שיח שכולים גיליון 2014

‫דבר המערכת‬

‫דבר העורכת‬ ‫שיח שכולים‬
‫השנה הבאה עלינו לטובה היא בסימן שיחות‬
‫גליון מס' ‪ - 49‬אייר תשע"ד ‪2014‬‬
‫הסדר הקבע בינינו לבין הפלשתינאים‪.‬‬ ‫עורכת‪:‬‬
‫העם על רוב מרכיביו תולה תקווה רבה‬ ‫לילי יפה‬

‫באנשים המנהלים את המשא ומתן‪.‬‬ ‫חברי המערכת‪:‬‬
‫נקווה שתוצאותיו יהיו טובות לעם ישראל והירי‬ ‫לילי יפה‪ ,‬שמואל אגבר‪ ,‬אריה רוזנברג‪,‬‬
‫וההרג של הפלשתינאים ושל כוחותינו‪ ,‬מה שמכונה‬ ‫אסתר אביבי‪ ,‬עליזה רוזנווסר‪ ,‬אפרת‬
‫"כוחות ידידותיים"‪ ,‬שגבו מחיר יקר של סרן צעיר‬ ‫אבו‪ ,‬יחיאל שקלים‪ ,‬שושנה פילוסוף‬
‫שעוד לא החל במיצוי יכולותיו האישיים‪ ,‬ייפסקו!!‬
‫אנו ממשיכים להספיד את מתינו‪ ,‬מי ייתן והדבר‬ ‫הפקה וניהול‪:‬‬
‫הנוראי הזה ייפסק ונוכל לצאת אל השדות לראות את‬ ‫מרכז יד לבנים‬
‫יפי פריחת הכלניות‪ ,‬שצבען אדום לוהט ואת הרקפות‬
‫הסגולות‪ ,‬שראשן הזקוף מציץ בינות חגווי הסלע‪.‬‬ ‫ניקוד‪:‬‬
‫לצערנו חברנו היקר שאול חפר‪ ,‬שהיה חבר‬ ‫אפרת אבו‬
‫מתמיד של המערכת וניקד בעבר את כל השירים‬ ‫יו"ר ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫שכתבו המשפחות השכולות‪ ,‬נפטר‪ .‬יהי זכרו ברוך‪.‬‬ ‫אלי בן‪-‬שם‬
‫מנכ"ל ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫נסיים בדברי המשורר נתן יונתן‪:‬‬ ‫רחל לניאדו‬
‫ֶאֶרץ ׁ ֶשּיֹוׁ ְשבֶי ָה ִהיא אֹוכֶלֶת‬ ‫רכזת מערכת‪:‬‬
‫וְזָ ַבת ָחלָב ּוְד ַבׁש ּו ְתכֵלֶת‬ ‫יוכי פישר‬
‫תמונות‪:‬‬
‫לִפְעָ ִמים ּגַם ִהיא עַצְ ָמּה ּגֹוזֶלֶת‬ ‫מתערוכת "‪ 40‬פעימות לב"‬
‫ֶאת ּ ִכבְׂ ַשת ָהָרׁש‪...‬‬ ‫לציון ‪ 40‬שנה למלחמת יום‪-‬כיפור‬
‫איורי הכריכה‪:‬‬
‫ׁשּוב ֶה ָח ָצב לָ ָבן ּפֹוֵר ַח‬
‫ׁ ָשם ּ ַבּדֶֶרְך יְ ִחיִדי‬ ‫דן לבני‬
‫עריכה גרפית והדפסה‪:‬‬
‫וְ ַהּיַ ְס ִמין יָׁ ִשיב נִיחֹו ַח‬ ‫"גרף‪-‬דף" ‪077-5536020 -‬‬
‫ׂ ְשדֹות ַהּזְ ַמן ׁ ֶשּלָּה ָה ֲאבּוִדים‪.‬‬
‫מו"ל‪ :‬ארגון יד לבנים‬
‫ֶאֶרץ ׁ ֶשּ ָמ ְתקּו לָּה ְרגָבֶי ָה‬ ‫רח' בית הלל ‪ ,2‬תל אביב ‪67017‬‬
‫ּו ְמלּו ִחים ּ ִכבְ ִכי ּכָל חֹופֶי ָה‬ ‫טל' ‪ ,03-5629351‬פקס‪03-5629354 :‬‬

‫ׁ ֶשּנָ ְתנּו לָּה אֹו ֲהבֶי ָה‬ ‫‪www.yadlabanim.org.il‬‬
‫ּכָל ֲאׁ ֶשר יָכְלּו לָ ֵתת‪.‬‬ ‫‪[email protected]‬‬
‫לילי יפה‬

‫המערכת מבקשת לשלוח את החומר‬
‫ל"שיח שכולים" מוקלד במחשב בקובץ ‪WORD‬‬
‫למייל של יד לבנים‪[email protected] :‬‬

‫ ‬



‫דבר נשיא המדינה‬

‫ ‬



‫דבר ראש המטה הכללי‬

‫ ‬



‫דבר שר הביטחון‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫צפירת האזעקה שתפלח את חלל האוויר בערבו של יום‪,‬‬
‫תהיה סימן להפיכתו של הצער האישי‪ ,‬המייסר כל כך‪ ,‬לנחלת הכלל‪.‬‬
‫דומה כי אין אזרח ישראלי שלא חווה את השכול‪ ,‬בין אם באופן איש‬
‫ובין אם בהיכרותו חברים שנפלו‪ .‬חיילים וחיילות שהקריבו את היקר‬
‫מכל‪ ,‬נותרו לעד צעירים והותירו אחריהם חלל שלעולם לא יתמלא‪.‬‬

‫קשה לתאר במילים את עומקו של הכאב‪ .‬את עוצמתם של הגעגועים‪ .‬את תחושת הפספוס שמלווה‬
‫בני משפחה וחברים יום יום‪ ,‬שעה שעה‪ .‬אך אם יש למילים יכולת להביע ולגעת‪ ,‬הרי שהן באות‬
‫לידי ביטוי בחוברת זו‪ .‬קינה על אהוב‪ ,‬שיר פרידה מהורה‪ ,‬מילות געגוע שהנפש אינה מסוגלת להכיל‪.‬‬
‫יד ביד צועדות המילים עם הזיכרונות‪ ,‬ובכוחן לחשוף עבורנו טפח מאישיותם של מי שמסרו את‬
‫חייהם למען הכלל‪ .‬כל אדם הוא עולם ומלואו‪ ,‬אשר מתאר ומתואר באופן הנוגע והמרגש ביותר‪.‬‬

‫"כשנשבר לבך מצער וכאב‬
‫וכשכל תא בגופך גווע לאט ונבקע לפרודות‬

‫ושהעולם כולו חרב עליך‬
‫מה‪ ,‬ואיך תאמר מילה מתאימה?‬
‫את המילים אני חשה בי פנימה‬

‫הן כואבות וחותכות‬
‫לא באה שעתן לצאת"‪.‬‬

‫כך כתבה אשתקד‪ ,‬מעל דפים אלו‪ ,‬חנה גולדל‪ ,‬אימו של אהוד ז"ל‪ ,‬איש גולני שנפל בשנת ‪ 1988‬והוא בן‬
‫‪ .20‬במילים כואבות וחותכות‪ ,‬אשר באות לידי ביטוי בכל אות שנכתבת על ידי בני ובנות המשפחות‪.‬‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫מדינת ישראל מציינת את יום העצמאות ה‪ 66-‬שלה‪ .‬בתקופה הזו הצליחה המדינה‪ ,‬בזכות האנשים‬
‫הטובים שבה‪ ,‬להתפתח ולשגשג באופן שהפך אותה לדגם לחיקוי ברחבי העולם כולו‪ .‬הכלכלה‪,‬‬
‫הרפואה‪ ,‬המדע‪ ,‬התעשייה‪ ,‬היכולות הצבאיות‪ ,‬החינוך ‪ -‬אלו ועוד הם סמל לאיכות הנדירה שקיימת‬
‫כאן‪ .‬לצד ההצלחות המפוארות שאנו גאים בהן והכישרונות הרבים שהתברכנו בהם‪ ,‬עלינו להמשיך‬
‫לזכור כי קיומנו כאן אינו מובן מאליו‪ ,‬ולמרבה הצער טרם הגענו אל המנוחה והנחלה‪ .‬אנו לא‬
‫נירתע‪ .‬נמשיך לרדוף אחר השלום‪ ,‬אך נגדע את ידם של אלו המבקשים את נפשנו‪ .‬נתמודד באומץ‬
‫ובמסירות עם כל אתגר הניצב בפנינו‪ ,‬ונצליח במשימותינו אם נפגין נחישות‪ ,‬אחדות ועמידה איתנה‪.‬‬
‫לדאבון הלב אנו נאלצים לשלם את המחיר הכבד מכול‪ .‬מחיר אשר בא לידי ביטוי גם מעל דפים אלו‪.‬‬

‫אין מזור לכאב הנורא אשר מציף את הגוף ואינו מרפה‪ .‬לגעגועים העזים‪ ,‬לתחושת הריקנות‪ .‬הם‬
‫באים לידי ביטוי בחוברת זו‪ ,‬אך בד בבד מלמדים עוצמה מהי‪ :‬יכולת העמידה שאתן מפגינות והחזרה‬
‫לחיי יצירה ועשייה על אף הקושי הכבד והחלל העצום‪ ,‬הם עבורי שיא הגבורה‪ ,‬אות ומופת לכולנו‪.‬‬

‫משה (בוגי) יעלון‬ ‫שלכן תמיד‪,‬‬
‫שר הביטחון‬

‫ ‬



‫דבר יושב ראש הארגון‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫שירה‪ ,‬פיוט‪ ,‬כתיבה‪ ,‬הגיג‪ ,‬משיכת קולמוס‪ ,‬מה הם אם לא הכלים‬
‫להשתפכות הנפש שהייתה לו לאדם משחר בריאתו‪ .‬אותה נפש לעתים‬
‫חבוטה וכואבת מחפשת מזור ומרפא‪ .‬לעתים חשקה הנפש באילן גבוה‬

‫לטפס עליו בכדי להרחיק ראות‪ ,‬לעתים חפצה הנפש במסתור כמוס‪,‬‬
‫ולעתים הנפש כאילו מבקשת רק לכתוב‪.‬‬

‫בכתיבה היא מוצאת את פורקנה‪ .‬שם‪ ,‬ברגע הפרטי‪ ,‬האישי‪ ,‬האינטימי של האדם נשאר‬
‫בודד מול הנייר‪ ...‬העופרת‪ ,‬הנוצה‪ ,‬הדיו‪ ...‬וכאבו‪.‬‬

‫ברגע המיוחד הזה‪ ,‬נאספות להן המילים למשפטים‪ ,‬רוצים לומר 'הנני כאן'‪ ,‬חי עם הכאב‬
‫שממאן להרפות ולעזוב‪ .‬הוא חי לו לצד האובדן‪ ,‬חי לצד הגעגוע שהולך ומתעצם לו מדקה‬

‫לדקה‪ ,‬משעה לשעה‪ ,‬מיום לימים‪ ...‬והימים לשנים‪.‬‬
‫אוגדן השירים והסיפורת הקצרה‪" ,‬שיח שכולים"‪ ,‬רואה אור מזה ‪ 42‬שנה‪ .‬בכל השנים‬
‫נשמרה תבניתו וקדושתו‪ .‬כל זאת‪ ,‬מתוך ההכרה והכבוד למילה הכתובה והמודפסת‪.‬‬
‫עיון קצר במהדורות קודמות מעניק לנו הצצה מופלאה לרגע המיוחד בו הרעיון הופך לאות‬
‫והאות למילה‪ .‬הספרון "שיח שכולים" מעניק למילים את העטיפה המגנה‪ ,‬עטיפה המשמרת‬

‫את הזיכרון‪.‬‬
‫אני רואה חשיבות רבה בשמירה על מסורת רבת שנים זו‪ .‬ארגון "יד לבנים" מקפיד באדיקות‬
‫רבה לשמר את אבני היסוד בדמות אוגדן שירים וסיפורים קצרים‪ .‬הנצחת הבנים‪ ,‬הבנות‪,‬‬
‫האחאים והבעלים‪ ,‬עובר באמצעות שורה של פרטים ודגלים‪ ,‬מהכרית על המצבה בבית‬
‫העלמין‪ ,‬עובר לחדרי היזכור בבתי "יד לבנים"‪ ,‬אנדרטאות ברחבי הארץ וגם דרך אוגדן‬

‫השירה והסיפורת "שיח שכולים"‪.‬‬
‫ארגון "יד לבנים" מוקיר באופן הזה את הבנים והבנות שנפלו על הגנת המולדת‪.‬‬
‫"שיח שכולים" אינו תחום בזמן ותכניו נכונים לכל עת‪ .‬ישנם הורים שמצאו‬

‫את הדרך אל הכתיבה כעבור שנים רבות מיום האובדן ושם מצאו נחמה‪.‬‬
‫חברי ועדת "שיח שכולים"‪ ,‬העושים מלאכתם נאמנה מזה שנים‪ ,‬יודעים להביא לכם הקוראים‬
‫את המהדורה באופן המכבד את כל הכותבים‪ .‬בהזדמנות זו אודה לחברי המערכת בשם‬

‫ארגון "יד לבנים"‪ ,‬תודה על פועלכם‪.‬‬
‫אנו מוקירים לכם תודה על עמלכם‪ ,‬העמוס בנתינה ורגישות אין קץ‪ .‬כל שיר וסיפור נקרא‬
‫בכבוד הראוי‪ .‬תבונתכם‪ ,‬לצד רגישותכם‪ ,‬הינן תולדה של ניסיון החיים וחוכמת הלב‪.‬‬
‫כותבים וקוראים יקרים‪ ,‬אני בטוח שהקריאה לעיתים לא קלה לכם‪ ,‬אבל עם זאת היא מקור‬
‫לגאווה לנו כמוסד היודע לזכור ולהנציח‪ ,‬גם בשירה ובסיפור‪ ,‬את זכר הבנים שיקר לנו מכל‪.‬‬
‫מי ייתן ומתוך הכתיבה והשירה תצמח לכל אחת ואחד מאיתנו העוצמה הרוחנית‬

‫שתחזק את נפשנו‪ ,‬בכדי להמשיך את המלאכה הקדושה ‪ -‬לזכור ולא לשכוח!‬
‫שלכם‪,‬‬

‫אלי בן שם‪ ,‬יו"ר ארגון יד לבנים‬

‫‪10‬‬

11

‫הורים‬

‫ּג ַעְּגּועַ‬

‫עֹו ֶמֶדת עַל ַקו ַהּ ַמיִם‬
‫נֹוׂ ֵשאת ָראׁ ִשי ֶאל ַהּׁ ָש ַמיִם‬

‫ְמ ַבּ ֶקׁ ֶשת ִקְר ָב ְתָך‬

‫ִמ ְת ַהּלֶכֶת עַל ּגֶׁ ֶשר ָצר ְמאֹד‬
‫נִׁ ְש ֶמֶרת ׁ ֶשֹּלא לִ ְמעֹד‬
‫ְמ ַבּ ֶקׁ ֶשת לֶ ֱאחֹז ּבְיְָדָך‬

‫ֵמ ָאז לֶכְּ ְתָך ֶאת ּדְַרּ ִכי לִי סֹולֵל‬
‫עַּמּוד ֶהעָנָן ּ ַבּיֹום וְעַּמּוד ׁ ֶשל ֵאׁש ּ ַבּלֵיל‬

‫ִמ ְתּגַעְּגַעַת לְ ַחּבֵק אֹו ְתָך‬

‫עֵת ָה ֵאׁש ּבְתֹו ִכי ּ ִתּקֹד וְעָנָן יַ ֲא ִפיר‬
‫ֶא ֱעלֶה ּבְִד ְמיֹונִי ֶאת קֹולְָך ִמ ְתנַּגֵן לֹו ּבְׁ ִשיר‬

‫ָרחֹוק ַאְך ְמאֹד ׁ ֶשּלִי‪ִ ׁ ,‬שיַרת ַחּיֶיָך‪ֵ ,‬מ ִעיר‪.‬‬

‫ָאז ִמּׁ ְשחֹר ֶהעָ ִבים ְק ָצת ַהּׁ ֶש ֶמׁש ּ ָת ִאיר‬
‫ּ ַבּזֶ ֶמר ַהּזֶה‪ַ ׁ ,‬שבְּ ָת ֵאלַי‪ּ ,‬בֶן יַּ ִקיר‪.‬‬

‫יעל ארבלי‬
‫אמא של שי ז"ל‬

‫‪12‬‬

‫וְ ַאּ ָתה ּפָצּועַ וְׁשֹו ֵתת ּדָם‬ ‫ָאבּוד‬
‫עַל ַאְד ָמ ָתם‬
‫ּדַע לְָך ּ ִכי ֵאינִי יֹוֵדעַ‬
‫ּ ָבֶרגֶל אֹו אּולַי לְיָדָם‬ ‫ַה ַחי ַאּ ָתה‪ֵ ,‬מת ּו ַמּדּועַ‬
‫ַק ְסּדָה‪ ,‬רֹובֶה לְיַד מֹוׁ ָשב‬
‫ִאיׁש ֹלא ָא ַמר לָנּו‬
‫"סופשית" ֶרכֶב ׂ ָשרּוף‬ ‫אֹו ָתנּו ֹלא ׁ ִשּ ֵתף‬
‫ִמּ ַמעֲַרב ַהר ּדֹב ִמּצְפֹון ַה ַהְרּדּוף‬
‫ּ ַבּ ֵמידָע ּ ָבעֻבְּדֹות ּפֶן יֵ ָחׂ ֵשף‬
‫לְ ַבד ָרחֹוק ּ ַבּ ַמ ְחׁ ָשְך‬
‫ֵאינִי יֹוֵדעַ ֵהיכָן‬ ‫ֵאּלּו ׁ ֶש ָח ְטפּו אֹו ְתָך‬
‫יֹום ֹקֶדם ּבְ ִבְרּכַת ׁ ָשלֹום ּבֵַרכְּ ָת‬
‫ּ ַבּיַעַר אֹו ּ ַבחֹוֵרׁש‬
‫ּ ָב ִעיר אֹו ּ ַבּכְפָר‬ ‫ּבֶֶרט ּ ָתכֹל עַל ֹראׁ ָשם‬
‫ּ ָבאֹור אֹו ּ ַבּבֹור?‬ ‫ְמזִּ ָמה לָ ֶהם ָחְרׁשּו‬

‫ָאסּור אֹו ֻמּ ָתר‬ ‫ּבְָך ּ ִבּצְעּו ֶאת זְ ָמ ָמם‪.‬‬
‫ּבְיַ ַחד אֹו לְחּוד‬
‫ׂ ָש ֵמ ַח אֹו ּגַלְמּוד‬ ‫ַהּ ָצעְַקּ ָת עֲִדי אֹו עֹ ֶמר?‬
‫ּ ַבּיַּ ָבׁ ָשה אֹו ּ ַבּ ַמיִם‬ ‫ָמה ָא ַמְרּ ָת לָ ֶהם?‬
‫ָרחֹוק ֵמ ָהעֵינַיִם‪.‬‬ ‫ַהׁ ָּשלַ ְחּ ָת ׁ ֶשֶדר?‬

‫ַהּנִּ ִסית לִפְֹרץ ַהּגֵָדר?‬
‫אֹו ׁ ֶשּ ְס ָתם ָח ַת ְמּ ָת‪,‬‬
‫ֹלא ָא ַמְרּ ָת ֹלא ָהגִי ָת‪.‬‬

‫חיים אברהם‬ ‫ ‬
‫אבא של בנימין אברהם ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪13‬‬

‫ּ ִבְראֹו ֵתנּו ִצּיּוֶריָך וַעֲבֹודֹו ֶתיָך‪,‬‬ ‫ַהּנַפְ ִסיק לִבְּכֹות‪...‬‬
‫ּבְפֹו ְת ֵחנּו ֲארֹון ּבְגֶָדיָך‪,‬‬
‫ ‬
‫ּ ִבְראֹו ֵתנּו ּכִָרית ָהאֹותֹות וְ ַהּדְָרגֹות‪,‬‬ ‫עַל ּכִָרית ּ ַבּלֵילֹות‪ ,‬‬
‫ּ ִדגְלֹון ַהּיְ ִחידָה וְ ַהּגְ ִבי ִעים‪.‬‬ ‫עֵת ּדְמּו ְתָך נֶ ְחזֵית מּולֵנּו‪ ,‬‬
‫ּבְׁשֹופְכֵנּו ֵאלֶיָך לִּבֵנּו ‪ ,‬‬
‫ּבְכָל ֲאׁ ֶשר נִפְנֶה וְנַעֲׂ ֶשה ‪,‬‬ ‫ּ ִב ְתקֹוף עָלֵינּו יְגֹונֵנּו‪ .‬‬
‫ּ ַבּ ִתְקוָה ַהּגְדֹולָה ׁ ֶש ָאבְדָה‪,‬‬
‫ּבְ ָהׂ ִשי ֵחנּו ֵאלֶיָך נִ ְסּ ָתרֹות‪ ,‬‬
‫ַה ִאם יֵׁש לָנּו נֶ ָח ָמה‪,‬‬ ‫ּבְעָ ְמּדֵנּו לִ ְת ִפּלֹות‪ ,‬‬
‫ּ ַבּלֵב ּפְנִי ָמה ּ ַבּ ָקׁ ָשה ּו ְת ִפּלָה‪.‬‬ ‫ּבְפֹוְקֵדנּו ִקבְְרָך יַּ ִקיֵרנּו‪ ,‬‬
‫ּבְ ָה ְסבֵנּו ּבְעְַרבֵי מֹועֲִדים וְׁ ַשּ ָבתֹות‪ ,‬‬
‫ְמיַ ֲחלִים לְ ָמ ָחר ׁ ֶשל אֹור ּגָדֹול‪,‬‬
‫בֹו ׁ ַש ַחר יַפְ ִציעַ ֵמעַל יָם ּכָחֹל‪,‬‬ ‫ּ ִבׂ ְש ָמחֹות‪ֲ ,‬ח ֻתּנֹות ּובְִריתֹות ‪ ,‬‬
‫ּ ַב ֲחנ ֻּכֹות ּ ָבּ ִתים וְׁ ֶש ַבע ּבְָרכֹו ת‪ ,‬‬
‫קֹול ַמּׁ ַשק ּכַנְפֵי ׁ ְש ָח ִפים‪,‬‬ ‫ׁ ֻשּ ָת ִפים ּוׂ ְש ֵמ ִחים ּבְׂ ִש ְמ ָח ָת ם‪ ,‬‬
‫ּוצְחֹוק ׁ ֶשל ּ ִתינֹוקֹות וִילִָדים‬ ‫נֶ ֱע ָצ ִבים ּו ְמ ַבּ ִכים ֶאת ֶח ְסרֹונָם‪ .‬‬
‫ּבְׂשֹוַרת ׁ ְשלֹום ֱא ֶמת לָעָם וְלַ ַחּיָלִים‪,‬‬ ‫ ‬
‫וְֵקץ ַהּיָגֹון ּ ִב ְת ִחּיַת ַהּ ֵמ ִתים‪.‬‬ ‫ּבְ ַהזְּ ִכיֵרנּו ַמעֲׂ ִשּיֹות נִׁ ְשּכָחֹו ת‪ ,‬‬
‫וְ ַת ַחת ַהּדְ ָמעֹות יִצְ ְמחּו ּ ָבּ ִתים וְעֵ ִצים‪.‬‬ ‫ּבְקֹוְר ֵאנּו ּכְ ָתבֶיָך וְ ִא ְמרֹו ֶתיָ ך‪ ,‬‬

‫אורי פיש‬ ‫ּבְִדפְּדּוף וְ ִעּיּון ּ ִב ְספֶָריָך‪,‬‬
‫אבא של אמיר שי ז"ל‬ ‫ּבְ ַה ֲאזָנָה לְַקּלָטֹות ֲאהּובֹות‪.‬‬
‫ּבְעֹובְֵרנּו עַל ּפְנֵי ַאלְּבֹו ֵמי ַהּ ְתמּונֹות‪,‬‬
‫ּבְ ִהּזָכְֵרנּו ּבְ ִטּיּולִים ּו ַמּ ָסעֹות‪,‬‬

‫ּבְפֹוגְׁ ֵשנּו ֲחבִֵרים וַ ֲחבֵרֹות‪,‬‬
‫ּבְׂ ִשיחֹות ִעם ֲאהּובֹות וְאֹו ֲהבֹות‪.‬‬

‫ ‬
‫ ‬

‫הורים‬

‫‪14‬‬

‫ּדְבִָרים ׁ ֶשָרצִי ִתי לֹו ַמר‬ ‫עֶלֶם ֲחמּודֹות‬

‫ּכָל ַהּדְ ָבִרים ׁ ֶשָר ִצי ִתי לֹו ַמר‬ ‫עֶלֶם ֲחמּודֹות צֹועֵד ּ ַבּׁ ְש ִבילִים‬
‫נֶ ֶא ְמרּו ּכְ ָבר‪.‬‬ ‫ּבֵין ּפְָר ִחים וְעֵ ִצים ְמלַבְלְ ִבים‪,‬‬

‫ּכָל ַהּ ִמּלִים ַהּיָפֹות‪ַ ,‬הּ ְמפָ ֲארֹות‪,‬‬ ‫ִחּיּוְך ּגָדֹול ְמ ַחּיְֵך ָהעֶלֶם‬
‫ַהּ ְמ ַצעֲרֹות‪ַ ,‬הּ ְת ִהּיֹות‪,‬‬ ‫ּבֹוְרקֹות ָהעֵינַיִם לֹו ֲחׁשֹות ׂ ְשפָ ַתיִם‪,‬‬
‫נֶ ֶא ְמרּו ּכְ ָבר‪.‬‬
‫ּגַן עֵֶדן ּכָאן ֲאנִי ַקּיָם‪,‬‬
‫ּכָל ַהּ ִמּלִים ַהּ ְמכַּבְדֹות‪ַ ,‬הּ ַמעֲִריכֹות‪,‬‬ ‫ּפְָר ִחים ּפֹוְר ִחים וְנִיחֹו ַח ְמׁ ַשּכֵר‪,‬‬
‫ַהּנֶ ֱא ָצלֹות‪ ,‬וְ ַהּ ְמַרּגְׁשֹות נֶ ֶא ְמרּו ּכְ ָבר‪.‬‬ ‫ׁ ְשלַל צְ ָב ִעים ְמכֻּׁ ָש ִפים רֹואֹות ָהעֵינַיִם‬
‫וְ ַהּ ִמּלִים נֶ ֱא ָמרֹות זֶה ַאלְפֵי ׁ ָשנִים‪,‬‬ ‫עֶלֶם ֲחמּודֹות צֹועֵד ּ ַבּׁ ְש ִבילִים‪,‬‬

‫לְ ַאלְפֵי ׁ ָשנִים‪.‬‬ ‫ְמלַּ ֵטף ּו ֵמִרי ַח נִיחֹו ַח ּפְָר ִחים‪,‬‬
‫לַּ ָבנִים ׁ ֶשּ ָסלְלּו לָנּו‪ ,‬לַּיְהּוִדים ָה ִעּ ְקׁ ִשים‬ ‫ַמּ ָבטֹו ׁ ָשלֵו נִּנֹו ַח ָהעֶלֶם‪,‬‬

‫ֶאת ִקּיּו ָמם ּבְעֹולַם ַהּ ְמדָנִים ‪.‬‬ ‫ָר ַחׁש ַמעְיַן ַה ַחּיִים ִמ ְתנַּגֵן‪,‬‬
‫ֹלא נִ ְתּפָס‪ֵ ,‬היכָן ַה ִהּגָיֹון‪ַ ,‬ה ִאם ּבְ ַצו‬ ‫עֶלֶם ֲחמּודֹות נִ ְמ ָצא ּ ַבּׁ ָש ַמיִם‬
‫לֹו ֵחׁש לִי ּבְקֹול ׁ ָשֵקט וְנָ ִעים‪,‬‬
‫ַה ַחּיִים?‬
‫ּכָל ַהּ ִמּלִים ׁ ֶשָר ִצי ִתי לֹו ַמר‪,‬‬ ‫נִ ְמ ָצא ֲאנִי ּבְעֹולַם ַהּ ֵמ ִתים‪,‬‬
‫ׁ ָשלֵו וְָרגּועַ ְמלֻּוֶה ּ ִבׂ ְשָר ִפים ‪.‬‬
‫נֶ ֶא ְמרּו ּכְ ָבר‪,‬‬ ‫ׁ ִשּכֹור ֲאנִי ִמּנִיחֹו ַח ּפְָר ִחים‪,‬‬
‫עַל ּבְנֵי‪-‬עַּ ִמי‪.‬‬ ‫סּו ָמא ִמּצְ ָב ִעים ַמְר ִהי ִבים‪,‬‬
‫ֲא ָבל ִאילָן‪,‬‬ ‫עֶלֶם ֲחמּודֹות נִ ְמ ָצא ּבְגַן ׁ ֶשל ּפְָר ִחים‪.‬‬
‫ַאּ ָתה ָהֵרי ַהּבֵן ׁ ֶשּלִי!!!‬ ‫ִהּלָה ִמּ ְס ִביבֹו ִהּלַת ַמלְ ָא ִכים‪...‬‬
‫ּבְנִי‪ּ ,‬בְנִי ׁ ֶשּלִי לַעֲֵדי עַד‪.‬‬ ‫זֶהּו ּבְנִי ַמ ְח ַמּ ִדי ׁ ֶשּנִלְַקח ִמּ ֶמּנִי‪....‬‬
‫ֲאנִי ּגֵ ֶאה ּבְָך ְמאֹד‪.‬‬
‫אתי כהן קדוש‬
‫צבי מור‬ ‫אמא של מאור כהן קדוש ז"ל‬
‫אבא של אילן ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪15‬‬

‫הורים‬ ‫ׁשֹו ֶתֶקת‬

‫ׁשֹו ֶתֶקת‪ׁ .‬שֹו ֶתֶקת וְצֹווַ ַחת ִמּ ִבפְנִים‪.‬‬
‫ְמכַּ ָסה ֶאת ּ ִפי‪.‬‬

‫ׁשֹו ֶתֶקת‪ ,‬וְרֹו ָצה ֶאת ָהעֹולָם לְ ַהְר ִעיד‪...‬‬
‫ַאְך ּ ַתׁש ּכֹו ִחי‪...‬‬

‫עֵינַי זֹועֲקֹות ּו ַמּ ָב ָטן ׁשו ֵאל לְֹלא ִמּלִים‪:‬‬
‫" ֵהיכָן ַאּ ָתה ּבְנִי?"‪...‬‬

‫ַמּ ִבי ָטה ּבְעַצְ ִמי‪ ,‬רֹו ָאה ֶאת ּדְמּו ְתָך ִמּתֹו ִכי‪...‬‬
‫זֹועֶֶקת ּ ִבׁ ְש ִתיָקה‪ּ ,‬כְ ֵחץ ַהּ ְמפַּלֵ ַח ֶאת לִּ ִבי‪.‬‬

‫ׁשֹו ֶתֶקת‪ ,‬לִּ ִבי ׁשֹו ֵתת ּכְ ֵאב‪ַ ,‬חְדֵרי ַהּלֵב אֹוִרים וְכָ ִבים‪,‬‬
‫ּפְ ִעימֹות ַהּלֵב עָיֵף ִמּלְ ָה ִציף ּו ִמּלְ ָה ִכיל‪...‬‬

‫ׁשֹו ֶתֶקת‪ַ ,‬אְך ּכֻּלִי ְמ ַבעְּ ַבעַת ּכְכַּדּור ֵאׁש יֹוֵקד‪...‬‬
‫ׁ ְש ִתיָק ִתי זֹועֶֶקת‪ ,‬קֹוַרעַת ֶאת ֲחלַל ַהּיְקּום‬

‫רֹו ָצה לְ ַהּגִיעַ ֵאלֶיָך לְ ֵהיכַל ָה ֱאֹל ִהים ׁ ֶשּ ָתקּום‪...‬‬

‫ׁ ְש ִתיָק ִתי רֹועֶ ֶמת‪.‬‬
‫ְמלֵ ָאה ּבְגַעְּגּו ִעים ֵאין ֵקץ‪ִ ּ ,‬בכְ ִמי ָהה לָגַעַת ּבְיָפְיְָך‬

‫ַאְך ַאיִן‪? ‬‬

‫ׁשּוב ׁשֹו ֶתֶקת‪ ,‬וְצֹווַ ַחת ִמּ ִבפְנִים‬
‫ְמכַּ ָסה ֶאת ּ ִפי‪.‬‬

‫ׁשֹו ֶתֶקת‪ ,‬וְרֹו ָצה ֶאת ָהעֹולָם לְ ַהְר ִעיד‪...‬‬
‫וְׁשּוב ׁשֹו ֶתֶקת‪.‬‬

‫אֹו ֶספֶת ֶאת עַצְ ִמי‪ ,‬וְנֹוגַעַת ּ ַב ַחּיִים‪.‬‬

‫יפית איטח‬
‫אמא של צחי ז"ל‬

‫‪16‬‬

‫על יתרונותיה של המסכה‬

‫בני יקירי עמרי‬
‫רציתי לספר לך מעט למה משמשת אותי המסכה‪ .‬ראשית‪ ,‬היא מראה לכל רעיי שאצלי‬
‫הכול בסדר‪ .‬היא מורחת לי בדרך עלומה בת צחוק בעיניים‪ ,‬היא מוחקת במטה קסם את‬

‫הכאב המייסר הנצחי והפצע המדמם שאין לו מזור‪.‬‬
‫היא מסתירה את המימיקה שניבטת מפניי וגם את העצב שבעיניים‪ .‬למעשה‪ ,‬היא מסתירה‬

‫גם את עיניי הכבויות!‬
‫או אז אני הופך לאדם אחר‪ ,‬שונה ממצב צבירתי‪ ,‬אני הופך כאחד האדם אותו רגילים‬
‫לראות‪ ,‬אוהב‪ ,‬שונא‪ ,‬מתלהב‪ ,‬פעיל‪ ,‬מחייך ומזייף‪ ,‬אוכל ושותה‪ ,‬בקיצור ‪ -‬כפי שאנשים‬

‫אוהבים לראותני ולא כפי שאני באמת!‬
‫אמת‪ ,‬עמרי‪ ,‬ישנן דקות מועטות‪ ,‬לעיתים נדירות‪ ,‬שבהן אני מעז להסיר את מסכת הפלאים‬
‫ואז‪ ,‬מפינות עיניי‪ ,‬פורץ שק הדמעות הענק ונובע ושופע כמעיין המתגבר! והלחלוחית שבאף‬

‫גם היא משקה את ניירות הטישו התורנים שבכיסי! וליבי נחמץ עד כלות הנשמה!‬
‫ואז אני מבהיל את עצמי וחושב ביני לביני‪ ,‬מי יבין זאת? הוא יצא מדעתו כך חושבים‬
‫הבריות! מה קרה לו‪ ,‬דווקא עכשיו? על מה הוא מתייפח? מה עשיתי לו? הבה ונתרחקה‬

‫הימנו‪.‬‬
‫ולפתע מאי שם נולדת לה מסכת הקסמים‪ ,‬מופיעה כמלכה גואלת‪ ,‬כמי שמושיעה מפני‬
‫שלל השאלות וההסברים המביכים והופכת אותי לאחד האדם‪ ,‬למי שרוצים לראות ולא‬
‫למי שאני באמת‪ ,‬למתייסר‪ ,‬למשותק‪ ,‬לדואב ולאותו אב שעולמו חרב עליו כאשר איבד את‬

‫היקר לו מכול‪ ,‬את זה שמאד אהב אותך‪ ,‬בני עומרי‪.‬‬
‫נחמתי הגדולה ברעייתי המסורה גבי‪ ,‬במשפחתי‪ ,‬ברעיי האמיתיים שמוכנים לאפשר‬
‫לי להוריד אותך מסכתי היקרה מפז‪ ,‬מסכתי האהובה‪ ,‬לנגד עיניהם ‪ -‬ולהיות מי שאני‪,‬‬

‫האמיתי ולהוריד ממני את הנטל הנורא‪ ,‬להיות צמוד למסכת האובדן והאבל!‬

‫שאול צ'יטיאט ‪ -‬צ'יטה‬
‫אבא של עמרי ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪17‬‬

‫***‬
‫השכול מלווה צער‪ ,‬יגון וגעגועים עד לשאול‪ .‬דרור‪ ,‬בני‪ ,‬לא קל בלעדיך‪...‬‬
‫מה טוב ומה נעים היה אילו בשורות אלה שאני כותב יכולתי לבשר בשורות טובות‪,‬‬
‫נעימות ומשמחות‪ ,‬שיעשירו נשמות שלוות ורגועות‪ .‬אבל לדאבון ליבי מתברר שמכוח עליון‪,‬‬
‫בעוונותיי הרבים‪ ,‬אין באפשרותי לשנות את סדר העולם ולהתעלם מהטבע‪ .‬לא נוכל לדעת‬
‫כיצד להימנע מהמכות שפוגעות בנו ומהמציאות המרה‪ ,‬המשאירות צלקות ונשמה פצועה‬

‫שותתת דם‪...‬‬
‫בעל כורכי אני נאלץ לשחות עם הזרם ולהשלים עם הקיים עד שאגיע‪ ,‬אם ירצה השם‪ ,‬אי‬

‫פעם ואם בכלל‪ ,‬למנוחה ולנחלה‪ ,‬שזה חלומו של כל אדם‪.‬‬
‫גם השנה‪ ,‬כבכל שנה‪ ,‬נישיר מבט כואב לעבר דרור‪ ,‬בני יקירי‪ ,‬על קירות הזיכרון ואל שדה‬

‫האבן בבית העלמין ויותר מכל לעיניי הכואבות כל העת‪ ,‬את שהיה ולא ישוב‪.‬‬
‫את כאב ליבי לא ניתן להעביר במילים‪ .‬היד כותבת והנייר סובל‪ .‬אך זר לא יבין את החלל‬
‫שנפער בתוכי‪ .‬אי אפשר לתת לקול פשר או הסבר לאובדני‪ .‬השכול הוא נוקב וצורב מדי יום‬

‫ביומו‪ ,‬הוא שוכן עמוק בליבי ומרטיט את נפשי‪.‬‬
‫אין ספק‪ ,‬אני נראה כאחד האדם‪ ,‬כדבר חז"ל‪" :‬לב יודע מרת נפשו"‪ .‬לב? לצערי חוויתי את‬

‫הטראומה האיומה והנוראה הזו‪ .‬אכן הצער הכריע!‬
‫רק עין או אינטואיציה חדה תבחין בכך שמשהו כל כך עמוק וחשוב חסר‪ ,‬שהענף המרכזי‬

‫של עץ חיי נגדע באיבו ושבפנים בתוך ליבי ונשמתי שוכנת עצבות נוראה שמעיבה‪ .‬אני‪,‬‬
‫בהיותי מטבעי אופטימיסט מושבע ומאמין באמונה שלמה ומוצקה בתת המודע‪ ,‬אינני‬
‫מסיר מליבי תקווה לעתיד טוב יותר ומנסה לשמור על המראה‪ ,‬ככתוב‪" :‬לב האדם יאיר‬

‫פניו"‪ ,‬כי הפנים הם המראה הפנימית‪ ,‬והעיניים הן חלונות הראווה של הנפש‪.‬‬
‫על משכבי בלילות אני טובע בים של געגוע‪ ,‬מתייסר ביגוני‪ .‬בני דרור‪ ,‬מחמל נפשי‪ ,‬אוצר‬
‫שלי ומקור שמחתי‪ .‬דמעות שוטפות את יצועי ואני חי אותך ואת חייך‪ ,‬אני הולך במשעולך‬

‫ואוהב את שאהבה נפשך‪ .‬הו דרור שלי‪ ,‬אתה כה חסר לי!‬
‫תחושת הכאב על אובדנך‪ ,‬בני‪ ,‬קשה מנשוא‪ ,‬אך אני חייב לפתח ולעצב מערכת הגנה‬
‫המגוננת על נפשי מלהישאב אל התהום‪ .‬למרות הכל‪ ,‬הזמן החיצוני החולף מאלץ אותי‬
‫להמשיך בחיי ולצעוד במשעולי הזמן‪ ,‬לאור העובדה הנהירה כל כך כי "ימינו כצל עובר‪,‬‬

‫אמשיך לפסוע בדרך המלך‪"...‬‬
‫אוהב אותך לנצח!‬

‫יחיאל שקלים‬

‫אבא של דרור ז"ל הורים‬

‫‪18‬‬

‫ּכְכָל ׁ ֶש ַאּ ְת יֹו ֵתר ְרחֹוָקה‬ ‫ּדָנ ָה‬
‫ּדְמּו ֵתְך ְמ ִאיָרה ּבְיֶ ֶתר עָצְ ָמה‬
‫ָהאֹור וְ ַהּצֵל ּבְ ַחּיֵינּו ַהּמּוזִָרים‬ ‫וְכְָך ָחלְפּו לָ ֶהן ּ ֵתׁ ַשע ׁ ָשנִים‬
‫ִמּ ַטׁ ְש ְטׁ ִשים וְהֹולְ ִכים ִעם ַהּׁ ָשנִים‪.‬‬ ‫ּ ֵתׁ ַשע ׁ ָשנִים ׁ ֶשל ּגַעְּגּו ִעים‬

‫ַמה ּמּוזָר ׁ ֶש ַחּיַיְִך ַהּנִפְלָ ִאים נִגְּדְעּו ּ ָב ָא ִביב‬ ‫וְ ָאנּו ַמ ְמׁ ִשי ִכים ַאְך ּגַם ׁשֹו ֲאלִים‬
‫וְנְִר ֶאה ּכְ ִאּלּו ֹלא ִה ְסּפְַקּ ְת לְ ַמּ ְמׁ ָשם‬ ‫ַה ִאם ַהּזְ ַמן ֶאת ׁ ֶשּלֹו יַעֲׂ ֶשה‬

‫ֲא ָבל ּבְכָל ׁ ָשנָה ִמ ְתּגַּלִים ִסּפּוִרים ֲחדָׁ ִשים‬ ‫יַ ֲהפְֹך ֶאת ַהּכְ ֵאב לְיֹו ֵתר ֵק ֶהה?‬
‫ׁ ֶשל ּ ְתרּו ָמה ּו ִמּמּוׁש ַהְרּבֵה ֵמעֵבֶר לְ‪19 -‬‬
‫ׁ ָשנִים‪.‬‬ ‫וְ ַה ִאם ַהּׁ ָשעֹון ַהּ ְמ ַתְקּ ֵתק ַהּ ַמ ְחלִיף ּדַּ ִפים‬
‫ּבְלּו ַח ַהּׁ ָשנָה‬
‫ָהאֹורֹות וְ ַהּצְלָלִים ֵהם ּבְנֵי ַהּלְוָיָה‬
‫ׁ ֶשֹּלא יַעַזְבּו אֹו ָתנּו עַד ַהּׁ ְשנִּיָה ָה ַא ֲחרֹונָה‬ ‫יַ ֲהפְֹך לְיִָדיד אֹו ׁ ֶשּ ָמא לְאֹויֵב וְ ָצָרה צְרּוָרה‬
‫ֲא ָבל ַהּ ְתׁשּו ָבה לַּׁ ְש ֵאלָה ַהּ ָקׁ ָשה ֹלא נְעּו ָצה‬
‫וְ ֶאת ַהּ ִמלְ ָח ָמה ׁ ֶש ִהכְַרזְנּו עַל ַהּׁ ִשכְ ָחה‬
‫נַ ְמׁ ִשיְך וְנִּלָ ֵחם ּבְעָצְ ָמה ַרּ ָבה‪.‬‬ ‫ּ ַבּ ִצּ ִפּיָה‬
‫ֶאּלָא ָמה ֲאנַ ְחנּו מּוכָנִים לִ ְהיֹות וְלַעֲׂשֹות‬
‫וְ ִאם ַהּדְ ָבִרים ַהּנֶ ֱא ָמִרים נְִר ִאים לָכֶם ְמעַט‬
‫מּוז ִָרים‬ ‫ּ ַבעֲבֹודָה ָקׁ ָשה‬
‫וְ ָאז ַהּזְ ַמן ַהחֹולֵף ֹלא יַׁ ְשּ ִפיעַ עַל ַהּ ַמ ְחׁ ָש ָבה‬
‫ֶאפְׁ ָשר לֹו ַמר לָכֶם ׁ ֶשּגַם ַאּ ֶתם ׁ ֻשּ ָת ִפים‬
‫וְ ַאּ ְת רֹו ָאה ּדָנָה ׁ ֶש ֲאנַ ְחנּו ֹלא לְ ַבד‬ ‫ֶאּלָא יַׁ ְשּ ִפיעַ עַל ַהּ ִתְקוָה וְ ָה ֱאמּונָה‪.‬‬

‫וְכָל ַהּ ְס ִבי ָבה נִלְ ֶח ֶמת ִאּ ָתנּו יָד ּבְיָד‬ ‫ַה ַה ְמּ ָתנָה ׁ ֶש ַהּ ָמ ָחר יָ ִביא ִעּמֹו ּבְׂשֹוָרה‬
‫לִזְּכֹר אֹו ָתְך ִמּתֹוְך צְ ִמי ָחה ּונְ ִתינָה‬ ‫ִמׁ ְשּ ַתּנָה לֶ ֱאמּונָה ּ ִביכָלְּ ָתנּו לְִראֹות ֶאת‬

‫ּכְ ִפי ׁ ֶשּיָ ֶאה לְָך נְׁ ָש ָמה ּגְדֹולָה‪.‬‬ ‫ַהּ ִתְקוָה‬
‫ּו ִב ְמקֹום לִ ְחיֹות ַחּיִים ִמּתֹוְך ֵסבֶל וְ ִצּ ִפּיָה‬
‫ורדית וחיים זמורסקי‬
‫הורים של דנה‬ ‫ֲהזּוי ָה‬
‫ּ ָב ַחְרנּו לַָק ַחת ַא ְחָריּות לְ ַחּיֵינּו " ַה ֲחדָׁ ִשים"‬
‫ָא ְמנָם ּבְלִי ּדָנָה ַאְך ֹלא ּפָחֹות ַמׁ ְש ָמעּו ִתּיִים‪.‬‬

‫הורים‬

‫‪19‬‬

‫ׁ ְש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר ְמנַּ ֶסה לְ ַמּלֵא יִעּוד‬ ‫ׁ ְשבַע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנ ִים ו ְיֹו ֵתר‪ ...‬נ ִּ ָסיֹון‬
‫ַחּי ַי‪...‬‬ ‫לִ ְהיֹות ַאּ ָתה ו ַ ֲאנ ִי ּבָּה ּבָעֵת‪...‬‬

‫ׁ ְש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר ְמ ַחּפֵׂש ּדְמּו ְתָך‪...‬‬ ‫ָהֵרי ַמה ּנִּ ָתן לִכְּתֹב ׁ ֶשֹּלא נִכְּ ַתב ּכְ ָבר?‬
‫ׁ ְש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר‬ ‫יֵׁש ִעּ ִתים ֵאינִי ֵמ ִבין ֵאיְך ֵאינְָך ְמַקּ ֵטר וְֹלא‬

‫ֵמ ָאז ַהּצֵל ׁ ֶשּלִי וַ ֲאנִי יָ ָצאנּו לַּדֶֶרְך‪...‬‬ ‫ִמ ְתלֹונֵן‪...‬‬
‫יֹו ֵתר ִמּזֶה ‪ֵ -‬איְך ֵאינְָך אֹו ֵמר "ּכַּ ָמה ַאּ ָתה‬
‫ִמי ֲאנִי? ִמי ַאּ ָתה?‬
‫עֵינַי ‪ /‬עֵינֶיָך‪...‬‬ ‫ִמ ְתּגַעְּגֵעַ"‪...‬‬
‫ַהּכֹל ּ ִבפְנִים‪ ,‬נִׁ ְש ַאר ּ ִבפְנִים‪ ,‬לְעֹולָ ִמים?‬
‫ֵהיכָן ׁ ֶש ַאּ ָתה ִמ ְסּ ַתּיֵם ‪ֲ -‬אנִי ַמ ְת ִחיל‪...‬‬
‫ֵהיכָן ׁ ֶש ֲאנִי ִמ ְסּ ַתּיֵם ‪ַ -‬אּ ָתה ַמ ְת ִחיל‪...‬‬ ‫ָאז ַמ ְמׁ ִשי ִכים לִכְּתֹב אֹו ָתנּו ַהּ ֵמ ִתים‪...‬‬
‫ַאְך ּגַם אֹו ָתנּו ַה ַחּיִים‪...‬‬
‫נֵרֹות זִּכָרֹון לְ ֵמאֹות וַ ֲאלָ ִפים ּכָאן וְׁ ָשם‪...‬‬
‫ֵאין ּכָל ַקו ַמפְִריד‪...‬‬ ‫וְ ַהּ ֵסֶדר ָצִריְך ָהיָה לִ ְהיֹות ָהפּוְך!‬
‫ּו ַמ ְמׁ ִשי ִכים "לְִראֹות ּבְעֵינַי ‪-‬עֵינָיו"‬
‫ׁ ְש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר‬
‫ֶא ְתמֹול וְׁ ִשלְׁשֹום ַהּיֹום ָמ ָחר ּו ָמ ֳחָר ַתיִם‪...‬‬ ‫לְִראֹות ּבְעֵינָיו ‪ִ ּ -‬כי עֵינַי ּכֹו ֲאבֹות‪...‬‬
‫ׁ ְש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר הֹולְֵך ּ ִבְדָרכֶיָך‪...‬‬
‫ׁ ָשנִים ַהְרּבֵה וְיֹו ֵתר‪...‬‬ ‫ׁ ֶש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר ּפֹו ֵסעַ ּבְנַעֲלֶיָך‪...‬‬

‫אריה רוזנברג‬ ‫ׁ ְש ַבע עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים וְיֹו ֵתר ְמ ַחּבֵק ּו ֵמִרי ַח‬
‫אבא של שחר ז"ל‬ ‫אֹו ְתָך‪...‬‬

‫הורים‬

‫‪20‬‬

‫ּג ַעְּגּועִים‬

‫ַהּיָ ִמים חֹולְ ִפים ַמ ֵהר וְעֹובְִרים‬
‫ַמה ׁ ֶשּנִׁ ְש ָאר זֶה ּגַעְּגּו ִעים‬

‫ּגַעְּגּו ִעים עַּזִים ְמאֹד ֲחזִָקים‬
‫עַל ַמה ּׁ ֶש ָא ַבד וְֹלא יַ ְחזֹר לְעֹולָ ִמים‪.‬‬

‫ֶטֶרם ִה ְסּ ִפיקּו לְ ַמּצֹות עַצְ ָמם‬
‫ָהאֹור ּכָ ָבה נִׁ ְש ַאר ֶהעָנָן‬

‫עֲנַן ׁ ָשחֹר ּ ִכּ ָסה ַהּ ִמׁ ְשּפָ ָחה‬
‫ׁ ֶשּנִׁ ְש ֲאָרה יְתֹו ָמה ּו ְמאֹד ֲאבֵלָה‪.‬‬

‫נִׁ ְש ַאר עָ ָבר ֵאין הֹווֶה וְעָ ִתיד‬
‫ּכָ ָבה אֹורֹו ׁ ֶשל ַהּלַּ ִפיד‬

‫ַהּלֵב ּבֹוכֶה ּבְ ִכי ּ ַת ְמרּוִרים‬
‫ּגַעְּגּו ִעים עַּזִים וְ ֵאין נִחּו ִמים‬

‫ַחּיִים עַל עָ ָבר ׁ ֶשל זִכְרֹונֹות‬
‫וְלֹו ְמִדים לְ ֵה ָאבֵק ִעם ַהּ ַצּלָקֹות‬

‫וְ ִאם ּ ַבּסֹוף ּגַם ַמצְלִי ִחים‬
‫מֹוצְ ִאים ּ ַב ַהצְלָ ָחה ֶאת ַהּנִחּו ִמים‪.‬‬

‫ציונה מאירי‬
‫אמא של שלומי ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪21‬‬

‫אייל יקירנו‬

‫שש שנים לנפילתך וליבנו דואב וכואב‪.‬‬
‫השנים עברו ואנו מתגעגעים לנוכחותך‪ ,‬לחיוך ולשיחה הנעימה איתך‪.‬‬

‫אייל‪ ,‬התבונן נא ממרום השמים אלינו ואנו נזכור אותך ואת השתעשעותך עם ילדיך‬
‫האהובים והנחמדים ועם רעייתך המסורה‪.‬‬

‫הבט נא סביבך למרחבים‪ ,‬רוחך מתהלכת בענן וזרועותיך נשלחות בברקים‪ ,‬נופלות כגשם‬
‫ומרוות את השדות הפורחים שבהם טיילת והשתעשעת‪.‬‬

‫לפני חצי שנה הגיע בכורך קורלי למצוות ורק אתה היית חסר לחגוג איתנו את המאורע‪.‬‬
‫שלושת ילדיך האהובים הולכים בדרכך ועושים חיל בלימודים ובספורט ואנו תפילה‬
‫לאלוהים שיזכה אותם לגדול בבריאות טובה‪.‬‬

‫אנו נזכור אותך ולא נשכח אותך לעולם‪.‬‬

‫יוסף קיויתי‬ ‫ ‬ ‫ ‬
‫אבא של אייל ז"ל‬ ‫ ‬

‫הורים‬

‫‪22‬‬

‫בדרך לשם‬

‫הגיע הרגע שאני צריכה לעשות את מה שחשבתי לנכון מזה שנים‪ ,‬ללכת לשם‪ ,‬פשוט לעלות‬
‫ולחבק את המצבה בלי טקס‪ ,‬בלי קבוצת אנשים תומכת ובלי זרי פרחים‪.‬‬

‫פשוט לשבת לצידך‪ ,‬ליאור‪ ,‬ולדמות כאילו "לא היו הדברים מעולם" ואני מצטטת את‬
‫המשוררת רחל בלובשטיין האהובה עליי מאד‪ ,‬כי ב‪ 14 -‬באוקטובר ליד המצבה במשמר‬

‫הנגב‪ ,‬או אולי זה היה ה‪ 13-‬באוקטובר ואולי כל תאריך אחר‪ ,‬כל עולמי סובב סביב‬
‫החודש הזה‪ 6 ,‬באוקטובר‪ ,‬יום פרוץ המלחמה ‪" -‬מלחמת אוקטובר" שכונתה בצביעות‬
‫שאין כדוגמתה מצד יוזמיה ומבצעיה‪" ,‬מלחמת האין ברירה"‪ ,‬אך לגביי ולגבי רבים אחרים‬

‫‪" -‬מלחמת המחדל"‪.‬‬
‫שבועיים הילכנו כסהרורים‪ ,‬נתן ואני‪ ,‬באי הוודאות הנוראה שאין צורך לפרטה‪ .‬לאחר‬

‫שבועיים ידענו שמחכה לנו קבר במשמר הנגב‪ ,‬לשם נאספו כולם‪.‬‬
‫עם תמונת ליאור הצמודה אל חזי‪ ,‬מוקפת הורים המבכים בקולי קולות את מה שעל ליבם‪.‬‬

‫ואני בשתיקה זועקת‪ .‬לידי שלמה פרי ליד מצבת אחיו ספי‪ ,‬מין קשר הנשמר עד היום‬
‫מאותו זיכרון נוקב‪.‬‬

‫קשר מוזר כשלאחר ימים התברר לי שהיה תלמידו של אבי (יוסף שה לבן) בבית הספר‬
‫התיכון ברחובות‪.‬‬

‫ואיך אמשיך הלאה את חוט הסיפור? אולי בתיאור קצר מאוד‪ .‬איני מרבה לספר על כך‬
‫אלא בעקיפין‪ .‬מצאתי דרך של זעקה‪ ,‬זעקת מחאה שפרצה ממני באין מעצור בתחום מה‬

‫שמכונה "הפוליטי"‪ .‬הייתי כביכול דוברת מחאה לא אישית‪ ,‬על מחדלי מלחמת האין‬
‫ברירה‪ ,‬מלחמת המחדל וכל מה שתרצו לכנותה ועל יוזמיה ומבצעיה‪ .‬זו היתה הדרך‬
‫שלי להגן על עצמי ובחרתי בדרך האפשרית ביותר להגן גם על בני זיו‪ ,‬מול העימות עם‬

‫המציאות הבלתי אפשרית של הרג אחיו‪ .‬וכמה חרטה יש בי על הבחירה הזו‪.‬‬
‫הייתי רוצה לתת חופש לעצמי ולזעוק‪ ,‬אך האיפוק התרבותי שגזרתי על עצמי החניק את‬

‫הצעקה‪ ,‬בהימנעות מגילויים בלתי נשלטים‪.‬‬
‫מטבע הדברים‪ ,‬הגיעה עת הדעיכה‪ .‬מלאה הסאה מאותן תחושות בלתי פתורות‪ ,‬אולי הגיע‬

‫הזמן לקבל את ה'יש'‪ .‬והנה אני יושבת כאן וכותבת‪ ,‬ולא לוחמת באראלים ומצוקים‪.‬‬

‫אסתפק במספר שורות אלה‪ ,‬כשאני עולה בגבעה התלולה אל בית הקברות בקיבוץ שריד‪,‬‬
‫לבדי לגמרי‪ ,‬ללא טקסים‪ ,‬לחבק את מצבת בני ליאור‪.‬‬

‫צפירה יונתן‬ ‫ ‬
‫אמא של ליאור ז"ל‬
‫הורים‬

‫‪23‬‬

‫דם המכבים ‪ -‬זכרונות‬ ‫נ ִּ ָסיֹון‬

‫לֶ ֱאסֹף זִכְרֹונֹות זֶה ֹלא ּפֶׁ ַשע‬ ‫וְהּוא נִּ ָסה‪...‬‬
‫לְ ַהנְ ִצי ַח זִכְרֹונֹות זֹאת ֹלא ִמצְוָה‪,‬‬ ‫וְהּוא ְמנַּ ֶסה‪...‬‬

‫ֲאנִי ַחּיָה ּבֵין לְבֵין‪.‬‬ ‫ְמנַּ ֶסה‬
‫ּכְׁ ֶש ָהֶרגֶׁש ּגֹובֵר ֲאנִי זֹוכֶֶרת‬ ‫יֹום יֹום‪,‬‬
‫ּוכְׁ ֶש ֲאנִי ָק ָמה לִ ְת ִחּיָה ֲאנִי ׁשֹוכַ ַחת‪.‬‬ ‫ׁ ָשעָה ׁ ָשעָה‪.‬‬
‫ֲאַקּבֵל?‬
‫ּ ִכי ֲאנִי ַחּיָה ֶאת ַחּיַי‪.‬‬ ‫ּבְׂ ִש ְמ ָחה?‬
‫וְיֹום יֹום ֲאנִי זֹוכֶֶרת‪,‬‬ ‫ּבְ ַא ֲה ָבה?‬
‫ּבְ ַהכְנָעָה?‬
‫ִמן ַמ ֲהלְָך ׁ ֶשּכָזֶה‪,‬‬ ‫ּכָל ׁ ָשעָה‬
‫ׁ ֶשֹּלא ָקׁ ֶשה לְ ַה ְסּ ִביר‬ ‫נִּ ָסיֹון ָחדָׁש‬

‫לְ ִמי ׁ ֶש ִאּבֵד ּבֵן‪.‬‬ ‫פנינה ישמח‬
‫ּובְ ִעבְִרית צֶ ָחה‬ ‫אמא של יוחנן ז"ל‬
‫ִמי ׁ ֶשּׁ ָשכַל ּבֶן ַחּיָל‪.‬‬
‫ַרק ָר ִצי ִתי לְׁ ַשּ ֵתף‬
‫וְֹלא ַרק ּבְזִכְרֹונֹות‬
‫ֶאת ִרגְׁשֹו ַתי וְגַעְּגּועַי‬
‫לִבְנִי ַהּ ָצ ִעיר וְ ָהָרחֹוק‪.‬‬

‫רינה מזרחי‬
‫אמא של איתי ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪24‬‬

25

‫לערן בני יקירי‬

‫עברו כ‪ 24-‬שנים מאז קיבלתי את בשורת האיוב‪ .‬הכאב והגעגועים רק הולכים ומתעצמים‬
‫עם הזמן‪ .‬בספר שיצא לאור לאחר מותך נשאר דף ריק‪ ,‬משום שלא היה בי אז הכוח לשתף‬

‫בסיפורים אודות זכרך‪.‬‬

‫ערן‪ ,‬נהניתי מכל יום בגידולך וזכיתי לנחת ממך‪ .‬כל מי שהכיר אותך גמר עליך את ההלל‪.‬‬
‫היית ילד רגיש‪ ,‬חברותי‪ ,‬חם‪ ,‬חכם ותלמיד טוב‪ ,‬ילד אשר החיוך תמיד נסוך על פניו‪.‬‬

‫בהגיעך לבגרות‪ ,‬התגבשו אצלך עקרונות והשקפת עולם שלא תמיד הלמו את הנורמות שהיו‬
‫מקובלות בסביבה שבה גדלת‪ .‬למרות זאת‪ ,‬באופן עיקש ואמיץ‪ ,‬נאבקת על אמונתך לחיות‬

‫את חייך באופן המתאים לך‪ .‬כל ניסיון להטות אותך מדרכך נתקל בהתנגדותך‪ .‬אני קיבלתי‬
‫את דרכך בהבנה‪ ,‬באהבה ואף בהערכה‪ ,‬על דרכך העצמאית‪ .‬תמכתי בך ככל שיכולתי ‪ -‬הן‬
‫נפשית והן חומרית‪ ,‬גם במצבים שבהם קשה לי מאד ‪ -‬זו נקודת הנחמה עבורי‪ :‬עשיתי ככל‬

‫שיכולתי כדי להקל עליך‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יש בי תחושת כישלון שלא הצלחתי לשמור עליך‬
‫יותר‪.‬‬

‫ערן ‪ ,‬תמיד היית גאוות חיי‪ ,‬ידעת להעריך את כל מה שעשיתי למענך‪.‬‬

‫עוצמת הכאב גוברת באירועים‪ ,‬בשמחות בהם אני נפגשת עם חבריך שמעלים זיכרונות‬
‫מהעבר‪ .‬רובם הקימו כבר משפחות‪ ,‬נולדו להם ילדים ‪ -‬גם לאחיך ותמיד עוברת בי‬

‫המחשבה‪ ,‬אילו היית בחיים ‪ -‬איך הייתי נהנית לראות את הצמיחה וההתפתחות בחייך‪.‬‬
‫כמה חבל שלא זכיתי בכך‪.‬‬

‫אתה תמיד אתי‪.‬‬

‫מתגעגעת‪ ,‬אמא‬

‫אביגיל שוהם‬
‫אמא של ערן ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪26‬‬

‫ז ֵכֶר ַה ַחּיָלִים ׁ ֶשֹּלא נָפְלּו ּבַּ ְקָרב‪...‬‬

‫ֵהם נָפְלּו "ּבְעֵת ִמּלּוי ּ ַתפְִקידָם"‬
‫ֵהם ֵמתּו "ּ ִבזְ ַמן ׁ ֵשרּו ָתם ַהּצְ ָב ִאי"‬
‫ֹלא ּבְ ַמ ֲאָרב אֹו ּ ִבְקָרב עָֹקב ִמּדָם‪,‬‬
‫אֹו ּבְ ִה ְסּ ַתעֲרּות ֶאל מּול אֹויֵב ַאכְזִָרי‪.‬‬

‫ּגַם ֵהם ָהיּו ַחּיָלִים טֹו ִבים ּו ָמעֳָר ִכים‬
‫ָרצּו לְׁ ָשֵרת ּ ַבּ ָצ ָבא‪ּ ,‬כְמֹו ּכֻּלָם‪,‬‬

‫ַאְך ּ ְתאּונַת ִאּמּונִים אֹו ּ ְתאּונַת ּדְָר ִכים‪,‬‬
‫ֶאת ּפְ ִתיל ַחּיֵי ֶהם ָק ְטעָה ּבְֶרגַע ֻא ְמלָל‪.‬‬

‫ּבְיֹום ַהּזִּכָרֹון נַצְּ ִדיעַ לַּנֹופְלִים ּ ַבּ ְקָרבֹות‪,‬‬ ‫ּובְ ֶמׁ ֶשְך ַהּׁ ָשנִים יֵׁש ּגַם ֵמאֹות וַ ֲאלָ ִפים‬
‫ַאְך ּגַם נְַרּ ִכין ֹראׁש לִׁ ְש ַאר ַה ַחּיָלִים ׁ ֶש ָהלְכּו‪.‬‬ ‫ַחּיָלִים ׁ ֶשֹּלא יָכְלּו עֹוד‪ ,‬וְׂ ָשמּו ֵקץ לְנַפְׁ ָשם‪.‬‬

‫ּכֻּלָם ִהׁ ְש ִאירּו ֵמ ָאחֹור ִמׁ ְשּפָחֹות ּכֹו ֲאבֹות‪,‬‬ ‫ּגַם ֵהם ָרצּו לִ ְהיֹות ַחּיָלִים טֹו ִבים‬
‫ָאב וְ ֵאם ׁ ֶש ַחּיֵי ֶהם ִה ְת ַהּפְכּו‪.‬‬ ‫ַאְך ִסבְלָם ‪ִ -‬הכְִריעַ אֹו ָתם‪.‬‬

‫וְ ַאף ׁ ֶשּמֹו ָתם ֹלא ָהיָה ֶהרֹו ִאי ּו ַמְרׁ ִשים‪,‬‬
‫ּכָל ַהּ ִמׁ ְשּפָחֹות נֹוׂ ְשאֹות ֶאת ֵסבֶל ָה ָאבְדָן‪,‬‬

‫וְ ַאף ׁ ֶשּלְ ֶחלְָקם ֶחׁ ְשּבֹון נֹוֵקב ּו ַמ ֲאׁ ִשים‪,‬‬
‫ֵאין ׁ ִשבְרֹון ַהּלֵב ַמבְ ִחין ּבֵין ּדָם לְדָם‪.‬‬

‫עָצּוב לַָדעַת ׁ ֶשּגַם ִעם ׁשֹוְך ַהְקָרבֹות וְתֹם ַהּיְִרּיֹות‪,‬‬
‫יַ ְמׁ ִשיכּו לָמּות ַחּיָלִים ּבְעֵת ִמּלּוי ּ ַתפְִקידָם‪,‬‬
‫ּ ִב ְתאּונֹות ּדְָר ִכים‪ּ ,‬בְ ִאּמּונִים‪ּ ,‬בְ ִה ְת ַאּבְֻדּיֹות‪,‬‬
‫ֶאת ּכֻּלָם נִזְּכֹר‪ ,‬נִבְּכֶה עַל ּכֻּלָם‪.‬‬

‫אבשלום אדרת‬
‫אבא של ערן ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪27‬‬

‫הורים‬ ‫ג'קי היקר !!!‬

‫ּ ָב ַחְרנּו ּ ַב ַחּיִים לַ ְמרֹות ַהּכֹל‬
‫ּ ִכי ּ ַבּׁ ָשנָה ָהִראׁשֹונָה ָחׁ ַשבְנּו ַאּ ָבא וַ ֲאנִי‬

‫ׁ ֶשּזֹו ׁ ְשנָ ֵתנּו ָה ַא ֲחרֹונָה‬
‫ַחּיֵינּו ַמ ְמׁ ִשי ִכים לַ ְמרֹות ַהּׁ ְשכֹול‬
‫ּ ִכי ּבְמֹו ְתָך ִאּ ַבְדנּו ֶאת ַהּיָָקר לָנּו ִמּכֹל‪.‬‬

‫לְ ַצד ַהּכְ ֵאב ַהּ ְת ִמיִדי וְ ַה ַחד‬
‫יֶׁ ְשנָּה ּגַם ַהּׂ ִש ְמ ָחה עַל ַמה ּׁ ֶשּנֹו ָתר לָנּו‬

‫ָאנּו ְמנַּ ִסים לְ ַהעֲנִיק לַּנֹו ָתר לָנּו‬
‫ֶאת ּכָל ַמה ׁ ֶשּנִּ ַתן‬

‫לַ ְמרֹות ַהּכְ ֵאב ֶהעָמֹק וְ ַה ַחד‪.‬‬
‫ָאנּו ַמ ְמׁ ִשי ִכים ּבְׁ ִשגְַרת ַה ַחּיִים ַהּיֹו ְמיֹו ִמית‪.‬‬

‫ֲאנִי ַמ ֲא ִמינָה ׁ ֶשּכְָך ָהיִי ָת רֹוצֶה ׁ ֶשּנַ ְמׁ ִשיְך‬
‫גֶ'ִקי ַהּיָָקר לָנּו ִמּכֹל‪.‬‬

‫רינה פיצו‬
‫אמא של יעקב (ג'קי) ז"ל‬

‫‪28‬‬

29

‫יום הולדת‬

‫צביקה‪ ,‬הכול כבר מוכן‪ .‬השולחן הגדול בסלון ערוך‪ ,‬מפה לבנה‪ ,‬ערימת צלחות ערוכה‬
‫בצורה דקורטיבית‪ .‬מפיות תואמות‪ ,‬פרחים‪ ,‬נרות ריחניים וכסאות מפוזרים בכל פינות‬

‫הבית‪.‬‬

‫היום ט"ו באב ‪ -‬יום הולדתך! היום המאושר בחיינו‪ ,‬ילד נולד לנו‪ ,‬ביום האהבה!‬
‫בן נולד למשפחה שציפתה לבן שיפצה על האובדן של יקרים בשואה‪ ,‬דור המשך‪ ,‬איזה‬

‫אושר!‬

‫היום אנו מציינים ‪ 57‬שנים להולדתך‪ ,‬מתוכם ‪ 17‬שנה למותך‪ .‬ביום הולדתך ה‪ 40-‬נהרגת‪.‬‬
‫מדי שנה‪ ,‬ביום הולדתך‪ ,‬מגיעים חבריך מביה"ס‪ ,‬מהצופים‪ ,‬חבריך מהמילואים‪ ,‬עמיתיך‬
‫לרפואה‪ .‬כולם מגיעים לחגוג את יום הולדתך ‪ -‬לזכור את יום מותך‪ -‬להיות עמנו‪.‬‬

‫אני מתבוננת בפני הבאים ורואה כיצד השנים חרטו קמטים בפניהם‪ ,‬שיבה בשיער‪ ,‬גם‬
‫קרחות כבר מבצבצות‪ ,‬מי מהם כבר נושא כרס לפניו ונאבק להסתירה‪ ,‬טופחים על שכם‬

‫לסבא הטרי‪ ,‬מוציאים אייפונים ומציגים תמונות הילדים‪ ,‬הנכדים‪ .‬אנחנו משתתפים‬
‫בשמחתם בכנות ובכל הלב‪ ,‬הרי הם גדלו אל מול עינינו‪ .‬הם נושאים את זיכרונך‪ ,‬ילדיהם‬
‫יודעים לספר עליך‪ ,‬שלפי דברי הוריהם היית יחיד ומיוחד‪ ,‬רק בשבילנו היית "הילד שלנו"‪.‬‬
‫אור נר הזיכרון מפיץ הילה על פניך הממוסגרות‪ ,‬חצי חיוך מרצד על שפתיך‪ ,‬עיניים של טוב‬

‫לב מתבוננות בנו‪ ,‬אתה איתנו‪.‬‬

‫חוגגים יום הולדתך ‪ -‬זוכרים יום מותך‪.‬‬

‫עליזה רוזנווסר‬ ‫ ‬
‫אמא של צביקה ז"ל‬ ‫ ‬

‫הורים‬

‫‪30‬‬

‫***‬

‫ּבְ ֶמׁ ֶשְך ַהְרּבֵה ׁ ָשנִים‬
‫ֵמעַל ׁ ְשלֹוׁ ִשים‬

‫ּכָ ַתבְּ ִתי ּ ַבּ ִמ ְסּ ָתִרים‬
‫עַל ַהּׁ ְשכֹול‬

‫עַל ִחּבּו ֵטי נֶפֶׁש‪,‬‬
‫ֲהגִיגִים‪.‬‬

‫ַהּכֹל ּבֵינִי לְבֵין עַצְ ִמי‬
‫עַיִן ֹלא ָר ֲא ָתה‪,‬‬

‫ֲא ִפּלּו ַהּנֶפֶׁש ֲה ִכי ְקרֹו ָבה‪.‬‬
‫ֲהֵרי ָהיְ ָתה ּ ִבי ַה ַהּכָָרה‬

‫ׁ ֶש ֵאינִי ּבֵין ּכֹו ְת ִבים אֹו ְמׁשֹוְרִרים‬
‫ּו ַמה ּ ִפ ְתאֹום ֶאכְּתֹב ּ ַב ֲחרּוזִים?‬

‫וְ ִהּנֵה ּבְ"ׂ ִשי ַח ׁ ַשּכּולִים" ֲאנִי רֹו ָאה‬
‫ׁ ֶשּלְכָל הֹוֶרה ׁ ַשּכּול אֹו ָתּה נְ ִטּיָה‪.‬‬
‫לְ ַחּפֵׂש ִמּלִים‪ ,‬לִ ְמצֹא ֶאת ַהּצּוָרה‬
‫ֵאיְך לְ ַבּ ֵטא ֶאת ַהּ ְמצּוָקה‪,‬‬
‫לִ ְמצֹא ּ ִבּטּוי ֵאיְך לִׁ ְשּפְֹך ֶאת ַהּלֵב‬
‫ֵמעֵין וִּדּוי ַהּ ֵמֵקל עַל ַהּכְ ֵאב‪.‬‬

‫ָמ ָצא ִתי ּבְ"ׂ ִשי ַח ׁ ַשּכּולִים" ּדְ ָבִרים ְמאֹד ְמַרּגְׁ ִשים‬
‫וְ ֶה ְחלַ ְטּ ִתי ַא ֲחֵרי ּכָל ּכְָך ַהְרּבֵה ׁ ָשנִים‬
‫לְ ָה ִביא ּגַם ֶאת ּדְ ָבַרי ּ ַבּכְתּו ִבים‪.‬‬

‫טוני אילון‬
‫אמא של אבישי ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪31‬‬

‫הורים‬ ‫***‬

‫ֵמעֹולָם ֹלא יָכְלּו‬
‫ֵמעֹולָם ֹלא יָכְלּו ַהּדְ ָבִרים‪ּ ,‬כַנְִּר ֶאה‪,‬‬

‫לִ ְהיֹות ַא ֶחֶרת ִמּכְ ִפי ׁ ֶש ִהּנָם‬
‫וְ ִאם עָ ַבר ּבְָך צֵל ִהְרהּור‬
‫עַל ִאּלּו וְאּולַי‪,‬‬

‫וְ ִאם נִצְנֵץ ּבְָך זִיק ׁ ֶשל ַרעְיֹון‬
‫עַל ֶאפְׁ ָשר וְיִּ ָתכֵן‪,‬‬
‫ָטעּות ִהיא‪,‬‬
‫ָטעּות‬
‫ׁ ֶשּלְעֹולָם‬
‫חֹוז ֶֶרת‪.‬‬

‫ּ ִכי זֶה ֵסֶדר ַהּדְ ָבִרים‪.‬‬
‫ּכָך ָא ְמרּו לָנו ֲאנָ ִשים טֹו ִבים‪,‬‬

‫ַּב ָּשעָה ָהָרעָה ַה ִהיא‬
‫ַּב ָּשעָה ַהּ ָק ָשה ַה ִהיא‪,‬‬
‫ַמ ֲא ִמינִים ּבְכֹל לֵב ּובְתֹם לֵב‬
‫ּ ַב ֲא ִמיָר ָתם ּו ַב ֲא ִמּ ָתם‪.‬‬

‫ֲאנִי ְמַקּנְ ָאה‬
‫ּבְ ַאנְׁ ֵשי‪ְ ּ-‬ת ִמי ֵמי‪ָ -‬ה ֱאמּונָה לְֹלא ְסיָג‬

‫ׁ ֶש ָא ְמרּו לִי‬
‫ַהּכֹל נִגְזַר וְנִכְּ ַתב וְנֶ ְחּ ַתם ֵמֹראׁש‬

‫ּבְיֹום ַהּ ִדין ׁ ֶשּ ָקַדם‪.‬‬
‫וְ ֵאין לְ ַהְר ֵהר‪.‬‬
‫וְ ֵאין לְעְַרעֵר‪.‬‬

‫וַ ֲאנִי ‪ -‬עַד ַא ֲחרֹון יַּ ַמי‬
‫אֹו ִסיף וְ ַא ְמׁ ִשיְך‬
‫לְ ַהְר ֵהר‬
‫ּולְעְַרעֵר‪.‬‬

‫דבורה קוזוינר‬
‫אמא של דדי ז"ל‬

‫‪32‬‬

‫יָרֹונ ִי ַהּיָָקר ׁ ֶשּלָנּו‪,‬‬

‫ּכַ ֲאׁ ֶשר ַמּגִי ִעים לְגִיל ַאְרּ ָב ִעים‬
‫ְמֻקּ ָבל ּבְֶדֶרְך ּכְלָל ּבֵין ֲחבִֵרים‪,‬‬
‫לִּזֹם ְמ ִסּ ַבת ַהפְּ ָתעָה ִעם ַמ ֲא ִפים ּו ָבלֹונִים‬
‫ִחּיּו ִכים ְט ִפיחֹות עַל ַהּׁ ֶשכֶם וְ ִחּבּוִקים‪.‬‬
‫צְפֵה ּוְר ֵאה ֵמעַל יָרֹונִי‪ ,‬אֹו ֲהבֶיָך ּכָאן נֶ ֱא ָס ִפים‪,‬‬
‫ׁ ֶשּ ִב ְמקֹום ּבֵי ְתָך‪ָ ,‬אנּו ּכָאן‪ּ ,‬בְנַ ַחל ִצין‪.‬‬
‫ָמקֹום ׁ ֶש ֶה ֱעַרצְּ ָת וְ ָא ַהבְּ ָת ּבְעֵת ׁ ֶשּ ַט ְסּ ָת ּ ַבּׁ ְש ָחִקים‪.‬‬
‫ַה ֲח ִסידֹות‪ּ ,‬בְ ִסּפּוֵרי ָה ַאּגָדֹות‪,‬‬
‫עֹולָלִים ּ ִב ְמקֹוָרן ְמ ִביאֹות לַּ ִמׁ ְשּפָחֹות‪.‬‬

‫אֹו ָתן ֲח ִסידֹות ָטעּו ּ ִב ְמעֹופָן‪,‬‬
‫וְָקבְעּו ׁ ֶש ַחּיֶיָך ִהּגִיעּו ֶאל ִקּ ָצם‪.‬‬
‫ּכַּ ָמה ּכְ ֵמ ִהים ּכֻּלָנּו‪ַ ,‬הּ ִמׁ ְשּפָ ָחה וְכָל ַה ֲחבִֵרים‪,‬‬
‫לָחּוׁש אֹו ְתָך‪ ,‬לְ ַחּבֵק אֹו ְתָך‪ּ ,‬בְיֹום ֻהּלְַדּ ְתָך‪,‬‬

‫ׁ ֶשּנֹו ָתר ּבְגֶֶדר ֲחלֹום‪.‬‬
‫ֲחנ ֻּכָה ַהּיֹום‪ ,‬אֹורֹות וְנֵרֹות ְמַרּצְִדים‬
‫ַאְך לָנּו‪ ,‬אֹור ּכָ ָבה‪ ,‬וְֹלא ָקרּו ּכָאן ַהּנִּ ִסים‪.‬‬
‫ַמּ ָבט ֶאל ָה ַאנְּדְַר ָטה ַהּנִּצֶבֶת ּכָאן‪ ,‬זְקּוָרה ֶאל ַהּׁ ָש ַמיִם‪,‬‬

‫זֹועֶֶקת ֶאת ּכְ ֵאבֵנּו ֶאל ֱאֹל ִהים‪.‬‬
‫ֹלא ָהיָה ּבְָך‪ ,‬לַּיֶלֶד‪ּ ,‬בְאֹותֹו ֶרגַע ַר ֲח ִמים?‬

‫מזל ולואיס ויונטה‬ ‫ ‬
‫הורים של ירון ז"ל‬ ‫ ‬

‫הורים‬

‫‪33‬‬

‫הורים‬ ‫ֶקׁ ֶשת ַהּצְבָעִים ׁ ֶשּלִי‬

‫ֶאצְלִי ַהּׁ ְשכֹול ֵאינֶּנּו עֲנָנָה ׁ ְשחָֹרה‬
‫ׁ ֶשּנֹו ַסעַת ִאּ ִתי ִמּ ָמקֹום לְ ָמקֹום‪.‬‬

‫ַהּׁ ְשכֹול ׁ ֶשּלִי הּוא צֶ ַבע ְמי ֻ ָחד‬
‫ׁ ֶשּצֹובֵעַ ֶאת ּכָל ַמ ְחׁ ְשבֹו ַתי‪,‬‬
‫ּ ְתמּונֹו ַתי‪ ,‬עֲ ָבִרי‪.‬‬
‫ּבְגָוֶן ָחדָׁש‪ַ ,‬א ֵחר‪.‬‬
‫לִי יֵׁש צֶ ַבע ָחדָׁש‪:‬‬
‫צֶ ַבע ׁ ְשכֹול‪.‬‬

‫ּבְֶקׁ ֶשת ַהּ ְתמּונֹות ׁ ֶשל ַחּיַי‬
‫ָהיּו צְ ָב ִעים ַרּ ִבים‪,‬‬

‫ַמּ ִבי ָטה ּבְ ַאלְּבֹום יַלְדּו ִתי‪ַ ּ ,‬בגְרּו ִתי‪-‬‬
‫נְ ִפילָ ְתָך ָצבְעָה ַהּכֹל‬
‫ּ ִבצְ ָב ִעים ֲא ֵחִרים‪,‬‬

‫אֹותֹות ַהּ ִמכְחֹול נִּכִָרים‬
‫ּגַם ּבְ ִסּפּוִרים יְׁ ָשנִים‪ ,‬עַּ ִתיִקים‪,‬‬
‫וְ ָה ֱא ֶמת ַהּ ָקׁ ָשה טֹופַ ַחת ּ ַבּפָנִים‪:‬‬
‫"חֹוׁ ֶשבֶת ׁ ֶש ַאּ ְת נֹוְר ָמלִית? ְמנַ ֶהלֶת ֶאת ַהּׁ ְשכֹול ׁ ֶשּלְָך?‬
‫ָט ִעית! ַאּ ְת ֵאם ׁ ַשּכּולָה‪ֵ ,‬אם ׁ ַשּכּולָה‪ֵ ,‬אם ׁ ַשּכּולָה!"‬
‫וְגַם ִאם ֲאנִי ַחּיָה ַחּיִים ַמׁ ְש ָמעּו ִתּיִים‪ְ ,‬מלֵ ִאים וְטֹו ִבים‪,‬‬
‫עָמֹק עָמֹק ּ ִבפְנִים‪ִ ,‬אם ַרק ֶאּ ֵתן לַּזֶה לַעֲלֹות‪,‬‬
‫ֶאׁ ְש ַמע ׁ ָשם צְעָָקה‪ַ " :‬מהּו ֵתְך ִהיא ֵאם ׁ ַשּכּולָה"‪.‬‬

‫אורה לפר‪-‬מינץ‬
‫אמא של רז ז"ל‬

‫‪34‬‬

‫ַהּׁ ֶש ֶמׁש ּכְבָר ֹלא ּגָָרה ּכָאן?‬

‫ַהּ ִד ְמּדּו ִמים ּכְ ָבר ּכָאן‪,‬‬
‫ָהעֶֶרב יֹוֵרד לֹו ַאט ַאט‪....‬‬

‫ַהּׁ ֶש ֶמׁש ׁ ָשְקעָה‪,‬‬
‫ִהיא ֹלא ּגָָרה ּכְ ָבר ּכָאן‬

‫לָאֹפֶק יְָרדָה‪.‬‬
‫לָ ֲחׁ ָשה לִי‪ֶ " :‬א ְחזֹר ָמ ָחר"‪.‬‬

‫ִחּיַכְּ ִתי ֵאלֶי ָה‪.‬‬
‫ַהּלַיְלָה‪ַ ,‬החֹׁ ֶשְך ּ ַבּפֶ ַתח‪,‬‬
‫ִהְדלְַקּ ִתי אֹורֹות ּ ַבּ ַביִת‪.‬‬

‫עַכְׁ ָשו ֲאנִי ַמ ְמּ ִתין‪.‬‬
‫ָהָרִקיעַ ‪,‬‬

‫ַה ִאם ַהּבֶֹקר יַּגִיעַ?‬
‫שמואל אגבר‬
‫אבא של רותם ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪35‬‬

‫שייקה בן יקר שלי‪,‬‬

‫יֹום רֹוֵדף יֹום ׁ ָשנָה רֹוֶדפֶת ׁ ָשנָה‬
‫זֹו ִהי ִמלְ ָח ָמה לְֹלא נִּ ָצחֹון‬

‫ִמלְ ָח ָמה ּבֵין ּכֹוחֹות ַהחֹׁ ֶשְך לְכֹוחֹות ָהאֹור‬
‫ִמלְ ָח ָמה ׁ ֶשּ ַקּיֶ ֶמת ׁ ֶשּנֹולְדָה ִמּתֹוְך ׁ ִשגְַרת ַחּיִים‬

‫ַחּיִים ׁ ֶש ִה ְתַרּ ְסקּו וְ ִהׁ ְש ִאירּו ֲחלֹום ֵמת‬
‫ּגַעְּגּועַ לָגַעַת לְ ַחּבֵק‪.‬‬
‫ּגַעְּגּועַ לַּקֹול ׁ ֶשּנַָדם‬

‫ּגַעְּגּועַ לְכֹל ֶרגַע ּבְ ַחּיֵינּו‬
‫ּגַעְּגּועַ ׁ ֶש ֵאין ּבֹו יֹו ֵתר ּ ִתְקוָה‪.‬‬

‫לך בני שי יקירי ישנה כתובת אחת‬
‫מצבה לבנה מעליך ועליה אותיות חרוטות‬
‫שמעידות על יום שבו נולדת ועל יום מותך‪.‬‬
‫האבן הדוממת עטורה בצמחיה שאבא ואני משקים ממים חיים‪.‬‬
‫האבן נשארת קרה לחה מדמעות של בכי וגעגוע‪.‬‬

‫בקיץ השמש שולחת קרניים ומאירה‪.‬‬
‫בחורף הגשמים שוטפים את האבן שנשארת נקייה מהשלכת של הסתיו‪.‬‬

‫שייקה‪ ,‬אתה שהיית נפש טהורה אהבת את כולם וכולנו אהבנו אותך‪ .‬היית כל כך קשוב‬
‫לכולם דרך העיניים הירוקות שלך ראית ושמעת הכול‪.‬‬

‫האהבה שהענקת לכולם‪ ,‬החיבוק החם החיוך שלא נמחק‪ .‬גם היום תמונות שעל קירות‬
‫הבית הם הוד והדר‪ .‬תמונה עם חיוך ועוד תמונה ורבות הן התמונות‪ .‬מביטה אני אליך‬
‫עוצמת את עיניי ברקע אני שומעת את קולות הצחוק שלך מהדהדים באוזניי ומרעידים את‬
‫גופי‪ .‬נשארו חלומות רבים של זרועות ארוכות שמחבקות את עיניך הירוקות המקרינות אור‪.‬‬

‫זוכרים את כל מה שהיית ובוכים על מה שיכולת להיות‪.‬‬

‫אוהבת אותך‪ ,‬מתגעגעת אליך‪.‬‬

‫צביה שי‬
‫אמא של שי דדון דנור ז"ל‬

‫הורים‬

‫‪36‬‬

37

‫משפחה‬

‫אחי הגדול שלמה‬

‫האם אתה שומע? האם אתה יודע שהשמש עוד עולה כל בוקר‪.‬‬
‫אמנם עברו כ‪ 40-‬שנה מאז נפילתך במלחמת יום כיפור‪ ,‬אבל הכאב עדיין חד כאילו קרה זה‬

‫אתמול‪.‬‬
‫אין יום‪ ,‬שבוע‪ ,‬חודש או שנה שאיני חושבת עליך‪ ,‬אחי היקר‪.‬‬
‫אני מתגעגעת אליך‪ ,‬לחיבוקים שלך‪ ,‬כי להיות בזרועותיך זה להרגיש בטוחה ומוגנת מכל‬
‫רע‪ .‬בלכתך השארת חלל עצום‪ ,‬השארת לבד את ציפי אישתך ואת בנך בן השנתיים אלעד‪,‬‬
‫שהיום כמו גבר אמיתי מנסה עד כמה שהוא יכול למלא את החלל התהומי הזה‪.‬‬
‫יש בי רגשות של כעס וכאב המהולות בדמעות‪ ,‬על כך שעזבת אותי‪.‬‬
‫אני יודעת‪ ,‬שלמה‪ ,‬שהחיים שלי היו נראים כל כך אחרת אילו היית עדיין עימנו‪.‬‬
‫למעלה מחצי שנה היית נעדר והייתה לנו תקופה קשה מנשוא‪ ,‬של ציפייה ותקווה שאולי‬
‫אתה בין השבויים במצרים‪ ,‬אולי עוד תחזור הביתה יום אחד‪.‬‬
‫לצערנו זה לא קרה והבשורה המרה שזיהו את גופתך‪ ,‬לפי צילום שיניך‪ ,‬הגיעה‪.‬‬
‫שלמה יקירי‪ ,‬היית בן ‪ 27‬במותך‪ ,‬כל כך צעיר‪ ,‬אבל כל כך גדול מהחיים‪.‬‬

‫דמותך איתי לעד ונפשי קשורה בנפשך לעולמים‪.‬‬
‫‪....‬אתה עם אבא ואמא שם למעלה ואני מתגעגעת אליכם כל כך‪,‬‬

‫אני יודעת שאתם שומרים עליי ועל כולנו‪.‬‬
‫אתה המלאך שלי‪ ,‬אוהבת אותך תמיד!‬
‫חיה גרנית‬
‫אחותו של שלמה כהן ז"ל‬

‫‪38‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו‪...‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו ׁ ָש ַמעְּ ִתי נְִקיׁ ָשה ּ ַבּדֶלֶת‪.‬‬
‫ַהּיֹום ּבֹו לָ ָבן ָהפְַך ׁ ָשחֹר‪,‬‬
‫וְאֹור ָהפְַך לְחֹׁ ֶשְך‪.‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו ֶא ְתמֹול ֹלא ּדֹו ֶמה לְ ַהּיֹום‪.‬‬
‫ַהּיֹום ּבֹו ַהּׂ ִש ְמ ָחה ֹלא ּ ְת ֵהא ּדֹו ָמה ַאף ּפַעַם‪ ...‬לְ ֶא ְתמֹול‪.‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו ַאּ ָתה ּ ִתּׁ ָש ֵאר ָצ ִעיר לָנֶ ַצח‪,‬‬
‫ַהּיֹום ּבֹו ַה ֶחֶדר יִּוָ ֵתר יָתֹום‪,‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו ַהּ ִכּ ֵסא ּ ַב ַחג יִּׁ ָש ֵאר ֵריק‪,‬‬
‫וְ ָהֵריק וְ ָהִריק יִ ְתעְַרּבְבּו ּבֶ ָחלָל‪.‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו ַהּבֶ ִכי ִאּבֵד ֶאת עַצְמֹו לַָדעַת‪,‬‬
‫ַהּיֹום ּבֹו ַהּנְׁ ָש ָמה ּכָ ְמ ָהה לַָדעַת‬

‫ַהּיֹום ּבֹו לַּׁ ְש ֵאלֹות ֵאין ּ ְתׁשּובֹות‪.‬‬

‫ַהּיֹום ּבֹו ַהּכַעַס ָח ָצה ּגְבּולֹות‪,‬‬
‫ַהּיֹום ּבֹו ַהּׁ ְש ִתיָקה רֹועֶ ֶמת‪,‬‬
‫זֶה ַהּיֹום ּבֹו נַָדם לִּבְָך‪.‬‬

‫ׁ ָשְקעָה ַהּׁ ֶש ֶמׁש ּכְ ֶהְרּגֵלָּה‬
‫ֱאֹל ִהים עַכְׁ ָשו ִאּ ְתָך‪,‬‬

‫וַ ֲאנִי ֹלא ּ ִכ ְתמֹול ׁ ִשלְׁשֹום‪.‬‬

‫אביבה קריספיל‬
‫אחותו של רודס קריספיל ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪39‬‬

‫היי אחי!!!‬

‫בתקופה שלך "היי אחי" זה היה משהו אישי‪ ,‬זה היה משהו קרוב שיוצא מהלב‪ .‬כשהייתי‬
‫אומר את זה‪ ,‬באמת התכוונתי אליך כי היית הבכור מכולנו ותמיד ידעת הכל‪ .‬בעיקר‬

‫שהיית מביא את המתנות הגדולות ידענו תמיד שאצלך זו הבחירה הטובה ביותר בשבילנו‪.‬‬

‫אבל היום "היי אחי" זו סתם קריאה לחבר או לסתם זר‪ .‬גם אני שהתכוונתי בעבר למשהו‬
‫אחר‪ ,‬משתמש בקריאה זו כמו כולם כעוד קריאה למישהו זר או סתם חבר‪ .‬אני באמת‬
‫מתגעגע ל"היי אחי" האמיתי‪ ,‬עם כל הכוונה מאחורי זה‪.‬‬

‫למרות שאתה לא היית היחיד מבין אחיי‪ ,‬בטוח שאיתך זה היה קורה בטיבעיות של "היי‬
‫אחי" אמיתי‪ .‬אהבתי אותך תמיד אז למה שלא יחזור ה"היי אחי" האמיתי!!!‬

‫"יולי"‬

‫חודש "יולי" הוא חודש שתמיד הזכיר לי משהו טוב‪ .‬תקופה שתמיד זוכרים בכל משך‬
‫השנה‪ .‬לא משנה באיזה תקופה של החיים‪ ,‬זה חודש‪ ,‬קיץ וכייף חיים‪ .‬אם היה עלי לבחור‬

‫חודש להיוולד‪ ,‬הייתי בוחר בחודש "יולי"!! אם היה עלי לבחור חודש להתחתן‪ ,‬הייתי‬
‫מתחתן בחודש "יולי" אם את מותי הייתי צריך לבחור‪ ,‬הייתי בוחר בחודש "יולי" אתה את‬

‫מותך לא בחרת‪ ,‬אבל נשאת תמיד שם זה‪.‬‬

‫"יולי" זהו שם שבאמת נותן לי הרגשה טובה בלב‪ .‬חבל שאינך פה לידי כדי לומר את‬
‫השם הזה בהרגשה מלאה של חופש‪ ,‬כייף ואהבה מלאה אליך‪ .‬למרות שאתה לא פה איתי‪,‬‬
‫אמשיך לזכור את התקופה של חודש "יולי" אמשיך לאהוב את החופש‪ ,‬קיץ וכייף שיש בשם‬

‫הזה‪.‬‬

‫"יולי"‬

‫אפי שנצר‬
‫אח של אליעזר (יולי) שנצר ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪40‬‬

‫אבא שבתאי‬

‫האבא שלי‪ ,‬שבתאי ניצחון נפל ב‪ 9-‬אוקטובר ‪ 1973‬בקרב ברמת הגולן‪ ,‬במלחמת יום‬
‫הכיפורים‪ .‬הוא הבחין בתנועה ערה בזמן התפילה בבית הכנסת ביום הכיפורים ומיהר‬
‫לביתו‪ ,‬שם חיכינו לו אמא ואני‪ .‬הוא ארז את החפצים שלו ויצא לתפוס טרמפ לצפון‪.‬בעת‬
‫שהמתין לטרמפ‪ ,‬אמא שלי שאלה אותו בתמימות "איך אתה יכול לעזוב אותנו כל כך מהר‪,‬‬
‫רק הגעת מבית הכנסת‪ ,‬אני רק בת ‪ 21‬ושלומי רק בן ‪ 11‬חודשים? והוא ענה לה "אני חייב‬

‫ללכת" והלך ללא מחשבה שניה‪ ,‬בלי להביט לאחור‪ ...‬אל אבק המלחמה!‬
‫הייתי בן ‪ 11.5‬חודשים‪ ,‬השבעה הסתימה כמה ימים לפני יום ההולדת הראשון שלי‪ .‬וכך‬

‫גם האזכרה בכל שנה‪ .‬כשגדלתי‪ ,‬שאלו אותי איך זה היה לגדול בלי אבא? ואני עניתי‬
‫"בדיוק כמו בכל בית אחר"‪ .‬התגובה שלי היתה מהירה ובלי הרבה מחשבה‪ .‬כל מה שרציתי‬

‫היה לשנות את הנושא‪ .‬לא היה לי מושג על מה הם שואלים‪ ,‬בראש שלי לא הייתי שונה‬
‫מכל ילד אחר‪ .‬ההבדל היחיד הוא שאבא שלי היה גיבור‪ ,‬לוחם והתנדב לכל המשימות‬
‫המסוכנות במלחמת יום הכיפורים‪ .‬הוא היה אדם גדול וכולם אהבו אותו‪ ...‬זה מה‬
‫ש"כולם" תמיד אומרים‪.‬‬

‫איך יכולתי לדעת את המשמעות של השאלה? איך יכולתי לדעת את המשמעות של אהבה‬
‫אבהית? איך יכולתי לדעת שאבא שלי היה יכול לעזור לי בצעדיי הראשונים כתינוק? היה‬

‫יכול לעזור עם שיעורי הבית והפרויקטים של בית הספר? היה יכול ללמד אותי לרכב על‬
‫האופניים הראשונים שלי? אבא שלי יכול היה ללמד אותי שיעורים בהתבגרות‪ ,‬להדריך‬
‫ולעודד אותי בצמתים המרכזיים של החיים‪ .‬האם יכל?‪ ...‬האם היה?‪ ...‬כל המחשבות הן‬

‫דמיוניות והתחושות מבוססות על ניסיון שלא קיים‪...‬‬
‫איך זה לגדול בלי אבא‪ ,‬שאלו אותי? רק היום‪ ,‬כשאני עומד לצד שתי בנותיי היפות‪ ,‬שובל‬

‫ותבל ונותן להן אהבה ללא תנאי בכל יום ביומו‪ ,‬סובל איתן בכאבן‪ ,‬סועד אותן כשהן‬
‫חולות‪ ,‬תומך בצעדים הראשונים שלהן‪ ,‬יושב שעות על גבי שעות ומסייע להן בשיעורי‬
‫הבית‪ ,‬עונה להן על שאלות‪ ,‬לא משנה כמה זעירות הן נשמעות לי‪ ,‬אך מבין שבשבילן זה‬
‫עולם חדש ואני חייב להיות שם ‪ -‬לתמוך‪ ,‬להדריך‪ ,‬לעודד ולאהוב מעבר לכל גבול פיזי‪ ...‬רק‬
‫אז אני מבין את מה שהפסדתי‪ ...‬כמה מהותי זה היה יכול להיות עבורי‪ ,‬רק אז אני באמת‬

‫מבין את השאלה‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬התשובה שלי היום לעולם לא תהיה אותו הדבר כמו לפני מה שהיום אני יודע‪.‬‬
‫אני רוצה להודות לאמי שרה‪ ,‬שניסתה לתמוך בי כמיטב יכולתה בכל שלב ושלב של חיי‪,‬‬
‫בדרך הטובה ביותר שידעה‪ ,‬למרות שעברה בעצמה את ההרס של המלחמה ואת אובדנו של‬

‫בעלה והייתה חייבת להמשיך בחיים שלה‪ ,‬בגיל ‪ ,21‬לבד עם תינוק בן ‪ 11‬חודשים‪.‬‬
‫מחיר המלחמה הוא עצום והוא משפיע על החיים אפילו ‪ 40‬שנים אחרי שהיא נגמרה‪.‬‬
‫עם ישראל תמיד מתמודד עם אתגרים‪ ...‬אני רק יכול להתפלל שעם ישראל לא יידע עוד מלחמה‪.‬‬

‫שלומי ניצחון‬ ‫משפחה‬
‫בן של שבתאי ז"ל‬

‫‪41‬‬

‫עֹוד ִמּלָה‪...‬‬

‫ַרק ָר ִצי ִתי עֹוד ִמּלָה ‪ּ -‬כָזֹאת ׁ ֶשּ ִתּׁ ָש ֵאר ִאּ ְתָך‬
‫עֹוד ִחּבּוק ‪ֶ ׁ -‬שֹּלא ּ ַתְרּגִיׁש לְ ַבד‬

‫ִחּיּוְך ּגָדֹול לִזְּכֹר אֹו ָתנּו ּ ַבּ ַמּ ָסע ׁ ֶשּלְָך‬
‫לִפְנֵי ׁ ֶשּ ֵתעָלֵם לָעַד‪.‬‬

‫ֵאיְך ִהׂ ְשּכַלְנּו לְ ַה ְמׁ ִשיְך ַרק ָה ֱאֹל ִהים יֹוֵדעַ‬ ‫ּוכְׁ ֶשּ ַת ְחזֹר נּוכַל לְ ַבּכֹות ֶאת ַהּׁ ָשנִים ּ ַב ֲהָקלָה‬
‫מֹוׁ ִשי ָטה לְָך יָד ֶאל ֵמעֵבֶר לַּזְ ַמּנִים‬ ‫וְֹלא נִכְעַס ּ ִכי ּכְ ָבר עָ ָבר וְנֵס ּגָדֹול ָקָרה‬
‫ִאם ּ ִתּגַע‪ַ-‬רק ּ ִתּגַע אּולַי ַאּ ָתה ׁשֹו ֵמעַ‬ ‫ַרק נְ ַאּ ֵמץ אֹו ְתָך ָחזָק ׁ ֶשֹּלא ּ ֵתַדע‬
‫ֵאיְך עַד ּכְלֹות יִ ַחלְנּו לְׁשּובְָך‪.‬‬
‫ֵאיְך ָה ַא ֲה ָבה ׁ ֶשּלִי חֹו ָצה ּגְבּולֹות ַחּיִים‬
‫ַאּ ָתה רֹו ֶאה ֵאיְך ָסבְ ָתא ִהזְּדַּ ְקנָה ּבֵינְ ַתיִם‬
‫ַרק ָר ִצי ִתי עֹוד ִמּלָה ‪ּ -‬כָזֹאת ׁ ֶשּ ִתּׁ ָש ֵאר ִאּ ְתָך‬ ‫ֵאיְך ִאּ ָמא ָסבְ ָתא ּבְעַצְ ָמּה‬
‫עֹוד ִחּבּוק ֶא ָחד ‪ֶ ׁ -‬שֹּלא ּ ַתְרּגִיׁש לְ ַבד‬ ‫ּכֻּלָנּו ַמיְׁ ִשיִרים ּבְָך עֵינַיִם‬
‫ִחּיּוְך ּגָדֹול לִזְּכֹר אֹו ָתנּו ּ ַבּ ַמּ ָסע ׁ ֶשּלְָך‬
‫לִפְנֵי ׁ ֶשּ ֵתעָלֵם לָעַד‪.‬‬ ‫ַאּ ָתה ֹלא ִהזְּדַּ ַקנְּ ָת ֲא ִפּלּו ּבְׁ ָשנָה‪.‬‬

‫סיגלית גולדרינג‬ ‫ַחּגִים ֹלא ָהיּו ׂ ְש ֵמ ִחים ּ ִבלְעֶָדיָך‬
‫אחיינית של יורי חרנש ז"ל‬ ‫יְ ֵמי ֻהּלֶֶדת ָספְרּו ֶאת ׁ ְשנֹו ֶתיָך ׁ ֶשּלְָך‬
‫ּ ָת ִמיד עָ ַמְדנּו ִהּכֹון לְַקּבֵל ֶאת ּפָנֶיָך‬
‫משפחה‬ ‫ֹלא ָחׁשּוב ּבְ ֵאיזֶה ּגִיל ֹלא ְמׁ ַשּנֶה ּבְ ֵאיזֹו ׁ ָשעָה‬

‫ׁ ָשנִים ֲאֻרּכֹות ַחּדֹות ּכְמֹו ַסּ ִכין‬
‫ּ ֵתַדע ׁ ֶשּכָאן ֲאנִי עֹוִדי עֹו ֶמֶדת‬
‫ְמ ַחּכָה ׁ ֶשּ ַת ְחזֹר רֹו ָצה לְ ַה ֲא ִמין‬

‫ׁ ֶש ִהּנֵה ַאּ ָתה עֹו ֵמד ּ ַבּדֶלֶת‪.‬‬

‫‪42‬‬

43

‫משפחה‬ ‫"ּ ַתבְ ִטי ַח"‬

‫ּבֶֹקר יֹום ׁ ִשּׁ ִשי‬
‫ַהּׁ ְשכּונָה ְרגּועָה ַאּ ָתה ְמ ַתכְנֵן לִי ַהפְּ ָתעָה‬

‫ּומֹו ִפיעַ ִמּ ְקצֵה ָהְרחֹוב‪,‬‬
‫ּ ָבעֶֶרב ּ ֵתצֵא לְ ַבּלֹות ִעם ִהּלָה‪,‬‬

‫וְעֹוד ֲחבִֵרים ׁ ֶשּלְָך וְׁ ֶשּלָּה‬
‫ּ ִבׁ ְשלּולִית ַהּפָאּב ּ ַבּ ְקָריֹות‪.‬‬
‫ּבְכָל ְמקֹום ּכָ ַתבְּ ָת ֶאת ׁ ִש ְמָך עַל ַהּ ִקיר‬
‫אּולַי ַאּ ָתה ָר ִצי ָת ּ ִבכְלָל לְ ַהזְּ ִכיר לִי ּולְָך‪,‬‬

‫ׁ ֶשּיֵׁש לִי אֹו ְתָך‪.‬‬

‫ּ ַתבְ ִטי ַח ׁ ֶשעַל עַצְ ְמָך ּ ַתׁ ְשּגִי ַח‪,‬‬
‫ׁ ָשם ּ ַבחֹולֹות‪ַ ּ ,‬בחֹם ּו ַבּקֹר‬
‫אּולַי ּ ִתּ ַקח אֹו ִתי?‬
‫ּ ַתׁ ְשּגִי ַח ׁ ָשם ּ ַבּ ָצ ָבא‪,‬‬

‫ְמ ַחּכֶה ׁ ֶשּ ָתבֹוא ּ ַבּׁ ַשּ ָבת ַהּ ָב ָאה‪.‬‬
‫ַאל ּ ִתׁ ְשּכַח ָא ִחי‪ַ ,‬אל ּ ִתׁ ְשּכַח אֹו ִתי‪,‬‬

‫ּדֶֶרְך ּכְ ִביׁש ַהחֹוף ּ ַבּׁ ְשִקיעָה‪,‬‬
‫ַההֹוִרים ׁשּוב ָר ִבים ּ ַבּנְ ִסיעָה‪,‬‬

‫ַאּ ָתה ׁשֹו ֵמר ֵמ ָאחֹור‪.‬‬
‫ַאּ ָתה רֹו ֶאה אֹו ִתי לְ ַבד‪ ,‬מּול ׁ ַשעַר ֵריק‪,‬‬

‫ֲאנִי ַמבְִקיעַ וְ ַאּ ָתה ְמ ַחּבֵק‪,‬‬
‫ְמַקּנְ ִאים ּ ִבי ּכֻּלָם‪,‬‬

‫ּבְיַ ַחד נִּ ַצ ְחנּו ֶאת ָהעֹולָם‪.‬‬

‫יוני פוליקר‬
‫אח של קובי פוליקר ז"ל‬

‫‪44‬‬

‫"‪ 18‬שנים לנפילתו‪"...‬‬

‫עופר‪ ,‬אני זוכר איך נתקלתי פעם‪ ,‬לאחר מותך‪ ,‬במודעת אבל ובה רשום‪ 18" :‬שנים‬
‫למותו‪ ."...‬נשארתי המום לרגע‪ .‬לא עיכלתי איך ניתן לחיות ‪ 18‬שנים ללא אח‪ ,‬ילד‪ ,‬בן‪-‬‬
‫זוג‪ ,‬ועוד בטרם עת‪ .‬לא יכול להיות שזה מה שקורה לנו‪ ,‬למשפחה שלנו‪ .‬עוד הייתי בשלב‬

‫ההכחשה‪.‬‬
‫אחר כך בא שלב הכעס‪ ,‬למה זה קורה דווקא לי? לאמא ואבא? למה כשהכול היה כה ורוד?‬
‫לא לקח הרבה זמן עד שהגיע השלב הקשה מנשוא‪ ,‬שלב הדיכאון‪ .‬ההרגשה שהכול מתגמד‬
‫עכשיו ואין טעם לעתיד‪ .‬לאח או אחות השלב הזה קשה ביותר ‪ -‬גם להתאבל על מותך וגם‬

‫לראות את אבא ואמא נעים על קו התפר שבין חוסר תפקוד לניסיונות תמיכה בנו‪ .‬השלב‬
‫האחרון הוא שלב הקבלה‪ ,‬שהכול יהיה בסדר‪ ,‬שנדע להתמודד‪ .‬פירוש הדבר הינו בעצם‬
‫פרידה ממך וזה מצב בלתי אפשרי!‬

‫עופר‪ ,‬גם היום‪ 18 ,‬שנים אחרי‪ ,‬עדיין קשה לקבל את דבר מותך‪ .‬להאמין שאתה לא עמנו‬
‫וגם לא תהיה‪ .‬שלא תתקיים עוד פגישה‪ ,‬אפילו אחת‪ ,‬קצרה‪ .‬כל כך הייתי רוצה שתכיר את‬
‫המשפחות שהקמנו‪ ,‬המשפחה שלך‪ .‬את הילדים החמודים שלנו‪ ,‬האחיינים שלך‪ .‬שתראה את‬

‫אבא ואמא שהתבגרו כמעט בעשרים שנה‪ .‬איך הם מחייכים כאשר הנכדים סביבם‪ .‬תראה‬
‫איך אבא הפסיק לעשן כמו שביקשת‪ ,‬ואמא הולכת כל חודש לספר עליך מול כיתות מלאות‬

‫תלמידים‪ .‬אתה היית עמוד התווך‪ ,‬הבסיס המוצק לאושר שלנו‪.‬‬
‫למדתי ממך כל כך הרבה‪ ,‬כמה חשוב לחבק את אבא ואמא ועוד יותר להראות להם את‬
‫זה‪ .‬איך למרות ההצלחה‪ ,‬לשמור על הצניעות ותמיד לנסות לעזור לאחר‪ .‬להתמודד בשלווה‬

‫ובקור רוח עם כל בעיה וגם כשקשה ‪ -‬תמיד לחייך‪.‬‬
‫אומרים שהשלב הזה‪ ,‬שלב הקבלה‪ ,‬מגיע רק כאשר האדם מצליח לעבור את השלבים‬
‫הקודמים‪ .‬אני חושב שבתוך תוכנו‪ ,‬עופר‪ ,‬כולנו עדיין תקועים אי שם בשלב הדיכאון‪ .‬זר לא‬

‫יבחין בכך‪ ,‬אנחנו מחייכים ומעמידים פנים שקיבלנו את הגורל והשלמנו עם לכתך‪.‬‬
‫אנחנו קמים בבוקר‪ ,‬הולכים לעבודה‪ ,‬מגדלים את המשפחה ותומכים אחד בשני‪.‬‬
‫אבל עמוק בפנים‪ ,‬אין יום שעובר בלי שאנחנו חושבים עליך‪ ,‬מתגעגעים‪.‬‬
‫לעולם אשאר חב לך אחי היקר!‬
‫אוהב‪,‬‬
‫חן שוורץ‬
‫אח של עופר ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪45‬‬

‫לְרֹונ ִי‬

‫ּ ְתנּו‪ְ ּ ,‬תנּו לִי לַ ְחֹלם‬ ‫ַאּ ֶתם יֹוְד ִעים ָר ִצי ִתי לְ ַסּפֵר לָכֶם‬
‫ּגַם לִי ֻמּ ָתר‪ַ ,‬אל ּ ַתפְִריעּו לִי‪.‬‬ ‫ׁ ֶשּגַם לִי יֵׁש ָאח‬
‫ִהּנֵה ָא ִחי ַמּגִיעַ לְ ִמפְּ ָתן ּבֵי ִתי‪ּ ,‬דֹופֵק ּ ַבּדֶלֶת‪,‬‬ ‫הּוא ּגָר ׁ ָשם‬
‫ִהיא נִפְּ ַת ַחת וְהּוא נִּ ָצב מּולִי‪.‬‬
‫ּבְ ֶחלְַקת ַהּנֹופְלִים‬
‫חֹוזֵר ֵמ ַהּלְ ָבנֹון‬ ‫ּ ַבּ ָמקֹום ֲה ִכי יָָקר‪ָ ,‬צ ִעיר וְיָפֶה ּ ָב ִעיר‪.‬‬
‫לָבּוׁש ּבְ ַסְרּ ָבל יָֹרק‪ְ ,‬מ ֻאּ ָבק ִמּיָ ִמים ׁ ֶשל ְקָרב‬
‫ָר ִצי ִתי לְ ַסּפֵר לָכֶם ׁ ֶש ֲאנִי ְמאֹוד אֹו ֵהב לִנְסֹעַ‬
‫ּבְִדּיּוק ּכְמֹו ּ ִב ְתמּונַת ַחּיָיו ָה ַא ֲחרֹונָה‪.‬‬ ‫ּ ַבּכְ ִביׁש ָהעֹוֵקף‬
‫ִחּיּוְך ָר ָחב נָסּוְך עַל ּפָנָיו‬
‫עֵינָיו ַהּיְֻרּקֹות זֹו ֲהרֹות‬ ‫ִמּׁשּום ׁ ֶשהּוא עֹובֵר ּבְ ָסמּוְך לְִקבְרֹו ׁ ֶשל ָא ִחי‬
‫ּפָנָיו ּפְנֵי ַמלְ ָאְך‬ ‫ּובְכָל ּפַעַם ּכְמֹו ֶרפְלְֶקס ֻמ ְתנֶה‬
‫הּוא ׁשֹו ֵתק וְׁשֹו ֵתק‬
‫ֲאנִי ֵמ ִסיט ֶאת ַמּ ָב ִטי לְעֵבֶר ּבֵית ַהּ ְק ָברֹות‬
‫ֲאנִי ָרץ ֵאלָיו וְ ָאנּו נֹופְלִים ֶא ָחד עַל ּ ִכ ְתפֵי ֵרעֵהּו‬ ‫וְחֹוׁ ֵשב עָלָיו‪.‬‬
‫וַ ֲאנִי ְמ ַחּבֵק אֹותֹו ָחזָק ָקרֹוב ֵאלַי ָקרֹוב ָקרֹוב‪.‬‬
‫לִפְעָ ִמים ּכְׁ ֶש ַהּיְלִָדים נֹו ְס ִעים ִאּ ִתי ּבְֶרכֶב‬
‫ָר ִצי ִתי לְ ַסּפֵר לָכֶם‬ ‫ָאז ֵהם אֹו ְמִרים לִי ַאּ ָבא ּבֹוא נֵלְֵך לְ ַבּ ֵקר ֶאת‬
‫ׁ ֶשּגַם לִי יֵׁש ָאח‬
‫ַהּדֹוד‬
‫ׁ ֶשּ ַמּׁ ֶשהּו ִמּ ֶמּנּו זֹוֵרם ּ ִבי‬ ‫ֶאת ַהּדֹוד ׁ ֶש ֵהם ַמּ ִכיִרים ֵמ ַהּ ְתמּונֹות‬
‫ָצרּוב עָמֹק ּבְתֹוַדעְּ ִתי‪ּ ,‬בְנַפְׁ ִשי‪ּ ,‬בְדָ ִמי‪.‬‬ ‫ַאּ ֶתם ּבֶ ַטח ׁשֹו ֲאלִים ֵאיְך ֲאנִי ַמְרּגִיׁש ִעם זֶה‬

‫ּו ְתמּונֹות ַחּיָיו ַחּיֵינּו‬ ‫ַאל ּ ִתְד ֲאגּו‪ֲ ,‬אנִי ַמְרּגִיׁש טֹוב‪.‬‬
‫ְמ ַמּלְאֹות אֹו ִתי‬ ‫ּ ְתנּו לִי לַ ְחֹלם וְלּו לְֶרגַע‪ֶ ׁ ,‬שּגַם ּ ַבּ ְמ ִציאּות ׁ ֶשּלִי‬

‫ָר ִצי ִתי לֹו ַמר לְ ָא ִחי ׁ ֶש ֲאנִי אֹו ֵהב אֹותֹו‬ ‫יֵׁש לִי ָאח‪ ,‬וַ ֲאנִי הֹולְֵך לְ ַבּ ֵקר אֹותֹו‬
‫וְֹלא ַמפְ ִסיק לַ ְחׁשֹב עָלָיו‬ ‫וְהּוא אֹו ֵמר לִי‪ּ ,‬ווָאּו ֵאיְך ַהּיְלִָדים ּגְָדלּו‬

‫ּולְ ִה ְתּגַעְּגֵעַ לְ ִה ְתּגַעְּגֵעַ לְ ִה ְתּגַעְּגֵעַ‬ ‫וְ ֵהם קֹופְ ִצים עָלָיו‬
‫ּו ְמ ַמּלְ ִאים אֹותֹו ּבְ ַא ֲה ָבה‪ּ ,‬כְמֹו ׁ ֶשַרק ֵהם‬
‫לוי סבג תמיר‬
‫אח של רוני ז"ל‬ ‫יֹוְד ִעים לָ ֵתת‪.‬‬

‫משפחה‬

‫‪46‬‬

‫***‬
‫ָאבְנֵי ַהּׁ ְשכֹול ׁ ֶשּ ְמעַּצְבֹות‬
‫ׁשּורֹות ׁשּורֹות ׁ ֶשל ַמּצֵבֹות‬

‫וְעֹוד ׁ ָשנָה ׁ ֶשל ּגַעְּגּועַ‬
‫ּוכְ ִמי ָהה ֶאל ַהֹּלא‪ -‬יָדּועַ‬
‫ּכְ ֵאב ַהּנְעּוִרים ׁ ֶשעָצְרּו ִמּלֶכֶת‬
‫ּוׁ ְש ַאר ָהעֹולָם ׁ ֶשּ ַמ ְמׁ ִשיְך לָלֶכֶת‬
‫זֶה ֹלא נִ ְתּפָס ַאְך זֹו ּדֶֶרְך ּכָל ּ ָבׂ ָשר‬
‫יֵׁש ֶאת זֶה ׁ ֶש ָהלְַך וְ ֶאת זֶה ׁ ֶשּנִׁ ְש ַאר‬
‫ּולְ ִמי ׁ ֶשּנִׁ ְש ַאר‪ַ ,‬הּ ַמּׂ ָשא עַל ּכְ ֵתפָיו‬
‫עֵדּות ִאּלֶ ֶמת לָ ֲאנָׁ ִשים ׁ ֶש ָא ַהב‬

‫אֹו ָתם יִּׂ ָשא עַד ּכְלֹות‬
‫ׁשּורֹות ׁשּורֹות ׁ ֶשל ַמּצֵבֹות‬
‫ארז לוי‬
‫אח של רפאל ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪47‬‬

‫עוצמה של עם‬

‫כמה עוצמה יש בעם אחד שלם‪ ,‬עומד ליד מיטת הילד ושר את ההימנון‪...‬‬
‫הילדים ישנים‪ ,‬לידם פרחים ודגל‪ ,‬דגל קטן ותאריך הקרב שבו נרדמו לעד‪.‬‬
‫מישהו קורא קדיש על כל הילדים ורק פרפר אחד לבן נוחת על כתף של אם שכולה‪,‬‬
‫נח לרגע ונעלם‪ ,‬מחזה בלתי רגיל‪ ,‬כאילו כדי לנחם ועובר הלאה‪ .‬יש עוד הרבה הורים לנחם‪.‬‬
‫כמה עוצמה יש ביום אחד שבו כל העם מאוחד‪ ,‬כולם מנומסים‪ ,‬נזהרים לא לדרוך‪ ,‬לא‬

‫להכאיב‪ ,‬אין עין שנשארת יבשה‪ ,‬אין אחד שלא מדבר קצת יותר בשקט‪.‬‬
‫אין מי שלא מכיר שכן‪ ,‬אח‪ ,‬ילד‪ ,‬דוד‪ ,‬קרוב‪ ,‬רחוק‪ ...‬לכולם יש ילד‪.‬‬

‫כמה עוצמה יש ביום הזה‪ ,‬שבו כולנו נזכרים למה אנחנו כאן בעצם‪ ,‬בארץ הקטנה‪ ,‬החבוטה‬
‫ולמודת המלחמות‪ ,‬פתאום כולם נזכרים שבעצם אין לנו מקום אחר‪ ,‬אין לאן ללכת‪ ,‬אין‬
‫ארץ אחרת ואולי‪ ,‬לא כל כך רע כאן‪.‬‬

‫כמה עוצמה יש בחיילים‪ ,‬כומתות אדומות‪ ,‬כחולות‪ ,‬חומות‪ ,‬ירוקות‪ ,‬כמו גן פרחים‪ ,‬פרחים‬
‫בשלל צבעים‪ ,‬גן שלם שצומח מאדמה רוויית דם‪ ,‬פרחים מחייכים‪ ,‬פורחים‪ ,‬מפיצים אור‬
‫וריח‪ .‬פרחים‪ ,‬כדרכם של פרחים‪ ,‬נקטפים‪.‬‬
‫יש מי שרוצה את התום‪ ,‬את הטוהר‪ ,‬את היופי והאור אצלו בגינה‪.‬‬
‫כמה עוצמה יש בעם שחוגג מיד אחרי הבכי‪ .‬דמעה מהולה בחיוך‪.‬‬
‫עם שחוגג את עוצמתו שלו‪ ,‬חוגג עוד שנה של חיים‪ ,‬עוד שנה של הישרדות‪.‬‬
‫חוגג את היותו עם חופשי בארצו ואומר תודה‪.‬‬
‫תודה ושוב תודה לילדים שהלכו לישון ולא התעוררו עוד לעולם‪.‬‬
‫הלכו לישון כדי שאנחנו נוכל להיות עם ישראל‪ ,‬במדינת ישראל‪.‬‬

‫אושרת ברבי‬
‫אחיינית של יוחנן נגר ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪48‬‬

‫***‬

‫אם‪ ...‬לכל אחד ואחד מהם יש אם משלו‪.‬‬
‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬היה לו אייפון או גלאקסי?‬
‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬הוא בטוח היה מצייץ בטוויטר שלו על עוד ניסוי מוצלח בכימיה‬

‫שהוא עשה‪.‬‬

‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬בוודאי שהיה לו דף פרטי בפייסבוק‪ ,‬שבו הוא היה מראה לכולם את‬
‫ילדיו‪ ,‬את החופשה האחרונה שלו עם משפחתו וכמובן תמונות מהמילואים‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז הוא בטח היה גר במושב או בישוב קהילתי‪ ,‬שבו הוא יכול היה‬

‫לתרום ולתת‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬הוא היה נוסע לבקר את חברו הטוב ג'רי בארצות הברית ועל הדרך בא‬
‫לבקר גם אותי ואת שושי‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬הוא היה הולך לבקר את ממה וסבא באותו בית‪ ,‬לפחות פעמיים ביום‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז סבתא שלי הייתה צלולה ומאושרת וסבא שלי כנראה היה יותר שלם‬
‫עם עצמו‪.‬‬

‫אם יוחנן היה בחיים‪ ,‬אז לבני הדודים שלי יוחנן נגר‪ ,‬יוחנן מרקמן ויונית ישראלי‪ ,‬היו‬
‫שמות אחרים‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז נראה לי שהוא היה הולך לבקר גם את שרה אחותו ומשפחתה‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אמא שלי הייתה אדם הרבה יותר מאושר‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬הוא בטח היה צועד בהפגנה למען צדק חברתי‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז היה לי עוד חבר לדבר ולשוחח אתו‪ .‬משום מה נראה לי שהפספוס‬

‫אדיר‪.‬‬
‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז יכול מאד להיות שלכולם במשפחה היה יותר טוב‪.‬‬

‫אם יוחנן היה חי‪ ,‬אז הרבה דברים היו נראים אחרת‪.‬‬

‫אבל הוא לא חי‪ ,‬הוא מת! נח בקברו בהר הרצל כבר ‪ 30‬שנה‪.‬‬
‫אם ואם ואם ואם‪ ,‬זה מה שנשאר!!!‬

‫אוהד ברבי‬
‫אחיין של יוחנן נגר ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪49‬‬

‫יום כיפור לפני ‪ 40‬שנה‪ ...‬דוד שלי גיבור יצא למלחמה‬

‫לפני ‪ 40‬שנה בשלהי יום הכיפורים התייצבו חיילינו למשמר‪ ,‬להגן על מדינתנו הקטנה‪.‬‬
‫חיילי הסדיר הוזעקו מיד בבהלה למלחמה המפתיעה וחיילי המילואים‪ ,‬גם אלו שלא‬
‫נקראו מיד‪ ,‬עזבו הכל ומיהרו להצטרף לאחיהם לנשק‪ .‬שמוליק היה אחד מהם‪ ,‬עם ניסיונו‬
‫מהמלחמה הקודמת‪ ,‬הוא היה בטוח שזה ייגמר מהר‪ .‬אחיו הצנחן‪ ,‬הצעיר ממנו‪ ,‬הוזעק יום‬
‫לפני וירד לסיני‪ .‬שמוליק ישב על קוצים‪ ,‬מתי יקראו לו‪ .‬זוכרת היטב את סבתי כמו בשיר‬
‫ואמא שוב דואגת‪ ,‬מנסה לעצור את הדחיפות שבו לרוץ למלחמה‪ .‬אמא‪ ,‬אל תדאגי לי‪ .‬נחזור‬

‫מהר הביתה וביום המחרת נפרד מאיתנו לשלום‪ ,‬כדי לצאת למלחמה‪.‬‬
‫שמוליק עלה לרמת הגולן להיות הטנקיסט שכה ידע‪ .‬והוא ידע שאמא דואגת וכנראה ברגע‬
‫פנוי‪ ,‬בחטף‪ ,‬כתב גלויה‪ ,‬כפי שעשה במלחמה הקודמת‪ ,‬בה כתב שהוא בסדר ושנדאג לאחיו‬

‫הצעיר‪ ,‬שזוהי מלחמתו הראשונה‪ .‬על הגלויה כתב כמובן תאריך ושעה‪ .‬זו היתה גלוייתו‬
‫היחידה‪ ,‬הראשונה והאחרונה‪ .‬שעות ספורות לאחר מכן‪ ,‬הצטרפה יחידתו לקרב הפריצה נגד‬

‫הסורים ליד חאן‪-‬ארנבה‪.‬‬
‫‪ 11‬באוקטובר ‪ ,1973‬היה זה הקרב האחרון‪ ,‬נשימתו האחרונה‪ ,‬חיוכו האחרון‬
‫שחרוט לנו בזיכרון‪ .‬הוא נחשב כנעדר כמה שבועות והיתה תקווה שאולי ינגב לנו‬
‫את הדמעות‪ .‬אני זוכרת את הלך הרוח של משפחה מבוהלת‪ .‬משהו בסבתי ידע‪.‬‬
‫היא ידעה ברגש של אמא שאת בנה היא לא תזכה יותר לראות‪ .‬עקבתי אחריה‪ ,‬הייתי‬
‫ילדה‪ ,‬עוד לא הבנתי את עוצמת הכאב של משפחה עם תווית של משפחה שכולה‪...‬‬
‫היה לי דוד כזה גיבור‪ ,‬הוא היה בן ואח וחבר‪ ,‬אך משפחה וילדים משלו לא הספיק להקים‬

‫ב‪ 26-‬שנותיו‪.‬‬
‫היום הוא מלאך‪ ,‬יושב בין מלאכיו האחים וגם עם אלוהים‪ ...‬שמוליק שלנו יקר‪ ,‬זו פעם‬
‫ראשונה לך אני כותבת ממש ביום כיפור‪ ,‬ביום הסליחות והמחילות‪ .‬ברצוני לבקש סליחה‬
‫ממך ומחיילים שכמותך‪ ,‬שלא זכו לחזור הביתה‪ .‬שנתתם לנו את היקר מכל ‪ -‬החיים עצמם‪.‬‬
‫במותכם ציוויתם לנו חיים‪ .‬זיכרונך בדמעות ייחרט‪ ,‬בלב דואב‪ ,‬שאתה לא עימנו כבר ‪40‬‬

‫שנה‪ ,‬של משפחה מתרחבת וגדלה‪.‬‬
‫הוריך נפרדו מאיתנו גם הם ויכול מאד להיות שאתה יושב עימם בשמיים ומבדר אותם‬
‫כמו שרק אתה יודע‪ .‬החיים נמשכים‪ ,‬אך לעולם לא נשכח את מי שהיית לכל אחד ואחת‬
‫מאיתנו‪ .‬כל אחד יזכור את שחווה איתך ויש כאלה שרק שמעו עליך מסיפורים‪ .‬אך דבר‬
‫אחד בטוח ושווה לכולם ‪ -‬לעולם תישאר צעיר לנצח‪ ,‬זיכרונך הוא עדות חיה בליבנו‪.‬‬

‫זו הזדמנות לומר לך תודה על מי שהיית בחייך ואת שהיית בחיינו‪.‬‬
‫מיכל בונה‬
‫אחיינית של שמואל אסטרחן ז"ל‬

‫משפחה‬

‫‪50‬‬