא ראה צורך לעורר! ומה הטעם באמת? כי זה לא התפקיד שלך, אתה לא צריך להתעסק עם זה! התפקיד שלך זה ללמוד! נכון, שיהושע נהיה אחרי זה גדול הדור, והיה עסוק עם הציבור, אבל אז זה היה התפקיד שלו, אבל כל עוד שמשה רבינו בחיים, זה לא עסק שלך! כך אמר לי אז אבא, שזה מה שבאה התורה ללמדנו בזה. וכך הוא אחז למעשה שכך צריכה להיות הצורה של בן ישיבה. ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א: אני רוצה להרחיב קצת בענין הזה. אנחנו רואים כבר בחז"ל אצל יעקב אבינו, הראשון שנאמר אצלו יושב אוהלים. כתוב ”ותלך רבקה לדרוש את האלוקים, ויאמר לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו", אומר רש"י ”מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו" ובהמשך הפרשה שם כתוב ”ויגדלו הנערים", אומר רש"י שם, עד גיל י"ג לא היו ניכרים במעשיהם שהגיעו לגיל י"ג פירש זה לבתי מדרשיות ופירש זה בהמשך לדברים שסיפר לנו הגרי"ש שליט"א, כי למרות העניות המרובה שהייתה מנת חלקם, הם היו קונים ספרים בחביבות מיוחדת. מראה לנו הגרי"ש שליט"א ספר נדיר תשובות ה"חתם סופר" ממהדורה שיצאה לאור בפרשבורג בשנת תרל"ט. וכך מספר הגרי"ש שליט"א "כשהסבא הסטייפלער התחתן עם הרבנית פעשא מרים ע"ה, לא היה כסף למשפחת קרליץ לתת לחתן. האבא, רבי שמריהו יוסף קרליץ זצוק"ל הרב דקוסבה, כבר נפטר אז, והאמא והאחים של הכלה הביאו לחתן כמה ספרים שהשווער למד בהם. אחד הספרים הוא ספר החתם סופר הזה, שלמדו בו, הספר מלא בהערות בשולי הגיליון, אותן רשמו כל אותם גדולי עולם שלמדו בספר, רבי שמריהו יוסף קרליץ זצוק"ל, בנו מרן החזון איש, החתן, מרן הסטייפלער ואבא". הגרי"ש שליט"א מוסיף "החזון איש בתור בחור למד עם אביו, יכול להיות שההערות הן מהלימוד שלמדו בו יחד. אני זוכר שהספר הזה היה חביב מאוד על אבא, שהוא קיבל את זה בירושה מהסטייפלער, הוא למד בו וכתב עליו הגהות וגם הניח אותו בארון של ספרי הלימוד שלו". דבר מעניין אותו מראה לנו הגרי"ש שליט"א, בתחילת חלק שישי, רשם החזון איש בכתב ידו, כך: "שייך להרב הגאון הגדול המפורסם הגאבד"ק קאסאווא" ללמדך כבוד אביו מהו. שער אורח חיים רשום בו כתב יד מרן וכתב יד וחותמת הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ זצוק"ל שער חלק שישי, רשום בכתב יד החזון איש שייך להרב הגאון הגדול המפורסם הגאבד"ק קאסאווא על מי כתב החזון איש, "שייך להרב הגאון הגדול המפורסם"? ונר אלוקים טרם ייכבה. שבועיים לפני הסתלקות מרן זיע"א, מרן זיע"א רבינו מרן זיע"א באפיית מצות בביתו למען נדיבי הישיבה הקד' טורח ואופה בביתו מצות למען נדיבי הישיבה הקד'. אדר תשפ"ב
23 לעבודה זרה, וכתוב כאן שעד גיל י"ג לא ראו שום הבדל ביניהם, ויעקב אבינו פרש לבית המדרש בגיל י"ג, ועדין אומר לנו רש"י ”מן המעיים הם נפרדים" מבואר שבשביל להיות ’יושב אוהלים' צריך להיות מופרד בפרידה גמורה ממעי אימם. כתוב כאן את היסוד הזה של ’נפרד' כי הדרך להצליח בתורה באמת ולהיות יושב אוהלים, היא בלהיות נפרד בפרידה גמורה, מהבלי העולם הזה. וכבר ידועים דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל ”וכל איש מבאי העולם אשר נדבו ליבו והבינו מדעו לעמוד ”להיבדל" לפני ה' וכו' וממשיך שם הרמב"ם על שבט הלוי ”למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל מפני ש"הובדל" לעבוד את ה' וכו' יורו משפטיך ליעקב וצדקתך לישראל לפיכך ”הובדלו" וכו'. וכבר ידוע ומפורסם דברי הרמב"ם האלו, אבל יש נקודה שכדאי לשים לב בדברי הרמב"ם, והוא חוזר על זה כמה וכמה פעמים, ”להיבדל" לעמוד לפני ה', כדי לעמוד לפני ה', להיות שבט לוי, לא מספיק לעבוד את ה' ולא מספיק להפריש את עצמו, צריך גם הבדלה. והבדלה זה דבר מוחלט, מי שרוצה לעבוד את ה' הוא צריך להיות מובדל! לא להיות שייך לענינים אחרים. ב"ה אצלינו בישיבה, כידוע, אחד מהיסודות של הישיבה כשהקמנו אותה, היה לבנות את הישיבה עם ”הבדלה", ללמוד תורה עם התמסרות ועם התבדלות גמורה ומוחלטת מההבלים של הרחוב, מעיתונים אפילו הכי כשרים - כי לבחור ישיבה זה לא נוגע, וכן פלאפונים כשרים, אלו הם דברים שאין בהם אולי חיסרון מצד עצמם, אבל יש בהם חיסרון ”בהבדלה" בהתמסרות לתורה, וב"ה בישיבה שזה ד' אמות של הלכה בעולם של בלתי לה' לבדו רואים בחוש שכאשר לומדים כך, רואים הרבה יותר הצלחה בלימוד והרבה יותר סייעתא דשמיא, מלבד מה שעל ידי זה יש יותר שלוות הנפש ושמחת חיים. והיו כמה וכמה פעמים שדיברנו על זה עם מרן זצ"ל וזה מאוד שימח אותו שיש כזאת ישיבה בעולם, והוא דיבר על זה כמה פעמים, כמה זה דבר חשוב. וזו היתה הסיבה שהוא הסכים לכתוב את המכתב על הפלאפונים, אפילו שזה לא היה מדרכו בכלל. זה היה אחרי התקופה של הקפסולות בקורונה, שהיה איזה רפיון בענין, והוא כתב אז מכתב מאוד מיוחד לחזק את התלמידים של הישיבה, והוא כתב שם, שזו אחת מהמעלות של הישיבה, והוא הוסיף על זה שבלי זה לא שייך לגדול תלמיד חכם! רצינו לשאול את הגרי"ש שליט"א בענין הזה, כידוע לכל דבר היה מביא מרן סימוכין מש"ס ופוסקים, האם רבינו ציין למקורו בש"ס או בחז"ל להנהגה זו, של בן ישיבה? הגרי"ש שליט"א: כן. הוא היה מציין לגמ' בעירובין ס"ח שם נאמר שרבה בר בר חנן שאל את אביי מדוע אין עירוב בעיר שגרים בה שני תלמידי חכמים כמוהו וכמו רבה? ואביי השיב לו, רבה אי"ז דרכו לעשות עירוב, זה לא מכובד, ו'אנא טרידנא בגירסאי'. בחידושי רבי יהונתן על הרי"ף, פי' ש'טרידנא בגירסאי' הכונה שזה יגרום לו לביטול תורה. ולכאורה קשה, היה שואל אבא, וכי רבה לא היה טרוד בגירסא? ומדוע אביי אמר שהטעם, מפני שאי"ז כבודו? אלא הפירוש, שבאמת רבה היה טרוד בלימוד, אבל הוא צריך לעשות זאת כי הוא גדול הדור! ולכן הוא פטור רק משום שזה לא כבודו, אבל אביי לא היה גדול הדור כרבה ולכן כבר לא מחויב. אפילו שזה עירוב, וזו מצוה, וזה צורך העיר, אבל זה לא התפקיד שלך! וכך היא הדרך. ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א מוסיף: דרך אגב, אני נזכר בסיפור מעניין שסיפר לי מרן פעם, כשנכנסתי אליו, על הסבא מרן ר' לייזער טעלזער זצוק"ל. הנוהג היה אז בטעלז, שאם בחור היה רוצה לקבל סכום כסף לאיזה צורך שהיה לו, הוא היה צריך לבקש מר' לייזער, ור' לייזער לא היה נותן סתם כך, אלא הוא היה עושה ’עיסקאות' עם הבחורים, הוא היה נותן להם כסף בתנאי שיגידו לו איזה חידוש או שיחזרו על המסכת שיכתבו חבורה וכדו'. בהיותו בחור הדזבינקע'ר זצ"ל למד בישיבת טעלז, אצל הסבא מרן רבי אליעזר גורדון זצ"ל, והדזבינקע'ר היה בחור בישיבה, ולאיזה צורך מסוים הוא נצרך לאיזה סכום, הוא נכנס אצל ר' לייזער לבקש, ר' לייזער שאל אותו מדוע מגיע לך? אז הוא ענה בחריפותו, שכיון שכרגע אין לו כסף, ממילא הוא נחשב עני, ועני חשוב כמת, ומצווה לקיים דברי המת... ברגע כמימרא, ר' לייזער השיב לו, עם הארץ! מצווה לקיים דברי המת זה במה שהוא אומר מחיים, אבל במה שהוא אומר לאחר מיתה אין מצווה לקיים דבריו, ואם אתה עני כמת אז אין תוקף לדבריך בעודך עני... אבל מכל מקום כיון שהוא נהנה מהחריפות הוא נתן לו. עד כמה היה מחשיב רבינו ומורה ומנהיג לצעירים להחזיק ולהקפיד במסורת הישיבות ובסדרי הישיבה? הגרי"ש שליט"א: בודאי. אבא היה אומר: בישיבה מלמדים איך ללמוד, ומלמדים איך להתפלל. גם אני בתור בחור, על אף שנהגתי להתפלל בותיקין עם אבא, כשעליתי לישיבה, אבא אמר לי תתפלל בישיבה. כי רק בישיבה מלמדים איך להתפלל, אבא גם היה מעודד את הילדים שלו להקפיד להיכנס לשיעורים תמידין כסידרן, כי כך תלמדו, כיצד ללמוד סוגיא. ודברים אלו היו חשובים לו מאוד. ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א מוסיף: מצד שני, וזו לא סתירה, היה פעם ששאלתי אותו בנוגע לאיזה בחור שהיה לומד בסגנון שונה מהדרך שלומדים בישיבה, והוא אמר לי, תתנו לו לגדול לפי טבעו. כבוד הספרים במשנתו של רבינו ביקשנו לשאול, מהכניסה לבית, המוכרת לכל עם ישראל, ועד לפתח היציאה בעליית הגג, אנו עדים למחזה מרהיב עין, ירות הבית, כמעט ואינם נראים, הם פשוט מצופים ב...'ספרים', מהו הסוד באהבתו וחשקו של רבינו כל כך לספרים, מדוע כל כך אהב אותם, וכיצד הגיעו לכמויות שכאלו? הגרי"ש שליט"א: כל ספר שהיו מביאים לאבא היה שומר עליו, הוא היה אומר שלזרוק ספר לגניזה זה בזיון, כשכבר לא היה מקום בבית, הוא נתן לי את הספרים שפחות היו בשימוש, שיהיו שמורים אצלי בבית, פעם אחת הוא נכנס אלי לבית, וראה שיש הרבה קבצים בכריכה רכה, והצטברו הרבה חוברות וקונטרסים, הוא אמר לי, זה לא כבוד הספרים ככה! ושילם לי הרבה כסף, כדי שאלך ואמסור את זה לכריכה, שיכרכו את הכל יחד, כך גם נהג אבא בעצמו בשנים עברו, היה כורך את החוברות כמה כמה דמטי לידיה, בשביל כבוד הספרים. אבא גם ערך קטלוג בצורה מסודרת של כל הספרים שנמצאים אצלו, ומידי פעם גם היה עושה סדר בארונות הספרים, לפי ראשונים, הלכה וכדומה, היה חשוב לו מאוד הסדר וכבוד הספרים. אספר לכם דבר מעניין מאוד, הרבה מהגהותיו של אבא על גליון הבבלי והירושלמי, וגם בראשונים וחלק מן האחרונים הוא כתב בכתב רש"י. כמדומני, שהוא אמר שהסיבה לכך היא משום כבוד הספרים. ואגב, בכתב רש"י הוא היה כותב במהירות כמו כתב רגיל... לא כמונו שזה דורש השקעה רבה. כיצד היה קונה רבינו כ"כ הרבה ספרים בימים ההם? אבא למד כל יום בספרי קבלה. הוא היה לומד כל יום אחרי שאמר תיקון חצות, בזוהר ובעוד ספרים. בכללם ספרו של ה'לשם'. היה לו מנהג מיוחד ששמתי לב, שבאמצע לימוד קבלה, מקפיד שלא לדבר, אבל האמת שהלימוד הזה היה מאוד מאוד נסתר מעינינו, בשנים הקדומות מיד לאחר שאבא אמר את ה'תיקון חצות' בלילה, הוא היה לומד בספרים הללו, והיה מקפיד לסגור את הדלת
24 הגרי"ש שליט"א: ’כל כסף שאמא שלו ע"ה היתה מביאה לו, הוא היה קונה עם זה ספרים, היתה לו חביבות מיוחדת לספרים, גם הרבה ספרים הוא קנה ביד שנייה או שלישית מסוחרי ספרים. מפאת עניותם, היו ספרים שלא היה להם כסף לקנות, אז כל ספר שהסטייפלער קנה או שאבא קנה, הם היו מחליפים ביניהם, ושניהם היו לומדים באותו ספר, כי לא היה להם כסף לקנות. כל ספר חדש שחיבר אפילו אחד מבני דורו, עיין בו, ואם ראה בו דברים שנצרך להם, לא נמנע מלהביאם בספריו, יש כמה ספרים כאלו, כמו הספר של הגר"י הלל שליט"א על פדיון הבן, וספר ’שמיטת כספים כהלכתה' של הגרש"א שטרן שליט"א, כשראה ספר שהועיל לו, למד בו וציין אליו. ישועה בעת רצון הגרי"ש שליט"א מרחיב בפנינו את היריעה, ומספר לנו סיפור מופתי בענין כבוד הספרים. וגם מגלה לנו טפח מכתבי רבינו זיע"א שעוד לא נדפסו: יש ספר של אבא שעדיין לא נדפס – קוראים לו ’קונטרס הזכרונות', והוא הנהגות מרן החזו"א זללה"ה בכל מקצועות התורה, מענייני הלכות שבכל יום, ועד הלכות המועדים, כולל יורה דעה, חושן משפט ואבן העזר, וכל זה אבא כתב. הקונטרס הזה, היה שמור אצל אבא רבות בשנים, בכתב ידו, ובכל פעם שמישהו שאל אודות דעת החזו"א, היה רבינו מסתכל ומשיב לו. לימים, אבא הביא לילדיו וחתניו עותק אחד שהוא כתב לספר, והתנה את זה בתנאי שזה יהיה שמור בארון עם מנעול. ורק כשיצטרכו לדעת איזו הלכה יפתחו, עד לאותם ימים הקונטרס היה בכתב יד, בלוי ומשומש. כשראיתי את זה, ביקשתי מאחד מידידיי שידאג להקליד את הכל, ויסדר את זה בדפוס, והוא אכן עשה זאת, והבאנו לאבא בהפתעה עשרה עותקים כרוכים ומסודרים. באמת בהתחלה מאוד חששנו, שאבא לא יהיה נוח דעתו שנגענו בזה. אך למעשה הבאנו לו את זה אז והוא מאוד מאוד שמח, זה מאוד שימח אותו. אותו ידיד, היה זקוק לישועה, היו לו שני ילדים, וכבר כמה וכמה שנים לא זכה להיפקד שוב, כשהגיע עם הספרים, אמרתי לו שיבוא עם אשתו שעמדה מחוץ לחדר, ואמרתי לו שינסה לבקש, בשעת שמחה זו שאבא רואה את הדברים מסודרים, ושמח כל כך, שיבקש ברכה לישועתו. הוא ביקש, ואבא בירך, תשעה חודשים מיום ליום ממש, הוא זכה להיפקד בבן, וכמובן שאת הסנדקאות נתן לאבא... מעשה זה מלמד – מסיים הגרי"ש שליט"א – כמה היה חשוב לאבא, כבוד הספרים, עד כדי שזכה אותו ידיד לישועה, בשעה שאבא ראה את דברי התורה כרוכים בספר נאה. ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א: בהמשך למעשה הזה שסיפר הגרי"ש שליט"א, אני נזכר בסיפור שעדין לא סופר, ואני הייתי עד לזה. לפני למעלה מחמש עשרה שנים, אחד ממנהלי הישיבה שיחי' שב"ה רעייתו נפקדה, ובאמצע התקופה הרופא זימן את ההורים אליו, ואמר להם, כי יש לעשות הפלה, משום שמהבדיקות עולה בוודאות שהעובר נמצא בסיבוך מאוד מאוד קשה בפעולות המוח, רוב הסיכויים שהוא לא ישרוד, ואם ישרוד יהיה נכה במאה אחוזי נכות. השמועה, כמובן, נפלה על הזוג הצעיר כרעם ביום בהיר והם לא ידעו את נפשם. בצר לו הוא הוא סיפר לי את מר ליבו, אמרתי לו, תלך למרן רבי חיים מיד, אל תתמהמה. צלצלתי לר' ישעי' אפשטיין שליט"א, לשאול מתי יכול לבוא אל הרב באופן דחוף ביותר. ר' ישעי' אמר, תבוא ביום שישי, לבית הסטייפלער ברחוב רשב"ם 10 אחרי שהרב טובל לכבוד שבת במקווה של הסטייפלער, ואז זה זמן של עת רצון. הגענו יחד למרן ביום שישי, הוא סיפר את הסיפור למרן שראה את כאבו, מרן שתק, ואז אמר לו, ’הרופאים לא יודעים מה שהם מדברים. הוא יהיה בריא ושלם' וכך מרן חזר על זה כמה פעמים, הרופאים לא יודעים מה שהם מדברים, אל תשאל אותם שום דבר, הילד יהיה בריא ושלם. כשהוא שאל שוב את מרן, האם בכל זאת ללכת לרופא, אמר מרן, שאין צורך ללכת, אבל אם בכל זאת רוצים שתלך לד"ר רוטשילד. הסוף היה, שב"ה נולד התינוק בשעטו"מ, לתדהמת הרופאים, בריא ושלם ממש ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הברית הייתה בבית מדרשו של מרן בלדרמן, וכשבאו לבקש מהרב להיות סנדק, הרבנית ע"ה אמרה שהיא גם רוצה לבוא לברית, והיא הגיעה לבושה בבגדי שבת. כשהיא אמרה שהילד הזה הוא ’ילד של ברכה', ואמרה שנקרא לו ’יהודה' שנאמר הפעם אודה את ה'! באותה ברית היו הרב והרבנית באופן נדיר קוואטר ואח"כ הרב היה סנדק בברית, וב"ה היום הוא לומד בישיבה הקד'. )מי שקיבל את הברכות בברית היה רבינו ראש הישיבה שליט"א. א. ש.( ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א ממשיך: סיפורים כאלו היו ממש כסדר אצל רבינו, כמדומני שהפשט במה שראינו, ברוח הקודש שהיתה מתגלת בבית מדרשו של רבינו מרן זצ"ל בכל עת ובכל שעה ממש, ולדעתי זה פשט אמיתי, כתוב בגמרא בשבת דף י' כל דיין שדן דין אמת לאמיתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית, ולכאורה צריך להבין מה השייכות שבין דין סבא אמר שהכסף נתון לאמא במתנה. הימים היו ימים קרים מאוד, ולאמא לא היה מעיל, היה זה אך ברור שתקנה בזה מעיל. אלא שאימא ע"ה אמרה, אם רוצים לקנות לי מעיל, שיקנו לאבא ש"ס, 'זה המעיל שלי', ובש"ס הזה אבא למד. רבינו מרן זצוק"ל קוואטר בברית ל"ילד של ברכה" באהבתה ישגה תמיד
25 אמת לבין שותפות במעשה בראשית? ונראה שהפשט בזה הוא כי באמת מאז בריאת העולם לא שייך במציאות שלנו לברוא שום דבר בעולם, וכל יצירה שיש היא צירופי דברים וכוחות שכבר קיימים בבריאה, אבל בריאה חדשה יש מאין, לא שייך לברוא. אבל דבר אחד יש בבריאה שונה, וזה תורה. כי הקב"ה נתן לנו את הכוח ’לחדש' בה, וכל חידוש בתורה הוא בריאה חדשה בעולם שלא הייתה קודם. ונראה שזהו מה שאמרו כאן שאם דיין דן דין אמת ומחדשים חידושים ודיני אמת הרי זה שותפות במעשה בראשית כי זו שותפות בבריאה ובריאת בריאה חדשה בעולם. אמרתי לפי זה, שזה פשט חדש במה שאמרו ’קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא חד הוא', כי על ידי האורייתא, על ידי חידושי התורה ודיני התורה, הישראל יכול לבוא להיות לדרגה שהוא חד עם הקב"ה בבריאת העולם. על כל פנים, כמדומני שאם מי שדן דיני אמת לאמיתה ומחדש בבריאה תורה לאמיתה הרי הוא שותף עם הקב"ה במעשה בראשית, הרי שודאי שלשותף יש כוח, וככל שהחלק של השותף גדול יותר בשותפות יש לו כוח גדול יותר בבריאה, וממילא זה דבר ברור שאדם שזכה להגיע לדרגות כאלה גבוהות, ממילא השותפות שלו עם הקב"ה כל כך גדולה, ובודאי שדבריו שנאמרים בעולם הזה, בבריאה, ודאי נשמעים וודאי יש להם כוח עצום, שהרי הוא שותף של הקב"ה בבריאה. שלא הניח דבר קטן ודבר גדול. מאי ניהו דבר קטן? הויות דאביי ורבא, ומאי ניהו דבר גדול? מעשה מרכבה בחרדת קודש, אנו מבקשים לשאול, בענין לימוד הקבלה, האם ידוע מרבינו, כמה עסק בלימוד זה, אם בכלל? הגרי"ש שליט"א: אבא למד כל יום בספרי קבלה. הוא היה לומד כל יום אחרי שאמר תיקון חצות, בזוהר ובעוד ספרים. בכללם ספרו של ה'לשם'. היה לו מנהג מיוחד ששמתי לב, שבאמצע לימוד קבלה, מקפיד שלא לדבר, אבל האמת שהלימוד הזה היה מאוד מאוד נסתר מעינינו, בשנים הקדומות מיד לאחר שאבא אמר את ה'תיקון חצות' בלילה, הוא היה לומד בספרים הללו, והיה מקפיד לסגור את הדלת, הוא לא אהב שנכנסים לחדר אז. האם הוא רשם הגהות בספרים אלו – ספרי הקבלה? הגרי"ש שליט"א: דוקא זה מעניין, בספרים אלו, אבא בכלל לא כתב הגהות, זה היה חלק מהענין, שרצה להסתיר את העיסוק שלו בהם, רק בלימודו בזוהר הקדוש עשה מעט תיקונים בשולי הגליון בציונים למקורות חז"ל. גם את ספרי הקבלה הוא היה לומד בסדר מסוים שאינו ידוע לי. לפעמים היה לומד בספר פלוני ולפעמים בספר אחר. אני זוכר שלאחר שעבר אירוע מוחי, באתי להיות לידו בלילה, ארון הספרים של ספרי הקבלה היה מעל הכניסה מהמרפסת אל הבית, ויום אחד כשהגעתי לבית להיות אתו, פחדתי שיפול וכד' מרוב חולשה, נדהמתי ממש לראות, כיצד לקח את הסולם ועלה בעצמו לקחת את אחד מספרי הקבלה בארון ההוא, זה היה פלא של ממש, כיצד עשה דבר כזה, הרי בקושי ללכת היה יכול, עד כדי כך היה חשוב לו להסתיר את הדבר. זצוק"ל כל שבת לפני מנחה? מה עשה מרן כילד בביתו של החזון איש במהלך השיחה מראה לנו הגרי"ש שליט"א, את אחד מארונות הספרים בחדר הגדול, שמאחוריו עומד סיפור מרתק. וכך הוא מספר "בבית אמא הייתה עושה הכל, אבא לא היה מתעסק בעניני הבית בכלל. כשאבא היה צריך ארון ספרים חדש, מי שבא לבנות את ארון הספרים היה... הסבא הסטייפלער, הוא בנה בידיו את ארון הספרים לאבא". "ארון הספרים לא נבנה בפעם אחת, אפשר לראות בארון, שהמדפים בו שונים אחד מהשני, כל אחד בעובי אחר. הסיבה לזה הייתה, כי לא היה כסף לקנות ארון, אז בכל פעם שהיו מוצאים איזה דלת או ארון שיכול לשמש כמדף, היה הסטייפלער מוסיף עוד מדף בארון...". "אגב – מוסיף הגרי"ש שליט"א – אבא כידוע לנו לא היה מתעסק בשום דבר, היתה פעם אחת שהייתי צריך לנקות את החדר, והתמהמהתי, כשחזרתי לחדר, אני רואה את אבא עומד עם מטאטא, ומטאטא את החדר. כשהבעתי פליאה, אבא אמר לי: אתה חושב שאני לא יודע לטאטא? אני הייתי מטאטא את הבית של החזון איש כל שבת לפני מנחה... בכך, בחיוך, הוא העביר לי את התוכחה, כי אם צריך לעשות משהו עושים מיד, לא מתמהמהים". הארון שבנה מרן הסטייפלער זצוק"ל יומם ולילה לא ישבות. בכתיבת חידושי תורה
26 איך מרן קיבל את הש"ס הראשון? בזווית ארון הספרים של מרן זצוק"ל, עינינו צדו ש"ס קטן הנראה משומש ביותר. ביקשנו בצניעות לשמוע אודותיו, לשמחתנו הרבה נענינו, וכך מספר לנו הגרי"ש שליט"א: הש"ס הזה היה מונח למעלה בגג, אבא למד בו עוד לפני שנים רבות, וכל סדר זרעים וטהרות שבו, מלאים בהגהות ותיקונים על סדר פירוש הר"ש על המשנית, אבא שמעולם לא סבל טעויות ושיבושים, תיקן וסידר כל דבר. הגרי"ש שליט"א, משתף אותנו בעוד סיפור נפלא אודות הש"ס הראשון שהיה לרבינו זיע"א, ומסירות נפשה של אמו הרבנית ע"ה בענין זה, וכך הוא מספר: כשאבא התחתן לא היה לו ש"ס, הוא לא קיבל לחתונה ש"ס, הם חיו אז בעניות גדולה. הוא ואמא ע"ה גרו בשכירות, מהרב רוזנגרטן זצ"ל, בדירה ברחוב אור החיים בבני ברק. הדירה היתה משותפת, לארבעה זוגות, שהיו לימים כולם מגדולי ישראל, ביניהם הגר"פ שרייבר והגר"נ קרליץ זצוק"ל. סבא מרן הגרי"ש זצוק"ל שילם מראש את כל דמי השכירות. אחרי הדירה ברחוב אור החיים, כבר נמצא מקום אחר לגור, והם יצאו מהדירה, אלא שהיה עודף בדמי השכירות. אז סבא אמר שהכסף נתון לאמא במתנה. הימים היו ימים קרים מאוד, ולאמא לא היה מעיל, היה זה אך ברור שתקנה בזה מעיל. אלא שאימא ע"ה אמרה, אם רוצים לקנות לי מעיל, שיקנו לאבא ש"ס, ’זה המעיל שלי', ובש"ס הזה אבא למד. זה היה כשעברו לבית הזה, בערך לפני 64 שנים. אגב, לפי דעתי, אבא למד בו כמעט 100 פעמים בש"ס הזה לבדו, שהרי חוץ מחובותיו היו לו עוד סדרי לימוד עם אחרים, וגם למד בשעת כתיבת חיבוריו, ממילא המספר של הש"ס שאבא גמר היה הרבה למעלה משנות לימוד חובותיו. תורה מתוך הדחק – שנות הרעב הרב שליט"א הזכיר שאחרי החתונה לא היה אפילו כסף לקנות ש"ס, רצינו לשאול בתקופות ילדותכם, האם היתה רווחה או שמא היתה דחקות, כיצד היו החיים אז? הגרי"ש שליט"א: האמת שבענין הזה יש מקום להבהיר, ידוע מה שכתוב ’כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו', יש אדם שהכבוד רודף אחריו, אבל הוא נשאר בורח מן הכבוד, כי הכבוד לא מצליח לדבוק בו בשום צורה, אצל אבא זה היה לא רק בכבוד, הוא היה גדול הדור, עם ידיעות שאין דוגמתן, אבל מבחינתו במשך כל חייו, הוא הרגיש כאלו הוא אדם פשוט. עד סוף ימיו כשהיה ת"ח שואל שאלה, היה מתייחס בכבוד, וכיבד כל אדם, כאילו הוא עצמו אינו ת"ח, וכאילו אינו יודע דברים שאחרים אינם יודעים, אותו דבר גם לגבי עניות, אבא כל חייו הרגיש עני, אף פעם לא היה שינוי אצלו בדרך החיים, פעם שאלו אותו מדוע אינו מזמן על היין, אז הוא השיב בפשטות ’כי אני עני', תמיד הוא חי במצב הזה של כמו אחרי החתונה. והאמת, שבתקופה אחרי החתונה הם היו עניים מרודים ממש, אמא לא עבדה באותה תקופה, הוא קיבל רק קצת כסף מכולל חזון איש, וסבא הסטייפלער הוא זה שהיה משלם את חשבון החשמל כל החיים, ובאמת בגלל זה אבא מאוד היה חוסך בחשמל... זכורני, מוסיף הגרי"ש: שכשסבתא, אימו ע"ה, נפטרה, הוא אמר ’מי יחתן לי את כל הילדים?'. אמא שלו הרבנית ע"ה, היא הייתה דואגת לנישואי הילדים. ובאמת היתה לו דאגה מה יהיה הלאה. גם כשכבר היה רחבות והשיגו כסף פה ושם, הוא היה אומר על זה ’ברוך ה', ה' עזר', אף פעם לא היתה לו הרגשה ש'יש לו', ומה שרק יבקש, יקבל. אף שזו כבר הייתה המציאות, שהרי כך היה, פעם אחת ירד למקוה תחת ביתו, זה היה באמצע הלילה, וראינו שהמקוה טעון שיפוץ וחידוש לגמרי, תוך חודשיים כבר היה מקוה חדש בנוי על תילו, בלי שהוא ידבר מילה, אבל הוא כשלעצמו הרגיש אדם פשוט, אף אחד לא מכיר אותו, אף אחד לא יעשה בשבילו מה שיבקש, הוא אדם פשוט, כך הוא הרגיש באמת, כל המושגים של כבוד וחיי מותרות לא נדבק בו אף פעם. אלא שעל אתר הרב נענה: תסגור את הכולל מיד! תסגור את הכולל מיד! ואז הרב הוסיף, זה נגד גמרא, כתוב בגמרא "שלושה דברים חייב אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר" אמר הרב 'כתוב בתוך ביתו' כי אדם צריך להיות בביתו בזמן הזה!
27 מדוע זכתה הרבנית ע"ה בכזה בעל? עוד נקודה נוספת שרצינו לשאול, שנוגעת לבני הישיבות, ובפרט לנערים צעירים, רצינו לדעת אודות ה'כיבוד אב ואם' שהיה לרבינו זיע"א, במה זה התבטא, וכיצד ראו את זה בבית? הגרי"ש שליט"א: ודאי שראו את זה. ראו את זה בבית על כל צעד ושעל. המושגים של אבא בכיבוד אב ואם אי אפשר לתאר בכלל, כל שם ושם שקראו אבא ואימא לילדיהם היו מתייעצים או עם סבא הסטייפלער, או עם סבתא הרבנית פעשא מרים ע"ה, ועל פיהם ישק דבר. בכל נסיעה שהיה נוסע אבא מחוץ לעיר, הוא היה נכנס לבקש ברכה מסבא, בלי זה הוא פשוט לא היה יוצא. ולא זו בלבד אלא גם הקדמת ספריו של אבא, בחלק מהם היה מוסיף סבא משלו, לדוגמא, האותיות המודגשות בהקדמה לדרך אמונה, הם מסבא, למיטב זכרוני, גם על שמות הספרים היה מבקש את עצתו ודעתו של סבא. בכל יום היה נוהג רבינו לעלות לסבא, גם במוצאי צומות היה עולה לדרוש בשלומו, כל ליל יו"ט בזמנים שבהם סבא היה מתפלל בבית, אבא היה עולה אחרי התפילה לאחל ”גוט יו"ט", גם שמחות של ילדיו, שמחת תנאים וכד', היו בביתו של סבא, הוא פשוט התבטל כל כולו לסבא. הגרי"ש שליט"א מוסיף ומגלה בפנינו: גם אנחנו כילדים, פעמים כשרצינו דבר כלשהוא, וחששנו שמא אבא לא יסכים, היינו יודעים שהדרך היחידה שאבא יסכים, זה פשוט לשאול את סבא, וברגע שסבא יאמר לאבא, כבר לא יהיו שוב שאלות... אבא גם מעולם לא חקר למה סבא אמר כך, ומי דיבר עמו על כך, אם סבא אמר אז עושים! אני זוכר שכשסבא נפטר, ראינו בעינינו, את צערו הגדול, סבא נפטר בשבת, כל השבת אבא לא בכה, אך יצאה השבת, ונחלי דמעות זלגו מעיניו, ובכה ממש בקול גדול, והתייפח רבות, ראינו אז את הקשר המיוחד, וההתבטלות העצומה שרחש לו בחייו. אבא גם תמיד היה מקפיד שלא לקרוא בשם רבותיו, וכל מי שהוא מחויב בכבודו, אפילו אחרי פטירתם. לאחי הגדול הגראי"ש שליט"א, שנקרא ע"ש רבו, החזו"א, היה קורא תמיד ”הילד", רק בשעת הדחק ממש קראו בשמו, לאחיותיו היה אומר ”ר' שעיה", כשהיה מזכיר את החזו"א, תמיד הקפיד מאוד בכבוד רבו ואביו. וגם בבית אביו, לא היו קוראים בשם ’שמערל' אלא היו אומרים ”הקטן" וכדומה, כיון שזה היה שמו של הסבא גאב"ד דקוסבה רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל. היה עוד דבר מעניין, בבית מעולם לא אמרנו את המספר ’שבע', כי אבא הרי היה קורא לאמא בשם זה, ומאוד הקפיד שלא נאמר את המספר הזה מפני כיבוד אם. ולא זו בלבד, אלא גם את המילה ’רבע' שדומה בהגייתה למילה ’שבע' אבא לא רצה שנגיד זאת, והיה מעיר לנו על כך, היה חשוב לא מאוד לשמור על כבודה של אמא, ושנקיים מצות כיבוד אב ואם כהלכה. לימוד על חשבון עזרה בבית הזכרתם את ענין הכיבוד אם, שכילדים קטנים כבר חינך אתכם לכך, רצינו לשאול את ראש הישיבה שליט"א האם שמעתם הוראות מרבינו בענין הדאגה הראויה לאברכים לביתם ולעזרה בבית? ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א: אני יכול לספר לכם עובדא, שידענא מכלי ראשון. הגיע פעם אחד לרבינו מרן זצ"ל, וסיפר לו שפתח כולל לאברכים בני עלייה מופלגים ביום שישי, שעתיים לפני הדלקת נרות, בכדי שיקבלו את השבת מתוך עסק התורה ברציפות ובקדושה. הוא היה סבור, שהרב ייהנה עם בנו חביבו הגרי"ש שליט"א רבינו הקדוש מרן זיע"א בעידנא דחדוותא עם בנו חביבו הגרי"ש שליט"א
28 מאוד מזה, וכי יש דבר גדול יותר מלקבל שבת מתוך לימוד התורה. אלא שעל אתר הרב נענה: תסגור את הכולל מיד! תסגור את הכולל מיד! ואז הרב הוסיף, זה נגד גמרא, כתוב בגמרא ”שלושה דברים חייב אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר" אמר הרב ’כתוב בתוך ביתו' כי אדם צריך להיות בביתו בזמן הזה! ככלל, בכמה הזדמנויות שמענו ממנו שלא היה ניחא למרן זצ"ל מיוזמות כאלו שעלולות לבוא על חשבון העזרה בבית, על אף שהוא עצמו לא היה אצלו רגע שפסק פומיה מגירסא, עדין הוא ידע והוא דאג למחויבויות של אדם לחברו או לביתו. גם כמה פעמים שמעתי מרבינו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כעין זה, שלא היתה נוחה דעתו ברעיונות ומיזמים כאלה, בכל מיני מסגרות שעלולות להגיע על חשבון מה שאדם צריך לעזור ולסייע בבית, בין אם זה בשעות שדרושה עזרה ובין אם זה בהקפדה יתירה על האברכים בשמירת הסדרים וכדומה. רצינו לשמוע אודות כיבוד אב ואם של הרבנית ע"ה, הרי למעשה היא היתה גרה בבני ברק הרחק מהוריה, מה ידוע על כיבוד אב ואם שלה? הגרי"ש שליט"א: אמא ע"ה היתה לה חשיבות רבה למצוה זו, תמיד היא היתה אומרת שהיא מרגישה שכל מה שזכתה לבעל כזה כמו אבא, הוא רק בזכות הכיבוד אב ואם שהיה לה. וכך היא סיפרה, ’הייתי יושבת בכל יום כחצי שעה להגיה את ספר ה"לשם שבו ואחלמה" של זקני, אביו של סבי, ואולי בזכות שזכיתי להכין לדפוס כרך של בעל ה'לשם' ועשיתי את זה במצוות כיבוד אב, זכיתי לכזה בעל צדיק שמחבר היום ספרים'. גם כשהיו בוכים הילדים, בזמנים ההם כשעוד לא היו עגלות, אימא היתה יורדת עם התינוקת שבוכה, ומרגיעה אותה מחוץ לבית, כדי שסבא הגרי"ש זצוק"ל, יוכל ללמוד בשקט. היא היתה גם נוסעת כל יום לעבודה עד לתל אביב וכל הדרך סבלה ממיחושים והרגשות רעות, רק בשביל שתוכל להביא כסף לביתה, בשביל שאבא יוכל להמשיך ולעסוק בתורה בשלוות הנפש. מה אפשר להוסיף בענין כבוד חמיו, של רבינו זיע"א כלפי חותנו הגרי"ש זצוק"ל? הגרי"ש שליט"א: כשהיה סבא הגרי"ש זצוק"ל בחיי חיותו, תמיד היה אבא מתבטל אליו. כשהיה יושב אצלו בביקורים וכדומה, הוא היה יושב כעבדא קמיה מריה ממש. כמובן שזה היה הדדי, גם סבא העריך אותו מאוד. בפרט, מאותו הזמן שסבא הסטייפלער נפטר, אבא היה מקפיד לנסוע יותר אל סבא מירושלים, כדי לכבד אותו, משום שכשהיה אביו חי, היה עסוק בכבוד אביו, וגם לא תמיד היה לו זמן לזה, אבל משסבא נפטר היה נוסע לירושלים יותר בחול המועד. גם בחיי הסטייפלער, בכל פעם שהיה אבא נוסע היה שולח איתו איזה מכתב כדי להביא לסבא מירושלים, אפילו כשהיה הולך לאירועים קטנים כגון לחתונה וכד', ולא לביקורים משמעותיים, היה מקפיד לשלוח איזה מכתב וכד'. אבא תמיד גם היה מקפיד להביא את דברי סבא מירושלים בכל ספריו, ואבא מביא הרבה פסקי הלכה שלו בספר דרך אמונה. נשאנו על לוח ליבו – אהבתו לישיבתנו הקד' לסיום, רצינו לשאול, על הקשר המיוחד, והחיבה המופלאה, שזכתה הישיבה הקד' אצל רבינו זיע"א שממש דאג לה ולהצלחתה, עד כמה הרגישו את היחס המיוחד מרבינו זיע"א במיוחד לישיבתנו הק'? הגרי"ש שליט"א: בודאי ובודאי היחס שלו לישיבה היה שונה מאוד. אפשר לומר שהוא מסר את עצמו עליה והוא מסר את נפשו בשבילה, הוא נתן את נפשו על הישיבה ועל הכוללים של הישיבה. תמיד היה מדהים לראות, כמה שהיה מגיע הראש ישיבה שליט"א, אפילו ממש לעת זקנותו של אבא, אבא תמיד הכיר אותו, וידע היטב את מפעלי התורה הגדולים של הישיבה. אבא באמת ידע והעריך את מה שהראש ישיבה שליט"א בנה והקים, ואבא גם דאג מאוד לישיבה ולתלמידים באופן מיוחד מאוד והוא היה חורג ממנהגיו בשביל הצלחת הישיבה, הוא ידע והוא הכיר והוא העריך ודאג שהישיבה תצליח. ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א: אמרתי על זה פעם פשט במשנה באבות, ’כתוב רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו נקרא רע אהוב' וכו'. ולכאורה יש להעיר, מה הוא שפתח רבי מאיר ’זוכה לדברים הרבה' מה הם הדברים הרבה האלו? והרי אין זה שייך למה שממשיך במשנה שהרי אומר ולא עוד וכו' ובודאי גם אין הכוונה לדברים הרבה בעולם הזה כמו ממון וכדומה שהרי ודאי שאדם העומד בדרגות כה גבוהות שהוא ’עוסק בתורה לשמה' הרי ודאי שאין הנאות העולם הזה שייכים אצלו. ונראה לומר שהפשט הוא, שזוכה לדברים הרבה, היינו שהדיבורים שלו משפיעים הרבה, ואף שכל עסקו הוא שעוסק בתורה לשמה מכל מקום זוכה הוא לדברים הרבה, שעל ידי דיבוריו הוא זוכה להשפיע על כל כלל ישראל הרבה. וזה ראינו אצל מרן זיע"א בחוש, הוא היה יושב בד' אמותיו כאן בבית הזה ועוסק בתורה לשמה, ועל ידי דיבוריו המועטים, על ידי מילים ספורות שהוא היה אומר, הוא זכה שמקצה העולם ועד קצהו יתרבה תורה על ידו ויתרבו עוד לומדי תורה ועוד מחזיקי תורה בעולם, ויתרבה קידוש ה'. במילים ספורות שהוא היה אומר הוא זכה להעמיד את הישיבה שלנו על תילה ב"ה ולהגדיל כל כך הרבה תורה ולהאדירה. רצינו לשאול את ראש הישיבה שליט"א, כשהייתם נכנסים ובאים אצל מרן בעניני הישיבה, עד כמה הייתה תחושה שהרב נושא בעול האחריות של הישיבה? ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א: אני אספר לך סיפור שחרוט אצלי מול העיניים, היה פעם שהיתה לי הרגשת לב, הרי אני הייתי מבקש ממנו הרבה דברים בשביל הישיבה בשביל החזקת הישיבה וגם הכנסנו את כל השאלות רבינו מרן זיע"א בביקור בישיבת עטרת יוסף בבני ברק, בדיון לגבי קביעת המזוזה רבינו מרן זיע"א עם רבינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א
29 שעלו על הפרק, והיה לי חשש שזה מפריע לו בלימוד, הרי כל חלקיק שניה אצלו היה מנוצל במקסימום לתורה, אז אמרתי לו שאני מתנצל על זה אבל זה מוכרח בשביל החזקת הישיבה ואת כל תלמידיה, אז הוא הרים את העיניים והסתכל אליי ואמר בקול: זה החיוב שלי! אתה יכול לבוא מתי שאתה רוצה! אני מחויב בזה כמוך! במילים ספורות האלו יכולת להרגיש את כובד האחריות שהיה על כתפיו להעמדת התורה בישיבה. אני נזכר, שהיה פעם שאחד מהנדיבים של הישיבה שיחי' היה אצל מרן, והוא אמר למרן שהוא שמע פשט, ”שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש" הפשט הוא שמה שהוא מבזבז לעצמו שלא יהיה יותר מחומש אבל לתורה צריך לתת את כל השאר, הרב חייך ואמר לו שהוא יכול להגיד את הפשט הזה... אבל הרב הוסיף, כל זה רק שאתה נותן לעטרת שלמה שאתה יודע שזה בודאי הולך הכל לתורה, אז תגיד את הפשט הזה... הגרי"ש שליט"א מוסיף: היה דבר מאוד מיוחד ביחס של אבא לעטרת שלמה, כי האמת הרי שעד שבא הראש ישיבה שליט"א, המושג כולל לא היה נפוץ כל כך, היה כולל חזון איש וכולל פוניב'ז ומיר ועוד כמה כוללים, אבל זה לא היה דבר כל כך ברור ופשוט שבכל מקום פותחים כולל, וב"ה הראש ישיבה שליט"א הקים עולה של תורה באמת, שעשה מוסדות של תורה בכל ארץ ישראל, וכמובן אחר כך גם בהקמה של הישיבות קטנות והישיבה גדולה ותלמודי התורה ב"ה כ"י, ואבא תמיד ידע והכיר את זה. היום ב"ה זו תקופה אחרת, אבל אז, כיון שלא היה זה דבר ברור שצריך להחזיק אברכים וכוללים ולהקים עוד ישיבות ועוד ישיבות, היו תקופות מאוד מאוד קשות להחזקת הישיבה, ובתקופות האלו אני זוכר, שמאוד מאוד היה חשוב לאבא לחזק את הישיבה ושהיא תצליח. תמיד היה מעניק מזמנו היקר לכל צרכי הישיבה ולכל תלמידיה. הכתבה נערכה בסיוע מכון ’שיח אמונה' ותשו"ח להם. תמונות: ארכיון ישיבת עטרת שלמה, מכון שיח אמונה, נכדי מרן זצוק"ל, משפחת הוניגסברג שיחי'. במהלך השיחה, הגרי"ש שליט"א חושף בפנינו גליון כתב יד בשולי אחד מדפי הש"ס, גליון מרתק, של רבינו זיע"א, ופורש את משנתו בענין: יש כאן גליון בכתב ידו של אבא, ויש מאחורי זה סיפור מעניין. בברכות דף כ"ה ב' יש רש"י שכותב על הגמ' שם שאינו יודע היכן היא, ורעק"א מציין עוד כמה מקומות שרש"י כתב כך. אבא מציין בשולי הגליון, עוד מקומות רבים, וכותב שזה מאביו, ומה שבסוגריים זה ממנו. באחת ההזדמנויות אבא אמר לי בשם סבא הסטייפלער, שמה שהם הוסיפו על רעק"א אין זו חכמה, משום שרעק"א למד את הרש"י ומיד מה שנזכר הוסיף על הגליון, אבל אני – אמר סבא – בכל מקום שראיתי רש"י כזה בש"ס בדקתי אם רעק"א ציין או לא, ואז סימנתי, ואצלי זה לא מהזיכרון.... אבל האמת היא שכנראה זה לא נכון, שהרי אבא הוסיף עוד כמה גמרות מזכרונו, ואם סבא באמת לא כתב מהזיכרון אלא כל מקום שראה רש"י כזה ציין, מדוע שכח את ההוספות שאבא הוסיף? כנראה צריך לומר שגם אצל אבא וסבא זה היה מהזיכרון, בענוותנותו סבא ניסה להסביר ההיפך... הגליון שהוסיפו הסטייפלער ורבינו על גליון רעק"א... תמיד היה מדהים לראות, כמה שהיה מגיע הראש ישיבה שליט"א, אפילו ממש לעת זקנותו של אבא, אבא תמיד הכיר אותו, וידע היטב את מפעלי התורה הגדולים של הישיבה. אבא באמת ידע והעריך את מה שהראש ישיבה שליט"א בנה והקים, ואבא גם דאג מאוד לישיבה ולתלמידים באופן מיוחד מאוד והוא היה חורג ממנהגיו בשביל הצלחת הישיבה, הוא ידע והוא הכיר והוא העריך ודאג שהישיבה תצליח.
30 וכך היה סדר העבודה בליל שימורים בסדר של רבינו הקדוש זיע"א פרוייקט מיוחד עם סדר "נרצה" בבית גנזיו של רבינו הקדוש זיע"א • ובכן ואמרתם זבח פסח, אדיר במלוכה, אחד מי יודע, וחד גדיא במשנתו של רבינו הקדוש זיע"א, מכתביו ומספריו, כששירת התורה מתנגנת עם ניגוני ליל השימורים • בריך הוא רחמנא דיהב לן אורייתא לאחר שהסברנו כי הדברים יראו אור בגליון המיוחד 'והודעתם' שיוצא לאור לכבוד ימי הפסח הבעל"ט, נאותו בני המשפחה שיחי' לשתף אותנו ב'הגדה של פסח', ממנה היה קורא רבינו זצוק"ל את ההגדה הן בשבת הגדול שלפני פסח כמובא בהלכה, והן בליל הסדר עצמו, שעה עליה נאמר בספרי הקודש 'לילה כיום יאיר'. ובשעות קדושות ונשגבות אלו היה קורא רבינו את סדר ההגדה, מהגדה מיושנת ביותר, דפיה בלויים משימוש רב, כמעט ומתפוררים, ההגדה – 'מגדל עדר' - שמה, עמוסה בפירושים, בפסקי הלכות, ובציונים רבים מכל מרחבי התורה אותם רשם רבינו הקדוש זיע"א, הגדה זו יצאה לאור בשנת תרנ"ב. נוסף על פסקי ההלכות אותם רשם רבינו על ההגדה, רבינו שהיה קורא את ההגדה בכל שנה מצא לנכון למצוא מקור לכל מילה ממילות בעל ההגדה, ולהראות מהיכן יצאה כל פנינה ומימרא, ולהראות איך שהכל בנוי ומיוסד ע"פ חז"ל ומדרשים. בהורמנא דבן מרן זצוק"ל הגרי"ש שליט"א, הורשינו לפרסם לראשונה את צילום הכתב יד שרשם מרן בשולי הגליון של ההגדה. וכך מספר לנו הגרי"ש שליט"א "אבא כתב את הציונים על ההגדה במשך השנים עד שאחי הגראי"ש שליט"א, העלה את הכל ע"ג הכתב, והדפיס את ההגדה עם ציונים, ופסקי ההלכות ממשנ"ב ושונה הלכות, ופסקי החזו"א, לאחמ"כ אבא נתן לעבור על זה ולבדוק שאכן כל מה שנכתב הוא נכון בדקדוק, ואז יצאה ההגדה לאור עולם, ולאחמ"כ בהוצאות נוספות. מן הסתם אבא השתמש בהגדה זו לכל הפחות קרוב לחמישים שנה". ָ ְּ מֶ ץ ג ּבורוֹתֶ יך ְהִ פ ּ לֵ אתָ ב ּ ַ פ ֶ סַ ח ֹא רבינו מרן זיע"א לומד בסמוך לשולחן הסדר הערוך
31 וכך כתב מרן זצוק"ל בגליון ההגדה: אז רוב ניסים הפלאת בלילה בתנחומא פ' בלק סי' י"א כל ניסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה היה ויבוא אלוקים אל לבן הארמי בחלום הלילה, ויבוא אלוקים אל אבימלך בחלום הלילה, ויהי בחצי הלילה, ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ויחלק עליהם לילה וכולם ליל שימורים עכ"ל. וכך כתב מרן זצוק"ל בהגדה: פיוט ובכן ואמרתם זבח פסח גלית לאזרחי חצות ליל פסח ש"ר פי"ח, פדר"א פכ"ז כ"ח. דלתיו דפקת כחום היום בפסח ב"ר פמ"ח חלץ לוט מהם ומצות אפה בקץ עי' תוס' ר"ה י"א. ד"ה אלא. מסוגרת סוגרה בעיתותי פסח את יריחו בסדר עולם רבא פי"א איתא בי"ג בניסן התחילו להקיף נשמדה מדין בצליל שעורי עומר ילקוט שופטים ס"ב ועי' ויק"ר פכ"ח, מדרש פנים החדש ב' פ"ו שורפו משמני פול ולוד ש"ר פי"ח עוד היום בנוב לעמוד פנים אחרים שם פס יד כתבה לקעקע צול בפסח שהש"ר פ"ג ע"ש במ"כ קהל כינסה הדסה צום לשלש מגילה טו שתי אלה רגע ר"ה י"א ראש מבית רשע מחצת ילקוט אסתר רמז תתרנח ושם אי' גם מעשה גדעון וסנחריב הי' ליל פסח ופנים אחרים ב' שם ◄ פיוט אז רוב ניסים הפלאת ◄ פיוט ובכן ואמרתם זבח פסח
32 עודנו מדברים, והגרי"ש שליט"א מגלה בפנינו, טפח מבית גנזיו של רבינו הקדוש זיע"א, הגרי"ש שליט"א מראה לנו את שו"ת ה'אחיעזר' של מרן זיע"א. כריכה משומשת היטב, בלאי השימוש ניכר בה, והקדושה אופפת אותה, דפי הספר עדינים ביותר, ובסוף הספר מחכה הפתעה. שיר מפורסם המתנגן בכל תפוצות ישראל, אותו אנו שרים בליל פסח בתוך השעות הקטנות של הלילה לאחר ד' כוסות, הפיוט "אחד מי יודע". אנו איכשהוא מנסים להיזכר, בשלושה עשר מידיא, שנים עשר שבטיא, ואחד עשר כוכביא. ובגב הספר, מונה רבינו בחיפזון, ממספר אחד ועד מאה, את כל המקומות בש"ס בהם מוזכרים המספרים, 'אחד החופר בורות שיחין ומערות', 'שנים אוחזין בטלית', 'שלושה שאכלו כאחד', 'ארבעה אבות נזיקין', 'חמשה תמין וחמשה מועדים', ברטט המשכנו לקרוא, נשימתנו נעתקה, וביקשנו את רשות הצילום, שכמובן ניתנה בנדיבות לב ע"י הגרי"ש שליט"א, וכשבכל בתי ישראל נשיר אחד מי יודע במנגינת פסח, אי שם בין ביתרי דפיו של שו"ת אחיעזר הישן משימוש, תתנגן שירת התורה גם היא 'אחד מי יודע' עד 'מאה מי יודע'. היה זה, ניגון המנוגן בנוברדהוק, שהיה חביב על רבינו זצוק"ל ועל אביו הסטייפלער זצוק"ל, השיר מתנגן על סדר אחד מי יודע, כשהוא מורכב ממניינים שמנו חז"ל במשניות ברייתות תוספתות מכילתא מדרשי חז"ל ועוד. רשימה זו אותה רשם מרן זצוק"ל ככל הנראה בילדותו, היא העתק מספר בו נרשמה הרשימה, וסיבת הדברים היא שמחמת העניות לא יכלו לרכוש את הספר, וברוב חביבות הדברים רשם רבינו לעצמו את כל הרשימה. ולמעשה, ביום טוב של פסח, היה נוהג רבינו לשורר את הזמר הזה, עד מניין עשרים. וכך כתב מרן זיע"א בהגדה: חמשה מי יודע, חמשה אני יודע חמשה חומשי תורה עי' ירושלמי שבת פרק במה אשה גבי סנדל המסומר וקהלת רבה י"ב סימן י"א בפסוק דברי חכמים כדרבנות רשימת האחד מי יודע עד מאה שרשם מרן זצוק"ל בגליון ספר אחיעזר הסטייפלער זצוק"ל ביום טוב פסח החלק הראשון היה מזמר מרן אחד מי יודע אחד אני יודע אחד החופר בור שיח ומערה )ב"ק נ' ע"ב( שניים אוחזין בטלית )ב"מ ב' ע"א( שלושה שאכלו כאחד )ברכות מ"ה א'( ארבעה אבות נזיקין )ב"ק ב' ע"א( חמשה תמין וחמשה מועדין )ב"ק ט"ו ע"ב( ששה עריות חמורות מאלו )יבמות י"ג א'( שבעת ימים קודם יום הכיפורים )יומא ב' ע"א( שמונה שרצים האמורים בתורה )שבת ק"ז ע"א( תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה )כתובות ט"ו ע"א( עשרה יוחסין עלו מבבל )קידושין ס"ט ע"א( אחד עשר יום שבין נדה לנדה )נדה ע"ב ע"ב( שנים עשר דדין היו לכיור )יומא ל"ז ע"א( שלושה עשר כהנים זכו בו )יומא כ"ה ע"א( לשיר ביום טוב מכאן היה מוסיף רבינו מרן זצוק"ל אור לארבעה עשר בודקין את החמץ )פסחים ב' ע"א( חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן )יבמות ב' ע"א( ששה עשר שחל בשבת )פסחים פ"ג א'( שבעה עשר יובלות מנו ישראל )ערכין י"ג ע"א( שמונה עשר דבר גזרו בו ביום )שבת י"ג ע"ב( תשעה עשר דברים נאמרו בגרע )ברייתא דמעשה תורה( עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה )סוכה ב' ע"א( רחמנא דיהב לן אורייתא תנו רבנן קדמנא בתרייתא, בריך הוא ◄ פיוט אחד מי יודע ◄ תנו רבנן קדמנא בתרייתא, בריך הוא רחמנא דיהב לן אורייתא
33 פירושו של מרן זצוק"ל על חד גדיא שכתב בספר טעמא דקרא לפסח )וראה שם באריכות( יש לפרש על פי המדרש למנצח על השמינית, על ד' גלויות שהן שמונה מלכויות, בבל, כשדים, מדי, פרס, יון, מוקדון, ישמעאל, ואדום. ועל פי זה יתפרש כל הפיוט חד גדיא – זה ישראל, כמ"ש שה פזורה ישראל, ואתן צאני צאן מרעיתי, ובתרגום שני אסתר ג' שהמן אמר שישראל מרקדים בסוכות כגדיים, ועי' רמב"ם רפי"ב ממלכים. דזבין אבא – זה הקב"ה כמ"ש כי אתה אבינו, בנים אתם לד' אלוקיכם, אבא דיהיב מיטרא תענית כ"ג. בתרי זוזי – שני לוחות הברית ואתא שונרא – זה בבל כמ"ש בישעיה י"ג וענה איים בארמונותיו ומתרגמינן וינצפון חתולין בבירנתיהון. ואתא כלבא – זה כשדים כמ"ש על בלשצר בר"ה ד' שהשקה כלי ביהמ"ק לכלבתא. ואתא חוטרא – זה מדי כמ"ש שדריוש וכורש פצעו מוחו של בלשצר בפרחה של מנורה וזהו חוטרא דהיכה לכלבא. ואתא נורא – זה פרס כמ"ש באסתר רבה וחמתו בערה בו א"ל הקב"ה למלאך הממונה על החמה זרוק גופריתא באותני'. ואתא מיא – זה מוקדון ע"ש אלכסנדר מוקדון שמרח פניו במים, תמיד י"ב. ואתא תורא – זה יוון כמ"ש זה יוון שאומרת כתבו על קרן השור. ואתא שוחט – זה אדום כמ"ש בפסחים קי"ח ששחטו אבירים כעגלים. ואתא מלאך המוות – זה ישמעאל כמ"ש בב"ר והוא יהיה פרא אדם שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות. ומלכות ישמעאל תמסור המלוכה לקב"ה כמ"ש בפדר"א. במהרה בימינו אמן. ◄ פיוט חד גדיא ◄"לשם יחוד" בין בתרי דפי ההגדה, צדה את עינינו הגהה שכתב מרן זצוק"ל על "לשם ייחוד" המובא בהגדה בהגדה הוסיף רבינו בכתב יד קודשו על הנכתב "הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות כוס ראשון מארבע כוסות" והוסיף על זה רבינו "ומצוות קידוש". ◄ כל תג ותג ציון נפלא רואים אנו בין דפי ההגדה, בו משנה רבינו זצוק"ל את ניקוד המילה "ונאמר".
34 געגוע / ב. כ. זו לא השנה שעברה לאיטה גם לא בור או חלל שנפער זו המציאות שהשתנתה, זה המנהיג שאת נפשו מסר, אלה החיים שלא ישובו עוד ר' חיים, אייכה, חסרת במאד. אבד הצדיק ואיננו זכתה ממלכתינו בנשיאותו מונהגים כולנו תחת שרביטו מחוברים כבן לאב דולים כתלמיד מרב מזמנו האציל לכל צרכינו ומאז ניטלה עטרתינו אבד הצדיק ואיננו אין שייך שלא להיזכר איך את נפשו למענינו מוסר ולמרות שכוחו דל וחסר למעמדי הישיבה היה ממהר מבהיר בזאת את חיבתו העמוקה ומברך בברכתו, קצרה שהיא ארוכה וכעת כל זאת חסרנו, אבד הצדיק ואיננו אף שגזירה על המת שישתכח אין הציבור יכול לעמוד בכך איה חיוכו החם, האוהב כעת נותר רק הלב דואב, כואב אמנם תורתו נשארת עימנו, אך המלך בגופו פרח מעמינו אבד הצדיק ואיננו רבינו מרן זיע"א במעמד ל"ג בעומר של אלפי ילדי הת"ת שע"י הישיבה הקד". נושא דברים רבינו רה"י הגרש"ב שליט"א, נראים עוד רבינו רה"י הגר"ח שליט"א ומנהלי הת"ת רבינו מרן זיע"א במעמד חנוכת הבית להיכל הישיבה הקד". נראה עוד מרן הגר"ד לנדו שליט"א
35 מי יבין קצה דרגתו היוכל בן אנוש להשיג גדלותו החזיק את עולם התורה ואף שלא ידע למטבע צורה כל גנזי תורה למד, חמד ועכשיו יושב העם לבדד אין לתאר יתמותינו אבד הצדיק ואיננו מנהיגינו, קום שוין אהיים משתוקקים לחיים שיש בהם איך בימים שנהפכו מיגון לשמחה מעם ישראל נשמת המלאך פרחה בשושן פורים לקט הדוד שושנים ומשמחה, ששון ויקר שנחגגים כעת שוב, אבל גדול ליהודים ומי יטיל לטוב פורינו, ירפא שברינו, אבד הצדיק ואיננו אמת, אבינו בשמי מרומים, אך בדרכו אנו ממשיכים, לתורתו ולמורשתו אנו נאמנים, עושים רצונו ולכך קרואים בנים, התלמידים, רבינו, היה למליץ בעד נלמדים, שעשרות ספריך בפיהם לתחיית המתים, מתפללים ומעתירים במלאך האלוקים, ששוב תחזינה עינינו פליטתנו, ה ב ט ע ל ש א ר י ת חזור, עמוד בראשינו, נתבונן למקומו, והננו. ילדי הת"ת שע"י הישיבה הקד" בב"ב במסיבת חומש אצל רבינו מרן זיע"א רבינו מרן זיע"א בשמחת בית השואבה לתלמידי הישיבה הקד" בקריית הישיבה
36 הרב מאיר קצבורג שאלת היסוד – מהי המסכת הנלמדת כאשר משליכים מקל, מלמדת אותנו הגמרא, הוא נופל על עיקרו, היינו היכן שהייתה צמיחתו. זהו כלל יסוד בכל הבריאה כולה – שכל דבר שואף להגיע לשורשו ולבראשית תכלית יצירתו. עולם הישיבות, כפי שכבר למדנו, לובש ופושט צורה, בכל דור ודור, כפי אשר יורו קברניטי הספינה ודורשי כל דור ודור, אך תמיד המטרה העיקרית נשמרת – להיות בית היוצר לתלמידי חכמים – ואיזהו תלמיד חכם – זה ששואלים אותו בכל מקום ויודע להשיב מיד בלא לגמגם. דא עקא, שבמסגרת השנים המצומצמות יחסית, בהן שוהה התלמיד בבית יצירתו – קצר הזמן מלהקיף את כל מה שנדרש מצורבא מרבנן לדעת, ואף לא את הש"ס כולו. וכיון שכך, היה מן ההכרח להעמיד סדר לימוד, שיכשיר את התלמידים וייתן להם את הכלים להפוך לתלמידי חכמים בכוחות עצמם, בעמלם בכל ימי חלדם. לפיכך, שאלת המסכתות הנלמדות בין כתלי הישיבה, הייתה תמיד שאלת יסוד שמשליכה על כל אופי וצורת הלימוד. וגם כאן, כל דור ודרכו, כל דור ודורשיו, שהרי המטרה היא לגשת ללב הצורב הצעיר, ולצרוב על ליבו כמכוות אש את הדרך והגישה הנכונה ללימוד התורה, ועל כן – בכל מקום ובכל תקופה, ראו רבותינו העומדים על המשמר – דרך אחרת לעשות זאת. דרך הלימוד הישיבתית – כתריס בפני המהרסים בשעתו לא היה זה מובן מאליו שכל בחור מקדיש את ימי נעוריו לפרוש ממקום מגוריו ולהגות בתורה הקדושה. ומרבית בחורי הישיבות היו בעיקר כאלה שרצונם היה להיות רבני עיירות ופוסקי הלכה לרבים. והישיבות אכן נקראו בשם ’בתי מדרש לרבנים' ובחורים אשר יקדה בליבם אש אהבת התורה, ושאיפתם הייתה לצאת מורי הוראה בישראל - הם אלו שקבעו מקום מושבם בהיכלי הישיבות. אך התקופה נהייתה קשה לעולם הישיבות ולבני הישיבות, ההשכלה איימה וסחפה אחריה רבים ל"ע ואף לעגה לבני הישיבות שנותרו לעמוד איתנים על משמרם ואף ישיבת וואלוז'ין שהייתה אם הישיבות שקעה עד שלמגינת לב נסגרה. אך זה כנגד זה עשה אלוקים, וכנגד רוח ההשכלה שחוללה שמות ביהדות אירופה, ובפרט בצעירי הצאן אשר לא ידעו בין מסע מרתק בעקבות נשמת אפם של היכלי התורה – סדרי המסכתות הנלמדות – מי קבע את ’נשים נזיקין' לעיקר הלימוד בישיבות – מה השיב מרן ה'חפץ חיים' להגרש״ש זצ"ל בעניין לימוד ’קדשים' בגיל צעיר – מדוע למדו חולין בטעלז, וכיצד זכתה מסכת זו להיכתב בראש הרשימה? ◆ עם סיומו של מחזור ’י"ב השנים' הראשון של הישיבה הקד' שנקבע על ידי מרן ראש הישיבה זצוק"ל יצאנו בעקבי הצאן, בעקבות קביעת סדרי הלימוד בישיבות, מוואלוז'ין ועד ימינו אנו ◆ על כך ועוד ביריעה שלפניכם _+למשנ+ה יש סדר
37 טוב לרע, שלח לנו השם את רבותינו רועי הישיבות, שחצבו וגילו דרך מופלאה שהייתה ספונה וחתומה באוצרו של קורא הדורות מראש – מתנה לדור אחרון, על שמרם את תורת השם בניסיונות הזמן. דווקא בדור תהפוכות, נתגלה רובד חדש בלימוד התורה, בדרך של עיון והעמקה בשרשי הדברים. והדברים נאים ומשמחים כל נפש, ובכך היה תריס ומגן לחצוץ בפני הפורענות. כנגד רוח הקרירות והליצנות שהשרו סביבם – רוח של קדושה ועמל התורה. לימוד ’סוגיא' כבניית קומתו של התלמיד בוואלוז'ין שהיוותה מקור לתבנית ישיבות ליטא - למדו דף אחר דף בכל מסכתות הש"ס החל מברכות וכלה בנדה, כאשר בכל יום נמסר שיעור על אותו הדף הנלמד, ובימי שישי היו לומדים את הרא"ש על כל ימי השבוע. בצורה שכזו, המחזור היה נמשך כשתים עשרה שנים. מקובל לייחס את סלילת דרך הלימוד הישיבתית – למרנא הגר"ח מבריסק זצוק"ל. אך זאת יש לדעת, כי הישיבה בבריסק מנתה מתי מעט, באופן יחסי, וממילא השפעתה על כל עולם הישיבות, הייתה מוגבלת. עולם הישיבות ציפה למי שיטול על עצמו את המשימה הכבירה - לייסד בית להשם, שיעמיד עדרים של צעירי הצאן ויחנכם בסברא נכונה וישרה. עד שהגיע הרב הדומה למלאך - הלא הוא מרנא ראש הישיבה רבי אליעזר גורדון זצוק"ל – לעמוד פאר בראשות ישיבת טעלז, אתא ואייתי מתניתא בידיה – הגר"א יסד שיטה חינוכית מסודרת להצמחת בן תורה בשנות הישיבה לת"ח אילנא רברבי. בישיבה – כך הגה מורינו - לא ילמדו דף אחר דף, כנהוג עד עתה בכל הישיבות. בישיבת טעלז ילמדו מעתה ’סוגיא' – היינו - הקפת ענין מסוים לעומקו ורחבו. וכך סוגיא אחר סוגיא. ולא בדקינן בדפי כלל, אף אם בדף אחד היו חמש סוגיות היו לומדים כל אחת מהן כענין בפני עצמו. בנוסף, כחלק מבניית שיעור קומתו של בן הישיבה הלמדן, ראה לייסד סדר לימוד קבוע בספרים ’קצות החושן' ו'נתיבות המשפט' כספרים מן המנין. מנהג מחודש אז בהיכלי הישיבות. דבר זה בתחילה היה נראה כמתמיה בעיני רבים, עד שליצני הדור היו אומרים כי הטלזעאים מכירים את דברי הגמ' רק מה'קצות'... כידוע, ברבות השנים התפשט נוהג זה, ורבים מגדולי ראשי הישיבות עודדו את תלמידיהם לאמץ הנהגה חשובה זו – כחלק מבניין שיעור קומתם, וליישר שכלם בהבנת התורה. צורה זו אפשרה לבחור בישיבה לקבל יסודות עמוקים באדני הש"ס וסללה את דרכו ללימוד לכל התורה כולה. ואכן עיקרי השיטה נשתרשו גם בשאר הישיבות, עד שבימינו כמעט בלתי ניתן להעלות על הדעת, ישיבה שבנויה בצורה אחרת מזו. סדר ב' – הקפת והשלמת ענייני המסכת אך למרות מעלותיה הגדולות של דרך זו, עדיין נצטרך לפרנס מאמר חז"ל ’לעולם ליגמר איניש והדר ליסבר' – כל צורת לימוד שהיא, מצריכה ידע והיקף במסכתות הש"ס, ובלימוד עיוני בצורת איטית, בדרך הלימוד הישיבתית – מן הנמנע להקיף בצורה כזו מסכתות שלימות, וודאי שלא את הש"ס כולו. וכאן הגיעה הבשורה הנוספת מבית מדרשה של טעלז, הנוהל שמלווה עד ימינו אנו כל ישיבה שהיא בישראל – חלוקת היום לשני סדרים עיקריים – הסדר הראשון הוא סדר ה'עיון' – שבו לומדים את הסוגיות בעומק ההבנה עד דק. ובמקביל – ’סדר' נוסף בשעות אחר הצהריים והערב, שבו ילמדו הבחורים דף אחר דף, שוב ושוב, את כל דפי המסכת - שכעת עוסקים בעיונה. בהנחילו את שיטה זו בישיבה דטעלז, היה לעיתים לימוד הסוגיא נמשך שבוע או יותר מכך, ואם היו לומדים כסדר המסכת מרישא עד גמירא בעיון, היו מסיימים מסכת רק אחת לכמה שנים, דבר שהיה יכול להגביל את מרחב אופקי החשיבה של הלומד, שהרי לכל מסכת סגנון ייחודי משלה, והיא באה להחכים את לומדה בעוד חלק בתורה. על כן נקבע ע"י רבותינו, מספר מסכתות נחוצות, אשר דרכן ובהן יתחנך התלמיד לירד לעומק השיתין, ולקבל את ההיקף המלא מן הדיוק בדברי רש"י עד המבט להלכה, ויוכל בכלים הניתנים לו במהלך שנותיו בישיבה להגות בשאר חלקי התורה באותם הכלים שצבר בשנות הישיבה. כבר היה דבר לעולמים במבט ראשון נראה, כי לקבוע מסכתות מסוימות שהן נחוצות יותר משאר המסכתות, זוהי קביעה גורלית שמצריכה כתפיים רחבות, ומי יבוא אחר חתימת התלמוד, להכריע איזו מסכתות יהיו ראויות שיתחנכו התלמידים על ידן. אך כאשר נבקש נמצא – שהדברים עתיקין, וכבר בדורות הראשונים מצינו כגון דא. בדברי רבינו המאירי בהקדמתו לאבות מביא עדות נדירה שממנה עולה שכבר מימי הגאונים היה סדר למשנה, והיו מתחילים לימודם ב'תלתא סדרי' - סדרי נשים ונזיקין ומועד, שהם שערי לימוד החכמה, ורק לאחר מכן פונים להרחיב ידיעותיהם ולימודם גם בסדרי קדשים ואף זרעים וטהרות. הנה לנו כי המסכתות הנחוצות יותר היו בשלושה מרן הגר"א גורדון זצוק"ל מייסד ומחולל ישיבת טעלז
38 סדרים, כי הם נגעו לחיי היום יום, והיו קרובים לליבות האנשים בכך שנהגו לדינא, ושומה עלינו ללומדם יותר משלושת הסדרים זרעים קדשים וטהרות. אך עם כל זאת, דאגו תמיד בישיבות להבהיר שאל לו לתלמיד לסבור כי בכך מתחילה ומסתכמת תורתו. עליו לשאוף יום אחד להקיף ולדעת את כל התורה כולה, רק זוהי הדרך וההיכי-תמצי להגיע לכך. ואכן - על מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל מסופר שבמהלך השיעורים בסוגיות בנשים נזיקין שהיו נוגעות לעניינים שבשאר חלקי הש"ס - היה משתדל מאוד להרבות את ידיעות התלמידים בעניינים אלו. לדוגמא כשלמדו במסכת קידושין את סוגיית ’חצייך מקודשת לי' הרחיב מאוד בענייני חלויות בקדשים ובגדרי ’תמורה', עד שהיו מהתלמידים שלא הקשיבו בשיעור, כשראה זאת המהרי"ל, סנט בהם: ’הלא זה הוא רצוני שבני טעלז ידעו לא רק ייאוש והפקר אלא גם קדשים'. לימוד קדשים – לא לצורבים צעירים ואכן בעניין זה של לימוד הקדשים, אי אפשר להתעלם מפועלו הטהור של הסבא קדישא מראדין זצוק"ל, שכל חייו כאב את העובדה שסדר קדשים אינו שגור בפיהם של הלומדים בהיכלי התורה. לאלו שטענו כי לא נהוג ללמוד סדר זה, מחמת שהלכותיו אינם נוהגות עדיין בחיי המעשה, נענה בשאלה -"אם כן", טען, ”מדוע איפוא לומדים מסכתות סנהדרין, מכות, יבמות, ועוד רבות כהנה שעיקרן אינו נוהג בזמן הזה? מדוע ייגרע חלקו של סדר קדשים ממצוות תלמוד תורה". מרנא החפץ חיים פעל רבות לייסד מסגרת מסודרת שתאגד סביבה ציבור לומדי התורה שיעסקו בסדר קדשים. שח פעם, מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שהחפץ חיים בשעתו פנה להגר"ש שקופ זצוק"ל - בשבתו על כס ראשות הישיבה בטעלז, וביקשו שייסד סדר לימוד ב'קדשים'. הגרש"ש נענה כי לדעתו הדבר יכול להביא לידי כך שיזנחו את המסכתות העיקריות הנלמדות בישיבה – בסדרי נשים ונזיקין. זכינו והשתמר מכתב תשובתו של החפץ חיים לגרש"ש, בתוך הדברים הוא מבהיר את כוונתו, כי אין מגמתו לשנות את הסדר שהנחיל הגרש"ש בעולם הישיבות, לקבוע לעיקר בחיי הבחור שמחתי לשמוע שזכיתם ללמוד כל מסכת חולין הכוללת כל כך סוגיות קשים מרן הגר"ש שקופ זצוק"ל מר"י טעלז ור"י גרודנא
39 את סדרי נשים ונזיקין, ’כי אין כוונתי על כל הבאים ללמוד בישיבות, כי רובם ככולם צעירים שצריכים לחדד שכלם ולהבין דרכי הלימוד בש"ס'. הרי לנו ברורות, כי למרות החשיבות הרבה שייחס הח"ח ללימוד סדר זה, לא ראה בזה תחליף להכרח היסודי לחדד שכלם של התלמידים הצעירים בסדרי נשים ונזיקין. ולמרות חפצו הטהור ופועלו הרב להנחיל את ידיעת הקדשים בקרב לומדי התורה, לא ראה לשנות בכי הוא זה את סדרי הלימוד והמסכתות הנהוגות להילמד בישיבות. יתרה מזו, אפילו בישיבתו שלו לא ראה לקבוע סדרי לימוד בסדר זה, אלא רק דרש ותבע זאת מאברכים, שכבר סללו את דרכם בלימוד ש"ס ופוסקים, שיקדישו את זמנם להשתלם אף בחלק זה של התורה. ואכן, נאה דורש נאה מקיים, הוא עמל בעצמו לבסס בראדין את ’כולל קדשים' המפורסם שהיה מיועד לאברכים מופלגים בני התקופה. כשבטעלז למדו ’חולין'... דא עקא, שלמרות ההסתייגות מלימוד סדר ’קדשים' במסגרת הישיבה, במהלך המחזור בטעלז הוסיפו ללמוד גם מסכת ’חולין' ואף זכה עולם התורה לחידושים בספרו של ראש הישיבה מרן הגרא"י בלוך הי"ד ’חידושי הגרא"י' על מסכת חולין, וכאן הבן שואל, מה נשתנה? את התשובה המרתקת לכך, מספר הרה"ג ר' נתן צבי ברון זצ"ל תלמיד הישיבה בטעלז: היה זה כשרוחות המלחמה החלו לנשב מעל אדמת אירופה, איש לא ידע מה יילד יום, ואז הורה הגרא"י ללמוד מסכת חולין, הוא נימק זאת, בכך שעלולים להגיע תקופות קשות וראוי שהתלמידים ידעו את הלכות איסור והיתר, ואכן בישיבה וגם ב'מכינה' ]-ה'ישיבה קטנה' של טעלז[ למדו את מסכת חולין בעיון ואת הלכות איסור והיתר. בהקשר זה נתפרסמה לה מליצה בשם הגר"י אברמסקי זצוק"ל - שכאשר התחילה הישיבה החסידית בלונדון ’מתיבתא' ללמוד חולין, התבטא בחריפות: ”חולין איז ניט קיין מסכתא, און מתיבתא איז ניט קיין ישיבה". והוסיף בצחות לשון הפסוק: ’נרפים אתם נרפים על כן אתם אומרים נזבחה'. קביעת צורת הישיבה לשעתו ולדורות דרך הלימוד הישיבתית- למדנית, שישיבת טעלז הייתה ממייסדיה – הייתה נשמעת מחודשת בעיני רבים. היו אף שטענו, שעיקר הלימוד צריך להיות בצורה של ’לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' – ולא בצורה עיונית מופשטת. לדבריהם, היה מן הראוי לקבוע סדר לימודם על סדר שו"ע אורח חיים וכדומה, או עכ"פ לקבוע עיונם במסכתות הנוהגות בחיי היום יום כמו סדר מועד. הראשון מגדולי ישראל שהתייחס לסוגיה זו – הוא רבי ישראל סלנטר זצוק"ל, שמלבד מה שידוע ומפורסם שייסד את תנועת המוסר, ותלמידיו היו לגדולי מנחילי המוסר, הוא גם אחד הראשונים שזרע את הזרעים מהם נבטה שיטת הלימוד הישיבתית. וכך הוא כותב ”כי היסוד הראשון ללימוד התורה, הוא כשרון יכולת הלימוד בדרכי הסברא נכונה, ומקצועות אלו אשר הרוצה להחכים יעסוק בהם כמבואר בסוף מסכת ב"ב הם מסוגלים ביותר לכשרון זה, ולכן המה הם הנצרכים ביותר ללימוד התורה". מרן הגר"א גורדון זצוק"ל היה מראשוני תלמידיו של הגרי"ס, והוא היה הראשון להקים ישיבה שדגלה בעיקרון זה – עיקר הלימוד בשנות הישיבה, מתמקד בללמוד ’איך ללמוד' – לימוד פיתוח יכולות ההבנה וקניית סברא ישרה ונכוחה. ואף לשם כך צירף את אחיינו מרן הגר"ש שקופ זצוק"ל ויחדיו שני גאוני עולם אלו הובילו את דבר החזון שהיה אבן יסוד לצורת בניית הישיבה בדור אחרון. ולא רק הישיבות שבאו אחריו, במקביל לישיבת טעלז אף ישיבות ותיקות כדוגמת מיר שינו מסדר לימודם והחלו לעסוק בלימוד סוגיות על סדר נשים נזיקין, דבר שלא נהגו בו מתחילה. עד שרוב עולם הישיבות קבע את לימודו בסדרים אלו. זהירות מעיוות ההלכה הגיעו הדברים עד כדי, שקברניטי הישיבות ראו במתכוון להוציא את סדר מועד מסדרי הלימוד, מטעמים שונים. וכך מובא על מייסד ישיבתינו הקד', מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שהביע את דעתו – דעת תורה במענה לשאלה האם נכון להתחיל להכניס אף את סדר מועד לסדרי הלימוד הישיבתיים. ועל כך נענה: ’מה שהתחילו להכניס בישיבות לימוד סדר מועד אין נכון הדבר מב' טעמים א. מג"ש צריך למסור שיעורים רק בעניינים שהוא בעצמו שמע אבל להתחיל מחדש דברים שלא קיבל זה לא. ב. ראוי לידע שעיקר השטייגען של בחורים צעירים זה מהתוס' הקשים והארוכים וזה יש רק ובעיקר בנשים נזיקין לעומת פסחים שעיקר הלימוד בהר"ן'. עם זאת הוסיף וסייג ’אמנם מסכת סוכה שאני, ששם יש תוס' מתאימים וכן גם נשמע מפי הרב מפונוביז' - דמסכת סוכה שאני'. מרן החפץ חיים זצוק"ל מגיע לכנסייה הגדולה
40 וכך גם הורה מרן הגראי"ל זצ"ל להימנע מלייסד לימוד מסכת שבת בישיבות שלא הורגלו בכך, באומרו ’והרי בישיבות רגילים לעשות חילוקים דקים - לומדישע חילוקים, וזה טוב כל זמן שזה לא נוגע להלכה, אבל אם זה נוגע להלכה למעשה, יכול להיות שיעשה ’לומדות' בדיוק ההיפך מהאמת, ולפי סברתו יצא לו היתר, ולמעשה זה להיפך שיש על זה חיוב מיתה ומאד צריך ליזהר לא לטעות ח"ו'. והוסיף מרן זצ"ל בהזדמנות אחרת, שבאופן שכזה וודאי יגיעו לידי מכשול: ’וחשבתי שזה באמת כך שהרי אם לא יחדד את השכל ע"י הלימוד של מסכתות מסדרי מועד כגון שילמד מסכת שבת, הלא בקל יכול להיכשל בדברים חמורים ביותר, שבשבת אפשר לומר סברות דקות כאלו שיכול בקלות להגיע בהם מחיוב מיתה עד להיתר גמור, ורק עי"ז שיחדד את השכל יוכל לימים להגיע לסברות הנכונות ולא יכשל ח"ו באיסורי שבת החמורים, וחידוד השכל לצורך הבנת עומק התורה הוא רק ע"י לימוד נשים ונזיקין'. מרן הגראי״ל זצ״ל מופיע בפתע בפתח היה זה לפני חמש עשרה שנים, השנה שנת תשס"ח, הכוללים של הישיבה הקד' כבר נפרסו בכל רחבי ארץ ישראל. עד לאותה עת, בכוללים של הישיבה לא למדו בסדר אחיד, ובנוסף ברוב הכוללים למדו את מסכתות סדר נשים נזיקין, הסיבה לזאת הייתה בשל ריבוי הצורבים הצעירים שחבשו את ספסלי הכוללים, אלא שהתרחבות הכוללים והתמסדותם כשגדלו בהיקף עצום והפכו להיות היכל התורה המרכזי של עולם התורה, כבר היו ראויים לסדר בפני עצמם, נוסף על כך שתלמידי חכמים מבוגרים רבים שהצטרפו גם הם לספסלי הכוללים ביקשו להשלים את חוק תלמודם במסכתות משאר סדרי הש"ס. בחודש אדר תשס"ח נפל דבר. אזי נועדו המלכים יחדיו, ועלו ואיתכנשו כל היושבים ראשונה לפונדק אחד, לדון כדת של תורה מה ראוי לעשות, ואיך לקבוע את סדר הלימוד בהיכלי הכוללים שעל ידי הישיבה הק'. רבני וראשי הכוללים כולם, התאספו בבניין מוסדות סערט וינזיץ ברחוב חזון איש בבני ברק, כאשר על הפרק עמדה שאלת סדר המסכתות במחזור הישיבה, ושתי שאלות בדבר, ראשית - עצם יסודו של מחזור אחיד לכל לומדי הכוללים של הישיבה, ושנית מה באמת יהיה סדר הלימוד. באותה העת, הציע מורינו רה"י הגרש"ב סורוצקין שליט"א שיתחילו בלימוד מסכת חולין, אלא שהיו מראשי הכוללים שליט"א שטענו כי הדבר עלול להקשות על האברכים הצעירים בלימוד המסכת העמוקה בשל הנושאים הרחבים שבה. זכורים דבריו של אחד מראשי הכוללים שליט"א דאז, שאמר בין דבריו, ’חולין אינה מסכת השייכת ללומדי הוראה ואיסור והיתר בלבד, הגיע הזמן שחולין תהפוך ל'ישיבישי'ע מסכתא' ועטרת שלמה יכולה לעשות זאת...', אלא שהדעות נחלקו לכאן ולכאן. מבלי הודעה מוקדמת, בעוד הנוכחים שקועים ראשם ורובם בתוך להט הדיון, נשמעה דפיקה רמה והס הושלך באולם, בדלת נראה במלוא הדרו נשיא ואבי הישיבה רבינו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שעון על מקלו וחיוך רחב על שפתיו. מרן ראש הישיבה זצ"ל הגיע לדון ולהכריע יחד עם ראשי הישיבה שליט"א את סדרי הלימוד. מרן זצ"ל בראייתו הרחוקה, מן הסתם ידוע ידע כי ההכרעה שתיפול עתה, לא הכרעה לשעתה היא, אלא הכרעה לדורות. מרן ראש הישיבה זצ"ל עודכן על הכינוס מבעוד מועד אך איש לא העלה בדעתו שהוא יטרח בעצמו להגיע לאסיפה, אלא שמרן זצ"ל שראה בישיבה הקד' סמל ואות לשאר היכלי התורה שבדור, ראה בדיון זה שאלה מכרעת לקביעת פני עולם מרן ראש הישיבה זצ״ל הגיע לדון ולהכריע יחד עם ראשי הישיבה שליט״א את סדרי הלימוד. מרן זצ״ל בראייתו הרחוקה, מן הסתם ידוע ידע כי ההכרעה שתיפול עתה, לא הכרעה לשעתה היא, אלא הכרעה לדורות. "תקנה לדורות": מכתבו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל על סדר הלימוד בכוללים של הישיבה הקד'
41 הכוללים בדורנו. הדברים הוצגו בפני מרן ראש הישיבה זצ"ל, הטענות נשמעו לכאן ולכאן, שתיקה שררה באולם, הכל חיכו למוצא פיו של אבי הישיבה. ואז פתח מרן בדברים, שנחקקו באותיות של זהב בתולדות הישיבה: ”תועלת גדולה מאוד יש מכך שיהיה סדר במה שלומדים בכוללים, וגם יש תועלת שהאברכים יודעים מראש אלו מסכתות ילמדו בהמשך המחזור. גם תועלת רבה מאוד יש מהלימוד של הרבה תלמידי חכמים שעוסקים ביחד באותם סוגיות ויכולים לדבר אחד עם השני בלימוד ובסוגיות שאוחזים, וגם יכתבו חיבורים, ראיתי בכולל פוניבז' שזה הביא תועלת רבה שתלמידי חכמים רבים עוסקים ביחד באותו דבר וכתבו חיבורים טובים, ובע"ה גם כאן יהיה מזה תועלת גדולה". לאחר מכן, ביקש מרן ראש הישיבה זצ"ל דף ועט... משהובאו, נטל מרן ראש הישיבה זצ"ל את העט והחל לכתוב: ”לכבוד עמלי התורה המסורים לתורת השי"ת ד' עליכם יחיו. באנו לכתוב רשימה שעפי"ז יהי' סדר הלימודים ונקווה שזה יהי' לתועלת לעלות מאוד במשך השנים: חולין, ב"ק, נדה, ב"מ, זבחים, מנחות, ב"ב, שבת, עירובין, יבמות, כתובות, נזיר, גיטין, קידושין, סוכה. נקווה שכולם יעלו מאוד במשך הזמן יצמחו הרבה לומדים ויתרבו גדולי תורה. א. ס. אהרון יהודה לייב שטינמן. אור לז' אדר תשס"ז לפ"ק". עומק עצתו של חכימא דיהודאי רק לאחר מכן עמדו על עומק דעתו וחכמתו שהייתה שזורה בדברים. מרן הצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולקבל את דעת ב' המחנות, הן אלו שטענו שיש להרחיב את אופקיהם של אברכי הכוללים במסכתות יסודיות נוספות – מעבר למה שהורגלו ללמוד במסגרת הישיבה. ומאידך לא התעלם מאלו שהצביעו על הקושי של אברך שהתחנך על הדרך הישיבתית – לעבור ללמוד במתכונת שונה לחלוטין. המהלך הייחודי השזור בסדר המחזור אותו קבע מרן ראש הישיבה זצ"ל הוא השילוב בין לימוד מסכתות נשים נזיקין, לבין הלימוד בשאר מסכתות הש"ס, כשבסדר הלימוד בשנה אחת לומדים מסכת מנשים נזיקין ואחר כך מסכת מסדר אחר. כשיש בכך השלמה בלימוד הכולל לקניית וידיעת הסוגיות והמסכתות שבנשים נזיקין לצד הידיעה והקנייה בשאר מסכתות הש"ס, ומזה ומזה אל תנח. אגב, לאחר סיום המכתב ביאר מרן ראש הישיבה זצוק"ל לראשי הישיבה שליט"א, על כמה מן מסכתות הש"ס, מדוע לא הכניסם במחזור החדש, כשמרן מבאר את הסיבות, הן מטעמים של קשיי הסוגיות בלימוד בכולל, והן מטעמים מסויימים - כמו ברכות, שצריכים להילמד באופן של אליבא דהילכתא ולמעשה, ולא באופן של הלימוד בכולל. יש סדר למשנה! בכך הוכרעו הספיקות, ואת הזמן הבא, תחילת זמן קיץ תשס"ז התחילו בלימוד מסכת חולין, שנמשכה שנה וחצי, בסיום לימוד מסכת חולין ולקראת תחילת לימוד מסכת בבא קמא, שהתחיל בזמן אלול תשס"ח, כתב מרן זצ"ל מכתב נרגש לרבני הכולל: ”שמחתי לשמוע שזכיתם ללמוד כל מסכת חולין הכוללת כל כך סוגיות קשים, יתן השי"ת לכולכם סייעתא דשמיא בלימוד מסכת בבא קמא ותצליחו מאוד בהבנת סברות עמוקות המחודדות כמו שאמרו הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות וכל אחד יעלה לת"ח אמיתי כרצון השי"ת". במאמר המוסגר, בשנה ההיא, לקראת לימוד מסכת חולין לראשונה במחזור הישיבה, הופיע לראשונה הספר ’עומקא דשמעתתא' בו סודרו ונערכו בצילומים מהספרים, כל עניני הסוגיות שנלמדו בכל זמן מכל הסוגיות הנוגעות לענין, הראשונים האחרונים הפוסקים והשותי"ם, קובץ על יד ירבה ממש, בעריכתם של ראשי הכוללים שליט"א, היה זה רעיון מהפכני שהפך עם השנים לנכסי צאן ברזל בהיכלי הישיבות של הישיבה הקד', ובכל היכלי התורה, בו יכול כל צורב לעסוק בעניני הסוגיא תחת הישג היד - פשוטו כמשמעו. לא לחינם הדברים באו כאחת – קביעת סדרי המסכתות יחד עם הופעת ה'עומקא'. והצד השווה שבהם הוא ש'יש סדר למשנה'. לראשונה בהיסטוריה נקבעו ונחקקו כאן סדרי הלימוד גם לשנות הלימוד בכולל, וגם תבנית המשכן ניתנה כאן – הצורה המיטבית שיוכלו לעשות זאת, גם במסכתות שעד עתה לא דשו בהם רבים לקבץ את כל ענייניהם לפונדק אחד. קביעתו הנחרצת של מרן זצוק"ל, פתחה עידן חדש בעולם הכוללים – ומעתה נראים עוד ועוד היכלי תורה שקבעו ליסוד את המסכתות שהצביע עליהם מרן זצוק"ל. כמו טעלז בשעתו, שזכתה לשמש כעמוד האש ועמוד הענן לעולם הישיבות שקם בעקבותיה, אף כאן זיכו מן שמיא לרבינו ראש הישיבה שליט"א, שמ'עטרת שלמה' תצא הבשורה לשאר היכלי התורה בארץ ובעולם. קביעתו הנחרצת של מרן זצוק"ל, פתחה עידן חדש בעולם הכוללים – ומעתה נראים עוד ועוד היכלי תורה שקבעו ליסוד את המסכתות שהצביע עליהם מרן זצוק"ל. כמו טעלז בשעתו, שזכתה לשמש כעמוד האש ועמוד הענן לעולם הישיבות שקם בעקבותיה מרן ראש הישיבה זצוק"ל בכולל בירושלים
הרב י. קלמן כל מי שבא בשערי עיר התורה מודיעין עילית יבחין מיד בהיכל הישיבה הקד' המתנוסס ברמה בכניסה לעיר. דומה כי אין מתאים יותר כאשר נכנסים לעיר שכולה תורה וחכמיה, מלעבור דרך מפתן של תורה, תורה בגדולתה ובטהרתה, מגדלור של תורה שאורו מתנוסס למרחקים וקול התורה יום ולילה לא ישבות בו, כשחשובי תלמידי החכמים שבעיר נמנים על שורות לומדיו. זכתה מודיעין עילית שישכון בה אחד ממבצרי התורה הגדולים ביותר בארץ ישראל, היכל התורה שהוקם על ידי הישיבה הקד'. בניסן נתעטרו ישראל בעשר עטרות, וגם בחודש ניסן לפני עשר שנים נתעטר עולם התורה ונתעטרה העיר מודיעין עילית באחד מבתי המדרש הגדולים והחשובים בארץ הקודש. לרגל עשור למעמד חנוכת הבית של הישיבה הקד', שבנו לימים שקדמו להקמת היכל הישיבה ולסייעתא דשמיא המיוחדת שנראתה בחוש בבניין הבית. היה זה לפני כעשרים שנה, עם פתיחת הכולל על ידי הישיבה הקד' בעיר התורה מודיעין עילית, הכולל נפתח בבית המדרש המרכזי בעיר מי שכיהן בראשות הכולל בראשיתו היה רבינו ראש הישיבה הגרש"ב סורוצקין שליט"א, שהיה מגיע לכולל בכל יום וכן היה מוסר שיעורים בכולל בתקופתו הראשונה במסכת סוכה, ולאחר מכן מינה רבינו ראש הישיבה שליט"א את הגאון רבי שלמה קופמן שליט"א לעמוד בראשות הכולל. כשהגיעו לכמאתיים אברכים וכבר המקום היה צר מלהכיל, נפתח הסניף השני של הכולל בשכונת נאות הפסגה בעיר, ועמד בראשות הגאון רבי מנחם זאב חסידא שליט"א והגאון רבי יחיאל פלק שליט"א, כאשר גם בסניף בנאות הפסגה הגיעו למאתיים אברכים וכבר צר המקום מהכיל את הלומדים עבר הכולל לשכון בבית המדרש שיח יצחק, מבתי המדרש הגדולים בעיר, כשבתוך שנים ספורות בסייעתא דשמיא עצומה הפך להיות הכולל להיכל התורה המרכזי בעיר, כשטובי בני העלייה מתקבצים ובאים בו, ותחת הנהגתם של מרנן ורבנן ראשי הכולל שליט"א זכה הכולל להיות הכולל הגדול והחשוב בעיר ואחד מהיכלי התורה החשובים בארץ ישראל.. דא עקא, שכתלי בית המדרש צרו מלהכיל את מאות האברכים, בית המדרש היה מלא מפה לפה, עזרת הנשים וכל האכסדראות היו עמוסים במאות ת"ח השוקדים על תלמודם, ובכל פינה ופינה נוספו ספסלים וכיסאות נוספים, חזקות היו על כל מקום ומקום, והגיעו הדברים עד כדי כך, שבלית ברירה הונחו כיסאות וספסלים על בימת ארון הקודש ומדרגותיו ועל בימת ספר התורה, כדי להוסיף מקומות לימוד לאברכים. מספר תקופות לא מבוטל נאלצה הנהלת הישיבה הקד' לסרב לקבל אברכים נוספים מחוסר מקום ניסן תשע"ג - ניסן תשפ"ג: במלאת עשור למעמד האדיר של חנוכת הבית להיכל התורה המרכזי בעיר מודיעין עילית של הישיבה הקד', שבנו לסיפורי המופת שליוו את הקמת היכל הישיבה הקד' והעלנו רשמי הוד מהמעמד הגדול שנחתם בדפי קורות עולם התורה בדורנו 42
למרות הביקוש העצום, ופתרון לא נראה באופק, וכנגד כל זאת קול התורה נשמע בעוז וברמה. בסמוך לכניסה לעיר מודיעין עילית שכנה אדמת טרשים, אשר ראש העירייה הרב יעקב גוטרמן שיחי' הבין כי בשל המיקום הייחודי היא נועדה להיות בית ה' בית שמגדלין בו תורה ויראה כיאה לעיר של עמלי תורה בטהרה, משמים נתגלגל הרעיון וייזכר לטובה הרב גוטרמן שיחי' שבא בדברים עם רבינו ראש הישיבה שליט"א והנהלת הישיבה הקד' בהצעה ובבקשה להעמיד את הישיבה הקד' ובית מדרשה כמזוזה בפתחה של העיר. אולם לא נודע איך ייפול הדבר. סוכות תשע"ב ערב חג הסוכות תשע"ב. שעות לפני כניסת יום טוב, כשישראל טרודים במצוות ועסוקים בהכנות אחרונות לכניסת המועד ובכל בתי ישראל הסוכה על תילה כבר עומדת, נוי המצווה ונוי הסוכה מפארים את בתי ישראל הזוכים להיכנס לצילא דמהימנותא, ברחוב רשב"ם בבני ברק השעון כאילו עמד מלכת. אחד מנדיבי הישיבה שיחי' ובני משפחתו שהגיעו לחוג את החג בארץ הקודש השתוקקו לעלות לפני החג לקבל את ברכת קודשו של רבינו מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל, למרות השעה הדחוקה נענו הם על ידי בני הבית כי לשם החזקת התורה ייעשה הכל, וכך בשעות ערבו של יום טוב עלו בני המשפחה לביתו של רבינו הקדוש זיע"א ברחוב רשב"ם. לאחר שנתברכו בחביבות רבה בקודש פנימה, קיבלה הרבנית בת שבע ע"ה את בני המשפחה בחיבה יתירה, והרעיפה עליהם במשך שעה ארוכה מאוד ברכות ותפילות, אולם בכך הרבנית ע"ה לא ראתה די, וצירפה את בנות המשפחה להכין עימה את צרכי החג במטבחה הצנוע, כשבכל אותה שעה היא מרעיפה עליהן טללי תחיה, תשבחות ודברי חיזוק על חשיבות לימוד התורה והחזקת התורה, למרות שבאי הבית ניסו לרמוז לרבנית כי אין עתה זמן, הרבנית בשלה המשיכה. סמוך לכניסת החג נפרדו בנות המשפחה מהרבנית כשהן נקשרות בעבותות של אהבה וחיבה, והרבנית אף נותנת להם ממאכלי החג. ימים ספורים אחר כך, בעיצומה של שבת חול המועד סוכות, בפתע פתאום עלתה הרבנית הצדקנית ע"ה לשמי מרום לתדהמת כל בית ישראל, אולם משפחה אחת חשה שהיא קיבלה צוואה, צוואה לדורות, צוואה סמוך להסתלקות. צוואה להבין מה היא תורה, מה החשיבות של לומדי תורה ומה החשיבות של החזקת תורה. היה ברור שמן השמים שמו בפיה של הרבנית את דבריה, ולהם היה ברור שהם צריכים לעשות לעילוי נשמתה, את מה שהיא כל כך רצתה כל חייה. 43
מיד לאחר ההלוויה עלה רבינו ראש הישיבה שליט"א לביתו של מרן זצוק"ל יחד עם המרא דאתרא דמודיעין עילית הגר"מ קסלר שליט"א והרב יעקב גוטרמן שליט"א ראש העירייה, כשעל הקו נמצא הנדיב בשיחה מעבר לים, את הכולל מרן זצוק"ל הכיר כבר, ומרן זצוק"ל ביקש מהנדיב שיהיה העילוי נשמה בהקמת בית המדרש, בית המדרש שיכונה "היכל בית שבע" ויהיה בית המדרש מהגדולים בעולם לעילוי נשמתה ולנחת רוח. מרן זצוק"ל הזיל דמעות וברך את התורם בהתרגשות שיזכה להצלחה גדולה ולבנים וחתנים צדיקים, כשמרן זצוק"ל מפטיר בדמע שבוודאי מן השמים הרבנית מוסיפה לסייע בהחזקת תורה ובצדקה. בסיום הדברים אמר מרן זצוק"ל שאי"ה ויהיה בכוחו הוא יבוא לבית המדרש. ליותר מזה לא היה צריך, למרות סכומי העתק שדרושים היו לבניית הישיבה, לא היה להם ספק, כי בוודאי זו צוואת הרבנית ע"ה, וכמו שאמר מרן זצוק"ל שבוודאי זה יעשה נחת רוח לרבנית. ימים ספורים לאחר מכן וכבר רעיון ההקמה החל קורם עור וגידים. הנדיב הגיע מחו"ל, ורבינו ראש הישיבה שליט"א הגיע עימו לאדמת הטרשים, ואמר לו כאן אתה תבנה בית גדול, בית גדול לה' ולתורתו, בית על שמה ולעילוי נשמתה של הרבנית הצדקנית ע"ה. ההחלטה נפלה ומשם הכל היסטוריה. למרות הסייעתא דשמיא המיוחדת שנתגלתה אז, ועם תחילת העבודות המאומצות במתחם, כשכבר יסודות הבניין הגדול נראים לעין ובית ה' החל להבנות, לא אמר השטן נואש ונעמד בדרכה של תורה, מנסה בכל כוחו למנוע, לחבל ולהפריע. כרעם ביום בהיר התקבלה בהנהלת הישיבה ההודעה בעיצומה של ההתקדמות בבנייה, כי הבג"ץ, בית המשפט העליון, קיבל עתירה בנוגע לחוקיות השטח ורוצה לעצור את הבנייה. טובי עורכי הדין במדינה גויסו בסכומי עתק על ידי צרי עין ועמותות השמאל לעצור את הבנייה בטענות ותואנות שונות, הבנייה בשטח זה אינה חוקית וכי השטח בבעלות פלסטינית הוא. מעשה שטן שלא יכול לראות את הבניין האדיר שנבנה לה' ולתורתו היה נראה שהצליח. במונחי דרך הטבע המצב לא היה פשוט בלשון המעטה, ורבים כבר ראו את גניזתה של התוכנית. אבל התורה לא שתקה. באורח פלאי, זכתה הישיבה בשטח, כשהטענה הגאונית אותה העלתה הישיבה הקד' כי על פי חוקותיהם, בכל מקום ובכל עיר יש שטח השייך לפיקוד העורף וביד הרשויות להפקיע זאת מיד בעליו, מכיוון ששטח זה אכן עמד בכל הדרישות הן משום גודלו והן משום מקומו, טענה הישיבה כי בידי המועצה להפקיע זאת מיד הבעלים, כביכול, הקיים לשיטתם. שטן בעל כורחו ענה אמן, וכמליצה היו אומרים כי על מקום תורה זה גם הרחוקים ביותר מודים שתורה מגנא ומצלא... קריאת שם לבנין בבית מרן שר התורה זצ"ל אחת הכניסות לבניין הכולל שע"י הישיבה הקד' ע"ש הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה 44
ריבון העולמים, עזרנו להשיב את התורה למעונה "זו הפעם השלישית בה ספרי התורה יוצאים מן ההיכל, בפעם הראשונה היה זה בעת השריפה בישיבת טעלז והושבו הם, בפעם השניה היה זה במלחמת העולם הראשונה והושבו הם. עתה ספרי התורה יוצאים מן הארון שוב בשלישית, זעקתינו שטוחה לפניך: ריבון העולמים כשם שעזרתנו עד עתה להחזיר את ספרי התורה לארון כן תעזרנו בפעם הזאת להשיב את התורה למעונה". כך זעק הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל יחד עם בני הישיבה אחר תפילת שחרית, בעת שהוציא את ספרי התורה מישיבת טעלז בליטא, לאחר שבניין הישיבה נכבש על ידי הרוסים במלחמת העולם השנייה, כשנה קודם עקידת ישיבת טעלז על קידוש ה'. ספרי התורה לא הושבו להיכל הישיבה בטעלז אמנם, אך ישיבת טעלז ותורתה זכו לתקומה ואכן תפילתו של מרן הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל התקבלה כאשר שנים ספורות אחר כך כאשר ניצל בנס מופלא, הקים את ישיבת טעלז בעיר קליבלנד בארה"ב יחד עם גיסו שניצל אף הוא בנס, מרן הגאון רבי חיים מרדכי קאץ זצ"ל. אולם לימים עשרות שנים אחרי המלחמה, דלתותיה של הישיבה הושבו, ונקבעו בפתח ארון הקודש בהיכלה של הישיבה הקד' במודיעין עילית, שהוקמה בארץ הקודש על שמה ומכוחה של ישיבת טעלז כידוע, וחזרה תורתה של ישיבת טעלז למעונה. היה זה, שנתיים לפני פטירתו של מרן הגר"א גורדון זצ"ל, פרצה שריפה שכילתה את בניין הישיבה בטעלז, במסירות נפש בשארית כוחותיו מרן הגר"א זצ"ל עמד וקומם את בניינה ובנה מחדש את היכל הישיבה, והיה כבוד הבית האחרון גדול מן הראשון. עם השלמת בניית בניין הישיבה נצטברו חובות עתק מבנייתו, וראש הישיבה דטעלז, מרן הגאון רבי אליעזר זצ"ל הפליג מעבר לים לעיר לונדון על מנת לעורר את נדיבי העם לסייע ולעמוד לימין הישיבה. לאחר הגיעו לשם נפטר ראש הישיבה בעיר לונדון בד' אדר תר"ע. בניין הישיבה העתיק ניצב עד היום, בן קומה אחת ומסביבו גדר גבוהה, בחצירו בנוי 'בית הרב' בו היו מתגוררים משפחת ראש הישיבה והמרא דאתרא. במבואה להיכל הישיבה ישנם שני חדרים, האחד היה 'אוצר הספרים' ובשני היה חדר שיעורים. ובעת שהותה של משלחת ראשי הישיבה ומנהליה לקראת היארצייט של המהרי"ל בלוך זצ"ל, כשהגיעו לשפוך שיח על ציונו הקדוש על הישיבה ותלמידיה, הגיעו ראשי הישיבה לבניין העתיק של ישיבת טעלז שעדיין עומד בחורבנו. בכניסה לישיבה, הם גילו את דלתות בניין הישיבה העתיקות, נעולות במנעול בריח, וכל הנסיונות שנעשו לאתר את מפתח בניין הישיבה עלו בתוהו. בעצה אחת עם נכדי מייסד ובונה הישיבה מרן הגר"א גורדון זצ"ל הוחלט להציל את דלתות היכל הישיבה ולגאלן, היה זה בזמן הקמת היכל הישיבה במודיעין עילית, ורבותינו שליט"א החליטו שאין מתאים יותר מלקובען בארון הקודש של בניין הישיבה הקד' בארץ הקודש. וכך, בלילה חורפי ומושלג הגיעו שליחים מיוחדים מארץ הקודש לעיירה בליטא ליטול את שער הישיבה בתחינה ובתפילה שיהא השער הזה לפתח ארון הקודש, עד בוא הגואל. השלטונות המקומיים אמנם הערימו קשיים מרובים על העברת שערי הישיבה, אולם בחסדי שמים בהשגחה מופלאה בדרך לא דרך הצליחו השליחים להעביר את הדלתות ולגאלן. משם הועברו הדלתות לעיירה מוגילב שבבלארוס, שם שהו הדלתות בקהילה היהודית במוגילב כחצי שנה, ומשם הועברו למוסקבה ומשם הגיעו שערי ההיכל לארץ ישראל, להיקבע בתבנית ההיכל של ישיבת עטרת שלמה במודיעין עילית. תקופה לאחר הגעתם לארץ ישראל, היטלטלו הדלתות שוב לארץ העמים אך הפעם היה זה כבר לשם גאולתן. היה זה במהלך אין לשער את השמחה בבניית מקום קדוש ללמוד תורה משאו של רבינו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל במעמד מורי ורבותי! שמחה גדולה בזה שיש מקום להרבות תורה, בונים מקום קדוש כדי ללמוד תורה, אין לשער איזה שמחה שיש. מצד שני אנחנו מאד מודאגים, תושבי הארץ, לדאבוננו יש כאלה שרוצים לעשות חוקים להצר את רגלינו, לא רק שלא נוכל לגדול, רק ח"ו למעט תורה מישראל, יש ח"ו הרבה אנשים שלא מבינים את זה, אבל יש בראשי השלטון דברים גדולים, מה שכל הזמן מוציאים עוד דבר ועוד דבר, הכל חוקים על תורה ועל לומדי התורה. ועל זה אנו מאד צריכים רחמים רבים שהקב"ה יעזור שנמצא חן בעיני השלטון, ולא ח"ו יעשו כל מיני צרות, לעשות חילוק בין איש כזה לאיש כזה, איש כזה יש דין כזה ואיש כזה יש דין כזה, דבר שלא נמצא היום במדינות, היה פעם אולי מה שקוראים ... אבל היום רוצים לעשות חוקים לא טובים, זה רע! לעשות רע לכלל ישראל, ללומדי תורה, בעיקר ללומדי תורה. ואנחנו מבקשים רחמים שהקב"ה יעזור ויתן בלב כל אלה שלא יעשו שום רע. ונזכה כולנו להרבות תורה, ולהוסיף תורה, להגדיל תורה ולהאדירה. הקב"ה יעזור שנזכה לזה בזכות המצווה הגדולה שמתרבים לומדי תורה, מה שירבו לומדי תורה זה זכות התורה, וזכות התורה יעמוד שלא חלילה וחס יעשו גזירות להרחיק אותנו מתורה. הקב"ה יעזור עי"ז נזכה לזה, ונזכה ממילא ג"כ לישועה הגדולה, לגאולה הקרובה במהרה בימינו אמן סלה. 45
הקמת בניין הישיבה במודיעין עילית, ובמפעל מיוחד בויאטנם נבנה באותה העת ברוב הדר ארון הקודש להיכל הישיבה. רבינו ראש הישיבה שליט"א החליט לעטור עטרה לראש ארון הקודש של היכל הישיבה בדמות דלתות הארון. הדלתות נשלחו למפעל בויאנטם, שם צופו הדלתות בזהב ושובצו בארון הקודש. אגב, בעת בניית ארון הקודש התרחש נס פלאי במפעל בויאטנם, היה זה עם השלמתו של ארון הקודש במפעל, שריפת ענק פרצה במפעל שכילתה שטח עצום מהמפעל וכמויות ענק של ריהוט וציוד מתקדם, אולם כאשר הגיעה האש לאיזור בו היה ארון הקודש ודלתות הישיבה דטעלז, נעצרו בפתאומיות הלהבות והאש כבתה. דומה כי מסירות נפשו של מרן רבי אליעזר מטעלז על בניינה של הישיבה היא שעמדה לדלתותיה שזכו להינצל ולהיקבע בהיכל משכן התורה עד בוא הגואל, וכאותו מעשה המובא בחז"ל על דלתותיו של ניקנור בבית המקדש. "אמרו כשהיה ניקנור מביאו מאלכסנדריא שבמצרים עמד עליהם נחשול שבים לטובען נטלו אחד מהם והטילוהו לים ובקשו להטיל את השני, ולא הניחם ניקנור אמר להם אם אתם מטילין את השני הטילוני עימו, היה מצטער ובא עד שהגיע לנמל של יפו כיון שהגיע לנמלה של יפו היה מבעבע ועולה מתחת הספינה וי"א חיה שבים בלעתו וכיון שהגיע ניקנור לחופה של יפו פלטתו, ועליהם הכתוב אומר קורות בתינו ארזים" )תוספתא יומא פ"ב(. ראש חודש ניסן תשע"ג שנה וחצי אחר ערב חג הסוכות תשע"ב, זכתה הישיבה לברך על המוגמר, ובמעמד כבוד התורה שכמותו לא ראתה מודיעין עילית מעודה, חגגה הישיבה את חנוכת הבית לכבודה של תורה ועמליה, בחנוכת היכל התורה האדיר והבניין העצום ורב הממדים שהוקם ברוב פאר והדר לכבוד התורה, יחד עם הכנסת שני ספרי תורה. העיר מודיעין עילית עצרה מלכת, ציריה נחסמו ודרכיה הושבתו וכל תושביה יצאו לשמוח בשמחת התורה. בראשות כל גדולי וזקני הדור התאספו אלפי אברכי הכוללים שע"י הישיבה הקד', תלמידי הישיבות לצעירים ותלמידי הת"תים של הישיבה הקד' מכל רחבי הארץ ועימם רבבות בני התורה מתושבי העיר ומחוצה לה שהתאספו לחוג את חגה של התורה לרקוד ולפזז לכבודה, כשלאחר הכנסת הספרי תורה להיכל הישיבה עלו הרבבות לאוהלי הענק שהוקמו לכבוד המעמד. אמת מה נהדר היה המראה עת לשולחן הכבוד עלה מייסד הישיבה רבינו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל שממרום גילו טרח והגיע לשמוח בשמחת ריבוי התורה בעולם בבניית ישיבתו ובשמחת בניו - תלמידי הישיבה, בחרדת קודש ובהתרגשות עצומה האזין קהל הרבבות לדברי אלוקים חיים למשא קודשו של מרן זצוק"ל בו עמד בדבריו על חשיבות ריבוי תורה ולומדיה בעולם, תוך שהוא ראה לנכון במעמד זה לדבר בענייני הגזירות שריחפו על עולם התורה, וכי דווקא מעמד זה הוא ההוכחה לקיום ולריבוי התורה לנצח בעם ישראל. ]ראה מסגרת[. בהורמנא דמרן זצוק"ל נשא דברים נרגשים רבינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א שעמד בדבריו על מהות הקמת המשכן ובנייתו בכלל ישראל, לכל זכורים דבריו על חשיבות המעמד שנחרט לדורות, בהם הביא מה שמבואר בחז"ל שכלל ישראל נזקקו לקמיע, שהוא יברכך ה' וישמרך וכו', משום שניתנה להם התורה בסיני בפומבי שכל העולם כולו שמע וחרד, ונשאלת השאלה אם צריך שמירה לכך מדוע מעיקרא ניתנה התורה בפומבי, ומבואר כי תורה נתינתה היא בפומבי, וכבוד התורה שהוא קידוש ה' הוא צריך להיות בפומבי, כדי לקדש את שם ה' בעולם, ולא שייך שיהיה נתינת תורה לישראל בלא שיהיה במעמד של קידוש ה' לעיני כל בשר. עיני רבים הזילו דמעות התרגשות במעמד האדיר, למראה ההוד כי גם בדורנו התורה ממשיכה להתרבות וחיילותיה בעולם ימשיכו להתעצם. עם נעילת המעמד בשעת לילה מאוחרת נחקק בליבות כל משתתפיו הרושם העז כי התורה תמשיך ותוסיף ותתרבה, עד לקיום הבטחת הנצח ומלאה הארץ דעה את ה'. רבבות בשמחה של תורה באוהל הענק שנבנה במיוחד למעמד 46
והבית בהיבנותו זכתה הישיבה הקד' שבניין הישיבה בעיר מודיעין עילית ניצב לתל תלפיות לכל בני התורה בעיר, כשקול לומדי התורה בני הכולל המרכזי בעיר שע"י הישיבה הקד' לא פוסק מהיכלה, הכולל מונה כשמונה מאות אברכים תלמידי חכמים ועומד בראשות רבותינו הגאונים רבי שלמה קופמן שליט"א, רבי איסר זלמן שוורצמן שליט"א, רבי אליעזר ברוורמן שליט"א, רבי ישעיהו הלברשטט שליט"א, רבי יצחק קרייסמן שליט"א ורבי יחיאל פלק שליט"א, וראש החבורה הרב הגאון ר' שמשון פריינד שליט"א. יצויין, כי מורינו הגאון רבי מנחם זאב חסידה שליט"א העמיד וביסס את הכולל במשך שנים רבות, עד לפני מספר שנים אז עלה לכהן פאר בישיבתינו הקד' בקריית הישיבה. היכל הישיבה קם ונהיה לבית המדרש המרכזי בעיר כשמלבד חכמי ורבני הכולל שליט"א רבים הקובעים בו את מקום תפילתם ואת מקום תלמודם בסדר שלישי או בימי בין הזמנים כשבית המדרש עמוס מפה לפה וכן בשבתות ובימים טובים. בימים נוראים מתפללים בהיכל הישיבה למעלה מאלף ומאתיים מתפללים, ואי אפשר שלא לציין את נהירת אלפי תושבי העיר בראש השנה סמוך לשקיעת החמה לתפילת תשליך באגם הדגים שהוקם בחצר הישיבה ע"י אחד מהנדיבים כנאה לפלטרין של מלך. בימי שישי מתקיים בכולל 'סדר שישי' על ידי קהילת בוגרי הישיבה הקד' המתגוררים בעיר ומתאספים בכולל בימי שישי, כשבכך ממשיכים בוגרי הישיבה את חשיבות החיזוק הנדרש בערבי שבתות כפי שהיה באמנה איתם בישיבה הקד' בצילם של רבותינו ראשי הישיבה שליט"א, שכידוע מיום הקמת הישיבה שמו דגש מיוחד בענין. בשבתות ובימים טובים מתפללים בהיכל הכולל בוגרי הישיבה שיחי' החפצים להמשיך את עלייתם מימי הישיבה הקד' בצוותא חדא, על פי מנהגי הישיבה הנהוגים מקדמת דנא. נתקיים בבניין הישיבה הקד' התפילה 'וישמעו רחוקים ויבואו' כשמכל העולם כולו בני ברית ואף שאינם בני ברית, מגיעים לראות את היכל הישיבה האדיר העומד על תילו, לראות את בית המדרש הנכבד, מקדש מעט, פלטרין של הקב"ה בעולמו אותו זכתה הישיבה הקד' לבנות כבית שמגדלין בו תורה ותפילה, בניין היכל התורה לתפארה הינו מהידועים והמפורסמים בעולם היהודי כולו בכך שקול התורה לא פוסק בו ביום ובליל. מרן הגה"צ רבי דן סגל שליט"א בכולל מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א בכולל מרן הגר"ד לנדו שליט"א נושא דברים בהיכל הכולל מרן הגרב"ד פוברסקי מוסר שיעור בהיכל הכולל רבינו מרן ראש הישיבה זצוק"ל כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א נושא דברים בהיכל הכולל רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שליט"א נושא שיחת חיזוק בפני אברכי הכולל 47
בקרובי אקדש • לדמותו המופלאה של תלמיד הישיבה הקד' מפארי בני החבורה בן העלייה המופלג הבחור החשוב שלמה גרשוני זכר צדיק לברכה שבימיו המועטים זכה לעלות ולהתעלות בתורה ולהשיג דרגות גבוהות בדביקות בה' ית' • נתייסר, נזדכך ונתקדש, ועלה השמיימה בפניא מעלי דשבתא פרשת תצוה - זכור • ובזכות הבן הנעקד ישבית מדיינינו המומים וכאובים קיבלו בני הישיבה הקד' את הידיעה המרה על הסתלקותו של ידידינו בן החבורה הבחור החשוב שלמה גרשוני זכר צדיק לברכה, שנסתלק לאחר חצות ערב שבת קודש פרשת תצווה זכור י' אדר התשפ"ג והוא בן שמונה עשרה שנים בלבד, לאחר חצי שנה של יסורים קשים ומרים. ומסרנו מודעה, כי הסיפורים והעובדות המסופרים בכתבה זו, הינם אמת לאמיתה וללא גוזמאות כלל, כי כך היה הוא, חברינו האהוב שלמה זכר צדיק לברכה, בן עלייה מופלג שזכה בגילו הצעיר והתאמת אצלו לידע מה חובתו בעולמו, והשתדל להשלים עצמו בהשתלמות מופלאה בתורה ויראת שמים ועבודת ה', בכמות ובאיכות ובפרנע'ם נדיר. יהיו הדברים לעילוי נשמתו ולזכרו. ••• אדם כי ימות באוהל הבחור החשוב שלמה זכר צדיק לברכה נולד בי' ניסן תשס"ה, לאביו יבדלחט"א הרה"ג ר' ברוך מרדכי גרשוני שליט"א ולאימו תבדלחט"א מרת חיה תליט"א בת הגאון רבי צבי ובר שליט"א רב שכונת נווה יעקב. כילד למד בתלמוד תורה ’דרכי יושר' באחוזת ברכפלד וכבר בהיותו ילד בתלמוד תורה התייחד מאוד, חבריו לספסל הלימודים סיפרו איך בהפסקות היה יושב בכיתה ואומר תהילים. בתום לימודיו בחיידר, נכנס ללמוד בישיבת ’חמדת משה' העומדת בראשות הגאון רבי בנימין זאב פפנהיים שליט"א, שם עלה ונתעלה באופן מיוחד, השיל מעליו עול חשבונות הרבים והתמסר באופן מיוחד ללימוד התורה וידיעת התורה בהתמדה מופלאה, ובשאר חלקי העבודה במידות טובות וביראת שמים. שלמה זצ"ל קיבל רבות מרבותיו בישיבה והיה שותה בצמא את דבריהם, במיוחד התקשר עם רבו הגאון רבי שאול דנציגר שליט"א, והיה למשל, לדוגמא ולמופת בעיני כל רבותיו, יודעיו וחבריו בשקיעותו המיוחדת בלימוד, בהבנת התורה ובהתמדתו הנפלאה. בהיותו באלול שיעור ג' נתמנה לבעל קורא בישיבה, אולם חודש אחר כך, בחג הסוכות, נתגלה למגינת לב כי בגופו מקננת המחלה ה"י. השיל מעליו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם בסיום לימודיו בישיבה קטנה, זכה וזכינו אנו שעלה לישיבה הקד' בה למד ועלה ונתעלה מתחילת שיעור א' ועד סוף ימיו ממש, באמצע שיעור ב'. בשיעור א' למד אצל מורינו הגאון רבי מנחם זאב חסידה שליט"א ומורינו הגאון רבי יהושע וינברגר שליט"א, בהם היה דבוק ושאב מהם ללא גבול תורה בצימאון ללא הרף וללא הפסק. בשיעור ב' קיבל תורה מפי רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א, ששלמה זצ"ל נתחבב עליו מאוד והתקשר עימו בקשר בל יינתק. מיום בואו לישיבתנו הקד' ניכר שלמה זצ"ל ברוממותו ובאופיו הייחודי, כשלא עניינו אותו כלל וכלל חשבונות הרבים והיה חי במין עולם משלו, עולם שכולו רוממות ועבודת ה' במישורים רבים ועצומים, כך זכה להגיע לדרגות גבוהות מאוד שאינן מצויות בבני גילו כלל, הן בלימוד התורה בהבנה ובלמדנות גדולה, הן בידיעות התורה באופן מיוחד, והן בגבהות הדעת וברוממות ועבודת ה' במושגים מיוחדים, שיחת החולין שלו תדיר הייתה בדברי הלכה, בנידונים הלכתיים מעשיים ובעניני מחשבה. היה למדן מופלג ובקי עצום באופן שאינו מצוי, וכתב הרבה חידושי תורה. סיפר חבר, שכאשר התחילו ללמוד מסכת נדרים, למדו איזה ענין בר"ן שהביא לשון הירושלמי, ולא היה הלשון מובן, ורק שלמה זצ"ל הבין את הלשון על בוריו כיון שהיה רגיל בזה. היה רגיל ללמוד בספר ’ערוך השולחן' על הדינים לעתיד לבוא, ובהזדמנות שדיברו חבריו אם היה מותר לעשות פעם אחת עבירה אחת מה היו עושים, הוא אמר: הייתי עולה להר הבית ומקריב קרבן לה'! דקדוק הלכה דקדוק ההלכה שלו היה באופן מופלא ומיוחד מאוד, היה מדקדק על קלה כבחמורה ולא ויתר על קוצו של יו"ד עד שעתו האחרונה. היה מקפיד להניח את התפילין בחדרו כדי לבוא לבית המדרש עם תפילין, כמו כן היה רגיל לכרוע בכניסה וביציאה לבית המדרש. כן היה ימות באוהל אד+ם כי 48
נוהג לכבס את בגדיו ביום חמישי כדי לקיים את תקנת עזרא. בראש חודש היה אוכל מאכל נוסף על הרגיל לכבוד ראש חודש. מספר אחד החברים, כי כאשר הגיע לבקר את שלמה זצ"ל בבית חולים ביום רגיל ראה את שלמה עם בגדי שבת, כששאל אותו מדוע? השיב לו שירד להגיד קידוש לבנה ולבש בגדי שבת בשביל זה. ככלל, ימי השישי ושבת קודש אצלו היו מקודשים מאוד והיה משקיע בהם רבות, בהיותו תלמיד בישיבה קטנה היה מביא עימו בכל יום שישי לישיבה, אף בימי שישי הארוכים בקיץ, שקית עם בגדיו והיה יושב ללמוד עד שבת קודש, כשבאמצע היה הולך לטבול במקווה וממשיך ללמוד עד שבת. פעמים רבות במהלך תקופת חוליו אמר, שמתגעגע ללימוד של ’סדר ליל שבת', לתענוג שבלימוד ברציפות. ואכן בשבת האחרונה לחייו זכה לכך. גם הקפדתו על מצוות כיבוד אב ואם הייתה מיוחדת, בכל פעם שהיה מקבל טלפון מהוריו אף שהיה נמצא עם אנשים, מיד היה אומר שצריך להפסיק כדי לענות מיד. מסכת יסורים לפני כחצי שנה – בתמוז תשפ"ב – גילו בגופו שוב את המחלה הנוראה, והוא קיבל את הדין באהבה. בכל התקופה הזו הרבו בני הישיבה תחינה, זעקו לבורא שירחם ויחוס על בן החבורה, וקיבלו קבלות מרובות לזכותו ולרפואתו השלימה, כן ביקש באופן מיוחד מבני החבורה שיקבלו על עצמם שלא לדבר כלל בתפילת מנחה של שבת, ואכן בני הישיבה קיבלו ע"ע לרפואתו השלימה, אבל נגזרה הגזירה ובודאי שהתפילות והזכויות עומדות לו ואינן שבות ריקם. לפני מספר חודשים נסע לטיפול ניסיוני בבית חולים בארה"ב אך לדאבוננו הרב הטיפול לא הצליח, לפני כחודש הוא שב לישיבה הקד' ללמוד בישיבה כמה שיכול, את הישיבה עזב שלושה ימים קודם פטירתו כשעוד בשבת האחרונה פרשת תרומה היה בישיבה, וכל זאת כשהוא אחוז באמונה תמימה ושלימה ומצדיק עליו את הדין. נתת ליראיך נס להתנוסס תקופת מחלתו בה התייסר מאוד היתה תקופת נס ופלא לעמידתו האיתנה באופן שאינו מובן בכלל בדביקותו בה' ית', ובתוך כל יסוריו המרים, יסורי הגוף והנפש, למד בהתמדה ובשמחה ודקדק בשארית כוחותיו על קיום ההלכה. תמיד היה משלב בלימודו גם סדרי עיון וגם סדרי בקיאות, וגם בתקופת חוליו למד גם סדרי עיון מלבד סדרי הבקיאות שלמד, כשהגיע ללמוד בישיבה התעקש ללמוד דווקא את הסוגייא שאוחזים בה בעיון, וכן היה מתכונן לשיעורים שהיה נכנס אליהם, ומכין את הסוגייא בעיון. ת מ י ד ה י ה מבקש שהעירוי יהיה ביד ימין, כדי שיוכל להניח תפילין ביד שמאל, למרות שמאוד כאב לו שעושים את העירוי באותה יד כמה פעמים. וכשהורידו ממנו את האינפוזיה הלך לטבול במקוה בערב שבת, ואמר שסוף סוף יכול לטבול בלי חציצה. בצור ירוממני - ירח האיתנים האחרון בחייו לקראת ראש השנה האחרון, כשהבין שיתפלל בבית החולים בלי מנין, החל ללמוד תקיעת שופר, ובמשך תקופה ארוכה תרגל ולמד לתקוע בשופר, וכשהיה מתרגל לתקוע בשופר היה עושה זאת במקום שלא יגרום להפרעה לאחרים במחלקה. כשכבר ידע לתקוע היטב אמר לחבריו, תראו, אם מתאמצים מצליחים! בהגיע ראש השנה, הורו רבותינו ראשי הישיבה שליט"א לאחר התייעצות עם גדולי ישראל שליט"א לקיים אצלו מניין לתפילות ראש השנה, והיתה לו מזה שמחה עצומה, כך התקיים אצלו במחלקה מנין בראש השנה וביום כיפור ובשמחת תורה וכן שמחת בית השואבה. בהיותו בעל תוקע בראש השנה תקע את כל התקיעות במנין, ולאחר מכן עלה בכל קומות הבניין בתל השומר עם אינפוזיה כדי לתקוע בשופר בכל המחלקות מחשש שתקיעות אחרות שנתקעו שם לא היו כשרות, הכל תוך שהוא מתאמץ ועולה במדרגות קומה אחר קומה, ולא מסכים בשום פנים ואופן לעלות במעלית שבת. בראש השנה האחרון בהיותו בעל תוקע, לא הסכים לאכול קודם תקיעת שופר, כפי שנהג בכל השנים שלא היה אוכל קודם התקיעות. וביום השני של ראש השנה כשהיה מוכרח לאכול בגלל הטיפול הרפואי, ביקש שיבדקו בשבילו אם במצב כזה, זה לכתחילה לאכול. בכל הימים הנוראים היה בעל קורא בתורה וקרא את הקריאות. וכשהגיעו לקריאת ההפטרה ביקש לקרוא גם את ההפטרה, מכיון שהקריאה הייתה בספר תנ"ך והכתב היה קטן ניסו להניא אותו מכך, אך הוא התעקש על זה כשהוא אומר שאימו תליט"א אוהבת לשמוע אותו קורא בנעימה וזה משמח אותה, והתאמץ לקרוא גם את ההפטרה בשביל כיבוד אם. ובכל התקופה הזאת ניטהר גופו של שלמה זצ"ל בכל מיני טהרה, ונזדכך ונתייסר ביסורים מרים וקשים והוא מקבל הכל באהבה ובשמחה ובשלוות הנפש. בליל שמחת תורה שלמה זצ"ל ’נעלם' מהמחלקה, עד שנתברר שעלה שש קומות )!( )אחרי סדרת טיפולים כימותרפים( כדי לשמח איזה בחור שהכיר, ואף שהיו עוד בחורים ששימחו במחלקות טרח ועלה כיון שידע שישמח את הבחור כשמגיע אליו בחור שמכיר אותו. צהלתו על פניו בכל התקופה הזו היו אבלו של שלמה זצ"ל בליבו וצהלתו על פניו, כשהוא משתדל לחייך לכולם ולשמוח. בתקופה האחרונה החל שלמה זצ"ל בגבורת נפש להכין את עצמו לעלותו השמיימה, בשלוות הנפש גמורה וללא פחד ומתח, לפני כחודשיים כתב הוא צוואה. ואמר כמה וכמה פעמים וידוי. באחד מרשימותיו שכתב, כתב לעצמו כך: ”לא השלמתי אפילו מסכת אחת. כל כך השקעתי במסכת קידושין. כל הקיץ. לא גמרתי אותה. רציתי לגמור. כולם נבחנו. אני סתם הייתי חולה. רציתי לדעת קידושין. אין לי שלמה זצ"ל עם רבינו ראש הישיבה שליט"א בידיו גליון והודעתם שלמה זצ"ל לפני כשלושה שבועות באחת הפעמים האחרונות שהגיע לישיבה 49
מה להביא לשמים. כל כך חיכיתי למסכת בבא קמא. לא עשיתי כלום. למדתי שני עמודים. לא גמרתי אפילו מסכת אחת... אני רוצה לחזור אליה. למה אני לא חוזר אליה? אני לא מסכים למות כאן. אני לא רוצה שזה יהיה. תחזירו אותי לארץ. שאני לא אמות בחוץ לארץ על אדמה טמאה. אני רוצה להיות בישיבה בשבת. אני לא הייתי בשבת בישיבה באלול. אני רוצה שבת בישיבה. יסדרו לי מחיצה ואני אהיה בבית מדרש. אני אהיה בישיבה בשבועות האחרונים. בחתונה של תהילה אני עוד אחיה. אני יודע שאני אחיה. פסח אני לא יודע אם אני אחיה. איך תעשו שבעה? אי אפשר. כל כך הרבה מצוות לא קיימתי". ”בסוף נצחק על כל הימים הרעים. גם אם מתים זה טוב. רק על המוות נאמר טוב מאוד. אין רע יורד מלמעלה. אל תאשימו את בתי החולים. אל תאשימו אנשים. אל תאשימו... אבל זה לא זה. הם לא אשמים. מוות קורה על ידי מלאך. זה לא יכול להיות ש... עשו את זה. לא הם ולא בית חולים כאן. זה לא טוב להאשים. זה היה טוב. אם אני אמות זה טוב. לומר שהכל מה' ואין מה לעשות זה גידוף". ”הכל טוב. כל מה שיקרה זה טוב. אבל אני יודע שהכל טוב. אני עצוב. אבל גם זה שאני עצוב זה טוב. לא יודע למה. גם מוות זה טוב. אל תהיי עצובה. שבעה לבכי. שלושים למספד. וזהו. לא לבכות כל פעם ששרים קה אכסוף כי אני הייתי שם. לא לעשות את החגים הבאים לא לבכות בתקיעות כי נזכרים שתקעתי. זה לא נכון. אסור לבכות בראש השנה. ואת אמא גיבורה. אל תבכי לא בחגים לא בשבתות. לא כל פעם שנזכרים בתל השומר. לא להיכנס לדיכאון..." ”לפני שנה פחות ארבע ימים התחלתי שוב את כל ההספקים. עשיתי טבלה יפה. אני זוכר. לא בכל עמדתי. אבל אני זוכר. ר' חיים פיינשטיין דיבר על התחזקות. ואז עשיתי חדש בראש חודש תמוז. ואז זה נעצר כשהייתי חולה. עוד שתים עשרה שעות את יודעת שאני אקום כמו חדש. אבל עכשיו אני עצוב". בשבת פרשת בשלח, שבועות ספורים לפני פטירתו, ביקש מהבעל קורא שיכוון להוציא אותו בפרשת עמלק ידי חובת ’זכור'. בשבוע האחרון הוא הכין את מגילת אסתר בתיקון קוראים כדי שיוכל לקרוא את המגילה. ביום שלישי האחרון, הגיעו לבקרו והוא החל לדבר בעניני המגילה, ואימו תליט"א אמרה כי אלו הן המילים הראשונות שהוא מדבר מתחילת היום. אמר שזכה כל חייו שהניח תפילין כל יום, ואף בזמן שהיה בו מחוסר הכרה היה זה חול המועד ועל כן לא הפסיד הנחת תפילין, וזכה שהמילה האחרונה שאמר בחייו היה, אמן, על הנחת התפילין. אמר בתקופה האחרונה, שהוא מצטער שאינו מכיר רב שהיה במצב שלו, כדי שיוכל להדריך אותו איך הוא צריך להתנהג ולהתכונן. מת בער"ש סימן יפה לו בהיותו בארה"ב חשש מאוד שייקבר בארץ העמים וביקש להיקבר בארץ ישראל ואכן זכה לכך ביום שישי אחר חצות. בי' אדר ערב שבת קודש פרשת תצווה – זכור לאחר חצות היום, נסתלק ונטמן בפניא מעלי דשבתא, וזכה כפי בקשתו להיקבר בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, וכן זכה להיקבר במרומי הר המנוחות בערב שבת קודש אחר חצות שכמו שאחז"ל ’סימן יפה הוא לו'. כי נער ישראל ואהבהו במהלך השבעה התקיימה בהיכל הישיבה עצרת חיזוק מספד ובכי על הסתלקותו של בן החבורה. בראשית הדברים עמד רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים פינשטיין שליט"א בהספדו, כי תלמיד חכם הוא מקום להשראת השכינה, ובן החבורה שאחז בעץ החיים במסירות נפש, היה בו השראת השכינה. הוא היה ’כי נער ישראל ואהבהו', הוא היה בית לה'. מה שראינו בעינינו איך שבשארית כוחו הוא ישב כאן בבית מדרש ולמד תורה, וקיים בעצמו ’אדם' אפילו בשעת מיתה, לעסוק בתורה באוהל בשעת מיתה. ישעיה הנביא אומר ונתתי להם בבית ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אשר לא ייכרת, יד זה המקום של האדם, ושם זו מציאות הנשמה, וכיון שהוא עצמו ביתי וחומותי הרי שיש לו שם עולם לעד ולנצח נצחים. נוטל את נפשך אפילו בשעה שהוא רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א אמר בהספדו, ’לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה', זמן המיתה שלו נמשך תקופה ארוכה שמלאך המוות עמד לנגד עיניו, והוא ידע את מצבו יותר טוב מכולם. כתוב באבות דרבי נתן מת מתוך היישוב סימן יפה לו מת מתוך הטירוף סימן רע לו, אני חושב שאין מת מתוך היישוב יותר ממה שנגלה לעינינו, כמדומני שזה לא נורמלי שאדם שיודע את מצבו ואמר כמה פעמים וידוי, והוא יושב ולומד ומדבר בלימוד ולא מתעסק במה שלא צריך. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך אחז"ל אפילו בשעה שנוטל את נפשך, תהיה עסוק בואהבת אפילו בשעה זו, נטלו ממנו את הנפש לאט לאט והוא קיים בכל הזמן הזה ואהבת את ה' אלוקיך. היה לנו פה בבית מדרש גברא רבה ולקחו לנו אותו. הוא זכה ל'האירה עייני פן אישן המוות', הוא הלך כרצונו יתברך באמת, באופן של ’נקדש בכבודי'. יסוריו בעבורינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א פתח בדברי הספדו, כמדומני שמיתתך בערב שבת היה זה בבחינת רצון יראיו יעשה. כמה דיברת על זה כמה ביקשת על זה, למות בערב שבת. בפרידה מבני הישיבה ורבינו ראש הישיבה בשדה התעופה עם הסבא שליט"א חזו חזו בני חביבי דמשתכחין מצרה דילהון ועסקין בחדוותא דילי. שלמה זצ"ל לומד במיטת חוליו עם החברותא הרב שרים בארצות הברית 50