עיתון יתד פסח פד עמודים נפרדים

מוסף חג פסח תשפ"ד עניני חג הפסח מתורת מרנן ורבנן זצוק"ל ושליט"א בן כמה היה רבי אלעזר בן עזריה כשאמר מילים אלו? ביקור בקהילות מקסיקו התורנית עלילת דמשק, קרבנותיה וסופם של גיבוריה זכרונות הגאון רבי נחום שיינין שליט"א מגדולי הדורות האחרונים ּ ִרים ּ ְ מ ַס ְפ ִ ְצַריִם ְו ָהיו ּ ִ יצ ַ יאת מ ִ ב י אנִ ְ י כ ֶבן ָה ֲה ֵר ֲ ִש ׁ ְב ִע ָׁ ים שנ ֵל ָרא ׂ ּ יִ ְש נִ ָׁ ים שם ֶש ׁ ָהיו ּ ָ ֻי ְמצ ּ ָתנו ֹ ּ א ֵרעו ּ ָ ּ ַוי ּנו ו ּ ְ ַענ ַוי ּ ּאו ִ ֵ יד ֶ יהם ַע ֶ ד ש ׁ ָב ַת ְלמ שבת קדש · הגות, מנהג והנהגה אסופת חג מרתקת מאמרי ושיחות הגות ועיון • ביאורי הזמירות והתפילה • הליכות גדולי ישראל • מנהגים וארחות חיים

•• • •• • ֹ ּ ּ ׁ ׁ 141620243036424652586468727682869298 104 110 116 •• • •• • ֹ ּ ּ ׁ ׁ 141620243036424652586468727682869298 104 110 116

פסח איננו אירוע היסטורי שאותו אנו מזכירים לעצמנו, אלא צחצוח כלי המלחמה למאבק היומיומי שמחייב להתבדל, להתנתק, לאטום את הדלתות ואת החלונות ולהשאר "שה לבית אבות שה לבית". החירות האמיתית היא להיות אחרים, שונים, מתבדלים, לא "כמו שם, אבל בסגנון חרדי"! בכל פסח אנחנו מרעננים את הזיכרון ומפנימים שכאשר עם ישראל רצה להתקרב למצרים, התוצאה היתה הרסנית: "הפך לבם לשנוא עמו". ובמקום שהמצרים יפתחו שערים - "ויקוצו מפני בני ישראל"! על אחת כמה וכמה בליל הסדר הזה נשנן זאת גם כלפי הערב רב שעלה ממצרים המבקשים - ברע ובטוב, בדרך של "ויאבק איש עמו" ובמקביל בדרך של "ויחבק איש עמו", לעמוד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו, גם מהתנכלויותיהם וגם מפיתוייהם וערפל הטשטוש שהם זורים, כי אנחנו מתכנסים ומסתגרים "שה לבית אבות". בליל הסדר נשתה ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות של גאולה, ושלב אחר שלב נתעלה ונתנתק. כי למרות שאנחנו משוחררי גוף, הרוח חייבת להיות משוחררת. בן חורין אמיתי הוא מי שממשיך את המורשת היהודית הרואה את יחודו של עם ישראל בהתבדלותו, באורחות חייו, בהתנהגותו, במלבושו, בהשקפת עולמו ובערכיו, לא רק מהגויים אלא גם מה"יהודים". ••• רבי שמעון ב"ר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם")קידושין כב ע"ב(. מי שדלתו ומזוזתו קבועים בבית של בני חורין, אך במו ידיו מכניס את ראשו לגליוטינת העבדות וקונה לעצמו אדונים משעבדים מיותרים, ליל הסדר הוא הזמן לעלות עוד שלב ונדבך בסולם החירות. לא רק חירות ממה שנכפה עלינו, אלא חירות ממה שאנחנו כן רוצים. לזאת צריך "לשתות עוד כוס", לטפס עוד שליבה, לחדד את העדשות, ללטש את ההבנות, לשייף את השאיפות ולהבין ולהרגיש שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, רק בתורה! זה לא מובן מאליו, ויש הנחשלים בדרך בגלל האוירה שמנסה לייצר מורך לב, אבל בשביל זה ועל זה נצטוינו "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". אבל לא רק דלתות ומזוזות בתינו מעידים. אנחנו מעידים כי כולנו היו שם למרגלות ההר, והאירוע נצרב במכוות אש על לוח לבנו. מאז החל מרוץ הלפיד, מדור לדור "והגדת לבנך", כשאנו מנסים להעביר לא רק את המידע, אלא את החוויה: ואכן, בלילה הזה בשעת "מגיד", נקרא בהגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו"! ולכאורה, מה עניין ומה תועלת בהתייצבות למרגלות הר סיני ללא קבלת התורה? מה משמעות של העמידה הזו? וכבר ביאר האבודרהם, כי כשעמדו ישראל בהר סיני פסקה זוהמתן. עצם המעמד היה מכונן כי הקב"ה בא לפגוש את עמו כדי שיחזו באורו הגדול – "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים".המעמד הוא חוויה של עם שאינה מתאדה מהזכרון הקולקטיבי. ספר החוקים של המותר והאסור, העשין והלאוין, הוצע גם לאומות העולם ששאלו "מה כתוב בה" - וסרבו. אבל גילוי שכינה לעם ישראל, היה יחודי לעם הנבחר. ולכן: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלוקיך בחורב". ••• אבל זה איננו רק ענין "רגשי-חוויתי-רוחני" בלבד. הרמב"ם בהל' יסודי התורה )פ"ח ה"א( כותב: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו'". וכתב עוד )בהל' ג'(, "לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא וכו'". עצם מעמד הר סיני, כשהאוזן קולטת קולות שמימיים וברקים רוחנים; עצם הראיה של הר בוער באש שכולה אלוקית; עצם יציאת הקול המפחיד עם שלם כשהוא מהלך מסוף העולם ועד קצהו וקורא "אנכי" בתוך הדממה המוחלטה של "ציפור לא צייץ"; עצם השמיעה של הקב"ה מדבר עם משה רבינו ונותן לו את התורה - זו חוויה שמטלטלת אומה שלמה. כשמול העינים "הר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש ויעל עשנו כעשן הכבש" והאש הרוחנית שמאירה את כולנו באש הנשמות, צורפץ כבור את כל סיגינו, מסירה את כל בדלינו, מצרפת את כל נטפי נשמותינו לגוש זהב ענק, ואז פוסקת זוהמתנו: היום הזה נהיית לעם! לא רק קבלת התורה שאין ערוך לחשיבותה והיא עיקר התכלית. אבל עצם המעמד רוממנו מכל עם, הבדיל אותנו, ועל כך דיינו. ••• העברת הפסח מדור לדור אינה רק היותינו לעם, אלא גם הפכה אותנו בעיני האומות לבעלי הזכאות על הארץ, וזה חייב להיאמר בימים של נסיונות להפגין כלפינו פטרונות ולערער על תרומתנו בהתרסה של "מאי אהני רבנן". יציאת מצרים מוכיחה שאנחנו לא "עלוקות שותות דם", אלא אנו הדם מזרים החמצן שזורם בעורקיהם: בזכותינו הם כאן, ובזכות תורתינו שהיא מגנא ומצלא, בזכות ה"קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה" הם מתקיימים כאן. בשנת תרצ"ז )1873) התקיימה מטעם האו"ם "ועדת פיל", שדנה ב"תכנית החלוקה" של ארץ ישראל בין יהודים וערבים. בפני הועדה הופיע בין השאר, גם ראש הממשלה בן גוריון. במשך כמה שעות הרצה על זכותו של עם ישראל לחיות בארץ ישראל. על פי הפרוטוקולים, פנה אליו ראש הועדה, הלורד פיל, ששאל בקול קר ויבש: "מר בן גוריון, שאלה אישית לי אליך: היכן נולדת?" - "בפלונסק, בפולין" – היתה התשובה. לורד פיל: "מענין מאד, המנהיגים הערבים שהופיעו לפנינו, כולם ילידי פלשתינה. לעומתם, רוב המנהיגים היהודיים שהופיעו כאן הינם ילידי מקומות רחוקים ביותר, ללא כל קשר לפלשתין. ועתה", המשיך הלורד פיל, "שאלתי אליך מיסטר בן גוריון: אם היית נולד בבית מסוים, ואדם זר היה בא, מוציא אותך מהבית וטוען: 'זה הבית שלי!' האם נאמין לאיש הזר? אתה, הרי, תערער ותאמר: 'המוציא מחבירו עליו הראיה!' כך גם לגבי פלשתינה: הערבים הרי גרו כאן לפניכם ואתם באים מפלונסק, מרוסיה, מתימן ומרוקו, ודורשים מהם לעזוב את ביתם. האם הדבר מוצדק? האם יש לכם איזה 'קושאן, טאבו' המוכיח שאתם בעלי הארץ הזאת מאז ומעולם?" בן גוריון הניף את התנ"ך ואמר: "רבותי, זה הקושאן שלנו על ארץ ישראל. ב'מסמך' זה כתוב: 'וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת'!!!" עוד הוסיף: "לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה 'מייפלאואר', ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש. הם נחתו באמריקה, והיו ראשוני המייסדים והבונים של הארץ והאומה הזו. לכן כל ילד אמריקאי יודע את השם 'מייפלאואר', מבית אביו ומבית ספרו. אבל תאב אני לדעת האם יש אנגלי אחד שיודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת? היכולים הם לספר כמה אנשים היו באניה זו, מה שם משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שיסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?" "והנה לפני יותר מ-300,3 שנה קודם הפלגת ה'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם – באמריקה ורוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה – יודע בדיוק שאבות אבותיו יצאו בעלות השחר של החמשה עשר לניסן. מה לבשו? מתניהם חגורים ומקלם בידם. הם אכלו מצות, והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף. הוא גם מכיר גם את מסלול המשך בעמוד 7 3 פסח איננו אירוע היסטורי שאותו אנו מזכירים לעצמנו, אלא צחצוח כלי המלחמה למאבק היומיומי שמחייב להתבדל, להתנתק, לאטום את הדלתות ואת החלונות ולהשאר "שה לבית אבות שה לבית". החירות האמיתית היא להיות אחרים, שונים, מתבדלים, לא "כמו שם, אבל בסגנון חרדי"! בכל פסח אנחנו מרעננים את הזיכרון ומפנימים שכאשר עם ישראל רצה להתקרב למצרים, התוצאה היתה הרסנית: "הפך לבם לשנוא עמו". ובמקום שהמצרים יפתחו שערים - "ויקוצו מפני בני ישראל"! על אחת כמה וכמה בליל הסדר הזה נשנן זאת גם כלפי הערב רב שעלה ממצרים המבקשים - ברע ובטוב, בדרך של "ויאבק איש עמו" ובמקביל בדרך של "ויחבק איש עמו", לעמוד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו, גם מהתנכלויותיהם וגם מפיתוייהם וערפל הטשטוש שהם זורים, כי אנחנו מתכנסים ומסתגרים "שה לבית אבות". בליל הסדר נשתה ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות של גאולה, ושלב אחר שלב נתעלה ונתנתק. כי למרות שאנחנו משוחררי גוף, הרוח חייבת להיות משוחררת. בן חורין אמיתי הוא מי שממשיך את המורשת היהודית הרואה את יחודו של עם ישראל בהתבדלותו, באורחות חייו, בהתנהגותו, במלבושו, בהשקפת עולמו ובערכיו, לא רק מהגויים אלא גם מה"יהודים". ••• רבי שמעון ב"ר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם")קידושין כב ע"ב(. מי שדלתו ומזוזתו קבועים בבית של בני חורין, אך במו ידיו מכניס את ראשו לגליוטינת העבדות וקונה לעצמו אדונים משעבדים מיותרים, ליל הסדר הוא הזמן לעלות עוד שלב ונדבך בסולם החירות. לא רק חירות ממה שנכפה עלינו, אלא חירות ממה שאנחנו כן רוצים. לזאת צריך "לשתות עוד כוס", לטפס עוד שליבה, לחדד את העדשות, ללטש את ההבנות, לשייף את השאיפות ולהבין ולהרגיש שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, רק בתורה! זה לא מובן מאליו, ויש הנחשלים בדרך בגלל האוירה שמנסה לייצר מורך לב, אבל בשביל זה ועל זה נצטוינו "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". אבל לא רק דלתות ומזוזות בתינו מעידים. אנחנו מעידים כי כולנו היו שם למרגלות ההר, והאירוע נצרב במכוות אש על לוח לבנו. מאז החל מרוץ הלפיד, מדור לדור "והגדת לבנך", כשאנו מנסים להעביר לא רק את המידע, אלא את החוויה: ואכן, בלילה הזה בשעת "מגיד", נקרא בהגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו"! ולכאורה, מה עניין ומה תועלת בהתייצבות למרגלות הר סיני ללא קבלת התורה? מה משמעות של העמידה הזו? וכבר ביאר האבודרהם, כי כשעמדו ישראל בהר סיני פסקה זוהמתן. עצם המעמד היה מכונן כי הקב"ה בא לפגוש את עמו כדי שיחזו באורו הגדול – "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים".המעמד הוא חוויה של עם שאינה מתאדה מהזכרון הקולקטיבי. ספר החוקים של המותר והאסור, העשין והלאוין, הוצע גם לאומות העולם ששאלו "מה כתוב בה" - וסרבו. אבל גילוי שכינה לעם ישראל, היה יחודי לעם הנבחר. ולכן: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלוקיך בחורב". ••• אבל זה איננו רק ענין "רגשי-חוויתי-רוחני" בלבד. הרמב"ם בהל' יסודי התורה )פ"ח ה"א( כותב: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו'". וכתב עוד )בהל' ג'(, "לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא וכו'". עצם מעמד הר סיני, כשהאוזן קולטת קולות שמימיים וברקים רוחנים; עצם הראיה של הר בוער באש שכולה אלוקית; עצם יציאת הקול המפחיד עם שלם כשהוא מהלך מסוף העולם ועד קצהו וקורא "אנכי" בתוך הדממה המוחלטה של "ציפור לא צייץ"; עצם השמיעה של הקב"ה מדבר עם משה רבינו ונותן לו את התורה - זו חוויה שמטלטלת אומה שלמה. כשמול העינים "הר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש ויעל עשנו כעשן הכבש" והאש הרוחנית שמאירה את כולנו באש הנשמות, צורפץ כבור את כל סיגינו, מסירה את כל בדלינו, מצרפת את כל נטפי נשמותינו לגוש זהב ענק, ואז פוסקת זוהמתנו: היום הזה נהיית לעם! לא רק קבלת התורה שאין ערוך לחשיבותה והיא עיקר התכלית. אבל עצם המעמד רוממנו מכל עם, הבדיל אותנו, ועל כך דיינו. ••• העברת הפסח מדור לדור אינה רק היותינו לעם, אלא גם הפכה אותנו בעיני האומות לבעלי הזכאות על הארץ, וזה חייב להיאמר בימים של נסיונות להפגין כלפינו פטרונות ולערער על תרומתנו בהתרסה של "מאי אהני רבנן". יציאת מצרים מוכיחה שאנחנו לא "עלוקות שותות דם", אלא אנו הדם מזרים החמצן שזורם בעורקיהם: בזכותינו הם כאן, ובזכות תורתינו שהיא מגנא ומצלא, בזכות ה"קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה" הם מתקיימים כאן. בשנת תרצ"ז )1873) התקיימה מטעם האו"ם "ועדת פיל", שדנה ב"תכנית החלוקה" של ארץ ישראל בין יהודים וערבים. בפני הועדה הופיע בין השאר, גם ראש הממשלה בן גוריון. במשך כמה שעות הרצה על זכותו של עם ישראל לחיות בארץ ישראל. על פי הפרוטוקולים, פנה אליו ראש הועדה, הלורד פיל, ששאל בקול קר ויבש: "מר בן גוריון, שאלה אישית לי אליך: היכן נולדת?" - "בפלונסק, בפולין" – היתה התשובה. לורד פיל: "מענין מאד, המנהיגים הערבים שהופיעו לפנינו, כולם ילידי פלשתינה. לעומתם, רוב המנהיגים היהודיים שהופיעו כאן הינם ילידי מקומות רחוקים ביותר, ללא כל קשר לפלשתין. ועתה", המשיך הלורד פיל, "שאלתי אליך מיסטר בן גוריון: אם היית נולד בבית מסוים, ואדם זר היה בא, מוציא אותך מהבית וטוען: 'זה הבית שלי!' האם נאמין לאיש הזר? אתה, הרי, תערער ותאמר: 'המוציא מחבירו עליו הראיה!' כך גם לגבי פלשתינה: הערבים הרי גרו כאן לפניכם ואתם באים מפלונסק, מרוסיה, מתימן ומרוקו, ודורשים מהם לעזוב את ביתם. האם הדבר מוצדק? האם יש לכם איזה 'קושאן, טאבו' המוכיח שאתם בעלי הארץ הזאת מאז ומעולם?" בן גוריון הניף את התנ"ך ואמר: "רבותי, זה הקושאן שלנו על ארץ ישראל. ב'מסמך' זה כתוב: 'וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת'!!!" עוד הוסיף: "לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה 'מייפלאואר', ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש. הם נחתו באמריקה, והיו ראשוני המייסדים והבונים של הארץ והאומה הזו. לכן כל ילד אמריקאי יודע את השם 'מייפלאואר', מבית אביו ומבית ספרו. אבל תאב אני לדעת האם יש אנגלי אחד שיודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת? היכולים הם לספר כמה אנשים היו באניה זו, מה שם משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שיסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?" "והנה לפני יותר מ-300,3 שנה קודם הפלגת ה'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם – באמריקה ורוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה – יודע בדיוק שאבות אבותיו יצאו בעלות השחר של החמשה עשר לניסן. מה לבשו? מתניהם חגורים ומקלם בידם. הם אכלו מצות, והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף. הוא גם מכיר גם את מסלול המשך בעמוד 7 3

ו ׄ זאת ה+תורה· מעניני פרשת השבוע הרב רפאל ברלזון להמ+תיק את החמוץ! ָ "בְּ כ ּ ל ד ֹו ֹ ר וָ דו ְ ר חַ יָ ב אָ דָ ם לִ ר ֹאו ַ ת אֶ ת ע ֹ צְ מו כְּ ּאִ לו ּ הוא יֶָ צֶָ א ּמִ מ ַָ ִ צְ רים" )הגדה של פסח( ׁ ה"בָּ ארשט" )חמיצת-סלק( הינו מסממני חג הפסח, ובמשפחות רבות מכינים אותו. אך בשונה משאר מאכלי החג, יש להכין אותו שבועות מראש )בדומה לחמוצים(. האדמו"ר מהר"א מבעלזא זצוק"ל תיאר כיצד שאל גדולי תורה רבים אודות מקור המנהג ולא ידעו להשיב לו, עד שנזדמן עם "גדולי ליטא" ּ שהשיבו לו שהצדוקים דרשו את הפסוק ּ "כָּ ל מַ חְ מֶ צֶ ת לֹא תֹ אכֵ לו" )שמות יב, כ( כפשוטו, וכדי להוציא מליבם שותים חמיצה בדווקא! ••• ערבי פסחים תרע"ה - לפני 109 שנה: "אברהם מאיור" היה 'ישיבה - בחור' בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעקבות אימי המלחמה חדל לקבל סיוע מהוריו, עד שמצא את עצמו כמעט בלא בגד ללבוש. זוג המכנסיים האחרונים שלו היו קרועים ובלויים, וכאשר התקרב חג הפסח החליט לתקן אותם במו ידיו. לאחר שקנה חוט ומחט, היה עליו להתמודד עם השאלה היכן יתקן את מכנסיו? - שכן לא היה ברשותו זוג נוסף להחלפה. פנה אל המשפחה שם אכל "טֶ עג" ]"ימים"[ וביקש רשות לשהות באחד החדרים עד סיום התיקון. הכניסו אותו למחסן - שהיה צמוד לבית - והוא שקע במלאכת תיקון המכנסים, תוך כדי מאמץ להתגבר על החשכה ששררה במקום. זה לא היה קל - אך התוצאה השתלמה! מיד כאשר סיים את התיקון זינק בשמחה מהספסל עליו ישב. ו... ּבּ וּוּום!!! בשניות הראשונות לא קלט את האסון שהתרחש, אך ׁ משהתפשטה סביבו שלולית אדומה, וריח ה"בָּ ארשט" עלה בנחיריו ביקש להיבלע באדמה. מסתבר שכד החמיצה שהכינה המשפחה לפסח היה מונח על הספסל עליו ישב. בעקבות עמידתו הפתאומית מהספסל, נוצר חוסר שיווי משקל שגרם גרם לכד ליפול. ה"בָּ ארשט" היווה את אחד המזונות העיקריים לימי הפסח. ועכשיו - שוד ושבר! השלולית האכזרית זחלה הביתה, ובני הבית נעשו המומים מצער. הם הביטו בחמיצה "המוחמצת" הלומי יגון, ומיודענו ביקש את נפשו למות. ••• "הוא הגיע!" "הוא הגיע!!!" הצרחות שבקעו בבית הדהדו מקצה אחד של העיירה ועד הקצה השני. הבחור נבהל אך לא היה כל ספק שמדובר בצווחות של שמחה. מסתבר ש"הבן - יחיד" של המשפחה גויס לצבא הרוסי בתחילת המלחמה. הוא נשלח לחזית אך מאז לא נשמע ממנו דבר. הוריו ניסו לברר אודותיו, לקבל סימן חיים - או ח"ו להיפך - אך כל בירוריהם לא העלו דבר. ׁ ובדיוק באותם רגעים בהם שטף נחיל ה"בָּ ארשט" האדמדם את הבית, נפתחה הדלת באחת והבן האובד חזר הביתה!... ׁ כמובן ש"צרת הבָּ ארשט" - שרק לפני שניות אחדות איימה למוטט את עולמם - כבר לא הטרידה אותם. וכך הפכה ה"חמיצה" למתוקה!... ••• ואמנם, "צריך-עיון": כיצד פתרה חזרת הבן האובד את מחסור הבָּ ארשט? הלוא אדרבה, כעת חסר בָּ ארשט לפה נוסף שהתווסף! אלא שברור שם אם חזרת הבן לא פתרה כלל את צרת הבָּ ארשט, הרי שהיא הסיחה את דעתם לחלוטין ממנה! כי למען האמת: לא הצרה גופא היא הבעיה - כמו אופן התייחסות האדם אליה. וזו רק דוגמא, קיצונית אמנם, להסחת דעת ממאורע מצער בעזרת מאורע משמח - אך בסופו של דבר כל חייו של האדם מורכבים מרצף של מאורעות מעציבים ומשמחים - והמבחן הגדול הוא לאיזה מהם מתייחסים, "עם איזה מהם חיים"! ••• בליל הסדר עושה היהודי כל השתדלות כדי לחוש ולהרגיש את החירות - כדי לראות את עצמו ּ "כְּ אִ לו ּ הו ּ א יֶָ צֶָ א מִ מ ִ צְ רַָ ים". אם הוא אכן מצליח לחוש זאת בוודאי שמשהו מזה יתלווה עמו בזכירת יצי"מ שבכל יום ויום. יהודי שזכירת יציאת מצרים "תופסת אותו", שההרגֵ שים פועמים בליבו, הרי תחושת אושר עוטפת אותו בכל יום ויום: מה שייך; הוא הרי עכשיו יצא ממצרים! ׁ ליהודי שכזה נקל יותר להתמודד עם החיים, שכן מוחו אינו תפוס רק ב"צרת הבָּ ארשט", אלא הוא חווה רגעי שמחה יומיומיים - כמו יציאת מצרים לדוגמא... וכמו יתר התחושות הרוחניות שהוא שואב מתורה ומצוות אשר מסיחות את דעתו מהקשיים - - - ָ "מכת מוסר" ּ"וַ י ׁ ֹאמֶ ר ד' אֶ ל משֶ ה נְ טֵ ה אֶ ת יָ דְ ך ַע ׁ ּ ל הַ ש ָ ָ מַ יִ ם וִ יהִ י בָ ר ָ ד בְּ כ ֶ ל אֶ רץ ָמִ צְ ריִ ם" )ט, כב( ָ עַ ל בהתראת מכת הברד אומר ה' אל משה "נְ טֵ ה אֶ ת יָ דְ ך ַהׁ ּש ִ ָ מַ יִ ם וִ יהי בָ רָ ד בְּ כָ ל אֶ רֶ ץ מִ צְ רָ יִ ם", ואכן כך עשה משה כפי שנאמר בפסוק הבא: ּ"וַ י ׁ ֵ ט מש ּ ֶ ה אֶ ת מַ טֵּ הו ַ עַ ל הׁ ּשָ מַ יִ ם ְ ׁ אֵ ש ּ אָ רְ צָ ה וַ יַ מְ טֵ ר ד' בָּ רָ ד עַ ל אֶ רֶ ץ ּ וַ ד' נָ תַ ן קֹ לֹת ו ּ בָ רָ ד וַ תֲ ִ הלַ ך מִ צְ רָ יִ ם". אמנם, בפסוק זה יש התקדמות: התווספו - ואף הוקדמו ְ ׁ אֵ ש אָ רְ צָ ה". ובעוד פסוק: - 'קולות' אל הברד. וכן: ּ"וַ תֲ ִ הלַ ך ְ ַ הבָּ רָ ד"... ִ "וַ יְ ה ׁ י בָ רָ ד וְ אֵ ש ֹ מִ תְ לַ קַּ חַ ת בְּ תוך כעבור שבוע: פרעה קורא למשה ואהרן ואומר: ַ "חָ טָ אתִ י הּפָ עַ ם... ַה ּעְ ת ּ ִ ירו ְ אֶ ל ד' וְ רַ ב מִ ה ּ יֹ ת קֹ לֹת אֱ לֹקִ ים ובָ רָ ד" )ט, כז-כח(. הוא מכנה את הקולות בשם "קֹ לֹת אֱ לֹקִ ים" והוא מקדים בבקשתו שהם ייפסקו, ורק אחר כך מבקש על הברד עצמו! הלוא דבר הוא! נתבונן היטב - אומר הגאון רבי מרדכי רינהולד זצוק"ל )בספרו מנחת חיים(, בדברי אונקלוס, שלפני המכה כתב עליהן שהן 'קָ לין' אבל פרעה קורא לזה, לפי אונקלוס: 'קלין דלוט כאלין מן קדם השם''; אלו הם לא הקולות שפרעה כבר הורגל לשמוע במכת צפרדע שקרקרו בכל גבול מצרים, או במכת ערוב שהיו החיות נוהמות. לא ולא. הפעם זו לא הצפרדע, ולא החיות, הפעם זה קול השם - ואת זה קשה לו לשמוע יותר מכל! "אמר רבי יהושע בן לוי למה נבראו רעמים, כדי לפשט עקמומית שבלב" )ברכות נט.( אבל פרעה לא רוצה לפשט את העקמומיות שבליבו... נשים לב: לפני שהמכה עצמה מגיעה, מגיע הקול המייסר של השם. אבל פרעה לא רצה להקשיב, אז מה הוא הרוויח? ּ"וַ י ּ ַ רְ א פ ַ ַ רְ עֹ ה כִּ י חָ דַ ל ה ּמ ַ ָ טָ ר וְ ה ַ בָּ רָ ד וְ ה ּ קֹּ לֹת וַ יֹ סֶ ף לַ חֲ טֹ א ּוַ י ֹ ַ כְ בֵּ ד לִ בּ ו ּ הוא וַ עֲ בָ דָ יו" )ט, לד(. בכל הפסוקים דלעיל תמיד קדמו הקולות אל הברד, וכאן הקולות כבר נשכחו ממנו, והם כבר לא 'קולות אלוקים'. והתוצאה: ּ"וַ יֹ סֶ ף לַ חֲ טֹ א" - הוא לא חוטא מחדש לאחר הפסקת המכה, אלא הוא 'מוסיף' לחטוא, ה"מוסר האלוקי" לא העיר אותו, והוא מפטיר כדאשתקד... יו״ל ע״י יתד נאמן • ז׳בוטינסקי 108 ב״ב • להארות, הערות ומראי מקומות: טל. 6170800-03 • פקס: 0732274699 • דוא״ל: net.yated@kodesh להמ+תיק את החמוץ! ו ׄ זאת ה+תורה· מעניני פרשת השבוע הרב רפאל ברלזון להמ+תיק את החמוץ! ָ "בְּ כ ּ ל ד ֹו ֹ ר וָ דו ְ ר חַ יָ ב אָ דָ ם לִ ר ֹאו ַ ת אֶ ת ע ֹ צְ מו כְּ ּאִ לו ּ הוא יֶָ צֶָ א ּמִ מ ַָ ִ צְ רים" )הגדה של פסח( ׁ ה"בָּ ארשט" )חמיצת-סלק( הינו מסממני חג הפסח, ובמשפחות רבות מכינים אותו. אך בשונה משאר מאכלי החג, יש להכין אותו שבועות מראש )בדומה לחמוצים(. האדמו"ר מהר"א מבעלזא זצוק"ל תיאר כיצד שאל גדולי תורה רבים אודות מקור המנהג ולא ידעו להשיב לו, עד שנזדמן עם "גדולי ליטא" ּ שהשיבו לו שהצדוקים דרשו את הפסוק ּ "כָּ ל מַ חְ מֶ צֶ ת לֹא תֹ אכֵ לו" )שמות יב, כ( כפשוטו, וכדי להוציא מליבם שותים חמיצה בדווקא! ••• ערבי פסחים תרע"ה - לפני 109 שנה: "אברהם מאיור" היה 'ישיבה - בחור' בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעקבות אימי המלחמה חדל לקבל סיוע מהוריו, עד שמצא את עצמו כמעט בלא בגד ללבוש. זוג המכנסיים האחרונים שלו היו קרועים ובלויים, וכאשר התקרב חג הפסח החליט לתקן אותם במו ידיו. לאחר שקנה חוט ומחט, היה עליו להתמודד עם השאלה היכן יתקן את מכנסיו? - שכן לא היה ברשותו זוג נוסף להחלפה. פנה אל המשפחה שם אכל "טֶ עג" ]"ימים"[ וביקש רשות לשהות באחד החדרים עד סיום התיקון. הכניסו אותו למחסן - שהיה צמוד לבית - והוא שקע במלאכת תיקון המכנסים, תוך כדי מאמץ להתגבר על החשכה ששררה במקום. זה לא היה קל - אך התוצאה השתלמה! מיד כאשר סיים את התיקון זינק בשמחה מהספסל עליו ישב. ו... ּבּ וּוּום!!! בשניות הראשונות לא קלט את האסון שהתרחש, אך ׁ משהתפשטה סביבו שלולית אדומה, וריח ה"בָּ ארשט" עלה בנחיריו ביקש להיבלע באדמה. מסתבר שכד החמיצה שהכינה המשפחה לפסח היה מונח על הספסל עליו ישב. בעקבות עמידתו הפתאומית מהספסל, נוצר חוסר שיווי משקל שגרם גרם לכד ליפול. ה"בָּ ארשט" היווה את אחד המזונות העיקריים לימי הפסח. ועכשיו - שוד ושבר! השלולית האכזרית זחלה הביתה, ובני הבית נעשו המומים מצער. הם הביטו בחמיצה "המוחמצת" הלומי יגון, ומיודענו ביקש את נפשו למות. ••• "הוא הגיע!" "הוא הגיע!!!" הצרחות שבקעו בבית הדהדו מקצה אחד של העיירה ועד הקצה השני. הבחור נבהל אך לא היה כל ספק שמדובר בצווחות של שמחה. מסתבר ש"הבן - יחיד" של המשפחה גויס לצבא הרוסי בתחילת המלחמה. הוא נשלח לחזית אך מאז לא נשמע ממנו דבר. הוריו ניסו לברר אודותיו, לקבל סימן חיים - או ח"ו להיפך - אך כל בירוריהם לא העלו דבר. ׁ ובדיוק באותם רגעים בהם שטף נחיל ה"בָּ ארשט" האדמדם את הבית, נפתחה הדלת באחת והבן האובד חזר הביתה!... ׁ כמובן ש"צרת הבָּ ארשט" - שרק לפני שניות אחדות איימה למוטט את עולמם - כבר לא הטרידה אותם. וכך הפכה ה"חמיצה" למתוקה!... ••• ואמנם, "צריך-עיון": כיצד פתרה חזרת הבן האובד את מחסור הבָּ ארשט? הלוא אדרבה, כעת חסר בָּ ארשט לפה נוסף שהתווסף! אלא שברור שם אם חזרת הבן לא פתרה כלל את צרת הבָּ ארשט, הרי שהיא הסיחה את דעתם לחלוטין ממנה! כי למען האמת: לא הצרה גופא היא הבעיה - כמו אופן התייחסות האדם אליה. וזו רק דוגמא, קיצונית אמנם, להסחת דעת ממאורע מצער בעזרת מאורע משמח - אך בסופו של דבר כל חייו של האדם מורכבים מרצף של מאורעות מעציבים ומשמחים - והמבחן הגדול הוא לאיזה מהם מתייחסים, "עם איזה מהם חיים"! ••• בליל הסדר עושה היהודי כל השתדלות כדי לחוש ולהרגיש את החירות - כדי לראות את עצמו ּ "כְּ אִ לו ּ הו ּ א יֶָ צֶָ א מִ מ ִ צְ רַָ ים". אם הוא אכן מצליח לחוש זאת בוודאי שמשהו מזה יתלווה עמו בזכירת יצי"מ שבכל יום ויום. יהודי שזכירת יציאת מצרים "תופסת אותו", שההרגֵ שים פועמים בליבו, הרי תחושת אושר עוטפת אותו בכל יום ויום: מה שייך; הוא הרי עכשיו יצא ממצרים! ׁ ליהודי שכזה נקל יותר להתמודד עם החיים, שכן מוחו אינו תפוס רק ב"צרת הבָּ ארשט", אלא הוא חווה רגעי שמחה יומיומיים - כמו יציאת מצרים לדוגמא... וכמו יתר התחושות הרוחניות שהוא שואב מתורה ומצוות אשר מסיחות את דעתו מהקשיים - - - ָ "מכת מוסר" ּ"וַ י ׁ ֹאמֶ ר ד' אֶ ל משֶ ה נְ טֵ ה אֶ ת יָ דְ ך ַע ׁ ּ ל הַ ש ָ ָ מַ יִ ם וִ יהִ י בָ ר ָ ד בְּ כ ֶ ל אֶ רץ ָמִ צְ ריִ ם" )ט, כב( ָ עַ ל בהתראת מכת הברד אומר ה' אל משה "נְ טֵ ה אֶ ת יָ דְ ך ַהׁ ּש ִ ָ מַ יִ ם וִ יהי בָ רָ ד בְּ כָ ל אֶ רֶ ץ מִ צְ רָ יִ ם", ואכן כך עשה משה כפי שנאמר בפסוק הבא: ּ"וַ י ׁ ֵ ט מש ּ ֶ ה אֶ ת מַ טֵּ הו ַ עַ ל הׁ ּשָ מַ יִ ם ְ ׁ אֵ ש ּ אָ רְ צָ ה וַ יַ מְ טֵ ר ד' בָּ רָ ד עַ ל אֶ רֶ ץ ּ וַ ד' נָ תַ ן קֹ לֹת ו ּ בָ רָ ד וַ תֲ ִ הלַ ך מִ צְ רָ יִ ם". אמנם, בפסוק זה יש התקדמות: התווספו - ואף הוקדמו ְ ׁ אֵ ש אָ רְ צָ ה". ובעוד פסוק: - 'קולות' אל הברד. וכן: ּ"וַ תֲ ִ הלַ ך ְ ַ הבָּ רָ ד"... ִ "וַ יְ ה ׁ י בָ רָ ד וְ אֵ ש ֹ מִ תְ לַ קַּ חַ ת בְּ תוך כעבור שבוע: פרעה קורא למשה ואהרן ואומר: ַ "חָ טָ אתִ י הּפָ עַ ם... ַה ּעְ ת ּ ִ ירו ְ אֶ ל ד' וְ רַ ב מִ ה ּ יֹ ת קֹ לֹת אֱ לֹקִ ים ובָ רָ ד" )ט, כז-כח(. הוא מכנה את הקולות בשם "קֹ לֹת אֱ לֹקִ ים" והוא מקדים בבקשתו שהם ייפסקו, ורק אחר כך מבקש על הברד עצמו! הלוא דבר הוא! נתבונן היטב - אומר הגאון רבי מרדכי רינהולד זצוק"ל )בספרו מנחת חיים(, בדברי אונקלוס, שלפני המכה כתב עליהן שהן 'קָ לין' אבל פרעה קורא לזה, לפי אונקלוס: 'קלין דלוט כאלין מן קדם השם''; אלו הם לא הקולות שפרעה כבר הורגל לשמוע במכת צפרדע שקרקרו בכל גבול מצרים, או במכת ערוב שהיו החיות נוהמות. לא ולא. הפעם זו לא הצפרדע, ולא החיות, הפעם זה קול השם - ואת זה קשה לו לשמוע יותר מכל! "אמר רבי יהושע בן לוי למה נבראו רעמים, כדי לפשט עקמומית שבלב" )ברכות נט.( אבל פרעה לא רוצה לפשט את העקמומיות שבליבו... נשים לב: לפני שהמכה עצמה מגיעה, מגיע הקול המייסר של השם. אבל פרעה לא רצה להקשיב, אז מה הוא הרוויח? ּ"וַ י ּ ַ רְ א פ ַ ַ רְ עֹ ה כִּ י חָ דַ ל ה ּמ ַ ָ טָ ר וְ ה ַ בָּ רָ ד וְ ה ּ קֹּ לֹת וַ יֹ סֶ ף לַ חֲ טֹ א ּוַ י ֹ ַ כְ בֵּ ד לִ בּ ו ּ הוא וַ עֲ בָ דָ יו" )ט, לד(. בכל הפסוקים דלעיל תמיד קדמו הקולות אל הברד, וכאן הקולות כבר נשכחו ממנו, והם כבר לא 'קולות אלוקים'. והתוצאה: ּ"וַ יֹ סֶ ף לַ חֲ טֹ א" - הוא לא חוטא מחדש לאחר הפסקת המכה, אלא הוא 'מוסיף' לחטוא, ה"מוסר האלוקי" לא העיר אותו, והוא מפטיר כדאשתקד... יו״ל ע״י יתד נאמן • ז׳בוטינסקי 108 ב״ב • להארות, הערות ומראי מקומות: טל. 6170800-03 • פקס: 0732274699 • דוא״ל: net.yated@kodesh להמ+תיק את החמוץ!

מוקדש לזכר הרה"ג רבי יששכר דב רובין זצ"ל, בעל ה'טללי אורות' לעשו+ת את השבת • עניני שבת קודשפרשנד+תא • עיונים בפירוש רש"י ּ'ד ּ ַ יֵ ינו'? ּ "אִ לו ּ נָ תַ ן לָ נו ׁ אֶ ת הַ שַ בָּ ת, וְ לֹא ֵקְר ּבָ נו ּ לִ פְ נֵ י הַ ר סִ ינַ י - ד ּ ַ יֵ ינו" )הגדה של פסח( ּ "וכאן הבן שואל": שבת בלי תורה 'ד ּ ַ יֵ ינו'? איזו משמעות יש בכלל לשבת שכזו?! אתמהה. אנו מוצאים את חז"ל, בכמה מקומות, מעניקים לשבת מעמד-על, גבוה יותר משאר המצוות: "שקולה שבת כנגד כל המצוות" )ירושלמי ברכות פ"א ה"ה(, ובגמרא שבת )קיח:( הפליגו ואמרו "כל המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו", ועוד ועוד. מבאר מהרי"ץ דושינסקי זצוק"ל: האבות הקדושים קיימו את התורה קודם שניתנה, והשיגו ברוח-קדשם ארחות חיים. מה הסוד? כיצד מגיעים לזה? "כי לא היו להוטים אחר קנייני העולם - המונעים ומעכבים את האדם מעבודת השם". כלומר: האדם מסוגל, באופן טבעי, להגיע לדרגות על-טבעיות... "אולם, בדורות אחרונים, משנתמעטו הלבבות, והיו מחשבותיהם נתונות לעמל הפרנסה וקנין חפצי עולם-הזה, שוב לא היו מסוגלים להשיג מעצמם הדרך ילכו בה, והוצרך הקב"ה לירד על הר-סיני ללמדם תורה ומצוות שידעו כדת מה לעשות". "אבל מיום שנתן הקב"ה את יום השבת לעמו ישראל, שוב היו יכולים להשיג מעצמם נתיבות- יושר, ואם-כן: ּ "אִ לו ּ נָ תַ ן לָ נו ַ אֶ ת הׁש ּ ַ בָּ ת, וְ לֹא קֵ רְ בָ נו ַ לִ פְ נֵ י ה ּ ר סִ ינַ י - ד ּ ַ יֵ ינו" כי מתוך שאנו בטלים ממלאכה בשבת היינו יכולים להשיג מעצמנו התורה" )הגדת מהרי"ץ(. ַ "הָ א לַ חְ מָ א ע ָ נְ יָ א דִ י אֲ כ ּלו ְ אַ בְ הָ תָ נָ א בְּ אַ רָע ָ א דְ מִ צְ ריִ ם" )הגדה של פסח( ָ יישוב לשון רש"י ב"הא לַ חְ מָ א עַ נְ יָ א" בהגדת 'פה ישרים' להגאון רבי חביב טולידאנו זצוק"ל, מובא לשון הריטב"א כך: ָ"הא לַ חְ מָ א"... ולמה נקרא עַ נְ יָ א? פירש רש"י לפי שעיסת פסח היא כשיעור עיסת מדבר, שהיא עשירית האיפה, והוא קרבן עני הבא בדלי דלות. וזה לפי דעתי אינו נכון, כי מה ענין השיעור ההוא אצל מצת מצוה? ועוד, אדרבה האוכל כשיעור ההוא הוא ברוך ומבורך"! ולפיכך מבאר הריטב"א את ה"לַ חְ מָ א עַ נְ יָ א" באופנים אחרים: א( "מפני שהמצה מתקבצת ומתחסרת ואינה מצלחת כמו החמץ, כי מעוגה אחת של עיסה רבוכה תיאפה עוגת חמץ גדולה עד מאוד". ב( "לחם עוני, לפי שנאפה בחיפזון ואינו מספיק להחמיץ". בהגהות 'ויגד שמואל' להגדה הנ"ל מיישב שיטת רש"י כך: כתב בספר המנהיג )סי' סט( וזה לשונו: "ונהגו בצרפת לעשות השלוש מצות מעשירית האיפה. זכר לתרומת לחמי-תודה, דאמר ב פ ר ק הרואה ארבעה צריכין להודות וכו', ולהביא תודה, והתודה הייתה באה משתי איפות, שהן עשרים עשרונות, עשר עשרונות לחמץ לעשר חלות, ועשר עשרונות לשלושים חלות מצה, חלות ורקיקין ורבוכין". ממשיך המנהיג ואומר: "וכתיב )ויקרא ז, יד( ִ "וְ ה ּ קְ רִ יב מִ מּ ֶ נּו ּ אֶ חָ ד מִ כָּ ל קָ רְ בָּ ן ת ּ ְ רומָ ה לַ השם" - הנה שלושה למצה, משלושים, שהן עשירים האיפה. ואנו יצאנו מבית האסורים ממצרים, וזכר לתרומת לחמי התודה של מצה נהגו כך. בשם רבינו עזריאל ז"ל מצרפת. ועל-שם כי עשירית האיפה הוא קרבן לדלי-דלות בויקרא, קורין אותו ָ"הא לַ חְ מָ א עַ נְ יָ א" שהוא בא מעשירית האיפה". ובזה מצאנו יישוב ללשון רש"י. · ֹ הקו המקשר בין "לִ רְ אות ֹ אֶ ת עַ צְ מו ּ כְּ אִ לו ּ הוא יֶָ צֶָ א ּמִ מ ִ צְ רַָ ים" של ליל-הסדר, לבין זכירת יציאת מצרים שבכל יום ויום... · בין פסח לשבועות אחד ה"מנהגים" הקיימים בבתי-סוהר הוא כזה: מידי בוקר מקשקשים האסירים קו אנכי נוסף על קיר הכלא. בחלוף שבעה ימים, משהצטברו שבעה קשקושים, מקבצים את השבעה יחדיו - באמצעות מתיחת קו אופקי ורוחבי שחוצה בגסות את הקווים הקודמים. כך מונים האסירים את הימים שנותרו להם עד היציאה "מהכלא הארור". כמו החברים שלפניהם, הם עושים זאת באמצעות הספירה הפרימיטיבית ביותר הקיימת בעולם: שיטת סימוני קווים. חודש בדיוק לפני השחרור המיוחל, משיודע האסיר שניצבים בפניו שלושים יום, הוא מותח את הקווים בתאו ומאז מזנק בכל בוקר מהמזרן הטחוב רק כדי לקשקש על קו נוסף!... אך את מי מטריד מה משרבט האסיר, זכותו תגן עליו, על קירות הכלא?! הגאון רבי שמשון פינקוס זצוק"ל למד מכך יסוד עצום ונפלא לימי 'ספירת העומר' - אך לא לפני שפתח בקושייה: אם שמנו לב; האסיר לא ספר את הימים שעברו עליו בכלא אלא את הימים שעדיין נותרו לו. והסיבה ברורה: למה לו לספור את הימים שעברו? הרי כל שאיפתו ומגמתו לקראת יום השחרור, ולפיכך הוא סופר רק את הימים שנותרו עד לשחרור. והנה בספירת העומר ישנו דבר פלא: מידי יום אנו סופרים את הימים שעברו עלינו! מאז פסח. נשאלת השאלה מדוע איננו סופרים את הימים שנותרו לנו עד לחג השבועות - בדיוק כמו האסיר הנזכר?! למה לנו להתעסק עם הימים שכבר חלפו, הרי כל מגמתנו וציפייתנו לחג הבא עלינו לטובה! הסביר זאת הגר"ש פינקוס באמצעות הדוגמא הבאה: אבא הבטיח לשני בניו, ראובן ושמעון, 49 אלף דולר בתוך 49 ימים. הסכום של שניהם היה זהה לחלוטין, אך אופן העברת הכסף היה שונה. לראובן הובטח שמידי יום ביומו - במשך 49 ימים - יקבל אלף דולר. ואילו לשמעון הובטח שבתום 49 יום יקבל את מלוא הסכום בבת אחת. כעת ננסה לחשוב כיצד הבנים הללו סופרים את הימים: שמעון לבטח סופר רק את הימים שנותרו לו עד לקבלת הכסף, שכן בימים שחולפים בינתיים הוא לא מקבל כלום, ואין לו עניין לספור אותם. אך ראובן לעומת זאת, כן סופר את הימים שחלפו - שכן בכל יום ויום הוא זוכה באלף דולר!... הוא הדבר לעניינינו: בארבעים ותשעת ימי ספירת העומר אנו לא רק מתכוננים לחג השבועות, אלא כבר עכשיו זוכים מידי יום ביומו בפרס רוחני מיוחד. ממילא אנחנו דומים לראובן שסופר את הימים שחלפו, ולא רק את הימים שנותרו. אנחנו כלל לא דומים לאסיר שהימים הנוכחיים הם עבורו "ימים מתים" - עבורנו כל יום מימי ספירת העומר הוא יום חי בפני עצמו שמתקן בנפשנו נדבך נוסף לקראת מתן תורה! 5 מוקדש לזכר הרה"ג רבי יששכר דב רובין זצ"ל, בעל ה'טללי אורות' לעשו+ת את השבת • עניני שבת קודשפרשנד+תא • עיונים בפירוש רש"י ּ'ד ּ ַ יֵ ינו'? ּ "אִ לו ּ נָ תַ ן לָ נו ׁ אֶ ת הַ שַ בָּ ת, וְ לֹא ֵקְר ּבָ נו ּ לִ פְ נֵ י הַ ר סִ ינַ י - ד ּ ַ יֵ ינו" )הגדה של פסח( ּ "וכאן הבן שואל": שבת בלי תורה 'ד ּ ַ יֵ ינו'? איזו משמעות יש בכלל לשבת שכזו?! אתמהה. אנו מוצאים את חז"ל, בכמה מקומות, מעניקים לשבת מעמד-על, גבוה יותר משאר המצוות: "שקולה שבת כנגד כל המצוות" )ירושלמי ברכות פ"א ה"ה(, ובגמרא שבת )קיח:( הפליגו ואמרו "כל המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו", ועוד ועוד. מבאר מהרי"ץ דושינסקי זצוק"ל: האבות הקדושים קיימו את התורה קודם שניתנה, והשיגו ברוח-קדשם ארחות חיים. מה הסוד? כיצד מגיעים לזה? "כי לא היו להוטים אחר קנייני העולם - המונעים ומעכבים את האדם מעבודת השם". כלומר: האדם מסוגל, באופן טבעי, להגיע לדרגות על-טבעיות... "אולם, בדורות אחרונים, משנתמעטו הלבבות, והיו מחשבותיהם נתונות לעמל הפרנסה וקנין חפצי עולם-הזה, שוב לא היו מסוגלים להשיג מעצמם הדרך ילכו בה, והוצרך הקב"ה לירד על הר-סיני ללמדם תורה ומצוות שידעו כדת מה לעשות". "אבל מיום שנתן הקב"ה את יום השבת לעמו ישראל, שוב היו יכולים להשיג מעצמם נתיבות- יושר, ואם-כן: ּ "אִ לו ּ נָ תַ ן לָ נו ַ אֶ ת הׁש ּ ַ בָּ ת, וְ לֹא קֵ רְ בָ נו ַ לִ פְ נֵ י ה ּ ר סִ ינַ י - ד ּ ַ יֵ ינו" כי מתוך שאנו בטלים ממלאכה בשבת היינו יכולים להשיג מעצמנו התורה" )הגדת מהרי"ץ(. ַ "הָ א לַ חְ מָ א ע ָ נְ יָ א דִ י אֲ כ ּלו ְ אַ בְ הָ תָ נָ א בְּ אַ רָע ָ א דְ מִ צְ ריִ ם" )הגדה של פסח( ָ יישוב לשון רש"י ב"הא לַ חְ מָ א עַ נְ יָ א" בהגדת 'פה ישרים' להגאון רבי חביב טולידאנו זצוק"ל, מובא לשון הריטב"א כך: ָ"הא לַ חְ מָ א"... ולמה נקרא עַ נְ יָ א? פירש רש"י לפי שעיסת פסח היא כשיעור עיסת מדבר, שהיא עשירית האיפה, והוא קרבן עני הבא בדלי דלות. וזה לפי דעתי אינו נכון, כי מה ענין השיעור ההוא אצל מצת מצוה? ועוד, אדרבה האוכל כשיעור ההוא הוא ברוך ומבורך"! ולפיכך מבאר הריטב"א את ה"לַ חְ מָ א עַ נְ יָ א" באופנים אחרים: א( "מפני שהמצה מתקבצת ומתחסרת ואינה מצלחת כמו החמץ, כי מעוגה אחת של עיסה רבוכה תיאפה עוגת חמץ גדולה עד מאוד". ב( "לחם עוני, לפי שנאפה בחיפזון ואינו מספיק להחמיץ". בהגהות 'ויגד שמואל' להגדה הנ"ל מיישב שיטת רש"י כך: כתב בספר המנהיג )סי' סט( וזה לשונו: "ונהגו בצרפת לעשות השלוש מצות מעשירית האיפה. זכר לתרומת לחמי-תודה, דאמר ב פ ר ק הרואה ארבעה צריכין להודות וכו', ולהביא תודה, והתודה הייתה באה משתי איפות, שהן עשרים עשרונות, עשר עשרונות לחמץ לעשר חלות, ועשר עשרונות לשלושים חלות מצה, חלות ורקיקין ורבוכין". ממשיך המנהיג ואומר: "וכתיב )ויקרא ז, יד( ִ "וְ ה ּ קְ רִ יב מִ מּ ֶ נּו ּ אֶ חָ ד מִ כָּ ל קָ רְ בָּ ן ת ּ ְ רומָ ה לַ השם" - הנה שלושה למצה, משלושים, שהן עשירים האיפה. ואנו יצאנו מבית האסורים ממצרים, וזכר לתרומת לחמי התודה של מצה נהגו כך. בשם רבינו עזריאל ז"ל מצרפת. ועל-שם כי עשירית האיפה הוא קרבן לדלי-דלות בויקרא, קורין אותו ָ"הא לַ חְ מָ א עַ נְ יָ א" שהוא בא מעשירית האיפה". ובזה מצאנו יישוב ללשון רש"י. · ֹ הקו המקשר בין "לִ רְ אות ֹ אֶ ת עַ צְ מו ּ כְּ אִ לו ּ הוא יֶָ צֶָ א ּמִ מ ִ צְ רַָ ים" של ליל-הסדר, לבין זכירת יציאת מצרים שבכל יום ויום... · בין פסח לשבועות אחד ה"מנהגים" הקיימים בבתי-סוהר הוא כזה: מידי בוקר מקשקשים האסירים קו אנכי נוסף על קיר הכלא. בחלוף שבעה ימים, משהצטברו שבעה קשקושים, מקבצים את השבעה יחדיו - באמצעות מתיחת קו אופקי ורוחבי שחוצה בגסות את הקווים הקודמים. כך מונים האסירים את הימים שנותרו להם עד היציאה "מהכלא הארור". כמו החברים שלפניהם, הם עושים זאת באמצעות הספירה הפרימיטיבית ביותר הקיימת בעולם: שיטת סימוני קווים. חודש בדיוק לפני השחרור המיוחל, משיודע האסיר שניצבים בפניו שלושים יום, הוא מותח את הקווים בתאו ומאז מזנק בכל בוקר מהמזרן הטחוב רק כדי לקשקש על קו נוסף!... אך את מי מטריד מה משרבט האסיר, זכותו תגן עליו, על קירות הכלא?! הגאון רבי שמשון פינקוס זצוק"ל למד מכך יסוד עצום ונפלא לימי 'ספירת העומר' - אך לא לפני שפתח בקושייה: אם שמנו לב; האסיר לא ספר את הימים שעברו עליו בכלא אלא את הימים שעדיין נותרו לו. והסיבה ברורה: למה לו לספור את הימים שעברו? הרי כל שאיפתו ומגמתו לקראת יום השחרור, ולפיכך הוא סופר רק את הימים שנותרו עד לשחרור. והנה בספירת העומר ישנו דבר פלא: מידי יום אנו סופרים את הימים שעברו עלינו! מאז פסח. נשאלת השאלה מדוע איננו סופרים את הימים שנותרו לנו עד לחג השבועות - בדיוק כמו האסיר הנזכר?! למה לנו להתעסק עם הימים שכבר חלפו, הרי כל מגמתנו וציפייתנו לחג הבא עלינו לטובה! הסביר זאת הגר"ש פינקוס באמצעות הדוגמא הבאה: אבא הבטיח לשני בניו, ראובן ושמעון, 49 אלף דולר בתוך 49 ימים. הסכום של שניהם היה זהה לחלוטין, אך אופן העברת הכסף היה שונה. לראובן הובטח שמידי יום ביומו - במשך 49 ימים - יקבל אלף דולר. ואילו לשמעון הובטח שבתום 49 יום יקבל את מלוא הסכום בבת אחת. כעת ננסה לחשוב כיצד הבנים הללו סופרים את הימים: שמעון לבטח סופר רק את הימים שנותרו לו עד לקבלת הכסף, שכן בימים שחולפים בינתיים הוא לא מקבל כלום, ואין לו עניין לספור אותם. אך ראובן לעומת זאת, כן סופר את הימים שחלפו - שכן בכל יום ויום הוא זוכה באלף דולר!... הוא הדבר לעניינינו: בארבעים ותשעת ימי ספירת העומר אנו לא רק מתכוננים לחג השבועות, אלא כבר עכשיו זוכים מידי יום ביומו בפרס רוחני מיוחד. ממילא אנחנו דומים לראובן שסופר את הימים שחלפו, ולא רק את הימים שנותרו. אנחנו כלל לא דומים לאסיר שהימים הנוכחיים הם עבורו "ימים מתים" - עבורנו כל יום מימי ספירת העומר הוא יום חי בפני עצמו שמתקן בנפשנו נדבך נוסף לקראת מתן תורה! 5

לישועתך קיוינו כל היום וַ יִּ ׁשְ ִ מַ ע אֱ לֹק ָ ים אֶ ת נַ אֲ קתָ ם וַ יִּ ֹ זְ כ ִ ּ ר אֱ לֹהִ ים אֶ ת בְּ ר ֹ יתו ָ אֶ ת אַ בְ רהָ ם ֲ אֶ ת יִ צְ חָ ק וְ אֶ ת יַ עקֹ ב: וַ יַּ ְרא אֱ לֹהִ ים אֶ ת בְּ נֵ י יִ שְ ָׂראֵ ל וַ יֵּ ִ דַ ע אֱ לֹקים )שמות ב, כד-כה( ידוע שלשון "ידיעה" משמעה "חיבור", כמו שנאמר )בראשית ד, א(: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין", ואף כאן "וידע אלוקים" משמעו חיבור, וכן בהמשך הפרשה הקב"ה אומר "ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו" )ג, ז(, ו"ידעתי" את מכאוביו משמעותו חיבור. ויש להבין מה הוא ה"חיבור" הזה, שהקב"ה אומר על נאקתם ומכאוביהם של ישראל בלשון "כי 'ידעתי' את מכאוביו". ונראה, דהנה חז"ל הקדושים מגלים לנו )סנהדרין מו, א( שכשיהודי בצער - השכינה גם בצער, וז"ל הגמ' שם: "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי". ואמרו ז"ל על מש"נ בשיר השירים )ה, ב( "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה - אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי כך כביכול אמר הקב"ה, עמו אנכי בצרה; תמתי – תאומתי, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש. כך כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה", )שה"ש רבה שם(. המדרש מגלה לנו תופעה פלאית הידועה עד היום, שכשיש תאומים זהים, אחד גר בירושלים ואחד בניו יורק, אם התאום שבניו יורק נפצע בתאונה ברגלו, באותו רגע ממש התאום שלו בירושלים מרגיש כאב חד ברגלו באותו מקום, כך כביכול אומר הקב"ה "עמו אנכי בצרה"; כשישראל נמצאים בצער, כואב להם, גם השכינה בצער! בדיוק כמו תאומים זהים. וכן להיפך, יהודי שהוא בעל נפש, כשהשכינה בצער גם הוא בצער! וכן כל ההושענות שאומרים בימי חג הסוכות מיוסדים על עניין זה: "הושע נא למענך אלוקינו, למענך בוראנו". מה הכונה "למענך" אלוקינו? למען צער השכינה שיש כשישראל בצרה! וכן פירשו הראשונים בסוכה )מה.( מה שתיקנו לומר "אני והו הושיעה נא", "אני והו" הם שמות שמורים על ענין זה של "עמו אנכי בצרה"; "אני" על שם הכתוב "ואני בתוך הגולה" )יחזקאל א, א(, "והו" על שם הכתוב "והוא אסור בזיקים" )ירמיה מ, א(, ואמרו ש"ואני בתוך הגולה" מתייחס לשכינה, "והוא אסור בזיקים" מתייחס כביכול לשכינה )איכה רבה פתיחתא לד(. "אני והו" הושיעה נא, כביכול הוא בעצמו שיושיע לעצמו. ובזה יש לבאר מה שנאמר "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים" - לשון חיבור, שהקב"ה נתחבר כביכול לצער ולכאב של בניו, ובכל בצרתם לו צר. וכן "ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו", שאז אומר הקב"ה למשה, אני "מחובר" לכאבים שלהם, מכאוביהם הם כביכול מכאוב שלי. ולכך שמעתי את צעקתם. ]ב[ ויש לציין בענין זה את היסוד הגדול שאומר מרנא ה"נפש החיים": מהי הדרגה הגבוהה ביותר בתפילה? שכשיהודי בצער הרי השכינה גם בצער, וישים עיקר מגמתו בתפילה על צער השכינה יותר מעל צערו שלו! דהנה מבואר בברכות )לא:( דתפילת חנה היתה "אֵ ם" לכל התפילות, וכמו שאמרו שם בגמרא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. כל הלכות תפילה לומדים מתפילת חנה, שע"י תפילתה הצליחה לשנות סדרי עולם. ועל חנה נאמר "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", חנה היתה עקרה, וזכתה להביא לעולם את שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן בכח התפילה שלה. ואמרו שם: "ואמר רבי אלעזר, חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר ותתפלל חנה על ד', מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה". דהיינו, דעל חנה נאמר "והיא מרת נפש ותתפלל על ד' ובכה תבכה". ולכאורה היה צריך להיות כתוב ותתפלל 'אל' ד', מה זה ותתפלל 'על' ד'? וזהו שאמרו, "מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה". מה פירוש הטיחה דברים כלפי מעלה? מגלה לנו ה"נפש החיים", שחנה היתה הלא בצער נורא, וכמו שנאמר "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה ותבכה ולא תאכל". אבל כשהיא עמדה בתפילה לפני השכינה, התעוררה אצלה כזו קירבת אלוקים, והיא אמרה: רבונו של עולם נכון, אני בצער! אבל השכינה יותר בצער! צער על מה? צער על הצרה שלי! "והיא מרת נפש ותתפלל על ה'" עיקר התפילה שלה היה על הצער של השכינה! וזהו הטיחה דברים כלפי מעלה, את כל התפילה שלה היא 'זרקה' ו'שפכה' כלפי הצער של השכינה. אומר הנפש החיים: מי שזוכה ויודע שכשהוא בצרה השכינה בצרה, ועיקר תפילתו על צער השכינה - מובטח לו שתפילתו תיענה! לפני כמה שנים הייתי אצל רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, היה שם תור ארוך של רבנים, ראשי ישיבות, מרביצי תורה, שביקשו להיכנס אל הקודש פנימה, כל אחד ומשאלתו בידו. ולפתע הגיע יהודי אחד עם רעמת שיער גדולה, כיפה קטנה שבקושי רואים אותה ]וכנראה שהוא לבש את הכיפה לצורך הענין, ספק אם היה בכלל שומר תורה ומצוות[ והכניסו אותו בלי תור. מיד כשהוא הגיע הוא נכנס למשך עשרים דקות, בלי להמתין בתור. התברר, שיהודי זה היה רופא, הוא היה הרופא של מרן הגראי"ל. אחר כך כשנכנסתי למרן ראש הישיבה אמרתי לו: עכשיו אני מבין את ה"נפש החיים". הוא שאל אותי: איזה נפש החיים? אמרתי לו את דברי הנפש החיים הללו, והסברתי את דבריי: כל באי הבית התפלאו, יושבים פה ת"ח, מרביצי תורה, מחכים ומחכים, והיהודי הזה, איבעיא להו תלמיד אצל רבו מאי ]אם צריך הסיבה[, ת"ש דאמר אביי וכו' כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו ]להסב[, מורא רבך כמורא שמים" )פסחים קח.( ושמעתי ממורי רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל להקשות, דהלשון "לא צריכתו" משמע שרק פטורים מלהסב, אבל אם רוצים רשאין להסב, והרי קיימא לן דתלמיד אצל רבו אסור לו להסב, משום טעם זה ד"מורא רבך כמורא שמים", אלא אם כן רבו נתן לו רשות, ]ועיין מ"ב )תע"ב סקט"ו( שעמד בזה[. ואמר מרן זצוק"ל, דבסברא היה מקום לדון שאם אכל מצה אצל רבו בלא הסיבה, ואחר כך הלך לביתו, שצריך לחזור ולאכול מצה בהסיבה. ולזה רמז להם רב יוסף כשאמר להם "לא צריכתו" - ללמד שנפטרו לגמרי ממצוות הסיבה, ואינם צריכין לאחר מכן לחזור ולאכול בהסיבה. והטעם, דמכיון דבשעה שאכלו היו מופקעים מדין הסיבה, תו אין חייבין לחזור ולאכול בהסיבה. ע"כ שמעתי ממנו זצוק"ל. ב. ויתכן לומר עוד דרך בזה. דהנה לפום ריהטא משמע דשורש הטעם שתלמיד אצל רבו אינו מסב זהו מחמת המצוה של כבוד רבו שדוחה את מצות ההסיבה. אך יש לומר, דלעולם מצד שורת הדין מצות הסיבה דוחה את מצות כבוד רבו, ]וכמו שמצות כיבוד אב ואם נדחית משאר מצוות שבתורה[, אלא דבפני רבו, מכיון ד"מורא רבך כמורא שמים" הרי נמצא שאין ההסיבה דרך חירות. ]וכמו שמצינו דאשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה, לא מצד "איסור" אלא מצד ש"אין זה דרך חירות". וכן אמרו שם דשוליא דנגרי )תלמידו של נגר המלמדו אומנות( היה סלקא דעתין לפטרו מהסיבה, ושם לא שייך איסור אלא רק הטעם שאין זה דרך חירות[. ונמצא, דשורש הדין אינו "איסור" להסב, אלא "פטור" מהסיבה, מצד שאינו דרך חירות. רק שמאחר שנפסק שאין זה דרך חירות ואין מקיים בזה הסיבה, הרי מעכשיו יש בזה גם "איסור" מצד כבוד רבו. ומעתה י"ל דלכך דקדק רב יוסף בלשונו ואמר "לא צריכתו" ]ולא אמר שאסור להסב[, ללמדנו ששורש הדין הוא "פטור" מהסיבה ]ולא איסור להסב[, והאיסור להסב הוא רק כתולדה מהפטור. וכמו שנתבאר. ג. ובזה יש ליישב מה שהקשה בספר עמק ברכה על מה שפסק המחבר דדין זה קיים גם ברבו שאינו מובהק, והרי לשיטת הרמב"ם ברבו שאינו מובהק אין מצות "מורא". ןלפי הנ"ל יש ליישב, דהגם שברב שאינו מובהק אין חיוב מורא, אך מכל מקום אין זה דרך חירות ולא גרע מאשה אצל בעלה שאינה צריכה הסיבה. פניני עיון ופשט בענייני החג אמרי נע+ם· חכמה ודעת · פניני עיון ופשט משיעורי וכתבי רבי אליהו דיסקין שליט"א 6 לישועתך קיוינו כל היום וַ יִּ ׁשְ ִ מַ ע אֱ לֹק ָ ים אֶ ת נַ אֲ קתָ ם וַ יִּ ֹ זְ כ ִ ּ ר אֱ לֹהִ ים אֶ ת בְּ ר ֹ יתו ָ אֶ ת אַ בְ רהָ ם ֲ אֶ ת יִ צְ חָ ק וְ אֶ ת יַ עקֹ ב: וַ יַּ ְרא אֱ לֹהִ ים אֶ ת בְּ נֵ י יִ שְ ָׂראֵ ל וַ יֵּ ִ דַ ע אֱ לֹקים )שמות ב, כד-כה( ידוע שלשון "ידיעה" משמעה "חיבור", כמו שנאמר )בראשית ד, א(: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין", ואף כאן "וידע אלוקים" משמעו חיבור, וכן בהמשך הפרשה הקב"ה אומר "ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו" )ג, ז(, ו"ידעתי" את מכאוביו משמעותו חיבור. ויש להבין מה הוא ה"חיבור" הזה, שהקב"ה אומר על נאקתם ומכאוביהם של ישראל בלשון "כי 'ידעתי' את מכאוביו". ונראה, דהנה חז"ל הקדושים מגלים לנו )סנהדרין מו, א( שכשיהודי בצער - השכינה גם בצער, וז"ל הגמ' שם: "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי". ואמרו ז"ל על מש"נ בשיר השירים )ה, ב( "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה - אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי כך כביכול אמר הקב"ה, עמו אנכי בצרה; תמתי – תאומתי, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש. כך כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה", )שה"ש רבה שם(. המדרש מגלה לנו תופעה פלאית הידועה עד היום, שכשיש תאומים זהים, אחד גר בירושלים ואחד בניו יורק, אם התאום שבניו יורק נפצע בתאונה ברגלו, באותו רגע ממש התאום שלו בירושלים מרגיש כאב חד ברגלו באותו מקום, כך כביכול אומר הקב"ה "עמו אנכי בצרה"; כשישראל נמצאים בצער, כואב להם, גם השכינה בצער! בדיוק כמו תאומים זהים. וכן להיפך, יהודי שהוא בעל נפש, כשהשכינה בצער גם הוא בצער! וכן כל ההושענות שאומרים בימי חג הסוכות מיוסדים על עניין זה: "הושע נא למענך אלוקינו, למענך בוראנו". מה הכונה "למענך" אלוקינו? למען צער השכינה שיש כשישראל בצרה! וכן פירשו הראשונים בסוכה )מה.( מה שתיקנו לומר "אני והו הושיעה נא", "אני והו" הם שמות שמורים על ענין זה של "עמו אנכי בצרה"; "אני" על שם הכתוב "ואני בתוך הגולה" )יחזקאל א, א(, "והו" על שם הכתוב "והוא אסור בזיקים" )ירמיה מ, א(, ואמרו ש"ואני בתוך הגולה" מתייחס לשכינה, "והוא אסור בזיקים" מתייחס כביכול לשכינה )איכה רבה פתיחתא לד(. "אני והו" הושיעה נא, כביכול הוא בעצמו שיושיע לעצמו. ובזה יש לבאר מה שנאמר "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים" - לשון חיבור, שהקב"ה נתחבר כביכול לצער ולכאב של בניו, ובכל בצרתם לו צר. וכן "ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו", שאז אומר הקב"ה למשה, אני "מחובר" לכאבים שלהם, מכאוביהם הם כביכול מכאוב שלי. ולכך שמעתי את צעקתם. ]ב[ ויש לציין בענין זה את היסוד הגדול שאומר מרנא ה"נפש החיים": מהי הדרגה הגבוהה ביותר בתפילה? שכשיהודי בצער הרי השכינה גם בצער, וישים עיקר מגמתו בתפילה על צער השכינה יותר מעל צערו שלו! דהנה מבואר בברכות )לא:( דתפילת חנה היתה "אֵ ם" לכל התפילות, וכמו שאמרו שם בגמרא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. כל הלכות תפילה לומדים מתפילת חנה, שע"י תפילתה הצליחה לשנות סדרי עולם. ועל חנה נאמר "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", חנה היתה עקרה, וזכתה להביא לעולם את שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן בכח התפילה שלה. ואמרו שם: "ואמר רבי אלעזר, חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר ותתפלל חנה על ד', מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה". דהיינו, דעל חנה נאמר "והיא מרת נפש ותתפלל על ד' ובכה תבכה". ולכאורה היה צריך להיות כתוב ותתפלל 'אל' ד', מה זה ותתפלל 'על' ד'? וזהו שאמרו, "מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה". מה פירוש הטיחה דברים כלפי מעלה? מגלה לנו ה"נפש החיים", שחנה היתה הלא בצער נורא, וכמו שנאמר "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה ותבכה ולא תאכל". אבל כשהיא עמדה בתפילה לפני השכינה, התעוררה אצלה כזו קירבת אלוקים, והיא אמרה: רבונו של עולם נכון, אני בצער! אבל השכינה יותר בצער! צער על מה? צער על הצרה שלי! "והיא מרת נפש ותתפלל על ה'" עיקר התפילה שלה היה על הצער של השכינה! וזהו הטיחה דברים כלפי מעלה, את כל התפילה שלה היא 'זרקה' ו'שפכה' כלפי הצער של השכינה. אומר הנפש החיים: מי שזוכה ויודע שכשהוא בצרה השכינה בצרה, ועיקר תפילתו על צער השכינה - מובטח לו שתפילתו תיענה! לפני כמה שנים הייתי אצל רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, היה שם תור ארוך של רבנים, ראשי ישיבות, מרביצי תורה, שביקשו להיכנס אל הקודש פנימה, כל אחד ומשאלתו בידו. ולפתע הגיע יהודי אחד עם רעמת שיער גדולה, כיפה קטנה שבקושי רואים אותה ]וכנראה שהוא לבש את הכיפה לצורך הענין, ספק אם היה בכלל שומר תורה ומצוות[ והכניסו אותו בלי תור. מיד כשהוא הגיע הוא נכנס למשך עשרים דקות, בלי להמתין בתור. התברר, שיהודי זה היה רופא, הוא היה הרופא של מרן הגראי"ל. אחר כך כשנכנסתי למרן ראש הישיבה אמרתי לו: עכשיו אני מבין את ה"נפש החיים". הוא שאל אותי: איזה נפש החיים? אמרתי לו את דברי הנפש החיים הללו, והסברתי את דבריי: כל באי הבית התפלאו, יושבים פה ת"ח, מרביצי תורה, מחכים ומחכים, והיהודי הזה, איבעיא להו תלמיד אצל רבו מאי ]אם צריך הסיבה[, ת"ש דאמר אביי וכו' כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו ]להסב[, מורא רבך כמורא שמים" )פסחים קח.( ושמעתי ממורי רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל להקשות, דהלשון "לא צריכתו" משמע שרק פטורים מלהסב, אבל אם רוצים רשאין להסב, והרי קיימא לן דתלמיד אצל רבו אסור לו להסב, משום טעם זה ד"מורא רבך כמורא שמים", אלא אם כן רבו נתן לו רשות, ]ועיין מ"ב )תע"ב סקט"ו( שעמד בזה[. ואמר מרן זצוק"ל, דבסברא היה מקום לדון שאם אכל מצה אצל רבו בלא הסיבה, ואחר כך הלך לביתו, שצריך לחזור ולאכול מצה בהסיבה. ולזה רמז להם רב יוסף כשאמר להם "לא צריכתו" - ללמד שנפטרו לגמרי ממצוות הסיבה, ואינם צריכין לאחר מכן לחזור ולאכול בהסיבה. והטעם, דמכיון דבשעה שאכלו היו מופקעים מדין הסיבה, תו אין חייבין לחזור ולאכול בהסיבה. ע"כ שמעתי ממנו זצוק"ל. ב. ויתכן לומר עוד דרך בזה. דהנה לפום ריהטא משמע דשורש הטעם שתלמיד אצל רבו אינו מסב זהו מחמת המצוה של כבוד רבו שדוחה את מצות ההסיבה. אך יש לומר, דלעולם מצד שורת הדין מצות הסיבה דוחה את מצות כבוד רבו, ]וכמו שמצות כיבוד אב ואם נדחית משאר מצוות שבתורה[, אלא דבפני רבו, מכיון ד"מורא רבך כמורא שמים" הרי נמצא שאין ההסיבה דרך חירות. ]וכמו שמצינו דאשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה, לא מצד "איסור" אלא מצד ש"אין זה דרך חירות". וכן אמרו שם דשוליא דנגרי )תלמידו של נגר המלמדו אומנות( היה סלקא דעתין לפטרו מהסיבה, ושם לא שייך איסור אלא רק הטעם שאין זה דרך חירות[. ונמצא, דשורש הדין אינו "איסור" להסב, אלא "פטור" מהסיבה, מצד שאינו דרך חירות. רק שמאחר שנפסק שאין זה דרך חירות ואין מקיים בזה הסיבה, הרי מעכשיו יש בזה גם "איסור" מצד כבוד רבו. ומעתה י"ל דלכך דקדק רב יוסף בלשונו ואמר "לא צריכתו" ]ולא אמר שאסור להסב[, ללמדנו ששורש הדין הוא "פטור" מהסיבה ]ולא איסור להסב[, והאיסור להסב הוא רק כתולדה מהפטור. וכמו שנתבאר. ג. ובזה יש ליישב מה שהקשה בספר עמק ברכה על מה שפסק המחבר דדין זה קיים גם ברבו שאינו מובהק, והרי לשיטת הרמב"ם ברבו שאינו מובהק אין מצות "מורא". ןלפי הנ"ל יש ליישב, דהגם שברב שאינו מובהק אין חיוב מורא, אך מכל מקום אין זה דרך חירות ולא גרע מאשה אצל בעלה שאינה צריכה הסיבה. פניני עיון ופשט בענייני החג אמרי נע+ם· חכמה ודעת · פניני עיון ופשט משיעורי וכתבי רבי אליהו דיסקין שליט"א 6

שאני לא יודע אם הוא שומר מצוות, נכנס בלי תור? אלא מה התשובה? כולם באו בשביל עצמם, אבל הוא בא בשביל הראש ישיבה! אמרתי למרן זצוק"ל, זה הפשט בנפש החיים: כשיהודי מתפלל בשביל עצמו, על הצרה שלו, אומרים לו בשמים: תחכה בתור, תמתין, יש סדר בדברים. אבל כשיהודי מתפלל על הצער של השכינה, מקבלים אותו מיד בלי תור! תפילה כזאת מובטח שתענה! מרן הגראי"ל חייך, והוא אמר לי ביידיש: "אבער דער עיקר איז זיק נישט אפנאר'ן" – ]שהעיקר שהאדם לא ירמה את עצמו[, שכביכול הוא מתפלל על צער השכינה כשאינו עומד בדרגה זו... ]ג[ ועל פי דברי ה"נפש החיים" אפשר לומר, שזה הביאור בברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ... כי לישועתך קוינו כל היום", וכתבו המקובלים: שכל מי שיש לו צרה, יכוון בתיבות אלו "כי לישועתך קוינו כל היום" מעומקא דליבא, ומובטח לו שתפילתו תענה. ויש להבין מה עומק הסגולה של מילים אלו? ויתכן לומר בזה, דהנה "כי לישועתך קוינו כל היום" יש לו משמעות כפולה: "ישועתך" - שהקב"ה ישלח לנו ישועה, וגם "ישועתך" - ישועה של השכינה, וכדברי הנפש החיים, שכשאדם נמצא בצער אף השכינה בצער. וכשאדם מבקש ואומר: אני רוצה ישועה בגלל הצער של השכינה, הוא משתף את עצמו בצער השכינה, תפילה כזו הרי היא כתפילת חנה, ומובטח לו שתפילתו תענה ולא תשוב ריקם, וכדברי הנפש החיים הנ"ל. כוס ישועות אשא טעמים רבים נאמרו בענין כוסו של אליהו. ויתכן לומר בזה טעם, דהנה ארבע כוסות שבליל פסח הן כנגד ארבע לשונות של גאולה ]שנאמרו בתחלת פרשת וארא[ "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.". ויש להעיר שהרי נאמר שם גם עוד גאולה חמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב", ואם כן יקשה מדוע לא תיקנו לשתות גם "כוס חמישי". ויש לומר בזה על פי מה שכתב המהר"ל ב"נצח ישראל" )פ"ח(, שכאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, הוציאם ע"מ לתת להם את הארץ, ואם אותו הדור שיצאו ממצרים היו באים לארץ היתה זו ביאה נצחית. ובשביל שמאסו בארץ חמדה נגזר עליהם על דור יוצאי מצרים שלא יבואו לארץ. וזה גרם שנחלקה היציאה ממצרים לשני דורות נבדלים. וזה הקלקול הגדול שנגרם מחטא המרגלים. ע"כ תורף דבריו. ולפי דברי המהר"ל יש לומר, דלכך לא תיקנו חז"ל לשתות כוס חמישית כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ" משום שעדיין חסרה לנו ]בזמן הזה[ תכלית השלימות של חיבור גאולת מצרים עם ביאת הארץ. אכן לעתיד לבוא כשיבוא אליהו הנביא ויבשרנו "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", אז יהיה החיבור השלם בין "יוצאי מצרים" ל"באי הארץ" ואז יהיה התיקון השלם של גאולת מצרים שנאמר בהבטחת התורה "והבאתי אתכם אל הארץ" שזהו לשון חמישי של גאולה. ויש לומר דלכך אנו נוהגין למזוג כוס חמישי הנקרא "כוס של אליהו" ]ב[ עוד טעם י"ל בזה. על פי מה שכתב בספר תורת חיים )חולין צב.( שבעצם נגזר על ישראל שיהיו משועבדים במצרים ת"ל שנה. אכן למעשה עיקר שיעבודן של ישראל לא היה אלא שמונים ושש שנים - משנולדה מרים, וכמו שאמרו במדרש, דלכך נקראה מרים על שם "וימררו את חייהם". נמצא שלא נשתעבדו אלא חלק חמישית ממה שנגזר עליהם ]דחמש פעמים פ"ו עולה ת"ל[, וכמ"ש שם, ד"כוס" בגימטריא פ"ו, "ונגזר על ישראל שיהיו משועבדים ת"ל שנה שהן חמש פעמים מנין כו"ס. ולבסוף חס עליהן המקום ב"ה שלא נשתעבדו אלא פ"ו שנה כמנין כו"ס, הרי נחסר משיעבודן ד' פעמים מנין כו"ס. וכנגד זה תיקנו לשתות ד' כוסות בליל הסדר, שכוס רמז לישועה כמש"נ כוס ישועות אשא". ]ועיי"ש שמטעם זה אמר יוסף למצרים "והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם"[ ועפ"י דבריו נראה לומר טעם שמוזגין "כוסו של אליהו" בליל הסדר. דהנה אז"ל )פסחים נ.( "לא כעוה"ז עוה"ב, בעוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב". והיינו דלעתיד לבוא יתברר שבעצם כל כל הרעות והצרות והייסורין הן הן שורש לכל הטוב האמיתי והנצחי. ]וכמו שאין האשה בציריה מברכת "דיין האמת" על חבליה וצירי לידתה, כי הרי ברור לה הטוב הגדול שיצא מזה[. ומעתה יש לומר דבעוה"ז אנו מודים ב"כוס ישועות" על ד' פעמים פ"ו שנים ]כמנין כו"ס[ שנחסרו לנו מהשיעבוד, אבל לעתיד לבוא, כשיתברר לנו בהכרה ברורה כל הטובה הנצחית שזכינו מכח אותן פ"ו שנים של השיעבוד הקשה במצרים, אזי נודה להשי"ת גם על אותן פ"ו שנים של השיעבוד. וכנגד זה אנו מוזגין כו"ס חמישית, וקורין אותו "כוסו של אליהו", דכשיבוא אליהו ויגאלנו אז כו"ס ישועות נישא להודות לד' בשמחת לב גם על ה"כוס" החמישי, היינו על אותן פ"ו שנים של השיעבוד. חרותנו החרותה על הלוחות המשך מעמוד 3 המסעות במדבר וקורותיהם במשך ארבעים שנה: אכלו מן ושלו ושתו מים מבארה של מרים. הגיעו לארץ בירדן מול יריחו, ואף את שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש. עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו במשך שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים: השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים, בארץ ישראל" )קטע מנאומו של בן גוריון לפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית של האו"ם(. במציאות, דוקא הדברים האלה נפלו על אוזן קשבת של ועדת פיל ופעלו את פעולתם. אז, כמובן, טרם נודעה התוכנית המסודרת של בן גוריון עצמו וראשי הציונות להקים מדינה נגד כל מה שמבטא התנ"ך, להעביר את העולים על דתם ולגדל ילדים שלא יודעים מה זה "שמע ישראל" ומהי יציאת מצרים. אבל הבה נחשוב: לו היה שר החוץ או ראש הממשלה היו צריכים להופיע היום בפני ועדה בינלאומית כזו, מה היו אומרים? האם היו יכולים לתמוך את טענותיהם בתמונות מהמציאות העכשווית? האם "כל ילד יהודי אכן יודע"? הם הלא יאלצו להביא את ההוכחות מתוך חומות הגטו, מתוך ביתנו שלנו. הם היו נאלצים להגיד, "הנה יש לנו אותם" - כלומר אותנו! כי אנחנו הזכות המוסרית של החילונים לשבת פה. הם שואבים את הזכות הזו ויכולים לנפנף בתנ"ך, כי מה הוא מחייב אותם? מה הם מקיימים ממנו? להביא לבית משפט חצי מסמך נוטריוני, זה ממש מעורר גיחוך. נכון, בתנ"ך כתוב שהקב"ה הבטיח לנו את הארץ. אבל בתנ"ך כתובים גם דברים נוספים. בתנ"ך כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", האם הם, לדאבון לב, שומרים? מה הם יענו לשאלותיו של הלורד פיל? מה הם יכולים להשיב לבית המשפט בהאג ולשבעים הזאבים בעצרת האו"ם העויין וארגוניו?! ••• פסח הוא חג העצמאות הרוחנית שלנו, ובימים שהבידול שלנו מאויים, אנחנו נסב לשלחן הסדר ונרבה לספר ביציאת מצרים. זה לא יהא סיפור טכני של השתלשלות העובדות, לא רק הקניית ידע, אלא אנחנו נעצים בילדינו את ספור החוויה האדירה מרגע היציאה עד למרגלות ההר. אנחנו נעשה זאת כבני חורין רוחניים בימים של קושי פיזי עצום. מלחמה קשה ומסוכנת ניטשת בגבולות, בדרום, בצפון ובמזרח המרוחק. זוממי רע עומדים עלינו לכלותינו, ומבית יש הקוראים תגר על כל ישותינו, ובשעה קשה כזו הורו לנו רבותינו לזעוק ולהתפלל, לשאת על כתפינו שלא שח את משא העם כולו. הגאון רבי מאיר שפירא הסביר באופן מופלא כי כאשר בת פרעה משתה את התיבה "ותפתח ותראה את הילד והנה נער בוכה". בתחילה נקרא ילד ואחר כך ראתה נער! מסביר רבי מאיר שפירא את דברי רש"י שכאשר בכה הילד היה "קולו כנער" כי "ילד בוכה כשהוא סובל, נער בוכה כשרואה שהזולת סובל"! בת פרעה ראתה ילד, שכבר בילדותו היה "נער בוכה – קולו כנער". כבר מהתיבה חש בסבלות העם, סבל הזולת. כבר מהעריסה, שמעו כי למנהיגות נוצר. ונצעק אל ד' א-לוקי אבותינו", כלשון ההגדה, איננו רק צעקת רבים אלא צעקה על הרבים וסבלותם, ואז וישמע ד' את קולנו. השנה נסב אל ליל הסדר כבני חורין, משייטים בתוך התיבה שלנו, תיבת נח המבודלת מהמבול הניתך על הארץ. הגלים הגבוהים של בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, גלי אנטישמיות, גלי מלחמה, גלי שנאת עמי ארצות, לא יצליחו לחדור. קול שירת גאולה יבקע מתוך הצוהר, וגם קול נער בוכה על אחינו שעמם אנחנו בצרה, על אחינו הנתונים בצרה ובשביה, על החטופים מחיק אמונתם - תינוקות שנישבו ובנים רשעים שלא מסבים אתנו לשלחן הסדר ורק שואלים ובורחים מבלי להמתין לתשובה. נשיר ונזעק, נזעק ונשיר, והקב"ה מצילנו ומצילם – מידם! ליל הסדר השתא, הוא ההזדמנות והאתגר להעביר את הידע, את החוויה ואת ההרגשים, להתמודד עם אתגרי התקופה. חג פסח כשר ושמח לכל בית ישראל. 7 שאני לא יודע אם הוא שומר מצוות, נכנס בלי תור? אלא מה התשובה? כולם באו בשביל עצמם, אבל הוא בא בשביל הראש ישיבה! אמרתי למרן זצוק"ל, זה הפשט בנפש החיים: כשיהודי מתפלל בשביל עצמו, על הצרה שלו, אומרים לו בשמים: תחכה בתור, תמתין, יש סדר בדברים. אבל כשיהודי מתפלל על הצער של השכינה, מקבלים אותו מיד בלי תור! תפילה כזאת מובטח שתענה! מרן הגראי"ל חייך, והוא אמר לי ביידיש: "אבער דער עיקר איז זיק נישט אפנאר'ן" – ]שהעיקר שהאדם לא ירמה את עצמו[, שכביכול הוא מתפלל על צער השכינה כשאינו עומד בדרגה זו... ]ג[ ועל פי דברי ה"נפש החיים" אפשר לומר, שזה הביאור בברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ... כי לישועתך קוינו כל היום", וכתבו המקובלים: שכל מי שיש לו צרה, יכוון בתיבות אלו "כי לישועתך קוינו כל היום" מעומקא דליבא, ומובטח לו שתפילתו תענה. ויש להבין מה עומק הסגולה של מילים אלו? ויתכן לומר בזה, דהנה "כי לישועתך קוינו כל היום" יש לו משמעות כפולה: "ישועתך" - שהקב"ה ישלח לנו ישועה, וגם "ישועתך" - ישועה של השכינה, וכדברי הנפש החיים, שכשאדם נמצא בצער אף השכינה בצער. וכשאדם מבקש ואומר: אני רוצה ישועה בגלל הצער של השכינה, הוא משתף את עצמו בצער השכינה, תפילה כזו הרי היא כתפילת חנה, ומובטח לו שתפילתו תענה ולא תשוב ריקם, וכדברי הנפש החיים הנ"ל. כוס ישועות אשא טעמים רבים נאמרו בענין כוסו של אליהו. ויתכן לומר בזה טעם, דהנה ארבע כוסות שבליל פסח הן כנגד ארבע לשונות של גאולה ]שנאמרו בתחלת פרשת וארא[ "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.". ויש להעיר שהרי נאמר שם גם עוד גאולה חמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב", ואם כן יקשה מדוע לא תיקנו לשתות גם "כוס חמישי". ויש לומר בזה על פי מה שכתב המהר"ל ב"נצח ישראל" )פ"ח(, שכאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, הוציאם ע"מ לתת להם את הארץ, ואם אותו הדור שיצאו ממצרים היו באים לארץ היתה זו ביאה נצחית. ובשביל שמאסו בארץ חמדה נגזר עליהם על דור יוצאי מצרים שלא יבואו לארץ. וזה גרם שנחלקה היציאה ממצרים לשני דורות נבדלים. וזה הקלקול הגדול שנגרם מחטא המרגלים. ע"כ תורף דבריו. ולפי דברי המהר"ל יש לומר, דלכך לא תיקנו חז"ל לשתות כוס חמישית כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ" משום שעדיין חסרה לנו ]בזמן הזה[ תכלית השלימות של חיבור גאולת מצרים עם ביאת הארץ. אכן לעתיד לבוא כשיבוא אליהו הנביא ויבשרנו "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", אז יהיה החיבור השלם בין "יוצאי מצרים" ל"באי הארץ" ואז יהיה התיקון השלם של גאולת מצרים שנאמר בהבטחת התורה "והבאתי אתכם אל הארץ" שזהו לשון חמישי של גאולה. ויש לומר דלכך אנו נוהגין למזוג כוס חמישי הנקרא "כוס של אליהו" ]ב[ עוד טעם י"ל בזה. על פי מה שכתב בספר תורת חיים )חולין צב.( שבעצם נגזר על ישראל שיהיו משועבדים במצרים ת"ל שנה. אכן למעשה עיקר שיעבודן של ישראל לא היה אלא שמונים ושש שנים - משנולדה מרים, וכמו שאמרו במדרש, דלכך נקראה מרים על שם "וימררו את חייהם". נמצא שלא נשתעבדו אלא חלק חמישית ממה שנגזר עליהם ]דחמש פעמים פ"ו עולה ת"ל[, וכמ"ש שם, ד"כוס" בגימטריא פ"ו, "ונגזר על ישראל שיהיו משועבדים ת"ל שנה שהן חמש פעמים מנין כו"ס. ולבסוף חס עליהן המקום ב"ה שלא נשתעבדו אלא פ"ו שנה כמנין כו"ס, הרי נחסר משיעבודן ד' פעמים מנין כו"ס. וכנגד זה תיקנו לשתות ד' כוסות בליל הסדר, שכוס רמז לישועה כמש"נ כוס ישועות אשא". ]ועיי"ש שמטעם זה אמר יוסף למצרים "והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם"[ ועפ"י דבריו נראה לומר טעם שמוזגין "כוסו של אליהו" בליל הסדר. דהנה אז"ל )פסחים נ.( "לא כעוה"ז עוה"ב, בעוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב". והיינו דלעתיד לבוא יתברר שבעצם כל כל הרעות והצרות והייסורין הן הן שורש לכל הטוב האמיתי והנצחי. ]וכמו שאין האשה בציריה מברכת "דיין האמת" על חבליה וצירי לידתה, כי הרי ברור לה הטוב הגדול שיצא מזה[. ומעתה יש לומר דבעוה"ז אנו מודים ב"כוס ישועות" על ד' פעמים פ"ו שנים ]כמנין כו"ס[ שנחסרו לנו מהשיעבוד, אבל לעתיד לבוא, כשיתברר לנו בהכרה ברורה כל הטובה הנצחית שזכינו מכח אותן פ"ו שנים של השיעבוד הקשה במצרים, אזי נודה להשי"ת גם על אותן פ"ו שנים של השיעבוד. וכנגד זה אנו מוזגין כו"ס חמישית, וקורין אותו "כוסו של אליהו", דכשיבוא אליהו ויגאלנו אז כו"ס ישועות נישא להודות לד' בשמחת לב גם על ה"כוס" החמישי, היינו על אותן פ"ו שנים של השיעבוד. חרותנו החרותה על הלוחות המשך מעמוד 3 המסעות במדבר וקורותיהם במשך ארבעים שנה: אכלו מן ושלו ושתו מים מבארה של מרים. הגיעו לארץ בירדן מול יריחו, ואף את שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש. עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו במשך שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים: השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים, בארץ ישראל" )קטע מנאומו של בן גוריון לפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית של האו"ם(. במציאות, דוקא הדברים האלה נפלו על אוזן קשבת של ועדת פיל ופעלו את פעולתם. אז, כמובן, טרם נודעה התוכנית המסודרת של בן גוריון עצמו וראשי הציונות להקים מדינה נגד כל מה שמבטא התנ"ך, להעביר את העולים על דתם ולגדל ילדים שלא יודעים מה זה "שמע ישראל" ומהי יציאת מצרים. אבל הבה נחשוב: לו היה שר החוץ או ראש הממשלה היו צריכים להופיע היום בפני ועדה בינלאומית כזו, מה היו אומרים? האם היו יכולים לתמוך את טענותיהם בתמונות מהמציאות העכשווית? האם "כל ילד יהודי אכן יודע"? הם הלא יאלצו להביא את ההוכחות מתוך חומות הגטו, מתוך ביתנו שלנו. הם היו נאלצים להגיד, "הנה יש לנו אותם" - כלומר אותנו! כי אנחנו הזכות המוסרית של החילונים לשבת פה. הם שואבים את הזכות הזו ויכולים לנפנף בתנ"ך, כי מה הוא מחייב אותם? מה הם מקיימים ממנו? להביא לבית משפט חצי מסמך נוטריוני, זה ממש מעורר גיחוך. נכון, בתנ"ך כתוב שהקב"ה הבטיח לנו את הארץ. אבל בתנ"ך כתובים גם דברים נוספים. בתנ"ך כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", האם הם, לדאבון לב, שומרים? מה הם יענו לשאלותיו של הלורד פיל? מה הם יכולים להשיב לבית המשפט בהאג ולשבעים הזאבים בעצרת האו"ם העויין וארגוניו?! ••• פסח הוא חג העצמאות הרוחנית שלנו, ובימים שהבידול שלנו מאויים, אנחנו נסב לשלחן הסדר ונרבה לספר ביציאת מצרים. זה לא יהא סיפור טכני של השתלשלות העובדות, לא רק הקניית ידע, אלא אנחנו נעצים בילדינו את ספור החוויה האדירה מרגע היציאה עד למרגלות ההר. אנחנו נעשה זאת כבני חורין רוחניים בימים של קושי פיזי עצום. מלחמה קשה ומסוכנת ניטשת בגבולות, בדרום, בצפון ובמזרח המרוחק. זוממי רע עומדים עלינו לכלותינו, ומבית יש הקוראים תגר על כל ישותינו, ובשעה קשה כזו הורו לנו רבותינו לזעוק ולהתפלל, לשאת על כתפינו שלא שח את משא העם כולו. הגאון רבי מאיר שפירא הסביר באופן מופלא כי כאשר בת פרעה משתה את התיבה "ותפתח ותראה את הילד והנה נער בוכה". בתחילה נקרא ילד ואחר כך ראתה נער! מסביר רבי מאיר שפירא את דברי רש"י שכאשר בכה הילד היה "קולו כנער" כי "ילד בוכה כשהוא סובל, נער בוכה כשרואה שהזולת סובל"! בת פרעה ראתה ילד, שכבר בילדותו היה "נער בוכה – קולו כנער". כבר מהתיבה חש בסבלות העם, סבל הזולת. כבר מהעריסה, שמעו כי למנהיגות נוצר. ונצעק אל ד' א-לוקי אבותינו", כלשון ההגדה, איננו רק צעקת רבים אלא צעקה על הרבים וסבלותם, ואז וישמע ד' את קולנו. השנה נסב אל ליל הסדר כבני חורין, משייטים בתוך התיבה שלנו, תיבת נח המבודלת מהמבול הניתך על הארץ. הגלים הגבוהים של בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, גלי אנטישמיות, גלי מלחמה, גלי שנאת עמי ארצות, לא יצליחו לחדור. קול שירת גאולה יבקע מתוך הצוהר, וגם קול נער בוכה על אחינו שעמם אנחנו בצרה, על אחינו הנתונים בצרה ובשביה, על החטופים מחיק אמונתם - תינוקות שנישבו ובנים רשעים שלא מסבים אתנו לשלחן הסדר ורק שואלים ובורחים מבלי להמתין לתשובה. נשיר ונזעק, נזעק ונשיר, והקב"ה מצילנו ומצילם – מידם! ליל הסדר השתא, הוא ההזדמנות והאתגר להעביר את הידע, את החוויה ואת ההרגשים, להתמודד עם אתגרי התקופה. חג פסח כשר ושמח לכל בית ישראל. 7

ל ָ ְה ׁ בִ ין מָ שָ ל · משל ונמשל בפרשת השבוע ד. פריד שלא יאמר אותו צדיק תחרות השחייה השנתית בניו-המפשייר, ארה"ב. מערכת ההגברה רעדה כשהמנחה הרעים בקולו: "אנו מתחילים בעוד מספר דקות את תחרות השחייה השנתית של אמריקה! אל קו הגמר הגיעו שני שחיינים מעולים שנבחרו מכל ארצות הברית של אמריקה לאחר תחרויות שנמשכו מספר שנים". "התחרות השנה תישא אופי שונה" כרז הוא בחגיגיות. "לא עוד תחרות 'מי מסיים יותר מהר את קו המסלול', אלא זו תהיה תחרות משולבת בין שחייה וכושר גופני; נטיל אל המים שק מלא אבנים, המנצח יהיה מי שיצליח לתפוס את השק, לשחות אתו את כל הקו - ולסיים ראשון!" קהל הצופים - קאובויים אמריקאים חסרי סדר יום עמוס במיוחד - הריע בקול גדול. סופסוף יוצקים 'תוכן' חדש בתחרות השנתית. המנחה ספר עד שלוש, השריקה נשמעה, ושני השחיינים 'קפצו ראש' אל המים העמוקים. השחיין הראשון צלל בתוך שניות ספורות אל המים ותפס את התיק הכבד בידיו, ואילו השחיין השני פיגר אחריו מרחק מה. קהל הצופים החל להריע לשחיין הראשון, מי מהם שהימר על השחיין הראשון החל לדמיין כבר את הסכומים שיקבל. הקהל הופתע מהניצחון הזריז המתהווה לכאורה לנגד עיניהם. וכך שחו להם שני השחיינים בזריזות, כשהראשון שהצליח לכבוש את התיק החל להתקדם במהירות לעבר קו הגמר ואילו השני שחה לצידו, אם כי בפיגור ניכר, כשגם הוא מתקדם אל קו הגמר. חמשה מטרים לפני שהגיעו אל קו הגמר, 'חתך' בדרסטיות לפתע השני לכיוון הראשון, חטף את התיק מידו ומיהר לסיים את מסלול השחייה כשהתיק בידו - - - השני הוכרז מיד כמנצח, לתדהמת הקהל שנדהם מהתפנית החדה בעלילה. מנחה האירוע לא התאפק, ועוד בטרם העניק לו את הפרס על הזכייה, ניגש אליו ושאל אותו: מה היה העניין שלך לתת לו לכבוש את התיק? אם כוחך כה גדול, מדוע לא תפסת את זה מיד? "שמע נא ידידי" – עונה השחיין המנצח כשמגבת על ראשו, "ידעתי גם ידעתי מהרגע הראשון שאני עומד לנצח אותו, אבל למה לי לצלול לתוך המים העמוקים ולסחוב את התיק על גופי במשך כל המסלול? אדרבה, נתתי לו להתאמץ ולתפוס את התיק, שימשיך וגם יסחוב אותו במשך כל המסלול עבורי, וברגע האחרון, באתי אני, ולקחתי לו את התיק וניצחתי אותו!" המטבח של מסעדת 'על הים' שנפתחה לפני מספר חודשים רחש פעילות. השף הראשי, חילק פקודות לעשרות הטבחים שמתחתיו. אירוע גדול במיוחד נערך כאן הערב, ועליו לוודא שהכל דופק כראוי. המנות יוצאות בזמן, חמות כראוי, ומגיעות לסועדים בצורה מסודרת ומדוייקת. לשם כך צוותו לכאן היום מספר עובדים חדשים, אחד מהם, יוסי, הינו טבח חדש שהחל את עבודתו לפני מספר ימים. ליוסי אין ניסיון כלשהו בעבודה במסעדה, אבל במטבח היו זקוקים נואשות לזוג ידיים עובדות והחליטו לקחת אותו ולהכשיר אותו לעבודה. תשמע - אמר השף הראשי בטון קפדני: המנה הראשונה שתוציא היום לשולחנות הינה מנת דג סלומון על מצע מבחר עלים צעירים, לצד תבשיל פלפלים ועגבניות חריף בצלחת; המנה השנייה: צלעות טלה טריות לצד מטבל חזרת מקסיקני בחריפות מעודנת; המנה השלישית: סופלה שוקולד עם קרם לימון-דובדבן חמצמץ. יוסי החליט להראות יכולות וזריזות, הוא נטל את מנת הדג והניח אותה לסועדים בשולחן הראשון, ואילו את תבשיל הפלפלים החריף הוא נתן לסועדים בשולחן השני. את צלעות הטלה מיהר הוא להגיש לשולחן הסועדים השלישי תוך שהוא קד בנימוס, ואת החזרת החריפה בשולחן הרביעי; בשולחן החמישי סידר הוא במניפה כמה מנות סופלה שוקולד חם, ובשולחן השישי הפליא להגיש את קרם הלימון החמצמץ בצורה זריזה במיוחד. ראש המלצרים - אליצור - נדהם מהמראה, בשולחן השלישי נראו הסועדים אוכלים את צלעות הטלה כשאותות תמיהה על פניהם; הם לא מבינים מדוע הוא הוגש ללא תוספות? היכן הוא מטבל החזרת המפורסם של 'על הים'? ואילו בשולחן הרביעי ישבו הסועדים נדהמים מבוישים וכועסים: מה זה הדבר הזה? למה הם צריכים לאכול עכשיו חזרת חריפה? שלא לדבר על הסועדים שזכו בקרם חמוץ משהו, שלא הבינו מה נגרע חלקם, ולא זוכים הם לסופלה השוקולד הגבוה והמרשים אותו אכלו הסועדים בשולחן ליד... ניתן רק לדמיין את שטף הצעקות והנזיפות שזרמו באותו יום על ראשו של יוסי; לא נותנים צלעות לזה וחזרת לזה, ודג להוא ופלפלים לשני! כל אחד מקבל את המנה העיקרית, ולידה את המנה הנלוית החריפה או החמוצה! דַ ּ ָ בֶּ ר נָ א בְּ אָ זְ נֵ י הָ ע ׁ ם וְ יִ שְ ּאֲ לו ׁ אִ יש ֵ מֵ אֵ ת רֵע ּהו ׁ ּ וְ אִ שָ ְ ה מֵ אֵ ת ר ּעו ּתָ ה ְ כ ֶ ּ לֵ י כ ּ סֶ ף ו ְכלֵ י זָ הָ ב )שמות יא,ב( "אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם" )ברכות ט'(. ידועה התמיהה, וכי רק בעבור 'שלא יאמר אותו צדיק' אמר הקב"ה שישאלו כלי כסף וכלי זהב? והלא באמת הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול, ואם-כן מדוע הציווי נאמר רק מפני 'שלא יאמר אותו צדיק'? והלא כך הובטח לאברהם אבינו?! כלל ישראל היה במצרים מאתיים ועשר שנים, ואילו ההבטחה הייתה שהם יקבלו את הרכוש הגדול כעבור ארבע מאות שנה. כך שבעצם, הם לא היו אמורים לקבל את הרכוש הגדול אלא כעבור עוד מאה ותשעים שנה, כלומר, נכדי נכדיהם יקבלו את הרכוש הגדול. אלא שלא יתכן הדבר, שהם – שסבלו את סבלות מצרים ו'אכלו את כל החזרת החריפה' – לא יקבלו את הרכוש הגדול. ואילו נכדי נכדיהם, שישבו בארץ הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו – הם אלו שיקבלו את הרכוש הגדול. ולכן, מעיקר הדין לא היה צריך הקב"ה לפרוע את הבטחתו לאברהם כבר ביציאת מצרים , משום שעדיין לא הגיע הזמן. אך מפני שלא יאמר אותו צדיק שלמעשה הם אלו שעבדו ועונו תחת יד מצרים, ואיך יתכן שלא יקבלו את הרכוש הגדול – רק מפני טענה מחודשת זו, נתן להם הקב"ה את הרכוש הגדול, ולא מצד ההבטחה עצמה. )מעובד ע"פ כתבי המגיד מדובנא( ידע הקב"ה שביזת הים האדירה היא זו שתהא ה'רכוש גדול' שיקבלו עם ישראל, וזהו בעצם קיום ההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו. אך הקב"ה לא רצה להטריח את ישראל לסחוב הכל, אלא העדיף שהמצרים הם אלו שיסחבו את כל רכושם עד הים. לשם מה זקוקים ישראל לסחוב את הכסף והזהב על חמוריהם? יסחבו אותם המצרים עבורם - - -! ולכן, מצד ההבטחה, הייתה ביזת הים התשלום של ההבטחה. אך כדי 'שלא יאמר אותו צדיק' – רק מפני חשש זה – אמר הקב"ה למשה שיגיד להם לקחת כסף וזהב מאת המצרים כבר ביציאתם. )מעובד ע"פ כתבי המגיד מדובנא( 8 ל ָ ְה ׁ בִ ין מָ שָ ל · משל ונמשל בפרשת השבוע ד. פריד שלא יאמר אותו צדיק תחרות השחייה השנתית בניו-המפשייר, ארה"ב. מערכת ההגברה רעדה כשהמנחה הרעים בקולו: "אנו מתחילים בעוד מספר דקות את תחרות השחייה השנתית של אמריקה! אל קו הגמר הגיעו שני שחיינים מעולים שנבחרו מכל ארצות הברית של אמריקה לאחר תחרויות שנמשכו מספר שנים". "התחרות השנה תישא אופי שונה" כרז הוא בחגיגיות. "לא עוד תחרות 'מי מסיים יותר מהר את קו המסלול', אלא זו תהיה תחרות משולבת בין שחייה וכושר גופני; נטיל אל המים שק מלא אבנים, המנצח יהיה מי שיצליח לתפוס את השק, לשחות אתו את כל הקו - ולסיים ראשון!" קהל הצופים - קאובויים אמריקאים חסרי סדר יום עמוס במיוחד - הריע בקול גדול. סופסוף יוצקים 'תוכן' חדש בתחרות השנתית. המנחה ספר עד שלוש, השריקה נשמעה, ושני השחיינים 'קפצו ראש' אל המים העמוקים. השחיין הראשון צלל בתוך שניות ספורות אל המים ותפס את התיק הכבד בידיו, ואילו השחיין השני פיגר אחריו מרחק מה. קהל הצופים החל להריע לשחיין הראשון, מי מהם שהימר על השחיין הראשון החל לדמיין כבר את הסכומים שיקבל. הקהל הופתע מהניצחון הזריז המתהווה לכאורה לנגד עיניהם. וכך שחו להם שני השחיינים בזריזות, כשהראשון שהצליח לכבוש את התיק החל להתקדם במהירות לעבר קו הגמר ואילו השני שחה לצידו, אם כי בפיגור ניכר, כשגם הוא מתקדם אל קו הגמר. חמשה מטרים לפני שהגיעו אל קו הגמר, 'חתך' בדרסטיות לפתע השני לכיוון הראשון, חטף את התיק מידו ומיהר לסיים את מסלול השחייה כשהתיק בידו - - - השני הוכרז מיד כמנצח, לתדהמת הקהל שנדהם מהתפנית החדה בעלילה. מנחה האירוע לא התאפק, ועוד בטרם העניק לו את הפרס על הזכייה, ניגש אליו ושאל אותו: מה היה העניין שלך לתת לו לכבוש את התיק? אם כוחך כה גדול, מדוע לא תפסת את זה מיד? "שמע נא ידידי" – עונה השחיין המנצח כשמגבת על ראשו, "ידעתי גם ידעתי מהרגע הראשון שאני עומד לנצח אותו, אבל למה לי לצלול לתוך המים העמוקים ולסחוב את התיק על גופי במשך כל המסלול? אדרבה, נתתי לו להתאמץ ולתפוס את התיק, שימשיך וגם יסחוב אותו במשך כל המסלול עבורי, וברגע האחרון, באתי אני, ולקחתי לו את התיק וניצחתי אותו!" המטבח של מסעדת 'על הים' שנפתחה לפני מספר חודשים רחש פעילות. השף הראשי, חילק פקודות לעשרות הטבחים שמתחתיו. אירוע גדול במיוחד נערך כאן הערב, ועליו לוודא שהכל דופק כראוי. המנות יוצאות בזמן, חמות כראוי, ומגיעות לסועדים בצורה מסודרת ומדוייקת. לשם כך צוותו לכאן היום מספר עובדים חדשים, אחד מהם, יוסי, הינו טבח חדש שהחל את עבודתו לפני מספר ימים. ליוסי אין ניסיון כלשהו בעבודה במסעדה, אבל במטבח היו זקוקים נואשות לזוג ידיים עובדות והחליטו לקחת אותו ולהכשיר אותו לעבודה. תשמע - אמר השף הראשי בטון קפדני: המנה הראשונה שתוציא היום לשולחנות הינה מנת דג סלומון על מצע מבחר עלים צעירים, לצד תבשיל פלפלים ועגבניות חריף בצלחת; המנה השנייה: צלעות טלה טריות לצד מטבל חזרת מקסיקני בחריפות מעודנת; המנה השלישית: סופלה שוקולד עם קרם לימון-דובדבן חמצמץ. יוסי החליט להראות יכולות וזריזות, הוא נטל את מנת הדג והניח אותה לסועדים בשולחן הראשון, ואילו את תבשיל הפלפלים החריף הוא נתן לסועדים בשולחן השני. את צלעות הטלה מיהר הוא להגיש לשולחן הסועדים השלישי תוך שהוא קד בנימוס, ואת החזרת החריפה בשולחן הרביעי; בשולחן החמישי סידר הוא במניפה כמה מנות סופלה שוקולד חם, ובשולחן השישי הפליא להגיש את קרם הלימון החמצמץ בצורה זריזה במיוחד. ראש המלצרים - אליצור - נדהם מהמראה, בשולחן השלישי נראו הסועדים אוכלים את צלעות הטלה כשאותות תמיהה על פניהם; הם לא מבינים מדוע הוא הוגש ללא תוספות? היכן הוא מטבל החזרת המפורסם של 'על הים'? ואילו בשולחן הרביעי ישבו הסועדים נדהמים מבוישים וכועסים: מה זה הדבר הזה? למה הם צריכים לאכול עכשיו חזרת חריפה? שלא לדבר על הסועדים שזכו בקרם חמוץ משהו, שלא הבינו מה נגרע חלקם, ולא זוכים הם לסופלה השוקולד הגבוה והמרשים אותו אכלו הסועדים בשולחן ליד... ניתן רק לדמיין את שטף הצעקות והנזיפות שזרמו באותו יום על ראשו של יוסי; לא נותנים צלעות לזה וחזרת לזה, ודג להוא ופלפלים לשני! כל אחד מקבל את המנה העיקרית, ולידה את המנה הנלוית החריפה או החמוצה! דַ ּ ָ בֶּ ר נָ א בְּ אָ זְ נֵ י הָ ע ׁ ם וְ יִ שְ ּאֲ לו ׁ אִ יש ֵ מֵ אֵ ת רֵע ּהו ׁ ּ וְ אִ שָ ְ ה מֵ אֵ ת ר ּעו ּתָ ה ְ כ ֶ ּ לֵ י כ ּ סֶ ף ו ְכלֵ י זָ הָ ב )שמות יא,ב( "אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם" )ברכות ט'(. ידועה התמיהה, וכי רק בעבור 'שלא יאמר אותו צדיק' אמר הקב"ה שישאלו כלי כסף וכלי זהב? והלא באמת הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול, ואם-כן מדוע הציווי נאמר רק מפני 'שלא יאמר אותו צדיק'? והלא כך הובטח לאברהם אבינו?! כלל ישראל היה במצרים מאתיים ועשר שנים, ואילו ההבטחה הייתה שהם יקבלו את הרכוש הגדול כעבור ארבע מאות שנה. כך שבעצם, הם לא היו אמורים לקבל את הרכוש הגדול אלא כעבור עוד מאה ותשעים שנה, כלומר, נכדי נכדיהם יקבלו את הרכוש הגדול. אלא שלא יתכן הדבר, שהם – שסבלו את סבלות מצרים ו'אכלו את כל החזרת החריפה' – לא יקבלו את הרכוש הגדול. ואילו נכדי נכדיהם, שישבו בארץ הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו – הם אלו שיקבלו את הרכוש הגדול. ולכן, מעיקר הדין לא היה צריך הקב"ה לפרוע את הבטחתו לאברהם כבר ביציאת מצרים , משום שעדיין לא הגיע הזמן. אך מפני שלא יאמר אותו צדיק שלמעשה הם אלו שעבדו ועונו תחת יד מצרים, ואיך יתכן שלא יקבלו את הרכוש הגדול – רק מפני טענה מחודשת זו, נתן להם הקב"ה את הרכוש הגדול, ולא מצד ההבטחה עצמה. )מעובד ע"פ כתבי המגיד מדובנא( ידע הקב"ה שביזת הים האדירה היא זו שתהא ה'רכוש גדול' שיקבלו עם ישראל, וזהו בעצם קיום ההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו. אך הקב"ה לא רצה להטריח את ישראל לסחוב הכל, אלא העדיף שהמצרים הם אלו שיסחבו את כל רכושם עד הים. לשם מה זקוקים ישראל לסחוב את הכסף והזהב על חמוריהם? יסחבו אותם המצרים עבורם - - -! ולכן, מצד ההבטחה, הייתה ביזת הים התשלום של ההבטחה. אך כדי 'שלא יאמר אותו צדיק' – רק מפני חשש זה – אמר הקב"ה למשה שיגיד להם לקחת כסף וזהב מאת המצרים כבר ביציאתם. )מעובד ע"פ כתבי המגיד מדובנא( 8

ד+ת ודין· עיונים בנושאי הלכה ומעשה הרב א. הכהן מהלכות חג הפסח ממשנת הגאון רבי נפתלי הכהן קופשיץ שליט"א רב חניכי הישיבות רוממה ומראשי ישיבת 'בית מדרש עליון' אשה ששכחה יעלה ויבוא בליל פסח שמעתי שהגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי זצוק"ל שאל את יבלח"ט רבנו מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א, מה הדין באשה ששכחה יעלה ויבוא בליל פסח, דהנה שיטת רעק"א דחוזרת ומברכת משום שחייבת במצה, אבל בכל יו"ט אינה חוזרת כיון שאינה חייבת באכילת פת ביו"ט. וא"כ אם נזכרה שלא אמרה יעלה ויבוא אחר חצות הלילה - שבזמן זה כבר אינה חייבת באכילת מצה לדברי הכל, שהרי לראב"ע אין זמן אכילת מצה אלא עד חצות, וא"כ כיון שאינו זמן אכילת מצה אפשר שלא תחזור על מה שלא הזכירה יעלה ויבוא בברכה"מ דידה. ואמר דדמי למי שלא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון של סעודת יו"ט ונזכר בלילה, שאינו חוזר, שעתה אינו זמן ההזכרה והכי נמי לא תוכל לחזור ולברך. אמנם לכאורה הדברים מחודשים מאוד, שהרי בשלמא כשלא אמר יעלה ויבוא ביו"ט ונזכר במוצאי יו"ט - שעכשיו אינו זמן הזכרה כלל, להכי ס"ל לכמה ראשונים שאינו חוזר ומברך ברכה"מ, אבל בנדון דידן, שאע"פ שאינו זמן חיוב אכילת מצה אבל הרי הוא זמן של הזכרת יו"ט, וכיון שנתחייבה להזכיר יעלה ויבא בברכה"מ ולא הזכירה חייבת לחזור ולהזכיר. וקצת יש לדמות זה למי שלא הזכיר יעלה ויבוא ביום א' דר"ח במנחה, ונזכר בליל ב' של ר"ח, שחוזר ומתפלל שהרי יכול להזכיר יעלה ויבוא בתפלתו, אע"פ שמשום יום ראשון של ר"ח אינו צריך להזכיר אלא משום יום ב' של ר"ח, אבל כיון דסו"ס יוכל להזכיר של ר"ח הרי הוא חוזר, והכי נמי חוזרת ומברכת. יציאה אחר הקידוש וקודם סעודה שמעתי שבליל הסדר הוצרכו כמה דיירי בניין לצאת מביתם משום שהיה פצוץ של בלוני גז, ונסתפקו אם צריכים לחזור ולקדש על היין כיון שעדיין לא סעדו אחר הקידוש, כיון שהיו באמצע ספור יציאת מצרים. הנה אם היה דעתם לחזור לביתם בעת שיצאו מביתם וחזרו לביתם, כתב הכנסת הגדולה )הובא במ"ב סימן רע"ג( דחשיב שפיר קידוש במקום סעודה, הואיל וחזרו למקומם הראשון. ואע"פ שהרבה אחרונים פליגי עליה, מ"מ אין לחזור ולקדש שנית מספק, דהוי ספק ברכה לבטלה. ואפי' אם לא חזרו למקומם, אם שתו רביעית יין אין לחזור ולקדש, דהגאונים ס"ל דחשיב קידוש במקום סעודה בשתיית רביעית יין של קידוש, וא"כ הכי נמי כיון ששתו רביעית אי אפשר לחזור ולקדש על היין. וגם אם לא שתו אלא כמלא לוגמיו, הרי כמלא לוגמיו של השיעור הגדול הוא רביעית של השיעור הקטן, וא"כ גם זה הוא ספק שמא הוא רביעית, שהרי נסתפקו האחרונים בשיעור הרביעית ומידי ספיקא לא נפקא. אלא דיש לומר דבנדון דידן איכא ס"ס, שמא לא סגי ברביעית יין, ואפי' אם סגי ברביעית אפשר שלא שתה רביעית, ומ"מ גם בס"ס אמרינן ספק ברכות להקל וצ"ע. ואע"פ שהוא ספק בקיום מצוות קידוש של יו"ט, ואיכא ס"ס שמא לא יצא יד"ח קידוש היום, וכיון שלא יצא הרי הוא חיב בקידוש יו"ט, אמנם כיון דכתב המ"מ דקידוש יו"ט הוא מדרבנן, א"כ גם בזה אפי' דאיכא ס"ס להחמיר - אמרינן ספיקו לקולא לכמה פוסקים. ובפמ"ג כתב דהיינו טעמא דבספק ברכות אמרינן ספיקא לקולא גם בס"ס, משום דברבנן ספיקו לקולא גם בס"ס, וא"כ הכי נמי בנדון דידן לא יחזור ויקדש על היין. אמנם בפשטות לישנא דהרמב"ם )בפ"ו מיו"ט( נראה דקידוש יו"ט הוא מן התורה שהרי כתב שכולם שבתות ד' נינהו, וא"כ נראה שכוונתו דחשיב כשבת לכל דבר וצ"ע. הזכרת השבת והמועד בתפילה וברכהמ"ז יל"ע במי שטעה והתפלל בשבת חוה"מ במוסף תפלת שבת רגילה - "תיקנת שבת", וסיים "מקדש השבת", ונזכר שלא התפלל של יו"ט, ושוב אמר "אתה בחרתנו" והזכיר של שבת בתוך הברכה, אבל סיים "מקדש ישראל והזמנים" ולא הזכיר שבת בחתימה, מה דינו. הנה במי שאמר אתה בחרתנו והזכיר של שבת בתוך הברכה, ובחתימת הברכה לא הזכיר של שבת, בזה כתב המ"ב )בסימן תפ"ז( דיש דעות בין האחרונים בזה, ובבה"ל שם כתב דצ"ע למעשה. אבל בנדון דידן עדיף טפי, שהרי הזכיר של שבת בחתימה )בפעם הראשונה( אלא שבירך של שבת לחוד ושל יו"ט לחוד, ויש לעיין אם יצא יד"ח. והנה במי שבירך ברכה"מ בשבת ויו"ט, והזכיר של יו"ט ושכח של שבת, וחזר ובירך ברכהמ"ז והזכיר של שבת ושכח של יו"ט - האם חוזר ומברך, לכאורה תליא בפלוגתת הראשונים בחיסר הזכרה בתפלה, אם חשיב כלא התפלל או דאינו חסר אלא הזכרה. ואם חשיב כלא התפלל הכי נמי בברכה"מ חשיב כלא בירך, ויחזור ויברך בשלישית. ובאמת בשו"ת ארץ צבי )ח"א סימן כ"ד( תלה שאלה זו בפלוגתת הראשונים הנ"ל, אך מדברי המג"א )סימן קפ"ח ס"ק י"ג( - שכתב דבשכח 'רצה' בשבת חנוכה ואמר על הנסים, כשחוזר ומזכיר רצה אי"צ להזכיר על הנסים שכבר הזכיר על הנסים בברכתו - משמע דכששכח הזכרה בברכה"מ לא חשיב כלא בירך. אמנם מלשונו של המ"ב )סימן קפ"ח ס"ק כ"ט( שכתב וז"ל "אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי" - מבואר דכשחוזר לראש משום חסרון הזכרה המעכבת, ברכה"מ הראשון בטל לגמרי וצ"ע. והנה בגמ' ביצה דף י"ז נחלקו ב"ש וב"ה אם בשבת ויו"ט מברך ח' ברכות - דהיינו ברכה אחת לשבת וברכה אחת ליו"ט, או כולל בברכה אחת את שבת ויו"ט, דדעת ב"ש שמברך ח' ברכות, ברכה אחת לשבת וברכה אחת ליו"ט, אבל דעת ב"ה דמברך ברכה אחת לשניהם וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. והנה בנדון דידן עשה השואל כדברי ב"ש, ויש להסתפק אם בית הלל ס"ל רק דאי"צ לחלקם לשתי ברכות וסגי בברכה אחת לשניהם, או דס"ל דאין יוצא אלא בברכה אחת, ואי נימא דבית הלל מודו לב"ש אלא שלא הצריכו ברכה לכל אחד א"כ י"ל דבדיעבד שפיר יצא. אבל לכאו' יש לדון, דכיון דעשה כדברי ב"ש אפשר דלא יצא, דהנה הגר"ז )בסי' תע"ג סעי' ו'( כתב לענין יקנה"ז, שאם שינה סדר הברכות והקדים המאוחר ואיחר המוקדם יצא, חוץ מאם הקדים ברכת הקידוש לברכת היין דלא יצא וצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש - כיון דעשה כדברי בית שמאי, וכל העושה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו, עכ"ד. וציין שם לעי' בסי' רצ"ח, ולכאו' כוונתו להא דפסק השו"ע שם דבהבדלה מברך בורא מאורי האש, והיא פלוגתא דב"ש וב"ה, ולב"ש מברך שברא מאור האש, ולכאו' גם בזה אם יעשה כדברי ב"ש לא יצא. ועי' במ"ב )שם סק"ב( שהביא מהב"ח, שכ' דאם בירך מאור האש לא יצא אפי' בדיעבד, מיהו יעוי' שם דמשמע דלאו מהאי טעמא לא יצא. ולפ"ז י"ל דאף אם לב"ה יוצא בשתי ברכות מ"מ כיון דעביד כב"ש לא יצא, כמ"ש הגר"ז דכל העושה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו. ועוד יש לעיין, דלכאורה לב"ה הרי הברכה השניה היא ברכה לבטלה שהרי לא היה צריך לברכה כלל, וא"כ איך תעלה לו לברכה. אבל זה אינו שהרי מאחר שלא הזכיר של יו"ט בברכה ראשונה הרי חייב לברך שנית, וא"כ יכול לברך ברכה אחת של יו"ט לחוד וצ"ע. )באדיבות מכון 'מעדני כהן'( עניני ההלכה המובאים במדור זה לא באו לשם הוראה ולמעשה, ומטרתם לעורר את לב המעיינים והלומדים 9 ד+ת ודין· עיונים בנושאי הלכה ומעשה הרב א. הכהן מהלכות חג הפסח ממשנת הגאון רבי נפתלי הכהן קופשיץ שליט"א רב חניכי הישיבות רוממה ומראשי ישיבת 'בית מדרש עליון' אשה ששכחה יעלה ויבוא בליל פסח שמעתי שהגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי זצוק"ל שאל את יבלח"ט רבנו מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א, מה הדין באשה ששכחה יעלה ויבוא בליל פסח, דהנה שיטת רעק"א דחוזרת ומברכת משום שחייבת במצה, אבל בכל יו"ט אינה חוזרת כיון שאינה חייבת באכילת פת ביו"ט. וא"כ אם נזכרה שלא אמרה יעלה ויבוא אחר חצות הלילה - שבזמן זה כבר אינה חייבת באכילת מצה לדברי הכל, שהרי לראב"ע אין זמן אכילת מצה אלא עד חצות, וא"כ כיון שאינו זמן אכילת מצה אפשר שלא תחזור על מה שלא הזכירה יעלה ויבוא בברכה"מ דידה. ואמר דדמי למי שלא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון של סעודת יו"ט ונזכר בלילה, שאינו חוזר, שעתה אינו זמן ההזכרה והכי נמי לא תוכל לחזור ולברך. אמנם לכאורה הדברים מחודשים מאוד, שהרי בשלמא כשלא אמר יעלה ויבוא ביו"ט ונזכר במוצאי יו"ט - שעכשיו אינו זמן הזכרה כלל, להכי ס"ל לכמה ראשונים שאינו חוזר ומברך ברכה"מ, אבל בנדון דידן, שאע"פ שאינו זמן חיוב אכילת מצה אבל הרי הוא זמן של הזכרת יו"ט, וכיון שנתחייבה להזכיר יעלה ויבא בברכה"מ ולא הזכירה חייבת לחזור ולהזכיר. וקצת יש לדמות זה למי שלא הזכיר יעלה ויבוא ביום א' דר"ח במנחה, ונזכר בליל ב' של ר"ח, שחוזר ומתפלל שהרי יכול להזכיר יעלה ויבוא בתפלתו, אע"פ שמשום יום ראשון של ר"ח אינו צריך להזכיר אלא משום יום ב' של ר"ח, אבל כיון דסו"ס יוכל להזכיר של ר"ח הרי הוא חוזר, והכי נמי חוזרת ומברכת. יציאה אחר הקידוש וקודם סעודה שמעתי שבליל הסדר הוצרכו כמה דיירי בניין לצאת מביתם משום שהיה פצוץ של בלוני גז, ונסתפקו אם צריכים לחזור ולקדש על היין כיון שעדיין לא סעדו אחר הקידוש, כיון שהיו באמצע ספור יציאת מצרים. הנה אם היה דעתם לחזור לביתם בעת שיצאו מביתם וחזרו לביתם, כתב הכנסת הגדולה )הובא במ"ב סימן רע"ג( דחשיב שפיר קידוש במקום סעודה, הואיל וחזרו למקומם הראשון. ואע"פ שהרבה אחרונים פליגי עליה, מ"מ אין לחזור ולקדש שנית מספק, דהוי ספק ברכה לבטלה. ואפי' אם לא חזרו למקומם, אם שתו רביעית יין אין לחזור ולקדש, דהגאונים ס"ל דחשיב קידוש במקום סעודה בשתיית רביעית יין של קידוש, וא"כ הכי נמי כיון ששתו רביעית אי אפשר לחזור ולקדש על היין. וגם אם לא שתו אלא כמלא לוגמיו, הרי כמלא לוגמיו של השיעור הגדול הוא רביעית של השיעור הקטן, וא"כ גם זה הוא ספק שמא הוא רביעית, שהרי נסתפקו האחרונים בשיעור הרביעית ומידי ספיקא לא נפקא. אלא דיש לומר דבנדון דידן איכא ס"ס, שמא לא סגי ברביעית יין, ואפי' אם סגי ברביעית אפשר שלא שתה רביעית, ומ"מ גם בס"ס אמרינן ספק ברכות להקל וצ"ע. ואע"פ שהוא ספק בקיום מצוות קידוש של יו"ט, ואיכא ס"ס שמא לא יצא יד"ח קידוש היום, וכיון שלא יצא הרי הוא חיב בקידוש יו"ט, אמנם כיון דכתב המ"מ דקידוש יו"ט הוא מדרבנן, א"כ גם בזה אפי' דאיכא ס"ס להחמיר - אמרינן ספיקו לקולא לכמה פוסקים. ובפמ"ג כתב דהיינו טעמא דבספק ברכות אמרינן ספיקא לקולא גם בס"ס, משום דברבנן ספיקו לקולא גם בס"ס, וא"כ הכי נמי בנדון דידן לא יחזור ויקדש על היין. אמנם בפשטות לישנא דהרמב"ם )בפ"ו מיו"ט( נראה דקידוש יו"ט הוא מן התורה שהרי כתב שכולם שבתות ד' נינהו, וא"כ נראה שכוונתו דחשיב כשבת לכל דבר וצ"ע. הזכרת השבת והמועד בתפילה וברכהמ"ז יל"ע במי שטעה והתפלל בשבת חוה"מ במוסף תפלת שבת רגילה - "תיקנת שבת", וסיים "מקדש השבת", ונזכר שלא התפלל של יו"ט, ושוב אמר "אתה בחרתנו" והזכיר של שבת בתוך הברכה, אבל סיים "מקדש ישראל והזמנים" ולא הזכיר שבת בחתימה, מה דינו. הנה במי שאמר אתה בחרתנו והזכיר של שבת בתוך הברכה, ובחתימת הברכה לא הזכיר של שבת, בזה כתב המ"ב )בסימן תפ"ז( דיש דעות בין האחרונים בזה, ובבה"ל שם כתב דצ"ע למעשה. אבל בנדון דידן עדיף טפי, שהרי הזכיר של שבת בחתימה )בפעם הראשונה( אלא שבירך של שבת לחוד ושל יו"ט לחוד, ויש לעיין אם יצא יד"ח. והנה במי שבירך ברכה"מ בשבת ויו"ט, והזכיר של יו"ט ושכח של שבת, וחזר ובירך ברכהמ"ז והזכיר של שבת ושכח של יו"ט - האם חוזר ומברך, לכאורה תליא בפלוגתת הראשונים בחיסר הזכרה בתפלה, אם חשיב כלא התפלל או דאינו חסר אלא הזכרה. ואם חשיב כלא התפלל הכי נמי בברכה"מ חשיב כלא בירך, ויחזור ויברך בשלישית. ובאמת בשו"ת ארץ צבי )ח"א סימן כ"ד( תלה שאלה זו בפלוגתת הראשונים הנ"ל, אך מדברי המג"א )סימן קפ"ח ס"ק י"ג( - שכתב דבשכח 'רצה' בשבת חנוכה ואמר על הנסים, כשחוזר ומזכיר רצה אי"צ להזכיר על הנסים שכבר הזכיר על הנסים בברכתו - משמע דכששכח הזכרה בברכה"מ לא חשיב כלא בירך. אמנם מלשונו של המ"ב )סימן קפ"ח ס"ק כ"ט( שכתב וז"ל "אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי" - מבואר דכשחוזר לראש משום חסרון הזכרה המעכבת, ברכה"מ הראשון בטל לגמרי וצ"ע. והנה בגמ' ביצה דף י"ז נחלקו ב"ש וב"ה אם בשבת ויו"ט מברך ח' ברכות - דהיינו ברכה אחת לשבת וברכה אחת ליו"ט, או כולל בברכה אחת את שבת ויו"ט, דדעת ב"ש שמברך ח' ברכות, ברכה אחת לשבת וברכה אחת ליו"ט, אבל דעת ב"ה דמברך ברכה אחת לשניהם וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. והנה בנדון דידן עשה השואל כדברי ב"ש, ויש להסתפק אם בית הלל ס"ל רק דאי"צ לחלקם לשתי ברכות וסגי בברכה אחת לשניהם, או דס"ל דאין יוצא אלא בברכה אחת, ואי נימא דבית הלל מודו לב"ש אלא שלא הצריכו ברכה לכל אחד א"כ י"ל דבדיעבד שפיר יצא. אבל לכאו' יש לדון, דכיון דעשה כדברי ב"ש אפשר דלא יצא, דהנה הגר"ז )בסי' תע"ג סעי' ו'( כתב לענין יקנה"ז, שאם שינה סדר הברכות והקדים המאוחר ואיחר המוקדם יצא, חוץ מאם הקדים ברכת הקידוש לברכת היין דלא יצא וצריך לחזור ולברך ברכת הקידוש - כיון דעשה כדברי בית שמאי, וכל העושה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו, עכ"ד. וציין שם לעי' בסי' רצ"ח, ולכאו' כוונתו להא דפסק השו"ע שם דבהבדלה מברך בורא מאורי האש, והיא פלוגתא דב"ש וב"ה, ולב"ש מברך שברא מאור האש, ולכאו' גם בזה אם יעשה כדברי ב"ש לא יצא. ועי' במ"ב )שם סק"ב( שהביא מהב"ח, שכ' דאם בירך מאור האש לא יצא אפי' בדיעבד, מיהו יעוי' שם דמשמע דלאו מהאי טעמא לא יצא. ולפ"ז י"ל דאף אם לב"ה יוצא בשתי ברכות מ"מ כיון דעביד כב"ש לא יצא, כמ"ש הגר"ז דכל העושה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו. ועוד יש לעיין, דלכאורה לב"ה הרי הברכה השניה היא ברכה לבטלה שהרי לא היה צריך לברכה כלל, וא"כ איך תעלה לו לברכה. אבל זה אינו שהרי מאחר שלא הזכיר של יו"ט בברכה ראשונה הרי חייב לברך שנית, וא"כ יכול לברך ברכה אחת של יו"ט לחוד וצ"ע. )באדיבות מכון 'מעדני כהן'( עניני ההלכה המובאים במדור זה לא באו לשם הוראה ולמעשה, ומטרתם לעורר את לב המעיינים והלומדים 9

מעשה "העילוי מראווא" – הגאון הצדיק רבי שלום הלוי ראזענפעלד מקאמינקא זצוק"ל - היה גאון עצום וצדיק נשגב. דרכו בקודש הייתה לדבר בלשון-חכמה, והעידו עליו צדיקי הדורות שבאמרותיו צפונים רמזים. בספר 'אוהב שלום' - שהוא ליקוט מתורותיו ומדברותיו - מסופר כך: "בזמנים ההם, היו בכפרים ובעיירות הקטנות הרבה עמי-הארץ, אשר היו מגושמים מאר ולא ידעו בין ימינם לשמאלם. כמובן שהתנהגותם במילי-דשמיא היתה באופנים כאלו אשר בהכרח עוררו צחוק בין ההמון... "בייחוד זכו הכפריים הללו, להיות "הנושא העיקרי" בפי-כל בימי חג הפסח, כאשר כל אחד סיפר דבר-חכמה ומנהג חדש אשר ראה ושמע, כאשר עמד מאחורי החלון כשהכפרי ערך את הסדר. "אף רבינו זצ"ל, שהיה דרכו תמיד לומר מילתא דבדיחותא, ראה בזה הזדמנות נכונה והיה דרכו לספר מה שראה ושמע אצל עמי-הארץ בעת עריכתם את הסדר, והתנהגותם בכל שאר ימות החג. "וזאת אשר סיפר פעם אחת: ֵ "כפרי אחר לקח לבתו חתן תלמיד-חכם, אשר הסֵ ב אצלו בליל פסח. כמובן שהחתן נהג כבוד בחותנו, והניחו לערוך את הסדר כמנהגו בכל שנה. ויהי בהגיעם ל"מוציא-מצה", לקח הכפרי את המצה ובירך עליה ברכת 'המוציא', ואכל, כי לא ידע שבלילה הזאת ישנה עוד ברכה, והיא ברכת 'על אכילת מצה'. לעומת זאת כשלקח חתנו את המצה בירך עליה שתי ברכות כדין. בראות הכפרי כי חתנו בירך שתי ברכות - וביודעו שחתנו זה הנו ת"ח - הבין שהצדק אתו, וחשב לעצמו שמעתה כבר יֵ דַ ע איך להתנהג! "למחרת, בעת סעודת הבוקר, לקח הכפרי את המצה וברגש של בִּ טְ חָ ה וגאווה התחיל לברך ברכת 'המוציא' וגם 'על אכילת מצה'... ביודעו שעתה הוא ודאי מתנהג כדין, שהרי גם חתנו מברך ב' ברכות. אבל מה מאוד נתאכזב בשמעו - כרגע לאחר זה - איך שחתנו מברך רק ברכת המוציא... "מוכרח לומר - חשב לעצמו - שרק בלילה הראשונה, כשאוכלים את המצה בפעם ראשונה, מברכים ברכה מיוחדת עליה, אבל מאז והלאה די בברכת המוציא. "בליל ב', בשעת הסדר השני ]ליל יו"ט שני של בני חו"ל י.ל.[ לקח הכפרי את המצה ובירך רק ברכת המוציא, שהרי בירר כן להלכה בראיה ברורה מחתנו כנ"ל. אבל אהה! דווקא עתה מברך חתנו ב' ברכות!... מה הפירוש בזה? - חשב לעצמו - הלא הוא בעצמו בירך היום רק ברכה אחת?! מוכרח לומר - מגיע הכפרי למסקנה - דאין שום נפק"מ בין פעם ראשונה לשנייה, דבכל פעם כשאוכלים מצה מברכים ב' ברכות, ומה שחתני בירך בבוקר רק ברכה אחת, נראה דהייתה שגגה בעלמא, כי שכח וטעה. "למחרת בבוקר, והכפרי הלמדן מסב אל השולחן, ושוב פעם מראה את בקיאותו ובקול מצלצל מברך על המצה שתי ברכות. ושוב אירע כדאתמול: החתן הת"ח אינו מברך יותר מאשר ברכת המוציא... אין זה טעות כלל! - מפטיר הכפרי בבהירות - כי גם תמול גם היום עשה כדבר הזה ומוכרח לומר דחילוק יש בין סעודת הלילה לסעודת היום. בלילה מברכים ב' ברכות וביום רק ברכה אחת. עתה כבר עמדתי על סוד הדבר - אומר הכפרי לעצמו - ובלילה זו לא אשלש עוד את טעותי שטעיתי בב' לילות הקודמים. "וכן הוה. בליל מוצאי יו"ט, לעת סעודת הערב, שינה בברכתו מב' לילות הקודמים, ובירך בקול רם 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אבל אף עתה לא קלע אל המטרה! כי חתנו לא עשה כמוהו, ובירך עתה רק ברכה אחת. הכפרי לא איבד את סבלנותו, אלא במוחו החריף המציא המצאה חדשה, והיא: יש חילוק בין יו"ט לחוה"מ, שביו"ט אומרים בלילה ב' ברכות וביום ברכה אחת, אבל בחוה"מ אומרים בלילה רק ברכה אחת וביום שתי ברכות. בגלל כן, כשהגיעה שעת סעודת היום, עשה עוד פעם שתי ברכות - אבל אף הפעם לא שיחק לו מזלו, כי חתנו עשה שוב רק ברכה אחת. "מוכרח לומר, חשב הכפרי, שהמצאה זו שהמצאתי מדעתי אינה נכונה, ובאמת אין שום נפק"מ בין יו"ט לחוה"מ, ומשום-הכי עשה חתני עתה רק ברכה אחת, ומה שעשה אתמול בלילה ג"כ רק ברכה אחת, היתה כשגגה היוצאת מלפניו ואין ללמוד הימנה. "כמובן שבהגיע סעודת הלילה עשה שוב הכפרי ב' ברכות, כמו בליל יו"ט, אבל חתנו התעקש שוב ולא הוסיף כלום על ברכת 'המוציא'... ַ כנראה שְ המצָ אָ תִ י המצאה אמיתית היא - התחזק הכפרי - דבחוה"מ עושים איפכא מיו"ט, ובין בלילה הזה ובין בלילה שלפניו, לא טעה חתני בדין ועשה כהלכתא. רק מה שבירך היום בבוקר ברכה אחת - בזה הוא דטעה ושכח! "אבל כל סברותיו הללו, נפרכו לגמרי ביום המחרת, כאשר הוא עשה - כסברתו - ב' ברכות, וחתנו רק ברכה אחת. עתה עמד על האמת ובא לידי ההכרה הנכונה: רק בשני הלילות הראשונים עושים ב' ברכות, אבל בסעודות היום, וכן בחוה"מ בין ביום ובין בלילה, עושים רק ברכת 'המוציא'. ••• "אבל בזה עוד לא נגמר הכל! כי הכפרי הזה לא הסתפק בבירור ההלכה בלבד, אלא גם הוסיף מדעתו הסבר להבין החילוק מדוע אומרים בב' לילות הראשונות עוד ברכה, משא"כ בשאר הלילות. ותירץ לעצמו כי הדבר תלוי באיסור מלאכה, דהיות שב' ימים הראשונים אסורים בעשיית מלאכה, לכן מוסיפים בלילותיהם עוד ברכה נוספת, ואם כן - בירר לעצמו - צריך לעשות כן גם בשבת חוה"מ, שגם הוא אסור בעשיית מלאכה, ומאחר שיום הג' מחוה"מ היה שבת, לכן בהגיעו אל סעודת הלילה, לא חשב ולא היסס, רק בקול חותך אמר: 'אשר קדשנו וכו' על אכילת מצה'! אבל אף עתה ראה שטעה, כי חתנו לא הוסיף על ברכת המוציא כלום... "מה הפירוש בזה? חשב והקשה לעצמו, הלא יום זה אסור גם-כן בעשיית מלאכה?! וצריך לומר בעל כרחך - הרגיע את עצמו - דיש נפק"מ בין שבת ליו"ט, דבשבת מהפכים את הסדר מיו"ט, דבמקום לברך בלילה ב' ברכות וביום ברכה אחת מברכים בשבת בלילה ברכה אחת וביום מוסיפים עוד ברכה. ובסברא זו השתמש למחרת כשהגיעה ִ שעת סעודת היום, ועשה ב' ברכות. אבל גם זה לא ה ֹ דְ רִ יכו בַּ שביל הנכון, כי חתנו לא שינה אף עתה משאר הימים ובירך רק ברכה אחת, באין ברירה הוצרך להמציא המצאה חדשה..." "העילוי מראווא" המשיך לתאר בססגוניות את חשבונותיו ופלפוליו המופלאים של העם-הארץ שנמשכו עד ליל אחרון של פסח. ַ ואז הגיעה הסעודה האחרונה של החג, וְ הׁשוֶ וער נוכח לדעת שגם הפעם לא הצליח לכוון לדעת חתנו... למעשה "פקעה סבלנותו... "בכעס וחימה ניגש אל חתנו וסטר לו על לחיו באמרו: "מחוצף שכמותך! כל מה שאני עושה - אתה עושה להיפוך" - - - מעש+ה למעשה ישראל למברגר 10 מעשה "העילוי מראווא" – הגאון הצדיק רבי שלום הלוי ראזענפעלד מקאמינקא זצוק"ל - היה גאון עצום וצדיק נשגב. דרכו בקודש הייתה לדבר בלשון-חכמה, והעידו עליו צדיקי הדורות שבאמרותיו צפונים רמזים. בספר 'אוהב שלום' - שהוא ליקוט מתורותיו ומדברותיו - מסופר כך: "בזמנים ההם, היו בכפרים ובעיירות הקטנות הרבה עמי-הארץ, אשר היו מגושמים מאר ולא ידעו בין ימינם לשמאלם. כמובן שהתנהגותם במילי-דשמיא היתה באופנים כאלו אשר בהכרח עוררו צחוק בין ההמון... "בייחוד זכו הכפריים הללו, להיות "הנושא העיקרי" בפי-כל בימי חג הפסח, כאשר כל אחד סיפר דבר-חכמה ומנהג חדש אשר ראה ושמע, כאשר עמד מאחורי החלון כשהכפרי ערך את הסדר. "אף רבינו זצ"ל, שהיה דרכו תמיד לומר מילתא דבדיחותא, ראה בזה הזדמנות נכונה והיה דרכו לספר מה שראה ושמע אצל עמי-הארץ בעת עריכתם את הסדר, והתנהגותם בכל שאר ימות החג. "וזאת אשר סיפר פעם אחת: ֵ "כפרי אחר לקח לבתו חתן תלמיד-חכם, אשר הסֵ ב אצלו בליל פסח. כמובן שהחתן נהג כבוד בחותנו, והניחו לערוך את הסדר כמנהגו בכל שנה. ויהי בהגיעם ל"מוציא-מצה", לקח הכפרי את המצה ובירך עליה ברכת 'המוציא', ואכל, כי לא ידע שבלילה הזאת ישנה עוד ברכה, והיא ברכת 'על אכילת מצה'. לעומת זאת כשלקח חתנו את המצה בירך עליה שתי ברכות כדין. בראות הכפרי כי חתנו בירך שתי ברכות - וביודעו שחתנו זה הנו ת"ח - הבין שהצדק אתו, וחשב לעצמו שמעתה כבר יֵ דַ ע איך להתנהג! "למחרת, בעת סעודת הבוקר, לקח הכפרי את המצה וברגש של בִּ טְ חָ ה וגאווה התחיל לברך ברכת 'המוציא' וגם 'על אכילת מצה'... ביודעו שעתה הוא ודאי מתנהג כדין, שהרי גם חתנו מברך ב' ברכות. אבל מה מאוד נתאכזב בשמעו - כרגע לאחר זה - איך שחתנו מברך רק ברכת המוציא... "מוכרח לומר - חשב לעצמו - שרק בלילה הראשונה, כשאוכלים את המצה בפעם ראשונה, מברכים ברכה מיוחדת עליה, אבל מאז והלאה די בברכת המוציא. "בליל ב', בשעת הסדר השני ]ליל יו"ט שני של בני חו"ל י.ל.[ לקח הכפרי את המצה ובירך רק ברכת המוציא, שהרי בירר כן להלכה בראיה ברורה מחתנו כנ"ל. אבל אהה! דווקא עתה מברך חתנו ב' ברכות!... מה הפירוש בזה? - חשב לעצמו - הלא הוא בעצמו בירך היום רק ברכה אחת?! מוכרח לומר - מגיע הכפרי למסקנה - דאין שום נפק"מ בין פעם ראשונה לשנייה, דבכל פעם כשאוכלים מצה מברכים ב' ברכות, ומה שחתני בירך בבוקר רק ברכה אחת, נראה דהייתה שגגה בעלמא, כי שכח וטעה. "למחרת בבוקר, והכפרי הלמדן מסב אל השולחן, ושוב פעם מראה את בקיאותו ובקול מצלצל מברך על המצה שתי ברכות. ושוב אירע כדאתמול: החתן הת"ח אינו מברך יותר מאשר ברכת המוציא... אין זה טעות כלל! - מפטיר הכפרי בבהירות - כי גם תמול גם היום עשה כדבר הזה ומוכרח לומר דחילוק יש בין סעודת הלילה לסעודת היום. בלילה מברכים ב' ברכות וביום רק ברכה אחת. עתה כבר עמדתי על סוד הדבר - אומר הכפרי לעצמו - ובלילה זו לא אשלש עוד את טעותי שטעיתי בב' לילות הקודמים. "וכן הוה. בליל מוצאי יו"ט, לעת סעודת הערב, שינה בברכתו מב' לילות הקודמים, ובירך בקול רם 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אבל אף עתה לא קלע אל המטרה! כי חתנו לא עשה כמוהו, ובירך עתה רק ברכה אחת. הכפרי לא איבד את סבלנותו, אלא במוחו החריף המציא המצאה חדשה, והיא: יש חילוק בין יו"ט לחוה"מ, שביו"ט אומרים בלילה ב' ברכות וביום ברכה אחת, אבל בחוה"מ אומרים בלילה רק ברכה אחת וביום שתי ברכות. בגלל כן, כשהגיעה שעת סעודת היום, עשה עוד פעם שתי ברכות - אבל אף הפעם לא שיחק לו מזלו, כי חתנו עשה שוב רק ברכה אחת. "מוכרח לומר, חשב הכפרי, שהמצאה זו שהמצאתי מדעתי אינה נכונה, ובאמת אין שום נפק"מ בין יו"ט לחוה"מ, ומשום-הכי עשה חתני עתה רק ברכה אחת, ומה שעשה אתמול בלילה ג"כ רק ברכה אחת, היתה כשגגה היוצאת מלפניו ואין ללמוד הימנה. "כמובן שבהגיע סעודת הלילה עשה שוב הכפרי ב' ברכות, כמו בליל יו"ט, אבל חתנו התעקש שוב ולא הוסיף כלום על ברכת 'המוציא'... ַ כנראה שְ המצָ אָ תִ י המצאה אמיתית היא - התחזק הכפרי - דבחוה"מ עושים איפכא מיו"ט, ובין בלילה הזה ובין בלילה שלפניו, לא טעה חתני בדין ועשה כהלכתא. רק מה שבירך היום בבוקר ברכה אחת - בזה הוא דטעה ושכח! "אבל כל סברותיו הללו, נפרכו לגמרי ביום המחרת, כאשר הוא עשה - כסברתו - ב' ברכות, וחתנו רק ברכה אחת. עתה עמד על האמת ובא לידי ההכרה הנכונה: רק בשני הלילות הראשונים עושים ב' ברכות, אבל בסעודות היום, וכן בחוה"מ בין ביום ובין בלילה, עושים רק ברכת 'המוציא'. ••• "אבל בזה עוד לא נגמר הכל! כי הכפרי הזה לא הסתפק בבירור ההלכה בלבד, אלא גם הוסיף מדעתו הסבר להבין החילוק מדוע אומרים בב' לילות הראשונות עוד ברכה, משא"כ בשאר הלילות. ותירץ לעצמו כי הדבר תלוי באיסור מלאכה, דהיות שב' ימים הראשונים אסורים בעשיית מלאכה, לכן מוסיפים בלילותיהם עוד ברכה נוספת, ואם כן - בירר לעצמו - צריך לעשות כן גם בשבת חוה"מ, שגם הוא אסור בעשיית מלאכה, ומאחר שיום הג' מחוה"מ היה שבת, לכן בהגיעו אל סעודת הלילה, לא חשב ולא היסס, רק בקול חותך אמר: 'אשר קדשנו וכו' על אכילת מצה'! אבל אף עתה ראה שטעה, כי חתנו לא הוסיף על ברכת המוציא כלום... "מה הפירוש בזה? חשב והקשה לעצמו, הלא יום זה אסור גם-כן בעשיית מלאכה?! וצריך לומר בעל כרחך - הרגיע את עצמו - דיש נפק"מ בין שבת ליו"ט, דבשבת מהפכים את הסדר מיו"ט, דבמקום לברך בלילה ב' ברכות וביום ברכה אחת מברכים בשבת בלילה ברכה אחת וביום מוסיפים עוד ברכה. ובסברא זו השתמש למחרת כשהגיעה ִ שעת סעודת היום, ועשה ב' ברכות. אבל גם זה לא ה ֹ דְ רִ יכו בַּ שביל הנכון, כי חתנו לא שינה אף עתה משאר הימים ובירך רק ברכה אחת, באין ברירה הוצרך להמציא המצאה חדשה..." "העילוי מראווא" המשיך לתאר בססגוניות את חשבונותיו ופלפוליו המופלאים של העם-הארץ שנמשכו עד ליל אחרון של פסח. ַ ואז הגיעה הסעודה האחרונה של החג, וְ הׁשוֶ וער נוכח לדעת שגם הפעם לא הצליח לכוון לדעת חתנו... למעשה "פקעה סבלנותו... "בכעס וחימה ניגש אל חתנו וסטר לו על לחיו באמרו: "מחוצף שכמותך! כל מה שאני עושה - אתה עושה להיפוך" - - - מעש+ה למעשה ישראל למברגר 10

חומר מתאים למדור - מרקע אישי או שנשמע מכלי ראשון - ניתן לשלוח לת.ד. 1008 מיקוד 9100901 ירושלים. דוא"ל: שיח ומעשה • דברי חפץ וחידוד ושיחת תלמידי חכמים עושה _ל+כ_ל המעשים • גילויי אמונה והשגחה למאי נ"מ? לקידושי אשה! מרן רבנו הגאון רבי דוב לנדו שליט"א הגיע לאחת השמחות במשפחתנו, בשעה הנקובה בהזמנה. וכפי הנהוג - החופה התאחרה... הפטיר ואמר: אם ראובן יקדש אישה לעוד שלושים יום בשעה שמונה בערב, ולאחר שלושים יום, בשעה שמונה ורבע בערב, יבוא שמעון ויקדש אותה - היא תהיה מקודשת לשמעון! מדוע? כי ראובן התכוון לשעה שמונה וחצי, או מאוחר יותר... בפורים של אחת השנים, בעידנא דחדוותא, התבטא מרן שליט"א ואמר שעל כל פסוק ׁיְ ש ּ ַ ל ּ ְ מֶ נָ ה!!! בתורה הוא יכול לחדש על-אתר ווארט חסידי: הכריז אחד את הפסוק ּ"ו ׁ מַ כֵּ ה נֶ פֶ ש ֵ בְּ ה ׁ מָ ה יְ ש ּ ַ ל ּ ְ מֶ נָ ה" )ויקרא כד, יח(, בהיותו בטוח שעל פסוק כזה, קשה להמציא משהו חסידי... מרן רבינו שליט"א נענה מיד בפנים רציניות ואמר: ּ"ו ׁ מַ כֵּ ה נֶ פֶ ש ֵ בְּ המָ ה" - אם אדם מכה את נפשו והופך אותה לבהמית ח"ו, ׁ"יְ ש ּ ַ ל ּ ְ מֶ נָ ה" - הוא יצטרך לשלם על זה, לתקן ולהשלים נפשו!... מאב"ד לאבד ופעם כתב על אחד הרבנים בזה הנוסח: "מלפנים אב"ד בעיר מסוימת - וכיום אבד בארץ ישראל..." לו-יקושקש שמעתי ממו"ר מרן הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, שפעם ניגש אליו בחור עם שאלה שלא מתחילה ולא מסתיימת... והבחור הציג את השאלה שלו בנוסח 'לו-יצויר'. נענה ראש הישיבה ואמר: זה לא 'לו-יצויר', זה 'לו-יקושקש'. "לא הייתי בכנסיה-הגדולה" סיפר הגאון הגדול רבי שרגא שטיינמן שליט"א, שבשנת תשכ"ד, כאשר התקיימה בירושלים "הכנסייה הגדולה" ביקש מאביו רשכבה"ג מרן הגראי"ל זצוק"ל לנסוע איתו לשם. שאל אותו אביו: למה אתה רוצה לבוא? ענה רבי שרגא שליט"א: כדי שאוכל לספר לנכדים שלי שהייתי שם... נענה הגראי"ל: אז אל תיסע, ותספר לנכדים שלך שאמרתי לך לא לנסוע! והנה, חלפו מאז 60 שנה. אם הוא היה נוסע לשם בשעתו זה לא היה נושא, ומסתמא גם לא היה מספר על כך לנכדים; אבל העובדה שלא נסע זה כבר שווה סיפור לנכדים, וגם לנו... ויחכם - מן השוטים אאמו"ר שליט"א סיפר, שפעם היה יהודי שהתקרב לדת, אולם היה קשה לו מאוד להפסיק לעשן בשבת רח"ל. הציע לו אאמו"ר, שלכל הפחות ידליק את הסיגריה מנר-נשמה דולק, כדי שימנע מאיסור נוסף של הדלקה. במוצאי-שבת מתקשר אליו היהודי ואומר: "איזה מתוחכם אתה! וכי נראה לך שאני אראה תמונה של רבי שמעון בר יוחאי על הנר- נשמה ואדליק סיגריה בשבת?!" מזל-טוב! ידוע יסודו של מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל שהחלות של קידושין חל בכל רגע ורגע... מסופר שפעם צעד מרן הגרש"ש יחדיו עם מרן רבי ברוך דב ליבוביץ זצוק"ל, וכאשר סיים רבי שמעון להרצות את חידושו הנ"ל, נענה רבי ברוך בער וקרא: מזל-טוב! מזל-טוב רבי שמעון! הלוא הרגע ממש התחתנתם!... השיב לו רבי שמעון: "אין צורך, גם המזל-טוב שאמרו לי בחתונה חל בכל רגע ורגע..." הרה"ג רבי רפאל סויד שליט"א הגורם הנסתר "היה זה יומיים לפני חג הפסח. ימים בהם העסקים פורחים ומשגשגים, והלחץ על העובד הפשוט גובר. גם עלי היה לחץ בעבודתי בבלדרות מאובטחת )העברת מזומנים( בו העברתי מעיר לעיר סכומי-עתק, כשכל עסק רוצה את הכסף מהר ככל האפשר. יצאתי בשליחות לירושלים עם סכום גדול מאוד של מזומנים, תוך כוונה להספיק ולהתפלל מנחה בציבור. אלא שעיכובים בלתי צפויים נתנו לי להבין כי אין סיכוי שאספיק להגיע לירושלים קודם לשקיעת החמה. "בהיותי על הכביש המהיר, כביש 443 ,שלכל אורכו אין בית כנסת אותו אני מכיר ובתוספת לשיחות הנכנסות שלא הפסיקו לטרטר אותי בשאלות "מתי תגיע ליעד?" עצרתי ליד תחנת דלק צדדית והתכוננתי לתפילה חטופה ביחידות. "בטרם התחלתי להתפלל ביקשתי סליחה מאדון כל ואמרתי: "גלוי וידוע לפניך שאיני מזלזל חלילה בתפילה בציבור ובנפשי הדבר. בפרט שרבי ומורי ]הגאון המקובל[ רבי גמליאל ]רבינוביץ שליט"א[ מדבר על חשיבות העניין בכל הזדמנות, אנא עזור לי שמיום זה ואילך לא אפסיד אפילו תפילה אחת במניין!" "באותו רגע גמלה החלטה בליבי להמשיך בנסיעה עד לשקיעה ממש, ומי יודע אולי יקרה לי נס ואזכה לקפיצת הדרך - וגם אם לא, לפחות אדע שעשיתי את ההשתדלות המרבית. "והנה בדרך, השקיעה מתקרבת. החלטתי לעצור במעיין הסמוך כדי ליטל ידי ולהתפלל בנקיות ידיים. בהגיעי למעיין מתגלה לעיניי מחזה נפלא של מאות יהודים בצד המעיין הרוקדים לקול צלילי ניגונים של שמחה. תיכף עצרתי את האופנוע ובאוזניי קול ערב של יהודי המכריז "מנחה! מנחה!" ותיכף התחיל מנין גדול של מחנה. "היה זה אדמו"ר מפורסם שהגיע בלוויית חסידיו לשאוב 'מים שלנו', כנהוג לאפיית מצות. אני מאמין באמונה שלימה שהשם תיזמן את שאיבת המים-שלנו במיוחד בשבילי שאזכה ולא אפסיד תפילת מנחה בציבור עליו אני מקפיד בכל מאודי". )'טיב הקהילה' בעל המעשה ב.ח.ד.( בתוך 48 שעות אחד מהאברכים החשובים בכולל שלנו, מתגורר בשכירות בדירה ישנה. הגיע מצב שחדר הרחצה הפך לכמעט אינו ראוי לשימוש בני אדם... מזה תקופה שרעייתי מציעה לפנות למשכיר ולבקש שיחליף את האמבטיה, אך הוא משיב לה בחכמה: 'ומה יהיה השלב הבא? להעלות לנו את השכירות עבור "הדירה המשופצת"!...' סברה וקיבלה. אך כאשר הבחינה בהמשך בתולעים שיוצאים מהמשקוף... פנתה שוב לבעלה. הלה חשש לפנות למשכיר מהטעם הנ"ל, אז אשתו הגיעה למסקנה שהגיע הזמן להפעיל את הנשק. נשק התפילה... חולפות 48 שעות והמשכיר נוחת בבית שלהם, מתנצל ואומר: 'סליחה, אבל אני חייב להחליף את האמבטיה'. האברך מסביר לו שהוא מתגורר בדירה עם שלושה ילדים... ועכשיו שיפוץ? ובלאגן?! המשכיר מרגיע אותו: 'אל דאגה; אפצה אותך על אי הנוחות וגם לא אעלה לך את השכירות! רק תעשה לי טובה ותן לי לשפץ פה כדי להרגיע את השכנים מקומת הכניסה שמתלוננים על נזילה!' ••• מדוע לקח 48 שעות עד שהתפילה נענתה? כי הם מתגוררים בקומה שלישית, וכדי שהמים יספיקו לחלחל לשכנים בקומת קרקע - וגם יספיקו לברר שהנזילה לא מגיעה מהדירה בקומה השנייה, אלא מזו שעליה!... הרב ישי מזלומיאן, רב דק"ק אביר-יעקב חולון 11 חומר מתאים למדור - מרקע אישי או שנשמע מכלי ראשון - ניתן לשלוח לת.ד. 1008 מיקוד 9100901 ירושלים. דוא"ל: שיח ומעשה • דברי חפץ וחידוד ושיחת תלמידי חכמים עושה _ל+כ_ל המעשים • גילויי אמונה והשגחה למאי נ"מ? לקידושי אשה! מרן רבנו הגאון רבי דוב לנדו שליט"א הגיע לאחת השמחות במשפחתנו, בשעה הנקובה בהזמנה. וכפי הנהוג - החופה התאחרה... הפטיר ואמר: אם ראובן יקדש אישה לעוד שלושים יום בשעה שמונה בערב, ולאחר שלושים יום, בשעה שמונה ורבע בערב, יבוא שמעון ויקדש אותה - היא תהיה מקודשת לשמעון! מדוע? כי ראובן התכוון לשעה שמונה וחצי, או מאוחר יותר... בפורים של אחת השנים, בעידנא דחדוותא, התבטא מרן שליט"א ואמר שעל כל פסוק ׁיְ ש ּ ַ ל ּ ְ מֶ נָ ה!!! בתורה הוא יכול לחדש על-אתר ווארט חסידי: הכריז אחד את הפסוק ּ"ו ׁ מַ כֵּ ה נֶ פֶ ש ֵ בְּ ה ׁ מָ ה יְ ש ּ ַ ל ּ ְ מֶ נָ ה" )ויקרא כד, יח(, בהיותו בטוח שעל פסוק כזה, קשה להמציא משהו חסידי... מרן רבינו שליט"א נענה מיד בפנים רציניות ואמר: ּ"ו ׁ מַ כֵּ ה נֶ פֶ ש ֵ בְּ המָ ה" - אם אדם מכה את נפשו והופך אותה לבהמית ח"ו, ׁ"יְ ש ּ ַ ל ּ ְ מֶ נָ ה" - הוא יצטרך לשלם על זה, לתקן ולהשלים נפשו!... מאב"ד לאבד ופעם כתב על אחד הרבנים בזה הנוסח: "מלפנים אב"ד בעיר מסוימת - וכיום אבד בארץ ישראל..." לו-יקושקש שמעתי ממו"ר מרן הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, שפעם ניגש אליו בחור עם שאלה שלא מתחילה ולא מסתיימת... והבחור הציג את השאלה שלו בנוסח 'לו-יצויר'. נענה ראש הישיבה ואמר: זה לא 'לו-יצויר', זה 'לו-יקושקש'. "לא הייתי בכנסיה-הגדולה" סיפר הגאון הגדול רבי שרגא שטיינמן שליט"א, שבשנת תשכ"ד, כאשר התקיימה בירושלים "הכנסייה הגדולה" ביקש מאביו רשכבה"ג מרן הגראי"ל זצוק"ל לנסוע איתו לשם. שאל אותו אביו: למה אתה רוצה לבוא? ענה רבי שרגא שליט"א: כדי שאוכל לספר לנכדים שלי שהייתי שם... נענה הגראי"ל: אז אל תיסע, ותספר לנכדים שלך שאמרתי לך לא לנסוע! והנה, חלפו מאז 60 שנה. אם הוא היה נוסע לשם בשעתו זה לא היה נושא, ומסתמא גם לא היה מספר על כך לנכדים; אבל העובדה שלא נסע זה כבר שווה סיפור לנכדים, וגם לנו... ויחכם - מן השוטים אאמו"ר שליט"א סיפר, שפעם היה יהודי שהתקרב לדת, אולם היה קשה לו מאוד להפסיק לעשן בשבת רח"ל. הציע לו אאמו"ר, שלכל הפחות ידליק את הסיגריה מנר-נשמה דולק, כדי שימנע מאיסור נוסף של הדלקה. במוצאי-שבת מתקשר אליו היהודי ואומר: "איזה מתוחכם אתה! וכי נראה לך שאני אראה תמונה של רבי שמעון בר יוחאי על הנר- נשמה ואדליק סיגריה בשבת?!" מזל-טוב! ידוע יסודו של מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל שהחלות של קידושין חל בכל רגע ורגע... מסופר שפעם צעד מרן הגרש"ש יחדיו עם מרן רבי ברוך דב ליבוביץ זצוק"ל, וכאשר סיים רבי שמעון להרצות את חידושו הנ"ל, נענה רבי ברוך בער וקרא: מזל-טוב! מזל-טוב רבי שמעון! הלוא הרגע ממש התחתנתם!... השיב לו רבי שמעון: "אין צורך, גם המזל-טוב שאמרו לי בחתונה חל בכל רגע ורגע..." הרה"ג רבי רפאל סויד שליט"א הגורם הנסתר "היה זה יומיים לפני חג הפסח. ימים בהם העסקים פורחים ומשגשגים, והלחץ על העובד הפשוט גובר. גם עלי היה לחץ בעבודתי בבלדרות מאובטחת )העברת מזומנים( בו העברתי מעיר לעיר סכומי-עתק, כשכל עסק רוצה את הכסף מהר ככל האפשר. יצאתי בשליחות לירושלים עם סכום גדול מאוד של מזומנים, תוך כוונה להספיק ולהתפלל מנחה בציבור. אלא שעיכובים בלתי צפויים נתנו לי להבין כי אין סיכוי שאספיק להגיע לירושלים קודם לשקיעת החמה. "בהיותי על הכביש המהיר, כביש 443 ,שלכל אורכו אין בית כנסת אותו אני מכיר ובתוספת לשיחות הנכנסות שלא הפסיקו לטרטר אותי בשאלות "מתי תגיע ליעד?" עצרתי ליד תחנת דלק צדדית והתכוננתי לתפילה חטופה ביחידות. "בטרם התחלתי להתפלל ביקשתי סליחה מאדון כל ואמרתי: "גלוי וידוע לפניך שאיני מזלזל חלילה בתפילה בציבור ובנפשי הדבר. בפרט שרבי ומורי ]הגאון המקובל[ רבי גמליאל ]רבינוביץ שליט"א[ מדבר על חשיבות העניין בכל הזדמנות, אנא עזור לי שמיום זה ואילך לא אפסיד אפילו תפילה אחת במניין!" "באותו רגע גמלה החלטה בליבי להמשיך בנסיעה עד לשקיעה ממש, ומי יודע אולי יקרה לי נס ואזכה לקפיצת הדרך - וגם אם לא, לפחות אדע שעשיתי את ההשתדלות המרבית. "והנה בדרך, השקיעה מתקרבת. החלטתי לעצור במעיין הסמוך כדי ליטל ידי ולהתפלל בנקיות ידיים. בהגיעי למעיין מתגלה לעיניי מחזה נפלא של מאות יהודים בצד המעיין הרוקדים לקול צלילי ניגונים של שמחה. תיכף עצרתי את האופנוע ובאוזניי קול ערב של יהודי המכריז "מנחה! מנחה!" ותיכף התחיל מנין גדול של מחנה. "היה זה אדמו"ר מפורסם שהגיע בלוויית חסידיו לשאוב 'מים שלנו', כנהוג לאפיית מצות. אני מאמין באמונה שלימה שהשם תיזמן את שאיבת המים-שלנו במיוחד בשבילי שאזכה ולא אפסיד תפילת מנחה בציבור עליו אני מקפיד בכל מאודי". )'טיב הקהילה' בעל המעשה ב.ח.ד.( בתוך 48 שעות אחד מהאברכים החשובים בכולל שלנו, מתגורר בשכירות בדירה ישנה. הגיע מצב שחדר הרחצה הפך לכמעט אינו ראוי לשימוש בני אדם... מזה תקופה שרעייתי מציעה לפנות למשכיר ולבקש שיחליף את האמבטיה, אך הוא משיב לה בחכמה: 'ומה יהיה השלב הבא? להעלות לנו את השכירות עבור "הדירה המשופצת"!...' סברה וקיבלה. אך כאשר הבחינה בהמשך בתולעים שיוצאים מהמשקוף... פנתה שוב לבעלה. הלה חשש לפנות למשכיר מהטעם הנ"ל, אז אשתו הגיעה למסקנה שהגיע הזמן להפעיל את הנשק. נשק התפילה... חולפות 48 שעות והמשכיר נוחת בבית שלהם, מתנצל ואומר: 'סליחה, אבל אני חייב להחליף את האמבטיה'. האברך מסביר לו שהוא מתגורר בדירה עם שלושה ילדים... ועכשיו שיפוץ? ובלאגן?! המשכיר מרגיע אותו: 'אל דאגה; אפצה אותך על אי הנוחות וגם לא אעלה לך את השכירות! רק תעשה לי טובה ותן לי לשפץ פה כדי להרגיע את השכנים מקומת הכניסה שמתלוננים על נזילה!' ••• מדוע לקח 48 שעות עד שהתפילה נענתה? כי הם מתגוררים בקומה שלישית, וכדי שהמים יספיקו לחלחל לשכנים בקומת קרקע - וגם יספיקו לברר שהנזילה לא מגיעה מהדירה בקומה השנייה, אלא מזו שעליה!... הרב ישי מזלומיאן, רב דק"ק אביר-יעקב חולון 11

עוללו+ת· ידיעות ומציאות, פתגמים ומכתמים, מילי מעלייתא ופטטיא דאורייתא ונכ+תב בספר · ּ על ספרים, סופרים וספרות א ווארט אין אידיש · ניבים, פתגמים ומסרים שבאידיש נשמעים יותר טוב... ש. אייזן פתגם עתיק באידיש מכנה אשה ששולטת בבית ֹ "אַ אידֶ ענֶ ע מִ יט אַ אויֶ ער רִ ינגעל" - יהודייה עם עגיל באוזניה. ֹ "אַ אידֶ ענֶ ע מִ יט אַ אויֶ ער רִ ינגעל" וכאן הבן, וגם הבת, שואלים: מה ענין ֹ "אַ אויֶ ער רִ ינגעל" לשליטה בבית?! רבנו האריז"ל אומר )ב'שער הגלגולים'(, שתלמידי חכמים שבדורו, שנשותיהם שולטות עליהם, הם גלגולים של אותן נשים צדקניות שיצאו ממצרים, ולא הרשו לקחת מתכשיטיהן לעשיית עגל הזהב. ומאחר שהגברים שבאותו הדור לא מיחו ביד הערב-רב שעשו את העגל, לפיכך קיבלו נשים אלו רשות לשלוט על הבעלים. ָ ׁ לְ עֵ ת מְ צֹ א רַ ק לְ ש ּ ֵ טֶ ף מַ יִ ם רַ בִּ ים אֵ לָ יו לֹא יַ ג ּ ִ יעו" והנה, את הפסוק בתהילים )לב, ו( ּ "עַ ל זֹ את יִ תְ פּ ַ לֵ ל כָּ ל חָ סִ יד אֵ לֶ יך דורשת הגמרא בברכות )ח.( שזה הולך על זיווגו של אדם. אומר המקובל רבי עמנואל חי ריקי זי"ע, שהבחור מתפלל ש"לְ עֵ ת מְ צֹ א" - כאשר יהיה עליו למצוא את זיווגו )"מצא או מוצא"( ׁ , אזי "רַ ק לְ שֵ טֶ ף מַ יִ ם רַ בִּ ים" - אלו שעברו את ים ּ סוף, "אֵ לָ יו לֹא יַ ג ּ ִ יעו" - כי אלו קיבלו רשות לשלוט על בעליהן. ולכן מכונה אשה ששולטת בבית ֹ "אַ אידֶ ענֶ ע מִ יט אַ אויֶ ער רִ ינגעל" - יהודייה עם עגיל באוזניה: לרמז שהיא שואבת את כוחה מאותו עגיל אותו היא התעקשה שלא למסור לחטא העגל... ּ )'דֶ ער אוצר פו ּ ן שמחת נישואין און הנהגת הבית' להרה"ג רבי אברהם מייזעלס שליט"א, מונטריאול( חומר מתאים למדור, מראי מקומות והפניות, ניתן לשלוח לדוא"ל: או לפקס 0732274699 המשל היה? הנמשל בוודאי ישנו! מי לא מכיר את רבי אייזיק מקראקא שמצא אוצר מתחת לגשר? הוא חלם על אוצר שנמצא תחת גשר מסוים בעיר 'פראג', וכשהגיע לשם והחל לחפש את האוצר, הבחין בו אחד השומרים כשהוא מסתובב הלוך ושוב סביב הגשר. לשאלת השומר מה הוא מחפש, נאלץ לספר על החלום אודות אוצר שממתין לו תחת הגשר. גיחך השומר ואמר: "אילו הייתי מאמין לחלומות... חלום חלמתי שיש אוצר תחת התנור שבביתו של היהודי אייזיק מקראקוב. וכי יעלה על דעתך שאסע לשם לחפש את האוצר?!" מיד הבין אייזיק את משמעות החלום. חזר הביתה, חפר מתחת התנור ומצא את האוצר עליו חלם... עם חלק מהכסף הקים את "אַ ייזִ יק'ס שול". ומה מלמד אותנו הסיפור? שכדי למצוא את מה שאתה מחפש לא מוטל עליך להתרוצץ 000,1 קילומטר, אלא לפקוח עיניים, להטות אוזן, ולמצות את המקסימום מאותו מקום אחד ויחיד אותו בחרת! ••• חוקר החסידות ר' יצחק אלפסי החליט להתחקות אחר שורשי הסיפור )'שנה בשנה', תשס"ג( וזה מה שהעלה בחכתו )הדברים מובאים בקצרה(. לפני שנפליג להיסטוריה נציין: מה שחשוב בסיפור המתוק הזה, הוא בעיקר מה שניתן ללמוד ממנו, כך שאין נפקא-מינה בין אם היה הסיפור בין אם לאו. הסיפור מובא בכמה וכמה מקורות )שמחת ישראל, פיעטריקוב עמ' כה; דברים ערבים ח"א; ספר המעשיות ח"ב עמ' 573 ;כוכבי אור י-ם תרצ"ה; שיח שרפי קודש ח"א(. ברם, רבי אייזיק לא היה צריך למצוא אוצר כדי להתעשר שכן אביו, שבשמו התפארה המשפחה ונקראה בשמו "רבי יעקעלעס" - או בשמם "הגויי" יעקובוביץ - היה כבר בעל עושר אגדי, עד שהיו מכנים אותו יעקב "בוגמטי" - היינו העשיר. ומעתה, לא הגיוני שבן למשפחה עשירה בישראל, יצא למסע בן 000,1 קילומטר בתנאים של הימים-ההם, אלא אם כן הוא באמת עני ואביון שיכול שרואה עושר רק בחלומות... רבי יעקב נזכר בשנת 1573[ למניינם[ כמלווה כספים למלך זיגמונט השני, והוא עמד בראש הקהילה. מפורסמים היו שני בניו רבי יצחק ורבי משה שהשתדכו במשפחות המיוחסות והעשירות שבפולין - רפפורט ונחמנוביץ. הבן - רבי יצחק, הלא הוא רבי אייזיק שלנו, הרחיב את עסקיו של אביו. הוא עסק במסחר ובבנקאות ועשה הון רב. ההלוואות שלו ועסקיו עם הפולנים הגיעו לסכומים אדירים. בעסקיו היה משתמש לא רק בכספים שלו, אלא גם בכספי אצילים, כמרים ועירוניים שהפקידו בידו סכומי עתק, כדי להרוויח דרכו את הריבית. לפי רשימות של בתי המשפט הפולניים הגיעו כספי הנוצרים שהופקדו אצלו לסך של רבע מיליון זהובים! ••• אבל לא על כך פרסומו. ארבעים שנה, משנת שס"ח ועד לשנת ת"ז, עמד ר' אייזיק בראש הקהילה של קראקוב - העיר הראשית של פולין. בתקופה זו נבנה בין הכנסת שנקרא על שמו והיה אחד היפים והמפוארים בפולין. המלך וולאדיסלאב הרביעי אישר את בנית בית הכנסת עוד בשנת שצ"ח, אבל רק בשנת ת"ד נסתיימה הבנייה. בימים שלפני השואה שכן בית הכנסת ברחוב העניים של קראקא, כי במרוצת השנים עברו היהודים לרחובות מודרניים יותר. עד לשואה עוד קראו היהודים לרחוב אשר ר' אייזיק גר בו: "ר' אייזיקס געסל", היינו: הסימטא של ר' אייזיק. על פעליו למען עם ישראל נשתמרו עדויות. הוא דרש לבירור את מועצת העיר דנציג על שגירשה את הסוחרים היהודים מהעיר דנציג, ואכן ביום ב' בטבת שע"ז מזמין המלך זיגמונט השלישי את מועצת העיר לבירור בפני בית דינו, ודורש להשיב ליהודים את כל זכויותיהם עד לבירור המשפט. בית הכנסת נבנה בעצת אשתו של רבי אייזיק - הלא היא בריינדל בת הגאון רבי ישראל יחיאל הכהן שרענצל, אביו של רבי אברהם שרענצל רפפורט מחבר שו"ת "איתן האזרחי". זכה רבי אייזיק לראות עולמו בחייו, ולפני שנפטר בשיבה טובה הספיק להעביר את עסקיו לבנו משה שנקרא גם הוא, כמקובל, על שם אביו: משה איזאקוביץ. הוא המשיך בתנופה את עסקי אביו. הוא קנה בתים רבים, ביחוד בסביבת בית הכנסת שעל שם אביו. כאביו, הועמד אף הוא בראש הקהילה - מיד אחרי שאביו עזב את התפקיד בשנת ת"ז, ואף ייצג את הקהילה בוועד ארבע ארצות שהתקיימו ביארוסלב ובלובלין. כראש הקהילה, עלה בגורלו להגן על עמו בימים הנוראים והקשים של מלחמות ת"ח ות"ט העקובות מדם לעם ישראל, ובמלחמות שבאו אחריהן הוא נפגש עם מלך שבדיה שקראקא היה כבושה על ידו, הוא המלך קארול גוסטאב; עם המלך הפולני יאן קאז'מייז'. גם חתנו של ר' אייזיק ר' יעקלס – ר' יצחק דוידוביץ וידנציק היה אחד מעשירי פולין. ידוע שגם ר' מנדיל בנו של רבי אייזיק ואשתו פיגה תרמו בשנת ת"ה, פרוכת לבית הכנסת. בן אחר - רבי הירש, היה פרנס בועד ארבע ארצות. אגב, בת אחיו של רבי אייזיק היתה אשת רבי נתן-נטע שפירא בעל "מגלה עמוקות". על מצבת ר' אייזיק ר' יעקלס חרתו: פ"נ ראש וזקן מנהיג ונשוא פנים, איש צדיק שומר אמונים, יגע ללכת בחרבות וסכינים, זהב רב הוציא ורב פנינים, קדש לה' בנה פאר זמנים, זכרון צדקתו לבני בנים. ומעברו השני של המצבה חרתו: פ"נ הנגיד הנושא המיוחס, נזר ותפארת הזמן, רועה נאמן, האלוף כמהר"ר אייזיק בר"י, אשר בנה בית הכנסת, מעשי ידי אומן, לגן עדן ש"י הוא מזומן. 'אַ יָ אר מִ יט אַ מִ יטוָ ואך'! כאשר משימה אורכת זמן רב מידי, מתבטאים באידיש שזה לקח 'אַ יָ אר מִ יט אַ מִ יטוָ ואך'! כלומר שנה ויום רביעי. המשמעות, כמובן ]ואולי בעצם: כלא-מובן[ מוזרה. מילא לטעון שזה ארך שנה, שנה זה באמת הרבה זמן. אבל איך נופל לכאן יום רביעי?! ••• המשנה הראשונה בכתובות )ב.( אומרת "בתולה נשאת ליום הרביעי", ולקמן במשנה )נז.( "נותנין לבתולה שנים עשר חודש". הוי אומר שהיא מתעכבת משך זמן של "שנה + יום רביעי..." מכאן הדרך קצרה להגדיר כל עיכוב כ'אַ יָ אר מִ יט אַ מִ יטוָ ואך'! )הרה"ג א. רוזנטל שליט"א, כפי ששמע מהג"ר שמואל חייב דומב שליט"א( חזית בית הכנסת "אייזיק שול" בקראקוב 12 עוללו+ת· ידיעות ומציאות, פתגמים ומכתמים, מילי מעלייתא ופטטיא דאורייתא ונכ+תב בספר · ּ על ספרים, סופרים וספרות א ווארט אין אידיש · ניבים, פתגמים ומסרים שבאידיש נשמעים יותר טוב... ש. אייזן פתגם עתיק באידיש מכנה אשה ששולטת בבית ֹ "אַ אידֶ ענֶ ע מִ יט אַ אויֶ ער רִ ינגעל" - יהודייה עם עגיל באוזניה. ֹ "אַ אידֶ ענֶ ע מִ יט אַ אויֶ ער רִ ינגעל" וכאן הבן, וגם הבת, שואלים: מה ענין ֹ "אַ אויֶ ער רִ ינגעל" לשליטה בבית?! רבנו האריז"ל אומר )ב'שער הגלגולים'(, שתלמידי חכמים שבדורו, שנשותיהם שולטות עליהם, הם גלגולים של אותן נשים צדקניות שיצאו ממצרים, ולא הרשו לקחת מתכשיטיהן לעשיית עגל הזהב. ומאחר שהגברים שבאותו הדור לא מיחו ביד הערב-רב שעשו את העגל, לפיכך קיבלו נשים אלו רשות לשלוט על הבעלים. ָ ׁ לְ עֵ ת מְ צֹ א רַ ק לְ ש ּ ֵ טֶ ף מַ יִ ם רַ בִּ ים אֵ לָ יו לֹא יַ ג ּ ִ יעו" והנה, את הפסוק בתהילים )לב, ו( ּ "עַ ל זֹ את יִ תְ פּ ַ לֵ ל כָּ ל חָ סִ יד אֵ לֶ יך דורשת הגמרא בברכות )ח.( שזה הולך על זיווגו של אדם. אומר המקובל רבי עמנואל חי ריקי זי"ע, שהבחור מתפלל ש"לְ עֵ ת מְ צֹ א" - כאשר יהיה עליו למצוא את זיווגו )"מצא או מוצא"( ׁ , אזי "רַ ק לְ שֵ טֶ ף מַ יִ ם רַ בִּ ים" - אלו שעברו את ים ּ סוף, "אֵ לָ יו לֹא יַ ג ּ ִ יעו" - כי אלו קיבלו רשות לשלוט על בעליהן. ולכן מכונה אשה ששולטת בבית ֹ "אַ אידֶ ענֶ ע מִ יט אַ אויֶ ער רִ ינגעל" - יהודייה עם עגיל באוזניה: לרמז שהיא שואבת את כוחה מאותו עגיל אותו היא התעקשה שלא למסור לחטא העגל... ּ )'דֶ ער אוצר פו ּ ן שמחת נישואין און הנהגת הבית' להרה"ג רבי אברהם מייזעלס שליט"א, מונטריאול( חומר מתאים למדור, מראי מקומות והפניות, ניתן לשלוח לדוא"ל: או לפקס 0732274699 המשל היה? הנמשל בוודאי ישנו! מי לא מכיר את רבי אייזיק מקראקא שמצא אוצר מתחת לגשר? הוא חלם על אוצר שנמצא תחת גשר מסוים בעיר 'פראג', וכשהגיע לשם והחל לחפש את האוצר, הבחין בו אחד השומרים כשהוא מסתובב הלוך ושוב סביב הגשר. לשאלת השומר מה הוא מחפש, נאלץ לספר על החלום אודות אוצר שממתין לו תחת הגשר. גיחך השומר ואמר: "אילו הייתי מאמין לחלומות... חלום חלמתי שיש אוצר תחת התנור שבביתו של היהודי אייזיק מקראקוב. וכי יעלה על דעתך שאסע לשם לחפש את האוצר?!" מיד הבין אייזיק את משמעות החלום. חזר הביתה, חפר מתחת התנור ומצא את האוצר עליו חלם... עם חלק מהכסף הקים את "אַ ייזִ יק'ס שול". ומה מלמד אותנו הסיפור? שכדי למצוא את מה שאתה מחפש לא מוטל עליך להתרוצץ 000,1 קילומטר, אלא לפקוח עיניים, להטות אוזן, ולמצות את המקסימום מאותו מקום אחד ויחיד אותו בחרת! ••• חוקר החסידות ר' יצחק אלפסי החליט להתחקות אחר שורשי הסיפור )'שנה בשנה', תשס"ג( וזה מה שהעלה בחכתו )הדברים מובאים בקצרה(. לפני שנפליג להיסטוריה נציין: מה שחשוב בסיפור המתוק הזה, הוא בעיקר מה שניתן ללמוד ממנו, כך שאין נפקא-מינה בין אם היה הסיפור בין אם לאו. הסיפור מובא בכמה וכמה מקורות )שמחת ישראל, פיעטריקוב עמ' כה; דברים ערבים ח"א; ספר המעשיות ח"ב עמ' 573 ;כוכבי אור י-ם תרצ"ה; שיח שרפי קודש ח"א(. ברם, רבי אייזיק לא היה צריך למצוא אוצר כדי להתעשר שכן אביו, שבשמו התפארה המשפחה ונקראה בשמו "רבי יעקעלעס" - או בשמם "הגויי" יעקובוביץ - היה כבר בעל עושר אגדי, עד שהיו מכנים אותו יעקב "בוגמטי" - היינו העשיר. ומעתה, לא הגיוני שבן למשפחה עשירה בישראל, יצא למסע בן 000,1 קילומטר בתנאים של הימים-ההם, אלא אם כן הוא באמת עני ואביון שיכול שרואה עושר רק בחלומות... רבי יעקב נזכר בשנת 1573[ למניינם[ כמלווה כספים למלך זיגמונט השני, והוא עמד בראש הקהילה. מפורסמים היו שני בניו רבי יצחק ורבי משה שהשתדכו במשפחות המיוחסות והעשירות שבפולין - רפפורט ונחמנוביץ. הבן - רבי יצחק, הלא הוא רבי אייזיק שלנו, הרחיב את עסקיו של אביו. הוא עסק במסחר ובבנקאות ועשה הון רב. ההלוואות שלו ועסקיו עם הפולנים הגיעו לסכומים אדירים. בעסקיו היה משתמש לא רק בכספים שלו, אלא גם בכספי אצילים, כמרים ועירוניים שהפקידו בידו סכומי עתק, כדי להרוויח דרכו את הריבית. לפי רשימות של בתי המשפט הפולניים הגיעו כספי הנוצרים שהופקדו אצלו לסך של רבע מיליון זהובים! ••• אבל לא על כך פרסומו. ארבעים שנה, משנת שס"ח ועד לשנת ת"ז, עמד ר' אייזיק בראש הקהילה של קראקוב - העיר הראשית של פולין. בתקופה זו נבנה בין הכנסת שנקרא על שמו והיה אחד היפים והמפוארים בפולין. המלך וולאדיסלאב הרביעי אישר את בנית בית הכנסת עוד בשנת שצ"ח, אבל רק בשנת ת"ד נסתיימה הבנייה. בימים שלפני השואה שכן בית הכנסת ברחוב העניים של קראקא, כי במרוצת השנים עברו היהודים לרחובות מודרניים יותר. עד לשואה עוד קראו היהודים לרחוב אשר ר' אייזיק גר בו: "ר' אייזיקס געסל", היינו: הסימטא של ר' אייזיק. על פעליו למען עם ישראל נשתמרו עדויות. הוא דרש לבירור את מועצת העיר דנציג על שגירשה את הסוחרים היהודים מהעיר דנציג, ואכן ביום ב' בטבת שע"ז מזמין המלך זיגמונט השלישי את מועצת העיר לבירור בפני בית דינו, ודורש להשיב ליהודים את כל זכויותיהם עד לבירור המשפט. בית הכנסת נבנה בעצת אשתו של רבי אייזיק - הלא היא בריינדל בת הגאון רבי ישראל יחיאל הכהן שרענצל, אביו של רבי אברהם שרענצל רפפורט מחבר שו"ת "איתן האזרחי". זכה רבי אייזיק לראות עולמו בחייו, ולפני שנפטר בשיבה טובה הספיק להעביר את עסקיו לבנו משה שנקרא גם הוא, כמקובל, על שם אביו: משה איזאקוביץ. הוא המשיך בתנופה את עסקי אביו. הוא קנה בתים רבים, ביחוד בסביבת בית הכנסת שעל שם אביו. כאביו, הועמד אף הוא בראש הקהילה - מיד אחרי שאביו עזב את התפקיד בשנת ת"ז, ואף ייצג את הקהילה בוועד ארבע ארצות שהתקיימו ביארוסלב ובלובלין. כראש הקהילה, עלה בגורלו להגן על עמו בימים הנוראים והקשים של מלחמות ת"ח ות"ט העקובות מדם לעם ישראל, ובמלחמות שבאו אחריהן הוא נפגש עם מלך שבדיה שקראקא היה כבושה על ידו, הוא המלך קארול גוסטאב; עם המלך הפולני יאן קאז'מייז'. גם חתנו של ר' אייזיק ר' יעקלס – ר' יצחק דוידוביץ וידנציק היה אחד מעשירי פולין. ידוע שגם ר' מנדיל בנו של רבי אייזיק ואשתו פיגה תרמו בשנת ת"ה, פרוכת לבית הכנסת. בן אחר - רבי הירש, היה פרנס בועד ארבע ארצות. אגב, בת אחיו של רבי אייזיק היתה אשת רבי נתן-נטע שפירא בעל "מגלה עמוקות". על מצבת ר' אייזיק ר' יעקלס חרתו: פ"נ ראש וזקן מנהיג ונשוא פנים, איש צדיק שומר אמונים, יגע ללכת בחרבות וסכינים, זהב רב הוציא ורב פנינים, קדש לה' בנה פאר זמנים, זכרון צדקתו לבני בנים. ומעברו השני של המצבה חרתו: פ"נ הנגיד הנושא המיוחס, נזר ותפארת הזמן, רועה נאמן, האלוף כמהר"ר אייזיק בר"י, אשר בנה בית הכנסת, מעשי ידי אומן, לגן עדן ש"י הוא מזומן. 'אַ יָ אר מִ יט אַ מִ יטוָ ואך'! כאשר משימה אורכת זמן רב מידי, מתבטאים באידיש שזה לקח 'אַ יָ אר מִ יט אַ מִ יטוָ ואך'! כלומר שנה ויום רביעי. המשמעות, כמובן ]ואולי בעצם: כלא-מובן[ מוזרה. מילא לטעון שזה ארך שנה, שנה זה באמת הרבה זמן. אבל איך נופל לכאן יום רביעי?! ••• המשנה הראשונה בכתובות )ב.( אומרת "בתולה נשאת ליום הרביעי", ולקמן במשנה )נז.( "נותנין לבתולה שנים עשר חודש". הוי אומר שהיא מתעכבת משך זמן של "שנה + יום רביעי..." מכאן הדרך קצרה להגדיר כל עיכוב כ'אַ יָ אר מִ יט אַ מִ יטוָ ואך'! )הרה"ג א. רוזנטל שליט"א, כפי ששמע מהג"ר שמואל חייב דומב שליט"א( חזית בית הכנסת "אייזיק שול" בקראקוב 12

היו-ימי+ם הקדמוֹ ת ומי+לין · פנינים מתוך הקדמות ספרי גדולי הדורות ּ מִ כְ ת ּ ָ ם לְ +לַ מֵ ד קציר-חיטים של אנשי ירושלים 'בימים ההם' היה סיפור לא פשוט: חודשים מראש היו מתאגדים קבוצה של חמש שש משפחות וחותמים חוזה עם "פאלאח" ערבי שתבואת השדה שלו מכורה להם. לקראת הקציר היו יוצאים לשדה בחבורה, ולפעמים זה היה במרחק הליכה של יומיים מהעיר. קרו מקרים שבשעה שישנו היהודים בשדה, היו הפלאחים גונבים אותם. במקומות כאלה היו משאירים יהודי ער כל הלילה. הערבים היו עושים תחבולות כדי לרמות את היהודים, ולמכור להם חיטים שאינם "שמורה". הכיצד? הפאלאח היה מפזר סחורה בין האלומות, ובשעת הקציר מכריז בשמחה באוזני היהודים: "ראו; אלוקים שלח לנו את ברכתו בגללכם"! אם היהודים לא האמינו והיו שואלים את השאלה המתבקשת: הרי רק הרגע התחלנו לקצור, ואיך יש כבר כל כך הרבה סחורה?... היו הערבים מכלים בהם את חמתם )פרקים בתולדות הישוב הישן(. וכך מתואר הקציר ב'הלבנון', מיום כ"ז ניסן תרכ"ה: "ובשובם, מחויבים לבדך 'ברכת-הגומל', כי פעמים רבות קרה אשר הפלאחין יחרידו את היהודים גם בחרדת-מות, ורק למען אולי יוכלו לבצע מזימתם לערוב חיטים בתוך כדי השבלים... פעם אחת יצאו כשישה יהודים לכפר 'חיזמע', רחוק מירושלים כ"ד שעות, לקצור חיטים לפסח. והפלאחין בכל עָ רמותיהם לא יכלו להביא חיטים מביתם לתיתם בתוך השבלים, והנם עומדים סביב הערימה, מקליהם בידיהם לחבוט האלומות. "פתאום ישמעו היהודים כי הפלאחין אומרים שנמהר לכפר, להביא חרב וחנית וקנה- שריפה, כי הנה הבעדיווינען )=הבדואים( באים עלינו. כצחוק היה בעיני היהודים השומעים דברי הפלאחין, כי לא ראו בעדווינען. והפלאחין מיהרו הכפרה ואחד נשאר עומד על היהודים. עודם מדברים על מחזה-שוא הנדמה להפלאחין, וישאו עיניהם ויראו מרחוק שני בעדיווינען מזוינים, רוכבים על סוסים באים, ויצא לבם ולא קמה עוד רוח במו. "הבעדיווינען באו ויאמרו אל הפלח הנשאר: לא לבוז ולשלול באנו - את היהודים האלה אנחנו מבקשים. וקול כיענים במדבר נתנו על היהודים: 'הוי כופרים! מהרו עברו לפנינו עד מקום תחנותינו, ושם נודיעכם דבר הוי כופרים!' לשווא נשקו כפות רגליהם להניחם, ויעוררו עליהם חניתותיהם כי ימהרו לעבור לפנים, וכשוורים לטבח הלכו לפני הבעדיווינען. "המה הדחיקו ללכת כמיל, והפלאחין מהכפר נועזו וירדפו אחרי הבעדיווינען וישיגום, ויאמרו להילחם עמהם, וימהרו הבעדיווינען להימלט והיהודים שבו עם הפלאחין הגורנה. ואמרו הפלאחין: תחת החרדה אשר מצאה ליהודים הננו כולנו פה וירום איש איש מטהו ויך פעמים וכלה דיש. "ואתם היהודים, עתה תראו כי המלאכה אשר יעשנה איש ברגעים אחדים ואך בחפץ כפים, לא יעשנה אם נפשו עצלה, מהבוקר עד הצהרים. ויהי כי החלו לזרות החיטים אז ראו היהודים כי מקרה הבעדיווינען, אך מרמה מהפלאחין היתה להנתיקם מן הגורן, ובין כה וכה הביאו חיטים מביתם ויפזרום בין האלומות"... מרור וכורך - לפני השולחן עורך! )אחד ממגידי זמננו שליט"א. המשמעות: הדרך לזכות במתיקות, חולפת דרך המרירות( בהקדמה להגדה של פסח שלו, כותב הגאון רבי אהרן תאומים זצוק"ל: "ועתה אתנצל לפני גדולי המאורות, מה חזיתי לעשות פירוש על ההגדה אשר פירושים רבים והנה שולח פארות, אמנם מעשה חזיתי בי בשנת תל"ה לפ"ק, ביושבי לסדר הסדר )של ליל פסח ש.א.( צפה הצפית השולחן, ויאירו הנרות, החליתי בחולי גדול וכאב אנוש, ביום נחלה אמרתי קפדתי ימי ושנותי נכרתו. "וזה ימים לא כביר ריחם השם עלי, והחזיר לי בריאותי, כראי מוצק וכטל אורות. אמרתי ונדרתי להשם להיות לי ולבני זכר לדורות, אם יגזור השם בחיים לקיים נדרי אשר נדרתי בעת צרות להיות לי ולבני לזכרון ולמשמרת, כאשר החילותי בעת סידור ההגדה להזכיר יציאת מצרים בשירות, והשם עזרני להחיותי כיום הזה, והצלה ורפואה חדא מילתא במכתב אלקים חרות, נדרתי ואשלמה לעשות פירוש על ההגדה..." וטעם קריאת ההגדה בשם 'מטה אהרן': "לפי שנס הראשון נעשה במטה אהרן, כמ"ש ויבלע מטה אהרן את מטותם, על כן קראתי בשם מטה אהרן". "וגזרתי אומר על בני וחתני אחרי: להיות קוראים ביושבם על הסדר פירוש זה - ויזכרו מקום שנעשה ••• נס". לא חולפות הרבה שנים, ובשנת תס"א יוצאת מבית הדפוס הגדה של פסח בשם "ברית מטה משה". מסתבר ששמה כרוך בהגדת "מטה אהרן" הנ"ל - וכך מספר המחבר - הגאון רבי משה כ"ץ זצוק"ל - בהקדמה: "הייתי מוטל כמה פעמים על ערש-דווי, ונדרתי להשם אלוקי ישראל ליתן שבח והודאה, ולהזכיר יציאת מצרים, ולפרשה, ולסמוך על משענתי. ונטלתי המטה - 'מטה משה' - מאילן גדול שנודרין כן בעת צרה, כאשר עשה הגאון בעל מטה אהרן, שנדר כן בעת צרה כאשר כתב בהקדמת הספר, וככה עשיתיו". והכיצד נוספה המילה 'ברית' למטה-משה? "וקיבלתי על עצמי לאמור: אם יהיה אלוקים עמדי להוציא מחשבתי אל הפועל להביא לבית הדפוס לקיים את נדרי שנדרתי כבר, כאשר הבאתי בההקדמה, ועכשיו שזכיתי באתי לברך ברכות התורה ב'ריך ר'חמנא י'היב ת'ליתאה, ראשי תיבות ברית, על כן קראתי ספר ברית מטה משה". מטֵ ה תחת מטֵ ה הגדש"פ מטה אהרן / רבי אהרן תאומים הגדש"פ ברית מטה משה / רבי משה כ"ץ קציר-חיטים... 13 היו-ימי+ם הקדמוֹ ת ומי+לין · פנינים מתוך הקדמות ספרי גדולי הדורות ּ מִ כְ ת ּ ָ ם לְ +לַ מֵ ד קציר-חיטים של אנשי ירושלים 'בימים ההם' היה סיפור לא פשוט: חודשים מראש היו מתאגדים קבוצה של חמש שש משפחות וחותמים חוזה עם "פאלאח" ערבי שתבואת השדה שלו מכורה להם. לקראת הקציר היו יוצאים לשדה בחבורה, ולפעמים זה היה במרחק הליכה של יומיים מהעיר. קרו מקרים שבשעה שישנו היהודים בשדה, היו הפלאחים גונבים אותם. במקומות כאלה היו משאירים יהודי ער כל הלילה. הערבים היו עושים תחבולות כדי לרמות את היהודים, ולמכור להם חיטים שאינם "שמורה". הכיצד? הפאלאח היה מפזר סחורה בין האלומות, ובשעת הקציר מכריז בשמחה באוזני היהודים: "ראו; אלוקים שלח לנו את ברכתו בגללכם"! אם היהודים לא האמינו והיו שואלים את השאלה המתבקשת: הרי רק הרגע התחלנו לקצור, ואיך יש כבר כל כך הרבה סחורה?... היו הערבים מכלים בהם את חמתם )פרקים בתולדות הישוב הישן(. וכך מתואר הקציר ב'הלבנון', מיום כ"ז ניסן תרכ"ה: "ובשובם, מחויבים לבדך 'ברכת-הגומל', כי פעמים רבות קרה אשר הפלאחין יחרידו את היהודים גם בחרדת-מות, ורק למען אולי יוכלו לבצע מזימתם לערוב חיטים בתוך כדי השבלים... פעם אחת יצאו כשישה יהודים לכפר 'חיזמע', רחוק מירושלים כ"ד שעות, לקצור חיטים לפסח. והפלאחין בכל עָ רמותיהם לא יכלו להביא חיטים מביתם לתיתם בתוך השבלים, והנם עומדים סביב הערימה, מקליהם בידיהם לחבוט האלומות. "פתאום ישמעו היהודים כי הפלאחין אומרים שנמהר לכפר, להביא חרב וחנית וקנה- שריפה, כי הנה הבעדיווינען )=הבדואים( באים עלינו. כצחוק היה בעיני היהודים השומעים דברי הפלאחין, כי לא ראו בעדווינען. והפלאחין מיהרו הכפרה ואחד נשאר עומד על היהודים. עודם מדברים על מחזה-שוא הנדמה להפלאחין, וישאו עיניהם ויראו מרחוק שני בעדיווינען מזוינים, רוכבים על סוסים באים, ויצא לבם ולא קמה עוד רוח במו. "הבעדיווינען באו ויאמרו אל הפלח הנשאר: לא לבוז ולשלול באנו - את היהודים האלה אנחנו מבקשים. וקול כיענים במדבר נתנו על היהודים: 'הוי כופרים! מהרו עברו לפנינו עד מקום תחנותינו, ושם נודיעכם דבר הוי כופרים!' לשווא נשקו כפות רגליהם להניחם, ויעוררו עליהם חניתותיהם כי ימהרו לעבור לפנים, וכשוורים לטבח הלכו לפני הבעדיווינען. "המה הדחיקו ללכת כמיל, והפלאחין מהכפר נועזו וירדפו אחרי הבעדיווינען וישיגום, ויאמרו להילחם עמהם, וימהרו הבעדיווינען להימלט והיהודים שבו עם הפלאחין הגורנה. ואמרו הפלאחין: תחת החרדה אשר מצאה ליהודים הננו כולנו פה וירום איש איש מטהו ויך פעמים וכלה דיש. "ואתם היהודים, עתה תראו כי המלאכה אשר יעשנה איש ברגעים אחדים ואך בחפץ כפים, לא יעשנה אם נפשו עצלה, מהבוקר עד הצהרים. ויהי כי החלו לזרות החיטים אז ראו היהודים כי מקרה הבעדיווינען, אך מרמה מהפלאחין היתה להנתיקם מן הגורן, ובין כה וכה הביאו חיטים מביתם ויפזרום בין האלומות"... מרור וכורך - לפני השולחן עורך! )אחד ממגידי זמננו שליט"א. המשמעות: הדרך לזכות במתיקות, חולפת דרך המרירות( בהקדמה להגדה של פסח שלו, כותב הגאון רבי אהרן תאומים זצוק"ל: "ועתה אתנצל לפני גדולי המאורות, מה חזיתי לעשות פירוש על ההגדה אשר פירושים רבים והנה שולח פארות, אמנם מעשה חזיתי בי בשנת תל"ה לפ"ק, ביושבי לסדר הסדר )של ליל פסח ש.א.( צפה הצפית השולחן, ויאירו הנרות, החליתי בחולי גדול וכאב אנוש, ביום נחלה אמרתי קפדתי ימי ושנותי נכרתו. "וזה ימים לא כביר ריחם השם עלי, והחזיר לי בריאותי, כראי מוצק וכטל אורות. אמרתי ונדרתי להשם להיות לי ולבני זכר לדורות, אם יגזור השם בחיים לקיים נדרי אשר נדרתי בעת צרות להיות לי ולבני לזכרון ולמשמרת, כאשר החילותי בעת סידור ההגדה להזכיר יציאת מצרים בשירות, והשם עזרני להחיותי כיום הזה, והצלה ורפואה חדא מילתא במכתב אלקים חרות, נדרתי ואשלמה לעשות פירוש על ההגדה..." וטעם קריאת ההגדה בשם 'מטה אהרן': "לפי שנס הראשון נעשה במטה אהרן, כמ"ש ויבלע מטה אהרן את מטותם, על כן קראתי בשם מטה אהרן". "וגזרתי אומר על בני וחתני אחרי: להיות קוראים ביושבם על הסדר פירוש זה - ויזכרו מקום שנעשה ••• נס". לא חולפות הרבה שנים, ובשנת תס"א יוצאת מבית הדפוס הגדה של פסח בשם "ברית מטה משה". מסתבר ששמה כרוך בהגדת "מטה אהרן" הנ"ל - וכך מספר המחבר - הגאון רבי משה כ"ץ זצוק"ל - בהקדמה: "הייתי מוטל כמה פעמים על ערש-דווי, ונדרתי להשם אלוקי ישראל ליתן שבח והודאה, ולהזכיר יציאת מצרים, ולפרשה, ולסמוך על משענתי. ונטלתי המטה - 'מטה משה' - מאילן גדול שנודרין כן בעת צרה, כאשר עשה הגאון בעל מטה אהרן, שנדר כן בעת צרה כאשר כתב בהקדמת הספר, וככה עשיתיו". והכיצד נוספה המילה 'ברית' למטה-משה? "וקיבלתי על עצמי לאמור: אם יהיה אלוקים עמדי להוציא מחשבתי אל הפועל להביא לבית הדפוס לקיים את נדרי שנדרתי כבר, כאשר הבאתי בההקדמה, ועכשיו שזכיתי באתי לברך ברכות התורה ב'ריך ר'חמנא י'היב ת'ליתאה, ראשי תיבות ברית, על כן קראתי ספר ברית מטה משה". מטֵ ה תחת מטֵ ה הגדש"פ מטה אהרן / רבי אהרן תאומים הגדש"פ ברית מטה משה / רבי משה כ"ץ קציר-חיטים... 13

מגיש: הרב א. הכהן עוד מעט יגיעו ימי הפסח שיש בהם הרבה מצוות, וכשייבנה בית המקדש במהרה בימינו יש מצוה של קרבן פסח, וגם יש מצוה של אכילת הפסח, בליל פסח, שהיא עוד מצוה. ועוד דבר מיוחד בקרבן פסח, שיש עונש כרת על ביטולו, למרות שזה רק בשב ואל תעשה, שאינו עושה כלום, וכל חייבי כריתות שבתורה, שלושים ושש כריתות, הם כולן על עבירות שבמעשה, כגון מחלל שבת, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, ועריות, אבל על שב ואל תעשה לא מצינו כרת, חוץ משתי מצוות: מצות פסח ומצות מילה, ושתיהן מיוחדות שהן מצוות עשה ויש כרת על ביטולן למרות שהוא רק שב ואל תעשה. והטעם בזה מבואר בשערי תשובה לרבינו יונה )ג, טז( שכתב "ודע כי לפי גודל המצוה יגדל עונש מי שיחדל לעשותה אף על פי שאינו עושה מעשה בהפרתה, כמו שמצינו במצות הפסח ובמצות המילה שהם מצות עשה ויש בהן כרת", והיינו שבמצוה שהיא גדולה מאד, גם העונש למי שמבטל אותה חמור מאד, למרות שאינו עושה שום מעשה ורק אינו מקיים בשב ואל תעשה. ובסתם מצוה אם רק לא מקיימים בשב ואל תעשה אין עונש כרת, כגון מי שלא אוכל מצה או שלא נוטל לולב, אין כרת על זה, ורק על מילה וקרבן פסח יש עונש כרת למי שלא מקיים, כי לפי גודל המצוה יגדל העונש למי שיחדל לעשותה. ערלות הלב ורואים מזה שמצות קרבן פסח היא מצוה גדולה מאד, שאם המצוה הזו חסרה – חסר במדרגה של האדם, וכמו מצות מילה, שאינה סתם מצות עשה, אלא משנה את כל המדרגה של האדם, שמי שאינו מהול הרי הוא ערל, וערל פסול לעבודה, ופסול לאכילת תרומה וקדשים, ולדעת רבי עקיבא ערל כטמא )יבמות עב, ב(, כי מצות מילה משפיעה על כל המהות הרוחנית אשר הוצאתיך מארץ מצרים שיחתו האחרונה של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל לחג הפסח, שנאמרה בערב חג הפסח תשפ"ג - כחודשיים לפני עלותו בסערה השמימה 14

של האדם, ואם חסר קיום המצוה חסר בכל השלמות הרוחנית של האדם. ומעשה שהיה ביהודי אחד שהיה ערל, ולמד גמרא וניסה להבין את הסוגיא של 'תגרי לוד' במסכת בבא מציעא, שיש שם חשבונות, ממש חשבונות של מתמטיקה, והוא לא הצליח להבין, למרות שהיה בעל כישרון, הוא לא תפס את החשבונות בזה, והבין כי הסיבה לכך היא מפני שהוא ערל, ולכן אינו יכול לקלוט את חשבונות הגמרא שיש בהם קדושה. כמו שאמרו חז"ל )איכה רבה ב, יג( אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין, יש תורה בגויים אל תאמין, מפני שתורה אינה שייכת לגויים, וגוי אינו יכול להבין את חכמת התורה, ויכול להבין רק חכמות הטבע, כל מיני חכמות, שבע חכמות, אבל חכמת התורה והבנה בתורה – גוי לא יכול להבין! כי צריך מדרגה רוחנית להבין את דברי התורה הקדושה, ולכן גם ערל אינו יכול להבין. ובאמת רואים שקרבן פסח הוא שונה מכל הקרבנות, כמו שמצינו )בריש זבחים( שקרבן פסח שנשחט שלא לשמו פסול, ואילו כל הקרבנות כשרים גם שלא לשמן, חוץ מן החטאת )ולדעת רבי אליעזר אף האשם(, והיינו מפני שהחטאת מכפרת על חטא שיש בו כרת, ובאה לתקן חטא של כרת, ולכן צריך שהקרבן יהיה מהודר, ואם נשחט שלא לשמו הוא פסול, וכך גם קרבן פסח, כיון שהוא קרבן שנותן מדרגה ומשפיע השפעה רוחנית גדולה מאד, צריך שיהיה קרבן מהודר, ואם נשחט שלא לשמו פסול. ולכן גם יש כרת למי שלא מקריב קרבן פסח, וכמו שכתב רבינו יונה כי לפי גודל המצוה יגדל עונש מי שיחדל לעשותה. יציאת מצרים לחיזוק האמונה והנה מלבד קרבן פסח, יש עוד הרבה מצוות בפסח: אכילת מצה, ומרור, והגדה, וארבע כוסות מדרבנן. וענין כל המצוות האלו הוא לחיזוק האמונה, לזכור את ההשגחה שהייתה ביציאת מצרים, שהקב"ה הוא שהוציאנו משם, וכפי שנאמר בעשרת הדיברות "אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", והיינו שיציאת מצרים היא הראיה על האמונה, וכל הקיום של כלל ישראל הראיה לזה היא 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'! שאז ראו את ההשגחה בכל הניסים הגלויים. ומה היה ביציאת מצרים? ידוע מהזוהר )ריש פרשת יתרו( שבמצרים היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ועיקר הגאולה ממצרים הייתה גאולה רוחנית מן הטומאה, כי העבדות כבר הפסיקה אחרי שהתחילו המכות, כמו שאמרו בגמרא )ר"ה יא, א( בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ומצד הגשמיות כבר הרגישו טוב במצרים. ולכן היו מבני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים, ומתו בשלושת ימי האפילה, ורק אחד מחמישה יצאו ממצרים, כמו שכתוב )שמות יג, יח( וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ופירש רש"י שיצאו אחד מחמישה, וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפילה, ויש דעות במדרש )תנחומא בשלח א( שיצאו רק אחד מחמישים או אחד מחמש מאות, וכל השאר מתו בימי האפילה. וזו היתה המטרה של כל הניסים ביציאת מצרים, להביא לחיזוק האמונה, כמו שכתוב הרבה פעמים בכל המכות "וידעתם כי אני השם", כדי שיהיה חיזוק האמונה אצל בני ישראל, וידעתם כי אני השם! וגם "וידעו מצרים כי אני השם", שזה גם כן כבוד שמים – "בהכבדי בפרעה", וכל הבריאה היא לכבוד שמים כמו שאמרו )בסוף פרקי אבות( כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כל המטרה של הבריאה זה לכבוד שמים. ויש הרבה דרגות באמונה, כפי ששמעתי פעם בשם מרן החזון איש זצ"ל שאמר על שלושה גדולי מוסר, שאצל אחד האמונה היא 'בראש', ואצל השני האמונה היא 'בלב', ואצל תמונות אלו מתעדות את מרן זצוק"ל טורח בבדיקת חמץ בערב פסח תש"פ, כשהוא נושק לשנת המאה לחייו )בגיל 97 ,)והוא מהדר לבדוק, בכוחות עצמו, בחורים ובסדקים, גם כאשר מדובר בהשתטחות תחת הארון הכבד בביתו. יש לציין, כי מרן זצוק"ל ידע על תיעוד זה, ועל פי דרישתו, לא פורסמו תמונות אלו בחייו, מחשש עין הרע. המשך בעמוד 19 15

והגדת לבנך מצות סיפור יציאת מצרים לעצמו, בנו או חבירו - מצוה אחת היא, ומצותה דרך שאלה ותשובה, בין אם בשאלת הבן בין אם בשאלת אשתו או חברו. אמנם יש יחס מיוחד לקיום המצוה בבן )כלשון הכתוב(, ונאמרו הלכות בזה לעוררם לשאול ושלא ישנו. ויש לדון בגוונא שהבן אינו שייך למצוה, כגון שהוא בן ארץ ישראל והאב בן חו"ל ועושה יום טוב שני ומספר לבנו. ושאלה זו היא גם באשתו או בחברו, שכן שמא י"ל, שאולי אין משמעות לשאלה ותשובה אלא בשנים שעוסקים ושייכים ביו"ט ומצות הסיפור. ]הגע עצמך, וכי הנמצא לבדו יכול לבקש משכינו הנכרי שישאלנו[. ויש לעי' אם תהא השאלה קודם חשיכה והתשובה אחר חשיכה אם יש בזה קיום של שאלה ותשובה. )והשאלה שייכת קצת לנדון הנז' אם צריך שיהא השואל שייך במצוה(. יש לעי' בבן בתולדה - שאינו בנו ביחס, כגון שנתגייר עם בנו, שכבר נתבאר במקום אחר שלענין לאו ד"יתום לא תענון" נראה שהוא תלוי בתולדה ולא ביחס, וגר שנתגייר עם בניו ומת הם חשובים יתומים, כי יש בהם את מצב החולשה של מתורת מרן רבנו הגאון רבי דב לנדו שליט"א בעניני חג הפסח בהלכה ואגדה דבר למועד מגיש: י. שרייבר 16

יתומים שע"ז הזהיר הלאו )וכעי"ז באלמנה מקידושין דרבנן, שהרי הכירה תורה במצב האישות להתיר איסור פנויה(. וכעין זה חידש רע"א שלענין 'יכיר' הוא תלוי בתולדה ולא ביחס. וכאמור יש לעי' במצות סיפור יציאת מצרים, אם חייב בכה"ג או לא. ונראה יותר שבזה הוא תלוי ביחס ולא בתולדה, והגר אינו מצווה על בנו. ויש לעי' בנכד - בן הבן, שלענין כמה דברים מצינו בפוסקים שהוא נחשב כבן, לענין כיבוד אב, ותלמוד תורה ולענין נחלה )ולענין מילה עי' תשו' רע"א מ"ב שאבי האב קודם לכל אדם(, האם יש בו קיום בסיפור יציאת מצרים. ואם תמצי לומר שמקיים, יל"ע מה דין בן הבת. ]והא דכתיב )שמות י,ב( "למען תספר באזני בנך ובן בנך" כו', פסוק זה אינו עוסק במצות הסיפור אלא לומר גודל המכה ותכליתה. וכעי"ז ביואל )סי' א'( על הארבה שהיה בימיהם[. ושמרתם את המצות ושמרתם את המצות )יב יז(, כתב רש"י, שלא יבואו לידי חימוץ מכאן אמרו: תפח, תלטוש בצונן. וצ"ע וכי צריך הפסוק להזהיר לשמור שלא יתפח, והרי הוא כמו שיאמר אל תאכל פת שהחמיצה. ובשלמא בגמ' ובהלכה שדרשו לשמור שלא יפלו עליהם גשמים וכיוצא בזה - שאינו חימוץ ברור - שפיר דמי. אבל תפח הוא החימוץ בעצמו, ומאי קמ"ל בזה. ויתכן לפרש דמיירי באופן שיש רוב שלא יתפח, ובא הכתוב שלא לסמוך על הרוב אלא לשמור שתהא ודאי מצה. הגדה ומצה - מי קודם יש לעי' במי שלא קיים מצוות הלילה, ויש לו זמן מצומצם שיכול לקיים בו או מצות אכילת מצה או מצות הגדה - מה קודם. והנה אם נשים אינן חייבות מן התורה בסיפור יציאת מצרים )כמו שנטו המנחת חינוך מצוה כ"א, ובקרן אורה ברכות דף ג. ועי' פמ"ג א"א סי' תעט שהיא מחלוקת בתוס' אם חייבות מה"ת או לא(, ואי נמי סומא פטור )כמ"ד דף קטו: וכן פסק רבינו ירוחם( הרי סיפור יצי"מ הוא עשה שאינו שוה בכל, ומצה ששוה בכל עדיפא. אבל בלאו הכי נראה שכיון שהסיפור נאמר על המצה והמצה גורמת לסיפור שיבוא, יש בזה טעם להקדים את המצה לסיפור, אף שאין המצה מעכבת. )א"ה: ולא הסכים לומר מרן רבנו שליט"א שמצה נחשבת תדיר יותר כי מקיימים בה גם מצות אפיקומן, וס"ל שהכל מצוה אחת(. איסור בל יראה אם חל על עשה דתשביתו יש לעי' לפי דברי הפוסקים שתשביתו חל כבר בערב פסח )לכל ימי הפסח(, ובל יראה חל רק בערב )עי' משנ"ב תמ"ג א'( - איך יחול בל יראה בערב על עשה דתשביתו, לפי דברי תוס' )שבועות כ"ג ב'( שאין איסור לאו חל על איסור עשה. ויש לומר שבשני איסורים מענין אחד לא נאמר דין אין איסור חל על איסור. שכן מצינו שבשם אחד איסור חל על איסור; אותו ואת בנו )עי' חולין פ"ב(; חמותו ואם חמותו )עי' כריתות י"ד ב'(; ובשבועה על שבועה אם אין בו דין אאחע"א )עי' נוב"י או"ח סי' ל"ו ורע"א תנינא קי"ט(. ואמנם המקנה )ע"ג ב'( כתב שאלמנה שנישאת לאחר וחזרה ונתאלמנה אין איסור אלמנה חל על איסור אלמנה. וצ"ע מהנ"ל. ]ויש מקומות שאפשר ליישב שחלו בבת אחת. וכגו' בקטן שהגדיל. אבל בחמותו )שע"כ כבר נישא( ובאוא"ב )שבאנו לחייבו ביום זה( אי אפשר לומר כן[. ומ"מ גם לדברי המקנה יש לבאר, שכיון ששני האיסורים מענין אחד חל האיסור השני, שכך הוא סדר האיסור שתחילה יש בו רק תשביתו ואחר כך מוסיף בו בל יראה. וגם לדברי המקנה שס"ל שאין איסור חל על איסור בשם אחד היינו כשהם שני איסורים משתי סיבות, וכגון אלמנה מב' נישואין. אבל כאן, שני האיסורים הם מסיבה אחת וכאילו תחילת האיסור בתשביתו והוא מוסיף ונגמר עם בל יראה. וכעין זה תירצו על קושי' האחרונים איך חל איסור נבילה על אינו זבוח )עי' ראש יוסף חולין ל"ז ורע"א בתשו' שם(, ששניהם מענין אחד )והעירו שכעי"ז תי' בתוס' הרא"ש פסחים(. אכן שם אין הדבר ברור, שהרי איסור נבילה קיים גם בטמאה שאין בו איסור אינו זבוח. אבל כאן לעולם זה סדרו של האיסור, שתחילה הזמן גורם לתשביתו ובסוף הוא גורם לבל יראה. הקהה את שיניו בתשובת בן הרשע אנו אומרים "אף אתה הקהה את שיניו". וצריך הסבר, הרי אמרו תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכאן אינו שמאל ולא ימין, אלא ביטול מוחלט. אבל הענין הוא, שתלוי באיזה רשע עסקינן. יש רשע שיש לו רצונות, תאוות, ואפ"ה לא ראוי לרחק אותו. אבל רשע שבא לזלזל בכל העבודה - מה העבודה הזאת לכם, אין מה לעשות איתו. ובדרך דרוש, לפעמים הקירוב הוא "לתת מכה על הראש", ובכך להסיר ממנו את מעטה הרשע. ויתכן שזה נכון גם לפי הפשט. נפלאות וגילוי שכינה נשאל מרן רבנו שליט"א על האמור "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ומשמע שהניסים הגדולים יותר היו ביציאת מצרים, וצ"ע, וכי אפשר שיהא נס יותר ממה שהי' במתן תורה, שירדה שכינה על הר סיני. והשיב רבנו שליט"א, שגילוי שכינה לחוד ונפלאות לחוד. במתן תורה היה גילוי שכינה בדרגה העליונה, אבל הנפלאות משפיעות על הנפש יותר. ומצינו בקורח שהי' במתן תורה ואמר אין תורה מן השמים כמ"ש בירושלמי פרק חלק )דף נ.( "באותה שעה אמר קורח אין תורה מן השמים". ומזה נראה, שגילוי שכינה פחות מחייב את האמונה מאשר הנפלאות. ]אם לא שנאמר שבעשרת הדברות שפיר האמין, וכפר בשאר התורה שלא נמסרה במעמד הגדול הזה[. מעשי ידי טובעים בים אין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח, שאין לומר שירה כשמעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים, כהמבואר בגמ' ובשו"ע. ושאלו למרן רבנו שליט"א, א"כ למה אומרים הלל שלם בחנוכה על נצחון המלחמה ונפילת אויביהם, וכמו כן בפורים אמרו בגמ' שהיה ראוי לומר הלל אלא שקרייתא זו הלילא, ומדוע לא נימא מעשי ידי טובעים בים וכו'. והשיב רבנו שליט"א, שבפורים שהרגו עמלקים אין בזה צער שהרי מצוה להורגם, גם בחנוכה, כיון שרדפום ומנעום מקיום התורה היה מצוה להורגם ואין בזה צער. אבל במצרים, אחר שעברו ישראל את הים לא היה צורך במיתת המצרים )וכדתי' אנוסה מפני בני ישראל וגו'( אלא היה רק דרך עונש, ובזה אמרו מעשי ידי טובעים כו'. ועוד אמר, שבחנוכה אומרים הלל בימי חנוכת המזבח ואינם הימים אשר מתו בהם האויבים ממש, )ואף בפורים היו"ט הוא בנוח מאויביהם(. ··· בגמ' מגילה )י' ב'( אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה. וזה הטעם שאין גומרין את ההלל בשביעי של פסח )משנ"ב ת"צ ז' בשם מדרש(. והנה בגמ' ערכין )י' ב'( נתבאר בזה טעם אחר, שאינו מועד בפני עצמו )משא"כ בסוכות שהימים חלוקים בקרבנותיהן(. וידוע לבאר שצריך את שני הטעמים, כי יש שתי סיבות להלל - מצד המועד ומצד הנס. ובגמ' ערכין אמרו על ההלל שמצד המועד, שאינו מועד בפני עצמו, אבל מצד הנס היה ראוי לומר אם לא שאין ראוי להלל על מאורע שהיה עמו מיתת מצרים. ויש שביארו בזה מה טעם אומרים הלל שלם ביו"ט ראשון, אף שהיתה יציאת מצרים על ידי מיתת הבכורות, אלא שמכל מקום יש שם הלל מצד המועד, ובזה לא נאמר כלל זה דמעשי ידי טובעים בים. אבל אין זה מספיק, שהרי ההלל שאומרים בליל הפסח הוא הלל על הנס, ולא רק על המועד. ובפשוטו הישוב לזה הוא, שבשביעי של פסח קריעת הים היא 17

עצם המאורע שעליו נקבע המועד, וכיון שהיה בכללו מיתת המצרים אין ראוי להלל על מאורע שיש עמו עונש. אבל ביציאת מצרים לא היתה מיתת הבכורות המאורע שנקבע עליו המועד )כי אם על מאורע היציאה(, ואפשר להלל על ההצלה שביציאה בלי להתייחס למיתת הבכורות שגרמה לו. ונראה לומר עוד, דמיתת המצרים בים סוף היתה עונש, ואע"פ שכך היה ראוי להם ולעולם, יש בזה צער ואין ראוי להלל על עונש. אבל מיתת הבכורות כל עצמה היה גילוי שכינה ככתוב "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", ואמרו, "אני ה' ולא אחר", ומכח הגילוי בטלו אלהי מצרים ומתו הבכורות בכל מקום שהם, ונמצא דעיקר המכה לא היתה עונש אלא גילוי שכינה שראוי להלל עליו. מצה כל שבעה מרן החזו"א אמר שמה שכתבו בשם הגר"א ]מעשה רב קפ"ה[ שיש מצוה באכילת מצה כל שבעת ימים - לא מסתבר שאמר כן הגר"א, שהרי הגר"א לא חידש מצוות שלא הוזכרו בחז"ל. והנה בתרגום יב"ע כתוב "שבעת ימים תאכלו מצה לשמה", ולכאו' הוא ראיה שיש מצות אכילת מצה כל שבעה. אמנם בתרגום יב"ע יש הרבה דברים מחודשים, לא מצינו שרבותינו הביאו ראיות מהתרגום יב"ע, ולא למדו אותו. והחזון איש סבר כי אין ללמוד דין מפשוטו של מקרא אם אינו מוזכר בתורה שבעל פה בתלמודים, או עכ"פ בספרי. ואף שרשאים אנו לנהוג כדברים המפורשים בתורה כשאין כתוב מזה בתלמוד, כגון לא תיקום בני עמך - שמותר לנקום בנכרי, אבל הרי את הפסוק של שבעת ימים תאכל מצות, דרשו חז"ל באופן אחר. ואף שפשוטו של מקרא משמע כהחידוש הזה המיוחס לגר"א, אין לנו לנטות מדברי חכמים. )ופעמים גם המוזכר בספרי אינו כדאי לדחות שתיקת התלמוד כמש"כ הרמב"ם בשלא הביא דברי הספרי(. ושאלו לרבנו, דהנה בחזו"א )בהל' פסח( מבואר ששימור לכל שבעה מהני גם ללילה הראשון, ולכאו' יש מזה ראיה שהחזו"א סבר כהחידוש הזה, ולכן מהני שימור לכל שבעה משום שהוא לשם מצוה. ואמר רבנו שליט"א, שאין זו ראיה כלל, משום שבכלל השבעה גם הלילה הראשון וממילא מהני השימור מדין הלילה הראשון שבתוך השבעה. 18

השלישי עוד יותר, האמונה 'בחוש', כמו שהוא רואה! יש כזו מדרגה, שהאמונה היא חושית, שהוא לא רק 'מאמין' ו'בטוח', ולא רק שהלב מרגיש או הראש מבין, אלא הוא 'רואה', כמו בראייה חושית. כך אמר החזון איש על אדם גדול. "ולא שמעו אל משה" והנה יש ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. והן ארבע דרגות של חירות רוחנית ביציאת מצרים, והוצאתי זו דרגה אחת, ואחריה והצלתי זוהי עוד דרגה יותר גדולה ברוחניות, וכן וגאלתי ולקחתי, הן כולן דרגות של חירות רוחנית. וכתוב במפרשים כי 'ולקחתי' זה מתן תורה, שבזה נשלמה גאולת מצרים והגיעו לדרגה האחרונה של כלל ישראל לאחר מתן תורה, וכל המטרה של יציאת מצרים הייתה לצורך קבלת התורה, כמו שאמר הקב"ה למשה רבינו בחורב )שמות ג, יב( "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". והנה ארבעת הלשונות של גאולה נאמרו בתחילת פרשת וארא: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם", ואחר כך כתוב "והבאתי אתכם אל הארץ" שיזכו גם לבוא לארץ ישראל. אבל בסוף זה לא נתקיים בדור הזה של יוצאי מצרים, והם זכו רק לארבעת הלשונות של גאולה עד והבאתי, ולא זכו לבוא לארץ ישראל, למרות שזה נאמר להם – והבאתי 'אתכם', הם לא זכו לכך. ומדוע לא זכו? כתוב בספורנו שם, שמשה רבינו קודם אמר לבני ישראל את כל מה שהקב"ה אמר, כפי שממשיך הפסוק "וידבר משה כן אל בני ישראל", שאמר להם את כל הלשונות של גאולה בשם השם, והודיע להם שכך יהיה, אבל הם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ופירש בזה הספורנו: "ולא שמעו אל משה – להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת הקל יתברך ויחשבה להם צדקה כענין ]האמור[ באברהם, לכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם, אבל נתנה לבניהם", עכ"ל. והיינו ש"לא שמעו אל משה" פירושו שלא קיבלו את דבריו ולא האמינו בזה בשלמות, וכידוע שלשון שמיעה כולל שלושה עניינים, וכן הוא ביאור הפסוק "שמע ישראל" )עיין תשובת הרשב"א ח"ה סימן נ"ה(: הא' - כפשוטו שמיעת האוזן, וב' - הבנת הדברים, וג' - קבלתם – להאמין באמיתות הדברים, ובני ישראל לא "שמעו" אל משה היינו שלא קיבלו את דבריו באמונה שלמה, ולא היו בטוחים שיתקיים כל מה שמשה רבינו אמר, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ולכן לא נתקיים בהם ה'והבאתי', כי היתה חסרה להם הזכות לזה, כמו שמפורש בפסוק שצריך להיות קודם "וידעתם כי אני השם" ורק אחר כך "והבאתי אתכם אל הארץ", וחיזוק האמונה היה התנאי לביאתם לארץ, ומאחר שלא התחזקו באמונה בשלמות לא זכו להיכנס לארץ ישראל. וכאמור כל מצוות הפסח הן לחיזוק האמונה, מצה, ומרור, וקרבן פסח, זכר ליציאת מצרים, לזכור את ההשגחה שהייתה ביציאת מצרים, וגם ארבע כוסות הם כנגד ארבע לשונות של גאולה, שהם ארבע דרגות של חירות רוחנית. הכנה לקבלת ההשפעה אבל כדי לזכות לקבלת ההשפעה, זה תלוי גם בהכנה מצד האדם ובהנהגתו, האיך הוא מתנהג, ואמנם יש סייעתא דשמיא אבל צריך שגם הוא יתנהג כך, ועל כל פנים יש סייעתא דשמיא להתנהג כמו שצריך. ומצינו בדומה לזה בגמרא )ב"מ פה, א( אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם וכו' תורה מחזרת על אכסניה שלה. ולכאורה הרי רואים במציאות שלא תמיד זה כך, ולפעמים יש שלושה דורות תלמידי חכמים ואחר כך זה נפסק. וביאר בזה מרן הגר"ח מוואלז'ין )ברוח חיים על פרקי אבות, פ"ב משנה י"ב על המשנה התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך( "ואף שתורה מחזרת על אכסניה שלה לאחר שלושה דורות, ואם כן תאמר שהיא תבוא אחריך ואינך צריך להתקין עצמך לכך, לכן הורנו התנא שהוא טעות, כי זהו אך כאדם שיש לו מכיר בעל אכסניה בעיר והוא מחזר על האכסניה להתאכסן אצלו, אך באופן אם גם בעל האכסניה חרד לקראתו לקבלו בסבר פנים יפות ומתקן את האכסניה לפניו. אבל אם האיש התנכר לקראתו הוא שב לאחור לבקש אחֵ ר שיקבלהו בסבר פנים יפות. כן התורה מחזרת היא על אכסניה שלה, אך צריך לקבלה ולתקן את עצמו לכך, ואם אינו מקבלה בסבר פנים יפות אינה מתאכסנת אצלו בעל כרחו". והיינו אף שהתורה מחזרת על אכסניה שלה אבל זה לא מוכרח להיות, וכמו באכסניה, שאדם רגיל לילך אל האכסניה הקבועה שלו, אבל אם סוגרים בפניו את הדלת הוא מחפש אכסניה אחרת, כך גם בתורה, זה תלוי בהנהגת האדם איך הוא מתנהג, האם האכסניה פתוחה או סגורה. וכך גם בחג הפסח זמן חירותנו, כדי לזכות לקבל את ההשפעה הרוחנית, צריכים גם את ההכנה מצד האדם שיהיה מוכן ויתנהג באופן הראוי לזה. הבא ליטהר מסייעין בידו והעצה היחידה היא לימוד המוסר, ללמוד בכל יום קצת מוסר, ואפילו כמה דקות, זה משפיע על כל ההנהגה. ולגבי לימוד המוסר ביום ששי ושבת, שמעתי שבקלם לא רצו ללמוד בשבת ספרי מוסר שמפחידים, ולכן למדו בשבת "תומר דבורה", שהוא ספר מוסר שמיוסד על שלוש עשרה מידות הרחמים, שראוי לאדם שיתדמה לקונו, כמו שכתוב והלכת בדרכיו, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון, ובתומר דבורה מסביר את כל מידות הרחמים, איך שהאדם יתנהג בהם כמו הקב"ה, וזהו ספר מוסר שמתאים ללמוד ביום ששי ושבת. ויחד עם לימוד המוסר צריכים גם תפילה, וכבר הזכרנו ממרנא רבי ישראל סלנטר שאמר כי בדוק ומנוסה שתפילה על רוחניות עוזרת. וגם תפילה בלב עוזרת, כמו שהיה מעשה באחד שהגיע מחוץ לארץ לכותל המערבי, והוא לא היה בעל אמונה, אך כשהגיע לכותל התעורר והתחיל לחשוב שאם כל האמונה זה נכון, הוא היה רוצה שמן השמים יתנו לו סייעתא דשמיא לידע זאת, ומיד באותו הרגע שחשב כך בלבו, ניגש אליו אחד מהפעילים המחזירים בתשובה, והציע לו אם הוא רוצה ללמוד מה זה יהדות. וכבר אמרו חז"ל )יומא לח, ב( הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטהר הכי חזק זה לימוד המוסר, אם לומדים בספרי מוסר, בכל יום כמה דקות, ואין זה משנה כמה זמן, זהו בא ליטהר, ועל ידי זה זוכים לסייעתא דשמיא, וכבר סיפרתי מעשים שהיו איך שזה משפיע על כל הבית, שנהייתה בבית אווירה אחרת, אווירה נעימה מאד. ובעזרת השם נזכה כולנו לעלות מעלה-מעלה במדרגות הרוחניות, ויזכו גם כל כלל ישראל למעלות הרוחניות, שהם החיים הכי מאושרים, כמו שאמרו חז"ל אשריך בעולם הזה. בשקילת המצה במצוות הפרשת חלה המשך מעמוד 15 19

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם" )רמב"ם פ"ז מחמץ ומצה הלכה ו'(. המילה "עתה" הבאה לאחר פירוט החיוב, צריכה ביאור ִ על מה היא מוסבת; אם על הראָיה - המילה מיותרת, כי ודאי שבשעה שהוא מראה עצמו זהו ה"עתה" ומה בא ללמדנו. ואם המילה "עתה" מוסבת על "כאילו יצא זה" - ודאי צריך ביאור, מה ענין ה"כאילו"? וכי אמנם עתה הוא? הלא יציאת מצרים לפני אלפי שנים היתה? מה ענין הדמיון, לשם מה צריכותא זאת?! כנראה, שהכוונה האמיתית במה שנאמר כי "חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים" - או במה שלכאורה הוסבר בהמשך "כי אילו לא גאל את אבותינו הרי אנו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים", הכוונה אינה רק לומר כי אנו נהנים דרך אגב מיציאת מצרים של אבותינו, זה נוגד את המובן במאמר עמוק זה. כי לא רק להכרת הטוב על שהכלילנו דרך אגב ביציאה מבית עבדים באים להכויננו. עומק הפשט הוא כי כל המערכת של יציאת מצרים נערכה מתוך חשבון השגחה על כל אחד ואחד עד סוף כל הדורות. בשבילי נברא העולם עומק הפשט הוא, כי אילו מישהו מעמנו לא היה ראוי חס ושלום ליציאת מצרים, לא היתה היא מועילה לו לא דרך אגב ולא אגב אורחא. משום שכך היא האמת, שכשהוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים עלה כל אחד על המאזנים, נשקל, נמדד, והוחלט כי ראוי הוא לכל היציאת מצרים הזאת עד לפרט האחרון. זאת היא האמת. כל זה נכלל בציווי של "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אין אצל הבורא לא קושיא ולא קושי. אין הבורא זקוק לא להבנתנו ולא למערכת מחשבתנו. אדרבא, כל עיקר הכוונה היא, כי נבין ונשיג בעצמנו השגחה מהי, ומי הוא הנתון לחוקי המערכת ההירואית הזאת. "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", משום שזו האמת. כי אותו בפרט במיוחד ובמסוים הוציאו ממצרים. אז, כבר אז בשידוד המערכות של הנהגה, השגחה, בריאה, ומעשה בראשית, כבר אז כשחישב הקב"ה כביכול את המהלך הנוראי ההוא, לא רק שנלקחתי אני בחשבון, אלא שכל המהלך נעשה בשבילי, כאילו הייתי אני העולם כולו. כך בדיוק, זהו עומק הפשט של "בשבילי נברא העולם", כי זו היא האמת שכל העולם כולו אמנם נברא בשבילי. נכון הדבר שישנם המוני המונים של "בשבילי". מליונים של "בשבילי", אבל אין כל המיליארדים האלו פוגמים, לא מעלים ולא מורידים מה"בשבילי" הפרטי שלי. ואם בן אדם, רצונך להגביה ראשך אל רוממות הדברים, בין תבין ומוכרחים הדברים! כי כשם שכל אדם עולם מלא הוא ממש לעצמו, ולכל אדם ואדם "בשבילי" מיוחד משלו, עד כי כל הנעשה במצרים ופלאות השגחתה הכל נעשה בשבילי. שאין דרך אגב, לא בבני אדם, לא בבריאה ולא במעשה בראשית - - כך ודאי וברור כי מוכרח ומבואר הוא, כי כל רגע ושבריר רגע של חיים, מחושב, מתוכנן ומושגח, כשם שאין 'דרך אגב' אצל בני אדם ואצל מעשה בראשית, כך ובדיוק כך, אין דרך אגב מרגע למשנהו. נמצא שכל המעשה ויציאת מצרים נעשה, לא רק בשבילי אלא בשביל הרגע הזה ממש. זהו הביאור של "כאילו יצא ממצרים". אין ה"כאילו" מתייחס אל המערכה של יציאת מצרים, זה אינו "כאילו" זהו, ממש! ה"כאילו" מתייחס אל המציאות שראו הדברים, כאילו הייתי חי בשעת מעשה יציאת מצרים. וכל כך למה? משום שזאת היא האמת! שאף על פי שימי החלו לזרום כעבור אלפי שנים, אף על פי כן היציאת מצרים נעשתה עבורי, עבור כל רגע מחיי חלדי. אילו לא יצאו אבות אבותי ממצרים הייתי עדיין משועבד, אין הכוונה או הפירוש לדרך אגב, זהו כאמור ההיפך מן הרצוי בהשגחה וכוחה. הכוונה היא איפוא לכך, שלא רק אבות אבותי שחיו באותה עת בשעבוד מצרים היו נשואי ההשגחה, אלא אני ואתה וכל שבריר רגע מימי חיינו. אולי זהו הנכלל במה שכתב הרמב"ם "עתה". כי הכוונה היא ללמד את האמת הזאת. כי צריך להכניס אל התודעה את יסוד היסודות הזה, כי ה"עתה" הוא זה שנעשתה בשבילו כל היציאת מצרים. בין 'סיפור' ל'חווייה' והנה באמת צריך לדקדק עוד בדברי הרמב"ם: מניין החידוש שלו "להראות" את עצמו? לא לראות, לא לזכור, אף לא להזכיר, "להראות". ומניין ה"עתה". מדוע דווקא כאילו יצא עתה? מדוע לא כאילו יצא הוא עצמו ממצרים בשעתו? אבקש לערב נימה אישית: ידוע כי מרן הגרי"ז מבריסק זצוקללה"ה היה אמן הסיפור. היינו עומדים ממש פעורי פה למשמע עובדות החיים אשר היו ממש נקלטים אל תוכנו בשקיקה. הרגשנו כאילו כל המעשה מתרחש מחדש עתה בשעת הסיפור. ואף על פי שאנו כבר שמענו את הדברים מכלי שני, אף על פי כן היו עדיין הדברים חיים כל כך, עדי כי ממש נבלעו בעצמותינו בקנין הגוף ממש. שמתי אז לב, כי הסיפור כולל לא רק את שדרתו, לא רק את תכנו, אף לא רק את הנצרך למסר שבו, אלא אף כמה דברי לוואי שלכאורה אין בהם ענין או נפקא מינה לגופו של סיפור. חפצתי לדעת, לשם מה נצרכות עובדות לוואי אלו. מה חשיבות יש בהן, במה נוגעות המה לסיפור זה, מדוע ראו לנכון להוסיף אותן, מדוע לא די מבלעדיהן. לימים הבנתי ברוך השם. דווקא עובדות לוואי אלו, משנות את מהות הדברים - מסיפור ל"חוויה". מסיפור של מעשה שהיה אי פעם, לחוויה העוברת עלינו כהיום הזה בשעת הסיפור. בין נבין, כי כדי לשמר את החוויה כפי שאירעה, יש לחיות אותה מחדש. ולחיות מחדש לא יתכן ללא כל הפרטים שנלוו לחוויה עצמה. רק כך יהיה הסיפור לא רק 'סיפור', אלא 'חוויה'. חוויה שחווים אותה עתה מחדש. הנה כי כן, זהו פשרו של ה"להראות" קרי להראות, כדי שהמראה יחזור קרוב ככל האפשר לאותם מראות שבגופא דעובדא, שאף עתה יחזור הגופא דעובדא! וזהו פשרו של ה"עתה" שכן אין חוויה ללא "עתה". חוויה ללא "עתה" אינה אלא סיפור, והלא הוא אשר אמרנו שסיפור אינו חוויה. חוויה כוללת איפוא את כל הפרטים הנלווים, וודאי את כל הרגשות, את כל הנלוה אל הגופא דעובדא בין בפרטי המקרה בין בפרטי ההרגשות הנלוות. כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית כלשון הרמב"ם. כל זה לא יתכן לא ללא "להראות" ולא ללא "עתה". כשם שזה לא יתכן ללא הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים. זהו תכליתה של מצת סיפור יציאת מצרים. לחוות מחדש את שעבוד מצרים ואת היציאה משם, ולחוות מחדש כאמור, שייך רק על ידי חווית של "עתה". מתורת מרנן ורבנן גדולי התורה זצוק"ל שנסתלקו בשנה האחרונה: מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל ראש ישיבת עטרת ישראל, בעל ה'ברכת מרדכי' וחבר מועצג"ת )חשוון תשפ"ד( כאילו הוא יצא ממצרים מגיש: הרב א. הכהן 20

בסוף פרשת בא מצוה אותנו התורה על לפדות בכור אדם ובכור בהמה: "'והעברת כל פטר רחם לד' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לד' וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה'' )שמות יג יב-יג(. ומיד לאחר הציווי על פדיון הבכורות, נאמר )שם יד(: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת''. בחז"ל מבואר שהבן המוזכר בפסוק זה הוא הבן התם השואל 'מה זאת', ושאלתו מתייחסת למצוות פדיון בכורות. וכך היא גם המשמעות הפשוטה בפסוקים - שהשאלה 'מה זאת' מתייחסת לענין שמוזכר לפניו, דהיינו מצוות פדיון בכור אדם ובכור בהמה. ולפי זה נמצא שהתשובה שעונים לבן ה'תם', באה לבאר ולהסביר את טעם מצוות פדיון בכור אדם ובכור בהמה. ומהי התשובה? ''ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ד' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה, על כן אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה''. זוהי התשובה לבן התם - זוהי הסיבה והטעם של מצוות פדיון בכור אדם ובכור בהמה. אחר כך, התורה ממשיכה ומצוה על הנחת תפילין: ''והיה לך לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים''. הסמיכות הזו של מצוות תפילין, מוכיחה שגם היא בעצם המשך התשובה לבן ה'תם'. וכך נראה גם ממה שהתורה נותנת טעם למצוות תפילין: ''כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים'' - אותה תשובה עצמה שנאמרה קודם לכן על שאלת הבן התם 'מה זאת' - ''ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים''. קושיית התם – על מתן ה'ראשית' ונראה בעז"ה לבאר את הדברים: מה במצות פדיון הבכורות מעורר את התם לשאול 'מה זאת', מהי התשובה שנאמרה לו, ומהו הקשר למצוות תפילין. כתוב בחז''ל שענין הבכור הוא ענין ה'ראשית' - כמו ה'ראשית' של הפירות שהם ביכורים, וכמו ה'ראשית' בחלה, כך יש גם 'ראשית' של בכור בהמה ובכור האדם. יש ענין בחשיבות של הראשית. ונראה לומר שעל זה גופא, על ענין הראשית, מגיעה שאלת התם 'מה זאת'. בנוהג שבעולם, כאשר נולד בכור בעדר בהמות, הוא זוכה ליחס מיוחד מהבעלים: הוא החזק, הוא ה'כוחי וראשית אוני', בו מונח הכח הראשון. והוא ההבטחה והערובה להמשך גידול הבקר הטוב שלו. כך גם בפירות האילן - הפירות הראשונים הם הפירות המובחרים, והאדם יכול להשתמש בהם ולהנות מהם, ובאמצעותם הוא גם יכול להמשיך ולגדל עצים טובים. ודוקא את זה - את המובחר, את מה שנצרך לאדם - נצטוינו לתת להקב''ה. על זה באה שאלת הבן התם: ''מה זאת?' - הרי כשגדלים הפירות הראשונים או כשנולד הבכור, זהו הזמן להתחיל לקבל את התמורה להשקעה, ודווקא זה נלקח ממנו?! למה דווקא את העיקר והחשוב לתת להקב''ה? על כך באה התשובה: ''כי בחוזק יד הוציאנו ד' מבית עבדים''. בכל מעשה ד', ובפרט ביציאת מצרים - ראו בכל העולם כולו את ה'חוזק יד'. ראו את יד ד'. ראו שלא מעשינו גורמים, ואין יכולת ביד בשר ודם לעשות ולפעול, אלא 'בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים'. הכל מידו ובידו יתברך. וזה עצם ענינה של 'מכת בכורות' - להכות בבכורות שהם עיקר המשך והם עיקר הכח. דוקא בהם ד' היכה, להורות שאין בהם כח, והכח והממשלה שלו! שעבוד כל הכוחות אליו ית' ובהמשך לזה, מגיעה מצוות תפילין: ''והיה לך לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך''. וכמו שחז''ל אומרים שהתפילין של יד ושל ראש מכוונים כנגד המח והלב; מכוונים כנגד המחשבות שבמח, ומכוונים כנגד הרצונות והתאוות שבלב. התפילין באים לשעבד את כוחות האדם שהם כוחות השכל וכוחות התאוה - לשעבד את הכל לעבודת השם. לדעת ולהפנים שהכל מידו ובידו יתברך! ''כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים''. היסוד של האמונה הוא שעם ישראל ראה בתור עם - לא בתורת יחידים - הוא היציאה ממצרים, ההליכה במדבר, וכל ההשתלשלות של היציאה. זוהי האמונה; שלא אנחנו עושים ופועלים, אלא הכל בחוזק יד של הקב''ה. שעבוד כוחותינו מחשבותינו ותאוותינו, הוא הערובה לכך שיהיה המשך להשגחת ד' עלינו, ויהיה המשך ל'חוזק יד' של הקב''ה עלינו. וזוהי התשובה לבן התם: כיון שבהכל אנו תלויים בחסדי ד' וביד החזקה, לכן כדי להשריש בנו שאין לנו משלנו כלום, אנחנו לוקחים את הדבר שעל פי הטבע הוא החזק והוא הכח של ההמשך - ואותו אנחנו מוציאים מחשבון ההשתדלות שלנו, ומקדישים אותו להקב''ה. וממילא מתוך מעשה ידינו שיבואו אח''כ, הקב''ה יתן את הכוחות 'בחוזק יד'. ולכן כל יום אנו מקיימים מצוות תפילין, לשעבד מחשבתנו ותאוותינו להקב''ה, להשריש בנו 'כי בחוזק יד הוציאנו' - שהכל משלו והכל ממנו, ואין בכוחנו - לא בכח השכל ולא בכח התאוות והעשיה - לעשות מאומה. מעלת הבכורות ומהו החלק המובחר שיש בבכור אדם? בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל שוב מוזכרת מצוות פדיון הבכורות )שמות לד יט(: ''כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה''. מדוע נשנתה שוב מצוות פדיון הבכורות? אומר רבנו הנצי''ב: הרי בתחילה היתה העבודה בבכורות, וכל בכור היה מוקדש לעבודת המקדש. אמנם לאחר חטא העגל כאשר נקבע שהעבודה תהיה על ידי שבט לוי, היה מקום לחשוב שכעת בטל ענין הבכורות ואין שום משמעות לבכורה. לזה באה התורה לומר שאמנם העבודה בטלה, אבל הדין והכח של בכור נשאר גם אחרי חטא העגל. ולמרות שאין העבודה על ידם, נשאר ענין הבכור שיש לו כח מיוחד לעבודת השם! והנצי"ב מרחיב בענין בפרשת בא, ומסביר שכל העבודה הרוחנית של כלל ישראל ניתנה לבכורות - שהם יהיו המכוונים והמנהיגים. והכח הזה לא שייך רק לעבודת המקדש, ולכן גם כשניטלה מהבכורות העבודה בבית המקדש, נשאר הכח המיוחד של בכור לכח הרוחני ולכח התורה - להיות המנהיגים של כלל ישראל. ואת הבכור הזה עם הכוחות המיוחדים שיש בו, צריך להקדיש לד'; וכמו שנתבאר שהכל משלו והכל ממנו, וגם הכח המיוחד הזה מגיע ממנו. וגם בפרשת תפילין הנצי"ב מאריך בזה ומביא מחז''ל שתפילין של ראש הם כנגד תורה שבכתב, ותפילין של יד הם כנגד תורה שבע''פ. והעבודה של תורה שבכתב ותורה שבע''פ, היא המביאה את האדם לאותו כח של אמונה ולחיזוק באמונה של 'כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים' - שהכל שלו )מתוך דברים שאמר במעמד פדיון הבן לנכדו שיחי'( והכל ממנו! מתורת מרנן ורבנן גדולי התורה זצוק"ל שנסתלקו בשנה האחרונה: הגאון הגדול רבי ברוך ויסבקר זצוק"ל ראש ישיבת בית מתתיהו חבר מועצג"ת )שבט תשפ"ד( ב ִדים ֲ ית עָ צַרִי ִם מֵבּ ְ יא ִ נוּ ד' מ ִמּ ָ ָק י ִ ד הוֹצ ז ֶ ֹ בּח ְ מגיש: הרב א. הכהן 21

איתא במדרש )פתיחה לאיכה סו"ס י"א( "אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה ליל שימורים לד', ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בכה תבכה בלילה". וע"ש בפי' מהרז"ו שציין לפסוק "השביעני במרורים" שליל פסח הוא כנגד ליל ט' באב. ראוי לנו לחקור מה היא המדה כנגד מדה בדברי חכמינו ז"ל להבין עומק כוונתם ולהוציא לקח משם, מה עלינו לתקן בעבודתנו. וכלל גדול בידנו כאשר רואים תביעה בדברי חז"ל, אין צורך בנביאים ללמדנו פשר הדבר, כי מעצם הגדת הצרה אפשר להכיר מה נתבע ממנו בדרך מדה כנגד מדה. אף לך לילה והנה מציאה מצאנו בפי' הנפלא ממהרי"ץ דושינסקי עה"פ תהלים )ע"ד ט"ו( "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש", וכך הוא כותב: "נראה לפרש בהקדם דברי הרב חיד"א ז"ל בחומת אנך בשם הראשונים ז"ל דאף לך לילה קאי על ליל יציאת מצרים, משום דכתיב במעשה בראשית 'ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה', ודרשו חז"ל דאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, לכן לא נזכר השם כ"א אצל אור. אבל גבי יציאת מצרים מצינו שייחד שמו ית' על הלילה, דכתיב 'ליל שימורים הוא לד'... הוא הלילה הזה לד'', והיינו אף לך לילה, והטעם, כי אתה הכינות מאור ושמש, דאותה הלילה היתה מאירה כשמש כידוע, דאמרו כי אז לילה כיום יאיר. ונראה להוסיף עוד טעם על יחוד שמו ית' לליל שימורים זה, דבמעשה בראשית לא נתייחד שמו ית' על הלילה משום שעדיין לא קיבלו ישראל את התורה ואין שום חשיבות ללילה, אולם בלילה הזה שיצאו ישראל ממצרים לקבל את התורה בהר סיני שנא' תעבדון את האלקים על ההר הזה, שפיר נתייחד שמו הגדול ית', כיון שמעתה כבר יעסקו ישראל בתורה בלילות כנ"ל, וזהו עומק כוונת רש"י עה"פ שם כי אתה הכינות להם מאור התורה", ודפח"ח. הרי נתחדש לנו מדבריו, כי בליל פסח נעשה שינוי גדול בצורת חיי בני ישראל, כי עד אז היה עיקר עסק האדם ביום כמו שנאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, והלילה היה עת מנוחה מעבודת היום, אבל בעת שקיבלו ישראל את התורה נתייחד שמו ית' על הלילות להיות שימורים לד'. וכן מצינו בלשון הרמב"ם אזהרה חמורה על לימוד תורה בלילות )פ"ג מהל' ת"ת הי"ג( "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה וכו'" ע"ש כל דבריו. ובספר חרדים )פ"ט אות כ"ה( כתב וז"ל: "כשם שמצוה לזכור יציאת מצרים ביום כך מצוה לזכור בלילה כדאיתא בפ"ק דברכות כי ניתן לב כי גם בלילה, היו המצרים משעבדים אותנו ולכך הרג בכוריהם בלילה, ומרוב צרתם כתיב ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ועל ידי זכרון זה נשתעבד לאלקינו ית' גם בלילות, ובמקום פלחן מצראי בליליא נקום בליליא לאשתדלא בפלחניה עד דיתער צפרא דכתיב קומי רוני בלילה - לשון הזוה"ק, ולא נחזיק טובה לעצמינו" עכ"ל. הרי יש להוציא מדבריו שני לימודים לעניננו: האחד, שעבודת ד' בלילות נלמד מהפסוק קומי רוני בלילה. ושנית, שיש להתעורר ממה שפרעה וכל עבדיו קמו בלילה לשלחינו, שבזה נעשה ליל שימורים ההוא מיוחד לעבודתו ית', ואם באותו לילה באה עליהם הצרה הגדולה של חורבן הבית כנראה שלא למדו היטב הסוגיא של ויקם פרעה לילה, עד שבמקום רינה של תורה בלילה נשארו ברוני של צער ויגון הנשמע ביותר בלילות, ובכה תבכה בלילה על עסקי לילה כלשון הגמ' בסנהדרין שם. הלילה – הכנה לעבודת היום ואם תשיבני על הנ"ל, ממה שאמרו בגמ' )עירובין סה.( לא איברי ליליא אלא לשינתא, הרי לנו פירוש שני של המהרי"צ דושינסקיא הנ"ל וז"ל: "עוד י"ל לאידך גיסא, דבאמת היום הוא הזמן היותר מסוגל לקיום מצוות השי"ת, ועם כל זה יש תועלת גדולה גם ללילה שבה ינוח האדם מעבודת היום וחדשים לבקרים יחליף כח, ויתחדש כנשר גופו בבוקר יעיר אוזן לשמוע ולעשות מלאכתו ולעבוד עבודתו ית'. וזש"א לך יום - היום מיוחד לך שנתייחד שמו ית' על היום - אף לך לילה, דמ"מ גם הלילה אף שלא נגלה כ"כ טובתה, אעפ"כ מיוחדת היא לך, משום שע"י הלילה אתה הכינות מאור ושמש שניתן לאדם היכולת להכין עצמו לקראת היום להאיר נפשו במאור התורה כדברי רש"י שם. ולמדנו מזה שיש לו לאדם לכלכל ולחשב דרכיו בכוונה מדויקת עד כמה הוא צריך למנוחה נכונה בלילה כדי שיהיה לו כח לנצל בכי טוב עיקר זמן העבודה ביום". ולא רק עצם המשקל לברר מדת השינה שהוא נזקק לה עבור קיום עבודת ד' שלו נקבע ע"י חשבון זה, אלא גם אופן ההליכה לישון נשתנית למי שרוצה לייחד כל הליכות חייו להיות עבד נאמן להשי"ת, כמו שצייר לפנינו הרא"ש באורחות חיים )יום א' סי' י"ח( שלא ישיח שיחה בטילה ויזהר ללמוד בלילה עד שישן מתוך דברי תורה ולא מתוך שיחה בטילה, הרי ברור מכל זה שאין סתירה כלל בין שני המאמרים העוסקים בניצול הלילות עד שאפשר לקיים שניהם גם יחד ממש. ··· ולא לחנם מצינו אצל גדולי הדור האחרון שהזהירו מאד, שאין לצעירי תלמידים למעט ערך השינה הראויה לבן תורה, והבאנו מדברי מרן בעל הקהלות יעקב זצוק"ל שצריך לדעת שאסור לזלזל בשינה, כי אם ישן שמונה שעות במשך היממה אז יהיה המוח רגוע ומסוגל ללמוד היטב עכ"ל. ועוד הבאנו ממו"ר מרן הגה"צ בעל לב אליהו זצוק"ל שהזהיר על גזל שינה של אלו ההולכים לישון מאוחר ומפריעים לחבריהם שכבר שכבו בזמן הראוי, וכן צווח ככרוכיא על אלו שעושים משמרות בלילי ששי להוי יודע שמהמשמרים אין מרויחים כלום כי אח"כ ישן ביום, אלא אדרבה צריך לישון בלילה טוב כדי שיקיים סדרי הלימוד ביום כראוי ודי למבין, ואין מה להוסיף עד כמה דברים אלו הם יסוד בכל חיי המאמין ואינם ענינים צדדיים בלבד, נראה מתכסיסי השטן להסית בני אדם ובמיוחד התלמידים הצעירים לבלות שעות ארוכות בפטפוטי הבל בעמדם בלילות. ונראה לנו כי מלבד המכשירים החדשים העלולים להפריע לבן תורה מעלייתו, ענין זה של איבוד הלילות הוא היצר הרע הגדול ביותר שמונע מבנינו לגדול לגדולי תורה באמת. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שבעבודתנו בזכירת יציאת מצרים בכל לילה כדברי החרדים, נבוא ממנה לתקן ענין הלילות של כל השנה, ובשכר זאת נזכה בקרוב לגאולה העתידה אשר בה לילה כיום יאיר במאור ושמש של התורה הקדושה, וכאשר אור חדש על ציון תאיר נזכה כולנו מהרה לאור ד' כי טוב. מתורת מרנן ורבנן גדולי התורה זצוק"ל שנסתלקו בשנה האחרונה: הגאון רבי מתתיהו סלומון זצוק"ל מנהל רוחני דישיבת לייקווד )טבת תשפ"ד( לילה כיום יאיר מגיש: הרב א. הכהן 22

"הללוי-ה הללו עבדי השם" בחג הפסח אומרים כל יום את ההלל בהדגשה שאנחנו עבדי השם, ולא עבדי פרעה. ואיך אנחנו עבדיו? ובמה זה מתבטא שאנחנו עבדיו? טבע האדם הוא, שאם מתאמץ בדבר פעם, בפעם שניה הדבר יותר קל, ודורש פחות מאמץ )כמובן בהגבלה שהצורך למאמץ לא נעשה יותר גדול, וכדלקמן(, וכל שכן אם מתאמץ פעם אחרי פעם באותו דבר שהמאמץ נעשה יותר קל מחמת ההרגל. וזה בין במאמץ פיזי - כגון ריצה, ובין במאמץ רצוני. אדם שרץ קילומטר למחרת תהיה לו הריצה יותר קשה, כי הדרישה על השריר יותר גדולה, מחמת עייפותם מאתמול, אבל באמת השרירים הולכים ומתגברים. וכן אדם המעשן שהחליט להפסיק לעשן, בהתחלה הדבר קשה מחמת שהתאווה נעשית יותר גדולה, אבל לולא זה - ההחלטה השניה להימנע יותר קלה מהראשונה. גם במאמץ פיזי כלול מאמץ רצוני, כי העצלות שהיא תכונה מחשבתית, פועלת גם על זה, ויש צורך במאמץ רצוני להתגבר עליה. והנה בחירת האדם בעבודת השם יכולה להתבצע בכמה מישורים. הבסיסית והפשוטה בהם היא שהאדם מרגיש רצון לדבר מסוים, והשכל מחייב שהדבר הזה לא טוב. לדוגמא, אדם שוכב במטה וצריך לקום לתפילה, ורוצה להמשיך לשכב ומחליט לקום, כי זה מה ששכלו מחייב. לפי הנתבאר, הרי למחרת תהי' הבחירה לקום יותר קלה. אבל ההקלה מוגבלת )כמעט( לזה, ולא למעשה אחר. ואם הבחירה מתבצעת כך שרצונו הוא להתעצל פיזית ובוחר להתגבר על העצלות, הרי ההקלה תתפשט על כל תכונת העצלות הפיזית, אבל תהי' מוגבלת לתכונה זו, ולא תורגש בעצם הקימה, ואם הבחירה לקום או לא לקום אינה תלוי' בעצלות, לא תורגש הקלה. אבל אם הבחירה היא שמצד אחד הוא רוצה ומצד השני הקב"ה דורש, וצריכים להכניע את רצונו לדרישת הקב"ה; או מחמת שהוא מפחד משכר ועונש )יראת העונש( או מחמת שהוא המלך )יראת רוממותו(, הרי שמשתף יראת שמים בבחירתו, וכל בחירותיו יושפעו על ידי ההקלה הנ"ל, כי זה מה שבחר. ובזה יש לפרש הפסוק "מה ד' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו'". ולכאורה קשה טובא, והא איכא תרי"ג מצוות וקשה מאוד לקיימן, והפסוק עצמו ממשיך "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ד' ואת חוקותיו אשר אנכי מצווך היום לטוב לך", ומה בא לאפוקי? ולפי הנ"ל יש לפרש, שאם יבחר ביראת שמים הרי הכל נכלל. והבחירה הזו קושי יש בה, כי יראת שמים 'כובלת' את האדם, ויש רצון באדם להיות חופשי לבחור מתי שרוצה בטוב ומתי שרוצה ברע, וידוע שאם יהיה ירא שמים יהיה כבול יותר, וצריך בחירה גם בזה, ]וזו קושיית הגמ' "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא"[. והנה על שני סוגי הבחירה שהזכרנו, מועילה תפילה שהקב"ה יתן בחירה אחרת, או במעשים אחרים או בתכונות יותר נעלות, אבל בבחירה ליראת שמים אי אפשר, כי כל תכלית חיי האדם היא כמו בקשה ובכל מדרגה שהוא נמצא הוא צריך יראת שמים לבחירתו, והתפילה להגדיל היראה היא כמו בקשה להקטין התכלית, שאין לו מובן, וזה כוונת חז"ל במה שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והנה האדם יכול להגדיל היראת שמים שלו בבחירה, וכנ"ל ע"י שמשתף יראת שמים בבחירתו היום-יומית. אלא שצריכים להתמיד בדבר, כי בהעדר הבחירה בזה יראת השמים תיעדר, וע"י מה שמשתדל לקיים שיוויתי ד' לנגדי תמיד יתמיד הדבר. והמשנ"ב בריש סי' א' כתב סגולה לזה, לצייר שם הויה ב"ה בנקוד יראה, וחז"ל רמזו לנו עצה אחרת, והוא לברך ק' ברכות ביום, והוא מהפסוק מה ד' אלוקיך וכו' אל תיקרי מה אלא מאה. ולכאו' יפלא מה ראו לדרוש כך, הא המלה מה כתובה בתורה למאות, ומהיכי תחתי לדרוש מאה? והתשובה היא, שהמאה עזרה למה שכתוב בפסוק, שאם אדם מדבר עם הקב"ה מאה פעמים ביום בלשון נוכח, בשבתו ובקומו ובכל מצב שהוא בוקר צהריים וערב, הדבר מוסגל מאוד לעזור לשיויתי וכו'. והנה מי יכול לומר על עצמו שהבחירה שלו היא בחירה, והרבה הרבה דברים שאדם עושה, והוא חושב שבוחר בטוב, ובאמת אין לו בחירה בדבר כלל. אבל, כל אדם יש לו יצר הרע. מי שאין לו, הוא לא אדם חי. כך הקב"ה ברא אותנו, בתכלית להתגבר על היצר הרע. אלא שיש יצה"ר ויש יצה"ר, ואדם שיש לו יצה"ר לבטול תורה וכדומה אינו דומה לאדם שיצר הרע הוא לעבוד עבודה זרה. ולא משום שהעבירה יותר גדולה )אם כי אמת הוא(, אלא ששמירת המינימום של הלכה שמירה גדולה היא מלהתדרדר. אדם שהקב"ה נתן לו בחירה לע"ז יכול וחייב להתגבר על יצרו הרע, ויקבל שכר גדול על זה. אבל אם לא יתגבר - יעבור עוד ועוד ואין גבול לאן יכול להגיע. אבל אם מצליח לטפח אצל עצמו הרגש שעל דין לא עוברים, אע"פ שאינו מחוסן, כי היצר הרע יכול להתגבר ח"ו גם על זה, מ"מ הרגש הזה שדין זה דין ולא מוותרים על זה, יקל את המלחמה. ובאמת גם ההחלטה לטפח את הרגש הזה מהווה בחירה. אבל היא בחירה חד-פעמית שלא בעידן ריתחא. והאמת שהאדם אינו רוצה לבחור בחירה חד פעמית. חלק ממלחמת היצר הוא שאדם רוצה להיות חופשי לבחור בכל פעם מחדש, וכבר כתבו חז"ל שלעולם יחזר אדם בין צדיקים כי ישפיעו עליו ולא בין רשעים, וכן הוא בכל דבר שהן בחירה חד-פעמית. ]ולטפח חוש יושר, אינו רק עבודת השם, אלא עשיית האדם. הקב"ה ברא בן אדם באופן שאם הוא רוצה, הוא יכול לחשוב בבהירות נגד עצמו. מותר לאדם לראות טריפות לעצמו. )כשאיתחזק איסורא יש שסוברים שאסור, והוא דרבנן(, ומה שפסול לדין הוא מפני שאדם אחר אינו מחויב לסמוך על היראת שמים שלי אם אינו סומך עלי, שלא יקנה מהבהמה שפסקתי לעצמי, וכו'. אבל בי"ד הרי מחייבים. אבל בעצם הדבר, שאדם יכול לראות חובה לעצמו, הוא חלק מתפארת האדם. והוא סגולה להימנע מעבירה, במקרים מסוימים[. מתורת מרנן ורבנן גדולי התורה זצוק"ל שנסתלקו בשנה האחרונה: הגאון רבי יעקב ישראל פוזן זצוק"ל דיין ביד"צ בני ברק, ורב הקהילה החרדית בזכרון יעקב )אדר א' תשפ"ד( הללוי-ה הללו עבדי ד' מגיש: הרב א. הכהן 23

אהבת קדומים פוניבז' וסלבודקא, גאוני המוסר ואלופי התורה, ימים עברו ושנים קדמוניות – נפרשים בפנינו, בשיחה מרתקת אותה עורכים אנו במעונו של הדיין הגאון רבי נחום שיינין שליט"א • הרב א. חפץ מתקבל במעונו של הגר"נ שליט"א, לשעה של קורת רוח וסיפורים נדירים מהיכלי התורה של דורות קודמים, ומאברת ענקי התורה והמוסר תחתיה חסה הוא, לאוי"ט • בחלק זה של השיחה נשמע מפיו על מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, ועל המאמצים אותם השקיע מרן הסבא מסלבודקא זצוק"ל להשאיר בישיבתו את מרן הגר"ד פוברסקי זצוק"ל – שלא נשאו פרי • איש דורות ראו עיניו • 24

לקראת חג הפסח, החג בו אנו שבים אל מורשת אבותינו ומביטים אליה בערגה, נועדנו לשיחה מיוחדת עם הגאון רבי נחום שיינין שליט"א מזקני הדיינים ומרביצי תורה בארה"ק. בשיחה רבת גוונים על רבותיו - רבותינו זצוק"ל, הוא פורש בפנינו יריעה רחבה עתיקת יומין, עמוקה ומרתקת, שרק חלקים נבחרים ממנה מוגשים לקוראי 'מוסף יתד נאמן' לכבוד חג הפסח. הדיין הגאון רבי נחום שליט"א הוא בנו של הגה"צ רבי מנחם מנדל שיינין זצוק"ל זצ"ל - מבחירי תלמידיו של מרן הסבא מסלבודקה. קורות חייו וגידולו התורני של הגאון רבי נחום שליט"א מסתעפים על פני ארצות ויבשות, ונוגעים בעצם הלוז של עולם התורה המתחדש בארץ ישראל. בתחילת השיחה ביקשנו לשמוע ממנו על מורו ורבו מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל. "המאפיינים של מרן הרב מפוניבז' רבים הם", אומר הגאון רבי נחום שליט"א, "אך ברצוני לשתף אתכם בפעם אחת מיוחדת שזכיתי להיות עמו בעידנא דחדוותא, ולשמוע ממנו דברים מאלפים. זה היה בשמחת תורה אחרי הצהריים. המנהג בישיבה אז היה שהבחורים היו הולכים ל'קידושים' בבתי ראשי הישיבה, ולפנות ערב נהגו להיכנס לביתו של הרב זצוק"ל זצ"ל כשהם ששים ושמחים בשמחת התורה. באותה שנה הקדמתי לבוא לביתו של הרב עוד לפני בוא הבחורים. הרב ישב ולמד. ראיתי שהוא מעיין ב'ספרי' בסוף פרשת וזאת הברכה. הצצתי וראיתי את הדף המסוים בו עיין. אמרתי לו בהתפעלות: 'אכן זה ממש מה שהרב היה צריך ללמוד עכשיו' )להגר"נ שיינין שליט"א היתה קרבה מיוחדת למרן הרב, א.ח.( הרב זצוק"ל הפסיק לרגע את עיונו והביט לעברי בשאלה, ואמרתי לו: 'הרב רואה מה כתוב כאן בספרי? ומשה בן מאה ועשרים שנה - זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים, ואלו הם: משה והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. מה המשותף לארבעה אלו? שאלתי, ואמרתי בעניי: הם העמידו תורה בעם ישראל! משה רבינו קיבל את התורה מסיני, רבי יוחנן בן זכאי הציל את התורה כשביקש על יבנה וחכמיה, רבי עקיבא - הרי העולם היה שמם והוא העמיד את התורה כשסמך את חמשת התלמידים, וכך גם הלל הזקן )כמבואר בפסחים דף ס"ו(. וכל אלו חיו מאה ועשרים שנה!' וסיימתי: 'שנזכה לכך בס"ד שגם הרב שליט"א יהיה איתנו לאורך ימים כמותם!' ואז המשכתי: 'היכן יש היום בדורנו אחרי השואה מי שהקים את התורה מעפר? רק הרב שליט"א!' הוספתי ואמרתי לו, 'אני קצת יותר מבוגר מחלק מהבחורים הצעירים שיכנסו לכאן תכף לשמוח, הם אינם יודעים עד כמה הייתה ה'שממה' גדולה רק לפני שנים בודדות, ועד כמה אין אפשרות לתאר את המצב הירוד של בני התורה שהיה עד לא מכבר'. מרן הרב זצ"ל הנהן בראשו ואמר: 'הלוואי, אמן'!" 'שנים אוחזין' על סף העגלה "במאמר המוסגר", מציין רבי נחום, "לאחרונה הזדמנה לידי הרשימה שוועד הישיבות הגיש לצבא בשנת תש"ט תש"י. היו אז כמה ישיבות בודדות ומעט בחורים. אני זוכר את שמותיהם של בחורים כמו מרנן הגאונים רבי רבי חיים סרנא, רבי חיים צימבליסט, רבי ברוך מרדכי אזרחי, זצוק"ל, ויבלח"ט מרן רבנו הגר"ד לנדו שליט"א ועוד. הכמות של בני תורה צעירים הייתה אז דלה, והעולם היה אז שמם ממבט נכון של כבוד בני התורה". ובחזרה לאותו 'שמחת תורה': "המשכתי ושאלתי את הרב זצוק"ל: 'דבר אחד אני הקטן חייב ללמוד מרבינו, מהיכן הרב רכש כזו אהבת תורה?' שאלתי אותו כך, כי מי שזכה לראותו היה מתפעם תמיד מאהבת התורה של הרב, שהיתה כמו מעל דרך הטבע. אינני יכול לשכוח את הרגעים שהיה מתרגש לראות את הבחורים לומדים בימים החמים ללא מזגנים, וכיצד הוציא מפיו בהתפעלות ובאהבה רבה: 'בכזה יום, יושבים בחורים ויגעים על התורה'. וכיצד נכנס להיכל בשעות לא רגילות וראה את הגאון רבי חיים ברמן שליט"א לומד בשקידה, מרן הרב היה נותן בו את עיניו ומתענג בתענוגים. הוא פשוט היה שמח לראות שלומדים בעולנו את התורה של הקב"ה. אז שאלתי אותו: מנין האהבת תורה הזו? זכיתי, והרב השיב לי על שאלתי, וכך אמר: 'אספר לך. כשהייתי ילד כבן שש - שבע בעיירה קולע, יום אחד אמרו לכל הילדים בחיידר שיוצאים לרחוב לקראת אדם גדול ת"ח וגאון המגיע לעיירה. מי הגיע? מרן הגאון רבי אליעזר טלזער. הוא הגיע בעגלה וברגע שהיא נעצרה, בדיוק אני הייתי הקרוב ביותר לעגלה. הוא התחיל לרדת מהעגלה, וכשרק הוציא את רגלו האחת, מיד ניגשתי והושטתי יד ואמרתי לו 'שלום עליכם'. ואז הרב שאל אותי: מה לומדים? אמרתי לו: שנים אוחזין. הוא התחיל לשאול: מה כתוב במשנה? עניתי, שאם שניים מחזיקין בטלית וכל אחד אומר כולה שלי, כל אחד מקבל חצי. הוא שאל: ואם האחד אומר 'כולה שלי' והשני 'חצי שלי'? עניתי: האחד מקבל שלושת רבעים והשני מקבל רבע. והוא המשיך: ישנה שאלה שהתוספות שואלים, מדוע הוא מקבל רק רבע, הרי אם הוא שקרן יכול היה להגיד כולה שלי ולקבל חצי? הוא התחיל לדבר על הקושיה, וכל זה תוך כדי שהוא יורד מהעגלה'. אמר הרב זצוק"ל: 'כילד, עד השאלה של תוספות הבנתי, אבל מכאן ואילך רבי אליעזר אמר 'תורה' ארוכה תוך כדי שהקהל מתאסף סביבו, והוא עדיין לא הוריד מהעגלה אלא רגל אחת. לקח לו עשר דקות להוריד את הרגל השנייה, כי הוא כל הזמן המשיך לדבר איתי בסוגיה - עם הילד בן השבע. את זה ראיתי, ולעולם לא אשכח. נוכחתי לראות מה זה תורה'!" משלוח מנות של 'בבא בתרא' "והרב זצוק"ל המשיך: 'הפעם השניה שבה ראיתי מה זו אהבת תורה, היתה בפורים: בילדותי בעיירה, בכל פורים היו שולחים משלוח מנות לרב. באותה שנה הגיע התור שלי מבין האחים ללכת לרב. אמי הניחה באמתחתי כל מיני עוגות, ואני כבר רציתי לצאת מהבית, אך אבא אמר לי: רגע, חכה, גם אני רוצה לשלוח 'משלוח מנות' לרב. הוא הביא לי ספר עבה - זו היתה מסכת בבא בתרא. בתקופה ההיא לא היה ש"ס בכל בית, וגם לרבי חיים מבריסק בתקופה מסוימת לא היה ש"ס שלם בביתו, והוא היה שולח לבית המדרש להביא את הגמרא שהיה צריך. אבא נתן לי גמרא בבא בתרא, ואמר: 'זה משלוח המנות שלי לרב'. הגעתי לבית של הרב. הרבנית לקחה את העוגות וחיכתה שאלך, אבל אני אמרתי: 'לא. אני צריך לתת משהו לרב'. נכנסתי לרב, הגשתי לו את הגמרא, ואמרתי: זה אבא שלי שלח כ'משלוח מנות'. הרב הניח את הגמרא על הסטנדר, פתח אותה ואמר בשמחה: 'בבא בתרא!' הוא נתן נשיקה לגמרא ואמר: 'אוי, אין לי בבא בתרא!' הוא פתח את הגמרא והתחיל לדפדף - ביד אחת עדיין החזיק בי, וביד השניה דפדף בגמרא באושר, דפדף עוד ועוד ועיין בה כך 'מלמעלה'. ופתאום הוא התחיל לרקוד משמחה שיש לו בבא בתרא! אז הכרתי – שזה החיים!' כך סיפר לי הרב מפוניבז' באותו 'שמחת תורה', עוד לפני שהבחורים הגיעו". ··· הרב א. חפץ הגאון רבי אברהם אליהו קפלן זצוק"ל מרן הגר"א גורדון זצוק"ל מטעלז מרן הסבא מסלבודקא זצוק"ל הגאון רבי מנחם מנדל שיינין זצוק"ל 25

"כידוע" ממשיך ומתאר הגר"נ שליט"א, "מרן הרב זצוק"ל היה גאון נורא. היו שני ת"ח גדולים שבצעירותם למדו בחברותא עם מרן הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל, אחד מהם תלמיד חכם גדול, והשני היה הרב מפוניבז'. דיברתי פעם עם אותו ת"ח, והוא סיפר לי שלרבי אלחנן היה ראש מאוד מהיר; הוא למד איתו ורצה להתעכב כדי להבין את הגמרא לעומק, אבל רבי אלחנן כבר המשיך הלאה, ולכן אותו ת"ח לא החזיק מעמד בחברותא עם ר' אלחנן. אך לעומת זאת, הרב סיפר לי בהזדמנות, שהוא למד בחברותא עם רבי אלחנן, 'ורבי אלחנן היה עמקן גדול, ולכן הרבה פעמים כשהוא התעמק, הייתי חוזר בעל פה על הגמרא...' אלו שני תיאורים הפוכים על רבי אלחנן, המלמדים על מהירות כישרונו של הרב מפוניבז', ותדעו לכם, הת"ח השני היה חשוב עד מאד!" "אמנם" הוא מחדד, "לצערנו לא יכולנו לקבל מהרב זצוק"ל הרבה תורה, כי הוא היה עסוק ביותר עד שאי אפשר לתאר. בזמנים שהיה בשבתות בארץ, היה אומר שיעור כללי בשבת. לא היה לו זמן להכין שיעור, ושעתיים לפני השיעור הוא היה מתחיל להכין אותו עם הבחורים המיוחדים רבי שלומק'ע ברמן זצוק"ל זצ"ל ומרן הגאון רבי בער'ל פוברסקי יבלחט"א. היו לו מיד על המקום חידושים, וגם תוך כדי השיעור אמר דברים שלא הכין מראש. היה לו ראש אדיר. מספרים, כשמרן הגרי"ז זצוק"ל שהה בבני ברק בתש"ח כשהיו פגזים בירושלים, הראו לו פעם בהתפעלות את הבניין של הישיבה. והוא אמר: אתם שמחים, אבל אני בוכה... כי בכל אבן בבניין, איבדנו את גדול הדור בה"א הידיעה". )והיינו, שאמנם קיבלנו את הצלת הדור, אך איבדנו את גדול הדור(. הגאון רבי נחום שליט"א ממשיך: "אספר לכם עוד דבר ששמעתי מפיו של מרן הרב. דבר מעניין על גאונותו. אך תחילה אקדים מה ששמעתי ממנו על תפקיד הרבנות: הרב אמר לי פעם, שמעולם לא רצה את שרביט הרבנות, ולמרות שביקשו למנותו כרב עוד בבחרותו, הוא התנגד באומרו: הנני בחור ישיבה, רצוני לשבת ללמוד, ושהקב"ה יתן לי כמה שיותר ללמוד בלי רבנות. 'אבל לא הצלחתי להתחמק מענין הרבנות. אף פעם לא רציתי בזה, אך זה רדף אחרי' - כך אמר לי. מה קרה באותה פעם בבחרותו? רב ידוע באחת הערים החשובות בליטא, הותיר צוואה ש'יושע קולר' )כך היה כינויו של מרן הרב זצוק"ל( מטלז - ימלא את מקומו. לאחר פטירתו של אותו רב, הגיעו בני עירו לטלז כדי להביא את 'יושע קולר' לכהן ברבנות. להפתעתם הם נוכחו לראות שמדובר בבחור צעיר בן 21 .אך למרות זאת הם רצו לקיים את הצוואה ובקשו ממנו לבוא לכהן כרבם. אך הבחור רבי יוסף שלמה כהנמן דחה אותם: 'אני רוצה ללמוד'. בני העיר לא ויתרו: 'אבל מה נעשה, יש לנו צוואה'. כך התווכחו אתו והפצירו, עד שאמר להם: בסדר, אני בא. ערכו לו הכתרה ומינוי, והוא ישב איתם בעיר כחודש ימים. לאחר כחודש, אמר להם: 'כעת תחפשו רב אחר. הרי בסך הכל רציתם לקיים את הצוואה. קיימתם. ואני חוזר לישיבה'..." פסק בסעודת השבע ברכות והסיפור לא מסתיים: 'אמנם בסופו של דבר', אמר הרב זצוק"ל, 'לא יכולתי להימלט מהרבנות. כי מיד עם נישואיי שלי - בסוף ה'שבע ברכות', כבר הייתי חייב לפסוק משהו'. ומעשה שהיה כך היה: בשבת 'שבע ברכות' ישבו בסעודה, הזמן עבר, והסתיימו 'שבעת ימי המשתה' לפני שהספיקו לברך ברכת המזון. ישבו שם כמה גדולי ישראל ודנו להלכה האם אפשר לומר 'שבע ברכות' או לא? זה אומר בכה וזה אומר בכה, הביאו ראיות מ'ראש חודש' ומ'רצה' ועדיין לא הכריעו. אמרתי להם: אני לא מבין מה השאלה, לפני שעתיים יצאתי מהשמחה לחצי שעה, האם הייתם מברכים אז שבע ברכות? לא. מדוע? כי אם אין חתן אין שבע ברכות. אם כן, גם כעת ה'חתן' לא נמצא, כי הסתיימו ימי ה'שבע ברכות' ואני כבר לא 'חתן'... אמר לי הרב: 'תאר לעצמך שכבר בתור חתן הייתי צריך לפסוק. אבל רציתי רק לשבת וללמוד ללא רבנות. ומדוע סיפר לי את זה? בשעתו היה בברלין 'בית מדרש לרבנים' בברלין שבראשו עמד הגאון רבי דוד צבי הופמן זצוק"ל זצ"ל בעל ה'מלמד להועיל'. התפקיד של ראש בית המדרש לרבנים היה גם ללמד במתכונת של ישיבה גדולה, וגם להיות הפוסק של כל מערב אירופה. כשנפטר הרב הופמן, הם החליטו למנות תחתיו כראש בית המדרש את מרן הרב מפוניבז'. הגיעו אליו, אך הוא דחה את ההצעה ואמר להם כי יש לו בשבילם מישהו אחר – הגאון רבי אברהם אלי' קפלן זצוק"ל זצ"ל, תלמיד ישיבת סלבודקה, שהיה גאון עולם )ידוע גם כמי שחיבר את השיר 'שקעה חמה'(. דרך אגב, הרב סיפר לי בהזדמנות אחרת, כי כמו כל העילויים בזמנים ההם היו לו לר' אברהם אלי' בבחרותו ניסיונות קשים, אך הוא הצליח לגבור ולהינצל משאיפות שונות של לימודי השכלה וכל מיני פיתויים של הדור ההוא. אני מספר לכם את זה כי בחורים צעירים חושבים שהניסיונות התחילו היום... ולא יודעים שבכל דור יש את הניסיונות שלו, ומי שזוכה גובר עליהם ומאושר לכל ימי חייו, וגם אם נופלים מעט, תמיד אפשר להתרומם". פיום אחרי שלשים שנה "על כל פנים, בהמלצתו של הרב זצ"ל, מינו את הגרא"א קפלן לראש בית המדרש לרבנים בברלין. לאחר כשלושים שנה, אני עמדתי לנסוע לכהן כר"מ בישיבה בחוץ לארץ, ונכנסתי לרב מפוניבז' לקבל את ברכתו לפני הנסיעה. תוך כדי השיחה הוא הבין שאני עתיד לפגוש שם ת"ח פלוני. הרב לחש באוזני כי אותו ת"ח נפגע בשעתו מכך שהוא הציע למנות את רבי אברהם אלי' קפלן זצ"ל ולא אותו. ומכיון שאני עתיד לפגוש את אותו ת"ח שבשעתו היה לו מעט צער ממנו, הוא רוצה לגולל באוזני את הרקע של המינוי. והוא פירט כמה דברים, כדי שבשהותי בחו"ל אספר לאותו ת"ח 'בדרך אגב' את הרקע של כל מה שהיה בשעתו - ובכך תסתלק קפידתו לחלוטין. זה היה כבר שלושים שנה אחרי! אבל הרב זכר את הענין וביקש ממני לדאוג לפייס כך את אותו ת"ח. לרבי אברהם אלי' קפלן היה ראש מעמיק מאד. היו לו גם לב ומוח של 'משורר' מימים קדמונים. הסבא מסלבודקה אמר לו כי הוא בדרכו ובמעלותיו דומה בזעיר אנפין לרבי יהודה הלוי הקדמון. בסלבודקה הוא למד בחברותא עם מרן הגאון רבי חצק'ל סרנא זצוק"ל שהכיר בעיון הנורא שלו, וממש פחד על הראש שלו. רבי חצק'ל סרנא זצ"ל סיפר לי בשמחת נישואי הגר"נ. נראים מימין לשמאל, מרנן הגר"ש רוזובסקי, המשגיח רבי יחזקאל, החתן שליט"א, הרב מפוניבז' והגר"י פרבר, זצוק"ל מרן הרב אמר לי פעם, שמעולם לא רצה את שרביט הרבנות, באומרו: הנני בחור ישיבה, רצוני לשבת ללמוד, ושהקב"ה יתן לי כמה שיותר ללמוד בלי רבנות. 26

פעם על המימדים של המעוף והרצונות שלו. הוא סיפר שיום אחד אברהם אלי' הגיע ואמר לו: 'שנינו צריכים לשבת יחד בעיון רב ולעשות פירוש חדש נוסף על הש"ס'. אמר לי רבי חצק'ל: תראה מה היה פעם בישיבות - איזה רצון לגדלות ואיזה מעוף! רבי אברהם אלי' היה בן 32 בפטירתו. הוא ישב בביתו וכתב חידושי תורה, ופתאום אמר לאשתו: עלה לי רעיון נורא וחידוש עצום, אבל הראש ממש מתפוצץ לי. ואכן התפוצץ לו וריד במוח - מה שקוראים היום אירוע מוחי - והוא הסתלק לבית עולמו". 5זמירות שמענו הגאון רבי נחום שליט"א ממשיך ומספר בחיוך ובאהבת תורה: "בתוך גאונותו הפלאית של מרן הרב זצוק"ל בכל חלקי הש"ס, היתה אצלו יחודיות למסכת סנהדרין: פעמים רבות באמצע דרשות הוא לפתע הבריק ברעיונות מיוחדים מגמרא סנהדרין, או מלשון רש"י בסנהדרין וכדומה. את ההסבר לזה, שמעתי ממנו פעם בדרך אגב. הוא סיפר אז שבישיבה בטלז לא היו ספרים, וגם ש"ס שלם לא תמיד היה בישיבה. רבי אליעזר טלזער הציע רעיון: יהיו 30 או 40 בחורים שכל אחד מהם יקח על עצמו ללמוד מסכת אחת בעיון וגם בעל פה ממש, וכך בחור שמעוניין לשאול בכל מסכת - יהיה לו למי לפנות: בחור פלוני יהיה 'מסכת שבת', הבחור ההוא 'מסכת בבא בתרא' וכן הלאה. אמר לנו הפוניבז'ר רב בחיוך: אני הייתי תמים, ולקחתי את זה ברצינות גמורה למעשה, ולמדתי מסכת סנהדרין... אז הבנו מהיכן הוא יודע סנהדרין בצורה יוצאת דופן!" "בהזדמנות אכלתי אצל הרב בסעודת ליל שבת יחד עם הבחור – לימים הגאון רבי רפאל טיקוצינסקי. הרב ביקש שנשיר זמירות. שתבינו, הרב היה רחוק מאוד באופן טבעי מכל חוש מוזיקלי כרחוק שמים מארץ, אבל הוא ביקש מאיתנו שנשיר לכבוד שבת. כשסיימנו, אמר: מה אתם חושבים, שזמירות זה 'חסידישע מעשה'? תראו קצת מקור לכך בתוס' בסנהדרין )דף ל"ז ע"ב ד"ה מכנף הארץ( שאומר על הפסוק "מכנף הארץ זמירות שמענו", שיש למלאכים שש כנפים, ובכל יום הם אומרים זמירות בכנף אחר, וביום השביעי - בשבת, הקב"ה אומר שישראל הם שאומרים את הזמירות – "מכנף הארץ"! הנה לכם שצריך להחזיק את העולם עם אמירת זמירות!" והג"ר נחום שליט"א מצטט את לשון התוספות, בשמחת התורה האופיינית לו..." השגה מתוך נמנום והוא ממשיך ומספר: "באותו ליל שבת ראיתי מעט את הגאונות של מרן הרב זצוק"ל בהבנה. פעמים רבות כשגבירים מחו"ל ביקרו בארץ ישראל, הרב היה מזמין אותם שיבואו לסעודת שבת אצלו. ובאותה שבת שהיינו אצלו, התארח לצידנו אחד הגבירים. כנראה שהגביר הבין שהוא חייב להכין 'שטיקלאך תורה' לומר על שולחנו של הרב, והוא פתח ואמר כל מיני דיבורי תורה, באריכות. הרב היה מאוד עייף, והוא התנמנם תוך כדי שהגביר דיבר בארוכה. האורח לא שם לב שהוא מנומנם, אבל אני הבחנתי. בתוך הדברים, אמר אותו גביר כך: יש לי תירוץ על קושיא שכל העולם שואל. מה השאלה? כיצד נהג אברהם אבינו בשבת, אם נאמר שלא היה ברור אם דינו כבן נח או כישראל, כי הרי הוא בבעיה: אם הוא יהודי - עליו לשמור שבת, ואם הוא בן נח - אסור לו לשבות וחייב מיתה. אז מה עשה בשבת? השיב הגביר: שמעתי המצאה גאונית. אברהם אבינו ע"ה לבש ד' כנפות עם ציצית. כי הרי בגמרא כתוב שישראל שהולך עם ציצית פסולה - הציצית היא משאוי וזה נחשב לטלטול ברה"ר. וממילא יש לומר שאברהם אבינו לבש ציצית כשרה, וכעת ממה נפשך: אם הוא יהודי - הכל בסדר, אבל אם הוא גוי שאין לו צורך בציציות הללו - אם כן הן אצלו משאוי, ונמצא שעשה מלאכה בשבת. מרן הרב זצוק"ל, שהיה כאמור במצב של נמנום, התנער בבת אחת: זה לא נכון! - "נישט ריכטיג". כי הטעם והסיבה שלישראל מותר ללכית עם ציצית זה לא בגלל קיום מצוות ציצית, אלא מחמת הצורך של האדם בציצית, וכל עוד שזה צורך, זה נחשב ל'לבוש' ולא למשאוי, וממילא אם כעת הוא זקוק ללבוש כך מחמת ספק, כיון שאינו יודע מה דינו כישראל או כבן נוח - אין זה נחשב משאוי! לימים מצאתי בחזון איש בדין אחר לגמרי בהלכות ציצית, שכותב את היסוד הזה במילים שלו, שכאשר אדם לובש את הבגד ההוא המסופק, וצריך ללכת בו מחמת הספק, אין זה משאוי בשבת". הגאון רבי נחום שליט"א ממשיך ומביא חידוש של מרן הרב בהגדרת 'ירושת הבעל' היורש את אשתו, וקושיה שהקשה הוא על החידוש והרב הסכים איתו, והוא מסכם חלק זה של השיחה באמרו: "לספר על הרב מפוניבז' - אפשר כל הלילה..." להרנין לב אלמנה השיחה עם רבי נחום עוברת לסיפור עלייתו של אביו – הגה"צ רבי מנדל שיינין זצ"ל - מישיבת סלבודקא בליטא, לעיר חברון בארץ הקודש. פגישתו בדרכו לארץ עם מרן רבי חיים עוזר בוילנא, נסיעתו באוניה יחד עם מרן רבי איסר זלמן מלצר, ועוד. הגאון רבי מנדל שיינין זצ"ל - אביו של ר' נחום - היה מספר על הפלא הגדול לו היה עד, כיצד מרן הגרח"ע הקשיב לדברי תורה שלו והעיר את הערותיו, ותוך כדי כך כתב גם תשובה בהלכה, ובאמצע נכנסה אשה עם שאלה, והוא אמר לה שזו שאלה קשה, 'תמתיני בחוץ ואחשוב על כך'. ואחר זמן מה שבו הוא המשיך לכתוב ולשוחח איתו, הוא ביקש לקרוא לה פנימה והשיב לה על שאלתה. כעבור כשש שנים, כשרבי מנדל זצ"ל בא בברית האירוסין בארץ ישראל, אבי הכלה שהיה קרוב מאד להגרח"ע, סיפר לו כי בתו שבארץ ישראל התארסה, והראה לו תמונה של החתן. הגרח"ע מיד הגיב: "הוא היה כאן, ואמר לי 'שטיקל תורה' נאה בסוגיא של כיור במסכת זבחים"... מספר הגאון רבי נחום שיינין שליט"א: "אבי הגיע לארץ ביום רביעי או חמישי, ולישיבה בחברון הגיע ביום שישי. הוא סיפר על השיחה הראשונה שהיתה לו עם מרן הסבא מסלבודקה כשנכנס אליו לומר שלום. האלטער לא שאל אותו שאלות רבות, רק אמר לו 'צדיק'ל )כך היה קורא לו - 'צדיקל'(, האם היית בכותל המערבי'? הוא השיב: כן. בקבר רחל היית? - כן. במערת המכפלה היית? - כן. ואז הסבא זרק שאלה: האם אצל האלמנה של רבי איצל'ה מפטרבורג כבר היית? - לא הייתי. הסבא הביט עליו ואמר לו: 'הרי בימים עברו בעוד בעלה היה חי, הבית היה שוקק חיים ממבקרים, וכיום היא לבד והיא אשת תלמיד חכם. אתה, לפי מעלותיך, מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל בשמחת נישואי תלמידו הגר"נ שליט"א מרן הגר"ד פוברסקי זצוק"ל 27

היית צריך לחשוב על כך ולהיכנס לבקר אותה!' זו היתה התוכחה מהסבא - ברגע הראשון של הפגישה ביניהם". מעשה בסיגריה זה היה כאמור ביום שישי, ומיד ביום ראשון בבוקר אבא נסע לירושלים. הוא חיפש את הכתובת של האלמנה, דפק בדלת ונכנס לבקרה. היא כל כך שמחה איתו שאי אפשר לתאר. ובין הדברים היא אמרה לו ממש כלשונו של הסבא: 'פעם הבית כאן היה מלא בנכנסים, והיום הבית שומם, ואני לבד באלמנותי, ותודה שנכנסתם לשאול בשלומי!' ובאותה פעם היא סיפרה לו מעשה מבעלה - רבי איצל'ה, מעשה נורא. רבי איצל'ה התגורר בקומה השניה בבנין )ידועה התמונה היחידה של רבי איצל'ה כשהוא עולה בגרם המדרגות(. בימים ההם היו סבורים שעישון זה דבר בריא, ויום אחד רבי איצל'ה ישב במרפסת למעלה ועישן סיגריה, ופתאום הסיגריה נפלה מהקומה השניה למטה. הוא אמר לעצמו: נפל, נפל. והוסיף ועשה תוך כדי תנועת ביטול עם היד. אבל אחרי כמה דקות הוא קם לפתע ממקומו ויצא מהבית. ולאחר דקותיים הוא חזר עם הסיגריה הזו שנפלה לחצר. הוא חיפש אותה ומצא אותה, והדליק אותה מחדש. שאלתי אותו - סיפרה הרבנית, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? מדוע ירדת להביא את חצי הסיגריה? ר' איצל'ה השיב לה: וכי סתם מעשנים סיגריה? הכל הקב"ה שולח לאדם - הכל קצוב מראש השנה, וכל רגע מחושבן. הקב"ה חשב על איצל'ה בראש השנה, על כל שאיפה שלו בסיגריה. מוראדיג. וכיצד אני מזלזל ועושה תנועת ביטול עם היד?! לכן ירדתי לקחת את שארית הסיגריה. אגב רבי איצל'ה הדפיס בחייו את השו"ת פרי יצחק חלק א', ואת החלק השני הדפיסו אחר פטירתו. החלק השני הגיע מהדפוס ימים ספורים לפני שאבי הגיע באותה פעם לבקר אצל הרבנית, והיא נתנה לו מתנה את הפרי יצחק חלק ב'. ההבנה הפשוטה של רבי דוד הגאון ר"נ שיינין שליט"א נושא באמחתחו סיפורים מרתקים רבים מדברי ימיה של ישיבת פוניבז' המעטירה בה למד וממנה צמח. בשולי הדברים על שיטת הלימוד ועוד נושאים עמוקים, הוא מספר סיפור מרתק לא ידוע: "מרן ראש הישיבה דפוניבז', הגאון רבי דוד פוברסקי זצוק"ל, נסע בהיותו בחור ללמוד בישיבת מיר. בדרכו, חלף על פני סלבודקה ונכנס לבקר בישיבת סלבודקה במשך יממה אחת. הוא התיישב ללמוד בהיכל, ושקע בתלמודו בשקידתו המופלאה. לקראת סוף הסדר, הוא הבחין בפתע פתאום כי הבחורים מתחילים לרוץ. ממש לרוץ. הוא נבהל מאד; באווירה של אותם ימים, הוא חשש לרגע שמא בולשביקים גויים נכנסו לעשות פוגרום וכדומה. הוא קם כדי לרוץ ולברוח לכיוון הדלת, אך ראה כי הכל רצים לכיוון השני... הוא לא הבין: מה קורה, לאן רצים? ואז הסבירו לו: "הסבא מתעתד תיכף לומר שמועס", וכיון שהוא מדבר בשקט, )בכוונה תחילה, בשיטה חינוכית(, כולם רצים לתפוס מקום מה שיותר קרוב. מכך ניתן ללמוד כמובן על גודל תשוקתם של הבחורים לדברי הסבא. רבי דוד התקרב גם הוא לשמוע בשקיקה. ואחרי מעריב הוא נכנס לחדרו של האלטער. לפני שנספר מה התרחש שם, צריך לציין שכאשר האלטער היה משוחח עם תלמידים, הוא היה מדבר איתם בלשון נסתר ובגוף שלישי: 'אתם מרגישם טוב?', 'אתם חושבים', 'אתם הלכתם' וכן על זה הדרך. אך למי שהיה קרוב אליו במיוחד, היה פנה בלשון נוכח: 'אתה'. והנה כעת נכנס אליו בחור שלא הכיר – רבי דוד, והאלטער אמר לו לשבת, והתחיל לדבר אתו קצת. באמצע השיחה, הסבא שאל אותו: 'איהר האט געהערט וואס מיהאט גערעט', כלומר: האם שמעתם מה שדיברו? רבי דוד השיב: כן, שמעתי, וזה אכן דבר פשוט... אלא שהסבא הגיב: כנראה שלא שמעתם את השמוע'ס. הוא המשיך לשוחח עמו, ואז שאלו פעם נוספת: שמעתם את השמוע'ס? - כן, וזה פשוט. כמדומה שהתעניין מפיו גם בשלישית, האם שמעתם מה שאמרנו? ורבי דוד השיב: אכן שמעתי, וזה פשוט. אז אמר לו האלטער: 'דו האסט געהערט וואס מהאט גערעדט'. כלומר: אתה שמעת מה שדיברנו, ואחר כך נפרד ממנו בברכה. ומה היה באותו שמוע'ס? תמצית הדברים היתה, שרגע אחד שעובר על האדם בלי מחשבה, בלי להשתמש בשכל שניתן לו, זה כמו כרת! וההבנה הזו הייתה פשוטה בתכלית לרבי דוד פוברסקי ששמע את השמוע'ס!" מדוע לא נשאר רבי דוד בסלבודקא? "באותה עת" מגלה הגר"נ שיינין פרט לא ידוע, "לסבא היו שני נכדים בישיבה: אחד היה הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצ"ל )בן מרן הגרא"י, ולימים משגיח ישיבת מיר(, והשני היה הגאון רבי מאיר פלצינסקי זצ"ל )אחיו של הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל(, שהיה בחור חשוב עד שבבחרותו כבר היה ממלא מקום אביו )הגאון רבי שלמה יהודה לייב זצ"ל, חתנו של מרן הסבא מסלבודקא( ברבנות הכפר ליד דווינסק. האלטער קרא להם, ואמר להם: 'אתם רואים את הבחור הזה, פוברסקי? הוא הגיע לכאן על מנת להמשיך לישיבת מיר. תשתדלו לשוחח איתו בלימוד בחכמה, עד שיאחר את הרכבת וישאר יום נוסף איתנו, וכך אולי יישאר איתנו בקביעות'. הם עשו כציוויו, אבל זה לא הועיל להם, כי בעיצומה של השיחה בדרך לרכבת, הוא עזב אותם ומיהר לדרכו בהתנצלות: אני חייב להגיע לרכבת ולהמשיך בדרכי. הם לא הצליחו לעצור אותו... מרן הגר"י בלאזר זצוק"ל על מדרגות ביתו 28

לימים, כעבור שנים, בני שליט"א שאל את מרן רבי דוד: מדוע באמת ראש הישיבה לא נשאר בסלבודקה? רבי דוד זצ"ל הגיב בפליאה עצומה: וואס הייסט ) - איזו שאלה(? נסעתי לרבי ירוחם במיר!! יומיים לפני פטירתו של אבי )הגה"צ רבי מנחם מנדל שיינין זצוק"ל זללה"ה( מרן ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי זצוק"ל נכנס לבקרו. אבי נפטר ביום שישי. וביום רביעי שלפני כן, רשכבה"ג מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל נכנס אליו. אבא שכב במיטה ללא תזוזה מרוב חולשה, אך כשראה שמרן הרב שך הגיע, כמו קפץ מהמיטה והתיישב לכבודו מפני כבודה של תורה. למחרת ביום חמישי המצב החמיר עוד יותר, ואז הגיע מרן רבי דוד, ושוב אבא התאמץ בשארית תמצית הכוחות והתיישב - לכבוד התורה. רבי דוד אמר לו: 'ר' מנדל! אתה בדיוק כמו שראיתיך בפעם הראשונה כבחור'. אבי אמר לו: 'אכן, זכורני שנפגשנו פעם אחת כבחורים, אבל כוונתך לפגישה בתאריך פלוני בשנה זו וזו, אבל אני עוד ראיתיך קודם לכן באותו יום שעברת בישיבת סלבודקה בדרכך למיר והסבא רצה שתישאר...' רבי דוד התפלא שהוא זוכר את אותו יום. רבי דוד יצא מחדרו של אבא ואמר לי: 'חשבתי שאני צריך לעודד אותו. אמרו לי שהגאון הצדיק רבי מנדל גוסס, אבל הנה זו טעות...' אמרתי לרבי דוד: 'זה אכן כך, אלא שלמרות מצבו החמור כוחותיו מתעצמים מעל דרך הטבע לכבוד התורה'. למחרת ביום שישי, אבא השיב את נשמתו לגנזי מרומים". ··· תמה שיחתנו – אך לא נשלמה. יש באמתחתו של הדיין הגאון רבי נחום שיינין שליט"א עוד זיקוקין די נור, עוד מימי סבו – רבי ישראל סרואלוב - מתלמידיו הראשונים של מרנא רבי ישראל מסלנט, ועד ימי התחדשות עולם התורה כאן בארץ ישראל, אותם עשה בצל רבותיו בישיבת פוניבז' ורבו המובהק הגאון רבי יוסף רוזובסקי זצוק"ל זצ"ל. עוד חזון למועד לפרסם בהרחבה את דברי הימים כאשר שמענום בצילו של הגאון רבי נחום שליט"א, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו. הימים, שלהי חודש אדר א', ימים קשים לעולם התורה בארץ ישראל, כאשר שוב עולה על הפרק בחריפות הנושא של גיוס בני ישיבות לצבא. בתוך שיחתנו, מעלה הגאון רבי נחום שליט"א זכרונות מהימים בהם שימש כר"מ בישיבת מונטריי בשוויץ, והוא מספר אנקדוטה מאז: "לרב הראשי הרב הגרי"א הרצוג זצ"ל, היה בן – רבי יעקב הרצוג. בשעתו הוא נבחר להיות רב ראשי בלונדון. לפני שנסע ללונדון, עבר דרך שוויץ וביקר במונטריי, ושם שוחחתי איתו רבות. זה היה אז 'שבת שובה' כשהוא הגיע שם להתפלל. בעברו, הוא היה מנכ"ל של חמשה ראשי ממשלה, אחד מהם היה ראש הממשלה הראשון, דוד ב"ג. לא היה כמעט מי ששרד איתו – עם ב"ג, שהיה טיפוס לא קל, אבל ר' יענקל הרצוג הצליח, וראה"מ חיבב אותו. באותה פעם שהוא הגיע למונטריי, סיפר לי ר' יעקב הרצוג שבהזדמנות אחת אמר לו ראה"מ כך: 'אגיד לך את האמת, אני בטוח שעם איש אחר לא הייתי מסתדר, ואין לך תחליף כאיש משרד שלי, ואני גם מעריץ אותך. אבל כואב לי הלב ממך. מדוע? אתה הרי אדם דתי וירא שמים, רוחני. והנה קמה כאן מדינה אחרי אלפיים שנה של גלות, אני אישית רואה בזה משהו משיחי ושמימי. למרות שאני אפיקורס, אני רואה כאן עניין גדול, הייתי בטוח שאתה כאיש רוחני וירא שמים, ודאי תראה במדינה עניין של משיחיות - ואני לא רואה את זה עליך...!' ר' יעקב הרצוג ענה לו: 'כנראה שאתה לא יודע מה זה ערך של תפילה. אתה מבין בהרבה דברים אבל לא בתפילה. אלפיים שנה, מיליונים, מיליארדים של יהודים כבר מתפללים שלוש פעמים ביום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', וכי אלו התוצאות של התפילה שלהם?! על זה הם התפללו - שככה יראה ה'בשובך לציון ברחמים'?! לשם כך השקיעו מיליארדים של תפילות?' אחרי שסיים את תפקידו כראש ממשלה, ב"ג הלך כידוע ל'שדה בוקר' ואף אחד מידידיו לשעבר לא הסתכל עליו. להבדיל, רבי שלמה לורינץ ז"ל קצת שמר איתו על קשר. הוא החזיק לו טובה על שפטר את בחורי הישיבות מלשרת בצבא. אבל גם בהיותו שם עזוב ומסכן, הוא נשאר עם כל הגאוה שלו. רבי שלמה לורינץ נסע פעם ונכנס לבקר אותו. בין הדברים הוא שאל אותו: 'תאמר לי, היית ראש ממשלה שנים רבות ועברת רגעים קשים מסובכים וקריטיים עם החלטות גורליות, האם לדעתך, במחשבה לאחור, ההחלטות שלך היו טובות ונכונות?' וראה"מ השיב: 'הכל היה מצויין, מתוך חשיבה מיוחדת במינה! אינני מאמין כי יש מישהו אחר שיכול היה להגיע להחלטות אחראיות וצודקות כאלו, במחשבה שכלית נכונה! אבל דבר אחד עשיתי טעות, פעם אחת בחיי הממשלה טעיתי: ששחררתי את בחורי ישיבה מהצבא. זו היתה טעות חיי'... תגובת הרב לורנץ הייתה: 'עכשיו אני רואה את פרצופך האמיתי. אכן זו האמת - שמצידך לא היית משחרר אותם, אלא שכתוב 'לב מלכים ושרים ביד ד'', ולכן בלי ספק שגם אם היית עושה מאמצים בלתי נלאים שלא לשחרר את בחורי הישיבה מהצבא, כי זה באמת אתה - לא היית מצליח, כי "לב מלכים ושרים ביד ד'", וד' רצה שהתורה לא תשתכח מישראל'!" שוטה מאבד מה שנותנים לו. זכות היתה בידו - והוא תהה על הראשונות, ואפילו החלק הזה של שחרור בני ישיבות מהצבא לא נזקף לזכותו". הזכות שאבדה למפרע ראש הממשלה הראשון נכנס לבית מרן החזון איש לדיון בסוגיית גיוס בני הישיבות מרן הרב זצוק"ל על ספסלי הישיבה. נראים יבלח"ט הגאון הגדול ר"י הקר, הגר"נ שיינין והגר"ג קרלנשטיין 29

קהילת קודש מקסיקו במסגרת מסע הסיומים של ארגון "דרשו" ברחבי העולם, עשה שליח 'יתד נאמן' שבת בקהילה התורנית במקסיקו, שם התרשם מהקהילה התורנית התוססת והמתפתחת, ממוסדות התורה והחינוך, הישיבות והכוללים, ומחיי היהדות הפורחים במקום • לזכות מיוחדת זכה הוא, כאשר התקבל הוא לשיחה מרתקת ומאלפת במעונו של ראש מוסדות "כתר תורה" במקסיקו, הגאון רבי אברהם שבות שליט"א, אשר פרש את ההיסטוריה של הקהילה במקום – המשולבת בתחנות חייו שלו, מאז נפתחה ישיבת "כתר תורה" עם פחות ממנין תלמידים, ועד לפריחתה כיום, כאשר על מוסדותיה נמנים כאלפיים לומדים ֶדה ׂ ַ ח ה ָש ּ ַמ ֶצ ּ ְ ה כ ָב ָב בלעה"ר • ְר ַי וָת ּ בֹ ִאי ִל ְדּ ְג ַי ו ִת ּ ִבּ ְר ַ , ו ִת ּ ְ ִת ּ יך ַת ְנ 30

במבט שטחי, נדמית במת המזרח הערב הזה, כבמה סטנדרטית במעמדי כבוד התורה של "דרשו". שני מפלסים לה, קדמי ואחורי, הקדמי נמוך יותר – והאחורי גבוה משהו. במפלס הקדמי גם ימוקמו הכסאות באופן מרווח יותר, ובאחורי בצפיפות יחסית. ואף כאן, את השורה הקדמית יתפסו הרבנים המבוגרים יותר, בעלי שיער השיבה ווותק של עשרות שנים, שמאחוריהם שנות הרבצת תורה למאות ואלפים, ומאחור – הרבנים הצעירים יותר. אלא שהערב הזה, עומד לידינו אברך צעיר בן המקום, והוא נרגש במיוחד: "אתה קולט את משמעות התמונה הזו"? ואנו, שכבר ראינו במה ושתים, מנסים לברר מה ההתרגשות. "הבן; אתה לא רואה כאן עכשיו קבוצת רבנים בני גילאים שונים המחולקים לשורות לפי גיל ומעמד בלבד. הבט היטב לשורות הללו; כל היושבים בשורה האחורית, הינם תלמידים של היושבים בשורה הקדמית! אתה מבין את המשמעות בכלל? במקום שכוח ורחוק יחסית, בו עד לפני כמה עשרות שנים כלל הגרעין היהודי מספר משפחות מצומצם, ללא מוסדות, ללא בתי מדרשות וישיבות, מעט בתי כנסת – חוזות עינינו בשורת מזרח כבירה המאכלסת רבנים, ראשי ישיבות ובעלי הוראה מובהקים ובעלי שם בכל העולם, ומאחוריהם – תלמידיהם שלהם, כולם כולם ראשי כוללים, דיינים, מגידי שיעורים, מורי צדק, מנהיגי קהילות ואנשי חינוך! מה שנקרא – תוצרת המקום!" "אינני יודע ממה להתרגש יותר" הוא עומד ופניו נשואות אל במת המזרח הרחבה, "מהשורה הקדמית, המתעדת את עוצמת כמותה ואיכותה של הקהילה היהודית-חרדית כאן, או מהשורה האחורית, המנציחה את פועלם של יושבי השורה הקדמית". ברוכים הבאים לקהילה היהודית-תורנית-ישיבתית של מקסיקו. הפתעה נעימה חודש אדר א' תשפ"ד. באיחור מוכרח, בשל כורח הנסיבות, מציין ארגון "דרשו" את היוזמה הענקית, החדשה והמוצלחת בס"ד של "העמוד היומי". מלכתחילה, נקבע סיבוב עולמי לציון ועידוד היוזמה – עם כינונה והשקתה, בר"ח חשון האחרון. אלא שהמלחמה הנוראה שפרצה ביום שמחת תורה הביאה לדחיית מעמדים אלו, שנדחו לחודש אדר תוך ציון סיום מסכת ברכות ופתיחת לימוד מסכת שבת, כאשר בדיעבד מתבררת דחיה זו כמשמעותית במיוחד: מנתוני המשרד של "דרשו" מתברר, כי לתכנית זו הצטרפו כ – 000,80 לומדים חדשים בכל העולם. נתון בלתי נתפס זה כמובן לא היה ידוע עם ההכרזה על התכנית. המעמדים שנדחו, כללו איפוא הודאה מיוחדת ותחושה נפלאה של סיעתא דשמיא, עם היוודע סדר הגודל הכביר של היוזמה, אותה מכנים בחיבה גדולי הרבנים וראשי הישיבות "האח הצעיר של הדף היומי". כך, לצד המעמד הכביר שנערך בראשות מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א בוינה, באולם הכנסיה הגדולה, ששולב במעמד תפילה וזעקה בציון מרן החתם סופר זצוק"ל בפרשבורג, יצא צוות של הנהלת "דרשו" בראשות נשיא הארגון הרה"ג ר' דוד הופשטטר שליט"א, לסבב מעמדים במדינות דרום אמריקה – מקסיקו, ארגנטינה וברזיל, כאשר בכל מקום שכזה, שלא מורגל במעמדים מעין אלו, הופך האירוע לבעל ענין מקיף ורוחבי לכל הקהילה היהודית במקום, ובו נוטלים חלק מנהיגי הקהילות במקום, ראשי הישיבות ורבני האיזורים ובתי הכנסיות, לצד ציבור בני התורה בכל מקום, אברכים לצד בעלי בתים. צריך להודות על האמת. כאשר בן תורה יליד ארץ ישראל, הנטוע מיום לידתו בשכונות חרדיות מובהקות, את מסלולו עשה הוא בחיידר השכונתי ובישיבות מפורסמות, ואחר נישואיו הוגה הוא בכולל אחד מני אלפים בארץ הקודש – מתבקש לארוז את חפציו ולטוס למקסיקו הרחוקה, מתגנבת לה ללב תחושה של אתגר ושליחות: ֵג ֵ יי וְייס, מי יודע מה המצב שם עם האידישקייט. אני חייב לקחת סידור וחומש, בטח כל הסידורים שם עם תרגום ללועזית, ובטח לא לשכוח כמה ספרי לימוד לשבת. אז נכון ששמענו שיש קהילה יפה במקסיקו, וגם פגשנו לא אחת בוגרים שלהם בישיבות "שלנו", אבל בטח מדובר בכמה משפחות שנקלעו לשם בטעות. ליתר ביטחון, אתה מכין גם כמה "וורטים" על פרשת השבוע, מסוג הוורטים של עלוני השבת הצבעוניים דווקא, כאלו שמדברים לכל נפש, שלא דורשים הרבה ריכוז. מי יודע, אולי יראו מישהו עם כובע וחליפה שמגיע מארץ הקודש, בטח יכבדו אותך לדבר לפני קריאת התורה. אם נקפוץ רגע לסוף - מתברר ב'עמארצות' למהדרין, וטעות בשל אי חשיפה למקום המרוחק )וצריך לומר ביושר – מרוחק לחלוטין!( מד' אמותינו: ובכן, הסידורים וספרי הלימוד נשארו עמוק במזוודה, ובכדי לתפוס את המהלך של הוורטים ששמענו שם – נדרש דוקא מאיתנו הרבה מאד ריכוז. מפולנקו תצא תורה נקדים ונאמר, כי במסגרת ליווי משלחת "דרשו", נפלה בחלקנו הזכות לשבות ולהיות סמוכים על שולחן מוסדות ּ "כתר תורה" בשכונת "פ ַוֹ לנְ קוֹ ", מוסדות העומדים בנשיאות והנהגת הגאון רבי אברהם שַׁ ּבוֹת שליט"א )ובעגה המקומית – 'חכם שבות'(, איתו גם קיימנו שיחה במוצאי שבת זו וכדלהלן. נקודת המבט שלנו יוצאת איפוא מרחוב "לפונטיין", וממנה למדנו על הכלל כולו, אם כי ידענו – ואף ראינו ושמענו – כי את המקום מפארים מוסדות תורה נוספים; בראשם כמובן מוסדות "ארם צובא", העומדים בנשיאות והנהגת הגאון רבי דוד שוויקה שליט"א, ביניהם ניתן למנות ת"ת, ישיבה מ. סופר, מקסיקו סיטי 31

קטנה, בית ספר 'בית יעקב', ישיבה גדולה בראשות הגאון רבי שמואל בדוש שליט"א )בנו של הגאון רבי אברהם בדוש זצ"ל אשר לו חלק נכבד בהקמת מוסדות ארם צובא, וממקימי עולה של תורה במקסיקו בכלל( וכולל אברכים. בביקור קצר שערכנו בכולל "ארם צובא" נדהמנו מהמחזות גם כן: אברכים בעלי 'שמונה בגדים' מדברים בלימוד, מגדלים פאות עבותות, לבוש אברכי מוקפד )או שלא...( וילדי תשב"ר זכים וטהורים, שפרט לרי"ש מתגלגלת לא תמצא שום הבדל בינם לבין ילדי 'סורוצקין' או 'נתיבות המשפט'. הן "כתר תורה" והן "ארם צובא" משוייכות פורמלית לקהילת "מגן דוד" – העומדת תחת הנהגת וראשות הרב הראשי הגאון רבי יעקב נקאש שליט"א, והם אלו שהקימו עולה של תורה במקסיקו, ומאירים באור תורה ויראה, קדושה וטהרה לכלל היישוב במקסיקו. ברבות השנים קמו מתוך מוסדות אלו כוללים רבים המפוזרים בפרוורי העיר מקסיקו סיטי ועומדים תחת פיקוחם והנהגתם של הרבנים הגאונים שליט"א. לצידם, קמו והתפתחו בשנים האחרונות מוסדות "תורת אליהו" הפונים לבני הקהילה האשכנזית, המפעילים אף הם ת"ת, ישיבה קטנה, בית יעקב וישיבה גדולה, כאשר כלל המוסדות עומדים תחת תחת נשיאותו והנהגתו של הגאון הגדול רבי שמואל קמינצקי שליט"א, ראש ישיבת פילדלפיה, ונשיא מועצג"ת בארה"ב. כך שככלל, קהילת יהודי מקסיקו מונה כארבעים אלף תושבים ומורכבת בעיקר מארבעה קהילות אורתודוכסיות: קהילת מגן דוד ליוצאי ארם צובא, קהילת הר סיני ליוצאי דמשק, הקהילה האשכנזית ליוצאי מדינות אשכנז, והקהילה הספרדית ליוצאי טורקיה, יון והבלקנים. כריכת 'חזון איש' בלויה המפגש הראשון שלנו עם הקהילה התבצע ביום שישי בבוקר, בתפילת שחרית. התפילה מתקיימת בהיכל הכולל של מוסדות כתר תורה, הלא הוא כולל "מאור אברהם", וכבר שם אתה מתחיל להבין את הבשורה: התפילה באוירה ָּ וקצב ישיבתיים לכל דבר וענין, הנוסח מוכר ומענג, ואתה חש בבית לכל דבר. את ההפתעה האישית הבאה נגלה רק ב'תחנון', כאשר ֶ שליח הציבור יורד מהתיבה לשֶבת באמירת התחנון. העיניים נפגשות, ואז אתה מזהה: ר' משה! הידיד מספסל הכולל כאן בארץ! חילופי קריצות ותנועות ידיים מבשרות לנו על שיחה שתיערך מיד אחרי התפילה, שם – ובמהלך השבת כולה – ניחשף לעוד ועוד אברכים, המוכרים לנו באופן אישי ממקום לימודם בארץ. )כותב השורות מתגורר בשכונה הנחשבת למבוקשת מאד בקרב בני התורה הדרום אמריקאיים, אם כי מעולם לא נתנו לב לבחון את הכמות שלהם, ובטח שלא שמנו לב שיום בהיר אחד נעלמו הללו מהנוף(. בשיחה שנקיים עם חכם שבות שליט"א, יידרש הוא לתופעה הזו של האברכים שלומדים בארץ ושבים לארץ מכורתם, ויפרוש באזנינו את גישתו )האוהדת( באשר לנושא זה. כל מי שעזב את ביתו ומקומו פעם, מכיר את התחושה הזו, את הרגע בו אתה מגלה פרט קטן – אך חם, תזכורת ֵ שולית – אך נעימה, שמזכירים לך את הבית ואת בסיס האם שלך. וכשאתה מגיע לבית מדרש וקהילה בקצה השני של הגלובוס, שמטבע הדברים פועלים ומתנהלים בקצב ואופי שונה מבית הכנסת "חניכי" שליד ביתך, אתה נשאב לחפש את הפינות הללו, שיזכירו לך את הבית. ואת הפרט הזה אנו ממהרים לגלות אחרי תפילת שחרית: ארון הספרים. בסוף, הספרים הם אותם ספרים בכל העולם, בטח כאשר מדובר בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים המקובלים בקרב יושבי בתי המדרשות הישיבתיים. "ריטב"א-קוק", "רמב"ן-זכרון", "טור-שירת-דבורה" וכיוצא בזה. כל אלו מזכירים לנו את הבית, את בתי המדרש והישיבות של הארץ, אלא שאת ההלם )ונציין שוב, ובפעם האחרונה בל"נ: תחושות ההפתעה השונות מקורן ברף ציפיות נמוך ומוטעה מלכתחילה, הנעוץ בחוסר ידיעה וחשיפה( אנו מקבלים מול מדף ספרי "קצות החושן" וסדרת "חזון איש": הספרים בלויים לחלוטין, אפופים ועטופים ברצועות דבק ישיבתי חביב, ועדיין רב הפרוץ על העומד. לכל הדעות, מדובר בספרים המיועדים ל"מטיבי לכת", והם, כנראה, נחרשו בחרישים עמוקים וספגו לתוכם שעות של עמל התורה של אברכים מקסיקניים, בוגרי ישיבות ארץ ישראל. ובדמיון, אתה מחשב כיצד נשמעות המילים "שוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא" של ה'קצות', או "גרופה וקטומה" של ה'חזון איש', כשהן נשמעות כאן, בפולנקו היהודית, טובלות ברי"ש אופיינית מתגלגלת. יעבדוך עמים דבר אחד חסר לנו: כל מי שדרכה רגלו בבית מדרש או בבית כנסת בארץ, מכיר את איגרתו המפורסמת של מרן הסטייפלר, הפותחת במלים "ודאי מידת אכזריות", העוסקת בחובת הלומדים להשיב את ספרי הלימוד למקומם, אותה תולה כל גבאי בית כנסת מתחיל על קירות בית הכנסת וסמוך לארונות הספרים. כאן, אין צורך בזה. צוות של גויים מקומיים מופקד על סידור ונקיון בית הכנסת. בסיום כל סדר ותפילה, יפנו הלומדים לביתם, והללו, כבר מיומנים במלאכתם, יגשו לסידור הספרים בארונות לפי מספרי המדפים. שבת פורשת את כנפיה על רחובות מקסיקו. גויי הארץ עסוקים בצחצוח רכביהם או בהאזנה למוזיקה, ובמקביל, אברכים פוסעים בזריזות אל בית הכנסת. ושוב, האוירה חמימה וכובשת: כולם לבושים בבגדי שבת, חלקם, מנהג יהודים חשובים, קושרים את העניבה בדרכם לבית הכנסת. הנגיעה הישיבתית לא פוסחת גם על קוד הלבוש המקומי; הנה כי כן, האברכים המבוגרים יותר חבושים בכובעים רחבי שוליים, ואילו הדור הצעיר, כבר מסתפק בשוליים צרות יותר... למחרת בבוקר, נבקש להתעטף בטלית בבית מארחינו, אלא שבעל הבית עוצר בעדנו, תוך שהוא חובש את כובעו: מנהג המקום הוא ללכת במגבעת וחליפה לתפילת שחרית, וטלית? בבית הכנסת ממתינות לנו עשרות טליתות מהודרות, מתוחזקות היטב ובמצב חדש, לטובת המתפללים. אחר התפילה, מנצלים אנו את מזג האויר הנעים של מקסיקו, ומצטרפים אל הרב הגאון רבי דוד אורפלי שליט"א לסיור באיזור. רבי דוד שליט"א, יליד בני ברק וחניך מקסיקו, תלמיד מובהק ומקורב לגאון הגדול רבי ברוך ויסבקר זצוק"ל )שבבית משפחת אורפלי היה מתאכסן בשהותו במקום(, מופקד כיום על כשרות ובניית המקוואות במקסיקו ובעוד מקומות , זאת, לצד כהונתו כדיין גיטין , ומורה הוראה בהלכות טהרה. מים טהורים בדרכנו למקוה המקומי, אנו נחשפים למראה שחוזר על עצמו: משפחות חרדיות צועדות בשדרות הרחובות, כשאת עגלות התינוקות מובילה עוזרת הבית הגויה. לשאלתנו מתברר כי לא רק ענין של נוחיות עומד בבסיס הנהגה זו, כי אם נדון הלכתי והשקפתי: "שאלת העירוב בעיר העסיקה את רבני העיר רבות והביאה לפולמוס גדול" מתאר הרב אורפלי, "עד שלמקום הגיע בנו של מרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל - לבקשת הקהילה האשכנזית, והתקין עירוב מהודר. אלא שלמעשה, מעט מבני המקום סומכים עליו לענין טלטול בידי ישראל, והשאר מקפידים לטלטל באמצעותו רק בידי נכרי. משכך, את עגלות התינוקות, כמו גם את שאר החפצים, נותנים לנכרי או נכריה לטלטל עבורם". אלא שמקצה הרחוב, רואים אנו מחזה בלתי נהיר: אל ּ עבר היכל הכולל צועד ראש הישיבה, הגאון רבי מנחם יונִ י שליט"א )עליו נשמע גם בהמשך מראש המוסדות, הגר"א שבות שליט"א(. הופעתו מעוררת כבוד, והדר זקנים אופף אותו. סמוך אליו צועד נכרי, שומר הבית, המחזיק בידו... מזוודה שחורה וחתומה. הגר"א שבות שליט"א בשיחה ל'יתד נאמן'. לצידו יושב הרב הגאון ר"ד אורפלי שליט"א, מו"צ ודיין בקהילה 32

כאן כבר לא מדובר בעגלת ילדים, מה איפוא מונח במזוודה השחורה? גם על זה נשמע מהרב אורפלי שליט"א: "לראש הישיבה, הגאון רבי מנחם שליט"א, ישנה 'חולשה' ידועה לספרים. ספריית ביתו ענקית, ומכילה ספרים רבים. מנהגו של רבי מנחם להכין את השיעור של שבת עם תלמידיו בביתו בליל שבת, מתוך ספריו שלו, ומתוכם מוסר הוא את השיעור למחרת. בשבת איפוא, בה לא יכול הוא לטלטל את הספרים, מכין הוא מזוודה עם ספרים, אותה נושא עבורו עד הכולל שומר הבנין הנכרי". בהמשך, ניטול חלק בשיעורו של הגר"מ יוני, ועל כך להלן. כאמור, אנו מתלווים אל הרב אורפלי שליט"א, הפותח בפנינו את שערי המקוה המקומי בפולנקו, המפואר בכל קנה מידה )ככל שאר המקואות בעיר מקסיקו, דבר שהביא וגרם להרבות קדושה וטהרה גם בבתים שהיו רחוקים מתורה ומצוות(. אחרי שאנו מתרשמים מהפאר והנוחיות החיצוניים, לוקח אותנו רבי דוד אל 'קדש הקדשים' של המקוה; בורות הטבילה, ונקבי הזריעה וההשקה. הנתונים נורים מפיו בקצב מסחרר, שילוב של בקיאות נפלאה בכל שיטות ההלכה המחמירות ביותר – לפיהן נבנה המקוה, לצד ידע והבנה בפרקטיקה ומושגי כלים שלובים וסבך צינורות. מתברר, כי המקוה הזה לא היה מבייש אף קהילה מחמירה ביותר בבני ברק או בזכרון יעקב, הכל בנוי לכתחילה שבלכתחילה, מקוה כ"א סאה עם "ברך" החזון איש ועוד הידורים, שהלא כבר סיכמנו שמקסיקו התורנית מהוה חממה תורנית מובהקת, חרדית וישיבתית לכל דבר וענין, ואף צמודה לרוח של קדושה וטהרה למהדרין מן המהדרין. שיעור כללי בסעודה שלישית תופעה מיוחדת למקום היא התארגנותם של בני הישיבות הצעירים המקומיים לסדרי לימוד במהלך השבת. מסגרות מיוחדות נפתחו עבורם המעניקות תשורות כספיות נאות לנוטלים חלק בסדרי לימוד לפני שבת, בליל שבת וביום השבת. שעה קודם מנחה, כבר מלא היכל הכולל מפה לפה. ושוב; אם חשבנו שאת השולחנות יגדשו ספרי וורטים לשבת, רעיונות ומשלים, סיפורים וחיזוקים – הרי שהתבדינו. מדפי הספרים הללו בארונות מלאים, יחסית, ואילו מדפי הראשונים, הטור והשולחן ערוך – ריקים. אברכי הכוללים שוקדים על תלמודם בריתחא דאורייתא, והמראה משובב כל לב. בהמשך נשמע כי ביום יום, מאכלס מבנה הכולל על שתי קומותיו, קרוב למאתיים אברכים. ושוב, הכוונה לאברכים "על מלא", המנהלים סדר יום תורני בן שני סדרים, לומדים בחבורות שונות – עיון, הלכה וש"ס, בראשן עומדים הרבנים הגאונים שליט"א, ביניהם הגאון רבי נפתלי ברינגר שליט"א, המכהן כראש כולל במקום מזה 30 שנה. לאחר תפילת מנחה עם דמדומי חמה, נפנים האברכים לסעודה שלישית הנערכת באולם חדר האוכל בקומה הראשונה של המבנה. המנהג מזכיר את חצרות החסידים, כאשר סעודה שלישית נערכת בבית הכנסת, ואילו בני המשפחה אוכלים בגפם בבית. אלא שהסעודה מתקיימת בשני חדרים נפרדים; בחדר האוכל המרכזי מסבים לסעודה בני הישיבה, בראשות הגר"מ יוני שליט"א, ובחדר סמוך אוכלים אברכי המקום, אם כי, נרשמת 'זליגה' של אברכים לסעודה המרכזית, בה מושרים שירי רגש והתעוררות, המקדימים את שיעורו השבועי של ראש הישיבה הגר"מ יוני שליט"א. מלכתחילה נמסר לנו כי במקום תימסר שיחה, אלא שההגדרה מתבררת כלא מדוייקת בעליל. אמנם היא עוסקת בנושא מוסרי מפרשת השבוע – חטא העגל, אלא שהגאון רבי מנחם יוני שליט"א מגיש את הדברים באופן של שיעור לכל דבר; שתים שלש קושיות מדברי הגמרא והתוספות, שלשה מהלכים נפרדים למדניים ומרתקים המבוססים על יסודות רבותינו הראשונים והאחרונים, והכל בצורה של שיעור כללי לכל דבר וענין. הגר"מ יוני, אם שאלתם, לא דובר ספרדית כלל וכלל, למרות שהוא מרביץ תורה במקום כבר עשרות שנים. השיעור נמסר בלשון הקודש, רווי מונחים ישיבתיים פנימיים, והוא נמסר בסערה וריתחא דאורייתא. ויותר ממה שהתפעלנו מהשיעור, התפעלנו מה'התקפות' של בני הישיבה על מוסר השיעור; השאלות קולעות, נוקבות, מבררות מיניה וביה, כאשר רבי מנחם שליט"א מנווט את השיעור בבטחה, לא נבהל מההתקפות, ובמידת הצורך אף שותל הערה-גערה חביבה ואופיינית. מושגים של 'פרומקייט' במקסיקו במוצאי שבת קדש, מוזמנים אנו, כנזכר, אל מעונו של חכם אברהם שבות שליט"א, לשיחה מקיפה ומעמיקה על אופיה וצביונה של יהדות מקסיקו התורנית. עשרות שנים שעומד רבי אברהם שליט"א בראש מוסדות "כתר תורה" – הכוללים את כל שכבות הגיל, החל מגני ילדים ועד כולל אברכים, ויחדיו מונים קרוב לאלפיים נפשות בלעה"ר. אלא שאם תקפצו לביקור ביום בהיר )בכלל במקסיקו, רוב השנה בהיר ונעים( לישיבה, תמצאו אותו מדי בוקר באותו מקום מזה הוא יושב כבר יובל שנים: על כסא מגיד השיעור של בני הישיבה קטנה, בכיתה המקבילה לשיעור ג' ישיבה קטנה. בשיחתנו, יתייחס רבי אברהם שליט"א גם למשרה זו, אותה לא רואה הוא לנכון לעזוב עד עצם היום הזה, ועד בכלל, לאוי"ט. משם, מהכסא הזה, מנהל הוא את האימפריה של "כתר תורה" כולה, ואין מי מבני הקהילה שלא עבר אצלו בחדר השיעורים. כולם היו בניו, תלמידיו, כפשוטו. את שאר זרועות המוסדות – תלמוד התורה על כל שכבותיו, ניהול הישיבה הגדולה, הכולל, הפקיד הוא בידי הרבנים שליט"א, כאשר את הדבר הקשה יביאון אליו. יליד מקסיקו הוא רבי אברהם שליט"א. מקורות המשפחה נטועים בארם צובה שבחלב, ואילו אביו של רבי אברהם, היה מתלמידיו של רבי מרדכי עטיה זצ"ל, שהיה ממקימי המוסדות היהודיים במקסיקו. "ביתו של בנו של רבי מרדכי היה סמוך לבנין הישיבה כיום, כאשר עם השנים, רכשה הישיבה את ביתו, וכן את הבית מהצד השני, ועל יסודות אלו נבנה בנין הישיבה כיום" מספר הוא. בשנת תשכ"ב, לפני למעלה מששים שנה, נפתחה למעשה הישיבה בידי האחים הרבנים לבית שלומיוק זצ"ל, לצד המייסדים רבי דוד קצין, רבי מרדכי שקאלו, ורבי משה חנונו זצ"ל. "עד אז" הוא מתאר, "הקהילה היהודית כולה פעלה בקושי ועל אש נמוכה. האחים הללו, בדגש על מו"ר רבי לייב שלומיוק זצ"ל, החלו לדבר על מושגים חדשים ולא מוכרים, מושגים של לימוד תורה, דקדוק הלכה ופרומקייט. רבי לייב גם היה זה שקרא לי יום אחד, והסביר לי שלטובתי, כדאי לי לגלות למקום תורה, והוא זה שהמליץ לי על המקום בו למדתי כבחור ושם קניתי את עיקרי תורתי, ישיבת מיר בברוקלין שבארה"ב". שכן מסלול חייו הטבעי והפשוט של חכם שבות, לא כלל בתכנית ישיבה בשום אופן. כילד, למד הוא בבית ספר מקומי, שרחוק היה מלהתנהל באופן חרדי. עם פתיחת הישיבה בשנת תשכ"ב, היה הוא בן 12 שנים, ומידי יום ראשון – יום החופשה המקומית, היה 'מתגנב' הוא לישיבה ומשביע את צמאונו בלימוד התורה, כאשר בשאר הימים גם כן, את שעות אחר הצהריים היה מעביר הילד לבית שבות במחיצת תלמידי ישיבת כתר תורה שנפתחה אז. "עברית ידעתי" הוא נזכר, "אבל כתב רש"י – לא ידעתי לקרוא. למדו אז בישיבה פרק 'שנים אוחזין', ואני נשאתי תפילה בלחש, שלא יבקשו ממני לקרוא את רש"י... " שפת לא ידעתי אשמע עם הזמן התקבל הוא כתלמיד מן המנין בישיבת כתר תורה צעירה, ובשנת תשכ"ח, והוא בן 18 ,בהמלצת רבו, כנזכר, גלה רבי אברהם לברוקלין שבארה"ב, שם קבע את לימודו בישיבת מיר, כשהוא נכנס לשיעורו של הגאון רבי דוד קויאט זצ"ל, בעל ה'סוכת דוד'. הגר"א שבות שליט"א במשאו במעמד של ארגון 'דרשו' במקסיקו הגר"ד שוויקה שליט"א במשאו במעמד של ארגון 'דרשו' במקסיקו 33

ידעתם אז אנגלית? כיצד הסתדרתם בישיבה? אנגלית אכן לא ידעתי, רק עברית וספרדית כמובן. הנס שלי היה, שבאותה תקופה למדו בישיבה קבוצת בחורים שהובאו לישיבה ממרוקו, ע"י הגאון רבי שרגא משה קלמנוביץ זצ"ל, ראש הישיבה. השיעורים נמסרו בישיבה באידיש, אלא שעבור אותם בחורים, נמסר אחה"צ שיעור חזרה בעברית, שפה אותה ידעתי והבנתי היטב. כך שאט אט קלטתי את שפת האידיש גם כן. לאחר שלושה חודשים פנה אלי מגיד השיעור, רבי דוד קויאט, והודיע לי שמכאן ואילך תפקיד חזרת השיעור עובר אליי, כשאני מוסר את שיעור החזרה בעברית, והוא יקשיב לי... הוא היה נוהג לומר אז: "מאיפה קלט הבחור הזה את האידיש? מהאויר"? אם כי, גם אם הבנתי אידיש, הרי שלדבר באידיש לא הצלחתי, וכך עד היום. זכרוני, שבתקופה לאחר מכן, כאשר שמעתי את השיעורים מפי ראש הישיבה הגאון רבי שמואל ברודני זצוק"ל – שיעורים שנמסרו גם באידיש, הייתי שואל אותו בעברית. אלא שמצידו התחלק הענין: אם הייתי שואל במהלך השיעור, בציבור, הוא היה עונה לי באידיש, אבל באופן פרטי היה עונה לי בעברית. שם, בישיבת מיר, הכיר רבי אברהם את ידידו הטוב עד עצם היום הזה, הלא הוא הגאון רבי דוד שוייקה שליט"א, ראש מוסדות "ארם צובה", שלמד שלש שנים מעליו. "רבי דוד היה גר בברוקלין, והכרתי היטב את משפחתו. הוא נולד במצרים אמנם, אך למעשה גדל בארה"ב, למד במיר, ואחר מכן גם בבריסק". ימים יחלפו, ושני בוגרי הישיבה ינהיגו ויכוננו את מוסדות התורה המפוארים במקסיקו. עצה טובה קא משמע לן בשנת תש"ל, יושב הנער אברהם שבות ושוקד על תלמודו בהיכל ישיבת מיר, כאשר מוסרים לו שמישהו מחפש אותו בכניסה לישיבה. "יצאתי החוצה, שם אני רואה יהודי צעיר, נמוך קומה ובעל עיניים יוקדות, שניכר בו שיהודי מרומם הוא. 'שלום לך' הוא פונה אלי, ומציג את עצמו. 'שמי שמעון בעדני, ואני כעת מגיע ממקסיקו'. היה זה כמובן הגאון הגדול רבי שמעון בעדני זצוק"ל, שביקר במקסיקו לשם החזקת מוסדותיו, ושם שמע מבני הקהילה שאני לומד במיר. כשהגיע לארה"ב משם, נפנה רבי שמעון אל ישיבת מיר, וביקש לשוחח עמי. 'דע לך' אמר לי, 'מקסיקו ממתינה לך. יש שם כר נרחב לפעילות, ואני סבור שבס"ד ניתן להקים שם שם מוסדות תורה על טהרת הקודש. אני סבור שאתה, שב"ה לומד בישיבה קדושה, צריך להתכונן לתפקיד, ועם שובך למקסיקו עליך להרים ולפתח את הישיבות ואת מוסדות התורה והחינוך שם'. כך היו דבריו אלי, שם בפתח ישיבת מיר", נזכר הגר"א שבות בהתרגשות לא מוסתרת. לא היתה זו השיחה היחידה שניהל הגר"ש בעדני עם הנער הצעיר. את הימים הנוראים של שנת תשל"ב עשתה משפחת שבות בארץ ישראל, כאשר רבי אברהם מתפלל בישיבת מיר בשכונת בית ישראל, בספסל הסמוך למקום מושבו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי נחום פרצוביץ זצוק"ל. "רבי נחום היה אז חולני מאד, ובשל הצורך לצאת מדי פעם למנוחה וכד' קבע את מושבו בספסלים האחוריים של בית המדרש, בספסל הסמוך למקום מושבי" הוא נזכר. בחג הסוכות תשל"ב נפגשו שוב בני המשפחה עם הגאון הגדול רבי שמעון זצוק"ל בביתו בבני ברק, כאשר עם חזרתם למקסיקו, ביקש רבי שמעון מהנער להישאר במחיצו מספר ימים. "התארחתי אז בביתו של רבי יהודה זיאת זצ"ל" שב הגר"א שבות יובל שנים לאחור, "ובמהלך ימים אלו קרא לי שוב הגר"ש בעדני וביקש לשוחח עמי. 'דע לך' אמר לי, 'הנך מתקרב לגיל השידוכים, ומהכירותי את המשפחות במקסיקו, אני מניח שיציעו לך שידוך פלוני, ועצתי היא שאכן תיגש אליו'. בסוף אותו חורף, אכן התארסתי ונישאתי לרעייתי תחי', לבית משפחת קצין )אף היא מהמשפחות המיוחסות והחשובות בעיר, אשר עמדו על אבני יסוד הקהילה התורנית במקום(, הלא הוא השידוך אותו צפה הגר"ש בעדני זצוק"ל, ועליו המליץ" מסכם הגר"א שבות בחיוך. הגאון הגדול ר"ש בעדני זצוק"ל ויבלח"ט הגר"א שבות שליט"א במעונו של רשכבה"ג מרן שר התורה זצוק"ל 34

הצעה בהיכל החשוך בשנת תשל"ה, והוא אברך צעיר, החל הגאון רבי אברהם שליט"א לשמש כמגיד שיעור בישיבה, שאז עמדה בראשותו של הגאון רבי מאיר אלבז שליט"א – שהובא אף הוא למקום בידי הגר"ש בעדני זצוק"ל. "הוא הגבר" מבהיר הגר"א שבות, "שכבר אז הבין שאם אין גדיים אין תיישים, ופתח את גני הילדים וכיתות בית הספר הצעירות". עם שובו של הגר"מ אלבז שליט"א ארצה )בה פתח את ישיבתו 'שבות יהודה'( בשנת תשל"ז, הוטלה הנהלת והנהגת המוסדות באופן כמעט טבעי על כתפיו של הגר"א שבות שליט"א. "בגילאי הישיבה קטנה היו אז קצת יותר ממנין תלמידים, ובכיתות בתי הספר היו סה"כ 80 ילדים" הוא נזכר. אט אט הלך בית הספר והתפתח, וממילא גם הישיבה הקטנה – אליה עלו חניכי הת"ת. בחודש אלול תשמ"א, הובע הצורך להקים גם ישיבה גדולה למסיימי הישיבה הקטנה. "כמות התלמידים שהיתה לנו לא יכולה היתה להחזיק לבד ישיבה" נזכר הגר"א שבות, "ולשם כך הבאנו בחורים מארה"ב, להם שילמנו טיסות, תנאי פנימיה, וכן דמי מחיה בסך 300 דולר לכל תלמיד". אלא שלישיבה גדולה צריך גם ראש ישיבה, שילמד את התלמידים בסגנון הישיבתי והמקובל, וכאן מצאו את עצמם אנשי "כתר תורה" בבעיה. "ככל שניסינו, לא עלה בידינו למצוא אדם ראוי עליו תוטל המשרה. ניסינו באינספור דרכים לאתר את האדם המתאים – ולא עלתה בידינו, עד לאותו לילה, בו נעשה לנו נס, כפשוטו". השעה 00:9 בלילה, הסדר בישיבה מסתיים, וחכם שבות עוזב את בית המדרש של הישיבה קטנה. הוא מסיים את מסירת השיעור לבעלי בתים, ויחד עם אחד ממנהלי הישיבה, יורדים להיכל בית המדרש הנוסף, הממוקם בקומה התחתונה של הבנין. בית המדרש חשוך כולו, והשנים עומדים ליד ה'תיבה', ומנהלים שיחה ביניהם על עניני הישיבה. "לפתע אנו שמים לב, שמישהו נוסף יושב בבית המדרש החשוך. מיהרנו להקדים לו שלום, שמו היה רבי יוחנן צוייג, המתגורר במיאמי ומחזיק שם מוסדות תורה, והגיע לכאן למקסיקו עבור ענין פרטי. בהשגחה פרטית מופלאה פגשנו בו בבית המדרש, והתחלנו לגלגל שיחה בינינו. מפה לשם סיפרנו לו על התפתחות המקום, ועל כך שאנו מחפשים ראש ישיבה, והוא על אתר הציע לנו את הגאון רבי מנחם יוני שליט"א, יליד אירופה וחניך ישיבת לייקווד, אותו הכיר ממוסדותיו ממיאמי. ההצעה הבשילה במהירות, וכבר בחודש אלול הועמד רבי מנחם שליט"א כראש הישיבה, תפקיד בו הוא מחזיק עד היום, בהצלחה מרובה בס"ד, והוא זוכה להעמיד תלמידים רבים. המחזור הראשון למד אצלו למשך שנה, כאשר בחודש אלול תשמ"ב, עשו בני המחזור הזה, מחזור המייסדים, את דרכם ארצה, לישיבת קול יעקב בירושלים". על מחזור המייסדים הזה נמנים רבנים חשובים במקסיקו גופא כיום, כמו הגאון רבי יעקב נקאש שליט"א הרב הראשי ורב קהילת "מגן דוד", הגאון רבי שאול קרדי שליט"א, העומד בראשות אחד הכוללים של "כתר תורה", והגאון רבי אליהו חילו שליט"א, ראש כולל "אור דמשק". ושבו בנים לגבולם לא עלה לכם פעם הרצון גם למסור שיעורים בישיבה גדולה? זו רמה גבוהה יותר מטבע הדברים והרבצת תורה באיכות יותר, הלא כן? הגר"א שבות שליט"א לא מסכים עם הנחת היסוד של השאלה: "אני חש שליחות לבנות את הבחורים הצעירים בגיל הזה דוקא, זה עבורי שליחות קודש לכתחילה. זה הגיל בו אני רואה זכות לטעת בהם את היסודות לקניני התורה, ההבנה הבסיסית של סוגיא בגמרא, לצד שאר ערכי אהבת תורה והשקפה נכונה". ומאז, ועד היום, מתנהל לו המסלול באופן הזה: חניכי הת"ת עולים לישיבה קטנה, שם שומעים שיעורים שלש שנים מפי רבני הישיבה, מתוכן את השנה השלישית עושים הם בשיעורו של הגאון רבי אברהם שבות שליט"א. לאחר מכן, עולים הם לשנת ישיבה גדולה בראשות הגר"מ יוני שליט"א, ולאחריה עוזבים כולם, ללא יוצא מן הכלל, את מקסיקו, ללמוד בישיבות הקדושות בארץ ישראל. באלול שנת תשמ"ה, שבה חלק מקבוצת המייסדים הראשונה למקסיקו, כאשר חלקם כבר נשואים לבנות המקום. או אז, נפתח השלב הבא במוסדות "כתר תורה" – כולל אברכים. "עד אז" מטעים הגר"א שבות, "כבר פעל כאן כולל אברכים של מוסדות 'ארם צובה' בראשות חכם שוייקה שליט"א, אלא שהוא יועד בעיקר לאברכים מארה"ב. החידוש של הכולל שלנו היה, שהוא פנה לאברכים שכולם ילידי המקום, וחניכי 'כתר תורה'. הם יצאו להחכים מתורת ארץ ישראל, ושבו למקסיקו מכורתם כאברכים, ועבורם ראינו צורך לפתוח את הכולל, שלא תיפסק שושלת התורה במקום". חזרת האברכים למקסיקו גרמה למעשה לתנופה אדירה באוירה התורנית הכללית של המקום כולו. "כיום" לא מסתיר חכם שבות את סיפוקו, "רוב מוחלט של המלמדים בת"ת ובישיבה, הינם חניכים שלנו גופא, ששבים למוסד בו הם למדו, והפעם כמלמדים. לא זו בלבד, רובא דרובא של רבני מקסיקו כולה, מורי ההוראה, רבני בתי הכנסת והקהילות השונות – הינם בוגרי 'כתר תורה', כן ירבו". והוא מחדד את הענין: "אנו סבורים שהשיטה הזו של פיזור הכוחות והפצת המעיינות – היא השיטה הנכונה עבורנו, וכך גם שמענו מחכם שמעון בעדני זצוק"ל. אנו מחנכים למגמה הזו; מה שספגתם כאן – העבירו הלאה. פתחו עוד מקומות תורה, ועשו חילים לתורה ותעודה בכל מקומות מושבותיכם". והאברכים לא מאכזבים. הם מעבירים הלאה את המורשת, והמקום כולו משתנה בזכותם. "כיום" אומר לנו הגר"א שבות, "יש לנו כאן הכל, ממקואות ועד מזון למהדרין. אני זוכר תקופות, בהן הייתי יוצא בעצמי לפקח על חליבת הפרות. אבל המהפכה ברוך ד' התחילה ולא מפסיקה, ובזכות מסירות הנפש של הדורות הקודמים, כיום מתנהלת הקהילה כראוי מכל הבחינות, ב"ה". אוירא דארץ ישראל משהו לא מסתדר לנו בצורת החשיבה: הבחורים לומדים כאן שנה אחת בישיבה גדולה, ולאחריה עולים לארץ למספר שנים, נישאים, ושבים לכאן; לשם מה? מדוע שלא תפתחו כאן ישיבה גדולה לכל דבר וענין, בה ילמדו ארבע או חמש שנים, ואז יתחתנו, כמו המודל הישראלי בעצם? משנתו של הגר"א שבות סדורה לו היטב בנושא: "אקדים ואומר, שהיו כמה נסיונות כאלו שלא צלחו, ואומר לכם את דעתי מדוע. מצד האופי המקומי, בחורים בני 18 שבפניהם תעמוד האפשרות לבחור בישיבה או ביציאה מיד לחיי המעשה – חלקם ודאי יבחרו לצאת מיד לעולם הפרנסה. השנים הללו שהם עושים בארץ בישיבה, מעניקות להן מטען בל יתואר! הלא לא כולם ממשיכים כאברכי כוללים לכל דבר, אנו מדברים כיום על %50 בערך הנשארים בכולל, והשאר יוצאים לעשות לפרנסתם. אבל גם כאשר הם יוצאים לחיי הפרנסה – הם טעונים כבר בערכים ישיבתיים, בהשקפה נכונה, ואת ביתם הם מקימים באוירה תורנית, ובניהם אחריהם צועדים באותה דרך. 1 ספרי קצות החושן וחזון איש הבלויים מרוב שימוש בהיכל הכולל 'מאור אברהם' של מוסדות 'כתר תורה' המשך בעמוד 41 35

עלילת דם בדמשק עלילות דם לקראת חג הפסח, היו מוכרות ותדירות בקהילות היהודים בעיקר בארצות בהן שלטה הנצרות • אלא שלפני קרוב למאתיים שנים נרשמה העלילה הראשונה בדמשק, בירת המדינה המוסלמית סוריה, בה פעלה קהילה יהודית מפוארת • מוסף 'יתד נאמן' שב ל"עלילת דמשק" הנוראה, בה קיפחו את חייהם באכזריות יהודים מבני הקהילה, ואילו ה'חכם באשי', הגאון רבי יעקב ענתבי זצוק"ל, נחקר בעינויים קשים ונוראיים במטרה להוציא ממנו הודאה בפשע • ומה עלה בגורלו של הכומר ּ... ָתנו ֹ ּ א ֵרעו ּ ַ הנעדר? • וָי ּ • ּנו ּו ַוְיַענ ש. לב תמונות באדיבות מכון "שער בנימין", ומאוסף ד"ר אליעוז חפר חג הפסח מביא בכנפיו ניחוחות חגיגיים - פריחת האביב, הנקיונות, המצות והיין ושאר מצוות וסמלי החג, ומעל הכל, "ליל הסדר" - הלילה שבו בכל תפוצות ישראל מסבים כבני מלכים סביב שולחן הסדר הערוך בחגיגיות. אך לא תמיד היו כך פני הדברים; במשך מאות שנים, בואו של חג הפסח גרם לחרדה של ממש בקרב קהילות רבות ברחבי אירופה. עם הפשרת השלגים המבשרת על סיומו של החורף ובואו של האביב, החל הפחד מזדחל ללבבות. עלילות הדם הידועות, בהן העלילו על היהודים שהם הורגים ילד נוצרי על מנת ללוש בדמו את המצות, היו חלק בלתי נפרד מחג הפסח, והעיבו על שמחת החג באופן ניכר. הסיבה לכך שהעלילות הללו היו מתרחשות דוקא בערב פסח, היא משום שעם הפשרת השלגים, התגלו גופותיהם של אנשים שקפאו למוות בנהרות במהלך החורף, כמו גם הולכי דרכים שקפאו למוות על אם הדרך, והמוח האנטישמי שתמיד מנסה להאשים את היהודים בכל בעיה הקיימת על פני כדור הארץ, דאג לקשר גם בין הגופות הללו לחג הפסח היהודי. ציור המתאר את רבי יעקב ענתבי בכלאו, ובפתח נראה איש דת מוסלמי 36

במשך שנים ארוכות, מימי הביניים והלאה, האנטישמיות ושנאת ישראל שררו בעיקר בארצות הנצרות; הכמרים שהיו שטופי שנאה ליהודים, נהגו בכל שנה לרקום מחדש את אותה עלילה. בארצות האיסלאם לעומתן, עלילת הדם לא היתה מוכרת. אך הדבר השתנה בשנת ה'ת"ר, כאשר לראשונה בהיסטוריה העלילו עלילת דם במדינה מוסלמית. אותה עלילה נצרבה בזיכרון כעלילת הדם הראשונה במדינות האיסלאם, שנחשבו תמיד למתונות יותר ביחסם ליהודים. באותה התרחשות התפרצה שנאתם של בני ישמעאל, והם פגעו ביהודים באכזריות נוראה. קברים נפתחים דמשק בירת סוריה היתה באותה תקופה עיר של חכמים וסופרים. בעיר התקיימה קהילה נכבדה ומפוארת בראשותו של ה'חכם באשי' - הגאון רבי יעקב ענתבי זצוק"ל, רבה של דמשק. רבי יעקב היה הדמות המרכזית באותה עלילת דם. הוא נאסר וישב בכלא במשך תקופה ארוכה, תוך שהוא סובל עינויים קשים ומרים כדי שיודה בכך שהיהודים השתמשו בדם של גוי לצורך הכנת המצות לחג הפסח. רבי יעקב עמד בייסורים בגבורה על אנושית, ולא הסכים לספק את ה'הודאה' אותה ניסו לחלץ מפיו; 'הודאה' שהיתה גורמת להוצאתם להורג של החשודים בפרשה. לאחר סיום הפרשה, כתב רבי יעקב איגרת ארוכה בה הוא מגולל את כל פרטי העלילה, וממנה ידועים לנו עיקרי הדברים. סיפור המעשה החל ביום רביעי א' דראש חודש אדר, שנת ה'ת"ר. ביום זה, נעלמו כומר צרפתי בשם תומס, ומשרתו, איברהים. הנוצרים קוראים לכומר "אב" - "פאדרה" בספרדית, והערבים שאינם מבטאים אות פ' דגושה אלא מחליפים אותה באות ב' קראו לו "באדרה", וכן שמו של הכומר "תומס", נשתנה בהיגוי הערבי ל"תומה", ומכאן זכורה שם העלילה כ"נס באדרה תומה". בהמשך היום הגיע תושב העיר, והעיד שראה את באדרה תומה כשהוא מדביק מודעה על הקיר בין שתי חנויות בסמוך לבית הכנסת של יהודי דמשק. תוכן המודעה היה פרסום בדבר מכירה פומבית שתתקיים במקום פלוני ובשעה פלונית, בה ימכר עזבונו של נוצרי נתין אוסטריה. במשך הלילה החלו חיפושים נרחבים אחריו. בסופו של דבר הגיעו המחפשים לביתו של תומה, וכשפתחו את הדלת מצאו בית ריק, כשעל הכיריים מונח סיר ובו תבשיל שרוף. ומיד יצא קול בעיר שהיהודים הרגו את באדרה תומא כדי לקחת מדמו ללישת המצות. התושבים הגויים החלו לקלל את היהודים, ובמהלך יום חמישי ויום שישי שלאחריו, החלו לפשוט על בתי היהודים בליווי שוטרים ואנשי ממשל, כדי לחפש את ה'מחבוא' בו לטענתם הטמינו היהודים את הגופה. עד כדי כך הגיעו הטירוף והאמונה בדבר העלילה, שבעיצומו של יום השבת הכריחו את בני הקהילה לפתוח את קברי היהודים שנפטרו באותו שבוע ולהוציא אותם מקבריהם, כדי לוודא שלא קברו שם את אותו גוי נעדר. מידכם אבקשנו! וכך מספר רבי יעקב באיגרתו: "וביום השני בעת מנחה שלח השר אחרי, וגזר עלי שאביא עמי שני אנשים ת"ח גדולים מהזקנים. וכן עשיתי, ולקחתי עמי חכם רבי שלמה הררי והזקן חכם רבי חלפון עטיה, ונכנסנו לפני השר, וגזר עלי שאשב על ברכי לפניו, והם נשארו עומדים מרחוק. אז ענה השר ואמר לנו: 'חכם באשי, לא שמעת שבאדרי תומא נעלם ואיננו?' אמרתי לו: 'שמעתי, ברם אינני יודע אנה הלך'. אמר לי: 'צריך אתה לדעת כי אני תובעו ממך ומהיהודים'. השיבותיו: 'בי אדוני, אתה שר וגדול והשי"ת מסר הבני אדם וממונם בידך, ובפיך תלוי החיים והמוות, ואם כן, צריך אתה לשפוט ביושר ובצדק כרצון ד', והיאך מחפש ומבקשו רק מהיהודים דווקא?' והשיבני, כי הוא נתברר לו שנכנס למחוז היהודים ולא ראוהו שיצא. "השבתיו: 'האם הוא מחוז היהודים סגור בבתי חומה עליו? הנה הוא פרוץ ופתוח מכל המקומות, ובכל לילה ויום אנשים ונשים גויים וערלים עוברים ושבים לאלפים ולרבבות בני אדם, האם כך הוא דינא שאנו נתחייב בו?' ואז הרים ידו בכעס להכות אותי ואמר לי: 'בלי ריבוי דברים, דעו שאני דמו מידכם אבקש'. אמרתי לו: 'אם בלא משפט אחרי שד' מסר נפשינו וממונינו בידך מה שתרצה תעשה הננו מסורים בידך, אך אם במשפט תעשה, הנה קין והבל שהיו הם שניהם לבדם בעולם, אמר קין להקב"ה השומר אחי, וכוונתו שלא אמרת לי מסרתיו בידך וממך אתבענו. גם הכא אם היינו חייבים בשמירתו, הייתי אני וכמה מהיהודים הולכים סביביו תמיד לשומרו'". בתגובה קם השר ממקומו בכעס, ואיים על רבי יעקב כי אם יוסיף לדבר, הוא יחתוך את לשונו. רבי יעקב החל לבכות ולהתחנן בפני השר, וכך אמר: "אדוני השר תרחם עלי לעת זקנתי. אני בשר ודם ולא אוכל לבוראו, ולא נביא אנכי לידע היכן הוא, אם כן הודיעני נא מה לעשות והראני אופנים מה אעשה לחפש עליו ובגזרתו כך אעשה". אך השר השיב כי הוא עומד על דרישתו - עליהם למצוא את באדרי תומא ולהביאו אליו. הודאתו של הבחור רבי יעקב המשיך להתחנן, והשר קם בכעס והכה אותו, וחזר שוב על האיום לחתוך את לשונו. רבי יעקב השתתק. ואז חזר השר והטיח בחברי המשלחת את דבר עלילת הדם: "ברור לי שאתם היהודים הורגי נפשות, ואתם הרגתם אותו בשביל ליקח דמו וזה מנהגכם לעשות. אין אתה יודע גירוש אספניא )ספרד( ושאר גירושים שנעשו ליהודים, וכמה וכמה אלפים נפשות שהרגו מכם בשביל ענין זה, ועדיין אתם מחזיקים במנהג זה להרוג נפשות רבות בהחבא... בי נשבעתי גם עתה: אני אהרוג מכם עד אין מספר! והנשאר אעשה גירוש לפזרם בעולם שלא יהיו שני יהודים במקום אחד!" עם סיום דבריו, הוציא השר שעון מכיסו, ואמר להם כי יש להם זמן של 24 שעות להביא את באדרי תומא. ואם לא יעשו זאת, הוא יחתוך את ראשיהם של כל השלושה בפומבי, ואחר כך יעשה שפטים ביהודים עד שלא ישאר מהם שריד ופליט רח"ל. רבי יעקב חזר לביתו ומיד קרא לכל יהודי העיר לכינוס דחוף בבית הכנסת, בו הודיע להם את דבר הגזירה הנוראה. שיר שחיבר אחד מחכמי דמשק על גאולת היהודים בני הקהילה הוציאו ספרי תורה והתפללו בבכיות להעביר 37

את רוע הגזירה. רבי יעקב ענתבי עצמו חשש שיומו קרב, ולכן נפרד מבני משפחתו, ואף כתב צוואה כיצד לחלק את רכושו לאחר פטירתו. הוא ידע כי השלטונות רק מחפשים כיצד להתנכל ליהודים ואין להם כל כוונה אמיתית לברר את האמת, אך בכל זאת המשיך לנסות בכל כוחו להוכיח את צדקתם של היהודים. רבי יעקב תקע בשופר, וגזר חרם על כל מי שיודע דבר מה אודות אותו גוי ולא יבוא לספר. כעבור מספר ימים הגיע בחור יהודי, והעיד לפני רבי יעקב ענתבי כי ביום ד' עם שקיעת החמה ראה את אותו באדרי תומא עם משרתו כשהם הולכים לרחוב המוסלמים, סמוך לפתח חצר הממשלה, תוך שהוא קורא לעוברים ושבים ומציע להם לקנות טבק לעישון. על פי הוראתו של רבי יעקב ענתבי, הופיע אותו בחור לפני הקונסול והעיד על כך בפניו. אך הקונסול ציוה מיד לאסור את הבחור, כשהוא מאשים אותו: בוודאי לימדך החכם באשי שתעיד כך... כל תחנוניו ושבועותיו של הבחור לא הועילו, והוא נכלא בבית הסוהר. אנשי השלטון היו נכנסים לתאו ואומרים לו: "אם תאמר שהחכם או היהודים לימדוך שתעיד שקר - תינצל, ואם לא - נהרוג אותך". הבחור לא שמע אליהם ולא נבהל מפניהם. כשראו שהוא מסרב לשמוע להם, המשיכו לענות ולהכות אותו באכזריות עד שיצאה נשמתו הי"ד. "הודאת" המומר לאחר מכן, נאסר רבי יעקב ענתבי יחד עם עוד שבעת טובי קהילת דמשק, וביניהם רבי משה אבולעפיה זצ"ל ור' יצחק פיגוטו - מנכבדי עדת יהודי דמשק. בבית הסוהר הם עונו בעינויים קשים ומרים כדי להוציא מהם הודאה שהיהודים הם שהרגו את אותו תומא. אך במסירות נפש הם עמדו בנסיון ולא הסגירו את אחיהם היהודים. שניים מהם – רבי יוסף הררי זצ"ל ורבי יוסף לניאדו זצ"ל הי"ד - מתו בבית הסוהר כתוצאה מהחקירות והעינויים. וכך מספר רבי יעקב באיגרתו: "והיו מענים אותם בעינויים קשים שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע, ואפילו בזמן חורבן בית המקדש לא נשמע ולא נעשה כזה... והיתה אז בהלה גדולה לעם בני ישראל אשר כמוה לא נהייתה ונחבאו כל ישראל מפחדם. וכשאני בבית הסוהר, נכנסו לביתי אנשים ונשים לאלפים, והיו מקללין ומחרפין ומגדפין ומכים לבני ולבנותי באכזריות גדולה... וביום א' כ"ה לאדר ראשון בשעת המנחה, באו וקראו לי מבית הסוהר עם אנשי חיל גדול, ללכת אצל הצ"ר )צאריא – בית הסוהר הממשלתי( בבהלה גדולה, ובצאתי מבית הסוהר ללכת ראיתי כל הדרך מלאה ערלים וגויים לרוב, והם מקללין ומחרפין ומגדפין ומכים אותי ורוקקים בפני ומהם ממרטים בזקני, באומרם: תראו איך דם ההרוג נמצא אצלי, ובאמת לא נותר בי נשמה, כי לא ידעתי מה היה..." בשלב הבא הורחב מעגל המעצרים, ונאסרו עוד רבים מבני העיר. כל השוחטים שבעיר, כל הקברנים, ועוד למעלה משישים תינוקות של בית רבן, עונו והושלכו לבית הסוהר. ביום שני, הוצאו רבי יעקב ענתבי ושני חבריו מהכלא, ַ והביאו לפניהם את הסָּפר של העיר שהעיד ש"ראה" שהם שחטו את אותו גוי. כשטען רבי יעקב בתגובה שזאת עדות יחיד, הם טענו שיש עד נוסף שמעיד כך. בינתיים הביאו הגויים עצמות והשליכו אותן לתוך הנהר העובר בין בתי העיר, וכן בתוך שוק היהודים ותחת בתי היהודים. אחר כך באו אל היהודים העצורים ושידלו אותם להעיד עדות שקר שהשליכו את העצמות לנהר. לאחר כמה ימים, הביאו אותם לבית המשפט כדי שיעידו לעין כל היכן שחטו את הגוי והניחו את עצמותיו. בהמשך, הוציאו את העצמות מהנהר והציגו אותן בפומבי. הדבר גרם לרעש גדול בעיר. היהודים כולם הסתתרו בבתיהם, ואלפי הגויים פרצו אליהם בחירופים ובגידופים. ··· עלילת הדם הגיעה לשיאה, כאשר אחד משבעת היהודים שנאסרו, לא עמד בנסיון והמיר את דתו כדי להציל את עורו. אותו מומר העיד כי ראה את הגוי תומא נרצח בידי היהודים ללישת המצות. בעדותו, האשים המומר את רבי יעקב ענתבי עצמו וטען כי הוא עומד מאחורי הריגתו של תומא. רבי יעקב ענתבי נלקח מיד והובא לפני השר, שם חזר המומר על עדותו: "סניור חכם, עד עתה הייתי יהודי ולא גיליתי סוד זה, עתה המרתי את דתי ואני מגלה סוד זה"... המומר סיפר ה'סוד' של שימוש בדם נוצרים, ומסר עדות בעניין הריגת אותו תומא על ידי רבי יעקב ענתבי. רבי יעקב כפר כמובן באשמה, ובתגובה - עינה אותו השר עד זוב דם והוסיף לאיים עליו בעינויים נוספים. במקביל, ניסה לפתות אותו להודות, ואמר לו שאם יודה - הוא יגבה עבורו את כל החובות של בני הקהילה, ויורה לתת לו ת"ק גרוש מידי חודש. אך רבי יעקב סירב להודות, ושוב עינו אותו בעינויים קשים ואכזריים. )יצויין, כי אותו מומר אומלל, שב בסוף ימיו לדת אבותיו ועשה תשובה, ובנו – שגדל אצל סביו – גדל ליהודי ת"ח גדול(. התערבות הברון והשר בשלב זה, הזעיקה קהילת דמשק את כל יהודי העולם להחלץ לעזרתה. ואכן, עם פרסום הענין, העולם היהודי כולו נרעש ונחרד, ונחלץ ככל יכולתו לעזור לקהילת דמשק. בפולין, ארגנו היהודים משמרות תפילה ואמירת תהילים למען שחרור השבויים הנמקים בכלא. יהודי גרמניה כתבו ופרסמו מאמרים מלומדים המוכיחים את שקריותה של עלילת הדם. דבר העלילה הגיע גם ללונדון, שם התגורר השר משה מונטיפיורי ז"ל, שהיה בעל קשרים עם ראשי המדינות באירופה, ויחסיו הטובים עם אנשי ממשל מרחבי העולם הקנו לו השפעה כבירה, אותה ניצל תמיד כדי לעזור ככל יכולתו ליהודים בכל מקומות מושבותיהם. גם הפעם, תיכף כששמע את דבר העלילה, נחלץ לעזרת יהודי דמשק. אחד מנכבדי הקהילה שישבו בכלא, היה רבי יצחק פיגוטו שהיה בעל אזרחות אוסטרית. בשל כך, התערב בפרשה הקונסול האוסטרי בצרפת - הברון יעקב ג'יימס דה-רוטשילד, בנו של הברון רבי משה מאיר ב"ר אנשל רוטשילד. יחד עם פרקליטו - יצחק אדולף כרמיה, פתח בית הכנסת אלפרנג' בדמשק, בו נישאו דברי הכיבושין מאת רבי יעקב ענתבי 38

רוטשילד במסע פעילות חובק ארצות למען יהודי דמשק. אליהם הצטרף השר משה מונטיפיורי שהיה קשור בקשרי מסחר עם משפחת רוטשילד מפרנקפורט. הם הצליחו להניח את ידם על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצו אותם בעיתונות הבינלאומית. הדבר הביא לסערה בדעת הקהל העולמית, והתרבו הקריאות לשים קץ לשערוריה המחפירה. משלחת בראשות מונטיפיורי וכרמיה פעלה אצל שליט מצרים מוחמד עלי, ששלטונות דמשק היו כפופים לו, ודרשה ממנו להתערב בענין. הסופר מרדכי אהרן גינצבורג חיבר חיבור מיוחד בשם "חמת דמשק", בו הוא מתאר בפרוטרוט את מסעם של השר מונטפיורי ויצחק כרמיה ופגישותיהם עם מנהיגים שונים ברחבי העולם על מנת לגייסם לשחרור העצורים ולהסרת האיום מעל יהודי דמשק. לפני צאתו למסע, התאספו יהודי לונדון בבית הכנסת הגדול לעצרת תפילה מיוחדת להצלחת השליחות, ואף נשאו "מי שברך" מיוחד לכבודו: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך וישמור ויושיע את הגביר והשר ר' משה מונטיפיורי, בעבור שנדב לבו לשום לדרך פעמיו להמליץ טוב וחסד בעד אחינו בני ישראל האומללים הנתונים בצרה ובשביה בעיר דמשק ובסביבותיה. אנא אלוקים הצליחה נא את דרכו מכל פגע ואסון ונזק הצילהו, צווה למלאכיך בחסד לנחהו ואל מחוז החפץ בשלום הביאהו, היה עם פיהו ורוח חן יסובבהו, להשלים חפצו הקדוש. עזרהו בל ישוב ריקם לשולחיהו, בשלום ובשמחה ישוב אל נווהו, ונוות ביתו הגבירה וכל הנלוים אליו יהיו בכלל הברכה אמן". מכתבו ההיסטורי של שליט מצרים אחת הדמויות המשמעותיות אליהן פנתה המשלחת היה כאמור שליט מצרים - מוחמד עלי. מכתב מיוחד נשלח אליו ובו התחננו אליו שיפעיל את השפעתו למען שחרור העצורים. במכתב הסבירו בהרחבה כי על פי אמונת ישראל הנאה מדם אסורה בתכלית האיסור, וממילא אין כל מקום לאשמה המופרכת בה הואשמו יהודי דמשק. מונטיפיורי וכרמיה הוסיפו וכתבו כי הם בוטחים בו ובחכמתו, שיענה לבקשתם במידת טובו הנודעת בכל הארץ, ומבקשים שתנתן להם רשות ללכת לדמשק כדי לברר את הענין מקרוב ולהוציא את האמת לאור. ואכן, במאמצים כבירים ובשיתוף פעולה עם שליטי מצרים וטורקיה, שוחררו לבסוף כל היהודים העצורים. שליט מצרים נתן הוראה לשלטונות מדמשק לשחרר על אתר את כל היהודים, וכך נכתב באותה הוראה: "הוצג לפני כתב השר משה מונטיפיורי וכרמיה, המכלכל את שאלתם ואת תקותם, האנשים האלה שלחו אלינו מאת כל קהל גויי אירופה המתיחסים לדת משה, ויתחננו אלינו להתיר את כל בני אמונתם אשר המה במשמר... הפכנו בדבר ההוא, ומצאנו כי יאתה לכבודנו לעשות את חפצם ולהביא את תקות השלוחים... ועל פי הדברים האלה מצווים אנחנו אותך להוציא את כל האסירים אשר היו אסורים עד כה. ובדבר האנשים אשר נטשו את בתיהם, הנני חפץ לתת להם כל יד בטחון להשיבם אל נוויהם, איש איש מהם ישוב וישקוד על משאו ומתנו ועל מסחרו וישלח ידו כקדם במלאכתו המיוחדה לו. מצוים אנחנו אותך לפעול כל פעולה לבל תגע יד בהם לרעה, ולבל יאונה להם כל אוון, כי בחפצי להניח להם מכל תגרה ומכל מכשול, וכל איש על מקומו יבא בהשקט ובבטחה. הא לך רצוני!" "אנחנו נהיה מגן ומחסה אל עם היהודים" אך מונטיפיורי לא הסתפק בזה. הוא חשש כי עלילה מעין זו עלולה מעתה להתעורר שוב ושוב, וכפי שקרה במשך מאות שנים במדינות אירופה. הוא טען בפני המושל כי המון העם יש בהם המשוכנעים בנכונתה של העלילה המופרכת הזו, וקיים חשש כי בעתיד, אם יהיה מושל שישתף עמם פעולה, הם יחזרו ויחדשו את העלילות. הדרך היחידה למנוע זאת, טען מונטיפיורי, היא על ידי הצהרה ברורה מהשלטון שתקבע מפורשות כי כל עלילת דם שהיא - מופרכת מיסודה, ואין מקום לדון בענינה כלל. הוא ביקש משליט טורקיה שיכתוב מסמך מפורט, ובו יביע בצורה ברורה את דעתו על עלילות הדם, וכך יובטח שהדבר לא יישנה. בחסדי שמים הצליח מונטיפיורי בשליחותו, ושליט טורקיה כתב ופרסם בשם הממשלה את הנוסח הבא: "עלילה נושנה נתחוללה על היהודים. חסרי דעת מאמינים כי מנהג הוא ליהודים לזבוח זבח אדם ולאכול את דמו בחג פסח, ובעד העלילה ההיא נרדפו היהודים בדמשק עבדי מלכותינו מאת בעלי גוים אחרים". "נבחנו ספרי היהודים על ידי אנשים מלומדים ומבינים בתורה" מעיד הוא, "והבחינה ההיא הוציאה לאורה כי איסור חמור הוא ליהודים לשתות מדם בהמה ואף כי דם אדם, הנה האות והמופת כי הטענה ההיא בשקר יסודה..." המכתב מסתיים בהצהרה: "אנחנו נהיה מגן ומחסה אל עם היהודים היושבים בקצות הארץ הזאת כעל עמים אחרים החוסים בצל מלכותנו, אל יעז אנוש לפרוע פרעות בעבודת אלוקיהם ובכל דבר המתיחס אל מנוחתם ואל בטחונם בלי סבות וטעמים מוסדים. והפירמאן )כתב השלטון( הזה המבואר בכתב ידינו והיוצא מלשכת מלכותנו, ימסר לידי היהודים. ואתה רב השופטים, אחרי אשר תקרא את דברי הכתב הזה ואת המצוה הכתובה בו, תעתיק אותו בכתב בתי הדינים ותמסרו לידי היהודים, ועליך להוציא את פקודינו לפעלו, כי ברצון מלכות נכתבו כל דברי הפיראמן הזה". ששון ושמחה ליהודים עם הוודע הבשורה המרנינה, הורגשה הקלה בכל רחבי העולם היהודי. בכל מקום בו עבר מונטיפיורי בדרכו חזרה ללונדון, יצאו היהודים לקראתו בכבוד גדול ובהבעת תודה על מאמציו ופעולותיו למען הכלל. הגאון רבי חיים פלאגי זצוק"ל רבה של איזמיר, אף הקדיש חיבור מיוחד לכבודו של השר מונטיפיורי בשם 'חיים תחילה דרכיו למשה', ובו תהילות לשר משה מונטיפיורי על פעולתו בענין עלילת הדם בדמשק. עיקרו של החיבור עוסק במצות חסד: על מי מוטל החיוב לגמול חסד, ומה גודל הזכות המגיעה לגומל חסד והצלה למען הציבור. בהקדמת הספר הוא מרעיף שבחים רבים על רבי משה מונטיפיורי על המאמצים הגדולים שעשה למען הכלל. וכך הוא כותב: "חסדי ד' אזכיר, תהלות ד' על כל מוצא \ כל עצמותי תאמרנה על הנסים ועל הפורקן, כי עת לחננה \ ושם אתן את דודי שבח ויקר וגדולה, ברכות לראש צדיק מלכא ורופילא \ בשרתי צדק בקהל רב, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, דרשתי את ד' אשר לא השבית גואל \ וירם קרן עמו, משגב לעתות בצרה, ויט שכמו \ דין הוא הדר, שר וגדול ליהודים רב חסדא מלא חסדים \ נשיא נשיאי מהפחות והסגנים, והוא במלכים יתקלס ורוזנים \ ויהי שמעו בכל הארץ נגיד ומצוה לאומים, שר הצבא זרע המלוכה ומן הפרתמים \ יקר תפארת ישראל, לישראל לאב אלוף גד, הגביר השר והטפסר החכם המרומם מלכי צדק מלך שלם, אור יומם כבוד שם תפארתו סיר משה מונטיפיורי נר"ו". רבי חיים פלאג'י מוסיף ומשבח גם את אשת השר - הגברת יהודית מונטיפיורי שהטלטלה עמו יחד בדרכים למען המטרה החשובה: "משה ויושיען כלביא יקום וכארי, וממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו, כן איש נדד ממקומו, קשה טלטולא דגברא טפי מאיתתא, את כל המקום אשר הלך ביתו עמו זו אשתו, איתתא שפירתא הזאת נעמ"י נעימה במעשים, מר ואהלות הגברת מלכת שב"א מרת יהודית ציור של הנעדרים - באדרה תומה ומשרתו הגביר אדולף כרמייה השר משה מונטיפיורי 39

תבורך מנשי אהל רבת המעלות והתהלות, אשת משה, וילכו שניהם יחדיו איש ואשה שזכו זכיה דאורייתא, ממכון שבתו השגיח קריינא דאגרתא, באי לונדריס היא לונדון יע"א, אשר הוא חונה שם בחמלת ד' עליכם וד' בראם..." רבי חיים פלאג'י מספר גם על צדקותו של השר מונטפיורי: בנסיעתו לקושטא, עברה הספינה דרך עירו איזמיר, אך מכיון שהספינה הגיעה לשם בשבת, מונטיפיורי לא יצא מהספינה משום איסור שבות, ולכן הם לא זכו לראותו. סופו של הנער ה'נרצח' לאחר שחרור היהודים העצורים בדמשק, הגיעה עלילת הדם לסיומה. שאלה אחת נותרה לא פתורה: להיכן באמת נעלם אותו גוי - באדרי תומא? חידה זו נותרה בשעתו ללא תשובה, אולם לאחר כעשרים שנה התרחשו באיזור מאורעות נוספים, ובמהלכם התגלה רמז לענין. מי שמספר על כך הוא רבי יעקב ליפשיץ זצ"ל - מי שהיה יד ימינו של רשכבה"ג רבי יצחק אלחנן ספקטור זצוקללה"ה: "אם אמנם רחוקים בני עמנו מנקמה, אבל אצבע אלקים ראינו בזה, שבעבור עשרים שנה בשנת תר"ך, השתובבו עמי הדרוזים המוסלמים אשר בסוריא ובהרי הלבנון ובסביבות דמשק, ויקומו על הנוצרים הגרים שמה לעשות בהם הרג ואבדן ויעשו שמה פרעות ואכזריות נוראות בהנוצרים. ובדמשק לבדה הרגו וטבחו כמה אלפים נפשות, ילדים רכים שחטו על אמותיהם, ועוד אכזריות ורציחות נוראות ואיומות אשר תסמר שערות השומע, שרפו ערים וכפרים, שרפו ובזזו בתי תפלותיהם ועוד שמות נוראות, וביהודים לא נגעה בם לרעה ויהי לנס... בימי הבלהות האלה הודיעו איזה מכתבי עת אירופים, אשר בעת הריסות בתי התיפלה של הנוצרים בדמשק, נמצא שמה כהן נוצרי שב וזקן, שהכירוהו שהוא הכומר תומאשנעשה לנזיר בשנת ת"ר, והתחבא כל משך העשרים שנה בבית התפלה, והוא היה אז גבור היום בדבר העלילה שבדאו על היהודים שרצחוהו למען השתמש בדמו לחג המצות, אבל רוב המכתבי עת עמלו להשתיק את הדבר הזה, ואם מפני שהיה הדבר בדוי או מפני הבושה, זאת לא נודע בבירור, אך גם לא הוכחש במופתים ברורים כי אם נשתתק הדבר ולא יותר" )זכרון יעקב ח"א עמ' 86.) וימת שם יעקב לאחר סיום הפרשה, החליט רבי יעקב ענתבי לעזוב את דמשק ולעלות לארץ ישראל. אנשים שראו אותו סיפרו כי כל גופו היה מלא בחבלות נוראות, ציפורניו נעקרו במסרקות של ברזל, ועוד יסורים רבים שעבר - ניכרו היטב על גופו. רבי יעקב מספר כי יצא בכ"ב באדר מדמשק והגיע לירושלים ביום ה' כ"ח באדר. כשהגיע סמוך לירושלים, יצאו לקראתו חכמי ישראל ובראשם הראשל"צ הרב אג"ן - אברהם חיים גאגין. כשנפגשו, ירד הרב אג"ן מחמורו וכרע ברך לפני רבי יעקב, ואמר לו כך: "אילו היו מכים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה, היו משתחווים לצלם בבל בשעתם; אדם יכול למסור נפשו על קידוש השם למיתה, אבל ייסורים קשים ועינויים מעבירים דעתו של אדם. והרי אתה רבי יעקב ענתבי - מי כמוך שעמדת בייסורין ולא נתפתית"! מאחורי אותה קבלת פנים, עמד סיפור מעניין. הידיעה על הגעתו הקרובה של הרב ענתבי לירושלים, נודעה לרב אג"ן בחלום! כך מספר רבי חיים כפוסי בקונטרס 'לקדושים אשר בארץ המה': "ושמעתי מחכם זקן ממשפחת ענתבי, קודם שהגיע רבי יעקב ענתבי לירושלים, ראה בחלום הרב הראשל"צ שאמרו לו 'יעקב אבינו בא לירושת"ו ואתה שוכב על מיטתך?' ולא ידע מה החלום ומה פתרונו. השכים בבוקר והלך לבית המדרש לישיבה, ואמר לחכמים: בלילה הזה הראוני בחלומי שיעקב אבינו בא לירושלים, ולא ידעתי מה החלום ומה פתרונו. אז ענה לו חכם אחד מחכמי הישיבה: זה פתרונו, שמעתי שהרב החסיד הקדוש ר' יעקב ענתבי - שנתייסר בייסורים קשים ומרים בעלילת הדם של הממזר הארור הרשע באדרי תומא הנבל ימ"ש וזכרו ושר"י - בא כעת לירושלים ת"ו". והוא ממשיך ומתאר כיצד התאספו הראשל"צ והרבנים כולם, ויצאו לקראתו. וכשפגשו בו התחבקו והתנשקו באהבה ובידידות רבה. הראשל"צ פשט את המצנפת שלו כדי להלבישה לרבי יעקב ענתבי, אך רבי יעקב לא רצה בשום אופן ללובשה. הוא אמר כי די לו ברבנות בה כיהן עד כה, וברוך ד' יצא ידי חובתו. וכעת כשהוא זוכה לעלות לירושלים, הרי רצונו לעבוד את ד' ביישוב הדעת ובהשקט ובטח, ללא עול הציבור. וסיים ואמר: "מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די. אכלתי לקיתי ושילמתי. גבר עלי חסדו שזכיתי לבא לירושלים ת"ו". ··· עם הגעתו לירושלים, התאכסן תחילה רבי יעקב בביתו של הרב אג"ן. באותה שנה הוא זכה לחגוג את חג הפסח בירושלים, ונתן שבח והלל להשי"ת על כך שבשנה שעברה בחג זה היה בצער וייסורים קשים, והנה כעת ד' זיכהו לעלות לירושלים ולחוג בה את הפסח בשמחה. רבי יעקב ענתבי נפטר ונטמן בירושלים ביום ז' תשרי ה'תר"ז. ובנוסח שנכתב על ציונו מוזכרת עלילת דמשק ומסירות הנפש של רבי יעקב: "פה נטמן הרה"ג המפורסם שמסר עצמו גופו ונפשו וקידש שם שמים ברבים, וסבל זמן רב עינויים ויסורין קשים ומרים בלי שיעור, על העלילה הרעה הידועה אשר בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו, ונתקדש שם שמים ברבים, בשנת הת"ר בהיותו רב ומו"צ בעיר דמשק יע"א. כקש"ת יעקב ענתבי זלה"ה. והייתה מנוחתו כבוד פעיה"ק ירשת"ו ביום ז' לחודש תשרי שנת ה'תר"ז תנצב"ה". ציונו של רבי יעקב ענתבי בירושלים מדליה מאותם ימים, בה נראים כרמיה ומונטיפיורי נפגשים עם שליט מצרים ספר חמת דמשק המתאר את סיפור העלילה 40

כך שמבחינתנו, זהו מסלול לכתחילה, במסגרתו הם עושים כמה שנים בארץ, סופגים את תורת ארץ ישראל – מי שנה או שנתיים, ומי שלש או ארבע שנים, ורק לאחר מכן מתחתנים, או אז ממשיכים בכולל או פונים לחיי המעשה. אם לא המסלול הזה, ישנו סיכוי גדול שבגיל 18 נמצא בחורים רבים, מבתים פחות חזקים, שיצאו מיד לעשות לפרנסתם, מבלי שעברו את שנות ה'בישול' הישיבתי בארץ". "עובדה" הוא מטעים, "שברוך השם, ובלי עין הרע, שיעור הנשירה כאן, עומד על קרוב לאפס אחוז! המסלול הזה מוכיח את עצמו, ובשלב הזה איננו רואים סיבה לשנותו". עצה מן הזקנים אתם כאן במדינה רחוקה, ולעתים, כמו בכל מקום נדרשים לשאלות ציבוריות, שאלות הנוגעות למוסדות, לישיבות וכו'. בארץ, בכזה מצב, עולים ושואלים בדעת תורה, ובדעת גדולי הדור שבכל דור. מה עושים במקסיקו? גם מכאן עוברות השאלות לשולחן גדולי ישראל? בפירוש! לדוגמה, כשפתחנו את בית הספר לבנות, בשנת תשמ"ד, עלתה שאלה אם להכניס במערכת הלימודים גם לימודים מקצועיים מתקדמים. היו שחששו, שאם נפתח את המגמה הזו, הבנות תעבורנה מכאן ללמוד באוניברסיטאות של הגויים במדינה. הייתי אז בארץ, ונכנסתי, יחד עם הגר"ש בעדני זצוק"ל, להתייעץ אצל מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. הייתי אצלו חצי שעה, פרשתי בפניו את הספיקות, כשלבקשתו אני גם מתאר את צורת ואופי החיים במקסיקו, ולאחריה הורה לי לפתוח את מגמות הלימודים, ובירכנו בהצלחה. מאז, עברו אצלנו מאות רבות של בנות, ועד עצם היום הזה לא יצאה תקלה תחת ידינו! השיקול שהכריע את הכף היה אז, שאם לא נפתח את מגמות המקצוע הללו – בנות רבות ממשפחות יהודיות פשוט לא תגענה ללמוד במקום מלכתחילה, ונמצאנו מפסידים אותן לנצח, ח"ו. פרט לזה, הייתי בארץ בכמה הזדמנויות, ובכל פעם הייתי נכנס עם חכם שמעון בעדני זצוק"ל אל ביתו של מרן ראש הישיבה. היינו נכנסים מכניסה אחורית, וכך מדלגים על התור הארוך. אספר לכם על הוראה נוספת שלו. היתה פעם שאלה לגבי הנהגה מסויימת בבית הספר, עד איזו כיתה ניתן לנהוג כך. מרן זצוק"ל אמר לי בהאי לישנא: "עד כתה ג' אני מתיר לך; בכתה ד' – אני מעלים עין; בכיתה ה' – אני כועס"... אמנם למעשה, בסוף לא נזקקנו להשתמש ב'היתר' זה. ואת הסיפור הבא מספר לנו הגר"א שבות שליט"א, בקול רועד ודומע: "היתה פעם שבני ר' דניאל, שהיה ילד בן 5 – חלה במחלה קשה. היא נחשבה למחלה חמורה במיוחד, והיו ילדים שאף נפטרו ממנה רח"ל. צלצלתי לארץ, להגר"ש בעדני, ובקשתי ממנו שיכנס אל מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, שיברך את הילד לרפואה שלמה. הוא צלצל וסיפר לי, שמרן זצוק"ל בירך ברפואה שלמה, אלא שעם צאתו של הגר"ש מהחדר, קרא לו שוב מרן ראש הישיבה, ושאל: 'זה יגרום לביטול תורה'? הגר"ש השיב לו שבמידה ויהיה אסון ח"ו, ודאי שייגרם מכך ביטול תורה. מרן זצוק"ל פסק את פסוקו על אתר: 'אם כך, בעזרת השם הוא יחלים'! כמה ימים לאחר מכן ביקרנו שוב אצל הרופא, וערכי המחלה ירדו באופן פלאי, והוא ב"ה בריא ושלם לאורך ימים". שליח עושה שליחותו שעתיים תמימות עשינו במחיצתו של מנהיג מוסדות "כתר תורה", ולקראת סיום, אנו מבקשים לברר: האם עולה לכם מדי פעם מחשבה, רצון, לעלות ארצה? אני אוהב את ארץ ישראל, ומייחל לחונן את עפרה. אבל אני מאמין באמונה שלמה, שזו שליחותי, כאן במקסיקו, ואני מרוכז לעשות אותה כמו שצריך, ולשם שמים. אספר לכם סיפור לסיום: בשנותיו האחרונות של מרן הגר"ש שקאפ זצוק"ל בגרודנא, עלתה הצעה לפיה הוא יעלה ארצה לכהן במשרה תורנית חשובה, שאף משכורת ראויה בצידה. רבי שמעון סירב, והסביר אז את סירובו: בפסוקי התורה מופיע רבות הביטוי "מלאך", אלא שישנם מקומות בהם מתרגם התרגום את המילה "מלאכיא" )מלאכים(, ויש מקומות בהם הוא מתרגם "אזגדין" )שליחים(. שכן מהותו של מלאך היא שליחותו שאותה הוא מבצע, וזו כל מהותו. והנה חז"ל דורשים על הפסוק "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' הוא" - אם רב הדומה למלאך, יבקשו תורה מפיהו. כלומר, שתפקידו של הרב הוא לעשות את שליחותו ולהיות מרוכז אך ורק בה, בלא שום שיקול אחר! משכך, העדיף רבי שמעון לוותר על טובתו האישית, ולעשות את שליחותו נאמנה. "לעת עתה" חותם הגר"א שבות שליט"א את שיחתנו, "הקב"ה שם אותנו כאן, ותפקידנו הוא לעשות שליחותנו בלא שום פניות, ולקדש את שמו ולהפיץ את תורתו, כן יזכנו הלאה והלאה בסיעתא דשמיא". רשכבה"ג מרן הגראי"ל זצוק"ל בביקורו ההיטורי במקסיקו לצידו נראים יבלח"ט הגר"א שבות והגר"ד שוייקה שליט"א היכל כולל 'מאור אברהם' של מוסדות 'כתר תורה' הגר"ד שוייקה שליט"א עם תלמידי הכולל של מוסדות 'ארם צובא' המשך מעמוד 35 41

הרי אני כבן שבעים שנה תעלומה של ממש אופפת את גילו האמיתי של רבי אלעזר בן עזריה לעת הכרזתו הידועה 'הרי אני כבן שבעים שנה' • יריעה מקיפה ויסודית לבירור טיבה של הכרזה זו:ייתכן והפיסקא בבבלי אינה אורגינלית והיא נוספה בתקופה מאוחרת; סתירת דברי הירושלמי מן הקצה אל הקצה; אימתי הכריז ראב"ע הכרזה זו; מה הועילו שורות השערות הלבנות , ובן כמה באמת היה הוא: שמונה עשרה, שש עשרה או שלש עשרה? • טעם זקנים • כמעט ואין אנו מוצאים את רבותינו התנאים, חכמי המשניות והברייתות, מתייחסים באופן ישיר לגילם ולמניין שנות חייהם. והנה באחת הפעמים הנדירות שבהן אנו כבר מוצאים תנא המזכיר ומתייחס לגילו בצורה מפורשת - הרי שעדיין הנסתר רב על הגלוי, ואין אנו יודעים האם מדובר אכן בגילו האמיתי או שמא אין כאן אלא מליצה בעלמא וגילו האמיתי שונה; ואם אכן זוהי מליצה גרידא, שוב מהו גילו האמיתי? כוונתנו כאן היא כמובן להכרזתו המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה הנאמרת בהגדה של פסח )ומקרה ממשנה ברכות פ"א מ"ה(: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות..." למרות שראב"ע אומר את גילו במפורש 'הרי אני כבן שבעים שנה' - הדבר אינו ברור כלל, האם הוא אכן הוא מתכוון לדברים כפשוטם או שלפי האמת הוא היה צעיר יותר מגיל שיבה זה. מחד גיסא, ניתן לומר שבכך שראב"ע דייק ואמר 'כבן שבעים שנה' הרי שאותה כ' הדמיון מסגירה שהגיל האמיתי הוא שונה, והדמיון לגיל שבעים הוא אינו מחמת אורך שנות חייו עלי אדמות, אלא רק מחמת שהוא היה נראה כזקן וישיש. או שמא ייתכן שראב"ע כן היה בסביבות גיל זה, שנה פחות או יותר וכיוצא בזה, ולכן הוא לא אמר בשפה נחרצת 'הרי אני בן שבעים שנה'. בוודאי שחכמי אותו הדור ידעו היטב האם ראב"ע הוא אכן בן שבעים שנה או שמא הוא עדיין רך בשנים, אלא שברבות הימים נעלמה הידיעה הברורה, עד כי יש הטוענים שהדבר שנוי במחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. במאמר זה ננסה ללבן את טיבן של השיטות השונות שנאמרו בזה, לצד פרטים היסטוריים מעניינים וחידושיהם של גדולי הדורות. הקטע שנוסף בתלמוד בבלי בתלמוד הבבלי הדברים מפורשים בשפה ברורה, וכך שנינו )ברכות כח א(: "אמרה ליה: לית לך חיורתא. ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני 'כבן' שבעים שנה, ולא 'בן' שבעים שנה". בן שמונה עשרה שנה היה ראב"ע ביום בו התמנה לנשיאות; וכיוון שאשתו אמרה לו שחסר הוא שערות לבנות כראוי לנשיא, נעשה לו נס והלבינו שערותיו כדי שיראה זקן ובא בימים; וכמניין שמונה עשרה שנות חייו נעשה לו בשערו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות. לפיכך דייק ראב"ע בלשונו ולא אמר: 'הרי אני בן שבעים שנה' אלא אמר זאת בתוספת כ' הדמיון: 'הרי אני כבן שבעים שנה' לסבר את האוזן שלא מדובר כאן בגילו האמיתי כפשוטו, אלא זו בלבד שבזכות שערות הזקנה הרי הוא נראה כבן שבעים שנה, אולם אליבא דאמת הוא צעיר ביותר ואין גילו עומד אלא על שמונה עשרה שנה. ··· למרבה הפלא אנו מוצאים כמה וכמה מהראשונים והקדמונים אשר אינם מתייחסים כלל לגירסת הבבלי בעניין זה ואין הם מביאים אלא את דברי הירושלמי שבהם נדון להלן. והגם כי אכן מקובל שדברי הירושלמי מכוונים ומדויקים יותר במעשיות ודברי אגדה של חכמי ארץ ישראל ויש לסמוך עליהם יותר מהבבלי )עי' הגהות ר"צ חיות גיטין דף ז א; בעל 'מנחת אלעזר' במאסף 'הכוכב' תשרי תרצ"ז סי' נא(, מכל מקום התעלמות מוחלטת זו מדברי הבבלי אומרת דרשני. וכבר עמד על תופעה תמוהה זו הגאון רבי ישראל אייזנשטיין, בעל 'עמודי אש', בקונטרסו 'עמודי ירושלים' )ברכות פ"ד ה"א. קונטרס זה נדפס הן בספרו 'עמודי אש', לבוב תר"מ, והן בשולי גליון הירושלמי( המעתיק את דברי הראשונים והוא מתפלא עליהם כנזכר. ועל כך הוא מעלה פתרון לא שגרתי, המבוסס על דברי המגיה בספר יוחסין ]הלא הוא רבי שמואל שולם[, הכותב שהקטע הלזה בתלמוד הבבלי אינו פיסקא אורגינלית ומקורית של התלמוד אלא הוא הוספה מאוחרת יותר, בשונה מהפיסקא בירושלמי שהיא מקורית, ולפיכך העדיפו הקדמונים לצטט את הירושלמי ולא את הבבלי. לצערנו לא הצלחנו למצוא ולראות באותיות מחכימות את דבריו אלו של ר"ש שולם המגיה לספר יוחסין, אך זאת מצאנו כיוצא בזה בספר 'כתבי העילוי מראקוב' )לרבי אברהם אליהו פוזניאקוב – קפלן, ירושלים תשכ"ג, עמוד לה( המעיר גם כך על דברי הבבלי: "אינו מעיקר הגירסא, אלא מתוספת הגאונים הוא...". וגם בספר זה מעיר המהדיר בשולי הגיליון שהוא חיפש בכל הספרות המתאימה למצוא לכך חבר, ויגע ולא מצא כל ראיה לדבר זה שקטע זה הוא מתוספת הגאונים. שוב ראינו להגאון רבי יוסף זכריה שטרן משאוול בפירושו הרב ד. רובניץ 42

'זכר יהוסף' על ההגדה, )וילנא תרנ"ט, בפיסקא זו(, שאף הוא מעלה בין דבריו את האפשרות שיש כאן בבבלי הוספות מאוחרות יותר. כך שגם אם הדברים אינם כמסמרות נטועים, הרי שאפילו מחמת הספק ראוי שניתן כאן משקל יתר לעניין זה כפי שהוא נידון בתלמוד הירושלמי. בן שש עשרה – ואפילו בן שלש עשרה! התלמוד הירושלמי, הן במסכת ברכות )פ"ד ה"א(, והן במסכת תענית )פ"ד ה"א(, מסכים עם העמדה הנאמרת בבבלי ולפיה לא היה כלל ראב"ע בן שבעים שנה. יתרה על זאת, הוא אפילו מנמיך את גילו של ראב"ע, ובעוד שבבבלי שנינו שהיה בן שמונה עשרה שנה, הרי שהירושלמי כותב: "ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות". למרבה הפלא, כפי הנראה היה גילו של ראב"ע נמוך אף מהגיל הנקוב בירושלמי לפנינו, שכן רבינו דוד אבודרהם מצטט את הירושלמי בשינוי משמעותי, ואלו דבריו בפירושו על ההגדה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה. ולא אמר 'בן שבעים שנה' אלא שקפצה עליו זקנה כדאמרינן בירושלמי דברכות שלא היה כי אם בן י"ג שנה, ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהיו דבריו מקובלים, נעשה לו נס לכבודו מן השמים, ובאו לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו והיה דומה לאיש שיבה". הוי אומר: גילו של ראב"ע היה לא יותר מאשר שלוש עשרה שנה! וגם לדעה זו באו לראב"ע שערות הזקנה כמניין השנים, ולכך לא באו לו אלא י"ג שורות של שער לבן. יצוין שישנם עוד מהראשונים המציינים שרק י"ג שורות באו לראב"ע, ואם גם הם סבורים שמניין השערות תואם את מניין השנים, הרי שאף דעתם היא שראב"ע לא היה כי אם בן שלוש עשרה שנה )ראה כן בספר האורה בפירוש ההגדה, במחזור ויטרי הלכות פסח סי' צה, בארחות חיים ובכלבו(. להשלמת הדברים יש לציין שישנן גירסאות נוספות בדברי הראשונים שמהן עולה מספר אחר למנין שורות השערות הלבנות )עי' בריטב"א הגורס שנעשו לו שש עשרה שורות, ובכמה מספרי דבי רש"י הגירסה היא שנעשו שתים עשרה שורות(, אלא שהם לא מתייחסים במפורש לגילו של ראב"ע. יש גם גירסא אחרת בירושלמי כלפי גילו של ראב"ע, והיא נאמרת על ידי רבינו נסים גאון בפירושו למסכת ברכות )כז, ב( ור"י בן יקר בפירושו להגדה אשר לגירסתם בירושלמי היה ראב"ע בן שש עשרה שנה. ··· כאמור, הגירסא הקיצונית ביותר לפירוש דברי ראב"ע 'הרי אני כבן שבעים שנה', הלא היא גירסת האבודרהם בדברי הירושלמי, שראב"ע לא היה כי אם בן שלוש עשרה שנה, וכנזכרף רבים מהראשונים סוברים כמוהו במספר שורות השערות הלבנות. ועוד מצאנו עדויות קדמוניות המסכימות עם גיל זה, כשהבולט שבהם הוא רבינו הרא"ש בפירושו 'פי שנים' על המשנה בברכות: "לפי שקפצה עליו זקנה כדאיתא בירושלמי ציונו של התנא הקדוש רבי אלעזר בן עזריה 43

דברכות שלא היו כי אם בן י"ג שנים באותו היום שמינהו ]ל[ראב"ע לנשיאות, ובשביל שלא יבזוהו או שיהיה דבריו נשמעים נעשה לו נס מן השמים ובא לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו, והיה דומין לאיש שביו כדאיתא בפרק תפילת השחר". ועימו רבינו דון יצחק אברבנאל הכותב כך בפירושו להגדה: "ועם היותו בחור בשנים, בן י"ג שנה, כדאיתא בירושלמי דברכות". וכאן יצוין למה שהביא רבי אברהם זכות ב'ספר יוחסין' )מהדו' לונדון תרי"ז, עמוד 40" :)ובירושלמי פרק תמיד נשחט שהיה בן י"ג שנים", ומהפנייה זו עולה שלא זו בלבד שבמסכת ברכות נמצא כך אלא גם בפרק 'תמיד נשחט' שבמסכת פסחים הייתה גירסא שכזאת. ואם כי לפנינו לא נמצא כדבר הזה )וכבר העיר על כך בספר 'סדר הדורות' בערך ראב"ע(, אולם נאמנה עליו עדותו שבירושלמי לפניו כך נכתב. מה גם שברור שהירושלמי שלפני רבי אברהם זכות היה רחב יותר, שהרי העיד )ראה מהדו' לונדון עמוד 151 ) שהתלמוד הירושלמי כולל חמשה סדרים שלמים. ואף ר"ש שולם מהדיר הספר הראשון כותב בהקדמתו )הנדפסת במהדורת קושטנטינא(: "דע לך שזה המחבר היה בקי גדול בקי בחדרי התלמוד בבלי וירושלמי... כולם על ציצית לשונו". הבבלי והירושלמי לשיטתם גירסת האבודרהם ודעימיה מאירה לנו באור יקרות עניין נפלא שהעיר עליו הגאון מהר"צ חיות בספרו 'אמרי בינה' )סי' א אות ג(: "בו ביום שמינו את ראב"ע לנשיא היה אז לדעת חז"ל )בבבלי( בן י"ח שנה, ואולם בירושלמי )פ"ק דברכות( על משנת בן זומא מזכירים יציאת מצרים נאמר דהיה ראב"ע אז בן שש עשרה שנה. ובעניין הזה יש נפקא מינה גם כן לענין הדין, כי מבואר בטור )חו"מ סי' ז( דאין ממנים דיין עד שיהא בן שמונה עשרה שנה. ובתלמודינו אמרו דכל הדינים אשר דן יאשיהו מבן שמונה עד י"ח שנה החזיר הממון. ובטור הביא בשם הירושלמי דמן י"ג שנה ואילך מותר לדיין לדון. אם כן בזה הירושלמי לשיטתו הולך, דראב"ע יוכיח דלא היה לדעת הירושלמי בעת שמינוהו לנשיא רק בן שש עשרה שנה ועל כרחך דמותר לדון אף קודם בן י"ח שנה, משא"כ לדעת הבבלי דראב"ע היה אז באמת בן י"ח שנה אם כן אין ראיה להתיר לדון קודם בן י"ח שנה". לו היה מהר"צ חיות רואה את דברי האבודרהם הגורס בירושלמי שראב"ע היה בגיל שלש עשרה שנה, היה מטיב את דבריו פי כמה וכמה: הן הבבלי והן הירושלמי חיפשו לומר את הגיל המינימלי שייתכן שראב"ע נתמנה בו לנשיאות, וכל אחד לשיטתו היה הולך מאימתי מותר לדון, שהבבלי הסובר שמותר לדון רק מגיל י"ח שנה כתב שראב"ע נתמנה בגיל י"ח, והירושלמי הסובר שמותר לדון כבר מגיל י"ג שנה כתב שראב"ע נתמנה בגיל י"ג. ··· כשזהו הרעיון העומד מאחרי מחלוקת הבבלי והירושלמי, הרי שניתן לתרץ בזה הערה נאה שנתחבטו בה המפרשים: אילו היה ראב"ע אכן בגיל שבעים מובן ופשוט מדוע הוא תפס ואמר 'הרי אני כבן שבעים שנה'; אולם הרי גם הבבלי וגם הירושלמי מסכימים שהוא היה צעיר לימים, ואם כן מדוע תפס ראב"ע כמשל דווקא את גיל שבעים ולא את גיל שמונים למשל? )ולהלן עוד נדון בשאלה זו(. אכן, אם נאמר שמינויו של ראב"ע היה תיכף ומיד עם הגיל המינימלי שבו הוא יכול לשמש כדיין, בשנה הי"ח או בשנה הי"ג, הרי שמובן היטב כי ראב"ע בא להצהיר שלמרות גילו הצעיר הרי הוא משול כדוגמת הגיל הרצוי ביותר להתמנות כדיין, והרי כך כותב הרמב"ם כלפי גיל הדיינים הלכות סנהדרין פ"ב ה"ו: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה", וכבר שנינו במסכת אבות פ"ה מכ"א: "בן שבעים לשיבה". הצהיר איפוא ראב"ע שבגיל הצעיר ביותר שבו יכול היה להתמנות כדיין – 'הרי אני כבן שבעים שנה' שזהו הגיל המומלץ ביותר להתמנות כדיין. קירחותו של רבי אלעזר כאן המקום לחדד שאלה שלא מצאנוה נידונית בספרי רבותינו המפרשים: כפי שכבר הזכרנו לעיל, הרי שאת בעיית חסרון השערות הלבנות אצל ראב"ע עוררה אשתו לעת אשר ראב"ע בא להימלך בדעתה האם לקבל את הנשיאות, והיא טענה באוזניו: "לית לך חיורתא - אין לך שערות לבנות של זקנה, ונאה לדרשן להיות זקן" )רש"י שם(, ואז נעשה לו הנס ונזרקה השיבה בשערותיו. לכאורה לא ברור מה נתן לו ומה הוסיף הלבנת מספר שורות שערות - בעוד שכל שערו היה לכאורה עדיין שחור כעורב. הרי גם אם נסכים עם המספר המרבי שמצאנו לשורות השערות הלבנות, והוא שמונה עשרה שורות כדברי הבבלי, הרי שפשוט לכאורה ששורות בודדות אלו בטלות ברוב השערות השחורות, ומה הועילו לו אותן שורות בודדות שנעשו לבנות. ההסבר לכך נמצא בפיסקא עלומה בתלמוד הירושלמי, אשר אינו מופיע במפורש בתלמוד לפנינו )בדומה לפיסקאות רבות אחרות שנאבדו מעימנו ברבות הימים(, אשר זכינו לאורה בזכותם של בעלי התוספות )בכורות נח א ד"ה חוץ(, המביאים בשם רבינו נסים גאון מתוך ספרו 'מגילת סתרים' לאמור בשם הירושלמי שראב"ע היה קירח וחסר שערות. מתברר שלא רק שערות לבנות היו חסרות לראב"ע - אלא שערות בכלל, אלא שמכיוון שנאה לנשיא ודרשן להראות זקן, נעשה לו נס וצמחו לו שורות של שערות לבנות, כך שאכן כל שערו היה לבן כי מלבד השערות שצמחו לו עתה לא היו כל שערות אחרות. או כעין זה, שעם היותו קירח עדיין היו לו שורות בודדות של שיער, ושערות שחורות אלו הן שנהפכו ללבנות. נראה כי ניתן לומר זאת גם בדברי הירושלמי הכותב 'ונתמלא כל ראשו שיבות' שאין הכוונה אלא שאותן השערות שהיו בראשו היו לבנות. והדבר מוכרח מכוח אותה קושיה שהבאנו על הבבלי, שהרי מדברי האבודרהם נראה במפורש שדברי הירושלמי שלפנינו חסרים הם במקצת ויש להוסיף בהם שהיו לו י"ג שורות של שערות לבנות. וכך גם נראה מדברי ר"י בן יקר בפירושו להגדה בהביאו את דברי הירושלמי בתוספת כעין זו ואם כן גם לפי הירושלמי השאלה במקומה עומדת: אם היו בראשו של ראב"ע שורות שערות נוספןת, הרי שכיצד אפשר לומר שעל ידי שלש עשרה שורות שערות לבנות היה זה כמו ש"כל ראשו נתמלא שיבות"? אלא בוודאי, שמלבד זאת לא היו לראב"ע שערות נוספות מחמת היותו קירח, ומה שאמרו שנתמלא ראשו שיבות, היינו שכל שער ראשו - שמנה בסך הכל רק י"ג שורות - נזרקה בו שיבה. היה מקום לומר שדברי הירושלמי הנזכרים הם אכן מקור דברי רבי נסים גאון, שהרי כבר הוזכר שבירושלמי שלפנינו לא מצאנו להדיא דבר זה שראב"ע היה קירח, וכבר התאונן על כך בהגהות 'יפה עינים' )על דברי התוספות בבכורות שם(: "בבבא בתרא כתבו התוספות כן בשם בראשית רבה, ולא מצאתיו לא בבראשית רבה ולא בירושלמי. ונצטערתי על זה, עד שראיתיו בסדר הדורות שכתב הוא גם כן שלא מצא". ונראה שמקור הדברים הוא בירושלמי )כפי גירסת האבודרהם( שהיו לו י"ג שורות שערות לבנות, ומצד שני הרי מפורש גם בירושלמי ש"נתמלא שער ראשו שיבות", אלא על כורחך שהיה קירח מלבד אותן שורות בודדות של שיער. נשיא בעל מום? רבנו הגאון המהרש"ם מבערזאן, בספר תשובותיו )ח"א סי' קז(, הביא את דברי ר"נ גאון בשם הירושלמי, וציין על זה שכן הוא בדברי הרמב"ן )יבמות עח ב( המעתיק את לשון הירושלמי במסכת קידושין שבה מוזכר "רבי אלעזר הקרח". והוא מוסיף ומעיר על כך בקושיה נאה: "ולכאורה, לפי זה מרן בעל ה'כתב סופר' זצוק"ל איך נתמנה לנשיא כיון שהיה בעל מום? ובירושלמי ריש 44

חגיגה מבואר דאין למנות זקן אלא אם כן ראוי לכל הדברים, והא לא היה ראוי לחליצה. אבל י"ל שהיה קרח והיה לו שערות לאחריו ולא לפניו, באופן דלא מיחשב מום בכהן". ותרתי שמעת מינה: חדא, שאין צריך לבוא לידי דיוק על כך שהיה ראב"ע קירח, כיוון שכך מפורש בירושלמי במסכת קידושין, כגירסת הרמב"ן; ועוד, שעל כרחנו לא יתכן שקרחתו הייתה מוחלטת שהרי זה היה פוסל אותו לנשיאות, אלא עדיין היו לו מעט שערות. והרי זה כדברינו שאין הכוונה כפשוטו שנתמלא כל ראשו בשער שיבות, אלא שהשערות הבודדות שהיו לו הן שהיו לבנות, ואילו בשאר ראשו היה קירח. אגב, הגרי"ח סופר שליט"א בספרו 'מנוחת שלום' )חלק יא סי' כז( מציין, שגם רבינו שמשון משאנץ בתוספותיו למסכת כתובות )כט א( מביא גירסא זו מהירושלמי בקידושין 'רבי אלעזר הקרח'. וסיים שם: "ומה שהביאו התוספות בב"ב שם בשם בראשית רבה, נראה לי לשער שבכתב יד היה כתוב: וביר', דהיינו: ובירושלמי ]קידושין הנ"ל[ ונשתבש לב"ר, ואחר כך פתחו לבראשית רבה, וברוך היודע". אלא שלכאורה לא צדקה השערה זו, כיון שבקטעים שנמצאו מתוך הספר 'מגילת סתרים' של ר"נ גאון,) ופורסמו במאסף 'תרביץ' שנה יב עמ' 44 )נמצא הקטע שבו מתייחס ר"נ גאון לעניין זה והוא אכן מציין הן את דברי הירושלמי בקידושין, והן כיוצא בזה מדברי המדרש בבראשית רבה, שבשניהם הוזכר בשמו 'ר' אלעזר ]בן עזריה[ הקרח' )ועיין עוד ב'מגילת סתרים' בתוך 'רב נסים גאון – חמשה ספרים' ירושלים תשכ"ה עמ' 270 ובהנסמן שם(. לגופו של ענין, מבלי להתייחס למכלול הפרטים שהבאנו עד כה, הרי שאם נתמקד במשנת הירושלמי בפני עצמה, ניתן לתרץ את קושייתו של המהרש"ם מבערזאן: כיצד יכול היה להתמנות כנשיא בעוד שהירושלמי סובר שהיה קירח, והירושלמי עצמו סובר שאין ממנים קירח לנשיאות - עם גירסת הירושלמי כפי שהיא לפנינו, שנתמלא כל ראשו בשער שיבה, ואכן הנס שנעשה לא היה מפני טענת אשתו שאין לו שערות לבנות, אלא מפני זה שבהיותו קירח הוא לא היה יכול להתמנות כנשיא. אולם כאמור מדברי הראשונים הגורסים בדברי הירושלמי שהיו לו רק מעט שורות לבנות, שוב אנו באים לדברי המהרש"ם דלעיל. סתירת דברי הרמ"ם מדברי הגמרא ומקום יש להראות שבזה מתיישב היטב קושיה עצומה שנתחבטו המפרשים בדברי הרמב"ם הכותב בפירוש המשניות פירוש שונה לחלוטין מדברי הגמרא, ואלו דבריו: "מה שאמר רבי אלעזר בן עזריה 'הרי אני כבן שבעים שנה' ולא אמר 'בן שבעים שנה', כי לא היה בן שבעים אלא צעיר לימים היה, והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו, ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה". וכתב על זה מרן הגאון בעל 'כתב סופר' בחידושיו עה"ת )פרשת וילך(: "ובאמת דברי רמב"ם אלו נגד ש"ס במקומו, שחשוב זה לנס שבלילה נעשה לו שורות של שערות לבנות יען שהיה צריך לדבר". כלומר, הוא תמה כיצד יכול הרמב"ם לכתוב שלובן שערותיו של ראב"ע בא לו בדרך הטבע מחמת עוצם יגיעתו בתורה, בעוד שבגמרא מפורש שנעשה לו כך בדרך נס לצורך נשיאותו. ויעוין שם מה שהביא על כך תירוץ נפלא מאביו רבינו מרן החתם סופר, והוא לו נדפסה בספר 'תורת משה' )פרשת חיי שרה ד"ה זקן ביתו(. ולפי האמור לעיל הרי שהתירוץ ברור: ידוע מחוקי הטבע שעמל המוח ויגיעת המחשבה גורמים לנשירת שער הראש, ועד שלעת זקנה ושיבה הדבר מצוי אצל אנשים רבים שנשר כל שערות ראשם והרי הם קרחים מכאן ומכאן )עי' גמ' נזיר נט, א 'מחמת זקנה נשרו'(. כך שייתכן לומר שראב"ע אשר אמר 'הרי אני כבן שבעים שנה' נתכוון על שני ענייני זקנה הנמצאים בשערותיו: הן מה שנקרח שער ראשו, כמו שהביא רבינו נסים גאון בשם הירושלמי; והן שורות השערות הלבנות הבודדות שהיו בראשו כמבואר בגמרא. נמצא שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שדברי הרמב"ם קאי על דברי הירושלמי שראב"ע היה קרח משערות, ועל זה הוא שביאר שקרחתו זו לא באה לו אלא מחמת עוצם יגיעתו בתורה עד שנשר שער ראשו כדרך הזקנים, ואילו הנס המוזכר בגמרא הוא על אותן שורות השערות הלבנות הבודדות שהיו לו, שנוצרו שלא כדרך הטבע לצורך נשיאותו. בהקשר לזה ראוי לציין לחידושיו של הנשר הגדול הגאון רבי נתן אדלר )בהגהותיו על המשניות שנדפסו בספר 'משנת רבי נתן', פ"פ תרכ"ב( המציין על פירושו של הרמב"ם: "עיין ירושלמי". המהדיר, הגרצ"ב אויערבאך רבה של הלברשטט שבגרמניה ובעל 'נחל אשכול', מסביר שהרמב"ם ראה שדברי הירושלמי סותרים את דברי הבבלי, )וכפי שנאריך בזה בהמשך(: "וכשהבין הרמב"ם שאין קבלה אמיתית בפירוש 'הרי אני כבן שבעים שנה', פרוש מדעתו פירוש שלישי שהיה נראה כבן שבעים שנה שתשש כוחו מרוב התמדתו בתורה". אלא שעל פירוש זה, טען הגרי"ד במברגר, רבה של וירצבורג שבגרמניה ובעל 'יד הלוי', נחרצות: כיצד עלתה בדעתו לפרש כך, בנותנו פתחון פה להמפקפקים על הקבלה המסורה לנו מחז"ל? ולפיכך הוא מציע פירוש שונה בדברי הנשר הגדול. את חילופי המכתבים ניתן לראות במאסף 'המעיין' )כרך יח גליון ב, טבת תשל"ח(, אולם לפי דרכנו למדנו שייתכן שהנשר הגדול אשר כל רז לא אניס ליה לא התכוון אלא לדברי הירושלמי שהביא רבינו נסים גאון, והם אכן עולים יפה עם דברי הרמב"ם כמו שהבאנו. "אף על פי שנכנס לגדולה האריך ימים" אלא שכל זה איננו שווה בראותינו את דברי הירושלמי הסותרים את דברי הירושלמי עצמו שהובאו לעיל מן הקצה אל הקצה. שכן אם מקודם הבאנו שהירושלמי מסכים עם דברי הבבלי שראב"ע היה צעיר לימים; ועוד הגדיל בכותבו שגילו היה נמוך יותר מהגיל הנקוב בבבלי, הרי שלאידך גיסא מצאנו בירושלמי דברים הפוכים לחלוטין: שכן כך שנינו בירושלמי מסכת ברכות )פ"א ה"ו( על דברי ראב"ע 'הרי אני כבן שבעים שנה': "אף על פי שנכנס לגדולה האריך ימים, הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים". והפליאה מצווחת ואומרת דרשני: כיצד יכול הירושלמי ללמוד מדברי ראב"ע שהגדולה מקצרת ימים, כי רק ראב"ע היה יוצא הדופן שהצליח להגיע לגיל שבעים, בעוד שדברי הירושלמי עצמם ברור מללו שראב"ע באומרו זאת היה בסך הכל בן שלוש עשרה שנה )כגירסת הראשונים(, ומה שייך לומר כלפיו שאע"פ שנכנס לגדולה האריך ימים?! לגודל התימה גם מצאנו בדברי רבותינו הקדמונים, שתפסו כדבר פשוט שדברי הירושלמי באומרו 'הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים' - חולקים על דברי הבבלי הקובע שראב"ע היה צעיר לימים בעת הזאת, ולדעת הירושלמי אכן היה אז ראב"ע בסביבות גיל השבעים. ולא שמו אל ליבם שאם אין הבבלי והירושלמי יכולים לעלות בקנה אחד - הרי שהירושלמי עצמו יקשה במה שהוא סותר את דברי עצמו, שהלא גם הירושלמי סובר שראב"ע היה רק בן שלוש עשרה שנה, וכיצד הוא לומד מכאן שהגדולה מקצרת ימים. ואלו דברי רבינו אלעזר אזכרי, בעל ה'חרדים', בפירושו לירושלמי ברכות שם: "אף על פי שנכנס לגדולה האריך ימים – כדתנן 'הרי אני כבן שבעים שנה', ופליגא ברייתא זו אבבלי דסבר דכבן שבעים שנה אמר ביום שנעשה לו נס שהיה בן י"ז ]?[ שנה וזרקה בו שיבה, דאם כן איך תמה דלא נצח לחכמים אכתי נער הוא באמת. אלא כשהיה זקן בן שבעים שנה ממש אמר משנה זו, כלומר, כל ימי נצטערתי להכריח לחכמי הדור לחייב להזכיר יציאת מצרים בלילות עד שעכשיו דרש בן זומא ונצחום". וכן כתב להדיא הגאון שער הספר 'מתא דירושלים' ציור המיוחס להגאון המהר"ץ חיות זצוק"ל המשך בעמוד 51 45

ה ֹ רע ְ ב פ ּ ַ ד ל ֵ ב ֵ ּ כ ָ במדרש קובעים חז"ל ומגלים, ש"לבו של פרעה נעשה כבד"; ובספרו, מביא רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל עדות מפרופסור המוזיאון בלונדון, שחקר ומצא שב'מומיה' של גופת פרעה מלך מצרים נמצא שליבו עשוי מבשר כבד • ערב חג הפסח, יצאנו לבירור מקיף ומרתק אודות שמועה יחודית זו, הפקפוקים התורניים וההיסטוריים סביבה, והתגלית – בת מספר חודשים – ששופכת אור על הידיעה הפלאית • הכבדתי את לבו – כפשוטו וכמדרשו • סיפור מענין אירע, לכאורה, עם האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור זצוק"ל בביקורו בארץ מצרים. במהלך הביקור זיהה האמרי אמת את גופתו החנוטה של פרעה מלך מצרים, בזכות זקנו הייחודי היורד על פי מידותיו! וכך הובא בספר 'נחל איתן' )עמוד 68:) "מעשה ברבי מגור זצ"ל, שבביקורו במצרים סייר באיזור הפירמידות והצביע על אחד המלכים החנוטים, וטען כי זהו פרעה שהיה בימי משה רבינו. וכששאלוהו: כיצד זיהה אותו ומה בטחונו בזיהוי, הפנה את השואלים למסכת מועד קטן )יח א(, וטען שזיהה את פרעה לפי אורך זקנו והרי הגמרא אומרת: אמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה...". אפס כי טיבו של הסיפור ונכונותו אינם נהירים כלל ועיקר. אכן, האדמו"ר האמרי אמת ביקר בארץ מצרים תוך כדי דרכו באחת ממסעותיו לארץ ישראל. היה זה בחודש סיון של שנת תרפ"ז, ובמהלך ביקורו במצרים הגיע הרבי לביקור בפירמידות הגדולות העתיקות המצויות שם ואף ראה את תבניות פסלוני הספינקס הזרועים שם. אפס כי ברשימות המדוייקות של תיעוד המסע )שראו אור בפרוטרוט בספר החדש 'בנסוע הארון' לרמ"א ראנד שליט"א( הובאו פרטי פרטים מכל מה שאמר הרבי באתרים מעניינים אלו בהם ביקר, ולא מוזכר שם ולא כלום אודות דבריו על זיהוי גופה חנוטה כלשהיא כפרעה מלך מצרים, ובוודאי שלא בעזרת זקנו הארוך בגודל אמה. אי איזכור סיפור זה הוא עדות כמעט ברורה שסיפור זה מעולם לא התרחש ואין זה אלא שמועה בעלמא, קלוטה מהאוויר, וחסרת אמינות. ]אגב, מעניין לדעת שהאדמו"ר גם ביקר במוזיאון הגדול שבעיר קהיר. עם צאתו של האדמו"ר מהמוזיאון העמוס בפריטים מצריים עתיקים, הוא נענה ואמר: "חיפשתי דברים יהודיים, מטבעות ישנים, אבל אין שם כלום, רק 'הושענא' אחת ישנה יש שם". מה הייתה כוונת הרבי? הרי ברור שהמוזיאון לא שמר בדי ערבה עתיקי יומין. דומה שהיה זה ביטוי אידישאי בסגנון 'א אפגעשלאגענע צוקלפטע הושענא' = 'הושענא מוכה וחבוטה', שהיו משתמשים בו כמשל לדבר שעבר עליו הכלח, והוא שאמר האדמו"ר על כל אותם מוצגים במוזיאון[. עדות הפרופסור מלונדון אם סיפור זה מוצא את גופתו החנוטה של פרעה סמוך לפירמידות בארץ מצרים, הרי שסיפור אחר מרחיק נדוד ומגלה את פרעה בתוך המוזיאון הבריטי בתוככי העיר לונדון בירת אנגליה. שם, כמעט באותה תקופה של ביקור האמרי אמת במצרים, נודע ליודעים על תופעה משונה המצויה בתוך גופו החנוט של פרעה מלך מצרים, ה'מומיה' שנשתמרה בתוך בתי הנכאות של הממלכה המאוחדת. הנה לנו סיפור מופלא שהיה רגיל על לשונו של לא אחר מאשר רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל, מפי השמועה אותה קיבל לפני יותר משמונים שנה מפיו של חכם אחד ששמו לא נודע לנו, אשר בדידיה הוה עובדא לשמוע מעד ראייה את עניין זה. וכך הוא שבאו דבריו בתוך ספרו 'אילת השחר' )שמות ז יד(: "אחד הגיע לשוויץ בשנת תרצ"ט, וסיפר כי הפרופסור של המוזיאון מלונדון, שנמצאים בו הגופות החנוטים של מצרים, אמר: דכשעסק בגופו של פרעה, ראה שלבו עשוי מבשר כבד! והשתומם. ואמר לו את המדרש הנ"ל". חכם אלמוני סיפר למרן הגראי"ל שטיינמן, כי הפרופסור שעסק בגופתו החנוטה של פרעה תמה באזניו על פשר גילויו המדהים שליבו של פרעה עשוי מבשר כבד. ואותו חכם השיבו, שאין זה חדש וכבר היה לעולמים כשגילו זאת חז"ל בדברי המדרש המספר לנו שלב פרעה נהפך לכבד ָּ )שמות רבה, ט(: "כֵב ֵד ל ַּב פְר ֹע ֵה מֵא ְן לשַׁ ַּל ָח הָעם" - 'כבד לב פרעה', כועס הוא, מה הכבד כועס אף לבו של זה נעשה כבד". ··· על עצם העובדה שלפרעה לא היה לב, מביאים לנו חז"ל משל יפה )'ילקוט שמעוני' רמז קפב(: "ארי וחיות ושועל שהיו הולכין בספינה, וחמור גובה מכס מן הספינה. אמר להם החמור: תנו לי מכס! אמר לו שועל לחמור: כמה עזין פניך, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל מכס?! אמר לו החמור: מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס! אמר להם הארי: קרבו לי הספינה! ויצא וטרפו לחמור; ונתנו לשועל, אמר לו: סדר לי אבריו של שוטה זה! הלך השועל וסדרן. ראה לבו נטלו ואכלו. כשבא הארי מצא אבריו נתוחין, אמר לו: לבו של שוטה זה היכן הוא? אמר לו: אדוני המלך, לא היה לו לב! שאם היה לו לב לא היה נוטל מכס מן המלך". תורף הסיפור כך הוא: החמור העיז פניו באריה מלך החיות, וביקש ממנו שישלם מכס. בשל כך נגזר על החומר עונש מוות. טרף האריה את החמור, ונתנו לקצב המקומי – השועל, כדי שיתקין ממנו סעודה נאה כיד המלך. במהלך האירוע המסעיר נעלם ליבו של החמור. היה זה השועל שלא עמד בפיתוי וחמד את הלב למאכלו. הבחין המלך בחסרון הלב ושאל על כך את השועל. סיבר השועל את אוזני האריה ואמר: לחמור דנן כלל לא היה לב! וראיה מוכחת לכך: כלום אילו היה לחמור זה לב - היה מעיז לבקש מכס מהמלך?! מטעימים חז"ל ואומרים, כי הנמשל של סיפור זה הוא ָּ פרעה הרשע, וכמו שנאמר "כֵב ֵד ל ַּב פְר ֹע ֵה מֵא ְן לשַׁ ַּל ָח הָעם". החמור אינו אלא פרעה הרשע, כי אילו היה לפרעה לב – לא היה אותו רשע מעיז פניו במלך מלכי המלכים ומסרב לשלוח את בניו. ואכן רבותינו בעלי התוספות, בפירושם על התורה, הביאו משל ונמשל זה, וסיימו שלפרעה לא היה לב, לפי שלבו נהפך להיות כבד. הוכחת אמיתות התורה על השתלשלות הדברים של סיפור זה - בו נודע לפרופסור הלונדוני את תופעה פיזיולוגית מדהימה זו הקיימת בליבו של פרעה, שח מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה, בתוך הקובץ 'ווי העמודים וחשוקיהם" )גליון נב(: "יש מוזיאון בלונדון שיש שם העתק של הפרעונים החנוטים, עשוי משעוה. והנה בתחילת עבודתם, כשהיו צריכים להעתיק בדיוק נמרץ את תמונת הפרעונים, שלחו משלחת של מדענים למצרים כדי שהם יבדקו את הפרעונים ויעתיקו את צורתם. המדענים הגיעו למצרים, פתחו את שערי הפירמידות ועברו על כל הגופות החנוטות שנקברו שם. הם עברו בדייקנות אבר אחר אבר תוך כדי שהם מקווים לגלות הרב ב. חמד 46

ממצאים מרעישים בנוגע לגופות ששכבו כך אלפי שנים. לפתע נשמע קולו של אחד המדענים נרעש ונרגש: ראו נא מה גיליתי! אני מבחין באחד מהפרעונים שבשר הלב אינו עשוי כלל מבשר לב אלא מבשר כבד, בעוד שכידוע תמיד אין בשר אבר אחד דומה לחברו. החלו המדענים לתור בספרי הרפואה שעמם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אבל אפילו באחד מהם לא נמצא כל הסבר שיוכל לשפוך אור על פרשה מוזרה זו". לגירסא זו עולה כי הגופה החנוטה של פרעה, ה'מומיה' עצמה, מצויה בארץ מצרים, ואילו התגלית באה מאנשי מוזיאון השעווה בלונדון שביקשו לעשות העתק מגופתו של פרעה, ומתוך כך עיינו במומיה הדק היטב עד שהבחינו בידיעה מרעישה זו. ··· אגב אורחא הוסיף הגר"י זילברשטיין וסיפר שם גם את אשר סיפר אחד המשפיעים שליט"א, העוסק רבות בהשבת 'פירות הנושרים', בחורי חמד שנשרו מדרך ישראל סבא רח"ל וסרו מדרך הישר והטוב: יום אחד הופיע אצלו בחור המבכה לפניו את מר גורלו, שלאחרונה החלו לצוץ במוחו הרהורי כפירה רח"ל, עד שכבר אינו מאמין כלל בתורת משה. נטל המשפיע את הבחור והוליכו לביתו נאוה קודש של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, וביקש ממרן זצוק"ל שיסייע לבחור היקר, בהוסיפו, שהמקרה המדובר נוגע מאוד ללבו והוא מבקש בכל לשון של בקשה שיואיל לסייע לבחור ולחזק אמונתו. כשמוע מרן הגראי"ל את דבריו, החל לספר לבחור את הסיפור האמור על לבו של פרעה שנהפך לכבד, וכך בסיפור זה רצה להוכיח לו כי התורה כולה אמת היא ומעוגנת במציאות. לאחר שיצאו מביתו של מרן, ראה המשפיע את הבחור כשהוא ממרר בבכי ועיניו דומעות. לשאלת המשפיע על סיבת הבכי השיב הבחור תשובה מפליאה: "דע לך שהתדרדרות שלי החלה בו בשעה שלמדתי את דברי המדרש האמורים שלבו של פרעה היה ככבד, ולא האמנתי ששייך שיהיה כן במציאות, ומה מפליא הדבר שדווקא במדרש זה הוכיח לי רבי אהרן לייב את אמיתות התורה"! פליאת החוקרים גירסא נוספת לאופן בו הפרופסור הלונדוני התוודע לגופת פרעה החנוטה וללבו שהפך לכבד, סיפר האדמו"ר מטאלנא שליט"א )בשעת רעוא דרעוין – זמן סעודה שלישית של פרשת וארא בשנת תשע"ד(. וכך באו הדברים בקונטרס 'דברות קדש' )תשע"ח(: "שמעתי בשם גדול הדור הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן )שליט״א(, ששמע בצעירותו מפי רבה של ווינה, דבר נפלא ונורא. כידוע, מלכי מצרים נחנטו כמנהג המצרים, ונשתמרו עד ימינו אנו. וישנם חוקרים שהורשו לחקור את הפגרים הללו ימ״ש. אחד ממלכי מצרים החנוטים, כאשר ניתחו את איבריו, ובדקום ובחנום הדק היטב הדק, ראו דבר שהרעיש את לבב כל החוקרים, שליבו של פרעה זה לא היה עשוי כמו לב כל אדם, אלא היה עשוי מאותו חומר שממנו נעשה ה'כבד', ודבר זה היה פלא גדול בעיני כל חכמי מדע, שנלאו להבין את פשר הדבר הזה. אחד מן החוקרים סיפר את הדבר לרבה של ווינה, שהיה מלומד גדול בחכמה ובמדע, ואותו רב נענה ואמר להם: הלא הדבר נאמר להדיא בספר תורת משה רבינו, שכך נאמר בפרשתנו: 'ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם', ובמדרש איתא להדיא 'כבד לב פרעה, כועס הוא, מה הכבד כועס אף לבו של זה נעשה כבד', הרי לן שחז״ל ידעו שלבו של פרעה אכן היה עשוי מבשר כבד, פשוטו כמשמעו, ולכן הכביד כל כך את לבו". והיה האדמו"ר מטאלנא משלים מדיליה את תוכחת המוסר שיש לנו להוציא ולדעת מכך: "וזהו לימוד גדול עבורנו, לידע ולהאמין שכל מה שנאמר בחז״ל הוא פשוטו כמשמעו ללא כחל ושרק, שהרי אם היינו נשאלים על מדרש זה אם אכן ליבו של פרעה נעשה ממש לכבד, היינו משיבים שבוודאי אין כוונת המדרש לומר אלא שיש ללב בחינה של כבד, וכדומה וכיוצא בזה, אבל מעשה זה בא ללמדנו שאכן ליבו של פרעה נעשה לכבד כפשוטו, וזהו חיזוק גדול בעניני אמונה". תוכניתו של נשיא אוסטריה עורכי הדברים בקונטרס זה לא הביאו את דבריו של האדמו"ר מטאלנא במלואם. כי הנה מתברר שהסיפור, כפי שנשמע מפיו, הוא מדהים ומפליא ביותר לאין ערוך, ומעורבים בו נשיאי מצרים ואוסטריה שקידמו יחד תוכנית כלכלית משותפת לשתי המדינות. הרי לכם דבריו של עד שמיעה, שהביא את הדברים בגליון השבועי 'יין ישן' שבעריכתו המצויינת, כשהוא מקדים וכותב: "בשנת תשע"ד נזדמן לנו מן שמיא לשמוע סיפור מופלא הכרוך בווארט זה. הסיפור, אותו סיפר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א, עולה למעלה מכל דמיון! את הסיפור שמע מפי אחד התלמידים של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן אשר שמעו מפיו". וכך באו הדברים בגליונו: "כה סיפר ראש הישיבה: לפני עשרות שנים, בתקופת בחרותי, הוצרכתי לנסוע מפאת סיבה מסוימת לעיר וינה אשר באוסטריה המדינה. בבואי לשם, פניתי לבית המדרש המקומי, ומיד כשדרכתי על מפתן הדלת, הבחני בתכונה והמולה גדולה בבית המדרש. שאלתי את אחד המתפללים: על מה המהומה. וההוא השיב לי, שנשיא אוסטריה שיגר הודעה בהולה לרב הראשי של המדינה, שברצונו לפגשו תיכף ומיד. והציבור אינו יודע את נפשו נוכח פגישה פתאומית זו. כמחצית השעה עברה ולפתע נראו פני הרב בבית המדרש. הציבור הקיף אותו בהתרגשות, ולשאלתם אודות הביקור הפתאומי, השיב להם: שמעו נא רבותי, מדובר בסיפור שלא שמעה אוזן מעולם! בתקופה האחרונה חוותה מדינת מצרים שפל כלכלי חסר תקדים. לנוכח המצב הקשה בה הייתה שרויה מצרים, עלה בראש נשיאנו, נשיא אוסטריה רעיון מבריק. הוא שיגר הודעה לנשיא מצרים, בה הופיעה בקשה צנועה: היות ובמדינתכם שוכנים פירמידות עתיקות, בהן קבורות הגופות החנוטים של הפרעונים עוד מלפני כאלפיים שנה, וכידוע מנהג מצרים היה, שהיו קוברים אותם עם אוצרות מרובים ורכוש אגדי, על כן הנני לייעץ לכבוד הנשיא שאשגר משלחת נכבדה ממדעני מדינתי - אוסטריה, אשר יחד עם קבוצת מדענים משלכם יפתחו את מערות הקבורה, ויוציאו את השלל הרב שהצטבר שם ברבות השנים. יחד נתחלק ברכוש אשר יסייע במידה ניכרת לשיפור הכלכלה במצרים. ואכן, נשיא מצרים קיבל את הבקשה ותוך מספר ימים כבר הופיעו רגליהם של קבוצת המדענים בפתח מערות הקבורה. הללו פתחו את שערי הפירמידות ועברו על כל הגופות החנוטות שנקברו שם. הם עברו בדייקנות איבר אחר איבר, תוך כדי שהם מקווים לגלות ממצאים מרעישים בנוגע לגופות ששכבו כך אלפי שנים. לפתע, נשמע קולו של אחד המדענים נרעש ונרגש: "ראו נא מה גיליתי! אני מבחין באחד מהפרעונים, שבשר הלב אינו עשוי כלל מבשר לב אלא מבשר כבד, ]כידוע, שאין בשר איבר אחד דומה לחברו[. החלו המדענים לתור בספרי הרפואה שעמם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אבל אפילו באחד מהם לא נמצא כל הסבר שיוכל לשפוך אור על פרשה מוזרה זו. "עד שצץ בקרבי רעיון" - אמר לי המלך - "הרי במדינתנו מתגורר רב מלומד וחכם, אשר כפי הכתוב בתנ"ך, זקניו השתעבדו תחת אחד מהפרעונים במצרים, אולי הוא יוכל לסייע בעדנו". ואכן, מיד השבתי לו, שזה מדרש מפורש "ויחזק לב פרעה. ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה, כועס הוא. מה הכבד כועס, אף לבו של זה", ויהי לפלא". באמונה שלמה יש להודות כי הן את גירסת הגר"י זילברשטיין והן את גירסת האדמו"ר מטאלנא, אשר שתיהן גם יחד מיוחסות למרן הגראי"ל שטיינמן - ניתן איכשהו לשלב ולהעמיס בתוך דבריו שבספר 'איילת השחר', פחות או יותר, כך שפתח פתוח הוא בפני הבוחר לבחור בין האפשרויות השונות העומדות לפניו על דבר השתלשלות המעשה. עצתנו איפוא שלוחה בזאת אל הקורא הנבון לקבל את המסקנה מתוך התעניינות מדוקדקת בשלל הפרטים המרכיבים את הגירסאות השונות: האם במוזיאון הבריטי מצויה מומיה המיוחסת לאחד הפרעונים; האם לצורך עשיית העתק שעווה של צורתו החיצונית של פרעה יש צורך לבדוק את פנים המומיה, והאם בכלל הייתה בימים ההם אפשרות של בדיקה כזאת; האם ידוע על שיתוף פעולה בין ממשלות אוסטריה ומצרים על גילוי מטמוניות הפירמידות, ומי היה רבה של וינה שהוזמן בבהלה לנשיא אוסטריה, בדיוק באותם רגעים שהגראי"ל שטיינמן דרך על המפתן שם בשנות בחרותו. וכמה נכונים הם דברי חכם אחד שליט"א אשר הגיד )'יתד נאמן' – מוסף 'שבת קדש', גליון מיוחד לרגל יום השלושים לפטירת מרן הגראי"ל(: "צא וראה איך מרן הגראי"ל זצוק"ל היה ההיפך הגמור מטיפוס ה'מאמין לכל דבר', וכלפי כל מרן הגר''י זילברשטיין שליט''א במעונו של רשכבה"ג מרן הגראי"ל זצוק"ל 47

סיפור ומעשה שהשמיעו בפניו התייחס ב'חשדנות' ובחוש ביקורת חודר כליות ולב, והיה שואל ומברר פרטים, ולא פעם פסק ואמר: אינני מחויב להאמין לסיפור. אמנם כאן, שאחד שהגיע לשווייץ סיפר לו סיפור כזה מופלא ולא נתפס, מכל מקום קיבלו, ואין זאת אלא מחמת שבכל מה שנוגע לאמונה היה מבטל שכלו ודעתו בתכלית, אף נגד טבעו, ולא עוד אלא שאף קבע את הסיפור הזה בספרו! וכנודע עד כמה דקדק לפני כל דבר שהדפיס בספרו, ואין זה אלא כאמור שבכל מה שנוגע לאמונה היה מבטל ומתבטל בפשיטות מוחלטת". סופו של פרעה אולם האמת היא שמרן הגראי"ל שטיינמן גופא, מעתיק השמועה, פקפק באמיתותו של סיפור זה, וכפי שכתב בעצמו בהמשך דבריו בספרו 'אילת השחר' שם: "ובאמת למאן דאמר במכילתא שפרעה נטבע בים – הרי לא חנטו אותו! ולמאן דאמר שנשאר חי, יש אומרים שמלך אחר כך בנינוה )עיין פרקי דרבי אליעזר, פרק מג(, וכי חזר למצרים ומת שם וחנטוהו?". כאן בוחן הגראי"ל את נכונות הסיפור עם מדד דברי חז"ל אודות סופו של פרעה שבזמנו יצאו בני ישראל ממצרים, ואנו נרחיב זאת מעט בתוספת נופך. לפי פשוטו של מקרא ברור שפרעה טבע יחד עם כל ַ חיילותיו בים סוף. וכן הוא אומר )תהלים קו יא(: "וְיַכ ּסּ ו ַ מִים ָצֵר ֶיה ֶם א ֵ חָ ד מֶהם לֹ ָ א נוֹ תר", ללמדנו שלא היה בהם יוצא מהכלל, וכולם נענשו וטבעו בים סוף. בדברי חז"ל מצאנו גם דעות שונות אימתי טבע פרעה, אם תחילה לכולם לפי שהוא התחיל בעבירה, אם סוף לכולם, או שמא מתו כולם יחד בנשימה אחת. לפי הנחת יסוד זו שפרעה טבע בים, סבור הגראי"ל, שבוודאי לא חנטו את פרעה. ומי יבוא אחר המלך, אף שמקום היה לדון, שהרי כל גופות מצרים נפלטו מהים, וכמו ששנינו במסכת פסחים )קיח ב(: "כדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף - מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד - כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותן ליבשה... מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". ואין רחוק לומר שגופתו של פרעה נשארה בשלמות, ומפני כבוד המלכות באו שארית פליטת המצריים וחנטוהו. פרעה מלך נינוה אמנם דעת רבי נחמיה היא שפרעה נותר בחיים, וכך הוא שאמרו במכילתא )פרשת בשלח(: "וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים, אף לפרעה, דברי רבי יהודה, שנאמר )שמות טו ד( 'מרכבות פרעה וחילו' וגו'. רבי נחמיה אומר, חוץ מפרעה עליו הכתוב אומר )שמות ט טז( 'ואולם בעבור זאת העמדתיך'". וטעם הדבר שנותר פרעה בחיים, מצאנו בדברי 'מדרש אגדה': "'לא נשאר בהם עד אחד'. זה פרעה שנשאר מהם ולא מת, כדי לספר גדולתו של הקב"ה, כמו שנאמר )שמות ט טז( 'ואולם בעבור זאת העמדתיך'". מה עשה פרעה לאחר שעלה מים סוף? רבי נחמיה גופו סותם ואינו מפרש, ובפשטות נראה שפרעה חזר לכסא מלכותו בארץ מצרים. ולשיטה זו בוודאי שאפשר לומר שאחרי מות פרעה, חנטוהו כדרך שחנטו את כל המלכים אכן, לשיטה זו שנותר פרעה בחיים, הרי שיש האומרים כי בהמשך דרכו עבר פרעה לנינוה, וכמו שהגידו ב'פרקי דרבי אליעזר' )פרק מב(: "רבי נחוניא בן הקנה אומר: תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד, שנאמר 'מי ד' אשר אשמע בקולו', ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה, שנאמר מי כמוך באלים ד' מי כמוך נאדר בקדש, והצילו הקב"ה בין המתים, מניין שלא מת שנ' כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו', והלך ומלך בננוה והיו אנשי נינוה כותבים מכתבי עמל וגוזלים איש את רעהו... ובא אצלו מעשיהם הרעים, וכששלח הקב"ה ליונה להנבא עליה להחריבה שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק ואפר והכריז בכל עמו שיצומו כל העם שני ימים...". וראה במדרש 'שכל טוב' שמלאך נטל את פרעה והביאו לנינווה: "ירד פרעה לים והפכו הקב"ה על פניו, וכיסוהו המים ולא יצאת נשמתו עד ששלח הקב"ה דברו, ובא מלאך והעלהו מן הים והוליכו לנינוה, כדי לספר שמו בכל הארץ להראותו כח וגבורתו שיתכבד בו, והכי נמי אמור רבנן שמלך אח"כ בנינוה ת"ק שנה... והוא החזיר את בני נינוה בתשובה". ולשיטה זו תוהה מרן הגראי"ל, האם ייתכן שעם תום מלכות פרעה בנינווה חזר למצרים ושם חנטוהו? ולומר הקושיא צריך אולי לומר, שאכן ברבות הימים שב פרעה למצרים, או שאחרי מות פרעה בנינוה החזירוהו לשכב עם אבותיו במצרים כמנהג אותם הימים, וכשבא למצרים חנטוהו כמשפטם, ועדיין צ"ע. מדוע לא שב פרעה למצרים? כהשלמה לדברים יש לציין לדבריו המופלאים של רבינו משה בן מכיר, שפעל לפני כארבע מאות וחמישים שנה והיה אחד מחשובי חכמי ומקובלי העיר צפת, אשר כך כתב בספרו 'סדר היום' )סדר ספור יציאת מצרים(: "אמרו ז"ל שפרעה בלבד נשאר מן הנטבעים והלך ומלך בנינוה, והוא אשר הכריז להם התשובה ביודעו את מעשה ד' הגדול אשר עשה במצרים. ואם איתא דמצרים נשארה במקומה כשאר ארצות, למה לא חזר אל ארצו ואל מולדתו ומלך עליהם. אלא נראה, כי נשאר מעט מהרבה! ואף על פי שאפשר לומר, כי מפני הבושה שהלך עם כל שריו ועבדיו, לא רצה לחזור ריק מכל טוב שכולם נטבעו, אפילו הכי היה לו לשלוח להם: כזה וכזה היה הענין, אין בידי עוון ופשע! ובודאי היו מקבלין אותו, כיון שהוא לא חטא במיתתם זו". וסברא זו שהעלה בעל 'סדר היום' כי פרעה לא חזר למצרים, לפי שמצרים נכחדה מעל פני הארץ וכמעט שלא נותרו בה אנשים, יכולה אכן להסביר את הסיבה שברבות הימים, לאחר שפרעה מלך בנינווה, הוא חזר למצרים, שכן מצרים הספיקה באותם השנים להשתקם אנושית וכלכלית, ושם הוא מת וחנטוהו. לאידך, יש להעיר על כך שבעל 'סדר היום' טוען כי פרעה יכול היה להצטדק באוזני בני מצרים על מותם של כל שריו ועבדיו בטביעתם בים סוף ולומר להם 'כזה וכזה היה הענין, אין בידי עוון ופשע'! והם היו מקבלים את טענתו 'כיון שהוא לא חטא במיתתם זו' - והרי לכאורה, פרעה הוא זה שנהפך לבבו על כך שבני ישראל יצאו ממצרים והוא זה שיצא לרדוף אחריהם, וכיצד זה יכול היה להצטדק. והחנטה היא הוצאת המוח והלב! בעיה מהותית נוספת שראוי לברר בעצם סיפור זה, אודות הפרופסור שראה בתוך גופתו החנוטה של פרעה את לבו שנהפך לכבד, מצויה בכך שדרך החניטה היא שמוציאים מגופת המת את רוב ככל אבריו הפנימיים, וכיצד איפוא פגש הפרופסור את הלב של פרעה? הנה כך שנינו במדרש אגדה )פרשת ויחי(: "ומהו חנטה, מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו כדי שלא יסריח". וכן כתב רבינו הרשב"א בתשובותיו )ח"א סי' שסט(: "והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון". פסלוני הפרעונים במצרים מתחם ארונות קבורה במצרים העתיקה 48

ואת צורת החניטה פירש לנו רבינו דון יצחק אברבנאל בפירושו על התורה )בראשית מט(: "והחנטה היא הוצאת המוח והלב והכבד וכן המעים והמררות מתוך הגוף, וימשחו הגוף מבית ומחוץ בשמן אפרסמון, וימלא הקרבים מבית ומחוץ ממיני בשמים המייבשים לחלוחית הגוף. וצריך בכל יום להחליף הבשמים ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שנוי אבר מאיבריו, ונראה המת כאלו ישן. ולא יתעפש ולא יסרח ולא יתרחקו ממנו בני אדם, ועם זה הבשר והעור יותכו מעט מעט עד שישארו העצמות לבד". ובאופן דומה גם הסביר זאת רבינו הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספר דרושיו 'יערות דבש' )ח"א דרוש ז(: "חניטה זו שענינה, סכין בשמן המור כל הגוף, והסירו מתוכו בני מעיים, ונותנים שמן בחוץ ובפנים, ומניחים אותו בחמה להתייבש, וכן מתמידים לערך שבעים יום, ואז נתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה, והוא קיים ממש כל ימות עולם, כאשר הוא עוד היום נמצא במצרים פגרים ההם מימים קדמונים והם קשים כאבן, נקראים בלשונם: מומיא". וכך באו הדברים לאזניו של רבינו בעל 'משנה למלך' )פ"ג מהלכות אבל ה"א(: "והנה לפי מה ששמעתי: 'מומיא' הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד, ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל. ושאלתי, אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא. ואמרו לי, שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים". אם אכן צורת החניטה היא שמרוקנים את האברים הפנימיים, בהם גם הלב והכבד, כפי שתיאר זאת רבינו האברבנאל, איך ייתכן שהפרופסור ראה את הלב בגופתו החנוטה של פרעה?! אלא שהתפתחות מפתיעה ביותר בתחום חקר הגופות החנוטות של מלכי מצרים, שאירעה בחדשים האחרונים ממש, יכולה לסייע בידינו לבירור העניין על בוריו. לפני יותר ממאה וארבעים שנה מצאו החוקרים את גופתו החנוטה, המומיה, של "אמנחותפ הראשון", שמלך במצרים לפני כשלשת אלפים וחמש מאות שנה, אלא שמומיה זו, בשונה משאר המומיות שנמצאו באותה תקופה לא נפתחה מעולם, והיא נשארה בשלמותה כמימי קדם. והנה, זה עתה התפרסם, כי חוקרים מצריים פענחו את צפונות המומיה בעזרת יכולות טכנולוגיות חדשניות ביותר. החוקרים השתמשו בסריקת סי.טי. משוכללת כדי לחקור את פנים המומיה מבלי לפגוע בה, והם גילו בה דברים מופלאים לרוב. מה שלענייננו חשוב לדעת, כי הבדיקה המקיפה העלתה שאם כי אכן היו רגילים להוציא את כל המעיים והאיברים הפנימיים מהגוף החנוט - אולם את הלב השאירו במקומו! הלב הוא איפוא האיבר יוצא הדופן אותו היו משאירים בתוך הגוף החנוט. ייתכן שאצל אנשים מהשורה היו מוציאים גם את הלב, אולם המציאות הברורה היא שלפחות אצל אחד ממלכי מצרים מצאו כי ליבו נשאר בתוך גופו, מה שנותן את האפשרות שגם באותה מומיה שראה הפרופסור מלונדון - שכן לב בתוכה. החנוטים שהתעוררו אגב אורחא, אם הבאנו את דברי רבי יהונתן אייבשיץ על אופן החנטה, הרי שהוא מסביר שם שהסיבה למעשה החניטה היא לפי שהם בקשו שהנפש לא תפרד מהגוף כל עוד הוא קיים בעולם הזה. ומתוך כך מספר לנו רבי יהונתן סיפור מחריד ומצמרר, בו נפשם של החנוטים חזרה אליהם בהיותם בתוך ספינה בלב ים, ויבקשו להטביע את הספינה. המוזר בדבר, מלבד עצם הסיפור, הוא שתי הגירסאות השונות שרבי יהונתן אייבשיץ מביא לאופן התרחשות הסיפור. הנה כך סיפר רבי יהונתן בדרשה שנשא לפני בני קהילתו בשנת תק"ה )'יערות דבש' חלק א דרוש ז(: "וכבר העידו כי יאהן פינטי הספרדי נלקח בספינה מארץ מצרים בהחבא ובתחבולות, כי המלכים אינם מרשים להוציא הרבה תיבות מלאים מומיא שהם פגרים הנ"ל, ויהי בבואו תוך אם הים, והנה כולם מלאים משחיתים, ויבקשו להטביע הספינה, וברוב יגיעה וכמה וכמה מאנשיו שנהרגו ונטבעו ונפצעו שהשליך כל תיבות הנ"ל לים, ושקט הים מזעפו". חלפו יותר משלושים שנה, ובשנת תקל"ט סיפר זאת רבי יהונתן אייבשיץ בסגנון זה )חלק ב דרוש ז(: "וכבר העידו כותבי זכרונות ספרד, פונטי דניסי, על יאהן דע שלאדע שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים 'מומייא' להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים, הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד, ויספר אשר קרהו". משקלול שתי הגירסאות עולה כי מדובר היה בהברחת אלפי מומיות מארץ מצרים לארץ ספרד. הדבר היה מנוגד לחוק כיון ששלטונו מצרים לא התירו להוציא את המומיות מתחום ריבונותם. המומיות היו ארוזות בתוך קופסאות גדולות, והן הועמסו על ספינה גדולה שעשתה את דרכה דרך הים. באמצע המסע הארוך, התעוררו המומיות, והרוחות הדבוקות בהן החלו להשתולל ולבקש להפוך את הספינה ולהטביעה. אלא שלפי גירסא אחת הצליחו אנשי הספינה - לאחר מאבק קשה שהיה כרוך בהרוגים ופצועים - להשליך את המומיות אל הים הגדול, וכך נרגעו הרוחות. ולפי הגירסא האחרת, גברה ידן של המומיות והן הטביעו את הספינה על כל יושביה, מלבד מארגן ההברחה שניצל בסירה קטנה, והוא זה שסיפר את המאורע המפחיד. פסלוני הספינקס על רקע הפירמידות במצרים דון יצחק אברבנאל 49

אודות דברי המדרש שלב פרעה נהפך לכבד, ראה לבעל 'שם משמואל' מסוכאטשוב זצוק"ל שפירש כי אכן דברים כפשוטם, שבגופו של פרעה ממש נהפך הלב לכבד, ובתוך דבריו כתב )פרשת בא תרע"ג( כי פרעה "הרשע הזה היה מקולקל בגוף ונפש ושכל", ואף דברי המדרש על היותו לב פרעה ככבד - "מיירי בחלק הגופני שבלב, שהמדרש בא לפרש הא ד'כי אני הכבדתי את לבו', ועל כן נאמר בו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, כי טומאה היא לשון טמטום ואוטם כבש"ס יומא )לט א( אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם, וזה שנעשה לבו ככבד הזו... שכל הדברים הללו מתיחסים לחלק הגופני... וכל דברי חכמים קיימים היינו שהחלק הגופני שבו היה כפגר מובס בלי שום הרגש וחיות". ולפי פשוטם של דברים היינו לפי מה שאמרו )ברכות סא ב(: "כבד כועס", ומחמת שפרעה הרבה לכעוס, אף ליבו נהפך לטבע הכבד )מהרז"ו(. וראה בהגהות הרד"ל, שהכבד קרוי בשמו לפי שרתיחת הדם הבאה מהכעס מנפחת ומכבידה את משקלו של הכבד, וזה מכביד את כל הגוף, ולכן אף הלב נהיה כבד כמו הלב. וראה לרבנו יהונתן אייבשיץ בספרו 'תפארת יהונתן' )שמות י א( שפירש את מהות הדבר, שהלב הוא המרגיש, ועל ידי שנעשה ליבו ככבד ניטל ממנו כוח ההרגשה: "הרצון בזה לבל ירגיש בכל המכות, כמו שנפש ההרגשה אינו בכבד רק בלב, וה' עשה שאף לבבו לא היה מרגיש! והיה לבבו כמו הכבד בלתי הרגשה ונשאר בבחירתו וזהו ברור". וכעין זה הוא במדרש 'שכל טוב': "לבו של פרעה נהפך לכבד, כשם שהכבד אין בו בינה להבין ולהשכיל, כך אין בינה בלבו להבין ולהשכיל... לפי שכל מדות הגוף תלויין בלב, לפיכך הוא קרוי על שם מעלליו, וכשאינו שומע מוסר פעמים קראו כבד שאין לו קלילות להפתח ולשמוע, ולפעמים קראו ערל, שאין מסיר טפשותו ליכנע לפני בוראו" ואילו האדמו"ר מדינוב זצוק"ל מפרש, שעניין היות הלב לכבד מסמל את עניין קשיות הלב, וכך כתב בספרו 'אגרא דכלה' )פרשת וארא ופרשת בא(: "כי כל מין בשר מתגדל על ידי האור ומתעבה. דהיינו, כל שהוא גדול כזית, על ידי בישול האור, יוצא חוץ מגבולו ומשטחו ומתגדל ומתעבה ביותר והוא לפי שמתרכך. מה שאין כן בשר הכבד, אדרבא על ידי האור מתקשה ביותר ממה שהיה חי", ומהיות שדברי הקב"ה כאש )ירמיה כג כט( נעשה לב פרעה ככבד המתקשה מחום האש. ומהאי טעמא גם מיאן פרעה לשלח את ישראל, כטבע הכבד המתכווץ אל תוך עצמו ואינו גודל ומתפשט יותר משטחו. ועוד הוסיף בזה השם משמואל, שבא הדבר להודיענו שהיה זה כמעוות לא יוכל לתקון וכחסרון שאינו יכול להמנות )בא תרע"ז(: "והיא מליצה נפלאה, שכל דבר קשה מפעפע ומתרכך באור ועל ידי בישול, והכבד הזו כל מה שמבשלין אותה מתקשית יותר ואין תקנה לרככה, ועל כן הוציא המדרש מלת הכבדתי מפשוטה, כי כל כובד יש לו תקנה כמו אבן שכבדה הרבה צריכה לכחות הרבה להגביהה, ומכל מקום על ידי כחות הרבה מגביהין אותה, אבל כבד מבושלת אין עוד תקנה לרכך אותה, וכך הי' נעשה לבו של פרעה, וכמו בשר המת שאין תקנה להחיותו". ··· והנה כהמשך לדברי המדרש שהבאנו לעיל, שהלב של פרעה נהפך לכבד, מצאנו תוספת בזה בהמשך דברי המדרש שם )יג ג(: "'כי אני הכבדתי את לבו'. מהו 'הכבדתי'? שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה, שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה". וביאור נפלא בזה הביא בספר 'זרע שמשון' )וארא, אות ז, בשינויים קלים(: "שהקב"ה מדד לו מדה כנגד מדה, כי הנה כתב הפרי חדש )יו"ד מ ו(: 'קבלתי, שמעשה היה שנמצא עצם בתוך הלב והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי, שמתקשה הדם ונעשה עצם, ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים בבהמה'. והאמת, שאף אם קבלתו קבלה אין ללמוד ממנה לשאר מינים, שזה דווקא בצבי. אבל מצאתי בספר 'שער השמים' )מאמר רביעי( שכתב וזה לשונו: 'וכל מיני הבעלי חיים אין להם עצם בלבותם מלבד מין הסוס, ובמין אחד מן השוורים שיש בהם עצם בלב לרוב גודל גופם, וצריך חוזק הלב. ומעתה, בהמה שנמצאת בלב שלה עצם, אין בנו כח להתירה עד שנדע שהוא ממין השוורים שהזכיר החכם הנזכר. ועל פי זה יש לומר, שמעיקרא נתקשה דמו של פרעה על ישראל מרוב כעס עד שנצרר הדם בלבו כלב הצבי, וזה פירוש הפסוק 'כבד לב פרעה'. וכשראה הקב"ה שברשעו ובכעסו נצרר הדם בלבו, חיזק יותר את לבו והוסיף בו עצם לרוב חזקת לבו, שהעמיד לו עצם בתוך לבו מה שלא היה כן מתחילה, שלא היה רק נצרר הדם ועל ידי זה נטרף". ··· ועל דרך הרמז, אתא מרן החתם סופר ואייתי מתניתא בידיה בספרו 'תורת משה': "והכונה הפשוטה בזה לפי ע"ד, כי בכח נפש האדם שלש כוחות: הצומחת, ובזה משתתף להצמחים ומשכנה בכבד; ורוח החיוני בלב והיא המתאוה, ומשתתף בזה עם הבהמה גם כן; ונשמת אלקים בקרבו במוח, והוא השכל המיוחד לאדם, ובו נפרד מהבהמות, והוא השכל הנכבד המולך על הגוף להנהיגו, והרמז 'מלך על כל בני שחץ' )איוב מא כו(, 'מלך' ראשי תיבות ידוע: מ'וח ל'ב כ'בד; ש'ח'ץ' ראשי תיבות: ש'כל ח'יוני צ'ומחת... והנה כי כן פרעה שלא הכיר בוראו מאין, וניהג עצמו בתאות לבו, וגם פנה אחריו, הוא גם הוא ירד ממדרגת האדם ונפל לבהמיות ואין לו מוח משכן השכל כי אם לב וכבד. וזהו 'כבד לב פרעה', פירוש, שגדר פרעה הוא לב וכבד לא זולת. והנה בסוף הכביד ה' לבו שלא ברצונו ונטלה ממנו תאותו ולא יכול להלוך אחריה שהי' רוצה לשלח ישראל ולא יכול, הנה כי כן כבר נפל למדרגה יותר פחותה שלא פעל לבו פעולתו המיוחדת ונעשה ממש רק ככבד, וזה אני הכבדתי את לבו פי' עשיתי מלבו כבד ע"ד המדרש הנ"ל". ··· ומחמת זה שנעשה ליבו של פרעה ככבד, היינו טעמא שהמכה הראשונה בה נענשו הייתה מכת דם, וכפי שהביא הרבי מסדליקוב בספרו 'דגל מחנה אפרים' )פרשת וארא(: "כבד לב פרעה. יש להעיר בזה שלא נכתב זה הלשון רק במכה הראשונה שהיתה דם, גם עדיין לא נודע כל כך כבדות לבו, והנה שמעתי בזה בשם מחותני הרב המפורסם מו"ה ליפא מק"ק חמעלניק, וכמדומה לי שראיתי אחר כך כתוב זה במדרש, והיינו 'כבד לב פרעה', שאצל פרעה נתהפך הלב ונעשה כבד... וזה יש לומר הטעם שהיתה מכה ראשונה מכת דם, כי היה מענין הפגם והחטא שלו, שהרע שלו היה אז שלבו נעשה כבד, ומהחטא הזה נולד משחית, ומזה בא עליו מכת דם שהיא מעין כבד שיש בו ריבוי דם והיא מלאה דם". הלב והכבד במיטב הגיון מי אתה, פרעה? את הדיון הרחב נחתום בעובדה בסיסית, לפיה עולם המחקר אינו יודע לזהות כלל ועיקר מי היה פרעה מלך מצרים בזמן שעבוד ויציאת מצרים. הנה, כידוע, שמם של כל מלכי מצרים העתיקה בתקופת התנ"ך היה 'פרעה', ומשכך גם כללות מלכי מצרים מתקופה זו מכונים בשם 'פרעונים'. את זהותם ושמם של המלכים השונים, כמו כן זיהוי החנוטים השונים, יודעים החוקרים הן באמצעות כיתובים עתיקים בשפת החרטומים ששרדו על פפירוסים ואבנים והן בדרכים נוספות. אך עם כל זאת אין הם יודעים להורות באצבע כי פרעה פלוני הוא זה שהיה בזמן יציאת מצרים. הנה לפנינו תיאור תמציתי המסכם את חוסר הבהירות המצוי בעניין זה של זיהוי מתוך ספר 'תורה שלמה' )שמות, מילואים(: "מה שמו הפרטי של פרעה שבימיו היתה יציאת מצרים... הדעה המקובלת אצל רוב כותבי דברי הימים למצרים, שפרעה ששעבד את ישראל היה רעמסס השני, ושנותיו שמלך מתאימות עם חשבון המסורה. אמנם ישנם עוד עשר דעות התלויות בשיטות שהבאתי לעיל: א( בנו של רעמסס השני – מרנפתת. ב( רעמסס החמישי. ג( אמנחותה השני. ד( אמנחותה הרביעי. ה( תות ענך עמון. ו( אמנופיס. ז( יקנטן. ח( טהאטמעס. ט( מאראיס. י( מלך של ממפוס". ולמעשה, גם אצל חז"ל אין אנו מוצאים תמימות דעים אודות פרעה זה, החל מהמחלוקת אם אותו מלך חדש אשר לא ידע את יוסף )שמות א ח( היה חדש ממש או שנתחדשו גזרותיו )סוטה יא א(, וכלה במחלוקת שהבאנו לעיל אודות אחרית ימיו לאחר קריעת ים סוף. לגופו של עניין, נאמנים עלינו דברי חז"ל שלבו של פרעה נהפך לכבד, גם אילו אין כל מימצאים ארכיאלוגיים המאשרים זאת. אולם בכל הקשור לזיהוי מוחלט הקושר את פרעה מלך מצרים עם אחת המומיות שהתגלו במצרים, הרי שהתעלומה עדיין במקומה עומדת. 50