איכה

מגילת איכה מלווה בתמונות והסברים כולל ערבית וקינות לליל ט' באב עריכה- דוד בורג

יוצא לאור בארץ ישראל הוצאה ראשונה :תשע"א אלף תשע מאות ארבעים ואחת שנים לחורבן בית המקדש תותבב"א הוצאה שניה :תשע"ז הוצאת ישיבת בני חיל קדומים לתגובות והזמנות -com.gmail@eikhah1 C

3 פתיחה: ”איכה ישבה בדד“ צועק ירמיה בכאב כאשר הוא רואה את ירושלים החרבה והשוממה שהוכתה בידיהם האכזריות של צבא בבל. קריאת זו הלמה את המציאות בירושלים בשנים לא מעטות מאז חורבנה. כך למשל, לפני למעלה מ - 700 שנה כאשר הרמב“ן מגיע לירושלים היווה הפסוק תיאור מצב של ירושלים באותם הימים. שני יהודים שעוסקים במלאכת הצביעה היו סך כל התושבים של עיר קודשינו בימות החול, ורק לקראת שבת נאספו בקושי מנין של מתפללים. במציאות שלנו היום, שיושבים בירושלים למעלה ”מיוצאי מצרים“ קשה לקורא המגילה להרגיש על בשרו או לראות בעיניו את חורבנה של העיר ולחוש את החיסרון הגדול בהעדר בית ה‘. לשם כך הוצאנו מהדורה זו של מגילת איכה, שמנסה בעזרת התמונות לחבר את הקורא אל תוכן החורבן ולחוש את הכאב של כותב המגילה. לראות ולהבין במעט מהי השריפה הגדולה ששרפה את ירושלים, ומתוך כך לזכות ולחוש את הכמיהה לבניינה השלם. המגילה נכתבה על ידי ירמיה הנביא בזמן חורבן בית ראשון, אך כפי שמציין רש“י בפרק ד )פסוק כא( : ”נתנבא ירמיהו על חורבן בית שני שיחרבוהו רומיים“. על פי דברי רש“י אלו, דברי הקינה שמקונן הנביא עולים גם על חורבן בית שני. יתרה על כך, הגמרא במסכת ברכות מלמדת אותנו ”שצרות אחרונות משכחות את הראשונות“. מלבד מההבנה הפשוטה של אמירה זו, הרי שברובד אחר, הביטוי לכך בשטח הוא שישנם יותר ממצאים גלויים של חורבן שני מאשר חורבן ראשון. על בסיס יסודות אלו, כאשר באנו להמחיש את החורבן, הצגנו במגילה תמונות גם מחורבן בית שני. הופעת התמונות היא בערבוביה של ממצאים משתי התקופות יחדיו.

4 אל התמונות המספרות על תקופות מוקדמות אלו, הוספנו גם תמונות מתקופות מאוחרות יותר – כגון תמונות מתקופת השואה ומנפילת העיר העתיקה לפני כשבעים שנה ועוד. אירועים אלו אינם שייכים לפרק הזמן של החורבן עצמו, אך הם תוצאות של הגלויות והחורבנות. במקרים רבים ניתן לראות באירועים אלו גלגולים חוזרים של העבר, ששבים וממחישים את אירועי העבר הרחוק יותר. רוב התמונות המראות ממצאים שגלויים בשטח צולמו על ידי. תמונות הקשורות לאירועים היסטוריים נלקטו מהרשת, תוך חיפוש אחר תמונות שהם ברשות הכלל. תודתי נתונה לכל מי שסייע לי בהוצאה זו ובעיקר למשפחתי. אנו נושאים תפילה שבזכות הדמעות של עם ישראל על חורבן ירושלים והמקדש נזכה בעזרת ה‘ לראות בבניינם במהרה ובגאולה השלמה. שרידי מפעל צבע מתקופת הרמב"ן – הממצאים התגלו בחלקו האחורי של רחבת הכותל.

5 מבוא כללי על מגילת איכה: המגילה פותחת במילים ”איכה ישבה בדד“. לשון הכתוב מציג כאן בעצם שאלה נוקבת – ”איכה“? איך או כיצד הגענו למצב הנורא והאיום שבו ”המקום אשר יבחר ה‘ ” - חרב . השאלה מופיעה בצורה מפורשת בפסוקים, אך יש לעיין ולהבין האם יש לשאלה זו גם תשובה במגילה. נראה שכל אחד מהפרקים במגילה מנסה לתת תשובה אחרת לשאלה זו. פרק א: הפרק כולו משדר מצב של בדידות ושממון. מצב שירושלים נחשבת כדחויה ומאוסה על ידי העמים שסביבה. שימו לב – הביטוי ”אין לה מנחם“ חוזר ומופיע כמה וכמה פעמים בפרק א‘. )פסוקים ב,ט,טז,יז,כא( בָ ּכֹו תִ בְ כֶּה בַ ּלַ ּיְלָ ה וְדִ מְ עָ תָ ּה עַ ל לֶ חֱ יָּה אֵ ין לָ ּה מְ נַחֵ ם מִ כָּל אֹהֲ בֶ יהָ .... טֻ מְ אָ תָ הּ בְ ּׁשּולֶ יהָ לֹא זָכְ רָ ה אַ חֲ רִ יתָ ּה וַתֵ ּרֶ ד פְ ּלָ אִ ים אֵ ין מְ נַחֵ ם לָ ּה.... עַ ל אֵ לֶ ּה אֲנִי בֹוכִ יָּה עֵ ינִי עֵ ינִי יֹרְ דָ ה מַ ּיִם כִ ּי רָ חַ ק מִ מֶ ּנִּי מְ נַחֵ ם מֵ שִ ׁיב נַפְ שִ ׁי... פֵ ּרְ שָ ׂה צִ ּיֹון בְ ּיָדֶ יהָ אֵ ין מְ נַחֵ ם לָ ּה..... שָ ׁמְ עּו כִ ּי נֶאֱנָחָ ה אָ נִי אֵ ין מְ נַחֵ ם לִ י כָּל אֹיְבַ י שָ ׁמְ עּו רָ עָ תִ י שָ ׂׂשּו ... רוצה לומר, עם ישראל מחפש בעמים שסביבו נחמה, אלא שהנביא מבהיר פעם אחר פעם שהפתרון לא מהעמים שסובבים את ישראל, אלא הפוך- הם הגורם לבעיה. הקירבה וההיצמדות של ישראל אל העמים, הם שהביאו לחורבן. כדברי המדרש: ”ישבה בדד“, אמר רבא אמר רבי יוחנן אמר הקב“ה אני אמרתי ”וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל“ עכשיו יהיה בדד מושבם . החטא בדיבוק עם הגויים ועל כן העונש בבדידות ובכך אף התיקון.

6 פרק ב: הפרק בנוי משני חלקים מרכזיים. החלק הראשון מבטא את החורבן במלוא חריפותו. הנקודה הבולטת בפרק היא התחושה של כעס של הקב“ה כלפי עם ישראל. הדבר חוזר על עצמו במילים אין ספור. אֵ יכָה יָעִ יב בְ ּאַ ּפֹו ... וְלֹא זָכַר הֲ דֹם רַ גְ לָ יו בְ ּיֹום אַ ּפֹו... הָ רַ ס בְ ּעֶ בְ רָ תֹו מִ בְ צְ רֵ י בַ ת יְהּודָ ה... גָּדַ ע בָ ּחֳ רִ י אַ ף כֹּל קֶ רֶ ן יִשְ ׂרָ אֵ ל ... שָ ׁפַ ְך כָּאֵ ׁש חֲ מָ תֹו ... וַיִּנְאַ ץ בְ ּזַעַ ם אַ ּפֹו מֶ לֶ ְך וְכֹהֵ ן... בפרשת התוכחה, בפרשת בחוקתי, הזהיר אותנו הקב“ה על העתיד לבוא אם עם ישראל לא ישמרו את הברית ולא יהיו קשובים לכל הקריאות של הקב“ה שנחזור למוטב. אם נמשיך לחשוב שהכל זה ”קרי“= מקרה, הרי שה‘ יכעס ויגביר את עוצמת העונש. ”אַ ף אֲנִי אֵ לֵ ְך עִ מָ ּם בְ ּקֶ רִ י וְהֵ בֵ אתִ י אֹתָ ם בְ ּאֶ רֶ ץ אֹיְבֵ יהֶ ם אֹו אָ ז יִכָּנַע לְ בָ בָ ם הֶ עָ רֵ ל וְאָ ז יִרְ צּו אֶ ת עֲוֹנָם .“ בסוף ספר דברים לאחר התוכחות הקשות של פרשת כי תבוא, הקב“ה מדבר על עונש שיבוא בכעס גדול. כך נאמר בפרשת נצבים: ”וְאָ מְ רּו כָּל הַ ּגֹויִם עַ ל מֶ ה עָ שָ ׂה יְהוָה כָּכָה לָ אָ רֶ ץ הַ זֹּאת מֶ ה חֳ רִ י הָ אַ ף הַ גָּדֹול הַ זֶּה . וְאָ מְ רּו עַ ל אֲשֶ ׁר עָ זְבּו אֶ ת בְ ּרִ ית יְהוָה אֱֹלהֵ י אֲבֹתָ ם אֲשֶ ׁר כָּרַ ת עִ מָ ּם בְ ּהֹוצִ יאֹו אֹתָ ם מֵ אֶ רֶ ץ מִ צְ רָ יִם וַיֵּלְ כּו וַיַּעַ בְ דּו אֱֹלהִ ים אֲחֵ רִ ים וַיִּשְ ׁתַ ּחֲ ּוּו לָ הֶ ם אֱֹלהִ ים אֲשֶ ׁר לֹא יְדָ עּום וְלֹא חָ לַ ק לָ הֶ ם וַיִּחַ ר אַ ף יְהוָה בָ ּאָ רֶ ץ הַ הִ וא לְ הָ בִ יא עָ לֶ יהָ אֶ ת כָּל הַ קְ ּלָ לָ ה הַ כְּתּובָ ה בַ ּסֵ ּפֶ ר הַ זֶּה וַיִּתְ ּשֵ ׁם יְהוָה מֵ עַ ל אַ דְ מָ תָ ם בְ ּאַ ף ּובְ חֵ מָ ה ּובְ קֶ צֶף גָּדֹול וַיַּשְ ׁלִ כֵם אֶ ל אֶ רֶ ץ אַ חֶ רֶ ת כַּּיֹום הַ זֶּה.“ ירמיה צועק: יהיה חורבן, אך עם ישראל אינם מקשיבים. במקום לבצע תיקון זורקים את ירמיהו לבור, מתוך מחשבה שכך ישמעו אותו פחות. בהמשך אף

7 שורפים את המגילה שכתב ירמיה ובה תיאור האסון הכבד שעומד בפתח. שריפתה של המגילה נעשתה מתוך מחשבה דומה, אם הנבואה נשרפה כך גם תוכנה נשרף ובטל. הקב“ה מגיב על מעשה זה, שלא רק יענשו על פי האמור במגילה המקורית, אלא יתוספו עוד פורעניות בשל מעשה זה. נוסף על ההתעלמות מדבר ה‘ בידי נביאיו, נביאי שקר מישראל מסתובבים ומפיצים קריאות הרגעה כוזבות. אתם שואלים איכה ? איך הקב“ה כועס עלינו? התשובה של הנביא היא להסתכל במראה . אנו לא מתעוררים מצפירות וזעקות הנביאים ובמקום זאת הולכים שולל אחרי נביאי השקר. ניתנו אין סוף של הזדמנויות לשוב ולעלות על הדרך הנכונה. החורבן אם כן הוא הצטברות של כל השנים שהקשינו עורף ונתנו לסאה לעלות ולגדוש. החלק השני של פרק ב‘ מתאפיין בקולות של בכי ודמעה, בתינוקות שצועקים לאמותיהם מרוב רעב או בוכים מצער עד שמתים ברחובות. התיאור החריף ביותר היא מציאות שבו נשים אוכלות את פרים. כָּלּו בַ דְ ּמָ עֹות עֵ ינַי חֳ מַ רְ מְ רוּ הֹורִ ידִ י כַנַּחַ ל דִ ּמְ עָ ה יֹומָ ם וָלַ יְלָ ה אַ ל תִ ּתְ ּנִי פּוגַת לָ ְך אַ ל תִ ּדֹּם בַ ּת עֵ ינְֵך. קּומִ י רֹנִּי בַ לַ ּיְלָ ה לְ רֹאׁש אַ שְ ׁמֻ רֹות שִ ׁפְ כִ י כַמַ ּיִם לִ בֵ ְּך אפשר ויש כאן בכי לא רק על הצרות, אלא גם על המעללים שהובילו לצרות. אם כך, חלק זה יש בו סוג של חרטה ותיקון. התיקון כאן אינו שלם וגם בתיאור זה יש מן הקטרוג. אילו הייתם מתעוררים בזמן לשמוע לתוכחות ולבכות על מעשיכם הרעים היה בידכם למנוע את האסונות, אך שרירות לבכם הוביל לכך שכעת כבר מאוחר מדי והבכי כבר לא יחזיר את הנעשה לאחור.

8 פרק ג : התשובה לשאלת ”איכה“, אולי החזקה ביותר, מופיעה דווקא בפרק ג‘ , פרק שאינו פותח כלל בשאלה איכה. הפרק פותח בתיאור מאוד לא פשוט של ירמיהו. ירמיהו מדבר על הסבל האישי שהיו מנת חלקו. בשונה מהפרקים הקודמים, בפרק זה הדברים מסופרים בגוף ראשון: אֲנִי הַ גֶּבֶ ר רָ אָ ה עֳנִי... אֹותִ י נָהַ ג וַיֹּלַ ְך חֹשֶ ְׁך... בִ ּלָ ּה בְ שָ ׂרִ י וְעֹורִ י שִ ׁבַ ּר עַ צְ מֹותָ י. בָ ּנָה עָ לַ י ... וכו‘ הפרק פותח במילים ”אני הגבר“, כפי שכבר ציינו, בלשון יחיד, לא מדובר כאן על צרת הרבים אלא על צרת היחיד. מחד יש בכך יתרון - הדבר תורם להמחשת הכאב והצרה. כידוע, כאשר חושבים בקנה מידה לאומי רחב ממדים מאבדים את ההזדהות האישית. אך מאידך זו בעצם גם הבעיה! וכאן התשובה המרכזית לשאלת איכה. כאשר מביטים על כל מה שקרה בצורה מנותקת, במבט על הפרט, יש כאן קושי להתמודד עם הצרה שנראה שהיא סוף הכל. מי שנשאר בראיה העכשווית ללא עבר וללא העתיד, לא מבין ונתקע עם השאלה - איכה? חז“ל מציינים בגמרא שאחד הגורמים לחורבן היה שלא ברכו בתורה תחילה. אין הבעיה בביטול מצוות עשה בלבד, אלא לא הפנימו את הנאמר בברכה. אנו מברכים ומדגישים ”אשר בחר בנו מכל העמים“. יש בחירה נצחית בישראל. כל יחיד שבא ללמוד הוא בא מכח היותו חלק מהכלל. כחלק מהכלל אני שייך לעם ה‘, כחלק מהכלל יש לי יתרונות רבים, אך יתכן גם ויחידים סובלים בהיותם חלק מהכלל כאשר יש מצב של אסון לאומי. הכלל הוא נצחי , אך שמתנתקים ממנו הרי שנשארים כיחיד שהוא בר חלוף.

9 בהמשך הפרק ירמיה מתאר מצב בו התפילה לא נשמעת : ”גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי“. המצב בו היחיד מנותק מהכלל הוא מנותק גם מהקשר לקב“ה. והנה בהמשך הפרק מתחולל מהפך: זאת אָ ׁשִ יב אֶ ל לִ ּבִ י עַ ל ּכֵן אֹוחִ יל: חַ סְ ּדֵ י ה‘ ּכִ י לֹא תָ מְ נּו ּכִ י לֹא כָלּו , רַ חֲ מָ יו: חֲ דָ ׁשִ ים לַ ּבְ קָ רִ ים רַ ּבָ ה אֱמּונָתֶ ָך: חֶ לְ קִ י ה‘ אָ מְ רָ ה נַפְ ׁשִ י עַ ל ּכֵן אֹוחִ יל לֹו: טֹוב ה‘ לְ קֹוָו לְ נֶפֶ ׁש ּתִ דְ רְ ׁשֶ ּנוּ: טֹוב וְיָחִ יל וְ דּומָ ם לִ תְ ׁשּועַ ת ה': ... פסוקים אלו מתארים חידוש של הקשר עם הקב“ה. כיצד מתיישב חלקו הראשון של הפרק שעוסק בניתוק וריחוק עם חלקו השני שעוסק בקשר ובקירוב? הניסיון להבין מה חולל את השינוי באמצע הפרק מצריך לעיין בדברי חכמים. חז“ל במדרש רבה לפסוק כא‘ מכוונים אותנו לתשובה. על פי מדרש זה המהפך בתפיסה של ישראל רמוז כאן בפסוק. ”זאת אָ ׁשִ יב אֶ ל-לִ ּבִ י עַ ל-ּכֵן אֹוחִ יל“: אומר המדרש באיכה רבה : למחר כשהגאולה באה אמר הקב“ה לישראל בני תמיה אני מכם היאך המתנתם לי כל השנים הללו. והן אומרים לפניו רבון כל העולמים אילולי תורתך שנתת לנו, והיינו נכנסים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, והיינו קורין ”ופניתי אליכם, ולא תגעל נפשי אתכם“, כבר הטענו אומות העולם ממך, הה“ד ”לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי“ )תהלים קיט צב(. לכך נאמר ”זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל“. המילה ”זאת“ רומזת לתורה עליה נאמר ”וזאת התורה אשר שם משה“. המדרש בא ומדבר על החיבור של ישראל אל התורה, אל הנצח ואל המהלך האלוקי. כואב, ואפילו מאוד. במהלך הנצחי של ישראל, חורבן ירושלים זו נקודה ענקית אבל עדיין חלק מתוך המכלול. המדרש מכוון אותנו אל הפסוקים

10 המתארים שיש בחירה נצחית בישראל - ”ולא תגעל נפשי אתכם“. כאשר מבינים שיש תוכנית אלוקית לעתיד, זוכים ויש תקווה ומכאן מתחדש הקשר הנצחי עם הקב“ה. פרק ד: בעוד שבתחילת המגילה עסקנו בירושלים ובממלכה, כאן המאפיין המרכזי של הפרק הוא העיסוק באנשים – בעם ישראל. הביטויים ”בת עמי“ או ”בני ציון“ מופיעים מספר פעמים בתחילת הפרק ומצטרפים אליהם ביטויים נוספים שמהווים כינויים לאנשים היקרים של עם ישראל. לדוגמה רש“י מבאר את הביטוי ”אבני קודש“ - בנים המאירים כאבנים טובות. אֵ יכָה יּועַ ם זָהָ ב יִשְ ׁנֶא הַ כֶּתֶ ם הַ ּטֹוב תִ ּשְ ׁתַ ּפֵ ּכְ נָה אַ בְ נֵי קֹדֶ ׁש ... בְ ּנֵי צִ ּיֹון הַ יְקָ רִ ים הַ מְ סֻ לָ ּאִ ים בַ ּפָ ּז... בַ ּת עַ מִ ּי לְ אַ כְ זָר כַּיְעֵ נִים בַ ּמִ ּדְ בָ ּר דָ ּבַ ק לְ ׁשֹון יֹונֵק אֶ ל חִ ּכֹו בַ ּצָ ּמָ א עֹולָ לִ ים שָ ׁאֲ לּו לֶ חֶ ם פֹ ּרֵ ׂש אֵ ין לָ הֶ ם הָ אֹכְ לִ ים לְ מַ עֲדַ נִ ּים נָשַ ּׁמּו בַ ּחּוצֹות הָ אֱמֻ נִים עֲלֵ י תֹולָ ע חִ בְ ּקּו אַ שְ ׁפַ ּּתֹות וַיִּגְ דַ ּל עֲוֹן בַ ּת עַ מִ ּי מֵ חַ טַ ּאת סְ דֹם הַ הֲ פּוכָה כְ מֹו רָ גַע וְלֹא חָ לּו בָ ּה יָדָ יִם... הָ יּו לְ בָ רֹות לָ מֹו בְ ּשֶ ׁבֶ ר בַ ּת עַ מִ ּי התיאורים כאן בתחילת הפרק שופעים בניגודיות. העוצמה של העונש לעומת המצב הרגוע והשלו , הרעב הקשה לעומת העשירות והתענוגים. מה שמכונה היפוך של מאהשמונים מעלות. הזכרת מהפכת סדום משתלבת בתפיסת הפרק כמתארת את המצב של חורבן כמהפך. הרעיון שעומד מאחורי הדברים הוא, שכאשר החטאים של ישראל הם הכי אנטי תזה לנשמת עם ישראל )גילוי עריות , עבודה זרה ושפיכות דמים( הרי שגם העונש מגיע בצורה של היפוך גמור של המציאות.

11 האם חטאים אלו אכן מופיעים בפרק? נראה ששלושת העוונות אכן מופיעים כאן, מי בפרוש ומי ברמז. עבודה זרה – בפסוק יח‘ על הפסוק ”כי נצו גם נעו“ מבאר המדרש - לא גלו ישראל עד שניאצו להקדוש ברוך הוא. שפיכות דמים - כמו שנאמר בפסוק יג‘ – ” מֵ חַ ּטֹאת נְבִ יאֶ יהָ עֲֹונֹת ּכֹהֲ נֶיהָ הַ ּׁשֹפְ כִים ּבְ קִ רְ ּבָ ּה ּדַ ם צַּדִ יקִ ים“. גילוי עריות – מדרש רבה על פסוק יח‘ ”סורו טמא קראו למו“ מבאר שהפסוק רומז לחטאי בנות ירושלים בתחום העריות כמו שהוכיח ישעיה )פרק ג( ויאמר ה‘ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו‘ . אם רוצים להבין את התשובה ל ”אֵ יכָה“, כל אדם צריך לדעת לשאול את עצמו גם את השאלה - אַ ייכה? )המדרש מביא בשם ר‘ נחמיה שאֵ יכָה מלשון אייכה ששאל הקב“ה את אדם הראשון איפה אתה( יש צורך בחזרה אל האני העצמי בניגוד לאיבוד הזהות המוחלטת שבא לידי ביטוי בחטאים של סוף בית ראשון. פרק ה: הפרק שמסיים את המגילה פרק ה‘, בדומה לפרקים האחרים מכיל עשרים ושנים פסוקים. בשונה מקודמיו , הפרק החותם את המגילה שונה בסגנונו משאר המגילה - הפסוקים קצרים מאוד ואינם בנויים על סדר הא“ב. נוסף על השינוי בסגנון הפרק שונה גם בתוכן שלו. התיאור בפרק מתאים פחות לשעת החורבן עצמו אלא למציאות שלאחר ששכחו הקרבות. מצב בו השלטון העריץ יושב בבטחה בירושלים, ועם ישראל מנסים להתרגל לשגרה הקשה. כבר המילה הראשונה בפרק רומזת על ענין זה – ”זכור ה‘ מה היה לנו“. שימוש במילה זכור מרמז על כך שהאירועים אינם בהתהוות אלא הם כבר נחלת העבר. לקראת סיום הפרק שוב יש ביטוי הרומז על כך שכבר עברו מספר שנים מאז החורבן – ”למה לנצח תשכחנו“. הפרק בשונה מהאחרים גם אינו פותח במילה ”איכה“. במבט הזמן שעבר,

12 במקום לשאול ”איכה?“ , ישנה הבנה שאנו נושאים באחריות למצב הקשה ולחורבן שבא עלינו. אם מקשיבים היטב לפסוקים, ניתן אפילו לשמוע בתוך הפרק סוג של וידוי וקבלת הדין. אֲ בֹתֵ ינּו חָ טְ אּו וְ אֵ ינָם וַאֲ נַחְ נּו עֲוֹנֹתֵ יהֶ ם סָ בָ לְנּו ... אוֹי-נָא לָנּו ּכִי חָ טָ אנּו: בהמשך הפרק יש מבט קדימה אל העתיד, כמיהה אל הגאולה. הבנה שאם נתקימה הנבואה על החורבן הרי שגם נבואת הגאולה עתידה להתקיים במהרה. בחתימת הספר אנו שבים וקוראים את פסוק כא‘ בקול יחד עם בעל הקורא. אנו נושאים כולנו תפילה וצעקה: הֲ ׁשִ יבֵ נּו ה‘ אֵ לֶ יָך וְנָׁשּובָ ה חַ ּדֵ ׁש יָמֵ ינּו ּכְ קֶ דֶ ם:

13 תפילת ערבית: וְהּוא רַ חּום יְכַפֵ ּר עָ ון וְלא יַשְ ׁחִ ית. וְהִ רְ בָ ּה לְ הָ שִ ׁיב אַ ּפו וְלא יָעִ יר כָּל חֲ מָ תו: יי הושִ ׁיעָ ה. הַ מֶ ּלֶ ְך יַעֲנֵנּו בְ יום קָ רְ אֵ נּו: חזן: בָ ּרְ כּו אֶ ת יי הַ מְ ברָ ְך: קהל וחזן: בָ ּרּוְך יי הַ מְ ברָ ְך לְ עולָ ם וָעֶ ד: בָ ּרּוְך אַ תָ ּה יי אֱלהֵ ינּו מֶ לֶ ְך הָ עולָ ם. אֲשֶ ׁר בִ ּדְ בָ רו מַ עֲרִ יב עֲרָ בִ ים. בְ ּחָ כְמָ ה ּפותֵ חַ שְ ׁעָ רִ ים. ּובִ תְ בּונָה מְ שַ ׁנֶּה עִ תִ ּים ּומַ חֲ לִ יף אֶ ת הַ זְּמַ נִּים. ּומְ סַ דֵ ּר אֶ ת הַ ּכוכָבִ ים בְ ּמִ שְ ׁמְ רותֵ יהֶ ם בָ ּרָ קִ יעַ כִּרְ צונו. ּבורֵ א יום וָלָ יְלָ ה. ּגולֵ ל אור מִ פְ ּנֵי חשֶ ְׁך וְחשֶ ְׁך מִ פְ ּנֵי אור. ּומַ עֲבִ יר יום ּומֵ בִ יא לָ יְלָ ה. ּומַ בְ דִ ּיל בֵ ּין יום ּובֵ ין לָ יְלָ ה. יי צְ בָ אות שְ ׁמו: אֵ ל חַ י וְקַ יָּם תָ ּמִ יד יִמְ לוְך עָ לֵ ינּו לְ עולָ ם וָעֶ ד: בָ ּרּוְך אַ תָ ּה יי, הַ מַ ּעֲרִ יב עֲרָ בִ ים: אַ הֲ בַ ת עולָ ם בֵ ּית יִשרָ אֵ ל עַ מְ ָּך אָ הָ בְ תָ ּ. ּתורָ ה ּומִ צְ ות חֻ קִ ּים ּומִ שְ ׁפָ ּטִ ים אותָ נּו לִ מַ ּדְ תָ ּ. עַ ל כֵּן יי אֱלהֵ ינּו בְ ּשָ ׁכְבֵ נּו ּובְ קּומֵ נּו נָשיחַ בְ ּחֻ קֶ ּיָך. וְנִשמַ ח בְ ּדִ בְ רֵ י תַ לְ מּוד ּתֹורָ תֶ ָך ּובְ מִ צְ ותֶ יָך לְ עולָ ם וָעֶ ד: כִּי הֵ ם חַ יֵּינּו וְאֹרֶ ְך יָמֵ ינּו ּובָ הֶ ם נֶהְ גֶּה יומָ ם וָלָ יְלָ ה: וְאַ הֲ בָ תְ ָך אַ ל תָ ּסִ יר מִ מֶ ּּנּו לְ עולָ מִ ים. בָ ּרּוְך אַ תָ ּה יי. אוהֵ ב עַ ּמו יִשרָ אֵ ל: שְ ׁמַ ע יִשרָ אֵ ל יי אֱלהֵ ינּו יי אֶ חָ ד: בלחש - בָ ּרּוְך שֵ ׁם כְּבוד מַ לְ כּותו לְ עולָ ם וָעֶ ד: וְאָ הַ בְ תָ ּ אֵ ת יי אֱלהֶ יָך בְ ּכָל לְ בָ בְ ָך ּובְ כָל נַפְ שְ ָׁך ּובְ כָל מְ אדֶ ָך: וְהָ יּו הַ דְ ּבָ רִ ים הָ אֵ לֶ ּה אֲשֶ ׁר אָ נכִי מְ צַוְָּך הַ ּיום עַ ל לְ בָ בֶ ָך: וְשִ ׁנַּנְתָ ּם לְ בָ נֶיָך וְדִ בַ ּרְ תָ ּ בָ ּם בְ ּשִ ׁבְ תְ ָּך בְ ּבֵ יתֶ ָך ּובְ לֶ כְתְ ָּך בַ דֶ ּרֶ ְך ּובְ שָ ׁכְבְ ָּך ּובְ קּומֶ ָך: ּוקְ שַ ׁרְ תָ ּם לְ אות עַ ל יָדֶ ָך וְהָ יּו לְ טטָ פת בֵ ּין עֵ ינֶיָך: ּוכְתַ בְ תָ ּם עַ ל מְ זֻזות בֵ ּיתֶ ָך ּובִ שְ ׁעָ רֶ יָך: וְהָ יָה אִ ם שָ ׁמעַ תִ ּשְ ׁמְ עּו אֶ ל מִ צְ ותַ י אֲשֶ ׁר אָ נכִי מְ צַוֶּה אֶ תְ כֶם הַ ּיום לְ אַ הֲ בָ ה אֶ ת יי אֱלהֵ יכֶם ּולְ עָ בְ דו בְ ּכָל לְ בַ בְ כֶם ּובְ כָל נַפְ שְ ׁכֶם: וְנָתַ תִ ּי מְ טַ ר אַ רְ צְ כֶם בְ ּעִ ּתו יורֶ ה ּומַ לְ קוׁש וְאָ סַ פְ תָ ּ דְ גָנֶָך

14 וְתִ ירשְ ָׁך וְיִצְ הָ רֶ ָך: וְנָתַ תִ ּי עֵ שב בְ ּשדְ ָך לִ בְ הֶ מְ תֶ ָּך וְאָ כַלְ תָ ּ וְשבָ עְ תָ ּ: הִ שָ ּׁמְ רּו לָ כֶם פֶ ּן יִפְ תֶ ּה לְ בַ בְ כֶם וְסַ רְ תֶ ּם וַעֲבַ דְ תֶ ּם אֱלהִ ים אֲחֵ רִ ים וְהִ שְ ׁתַ ּחֲ וִיתֶ ם לָ הֶ ם: וְחָ רָ ה אַ ף יי בָ ּכֶם וְעָ צַר אֶ ת הַ שָ ּׁמַ יִם וְלא יִהְ יֶה מָ טָ ר וְהָ אֲדָ מָ ה לא תִ תֵ ּן אֶ ת יְבּולָ ּה וַאֲבַ דְ תֶ ּם מְ הֵ רָ ה מֵ עַ ל הָ אָ רֶ ץ הַ ּטבָ ה אֲשֶ ׁר יי נתֵ ן לָ כֶם: וְשמְ תֶ ּם אֶ ת דְ ּבָ רַ י אֵ לֶ ּה עַ ל לְ בַ בְ כֶם וְעַ ל נַפְ שְ ׁכֶם ּוקְ שַ ׁרְ תֶ ּם אתָ ם לְ אות עַ ל יֶדְ כֶם וְהָ יּו לְ טוטָ פת בֵ ּין עֵ ינֵיכֶם: וְלִ מַ ּדְ תֶ ּם אתָ ם אֶ ת בְ ּנֵיכֶם לְ דַ בֵ ּר בָ ּם בְ ּשִ ׁבְ תְ ָּך בְ ּבֵ יתֶ ָך בְ לֶ כְתְ ָּך בַ דֶ ּרֶ ְך ּובְ שָ ׁכְבְ ָּך ּובְ קּומֶ ָך: ּוכְתַ בְ תָ ּם עַ ל מְ זּוזות בֵ ּיתֶ ָך ּובִ שְ ׁעָ רֶ יָך: לְ מַ עַ ן יִרְ ּבּו יְמֵ יכֶם וִימֵ י בְ נֵיכֶם עַ ל הָ אֲדָ מָ ה אֲשֶ ׁר נִשְ ׁבַ ּע יי לַ אֲבֹתֵ יכֶם לָ תֵ ת לָ הֶ ם כִּימֵ י הַ שָ ּׁמַ יִם עַ ל הָ אָ רֶ ץ: וַּיאמֶ ר יי אֶ ל משֶ ׁה לֵ ּאמֹר: דַ ּבֵ ּר אֶ ל בְ ּנֵי יִשרָ אֵ ל וְאָ מַ רְ תָ ּ אֲלֵ הֶ ם וְעָ שּו לָ הֶ ם צִ יצִ ת עַ ל כַּנְפֵ י בִ גְ דֵ יהֶ ם לְ דרתָ ם וְנָתְ נּו עַ ל צִ יצִ ת הַ כָּנָף פְ ּתִ יל תְ ּכֵלֶ ת: וְהָ יָה לָ כֶם לְ צִ יצִ ת ּורְ אִ יתֶ ם אתו ּוזְכַרְ תֶ ּם אֶ ת כָּל מִ צְ ֹות יי וַעֲשיתֶ ם אֹתָ ם וְלא תָ תּורּו אַ חֲ רֵ י לְ בַ בְ כֶם וְאַ חֲ רֵ י עֵ ינֵיכֶם אֲשֶ ׁר אַ תֶ ּם זנִים אַ חֲ רֵ יהֶ ם: לְ מַ עַ ן תִ ּזְכְּרּו וַעֲשיתֶ ם אֶ ת כָּל מִ צְ ותָ י וִהְ יִיתֶ ם קְ דֹשִ ׁים לֵ אֹלהֵ יכֶם: אֲנִי יי אֱלהֵ יכֶם אֲשֶ ׁר הוצֵאתִ י אֶ תְ כֶם מֵ אֶ רֶ ץ מִ צְ רַ יִם לִ הְ יות לָ כֶם לֵ אלהִ ים אֲנִי יי אֱלהֵ יכֶם. אֱמֶ ת: הש"ץ חוזר ואומר: יי אֱלהֵ יכֶם אֱמֶ ת: וֶאֱמּונָה כָּל זאת וְקַ יָּם עָ לֵ ינּו. כִּי הּוא יי אֱלהֵ ינּו וְאֵ ין זּולָ תו. וַאֲנַחְ נּו יִשרָ אֵ ל עַ ּמו: הַ ּפודֵ נּו מִ יַּד מְ לָ כִים. מַ לְ כֵּנּו הַ ּגואֲלֵ נּו מִ כַּף כָּל הֶ עָ רִ יצִ ים. הָ אֵ ל הַ נִּפְ רָ ע לָ נּו מִ צָּרֵ ינּו. וְהַ מְ שַ ׁלֵ ּם גְ ּמּול לְ כָל אויְבֵ י נַפְ שֵ ׁנּו: הָ עושה גְ דולות עַ ד אֵ ין חֵ קֶ ר. נִסִ ּים וְנִפְ לָ אות עַ ד אֵ ין מִ סְ פָ ּר. הַ שָ ּם נַפְ שֵ ׁנּו בַ ּחַ יִּים. וְלא נָתַ ן לַ ּמוט רַ גְ לֵ נּו: הַ מַ ּדְ רִ יכֵנּו עַ ל בָ ּמות אויְבֵ ינּו. וַיָּרֶ ם קַ רְ נֵנּו עַ ל כָּל שונְאֵ ינּו: הָ עושה לָ ּנּו נִסִ ּים ּונְקָ מָ ה בְ ּפַ רְ עה. אותות ּומופְ תִ ים בְ ּאַ דְ מַ ת בְ ּנֵי חָ ם. הַ מַ ּכֶּה בְ עֶ בְ רָ תו כָּל בְ ּכורֵ י מִ צְ רָ יִם. וַּיוצֵא אֶ ת עַ ּמו יִשרָ אֵ ל מִ ּתוכָם לְ חֵ רּות עולָ ם: הַ מַ ּעֲבִ יר בָ ּנָיו בֵ ּין גִ ּזְרֵ י יַם סּוף. אֶ ת רודְ פֵ יהֶ ם וְאֶ ת שונְאֵ יהֶ ם בִ ּתְ הומות טִ בַ ּע. וְרָ אּו בָ נָיו גְ ּבּורָ תו. שִ ׁבְ ּחּו וְהודּו לִ שְ ׁמו: ּומַ לְ כּותו בְ ּרָ צון קִ בְ ּלּו עֲלֵ יהֶ ם. משֶ ׁה ּובְ נֵי יִשרָ אֵ ל לְ ָך עָ נּו שִ ׁירָ ה בְ ּשמְ חָ ה רַ בָ ּה. וְאָ מְ רּו כֻלָ ּם: מִ י כָמכָה בָ ּאֵ לִ ים יי. מִ י כָּמכָה נֶאְ דָ ּר בַ ּּקדֶ ׁש. נורָ א תְ הִ ּלות עשה פֶ לֶ א: מַ לְ כּותְ ָך רָ אּו בָ נֶיָך. ּבוקֵ עַ יָם לִ פְ נֵי משֶ ׁה. זֶה אֵ לִ י עָ נּו. וְאָ מְ רּו: יי יִמְ ֹלְך לְ עלָ ם וָעֶ ד: וְנֶאֱמַ ר. כִּי פָ דָ ה יי אֶ ת יַעֲקב. ּוגְ אָ לו מִ יַּד חָ זָק מִ מֶ ּּנּו: בָ ּרּוְך אַ תָ ּה יי. גָּאַ ל יִשרָ אֵ ל:

15 הַ שְ ׁכִּיבֵ נּו יי אֱלהֵ ינּו לְ שָ ׁלום, וְהַ עֲמִ ידֵ נּו מַ לְ כֵּנּו לְ חַ יִּים טֹובִ ים ּולְ שָ ׁלֹום. ּופְ רוש עָ לֵ ינּו סֻכַּת שְ ׁלומֶ ָך. וְתַ קְ ּנֵנּו בְ ּעֵ צָה טובָ ה מִ לְ ּפָ נֶיָך. וְהושִ ׁיעֵ נּו מְ הֵ רָ ה לְ מַ עַ ן שְ ׁמֶ ָך. וְהָ גֵן בַ ּעֲדֵ נּו: וְהָ סֵ ר מֵ עָ לֵ ינּו אויֵב דֶ בֶ ר וְחֶ רֶ ב וְרָ עָ ב וְיָגון. וְהָ סֵ ר שטָ ן מִ לְ פָ נֵינּו ּומֵ אַ חֲ רֵ ינּו. ּובְ צֵל כְּנָפֶ יָך תַ ּסְ תִ ּירֵ נּו. כִּי אֵ ל ׁשומְ רֵ נּו ּומַ צִ ּילֵ נּו אָ תָ ּה. כִּי אֵ ל מֶ לֶ ְך חַ ּנּון וְרַ חּום אָ תָ ּה: ּושְ ׁמור צֵאתֵ נּו ּובואֵ נּו לְ חַ יִים ּולְ שָ ׁלום מֵ עַ תָ ּה וְעַ ד עולָ ם: בָ ּרּוְך אַ תָ ּה יי ׁשומֵ ר עַ ּמו יִשרָ אֵ ל לָ עַ ד: יִתְ גַּדַ ּל וְיִתְ קַ דַ ּׁש שְ ׁמֵ ּה רַ בָ ּא. אמן: בְ ּעָ לְ מָ א דִ ּי בְ רָ א כִרְ עּותֵ ּה וְיַמְ לִ יְך מַ לְ כּותֵ ּה וְיַצְ מַ ח ּפּורְ קָ נֵּה וִיקָ רֵ ב מְ שִ ׁיחֵ ּה. אמן: בְ ּחַ יֵּיכון ּובְ יומֵ יכון ּובְ חַ יֵּי דְ כָל בֵ ּית יִשרָ אֵ ל בַ ּעֲגָלָ א ּובִ זְמַ ן קָ רִ יב, וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: יְהֵ א שְ ׁמֵ ּה רַ בָ ּא מְ בָ רַ ְך לְ עָ לַ ם ּולְ עָ לְ מֵ י עָ לְ מַ יָּא: יִתְ בָ ּרַ ְך וְיִשְ ׁתַ ּבַ ּח וְיִתְ פָ ּאַ ר וְיִתְ רומַ ם וְיִתְ נַּשא וְיִתְ הַ דָ ּר וְיִתְ עַ לֶ ּה וְיִתְ הַ לָ ּל שְ ׁמֵ ּה דְ ּקֻ דְ שָ ׁא. בְ ּרִ יְך הּוא. בריך הוא: לְ עֵ לָ ּא מִ ן כָּל בִ ּרְ כָתָ א וְשִ ׁירָ תָ א תֻ ּשְ ׁבְ ּחָ תָ א וְנֶחֱ מָ תָ א דַ ּאֲמִ ירָ ן בְ ּעָ לְ מָ א. וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: אֲדנָי שפָ תַ י ּתִ פְ ּתָ ח ּופִ י יַּגִ יד ּתְ הִ ּלָ תֶ ךָ: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי אֱלהֵ ינוּ וֵאלהֵ י אֲבותֵ ינּו. אֱלהֵ י אַ בְ רָ הָ ם. אֱלהֵ י יִצְ חָ ק. וֵאלהֵ י יַעֲקב. הָ אֵ ל הַ ּגָדול הַ ּגִ ּבור וְהַ ּנורָ א אֵ ל עֶ לְ יון. ּגומֵ ל חֲ סָ דִ ים טובִ ים. וְקונֵה הַ ּכל. וְזוכֵר חַ סְ ּדֵ י אָ בות. ּומֵ בִ יא גואֵ ל לִ בְ נֵי בְ נֵיהֶ ם לְ מַ עַ ן ׁשְ מו ּבְ אַ הֲ בָ ה: מֶ לֶ ְך עוזֵר ּומוׁשִ יעַ ּומָ גֵן: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מָ גֵן אַ בְ רָ הָ ם: אַ ּתָ ה ּגִ ּבור לְ עולָ ם אֲדנָי. מְ חַ ּיֵה מֵ תִ ים אַ ּתָ ה רַ ב לְ הוׁשִ יעַ : מורִ יד הַ ּטָ ל: מְ כַלְ ּכֵל חַ ּיִ ים ּבְ חֶ סֶ ד. מְ חַ ּיֶה מֵ תִ ים ּבְ רַ חֲ מִ ים רַ ּבִ ים. סומֵ ְך נופְ לִ ים. וְרופֵ א חולִ ים ּומַ ּתִ יר אֲסּורִ ים. ּומְ קַ ּיֵם אֱמּונָתו לִ יׁשֵ נֵי עָ פָ ר. מִ י כָמוָך ּבַ עַ ל ּגְ בּורות ּומִ י דומֶ ה ּלָ ְך. מֶ לֶ ְך מֵ מִ ית ּומְ חַ ּיֶה ּומַ צְ מִ יחַ יְׁשּועָ ה: וְנֶאֱמָ ן אַ ּתָ ה לְ הַ חֲ יות מֵ תִ ים: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מְ חַ ּיֵה הַ ּמֵ תִ ים: אַ ּתָ ה קָ דוׁש וְׁשִ מְ ָך קָ דוׁש ּוקְ דוׁשִ ים ּבְ כָל יום יְהַ ּלְ לּוָך ּסֶ לָ ה. ּכִי אֵ ל מֶ לֶ ְך ּגָדול וְקָ דוׁש אָ ּתָ ה: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי הָ אֵ ל הַ ּקָ דוׁש:

16 אַ ּתָ ה חונֵן לְ אָ דָ ם ּדַ עַ ת. ּומְ לַ ּמֵ ד לֶ אֱנוׁש ּבִ ינָה: חָ ּנֵנּו מֵ אִ ּתְ ָך חָ כְמָ ה ּבִ ינָה וָדָ עַ ת: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי חונֵן הַ ּדָ עַ ת: הֲ ׁשִ יבֵ נּו אָ בִ ינּו לְ תורָ תֶ ָך. וְקָ רְ בֵ נּו מַ לְ ּכֵנּו לַ עֲבודָ תֶ ָך. וְהַ חֲ זִירֵ נּו ּבִ תְ ׁשּובָ ה ׁשְ לֵ מָ ה לְ פָ נֶיָך: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי הָ רוצֶה ּבִ תְ ׁשּובָ ה: סְ לַ ח לָ נּו אָ בִ ינּו ּכִי חָ טָ אנּו. מְ חַ ל לָ נּו מַ לְ ּכֵנּו ּכִי פָ ׁשָ עְ נּו. ּכִי אֵ ל טוב וְסַ ּלָ ח אָ ּתָ ה: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי חַ ּנּון הַ ּמַ רְ ּבֶ ה לִ סְ לחַ: רְ אֵ ה נָא בְ עָ נְיֵנוּ. וְרִ יבָ ה רִ יבֵ נּו. ּוגְ אָ לֵ נוּ גְ אֻּלָ ה ׁשְ לֵ מָ ה מְ הֵ רָ ה לְ מַ עַ ן ׁשְ מֶ ָך. ּכִי אֵ ל ּגואֵ ל חָ זָק אָ ּתָ ה: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי ּגואֵ ל יִשרָ אֵ ל: רְ פָ אֵ נוּ יי וְנֵרָ פֵ א. הוׁשִ יעֵ נּו וְנִּוָׁשֵ עָ ה ּכִי תְ הִ ּלָ תֵ נוּ אָ ּתָ ה. וְהַ עֲלֵ ה )אֲרּוכָה ּומַ רְ ּפֵ א לְ כָל ּתַ חֲ לּואֵ ינּו ּולְ כָל מַ כְאובֵ ינּו ּולְ כָל מַ ּכותֵ ינּו( רְ פּואָ ה ׁשְ לֵ מָ ה לְ כָל מַ ּכותֵ ינּו. ּכִי אֵ ל מֶ לֶ ְך רופֵ א נֶאֱמָ ן וְרַ חֲ מָ ן אָ ּתָ ה: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי רופֵ א חולֵ י עַ ּמו יִשרָ אֵ ל ּבָ רֵ ְך עָ לֵ ינּו יי אֱלהֵ ינוּ אֶ ת הַ ּׁשָ נָה הַ ּזאת וְאֶ ת ּכָל מִ ינֵי תְ בּואָ תָ ּה לְ טובָ ה. וְתֵ ן ּבְ רָ כָה עַ ל ּפְ נֵי הָ אֲדָ מָ ה וְשּבְ עֵ נּו מִ ּטּובָ ּה. ּובָ רֵ ְך ׁשְ נָתֵ נּו ּכַּׁשָ נִים הַ ּטובות לִ בְ רָ כָה. ּכִי אֵ ל טוב ּומֵ טִ יב אָ ּתָ ה. ּומְ בָ רֵ ְך הַ ּׁשָ נִים: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מְ בָ רֵ ְך הַ ּׁשָ נִים: ּתְ קַ ע ּבְ ׁשופָ ר ּגָדול לְ חֵ רּותֵ נּו. וְשא נֵס לְ קַ ּבֵ ץ ּגָלֻּיותֵ ינוּ. וְקַ ּבְ צֵנוּ יַחַ ד מְ הֵ רָ ה מֵ אַ רְ ּבַ ע ּכַנְפות הָ אָ רֶ ץ לְ אַ רְ צֵנּו: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מְ קַ ּבֵ ץ נִדְ חֵ י עַ ּמו יִשרָ אֵ ל:

17 הָ ׁשִ יבָ ה ׁשופְ טֵ ינּו ּכְבָ רִ אׁשונָה וְיועֲצֵינּו ּכְבַ ּתְ חִ ּלָ ה. וְהָ סֵ ר מִ ּמֶ ּנּו יָגון וַאֲנָחָ ה. ּומְ לְך עָ לֵ ינּו מְ הֵ רָ ה אַ ּתָ ה יי לְ בַ ּדְ ָך ּבְ חֶ סֶ ד ּובְ רַ חֲ מִ ים. וְצַּדְ קֵ נּו ּבְ צֶדֶ ק וּבְ מִ ׁשְ ּפָ ט: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מֶ לֶ ְך אוהֵ ב צְ דָ קָ ה ּומִ ׁשְ ּפָ ט: וְלַ ּמַ לְ ׁשִ ינִים אַ ל ּתְ הִ י תִ קְ וָה. וְכָל הַ ּמִ ינִים ּכְרֶ גַע יאבֵ דּו. וְכָל אויְבֵ י עַ ּמְ ָך מְ הֵ רָ ה יִּכָרֵ תּו. וְהַ זֵדִ ים מְ הֵ רָ ה תְ עַ ּקֵ ר ּותְ ׁשַ ּבֵ ר ּותְ מַ ּגֵר ּותְ כַּלֵ ם וְתַ ׁשְ ּפִ ילֵ ם וְתַ כְנִיעֵ ם ּבִ מְ הֵ רָ ה בְ יָמֵ ינּו: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי ׁשובֵ ר אויְבִ ים ּומַ כְנִיעַ זֵדִ ים: עַ ל הַ ּצַּדִ יקִ ים וְעַ ל הַ חֲ סִ ידִ ים. וְעַ ל זִקְ נֵי ׁשְ אֵ רִ ית עַ ּמְ ָך ּבֵ ית יִשרָ אֵ ל. וְעַ ל ּפְ לֵ יטַ ת ּבֵ ית סופְ רֵ יהֶ ם. וְעַ ל ּגֵרֵ י הַ ּצֶדֶ ק. וְעָ לֵ ינּו. יֶהֱ מּו נָא רַ חֲ מֶ יָך יי אֱלהֵ ינוּ. וְתֵ ן שכָר טוב לְ כָל הַ ּבוטְ חִ ים ּבְ ׁשִ מְ ָך ּבֶ אֱמֶ ת. וְשים חֶ לְ קֵ נּו עִ ּמָ הֶ ם. ּולְ עולָ ם לא נֵבוׁש ּכִי בְ ָך בָטָ חְ נּו. וְעַ ל חַ סְ ּדְ ָך הַ ּגָדול ּבֶ אֱמֶ ת ּובְ תָ מִ ים נִׁשְ עָ נְנוּ: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מִ ׁשְ עָ ן וּמִ בְ טָ ח לַ ּצַּדִ יקִ ים: וְלִ ירּוׁשָ לַ יִם עִ ירְ ָך ּבְ רַ חֲ מִ ים ּתָ ׁשּוב. וְתִ ׁשְ ּכן ּבְ תוכָּה ּכַאֲׁשֶ ר ּדִ ּבַ רְ ּתָ . ּובְ נֵה אותָ ּה ּבְ קָ רוב ּבְ יָמֵ ינּו ּבִ נְיַן עולָ ם. וְכִּסֵ א דָ וִד עַ בְ ּדְ ָך מְ הֵ רָ ה לְ תוכָּה ּתָ כִין: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי ּבונֵה יְרּוׁשָ לָ יִם:

18 אֶ ת צֶמַ ח ּדָ וִד עַ בְ ּדְ ָך מְ הֵ רָ ה תַ צְ מִ יחַ . וְקַ רְ נו ּתָ רּום ּבִ יׁשּועָ תֶ ָך. ּכִי לִ יׁשּועָ תְ ךָ קִ ּוִינוּ ּכָל הַ ּיום ּומְ צַּפִ ים לִ יׁשּועָ ה: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי מַ צְ מִ יחַ קֶ רֶ ן יְׁשּועָ ה: אָ ב הָ רַ חֲ מָ ן ׁשְ מַ ע קולֵ נּו. יי אֱלהֵ ינוּ חּוס וְרַ חֵ ם עָ לֵ ינּו. וְקַ ּבֵ ל ּבְ רַ חֲ מִ ים ּובְ רָ צון אֶ ת ּתְ פִ ּלָ תֵ נּו. ּכִי אֵ ל ׁשומֵ עַ ּתְ פִ ּלות וְתַ חֲ נּונִים אָ ּתָ ה. ּומִ ּלְ פָ נֶיָך מַ לְ ּכֵנּו. רֵ יקָ ם אַ ל ּתְ ׁשִ יבֵ נּו. חָ ּנֵנּו וַעֲנֵנּו וּׁשְ מַ ע ּתְ פִ ּלָ תֵ נּו: ּכִי אַ ּתָ ה ׁשומֵ עַ ּתְ פִ ּלַ ת ּכָל ּפֶ ה עַ ּמְ ָך יִשרָ אֵ ל ּבְ רַ חֲ מִ ים: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי ׁשומֵ עַ תפילה: רְ צֵה יי אֱלהֵ ינוּ ּבְ עַ ּמְ ָך יִשרָ אֵ ל וְלִ תְ פִ ּלָ תָ ם ׁשְ עֵ ה. וְהָ ׁשֵ ב אֶ ת הָ עֲבודָ ה לִ דְ בִ יר ּבֵ יתֶ ָך. וְאִ ּׁשֵ י יִשרָ אֵ ל ּותְ פִ ּלָ תָ ם. מְ הֵ רָ ה ּבְ אַ הֲ בָ ה תְ קַ ּבֵ ל ּבְ רָ צון. ּותְ הִ י לְ רָ צון ּתָ מִ יד עֲבודַ ת יִשרָ אֵ ל עַ ּמֶ ָך: וְתֶ חֱ זֶינָה עֵ ינֵינּו ּבְ ׁשּובְ ָך לְ צִ ּיון ּבְ רַ חֲ מִ ים: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי הַ ּמַ חֲ זִ יר ׁשְ כִ ינָתו לְ צִ ּיון: מודִ ים אֲנַחְ נּו לָ ְך. ׁשָ אַ ּתָ ה הּוא יי אֱלהֵ ינוּ וֵאלהֵ י אֲבותֵ ינּו לְ עולָ ם וָעֶ ד. צּורֵ נּו צּור חַ ּיֵינּו. מָ גֵן יִׁשְ עֵ נּו אַ ּתָ ה הּוא לְ דור וָדור. נודֶ ה ּלְ ָך ּונְסַ ּפֵ ר ּתְ הִ ּלָ תֶ ךָ עַ ל חַ ּיֵינּו הַ ּמְ סּורִ ים ּבְ יָדֶ ָך. וְעַ ל נִׁשְ מותֵ ינּו הַ ּפְ קּודות לָ ְך. וְעַ ל נִּסֶ יָך ׁשֶ ּבְ כָל יום עִ ּמָ נּו. וְעַ ל נִפְ לְ אותֶ יָך וְטובותֶ יָך ׁשֶ ּבְ כָל עֵ ת. עֶ רֶ ב וָבקֶ ר וְצָהֳ רָ יִם. הַ ּטוב ּכִי לא כָלּו רַ חֲ מֶ יָך. וְהַ מְ רַ חֵ ם ּכִי לא תַ ּמּו חֲ סָ דֶ יָך. ּכִי מֵ עולָ ם קִ ּוִינוּ לָ ְך: וְעַ ל ּכֻּלָ ם יִתְ ּבָ רֵ ְך וְיִתְ רומֵ ם וְיִתְ נַּשא ׁשִ מְ ָך מַ לְ ּכֵנּו ּתָ מִ יד לְ עולָ ם וָעֶ ד: וְכל הַ חַ ּיִים יודּוךָ ּסֶ לָ ה. וִיהַ לְ לּו וִיבָ רְ כּו אֶ ת ׁשִ מְ ָך הַ ּגָדול ּבֶ אֱמֶ ת לְ עולָ ם ּכִי טוב. הָ אֵ ל יְׁשּועָ תֵ נּו וְעֶ זְרָ תֵ נּו סֶ לָ ה. הָ אֵ ל הַ ּטוב: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי הַ ּטוב ׁשִ מְ ָך ּולְ ָך נָאֶ ה לְ הודות: שים ׁשָ לום טובָ ה ּובְ רָ כָה. חַ ּיִים חֵ ן וָחֶ סֶ ד וְרַ חֲ מִ ים עָ לֵ ינּו וְעַ ל ּכָל יִשרָ אֵ ל עַ ּמֶ ָך. ּבָ רְ כֵנּו אָ בִ ינּו ּכֻּלָ נוּ ּכְאֶ חָ ד )יַחַ ד( ּבְ אור ּפָ נֶיָך. ּכִי בְ אור ּפָ נֶיָך נָתַ ּתָ

19 ּלָ נּו יי אֱלהֵ ינוּ ּתורַ ת חַ ּיִים וְאַ הֲ בַ ת חֶ סֶ ד. ּוצְ דָ קָ ה ּובְ רָ כָה וְרַ חֲ מִ ים וְחַ ּיִים וְׁשָ לום. וְטוב יִהְ יֶה ּבְ עֵ ינֶיָך לְ בָ רְ כֵנּו ּולְ בָ רֵ ְך אֶ ת ּכָל עַ ּמְ ָך יִשרָ אֵ ל ּבְ כָל עֵ ת ּובְ כָל ׁשָ עָ ה ּבִ ׁשְ לומֶ ָך. ּבְ רב עז וְׁשָ לום: ּבָ רּוְך אַ ּתָ ה יי הַ מְ בָ רֵ ְך אֶ ת עַ ּמו יִשרָ אֵ ל ּבַ ּׁשָ לום: יִהְ יּו לְ רָ צון אִ מְ רֵ י פִ י וְהֶ גְ יון לִ ּבִ י לְ פָ נֶיָך. יי צּורִ י וְגואֲלִ י: אֱלהַ י. נְצר לְ ׁשונִי מֵ רָ ע ּושפָ תַ י מִ ּדַ ּבֵ ר מִ רְ מָ ה. וְלִ מְ קַ לְ לַ י נַפְ ׁשִ י תִ ּדם. וְנַפְ ׁשִ י ּכֶעָ פָ ר לַ ּכל ּתִ הְ יֶה. ּפְ תַ ח לִ ּבִ י ּבְ תורָ תֶ ָך. וְאַ חֲ רֵ י מִ צְ ותֶ יָך ּתִ רְ ּדף נַפְ ׁשִ י. וְכָל הַ ּקָ מִ ים וְהַ חוׁשְ בִ ים עָ לַ י לְ רָ עָ ה. מְ הֵ רָ ה הָ פֵ ר עֲצָתָ ם וְקַ לְ קֵ ל מַ חֲ ׁשַ בְ ּתָ ם: יְהִ י רָ צון מִ ּלְ פָ נֶיָך יי אֱלהַ י וֵאלהֵ י אֲבותַ י. ׁשֶ ּלא תַ עֲלֶ ה קִ נְאַ ת אָ דָ ם עָ לַ י וְלא קִ נְאָ תִ י עַ ל אֲחֵ רִ ים. וְׁשֶ ּלא אֶ כְעוס הַ ּיום וְׁשֶ ּלא אַ כְעִ יסֶ ָך. וְתַ ּצִ ילֵ נִי מִ ּיֵצֶר הָ רָ ע. וְתֵ ן ּבְ לִ ּבִ י הַ כְנָעָ ה וַעֲנָוָה. מַ לְ ּכֵנּו וֵאלהֵ ינוּ אֱלּהַ ּכָל ּבָ שר. יַחֵ ד ׁשִ מְ ָך ּבְ עולָ מֶ ָך ּבְ נֵה עִ ירֶ ָך יַּסֵ ד ּבֵ יתֶ ָך וְׁשַ כְלֵ ל הֵ יכָלֶ ָך. וְקַ ּבֵ ץ קִ ּבּוץ ּגָלֻּיות ּופְ דֵ ה צאנֶָך וְשּמַ ח עֲדָ תֶ ָך: עֲשה לְ מַ עַ ן ׁשְ מֶ ָך. עֲשה לְ מַ עַ ן יְמִ ינֶָך. עֲשה לְ מַ עַ ן ּתורָ תֶ ָך. עֲשה לְ מַ עַ ן קְ דֻ ּׁשָ תֶ ךָ. לְ מַ עַ ן יֵחָ לְ צּון יְדִ ידֶ יָך הוׁשִ יעָ ה יְמִ ינְָך וַעֲנֵנִי: יִהְ יּו לְ רָ צון אִ מְ רֵ י פִ י וְהֶ גְ יון לִ ּבִ י לְ פָ נֶיָך. יי צּורִ י וְגואֲלִ י: עשה ׁשָ לום ּבִ מְ רומָ יו. הּוא יַעֲשה ׁשָ לום עָ לֵ ינּו וְעַ ל ּכָל יִשרָ אֵ ל. וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: יְהִ י רָ צון מִ ּלְ פָ נֶיָך יי אֱלהֵ ינוּ וֵאלהֵ י אֲבותֵ ינּו. ׁשֶ ּיִ ּבָ נֶה ּבֵ ית הַ ּמִ קְ ּדָ ׁש ּבִ מְ הֵ רָ ה בְ יָמֵ ינּו. וְתֵ ן חֶ לְ קֵ נּו ּבְ תורָ תֶ ָך: וְׁשָ ם נַעֲבָ דְ ָך ּבְ יִרְ אָ ה ּכִ ימֵ י עולָ ם ּוכְ ׁשָ נִים קַ דְ מונִיות: וְעָ רְ בָ ה ליי מִ נְחַ ת יְהּודָ ה וִירּוׁשָ לָ יִם. ּכִ ימֵ י עולָ ם ּוכְ ׁשָ נִים קַ דְ מונִיות: קדיש: יִתְ גַּדַ ּל וְיִתְ קַ דַ ּׁש שְ ׁמֵ ּה רַ בָ ּא. בְ ּעָ לְ מָ א דִ ּי בְ רָ א כִרְ עּותֵ ּה וְיַמְ לִ יְך מַ לְ כּותֵ ּה וְיַצְ מַ ח ּפּורְ קָ נֵּה וִיקָ רֵ ב מְ שִ ׁיחֵ ּה. בְ ּחַ יֵּיכון ּובְ יומֵ יכון ּובְ חַ יֵּי דְ כָל בֵ ּית יִשרָ אֵ ל בַ ּעֲגָלָ א ּובִ זְמַ ן קָ רִ יב, וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: יְהֵ א שְ ׁמֵ ּה רַ בָ ּא מְ בָ רַ ְך לְ עָ לַ ם ּולְ עָ לְ מֵ י עָ לְ מַ יָּא: יִתְ בָ ּרַ ְך. וְיִשְ ׁתַ ּבַ ּח וְיִתְ פָ ּאַ ר וְיִתְ רומַ ם וְיִתְ נַּשא וְיִתְ הַ דָ ּר וְיִתְ עַ לֶ ּה וְיִתְ הַ לָ ּל שְ ׁמֵ ּה דְ ּקֻ דְ שָ ׁא. בְ ּרִ יךְ הּוא. אמן: לְ עֵ לָ ּא מִ ן כָּל בִ ּרְ כָתָ א וְשִ ׁירָ תָ א תֻ ּשְ ׁבְ ּחָ תָ א וְנֶחֱ מָ תָ א דַ ּאֲמִ ירָ ן בְ ּעָ לְ מָ א. וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: תִ ּתְ קַ בַ ּל צְ לותְ הון ּובָ עּותְ הון דְ כָל בֵ ּית יִשרָ אֵ ל קֳ דָ ם אֲבּוהון דִ ּי בִ שְ ׁמַ יָּא, וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: יְהֵ א שְ ׁלָ מָ א רַ בָ ּא מִ ן שְ ׁמַ יָּא וְחַ יִּים טֹובִ ים עָ לֵ ינּו וְעַ ל כָּל יִשרָ אֵ ל. וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן: עושה שָ ׁלום בִ ּמְ רומָ יו הּוא יַעֲשה שָ ׁלום עָ לֵ ינּו וְעַ ל כָּל יִשרָ אֵ ל וְאִ מְ רּו אָ מֵ ן:

20 חנויות מימי בית שני בצידי הדרכים המובילות להר הבית. ניצבים היום שוממות ללא "באי מועד" - עולי רגלים. גלות העיר העתיקה דרך שער ציון לאחר שירושלים נפלה בידי הירדנים בתש"ח. העם בוכה בלילה בחושך כדי שהאוייב לא ישמח על בכייתם וילעג להם. קריאת איכה נתקנה בעיקרה בלילה. חז"ל חישבו שבפסח בזמן המלך אגריפס היו עם רב בירושלים- למעלה משנים עשר מליון איש. פרק א' א אֵ יכָ ֣ה ׀ יָשְ ׁבָ ֣ה בָדָ֗ ד הָ עִ יר֙ רַ בָ ּ֣ תִ י עָ֔ ם הָיְתָ ֖ ה כְ ּאַ לְמָ נָ ֑ה רַ בָּ֣ תִ י בַּגֹויִ֗ ם שָ ׂרָ֙ תִ י֙ בַּמְ ּדִ ינ֔ ֹות הָיְתָ ֖ ה לָמַֽ ס׃ ב בָ ּכ֨ ֹו תִ בְ כֶּ֜ ה בַ ּלַּ֗ יְלָה וְ דִ מְ עָתָ ּה֙ עַ ֣ל לֶֽ חֱיָ֔ ּה אֵֽ ין־לָ ּ֥ה מְ נַחֵ֖ם מִ כׇּל־אֹהֲבֶ ֑יהָ כׇּל־רֵ עֶ֙ יהָ֙ בָּ֣ גְ דּו בָ֔ ּה הָ ֥יּו לָ ּ֖ה לְאֹיְבִֽ ים׃ ֙ ג גָּֽ לְ תָ֨ ה יְהּודָ ֤ ה מֵ עֹנִי֙ ּומֵ רֹ֣ ב עֲבֹדָ֔ ה הִ֚ יא יָשְ ׁבָ ֣ה בַּגֹויִ֔ ם ֥לֹא מָ צְ אָ ֖ה מָ נ֑ ֹוחַ כׇּל־רֹדְ פֶ ֥יהָ הִ שִ ּׂיג֖ ּוהָ בֵּ֥ ין הַמְ ּצָרִֽ ים׃ ד דַ ּרְ כֵ֨ י צִ ּי֜ ֹון אֲבֵ ל֗ ֹות מִ בְ ּלִי֙ בָּאֵ֣ י מֹועֵ֔ ד כׇּל־שְ ׁעָרֶ֙ יהָ֙ שֽ ֹׁומֵ מִ֔ ין כֹּהֲנֶ ֖יהָ נֶאֱנָחִ ֑ ים בְ ּתּוֹלתֶ ֥ יהָ ּנּוג֖ ֹות וְ הִ ֥ יא מַ ר־לָֽ ּה׃

21 כׇּל־שְ ׁעָרֶ ֙ יהָ֙ שֽ ֹׁומֵ מִ֔ ין שערי חולדה - השער המשולש. השערים ששימשו את עולי הרגלים למקדש, ניצבים כיום שוממים וחתומים.

22 המדרש מתאר שכאשר הגויים נכנסו להיכל ראו את הכרובים מחובקים, ולא הבינו את ענינם הפנימי, ובשל כך זלזלו בישראל. ירושלים זכרה את ההוד וההדר של המקדש. הסטיו המלכותי בדרום הר הבית. המדרש מספר על הגולים לבבל שהיו צמאים למים, כאשר פגשו בישמעאלים נתנו להם הישמעאלים נודות מים ריקים ומתו בצמא. עולל - ילד בגטו וורשא לאחר המרד בגטו נלקח בשבי. ה הָי֨ ּו צָרֶ ֤ יהָ לְרֹאׁש֙ אֹיְבֶ ֣יהָ שָ ׁל֔ ּו כִ ּֽ י־יְהֹוָ ֥ה הֹוגָ ּ֖ה עַ ֣ל רֹב־פְ ּשָ ׁעֶ ֑יהָ עֹולָלֶ ֛יהָ הָ לְ כ֥ ּו שְ ׁבִ ֖ י לִפְ נֵי־צָֽ ר׃ ו וַיֵּצֵ֥א מִ בַּת־צִ ּי֖ ֹון כׇּל־הֲדָ רָ ֑ ּה הָי֣ ּו שָ ׂרֶ֗ יהָ כְ ּאַ יָּלִ ים֙ לֹא־מָ צְ א֣ ּו מִ רְ עֶ֔ ה וַיֵּלְכ֥ ּו בְ לֹא־כֹ֖ חַ לִפְ נֵ֥י רֹודֵֽ ף׃ ז ‍֗ זָֽכְ רָ ֣ ה יְרּושָ ׁלַ ִם יְמֵ֤י עׇנְיָּה֙ ּומְ רּודֶ֔ יהָ כֹּ֚ ל מַ חֲמֻדֶ֔ יהָ אֲשֶ ׁ֥ ר הָי֖ ּו מִ ֣ ימֵ י קֶ ֑ דֶ ם בִ ּנְפֹ֧ ל עַמָ ּ֣ ּה בְ ּיַד־צָ֗ ר וְ אֵ֤ ין עֹוזֵר֙ לָ֔ ּה רָ א֣ ּוהָ צָרִ֔ ים שָ ׂחֲק֖ ּו עַ ֥ל מִ שְ ׁבַּתֶ ּֽ הָ׃ ח ‍֔ חֵ֤טְ א חָֽ טְ אָ ה֙ יְר֣ ּושָ ׁלַ ִם עַל־כֵּ֖ ן לְנִידָ ֣ה הָיָ ֑תָ ה כׇּֽ ל־מְ כַבְ ּדֶ ֤ יהָ הִ זִּילּ֙והָ֙ כִ ּי־רָ א֣ ּו עֶרְ וָתָ֔ ּה גַּם־הִ ֥ יא נֶאֶ נְחָ ֖ה וַתָ ּ֥ שׇ ׁב אָ חֽ ֹור׃

23 כֹּ֚ ל מַ חֲמֻדֶ֔ יהָ אֲשֶ ׁ֥ ר הָ י֖ ּו מִ ֣ ימֵ י קֶ ֑ דֶ ם דגם מנורת הזהב הניצב מול הכותל. מזכיר לבאים את התפארת של בית המקדש בימי קדם, והחיסרון שלנו כיום מאז שחרב בית המקדש.

24 תמונה של ישיבת פורת יוסף שעולה באש לאחר נפילתה של העיר העתיקה בתש"ח. המראה ממחיש את הכאב בחורבן הבית. הרעב היה קשה. היו מוכנים לתת את כספם ותכשיטהם עבור דבר מה של אוכל. תכשיט פעמון שנמצא בתעלת המים בעיר דוד. כתובת מבית שני, המודיעה לגויים שבאו למקדש שעד כאן בלבד מותר להם להיכנס. בזמן החורבן הגוים נכנסו "באו מקדשה". גיא בן הינם. "טומאתה" רומזת על עבודה זרה - "עבודת המולך" התקימה בגיא בן הינם בסוף ימי בית ראשון. ט טֻמְ אָ תָ ֣ ּה בְ ּׁשּולֶ֗ יהָ ֤ לֹא זָֽכְ רָ ה֙ אַ חֲרִ יתָ֔ ּה וַתֵ ּ֣ רֶ ד פְ ּלָאִ֔ ים אֵ֥ ין מְ נַחֵ֖ם לָ ּ֑ה רְ אֵ֤ ה יְהֹוָה֙ אֶ ת־עׇנְיִ֔ י כִ ּ֥ י הִ גְ דִ ּ֖ יל אֹויֵֽב׃ י יָדֹו֙ פָּ֣ רַ ׂש צָ֔ ר עַ ֖ל כׇּל־מַ חֲמַ דֶ ּ֑ יהָ כִ ּֽ י־רָ אֲתָ ֤ ה גֹויִם֙ בָ ּ֣ אּו מִ קְ דָ ּשָ ׁ֔ ּה אֲשֶ ׁ֣ ר צִ וִ ּ֔ יתָ ה לֹא־יָבֹ֥ אּו בַקָּהָ ֖ל לָֽ ְך׃ יא כׇּל־עַמָ ּ֤ ּה נֶאֱנָחִ ים֙ מְ בַקְ ּשִ ׁ֣ ים לֶ֔ חֶם נָתְ נ֧ ּו מַ חֲמַ דֵ ּיהֶ ֛ם בְ ּאֹ֖ כֶל לְהָשִ ׁ֣ יב נָ ֑פֶׁש רְ אֵ֤ ה יְהֹוָה֙ וְֽ הַבִ ּ֔ יטָ ה כִ ּ֥ י הָיִ ֖יתִ י זֹולֵלָֽ ה׃ יב ֣לֹוא אֲלֵיכֶם֮ כׇּל־עֹ֣ בְ רֵ י דֶ֒ רֶ ְך֒ הַבִ ּ֣ יטּו ּורְ א֗ ּו אִ ם־יֵׁ֤ש מַ כְ אֹוב֙ כְ ּמַ כְ אֹבִ֔ י אֲשֶ ׁ֥ ר עֹולַ ֖ל לִ ֑י אֲשֶ ׁר֙ הֹוגָ ֣ה יְהֹוָ֔ ה בְ ּי֖ ֹום חֲר֥ ֹון אַ ּפֽ ֹו׃

25 עַ ֖ל כׇּל־מַ חֲמַ דֶ ּ֑ יהָ "מחמדיה" על פי חז"ל הכוונה לתורה - לארון הקודש שניצב בתוך קודש הקודשים.

26 בכי רב על כל שארע לעמנו, "בני שוממים" - ילדים במחנה השמדה אושוויץ בזמן שחרורו. גת עתיקה. נבוכדנצר התגאה על שהחריב את ירושלים. על כן הפסוק מדגיש שה' הוא שדרך )סילה( את הגת ונבוכנדנצר רק שליח. הרומאים הטילו עול כבד על ישראל. הם בנו שער ניצחון ברומא להראות שהניצחון על ישראל הוא מוחלט. המדרש מתאר שבמשך שבע שנים עוד בערה בירושלים אש מהחורבן. קורת עץ מפוייחת מזמן בית שני ברובע ההורידיאני. יג מִ מָ ּר֛ ֹום שָֽ ׁלַח־אֵ֥ ׁש בְ ּעַצְ מֹתַ ֖ י וַיִּרְ דֶ ּ֑ נָּה פָּרַ֨ ׂש רֶ ֤ שֶ ׁת לְרַ גְ לַי֙ הֱשִ ׁיבַ ֣נִי אָ ח֔ ֹור נְתָ נַ֙ נִי֙ שֹֽ ׁמֵ מָ֔ ה כׇּל־הַּי֖ ֹום דָ ּוָֽה׃ יד נִשְ ׂקַד֩ עֹ֨ ל פְ ּשָ ׁעַ֜ י בְ ּיָד֗ ֹו ֥ יִשְ ׂתָ ּ֥ רְ ג֛ ּו עָלּו עַל־צַוָּארִ ֖ י הִ כְ שִ ׁ֣ יל כֹּחִ ֑ י נְתָ נַ ֣נִי אֲדֹנָ֔ י בִ ּידֵ֖ י לֹא־אּוכַ ֥ל קֽ ּום׃ טו סִ לָּ֨ ה כׇל־אַ בִ ּירַ ֤ י ׀ אֲדֹנָי֙ בְ ּקִ רְ בִ ּ֔ י קָרָ ֥ א עָלַ ֛י מֹועֵ֖ד לִשְ ׁבֹּ֣ ר בַּחּורָ ֑ י גַּ֚ ת דָ ּרַ ֣ ְך אֲדֹנָ֔ י לִבְ תּולַ ֖ת בַּת־יְהּודָֽ ה׃ טז עַל־אֵ֣ לֶּה ׀ אֲנִ ֣י בֹוכִ יָּ֗ ה עֵינִ ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣ רְ דָ ה מַ ּ֔ יִם כִ ּֽ י־רָ חַ ֥ק מִ מֶ ּ֛ נִּי מְ נַחֵ֖ם מֵ שִ ׁ֣ יב נַפְ שִ ׁ֑ י הָ י֤ ּו בָ נַי֙ שֽ ֹׁומֵ מִ֔ ים כִ ּ֥ י גָבַ ֖ר אֹויֵֽב׃

27 מִ מָ ּר֛ ֹום שָֽ ׁלַח־אֵ֥ ׁש רצפת פסיפס מתקופת סוף בית שני ובו סימני שריפה שחולל החורבן של העיר.

הרעב הכריע רבים בהם גם כהנים וזקנים. מראה יהודי זקן באחד הגטאות בזמן השואה. כל זמן שיושבים ישראל על אדמתם יכולים לעמוד מול הצרות. כשיוצאים לגלות הכאב גדול לאין שיעור. מקום היה מחוץ לירושלים לשם הורחקו הטמאים והמצורעים ושמו "בית החופשית". כמו שמסופר על המלך עוזיה שישב שם. יז פֵּֽ רְ שָ ׂ֨ ה צִ ּי֜ ֹון בְ ּיָדֶ֗ יהָ אֵ֤ ין מְ נַחֵם֙ לָ֔ ּה צִ וָּ֧ ה יְהֹוָ ֛ה לְיַעֲקֹ֖ ב סְ בִ יבָ ֣יו צָרָ ֑ יו הָ יְתָ ֧ ה יְרּושָ ׁלַ‍֛ ִם לְ נִדָ ּ֖ ה בֵ ּינֵיהֶֽ ם׃ יח צַדִ ּ֥ יק ה֛ ּוא יְהֹוָ ֖ה כִ ּ֣ י פִ ֣ יהּו מָ רִ ֑ יתִ י שִ ׁמְ עּו־נָ ֣א כׇל־הָֽ עַמִ ּ֗ ים ּורְ אּו֙ מַ כְ אֹבִ֔ י בְ ּתּוֹלתַ ֥ י ּובַ חּורַ ֖ י הָ לְ כ֥ ּו בַ שֶ ּֽ ׁבִ י׃ יט קָרָ ֤ אתִ י לַֽ מְ אַ הֲבַי֙ הֵ֣מָ ּה רִ ּמ֔ ּונִי כֹּהֲנַ ֥י ּוזְקֵ נַ ֖י בָ ּעִ ֣ יר גָּוָ ֑עּו ֙ כִ ּֽ י־בִ קְ ׁש֥ ּו אֹ כֶל֙ לָ֔ מֹו וְ יָשִ ׁ֖ יבּו אֶ ת־נַפְ שָֽ ׁם׃ 28

29 הָ יְתָ ֧ ה יְרּושָ ׁלַ‍֛ ִם לְ נִדָ ּ֖ ה בֵ ּינֵיהֶֽ ם דרך העולם להתרחק מהטמאים. המוסלמים סתמו את שער הרחמים וקברו מתים בצמוד לכניסה מתוך מחשבה שטומאת המקום תמנע מציאות של גאולה.

30 בקשה שה' ינקום באוייבינו שהרסו את העיר עד היסוד וגרמו לישראל לתחושת יאוש ושבר אדירים. ספינת מעפילים סנט לואיס לחופי קובה. אוייבינו ששו שבשום מקום בעולם לא רצו לתת מקלט ליהודים ערב השואה האיומה. לא היה מקום אליו המוות לא הגיע. המוות כילה את יושבי העיר גם בבתים פנימה וגם מחוץ. כ רְ אֵ֨ ה יְהֹוָ ֤ה כִ ּֽ י־צַר־לִי֙ מֵ עַ ֣י חֳמַ רְ מָ֔ רּו נֶהְ פַּ֤ ְך לִבִ ּי֙ בְ ּקִ רְ בִ ּ֔ י כִ ּ֥ י מָ ר֖ ֹו מָ רִ ֑ יתִ י מִ ח֥ ּוץ שִ ׁכְ ּלָה־חֶ ֖רֶ ב בַּבַּ֥ יִת כַּמָ ּֽ וֶת׃ כא שָ ׁמְ ע֞ ּו כִ ּ֧ י נֶאֱנָחָ ֣ה אָ֗ נִי אֵ֤ ין מְ נַחֵם֙ לִ֔ י כׇּל־אֹ֨ יְבַ֜ י שָ ׁמְ ע֤ ּו רָֽ עָתִ י֙ שָ ׂ֔ ׂשּו כִ ּ֥ י אַ תָ ּ֖ ה עָשִ ׂ֑ יתָ הֵבֵ֥אתָ יֹום־קָרָ ֖ אתָ וְ יִֽ הְ י֥ ּו כָמֹֽ נִי׃ כב תָ ּבֹ֨ א כׇל־רָ עָתָ ֤ ם לְפָנֶ֙ יָך֙ וְ עֹולֵ֣ל לָ֔ מֹו כַּאֲשֶ ׁ֥ ר עֹולַ ֛לְתָ ּ לִ ֖י עַ ֣ל כׇּל־פְ ּשָ ׁעָ ֑י כִ ּֽ י־רַ ּב֥ ֹות אַ נְחֹתַ ֖ י וְ לִ בִ ּ֥ י דַ וָּֽ י׃

31 מִ ח֥ ּוץ שִ ׁכְ ּלָה־חֶ ֖רֶ ב בַ ּבַ ּ֥ יִת כַּמָ ּֽ וֶת מערכת קברים שנמצאת בגיא בן הינום מתקופת בית ראשון. במאסיפה של עצמות במקום נמצאו ראשי חצים עדות למלחמה שהיתה בין יהודה ובבבל.

32 חותמת מתקופת בית המקדש ובו דמות האוחזת בקשת. החותמת נמצאה בחפירות שבחלק האחורי של רחבת הכותל. בעיר דוד בשטח G ישנו אזור המכונה בית הבולות. במקום זה נמצאו שרידי אפר משריפה שהיתה בחורבן בית ראשון. הורדוס בנה מספר מבצרים - מגדלים, כפי שניתן לראות בשיחזור שבדגם בית שני. "יעיב" מלשון עב ענן שמחשיך. מה גרם לכעס כלפי מקדש של מטה )בארץ( המחובר עם מקדש של מעלה )שמים(. פרק ב' א אֵ יכָה֩ יָעִ֨ יב בְ ּאַ ּפ֤ ֹו ׀ אֲדֹנָי֙ אֶ ת־בַּת־צִ ּי֔ ֹון הִ שְ ׁלִ ֤יְך מִ שָ ּׁמַ֙ יִם֙ אֶ֔ רֶ ץ תִ ּפְ אֶ ֖רֶ ת יִשְ ׂרָ אֵ֑ ל וְ לֹא־זָכַ ֥ר הֲדֹם־רַ גְ לָ ֖יו בְ ּי֥ ֹום אַ ּפֽ ֹו׃ ב בִ ּלַּ֨ ע אֲדֹנָ֜ י ֣וְ לֹא חָמַ֗ ל אֵ֚ ת כׇּל־נְא֣ ֹות יַעֲקֹ֔ ב הָ רַ ֧ ס בְ ּעֶבְ רָ ת֛ ֹו מִ בְ צְ רֵ֥ י בַ ת־יְהּודָ ֖ ה הִ גִ ּ֣ יעַ לָאָ ֑רֶ ץ ֥חִ לֵּל מַ מְ לָכָ ֖ה וְ שָ ׂרֶֽ יהָ׃ ג גָּדַ ֣ע בׇּֽ חֳרִ י־אַ֗ ף כֹּ֚ ל קֶ ֣ רֶ ן יִשְ ׂרָ אֵ֔ ל הֵשִ ׁ֥ יב אָ ח֛ ֹור יְמִ ינ֖ ֹו מִ פְ ּנֵ֣י אֹויֵ֑ב וַיִּבְ עַ ֤ר בְ ּיַעֲקֹב֙ כְ ּאֵ֣ ׁש לֶֽ הָ בָ֔ ה אָ כְ לָ ֖ה סָ בִֽ יב׃ ד דָ ּרַ֨ ְך קַ שְ ּׁת֜ ֹו כְ ּאֹויֵ֗ ב נִצָּ֤ ב יְמִ ינֹו֙ כְ ּצָ֔ ר וַ ֽיַּהֲרֹ֔ ג כֹּ֖ ל מַ חֲמַ דֵ ּי־עָ ֑יִן ֙בְ ּאֹ הֶל֙ בַּת־צִ ּי֔ ֹון שָ ׁפַ ְ֥ך כָּאֵ֖ ׁש חֲמָ תֽ ֹו׃

33 הָ רַ ֧ ס בְ ּעֶבְ רָ ת֛ ֹו מִ בְ צְ רֵ֥ י בַ ת־יְהּודָ ֖ ה החלק התחתון של המבצר מסוף תקופת בית שני. על אף שהרומאים החריבו את העיר ואת חומותיה השאירו שלושה מגדלים כדי להראות על אלו ביצורים התגברו.

34 החומה הרחבה שהוסיף ובנה חזקיה כהגנה נוספת על העיר, לא עמדה לישראל כעבור שנים בזמן החורבן. ציור קיר של המנורה והמזבח. הציור נמצא בבית מתקופת המקדש השני. הקב"ה אינו חפץ בקורבנות במזבח אלא בתיקון העם. ה' הרס )ויחמס( ביתו. אבן מאבני הר הבית שהופל על ידי הרומאים ונמצא במנהרות הכותל . מצודת אנטוניה שנבנתה להגן על הר הבית מצד צפון. אזור שמבחינה טופוגרפית נחות. ה' בילע - הרס מבצרים אלו. ה ֣ הָיָ֨ ה אֲדֹנָ ֤י ׀ כְ ּאֹויֵב֙ בִ ּלַּע יִשְ ׂרָ אֵ֔ ל בִ ּלַּע֙ כׇּל־אַ רְ מְ נֹותֶ֔ יהָ שִ ׁחֵ֖ת מִ בְ צָ רָ ֑ יו וַיֶּ֙ רֶ ב֙ בְ ּבַת־יְהּודָ֔ ה תַ ּאֲנִיָּ֖ ה וַאֲנִיָּֽ ה׃ ו וַיַּחְ מֹ֤ ס כַּגַּן֙ שֻּׂכ֔ ֹו שִ ׁחֵ֖ת מֹעֲד֑ ֹו שִ ׁכַּ֨ ח יְהֹוָ ֤ה ׀ בְ ּצִ ּיֹון֙ מֹועֵ֣ד וְ שַ ׁבָּ֔ ת וַיִּנְאַ ֥ץ בְ ּזַֽעַם־אַ ּפ֖ ֹו מֶ ֥לְֶך וְ כֹהֵֽ ן׃ ז זָנַ֨ ח אֲדֹנָ ֤י ׀ מִ זְבְ ּחֹו֙ נִאֵ֣ ר מִ קְ דָ ּׁש֔ ֹו הִ סְ גִ ּיר֙ בְ ּיַד־אֹויֵ֔ ב חֹומֹ֖ ת אַ רְ מְ נֹותֶ ֑ יהָ ק֛ ֹול נָתְ נ֥ ּו בְ ּבֵית־יְהֹוָ ֖ה כְ ּי֥ ֹום מֹועֵֽ ד׃ ח חָשַ ׁ֨ ב יְהֹוָ ֤ה ׀ לְהַשְ ׁחִ ית֙ חֹומַ ֣ ת בַ ּת־צִ ּי֔ ֹון נָ ֣טָ ה קָ֔ ו ֑ לֹא־הֵשִ ׁ֥ יב יָד֖ ֹו מִ בַּלֵּעַ וַיַּֽ אֲבֶל־חֵ֥ל וְ חֹומָ ֖ה יַחְ דָ ּ֥ ו אֻמְ לָֽ לּו׃

35 חֹומֹ֖ ת אַ רְ מְ נֹותֶ ֑ יהָ היסודות של ארמונו של דוד בעיר דוד. במקום התגלו עדויות לשריפה מחורבן בית ראשון.

36 העשירים שהיו רגילים לדגן ויין בכלים יפים לא מצאו אוכל. חז"ל מספרים על בת עשירים שליקטה דגן מגללי חמורים. המדרש מתאר את התינוקות המבקשים לינוק חלב ומשלא מוצאים היו מתים ברחובות. בתשעה באב מתכנסים אלפים לאמירת קינות. יושבים על הארץ דוממים ושותקים ואבלים על החורבן. אחד השערים של השער המשולש דרכו נכנסו למקדש נסתם ושוב אין עולים בו למקדש. ט טָ בְ ע֤ ּו בָאָ֙ רֶ ץ֙ שְ ׁעָרֶ֔ יהָ אִ בַּ֥ ד וְ שִ ׁבַּ֖ ר בְ ּרִ יחֶ ֑יהָ מַ לְכָּ֨ ּה וְ שָ ׂרֶ ֤ יהָ בַּגֹויִם֙ אֵ֣ ין ּתֹורָ֔ ה גַּם־נְבִ יאֶ֕ יהָ לֹא־מָ צְ א֥ ּו חָזֹ֖ון מֵ יְהֹוָֽה׃ י יֵשְ ׁב֨ ּו לָאָ ֤ רֶ ץ יִדְ ּמּו֙ זִקְ נֵ֣י בַת־צִ ּי֔ ֹון ֤ הֶֽ עֱלּו עָפָר֙ עַל־רֹאשָ ׁ֔ ם חָגְ ר֖ ּו שַ ׂקִ ּ֑ ים הֹורִ ֤ ידּו לָאָ֙ רֶ ץ֙ רֹאשָ ׁ֔ ן בְ ּתּוֹל֖ ת יְרּושָ ׁלָ‍ֽ ִם׃ יא כָּל֨ ּו בַדְ ּמָ ע֤ ֹות עֵינַי֙ חֳמַ רְ מְ ר֣ ּו מֵ עַ֔ י נִשְ ׁפַּ֤ ְך לָאָ֙ רֶ ץ֙ כְ ּבֵדִ֔ י עַל־שֶ ׁ֖ בֶר בַּת־עַמִ ּ֑ י בֵ ּֽ עָטֵ֤ ף עֹולֵל֙ וְ יֹונֵ֔ ק בִ ּרְ חֹב֖ ֹות קִ רְ יָֽה׃ יב לְאִ מֹּתָ ם֙ יֹֽ אמְ ר֔ ּו אַ יֵּ֖ ה דָ ּגָ֣ן וָיָ ֑יִן בְ ּהִֽ תְ עַטְ ּפָ ֤ם כֶּֽ חָלָל֙ בִ ּרְ חֹב֣ ֹות עִ֔ יר בְ ּהִ שְ ׁתַ ּפֵּ֣ ְך נַפְ שָ ׁ֔ ם אֶ ל־חֵ֖יק אִ מֹּתָֽ ם׃

37 טָ בְ ע֤ ּו בָ אָ֙ רֶ ץ֙ שְ ׁעָרֶ֔ יהָ בית שער מתקופת בית ראשון שנתגלה באזור העופל, עד לפני מספר קטן של שנים היה שער זה קבור מתחת לפני האדמה ועיי החרבות.

38 עשרה קבין של יופי ירדו לעולם וירושלים נטלה תשעה. עמודים שהיו חלק מהמקדש המפואר ניצבים כיום במנהרות הכותל. כתובת של הלגיון העשירי סמוך להר הבית. לגיון רומאי זה היה מהאויבים שהחריבו את ירושלים. נביאי השקר בתקופת ירמיה ניבאו על החזרת כלי המקדש לירושלים נבואות שוא. נבואות אלו הרחיקו )"מדוחים"( את ישראל. אחד השברים הגדולים שרואים הוא השבר של גשר ענק שדרכו נכנסו להר הבית. מה שנשאר הוא שריד זה. )קשת רובינסון( יג מָֽ ה־אֲעִ ידֵ֞ ְך מָ ֣ה אֲדַ מֶ ּה־לָּ֗ ְך הַבַּת֙ ‍֔ יְר֣ ּושָ ׁלַ ִם מָ ֤ה אַ שְ ׁוֶה־לְָּך֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ ְך בְ ּתּולַ ֖ת בַּת־צִ ּי֑ ֹון כִ ּֽ י־גָד֥ ֹול כַּיָּ֛ ם שִ ׁבְ רֵ֖ ְך מִ ֥ י יִרְ פָּא־לָֽ ְך׃ יד נְבִ יאַ֗ יְִך חָ ֤זּו לְָך֙ שָ ׁ֣ וְ א וְ תָ פֵ֔ ל ֽוְ לֹ ֺ א־גִ ּל֥ ּו עַל־עֲונְֵ֖ך לְהָשִ ׁ֣ יב שְ ׁבּותֵ֑ ְך וַיֶּ֣ חֱזּו לָ֔ ְך מַ שְ ׂא֥ ֹות שָ ׁ֖ וְ א ּומַ ּדּוחִֽ ים׃ טו סָֽ פְ ק֨ ּו עָלַ ֤יְִך כַּפַּ֙ יִם֙ כׇּל־עֹ֣ בְ רֵ י דֶ֔ רֶ ְך שָֽ ׁרְ קּו֙ וַיָּנִ ֣עּו רֹאשָ ׁ֔ ם עַל־בַּ֖ ת יְרּושָ ׁלָ‍֑ ִם הֲזֹ֣את הָעִ֗ יר שֶ ׁיֹּֽ אמְ רּו֙ כְ ּלִ ֣ילַת יֹ֔ פִ י מָ ׂש֖ ֹוׂש לְכׇל־הָאָֽ רֶ ץ׃ טז פָּצ֨ ּו עָלַ ֤יְִך פִ ּיהֶם֙ כׇּל־אֹ֣ יְבַ֔ יְִך שָֽ ׁרְ קּו֙ וַיַּֽ חַרְ קּו־שֵ ׁ֔ ן ֑ אָ מְ ר֖ ּו בִ ּלָּעְ נּו אַ ְ֣ך זֶ ֥ה הַּי֛ ֹום שֶ ׁקִ ּוִ ּינֻ֖הּו מָ צָ ֥אנּו רָ אִֽ ינּו׃

39 הֲזֹ֣ את הָ עִ֗ יר שֶ ׁיֹּֽ אמְ רּו֙ כְ ּלִ ֣ילַת יֹ֔ פִ י מצד דרום של הר הבית היה שער כפול דרכו נכנסו להר הבית. השער היום אטום וסגור, אך ניכר היופי הרב שהושקע בקישוט השער.

40 הכותל רווי בדמעות של יהודים ששפכו לבם לפני הר בית ה' על צער החורבן ועל צערם של ילדי ישראל. חומת הר הבית - הכותל המערבי מול מקום קודש הקודשים )במנהרות הכותל( מקום בו צועקים בתפילה ולא פוסקים שם הדמעות. חייל ירדני עומד על ההרס וחורבות של בית הכנסת "החורבה" לאחר נפילת העיר העתיקה בתש"ח. יז עָשָ ׂ֨ ה יְהֹוָ֜ ה אֲשֶ ׁ֣ ר זָמָ֗ ם בִ ּצַּ֤ ע אֶ מְ רָ תֹו֙ אֲשֶ ׁ֣ ר צִ וָּ֣ ה מִֽ ימֵ י־קֶ֔ דֶ ם ֣ הָ רַ ֖ ס וְ לֹא חָ מָ ֑ ל ֙ וַיְשַ ׂמַ ּ֤ ח עָלַיְִך֙ אֹויֵ֔ ב הֵרִ ֖ ים קֶ ֥ רֶ ן צָרָֽ יְִך׃ יח צָעַ ֥ק לִבָּ֖ ם אֶ ל־אֲדֹנָ ֑י חֹומַ ֣ ת בַ ּת־צִ֠ ּיֹ֠ון הֹורִ֨ ידִ י כַנַּ֤ חַל דִ ּמְ עָה֙ יֹומָ ֣ם וָלַ֔ יְלָה אַֽ ל־תִ ּתְ ּנִ ֤י פּוגַת֙ לָ֔ ְך אַ ל־תִ ּדֹּ֖ ם בַּת־עֵינֵ ְֽך׃ יט ק֣ ּומִ י ׀ רֹ֣ נִּי בַלַּ֗ יְלָה לְרֹאׁש֙ אַ שְ ׁמֻר֔ ֹות שִ ׁפְ כִ ֤ י כַמַ ּ֙ יִם֙ לִ בֵ ּ֔ ְך נֹ֖ כַח פְ ּנֵ֣י אֲדֹנָ ֑י שְ ׂאִ ֧ י אֵ לָ ֣יו כַּפַּ֗ יְִך עַל־נֶ֙ פֶׁש֙ עֽ ֹולָלַ֔ יְִך הָעֲטּופִ ֥ ים בְ ּרָ עָ ֖ב בְ ּרֹ֥ אׁש כׇּל־חּוצֽ ֹות׃

41 ֣ הָ רַ ֖ ס וְ לֹא חָ מָ ֑ ל הרס הרחוב שצמוד לכותל המערבי כתוצאה מהתמוטטות האבנים מראש חומת הר הבית.

42 שרידי קברים מימי בית ראשון . בקברים אלו נקברו יהודים שנהרגו בתקופת כיבוש בבל. )כתף הינום( עצמות יד אשה שנמצאו בבית השרוף מזמן חורבן בית שני. "קבר זכריה הנביא " נמצא בסמוך למצבה זו. בדברי הימים נאמר שהוכיח זכריה את העם על מעשיהם ושילם על כך בחייו. כ רְ אֵ֤ ה יְהֹוָה֙ וְֽ הַבִ ּ֔ יטָ ה לְמִ ֖ י עֹולַ ֣לְתָ ּ כֹּ֑ ה אִ ם־תֹּאכַ֨ לְנָה נָשִ ׁ֤ ים פִ ּרְ יָם֙ עֹלְלֵ֣י טִ פֻּחִ֔ ים אִ ם־יֵהָ רֵ֛ ג בְ ּמִ קְ דַ ּ֥ ׁש אֲדֹנָ ֖י כֹּהֵ֥ן וְ נָבִֽ יא׃ כא שָ ׁכְ ב֨ ּו לָאָ ֤רֶ ץ חּוצֹות֙ נַ ֣עַר וְ זָקֵ֔ ן ֣ בְ ּתּוֹלתַ ֥ י ּובַ חּורַ ֖ י נָפְ לּו בֶ חָ ֑רֶ ב הָרַ֙ גְ תָ ּ֙ בְ ּי֣ ֹום אַ פֶּ֔ ָך ֥ טָ בַ ֖חְ תָ ּ לֹא חָמָֽ לְתָ ּ׃ כב תִ ּקְ רָ א֩ כְ י֨ ֹום מֹועֵ֤ד מְ גּורַ י֙ מִ סָ ּבִ֔ יב ֥וְ לֹא הָיָ ֛ה בְ ּי֥ ֹום אַ ף־יְהֹוָ ֖ה פָּלִ ֣יט וְ שָ ׂרִ ֑ יד אֲשֶ ׁר־טִ פַּ֥ חְ תִ ּי וְ רִ בִ ּ֖ יתִ י ֽ אֹיְבִ ֥ י כִ לָּם׃

43 אִ ם־יֵהָ רֵ֛ ג בְ ּמִ קְ דַ ּ֥ ׁש אֲדֹנָ ֖י כֹּהֵ֥ן וְ נָבִֽ יא׃ כתובת "כהן גדול" על ארון קבורה מסוף ימי בית שני שנתגלה בירושלים.

הנביא מדבר כאן על זעקת התפילה שזועקים ישראל וחשים ששערי תפילה נעולים. מחנה צבאי רומי שהיה אחד המחנות שבנו הרומאים במצור שהקיף את מצדה מכל צדדיה )לאחר המצור והחורבן של ירושלים(. דגם של מתקן המטיל אבני בליסטאות שהרומאים הפעילו כל היום כנגד הנצורים בירושלים. פרק ג א אֲנִ ֤י הַגֶּ֙ בֶר֙ רָ אָ ֣ה עֳנִ֔ י בְ ּשֵ ׁ֖ בֶט עֶבְ רָ תֽ ֹו׃ ב אֹותִ ֥ י נָהַ ֛ג וַיֹּלַ ְ֖ך חֹ֥ שֶ ְׁך וְ לֹא־אֽ ֹור׃ ג אַ ֣ ְך בִ ּ֥ י יָשֻׁ֛ ב יַהֲפֹ֥ ְך יָד֖ ֹו כׇּל־הַ ּיֽ ֹום׃ ד ֤ בִ ּלָּה בְ שָ ׂרִ י֙ וְ עֹורִ֔ י שִ ׁבַּ֖ ר עַצְ מֹותָֽ י׃ ה בָ ּנָ ֥ה עָלַ ֛י וַיַּקַ ּ֖ ף רֹ֥ אׁש ּותְ לָאָֽ ה׃ ו בְ ּמַ חֲשַ ׁכִ ּ֥ ים הֹושִ ׁיבַ ֖נִי כְ ּמֵ תֵ֥ י עֹולָֽ ם׃ ז ֥ גָּדַ ֧ר בַּעֲדִ ֛ י וְלֹא אֵ צֵ֖א הִ כְ בִ ּ֥ יד נְחׇשְ ׁתִ ּֽ י׃ ח גַּ֣ ם כִ ּ֤ י אֶ זְעַק֙ וַאֲשַ ׁוֵּ֔ עַ שָ ׂתַ ֖ ם תְ ּפִ לָּתִֽ י׃ ט גָּדַ ֤ר דְ ּרָ כַי֙ בְ ּגָזִ֔ ית נְתִ יבֹתַ ֖ י עִ וָּֽ ה׃ 44

גָּדַ ֤ ר דְ ּרָ כַי֙ בְ ּגָזִ֔ ית נְתִ יבֹתַ ֖ י עִ וָּֽ ה׃ הדרך הראשית שסומכה להר הבית חסומה על ידי מפולת של אבנים שנפלה מראש החומה ויצר כעין גדר חוצץ. 45

46 רצפת פספס מימי בית שני שנותרו עליה אפר וסימני השריפה . מאסיפה שבה נטמנו עצמות המתים. באסופה זו נמצאו ראשי חצים שהשתמשו בהם הבבלים. במדרש מכונה נבוכנצר מלך בבל בכינוי אריה. במדרשים אחרים זהו כינוי לנבוזרדן רב הטבחים שהרג אלפים רבים. י דֹּ֣ ב אֹרֵ֥ ב הּוא֙ לִ֔ י אֲרִ ֖ י בְ ּמִ סְ תָ ּרִֽ ים׃ יא דְ ּרָ כַ ֥י סֹורֵ֛ ר וַ ֽיְפַשְ ּׁחֵ֖נִי שָ ׂמַ ֥נִי שֹׁמֵֽ ם׃ יב דָ ּרַ ֤ ְך קַשְ ּׁתֹו֙ וַיַּצִ ּיבֵ֔ נִי כַּמַ ּטָ ּרָ ֖ א לַחֵֽ ץ׃ יג הֵ בִ יא֙ בְ ּכִ לְ יֹתָ֔ י בְ ּנֵ֖י אַ שְ ׁפָּתֽ ֹו׃ יד הָיִ ֤יתִ י שְ ּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִ ּ֔ י נְגִ ינָתָ ֖ ם כׇּל־הַּיֽ ֹום׃ טו הִ שְ ׂבִ ּיעַ ֥נִי בַמְ ּרֹורִ ֖ ים הִ רְ וַ ֥נִי לַעֲנָֽה׃ טז וַיַּגְ רֵ֤ ס בֶּֽ חָצָץ֙ שִ ׁנָּ֔ י הִ כְ פִ ּישַ ׁ֖ נִי בָ ּאֵֽ פֶר׃ יז ֛ וַתִ ּזְנַ ֧ח מִ שָ ּׁלֹום נַפְ שִ ׁ֖ י נָשִ ׁ֥ יתִ י טֹובָֽ ה׃ יח וָאֹמַ ר֙ אָ בַ ֣ד נִצְ חִ֔ י וְ תֹוחַלְתִ ּ֖ י מֵ יְהֹוָֽה׃

47 דְ ּרָ כַ ֥י סֹורֵ֛ ר וַֽיְפַשְ ּׁחֵ֖נִי שָ ׂמַ ֥ נִי שֹׁמֵֽ ם׃ המדרגות )המעלות( שדרכן עולים אל הר הבית דרך שערי חולדה עומדים כיום שוממים מעולי רגלים.

השורש יח"ל חוזר כאן פעמים רבות להזכיר לנו שבנינה של ירושלים תלוי בתפילותינו. בכל יום תמיד מחדש ה' את הבריאה ובחסדיו הרבים ישוב ויבנה היכלו. פרוכת בבית הכנסת "החורבה" ועליו הפסוק אם אשכחך ירושלים, קריאה לזכור את המקדש ומתוך כך "אוחיל" - אתפלל לבניינו. יט זְכׇר־עָנְיִ ֥י ּומְ רּודִ ֖ י לַעֲנָ ֥ה וָרֹֽ אׁש׃ כ זָכ֣ ֹור תִ ּזְּכ֔ ֹור וְ תָ ׁש֥ ֹוחַ עָלַ ֖י נַפְ שִֽ ׁי׃ כא זֹ֛את אָ שִ ׁ֥ יב אֶ ל־לִבִ ּ֖ י עַל־כֵּ֥ ן אֹוחִֽ יל׃ כב ֖ חַֽ סְ דֵ֤י יְהֹוָה֙ כִ ּ֣ י לֹא־תָ֔ מְ נּו כִ ּ֥ י לֹא־כָלּו רַ חֲמָֽ יו׃ כג חֲדָ שִ ׁים֙ לַבְ ּקָ רִ֔ ים רַ בָּ֖ ה אֱמּונָתֶֽ ָך׃ כד ֽ חֶלְקִ ֤ י יְהֹוָה֙ אָ מְ רָ ֣ ה נַפְ שִ ׁ֔ י עַל־כֵּ֖ ן אֹוחִ ֥ יל לֹו׃ כה ט֤ ֹוב יְהֹוָה֙ לְקֹוָ֔ ו לְנֶ ֖פֶׁש תִ ּדְ רְ שֶֽ ּׁנּו׃ כו ט֤ ֹוב וְ יָחִ יל֙ וְ דּומָ֔ ם לִ תְ ׁשּועַ ֖ת יְהֹוָֽה׃ כז ט֣ ֹוב לַגֶּ֔ בֶר כִ ּֽ י־יִשָ ּׂ֥ א עֹ֖ ל בִ ּנְעּורָֽ יו׃ 48

זֹ֛ את אָ שִ ׁ֥ יב אֶ ל־לִ בִ ּ֖ י עַל־כֵּ֥ ן אֹוחִֽ יל׃ זכרון ירושלים בתפארתה מחיש את התקווה לגאולה ופותח את הלב לשוב ולהתפלל לקב"ה. דגם שמשחזר את הסטיו המלכותי בהר הבית. 49

50 ילדים יהודים רכים אסורים במחנות תחת רגלי הצורר בתקופת השואה . על אף שהגלות מתארכת ישנה אמונה שה' בחסדיו יחדש את בנינה של ירושלים. השכונות הראשונות מחוץ לחומות. ארון קבורה. נהוג לקרוא את איכה בישיבה על גבי הרצפה. כמנהג האבלים שיושבים על הארץ ומקבלים על עצמם את הדין. כח יֵשֵ ׁ֤ ב בָ ּדָ ד֙ וְ יִדֹּ֔ ם כִ ּ֥ י נָטַ ֖ ל עָלָֽ יו׃ כט יִתֵ ּ֤ ן בֶּֽ עָפָר֙ פִ ּ֔ יהּו אּולַ ֖י יֵׁ֥ש תִ ּקְ וָֽה׃ ל יִתֵ ּ֧ ן לְמַ כֵּ֛ הּו לֶ ֖חִ י יִשְ ׂבַּ֥ ע בְ ּחֶרְ פָּֽ ה׃ לא ֥ כִ ּ֣ י לֹא יִזְנַ ֛ח לְעֹולָ ֖ם אֲדֹנָֽי׃ לב כִ ּ֣ י אִ ם־הֹוגָ֔ ה וְ רִ חַ ֖ם כְ ּרֹ֥ ב חֲסָ דָֽ יו׃ לג ֤ כִ ּ֣ י לֹא עִ נָּה֙ מִ לִּּב֔ ֹו וַיַּגֶּ֖ ה בְ ּנֵי־אִֽ יׁש׃ לד לְ דַ כֵּא֙ תַ ּ֣ חַ ת רַ גְ לָ֔ יו כֹּ֖ ל אֲסִ ֥ ירֵ י אָֽ רֶ ץ׃ לה לְהַּטֹות֙ מִ שְ ׁפַּט־גָּ֔ בֶר נֶ֖גֶד פְ ּנֵ֥י עֶלְיֽ ֹון׃ לו ֥ לְעַוֵּ֤ ת אָ דָ ם֙ בְ ּרִ יב֔ ֹו אֲדֹנָ ֖י לֹא רָ אָֽ ה׃