עיתון יתד פסח פד עמודים נפרדים

הקדמון בעל 'יפה מראה' )ברכות שם( שדברי הירושלמי חולקים על הבבלי. וכבר צווח על זה רבנו הגאון רבי יוסף שאול נאטאנזון, ב'גליון הש"ס' על אתר: "צריך עיון דבבבלי אמרו 'ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיוורתא, והיינו...', ואם כן לא מוכרח דהאריך ימים. ומצאנו ביפה מראה שאמר שהירושלמי חולק בזה על הבבלי, ודבריו תמוהים דבירושלמי עצמו בהך מעשה אמרו 'ראב"ע בן ששה עשרה שנה היה ונתמלא כל ראשו שיבות'... דברי הירושלמי כאן צ"ע". ··· לא ניתן להתעלם מכך שאם אכן נקבל את דעת הרואים את דברי הירושלמי כפשוטם - שראב"ע האריך ימים, ובהכרזתו זו שהייתה ביום מינויו הוא כבר היה בן שבעים שנה - הרי שתתורץ בזה קושיתו המפורסמת של רבינו תם על דברי הגמרא המספרת )שבת נד ב(: "תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא", והקשה ר"ת, כיצד ייתכן שהיה עושה כך מדי שנה בשנה, בעוד שקיימא לן שאין מעשר בהמה נוהג אחר החורבן, ומינויו של ראב"ע לנשיא היה בסך הכל שנים בודדות לאחר החורבן, ואם היה ראב"ע בן י"ח בעת מינויו, הרי שלפי החשבון נמצא שהוא בקושי היה יכול לעשר שנה או שנתיים, מגיל המצוות ועד החורבן. אולם אם נאמר שבעת מינויו היה ראב"ע כבן שבעים שנה כפשוטו, הרי שבוודאי היו לו עוד קודם החורבן שנים ארוכות שבהן יכול היה להפריש מעשר בהמה ובטוב ובנעימים. השנים שראב"ע לא הלך לבית הספר המפרשים הדנים בדברי הבבלי והירושלמי מעלים עוד נקודות חשובות, אשר מן הראוי לעסוק בהן כאן כדי להשלים את היריעה. הנה שאלת חילוקי הגילאים בין התלמודים זוכה לפתרונות מקוריים. רבינו לוי בן חביב )בתוך 'קונטרס הסמיכה' המפורסם שלו, והיא לו נדפסה בסוף שו"ת מהרלב"ח(, כותב שאין כאן מחלוקת כלל, והוא מעלה את הבבלי והירושלמי בקנה אחד: "תלמודינו שאומר שנתמנה לנשיא בן י"ח שנה, ואולי שגם לדעת הירושלמי היה כן, כי היכי דלא ליפלגו במציאות שני התלמודים. ומאי דקאמר בתלמוד בבלי 'בן שמונה עשרה' הוא מיום שנולד ומאי דקאמר בירושלמי 'בן שלוש עשרה' הוא מיום שהלך לבית הספר כדתנן בן חמש למקרא. ובתלמוד שלנו מנו מיום הלידה י"ח שנים כדי להזכיר הנס שנעשה לו דהוו ליה בההוא יומא תמני סרי דרי חיוורתא כמנין שנותיו, אמנם בירושלמי שלא דקדקו במנין השורות ואמרו סתם נתמלא כל ראשו שיבות לא מנו כי אם מיום שנכנס לבית הספר, שבי"ג שנים שלמד זכה להמנות ראש ישיבה; ואולי שלזה כוונו בלשונם בירושלמי במה שאמרו 'הלכו ומנו את ראב"ע בישיבה בן י"ג שנה'. זה איפשר לומר להסכים בין שני התלמודים דלא ליפלגו במציאות". כלומר, החמש שנים שמפרידות בין הגיל הנקוב בבבלי – שמונה עשרה שנה לבין הגיל הנקוב בירושלמי )לגירסת האבודרהם( – שלוש עשרה שנה, הן החמש שנים שבהם היה ראב"ע רך בשנים ועדיין לא הלך לבית הספר, שרק הבבלי מחשיב אותן ואילו הירושלמי אינו מתייחס אליהן. אלא שבעל 'עמודי ירושלים' אינו מסכים עם דברי מהרלב"ח והוא כותב על כך: "אמנם לא יצדק זה לפי המבואר בספר הפרדס ובאבודרהם שגם בירושלמי איתא שהיה לו י"ג שורות, אם כן שוב לא יתכן זה". ויש להבין את דבריו, שהרי גם אם בירושלמי נאמר שהיה לו י"ג שורות שיער לבן עדיין אין זה סותר את עיקר דברי המהרלב"ח, כיוון שגם על כך אפשר לומר שהשערות הלבנות אף הם היו כמניין השנים מהיום שהלך לבית הספר. ההערה על מהרלב"ח היא שולית גרידא: הרי כל הגירסא בירושלמי שראב"ע היה בן י"ג שנה היא בדברי הראשונים אשר הם כותבים במפורש גם על מניין השורות, וכיצד הוא כותב שהירושלמי לא דקדק בזה, אולם עצם דברי מהרלב"ח עדיין ניתנים להיאמר. ··· הגאון רמא"ל ליטש רוזנבוים, בספרו 'מתא דירושלים', אף בא להשוות בין שני התלמודים, לפי גירסת הירושלמי שלפנינו: "בן שש עשרה, ובבבלי איתא שמונה עשרה היה. ואפשר דירושלמי חשיב השנים שעברו לו דהיינו כשרצו למנותו כבר עברו לו שש עשרה שנים והלך בשנת י"ז, אמנם עדיין לא נגמר לו זה השנה ובינתיים התייעץ עם אשתו ובתוך כך נשלם זה השנה ונעשה בן י"ח לילך בשנת י"ח, ומיושבים ב' תלמודים". לצד הדוחק שביסוד התירוץ על כך שהירושלמי מדבר על סוף השנה והבבלי על תחילת השנה, הרי שהשערה זו היא מעט מרוחקת מן המציאות, כיון שהשיג והשיח שהתנהל בין ראב"ע לאשתו מפורש בבבלי, וכמדומה שחילופי הדברים המפורטים שם אינם אורכים שנה שלימה, והבוחר יבחר. מתי הכריז ראב"ע "הרי אני כבן שבעים"? המפרשים גם דנים בסתירת דברי הירושלמי עצמם, אשר מחד גיסא כותב הירושלמי על מה שראב"ע אמר 'הרי אני כבן שבעים שנה' – "אף על פי שנכנס לגדולה האריך ימים, הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים", ואילו מאידך גיסא כותב הירושלמי: "ומינו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות". התירוץ המקובל על שאלה זו, כי בוודאי גם הירושלמי מסכים שראב"ע התמנה לנשיא בצעירותו, אלא שמלבד זאת הירושלמי מציין כבדרך אגב וכמילתא אגב אורחא שהוא גם האריך ימים למרות שהוא נכנס לגדולה. וכבר מפורשים הדברים ב'תוספות רבינו יהודה החסיד' בברכות שם: "ובירושלמי קאמר אע"פ שנכנס לגדולה האריך ימים משמע דהיה רוצה לומר דבן שבעים שנה ממש קאמר או שמא מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אמילתיה דראב"ע אלא גמיר להו שהאריך ימים". ומשם יפרד והיה לשני ראשים, כי שתי דעות ישנן האם את הכרזתו 'הרי אני כבן שבעים שנה' הוא אמר כשנתמנה לנשיא בהיותו צעיר או שהוא אמר זאת בזקנותו. שכן מפירושו של בעל 'מלאכת שלמה' עולה שהוא אכן אמר זאת בזקנותו "ולדידיה מאי 'כבן שבעים' דקרוב לשבעים היה, בן ס"ח או ס"ט". אולם רבים פירשו שהכרזה זו נאמרה בצעירותו, וכמו שאכן נראה מדברי רבינו יהודה החסיד הכותב שדברי הירושלמי על אריכות ימיו של ראב"ע אינה קשורה להכרזתו 'הרי אני כבן שבעים שנה' כיון שבזמן זה הוא היה עדיין צעיר. ומקום יש להוסיף נופך על דברי הירושלמי בדבר נאה ומתקבל, ולפרש שהגם שדבריו אלו 'הרי אני כבן שבעים שנה' נאמרו בצעירותו - מכל מקום הירושלמי הוכיח מזה שהוא האריך ימים, והוא בהקדם חידוש נפלא שכתב בעל 'בני יששכר', שכל לובן שערו של ראב"ע לא היה אלא ליום אחד בלבד, ולאחר אותו היום שנתמנה לנשיאות חזר שערו לשחרותו! וכך כתב בספרו 'והיה ברכה' )פרמישלא תרל"ה, עמוד טו ד"ה והרע"ב(: "והנראה דדייקו לשון ראב"ע דקאמר 'הרי אני' ]ולא קאמר 'הריני', וביותר היה צודק לכשיאמר 'הנני'[ הוא להורות שהנס הזה לא היה אלא בו ביום שמינו אותו לנשיא, ואחר כך חזר לקדמותו, והוא נס מופלג שהכל הכירו וידעו שהוא דבר ניסיי מן השמים, לא ע"פ הטבע... וזה לשון 'הרי אני' שאתם רואים אותי כמו שאני, הנה כבר הייתי זקן", ועיי"ש שהוכיח זאת עוד מדיוק לשון הגמרא ודברי הראשונים. ··· וכפלא על פלא יש להסביר זאת שבדווקא באותו היום נהפך שערו ללבן, ע"פ מה שגילה רבי יוסף חיים מבגדד שאותו היום היה יום הולדתו של ראב"ע )'בן יהוידע' ברכות שם(: "דקדק לומר 'ההוא יומא' ולא אמר 'ההוא זימנא' דאפשר אותו היום היה יום הלידה שלו והיה לו י"ח שנה שלמים, ולכך הצליח לו לעשות לו נס זה, דידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח, על כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו". ולפיכך רק באותו היום שנתמנה לנשיא והיה גם יום הולדתו היה שערו לבן, אולם לאחר מכן חזר שערו להיות שחור. והנה יש להוסיף שהסיבה שאכן החזיר השי"ת את שערו להיות שחור הוא כדי לרמז לו לבל יחשוב ראב"ע שהנה תיכף ומיד עם עלייתו לגדולה הוא מקבל את סימני הזקנה בהלבנת שערו ויצטער בעצמו שהוא לא יאריך ימים כדרך העולה לגדולה. וכדי להפיס דעתו שלא יצטער אותו צדיק, עשה הקב"ה נס נוסף וחזר צבע שערו לקדמותו ונהיה שחור, לגלות לכל שצפויה לו אריכות ימים כדרך כל אדם צעיר ששערו שחור. והוא אשר דיבר הירושלמי ודייק את דברי המשנה ששנינו שראב"ע אמר 'הרי אני כבן שבעים שנה', ומכך שהוא דייק בלשונו לומר כך והוא לא אמר 'הריני כבן' או 'הנני כבן' מוכח שנס זה של הלבנת שערותיו לא היה אלא ליום אחד, הוא היום שנתמנה לנשיאות והוא יום הולדתו, וכל מה שהחזיר זאת הקב"ה לשחרות הוא כדי להראות לראב"ע שעתיד הוא להאריך ימים על ממלכתו, ואם כן שפיר דייק מכאן הירושלמי שהגדולה מקצרת ימים ורק ציון בעל ה'בני יששכר' זצוק"ל ראב"ע הוא שהאריך ימים על ממלכתו. המשך מעמוד 45 51

פסח שנהגו בו אבותינו איש על מחנהו ואיש על דגלו: פסח הוא חג בו רבו המנהגים בכל עדה ועדה ושמירת המנהגים מוקפדת בו אצל רבים עד היום הזה • במאמר זה ננסה לפתוח צוהר למנהגים שונים שהוקפדו בקהילות שונות בחג הפסח • אכילת מצות יד ומכונה, תליית קישוטי קיר, אמירת ההלל בליל יום טוב, הרמת הקערה מעל ראשי המסובים והנוסח התימני לאמירת "מה נשתנה" • כאשר זכינו לסדר אותו • 52

כך כותב רבי חיים פאלאג'י בספרו מועד לכל חי )סי' ב' אות י"ז(: "לא תתגודדו ליכא בחומרות דפסח, וגם אין לחוש ליוהרה, כי משפחה ומשפחה מנהג אבותיהם בידיהם". ומרגלא בפומיה דמרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל שפסח הינו חג שבו על כל אחד להקפיד לשמור על מנהג אבותיו. בספר הליכות שלמה )פ"ד סי"ט( מובא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, שגם במקום שמותר לשנות מהמנהג על ידי התרת נדרים, אין לשנות אלא במקום שיש בזה צורך חשוב לפי ראות עיני המורה. "ע"י זה משרה רוח קדושה בבית" מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל עורר אף הוא על הזהירות היתירה הנצרכת בענין כשרות המאכלים לפסח: "הנה מאז ומעולם נזהרו ישראל באיסורי חמץ יותר משאר איסורים כדקי"ל חמץ במשהו בין במינו ובין בשאינו מינו, ואף בדורות הראשונים הוסיפו גדר וכידוע מנהג אשכנז דאין אוכלין קטניות, ועוד ברמ"א דנוהגין שאין אוכלין פירות יבשים, ועד האידנא נהוג עלמא בפרישות וקדושה ודקדוק בכשרות המאכלים בפסח. "על כן בוודאי ההנהגה הראויה היא אף שבשאר ימות השנה משתמשים בייצור מאכלים במפעלים של זרים עכו"ם מומרים וכיוצ"ב, באופן שיש השגחה, מ"מ בפסח בוודאי ראוי למעט בכל הדברים הנ"ל, שהרי אין שומר לאדם יותר מעצמו, והמפעלים בוודאי קושי הזהירות שם יותר מהנעשה בבית, וכל אחד ראוי לקבוע לעצמו הדברים הראויים ועל ידי זה נחשב כבא לטהר ומסייעין בידו שלא יכשל. ודברים אלו יש בהם חינוך לקטנים בראותם כי בשבוע של פסח הינם פורשים מתענוגי הרחוב אשר זוללים וסובאים מכל הבא ליד ואנו נמנעים מזה ומדקדקים ועל ידי זה משרה רוח קדושה בבית" )חוט שני חובות הלב עמ' רע"ד(. גם מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל בדרשת שבת הגדול )בשנת תשנ"ח( גילה את דעתו שיש להימנע בפסח משתיית כל מיני משקאות קלים ומיני מתיקה, שיש משקאות המורכבים ממרכיבים ותמציות שמיוצרות בכל קצוות תבל, וההשגחה והבירור בענין אינם פשוטים כלל ועיקר. ובנוסף, ריבוי גופי הכשרות הביא לכך שניתנת כשרות למוצרי מותרות ומיני מתיקה רבים, וזה מביא את האדם לאכילה ושתיה יתירה, והרי אמרו חז"ל במדרש )מובא בתוס' כתובות קד.( שעד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים ואכילה ושתיה יתירה לגופו. בהמשך, סיפר בעל ה'שבט הלוי' על מקרה מחריד שאירע, המוכיח את הצורך בהקפדה וזהירות רבה בכל הנוגע לכשרות המאכלים בפסח: "ועד כמה שרב המכשול במתן הכשרים לכל המוצרים לפסח, נוכל להווכח משאלה שבאה לידינו בחוה"מ פסח שנה שעברה, מאדם שנכנס לקנות בצרכנייה בבני ברק מצרכי מזון לפסח, ומצרכי החמץ בארונות היו מכוסים, ולקח הקונה מהמקרר של הקפואים שניצלים מוכנים לטיגון, בהנחה שכל מה שאינו מכוסה כשר לפסח. ובפסח טיגנו את השניצלים ואכלו אותם. ולאחר שגמרו לאכול, התחילו להרהר שהטעם שווה לטעם של כל השנה, ובדקו את האריזה ומצאו שאכן הוא חמץ..." נוי פסח אחד הבקיאים הגדולים במנהגי ישראל בכלל ובמנהגי אשכנז במיוחד, הוא הרה"ג בנימין שלמה המבורגר שליט"א - ראש 'מכון מורשת אשכנז', השח באזנינו: "בענין המצות - במאה השנים האחרונות לקיומה של יהדות גרמניה, אכלו כולם )למעט בודדים( מצות מכונה גם ל'מצת מצוה' בליל הסדר. אמנם יש לקחת בחשבון שהמכונות שלהם לא היו חשמליות אלא ידניות, ועל המצות שנאפו באותן מכונות - המליצו כל גדולי אשכנז לקחתן אף למצת מצוה. ואף שלפי הטעמים שנאמרו להתיר ולהעדיף מצות אלה, מסתבר שהוא הדין גם למצות המכונה החשמליות של ימינו, עם זאת אין להאשים את מי שכיום מעדיפים לקחת לליל הסדר מצות יד שנאפו בחבורות מובחרות )כמו שאפו במשך כאלף שנה באשכנז( ובשאר החג אוכלים מצות מכונה. זה בענין המצות. אבל ליהודי אשכנז היו עוד מנהגים ייחודיים רבים: לכבוד חג הפסח היו פורסים יריעות מיוחדות לנוי, בדומה לנוי סוכה, והמנהג הזה מובא במהרי"ל. ממש עד ימינו נהגו לתלות על הקיר מפת-פסח מיוחדת המכונה ֶ 'צועהל', בגובה של כמטר וחצי וברוחב כחצי מטר, מעוטרת בציורים רקומים העוסקים בעניני החג, עשרת המכות, מאמרי התעוררות, שמות הרוקמים וכיוצא בזה. דבר נוסף שהיה מיוחד לערב פסח דוקא הוא עשיית עירוב חצירות. גם בליל הסדר עצמו היו מנהגים מיוחדים רבים: נהגו שרק בעל הבית נוטל את ידיו ל'ורחץ'. ובמהלך ההגדה עורך הסדר היה משלשל על כתפו את האפיקומן המונח במפה, מהלך אנה ואנה, ומספר לבניו: 'ככה יצאו אבותינו ִ ממצרים, משׁ ְ ֲא ָרֹת ְם צֻר ְּ רֹת ב ִשׂ ְמלָֹת ַם על שׁ ִ ְכָמם'. יש שהיו לוקחים בידם מקל, על שם הכתוב: 'ומקלכם בידכם'. והיו כאלו שבאותה הליכה היו מניחים גיגית מלאה מים בחדר, ומדלגים עליה - זכר לקריעת ים סוף. בפתיחת הדלת לפני 'שפוך חמתך', היו אומרים 'אליהו ומשיח יבואו'. ויש שנהגו שאדם מחופש לאליהו הנביא היה נכנס או נופל לתוך הבית, לבשר את הגאולה, וזאת כדי להראות את אמונתנו החזקה בגאולה העתידה. יש הרב א. הכהן תמונות באדיבות גנזך קידוש השם 53

שהשתמשו בבובת אדם שהיתה נופלת לתוך הפתח. אך הפוסקים התנגדו לאלה שהפכו מנהג זה לתעלול של קלות ראש. לאחר גמר הסדר, נוהגים בני אשכנז לשורר את הפיוטים גם בלשון אשכנז. את פיוט 'אדיר הוא' נהגו לשיר בניגון מיוחד, וידוע שהוא הניגון המרכזי של 'פסח'. הפיוט בלשון אשכנז )יידיש-דייטש( 'אללמעכטיגער גאטט' הוא מעין תרגום של הפיוט 'אדיר הוא' ומושר באותו ניגון עצמו של 'אדיר הוא'. מכל תרגומי הפיוטים של ההגדה, נתחבב פיוט זה ביותר, הן על גדולי ישראל והן על המוני בית ישראל. לאחר ליל הסדר, נהגו לתלות על קיר הבית או להניח במגירה - חתיכה קטנה ממצת אפיקומן, זכר ליציאת מצרים, וכסגולה לשמירה מפורעניות ומזיקים בדרכים. ויש שמניחים חתיכה זו בכיסם בצאתם לדרך". מצות מכונה בליטא המנהג לאכול מצות מכונה דוקא, אינו מיוחד רק ליהודי אשכנז; גם בקהילות רבות בהונגריה נהגו לאכול מצות מכונה וכך גם בליטא. באחת השנים כאשר הגיע הגרי"צ דינר זצוק"ל לארץ ישראל לאפיית מצות מכונה עבור הקהילה החרדית בלונדון, הוא נכנס כדרכו לבקר בבית מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. מרן זצוק"ל סיפר לו, שדודו, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל וכן מרנן הגאונים רבי מאיר שמחה מדוינסק זצוק"ל ורבי חיים עוזר גרודזינסקי זצוק"ל ורבי משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל -נהגו לאכול מצות מכונה גם לכזית ראשון. כך העיד גם הרה"ג רבי שלמה מרדכי לנג זצ"ל מבית-וגן, שמורו ורבו מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל אכל כל הפסח מצות מכונה, ואף לכזית ראשון, וכך נהג עד סוף ימיו. בוילנא, הגאון הגדול רבי מאיר קרליץ זצוק"ל היה הממונה והאחראי על כשרות אפיית המצות, וגם הוא עצמו אכל מצות מכונה גם לכזית ראשון. מאותן מצות מכונה שנאפו באחריותו, אכלו גם רשכבה"ג רבנו חיים עוזר זצוק"ל והגאון בעל המרחשת זצוק"ל. כששאלו פעם את הגרי"צ דינר, האם אין במצות מכונה חסרון של 'לשמה' בעשייה? הוא השיב שעיקר כוונת ה'לשמה' נצרכת בהשגחה ובשימור המצות ולא בעשייתן, וכיון שהשימור נעשה בידי אדם הוי שפיר לשמה. בפעם אחרת הוסיף, שגם לאומרים שיש בזה חשש ב'לשמה', הרי חשש זה בודאי פחות בחומרתו מחשש אכילת חמץ שעונשו בכרת. בפעם אחרת נשאל, איך יתכן הדבר שקהילות אשכנז הידועות כשומרות מסורת המנהגים מאבותיהם ואבות אבותיהם מימות החורבן - שינו ממצות יד למצת מכונה שלא היתה קיימת מקדמת דנא ונתחדשה רק בדורות האחרונים? הגרי"צ דינר השיב כי אין מנהג לאכול דווקא מצות יד, שהרי רק מפני שלא היו מצות אחרות אכלו מצות יד, וכל כהאי גוונא אין זה מנהג. שמירת המנהגים בנו, הגרי"א דינר שליט"א רב בית המדרש 'דברי שיר', מספר: "אבי זצוק"ל היה אומר שאפילו אצל אנשים שבכל ימות השנה היו מזלזלים קצת בשמירת תורה ומצוות, אפשר היה לראות שבכל הנוגע לחג הפסח שמרו על קוצו של יוד, וכידוע מנהגי אשכנז היו חמורים ומוקפדים מאוד. אבי סיפר עוד שראו אז שגם בנקודות יישוב מרוחקות בגרמניה, שלא היו יודעי תורה, אבל על המנהגים שמרו, כי זה היה בגדר של 'קבלת התורה'. על שמירת המנהגים לא ויתרו; וברבות הימים אכן התגלתה שמירת המנהגים כסוד קיומו של עם ישראל. אצלנו היו מקפידים שאם כלי אוכל - מזלג או כף - נפלו על הרצפה במשך כל שבעת ימי החג, לא השתמשו בהם יותר בחג פסח באותה שנה. אחרי החג היו רוחצים היטב את הכלים שנפלו במשך החג, והטמינו אותם לשימוש לשנה הבאה. בבית אבי מורי זצ"ל הייתה קופסה מיוחדת שבה הונחו כל חתיכות המצה שנפלו על הרצפה במשך כל ימות החג, ולא אכלו אותן עד לאחר החג. הייתה אצלנו גם הקפדה לא לאכול בפסח שום ירק שאין יכולים לקלף; לדוגמה - עגבניות. הירק היחיד שאכלנו למרות שאי אפשר לקלף, הייתה החסה שהכנו לצורך אכילת המרור. אבל את אותה חסה היינו מנקים היטב לפני החג, היינו מורידים את שכבת העלים החיצוניים, ואת 54

העלים הפנימיים שנותרו היינו מנקים היטב ובודקים אותם מתולעים לאור השמש. ביצה שלא נרחצה לפני החג - לא הוכנסה לסירי החג. היתה שמירה קיצונית על המנהג של 'מישט זיך נישט' - שלא אוכלים אחד ממטבחו של השני. אבי מורי זצ"ל לא אכל גם אצל הבנים שלו! אני כן אוכל אצל האחים שלי, כי הם שומרים על אותם המנהגים, אבל אצל אחיותיי אני לא אוכל, כי בבתיהן כבר לא נוהגים אותם מנהגים. אבי סיפר שבביתם לא השתמשו בשום דבר הזקוק להכשר. מאז ומעולם אבא היה מתמיה כנגד אותם הבהולים בפסח לרכוש את כל המוצרים הכשרים למהדרין, מה בוער כל כך?! האם אי אפשר לעצור את התאוות לשבעה ימים?! את ברכת האילנות היו מברכים אצלנו בערב פסח בעת שהיינו יוצאים לשריפת החמץ. שאלתי פעם את אבי מורי לטעם המנהג, והוא הסביר שמכיון שברכה זו מברכים רק בימות החול, ובטרדות החג מצוי שאדם ישכח לברך ברכה זו, לכן יש צורך לעשות לכך קביעות, והואיל והפעולה הכי קבועה ליהודי בימות החול של חודש ניסן היא שריפת החמץ, לכן קבעו לברך ברכת האילנות בצמוד אליה. בדברים אלו אבא לימד אותו עקרון חשוב: האדם חייב לקבוע את סדר יומו בכל מערכות חייו כל שיהיו מתוכננים לשמירת תורה ומצוות". סיבוב הקערה על ראשי המסובים מנהג יחודי היה נהוג אצל יהודי צפון אפריקה בליל הסדר; הם היו מגביהים את קערת הסדר מעל ראשי המסובים. מי שמספר על המנהג הזה הוא הרב החיד"א בספר מסעיו. בחג הפסח של שנת תקל"ד שהה החיד"א בתוניס, ובספרו על ליל הסדר הוא מתאר כיצד רחמים - משרתו של הגביר המארח, היה לוקח את כלי המצות והירקות, והעביר אותו שלוש פעמים על ראשו של כל אחד מן המסובים. לאחר מכן ניגש אל הנשים שהיו יושבות מן הצד ושאל אם גם להן צריך לעשות ההעברה על הראש שלוש פעמים. החיד"א ענה לו בשעשוע בלשון הכתוב: 'רחם רחמתים לראש גבר' - צריכים שלוש פעמים 'רחמים' - שיבוא המשרת רחמים - לראש גבר אך לא לראש אשה... עיקרו של המנהג האמור מופיע בקדמונים: כך כותב רבי משה בן מכיר בספרו 'סדר היום' )סדר ביעור חמץ(: 'עוד שמעתי סדר אחר מפי חכם מקובל וראיתי לכתבו: אם ישר בעיני השומע, יקח קערה חשובה בכל הבא מידו ויסדר בה י"ב דברים, וכל דבר בו' חלקים עולים ע"ב חלקים, רמז לשם בן ע"ב יתעלה ויתברך, שבכוחו רגע הים ויצאנו ממצרים. ואלו הם י"ב דברים: גפן, תאנה ורמון, בשר, ביצים, דגים, חזרת, עולשין, חרוסת, מצה, מלח, כרפס. ורומזים לד' טורי אבן... "וכשאומר 'הא לחמא עניא' יתן הקערה על ראשו. והוא עומד, ורגליו כמי שרוצה ללכת, כדי שישאלו. ואחרי שיגמור אותה ברייתא, יחזור בקערה על ראשי המסובין. וישב, ויתחיל 'עבדים היינו לפרעה' שזו היא תחילת ההגדה. זה שמעתי, וכל הדברים האלה נראים לי דבר נביאות, ולא ראיתי מי שנהג זה כלל. ומפני שאמר לי שהוא ענין מקובל, כתבתי אותו, והעושה לא הפסיד כיון שכונתו לשמים'. בדבריו מבואר שבמקומו של בעל 'סדר היום' לא נהגו בהגבהת הקערה באופן האמור, אך היו מקומות בהם היה קיים מנהג זה. נוכל רק לשער, שבמשך הדורות שכחו את המשמעות האמיתית של שימת הקערה על ראש בעל הבית והעברת הקערה על ראשי המסובים, וחשבו שהמעשים האלו הם סגולה לברכה והצלחה. וכך היו מי שהתחילו לסובב את הקערה על הראשים שלוש פעמים כדרך השימוש הנפוץ בסגולות, כך נוצר המנהג המשונה שתארנו. סיפור יציאת מצרים בערבית גם בעדת תימן יש מנהג מיוחד: לאחרי אמירת 'מה נשתנה', עומד בן קטן ואומר את הנוסח 'מא כבר' – סיפור יציאת מצרים בערבית. אם יש כמה קטנים, הם אומרים אותו יחדיו, או בזה אחר זה, או שרק הקטן ביותר הוא שאומרו. נוסח זה נתקן כדי שיבינו הנשים והטף. יש נוסחאות שונות ארוכות יותר, אך הנוסח הקצר הוא הנפוץ ביותר עד היום בעדת תימן. תרגום האמירה הזו ללשון הקודש הוא: "מה זאת שהלילה שונה מכל הלילות? התשובה, יצאו זקנינו ואבותינו ממצרים בית העבדים. מה היו עושים, היו מלבנים התבן בלבנים והלבנים בתבן. למי? לפרעה הרשע הגמור אשר ראשו כמו מפלצת קמא, ופיו כמו עין התנור. והביא ד' על המצרים הדם והצפרדעים והכנים והפרעושים והערוב והדבר והשחין והברד והארבה והחשך ומכת הבכורות. ואפילו זקנה קמוטה יחולו עליה אלף קללות. היה עליה נעבד מבצק מועמד על גבי התנור, נכנס הכלב השוטה ואכל את הנעבד וצעקה באותו הלילה. והיתה צעקה גדולה במצרים. ונשאו הבצק על כתפיהם. וטבעו המצרים בים סוף, ויצאו בני ישראל מתוכו, והצילם ד' ביד חזקה ובזרוע נטויה ושפטים גדולים ואותות ומופתים על ידי משה רבנו עליו השלום". המעשה עם הזקנה שנזכר בקיצור וברמז, לא נמצא במדרשים המפורסמים, זולתי בספרי חכמי תימן. והגר"י רצאבי שליט"א מציין בהגדתו שהמעשה יובן היטב לפי מה שהובא ביתר אריכות במדרש הגדול פרשת בא על הפסוק "והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים". וכך נאמר שם: "אמרו, בשעה שאמר משה 'והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים', יצאה זקנה אחת לקראתו, אמרה לו: נביא של שקר אתה, זקנה שאין לה לא אב ולא אם ולא אח ולא אחות ולא בן ולא בת, על מי תצעק? אמר לה, העבודה - לשון שבועה - תקדים צעקתך לצעקתם. אמרו, בן אחד היה לה ומת, ועשתה דיוקני מבצק בדמות בנה, וכל יום ויום אחר שאוכלת ושותה, היתה עומדת ומרקדת לפניו. באותה הלילה באו הכלבים ושמטוהו, והיתה בוכה וצועקת ומייללת עליו, לקיים מה שנאמר 'והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים'". הלל בליל פסח בבית הכנסת מנהג אחינו בני ישראל הספרדים ועדת החסידים מראשית ימיה - וכיום אף בקרב קהילות הליטאים, לקרות בליל פסח לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת - הלל שלם בברכה. מנהג זה מוזכר אמנם במפורש במסכת סופרים, אך הוא עבר דרך מפותלת ומסובכת עד שהתקבל כמנהג החסידים. שלט בגטו ורשה המכריז על מכירת מצות לפסח 55

בעיקר הענין יש שתי שיטות: שיטה אחת יסודה בדברי הגאונים והיא המנהג העתיק שהיה רווח - שאין מקום לברך על ההלל בליל פסח. השיטה השניה שהיא זו שאומצה והתבססה בידי הרמב"ן, היא שליל פסח מחייב הלל בברכה. על רקע זה באו תלמידי הרמב"ן, וניסו לתווך בין שתי השיטות. ולדבריהם אפשר לקיים את שני הדברים: את חיוב ההלל בברכה בליל פסח - ניתן לצאת בהלל שבבית הכנסת, ואילו בליל הסדר עצמו יש להמשיך במנהג המקובל שלא לברך על ההלל. מנהג בני אשכנז מני קדם הוא שאין אומרים הלל בבית הכנסת בליל פסח. וכך מקובל עד ימינו ברוב המקומות בחו"ל בהם מתפללים כנוסח אשכנז, ולא רק בבתי כנסת של יוצאי אשכנז. מנהג הספרדים על פי רבותיהם הוא לקרוא הלל בליל פסח בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית, ולברך עליו תחילה וסוף. החסידים קיבלו עליהם את מנהג הספרדים, וכשעלו תלמידי הבעש"ט לארץ ישראל פשט מנהג זה ברוב בתי הכנסת שהוקמו אז - גם אלה של תלמידי הגר"א שעלו בעקבותיהם. על מנהגו של מרן החת"ס בענין זה, העיד תלמידו הנאמן רבי יחזקאל פייבל פלויט - בעל 'ליקוטי חבר חיים', ולדבריו מרן החת"ס לא אמר מעולם הלל בליל פסח בבית הכנסת אחר ערבית. מרן הנצי"ב מוואלוז'ין זצוק"ל העיד בתשובותיו שהמנהג הוא שלא לומר הלל בליל פסח, כדי שלא להקדים את ההלל לפני אכילת מצה, ומשום שזמנו העיקרי של ההלל הוא אחר אכילת פסח. מנהג ארץ ישראל בארץ ישראל נתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הפרושים לקרוא הלל בבית הכנסת. והיו שהבינו מכך שהמנהג לקרוא הלל בבית הכנסת הוא מנהג על פי הגר"א. אך לאמיתו של דבר, הרבה ממנהגי הפרושים בארץ ישראל לא יצאו מן הגר"א כלל כידוע, וגם מנהג זה בא אצלם כפי הנראה בהשפעת הספרדים והחסידים ולא על פי הגר"א. הגאון רבי יהוסף שווארץ זצ"ל בעל 'תבואת הארץ' )תקס"ה - תרכ"ה( מנה מנהג זה בין מנהגי הספרדים שנתקבלו גם בין הליטאים בארץ ישראל. גם הגאון רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצ"ל, שנודע כבר סמכא המובהק של מנהגי הפרושים בארץ ישראל, כתב בפירוש: "אומרים הלל שלם בברכה תחלה וסוף, כאשר הנהיג ה'בית יוסף', וכמו שכתב המחבר בשולחן ערוך )סי' תפז ד( ולא כנהוג בשאר ארצות על פי הרמ"א". אין הוא מזכיר כלום על מוצא המנהג מהגר"א ותלמידיו, אלא מהב"י והנוהגים כמנהגיו. בין אומרי הלל האשכנזים בארץ ישראל, יש החוששים לדעת הפוסקים שיש בכך ברכה לבטלה. ולדברי הגרי"מ טוקצ'ינסקי יחידים מהפרושים נוהגים לבקש מהחזן שיוציא אותם בברכה, משום שהם חוששים לברכה לבטלה. גם רבה של ירושלים מרן הגאון רבי שמואל סלאנט זצוק"ל נמנע מלברך על הלל בבית הכנסת, מחשש ברכה לבטלה, והעדיף לסמוך על ברכת החזן. מרן החזו"א זצוק"ל, כשהתפלל בארץ ישראל בציבור שהיו אומרים הלל בליל פסח, היה אומר עמהם הלל, אך נזהר שלא לברך עליו. וכך מובא בקונטרס 'מנהגי ביהמ"ד לדרמן': "בליל ראשון של פסח אחר שמו"ע אומרים הש"ץ והקהל הלל שלם בלי ברכה, לא לפניה ולא לאחריה". בביהכנ"ס המרכזי ב'רמת אלחנן' הנהיג מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א שלהלל בליל פסח, יורד לפני התיבה ש"צ מעדת תימן שנוהג לברך לפי דעת הרמב"ם, כדי להוציא ידי חובה את מי שנוהג שלא לברך. בין גדולי ישראל שנמנעו גם בארץ ישראל מלומר הלל כל עיקר, בלט מרן הרב מבריסק זצוק"ל שגם בהיותו בירושלים לא קרא הלל בבית הכנסת. כך העיד הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט"א, שגם הוסיף לבאר את טעמו של הגרי"ז: "אם קורין בבית הכנסת, יוצאים בדיעבד חובת הקריאה אף שאינה על היין, וממילא מבטלים את עיקר מצות הלילה לקרוא את הלל על היין דוקא". בארצות בהן פשטה תנועת החסידות, התקיים ויכוח האם להנהיג את המנהג הספרדי לומר הלל. באשכנז, עד הדור האחרון, לא עלה על דעת איש לשנות ממסורת הקדמונים, וכך קבע הגאון רבי יונה מרצבך זצוק"ל כי לנוהגים במסורת אשכנז יש רק מנהג אחד - אין אומרים הלל בליל פסח בבית כנסת. שקית למצת האפיקומן הגרי"צ דונר זצוק"ל 56

ׁאַ שֶ ִר קְ ּד ָש ׁ ּנו ְ ב ִ ּ מ ְצ ָוֹת ְ יו וָר ָצ ָה ב ּנו ְ ו ַש ׁ ַב ָ ּ ת קְדׁשוֹ ְב ֲ ּ אַ ה ָב ּה ו ְבָר ִ צוֹן הְנ ִח ָיל ּנו ִ ז ָכ ְ ּ רוֹן ל ַמ ֲע ֵ ׂש ְה בֵר ִאש ׁ ית, ִכ ּ ּ י הו ְ א יוֹם ת ִ ּ ח ָּל ְה ל ִמ ְקָר ֶ אֵ י קֹדׁש רִים צָ ְ רִים ִיצ ִ יאַ ת מ ְצָ ִר לר ל ִיצ ִ יאַ ת מ ככ ִ ֶֶ ֵֵזז מאמרי ושיחות הגות ועיון • ביאורי הזמירות והתפילה • הליכות גדולי ישראל • מנהגים וארחות חיים א ס ו פ ת ח ג, פ ס ח ת ש פ " ד 57

תוך השנה להסתלקות רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל, מגיש מוסף 'יתד נאמן' את סדר יומו של מרן ראש הישיבה, החל מערב שבת קודש ועד צאתה, מתוך רשימות בני ביתו ומשפחתו | ונכדו, ּ ת ׁ ָב ַע ַ ם ש ֹ ּ ל נ ֹ ְג לַקֵב ׁ ַם ת ּ ֲער ּ ַ ן נ ְפ ָש הרב הגאון רבי בן ציון גרבוז שליט"א, בזכרונות מלימוד החברותא בשב"ק | ֵכ ָ | ׁ ך ׁ ָם קְד ֶש ּ ֵש ַה ִמ ּ ְתַאֶחֶד ְת ב תמונות: בני המשפחה, שוקי לרר ש. פראג 58 זכר ליציאת מצרים58 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 59 ליל ויום שישי מידי ליל שישי היה מוסר חבורה במעונו לתלמידי ישיבת בית מדרש עליון, החבורה התחילה מאוחר ונמשכה לפעמים עד השעה שתים-עשרה. ביום שישי בבוקר היה לומד עם נכדו הג"ר יחזקאל לוי שליט"א. היה מקפיד להסתפר בכל ערב שבת מברכים. היה מקפיד להעביר בעצמו את החשמל לגנרטור, עד ערב שבועות האחרון ]ולא עד בכלל[. כמו כן היה מסדר לאורך כל השנים את הפלטה ובעצמו היה מעביר את הסירים לפלטה, וכן דואג לכווין את שעון השבת במקרר. לכבוד שבת קודש מרן זצוק"ל הקפיד מאד לומר 'לכבוד שבת קודש' על כל עניין מענייני השבת כמבואר במשנה ברורה. כל בגד שהיה לובש לכבוד שבת היה אומר 'לכבוד שבת קודש', 'לכבוד שבת קודש', גם בסעודות השבת היה אומר 'לכבוד שבת קודש' על כל מאכל ומאכל. מנהגו שהיה הולך למקווה כל ערב שבת, והיה מקפיד שזה יהיה לאחר חצות, וכן כל ערב יו"ט. מעניין לציין שהיה לו בגד מיוחד פראק וכובע לדרך למקווה, )כנראה היה בזה איזשהו עניין(. היה מכין בעצמו את הבגדים למקווה, הדבר היחיד שהסכים בשנים האחרונות שמישהו יסחוב את השקית עם הבגדים אך ההכנה הייתה שלו בעצמו, )אולי מפני שלא רצה שישמשו אותו, ואולי מפני כבוד השבת שיעשה זאת בעצמו כמבואר בגמרא בקידושין(. כמו כן כל יום שישי היה נוטל ציפורנים, ואמר פעם שאמנם כתוב שלא לגזוז צפרני הידיים ורגליים ביום אחד אבל בערב שבת אין לחשוש לזה. היו לו בגדים מיוחדים לשבת. הוא החליף את כל הבגדים כפשוטו לכבוד שבת, כולל למשל חגורה או סוודר או בגדי לילה. כמו כן כל דבר שקנו לו חדש - גם אם קנו לו משהו ליום חול - הוא היה מחדש את זה בשבת קודש. היה מדבר הרבה על המושג של 'פנים של שבת', שיש לאדם צורה אחרת בשבת קודש. הקפיד שכל שולחן כלשהו או סטנדר יהיה מכוסה במפה לבנה לכבוד שבת. על אף שכמעט ולא העיר הערות אך אם הוא היה רואה קרן שולחן שאינה מכוסה במפה - היה מיד מבקש שיכסו את זה. הוא היה מזכיר את הסיפור עם הדיבוק בזמן החפץ חיים שלא מצא מקום להיות בו, וכאשר ראה צדיק היה מקללו וכאשר ראה בעל עבירה נישק אותו, ובשבת קודש לא מצא מקום להיות עד שמצא מקום שבו השולחן היה גלוי ללא מפה. היה מתקשר למשפחת שטינברג להזמין מיץ ענבים עד זקנה. הדלקת נרות באופן כללי הוא אף פעם לא ביקש שיקנו לו משהו, הדברים היחידים שכן ביקש זה היה לכבוד שבת קודש. וכגון פעם אמר שהפמוטים של נרות השבת השחירו, והוא נתן כסף שיקנו חדש. היה מקפיד להדליק נרות שבת בכל חדר וחדר בבית להלן הרשימה אותה רשם לעצמו כהכנה למקוה: תיק סבון גרבים ט"ק – ברכה מגבת חולצה – נעלי גומי מכנסים חליפה מיוחדת כפה נעלים כובע ְסֵוֶדר עניבה תרופות וכאן רשימת הפעולות לקראת שבת: מיחם תה גנרטור מזגן מאוררים מקרר )שעון( סדור הנרות כסוי השלטרים סדור הפלטה מיץ ענבים )לפתוח( יין )לפתוח( צפורנים סבון ריח לשירותים מעשרות )תנאי( נייר טואלט טלפון ָ ּ ר ּאוי תרופות שעון מעורר ָ כ ְ ָע ֶל ָיה שני פתקים שמשו את מרן רה"י זצוק"ל בהכנותיו לשבת; ִצ ּ יווֵי ּי פ באחד רשם הוא לעצמו את כל הפעולות עליו לבצע קודם השבת, ובשני, את האביזרים והבגדים אותם נדרש הוא להכין קודם יציאתו למקוה הטהרה בערב שבת. זכר ליציאת מצרים 59

]גם באמבטיה ובשירותים[, לא ע"י שליח אלא הוא בעצמו, כולל בחג השבועות האחרון. בשנים המוקדמות היה מרכז את כל הנרות בחדר אחד ומברך ומדליק את כולם, ואח"כ נוטל את הנרות לכל חדר וחדר, אך בשנים האחרונות הנרות היו במקומם בכל חדר, והיה מסתובב ומדליקם. בשנים האחרונות הקפיד על שמן בשתי נרות. קבלת שבת כשהפסיק מחמת זקנותו לעלות לישיבה כבר לקבלת שבת, והיה מגיע רק למעריב, עדיין היה הולך לקבלת שבת בישיבת משך חכמה, ואמר שזה כבוד שבת שתהיה קבלת שבת ברוב עם. אחר כך היה חוזר לביתו בין קבלת שבת למעריב ולומד, ואח"כ יוצא שוב מביתו ועולה לישיבה לתפילת מעריב. כניסת השבת היה מכניס את השבת מיד ברגע הראשון שאפשר, דהיינו בפלג המנחה, שאז היה קם ומדליק. מהפעמים היחידות שגער במישהו היה כשראה שמישהו הולך להתרחץ ממש לפני שבת, הוא נזף בו ממש. אחד הנכדים שאל אותו ששמע שבשנים עברו היו מכניסים את השבת בבית בשעה מאוחרת יותר, וענה לו מרן: אז זה היה משהו אחר כשהרבנית הייתה, היא הייתה חוזרת רק אחרי שתים עשרה וחצי מהעבודה ורק אז התחילו להכין את הכנות השבת ולכן הכניסו את השבת סמוך לזמן. יציאות השבת היה גוזר את הכפתורים המיותרים של כל החולצות בבית, לא רק של שבת, מחשש טלטול. בקצה השרוול יש שני כפתורים, והוא היה גוזר רק כפתור אחד למרות שלא סגר את השני, שכן סבר שאחד מיותר והשני לא. כמו"כ גזר את הכפתור האחרון בתחתית החולצה שלא משמש לרכיסה. )וכשנשאל מדוע לא גוזר את הכפתורים שלא השתמש בהם, אמר שזה לא מיותר וזה נחשב חלק מהחולצה(. במשך כל השבוע היה הולך עם שעון. ואילו בשבת כיוון שנזהר שלא לטלטל, לכן גם לא השתמש גם בבית בשעון היד. ]דרך אגב, הוה הקפיד לא לטלטל ביום טוב, ואף שביום טוב מותר לטלטל לצורך, הוא סבר שזה לא מוגדר כצורך בשבילו, אך שכאמור בימות החול היה נעזר בשעון[. ליל שב"ק לאחר מעריב בישיבה היה חוזר לביתו, הרבה היו מעכבים אותו ומדברים איתו בלימוד. היו כאלה שהייתה להם קביעות לדבר איתו בלימוד בשעה הזאת, ולחילופין היו נכדים קבועים שהיו אומרים לו גמרות לאורך הדרך והוא היה מקשיב. בדרך כלל היה נוהג לשיר כמעט את כל הזמירות. בחודש אלול היו שרים גם 'אחת שאלתי' בכל סעודה, הכל לפי העניין. )בשנה האחרונה הוא הקפיד לשיר כל פזמון רק פעם אחת ולא פעמיים כי הוא רצה להספיק ללמוד, אמנם את כל זה הוא עשה בלי אווירה של לחץ(. ביתו היה פתוח לרווחה. הרבה אורחים ובחורים היו סועדים אצלו. בסעודות היה מתעניין באורחים ושואל אותם לשמותיהם, כמו כן היה מדבר בלימוד בסעודות. הסעודה בלילה ארכה כשעה וחצי. אחרי הסעודה למד עם נכדו הגר"י לוי שליט"א, הם למדו ש"ס אבל לא לפי סדר. החברותא שלהם התקיימה למעלה מעשרים שנה עד השעות המאוחרות של ליל שבת. באופן כללי - עד השנים האחרונות - הוא לא הלך לישון מוקדם, בדרך כלל לא לפני שתים עשרה. לאחר שקיבל התקפת לב, אמר שישנם שתי דרכים לשמור על הבריאות: האחת היא דרכו של מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל שאם יש לו כוח הוא לומד ואם לא הוא הולך לישון. השניה היא דרכו של מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל שחי לפי שעון מדוקדק. ואמרף שכיוון שהוא מוסר שיעורים ומשועבד לישיבה, לכן הוא חייב להיות צמוד לסדר יום קבוע כמו הגר"ש וואזנר. בלילות שבת של החורף היה מספיק - מלבד הלימוד עם הגר"י לוי - ללמוד גם עם נכדו הגר"מ ויסבקר עד שנותיו האחרונות ממש, היה טורח מרן זצוק"ל ולוקח את שקית הבגדים למקוה בכוחות עצמו, ללא ליווי או עזרה. בשנותיו האחרונות ממש, התלווה אליו אחד מנכדיו, שנטל עבורו את שקית הבגדים, לפנינו תמונות משתי התקופות - עם השקית בידו וכשהיא בידי נכדו, כשהוא בדרכו למקוה ברח' חפץ חיים תוך שהוא מקפל את טליתו במוצאי שב"ק, עומדים סמוך לשולחנו ניניו שיחי'. הגדול מהם קורא דפי גמרא, והקטן יותר, מפליא בקריאת הא'-ב', כשהסבא הגדול טורח ומשתתף בקריאת האותיות הקדושות בחיוך של אהבה 60 זכר ליציאת מצרים60 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 61 שליט"א )חתן הגרצ"י אדלשטין שליט"א(. לצד החברותא היו הרבה שהצטרפו ללימוד. בשנתיים האחרונות היה מחובר למוניטור כל הזמן והוא עבר הרבה התקפי לב, )שרק על חלקם ידעו(. לעתים היה חש באמצע הלימוד שלא בטוב, ואז היה קם, נשכב במיטתו, ולאחר מספר דקות קם וחוזר ללימודו, כך הרבה פעמים. יום השבת היה קם בשש בבוקר והולך להתפלל בישיבה. וכבר התפרסם, שכשהתפלל בישיבה היה יושב בקריאת התורה, ואילו כשעבר להתפלל בישיבת משך חכמה התחיל לעמוד. והסביר את מנהגו, שבישיבה הוא ישב מפני כבודו של מרן הגרב"ד שליט"א שיושב, אך במשך חכמה הוא יכול לעמוד. בדרך כלל היה משתתף בקידושים שנערכו בישיבה לחתנים. היה יורד ביחד עם החתן לחדר הקידושים ודאג שישירו את השיר הרגיל ששרים לשמחת חתן. היה מדבר בקידוש בתורנות, פעם הוא ופעם מרן הגרב"ד שליט"א. בדרך חזור מתפילת שחרית היו כאלה שהייתה להם קביעות לדבר איתו בלימוד. בהגיעו לביתו למד חברותא עם נכדו הגרב"צ גרבוז שליט"א. את הסעודה התחיל בשעה עשר וחצי. הסעודה ארכה כשעה. לאחר הסעודה למד שוב עם נכדו הגר"י לוי שליט"א עד שהתעייף ואז הלך לנוח קמעא, ולאחר מכן קם, וחזר שוב ללמוד עד מנחה. למרות כל הקביעויות שהיו, לא היה אצלו מושג של 'דלת סגורה', ותמיד כשמישהו היה דופק מישהו בדלת היה מקדם את פניו בברכה ומשוחח איתו. סעודה שלישית ארכה כעשרים וחמש דקות. יש לציין שהוא לא שר סתם זמירות אלא חי אותן ממש, ותמיד היו לו הערות על הזמירות ודיוקים שונים. מוצאי שבת קודש בעבר היה מתפלל מעריב בישיבה, ובהמשך התפלל בבית הכנסת 'גלעד' הסמוך לביתו, שם היו מתחילים כעבור ארבעים דקות מהשקיעה את מזמור 'לדוד ברוך'. גם כשהמניין עבר לביתו היו שרים 'לדוד ברוך'. הקפיד שישאירו את המפות עד אחרי חצות. וכן נהג שלא להחזיר את הפמוטים עד חצות הלילה. הקפיד שבמוצאי שבת תדלק כל התאורה בבית, גם זו שלא דלקה בשבת )שכן בשבת היה החשמל מוגבל בשל הגרנטור(, והיה נוהג בעצמו להדליק את כל מנורות הבית. מיד לאחר הבדלה, הקפיד לגשת לארון ולקחת את הטלית ולקפלה. בשנים עברו היה משתתף במוצש"ק בשיעור טהרות שנמסר ע"י הגרצ"י אדלשטין שליט"א, ובשנים האחרונות למד שוב עם נכדו הגר"י לוי שליט"א עד שהלך לישון. הקפיד על סעודת מלווה מלכה בנטילת ידים, וגם ביום טוב היה נוהג כן. פעם אמרו לו שמספרים בשמו, ששאל את מרן החזון איש אם צריך נטילת ידים למלווה מלכה, והחזון איש אמר שיתחרט בעולם האמת אם לא יעשה כן, אך מרן זצ"ל אמר שהסיפור לא היה איתו. נכדו של מרן זצוק"ל, הרב הגאון רבי בן-ציון גרבוז שליט"א, זכה ללמוד בחברותא עם מרן זצוק"ל במשך למעלה מעשרים שנה, בקביעות לאחר תפילת שחרית של שבת קודם הסעודה. ביקשנו לשמוע על השבת קודש במעונו בכלל ועל החברותא בפרט. בראשית דבריו, מבקש הגרב"צ להגדיר לנו את השבת אצל מרן זצוק"ל: "צריך לדעת שההבדל המהותי אצל זקני מרן זצוק"ל בין ימות השבוע לשבת קודש היה, שבימות השבוע הוא היה עסוק בשעבודיו לישיבה, בשיעורים ובשיחות, ואילו את שבת קודש הוא הקדיש ללימוד שאר חלקי התורה. בזה הוא היה עסוק מיום שישי עד מוצאי שבת, ללמוד עוד ועוד לימודים שאינם קשורים לסדרי הישיבה". כמה זמן נמשכה החברותא שלכם? זכיתי והיתה לי חברותא אתו במשך למעלה מעשרים שנה. מדי בוקר יום השבת מיד לאחר התפילה בישיבה היינו לומדים גמרא, הוא אמר לי 'בוא נלמד כמו שלמדתי עם אבא ז"ל'. זה היה מיד אחרי התפילה עד הסעודה, הוא לא מיהר לסעודה ]הוא כמובן לא אכל ולא שתה מהבוקר עד אז[. לפעמים הסעודה התחילה באחת-עשרה משום שהמתינו לאורחים מחוץ למשפחה, וכך למדנו עד שהתחילה הסעודה. מה למדתם? היינו לומדים גמרא רש"י, מסכת אחרי מסכת, כל שבוע היינו חוזרים על מה שלמדנו שבוע לפני ואז ממשיכים. הוא היה שואל אותי כל פעם אחרי שסיימנו מסכת מה אני רוצה ללמוד. היה פעם שהוא אמר לי: למדת כבר ש"ס? אמרתי לו שלא, אז הוא אמר "אם-כן, בוא נתחיל מברכות". למדנו עד השבת האחרונה ממש, הפסקנו בכריתות דף ו'. גם בשנים האחרונות, פעמים רבות היו לו כאבים אך הוא לא רצה להפסיק את החברותא, אמרתי לו: סבא הרי אין לך כוח? והוא השיב לי: נכון, אין לי כוח, אבל אני רוצה ללמוד! זה לא היה רק בזמן הזה שבין התפילה לסעודה. כל השבת הייתה אצלו בלימוד התורה. גם בזמנים שהיה נח בשבת, היו הנינים אומרים לו גמרות והוא היה מקשיב, וכך גם בזמן הליכתו ברחוב. לא היה רגע אחד של בטלה. בליל שבת של חורף הלימוד שלו היה נמשך שעות ארוכות. הוא היה מסיים את הסעודה מוקדם - אבל בלי לחץ, אלא בנעימות. הוא היה לומד בריכוז עצום, הייתי נכנס אליו עם ילדיי, הוא לא שם לב בכלל שבאנו, זה פשוט מראה שלא ישכח. כיצד התנהלו סעודות השבת אצלו? הסעודה הייתה בישוב הדעת עם זמירות, הוא אמר שמקיימים בזה זכור את יום השבת לקדשו. אחרי הסעודה היה לומד עד שהלך לנוח. את המנה שלו הוא היה מסיים לאכול מיד, הוא לא אכל הרבה. כשהחתנים והבנים שליט"א היו אצלו, היו מדברים בלימוד, אבל כשהוא היה רק עם הנינים אז הוא לא רצה לייצר אוירה של מבחן ולחץ כו', אלא סיפר להם סיפורים על גדולי ישראל. תמיד הוא היה בשמחה ובאווירה טובה. היה לו סדר קבוע של זמירות. תמיד היה מעיר על הזמירות. ככלל, הוא תמיד חשב, הוא אף פעם לא עשה משהו בלי לחשוב, ולכן כמעט כל פעם שסיימו את הזמירות היו לו הערות. אני זוכר שפעם אכלתי אצלו בפרשת שמות, ובאמצע הסעודה הוא התחיל להעיר משהו בפרשת וירא. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לפרשת וירא? הרי זו לא הפרשה וגם אף אחד לא דיבר איתו על זה לפני כן. פתאום הבנתי: מנהגו היה שהיה מתפלל את כל הסידור, דהיינו ממודה אני עד סוף התפילה, כולל פרשת העקידה, קרבנות וכו' עד אני מאמין ועד בכלל. כשהוא לא היה מספיק הוא היה משלים לאחר התפילה. באותה שבת הוא השלים את פרשת העקידה אחרי התפילה ולכן התעוררה לו הערה מסוימת והוא אמר אותה במהלך הסעודה. מה היה הסדר שלו לפני שהלך לישון? גם כשהיה הולך לישון, בליל שבת ובכל לילה, היו לו כמה לימודים שלא היה הולך לישון לפניהם: משנה ברורה, משניות, תהילים, ספר מוסר ועוד. ויצויין, שגם בלילה האחרון שלו הוא למד את הלימודים הקבועים שלפני השינה, כאשר התקיים בו 'ותשחק ליום אחרון'. ש"ס למדת? בוא נתחיל מ'ברכות'! מכין בעצמו נרות שב"ק בבית נכדו חביבו הגרב"צ גרבוז זכר ליציאת מצרים 61

שח נינו ונאמן ביתו הרב מרדכי פאלי שליט"א: "גם במצבים של כאב וחולי, ופיקוח נפש ממש, לא הסיח זקני מרן זצוק"ל את דעתו מכבוד השבת ודקדוק הלכותיה. לפני למעלה מעשר שנים, והוא מתקרב לגיל 90 ,עבר הוא התקף לב שלאחריו נערך לו צנתור בבית החולים תל השומר. הצנתור נערך ביום שישי, ולאחריו ביום שישי, היה קשור מרן זצוק"ל למשקולות מיוחדות אשר תפקידן להגביל את התנועה של החולה. באותו יום שישי, ראיתי שהוא מתאמץ להסיר את המדבקות שחיברו את חוטי המוניטור לגופו, ולשאלתי הסביר, כי הוא חושש שיבואו להסיר אותן בשבת, או אז יהיה כרוך הדבר בחשש הסרת שערות וחילול שבת. בשבת עצמה, הגיע צוות בית החולים להסיר את המשקולות, אלא שמרן זצוק"ל סבר שיש בהסרתן משום מלאכה. למרות הקושי וההגבלה שהללו גורמות, אמר הוא לצוות הרפואי שלא יסירו את המשקולות, והוא מעדיף להישאר קשור ומוגבל עד סוף השבת, בכדי לא להיכשל בחשש איסור. במהלך השבת, נדרש הוא לתת את המדדים – כנוהל המקובל אחרי צנתור בטיפול נמרץ, אלא שאז ביקש הוא להשיג מד לחץ דם מכני, ולא דיגיטלי, ואף את חום הגוף ביקש הוא למדוד באמצעות מדחום כספית דווקא. את החום מדד מרן זצוק"ל, הביט התוצאה, אך שמר אותה לעצמו.. הוא לא שיתף את הצוות בתוצאות, שכן הללו נדרשו לכתוב את מעלות החום המדוייקות, והוא סבר שאין בכך צורך שכן מידות החום היו תקינות. הוא אמר לרופאים 'החום תקין, במוצאי שבת אגש ואעדכן את המעלות המדוייקות'... כמו כן, במהלך השבת היה מרן זצוק"ל עסוק בעיקר בשאלה אחת: הוא היה מחובר למוניטור, והוא שם לב שבכל פעם שהוא אוכל או מדבר – המוניטור קופץ, ונמצא לכאורה שהוא גורם לפעולה בשבת. במקום שהה גם דודי, נכדו הגר"א וייס שליט"א, ובמהלך השבת היו הדיונים בעיקר בשאלות של "אינו מתכוין", "פסיק רישא שלא ניחא ליה", "כותב" וכיו"ב. ומדובר באדם בגיל 90 ,שעבר צנתור אחרי אירוע לבבי חמור..." אלא שהזכרון הכאוב והטרי ביותר, זכור להרב פאלי שליט"א מליל יו"ט שבועות האחרון לחיי מרן זצוק"ל, או אז נפל הוא למשכב ממנו לא קם מספר ימים לאחר מכן: "כבר בערב יו"ט הבחנתי שמרן ראש הישיבה סובל מתעוקת חזה חריפה יחסית. התייעצנו עם רופא, שהורה לנו לבינתים לא לפנותו, אך לעקוב אחריו. בליל יו"ט בשעה 12 בלילה נכנסתי לחדרו, ואז הבחנתי שהוא סובל מקוצר נשימה חמור, לצד מדדים נוספים שהראו על חומרה ממשית במצבו. לכשעצמי לא היה לי צל של ספק שהמצב הוא פיקוח נפש לכל דבר, ויש לפנותו מיד לבית החולים. אבל כמובן ששיתפתי אותו בתחושתי, והתייעצתי עמו מה לעשות. כששמע ממני שהמצב חמור ממש, הסכים שיש להתפנות, אבל ביקש שנדאג לקרוא לגוי שיקח אותו לבית החולים. יצאתי מהחדר, והתחלתי להתארגן לקרוא לגוי, אלא שתוך 2 דקות אני שומע את נקישות הכפית מהחדר פנימה – הסימן בו היה משתמש לקרוא לבני הבית, והוא אומר לי בחולשה גדולה - אך בקור רוח מדהים: 'נרד ברגע זה לרכב וניסע לבית החולים. אני חש שהמצב מחמיר, ואין להמתין לגוי'. ללמדך, כי בכל רגע ובכל מצב, חישב עם עצמו מה נדרש ממנו כעת, ומה ד' דורש מעימו". ַש ׁ ָב ֶ ּ ת קֹדׁש ַ נ ְפ ִש ׁ ַ י חוֹל ֲ ת אַ ה ָב ֶת ָך מעביר את חשמל הבית למצב גרנטור, ערש"ק פרשת שמיני תשפ"ג )כ"ג ניסן( מצית את האש להדלקת הנרות מדליק נרות במטבח הבית מדליק נרות בסלון הבית בהבדלה 62 זכר ליציאת מצרים62 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 63 ּד ָּל ָה ב ָח ּרו ֻ פנינים ומאמרי מוסר ממשנת רשכבה"ג מרן הגרי"ג זצוק"ל בעניני יום שבת קודש ָה ֲאוֹה ִב ְ ּ ים ד ָבֶר ָיה ְ ג שבת – בת זוג של כלל ישראל אמרו חז"ל )בראשית רבה יא, ט( ששבת היא בת זוגם של כלל ישראל, והיינו כמו שבת-זוגו של אדם נותנת לו שלמות, כמאמרם )יבמות סב, ב( אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא תורה, וכשנושא אשה הרי הוא מקבל שלמות ומדרגה אחרת, כך גם שבת נותנת שלמות לאדם. ומאחר ששבת היא בת זוגם של כלל ישראל, ושבת היא מלכה, אם כן כלל ישראל הם המלך, אבל מי שאינו מחשיב את השבת ואינו מכבדה כמו מלכה, גם הוא אינו מלך, וזה תלוי בהנהגתו של כל אחד. אם הוא מכבד את השבת כראוי כמו מלכה, ומקבל את השבת בזמנה, גם הוא נחשב מלך, והמלכה היא בת זוגו. ומסופר על הערוך השולחן, שהתארח פעם בשבת בעיר אחת, ועורר את הציבור לבוא לבית הכנסת בערב שבת בשעה מוקדמת, ולקבל שבת מוקדם, ואכן היו רבים שנשמעו לדבריו, ונתאספו בבית הכנסת לקבלת שבת בשעה מוקדמת. והיה שם רב אחד שלא ידע מזה, והגיע לבית הכנסת אחרי קבלת שבת, וחשש הערוך השולחן שמא הרגיש הרב פגיעה בכבודו, מכיוון שלא המתינו לו, ופנה אליו ואמר לו: הרי שבת זה אורח חשוב מאד שממתינים לבואו, שבת היא הכלה, בת זוגם של כלל ישראל, ולכן אי אפשר לדחות קבלת שבת בשביל כבודו של הרב. ואותו הרב היה בעל מדרגה, והתפעל מאד מהדברים, ואמר לבעלי הבתים שם שייקחו את הערוך השולחן לכהן כרב המקום. "ברכו באור פניו של אדם" מצינו במדרש )בראשית רבה יא, ב( "ויברך אלוקים את יום השביעי וכו' ברכו באור פניו של אדם, שאינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת", ובתוס' כתובות דף ז' כתבו בשם מדרש כי בשבת "פנים חדשות באו לכאן", היינו שבשבת יש לאדם פנים אחרות מכל השבוע, מפני שקדושת השבת משפיעה על הפנימיות, והפנימיות משפיעה על הפנים שיהיו פנים אחרות. ושמעתי מאדם בעל מדרגה, שפעם התרגז וכעס בביתו באמצע השבוע, ובתו הקטנה אמרה לו: אבא, אני רוצה שיהיו לך "פנים של שבת". מי שהוא בעל מדרגה ניכר עליו שפניו משתנות בשבת, עד כדי כך שגם ילדים קטנים מבחינים בזה! ובילדותי הראה לי אאמו"ר זצ"ל על אדם אחד בבית הכנסת, שניכר עליו שיש לו פנים אחרות בשבת, ולא היה תלמיד חכם גדול, אלא אדם פשוט, שהיה יושב בבית הכנסת כבר משעה מוקדמת, וקורא את הפרשה בטעמים, שנים מקרא ואחד תרגום, עם מתיקות והנאה גדולה. בודאי שזה גם משפיע, תורה עם קדושה, רגשי קודש, משפיע שגם הפנימיות משתנה. ולעומת זה היו אנשים אחרים בבית הכנסת שלא ניכר עליהם שינוי, ומראה פניהם בשבת היה כרגיל כמו בכל השבוע. ובאמת אותו אדם שקדושת השבת ניכרה על פניו, היה בעל רגש מיוחד לדברים שבקדושה, ופעם אירע שפרצה שריפה בבית הכנסת ברוסיה, והוא חרף נפשו וקפץ לתוך האש להציל את ספרי התורה, ושאלוהו, שהרי אינו מחויב לסכן נפשו בשביל כך, והתפלא ואמר, הרי זה ספר תורה, וכיצד אפשר לעמוד מנגד?! כמו שידוע שאם אדם רואה את בנו בסכנת טביעה, מיד הוא קופץ למים להצילו, ואינו עושה שום חשבונות, כך לא היה יכול לעמוד מנגד שנשרף ספר תורה. והנחילנו ה"א שבת קדשך אנו מבקשים בתפילה של שבת "והנחילנו השם אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך", אחרי שמבקשים הרבה בקשות: רצה במנוחתנו, קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמחנו בישועתך וכו', לבסוף מבקשים והנחילנו, היינו שכל המעלות והשלמות שקיבלנו בשבת מכוח השפעת קדושת השבת, יימשכו אצלנו גם אחר כך במשך השבוע, כמו "נחלה" שאין לה הפסק )ב"ב קכט, ב(. וכשהמעלות שזכו בשבת נמשכות גם אחר כך במשך השבוע, זוכים בשבת הבאה להוסיף עליהן, עוד השפעה ועוד מעלות, וכל שבת מוסיפה עוד השפעה על השבת הקודמת, כי ההשפעה קיימת ונמשכת בלי הפסק, ומוסיפים עוד קדושה ועוד קדושה משבת לשבת, ומתעלים במדרגות הקדושה עד לשלמות, כמו שכתב המסילת ישרים פרק א' שהאדם השלם הוא "המקודש בקדושתו יתברך". אמנם כשם שאפשר להתעלות, אפשר גם לרדת, וצריכים להיזהר מהיצר הרע שלא יגרום ירידה, ולא מספיק מה שמבקשים והנחילנו, אלא צריכים גם שהאדם בעצמו ישתדל, ויעשה כל מה שביכולתו להיזהר מהיצר הרע, כי הרוצה שיעזרו לו מן השמים, צריך תחילה לעשות מה שבכוחו, ואז יזכה לסייעתא דשמיא. כבוד שבת יש עוד ענין של כבוד שבת, שאין על זה מצוה מפורשת בתורה, אבל זה מפורש בדברי קבלה )ישעיה נח, יג-יד( "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על השם והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך". מבואר גודל הענין של כבוד שבת, שמי שמכבד את השבת זוכה לברכות מיוחדות כאלה, תתענג על השם, והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כל זה עבור מה? עבור וכבדתו! - לא מוזכר כאן עבור עסק התורה והמצוות, אלא עבור עצם כבוד השבת, שאוכלים לכבוד שבת, ומתלבשים לכבוד שבת, וכל דבר שאומרים בפה לכבוד שבת כדברי המגן אברהם, זוכים בזה לשכר גדול שאין לשער! ובגמרא מובא )שבת קיט, א( העובדא ביוסף מוקיר שבת, שהיה מכבד את השבת, ובזכות זה זכה שנעשו לו ניסים, למרות שהיה אדם פשוט, שלא נקרא "רב" יוסף, אלא יוסף, זכה לניסים בזכות שכיבד את השבת. וגם בזה לפי גודל המצוה יגדל העונש על ביטולה. ומאחר ששכר כבוד השבת גדול כל כך, גם להיפך, אם חסר כבוד שבת, ומזלזלים בכבוד השבת, זה חמור מאד. עסק התורה בשבת הבן איש חי )שמות שנה ב'( כתב בשם המקובלים "דגדול ַ הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול", היינו כיון שקדושת שבת גדולה כל כך, כשאדם לומד תורה בשבת זה מקדש אותו פי אלף יותר מעסק התורה של ימי החול, וכן כל מצוות שעושים בשבת במעשים בדיבורים ובמחשבות, זה מקדש ומשפיע על האדם יותר מכל השבוע. בפרט לימוד התורה, שגם בשאר ימות השבוע הוא כנגד כולם כדאיתא בריש פאה, בשבת זה שקול אלף פעמים כנגד כולם! עד כדי כך אדם מתקדש מלימוד תורה של שבת. ומסופר על מרן המשגיח האור יחזקאל זצ"ל, שבצעירותו היה רגיל לישון מעט בשבת בצהריים, כמו שכתבו בספרים ששבת ראשי תיבות 'שינה בשבת תענוג' )עיין של"ה מסכת שבת ועוד(, אך כשהגיע לקלם ושמע על גודל קדושת השבת ומעלתה, לא היה יכול לישון יותר, והפסיק לישון בשבת. והנה על לימוד התורה אמרו חז"ל ששכר תלמוד תורה כנגד כולם, וכך גם להיפך עונש ביטול תורה חמור כנגד כולם, כמו שהביא השערי תשובה )ג, יד( מדברי הספרי "כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות כך עונש המבטלה חמור מכל העבירות", עד כדי כך העונש על ביטול תורה הוא איום ונורא, כנגד כולם! מגיש: מ. סופר )באדיבות מערכת "דרכי החיזוק"( ערב שבת בביתו, על השולחן מונח הגביע ומפת החלות זכר ליציאת מצרים 63

מוסף החג של 'יתד נאמן' מתקבל לשיחה רווית הוד וכבוד שבת, במעונו של הגאון הגדול רבי שמעון אשר כהן שליט"א מרבני קרית מטרסדורף ומזקני רבני ירושלים | בשיחה נשמע על מקומה של השבת כאבן יסוד חינוכית בבית, וככלי מרכזי להעברת מסרי האמונה וערכי התורה הקדושה, ועל חובת ההכנה לקראתה; כראש ישיבה המכין את ה'שיעור הכללי' שלו | ועל המנהגים היחודיים אותם הנהיג הגאון הגדול שליט"א בביתו ביום השבת – החל מהדלקת עשרות נרות, לימוד ל"ט מלאכות שבת בסעודות, קריאת שנים מקרא מתוך ספר תורה, ואמירת ּ ׁ ו ּ ש ַת ְי יַקֵד ֹ ּ תו ׁ ְב ּ ֶ ם... א ַת ש ּ ֲהִנ ַ ים ה ְלִוִי ֹ ְ 'נשמת' במוצאי שבת קודש | וַהכ רחוב בקרקא היהודית )באדיבות גנזך קידוש השם( הרב מ. ברמן הגרש"א כהן בהדלקת הנרות בביתו בערש"ק 64 זכר ליציאת מצרים64 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 65 אל הבית בתוככי קרית מטרסדורף נכנסו ברגש ובכבוד. לא בכל יום אנו זוכים לשעת קורת רוח אצל אחד מזקני הת"ח שבדור, איש דורות ראו עיניו אשר חילה פני מרן החזו"א זצוק"ל, אשר ישב בחבורת קדשים הנודעת אצל מרן הגרי"ז זצוק"ל, שזכה בבחרותו ללמוד בחברותא עם ראש ישיבת חברון הגאון הגדול רבי אהרן כהן זצוק"ל, ומכוח שימושה של תורה זכה ברבות השנים להעמיד קדרים של תלמידים עשרות בשנים שקיבלו ומקבלים לאי"ט דרכי תורה ויראה. רבים רבים זוכרים את דמותו וכובעו כ"בוחן" המיתולוגי בת"ת "המסורה" בירושלים, דמות של הוד וידיעת התורה בטהרתה. השיחה נקבעה ליום חמישי בשבת, וכאשר נכנסנו חשבנו שטעינו ביום: ההרגשה הייתה של ערב שבת קודש; ריח התבשילים של שבת כבר עמד באוויר, והבית נקי ומסודר לקראת בואה של המלכה. לשאלתנו ותמיהתנו על הדבר, מספר לנו נכדו שזה אחד המאפיינים של הבית הגדול הזה: כל השבוע חג ונע מסביב ליום השבת, ההכנות לא נעשות ברגע האחרון בחופזה, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, וכבר מתחילת שבוע מכינים את השבת קודש עד לחצות ערב שבת, כך שאפילו בימי הקיץ הארוכים הכל מוכן ומזומן ויושבים ומצפים לכניסת היום הגדול. מסביב לשולחן לצדו של הרב שליט"א יושבים שניים מבניו – הרה"ג רבי אברהם יצחק שליט"א והרה"ג רבי משה מרדכי שליט"א, וכן נכדו הרה"ג רבי משה מרדכי אנגלרד שליט"א, אשר בפתח השיחה מציינים בפנינו שקשה עד בלתי אפשרי לתאר ולחקוק עלי גיליון את אווירת השבת המרוממת בבית זה, כאשר מסביב לשעון - כפשוטו - בכל שבת מנצלים כל רגע לתורה, לשיר ושבחה וללימוד מעלתה של יום השבת ופרטי הלכותיה באופן שנחקק בלבבות הדור הבא הצורה הראויה להנהגת השבת. התיישבנו בסמוך לרב שליט"א, ומיד כששמע את מטרת בואנו לשיחת חג לחיזוק ברוממות השבת - שאל מיד: "האם תהיה מהדברים תועלת?" וכשהשבנו לו שאי אפשר לדעת כמה לבבות זה יפתח להתבונן על מעלת היום וקדושתו, וכמה פירות ופירי פירות יכולים לצמוח מכך, שמח מאד וניאות לצאת מחוץ למחיצתו, ולספר אף על הנהגות אישיות שהנהיג בביתו במשך השנים. "ראש בית המדרש" הגרש"א שליט"א פותח: "לשבת קודש יש תפקיד מרכזי בתחום החינוך. הרי כל הורה באשר הוא, תר ומחפש לו דרך סלולה לחינוך צאצאיו בדרך המסורה לנו מדור דור, ובמיוחד הדברים אמורים בדורנו דור יתום כשהנסיונות מתרבים ללא גבול. ראשית עלינו לדעת, כי כל בית של יהודים יראי ד' הינו 'בית מדרש' של ממש. כך צריך להיות מושתת הבית ובהתאם לכך יהיו כל הליכותיו. ובמיוחד אמור הדבר לגבי השבת. הרי בשבת יושבים יחדיו בני המשפחה במשך שעות ארוכות, וזהו הזמן הנעלה ביותר להנחיל את עיקרי החינוך ויסודותיו לדורות הבאים. הקב"ה אומר לנו 'והודעתם לבניך ולבני בניך' - העולם בנוי על תאים משפחתיים, והקב"ה מצווה כל יהודי להודיע ולספר את אורחות החיים לבניו ולבני בניו. משום כך, לבית יש מעמד של 'בית מדרש' - האבא שהוא 'ראש בית המדרש' הפרטי שלו, יחד עם האמא - הם אלו שנבחרו להעביר את התורה לדורות הבאים. וזה לאו דווקא בלימוד אלא אף בחיי היום יום. מצינו דבר מופלא במצות 'כיבוד אב ואם' שלא מצינו כדוגמתו בכל מצוה אחרת. מצד אחד - השוה הכתוב כבוד אב לכבוד המקום, ומי שמכבד את אביו כאילו מכבד את הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואילו מהצד השני - התורה מאריכה במתן השכר על כיבוד אב ואם, ונאמר בזה שכר מיוחד: 'למען יאריכון ימיך', ו'למען יטב לך'. ובטעם הדבר מסביר רבינו האברבנאל - באלומת אור שממש תופסת אותי מחדש בכל פעם שאני נזכר בדבריו - שהואיל והתורה עוברת לדורות הבאים דרך ההורים, הרי ככל שיגדל כבוד ההורים בעיני בני הבית, כך תגדל עוצמתה של העברת התורה ומסירתה לדורות הבאים. ונמצא שכיבוד אב ואם הינו כבוד התורה ממש! וממילא, היות ואין לנו בעולמנו משהו חשוב יותר מכבוד התורה, לכן אנו מצווים מאד לכבד את ההורים ומקבלים על כך שכר מיוחד, וכן נענשים ח"ו על אי כיבודם. אפשר להביא לזה דוגמה מחיי המעשה: על פי חוקי כל מדינה, פגיעה בנושאי משרה של השלטון המלכותי, היא עבירה חמורה ביותר. אם למשל אדם יפגע בשוטר לובש מדים, גם כזה שאיננו רם ומכובד כל כך - עונשו יהיה חמור מאד. וזאת משום שפגיעה בבעל הסמכות האחראי על הסדר, היא פגיעה בשלטון ובשררה עצמם. וככל שהאדם פוגע בסדרי השלטון, יש בזה סכנה גדולה ביותר. וכך הדבר בענין כיבוד הורים: ההורים הם 'ראשי בית המדרש להעברת התורה ומסירתה', ולכן כבודם הוא דבר חשוב ביותר. זו גם הסיבה שכיבוד אב ואם נכתב בצד ימין של הלוחות עם הדברות של 'בין אדם למקום'; כי באמת ההורים הם המנחילים את המשכיות התורה ואת הרוחניות כולה - לבניהם אחריהם". שיעור כללי בגן עדן והוא מרחיב: "אם נתבונן מעט על מהלך ההיסטוריה בדורות האחרונים, אפשר לראות שהתנועה הציונית, וגם התנועה הדתית כנגד היראים לדבר ד' בדורות האחרונים - הניפו גרזן לנתק את ההורים מילדיהם! לשם כך הם פתחו ויצרו סניפים של תנועות בני נוער ו'בני עקיבא', שכל מטרתם היתה לבדל את הצעירים שיהיו יחד בימי השבת, בהווי צעיר ומנותק מזכרונות ההורים והסבים. הכל במטרה למנוע את הקשר המיוחד בין הורים לבניהם ולפגוע בהעתקת השמועה לדורות הבאים. הדבר תמיד חרה לי, מדוע צריכים לעשות פעולות אלו דוקא בשבת? הרי יש משפחות יהודיות שהזמן היחיד שיש להן להיות יחד בחיק המשפחה הוא בשבת?! אלא שהם - שידעו כמה ההורים יחנכו את בניהם אחריהם להיות כמותם - ניסו לגדוע ולהפריע לכך שלא יהיו ההורים עם ילדיהם בזמן מיוחד הזה, רח"ל". ··· והגרש"א כהן שליט"א מוסיף ברגש: "לאחר שהבנו והפנמנו את מהות הבית היהודי ותפקידו, כל ההסתכלות משתנית; הרי כל האמור לעיל בא לידי ביטוי באופן מיוחד בשולחן השבת, בו מסבים יחד כל בני המשפחה כאשר ההורים יושבים בראש. ואין לך הזדמנות גדולה מזו להנחיל אמונה צרופה, אהבת תורה, ואהבת הבורא ומצוותיו! ואכן השבת הינה 'גן העדן' היהודי - זמן שבו המשפחה כולה מנותקת מעולם המעשה, ולכולם יש נשמה יתירה והם פנויים לשמוע ולקבל. יש מין רוגע ששונה מהאוירה של שאר ימות השבוע בהם הטירדה הולמת בראשו של כל יחיד ויחיד... לא לחינם הקב"ה בחר בדרך הזו של מסירת התורה. הקב"ה יודע שכך היא דרכה של תורה, ובדרך הזו תצלח היטב העברת התורה לדורות הבאים. והורים שמבינים את גודל ההזדמנות, יגיעו לשבת כשהם מוכנים לזה; הרי הם 'ראשי בית מדרש'. ראש ישיבה הרי לעולם לא יגיע למסור שיעור ללא שהכין אותו מראש. ואם יודעים לנצל את הזמן הזה היטב, ניתן לבנות עולמות ממש! אמרתי פעם בשיחה לנכדים, ששולחן שבת הינו כמו 'שיעור כללי' בישיבה, וכמו שראש ישיבה אינו מגיע למסור את השיעור ללא הכנה מוקדמת ראויה, כך בלתי אפשרי להורים להגיע לשולחן השבת ללא הכנה מוקדמת מראש. וכשמגיעים עם הכנה ראויה, השולחן נראה אחרת לגמרי!" המעורר ישנים קודם שנדון על מנהגי הגרש"א שליט"א כיום – וכהקדמה להם, חוזר הוא ב'מנהרת הזמן' למעלה מתשעים שנה לאחור, ומשתף אותנו בחוויות השבתות הראשונות בחייו שהותירו בו רושם כה עז ליקרתה של השבת - רושם אותו הוא מנחיל לדורות הבאים כבר עשרות בשנים במלא העוצמה. הגרש"א שליט"א נולד בעיר הקודש והמקדש כנצר למשפחות תלמידי הגר"א. מה הרב זוכר מערש ילדותו בנושא של קדושת השבת? הזיכרון הראשון שלי כילד קט בעיר הקודש הוא "המעורר" של שכונות ירושלים, שהיה מסתובב ושר לפנות בוקר בקול נוגה 'ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא'. כשהיה מגיע לבית הורי היה דופק על החלון, ומקריאתו הייתי משכים בכל שבת לעבודת הבורא. הגרש"א שליט"א בשיחה למוסף 'יתד נאמן' זכר ליציאת מצרים 65

זיכרון נוסף שנחרת בי הוא השבת במעונו של הסבא - הרב שמואל דוד כהן זצ"ל, בשכונת 'ימין משה'. הייתה שם אוירה מיוחדת במינה, שהייתה מתחילה כבר בירידת המדרגות הרבות בשכונה עד לבית הכנסת. סבא היה יורד במדרגות יחד עם בניו כשאור השבת נסוך על פניהם. לאחר התפילה הגענו לסעודת השבת. הזמירות היו כל כך מיוחדות, והיתה אוירה נפלאה של רוגע. כולם היו שרים לכבוד השבת ובד בבד מדברים בדברי תורה. גולת הכותרת הייתה בשבת אחה"צ, אז היתה לסבא קביעות מיוחדת ללמוד עם כל ילדיו, שהיו כבר בעצמם גדולי מרביצי תורה. אני זוכר שכילד צעיר ממש, התרשמתי מאוד מהעובדה שילדים כה גדולים לומדים עם הסבא. לסבא היו תשעה בנים, ביניהם אבי, רבי משה מרדכי זצ"ל, הגאון רבי יוסף זצ"ל אב"ד ירושלים )ואביו של יבלח"ט הגאון הגדול ר"ד כהן שליט"א(, רבי עקיבא זצ"ל ועוד. כולם היו ת"ח גדולים, ולמרות גדלותם באו מידי שבת ללמוד עם סבא. אני למדתי מכך כמה הלימוד בשבת של אב עם בניו הוא חשוב ואיכותי, ושבכח הלימוד הזה להשפיע יותר מכל! עטרת זקנים במה עוד התבטאה השבת המיוחדת שראיתם בבית סבא? המיוחד בשבת היה האוירה הנוחה והרגועה שהיתה בבית לאורך כל השבת - מהשעות שלפני כניסת השבת ועד לאחר צאתה. הייתי ילד קטן, והרגשתי זאת גם במעבר משבת למוצאי שבת; הרי הסבא היה סוחר, ובנו רבי עקיבא היה עוזר לו בעיסוקו זה, ואני זוכר כיצד בשבת כולם דיברו ושוחחו רק בדברי תורה והלכה באוירה רגועה ושלווה, והנה כשיצאה השבת ועברו כמה דקות, סבא היה מוציא את פנקסיו ועובר עליהם יחד עם בנו רבי עקיבא לקראת השבוע הבא. אני זוכר שהיתה אז מעין תחושה של 'האפלה'... הרגשנו את ההבדל הגדול בין השבת המאירה והזורחת שהיתה כה רגועה ונוחה, לבין ה'עובדין דחול' שהחלו בצאתה. זה מאוד החדיר בי מהי קדושתה ורוממותה של השבת - השבת היא האור לכל ימות השבוע, וחייבים לשמור עליה מכל משמר, ולנצלה כראוי להנחלת התורה ורוממות ההשקפה הנאותה. היינו גם לא מעט שבתות אצל הסבא השני - הגאון רבי ישעיה זאב וינוגרד זצוק"ל בעל ה'שערי זיו' וראש ישיבת עץ חיים. הייתי מגיע אליו הרבה לאכול בשבתות, ובמיוחד בתקופה האחרונה לחייו כשהיה אלמן, ולנו הנכדים היתה תורנות לבא לאכול עמו. ראיתי אצלו מהי שבת של תורה; ראיתי כיצד הוא היה מענג את השבת במאכלים מיוחדים למרות העניות ששררה אז. לאחר הסעודה הייתי צועד עמו ל'עץ חיים', שם שקד על תלמודו בהתמדה ויגיעה רבה. האוירה שהיתה בלימוד בשבת היתה אחרת לגמרי מהלימוד של כל ימות השבוע. זכורני, שהיה רגיל לשבת במרפסת ביתו כשהוא שקוע בלימוד, וזאת משום שהיה שם אויר טוב, ומרוב שקידתו לא הרגיש בשמש שלעתים היתה קופחת על ראשו. הוא יכול היה לשבת במשך שעות ללא הפרעה וללמוד בעיון, והיה מיוחד ביגיעת התורה. השבתות אצלו הותירו אצלי רושם רב, כיצד לנצל את השבת ללימוד. האם זכור לכם משהו ייחודי מהשבתות בישיבת חברון בשנות לימודכם בישיבה? זכורני שרה"י מרן הגר"י סרנא זצוק"ל היה מוסר בכל ליל שבת שיחה נפלאה בביתו, וכמובן שגם סדרי הלימוד בישיבה קבלו בשבת גוון מיוחד. בישיבה סיפרו גם, שמרן הגר"י סרנא זצוק"ל - שבמשך השבוע היה עולה במדרגות כשהוא אוחז במעקה, בשבת היה עולה מבלי לאחוז במעקה; ה'נשמה יתרה' של שבת נתנה לו יותר כח, וזה היה ניכר ממש! מוריד הט"ל קודם שיחה זו, שומעים היינו מפי בני ביתו וצאצאיו של הגרש"א כהן שליט"א, על שורת הנהגות יחודיות בהן הוא תופס ומחזיק מזה שנים ביום שבת קודש. נכדו היושב עמנו, הרה"ג רבי משה מרדכי אנגלרד שליט"א, פונה בהורמנא לזקנו הגדול: הם רוצים, לתועלת הקוראים, לשמוע מסבא שליט"א על ההנהגות המיוחדות שסבא נוהג כבר שנים רבות לכבודה של שבת קודש מלכתא: על הוצאת הזמירות המהודרות, הדלקת הנרות, לימוד הפרשה, קריאת שה"ש, הלימוד בסעודה ועוד ועוד... הגרש"א שליט"א: "תועלת תצא מזה? אקוה מאד, ואם כך, ננסה לפרט חלק מהדברים, לא מתוך רצון לספר ולהתפאר וכד', כי אם רק לתועלת, ולכבודה של שבת קודש. ישנו מנהג מיוחד שאני מקפיד עליו מידי שבת בשבתו, ללמוד את הל"ט מלאכות שבת בסעודות השבת עם הילדים. כך נהגתי כל השנים וכך נוהגים גם ילדיי. התחלתי בזה בשעתו לאחר פטירתו של הגאון הגדול רצ"פ פרנק זצוק"ל בערב חנוכה תשכ"א; כשבאנו לנחם את בניו, הם סיפרו שבשבת היתה לו קביעות לחזור על המשנה של ל"ט מלאכות עם ילדיו. התרשמתי מהדברים מאד, ומאז אותה שבת אנו לומדים את המשנה בכל שבת עם הילדים במנגינה מיוחדת. כך הילדים לומדים בכל שבת את כל האבות מלאכות, וכל ילד ונכד יודע לצטט את המשנה בעל פה. הם היו רגילים לספור את הל"ט מלאכות באצבעות הידיים, ובהמשך גם היו לומדים את פרטי ההלכות הנוגעות לאותן מלאכות. ב'זמירות' שהוצאנו שנים לאחר מכן, הבלטנו את חלוקת המלאכות לפי הסדר שיסדו חז"ל באופן ניכר לעין, שגם ילד יוכל להבחין בבניינה של המשנה הזו: הקבוצה הראשונה הינה י"א מלאכות הפת, השניה - י"ג מלאכות הבגד, השלישית - שבעת מלאכות העור, והחלק הנוסף הוא ב' מלאכות הכתב, ולסיום - שש מלאכות נוספות. על פי החלוקה הזו, אנו לומדים כל קבוצת מלאכות בהתאם לאופיה, ומרחיבים בידיעות על הלכותיה ופרטיה. להכיר את גודל המתנה מה סודן של המלאכות דווקא? בזמירות שזכינו להוציא לאור, הבאנו בפתיחה את דברי הגמרא בשבת )י' ע"ב( שהם ה'מצפן' של השבת: 'אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם'. בהמשך, הובאו דברי החיי אדם בפתיחה להלכות שבת על ייקרתה של השבת: 'שבת קודש הוא האות הגדול והברית שנתן הקב"ה לישראל, למען ידעו כי ששת ימים עשה ד' כל מה שברא בשמים ובארץ ושבת ביום השביעי, והוא יסוד האמונה לידע שהעולם הוא מחודש. וכיון שברא הכל, הוא אדון על הכל ואנחנו עבדיו, ומחויבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופנו ונשמתנו וממוננו, כי הכל שלו. והזהירה התורה על שמירת השבת י"ב פעמים. ואמרו ז"ל, כל המשמר את השבת, כאלו מקיים כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת, כאלו כפר בכל התורה כולה'. כשלומדים זאת מפעם לפעם בנחת ובמתיקות ליד השולחן, כמובן מתוך שימת לב ומחשבה מה מתאים לכל גיל וגיל של בני הבית היושבים סביב, אז בס"ד נכנסת לליבם ההכרה בגודל ויקרת מתנת השבת, והם מתחברים למעלתה וחפצים לענגה ולכבדה כראוי. דבר נוסף שהנהגתי בבית לאור דברי השל"ה - ואף צירפתי זאת בתוך הזמירות, הוא ללמוד בכל סעודה דברי חז"ל אודות חשיבותה של השבת. כמו למשל דברי הגמרא בשבת קי"ח אודות המענג את השבת. וכך בכל שבת לאחר קורא שנים מקרא מתוך ספר תורה נרות השבת בבית הגרש"א כהן שליט"א 66 זכר ליציאת מצרים66 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 67 אמירת 'מזמור לדוד' אנו לומדים את דברי הגמרא כמה חשוב לקיים ג' סעודות שבת, וכמה חשוב לענג את השבת. כמו כן מדברים הרבה על הזמירות: מי חיבר כל פיוט, מה עומד מאחורי הזמר המחובר וצורתו וסגנונו, וכך מקבלים את טעמה של השבת בצורה מושלמת. הזהיר בנר בירושלים מספרים, שבבית הזה מדליקים מספר נרות רב, הרבה מעבר למקובל... האם נכון הדבר? אינני יודע מה ומהיכן שמעתם, אך אספר דברים כהוויתם: ידועים דברי רב הונא במסכת שבת )כ"ג:( 'הרגיל בנר הווין ליה בנין ת"ח'. ומובא על רבנו הגר"א שהיה מדליק לכבוד שבת נרות עד אין מספר, עד שהרופאים ציוו עליו שיפסיק מחמת הסכנה. הגאון כידוע לא גר ב'וילה', אלא בבקתה קטנה מעץ עם סכנת דליקה ושאיפת עשן. לכן עלה בליבי להדר במצווה הזו. והיות שזיכני הקב"ה, ככהן, לפדות את בכורי ישראל, הייתי ממיר את סלעי הפדיון לפמוטות של כסף, ובמשך השנים הוספנו עוד ועוד להידור מצווה. מותר לשאול בכמה נרות אוחזים כעת? ארבעים ושתים נרות, ב"ה. הנכד הרמ"מ אנגלרד: האם סבא בחר במספר זה כנגד שם מ"ב? כוונתי פשוטה: כנגד "ודברת ב"ם". הרי ההבטחה לרגיל בנר היא על בנים ת"ח. וכיוונתי גם על כך שהאוה"ח הק' כידוע פירש 42 פירושים על הפסוק 'אם בחוקותי תלכו' לבאר מדוע עמל התורה נקרא בלשון הליכה. שמענו גם על מנהג הרב שליט"א לקרוא שניים מקרא דוקא מתוך ס"ת, מה המקור לכך? זכורני שכך נהגו גדולי ישראל.וזכיתי ב"ה לכתוב ספר תורה המונח בביתי, וע"כ נדמה לי שמן הראוי לנהוג לקרוא את המקרא מתוך ספר התורה. אף לגבי קריאת שיר השירים לפני שבת מתוך קלף, שמעתי פעם מיהודים מקובלים שהדבר הינו חשוב, ולכן אני משתדל להקפיד גם לקרוא שיר השירים מתוך מגילה; בדברי חכמינו נאמרו סגולות גדולות על אמירת שיר השירים בזמן הזה של ערב שבת. ··· האם יצא לכם לשמוע מרבותיכם דבר מה אודות חשיבות השבת? מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל, שבבחרותי זכיתי להיות משומעי לקחו כשעוד התגורר בירושלים וכיהן כמשגיח במיר, הקפיד מאד לדבר בשיחותיו השבועיות דברי אמונה ולקחי מוסר, ולא אחת דיבר על השבת. אני זוכר שסיפר על תעשיין גדול שבא למרן החפץ חיים וסיפר כמה קשה לו לשמור שבת בשל עיסוקיו הרבים. מרן החפץ חיים החזיק לו את היד ופרץ בבכי גדול תוך כדי שהוא מחזיק בידו... אותו יהודי סיפר שאותו מראה נורא הוד חיזק אותו מאד, והוא החל להקפיד על שמירת השבת; הדברים שיצאו מלב טהור - נכנסו היישר לליבו. הנכד הרמ"מ אנגלרד: סבא שליט"א הרי שמע מהחזו"א על שבת קודש. אכן כן, ואשתדל לדייק בפרטים: זכיתי בבחרותי לנסוע יחד עם מרן הגר"י סרנא במונית לב"ב, כדי להביא את מרן החזו"א לחתונה בתל אביב של ש"ב רבי ישראל זינגר זצ"ל, שנישא לבתו של דודי הגאון רבי ראובן טרופ זצ"ל. כשישבנו במונית, הנהג התפאר שלמרות שאינו שומר תורה ומצוות אדוק, הוא אינו נוסע בשבת. רבי יחזקאל אמר לו בחדות לשונו: "לנסוע בשבת ולקבל תאונה אחרי זה, זה לא דבר כדאי...", וזכורני שמרן החזו"א נענה ואמר: "לנסוע בשבת ולקבל כה במהירות תאונה, לא כל אחד זוכה לכך... '' דבר נוסף שמעתי בשם מרן החזו"א שאמר, שאם גוי היה לומד תורה בשבת בבוקר קודם התפילה - מרוב מתיקות הוא היה רץ להתגייר! פרשה יפה נדרשת איך משתפים את כל בני המשפחה במהלך יום השבת? קשה לתת בזה תשובה כללית; הרי כל משפחה שונה בהרכבה ובסגנונה. אך אוכל לספר לכם מה שאני עשיתי: בשבת לומדים כולם בזמן סעודת השבת כלימוד משותף את הל"ט אבות מלאכות, ולאחר מכן למדנו והסברנו בצורה מושכת את ספרו של החכם מכל אדם - 'משלי' עם פירוש הגר"א. וזכינו לסיים כמה פעמים את כל ספר משלי במהלך השבתות. בנוסף, למדנו הלכות שבת מהקיצור שולחן ערוך, כשבמהלך השבוע למדנו את יתר ההלכות. כשעשינו זאת יחד עם כל בני המשפחה, זה רומם את השבת ואת הסעודות. כי אלו דברים השוים לכל נפש, וגם הבנות התחברו לזה. דיברתי בשפה קולחת, והשתדלנו שלא יהיו דברים קשים בלימוד. כך למדנו הכל לאט לאט, וכולם התחברו לזה. בהמשך למדנו את הספר 'אהבת חסד' של מרן החפץ חיים בסעודה שלישית, בכדי שיידעו כולם את החשיבות של בין אדם לחבירו. לאחר הסעודה היינו לומדים יחדיו את פרשת השבוע כסדר. היו שאלות שהיינו מרחיבים בהן. זה נתן להם מושגים נעלים בכל פרשיות התורה, עם עיקרי דברי הראשונים והמפרשים; שיש בהם לשפוך אור על ההשקפה היהודית הנצחית. אני בטוח בחסדי שמים, שבזכות אוירת השבת המיוחדת, זכינו שבנינו ובנותינו ב"ה התחנכו כראוי והתחברו מאד לאוירת השבת, הם ובניהם אחריהם כל הימים. ··· מיניה וביה אנו שומעים, שלא רק בבית פנימה השפיע הגרש"א שליט"א: "בתקופה שלימדתי ב'חורב', הייתי נוהג ללכת אחרי הסעודה השניה לישיבה, ובשבתות החורף הייתי הולך לשם בליל שבת אחרי הסעודה לסדר הלימוד. שם הייתי מדבר אתם הרבה על יקרת השבת ורוממותה, וב"ה הצלחנו לחבר הרבה בחורים לעולם רוחני גבוה ואיכותי שהשפיע על כל עתידם )רבים מתלמידיו של הגרש"א שליט"א מפארים כיום את כותל המזרח של עולם התורה, מ.ב(. בשיחותיי בישיבה הייתי רגיל להביא מדברי ומשלי המגיד מדובנא, שמאד אהבתי לקחת מספריו מקורות לשיחותיי. כל כך התלהבתי מהספר שהיה מודפס אז בכתב קטן, עד שבשלב כלשהו הדפסתי אותו מחדש בצורה מהודרת ויפה יותר". לגבי קריאת שיר השירים לפני שבת מתוך קלף, שמעתי פעם מיהודים מקובלים שהדבר הינו חשוב, ולכן אני משתדל להקפיד גם לקרוא שיר השירים מתוך מגילה בדברי חכמינו נאמרו סגולות גדולות על אמירת שיר השירים בזמן הזה של ערב שבת. הגרש"א שליט"א בקריאת שיר השירים מתוך קלף בערב שבת המשך בעמוד 81 זכר ליציאת מצרים 67

שיחת עומק במעונו של ראש ישיבת "אילת השחר" הגאון רבי משה גולדשטיין שליט"א | יריעה מאלפת לטעמיה של השבת, מצוות היום, בין שבת לשאר המועדים, ועל צורת 'עונג שבת' ראויה לשמה | וכיצד ֹ | ּ ַמ ְת ּ ַנ ֶת ח ְלקו ׁ ְה ב מנחילים בישיבה "שבת ליטאית"? | ִי ַשמ ֶ ח מש ש. אייזן 68 זכר ליציאת מצרים68 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 69 כמו כל ישיבה ומוסד שמכבד את עצמו, אחת לתקופה, שולחת ישיבת "אילת השחר" לידידיה, מוקיריה ותומכיה, שי ותשורה לקראת חג או מועד, או אחרי תרומה כזו או אחרת. הזדמנו לאחרונה לבית אחד מידידי הישיבה, שם פגשנו בשי אותו בחרה הישיבה להעניק: מארז זמירות שבת מהודר. מבחוץ, נראה המארז כמו מארז סטנדרטי; אלא שפתיחת ספרון אחד מהמארז מגלה יצירה מקורית: בתוך הספרון, וכחלק מדפי הברכון כולו, נקבע מאמר ברכה מראש הישיבה הגאון רבי משה גולדשטיין שליט"א, הפורש בפני ידידי הישיבה ותלמידיה מצע קצר הנוגע למהותה של השבת, מעלתה ויופיה. מפי השמועה למדנו, כי יום השבת תופס מקום של כבוד מיוחד בתורתו של ראש הישיבה הגר"מ גולדשטיין שליט"א, ובעולמה ובמהלכה של "אילת השחר" בכלל. אם בכל ישיבה אחרת, לקראת שבת נרשמת 'זליגה' כזו או אחרת של הבחורים לבתיהם, הרי שב"אילת השחר" המגמה הפוכה: גם בחורים שמסיבות כאלו ואחרות נעדרו מהישיבה, יעשו הכל על מנת לשוב אליה לקראת שבת. מדי שבת נושא ראש הישיבה שליט"א סדרת מאמרים בזמנים שונים במהלך השבת. אם זה מאמר יסודי בין קבלת שבת לערבית, אם זה שיעור מיוחד בפרשת שבוע הנמסר לפני קריאת התורה, ואם זה מאמרים הנישאים בסעודות השבת כשבני הישיבה מסובים עמו. וכאמור, בכלל, השבת תופסת מקום נכבד בהגותו ואף במשנתו החינוכית. ביקשנו איפוא להתכנס סביב שולחנו, לשיחה של עומק על מהותו של היום הנכבד מכל ימים, על תוכנו הפנימי – ועל הנגזר מכך לכל אדם, יהודי ובעל משפחה. "מחקים" את הקב"ה? בסיס יום השבת וחיוב השביתה בו מבואר בתורה באופן ברור: "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". כלומר, בגלל שהוא ית' שבת ממלאכה, גם אנחנו מחוייבים לשבות ממלאכה. כמובן שהטעם הזה טעון ביאור ובירור: האם אנו מצווים לעשות את כל מה שהוא ית' עושה או עשה? והלא הוא גם ברא עולם בששה ימים, מה שאנחנו לא עושים... בהצגת וניסוח השאלה קיימות שתי טעויות בסיסות, ונבאר את הדברים. ראשית, בוודאי ובוודאי שאין אנו עושים דברים כמו הקב"ה. לעולם לא! זו שגיאה חמורה בהבנת הדברים. אמנם, דרשו בחז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אך אין כוונת הדברים לעשות כמו הקב"ה, 'לחקות' אותו כביכול, אלא שבהנהגות מסויימות עלינו ללמוד מהקב"ה את ההנהגה הנכונה, ולקבעה בליבנו. ומי שיהיה 'רחום' כי צריך להיות כמו הקב"ה, הוא חוטא, וליתר דיוק שוטה - ובכפליים. ראשית, כי הוא אינו מקיים את מה שנצטוה, הוא איננו רחום אלא הוא עושה פעולות 'כמו', ושנית כי כאמור אין דבר כזה להיות 'כמו' הקב"ה. נתחייבנו להיות 'רחומים' בדרגה אנושית, ולא לעשות 'חיקויים'. והטעות הנוספת שמבצבצת מהשאלה, נוגעת לנושא רחב הרבה יותר, והוא - כיצד עלינו להבין את הטעמים והנימוקים שנתנה תורה בחלק מהמצוות. נושא זה ראוי שנרחיב בו מעט וניתן דוגמא להבנת הענין: כאשר סועד האדם את מזונו, הוא רוצה באופן טבעי שהאוכל יערב לחכו. שיהיה בו 'טעם'. אך האם ה'טעם' הזה, הוא ה'סיבה' לאכול? האם האדם אוכל בגלל שהאוכל טעים? לא ולא. סיבת האכילה היא להבריא את הגוף ולספק לו את צרכיו. הטעם המתלווה לאוכל, נועד רק בכדי לזרז את האדם לבצע את חובתו ולאכול כדי צורכו. ואמנם, אדם שהופך את היוצרות, ושם לו לעיקר האכילה את טעם המזון, והופך את הטעם לסיבה שבגללה הוא אוכל, אין זו דרך נכונה כלל, והיא אף עלולה להזיק לו מאד. עלינו לדעת כי כך הם בדיוק הדברים במצוות התורה. כאשר נותנת לנו התורה טעם ואף נימוק לקיים מצוה כלשהיא, אל לנו לחשוב כי זו הסיבה למצוה. וגם אם איננו מבינים את הסיבה, וגם אם אנו לא מסוגלים לראות כלל שיש סיבה, זה עדיין לא אומר שאין סיבה, וזה גם עדיין לא אומר שהטעם או הנימוק שנכתבו - הם הסיבה. ממש לא. אכן, יש נימוק ויש טעם, והם באו לחזק את רצון האדם ולזרזו לקיים את המצוה, אבל עצם קיום המצוה הוא לעשות את רצון הקב"ה. שומר בנין הגיוס בכדי להבהיר יותר את הדבר מוסיף ראש הישיבה שליט"א משל אחד שהוא שנים: "במפעל יוקרתי וחשוב נזקקו לכח אדם ולעובדים נוספים, ולשם כך הוקמה בתחומי המפעל מחלקה מיוחדת לגיוס עובדים. המחלקה הזו שוכנה בבנין מיוחד וייעודי, אשר אליו מופנים כל המועמדים שהנהלת המפעל חפצה לגייסם לעבודה. בפתח הבנין עומד שומר שתפקידו לקבל את פני הבאים ולהכינם לביקור במחלקת הגיוס והאיתור. המועמדים המגיעים למקום מקבלים ממנו תדריך קצר על הצפוי להם בביקורם בבנין. תחילה - הוא מסביר להם בעיניים נוצצות - תיכנסו לאולם הכניסה הראשוני, שם תשמעו הרצאה מפי המומחה הגדול ביותר שלנו, בה תשמעו על פלאי החדשנות הטכנולוגית הסודית המיוצרת כאן במפעל. בהרצאה זו תקבלו טעם מסויים ביחס למה שקורה כאן, או אז תעברו לאולם נוסף. באולם השני תצפו בתערוכה של דברים מדהימים שנוצרו בעקבות ההמצאות שלנו, ואשר הביאו תועלת בתחומים רבים ברחבי העולם. אם כל אלו יגרמו לכם להמשיך להתעניין לעבוד אצלנו, תוכלו להמשיך לשלב הבא. או אז - תעזבו את הבנין הזה ותיכנסו לבנין המפעל עצמו. אחד מהמועמדים שהאזין לדברים, שאל את השומר הנלהב: ומה רואים שם? מה יגרום לנו שם להשתכנע שלא ראינו בבנין הזה? והוא מוסיף ושואל אותו: תגיד, אדון שומר, אתה עצמך כבר היית בפנים? 'האמת שלא', משיב לו השומר, והתלהבותו שככה פלאים. 'אין לי מושג מה יש שם. אני מכיר רק את הכניסה לבנין הזה ותו לא'". ההוא שלא נכנס, וההוא שכבר יצא ַ ולמשל הבא, והמשׁ ְ ִלים: "ובמחוז אחר, בפלנטה אחרת: ניצב לו משגיח בישיבה ומדבר בסעודה שלישית בפני צעירי הצאן. הוא מפליג בתיאורים על הדבקות שביום הקדוש, על התענוג של השבת, על היופי שבה ועל תחושות הטובות והמיוחדות שיש בסעודות השבת ובמהלכה. וכך הוא מאריך ומפליג בתיאור יופי השבת בפני תלמידיו. אחד מן הנבונים שבתלמידים, התעורר לקושיה מסויימת על המשגיח, והחליט להמתין לו בצאתו מחדר האוכל, על מנת לשאול אותו באופן אישי. כאשר יצא המשגיח, פנה אליו הבחור וביקש את רשותו לשאול. משנענה בחיוב שאל אותו הבחור: מכיר אני את המשגיח מזה כמה שנים, שמעתי היום את תיאור הדברים שהמשגיח אמר לנו, ומשהו לא הסתדר לי. אשמח לדעת, האם המשגיח עצמו חי כך את השבת כפי שהוא תיאר בפנינו? המשגיח נשתהה לרגע ואז ענה לו בחיוך: 'לא. אתה צודק יקירי, אכן, לא כך אני חי כך את השבת. ולא, אתה לא צריך לומר לי את השאלה שאתה מתבייש לשאול עכשיו. היא כתובה לך על המצח... האם גם אני מן הצבועין אשר נאה דורשים ומתארים ומטיפים, ולא מקיימים? אך דע לך כי הסיבה שאינני חי את השבת כפי שתיארתי זה עתה באזניכם, היא משום שאני אינני זקוק לכל אלו. אני חי את השבת בעצמותה, ועצם השבת היא הזכיה הגדולה ביותר שיש לי! אמנם כן, בבואי לדבר בפניכם התלמידים, אני נזקק לכל אותם טעמים טובים ותיאורים מופלגים, על מנת שימשכו אתכם פנימה, ולגרום לכם לרצות להשתייך ליום הגדול הזה שנקרא שבת. וכעת נבחן מה גדול הוא ההבדל בין אותו שומר סף בביתן הגיוס בחברה, לבין אותו משגיח. שניהם אינם חיים את הדברים כפי שהם מתארים אותם; הראשון כי מעולם לא נכנס פנימה ולא זז מפתח הבנין, וכל התיאורים היוצאים מפיו אינם אלא חזרה על דברים שלימדו אותו לומר, ואילו השני השאיר את התיאורים הללו מאחוריו. הוא שוב אינו זקוק להם ולהתרגשות שהם מעוררים, כי הוא כבר מעבר להם. הוא בדבר בעצמו. כאמור, סיבת השבת אינה בגלל טעם ונימוק. אלו נועדו לזרז את האדם לשייך עצמו לשם, אך בהגיעך לשם אין צורך בהם. בהגיעך לשם תגלה כי סיבת השבת היא השבת עצמה. ומי שזוכה בה אינו זקוק לכל הטעמים והנימוקים. כאשר התורה כותבת לנו שבשבת הקב"ה שבת ממלאכתו היא אומרת לנו שהשבת היא דבר נשגב ואדיר ואנו רוצים להרגיש ממשהו מדבר עצום זה, אך אין זה טעם למצוות השבת. סיבת השבת - היא השבת עצמה! יום שמחתכם אם נתבונן בשאר מועדי השנה נראה כי בכל חג יש את מצוות היום שלו; בראש השנה זהו השופר, ביום כיפור זו התענית והוידוי, בפסח זו המצה וכך הלאה. ובכן, מה מצוות היום בשבת? יש כזו? מהי? או שמא אין? התשובה לשאלה זו היא: נכון ולא נכון. מחד גיסא, אכן אין מצוות היום בשבת כשאר מועדים, אך מאידך, יש בה מצוות היום. ונבהיר את הדברים: כידוע, יש הבדל גדול ומהותי בין שבת לשאר המועדים. את המועדים ישראל מקדשים. כך אנו חותמים את הברכה במועדים: 'מקדש ישראל והזמנים', וביאור הדבר הוא שהקב"ה מקדש את ישראל שהם מקדשים את הזמנים. שבת לעומת זאת קדושתה 'קביעא וקיימא'. בשבת חותמים 'מקדש השבת'. כי את השבת לא אנחנו מקדשים; הקב"ה הוא שמקדש את השבת. ונבאר מעט יותר את הדברים. במועדים, התאריך של המועד, היום הזה בעצמותו , היה כבר קודם. ואת היום הזה שכבר היה - קידשנו להיות יום מועד. אך השבת שונה לחלוטין; שבת וקדושת שבת לא חלו על יום שהיה כבר קודם לכן. עצם יום השבת נברא בקדושתו. ומכאן ההבדל במצוות היום. במועדים, כאשר יש לנו חלק בקידוש המועד, או אז יש לנו גם האפשרות לקיום מצוות זכר ליציאת מצרים 69

היום. יש לנו אפשרות להתקשר לעצם קדושת היום על ידי המצוות; שופר, מצה, תענית, כל מועד ועניינו. לעומת זאת בשבת - אין אפשרות כזו! היא עליונה וגבוהה מזה. קדושתה של השבת קיימת בה מכח בריאתה, ואנחנו מצויים בתוך השבת בקדושתה הקיימת. אלא שדוקא אחר הקדמה יסודית זו, עלינו לדעת כי מצוה אחת כן יש בה בשבת והיא: שמחה. השמחה, שמחת השבת המיוחדת - שמיד נבאר את מהותה - יכולה להיות מוגדרת כמצוות היום. שכן כפי שאמרנו, שבת אינה מועד, וגם מצוות השמחה של שבת אינה באה באופן של ציווי, כפי שנצטווינו לשמוח במועד. וכך דרשו בחז"ל על הפסוק 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם - וביום שמחתכם אלו שבתות'. השמחה בשבת אינה מצוה חיובית של 'ושמחת', אלא היא נמצאת וקיימת במהותו של היום הזה. וקיום שבת באופן הנכון והראוי, מחייב את מציאותה של השמחה. וממילא להיפך: אם לא זכית בשמחה בשבת, יהא לך הדבר לסימן כי אינך חי את השבת באופן הנכון! הנה לנו, אם כך, המשך של הדברים שנאמרו קודם. כפי שראינו בענין של קדושת שבת ומועדים כך הוא הדבר גם ַ כאן. התורה לא מצָוה לשמוח בשבת, זה מתאים למועדים. בשבת השמחה קיימת. היא שם. השבת היא במהותה "יום שמחתכם". שבע'ס אוף שבע'ס ראש הישיבה ביאר כי 'לא הטעם עיקר', וסיבת השבת היא השבת עצמה. מצוות היום גם אין לנו באופן של ציווי, והכל תלוי בקיום השבת באופן נכון וראוי; מהו איפוא אותו 'קיום נכון וראוי', המזכה את האדם בשמחת השבת? אשיב על כך במעשה. מספרים על יהודי גלמוד עני ואביון שחי בכפר נידח באירופה, בדחקות נוראה, והיה משתדל בכל מאודו לרכוש לעצמו לפחות צרכי שבת. באחת מן השבתות לא הצליח לרכוש לעצמו כי אם רביעית יין ופת לחם. עמד היהודי ליד שולחן השבת הריק נשא את עיניו לשמים והתפלל תפילה חרישית: "רבונו של עולם, ראה את שולחני, לא תענוגים לא ברבורים ולא דגים, אנא ממך תן לי שבת בשביל שבת! 'שבעס אוף שבעס'!" זו אמירה נפלאה. עבור שבת אני מבקש דבר אחד - את השבת. האמירה הזו נותנת את התשובה לשאלה מהו הקיום הראוי של השבת. האמירה הזו מסמלת את התובנה שממנה נוכל לחיות שבת כראוי: שבת זו השבת בעצמה. וכאשר נתבונן בסדר תפילת השבת, נראה כי גם אנו מבקשים את אותה בקשה שביקש אותו יהודי. "והנחילנו ד' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך". מתפללים אנו לקב"ה תנחיל לנו את השבת. תן לנו את השבת. את עצמותה של שבת. רק אחרי כן, יבוא "וינוחו בה". במחילה, יש שיתקשו להבין את הדברים משום שישאלו את עצמם: רגע, מה יוצא מזה? למה כוונתו? מה זה 'שבת עבור שבת', מה המשמעות של כל הדיבור הזה על כך ששבת היא עצם השבת? זה בסדר, ציפיתי לשאלה הזו. דעו לכם, זו רעה חולה בימינו שנקראת 'מבחן התוצאה'. זהו מושג מעוות ולקוי, הקובע את צדקת הדרך והמעשה, בהתאם לתוצאה מוחשית שיוצאת מן הדבר. שאל פעם יהודי את מרן החזון איש האם לבצע עסקה כלשהי, והוא המליץ לו לא לבצעה. השואל לא שעה לתשובת החזון איש, ולאחר זמן בא אליו שוב וסיפר לו כי העסקה הצליחה והניבה רווחים רבים. ענה לו החזון איש: "דבר עקום, גם אם הוא מצליח הוא נשאר עקום". הוי אומר, המבחן האמיתי של דבר צריך להיות סביב ישרותו ונכונותו של הדבר עצמו. אין בוחנים ישרותו ונכונותו של המעשה על פי התוצאה. זו הסטת המבט מהמטרה הנכונה למקום אחר, למקום של תוצאה, ושם יכולים לעוות את הדברים ללא גבול ולכל כיוון. אם יש תוצאה, אפשר לראות 'הצלחה' מדומה, בדבר שבמהותו הוא כשלון, ולהיפך, בהיעדר תוצאה, עלולים לחוש כשלון מדבר שהוא בעצמו הצלחה עצומה. לדוגמא: אדם הממהר לפגישה חשובה, ובמרוצתו להגיע בזמן לפגישה, חוצה הוא צומת סואנת באוטוסטרדה רבת נתיבים תוך סיכון ממשי של חייו. האם העובדה שהוא 'הצליח' ולא איחר, הופכת את המעשה לנכון? להצלחה? בגלל ש'במבחן התוצאה' הוא הגיע בזמן? ומכאן לענינינו. הדרך לקיים שבת כראוי היא כפי שנאמר, לרכוש את התובנה הבסיסית כי השבת עצמה היא סיבת השבת היא מהות השבת. אמנם כן, הדברים מחייבים התבוננות פנימית ועמוקה יותר בכדי להבינם, אך פעמים רבות הקושי בהבנת הדברים לא נובע מחמת דקותם או עומקם, אלא מחמת ההרגל שלנו למצוא סיבות ותוצאות. ואם נצליח לנטרל את ההרגל והנטיה הזו, וניגש להבנת הדברים מבלי לחפש תוצאה, וללא מבחנים שגויים - הרי שאת מחצית הדרך כבר עברנו, וייקל עלינו הרבה יותר להרגיש ולהבין מושג כזה, שהשבת עצמה היא היא סיבת השבת. כאמור, נתנה לנו התורה טעם ונימוק ובוודאי שהם חשובים לנו, אך עלינו לזכור כי כל הטעמים והנימוקים שנאמרו לנו בתורה לא באו אלא לזרזנו בדבר, להעביר אותנו מ'אולם הכניסה' ל'אולם ההרצאות', ומה'הרצאה' ל'אולם התצוגה', וכך הלאה, עד שיתחזק בנו הרצון הפנימי לעזוב את 'ביתן הגיוס והקבלה' ולהגיע לליבת הדבר עצמו ולהשתייך אליו מחמת עצמו, ולא מחמת כל הדברים הנלווים שהוצגו לנו בדרך. וליבת השבת - היא בדיוק בנקודה הזו. לזכות בתובנה ובהרגשה שקיומה של השבת בעצמה היא הסיבה להיותה ולא שום טעם נלווה ותוצאה כזו או אחרת. כל מלאכת החולין עשויה אנו למדים מהדברים כי ישנה בשבת עבודה של תובנה ושל התבוננות; אך לשבת יש גם פן מעשי. איך משתלבת העבודה הזו בעולם המעשה? כיצד יכול בן תורה לנהל את השבת שלו ה'מעשית' שלו, על פי הדברים שנאמרו כאן? התשובה לכך היא - מלאכתך עשויה, כדרשת חז"ל. בן תורה חי בשבת בתחושה של מלאכתך עשויה. בתחושה שהמח כאשר האדם יחיה את השבת באופן נכון כפי שדיברנו קודם, או אז שולחנו ובני ביתו היושבים שם יראו ויחושו את המקום המיוחד של היום הזה, ומתוך כך ודאי ינחלו ערכים חינוכיים, ירגישו משפחתיות טובה יותר ואיכותית יותר, ועוד שלל מעלות עצומות ונפלאות שהשבת יכולה להעניק לנו. 70 זכר ליציאת מצרים70 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 71 והמחשבה שלו פנויים עד כמה שאפשר מעיסוק ב'מלאכתך', בחולין. כאשר המח פנוי מן החולין, כאשר אין פן של מלאכה לעסוק בו, או אז נגלה לפניו עולם שלם של דברים שבהם הוא הוא יכול להעסיק את עצמו ואת מחשבותיו בדברים רבים מענין השבת, ובכך לזכות במעלת השבת עצמה. אם אתה מתבונן וחושב בשבת על מה שאומרת התורה, על הנאמר בפרשת השבוע, אם אתה חושב על מילות התפילה של תפילות השבת, מה פירושן ומה הן אומרות לך, יש בזה קיום מופלא של השבת עצמה. אתה חי את השבת וזוכה להתחבר לעצמותה. יש כידוע מעלה גדולה להרבות לימוד תורה בשבת, אך אין הכוונה דווקא לעסוק בשבת רק בסוגיות התלמודיות בהן עסוקים כל השבוע. יש חשיבות גדולה מאד לעסוק בשבת בלימוד התורה באופן שהזכרנו לעיל, אשר יש בו התחברות ישירה למהות השבת בעצמה. כאשר עושים זאת באופן ש'מלאכתך עשויה', ומוחך ולבך פנויים לדברי תורה ועבודת ה' הנובעים מן השבת, השמחה תהיה שם באופן טבעי. היא כבר שם, אתה רק מתחבר אליה. בניך כשתילי זיתים - ממילא ַּ שבת כוללת פן נוסף שנקרא לו "הפן המשפחתי". בשבת נמצאים בבית, יש שולחן שבת, הילדים יחד עם ההורים ללא עיסוקי חולין. יש הרואים בה הזדמנות להנחיל ערכים חינוכיים, יש המוצאים בה את הזמן להעצים את המשפחתיות וכיו"ב. איך כל הדברים הללו משתלבים בכל מה ששמענו כאן עד עכשיו, בדבר ערכה של שבת? על השאלה הזו אשיב תשובה כפולה. אכן כן, יש בשבת מכל הדברים הללו שהזכרתם בשאלתכם, אך אלו הם דברים נלווים. הם באים ממילא. לא זאת ה'סיבה' שאנו מקיימים מצוות השבת, אלא, שכאשר האדם יחיה את השבת באופן נכון כפי שדיברנו קודם, או אז שולחנו ובני ביתו היושבים שם יראו ויחושו את המקום המיוחד של היום הזה, ומתוך כך ודאי ינחלו ערכים חינוכיים, ירגישו משפחתיות טובה יותר ואיכותית יותר, ועוד שלל מעלות עצומות ונפלאות שהשבת יכולה להעניק לנו. אך כאמור, כל המעלות הללו יבואו מעצמן, הן תתלוינה לעבודה המרכזית. כאשר יכוון האדם את עצמו לחיות את השבת כפי שצריך, הוא יזכה גם בדבר עצמו, בשבת עצמה, ובנוסף בכל המעלות הנלוות. אך יש כאן נקודה נוספת: יש לדעת, כי פעמים רבות האדם נמצא במצב 'פתוח' יותר לקבל רוחניות, הרגש שלו נפתח, הוא יותר מרומם, ואז כל דבר שהוא עושה, משתייך אצלו באופן אוטומטי לענין הרוחני של אותו זמן. אלא שלא תמיד הדבר נכון ולפעמים הדבר גורם לעיוות. אתן לכך דוגמא: יש בימינו תופעה בכל מיני מקומות שוליים, של צורה מעוותת של אמירת סליחות לפני הימים נוראים, בשיר ובזמר ומחולות ד' ישמור. אם נברר, נגלה שהאנשים היוצאים משם חשים איזו התרוממות פנימית, ואומרים לעצמם 'אה, איזה סליחות מעולות אמרתי'. והאמת הפשוטה היא, כי לקראת ראש השנה, ולקראת סליחות, נפשם חשה יותר פתיחות ורצון להתקרב לקב"ה, רק שהרגשות הללו נוצלו באופן לא ראוי, על ידי אנשים לא ראויים, לצורה אחרת מעוותת, והם מערבבים את הכל יחד בצורה אוטומטית, כאילו היו אלו 'סליחות נפלאות', כאשר למעשה שירים ומחולות היו שם לעילא ולעילא, וסליחות - אפילו לא ברמז. כך גם הדברים לגבי שבת. הנשמה יתירה קיימת, ונשמה יתירה אין פירושה שיש לנו שתי נשמות, ולא שיש לנו נשמה מיותרת.. אלא שהנשמה שלנו נמצאת במצב של 'יתר'. יש לאדם שאיפה בשבת להתרומם מעל החומר. והאדם מוצא עצמו עושה פעולות רבות בשבת, ומרגיש באותן פעולות שזו ההתרוממות שהוא מבקש אותה. אך אין זה אומר שהוא צודק, ושהוא יודע לבדו כיצד לנהוג. לא כל פעולה שהוא עושה היא 'שבת'. צמד המילים 'עונג שבת' הפך להיות היום הסלוגן המוביל בשלטי חנויות לממכר פיצוחים. אז מה התימה, שכאשר האדם מסיים לפצח ערימת קטניות עצומה הוא מפטיר לעולם: 'אה איזה שבע'ס נפלאה...' כאשר האדם עושה את הדבר הנכון, אם הוא למד תורה, מצא טעם נכון ואמיתי בתפילת השבת, הרהר ברוחניות, או רתם את בני ביתו לתוך עולמה של שבת האמיתי - אכן תחושתו צודקת, זו תחושה מדוייקת שנבעה מהרצון שלו, ומהדרך בה הוא קיים את הרצון הזה. הוא אכן התרומם מעל החומר למקום גבוה יותר, והוא יכול לומר ללא רבב: זו שבת. זהו עונג שבת. אך אם הוא התענג לו עונג צרוף באיזה ריקוד, או באיזה ניגון סוחף, בין אם הוא לבד ובין אם הוא עם אנשים רבים אשר רקדו ושרו עמו יחד, הגם שברור שהוא מאד נהנה והתענג, אין זה אומר כי התחושה לאחר מכן של 'אה איזה שבעסדי'ג זה היה' - היא תחושה אמיתית. הוא רתם את הרצון הרוחני שמפעם בו בשבת, לדברים רגשיים כאלו ואחרים, שגרמו לו ל'עונג', ל'חויה', והוא חיבר את זה לשבת. אך אין לזה שום קשר לשבת, ובתנאים נכונים וטובים מספיק, )ובעזרת בעלי המקצוע המתאימים...( הוא יוכל לעשות את זה בכל יום אחר בשבוע, ולהגיע לאותה חויה בדיוק. 'עונג שבת' זהו דבר אחר לחלוטין, שצריך לנבוע מתוך השבת עצמה ומתוך שייכות אמיתית לרום מעלתה של השבת עצמה. שבת של רש"י ורמב"ן השבת בישיבת 'אילת השחר', כך אומרים, היא בעלת סגולה ואופי לא מצויים. מה הסוד, מה ההגדרה, 'תכנית העבודה' – אם מותר לקרוא לזה כך? את השבת אצלנו בישיבה הייתי מגדיר כשבת הליטאית ביותר, אבל לא על שם איזו שיטה ליטאית שמקורה בספר מוסר או מחשבה כזה או אחר, שכן המקורות שלה הם בחומש, ברש"י וברמב"ן. לומדים במהלך השבת את התורה עם רש"י, עם רמב"ן, בכדי להיות קשורים לתורה, ועל ידי זה אנחנו מקבלים כח של קדושה, ועם זה ניתן לזכות ולהרגיש ממש את השבת ואת קדושת השבת. כן, יש עוד המון דברים נפלאים ומרוממים, אך כפי שאמרתי קודם הן כולם נלווים, הם כולם מגיעים מאליהם. שבת של חומש רש"י, שבת של רמב"ן, שבת של רצון להיות קשור לשבת לשם שבת, מביאה את הדבר הגדול ביותר: את השבת עצמה, ואליה מתלווים כל שאר המעלות הנפלאות והנהדרות שבאות בס"ד מאליהן. שבת של חומש רש"י, שבת של רמב"ן, שבת של רצון להיות קשור לשבת לשם שבת, מביאה את הדבר הגדול ביותר: את השבת עצמה, ואליה מתלווים כל שאר המעלות הנפלאות והנהדרות שבאות בס"ד מאליהן. זכר ליציאת מצרים 71

ילקוט ניצוצות זוהר, ביאורי פשט ועיון בהלכה ואגדה, על סדר תפילות וזמירות יום השבת, מתורת הגאון רבי חיים פיינשטיין שליט"א ראש ישיבת עטרת שלמה מגיש: י. שרייבר 72 זכר ליציאת מצרים72 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 73 ּשָּבת ִמְזמוֹ ר שׁ ִ ְ יר ל ַ יוֹ ם הַׁ ברש"י פירש דנקרא מזמור שיר של יום השבת, כי נתקן שהלוים במקדש אומרין מזמור זה ביום השבת. עוד יש לפרש בזה על פי מה שאומרים בברכת יוצר בשחרית של שבת 'ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד' וכו', הרי מבואר דהשבת עצמה אומרת שירה זו. וא"כ יש לפרש דהוא מזמור שיר של יום השבת, היינו שהשבת עצמה אומרת מזמור זה וזו שירת השבת. ּו ְב ֶקֶ רב קְ דוֹ שׁ ִ ִּ ים ת ְת ָ ּקַ דשׁ יש לבאר מה שאמר שקידוש השם הוא רק בקרב קדושים, כי הרי אין דבר שבקדושה נאמר אלא בעשרה מישראל, ונדרש מהכתוב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', היינו שקדוש ה' הוא דוקא בתוך בני ישראל, וזה הכונה שבקרב קדושים הוא מתקדש. ַּג ִּם ב ְמ ּנוחָ תוֹ לֹ ִא ישׁ ְ ְּכ ּנו ֲ עֵר ִלים מבואר דערל אינו שייך למנוחת השבת. ובזה יש ליתן טעם דמילה דוחה שבת, אע"פ דשבת הוא עשה ול"ת שיש בו כרת, ויש דרשא מיוחדת ללמוד מוביום השמיני דמילה דוחה שבת, דכל זמן שהוא ערל, אינו שייך בשלימות למנוחת השבת, וממילא אינו בכלל השבת בשלימות, ועל כן אין השבת אוסרת עליו את המילה. ואדרבא ע"י שימול אז יכנס לשלימות מנוחת השבת, ונמצא דהמילה מהניא להשבת שיהא שייך בו השבת. ִּ ת ַּכ ָּנְ ת שַׁ ָּב ָת ר ִצ ָית ְ קָ רָּב ֶ נוֹ ת ָיה צריך לבאר מה הפירוש 'רצית קרבנותיה', איזה רצון מיוחד יש בקרבנות של שבת. ויש לפרש על פי דברי רבנו חננאל בגמ' בשבועות )דף כ' ע"ב( שהביא דברי הירושלמי שאמרו שם, 'מחלליה מות יומת, וביום השבת שני כבשים, נאמרו בדיבור אחד, לומר דהקרבת הקרבנות דוחה שבת'. ומבואר מדברי הירושלמי דההיתר להקריב הקרבנות ביום השבת, אינו בגדר דחיה, דמצות הקרבנות דוחה את השבת, אלא בעיקר ציווי השבת נאמר שיקריבו בה את הקרבנות, ומעיקר השבת שיהיו קרבנות השבת קרבין בה. ולפי זה יש לפרש דזהו הכוונה דיש רצון מיוחד בקרבנות השבת, היינו דהקרבת הקרבנות בשבת הוא דבר הרצוי, והוא מעיקר דיני השבת, ולא רק דין דחיה בעלמא. ָ ר ִצ ָית ְ קָ רָּב ֶ נוֹ ת ָיה ִ ע ִם ס ּד ּוֵר ָ י נְ סֶכ ָיה יעויין במפרשים שפירשוהו דסידורי נסכיה הכוונה על סידור לחם הפנים, וזה על פי לשון הכתוב בפר' ויקהל 'ואת קשות הנסך אשר יוסך בהן'. והנה בפשוטו עיקר הקרבן דלחם הפנים הוא הקטרת הבזיכי לבונה, שזהו עיקר דינו של לחם הפנים, וא"כ צ"ע למה הזכיר את סידור הלחם, ולא הזכיר את עיקר קרבן. אכן הרמב"ם כתב דהמצות עשה של לחם הפנים הוא הסידור בשבת, והראב"ד השיג ע"ז למה לא חשב הקטרת הבזיכין ואכילת הלחם. וכתב הגר"ח, דמבואר מזה דדעת הרמב"ם דעיקר מצות לחם הפנים בכל שבת הוא רק הסידור, וכדכתיב ביום השבת יערכנו, וההקטרה בשבת היא רק ממילא בשביל שיוכלו לסדר, וממילא צריך לסלק הקודם, וממילא מוכרח להקטיר הבזיכין ולאכול שלא יפסל בלינה. ונמצא דרק ממילא הוא דהויא ההקרבה בשבת, ולא מעיקר דינא דלחם הפנים, אבל עיקר הדין של לחם הפנים הוא רק הסידור. ולפי זה מבואר היטב למה הזכיר סדור הלחם ולא את עצם ההקרבה. ב. ויש לבאר באופן אחר דהכונה 'סידורי נסכיה' הוא על הנסכים של קרבנות השבת, והא דהזכיר הנסכים בפני עצמם, והרי בפשוטו הם נכללים בכלל הקרבנות עצמם, והם כלולים במה שאמר 'רציתה קרבנותיה'. אכן יש לומר דבאמת יש בנסכים חידוש מיוחד, דהרי בכלל הנסכים יש גם מנחת נסכים שמקטירין על האש, ומצד חובת נסכים אין חובה להקטירם בשבת, דהרי נסכים אפשר להביאם מכאן ועד עשרה ימים, וא"כ אין שום הכרח שידחו שבת בהקרבתם. ודבר זה הוא מיוחד בנסכים שאין בקרבנות עצמם, על כן הזכיר הנסכים בפני עצמם, דבפרט זה אינם כלולים במה אמר רצית קרבנותיה. ְקָ רָּב ּ ן מוַסף שַׁ ָּב ָּת כָר ּאוי ַו ְת ַצֵּו ּנו ֱ ד' אלֹ ּ קֵ ינו ְ לַה ִקְ ר ָּ יב ב ּה צריך לבאר מה הכונה שיהיה נקרב 'כראוי'. ויש לבאר בזה, דהנה האימורין אפשר להקטירם גם במוצאי שבת, ומצד עיקר דינם אין חיוב להקטירם בשבת דוקא, ונמצא דאין הכרח שההקטרה תהא דוחה את השבת. והטעם דבאמת מקטרין בשבת עצמה, ואין ממתינין עם ההקטרה עד למוצאי שבת, מבואר בגמ' בפסחים )דף ס"ח ע"ב( הטעם משום דחביבה מצוה בשעתה, והיינו דמכיון דחביבה מצוה בשעתה הרי דההקטרה שהיא גם חלק מקיום הקרבן נכללת בדחיית השבת. ועל פי זה יש לבאר דזהו הכוונה שיקריב המוסף 'כראוי', היינו דלא רק שיקרב את הקרבן בשבת, אלא גם הקטרת האימורין תהא בשבת, משום דראוי להקרבן שתהא הקטרת האימורין בשעתה, וזהו ה'כראוי'. שֶׁ ַב ְח י ּ קָ ר וְגֻדָּל ְה וָכ ִ בוֹ ד י ְּת ּנו ְ ֵ יוֹ צ ּ ֹר כל ָל ֵא ֶ -ל מֶלך רבותינו הקדמונים זיע"א חיברו זמירות ליום השבת, ומזמרין שירות ותשבחות ביום השבת, וגם תיקנו להוסיף עוד פרקים בפסוקי דזמרה, ובשו"ע )סי' רפ"א( כתב שיש להאריך בנעימה ולזמר בהם. ויש לבאר הענין בזה, על פי הנאמר בתפלת יוצר בשחרית של שבת 'לפיכך יפארו ויברכו לקל כל יצוריו, שבח יקר וגדולה וכבוד יתנו לקל מלך יוצר כל', הרי מפורש דשבת היא זמן של נתינת שבת ויקר לפני הקב"ה, ומבואר היטב הענין של ריבוי שירה וזמרה בשבת. ָּכ ֵ ל שׁ ֹמר שַׁ ָּב ֵת מ ְּחַ ללוֹ ָּכ ְל מ ֵ ּקַ דשׁ שׁ ְ ִב ִיע ְּי כָר ּאוי לוֹ יש לפרש בזה, דהנה בטור ריש הלכות שבת )סי' רמ"ב( מבואר דשיעור החיוב של כבוד שבת שצריך האדם להוציא ממון לכבוד השבת הוא אצל כל אחד כפי יכולתו וכפי מה שידו משגת, ומי שידו משגת צריך לכבד השבת בדגים וראשי שומין שזה היה מאכל חשוב בזמניהם, וירבה בבשר ויין ומגדנות כמבואר בסי' ר"נ, ומי שאין ידו משגת, יוצא ידי חובת כבוד שבת בכסא דהרסנא. ומי שהשעה דחוקה לו ביותר, עליו אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות. הנה מבואר דשיעור החיוב של כבוד שבת הוא כפי מה שידו משגת. ולפי זה יש לפרש 'כל מקדש שביעי כראוי לו', היינו שכפי מה שיש בידו ממון להוציא לכבוד השבת, כן הוא מקדש השבת. והוסיף עוד ואמר 'כל שומר שבת מחללו', היינו דלגבי האיסורים של שבת, בזה כולם שווים, ואין בזה שום חילוקים, וזה הכונה כל שומר שבת מחללו. ְּכַכָּל ֵּה ב ֵ ין ר ֶעוֹ ת ָיה ְ משֻׁ ָּב ָצה הנה מבואר שלשבת יש רעוֹ ת, והיא משובצת ביניהן ככלה. והנה דבר זה שהשבת היא ככלה מבואר בגמ' בבבא קמא )דף ל"ב ע"ב( דרבי חנינא אמר 'בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא, רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה'. אבל עדיין צריך לבאר מי הן רעותיה של השבת שבתוכם היא משובצה. ואין נראה דקאי על ימות החול שהן ריעותיה של השבת. ויש לבאר דריעותיה של השבת הם שאר המועדות, דהנה השבת מלבד שנאמרה בפרשה בפני עצמה, הרי נאמרה גם בפרשת המועדות שבפרשת אמור, וא"כ יש לומר דבזה שנאמרה יחד עם שאר המועדות, הרי הן ריעותיה של השבת. והנה יש בשבת שני דברים, האחד שהיא זכר ואות ליציאת מצרים שזהו יסוד בחירת וקדושת ישראל, ועד יש בשבת שהיא זכר ואות למעשה בראשית. והנה בדבר הראשון שהיא זכר ואות ליציאת מצרים, בזה שוה שבת לכל המועדות, כי כל המועדות גם הם זכר ואות ליציאת מצרים, וכמבואר זה בפירוש רש"י )בעירובין דף צ"ו ובמנחות דף ל"ו(. וזהו הטעם דכל המועדות פטורים מתפילין, כי כולם הם אות על יציאת מצרים. אבל בענין השני שהיא זכר ואות למעשה בראשית, בזה מיוחדת השבת, שרק היא אות וזכר לזה, מה שאין כן שאר המועדות. ועוד יש לפרש דגם במה שהשבת היא זכר ואות ליציאת מצרים, נחשבת היא כלה על שאר המועדות, דהנה בלשון ברכת הקידוש אומרים 'ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשי בראשית כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים', וביאור הדברים, דשבח השבת הוא שיש בה שני הדברים, גם שהיא זכרון למעשה בראשית ועוד היא זכרון ליציאת מצרים. זכר ליציאת מצרים 73

ועל זה מוסיף ואומר שהשבת היא תחילה למקראי קודש, ר"ל דאע"פ דכל המועדות שוין לשבת בזה, דכולם הם זכר ואות ליציאת מצרים, מ"מ יש שבח בשבת שהיא תחילה למקראי קודש, ר"ל שהיא כתובה בתחילה קודם לכל מקראי קודש. מ"מ מבואר, דמה שהיא נזכרת ראשונה בפרשת המועדות, הוא שבח לשבת. ולפי זה יש לבאר דלכן גם בענין זה של זכרון ליציאת מצרים נחשבת השבת לכלה על פני שאר המועדות, כי היא תחלה למקראי קודש. ְלָה ַ קֵ ם שׂ ְּמ ְּ חֵ ם ב ִב ַנְ ין שָׁ ֵלם ְ נוֹ טֵר ְי ל ַ יוֹ ם הׁ ְּש ִב ִיע ָי ז ְ כוֹ ר ושָׁ מוֹ ר מבואר דעל ידי שמירת השבת זוכין לבנין בית המקדש. ויש לבאר על פי דברי הגמ' במסכת שבת )דף קי"ח ע"ב( 'אלמלי שמרו ישראל שני שבתות מיד נגאלין', הרי מבואר שעל ידי שמירת השבת זוכין לגאולה. ועל דרך זה יש לפרש גם דברי הפייט 'ויכבדוהו עשיר ורש ותזכו לגאולה', והיינו כמבואר שעל ידי שמירת השבת זוכין לגאולה. ְּב ַ רֹב מ ְטַע ִּמ ְ ים ו ּרו ִחַ נְ ד ָיבה צריך לבאר מהו 'ורוח נדיבה'. ויש לומר ביאור הדבר על פי דברי רש"י בגמ' ביצה )דף ט"ז ע"א( שכתב הטעם למה הקב"ה נותן לאדם נשמה יתירה בערב שבת, וכתב רש"י ז"ל, 'רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו' עכ"ל. הרי מבואר דבשביל אכילת רוב מטעמים צריך שתהיה רוחב לב, וזהו שאומר ברוב מטעמים ורוח נדיבה, ר"ל שעל ידי הרוח נדיבה אפשר לקיים רוב מטעמים ֵמֶעֶר ַב מְז ִמ ָּ ינִ ים כ ִל מ ַ ינֵ י מ ְטַע ִּמים אבי מורי הגאון זצוק"ל ביאר, דהנה יש דין הכנה לשבת, אבל נראה דדין זה נאמר רק לגבי מאכל ומשתה, דדין זה נלמד מהכתוב 'את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו', ואם כן זה נאמר רק על רק על בישול ואפיה דהם מידי דאכילה, אבל שאר צרכי שבת, הגם דבפועל צריך להכינם מבעוד יום, אבל דין הכנה לא נאמר בהם. ]ורש"י בביצה )דף ב' ע"ב( כתב 'דאחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום ובחול'[. וזהו שאמר מערב מזמינים כל מיני מטעמים, דבאמת מערב שבת כבר מכינים כל צרכי השבת, אבל מ"מ דין הכנה אין בכל צרכי השבת, אלא רק על מאכל ומשתה, ועל כן הוא אומר דאת המטעמים מזמינים מערב שבת. והנה בהושענות לשבת הנוסח הוא 'לבוש וכסות מחלפת בשבת, מאכל ומשתה מכינה לשבת, נועם מגדים מנעמת לשבת, צווי הדלקת נר מדלקת בשבת'. הנה יש שינוי לשון בין לבוש וכסות והדלקת הנר, למאכל ומשתה ונועם מגדים; דלגבי לבוש וכסות והדלקת הנר נקט 'בשבת', ואילו לגבי מאכל ומשתה ונועם מגדים נקט 'לשבת', ואע"פ דגם הלבוש וכסות וגם הדלקת הנר הם נעשים מערב שבת, מ"מ נקט בהו הלשון שעושים זאת בשבת. אכן לפי דברינו הוא מבואר היטב, דמלבושי שבת והדלקת הנר, אין בהם דין הכנה, על כן נקט בהו הלשון בשבת, דזהו כל דינם שיהא לבוש בשבת ויהא נר דלוק בשבת, אבל לגבי מאכל ומשתה ונועם מגדים דיש בהם דין הכנה מע"ש, נקט בהם הלשון לשבת, כי זהו דינם שיהיו מכינים אותם מע"ש. ָל ֵא ֵ -ל יָר ּצו ְּ כ ִמ ַ נְ חָ ה ע ַל מ ַחֲ בת הנה מלבד מה שהשבת היא מצוה והיא גם מתנה, עוד יש בה ענין שהיא כמו קרבן לפני ה', ושייך בה ריצוי. וזה מבואר במה שאומרים בתפלת שמו"ע של שבת 'רצה במנוחתנו', ובתפלת מנחה אומרים 'מנוחה שלימה שאתה רוצה בה', הרי שהשבת היא כמו קרבן שמביאים אותו לריצוי לפני הקב"ה, ושייך שתתקבל ברצון, ועל זה באה הבקשה והתפלה שהמנוחה תתקבל בריצוי לפני המקום. וזהו הכונה גם כאן שאומרים ששמירת השבת תתקבל ברצון כמו קרבן, כי השבת עצמה הרי היא כקרבן. והנה נתבאר שהשבת יש בה ענין של קרבן שהיא מתקבלת לריצוי, ודימו אותה לקרבן מנחה, וצריך לבאר למה דימה זאת דוקא לקרבן מנחה. ויש לבאר הדבר על פי דברי הטור ריש הלכות שבת )סי' רמ"ב( דבחיוב של כבוד שבת שיעור החיוב שצריך האדם להוציא ממון הוא אצל כל אחד כפי יכולתו וכפי מה שידו משגת, ומי שידו משגת צריך לכבד השבת בדגים וראשי שומין שזה היה מאכל חשוב בזמניהם, וירבה בבשר ויין ומגדנות כמבואר בשו"ע סי' ר"נ, ומי שאין ידו משגת, יוצא ידי חובת כבוד שבת בכסא דהרסנא, ומי שהשעה דחוקה לו ביותר, עליו אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות. הנה מבואר דשיעור החיוב של כבוד שבת הוא כפי מה שידו משגת. ולפי זה יש לפרש דזהו דדימה השבת לקרבן מנחה, דבקרבן מנחה מצינו שיש חילוקי דינים בהבאתה בין עשיר לעני, דעשיר מביא בהמה, ועני מביא עוף, ודלי דלות מביא מנחת חוטא. ְז ִה ִיר ְ ים לשָׁ ְמ ָ רוֹ א ּ בוֹ ת וָבנִ ים צריך ביאור דהרי כל מצוות התורה חייבים לקיים האבות והבנים, ומה נתייחד בשבת שבח מיוחד דזהירים לשמרו אבות ובנים. ויש לבאר על פי דברי הראשונים ]עיין רש"י פרשת יתרו פרק כ' פסוק י', ורמב"ן שם[ דיש אזהרה מיוחדת דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, שזו אזהרה שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתנו וברצוננו, והוא חומר מיוחד בשבת שהאדם מצווה על שביתת בנו, וזהו זהירים לשמרו אבות ובנים. ִה ְ יא ל ְעוֹלֵמ ַ י ע ֵּד ב ּ ינוֹ וֵבינִ י ִּכ ֶ י אשׁ ְ ְמָרה שַׁ ָּב ֵת א ִ -ל ישׁ ְ ְמֵרנִ י, אוֹ ת הנה מבואר מדברי האבן עזרא שעל ידי שישראל משמרין את השבת יש עליהם שמירה מיוחדת מאת הקב"ה. ועוד מבואר מדבריו דענין זה שהשמירה שיש על ישראל על ידי שמשמרין את השבת הוא אות בין ישראל ובין הקב"ה. ונראה לבאר דבריו על פי דברי הטור בהל' שבת )סימן רס"ז( דבערבית של שבת אין חותמין 'שומר עמו ישראל לעד' דאיתא במדרש שבשבת אין צריך שמירה, כי השבת שומרת. ולפי זה מבואר, דע"י השבת יש על ישראל שמירה, עד כדי כך שאין צריך להתפלל על שמירה ביום השבת. ובמחזור ויטרי מבואר בזה עוד, דהנה בפרשת כי תשא )שמות ל"א ט"ז – י"( כתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. ומפרש במחזור ויטרי הכתוב 'ברית עולם', שברית כרותה להם לישראל שלא יזוקו, אם ישמרוה כראוי, וזהו 'אות היא לעולם', שברית זו שהשבת משמרם, דבר זה הוא אות בין הקב"ה ובין ישראל. ומבואר מדבריו דמפורש בקרא דשמירת השבת ע"י ישראל, מביאה שמירה מיוחדת על ישראל, ועוד מבואר מדבריו שדבר זה הוא 'אות ברית', בין הקב"ה וישראל. ולפי זה מבואר היטב לשון האבן עזרא, דהן הן הדברים דכי אשמרה שבת, אז קל ישמרני, ודבר זה הוא אות בינו וביני. 74 זכר ליציאת מצרים74 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 75 אבי מורי זצ"ל סיפר בהספדו על זקני מרן הגרי"ז זצוק"ל שהבחין שבערב שבת אחר הדלקת הנרות היה יוצא למפרסת ביתו לבוש בבגדי שבת, ופניו היו בכובד ראש מיוחד, ולא ידע אבי מורי זצ"ל מה טיבה של הנהגה זו. וכששאל מה פשר מנהגו, נתברר לו שבזה היה מקיים את דברי הרמב"ם בסוף הלכות שבת שכותב "שיהא יושב בכובד ראש מייחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת מלך". וכך היה זקני יושב כל ערב שבת לקבל השבת כמקבל פני מלך. ופעם אחת ישב על כסאו, והביט בשעון וראה שזמן השקיעה מתקרב, ביקש שיביאו לו את מגבעתו, לבש את המגבעת על ראשו ונעמד והתחיל לומר בואי בשלום ומזמור שיר ליום השבת. ]ויש לציין, שמנהגו של זקני מרן הגרי"ז זיע"א היה לומר בואי בשלום, והיה מסיים בנוסח הגמרא בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא, ואח"כ היה אמור מזמור שיר ליום השבת[. והיה שם גאב"ד טבריה הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל, ושאל את מרן הגרי"ז אם צריך לומר קבלת שבת עם כיסוי ובעמידה, והשיב לו מרן זצ"ל שצריך לעמוד בשעת קבלת שבת. שאל אותו הגאון רבי רפאל זצ"ל האם זה על פי דברי הגמרא בשבת )דף כ"ה ע"ב( שמנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, שבערב שבת היו מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ בה פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבקות'. אך על זה השיב לו מרן הגרי"ז זצ"ל 'אנו אין אנו עושים חיקוי למלאכים'. אלא הוסיף מרן הגרי"ז זצ"ל וביאר טעם מנהגו, שזה על פי דברי הגמ' בבבא קמא )דף ל"ב ע"א( שרבי חנינא 'בואו ונצא לקראת שבת מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא, רבי ינאי מתעטף וקאי, ואמר בואי כלה בואי כלה'. והפטיר מרן זצ"ל ואמר 'וכי אפשר לקבל פני מלך בלא כובע או בישיבה'. ••• בספר ערוך השולחן )סימן רנ"ו( כתב וז"ל, 'כתב רבנו הרמ"א שנהגו בקהלות קדושות דשעה סמוך לשבת מכריז הש"ץ להכין עצמם לשבת, והוא במקום התקיעות בימיהם וכן ראוי לנהוג עכ"ל. ועכשיו גם זה אי אפשר, אך אנו שולחין איש מיוחד לגרש מהשוק ומהחנויות, כי יש בזה גודל המכשלה, שע"פ רוב לעת ערב מעשה השטן גורם שיבואו לקנות, וצריך לזה התחזקות הרבה, וברור הוא ששבת קודש משלמת להזהירים בה. ויש להקדים תפלות קבלת שבת ומעריב בעוד יום, ואין להמתין על אדם גדול שלא בא עדיין לבית הכנסת, וזכות גדול הוא, ובעוה"ר עתה מאחרים מאוד להתפלל, וחושבים זה למצוה להתפלל מעריב בזמנו, אוי ואבוי למצוה זו, כי זהו בדוק ומנוסה שע"י כן באים לחילול שבת רבים מאנשי העיר, ואשרי אנוש יעשה זאת להתאמץ שיתפללו מעריב בעוד יום, ואין קץ לשכרו ושבת תמליץ עליו', עכ"ד. אבי מורי הגאון זצ"ל דיבר על ענין זה עם זקני מרן הגרי"ז זצ"ל ודברו אודות מנהגו של בעל ה'ערוך שולחן' שהקפיד לקבל השבת בזמן מוקדם. ומעשה שהיה כשנתמנה לרבנות העיר נובהרדוק ורצה להנהיג קבלת שבת בשעה מוקדמת מהשעה שהייתה נהוגה עד אז, ולא עלתה בידו להנהיג זאת אצל בני הקהילה. ובראותו שבני הקהילה אינם נענים להוראתו, קיבץ את נערי התלמוד תורה ועמם התפלל קבלת שבת. ואמר על זה זקני מרן הגרי"ז זצ"ל 'סאיז זייער אגוטער מנהג - זה מנהג מאוד טוב'. לקראת שבת לכו ונלכה חזית ביתו של מרן הגרי"ז בירושלים )כיום - ישיבת בריסק( זכר ליציאת מצרים 75

שיחה נוקבת במעונו של ראש ישיבת 'נתיב הדעת' וגאב"ד אשדוד, הגאון רבי ישראל בונם שרייבר שליט"א | בשיחה למוסף 'יתד נאמן' מחדד הוא את חובת ומעלת הלימוד בימי שישי ושבת, שח בכאב על השעות האבודות של בני הישיבות ואף אברכי הכוללים, נזכר בעמל התורה בדור שלפנינו בימים אלו, ומבאר מהו איפוא ה'עונג ַח | ֹ ׁ ָם י ּנו ּחו ְ י ִג ֵיעי כ שבת' וענין ה'נשמה יתירה' אצל תלמידי החכמים | ְו ָש ד. פראג 76 זכר ליציאת מצרים76 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 77 היה זה לפני כשנה. בשכונת קרית יובל בירושלים נבנה בית הכנסת החדש "רינת יוסף" – שנחנך בערב חג הפסח תשפ"ג, ולקראת חג השבועות, הוזמן הגאון רבי ישראל בונים שרייבר שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת' וגאב"ד אשדוד, לשאת דברי חיזוק לקראת יום מתן תורה, דברים ששולבו בדברי מוסר והגות לדמותו של אברך בפרט, וציבור בני תורה בכלל. בין הדברים, נשא הגרי"ב שליט"א דברים נוקבים מאד בדבר חשיבות הלימוד בימי שישי ושבת, ועורר על כך שימים אלו משום מה נחשבים כ'מתים', ואברכים רבים סבורים שבימים אלו אין להם חובה אחרת פרט לעזרה בבית וכד', כאשר חשבון פשוט מעלה, שמעבר לשעות הנצרכות באמת של עזרת האבא והבעל בביתו )שפשוט וברור שהן חובתו הגמורה, ואל לו להשתמט מהן ככל שעזרתו אכן נצרכת( – הרי נותרו עוד כהנה וכהנה שעות פנויות ללימוד. עם עריכת גליון זה – העוסק ביום שבת קדש, פנינו איפוא לראש הישיבה שליט"א, ובקשנו לשמוע ממנו באריכות והרחבה את יסודות ענין זה, הנגזרים מהתבוננות במעלת יום השבת בכלל: "להשכיל ולהתבונן בתורת ד'" "רבנו מרנא החפץ חיים מביא בשני מקומות ]בשם עולם ובנדחי ישראל[" פותח הגרי"ב שרייבר שליט"א, "שאמרו חז״ל שהתורה שאלה להשם יתברך: כשישראל יכנסו לארץ, זה רץ לזיתו וזה רץ לכרמו, אני מה תהא עלי? השיב לה: 'שבת יהיה בן זוגך'. הרי לנו ששבת היא הבן זוג של תורה. וכמו כן מצאנו בירושלמי בשבת מחלוקת בין שני מ"ד, האחד סובר שכל השבת ניתנה עבור לימוד התורה, והמ"ד השני סובר שבעצם יום זה ניתן לאכילה ושתיה, אך כיוון שכן נעשה 'פה מסריח' ולכן צריך שילמד. רואים בירושלמי, שפה שעסוק באכילה ושתיה וכיוצא בזה הוא 'פה מסריח', וכדי לטהרו צריך לעסוק בדברי תורה, ואפילו שמדובר כאן באכילה ושתייה של שבת שיש בה עניינים גבוהים, אך למעשה לאחר אכילה ושתייה צריך לעסוק בדברי תורה. הרמ"א כותב שכל אדם צריך ללמוד יותר בשבת, ואילו תלמידי חכמים שמתענגים בלימודם כל השבוע - הם צריכים לענג את השבת באכילה ושתייה. אולי יהיו כאלו שיפרשו שעבור תלמידי חכמים שבת זה זמן של 'רענון'. אך המדקדק יראה שלא זה הפשט, ואין הכוונה שמי שלומד כל השבוע מגיע לו 'עודף' ולכן בשבת הוא צריך 'להתרענן'. אלא הביאור, שיש דין שצריך שעונג שבת יהיה דבר הניכר, ולכן, מי שקובע סעודה בכל יום הרי לא ניכר העונג שבת שלו, ולכן הוא צריך לשנות משהו שיאכל לפני או אחרי וכדומה. ולכן כתב הרמ"א, שמי שאינו תלמיד חכם הוא צריך ללמוד בשבת, אבל תלמיד חכם שלומד כל השבוע צריך שיהא ניכר שזה שבת - ואת זה הוא עושה ע"י אכילה ושתיה. אך זהו רק מפני עונג שבת, אך לא מפני שצריך 'להתרענן'". "וצריך לדעת" מוסיף הגרי"ב שליט"א, "שהלימוד בשבת הגרי"ב שליט"א עם אביו הגר"פ זצוק"ל זכר ליציאת מצרים 77

הוא לימוד שונה משאר ימות השבוע, אם היו יודעים את ההבדל בין לימוד בשבת ללימוד בחול היו לומדים הרבה יותר. אומרים בשם מרן החזון איש שאמר שאת הגמרא בגיטין של 'חזרה שליחות אצל הבעל' – את זה הוא מבין רק בשבת. האמת היא שזה כבר כתוב בפירוש האברבנאל בפרשת כי-תשא )שמות ל"א א'( וז"ל: "והתועלת אשר כיון בנופש וההשקט הוא לתת מקום באותם הימים הקדושים להשכיל ולהתבונן בתורת ה', והמשכילים ימצאו נחת רוח להשלים שכלם ולהיטיב לנפשם בהם, וכמו שאחז"ל לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזו הוא הנפש יתירה שאמרו שימצא אדם בעצמו בשבת, מצד ההכנה הטובה אשר ימצא אז ללמידה ולידיעה במניעת העסקים והסרת הטרדות המונעת לשלמות השכלי". כתוב כאן שהעניין של 'נשמה יתירה' הוא כדי להבין ולהשכיל תורת ד'!" עונג שבת כיצד? מאידך, הלא ידועים גם דברי רש"י במסכת ביצה )ט"ז ע"א(: "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו"? הרי שהנשמה יתירה היא עבור אכילה ושתיה... התשובה היא פשוטה: כל דבר יש לו דרגות, יש גבהי מרומים ויש פחות מזה. 'נשמה יתירה' יש גם בנפש - שזוהי הבחינה התחתונה של האדם ובזה היא מתפרשת כאכילה ושתיה, אך כשמתייחסים לנשמה ולבחינות הגבוהות יותר, הכוונה היא להבין ולהשכיל תורת ד'. הלא כתוב כבר שכל אכילה ושתיה הכתוב בקהלת אינו אלא תורה. אך למעשה, אם נחזור לדברי הרמ"א, תלמידי חכמים העונג שלהם זה אכילה ושתיה? אספר לכם סיפור: אאמו"ר הגאון הגדול רבי פנחס שרייבר זצ"ל היה במשך כל השבוע לא פסיק פומי' מגירסא. כשהגיע ליל שבת הוא לא הלך לישון כלל, לא שאלתי אותו למה, אבל כשראיתי איך הוא היה נראה כשהעונג שבת היה נסוך על פניו - הבנתי! הוא ישב בבני-ברק בביתו ברחוב חזון איש, בלילות שבת של תמוז, בלי מזגן ובלי חשמל, רק עם לוקס, החלונות היו סגורים כדי שלא יכבה האור, חום מעיק, אפשר לומר שמי שהיה במקומות החמים הללו 'אינו רואה פני גהינום'... וכך הוא ישב ולמד כל ליל שבת עד לפנות בוקר, בקול רם ובגישמא'ק עצום. בשבתות שהיה נוסע לאשדוד - שם כיהן כרב, אז הקהילה הייתה מסדרת לו את צרכי השבת. הם שאלו אותו עד איזו שעה להפעיל את ה'שעון שבת', והוא אמר להם להשאיר דלוק כל הלילה, וכך הוא למד כל הלילה וכן במשך רוב היום, אם כי היה נח מעט ביום. זה היה העונג שבת שלו. זה היה השינוי שלו בין ימות החול לשבת, בימות החול היה הולך לישון ובשבת לא, וכך הוא קיים את דברי הרמ"א... האם למד ר' פיני'ע משך חכמה? אם מותר לשאול: אנו זוכרים את האבא – הגאון הגדול רבי פנחס זצוק"ל, בימים נוראים בישיבת פוניבז'. בהפסקות שהיו בין תפילה לתפילה הוא לא למד מוסר או משהו אחר, הוא למד שולחן ערוך חושן משפט עם נושאי כלים... נשאלת השאלה, האם זהו בעצם החפצא של שבת או של המועדים או של הימים הנוראים? לימוד התורה? הלא לכאורה יש מטבע מסוים לכל חג וחג, ולא שהכל זה תורה? או שרבי פיני'ע שאני...? זו שאלה טובה, אבל מאד תלוי על מה מדובר. אם מדובר באנשים שאין להם משהו מוגדר ש'רק זה' וזה המטרה בחיים, אלא הם 'ערלאכע יידן' שמקיימים את התורה והמצוות כראויף אז באמת השבת זה שבת, וסוכות זה סוכות וכו' וכו' על זה הדרך. אבל אם יש לנו יעד ומטרה מסוימת בחיים, שסביבם מסתובבים כל החיים, אז אומנם שבת זה שבת ולכל חג יש את המהות שלו - אבל לא מבזבזים זמן על ה'מסביב' של זה. זאת אומרת, רוב האנשים צריכים עבור ההתחברות למטבע של החג – את המסביב של החג, את הפאברענגען על החג, אבל אצל אאמו"ר זצ"ל הוא לא היה צריך את ה'מסביב', היה לו את הדבר בעצמו, את תפילות השבת, את תקיעות השופר, אבל את המסביב הוא לא היה צריך. כמובן לא כל אחד הוא בדרגה הזאת, ואנשים יותר מתחברים לרוחניות ע"י ה'פאברענגען' של שבת, מי שזה שמחבר אותו אז בסדר שיעשה את זה, אבל לאאמו"ר לא היה צורך בזה. למעשה, היה אצלו כן מטבע מיוחד של שבת? אענכ לכם בסיפור: מישהו שאל אותי פעם אם אבי זצוק"ל למד משך חכמה... אז אמרתי לו שאינני יודע, אבל אני יכול לשער: תתאר לעצמך שאתה באמצע סדר א' ולומד סוגיית צרורות, ואז מישהו מראה לך מדרש נפלא ומיוחד מאד. אתה כמובן מסתכל עליו ולא מבין מה זה קשור, אז אצל אבא שלי ההגדרה היא שהוא כל הזמן היה במצב של סדר א'... כשהגיע ערב פסח הוא היה עסוק מאד בחומרות שלו, והן היו רבות מאד )ואת רובן אגב, הוא החמיר רק שבת זה יום של התקרבות להקב"ה. אין בזה שום ספק. השאלה היא כמובן איך מתקרבים. אז אמנם יש דרכים אחרות, כולם אהובים כולם ברורים ואני לא מבטל אותם ח"ו, אבל הדרך שאנחנו קיבלנו מרבותינו היא שההתקרבות להקב"ה היא ע"י לימוד התורה. 78 זכר ליציאת מצרים78 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 79 על עצמו(, אבל כשהוא סיים עם זה, הוא התיישב ללמוד ולא בזבז זמן. יומיים אעזבך! יש להניח שאלו דרגות שלא מתאימות לכל אחד... ובכן, יבוא בחור ישיבה וישאל, כמה שעות עלי ללמוד בימי שישי ושבת, אחרי קיזוז זמני ההכנה וכו'? )בכאב:( מרן הגר"י סרנא זצוק"ל כבר אמר שיום שישי נקרא ביידיש 'פריי-טאג' מלשון יום חופשי, וזה הרי דבר נורא. שאלתי המון בחורים: הרי יש בשישי שבת ארבעים ושמונה שעות לפי כל השעונים. כעת, נגיד שהוא ישן שמונה שעות בכל יממה – )רוב הבחורים לא ישנים כך בכל יום, אבל נניח( - נשארו לנו שלושים ושתיים שעות. נוריד עוד זמן עבור תפילות השבת האורכות זמן רב יותר מתפילות החול, ויש גם את סעודות השבת ששרים וכו', הוא הולך למקווה וכו' וכו' - הוא הרי לא צריך להכין אוכל לשבת, מקסימום עוד עשר שעות! וזה כמובן בהנחה שהוא ישן שמונה שעות ביממה; נשארו לו עשרים ושתים שעות! וכאן אני שואל אותו: מה אתה עושה בזמן הזה? אתה לומד במשך כל הזמן הזה? - לא! למה? - ככה! אז מה אתה כן עושה בזמן הזה? זו שאלה טובה גם בכל ימות השבוע, אבל בעיקר בשבת, ולכן צריך לדעת שמלבד מה שדיברנו מקודם שכל השבת ניתנה עבור לימוד התורה, יש כאן עוד עניין, שיוצא שעוברים עליו יומיים של בטלה! ברמה כזאת או אחרת. אחרי זה הוא חוזר ביום ראשון, אבל לצערנו זה לא עובד, 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך'. הלא המציאות היא שאם אתה לא עסוק בתורה אתה עסוק בשטויות, לא מדובר חלילה על עבירות, אבל הראש מתמלא בשטויות והבלים. אחרי יומיים אתה אומר 'אמר אביי', מה אתה רוצה ממנו? אתה לא נמצא איתו באותו עולם. ולעומת זאת מידה טובה מרובה, זה הרי זמן שאפשר לעשות בו שטייגען עצום, כי בזמן הזה הוא אינו משועבד לחברותא או למסכתא של הישיבה, ויכול ללמוד מה שלבו חפץ. יומא דפגרא? אולי הכל מתחיל בזה שאין סדרים רגילים בימים אלו; למה מעיקרא הישיבות נהגו כך? הרי לבחורים באמת אין טרדות של הכנה לשבת מעבר לשעה או שעתיים? את הסיבה האמיתית מההיסטוריה אינני יודע, ולא בדקתי את זה. הסברה שאני משער היא, שבעולם הישיבות רצו שיוכלו ללמוד בימי שישי ושבת קודש עוד דברים. אי אפשר בישיבה גדולה לשעבד את הבחורים שילמדו רק את מה שהישיבה מלמדת. בישיבה קטנה זה באמת עובד; בזמני בישיבה קטנה פוניבז' היה שיעור בשבת קודש, אבל בגיל המבוגר רוצים לתת לבחורים וכן לאברכים זמן משלהם. מרן הסטייפלר כבר אמר שיש כאלו שגדלו מבין הזמנים כי אז למדו לפי חפץ ליבם. אך בוודאי שלא התכוונו שיהיה רפיון. אבל האמת היא שאסור להכליל כאילו זה באמת מצב של רפיון אצל כולם. יש המוני בחורים שלומדים בליל שישי. אצלנו בישיבת "נתיב הדעת" - ושמעתי שבעוד ישיבות גם – ישנו סדר שנקרא 'סדר חלבי', בלילות שבת של החורף מסיימים את הסעודה ואז מתיישבים ללמוד במשך שש שעות רצופות. אשרי חלקם! זה נפלא ביותר מי שעושה זאת, זה צריך להיות האווירה של הימים האלו, ימים של שטייגען. כשלמדנו בישיבה בפוניבז', מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל מאד עודד שיהיה לימוד במשך כל הליל שבת - ולא כל ליל שישי. אני זוכר שבלילות שבת הבית מדרש היה מלא ממש. היו כאלה שהלכו לבתי כנסת אחרים ללמוד. אני זוכר לפני חמישים שנה בדיוק - זה היה בשנת תשל"ד לאחר מלחמת יום הכיפורים, למדנו בשיעור ג' אצל מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל, ובמוצאי שבת היה לי סדר עם אחי הגדול הגאון רבי חזקיהו יוסף שליט"א, למדנו מסכת גיטין כמה שעות. זה היה נורמלי לחלוטין, זה היה פשיטא. חלקנו בתורתך ומה לגבי אברכים? מאברך אי אפשר לתבוע שילמד עשרים ושתיים שעות, אמנם זה לא יזיק, אבל קשה לקבוע מספר שעות של אברך כיוון שהוא צריך לעזור בבית. אבל אני ממליץ לכל אברך שייקח שבוע אחד דף עם עט, ויעשה חשבון לעצמו מה הוא עשה במשך השעות הללו. הוא יגלה שכך וכך שעות הוא עזר בבית, נכון, אבל מה הוא עשה בשאר השעות? הוא יגלה פתאום הרבה חללים גדולים שהוא "עשה" גארנישט מיט נישט. זה נהיה כזה יום של רפיון חלילה. ואז נוחתים במוצאי-שבת לדרגה רוחנית פחותה ממה שהיה לפני זה. יש ר"ן בנדרים )לז,ב( שכותב "שאבות התינוקות פונין למצוות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו עם התינוקות לכתחילה יחושו לביטולם", איך זה מסתדר דברי ראש הישיבה...? אגיד לכם מה כתוב בר"ן: כתוב שם בגמרא שלא לומדים סוגייה חדשה בחיידר בשבת, כדי שאבוה דינוקא לא יחששו מלבטל אותם. אז דבר ראשון כתוב כאן שהיה חיידר בשבת, דבר שני כתוב כאן שרצו שילדים ישתעשעו אז לא רצו שיהיו בלחץ מהלימוד החדש. ורואים, שהלימוד החדש היה יכול להביא לחץ כי למדו בשיא הברען ולא היה שם מצב של רפיון... ומה שכתוב שהיו משתעשעין עם התינוקות, התשובה היא שלא כתוב שרק זה מה שהאבות עשו, הם עשו גם את זה בשבת, כי במשך כל השבוע כולם 'על גלגלים', והילדים לא מרגישים שיש להם אבא אז לפחות בשבת שירגישו, אבל זה לא אומר שזה מה שעושים כל השבת, הילדים לא צריכים את האבא כל השבת, מהתחלה ועד סוף. אז עבור האברכים - מה בעצם ה'חפצא' של שבת? שבת זה יום של התקרבות להקב"ה. אין בזה שום ספק. השאלה היא כמובן איך מתקרבים. אז אמנם יש דרכים אחרות, כולם אהובים כולם ברורים ואני לא מבטל אותם ח"ו, אבל הדרך שאנחנו קיבלנו מרבותינו היא שההתקרבות להקב"ה היא ע"י לימוד התורה. אומרים בשם בעל היסוד העבודה מסלונים זצ"ל שאמר, יש דרכים רבות להתקרב לריבונו של עולם אבל אנחנו מבקשים 'ותן חלקנו בתורתך', שההתקרבות שלנו תהיה ע"י לימוד התורה. וזוהי הדרך שלנו להתקרב לריבונו של עולם בשבת, ע"י לימוד התורה. עזרה - בזמנה ועסק הלימוד ביום שישי, בשבת, לא עלול לבוא על חשבון העזרה בבית, בהכנות לשבת, עזרה עם הילדים וכד'? חלילה! צריך לראות שזה באמת לא יהיה על חשבון הבית, רק אמרתי שאברך שיקח דף ועט, אז הוא יראה מה ָ הבית צריך ומה הוא רוצה, יש דברים שאשתו רוצה, ויש ֶ דברים שהבעל של אשתו רוצה... העיקר צריך שיעשה חשבון כמה זמן לקח לי העניין הזה וכמה העניין הזה, ואז הוא יראה כמה חורים יש לו, זה מאד פשוט. אומרים שרשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצ"ל לא אהב את הכוללים בזמנים הלחוצים כמו חצי שעה לפני הדלקת נרות... פשוט וברור. יש זמנים שצריך לעזור בבית, וכגון לפני הדלקת נרות, אבל כמו שאמרתי, חוץ מהזמנים האלו יש עוד הרבה זמן. והאמינו לי: בבית כלל לא רוצים שהוא יסתובב כל העשרים וארבע שעות בבית, יש גבול כמה צריך אותו בבית... נשארו כל כך הרבה שעות! הרי אין מצווה לקרוא את כל העיתונים. ברצוני להסביר עוד משהו. זה נשמע פרויקט עצום ללמוד הרבה זמן, אבל זה לא נכון, זה עניין של הרגל, אספר לכם סיפור שמדגים את זה: זה היה לפני למעלה מעשור שנים, כשהייתי ראש כולל ב'עטרת שלמה' בבני ברק, בבית כנסת 'הליכות חיים' ברחוב ראב"ד. מסרתי שיחה בסוף עשרת ימי תשובה, ואמרתי שכל אברך הולך הלוך וחזור מהכולל ארבע פעמים ביום, סך הכל ארבע דרכים. נניח שהוא גר במרחק של עשר או חמש-עשרה דקות מהכולל, מה הוא עושה בזמן הזה? יש שתי אופציות, האופציה הראשונה היא שבדרך הלוך הוא סופר אוטובוסים, מעיין בחלונות ראווה ועוד שטויות, ובדרך חזור הוא עושה 'חזרה' על מה שעשה בבוקר, וכן אחר הצהרים; אוטובוסים, חנויות וכן הלאה. מגיע סוף השנה, הוא ניגש לימים נוראים ומחשב: מה עשיתי? זה הלא מצטבר בערך לשעה ביום, מדובר אם כן בכשלוש מאות וחמישים שעות בשנה, שמה עשיתי בהן? כך וכך אוטובוסים ספרתי. אבל יש אופציה שניה, והיא, שייקח לעצמו כל יום משנה אחת )!( בעל פה, בדרך הוא חוזר על זה חמישים פעמים, אתה מגיע בסוף השנה עם אלפי או מאות משניות, ועם מאות שעות שלא בוזבזו. את זה אמרתי בשיחה בסוף עשרת ימי תשובה. בסוף הקיץ ניגש אלי אברך מהכולל, ומזמין אותי לסיום סדר זרעים, לא קישרתי את הדברים, ואז הוא אומר לי – "בגלל השיחה ההיא אני זוכה לעשות סיום על זרעים". הייתי מופתע. שאלתי אותו: אפשר לבחון אותך? הוא אמר לי - כן! שאלתי אותו במקום הרבה שאלות, אני אומר לכם, הוא ענה לי 'כמו מכונה'! אז מה הוא הרוויח ומה הוא הפסיד? הוא הפסיד שהוא לא ספר כמה אוטובוסים, בזה הוא נשאר עם הארץ, אבל הוא הרוויח שהוא יודע סדר זרעים! הנהג בהן מנהג דרך ארץ "זו דוגמא אחת על הנושא של הדרכים" מטעים הגרי"ב שליט"א, "אבל זה לא רק הדרכים, יש המוני זמנים מבוזבזים שלא עושים בהם כלום, ויש לכל אחד את היכולת לנצל זכר ליציאת מצרים 79

את המעשה הבא מספר לנו הגרי"ב שרייבר שליט"א תוך שיחתנו, העוסקת גם בדמותו של אביו הגדול זצוק"ל: אספר לכם משהו ששמעתי מאבי זצוק"ל. הוא סיפר את זה בסעודת פורים שהתקיימה יחד עם סעודת שבע ברכות של בתי הגדולה. השמחה היתה אצלו בבית, והיה שם מישהו שדרש ואמר שלסבא שלו היה גילוי אליהו. ואז אבא שלי אמר שהוא לא יודע מה זה 'גילוי אליהו' אבל ברור לו ש'גילוי שכינה' זה יותר מגילוי אליהו, ואז הוסיף והפתיע ואמר שהוא ראה כמה פעמים )!( גילוי שכינה, ועל אחת מהם הוא יספר: "זה היה כשהייתי בחור בגיל שש-עשרה. הייתה תקופה שהיו לי כאבי גרון קשים, היה קשה לי לדבר, הלכתי לרופא שאמר לי שיש לי גידול ל"ע במיתרי הקול ושאני צריך ניתוח בדחיפות, וכלל לא ברור שאני אוכל לדבר אחר כך. כמובן שכשמעתי את זה חשך עלי עולמי. אבא ואמא לא היו לי, שני האבות שלי היו מרן הרב מפוניבז' ומרן החזון איש, הרב מפוניבז' היה אז בחו"ל, אז רצתי מיד לחזון איש וסיפרתי לו על כך, אמר לי החזון איש: 'גיי לערנען, לך ללמוד'. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מכתב מהשגרירות הפולנית )הגר"פ היה יליד גליציה שבפולין( המודיע לי שנקבע לי תור אצל פרופסור פלוני. לקחתי את המכתב ורצתי לחזון איש. ושוב אמר לי החזון איש: לך ללמוד! יצאתי החוצה והרגשתי שאין אף אחד בעולם שמתעניין בי. אפילו את החזון איש אני כבר לא מעניין. החלטתי שאלך לישיבה, אפתח את הארון קודש ואפנה לאבי יתומים. אני מגיע לישיבה אבל ההיכל מלא מפה לפה, מה לעשות? עליתי לגג הישיבה, ושם קיבלתי על עצמי שעד סוף ימי אלמד בקול רם! זה היה בתחילת הלילה. בהתחלה עוד כאב לי כאבי תופת, אבל לקראת סוף הלילה הכאבים נעלמו. עברו מאז שישים שנה, ומאז, מעולם לא כאב לי הגרון אפילו פעם אחת! זה נקרא גילוי שכינה! אחרי זה הרב מפוניבז' הגיע מחו"ל והוא שמע את הסיפור, אז הוא קרא ואמר לי שחייבים ללכת להיבדק אצל הרופא. הוא לקח אותי לרופא שבדק אותי ואמר: אין כלום". וסיים ואמר: 'יש לי עוד סיפורים כאלה, זה רק אחד מהם'. זה נובע מכך כשיושבים ולומדים יש גילוי שכינה, כשמונחים בלימוד". ִ זוֹ ג ּל ּו ׁי ש ְ ִכ ָינה אותם. אחרי הכל לא צריך לשכוח שמרנא רבי חיים וולאזינע'ר פירש את דברי הגמרא 'הנהג בהן מנהג דרך ארץ' – דהיינו שגם כשאתה עסוק בדרך ארץ תהיה עסוק בלימוד. ואני אומר שוב: זה לא קשה! זה עניין של הרגל, לשנן משניות וכדו', זה יכול להיות הלכה, דברים קצרים, לא סוגיה מסובכת, אלא משהו שתוך כדי שאתה עושה משהו בבית אתה לומד. בן אדם יכול להגיע למצב של חמש-עשרה שעות לימוד ביום, זה אומר עשר שעות על הסטנדר ועוד חמש שעות סוג של לימוד כזה, ע"י זה האדם הופך להיות בן תורה אמיתי וזה מביא אותו לרוממות אחרת. הוא במקום אחר. הוא יוצא החוצה ומסתכל על אנשים ולא מבין לאן הם רצים. אבא זצוק"ל היה הולך בדרכים ומחשבותיו בלימוד. היינו הולכים מולו ברחוב והוא כלל לא שם לב אלינו. אחד האחים אמר פעם לאמי בתלונה שאבא לא שם לב אליו ברחוב, אז היא אמרה לו שגם לה הוא לא אמר שלום, הוא פשוט לא ראה אף אחד. אחי הצעיר סיפר שהוא ישב פעם בכולל ולמד חברותא עם אבא זצ"ל, ולפתע היו ברקים ורעמים וכולם קמו לברך, ורק אבא לא קם, אז אחי הסיק מכך הלכה שלדעתו לא צריך לברך באמצע הלימוד. אחרי מנחה כשהם הלכו ביחד הביתה אחי ביקש לוודא שאכן זוהי ההלכה, אמר לו אבא שפשוט שצריך לברך באמצע הלימוד. שאל אותי אחי - אם כן מדוע לא בירכת? אמר לו אבי: מה? היו ברקים ורעמים? אנחנו חושבים כל הזמנים במונחים של 'להתיישב ללמוד', וזה באמת קשה בזמנים מסוימים, אבל צריך לדעת שלא צריך תמיד 'להתיישב'. זה צריך להיות כל הזמן, מספיק שיש לך קושיה טובה, או לפעמים כשאינך יכול להתרכז אז תיקח משנה אחת, וכשזה הולך עם תוכנית מסודרת זה יותר ממריץ, ואז אתה מגיע לכמויות ענק בידיעת התורה ורוממותה בס"ד". הגאון רבי פנחס שרייבר זצוק"ל 80 זכר ליציאת מצרים80 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 81 איש על מחנהו – אל יצא ממקומו! כיום אף בעולם בישיבות הבחורים נותרים שבתות רבים בישיבה, ומחמת כך כמעט לא נמצאים בבית, האם אין בכך חסרון? בישיבות הדבר שקול מול ניתוק של בחורים מהישיבה, כך שלמטבע יש שני צדדים. אבל באמת כשראיתי בעבר בסמינרים של בית יעקב שנהגו לעשות שבתות מחנה וכדומה, בהן הבנות עוזבות את בית הוריהם, זעקתי: הרי השבת אמורה לבנות את הקשר המיוחד בין ההורים לילדיהם! בתשובה, אמרו לי מנהלים מסויימים שהם הופכים את המחנה לשבת ביתית... אבל זה לא פשוט, ובגיל צעיר אסור להוציא את הילדים מהבית! בבית, ובמיוחד בשבתות, הם מקבלים את הניחוח הביתי שדרכו ניתן לקבל את כל החינוך הערכי לדורות. וב"ה שחלק מהמקומות ביטלו את הדבר הזה. אמנם יש מקומות שאדרבה - תועלת מרובה יש מכך עבור התלמידות - ולכן יש לשקול את הדבר בתבונה ובישוב הדעת. עוד דבר שיש לעורר וליתן עליו את הדעת הוא המנהג שפשט שלעתים בשמחות משפחתיות מזמינים רק את ההורים, שנאלצים בשל כך לשלוח את ילדיהם במקומות שונים. זה דבר שצריך תיקון, וכי סוגרים את הבית לשבת?! זה הרי הזמן הטוב ביותר לקירוב בין כל חלקי הבית השונים! זאת ועוד, כשילד שם לב כיצד האבא נראה בשבת אחרת מכפי שנראה בחול, זה מייקר בעיניו הרבה את השבת. וכשהוא רואה שהוא נינוח ורגוע יותר מימות השבוע, והוא מרוצה יותר ומתעלה בה עוד ועוד, זוהי מתנת חינוך שנותנת הרבה לכל השבוע, ואף לכל החיים. ידוע המעשה על גוי אחד שהתפעל משכנו היהודי שמכבד כל כך את השבת עם כל בני משפחתו, וניסה לחקות זאת בביתו, אך כבר אחרי כמה דקות התעופפו צלחות מאחד על השני. כי לגויים אין את הנשמה יתירה לה זוכה היהודי, ולכן הם לא יכולים לחוש את אוירת השבת המיוחדת שרק היהודים זכו בה. מנוחה שלמה מהי איפוא 'מנוחת השבת'?... הרי לפי תיאורי הרב נראה שהשבת מנוצלת כולה ללימוד תורה ושיעורי תורה, אז מתי נחים בה? מרן הסבא מקלם אמר פעם באמרה שנונה: "אם העולם היה יודע מהי מנוחת הנפש, הם היו מקפלים את שיפולי המעילים ורצים אף מעבר לים להשיג אותה". מנוחת הנפש אינה רק מנוחה של שינה ופריקת עול, אלא כשהנפש באה על סיפוקה - זוהי מנוחת הנפש האמיתית! ולזה זוכים בשבת הרבה יותר מכל ימות השבוע, כי טרדות היום יום הן אלו שמפריעות לשלוות הנפש, ובשבת שהכל זז הצידה, והטרדות הללו אינן נמצאות במוחו של האדם, הוא יכול באמת להיות רגוע, ולעשות דברים מועילים שהנפש מתענגת על ידם. זוהי מנוחת השבת האמיתית! האם לחסידים יש יותר עונג שבת ממה שנהוג אצלנו - בעריכת טישים, השמת דגש על שירה משותפת וכדומה? אני מניח שהשירה יחד אכן נותנת מרגוע לנפש, אבל האם יש מעלה יותר מלימוד התורה יחדיו?! הרי זה מענג עד מאד! גם הזמירות אכן מענגות כשאומרים אותן בהטעמה והבנת המילים, כפי שמתכוננים לכל דבר מבעוד מועד. בזמירות שנערכו על ידינו, השתדלנו ליצור ביאור מיוחד שבו כל קטע מוסבר היכן הוא נאמר. כך לדוגמא ב"מנוחה ושמחה", כל משפט אחרון בסוף כל קטע, בנוי מפסוק מהתנ"ך המסיים כל בית, ולכן בזמירות שהוצאנו - זה מודגש. כך המזמר יוכל לראות שזה מקרא משולב בזמר עצמו, תוך כדי בנין הזמירות. זמירות רבות מתאפיינות בשמות המחברים הרמוזים בראשי תיבות וכדומה. ובתחילת הזמירות הבאנו מאמרים על חשיבות הזמירות - מהמדרש המיוחד המפרט מעלת שירת הזמירות, שאין אנו עוסקים בניבול פה אלא עוסקים לשבח ולברך, ועד לביאורים לזמירות עצמן. מלוה מלכה אנו שומעים שלרב שליט"א יש גם סדר מיוחד במוצש"ק, נוכל לשמוע אודותיו? אכן. לפני ההבדלה אומרים אצלנו את הזמירות למוצש"ק, ואני אומר 'נשמת כל חי' לאחר ההבדלה. זה הגיע מדבריו של מרן החזו"א שראוי להתחיל את השבוע בדבר טוב, ולא להתחיל את השבוע ישר בדברי חולין. לכן חשבתי להתחיל את השבוע ב'נשמת כל חי', כדי להתחיל בדבר טוב בהודאה להקב"ה. וכשמתחילים את השבוע באופן מתוקן עם דברי שבח לד' וקביעות לתורה, אזי מתחברים ביתר שאת למתיקות התורה. וכך שמעתי ממרן החזו"א כששבאתי אליו בשליחות זקני בעל ה'שערי זיו' זצוק"ל. הוא אמר לי את דברי ה'אגלי טל' המפורסמים בהקדמתו, שהעולם טועה וחושב שהנאה מתורה אינה ראויה כי היא גורמת לחסרון בלימוד התורה לשמה, אבל זה לא נכון, כי הקב"ה רצה שנלמד ונהנה. והוסיף החזו"א, שכמו כן העולם טועה שאהבת האדם את עצמו היא 'אגואיזם' לא ראוי; ואמר החזו"א שהעולם טועה בכך, וראוי שהאדם יאהב את עצמו, אבל שידע מה לקחת כראוי לעלייתו! אולי נוכל לשמוע מה תפקידה של האמא, עקרת הבית, במערכת השבת המשפחתית מלבד הכנת המאכלים? ישנם כאלה שחושבים שתפקידה של האמא מסתכם בהכנת הצ'ולנט....אך כמובן אין הדבר כן; האמא אף היא נושאת בתפקיד חשוב, ועליה לשבת בשולחן השבת, ולשמוע מחוויות הבת והילדים הקטנים ואף הגודלים, חוויות ושיחות המתאימות לשולחן השבת. לסיום, חותם הגרש"א כהן שליט"א: "הדבר הראשון שיש בכח השבת לפעול הוא הנחלת יסודות האמונה. השבת תורמת את הזכות של האמונה בבורא שמים וארץ. וזה כדברי מרן המשנה ברורה בהקדמתו, שהשבת שקולה כנגד התורה כולה, כי היא עיקר האמונה. חז"ל גם הבטיחו הבטחות גדולות שכל המענג את השבת ניצול מדינה של גיהנם ועוד, ואין ספק ששכרה של השבת גדול ועצום בשני העולמות גם יחד". ··· שעה של רוממות וקורת רוח עברה עלינו בנעימים. הרגשנו שעוד רגע קט יבוא "המעורר" של ירושלים של מעלה לקרוא בקול גדול: "ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא"... בצאתנו אנו מודים לכבוד הכהן הגדול מאחיו, הטורח להדגיש גם בפרידתנו שכל כוונתו ומטרתו בשיחה זו היא לזכות את הרבים – "ואם אפילו לקורא אחד תהיה תועלת לרומם את שולחן השבת שלו בביתו, אזי היתה שוה הטרחה והזמן שהקדשנו לדבר". אנו יוצאים ומסיימים בברכת הדיוט: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". מרנן החזו"א והגר"י סרנא זצוק"ל בחתונת הגר"י זינגר זצ"ל הגאון רבי ישעיהו זאב וינוגרד זצוק"ל )באדיבות הרה"ג רש"י מלר שליט"א מחבר הספרים על בית בריסק( המשך מעמוד 67 זכר ליציאת מצרים 81

יום השבת ועבודתו תפסו מקום נרחב בתורתו והנהגתו של הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצוק"ל | מוסף 'יתד נאמן' מתחקה אחרי סדר יומו של גאון השבת, החל מהזהירות בימי החול, ועד זמירות למוצאי שבת שלעתים נאמרו במטוס | ועל העניבה שנרכשה במיוחד, הסיבובים בצומת 'משמר הנגב', הזעקה ב"איה מקום כבודו", ָ | ַל ַת אֲהָבֶתך ֹ ׁ י חו ַ והשיחות בליל שבת ש'התבשלו' אחר שיחה עם הגאון הגדול רבי חיים קמיל זצוק"ל | נ ְפ ִש רחוב בקרקא היהודית )באדיבות גנזך קידוש השם( הרב א. חפץ מטיב את הנרות לקראת שבת קודש 82 זכר ליציאת מצרים82 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 83 זכה הגאון רבי שמשון פינקוס זצוק"ל, ובחייו – ואף אחר מותו באופן בלתי נתפס – זכה והשריש את תוכן ומשמעות מצוות התורה וימי המועדים, ולימד את העם מוסר והבנה אמיתית בכל אלו. והכל יודעים, כי רגש מיוחד היה לו, לרבה של אופקים, ליום השבת. אף ספר מיוחד כתב הוא על כך – "שבת מלכתא", וסובביו ידעו כי יום זה נשגב הוא במיוחד בהיכלו, ולקראתו היה מתכונן הוא כהנה וכהנה. מתוך שיחות עם בני משפחתו שליט"א ותלמידיו, גיבשנו מעין 'סדר יום' של שבת קודש כפי שהונהג אצל רבי שמשון, בהכנות לשבת, הסעודות, התפילות וסדרי הלימוד, ועד סעודת מלווה מלכה. שומרי מצוותיה רבי שמשון אהב לספר: "פעם קיבלתי נשיקה מיהודי ברחובה של עיר" מתי ומדוע? "הלכתי ברחוב בבני ברק, ביום חול, והבחנתי ביהודי הכוסס ציפרניים. ניגשתי אליו הערתי לו על המכשול: אדם הרגיל לכסוס את צפרניו בחול, עלול להיכשל בכך גם בשבת! הלה הפסיק מיד, ואף מיהר לנשק אותי מרוב התרגשות". ה'תחביב' הזה של רבי שמשון להעיר על כך החל כאשר רבי שמשון חשד פעם בעצמו כי נכשל בשגגה בכסיסת ציפרנים בשבת. לכן גדר גדרים לעצמו, וגם התריע באוזני אחרים מפני חילול שבת הכרוך בכסיסת ציפורניים ובתלישת דלדולי עור בשבת. כאשר רק הבחין בבית הכנסת באדם המקרב את אצבעותיו לפיו, קפץ ממקומו מיהר עד אליו כחץ מקשת, לפעמים עד הקיר המערבי של בית הכנסת כדי להעמידו על חומרת הסכנה האורבת לו - סכנה של חילול שבת. כאמור, הוא ייעץ לידידיו להימנע מכך גם ביום חול, כדי לא לבוא לידי מכשול בשבת. ··· ככלל, הפחד מפני סרך חילול בשבת היה במקסימום אצל רבי שמשון. היה זה לאחר תפילת שבת בישיבת אופקים, כאשר הבחין רבי שמשון שחוט משתלשל מכפתור חולצתו. כיוון שחשש לבעיה של טלטול בחוט המשתלשל, עורר סביבו דיון הלכתי. הבחורים והאברכים דנו לכאן ולכאן. בסופו של דבר החליט להחמיר על עצמו, לא היסס, נכנס לחדר צדדי פשט את חולצתו, ועשה את דרכו הביתה כאשר הפראק עוטה את גופו. כך בכל הזדמנות, עורר דיונים הלכתיים למעשה וביטא את ההלכה למעשה. בבחרותו בישיבת בריסק עסק רבי שמשון בעיון הלכות שבת, ולמד את מסכת שבת על בוריה. לימים טען, כי בזכות הלימוד בימי הנערות, רכש הבנה נדירה בהלכות אלו. "אם רצונכם לזכות לחוש מיוחד בהלכות שבת" - המליץ לבחורים ואברכים צעירים - "כדאי ללמוד כמה פעמים את מסכת שבת בתקופת בחרותכם, בה הלב והמוח עדיין פתוחים לרווחה, כי לימוד כזה הוא קניין לכל החיים". אחד מידידיו של רבי שמשון )הגר"ב קלמנוביץ שליט"א( מספר כי בין ארוסיו לנישואיו של רבי שמשון היה סבור, כי נכשל בנדנוד מוקצה בשוגג. זה הכאיב לו מאד, והוא ביקש לאלץ את עצמו ללמוד שוב הלכות מוקצה כדי להועיל מכאן ולהבא, וקיבל על עצמו שלא ילך לבית חמיו עד שילמד הלכות מוקצה על בוריין. הוא התעכב בלימוד הסוגיות עד שחלפו חמשה שבועות בהם השלים הלכות מוקצה. ורק אז הגיע לשבת לבית חמיו. הנהגה זו של לימוד ההלכות, מקורה בדברי מרנא רבי ישראל מסלנט שהצביע על מאמר חז"ל 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש'. כלומר, כל נקודה יש לה את בית המדרש המיוחד לה. אם הוא חלש בפיו, המדבר לשון הרע, עליו ללמוד בספר חפץ חיים. אם חש בקרירות בשמירת שבת, שילמד הלכות שבת וכו'. הברשת הכובע ותיקון הפתילות נוהג היה הגר"ש, שלפני שיצא לתפילת שחרית ביום ששי, נטל עמו פתילות לנרות השבת, ומיד לאחר התפילה עסק בהכנת הפתילות לנרות שבת. כמו כן מספר תלמידו הרב ד.ש. שליט"א: "ראיתיו מבריש ומנקה את כובעו לאחר תפילת שחרית. 'עלי להתחיל בהכנות לשבת מיד אחרי התפילה'! הסביר את פשר מעשהו. וכוונתו הייתה עפ"י המבואר בשולחן ערוך )סימן ר"נ( כי יש להתחיל בהכנות בערב שבת שחרית". והכנת הפתילות הייתה 'עבודה' בפני עצמה. בשעת הכנתן, פיו מלמל תפילה ובקשה לזכות בבנים תלמידי חכמים ועובדי ה'. הוא הסביר, כי כידוע "הזהיר בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" )שבת דף כ"ג(, אבל, חידד, כל הסגולות צריכות לעבור דרך מפתח של התפילה! אין סגולה ללא תפילה לה'! "לכן אני מתפלל" - אמר. ··· בני הבית שהתעוררו ביום ששי בבוקר, רגילים היו לראות את אבא לאחר שחרית, כפוף ליד הפמוטות וטורח בהברקת עיטוריהם. הוא השקיע זמן ומחשבה בהברקת הפמוטות. מאז, ניסה שיטות שונות של השגת ברק מקסימאלי, ושמח על כל רעיון נוסף. ]וכאשר שמע כי מים רותחים מעניקים ברק לפמוט, עמד וטבל כל פמוט במים רותחים. בהזדמנות אחרת ניסה להבריק אותם באמצעות מי-סבון ומשחת שיניים, ובאחת הפעמים ששב מחו"ל רכש חומר נוסף מיוחד בו טובלים את הפמוט להשגת ברק מושלם[. וטעמו עימו: כשם שבבית המקדש היה דין ומצוה מיוחדת בהטבת הנרות, מלבד עבודת ההדלקה, כך בשבת קודש, שהיא בחינת בית המקדש של ימות השבוע, ישנן שתי עבודות שונות: הכנת הנרות, הטבתם וצחצוחם - עליה מופקד הבעל, ועל מצוות הדלקת הנר המקבילה לעבודת הדלקת נרות המנורה במקדש - מופקדת האשה. ומרגלא בפומיה: הדלקת הנרות בבית המקדש כשרה בזר, ואילו הטבת הנרות מצוותה דווקא בכהן. הרי לנו עד כמה גדולה היא חשיבותה של מלאכת הטבת הנרות! הרבנית ע"ה, הדליקה מספר נרות כנגד כל ילדי המשפחה, ובנוסף: שני נרות בשמן זית זך לתוספת הידור. לטובת אותם נרות שהודלקו בשמן זית זך, רבי שמשון רכש בזיכים עשויים קריסטל יוקרתי שעלו לו כסף רב. לכבוד שבת קודש בדרך כלל לא היו לו, לרבה של אופקים, קשרי חיים עם הכנת אוכל ושאר הוויות העולם הזה )לצורך עצמו(, אך בערב שבת קודש יצא מגדרו, תרתי משמע, ויצא אל חנות המכולת. ותושבים התפעלו מפעם לפעם להביט על המחזה הנדיר בנוף הרבני... רוב הסיפורים שסופרו בקהילה על 'טרמפים' נולדו ממסעו של הרב למכולת ביום שישי. כי היה מאיץ בתושבים שנקלעו לידו שיעלו גם הם לרכבו עם סליהם. "למרות הפצרותיי למנוע את עזרתו הפיזית הוא לא שהה לבקשתי "רק על ָ'זקֵ ן' יש והתעלמת... ממילא אין שום סיבה שלא אעשה את החסד הזה!" - מעיד בעל המעשה ששמע מפיו. באופקים של אותם ימים, לא ניתן היה להשיג דגים חיים בהכשר מהודר, ורבים השתמשו בדגים מקופסאות שימורים. רבי שמשון זצוק''ל )מימין( עם אביו וחמיו עם תלמידיו בצ'ילה, תשנ''ג זכר ליציאת מצרים 83

הרבנית הצדקנית ע"ה מצאה פתרון לסייע לתושבים להדר את סעודת שבת, וארגנה משלוח שבועי של דגים חיים וטחונים מאזור המרכז. את ההזדמנות הייתה מנצלת, כמובן, למעשה חסד, ובית משפחת פינקוס הפך למשך שעות ספורות למרכז חלוקה. שכיח היה למצוא את אחת מילדות הרב עולה לביתו של אברך בהודעה כי "ההזמנה הגיעה לכבוד שבת, ואבא ממתין למטה" להמשך הדרך לבית נוסף... חסד ושבת נפגשו בבית רבה של קהילת אופקים. כדרכו של רבי שמשון לתבל את המעשים ולקשרם זה בזה בתלי תילים של מצוות דאורייתא ודרבנן, ויהי לפלא. ··· היו לו בבית מלאכות קבועות בערב שבת, שלא ויתר עליהן לטובת אחרים, כגון הכנת דוד המים לכבוד שבת קודש ועפ"י מה שכתוב בשו"ע )בסימן ר"נ( "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו... ולא יאמר לא אפגום בכבודי, כי זהו כבודו שמכבד השבת". הוא הקפיד במיוחד, שבכניסת השבת לא יראו כלים שאינם שטופים במטבח, שהכל יהיה נקי ומצוחצח לכבוד שבת קודש! לכן, בשעת עומס לקראת שבת, הוא לא גער באחרים דווקא, אלא הרב בכבודו ובעצמו, אם היה צריך, נעמד לסייע במטבח להדיח כלים שנותרו לאחר הבישולים. בתקופת מגוריו בתפרח, היתה חביבה עליו מלאכה נוספת לכבוד שבת: דירתו זו לא היתה מרוצפת, אלא מכוסה ביטון, מטבע הדברים נבקעו ברצפה בקיעים וחריצים. לכבוד שבת קודש, רבי שמשון פזר חול על הקרקע כדי להעניק לה מראה ישר ומכובד. ··· עוד אחד ממנהגיו של הרב בערב שבת - בבחינת "שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" היה לצאת בסמוך לשעת כניסת השבת עד צומת 'משמר-הנגב', ולבדוק האם לא נמצא שם יהודי כלשהו שביקש להגיע לאופקים לשבת - אך 'נתקע' בדרך. כמובן, שכמו בכל דרכיו, גם את זה, עשה בחכמה ובהצנע, כדי להעניק תחושה נעימה ל'טרמפיסט' האפשרי. הוא היה מסתובב במרחק מה מן הצומת, והיה מגיע אליה מכיוון אחר באופן בו היה נראה כי זה עתה שב לביתו מנסיעה בין עירונית, אולם כוונתו הייתה לוודא כי אף יהודי לא יישאר חלילה ביום השבת הרחק ממחוז חפצו. "צאו מהמטבח"! בעת שהותו בחו"ל לצורך הרבצת תורה, כאשר לא פיתל פתילות כמו בבית באופקים, הקפיד לפחות על הברשת הכובע מיד אחרי תפילת שחרית, ועסק בהכנות נוספות לקראת שבת. מספר תלמיד מהכולל בסאן-דייגו שבצ'ילה: "היינו קבוצה קטנה של אברכים שהתגוררנו בדירתו של הנגיד רבי דב פרידברג. במשך ימות השבוע האברכים הכינו את האוכל בתורנות. אולם ביום ששי, אם הרב פינקוס שהה עמנו בעיר, לאחר התפילה הכריז: 'כולם לצאת ממקום הכנת האוכל, זה היום שלי'! "אין לתאר את עשייתו. האם ראיתם את חביבות העשייה של מי שמכין בית לקראת מלך? לא נותן לאף אחד לנגוע, הוא מבשל לבד עושה ופועל בהתרגשות - לכבוד שבת! 'שבת – אני עושה!' הכריז. פעם אחת, רבי שמשון הופיע בצהרי יום ו' ובידו שואב אבק. בעצמו ניקה את השטיחים. הוא מיאן שהגוי ינקה את השטיח 'וכי גוי ינקה במקומי לכבוד שבת קדש?!' תמה". "הוא זצ"ל התארח בקביעות בביתי בשבתות הראשונות לבואו לדרום אפריקה" מעיד באזננו אברך שלמד בימים ההם בדרום אפריקה, "ומנהגו היה לא לאכול בשר מחוץ לביתו מטעמי הידור בכשרות )הוא היה רבות מעבר לים בחו"ל אבל לא טעם בשר שלא הביא עמו(. אולם חמין יש להכין... טרח והכין חמין פרווה ללא בשר. יום אחד הרהר לעצמו במה יתייחד ה'חמין של שבת'? והחליט להוסיף לו... שוקולד שוויצרי, שיעניק לו טעם מיוחד!" כמו כן, לא וויתר על קוצו של יו"ד ממנהגי ישראל בשבת קודש גם בהיותו בנכר, כמו על אכילת שום בליל שבת, ולכן הכין תבשיל מיוחד שיש בו שום. ··· רבי שמשון ערך מחשבות וחיזר אחר רעיונות חדשים שיוסיפו כבוד שבת. לעיתים שב לביתו, ובאמתחתו כלי חדש לשבת - גביע, מערכת כוסות, או כיוצא בזה. וכך קיים בעצמו בכל ימי השבוע "זכור את יום השבת". וקרה גם שחידש במלבושי שבת קודש עצמם: אחר שבמשך שנים רבות, לא ענב עניבה, הופתעו יושבי בית הכנסת לראותו בליל שבת )בהיותו בן חמישים בערך( נכנס ענוב בעניבה... למראה מבטי הפליאה הסביר: "שמתי לב, כי במשך כל ימות השבוע אני לבוש בגדים זהים. ביום חול לבוש פראק - וכך גם בשבת. נכון שהפראק השבתי חדש ומהודר יותר, אך עדיין אין הבדל מהותי בינו לבין בגדי יום-חול, לכן החלטתי להוסיף בגד מיוחד, שידגיש את ההבדל בין מלבושי חול לשבת, ובכך אקיים בשלמות את ההלכה של 'שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך בחול"! בני הבית שהופתעו מהעניבה יצאו לבקש מאחד השכנים מצלמה, והנציחו את הרב מנסה ללבוש את העניבה, )התמונה מתפרסמת בכתבה זו(. לקראת שבת משעת כניסת שבת שרתה על הרב מנוחת נפש נעימה במיוחד. גם חום קייצי כבד של עיירה דרומית - אופקים, לא הפריע למשב רוח המרעננת ששרתה סביבו. למעשה, כבר משעות האחרונות לקראת כניסת שבת היה נעים, האוירה היתה קודחת, הכנות לקראת שבת – אבל ברוגע! וקל וחומר בכניסתה של שבת שהנעימות והשקט ירדו על הבית. "אישית ידעתי" מעיד בנו שליט"א, "כי אני יכול לדבר עם אבא במשך השבוע, אך לא תמיד לקבל תשובה, ובפרט כאשר היה עסוק וטרוד בענייני הקהילה. לכן, כאשר הייתי מעוניין לדבר עם אבא בדחיפות, וברחבות לב מצידו, צלצלתי אליו, בפלג המנחה לפני כניסת שבת"... בסיום כל ההכנות, המתין בסבלנות עד שהרבנית ע"ה הדליקה את נרות השבת, בירכה בשבתא טבא, ולאחר שווידא כי השלוה והנחת שולטים בכיפה - פנה ויצא לדרכו אל בית הכנסת. ··· "הדמות שאני מחבב עד מאד, היא דמותו של רבי שלום שרעבי. בגלל הפשטות שלו שהשתלבה עם גדלותו המופלגת" אמר פעם רבי שמשון לבנו שליט"א, וספר את הסיפור "הכי יפה" - כלשונו - "מכל הסיפורים על רבי שלום שרעבי": כאשר כל זקני המקובלים יצאו לקבלת שבת לשדות חקל תפוחין קדישין, הוא ויתר על ענין גדול מאד זה בקבלה, מדוע? מחמת חשש יוהרא. בשנים האחרונות של חייו החל גם רבי שמשון במנהג זה לצאת לקבלת שבת, אך כמובן שהחביא הנהגה זו. הוא כביכול הלך להוציא ספר מארון ספרים הסמוך לדלת בית הכנסת, נעצר ליד הארון ואז פתח את הדלת, יצא לרגע למרפסת אמר: בואי בשלום וגו' ושב למקומו. )היו מנהגים - שהתחיל בהם, אך משהבחין שאין המקום והזמן ראויים, הפסיק ממנהגו, ובשונה משאר אנשים שמתחילים מנהג ולא מוותרים עליו גם אם מגיעים לידי תקלה(. לאחר קבלת שבת נהג לשאת דרשה בבית הכנסת. כאשר הגיע לבית הכנסת, ניגש לגאון הגדול רבי חיים קמיל זצ"ל. ראש-הישיבה היה אומר לו 'וורט' על פרשת השבוע, ובין שני הגדולים הללו היתה מתפתחת שיחה מרתקת בענייני תורה והשקפה וכך נוצרה השיחה שהייתה אמורה להיאמר מפיו: "אגיד לכם מה הראש-ישיבה אמר"... ובהמשך חרז את הדרשה מענין לענין באותו ענין ובנה שיחה לתלפיות שריתקה את השומעים. ברכוני לשלום "כאשר סבא של אמא שלי, רבי נח וינברג - נכדו של ה'יסוד העבודה' מסלונים – נכנס הביתה בליל שבת,הוא הכין את עצמו לקידוש, זמן רב ביותר" סיפר רבי שמשון מפי אמו. "פעם אחת היה עסוק בדביקותו ובאמירת אשת חיל וכו' שלוש שעות שלמות, ואח"כ הסעודה ארכה עשר דקות, לא יותר". רבי שמשון, שחי בבית עם ילדים, לא האריך יותר מהרגיל בשעת בואו לביתו בליל שבת. בזמר "שלום עליכם" נמנע מלאמר את הבית "ברכוני לשלום" – כיון שישנה מחלוקת בראשונים אם אומרים בית זה. "אע"פ שמקובל בכלל ישראל לומר גם את הבית הזה, אך אני חש כי איני מסוגל לכך"- התנצל, כיון שהרגיל את עצמו לבקש רק מהרבונו של עולם אישית, ונוסח "ברכוני לשלום" שהוא כביכול מהמלאכים, לא היה מסוגל לבקש. בתקופה מוקדמת נמנע מלשיר "אשת חיל". כשנשאל פעם לפשר השינוי, הסביר כי בשעתו הייתה חסרה לו הבנה בפרק זה, לכן נמנע מלאומרו. רק באחרית ימיו כאשר הבין את המזמור )בעמקות הדברים, וע"פ דרגתו( - החל מזמרו. ברכת הבנים לא נהגה בבית אביו, אולם לאחר שפגש במנהג זה בבית חמיו הגדול – הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק"ל, החל אף הוא לברך את בניו, כאשר אביו מסכים על ידו. את ברכת הבנים אמר בדביקות, במתינות מילה במילה. ולאחר הברכה - הוסיף פסוק שנמצא בסידורים ישנים בהקשר לברכת הבנים )ישעיה יא, ב(: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'", ובברכתו לבנותיו הוסיף: "בחיק ירא אלקים תתנני". כאמור, שולחן שבת בתקופת גידול הילדים - התנהל בקשירת עניבה לכבוד שבת 84 זכר ליציאת מצרים84 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 85 טבעי, ללא סילודין, בלי כלות הנפש, נענועי דביקות וקולות השתפכות. בית עם ילדים פשוט בתכלית: - שלום עליכם, אשת חיל, ריבון כל העולמים, רצינות של כבוד השבת, קידוש, נטילת ידיים, פתקאות של שבת של הצאצאים. "היינו שמים מתחת החלות את הפתקה של פרשת השבוע. אבא עשה טקס נעים לילדים מגילויי הפרשה שהחביאו, והתעניין אח"כ בסיפורי הפרשה", מעיד אחד מהבנים שליט"א. הם סיפרו פרשת שבוע, ווארטים על הפרשה, הלכה סיפור או שיחה עניינית ערבה עם הילדים )בלי להיגרר לשיחות חולין(. עונג השבת טבל בכבוד השבת עם נעימות ושמחה. שולחן השבת לא נמתח יתר על המידה, כמעט בקיצור. ניגוני שבת המקובלים בכל בית בישראל ו...ברכת המזון. דברי תורה, שירות ותשבחות אכן, כאשר היה מנגן את הזמירות, מי שרצה לראות, יכול היה להבחין בנצוצי קבלה וזיקוקין קלים של נסתר המרצדים במוחו נוקבים ויורדים לליבו והוא כובש את ההתלהבות, אבל עם הכל - לא האריך לא לפני הסעודה ולא באמצעה! המוח שלט על הלב - מה שצריך לעשות בסעודה על פי דין ומנהג ולא הרבה יותר. בסדרי הקדימה - בין הזמירות ודברי התורה, הביא בספרו "שבת מלכתא" )עמ' קכה(, כי יש להקדים דברי תורה לזמירות שבת, וכך נהג בסעודות הלילה והבוקר. על פי מה שמצינו )במגילה יב ע"ב( שעמדו חז"ל על ההבדל המהותי בין סעודתם של ישראל לסעודת אומות העולם, כאשר אומות העולם פותחים את סעודתם בדברי הבאי, ואילו ישראל פותחים את סעודתם בדברי תורה ובשירות ותשבחות. מלשון חז"ל יש לדייק כי 'דברי התורה' קודמים ל'שירות ותשבחות'. בכל ימות השבוע התייצב במרחק מענייני אכילה - כמו שהעידו בני ביתו שכמעט אף פעם לא 'התיישב לאכול' אלא אכל אכילת ארעי, אך בשבת הקפיד לטעום מכל סלט ומאכל שהונח על השולחן, כמבואר בהלכה. לאחר הסעודה, השתדל שינקו מיד את השולחן ויסדרו את 'החדר של שבת'. הוא ביקש שיישארו על השולחן במשך כל השבת מלח וחלה, כי לדעתו יש בכך עניין על פי דברי הקדמונים. כמו כן היה לו עניין מיוחד להותיר יין מסעודה לסעודה, ובהזדמנות, שמח כשמצא גביע עם מכסה מיוחד, בו ניתן לשמור יין מסעודה לסעודה בלי לחשוש לגילוי. ]היה גביע יקר במיוחד, בדימוי לגביע של האדמו"ר מרוז'ין זצוק"ל, שעליו מצויירים ציורים שונים בעלי משמעות עמוקה[. בסעודות השבת ביקש שישבו כל בני הבית, ובכלל זה הבנות, כשהם לבושים בבגדי שבת. "לכבוד שבת" טען, "יש להתלבש בבגדים, ולא בחלוק בגד-בית". ··· אברך מדרום אפריקה ביקש להציץ מעט, איך נראה ליל שבת של רב קהילת אופקים, כאשר הוא בודד ממשפחתו לבד בדירה ריקה אי שם בפינה ביוהנסבורג. האברך התייצב במיוחד לעמוד קרוב לחלון אכסנייתו וסיפר: "התפעלתי כל כך! כי ממרחק היה נראה שהוא משוחח עם מישהו מעבר השני של השולחן, התקרבתי וראיתי כי הוא בסך הכל אומר זמירות. הוא לא שר אותם בניגון מיוחד, אבל אמר אותם שוב ושוב: "אנת הוא מלכא מלך מלכיא!" חזר על הדברים. הבטתי עליו מרותק, כיצד הוא אומר את הזמר "קה רבון" בדבקות. לפתע חלף ברחוב כושי גבה קומה, זרק בקבוק זכוכית וניפצו, קפצתי ממקומי בבהלה. עזבתי את המקום כאשר אוזני שומעות את ה"רברבין עובדיך ותקיפין!". שבתי לאחר כשעה. הרחוב ריק, ורבי שמשון עדיין במקומו מעיין בספר בריכוז רב, ושוב החל 'לשוחח' עם מישהו בכזה תענוג שלא ראיתי מעולם. לא שמעתי מה הוא אומר, אולי 'להתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים'. הבנתי אז איך בשבת אין עולם, הכל שובת. מה יש כן? את הקב"ה, והוא נמצא בכל מקום באופקים כמו באפריקה, וביוהנסבורג כמו בירושלים, 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה'". המתאחדת בתורתך בתקופת מגוריו בבני ברק, תקופה ארוכה למד בחברותא בלילות שבת נגלה ונסתר עם מורו ורבו - הגה"צ רבי ישראל אלי' וינטרוב זצוק"ל. הם היו משוטטים ברזי תורה ביחוד ה', בלימוד תורה לשמה. אותם לילות שבת היו האושר של ימי חייו! "בלילות שבת החורף הארוכים בהיותו באופקים, היתה תקופה שלמד איתנו הילדים - כולל הבנות, אחרי הסעודה, חומש עם מפרשים" העידה בתו תחי'. "בערב שבת הוא קנה מיני מגדים ושתיה מתוקה וישב איתנו, למד פרשת שבוע. היה זה כשעה לפני השיעור באור החיים עם בני הקהילה. תמיד ריחמתי עליו, כי ליל שבת היה אצלו אחרי שבוע כל כך מעייף, ובמקום ללכת לישון עוד קצת בליל שבת לפני שהיה הולך ל'טיש', ישב איתנו". במשך תקופה מסוימת בימי מגוריו בתפרח, 'חטף' תנומה קלה לאחר הסעודה, קם משנתו והזדרז להגיע עוד לפני חצות להיכל הישיבה, פתח את הגמרא, וצלל לתוכה עד אור הבוקר. מנהג זה החזיק מעמד בין בלילות הקיץ הקצרים ובין בלילות החורף הארוכים, שהקפיד להפיק מהם את התועלת הרוחנית שניתן להפיק מאותן שעות בליל שבת. בימי רבנותו באופקים, במשך שנים ארוכות, התקיים שיעור לאחר סעודת שבת: 'טיש' - קראו לו ההמון, שביסודו היה שיעור בספר אור החיים הקדוש על התורה, אולם התפתח לשיעור בהשקפה הדרכה מוסר ועוד. לימים הגיע למסקנה, שבהעדרו )כאשר שהה מחוץ לעיר בשבתות(, אין מסגרת לימודית פומבית בעיירה, ומשכך החליט להפסיק עם מסגרת ה'טיש' ולשנות את מתכונת 'ניצול הזמן' בלילות שבת - ולקיים שיעורי תורה בבית הכנסת המרכזי. השיעורים נמסרו על ידי רבנים שונים מתושבי העיירה או מאורחיה - תמידים כסדרן. כמובן, גם רבי שמשון נמנה על מעבירי השיעורים - באותן שבתות בהן שבת בביתו. נשמת! בתפילת שחרית היה מכנס ומקפל את כל מה שיש לו - בתוך מילות התפילה, מילה אחר תיבה ופסוק אחר מזמור "השמים מספרים כבוד קל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". גם כאשר כל הכלים הגשמיים מתפרקים כביכול, רבי שמשון לא היה מתנועע יתר על המידה, הוא פחד עד מאד מהחיצוניות, השתדל להשאיר את הכלים הרוחניים פנימה, וכאשר הם בפנים בית הקיבול שלהם גדול פי כמה – אינם נלאים מלקבל שפע. ואם היה מי שיכל לדחוק אצבע לתוך פנימיותו באותה שעה של תפילת שחרית של שבת - היה נצרב באש הפנימית... וכאשר התחיל 'נשמת', בעומדו מול כותל מזרח, נפלטה מפיו צעקה עדינה מהולה בניגון: "נשמת! כל חי! תברך את שמך!" הגביה את הקול שהתגלגל לעבר ארון הקודש. "ורוח כל בשר תפאר זכרך מלכנו תמיד". בנענועיו בלבד, היה די כדי שהילדים הקטנים של רבי שמשון יבינו שאבא נכנס לעוד עולם – ל"נשמת", והם מספרים: ניכר היה שאבא מתמלא חשק רב לקדש עצמו מלמטה כדי שיקדשו אותו מלמעלה, ושהוא מלא ברצון לקדש שם עם הגאון הגדול רבי חיים קמיל זצוק''ל לומד בביתו במוצש''ק המשך בעמוד 115 זכר ליציאת מצרים 85

סדרי הישיבות מקודשים הם; עולם הישיבות של היום יונק את כוחו ממסורת עולם הישיבות בדורות שלפנינו ולמעלה בקודש עד לישיבת וולאז'ין אם הישיבות | במאמר שלפנינו נסקור מסורות שהתקבלו על סדרי הישיבות בימי שישי ושבת קודש, והנהגת ראשיהן ואלופיהן | שיעורי פרקי אבות בישיבת וולאזי'ן; סדר 'תומר דבורה' בישיבת קעלם; ראשי הישיבות שמסרו שיעור כללי בשבת, וההבדל בין מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל למרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל באופי הלימוד המענג ביום שבת קודש | רחוב בקרקא היהודית )באדיבות גנזך קידוש השם( א. לויסון מרנן הגראמ"מ שך והגר"ש רוזובסקי זצוק"ל 86 זכר ליציאת מצרים86 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 87 וולאז'ין – אם הישיבות, ממנה פינה וממנה יתד לכל עולם הישיבות הפורח מאז ועד עתה. מרנא רבי חיים מוולאז'ין זצוק"ל השתית את סדרי הלימוד בישיבה, כאשר על בסיס סדרים אלו מתנהלים עד היום סדרי עולם הישיבות. אמנם, ישנם שינויים בין ישיבת וולוז'ין לעולם הישיבות שלאחר מכן, לשם דוגמא: בוולאז'ין למדו את כל הש"ס מברכות ועד נדה, ואילו כיום לומדים בעיקר את סדרי נשים-נזיקין; אך הבסיס והרעיון של צורת הישיבה קיימת עד כיום. בכל יום השבת וולאז'ין: משמרות כידוע, בישיבת וולאז'ין התקיימו סדרים במשך כל שעות היממה, בכדי לקיים את דברי הפסוק 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' וכפי שפירשם בספר נפש החיים, שאם יפסק עסק התורה לרגע אחד ח"ו, ישוב כל העולם לתוהו. גם בשבת התקיימו סדרים אלו כפי שמספר בוגר הישיבה הגאון האדיר רבי דוד מנובהרדוק זצוק"ל, בספרו: "כך אחז צדיק את דרכו בדבר הזה, להחזיק ישיבות וללמד תורה... ואף בעת זקנותו שלא עצר כוחו להגיד השיעור בעצמו אף על פי כן גודל השגחתו פרטיות שהיה על כלל בני הישיבה אין להגיד, עד שכל מי שבא באסטרטיא מבני ישיבתו החזיק בתורה ללמדה תמידיות. ואף גם זאת שכל לילה ולילה היה קבועים משמרות עדר עדר לבדו מכלל הישיבה עד אשר תמיד יום ולילה לא יחשו מלהיות שונין ומהפסיק מלימודם. והוגד לי באמת שאף בליל הכנסות שבת לא פסקו משמרות הללו, והוא בעצמו ובכבודו היה משתדל לפרקים להיות יוצא ונכנס אף בלילי שבתות' בכדי להתוודע ולהתגלות היכן תינוקות של בית רבן קורין, בכדי שלא יפסיקו" )גליא מסכת וילנא תר"ה עמ' 66.) בסעודות השבת והחגים היה מרן רבי חיים מארח תלמידים על שולחנו ומרביץ בהם תורה ויראת שמיים, ומנהגו היה כמנהג רבו הגר"א לשוחח בשבת רק בלשון הקודש. בשבתות הקיץ היה מנהגו למסור שיעור ב'פרקי אבות', במסגרתו הקנה יסודות איתנים וחשובים בדרכי הלימוד וההנגה, בעבדת ה' ובמידות. שיעורים אלו שנדפסו אחר כך בספרו 'רוח חיים' – פירוש על מסכת אבות, העיד בהם הג"ר אברהם שמחה מאמצ'אסלאב "נהירין לי הרבה מדברות קדשו אלה, שזכיתי לשומעם יוצאים מפי קדשו בלהבת שלהבת יראת ה' טהורה". גם בנו מרנא הג"ר איצלה מוולאז'ין המשיך נוהג זה בישיבה, ואף ביאוריו לפרקי אבות הועלו על מזבח הדפוס בספר 'מילי דאבות' )אבי הישיבות עמ' 207.) בימי שישי התקיימו בישיבה שיעורים כמו בכל השבוע, כאשר ראש הישיבה מוסר שיעור יומי בימים ראשון שני ושלישי, והמשנה לראש הישיבה מוסר בחצי השבוע השני – רביעי חמישי ושישי. גם השיעור ביום שישי עסק במסכת הנלמדת במשך כל השבוע. קעלם: מוסר ללא 'התמרמרות' עדויות רבות נשתמרו בידינו על השבת בתלמוד תורה דקעלם. חניך הישיבה, הגר"מ צוקרמן מספר: "בערב שבת קודש התפללו מנחה בשעה שתיים, קבלת שבת היה בערך חצי שעה לפני השקיעה, החזן עמד על יד הבימה כנהוג גם היום בתפוצות ישראל, אחר קבלת שבת למדו כל הציבור מוסר עד תפילת ערבית או שהתקיימה שיחת מוסר מהגה"צ רבי דניאל הי"ד. בקלם היתה הקבלת שבת חלק מסדרי הישיבה". מרן הגה"צ רבי אלי' לופיאן זצוק"ל סיפר, כי בין מנחה למעריב למדו 'תומר דבורה'. הוא הסביר שלא רצו ללמוד בספרי מוסר אחרים העלולים להביא להתמרמרות בשבת, לכן למדו 'תומר דבורה' המלמד על גדלות האדם. ואכן, בתקנות מרן הסבא מקעלם לחברת 'שומרי שבת' הוא כותב 'מחוייב כל אחד ללמוד מוסר ביום השבת קודש קודם כל התפילות'. כך העיד מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר: "בקלם היו אוכלים בשבת לפני קריאת התורה, ואחר התפילה היה הסבא זצ"ל דורש שיחת מוסר במשך כמה שעות, ובקיץ היו הולכים לביתם ביום שב"ק בשעה ד'" )ד"ת ד' י"ז(. לאחר הכנסת הספר תורה לארון קודש למדו חמש דקות מוסר איגרת הרמב"ן, ולאחר מכן אמרו שוב אשרי )לקראת מוסף(. את תפילת מנחה בשב"ק סיימו עשר דקות לפני השקיעה. אחר סעודה שלישית היה סדר מוסר שהיה נלמד בחשיכה עד תפילת מעריב, ואף כשהחשיך לא הדליקו בני חבורת 'תפארת בחורים' בבית הת"ת דקלם )באדיבות גנזך קידוש השם( זכר ליציאת מצרים 87

האור עד מעריב. מעריב התפללו מאוחר מאד, וכדי לדעת האם הגיע הזמן היו בודקים השעון שהיה קבוע בקיר עם היד )הגר"מ צוקרמן(. במוצאי שבת התקיים סדר מוסר ארוך, וכפי שמספר הגר"ש וולבה זללה"ה את מה ששמע ממרן הגר"א לופיאן זצוק"ל: "אמרו חז"ל כי נפשות הרשעים נחות בשבת קודש מהגיהנום עד שבמוצאי שבת בת קול יוצאת שובו רשעים לשאולה. עמד רבינו הגרש"ז מקלם זצוק"ל ותיקן עיקר לימוד המוסר במוצאי שב"ק, כי אחרי שאז יוצא הבתת קול אי אפשר שלא נשמע בת קול גם בעולמנו ונתעורר ע"י זה לתשובה". מרן הגר"א לופיאן סיפר כי לימוד המוסר בסדר של מוצאי שבת היה בתלמוד תורה בהתפעלות גדולה ממש "כמו לפני נעילה" )רשימות הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל(. בחורף היה סדר לימוד אחר הבדלה עד שעה, ובקיץ היה סדר לימוד אחר הבדלה חמש דקות )הגר"מ צוקרמן(. ··· סיפורי הוד מסופרים על מרן הסבא מקעלם ביחס לשבת: "פעם בעת שהסבא זצוק"ל אמר קבלת שבת, הניח ידו על אבן רותחת ומעוצם כוונתו לא הרגיש בדבר. אח"כ ראו כי נכווה כל עור ידו, והוא לא הרגיש בזה כלל בעת קבלת שבת" )מרן המשגיח רבי ירוחם, מרשימות רי"י וורשנער(. מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל מספר על מראה פניו של הסבא בשבת: "אדמו"ר הגרש"ז ז"ל מקעלעם סבל בסוף ימיו מחוסר דם, והי' תמיד חיוור בפניו לא נראה בו שום אדמימות, אבל משעת כניסת השבת עד צאתה היו פניו להבה, ואזיל חיורא של כל ימות השבוע ואתי סומקא בפניו כל השבת כאדם בריא וחזק, כ"ז ראינו כולנו כל מי שלמד בקעלעם בכל שבת קודש. אך פעם אחת אירע מעשה ונכנס אחד ממקורביו בעש"ק ובשורה טובה בפיו, ואמר: עכשיו הגיעה הידיעה שהאפיקורס הגדול עורך עתון המליץ מת, ברוך המקום שהרגו. הגרש"ז כששמע זאת נראה מיד כמין עצב על פניו, והכירו בו כל השבת כי פניו לא היו לו עוד ככל שבת. וכשא' ממקורביו שאל אותו על זאת, ויען לו: ומה אתה מתמה? הלא רחמנות גדולה על הרשע הזה שעומד כעת לפני כסא דין ומורט שערותיו מעל ראשו על מה היה עמל כל ימי חייו לעקור את הדת" )לב אליהו א' רט"ז(. מנהגו של הסבא היה להחליף כל מלבושיו למלבושי השבת, וכך מספר הגרא"י געלדציילער זצוק"ל חתנו של מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל: "שמעתי מהרה"צ רבי אליהו לאפיאן בשהיה אצלי על שבת, וכה אמר: מורנו הגרש"ז נהג להחליף כל מלבושיו לכבוד שבת ק', ולא היה אפי' חוט אחד של חול שלבשו בשבת בחגורות ובקשירות וכדו', הכל היה 'שבתדיגע'. בנין ישיבת וולאז'ין מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל מרנן הרב מפוניבז', יבלח"ט הגרב"ד פוברסקי, הגר"ש רוזובסקי והגראמ"מ שך זצוק"ל. מאחור נראה הגרב"צ במברגר זצוק"ל 88 זכר ליציאת מצרים88 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 89 כן המלבושים של שבת מעולם לא לבשם בחול, ואף המלבושים שעל הגוף - הפוזמקאות טלית קטן וכו', הכל היה השבתדיגע מיוחד, ורק לשבת. וכשנעשו ישנים לא העבירם לשימוש בימי החול, דהוה כהורדה מקדושת השבת, אלא לשבת קנו חדשים ואת הישנים גנזו, כך בכל בגדיו. וכך היה בכלי האכילה, היו לו שלש מערכות של כלי אכילה – חלבי, בשרי ושבת, וכמו שאין מחליפים מחלבי לבשרי כן לא היה מחליף משבת לחול". תלמיד אחר של ישיבת קעלם, ה"ה מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל מוסר לנו את הגדרתו של מרנא הסבא מקעלם על שבת: "כבר ביארנו שלא למזכרת אנו חוגגים את המועדים, אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא. ואמר מו"ר זצ"ל, כי לא הזמן עובר, האדם אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל, בשבת הראשונה כאילו נקבעה תחנה ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה תחנה עצמה ממש, ואותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית. וכן במועדים בכל שנה ושנה חוזר האדם ומגיע אל תחנת גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר להשיג השפעת הגילוי של חירות זמן חירותינו ממש..." )מכתב מאליהו ב' כ"א(. מיר: שיחה כמו שיעור בספר נס ההצלה של ישיבת מיר )עמוד כ"ג( כותב רבי אלחנן הרצמן בתיאורו על הווי הישיבה לפני המלחמה: "התמדה זו של הישיבה הייתה פרושה על כל שבעת ימי השבוע כולל ימי שישי ושבת. שלא לדבר על מחצית היום הראשונה של יום ששי שבו היו הלימודים כרגיל באותו עמל ושקיעות וכל התלמידים היו נוכחים בו, אלא אף בימי שישי אחר הצהריים היו רבים שלמדו בישיבה. ההכנות לשבת נעשו בזריזות ומיד חזרו לישיבה. בליל שבת לפני תפלת מעריב אמר המשגיח שיחה בישיבה וכרגיל הייתה התפלה שלאחר השיחה מרוממת ביותר. מה נפלא היה המראה בעת שהמשגיח השמיע את שיחתו המוסרית כשתלמידי הישיבה במאותיהם עמדו בצפיפות דרוכה לשמוע בצימאון את דבר ד', לרכוש עוד הנהגה טובה עוד הבנה עמוקה יותר בעבודת ד'. כולם באו לשמוע בהכנה נפשית כדי לקבל לתקן ולהשתלם. כך היה נראה גם המראה בעת שראש הישיבה השמיע את שיעור העיון. בליל שבת למדו עד שעה מאוחרת ללא שום חולשה וללא שינוי משאר ימות השבוע. גם יום השבת היה גדוש כולו בלימוד תורה. לא שכבו לנוח כלל ולמדו כל היום כולו במלוא המרץ והעמל. בשבת בצהריים אמר המשגיח שיחה בביתו לתלמידים קרואים. לאחר סעודה שלישית אמר המשגיח שיחה נוספת בישיבה. ליל מוצאי שבת היה לילה מבורך בלימוד התורה משך שעות ממושכות, כך שלימוד התורה והמוסר היה רצוף כל שבעת ימי השבוע ללא חולשת 'סוף שבוע'. עובדה זו הכפילה ושלשה את פרי ההצלחה הרוחנית". פוניבז': שאגת אריה זה עונג שבת! מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל לא היה מוסר שיעורים יומיים או כלליים על הסדר, אלא שיעור מדי שבת בשבתו אחר הצהריים לפני תפילת מנחה. מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק"ל היה מוסר שיחה בליל שבת ובמוצאי שבת, ועוד כשהתגורר בירושלים וכיהן כמשגיח ישיבת מיר היה מוסר שיחה בביתו בין קבלת שבת למעריב. הגאון הגדול רבי יצחק הקר שליט"א ראש ישיבת גרודנא מספר, כי מנהגו של חמיו מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל היה ללמוד בימי שישי ושבת קודש גפ"ת בלבד, משום שהיה לו טעם ותענוג מהלימוד הזה והוא מאד שמח על כך. ופעם כשסיפר זאת מרן הגר"ש למרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, אמר לו מרן הרב שך כי הוא עושה זאת בגמרא ורש"י בלבד. מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל היה לומד לאחר מוסף עם נכדיו. לאחר הסעודה היה לומד עם תלמידו הגר"ע טולידנו שליט"א כשהם מתלהטים ברתחא דאורייתא עד מנחה גדולה, משם שב לסעודה שלישית ובשעות הסדר היה לומד בהתלהבות סדר קדשים, ושוב חזר ללמוד עם נכדיו בשאגת אריה ולפעמים אמר: "ללמוד שאגת אריה בשבת זה עונג שבת"! )הגרמ"מ שפירא שליט"א(. בישיבת פוניבז' נוהגים עד היום לשמור על מסורת הישיבה, וכגון המנהג להתפלל 'מנחה קצרה' שנתקן ע"י מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל. בקבלת שבת לא שרים, ופעם אחת, בשבת זכור, כשהתחילו כמה מתלמידי הישיבה לשיר ב'לכה דודי', השתיק אותם מרן הגר"ד פוברסקי זצוק"ל, באומרו כי אין משנים ממסורת הישיבה גם בשבת זכור. לקראת צאת השבת, מחשיכים בישיבת פוניבז' את היכל הישיבה, ומדליקים אותו שוב בזמן צאת השבת ]ארבעים דקות כמנהג החזון איש[. הסיבה לכך היא, בשל מיקום הישיבה במרומי גבעת הישיבה, שכך יוכלו אנשי גוש דן להבין מתי יוצאת השבת – כשנדלקים האורות בישיבה. במשך שנים רבות נשכח העניין של זמירות בשבת בישיבת פוניבז', אך מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל חזר ותיקן את הדבר. כאשר אמרו לו פעם שיש אומרים שמרן המשגיח רבי יחזקאל לא רצה שישירו זמירות בסעודות שבת בישיבה, אמר מרן הגרי"ג שאין זה נכון. לייקווד: שיעור כללי במוצאי שבת מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל שהקים את ישיבת 'בית מדרש גבוה' לייקווד ועמד בראשה, נאלץ לחלק את זמנו, כאשר במשך מחצית השבוע שהה בניו יורק לצורכי הנהגת הכלל, ובדרך כלל היה מגיע אל הישיבה כל שבוע בצהרי יום חמישי ונשאר לשהות בה עד יום שני לפנות ערב, ופעמים שהאריך שהותו עד ליום שלישי לפני הצהרים. בפרק זמן זה הגיד פעמיים שיעור כללי; פעם אחת ביום שבת קודש )בשבתות הקיץ בשעה חמש אחרי הצהרים, ובשבתות החורף במוצאי שבת מיד אחרי תפילת ערבית והבדלה(, ופעם נוספת ביום שני לפני הצהרים לאחר מכן היה נוסע שוב לניו-יורק ושוהה בעיר הגדולה רוב עד יום חמישי. ]אגב, גם מרן הגר"א ווסרמן זצוק"ל היה מוסר שיעור בעיון בשבת אחה"צ בישיבת ברנוביץ, וכך היה המנהג בישיבות רבות בליטא[. ביום שישי התנהל הסדר כבכל השבוע, וכך מתאר זאת אורח מן החוץ שנזדמן ללייקווד באחד מערבי שבתות בשנת תשי"ח: "היה זה בשעת הצהרים. ההיכל בבית מדרש גבוה היה מלא מפה אל פה. יושבים ולומדים כרגיל. יום הששי אינו יומא דפגרא וכל רגע מנוצל היטב. ביציאה מבית המדרש צדו עיני תמונה מקסימה מבעד זגוגיות הדלת של אולם סמוך. עשרות בני תשחורת יושבים סביב שולחן ארוך, בראש השולחן יושב ראש הישיבה ומדבר אליהם. זוהי חזרה על השיעור הקודם שנאמר לפני שבוע במוצאי שבת... בחוץ ליד הדלת המזוגגת התקהלו אורחים סקרנים. אך בנין ישיבת מיר, בלארוס זכר ליציאת מצרים 89

שיר ליום השבת לילות שבת היו שעות ביטוי מיוחדות במינן של מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצוק"ל ראש ישיבת חברון | תשע שנים רצופות )!( דיבר הוא על עניני שבת, ולא חזר על דיבור אחד שנאמר | בעזרת תלמידים ותיקים, משרטט מוסף 'יתד נאמן' את המעמד המיוחד של ליל שבת ברחוב חגי בשכונת גאולה בירושלים | מגיש: הרב א. הכהן לילות השבת בישיבת חברון בשכונת גאולה שלפני כמה עשרות שנים, היו בעלי אופי וגוון מיוחדים. באותן שנים בישיבת חברון לא נהגו לומר "קבלת שבת" בציבור, ולאחר כניסת השבת היו מתכנסים חשובי הבחורים ובעלי המוחין שבהם לשיחה מיוחדת בביתו של ראש הישיבה - מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצוק"ל. בכלל, היה רבי יחזקאל "יהודי של שבת". מידי יום שני, כשעלה להיכל הישיבה לומר את שיחתו השבועית היה לובש בגדי שבת! לכבוד בני הישיבה ולכבוד השמוע'ס הנאמר. ברשימותיו הוא כותב: "ושמת שמלותיך עליך" - אלו בגדים של שבת. מכאן שמותר וגם מצוה להתעטף בבגדי שבת לקבלת אדם חשוב. ואין זה פגיעה בכבוד השבת, אדרבא זהו כבודה שמתכבדים בבגדים המיועדים לשבת. במשך תשע שנים רצופות דיבר רבי יחזקאל על שבת קדש, ורומם את השומעים לגבהים חדשים. בשורות הבאות נביא פנינים נבחרים מאותן שיחות, כפי שנחרטו בזכרונם של התלמידים מאותן שנים. כאשר פתח רבי יחזקאל את מחזור השיחות על שבת קדש, אמר: "כתוב בפסוק )תהלים קיט צו( 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאד' - רחבות הן המצוות, ויותר מהן רחבה נשמת האדם מישראל העשויה להכיל בקרבה את גודל המצוות על כל גדלותן. אולם ישנה מצוה אחת, שנשמת האדם מישראל היתה קצרה מלהכיל אותה, והיה צורך ליצור לה נשמה מיוחדת; זוהי הנשמה יתירה שנוצרה לקבלת השבת. צא ולמד" – אמר ראש הישיבה - "כמה רחבה היא מצות השבת"! )עפ"י עדות אחד המשתתפים הגר"י גרינברג זצ"ל(. רבי יחזקאל היה מדבר על רוממות האדם בשבת, כשהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. ופעמים הפליג בדבריו לימי בראשית עצמם, לתקופת הזוהר של האדם קודם החטא, קודם שגורש מגן העדן. "כשהאדם חטא וירד ממעלתו, הוזהר למעט בתענוגי העולם הזה, ולקדש עצמו במותר לו. אך גם לאדם שירד וגורש מגן עדן, יש עדיין ימי עליה - בשבת. בשבת שב האדם לדרגתו קודם החטא! הוא חוזר למצבו הטבעי, למצבו שקודם החטא, והוא שב להיות ה'אדם' שנברא בצלם אלוקים. מעין עולם הבא". בצל כנפיך יחסיון אחד המשתתפים בשיחות, היה הגאון רבי חיים גדלי' צימבליסט זצוק"ל, שתיאר בשעתו את אופיין המיוחד: "אלו היו שיחות שלא מסוג השיחות הרגילות ששמענו, בעוד שהשיחות באמצע השבוע היו תובעניות, והיתה בהן תביעה להתבוננות מוסרית של האדם על עצמו, הרי שהשיחות בליל שבת היו מרוממות יותר. ראש הישיבה דיבר על קדושת השבת, על עונג השבת, על רוממותה של שבת קדש". הגר"ח זצוק"ל נזכר כי באחד מלילות השבת כאשר רבי יחזקאל נכנס לאמירת השיחה, הוא ראה לפתע סביב לשולחן בין תלמידי הישיבה, את מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן ביתו של מרן הגר"י סרנא זצוק"ל סמוך לבנין ישיבת חברון בגאולה התלמידים בפנים כאילו 'נראים ואינם רואים'. מבטם היה מרותק לנקודה אחת ויחידה, אל פניו המאירות של רבם, אשר קול דיבורו לא הגיע אלינו. יכולנו רק לעקוב אחרי תנועות ההסברה שלו ונענועי ראשם של התלמידים שקלטו את דבריו כשעיניהם נוצצות ומאירות כשמש מרוב תענוג" )אש התורה עמ' תע"ו(. מנהג מיוחד קיים בישיבה שהונהג עוד בימי מייסד הישיבה מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל: בסעודת השבת ראש הישיבה סועד עם הבחורים את כל הסעודות, וסביב שולחנו היו עוסקים בדברי תורה ובשיחת תלמידי חכמים בעניני הפרשה ובשאר עניינים וכך הבחורים זוכים להתקרבות מיוחדת. כן בסוף ימיו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שניאור זצוק"ל, היה אוכל הוא את הסעודות עם בני הישיבה. ההנהגה נשארה בישיבת ליקווד עד היום, כאשר ראשי הישיבה והמשגיחים משתתפים עם הבחורים בישיבה בתפילה, בסדרים ובסעודות, כדרך מייסדי הישיבה, ובדרך כלל ראשי הישיבה סועדים עם הבחורים בליל שבת. סלבודקה וחברון: 'תעודה' מהמשגיח הגאון רבי מנדל שיינין זצוק"ל סיפר, כי פעם הסתפק מה עושה הסבא בלילות שבת הארוכים. עקב כך, כאשר הוצרך להיכנס באמצע ליל שבת לביתו של הסבא החליט לעקוב אחרי המתרחש שם. ר' מנדל הבחין שברגע שפתח את הדלת נשמעה תזוזה בחדרו של הסבא; הסבא נמלט לצידי החדר והתכסה בשמיכה חורפית על מיטתו... הרבנית שהבחינה מה ראה ר' מנדל פנתה אליו ואמרה: "דער אלטער יושב ולומד לילות שלמים, וכשאדם נכנס מיד קופץ למיטתו"... סיפר מרן רה"י הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל בשיחה שמסר בהיכל ישיבת חברון: "זכורני בעת שלמדתי בישיבת חברון, בלילות שבת היו מתייגעים על ספר קצות החושן, וביום השבת היה שיעור קבוע מראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן כהן זצ"ל בעניני סדר קדשים. היו אז חיים אחרים", )דרכי החיים ח"ב ע' רי"א(. על המשגיח מרן הגר"מ חדש זצוק"ל סיפרו התלמידים, כי הם זוכרים את 'שעת הדין' של ליל שבת אחרי התפילה, כאשר כל בני הישיבה עוברים לומר 'גוט שאבעס' והצורה בה השיב המשגיח לברכה היתה עבור התלמיד מעין 'תעודה' על התנהגותו במשך כל השבוע ועל מצבו הכללי. לעתים היה זוכה לברכה חמה בפה מלא ובחיוך רחב, לעתים בניע ראש בלבד, ולעתים אף בדילוג המבט אל התלמיד הבא תוך כדי התעלמות ממנו כביכול. המשגיח כמובן ידע תמיד לכוון את המינון הנכון והמתאים לכל תלמיד, ולכן שום תלמיד לא נשבר ממנו והתייאש, ואדרבה, ראו בהנהגה זו מנוף לעלייתם, )עד שבחברון(. 90 זכר ליציאת מצרים90 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 91 זצוק"ל שבא אף הוא לשמוע על רוממותה של שבת. רבי יחזקאל נדהם, ובהתרגשות אמר לרבי אליהו: "היום אתם תאמרו את השיחה לכבוד שבת!" אך רבי אליהו שתק כמובן, והמתין עד שראש ישיבת חברון החל במשאו. הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצוק"ל רבה של רחובות, נמנה אף הוא על המשתתפים בשיחה, והוא תיאר את ההרגשות המיוחדות שחוו התלמידים באותן שיחות: "ישנן שתי גמרות המספרות על רבי יהודה בר אלעאי - בגמרא בתענית )ל:( מסופר: 'כך היה מנהגו, היה יושב בערב תשעה באב בין תנור לכיריים ואוכל פת במלח ודומה כמי שמתו מוטל לפניו'. ובגמרא בשבת )כה:( מסופר: כך היה מנהגו בערב שבת, היה רוחץ פניו ידיו ורגליו ויושב מעוטף בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ד' צבקות'. אותו רבי יהודה בר אלעאי שהרגיש את צער החורבן במלוא תוקפו עד שחש ממש ש"מתו מוטל לפניו" - הוא זה שכאשר הגיעה קדושת השבת היה מתרומם למדרגת 'מלאך ד' צבקות'! ומעין בבואה מאותה הרגשה היתה לנו בשיחות של ראש הישיבה; רבי יחזקאל היה מכניס אותנו בכניסת השבת לאוירה אחרת. לשבת אחרת. לשבת של 'ירויון מדשן ביתך, בצל כנפיך יחסיון'. בכלל, רבי יחזקאל היה אדם מרומם. אספר לכם מעשה שאינו ידוע כל כך: כל שנה ביום הכיפורים, רבי יחזקאל היה עולה לתורה ל'מפטיר יונה'. באחת השנים באמצע ההפטרה, התמוטט ראש הישיבה והתעלף. כשהעירו אותו, המשיכו את ההפטרה. חשבנו בשעתו, כי כשהחלה ההפטרה רבי יחזקאל הרגיש בפנימיותו את כל המעשה של יונה, כי בדיוק כשה'בעל קורא' הגיע לפסוק: 'ותך השמש על ראש יונה ויתעלף' – הוא התעלף! ומכח רוממותו שלו, הוא הכניס גם אותנו לפסגות אחרות של שבת קדש. השיחה היתה נמסרת לקבוצה מסוימת בביתו הסמוך לישיבה. ופעמים רבות כשיצאנו מהשיחה, זה היה עוד לפני זמן כניסת השבת, וכלי רכב נסעו ברחובה של עיר. זה הרגיש לנו כמו 'חילול שבת', כי כבר היינו בעולמה של שבת על ידי השיחה המרוממת". כאילו כל מלאכתך עשויה נביא כמה ממוסריו של רבי יחזקאל שנאמרו באותן שיחות מיוחדות לכבודה של שבת קדש: "בכל רגע יונק האדם מחסדי הקב"ה, נהנה משפע המושפע עליו. ולמרות כל השפע", אמר רבי יחזקאל, "עוד יש מקום בלב האדם למחשבה אווילית: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. נתאר לעצמנו: אדם בונה בנין גדול, ובא חברו ומניח בצד הבנין קנה קש קטן, והוא מתפאר כי הוא בנה את הבנין הגדול, האם יש שטות גדולה מזו?!... והרי האדם חושב כך... ומתי מפסיק האדם לחשוב כך? בשבת! בתורה נאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לד' לא תעשה כל מלאכה' – לא תעשה, גם את המעט שנמסר לידי האדם לעשות – לא יעשה בשבת. אז חש האדם את האמת. חש את היותו יציר כפיו של הקב"ה הנושא את האדם על כפיו בכל רגע. בשבת חש האדם שכל מלאכתו עשויה, ולטובתו היא עשויה, ואז הוא מבין שגם הצער הרגעי שיש לו, שהוא חשב אותו לרעה, ד' חשבו לטובה!" ··· פעם אמר רבי יחזקאל: "אדם קטן – יש לו תורה'לה קטנה. אך כשהוא גדל, אינו אותו אדם שהיה. גם התורה היא לא אותה תורה שהיתה..." ובאומרו זאת, האדימו פניו. "בימי חז"ל אימת שבת שרתה גם על עמי הארץ. אותם עמי הארץ שלא היו נאמנים על הפרשת מעשרות, וגם אם אמרו שפירותיהם מעושרים לא האמינו להם, אך אם אמרו כך בשבת – היו נאמנים, כי 'עם הארץ – אימת שבת עליו'... אותו אדם גס ופשוט, היתה לו יראת הרוממות משבת קדש ולא הוציא מפיו דבר שקר! האם יכולים אנחנו להתפאר שאימת שבת מוטלת עלינו? שאנחנו חשים ברוממותה – עד שלא נעיז לחלל רוממות זו על ידי מעשה לא יפה?! גם האזהרות שאנו מוזהרים בהן תמיד, חייבים אנו להרגיש שבשבת הן חמורות יותר, כי מי שעובר עליהן מחלל את קדושת השבת. ומאידך, המצוות יש להן מעלה גדולה יותר בשבת..." עם מדושני עונג ולצד הדיבור על האימה והרוממות בשבת, דיבר ראש הישיבה גם על שמחה בשבת: "חז"ל דורשים: 'וביום שמחתכם – אלו שבתות'. גם אם אין מצוה של שמחה בשבת – הרי יש 'מציאות' של שמחה בשבת..." באחת השבתות דיבר רבי יחזקאל על 'עם מדושני עונג', ושאל: "דור אוכלי המן שהיו נשואים על כנפי נשרים וענני כבוד, הם היו 'מדושני עונג'. אבל אנחנו הרי 'עם שרידי חרב' עמוסי יגון, מה שייך אצלנו 'מדושני עונג'? אלא, שהעונג של שבת אינו תלוי בדבר המענג את האדם, כי אם בהרחבת הדעת, רוחב הלב ופתיחתו לרווחה למנוחה ולשמחה. וכלשון רש"י )ביצה טז.( שהנשמה יתירה שניתנת בשבת היא: 'רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו'. גם אדם שהוא עמוס יגון ותלאה, יכול להיות מדושן עונג, אם יעריך כראוי את הטוב שהוא מקבל מהקב"ה. כי נפש גרועה יכולה לקוץ גם בלחם אבירים, ונפש רחבה מדושנת עונג גם בפת קיבר. הנה על נבוכדנצר אומרים חז"ל שהמליך אותו הקב"ה על כל העולם, אך הוא לא היה שמח בחלקו, והיה מביט בעצמו ומתבייש בפני הבריות. מכיוון שהיה נמוך וחיסרון זה דכא אותו והשפילו והוא לא מצא נחת מכל כבודו ומלכותו. ולעומתו, המשנה אומרת: 'איזהו עשיר השמח בחלקו', ורש"י מפרש: 'שיש לו חירות נפש ולב טוב בחלק שהקב"ה מזמין לו אם טוב ואם רע ואינו מצטער לרדוף לאצור ולקנות יותר מחלקו'. כי עיקר סיפוק הנפש לא בא מעושר, אלא מחירות הנפש. ולכן להיות 'מדושני עונג' תלוי בנפש המתענגת ומהותה, וזוהי מעלה המיוחדת לעם מיוחד – 'עם מדושני עונג'"! ··· ועוד אמר: "מנוסח התפילה של מוסף אנו רואים שיש דרגות לשבת: 'מענגיה לעולם כבוד ינחלו - יזכו לכבוד של יום שכולו שבת; 'טועמיה – אלו שרק זכו לטעום ממנה – חיים זכו'; וגם אלו שלא טעמו משבת והם רק 'אוהבים דבריה' - נבחרו לגדולה, כי באהבתם את השבת, נבחרו גם לגדולתה. כך הוא הדבר – הטעים ראש ישיבת חברון - גם ב'מוסר'. לא רק בעלי המוסר ואנשי המוסר הם הזוכים למעלת המוסר, אלא גם 'האוהבים דבריה' של מוסר – גדולה בחרו! וזה מה שחידש מרן רבי ישראל מסלנטר זיע"א: להעמיד אנשי מוסר בעולם שהמוסר יהיה בלבבם. לנו לא נשארו אנשי מוסר, אבל נוכל להיות מאוהבי ושוחרי המוסר ולהשפיע גם על אחרים שיהיו משוחרי המוסר". בכי במקום שיחה "לכאורה אנו חושבים, שעם ישראל מסרו נפשם בכל הדורות ובכל הזמנים על שמירת מנוחת השבת. כך למשל מי שנפלה דליקה בביתו, אינו רשאי להציל אלא מזון ג' סעודות, ועליו לוותר על כל רכושו במסירות נפש. זה אכן נכון", אמר ראש הישיבה, "אך נראה שיש כאן דבר עמוק יותר. הרי בכל המצוות כך היא ההלכה למסור נפשו ולהפקיר רכושו עליהם ובמה התייחדה לה השבת? - בשבת הקידוש השם הוא במנוחה עצמה: 'מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח' - ולא מתוך צער". ופירש רבי יחזקאל את דבריו: "מה זה קידוש ד'? מילוי רצונו יתברך! האדם נברא להתענג על ד' ושכל הנבראים וגם המלאכים יעמדו לשרותו והוא מקיים את המצוות. אבל כשאדם שרוי במצב של צער, זהו חילול ד' גדול, כיון שעל ידי הצער מתבטל רצון ד', ובמיוחד אם על ידי הצער הוא שוכח לגמרי את שיעור קומתו ותפקידו ונדמה לו שהוא נוצר לצער וליסורים ושזה הוא רצון הבורא חלילה. וכדי שהאדם לא יגיע למדרגה פחותה כזו, נתן לנו הקב"ה את השבת לעונג ולשמחה ולמנוחה כבחיר הנבראים. כשאדם זוכה ל'מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח' שהיא המנוחה שלמה 'שאתה רוצה בה' – רק על ידי זה יתקיים: 'ועל מנוחתם יקדישו את שמך'!" ··· והיה ליל שבת אחד שבו לא התקיימה השיחה. היה זה בליל שבת י"ז באלול תרצ"ט - היום בו פרצה מלחמת העולם השניה. מאירופה הגיעו ידיעות כי הגרמנים התקיפו את פולין. טרם ידעו אז מה תהיה צורתה של ה'אידיאולוגיה' הנאצית, אבל ידעו באופן כללי כי הפלישה היא ענין מר לעם ישראל השוהה בפולין הכבושה. תלמידי הישיבה התכנסו בביתו של רבי יחזקאל בלב חרד. הוא עצמו ישב בחדר סמוך והתכונן ביחידות לשיחה. לאחר שעה קלה נכנס לחדר, ישב שקוע בתוך עצמו, התנער בכבדות והצליח להגות שתי מילים מיוסרות: "ורשא... וילנא..." ואז פרץ בבכי נורא. התלמידים העידו, שבאותו ליל שבת לא הזדמרה שירת השבת בחדרו של ראש ישיבת חברון. מרנן הגר"י סרנא והגר"א לופיאן זצוק"ל זכר ליציאת מצרים 91

מאז ומעולם נהגו בכל בתי ישראל לשיר ולזמר את זמירות השבת, ולענג את הסעודה בפיוטי שבח והודאה, כיסופין ותחינה | הרב דב אליאך ברשימה מקיפה על מנהגי עולם הישיבות בזמירות השבת, על ארחות מרנן ורבנן גדולי ישראל שבכל דור, ועל דעתם של אלופי התורה וראשי הישיבות באשר לקיומו של המנהג בסעודות ּ ִרי | ׁ ַ יר דּ ֵב בעולם הישיבות | ִש הרב דב אליאך 92 זכר ליציאת מצרים92 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 93 "עוד זכיתי לפגוש באותו יהודי הולך תמים, שחותני סיפר לי אודותיו בהתפעלות רבה" - שח הרב מפוניבז', מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל, בגעגועיו ליהודי וידז' שבליטא. "שריפה פרצה פעם בשבת, וביתו של זה, בית מקורה בקש ובגבבא, היה למאכולת אש. בצהרי יום השבת הלך חותני לראות בשלומו של האיש האומלל, ומצאו יושב בניחותא על עיי חורבות ביתו, סועד לבו בסעודה שלישית, ומזמר זמירות לכבוד שבת מלכתא, כאילו מאומה לא ארע. המושג 'שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו' התקיים אצל היהודי הזה כמציאות חיה וממשית: בשבת אין יגון ואנחה". )'הרב מפוניבז' ח"א( ··· מקרה דומה הכיר מרן הרב מפוניבז' מהתחנה הבאה בחיי חמיו, הג"ר אריה לייב רובין, רבה של וילקומיר: מעשה באיש ואשה שבנם היחיד, תלמיד חכם ועתיר נכסים, נפטר על פניהם באופן פתאומי בליל שבת קודש. למחרת חש רבי לייב בלוויית חתנו הצעיר, להשתתף עם ההורים השכולים, בשעתם הקשה. ומצא אותם יושבים אצל השולחן ושרים את המילים "השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך" בניגון מזמירות שבת. לשמע הזמר המצמרר הזה התבטא רבי לייב, כי מן הסתם נטרפה דעתם מגודל הצער. אולם, כשהעריב היום הבחינו הרב וחתנו, שתיכף לאחר 'הבדלה' צנח האב השכול ארצה מתעלף, מרוב יגונו. אז הבינו שדעתם כלל לא נטרפה, והביעו התפעלות רבה לנוכח הורים פשוטים, שבגלל קדושת השבת הבליגו בגבורה עילאית על אסונם הכבד )שם, וכן בספר 'לעבדך באמת'(. את סיפורי הגבורה הללו סיפר מרן הרב מפוניבז', לעת שתיאר בערגה את אמונתם התמימה של יהודי ליטא, שקדושת השבת היתה להם לסלע איתן בל ימוט. בבית מדרש רבנו הגר"א המנהג שנתקדש בעם ישראל, לומר ולזמר את זמירות השבת, מקורו בגמרא )מגילה יב, ב(: "יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות". ובמדרש )מ"ר שה"ש ח, יט(: "כשישראל אוכלים ושותים ומברכין, ומשבחין ומקלסין להקב"ה, מקשיב לקולם ומתרצה", ונזכר המנהג בספר 'מחזור ויטרי', ברוקח, 'ספר חסידים' ועוד. את זמירות השבת חיברו לעת מצוא, משוררים ופייטנים מאז תקופת הראשונים והקדמונים. לימים התחדשו אוספי הזמירות בקרב יהדות אשכנז, והפיוטים כונסו גם ממשוררי ספרד, כמו: רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, והיותר מאוחרים, כגון: האריז"ל ורבי ישראל נג'ארה. בכל קהילות ועדות ישראל התפשט המנהג לשיר ולזמר, אם לפי סדר הזמירות הנדפסות, ואם בבחירת אחדות מהן, ובצירוף שירים וניגונים שונים, איש איש וביתו. יש היודעים נגן ומזמרים בשיר ובנעימה כידם הטובה, מהם אף בדביקות מזוקקת מתוך ערגה וכיסופים לבורא עולם. אחרים, שלא הוכשרו בטבעם לשירה ולזמרה, אימצו בעיקר את אמירת הפיוטים, ובלבד שיכוונו לבם לשמים. ··· מבית מדרשו של מרנא הגר"א, לא מצינו שתיארו הנהגה מיוחדת בענין. כן מצאנו את תלמידו הג"ר משה שלמה מטלאטשין, מחבר ספר 'שער השירים' על זמירות שבת, על דרך נסתר, מדבר מגודל קדושת ימי השבת והימים-טובים. מתורתו של מרן הגאון רבי חיים מוולאז'ין, למדנו על דרך השלילה, ומתוך שנזכר מה לא אמר החכמנו כי את השאר נהג לומר, ככל בית ישראל. אודות הפזמון 'שלום עליכם' כתב תלמידו: "שמעתי ממנו, מה שנוהגים העולם לומר בלילי שבת בבואם לביתם 'ברכוני לשלום' ... לא ידעתי הבקשה מהמלאכים, הלא אין להם כוח מאומה, וגם אינם בעלי בחירה לשאול מהם מאומה, כי הכל אצלם בהכרח". לפיכך "מיום עמדו על דעתו לא אמר 'ברכוני לשלום' ... רק שלא רצה לגעור באומרים". עוד הביאו ברשימות הנהגותיו: "אין אומרים פזמון 'צור משלו אכלנו'. מפני שיוצא בו ידי חובת ברכת המזון דאורייתא". ואילו בשם תלמידו הג"ר אשר משרשוב הובא הטעם, בכדי להזכיר נחמת ציון ב'רצה' שבברכת המזון. בבית בריסק את החשש מאמירת "צור משלו אכלנו" קודם ברכת המזון, מצינו גם בקרב צאצאיו מבית בריסק. אודות מרן הג"ר חיים סולובייציק זצוק"ל מסופר, כי את הזמירות היה מקפיד מאד לומר בפיו, ובנו מרן הגרי"ז זצוק"ל היה שר ומנגן על ידו. אם מסיבה כלשהי לא אמרו את הזמירות בליל שבת, הורה הגר"ח למחרת היום לומר אותן בסעודת שחרית. פעם התייחס מרן הגרי"ז לעובדה שלכל אחת מסעודות השבת יש זמירות מיוחדות, בעוד שאת הזמר "י-ה ריבון עלם ועלמיא" נוהגים לומר הן בסעודת הלילה והן בסעודת היום. וביאר, כי בזמר זה אומרים: "שבחין אסדר צפרא ורמשא" - היינו בוקר וערב. עדות שמענו, אודות מי ש"התגנב" פעם לביתו בסעודה שלישית, והנה גם בפעם הזו אמר הרב "י-ה ריבון עלם" )אולי כתשלומין לשבחין דצפרא(, תוך שבנו הגאון הגדול רבי משולם דוד מלווה אותו בניגון. באחת השיחות במעונו של הגאון הגדול רמ"ד זצוק"ל,שאלנוהו אם מרן הרב מבריסק נהג להאריך בסעודות שבת: "לא בקביעות, איך שהזדמן" השיב. - וזמירות? "בדרך כלל אמר כמעט את כל הזמירות, אך לא הקפיד לומר הכל. במיוחד בבוקר. ומשנחלש עם השנים היה מקצר באמירתן. - שר או אמר? חקרנו, והוא ענה: "בשנים קדמוניות שר, וככל שנחלש, פחות שר ויותר אמר. גם אז היה אומר את הזמירות עם טעם, בהטעמה עם המלים, לא סתם אמירה". בליל שבת היו לו ניגונים על הזמירות האלו: "כל מקדש" )רק חלק מהזמר(, וכן "מנוחה ושמחה", "מה ידידות", "י-ה ריבון". על "צור משלו אכלנו" היו לו שני ניגונים, אך כמעט שלא אמרו, רק לעתים רחוקות. יש החוששים לזמרו לפני 'ברכת המזון', משום שאפשר ובאמירתו יוצאים ידי חובת ברכה דאורייתא. אמנם את המלים הללו לא אמר, רק ניגן את הניגון ואמר שורה פה, קטע שם. מה גם שלרוב היה זה כבר לאחר ברכת המזון. מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל זכר ליציאת מצרים 93

יש זמירות שאמר רק תחילה וסוף... את הזמר "יום שבת קודש הוא" אמר בלי ניגון עד המלים "ומלאך רע יענה אמן", מכאן דילג עד "קולי קולות יחדלון" וסיים עד הסוף. בזמירות הבוקר: "ברוך ה' יום יום" אמר את כולו, אבל שר רק את הקטע האחרון מהמילים "שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום". ניגונים היו לו על: "ברוך א-ל עליון", "יום זה מכובד", "יום שבתון", "כי אשמרה שבת". על "שמרו שבתותי" לא היה ניגון, פעמים אמר ופעמים לא. גם "שבת היום לה'" אמר לפעמים, אך בלי ניגון. את "דרור יקרא" שר וניגן רק בסעודה שלישית, לא בבוקר. עוד שר בסעודה שלישית את הזמר "צמאה נפשי לאלקים" )הנדפס בזמירות ליל שבת(, מתחילתו עד סופו. מהיכן שאב מרן הגרי"ז את הניגונים? – המשכנו ושאלנו את בנו הגדול, "אינני יודע. כנראה שאת חלקם שמע מאביו מרן הגר"ח". - יש ניגונים ששמע מפי הג"ר זלמן סנדר )כהנא שפירא(? "בוודאי! הרבה ניגונים, בבואו לבקר בבריסק שמע וקלט ממנו. רבי זלמן סנדר היה בעל מנגן גדול, ומהניגונים שלו אבא הרבה לשיר. הוא הלחין ניגונים יפים ביותר". "מוטב כבר לומר ניגון!" רבנו מרנא החפץ חיים בספרו 'משנה ברורה' )סי' רפט סק"ה( הזכיר את מנהג הזמירות בלשון זו: "כתב ברוקח סימן נ"ד: אחר שאכלו כל צרכן יש מזמרים זמירות ושבח להקב"ה. וטוב ללמוד תורה במקצת קודם אכילה ]א"ר[". אשר לסבא קדישא עצמו, "בסעודות השבת כמעט לא שר זמירות, רק סח בדברי תורה ומוסר. והרגשתי כמה פעמים", תיאר בנו הג"ר לייב הכהן, "כאשר ראה כי המסובים משוחחים ואינם מטים אוזן לדברי תורה, וביראתו שמא מדברים דברים שיש בהם תערובת לשון-הרע, או ליצנות וכדומה, היה פונה ואומר: 'נאמר מעט זמירות', והחל לזמר". או בלשונו: "בעסער זאג שוין א ניגון - מוטב כבר לומר ניגון!" את הזמירות ניצל ללמד ולרמז לסועדים רעיונות ודברי תוכחה שביקש להנחילם. כפי שאירע, למשל, עם מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן, שבתום הזמר: "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו" עשה החפץ חיים אתנחתא קלה, להעביר רעיון השקפתי. אף בעיצומה של אמירת פרק 'אשת חיל' נעצר לא אחת, לבאר איזה ביטוי או פסוק, והדברים מכוונים היו אל אחד האורחים, לענות על שאלתו או לחזקו בענין אחר. בבואו לביתו בליל שבת בלוויית אורח, מדלג היה על אמירת "שלום עליכם", ומקדש מיד. את הפזמון זימר בתוך הסעודה, ונימוקו: "האורח מן הסתם רעב וקשה לו להמתין עד שאסיים זמירותי, ואילו המלאכים אינם סובלים רעב, ויכולים להמתין עד שהאורח ישיב את ליבו" )ספר 'החפץ חיים', פרק 'שבת היום להשם'(. מקמניץ לבאר יעקב ראש ישיבת קמניץ, מרן הגאון רבי ברוך דב ליבוביץ זצוק"ל, בעל ה'ברכת שמואל', נודע בשערים כ'בעל מנגן' נפלא שחידש והלחין כמה וכמה ניגונים ענוגים, המושרים עד היום בהיכלי התורה. על שבתותיו בכלל, ועל סעודות השבת בפרט, שמענו מפי תלמידו ואחיינו, הג"ר ישראל גרבר, שהיה סמוך על שולחנו: "בסעודות השבת לא האריך בדברי תורה, כי אם דברים אחדים וקצרים. בחודשי הקיץ, שלא למדנו בחברותא במהלך השבוע, היה שואל אותי בליל שבת: מה חידשת במשך השבוע? ידעתי שלא שייך להתחמק כי השבוע לא הצלחתי לחדש, ובליל שישי הייתי יושב ומתייגע בסוגיה כל הלילה, עד שהיו עולים בראשי דברי חידוש ראויים. בסעודות היה הרבי שר די הרבה, גם מסדר הזמירות וגם מתוך התפילות. חבל שאיני יכול לחזור על הניגונים עצמם, אבל זוכרני למשל, ניגון ששר מתוך ה'קדושה': "על ידי דוד, דוד, דוד, משיח צדקך". הרבה קטעי תפילה היה משורר. 'בעל מנגן' בחסד עליון היה, גם מוכשר וגם בעל רגש גדול. בשם הג"ר לייבל'ה קובנר )שפירא( אמר: "מי שאינו שר ומנגן חסר לו בנפש היפה". שאלוהו: "אם כן מה תאמר על הרבי ר' חיים, שלא היה בעל מנגן?" והשיב: "אבל היה בעל רגש..." כלומר, וממילא לא חסר לו בנפש היפה. ָּ היו ניגונים שחיבר בעצמו. בחגים הרבה לשיר עם הציבור, ובחורים הצטרפו לשירתו הנעימה והמיוחדת. גם בשבת לאחר סעודה שלישית, היו באים בחורים מבוגרים ומובחרים לשמוע ממנו איזה 'שטיקל תורה', ואחר יושבים ומזמרים לכבודה של שבת. לעת זקנתו אמר פעם: "טועמיה חיים זכו", אלו הטועמים מסעודת השבת - חיים זכו!, אז מה יעשה יהודי כמוני, שכבר מתקשה לאכול? גם למעני יש עצה - וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו!" פעמים היה מספר מעשים שהיו מגדולי ישראל, בפרט מרבו מרן הגר"ח מבריסק. ··· "הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא הצליח לקלוט מרבי ברוך בער גם את חלק השירה, ולהורישו לתלמידיו", ציין הגר"י גרבר. אמת, ראש ישיבת באר יעקב זצוק"ל נחשב במידה רבה כממשיך דרכו של מרן הגאון רבי ברוך בער )ממנו גם קיבל תורה(, בהיכל הנגינה של עולם הישיבות. וכשם הגדיל לעשות בשמחת התורה כך חידש בתורת השמחה, שמחה יהודית טהורה וזכה. שמועותיו מהיכלי ה'שערי שמועות' מתבדרות ביני עמודי, לצד ניגוניו הנעימים ומנעימים אף את ה"אמר אביי". בנו, ראש ישיבת באר יעקב יבלח"ט הגאון רבי דוד יצחק הגאון הגדול רמ"ד סולוביצ"ק זצוק"ל בשיר ושבחה מארכיונו של הרה"ג רש"י מלר שליט"א הגאון הגדול רמ"ש שפירא זצוק"ל בשירי דבקות מרן הסבא מסלבודקה זצוק"ל בערוב ימיו. לצידו נראה תלמידו מרן הגר"מ חדש זצוק"ל 94 זכר ליציאת מצרים94 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 95 שליט"א, הגיד פעם )למוסף ש"ק של יתד נאמן(, שבכל תחילת זמן הקדים ואמר, כי לא היה שר אלמלי כך נהג רבי ברוך בער, על פי הסכמת רבו מרן הגר"ח מבריסק. וזאת הגם שמדובר בסעודות השבת, שבין כך נוהגים בזמירות. בישיבתו הקדושה 'באר יעקב' הנהיג שיקפידו על זמירות שבת. בליל שבת פתחו ב"מנוחה ושמחה", עברו ל'י-ה ריבון', והמשיכו לפי בחירה משאר פיוטי הזמירות )'רבבות ויובלות'(. ראש הישיבה היה מרבה להצטרף אל התלמידים הסועדים ולימדם פרק בשירה יהודית. אחד מניגוני השבת המרגשים המושרים עד היום בקרב משפחתו, הוא "יצוה צור חסדו" )פיסקה מתוך המזמור "ברוך השם יום יום"(. שיר זה, העיד בנו יבלח"ט הגאון רבי נפתלי צבי יהודה שליט"א, ראש ישיבת "שערי שמועות", מקורו בניגון אותו חיבר הגאון הקדוש רבי יונה קרפילוב זצוק"ל בי"ד בעל ה'יונת אלם', והגרמ"ש "הצמיד" לו את המילים ָ הללו. השיר מסתיים במילים "י ִש ׁ יב לֹ ֱ א נֶ אַמ ִּר כ ִ י א ְם ו ָש ׁ ב ְו ֵּקִ בץ", ובנוסח הגרמ"ש התווספו ברגש ובכמיהה המילים "אוי גיוואלד, ישיב לא נאמר".... דעה חכמה לנפשך מרן הסבא מסלובודקה, רבנו נתן צבי פינקל זצוק"ל, היה רגיל לזמר ליד שולחן שבת כמנהג העולם. לא את כל הזמירות הקפיד לשיר, אולם את הפזמון 'דרור יקרא' בחר לזמר בכל שבת ושבת. לשאלת תלמידו מרן המשגיח הגה"צ ְ ּ רבי מאיר חדש הסביר: "ראה מה כתוב בו: 'ד ֵע ְ ה חָ כָמה ָ ' - איפה ראית עוד ווארט כזה?!" ָ ְ , ו ִה ֶ יא כֶת ְר לרֹאשֶׁ ך ְל ְנַ פשֶׁ ך את זאת ההשקפה ביטא 'האלטער' בזמרו 'דרור יקרא' מדי שבת בשבתו, שתהיה החכמה מכוונת את נפשך, והיא אשר תהיה כתר לראשך! )מרן הגרב"מ אזרחי זצוק"ל, מפי חמיו מרן הגר"מ חדש זצוק"ל(. מסופר, כי תלמידו של הסבא, הג"ר אברהם אליהו קפלן, הנודע כבעל ה'שקעה חמה', הוא שהלחין את הניגון על המילים "דעה חכמה לנפשך וכו'", ובהמשך שרו אותו לאורך כל הפיוט. ניגון זה, או שמא לחן אחר שניגן הסבא ב'דרור יקרא', נשמר על ידי הרב שמעון ראובן דבורץ, שכמו כן הקליט ניגון השגור בפי הסבא לפיוט 'מנוחה ושמחה'. יותר משהפליג הג"ר אברהם אליהו קפלן בנגינתו, הפליא כמשורר מחונן, ובין היתר הואיל לתרגם לאידיש את השיר 'ברוך א-ל עליון' )'בעקבות היראה' עמ' רנג(. ישנה הקלטה מבנו רבי צבי קפלן המזמר את השיר, במנגינה, שאף היא )לפי נכדו( מיצירתו של האב. בין תלמידי סלובודקה וצאצאיהם שרים במנגינה הזו עד היום, את הפזמון המקורי בלשון הקודש )מפי רבי שלום קרלינסקי שליט"א(. פעם אירע שויתר הסבא לגמרי על זמירות השבת. היה זה בשהותו לשם הבראה בגרמניה, ובאו לבקרו שני תלמידים מסלובודקה, ובהם הבחור מאיר חדש. אחרי נסיעה ארוכה וטלטולים רבים הגיעו השניים ביום שישי. וקיצר הסבא בסעודת ליל השבת, אכל בחיפזון, לא נתן לשיר זמירות, ומיהר הורה להם ללכת לישון. המשוררים דחברון השירה לא התכוננה בישיבת סלובודקה על שיטה ודרך, כשם שזמירות השבת לא היו עיקר מסדרי הישיבה, אולם היוו חלק ממשי מההווי הרוחני שלה. בעיקר אפיינה את תלמידי הישיבה לדורותיה, תוך שהבכירים והמובחרים לא אך השתתפו בשירה, כי אם התוו ועיצבו אותה. בסלובודקה, כמו אחר כך בחברון, הרבו לשיר שירי שמחה וניגונים של השתפכות הנפש. ה'מנגנים' הבולטים ששירתם ערבה במיוחד, יושבים היו במרכז, וחבריהם מקיפים אותם סביב, ומפזמים ועונים אחריהם קול אחד. כך בשבתות וחגים, וכך בשמחות מזדמנות. על "יושבי המרכז" נמנו, על פי רוב, הטובים שבחבורה, לימים מגדולי התורה הנודעים. למשל, הבחורים רבי אליעזר לופט, בעתיד משגיח ישיבת ראדין ועוד, ורבי אברהם גרודזינסקי, שגם כמשגיח הישיבה לימים, נהג לשורר לעתים בצוותא חדא עם תלמידיו. בשנים הבאות נמנו על המשוררים, מי שלימים הוכרו כגדולי תורה, הגאונים רבי מאיר חדש, רבי דב זוכובסקי, רבי מנדל שיינין, רבי אריה לייב רביץ, ואחרים. אך דומה כי הארי שבחבורה, איש יודע נגן, מגדולי בעלי הרגש, היה רבי דב מעייני, שגם הלחין ניגוני רגש ודבקות עילאית, שהכל נשבו בקסמם. עדות נשתמרה מזמירות של שבת 'שבע ברכות', בעיר פתח תקוה. החתן, בן משפחתו של מרן החזון איש, שבכבודו ובעצמו השתתף בכל אירועי השבת שהתאפיינה בשמחה של מצוה, עטופה בהוד של תורה וקדושה. אשרי עין ראתה את הג"ר דב מעייני, אז רבה של מגדיאל, מלווה את השבת בדרשותיו וזמרותיו, ומרן החזון איש, שהחשיבו כאחד מגדולי הרבנים, מקשיב רב קשב ופניו קורנות. "יסוד החסידות" זמירות מסוג אחר נשמעו בישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק. רוח סערת המוסר האופיינית לנובהרדוקאים שלטה גם בסעודות השבת, והם הרבו לשיר משיריהם ולחניהם של גדולי נובהרדוק, כמו הג"ר דוד בודניק והג"ר ניסן בברויסקר. ואלו זמירות שרו בסעודה שלישית של שבת? גילה את אוזנינו רבי בנימין גרודקה, תלמיד הסניף בביאליסטוק: "את כל הפרק הראשון של 'מסילת ישרים': 'יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו', שרו בניגון ובהתאמה עד סוף הפרק". "והנה פרצה מלחמת העולם השניה. הגרמנים נכנסו לביאליסטוק, והבהלה גדלה עד לשמים. רבים החלו להימלט מהעיר, ובשבת הראשונה היתה בישיבה אוירת נכאים. הבחורים ישבו בסעודה ופניהם העידו עצבות. לא היינו מסוגלים לשיר כמנהגנו מדי שבת. לפתע נכנס הבחור המבוגר גרשון קובלער )'רבנו' גרשון ליבמן(, וקרא: 'היום יום שבת קודש! בשבת אסור להתעצב!' והחל לשיר זמירות שבת. כולנו הצטרפנו אל השירה, ותחושת הבטחון התחזקה בלבנו". "באותה מידה", המשיך ר' בנימין, "נהגנו גם בערבות סיביר, משחמקנו מחילול שבת במחנה הכפיה הרוסי, ובשבת השלישית באנו על "שכרנו" והושלכנו לצינוק עם אפשרות אחת בלבד, לשבת על הרצפה. גם כאן, בצינוק הדחוס והטחוב, פרצנו בזמירות של שבת, כאילו איננו יודעים היכן אנו שרויים. עמד שם גוי שהתרגש ואמר: "ראו מה זה חוסן יהודי, אפילו בתוך הבור בבית הסוהר, יכולים לשיר ולשמוח". מציאות דומה מאותם ימים, תיאר הרב שלמה פרבר תלמיד ראדין: "כאן, בבית הסוהר הסובייטי, נוכחתי שוב ביתרון בעלי הרוח על בעלי הגוף. אלה שהחזיקו מעמד ולא אבדו את צלם האלוקים לא היו בעלי השרירים, אלא דוקא דלי הבשר, שהיו חלשים בגופם אך חזקים בנפשם. כמה בחורי ישיבה שעמדו על הגובה והחזיקו מעמד בכוח אמונתם. בשבתות היו מצטופפים יחד ושרים זמירות שבת. בחורים אלה הפליאונו בכוח סבלם )'העירה בלהבות'(. ··· 'ביאליסטוקאי' נוסף, מרן בעל 'הסטייפלר זצוק"ל נהג לשיר מסדר הזמירות. ולפי דברי נכדו הגאון רבי משה ברזם, משהיה שם לב שהמסובים לשולחן השבת אינם משתתפים עמו, אמר: "בידוע הוא, שהשירה נותנת שמחה. האם לא רגילים בזה כיום, לזמר בסעודת שבת?" )ספר 'הסטייפלר'(. בסעודת ליל שבת היה שר בקביעות זמירות אלו: "מנוחה ושמחה", "קה רבון", "צור משלו". ושלא בקביעות היה שר: "יום זה לישראל", "צמאה נפשי", בסופו הוסיף בית נוסף )לפי השמועה חברו הגר"מ שפירא מלובלין(, והמלים: "אזלת ידינו וכשל כוחינו ובת קול תנחמינו עוד אביכם חי". כמו כן שר: "ידידי רועי מקימי" מרבי ישראל נאג'רה, ו"אודה לקל לבב חוקר וכו'". בסעודת הבוקר שר מרן הסטייפלר "ברוך קל עליון", ובאופן לא קבוע גם: "שהשלום שלו", "וביום השבת שני כבשים", "אני מאמין בביאת המשיח", ו"שיבנה בית המקדש" בניגון ששר מרן הגרב"ד מקמניץ. בסעודה שלישית היה מזמר זמירות שבת בנעימה ובדביקות, גם את הפזמון "יום שבתון אין לשכוח". ובשבתות חודשי אלול ותשרי הוסיף לשיר גם "מה נאמר לפניך יושב מרום" )'אורחות רבנו'(. ··· את הוי החיים בישיבת טלז בליטא, תיאר עבורנו רבי משה אבנסון איש מנצ'סטר: התפילות היו ברוח סדר ומשטר, כמו בצבא. כולם עומדים יחדיו ויושבים יחדיו, כך אני נוהג עד היום. ארוחת צהרים בישיבה בשתי משמרות, וכך סעודות השבת, שהתנהלו על פי סדר קבוע. אחרי מנת הדגים שרים זמירות, רק אחריהן המנה הבאה. לאחריה נעמד אחד המבוגרים לומר דברי תורה, ושוב זמירות מתוך סדר הזמירות המוכר. גם הטלזאים הוכיחו בגלות רוסיה את עוצמתם הרוחנית. כפי שסיפר לנו הג"ר נתן צבי ברון: הצטרפנו לקולחוז בתוך יער עבות. החברים סודרו בעבודת היער בכריתת עצים וניסורם, ולבקשתם עבדו ביום ראשון במקום בשבת. כשרות התאמצנו לשמור כהלכה, אפילו החלב היה "חלב ישראל"! לאחר שמדי יום הלך אחד מאתנו מרחק שתי קילומטר, והביא כד חלב גדול מחליבה שנערכה תחת פיקוחו. את יום השבת הצלחנו לזכור ולשמור, על הצד הגה"צ רבי גרשון ליבמן זצוק"ל היותר טוב. מאכלי שבת לא היו, בעיקר היה זה לחם רוסי זכר ליציאת מצרים 95

פשוט. אבל התפללנו במנין, ולמדנו משניות סדר טהרות שהיו עמנו. בסעודות השבת היינו מנגנים "י-ה ריבון עלם" ושאר זמירות שבת, במנגינות רוסיות אותנטיות. הגויים בני המקום ציינו עקב כך, את עובדת היותנו פטריוטים של המדינה, כפי שציפינו ורצינו, כדי לשמר את אמונם, ונוכל להמשיך לשמור שבת ויום-טוב כהלכתן. זמירות שמענו בישיבת פוניבז' בבני ברק, השירה והזמרה לא תפסו מעולם מקום של ממש. בסעודות השבת התמקדו המשוררים סביב שולחנות בודדים בחדר האוכל. האם היתה זו שיטה, או שכך התגבשה המציאות? רבנו הגדול, מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, שאל פעם את נכדו שהגיע אליו בשבת: "האם שרו בישיבה זמירות שבת?" תהה הנכד: "הרי אומרים שמרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל אמר כי אין לשיר זמירות בישיבה בסעודת שבת?" ומרן השיב והסביר: ִ "אכן כן, כאשר היה המשגיח עָמ ּנו לא היה צורך לבני הישיבה בזמירות שבת, את החמימות וההתלהבות הרוחנית היו יכולים לשאוב משיחותיו של המשגיח, לכך היה משום ביטול תורה בשירה זו. אולם משנותרנו יתומים אחרי פטירתו של רבי יחזקאל בודאי מוכרחים לשיר, בכדי לשאוב מהזמירות המרוממות את החמימות והתרוממות הרוח" )'אורחות הישיבה'(. מאידך העידו על רבי מרדכי חיים סוקולובר, שבבחרותו אמר לו המשגיח רבי יחזקאל: "צריך לשיר זמירות", ומני אז השתדל כל ימיו לשיר את כל הזמירות, ומשלא הספיק בסעודה אחת השתדל להשלים באחרת )'מדרכי חיים' עמ' קל(. ]לגופה של שמועה – לפיה הורה מרן המשגיח שלא לשיר זמירות בישיבה, יש שהסבירו זאת בשל רצונו שלא ליצור מעמדות של 'מזמרים' ו'בעלי מנגנים', מעבר למעמדות של המתמידים והלמדנים בישיבה, ד.א.[ ··· מקור לשם 'זמירות', מצא מרן הרב דפוניבז', בציינו ללשון ה'תוספות' )סנהדרין לז, ב(: "כתוב בתשובת הגאונים, שאין בני ארץ ישראל אומרים קדושה אלא בשבת, דכתיב גבי החיות, 'שש כנפים לאחד', וכל כנף אומר שירה ביום מששת ימי החול, וכשתגיע שבת אומרים החיות לפני המקום: 'רבש"ע, אין לנו עוד כנף', והקב"ה משיב להם: 'יש עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר: מכנף הארץ זמירות שמענו'". הרי לנו שהשירה של שבת נקראת 'זמירות' )מו"ר הג"ר אברהם איתיאל גורביץ(. במענה לבן ישיבה כתב מרן ראש הישיבה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל: "ודאי שדבר חשוב לשיר זמירות בסעודת שבת, וזה הידור הסעודה ומקיימים בזה כבוד שבת. ועיקר הקיום מצוה בזה, לשים לב לפירוש נוסח הפיוט. יש מהם תפילה ובקשת ישועה לאורך הגלות ולגאולה, ויש מהם השתפכות הנפש ביסוד האמונה. כמו הפיוט 'צמאה נפשי', וכן "ידיד נפש", שמעלה את נפש הישראלי להתבונן בענינים מרוממים של החיים וכדומה, עד שמרגישים את אושר החיים בעולמו, להתחזק בתפילה ועמל התורה". על שולחנו שלו העידו )'דרכי החיים'(: "זמירות השבת היו מלאים זיו ומפיקים נוגה, והיה מראה נורא הוד לראות כיצד הוא משורר בדביקות, ומכוון בכל תיבה ותיבה. היה אומר, ששירת זמירות שבת קודש הם 'חיבור עליונים ותחתונים'". על שולחן גדולי ישראל אודות גאון הפוסקים מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, העיד בנו הג"ר ראובן שליט"א, שנהג לומר את הזמירות הן בליל שבת והן ביומו, אבל לא היה מנגן, בהעדר חוש הנגינה )'דרכי משה'(. מסתבר איפוא, כי אף אם פטור הנך מנגינת הזמירות, אינך פטור מאמירתן, כדרך שאומרים פיוטים וסליחות. רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל צוטט בלשונו: "רוב ימי לא חשתי הבדל בין יום רגיל לימי שישי ושבת מבחינת סדרי הלימוד. אמנם אכלנו שלש סעודות בשבת, ושרנו זמירות בכל סעודה וסעודה, כמקובל בכלל ישראל, אבל כל שאר הזמן הוקדש ללימוד תורה" )'קובץ שיחות' הגרי"י בורדיאנסקי(. נכדו הגאון רבי שלמה ישראלזון תיאר )'ריש"א דגלותא'(: למדתי בישיבה בירושלים והרביתי להגיע לביתו בשבתות. זכורני איך רקד עמנו )!(, וכל סעודת השבת התנהלה בשמחה וברוגע. היה שר זמירות שבת בנועם, מדבר אתנו בלימוד ומשיב לשאלותינו. ··· מכתב ממרן הגאון מאיר צבי ברגמן שליט"א, בספר 'לולי תורתך', מצטט מחמיו רבנו הגדול מרן הגרא"מ שך: "וכבר שמעתי ממו"ח מרן זצ"ל, לתלות כמה חסרונות בצאצאים במה שההורים לא היו מאריכים בשולחנם ביום השבת עם זמירות של שבת, דברי תורה, סיפור עובדות וקירוב הלבבות של צאצאיהם לאהבת תורה ויראת שמים". הרה"צ רבי דויד'ל פרנקל ידע לומר, כי מרן זצוק"ל נהג לשיר 'מה ידידות מנוחתך' בניגון ששמע מדודו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל. מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל עצמו סיפר לגאון רבי צבי קופשיץ זצ"ל, כי עד שהזקין הקפיד לומר את כל זמירות השבת. על גיסו, מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל נודע בקרב משפחתו, שנהג לשורר את פיוטי הזמירות כרגיל. וסיפר הגרא"ז, שפעם שאלו גיסו הגרמ"מ מה הפירוש בזמירות ליל שבת: "ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות", מהו "למנצח בנגינות"? השיב הגרא"ז: הגמרא בנדרים )לז, א( שואלת, כיצד מקבלים תשלום ללימוד תורה, והרי "מה אני בחינם אף אתם בחינם"? ומשיבה, שמותר לקחת שכר "פיסוק טעמים". על כך מרמז בעל הזמר: איך "תינוק ללמדו ספר", הרי אסור להשתכר על זה? אלא, שמותר לקבל שכר על "הנגינות", פיסוק וטעמים שבמקרא, לכן התירו לדבר בענין שכר המלמדות. )'בדרך עץ החיים'( ואם ברבי איסר זלמן ומשפחתו עסקינן, מבני בניו קיבלנו, רחוב בעיר וילקומיר בליטא. ברקע נראה בית הכנסת )באדיבות גנזך קידוש השם( רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בהדלקת נרות שבת 96 זכר ליציאת מצרים96 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 97 אודות זקנם, חתנו מרן הגאון רבי אהרן קוטלר, זצוק"ל ש"הקפיד שישירו זמירות בסעודות שבת ויום טוב, וכן בנו הג"ר שניאור". אודות מבצרם הגדול, ישיבת לייקווד המעטירה, העיד פעם הגאון הגדול רבי ירוחם אולשין שליט"א )בשיחה למוסף ש"ק(: "מרנן ראשי הישיבה הגר"א והגר"ש זצ"ל, למרות שלא החשיבו את הזמירות לעיקר, היו נהנים מאוד בשעת הזמירות, ואף היו מכבדים אחד מן הבחורים לזמר ניגון ביחידות. בפרט בסעודה שלישית היו מרבים בזמירות, והדבר היה עונג מיוחד לתלמידי הישיבה שזכו להסב עם מרנן זצ"ל". ל'בתי אברכים' בין 'היכלי התורה' השתתפות של מי מצוות הישיבה בסעודות השבת, הונהגה לימים בישיבות רבות בארץ ישראל, מה שהשפיע גם על אופי השירה והזמירות. וישיבת 'קול תורה', למשל. על ראש הישיבה מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל נכתב )'הליכות שלמה'(, ש"דקדק באמירת פיוטי הזמירות הקבועים בשבת קודש, שיזכירו שם שמים, ושיאמרום בנעימה ובהתעוררות כראוי לכבוד המקום ולכבוד השבת. כן הדריך לתלמידי הישיבה, שידקדקו לזמר בסעודות השבת בישיבה את הזמירות המקובלות בישראל, ולא יסתפקו בניגונים אחרים. כשהוכיח פעם אחד ששוחח בעת הזמירות, התבטא: 'המתבונן יבחין שבשאר חלקי הסעודה אין הבריות משוחחים כל כך כבעת הזמירות. אין זאת אלא שיצרו של אדם מתגבר עליו במיוחד בענין זה, שיש בו המעטה חייו בכבוד השבת'". ערכן הרב של הזמירות לעומת שירים אחרים, עולה גם בהוראתו לתשעה באב שחל בשבת: "כל הזמירות הקבועות בסידורים, ורגילים לזמרם בשאר שבתות השנה, יזמרם גם בשבת זו בלי שינוי, אף בסעודה שלישית. אבל שירים אחרים לא". ··· בשבח הפיוטים, שיסודתם בהררי קודש ממדרשי חז"ל, כמו גם הזמירות של שבת, הובא משמו של מרנא הגאון רבי ישראל מסלנט, שיצא למחות בנמנעים לאומרם, ותולים עצמם בכמה מגדולי החכמים המקצרים באמירתם: "אין לך שטות גדולה מזו, להשוות עצמם למדרגתם הגדולה, בהיותם שקועים בשקידה נוראה ובפלפול התלמידים. אבל אלו הקטנים בערכם, הרודפים אחרי הבלי הזמן, אל יגררו אחר היצה"ר המבטלם מכל, ומדיחם מדחי אל דחי. אלא יראו לחטוף ממה שחננם ה', וישפיעו על עצמם ברכה והשפעה" )'אמונת התחיה', ברדיטשוב תרנ"ד(. ונסיים בדברי הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א, שנשאל )מוסף חג הסוכות תשס"ט(: "מה צריך להיות היחס לזמירות שבת, בהיכלי התורה ובתי אברכים?" והשיב לחלק בין 'היכלי התורה' ל'בתי אברכים': "לא ראינו במסורת הישיבות מהלך מיוחד של זמירות שבת, ואין זה חלק מהווי הישיבה בשבת. ודאי שבכל שולחן שתבוא יוזמה עצמית לשיר זמירות, יש לעודד ולברך על כך, ויש בזה תועלת מרובה. אבל מצד הישיבה, אין לקבוע סדר של זמירות שבת, ואין זה מצורת הישיבה המקובלת. אמנם, כלפי שולחן שבת במשפחה, אין ספק שזמירות הן יסוד גדול בשולחן השבת ובאיחוד המשפחה סביבו, ויש בזה תועלת רבה לגרום לילדים לאהוב את השבת ולשמוח איתה. אך היסוד העיקרי הוא להביא לשולחן מאורה של פרשת השבוע", סיים ראש הישיבה שליט"א. ··· להערות והארות: 'מורשת הישיבות': מרן רה"י הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל יושב ליד שולחן השבת בביתו )ציור צ. נוסבוים( com.gmail@5386888 זכר ליציאת מצרים 97

במקומות נידחים, בתנאים לא תנאים, ללא חברה ומשפחה – האיר עליהם אורה של השבת | השבת של הגאון הגדול רבי יצחק הוטנר זצוק"ל, חתנו הגר"י דיויד שליט"א ורעייתו ע"ה בשדה התעופה הירדני - והממתק שחוו לק לשני חלקים | ראש השנה שחל בשבת, אותו עשה הגה"צ רבי שכנא זאהן זצוק"ל בבנגקוק, הדרשה שנשא מלב בוער – ופירותיה שעשו פירי פירות | והשבת אותה עשה הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק"ל כבחור צעיר אצל הגביר בעיירה מיר – שסגרה מעגל משפחתי מרגש | הרב ר. וילמן המטוסים שנחטפו לשדה התעופה בירדן. משמאל - המטוסים הריקים מפוצצים בידי החוטפים 98 זכר ליציאת מצרים98 זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים 99 "פת עכו"ם" בירדן אחת השבתות שלא תשכח מלב כל יהודי, היא השבת הסמוכה לראש השנה תש"ל. באותם ימים, ארגוני טרור פלסטינים שפעלו משטחה של ממלכת ירדן, החלו להרים ראש. לקראת אמצע חודש אלול באותה שנה, יצאה טיסה מישראל לכיוון ארה"ב, כשעל סיפון המטוס קבוצת יהודים נכבדה ובראשם מרן הגאון הגדול רבי יצחק הוטנר זצוק"ל ורעייתו הרבנית ע"ה, וחתנו הגדול יבלח"ט הגאון רבי יהונתן דייויד שליט"א ראש ישיבת 'פחד יצחק' ורעייתו הרבנית ע"ה, בתו של רבי יצחק. על המטוס היה גם הגר"י הררי רפול שליט"א - ראש ישיבת 'עטרת התורה' בפלטבוש, ועוד בני ישיבות שנסעו לארה"ב להיות בחיק משפחתם בימים הנוראים. המטוס נחת לחניית ביניים בגרמניה, ובמהלכה עלתה עליו קבוצת נוסעים ערבים, שהיו חברים בארגון 'החזית העממית לשחרור פלסטין'. בהמשך הטיסה חטפו המחבלים את המטוס באיומי רובים ורימונים, וכפו על את הטייס לשנות את כיוון הטיסה ולנחות בירדן. הנוסעים כולם הוחזקו כבני ערובה; הפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד לקח את מדינת ישראל ואת ארה"ב. במקביל נחטפו עוד מטוסים שהוטסו והונחתו בירדן, כאשר לשם הוראת רצינות ורושם, הורידו החוטפים את בני הערובה מהמטוסים, ופיצצו אותם לעיני התקשורת. וכך בימי האלול, קרוב ונראה לימי הדין, מצאו עצמם הגר"י הוטנר זצוק"ל ובני משפחתו בשבי הירדני, כשלחייהם נשקפת סכנה אמיתית וממשית. בשיחה שקיימנו עמה לפני כמה שנים, תיארה הרבנית דיויד ע"ה מקרה מיוחד שהתרחש לקראת השבת - אותה היו צריכים לעשות כשהם רחוקים מכל סממן יהודי, ומאותו מקרה הם למדו מהי יראת שמים אמיתית. החטיף המחולק יחד עמם בשבי, היו גם שני אברכים בני חו"ל שהיו בדרכם לחיק משפחתם בארה"ב. מנת האוכל שניתנה על ידי החוטפים כללה לחם קיבר ושתיה מוגזת, ואחד מאותם אברכים טען באוזני אביה הגר"י הוטנר, כי מדובר בפת עכו"ם האסורה באכילה, והוא אינו רוצה לאוכלה. לא חלפו מספר שניות, וחברו שהיה עמו אמר בהברקה של רגע, שהרי מובא בהלכה כי האיסור לאכול פת עכו"ם הוא רק באדם שאוכל אותה בביתו לבדו, אבל אם אחרים אוכלים פת זו ובקרבתם נמצאים נכרים, הרי שמשום איבה מותר להצטרף לאכול עמהם פת זו. "אם כך" - הציע האברך לחבירו – "היות ושבת מתקרבת, נאמר לחוטפים שאנו רגילים בשבת לסעוד כולם יחד בשולחן אחד, נזמין אותם להצטרף לאכילה, ואז יהיה מותר לנו לאכול את הפת". לשמע הדברים מפי אותו אברך שהתאמץ למצוא דרך בהלכה להקל על חברו במצב המסוכן בו היו, ואף מצא דרך כזו שיש בה כדי להוסיף בעונג השבת – התפעל הגר"י הוטנר זצוק"ל ואמר: "הנה אברכים יראי שמים אלו, בהיותם בשבי בצר ובמצוק כשגורלם לוט בערפל, מחשבתם סובבת סביב ההלכה אימתי וכיצד מותר לאכול פת עכו"ם, ואיך השבת תהווה בעבורם פתרון מעשי והלכתי. זוהי יראת שמים אמיתית!" הרבנית דייויד ע"ה הצליחה בעמל רב להשיג נרות שבת, והתלבטה אם מותר לה להדליקם, או שמא יש לחשוש לסכנה אם יגלו זאת החוטפים. אביה פסק לה שלא להדליק, ודיבר על הענין של 'רצוננו לעשות רצונך' - עלינו לעשות את רצון ד' במידת היכולת. בהקשר לכך סיפר לימים בעלה ראש הישיבה הגר"י שליט"א, כי ברשותו היה חטיף מתוק קטן שנותר לו מהנסיעה במטוס, והיות ובקושי היה להם מה לאכול, הוא שמר אותו ליום פקודה. עם כניסת השבת הוא חילק אותו לשניים: בחצי הראשון התחלקו לכבוד השבת, ואת החצי השני שמרו באומרם שבס"ד יתרחשו להם ניסים, ויצטרכו לעשות סעודת הודיה, ואז יאכלו את החצי השני. ואכן כך הוה, כגודל הבטחון כך גודל המעשה, וכשאירע להם נס מיוחד לאחר השבת, הם עשו מעין סעודת הודיה והתחלקו בחציו השני של החטיף. ושאבתם מים בששון באותו ליל שב"ק שחל באותה שנה בכ"ה באלול, אירעה הצלה מיוחדת לחטופים, וכפי שתיאר באזנינו הגר"י דייויד שליט"א: "באותו ליל שבת שכבנו כולנו בחדר גדול. למעלה משלושים אנשים, כולל החוטפים, שגם הם חששו מאד לגורלם לקול החיילים הירדנים שכיתרו את כולנו מסביב. החוטפים עצמם פחדו, וראו עליהם את הזיעה מהפחד שצבא חוסיין מלך ירדן יתקיף אותם. כך במשך כמה שעות שכבנו על הריצפה יחד עמם, כשכל רגע חשבנו שכולנו עומדים להתפוצץ ח"ו. לפתע מבלי כל תכנון, אירע נס גדול, והם התרחקו. רק לאחר מחשבה, אמר לי חותני זצוק"ל שלבטח הנס הגדול הינו בזכותו של המהר"ל, שיום פטירתו חל בדיוק באותו יום. באורח נס, היה איתנו ספר תורני אחד באותם ימים - שו"ת אחיעזר, והרבנים שקעו והתייגעו בו באותם ימים". באותן שעות פסק לפתע זרם המים, ועקב החום הגדול ששרר במקום, סכנת התייבשות איימה על כולם. הנוסעים חששו ממוות בצמא - מוות הנורא מכל. כשראו החוטפים שסגרו להם את מקור המים, הם ניסו למצוא קצת מים הגאון הגדול רבי יצחק הוטנר זצוק"ל זכר ליציאת מצרים 99