שיח שכולים 2020

‫דבר העורך‬ ‫שיח שכולים‬
‫גיליון מס' ‪ - 55‬אייר תש״פ ‪2020‬‬
‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫משבר הקורונה בארץ ובעולם מציב בפני כולנו‬ ‫עורך‪:‬‬
‫שמואל אגבר‬
‫אתגרים גדולים‪.‬‬ ‫חברי המערכת‪:‬‬
‫מספר הנדבקים גדל כל הזמן והמדינה נוקטת‬ ‫יחיאל שקלים‪ ,‬מיכאל הלפמן‬
‫צעדים מתבקשים על מנת לשמור על שלום כולנו‪.‬‬ ‫אשר אסולין‪ ,‬וליד מולא‪,‬‬
‫מאז תחילת המשבר‪ ,‬לאחר הקפאת הפעילות‬ ‫שמואל אגבר‬
‫בסניפי יד לבנים‪ ,‬הארגון‪ ,‬על סניפיו הרבים‪ ,‬עוסק‬ ‫הפקה וניהול‪:‬‬
‫בשמירה על קשר עם ציבור החברים שלנו‪ ,‬וזאת‬ ‫מרכז יד לבנים‬
‫באמצעות פרויקט "אוזן קשבת" ‪ -‬קשר טלפוני עם‬ ‫ניקוד ועריכה לשונית‪:‬‬

‫החברים‪.‬‬ ‫אפרת אבו‬
‫המענה הטלפוני שלנו בארגון פועל ‪ 24‬שעות‬ ‫יו"ר ארגון יד לבנים‪:‬‬

‫ביממה‪ ,‬לרשותכם בשעת הצורך‪.‬‬ ‫אלי בן‪-‬שם‬
‫יש לנו ארגון גדול ויציב עם מאות מתנדבים‬ ‫מנכ"ל ארגון יד לבנים‪:‬‬
‫שעושים עבודת קודש למען ציבור המשפחות‪ .‬זהו‬
‫מקור החוסן שלנו וזה מה שיעזור לנו לצלוח את‬ ‫רחל לניאדו‬
‫רכזת מערכת‪:‬‬
‫התקופה הלא פשוטה הזו‪.‬‬
‫שוב מגיע יום הזיכרון‪ ,‬הגעגועים ליקירינו שכבר‬ ‫יוכי פישר‬
‫אינם איתנו גואים ומתעצמים והזיכרונות מציפים‬ ‫תמונות מתוך התערוכה‪:‬‬
‫אותנו ביתר שאת‪ .‬אנו‪ ,‬ההורים‪ ,‬האחים והאחיות‪,‬‬
‫בני משפחה וחברים לנשק‪ ,‬זוכרים אותם צעירים‬ ‫״מבט של החיים״‬
‫ויפים‪ ,‬מלאי תאוות חיים שהמוות גדע באחת‬
‫אוצרת‪:‬‬
‫והותיר בנו חלל גדול‪.‬‬ ‫רינה מוסקוביץ‬
‫הזיכרונות שהשאירו לנו יקירינו ממשיכים לפעום‬
‫ולהדהד בלבבות רבים‪ .‬באמצעות "שיח שכולים"‪,‬‬ ‫צלם‪:‬‬
‫חלקם גם זוכים לתיעוד ולשיתוף‪ .‬אני פונה אליכם‬ ‫איציק בלניצקי‬
‫הקוראים להמשיך ולראות בנו במה להבעה‬
‫ושיתוף הזיכרונות‪ ,‬התחושות‪ ,‬הרגשות‪ ,‬הגיגי הלב‬ ‫תמונת שער קדמי‪:‬‬
‫והתקוות שמלווים אתכם מאז האובדן‪ .‬זוהי דרך‬ ‫אופירה ברק‬
‫ראויה להנציח את זכרם של יקירינו שנפלו בעת‬
‫תמונת שער אחורי‪:‬‬
‫שירותם בצה"ל‪.‬‬ ‫רמי אטר‬
‫השנה בוטלו כל טקסי יום הזיכרון‪ ,‬אך הנופלים‬
‫תמונות החללים‪:‬‬
‫בליבנו לעולמים‪.‬‬ ‫אתר ״יזכור״ משרד הביטחון‬
‫המערכת מאחלת למשפחת השכול בריאות איתנה‬
‫עריכה גרפית והדפסה‪:‬‬
‫וימים טובים יותר‪.‬‬ ‫"גרף‪-‬דף" ‪077-5536020 -‬‬
‫חג עצמאות שמח למדינה ולכל בית ישראל‪.‬‬
‫מו"ל‪ :‬ארגון יד לבנים‬
‫שמואל אגבר‬ ‫כנרת ‪ ,5‬בנין ב‪.‬ס‪.‬ר ‪ ,3‬בני ברק ‪5126237‬‬
‫אבא של רותם ז"ל‬ ‫טל‪ ,03-5629351 :‬פקס‪03-5629354 :‬‬

‫המערכת מבקשת לשלוח את החומר‬ ‫‪www.yadlabanim.org.il‬‬
‫ל״שיחל‪:‬ש‪l‬כ‪i‬ו‪.‬ל‪g‬י‪r‬ם‪o‬״‪ .‬מ‪m‬ו‪i‬ק‪n‬ל‪a‬ד‪b‬ב‪la‬מ‪d‬ח‪ya‬שב@‪i‬ב‪h‬קו‪c‬ב‪o‬ץ‪WORD y‬‬ ‫‪[email protected]‬‬

‫‪2‬‬

3

‫דבר נשיא המדינה‬

‫‪4‬‬

5

‫דבר שר הביטחון‬

‫"שיח שכולים" הוא מפעל אנושי ומרגש‪ ,‬שבין דפיו דברים‬
‫שנכתבו מלב‪.‬‬

‫מהעיון בביטאון זה אני למד על כאב‪ ,‬געגוע וזיכרון‪.‬‬
‫בבואנו לחגוג ‪ 72‬שנות עצמאות למדינת ישראל‪ ,‬בטרם יחלו החגיגות‪ ,‬נעצור כולנו ליממה‬

‫אחת ובתוך הרעש וההמולה‪ ,‬נזכור בכאב ובענווה את אלו שבזכותם אנו כאן‪.‬‬
‫אלו שעבורנו הם בבחינת גיבורי האומה‪ ,‬ועבורכם היו ונותרו עולם ומלואו‪.‬‬
‫השמות‪ ,‬הסיפורים‪ ,‬התקוות והשאיפות‪.‬‬
‫בנאום כניסתו לתפקיד נשיא המדינה‪ ,‬אמר יצחק בן צבי‪:‬‬
‫"יש דבר אחד המאחד ומלכד את כולנו‪,‬‬
‫את נציגי כל האומה‪,‬‬
‫את כל בית ישראל‪,‬‬
‫זוהי החרדה לקיומה‪ ,‬לביטחונה ולהתקדמותה‬
‫של מדינת ישראל"‪.‬‬
‫דבריו של בן צבי‪ ,‬הבהירים והמדויקים‪ ,‬נכונים היום‪ ,‬כמו אז‪.‬‬

‫עם רודף שלום אנחנו‪ ,‬כך היה בעבר וכך יהיה עד קץ הדורות‪ ,‬אך לא נתפשר על ביטחוננו‪,‬‬
‫ונגדע כל זרוע אשר תנסה לפגוע בנו‪.‬‬
‫המחיר‪ ,‬לדאבון הלב‪ ,‬כבד מנשוא‪.‬‬

‫מילות התנחומים רבות‪ ,‬אך הן אינן מסוגלות להציע נחמה של ממש לגעגוע המפלח את‬
‫נימי הנפש ולפצע שלא יגליד לעולם‪.‬‬

‫אל לנו לשכוח כי במותם‪ ,‬ציוו לנו הנופלים לא רק את החיים‪ ,‬אלא גם את החובה להמשיך‬
‫ולהיאבק על קיומנו כאן‪.‬‬

‫במשך כל שנות עצמאותנו עמדנו‪ ,‬ועודנו עומדים‪ ,‬בפני אתגרים מורכבים‪ ,‬ואנו יכולים להם‪.‬‬
‫מאבק החתירה לביטחון שאנו מנהלים מיום תקומת המדינה‪ ,‬אין מוסרי וצודק ממנו‪.‬‬

‫דעו‪ ,‬כי אנו עושים כל שביכולתנו כדי להבטיח שאובדנכם לא היה לשווא‪.‬‬
‫צה"ל ומערכת הביטחון ימשיכו לעשות כל שיידרשו על מנת לעמוד במשימתם ‪ -‬הגנה על‬

‫קודש הקודשים‪ ,‬ביטחון ישראל‪.‬‬
‫אנשינו ‪ -‬בים‪ ,‬ביבשה ובאוויר ‪ -‬שואבים את הכוח להמשיך במשימותיהם מתעוזתם ומאומץ‬

‫ליבם של יקיריכם ושלכם‪.‬‬
‫בהערכה רבה ובחיבוק גדול‪,‬‬

‫‪6‬‬

7

‫דבר ראש המטה הכללי‬

‫בני המשפחות השכולות‪ ,‬יקיריי‪,‬‬
‫את הרגש האצור בין דפי חוברת זו גם המרחק המפריד בינינו בימים אלה‬
‫לא יצליח לטשטש ‪ -‬כל דף שמתהפך צובט בדרכו את הלב; כל שיר או‬
‫סיפור שנכתב‪ ,‬מציף געגוע עז לבן שנפל בסערת הקרבות‪ ,‬לאב שיצא‬
‫והבטיח שישוב או לאהוב שסגר אחריו את דלת הבית‪ ,‬אותה לדאבון הלב לא שב לפתוח‪.‬‬
‫השנה המילים הכתובות חשובות שבעתיים‪ .‬הן נותרות אתכם בשעה שאין ביכולתנו להתייצב כולנו‬
‫בטקסים הממלכתיים‪ ,‬להיפגש פנים מול פנים בבתי העלמין ובאנדרטאות ההנצחה או לעמוד יחד‬
‫בראש מורכן לזכרם של יקיריכם‪ ,‬רעינו לנשק‪ .‬אך דעו כי בייחוד בימים אלה‪ ,‬בעיצומה של תקופה‬
‫מורכבת הנעטפת באי וודאות‪ ,‬הנכם בלבנו והמחויבות לכם ולזכר יקירכם מועצמת‪.‬‬
‫היכולת הייחודית לחלוק את הכאב‪ ,‬לשתף ולצלול אל אותם זיכרונות עמוקים מיקיריכם‪ ,‬אינה‬
‫מובנת מאליה; היא מעוררת השראה ולבטח מהווה עמוד תווך מרכזי במסע ההתמודדות של כל‬
‫אחד ואחת מכם‪ .‬מסע שהוא לנו מחוג המצפן‪ ,‬כעם חפץ חיים‪ .‬על אותה כמיהה לזיכרון העבר‪ ,‬כתב‬
‫הסופר והמשורר יוסף חיים ברנר‪ ,‬זיכרונו לברכה‪ :‬״הן אני כותב רק מפני שאי‪-‬אפשר שלא לצעוק‬
‫את הצעקה הנושנה‪ ,‬מפני שלעולם לא אחדל מלצעוק את הכאב הישן‪...‬״‬
‫בעוד מספר ימים יתייחד עם ישראל בדממה עם זיכרון יקיריכם‪ ,‬אך בכם תהדהד אותה צעקה‬
‫נושנה‪ .‬היא שם תמיד‪ ,‬אחידה וצורמת – נמצאת סביב שולחן השבת‪ ,‬בארוחות המשפחתיות‪,‬‬
‫בימי הזיכרון ובימי ההולדת‪ .‬ברגעים אלו‪ ,‬כשבתוך הנפש פנימה מתחוללת סערה עמוקה‪ ,‬זכרו כי‬
‫אמנם אין נחמה‪ ,‬אך יש משמעות – משמעות עמוקה המתגלמת בעשייתם של יקיריכם ובבחירתם‬
‫ללכת את הדרך עד סופה במטרה להבטיח את חיינו כאן; להגן על מדינת ישראל‪ ,‬אזרחיה ותושביה‪.‬‬
‫מתוך אותה תחושת שליחות ואהבת העם והארץ שהניעו את יקיריכם‪ ,‬נפעל גם אנחנו‪ .‬נתייצב‬
‫איתנים נוכח כל איום שיבוא בפתחנו‪ ,‬ובה בעת נזכור את חובתנו לכם‪ ,‬המשפחות השכולות – נוסיף‬

‫להיות לכם למשענת יציבה ולסייע בכל אשר נוכל‪.‬‬
‫בשמי ובשם מפקדי צה״ל וחייליו כולם‪ ,‬אני מחזק אתכם‪ ,‬מצדיע ליקיריכם ומייחל שלא תצטרף‬

‫אל שורותיכם ולו משפחה אחת נוספת‪.‬‬
‫יהי זכר הנופלים ברוך!‬

‫‪8‬‬

9

‫דבר יושב ראש הארגון‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫מדי שנה בערב יום הזיכרון‪ ,‬מגיע אל בתיכם כתב העת שלנו‬
‫״שיח שכולים״‪ ,‬הנותן במה אותנטית ומרגשת לכם ‪-‬‬
‫בני המשפחות היקרות‪.‬‬

‫בין הדפים‪ ,‬בין השורות והמילים‪ ,‬בין משיכות המכחול והפסלים ‪ -‬ניבטים פניהם של האהובים‪ ,‬היקרים‪,‬‬
‫החסרים כל כך ואז נשמע קולם‪ ,‬וזיכרונם מונצח לעד ‪ -‬בעומק הכאב‪ ,‬באלף‪-‬אלפי גוני געגוע‪.‬‬

‫מפעל ההנצחה‪ ,‬הכל כך אישי ונוגע ללב‪ ,‬מקבל השנה מישנה תוקף נוכח משבר הקורונה‬
‫העולמי‪ ,‬שהיכה באנושות כולה וכמובן גם בנו וכך‪ ,‬כחלק מההנחיות לציבור‪ ,‬הוכרז כבר‬
‫בראשית המשבר כי יום הזיכרון תש״פ יצוין במדינת ישראל ללא טקסים בבתי הקברות וכי‬
‫הטקסים הלאומיים ‪ -‬השנה שניים בלבד ‪ -‬ייערכו בכותל ובהיכל הזיכרון הלאומי‪ ,‬ללא קהל‪.‬‬
‫וכך הופך השנה ״שיח שכולים״ לשליח של רצון טוב‪ ,‬המנסה לרקום חוט מקשר של נחמה‬
‫וחיזוק בין כולנו‪ .‬השנה‪ ,‬זוהי דרכנו להגיע אל כל אחת ואחד מכם‪ ,‬לתת מקום לכאבו האישי‬

‫ולהוקיר אותו בתוך מארג הזיכרון וההנצחה הלאומיים‪.‬‬
‫כולנו רקמה אנושית אחת ובכך טמון ניצוץ החיים שלנו ‪ -‬ביכולתנו להתכנס יחדיו ולו מטפורית‪ ,‬לחזק‬

‫ולהתחזק‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬שידענו קשיים ומשברים‪ ,‬מתמודדים עתה עם איום מסוג חדש‪ ,‬הכופה עלינו בידוד‪ ,‬הימנעות‪ ,‬שינוי‬

‫הרגלים ואימוץ שגרה של חירום‪.‬‬
‫בצל החשש‪ ,‬בעומק הבדידות הכפויה‪ ,‬במיוחד של המבוגרים בינינו‪ ,‬אני שולח אליכם מסר של רעות‬

‫ואחווה‪ ,‬נכונות לסייע לכם ככל האפשר ובעיקר ‪ -‬תקווה לעתיד טוב יותר‪ ,‬עת ימוגר האיום‪.‬‬
‫אני מוקיר מעומק ליבי את מערכת ״שיח שכולים״‪ ,‬שחבריה כולם הורים או אחים שכולים‪,‬‬
‫על שהצליחו על אף המצב להוציא חוברת מרשימה ומרגשת וכמובן גם את כל מי שמצא בליבו‬

‫לאפשר לנו הצצה אל חייו ‪ -‬אלה שלאחר האסון‪.‬‬
‫מי ייתן ותמצאו זיק של נחמה ‪ -‬ביצירה‪ ,‬בשיתוף‪ ,‬במשמעות שאתם מעניקים לחיים‪.‬‬

‫תמיד איתכם‪,‬‬

‫אלי בן‪-‬שם‬
‫יו״ר ארגון יד לבנים‬

‫‪10‬‬

11

‫דבר ראש אגף משפחות הנצחה ומורשת‬

‫״עם המאבד את זיכרונו‬ ‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫מאבד את חייו״‬
‫(יורם קניוק)‬

‫בחודש אייר עוצרת אומה שלמה את שגרת חייה ומתייחדת עם זכר יקיריה‪,‬‬
‫חללי מערכות ישראל‪ .‬זה החודש שבו מדינת ישראל נעה בין צער לשמחה‬
‫ובין כאב לגאווה‪ ,‬כשדמעת הזיכרון מתחלפת ביום אחד לדמעת התרגשות‬
‫אל מול תחושה של עוצמה כשמדינת ישראל חוגגת את עצמאותה‪.‬‬

‫אהבת המולדת מקודשת בדם יקיריה וכמו בכל שנה‪ ,‬עת מגיע חודש אייר‪ ,‬כולנו מתמודדים עם התפר‬
‫שבין יום הזיכרון ובין חגיגות העצמאות‪.‬‬

‫בערב יום הזיכרון תהדהד באוזניהם של אזרחי מדינת ישראל צפירת דומייה אשר תשנה את היום‬
‫בבת אחת מחול לקודש‪ .‬משמר הכבוד יעמוד זקוף‪ ,‬תרועת ה״יזכור״ תפלח כל לב‪ ,‬דגל ישראל יתנופף‬

‫לשלום גם כשהורד לחצי התורן‪ ,‬וכאבכן האישי ייהפך לכאב לאומי‪.‬‬
‫זהו רגע בחייה של אומה הנצרב כל שנה בלבבותיהם של מיליוני אזרחים‪.‬‬
‫מחיר הדמים ששילמה המדינה אינו נמדד רק במספר האבנים הדוממות הפזורות בבתי העלמין ברחבי‬

‫הארץ‪ .‬הוא מתבטא בעיקר בחלל העצום שנפער בכל משפחה‪.‬‬
‫בשנה זו‪ ,‬התמודדות עם האירועים שמוכתבים לנו בעקבות התפשטות וירוס ה״קורונה״ הציבו בפנינו‬

‫אתגרים שלא הכרנו קודם לכן‪.‬‬
‫בשל הדאגה לשלום הציבור הרחב ובמטרה לממש הציווי לו אנו מחויבים לשימור זכרם של חללי‬
‫מערכות ישראל קיבל שר הביטחון את המלצת אגף משפחות הנצחה ומורשת‪ ,‬המועצה הציבורית‬
‫להנצחת החייל והארגונים היציגים לקיים את יום הזיכרון לזכרם של חללי מערכות ישראל במתכונת‬

‫מיוחדת ומותאמת למצב‪.‬‬
‫אין כמותכן‪ ,‬המשפחות השכולות‪ ,‬להזכיר לנו את נתיב הייסורים הקשה שעוברת המדינה כדי לשמור‬
‫על קיומה‪ .‬לכם‪ ,‬ההולכים בנתיב הייסורים ושומעים שהחיים חזקים מכול‪ ,‬ברור כי נר ה״יזכור״ יהבהב‬

‫תמיד‪ ,‬אבל משהו בתוככם כבה לעד‪.‬‬
‫יקיריכם השאירו חותם עצום שנחקק בלב מורשתם של כוחות הביטחון ובחברה הישראלית כולה‪.‬‬
‫הם פורשים את כנפיהם ומרחפים מעלינו כמלאכים‪ ,‬הם נמצאים עמנו כל השנה ועלינו להיות ראויים‬

‫לזכרם‪.‬‬
‫אין מזור לכאבכם‪ ,‬אך אני תקווה כי תוכלו למצוא נחמה כלשהי בידיעה כי שם יקירכם מאיר את דרכנו‬

‫יום יום בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל ‪.‬‬
‫היכל הזיכרון לחללי מערכות ישראל‪ ,‬המשמר יום יום את זיכרון יקירכם‪-‬יקירנו‪ ,‬קיבל השנה‬
‫הכרה בינלאומית כשזכה במקום הראשון בתחרות אדריכלית בינלאומית על החיבור בין החזון‬
‫לאדריכלות‪ .‬שופטי התחרות הגדירו אותו כ״מקום המצליח ליצור רוחניות שמימית בנותנו צורה‬

‫מוחשית לחיים ולזיכרון״‪.‬‬
‫יודעים אנו כי לא נצליח למלא את חסרונם של יקירכם‪-‬יקירנו וכי החיים לעולם לא ישובו להיות‬

‫כשהיו‪ ,‬אך אנו מקווים כי במעשינו לשימור מורשתם לדורי דורות תראו מקור עידוד‪.‬‬
‫אני תפילה כי ״ ָה ֹר ֵפא ִלְׁשבּו ֵרי ֵלב ּו ְמ ַח ֵּבׁש ְל ַעְּצבֹו ָתם״ (תהלים קמ״ז‪ ,‬ג׳) יביא מרפא וארוכה לשברכם‪,‬‬

‫ולא תוסיפו לדאבה עוד‪.‬‬
‫יהי זכרם הקדוש של חללי מערכות ישראל ברוך‪ .‬תהיינה נשמותיהם חתומות בלב ישראל לדור דור‪.‬‬

‫שלכם ברגשי כבוד והוקרה‪,‬‬

‫‪12‬‬

13

‫דבר ראש מערך נפגעים‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬
‫הימים אינם רגילים‪ ,‬מציאות חדשה שהונחה לפתחנו המערערת חלק‬
‫מהנחות היסוד שעל פיהן אנו חיים‪ .‬יודעת אני שעבור עם ישראל בכלל‪,‬‬
‫ועבורכם על אחת כמה וכמה‪ ,‬זו תקופה קשה‪ ,‬ויש בה כדי להוסיף‬
‫על הקושי והכאב המתעצמים ממילא בימים אלו של חודשי האביב‪.‬‬
‫תקופה זו היא כמסע בתחנות ההיסטוריה שלנו כעם‪ .‬הוא נפתח בימי הפסח‪ ,‬המסמל את גיבושנו הראשון‬
‫כחברה‪ ,‬את המנהיגות הסוחפת ואת כוחו של עם‪ ,‬שבזכותם יצאנו מעבדות לחירות והגענו לאחר נדודים‬

‫לארץ המובטחת‪.‬‬
‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה מזכיר את האכזריות האנושית ואת הזוועות שהתחוללו במרחק לא רב של‬

‫שנים‪ ,‬ולצידן את החום‪ ,‬האור והאומץ האנושי שהובילו לכך ששרדנו‪.‬‬
‫כחוט השני נרקם ונשזר אל המסע הזה היום המדמם והכואב ‪ -‬יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי‬
‫פעולות האיבה; יום שהוא סמל לגבורה ולעוצמה שאינן נובעות מכוח אלא בעיקר ממסירות הלוחמים‪,‬‬

‫מפקדים צעירים‪ ,‬חיילים וחיילות שלחמו למען המדינה הזו‪.‬‬
‫אתם‪ ,‬בני המשפחות השכולות‪ ,‬הפצועים ונכי צה״ל ‪ -‬שגבורתכם מקופלת בבחירה לחיות‪ ,‬בכוח לקום כל‬
‫יום מחדש‪ ,‬אתם הגיבורים שלנו‪ ,‬אימהות‪ ,‬אבות‪ ,‬אלמנות‪ ,‬אלמנים‪ ,‬יתומים‪ ,‬אחים‪ .‬אתם‪ ,‬שנתתם את היקר‬
‫מכול למען קיומנו וחירותנו ‪ -‬בכל דרכי ההתמודדות‪ ,‬בתעצומות הנפש כמו גם ברגעי השבר‪ ,‬מהווים עבורנו‬

‫מקור להשראה‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬במעבר חד‪ ,‬קושרים את גורלנו ציוני הזיכרון עם יום העצמאות‪ ,‬חגיגות של עם חופשי בארצו‪ .‬במסע‬

‫הזה מצטיירים עברנו‪ ,‬ההווה שלנו ועתידנו כחברה‪ ,‬כמדינה וכעם‪.‬‬
‫משפחות יקרות‪ ,‬יודעת אני כי אינכן זקוקות ליום הזיכרון כדי להתייחד עם יקיריכן ועם זאת‪ ,‬זהו היום‬

‫המרכזי על רצף השנה שהצער הלאומי משתלב בו בצער האישי והפרטי‪.‬‬
‫בימים אלה נקלענו‪ ,‬לראשונה מאז קום המדינה‪ ,‬למצב שבו נבצר מאיתנו לפקוד את קברי הנופלים ולהיות‬
‫נוכחים לצידכן בבתי העלמין‪ ,‬בטקסים רבי המשתתפים או במפגשים הביתיים‪ .‬ברצוני לנצל דבריי אלו על‬
‫מנת להבטיח לכן כי אנו ‪ -‬מפקדי צה״ל וחייליו‪ ,‬אגף משפחות‪ ,‬הנצחה ומורשת במשרד הביטחון והארגונים‬
‫היציגים‪ ,‬נעשה כל שביכולתנו בתוך המגבלות שהוטלו עלינו לחבק אתכן‪ ,‬לחזק ולתמוך גם אם מרחוק‪,‬‬

‫ולדאוג שזיכרון יקיריכם ייגע בכל נפש‪.‬‬
‫המציאות הנוכחית משפיעה עלינו בשינוי המנהגים‪ ,‬אך אין בכוחה לשנות סדרי עולם‪ .‬היא לא תמחק את‬
‫תחושות האחדות‪ ,‬שותפות הגורל וההוקרה שחשה החברה בישראל כלפי החיילים והמפקדים שמסרו‬
‫את נפשם למען עצמאותנו; היא לא תנתק את החיבורים האנושיים והמשפחתיים העמוקים‪ ,‬את העברת‬

‫המורשת‪ ,‬את החיבוק ואת הקשרים העמוקים הרקומים בין המשפחות לבין צה״ל‪.‬‬
‫גם השנה ילמדו המפקדים והחיילים את סיפורי הנופלים‪ ,‬כציווי ״דור לדור יביע אומר״‪ .‬הנרות לזכרם ידלקו ‪-‬‬
‫נר נשמת אדם‪ ,‬חיילים וחיילות יניחו נר‪ ,‬זר ודגל ישראל על כל מצבה ומפקדים וסגלי מערך הנפגעים יצדיעו‬
‫לנופלים באתרים מרכזיים‪ .‬החברה הישראלית תתייחד ותרכין ראש‪ ,‬כי קורבנם של היקרים לכם ולנו ראויה‬

‫לציון‪ ,‬כי נדרש לנו כוח להמשיך לשאת את המשא הזה יחד‪ ,‬כי אנו עם איתן וצבא חזק וזוכר‪.‬‬
‫עם בוא האביב אאחל לכולנו בריאות וברכה‪ ,‬ביטחון בגבולותינו‪ ,‬ושהחוסן המאפיין אותנו לאורך ההיסטוריה‬

‫יתבטא גם כעת במלוא עוצמתו כבסיס להמשך צמיחתנו‪.‬‬
‫אני מאחלת בריאות לפצועי צה״ל‪ ,‬השבת השבויים והנעדרים ארצה‪.‬‬

‫יהי זכר הנופלים ברוך‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫תערוכה‬

‫״מבט של החיים״‬

‫במסגרת אירוע חגיגי "כנס אחים שכולים" ערך ארגון יד לבנים תערוכה מיוחדת‬
‫להנצחת חללי מערכות ישראל‪.‬‬

‫הפרוייקט "מבט של החיים" ‪ -‬תערוכה בתחום אמנות פלסטית הוקמה ביוזמתה של‬
‫אוצרת התערוכה רינה מוסקוביץ‪ ,‬בה אמנים ממשפחת השכול מציגים את יצירותיהם‪.‬‬
‫לכל אחת מהעבודות יש סיפור אנושי משלו ואין בו רגע ללא דמעות‪ ,‬געגועים וכאבים‪....‬‬
‫ראוי לציין שתערוכה "מבט של החיים" הינה פרוייקט מיוחד‪ ,‬מפגש מרגש של אמנים‪,‬‬
‫אחים והורים שכולים בעלי כישרון‪ ,‬אופי‪ ,‬מין וגילאים שונים‪ ,‬אשר מטרתו לזכור ולהנציח‬

‫את היקרים לנו מכל שנפלו במערכות ישראל‪.‬‬
‫תערוכה זו הינה עוד חוליה בשרשרת ההנצחה האמיתית שאנו כולנו מחוייבים לה‪.‬‬
‫התערוכה ״מבט של החיים״ מוקדשת לזכרם של כל אחד מחללי מערכות ישראל‪.‬‬

‫לזכר כולם כאחד‪.‬‬
‫רינה מוסקוביץ‬
‫אוצרת התערוכה‬

‫‪15‬‬

‫יבגנה לוברסקי‬ ‫אופירה ברק‬

‫ציירת‬ ‫ציירת‬

‫ציירת אוטודידקטית‪ .‬מציירת על קנבס ועל‬ ‫ידועה בעברה כ"ציירת השדות"‪.‬‬
‫לוחות שעם ומשתמשת הן בצבעי שמן והן‬ ‫נהגה לצייר על בדי ענק בנושאים של מרחבים‬
‫באקריליק‪ .‬בין ציוריה ניתן למצוא ציורי טבע‬ ‫פתוחים‪ ,‬חורשות ועשבים קמלים שחפנו בתוכם‬
‫ודומם‪ ,‬כמו גם ציורים מופשטים‪ .‬יבגנה אוהבת‬ ‫קטעים ריאליסטיים מרגשים תואמי מציאות‬
‫לצייר דיוקנאות‪ .‬השתתפה במספר תערוכות בארץ‪.‬‬ ‫ופרטי פרטים של ענפים שבורים ועלים רמוסים‪,‬‬
‫הכל בגודל טבעי‪ ,‬מה שנתן לצופה תחושה של‬
‫שירלי אך‬
‫הליכה בתוך שדות אלו‪.‬‬
‫ציירת‬ ‫נפילת בנה במלחמת שלום הגליל ‪ 1982‬השפיעה‬
‫על תכנים בעבודתה‪ ,‬שבאו לידי ביטוי בתערוכות‪.‬‬
‫במהלך השנים‪ ,‬תוך שהעתיקה את מקום מגוריה‬
‫מן הכפר אל העיר‪ ,‬מהשדות הפתוחים של‬
‫הגליל העליון אל דירה מרווחת בבניין רב קומות‬
‫בכפר סבא‪ ,‬שינתה אופירה את סגנון יצירתה‪.‬‬
‫בציוריה הפכו הנושאים לאישיים יותר‪ ,‬מימדיהם‬
‫קטנו והיא מרבה לצייר את סביבתה האנושית‪.‬‬

‫השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל‪.‬‬

‫ציירת אמנית אוטודידקטית‪ .‬מוכשרת במינה‪.‬‬
‫מציירת בצבעי מים‪ ,‬אקריליק‪ ,‬שמן וטכניקות‬
‫נוספות‪ .‬מתעניינת בתחום המדעים והמחקר‪.‬‬
‫הציגה בתערוכה בכנס ״יד לבנים״ שתי יצירות‬

‫חדשות‪ ,‬בסגנון מופשט‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫רמי אטר‬ ‫דן זורע‬

‫פסל‬ ‫צלם‬

‫אמן‪ ,‬פסל‪.‬‬ ‫צלם מקצועי‪ .‬בוגר החוג לצילום מקצועי במכללת‬
‫מתמקד בפיסול מופשט וסימבולי בברזל‬ ‫הדסה ירושלים וכן בוגר קורס הנדסאי צילום‬

‫תעשייתי‪.‬‬ ‫במכללה לצילום בקרית אונו‪.‬‬
‫אטר יוצר בברזל פעמים רבות עם נגיעות פליז‬ ‫בצילומיו ניתן למצוא נושאים רבים‪ ,‬כגון‪ :‬טבע‪,‬‬
‫ומשתמש בטכניקות עבודה בחום ומיזוג חומרים‬
‫שפיתח בעצמו לעיצוב מירקם וצבע ובכך מוסיף‬ ‫נוף‪ ,‬אנשים וכו׳‪...‬‬
‫השתתף בתערוכות רבות בארץ‪.‬‬
‫רבדים ליצירתו מעבר להיבט הצורני‪.‬‬
‫אטר מציג בתערוכות בארץ ובחו״ל‪.‬‬

‫ורד ברודנר‬

‫ציירת‬

‫ציירת ומורה לאמנות‪.‬‬
‫למדה ציור שנים רבות בישראל‪.‬‬
‫מלמדת אמנות בשיטתה המיוחדת‪ ,‬אותה‬
‫גיבשה ופיתחה בעצמה‪ .‬הציגה את יצירותיה‬
‫בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל‪.‬‬

‫‪17‬‬

‫נפל ביום ח' בניסן תשמ"ז (‪)07.04.1987‬‬

‫שכול‪ :‬צער‪ ,‬יגון‪ ,‬דאגה‬

‫דאגה על דאגה תכפיל את דאגותינו‪.‬‬

‫להנות מכל רגע‪ ,‬נקודות למחשבה‪.‬‬

‫לימים הבנתי שאין זמן לחכות ולתת שהזמן ישנה את הדברים‪,‬‬
‫אלא אני בעצמי צריך להשתדל לשנות אותם‪.‬‬

‫לכל אדם יש רגעים רבים בחיים שהם מאד מהנים‪ ,‬ולדאבון לב‪ ,‬הרוב אינם מצליחים להנות‬
‫מהרגע‪.‬‬

‫הבנתי שהסיבה העיקרית לכך היא שקשה לנו להתרכז בהווה‪ .‬אף שהחיים האמיתיים‬
‫מתרחשים בהווה‪ ,‬קשה לאדם לחוות ולהנות מפני שהוא חושב על מה שהיה או על מה‬

‫שעתיד להיות‪.‬‬

‫מסקנה‪ :‬אם אזכר תמיד במה שקרה בעבר ‪ -‬רק על דרור‪ ,‬בני האהוב‪ ,‬שהלך ללא שוב‪,‬‬
‫אפספס את כל החיים שעוברים עליי בהווה‪ .‬כל תפיסת המציאות נובעת מהזיכרונות שיש לי‬

‫מן העבר וזה מה שמקשה עליי להתרכז בהווה ולהנות מהרגע‪ ,‬גם אם בהווה הכול טוב‪.‬‬

‫הטרגדיה של החיים היא שאנו נעשים זקנים מוקדם מדי וחכמים מאוחר מדי‪.‬‬
‫לצער לב‪ ,‬אנו מגלים את הערכים היקרים ביותר רק לאחר שאיבדנו אותם‪ :‬הנעורים‬

‫והבריאות‪ .‬השנים מקמטות את העור‪ ,‬אך היגון והצער מקמט את הנפש‪.‬‬

‫המעלה בחוכמה היא שנקנתה מניסיון‪ :‬אנו לומדים מעט מן הניצחון והרבה מהכישלון‪ .‬מתוך‬
‫הקשיים אנו צומחים‪ ,‬מהכאב ומהצער מחכימים ומההתמודדות גדלים‪.‬‬
‫ככתוב‪" :‬אשר יכאיב יורה דעת"‪.‬‬

‫באמצעות חשיבה חיובית אנו בהחלט יכולים לבנות את חיינו‪ ,‬לצמצם ולהפחית דאגות‪,‬‬
‫תרעומת ומרמור על עצמנו ועל חיינו‪ ,‬שיגרמו לנו רוב הזמן צער וחוסר סיפוק‪ ,‬אם רק נדע‬

‫לעבוד‪ ,‬להשקיע ולהתאמץ‪ .‬מכאן גם נבין ששמחת החיים בידינו‪.‬‬

‫נשנה כיוון‪ ...‬השמחה היא בת זוגו של הלב השבור‪ ,‬השמחה היא הכנפיים שלנו‪.‬‬

‫המילה "שמחה" מורכבת מאותן האותיות של המילה "מחשבה"‪ ,‬מכאן אנו למדים שדרך‬

‫המחשבה יכולים אנו להגיע לשמחה‪ .‬המחשבה היא זרע הפעולה‪ ,‬היא המביאה אותנו לתת‬

‫טעם לחיינו (הקצרים) למרות כל העצבות‪ ,‬הקשיים והמכשולים שבדרך‪ .‬והיא גם התנאי‬

‫להתעלות ולהתפתחות רוחנית‪ .‬ההחלטה טמונה רק בידינו‪.‬‬

‫בשארית חיינו צריכים אנו לשמוח‪ ,‬עצם היותנו חיים אותם‪.‬‬

‫נשמח בחיים כעת‪ ,‬הם קצרים בכדי לחיות אותם מחר‪.‬‬

‫יחיאל שקלים‬ ‫ ‬

‫אבא של דרור ז"ל‬ ‫ ‬

‫‪18‬‬

‫נפל ביום י"ז בחשון תשס"ב (‪)02.11.2001‬‬

‫מגדלור‬

‫להורים שכולים יש את הזכות המפוקפקת לשמור על חדרו‬
‫של הבן החלל כמו שהיה‪ ,‬או ליצור "מוזיאון"‪ ,‬תערוכה על הקירות‪.‬‬

‫לשמור את האפוד‪ ,‬את הקסדה ואת הנעליים האדומות‪.‬‬

‫מה שומרים אחים שכולים? איך מתנהגים?‪...‬‬
‫שומר חולצות ישנות שלך‪ .‬חולצה שחורה מתפוררת של ההופעה‬
‫ההיא של פורטיסחרוף‪ ,‬שנשארת מקופלת על המדף ‪ -‬מפאת מצבה ומשמעותה‪.‬‬
‫חולצת סוף מסלול לבנה ‪" -‬גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי"‪...‬‬

‫שומר נגיעה ביראת קודש‪.‬‬
‫תקליט מהוה ושברירי עם סיפור מפורסם אחד על פשנל‪ ,‬וחתימות להקת כוורת‪ ,‬שהערצת‬

‫והותרת כמורשת‪ ,‬מבלי לכתוב צוואה‪ .‬ותמונה אחת מפורסמת‪.‬‬
‫שומר כל פיסת זיכרון אפשרית כדי שאוכל ברגע הנכון לספר‪.‬‬

‫לספר לבני הבכור‪ ,‬אפק‪ ,‬על הדוד שמביט דומם מאותו הקיר ולא בא לבקר‪.‬‬
‫פתאום זה אצלי‪ .‬פתאום זה הסיפור שלי‪ .‬תהיות ולבטים שעד היום היו חלק מסיפורים של‬

‫האחים הגדולים‪ ,‬גיא צבי וגל‪ ,‬עכשיו כבר בשלו ומגיחים גם הם לאוויר העולם‪.‬‬
‫מה הרגע הנכון? יש כזה? ואיך? וכמה?‪...‬‬

‫‪ 18‬שנים‪ .‬כמה סמלי שאדבר באזכרה שלך בפעם הראשונה אחרי ח"י שנים‪ ,‬חודשיים אחרי‬
‫שקיבלנו‪ ,‬אני ואשתי שרין‪ ,‬את פלא הבריאה הפרטי והחיים עצמם‪ ,‬שהכתיר אותנו להורים‬

‫מוקסמים ונרגשים‪.‬‬
‫באחת ההליכות הביתיות עם אפק על הידיים שלי‪ ,‬לפני כמה ימים‪ ,‬החלטתי להתעכב‬
‫לראשונה מאז נולד מול אותה התמונה שלך‪ .‬התמונה הכל כך מוכרת‪ ,‬זו שהסתכלתי עליה‬
‫אלפי פעמים‪ .‬ופתאום היא מקבלת משמעות שונה‪ .‬אני מסתכל עליה ואז מביט בבני המתוק‬
‫מתבונן בדמותך לכמה שניות‪ .‬בעיניו הרכות אתה כנראה בכלל עוד דובי‪ ,‬זברה‪ ,‬עוד סתם‬

‫אובייקט‪ ,‬אבל את הדמעות שהציפו אותי זה לא כל כך עניין‪.‬‬
‫ומה יקרה בעתיד הקרוב מאד? כשאשמע שאלות שיש עליהן כל כך הרבה תשובות‪ ,‬ואין‬
‫באמת אף תשובה אחת? רק הזמן יגיד‪ .‬אותו הזמן שגלגליו מתעתעים ומשחקים איתי‬
‫תופסת או מחבואים‪ .‬נוגעים ומציפים זיכרון שמרגיש כל כך חי‪ ,‬ואז מתרחקים מהר‪ ,‬חומקים‬

‫מבין אצבעותיי ודמיוני ונעלמים‪.‬‬
‫אחיך הקטן עכשיו אבא בעצמו‪ .‬וכמו מספר השנים שהולך וגדל ללא הרף מאז נפילתך‪ ,‬גם‬
‫הלב לומד להתרחב‪ .‬תבנית השכול שהייתה קיימת עד היום מתעצבת ולומדת לשנות תצורה‬

‫לתוך מציאות חדשה‪.‬‬
‫מותך הותיר אינסוף רסיסים של כאב‪ ,‬ומאז אנחנו לומדים להרכיב מחדש‪.‬‬
‫אלפי גוונים של שכול נוצרים בכל יום‪ ,‬מתערבבים עם פיסות אושר מעטות ויוצרים את פאזל חיינו‪.‬‬
‫רז היית וסוד גדול השארת אחריך בעולם‪ .‬סוד שהוטל עלינו לגלות ולהפיץ כמשימה אינסופית‪.‬‬

‫בדבר אחד אני בטוח‪:‬‬
‫כשארצה להנחיל לדור ההמשך שלי ערכים ומידות‪ ,‬אתה זה שתהווה את המגדלור‪.‬‬

‫אור מינץ‬ ‫ ‪19‬‬
‫אח של רז ז"ל‬

‫נפל ביום כ"ז בניסן תש"ח (‪)05.05.1948‬‬

‫לזכרו של אחי‬

‫בת ‪ 5‬הייתי כשאחי הבכור‪ ,‬משה אולטר‪ ,‬נפל במלחמת‬
‫השחרור‪ ,‬בשנת תש"ח ‪ ,1948‬על הגנתו מפני פורעים‬

‫ערבים‪.‬‬
‫משה היה גבר חסון עם חוש הומור‪.‬‬

‫תמיד היה עוזר לכולם‪.‬‬

‫אני זוכרת שהיה מרכיב אותי על הכתפיים ורץ איתי ברחוב‪ .‬אני זוכרת את משה רק‬
‫מסיפורים שאבא ואמא והאחים הגדולים שלי סיפרו לי‪ ,‬וכך דמיינתי אותו וזכרתי אותו‪.‬‬

‫גדלתי במשפחה ברוכת ילדים‪ ,‬בבית שמח ותמיד היו אורחים וחברים שבאו‬

‫לשחק עם משה‪ ,‬עד לאותו היום שבו משה נהרג וכל החברים הפסיקו להגיע‪.‬‬

‫מאז הבית היה שקט ומאד עצוב ואנחנו הסתגרנו בבית‪ .‬אני זוכרת את אמא‬
‫עצובה וכל הזמן בוכה‪.‬‬

‫בכל בוקר אמא לקחה אותי לגן‪ ,‬היא היתה אומרת לי‪" :‬עכשיו אני הולכת לבקר את‬

‫משה שלי"‪.‬‬
‫כך בוקר בוקר הייתה אמא יורדת לבית העלמין ומאז היא לא חיבקה ולא נישקה‬

‫אותי‪.‬‬

‫האחיות שלי גידלו אותי והן עשו הכול כדי שאהיה שמחה‪.‬‬

‫אמא למעשה כמעט ולא תפקדה‪ .‬במהלך השנים היא איבדה את ראייתה והתעוורה‪.‬‬
‫הרופאים אמרו שזה מרוב בכי‪.‬‬

‫כשמלאו לי ‪ 18‬התחתנתי ובעיצה אחת עם האחיות שלי הוחלט שאמא תעבור לגור‬
‫איתי ועם בעלי‪ .‬וכך‪ ,‬עד שאמא נפטרה‪ ,‬היא חיה איתנו וטיפלנו בה במסירות‪.‬‬

‫אמא לא זכתה לראות את נכדיי בגלל העיוורון‪ ,‬אך היא השתדלה לתת לילדיי חום‬
‫ואהבה כפיצוי על מה שאני לא קיבלתי ממנה‪.‬‬

‫גם היום‪ ,‬לאחר ‪ 72‬שנים‪ ,‬אני עדיין חולמת על אחי משה אולטר ‪.‬‬

‫יהי זכרו ברוך‪.‬‬

‫רבקה כהן רחום‬ ‫‪20‬‬
‫אחותו של משה אולטר כהן ז"ל‬

‫נפל ביום ה' באב תשע"ד (‪)31.07.2014‬‬

‫ּ ִדי ָאלֹוג ּ ְפנִי ִמי‬ ‫ּ ְב ַמ ְחׁ ְשבֹו ַתי ‬
‫ ‬
‫ּ ֵבינ ִי לְ ֵבינ ִי‬
‫ֲאנ ִי לְעָ ְמ ִרי‬ ‫אַּ ָתה ּ ְב ַמ ְחׁ ְשבֹו ַתי ּ ְבכָל ּ ַדּ ָקה‬
‫ו ְעָ ְמ ִרי לִי‪.‬‬ ‫ׁ ֶשל ַהּזְ ַמן‪ ,‬ו ְ ַהּזְ ַמן הּוא ַהּ ָמחֹוג ׁ ֶשל‬
‫ּ ֵבינ ֵינּו ִמ ְתנ ַ ֵהל לֹו ּ ִדיאָלֹוג ּפְנ ִי ִמי‪,‬‬
‫ּכָאן‪.‬‬
‫עַל‪-‬ז ְ ַמּנ ִי‪.‬‬ ‫ּפְ ָר ִטים ו ְ ֻעו ְבּדֹות ִמּפַעַם‪ִ ,‬מּזְ ַמן‬
‫ׁ ֶש ָהי ָה נ ָעִים‪ֶ ׁ ,‬ש ָהיי ְ ָתה ּבֹו ּ ִת ְקו ָה‬

‫לַּיֹום ַהּ ָבא‪,‬‬
‫ׁ ֶש ָהיי ְ ָתה ַא ֲה ָבה ּ ַבּ ַמ ְחׁ ָשבֹות‬

‫לֶעָ ִתיד ׁ ֶשּׁשּוב‬
‫אֵינֹו ּכָאן‪,‬‬

‫אֵינֹו ֵחלֶק ִמן ַהּזְ ַמן‪ ,‬לֹא ׁ ֶשּלְָך‬
‫ו ְגַם לֹא ׁ ֶשּלִי‪.‬‬

‫ָהאֶ ֶבן ַהּׁשֹו ֶת ֶקת ּ ָת ִמיד ו ְעָלֶי ָה ׁ ִש ְמָך‪,‬‬
‫ו ְ ַאּ ָתה ּ ֶבן עֶׂ ְש ִרים ּוׁ ְשּ ַתי ִם‬
‫ו ַעֲׂ ָש ָרה ֳחו ָדׁ ִשים‬
‫לְנ ֶצַח נ ְצָ ִחים‪.‬‬

‫ְמחֹוגֵי ַהּזְ ַמן י ַ ְמׁ ִשיכּו לָנּועַ‬
‫ו ְלִי נֹו ָתר נ ֶצַח ַהּגַעְּגּועַ‪.‬‬

‫ֲאנ ִי ְמ ַדּ ֶב ֶרת ו ְעָ ְמ ִרי לֹא עֹונ ֶה‪,‬‬
‫ַרק ַמי ְׁ ִשיר ַמּ ָבט ְמׁ ֻשּנ ֶה‪.‬‬
‫ַהּי ָ ִמים חֹולְפִים‪,‬‬
‫ו ְ ָד ָבר לֹא ִמׁ ְשּ ַתּנ ֶה‪,‬‬

‫ֲאנ ִי ְמ ַדּ ֶב ֶרת ו ְעָ ְמ ִרי לֹא עֹונ ֶה‪.‬‬

‫אסתי טל‬ ‫ ‬
‫אמא של עמרי ז"ל‬

‫‪21‬‬

‫נפלה ביום י"ב בניסן תשס"ד (‪)03.04.2004‬‬

‫ּ ָדנָה ּ ַבת ‪20‬‬

‫אּולַי י ַּגִיעַ יֹום ׁ ֶש ַהּזִּכָרֹון י ִ ְהי ֶה ּפָחֹות ּכֹואֵב‪,‬‬ ‫ָחלְפָה ׁ ָשנ ָה ּוכְאִּלּו ּ ָד ָבר לֹא ִהׁ ְשּ ַתּנ ָה‬
‫ֲא ָבל ּ ַבּׁ ָשנ ָה ׁ ֶש ָחלְפָה ַהּכְאֵב ַרק ּגָ ַבר‬ ‫ָחלְפָה ׁ ָשנ ָה ו ְ ָהעֹולָם ַמ ְמׁ ִשיְך ּכְמֹו ּכְלּום‬
‫ו ְעִּמֹו ַה ַהּכָ ָרה ׁ ֶש ַאּ ְת אֵינ ְֵך‪,‬‬
‫ִמן ֵרי ָקנּות ׁ ֶשּכָזֹו ‪ָ -‬קׁ ֶשה לְ ָתאֵר‪.‬‬ ‫לֹא ָק ָרה‬
‫ו ְׁשּוב ַמּגִיעַ ָהאָ ִביב ‪ָ ּ -‬דנ ָה י ְ ָק ָרה‬
‫ֲאנ ַ ְחנּו לֹא ׁשֹוכְ ִחים לִ ְסּ ֹפר אֶת ָמה ׁ ֶשּי ֵׁש‬ ‫ו ְ ָהעֹולָם ׁשּוב ִמ ְת ַמּלֵא ‪ִ ׂ -‬שגְׂשּוג ּופְ ִרי ָחה‬
‫לָנּו‪ַ ,‬אְך אָנּו סֹופְ ִרים ּגַם ָמה ׁ ֶשּלְעֹולָם לֹא‬ ‫אְַך אֶצְלֵנּו ַה ֹח ֶרף ַמ ְמׁ ִשיְך ‪ּ -‬כְאִּלּו אֵין‬

‫י ִ ְהי ֶה לָנּו‪:‬‬ ‫עֹונֹות ׁ ָשנ ָה‪.‬‬
‫ֲח ֵב ִרים‪ְ ,‬מ ַחּזְ ִרים‪ּ ,‬כִּיּופִים‪ ,‬לִּמּו ִדים‪ֲ ,‬ח ֻתּנ ָה‪.‬‬
‫ָחלְפָה ׁ ָשנ ָה ו ְ ַהּ ֹכל ּכָל ּכְָך ִהׁ ְשּ ַתּנ ָה‪,‬‬
‫ו ְגַם ִאם י ַּגִיעּו ְרגָעִים ׁ ֶשל ׂ ִש ְמ ָחה‪,‬‬ ‫ַהּכְאֵב‪ָ ּ ,‬דנ ָה‪ ,‬נ ִ ְמצָא ּ ְבכָל ּ ָד ָבר ּו ָמקֹום‪.‬‬
‫ֵהם ּ ָת ִמיד י ִ ְהיּו ׁ ְשלּו ִבים ּ ְבעֶצֶב ּו ִבכְאֵב‪.‬‬ ‫ֲאנ ִי עֲ ַדי ִן ַמ ְמׁ ִשיְך לָׂ ִשים ּ ַבּ ְמגֵ ָרה ַמ ְטּ ְבעֹות‬
‫ָאנּו לֹו ְמ ִדים לְ ִה ְתמֹו ֵדד ּ ְבי ַ ַחד ּ ְבׁ ֻשּ ָתפּות אֵין‬ ‫ׁ ֶשּ ָמא ּ ִתז ְּ ַדּ ְק ִקי לְכֶ ֶסף ָק ָטן ו ְלֹא ּ ִת ְרצִי‬
‫ֵקץ‪ ,‬אְַך עִם ּ ָד ָבר אֶ ָחד לְעֹולָם לֹא נ ִ ְתמֹו ֵדד‬
‫ַהּגַעְּגּועַ‪ָ ,‬ה ֵרי ַח‪ַ ,‬הּקֹול‪ַ ,‬הּצְחֹוק‪ַ ,‬ה ִחּבּוק‬ ‫לְ ַבּ ֵקׁש‪.‬‬
‫ֲאנ ִי עֲ ַדי ִן ַמ ְסּ ִתיר ּ ַבּ ְמגֵ ָרה ּכָל ִמינ ֵי‬
‫ו ְ ַהּ ַמּגָע‪.‬‬
‫ו ְ ַהּׁ ִשיר ׁ ֶשּכָ ַת ְבּ ִתי לְׁ ִשי ָרה ּכְׁ ֶשּנֹולְ ָדה ‪-‬‬ ‫ַמ ְמּ ַתּ ִקים ּכְ ֵדי ׁ ֶשּלֹא ּ ַת ְח ְטפִי‪.‬‬

‫ּכָל ּכְָך ַמ ְת ִאים לְָך עַכְׁ ָשו‪:‬‬ ‫ֲאנ ִי עֲ ַדי ִן חֹולֵם ּ ְב ָה ִקיץ ׁ ֶשּ ִתּׁ ָש ַמע ּ ְדפִי ָקה‬
‫"ׂ ִש ְמ ַחת ֱאנֹוׁש ְק ַטּנ ָה ִמּ ֹכל‬ ‫ּ ַבּ ֶדלֶת ו ְ ַאּ ְת ּ ַתעַ ְמ ִדי ׁשּוב ּ ַבּפֹוז ָה ַהּי ְדּועָה‬

‫ו ְז ֶה ַהּנ ֵ ֶטל ּ ֵדי ּכָ ֵבד‬ ‫ו ְ ַתּגִי ִדי " ְס ָתם!"‬
‫ּ ִבׁ ְשּ ֵתי י ָ ַדי אֹו ָתּה אֶּ ֹטל‬ ‫ֲאנ ִי עֹו ֵקב ּ ְב ַמּ ָב ִטי ַא ַחר ַחּי ָלֹות‬
‫ו ְ ַא ַחר ּ ָבנֹות עִם ז ְנ ַב סּוס ו ְעִם ׂ ֵשעָר ז ָ ָהב‬
‫ו ְאַצְ ִמי ֶד ָה אֶל לֵב‪".‬‬ ‫ָא ֹרְך ו ְׁשֹופֵעַ‪ ,‬אְַך אֹו ָתְך אֵינ ִי רֹואֶה ו ְאַּ ְת‬

‫חיים זמורסקי‬ ‫ּכְ ָבר ּ ַבת ‪ 20‬ו ְ ַאּ ְת אֵינ ְָך‪.‬‬
‫אבא של דנה‬
‫ֲאנ ִי יֹו ֵדעַ ּ ְבתֹוכִי ׁ ֶשאַּ ְת נ ִ ְמצֵאת עַכְׁ ָשו‬
‫ּ ְב ָמקֹום אַ ֵחר ו ְׁ ֶשאַּ ְת ְמ ִבי ָאה ֹאׁ ֶשר ּגַם‬

‫ׁ ָשם‪,‬אְַך ָה ֹאׁ ֶשר ׁ ֶש ֵה ֵבא ָת לָנּו לְפֶ ַתע‬
‫נ ֶעֱלַם‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫נפל ביום י"ז בניסן תשס"ז (‪)05.04.2007‬‬

‫עוד ערב יום זיכרון‬

‫תנסו לדמיין לעצמכם שורה ארוכה של נשים כפופות‪ ,‬משתרכות לאיטן בשדות‬
‫ארוכים‪ ,‬מבטן נעוץ לעבר האין סוף והן מקוששות‪ ,‬הולכות ומקוששות‪.‬‬
‫אני אחת מהן‪ ,‬אחת המקוששות‪ .‬מחפשת אחר הזיכרונות‪.‬‬

‫מנסה להיאחז בכל תמונה מתחמקת‪ .‬מצמידה את האוזן לקול שהולך ונחלש‪.‬‬
‫כן‪ ,‬אני אמא של מתן ז"ל‪ ,‬אשר נהרג לפני ‪ 13‬שנים ‪ .‬מאז אותו יום‪,‬‬

‫אני מקוששת זיכרונות‪ .‬נלחמת לשמור כל זיכרון‪ .‬מתחבקת עם דמותו של מתן‪,‬‬
‫שקיימת רק בחלומי‪ ,‬רק בתמונות המתיישנות‪.‬‬

‫יש מי ששכלו את בנם אתמול‪ ,‬או שלשום‪ ,‬או לפני שנים‪ .‬אבל הזמן לא עושה לנו חסד‪ .‬בין אם נערמו להם‬
‫השנים‪ ,‬גם אם ערימת הזמן עבה ורמה ויש בה שנים רבות‪ .‬הכאב חד ואכזר כמו נגדעו החיים עכשיו‪.‬‬

‫לא חשבתי‪ ,‬לפני אותו יום‪ ,‬עד כמה חשובה התמונה‪ ,‬כמה חשוב פס הקול‪ .‬הרי מתן היה חי וקיים‪ ,‬בא והלך‪.‬‬
‫יצא מן הבית ותמיד חזר‪ .‬עד לאותו יום‪ ,‬עד ליום נפילתו‪.‬‬

‫יש לנו ההורים השכולים את היום יום‪ ,‬ויש לנו את ה"ימים"‪ .‬ימי הזיכרון‪ ,‬יום ההולדת‪ ,‬האזכרה‪ ,‬היום של‬
‫הגדוד או החטיבה‪ .‬ואנחנו נעים על הציר בין הכאב הפרטי שחונה לו דרך קבע עמוק בליבנו‪ ,‬או יושב לנו על‬
‫הכתף ומנקר‪ ,‬לבין הכאב הלאומי של הציבור כולו על אובדן בנינו‪ .‬לנו השכול הוא שגרת חיים‪ .‬לנו הגעגוע‬
‫הוא טבע שני‪ .‬געגוע למי שלעולם לא נחבק‪ ,‬למי שקולו נדם לעד‪ .‬לנו‪ ,‬החיפוש אחר הזיכרונות‪ ,‬השימור‬
‫וההנצחה הם לחם חוקינו‪ .‬יש רגעים של חסד‪ .‬הגעגוע מביא עימו את החלום ובחלומי אני רואה את מתן‪,‬‬

‫אז הגו מזדקף ואני כבר לא מקוששת‪ .‬בחלומי אני מחבקת‪ ...‬אבל זה רק חלום‪.‬‬
‫אני לא מבקשת שיבינו כמה זה קשה לנעול את הדלת ולהשאיר את המפתח עמוק בתוך חור המנעול‪,‬‬

‫בידיעה שאמנם לא כולם חזרו הביתה‪ ,‬אבל הוא לא יחזור‪.‬‬
‫לא אבקש שיבינו את הציפייה הזו לראות את האור שבחדרו נדלק‪ ,‬או את התריס מורם‪.‬‬
‫לא אבקש שיבינו‪ ,‬שלעולם לא נהיה חזקים‪ ,‬לא בגלל חולשתנו‪ ,‬אלא בגלל שראוי ויש על מי לבכות‪ ,‬ולא‬

‫בטוח שגם את המשפט הזה יבינו‪.‬‬
‫לא מצפה שיבינו למה אחרי כל כך הרבה זמן אנחנו עוד לא מסוגלים לפגוע בפרטיות שלו‪ .‬לפתוח את‬

‫הארון שלו ולהשליך דברים שלעולם לא ישתמשו בהם ובכלל אין להם ערך‪ .‬אלו פשוט הדברים שלו‪.‬‬
‫אני לא מבקשת שינסו לדמיין את ההרגשה של אבא או אמא‪ ,‬המקוששים אחר הזיכרון‪ ,‬הדוחפים את אפם‬
‫לא לתוך עניינים של הבן‪ ,‬אלא לתוך המדפים בארון בניסיון נואש להריח עוד פעם את הריחות הנמוגים‪.‬‬
‫אבל אני כן מבקשת שנהיה יותר טובים‪ .‬אני מבקשת שנדע להכיל בתוכנו גם את מי שלא חושב כמונו‪.‬‬
‫שנהיה סובלניים‪ .‬שנקדש את החיים ולא את המתים‪ .‬שנעקור משורש את האלימות שבתוכנו‪ .‬שתשכון‬
‫החמלה בתוכנו‪ .‬שנעשה שיהיה טוב לחיות בעד ארצנו‪ .‬אני רוצה שיבינו ויפנימו שלפעמים אנחנו חוזרים‬
‫על מילים שכבר אמרנו‪ ,‬לפעמים אנחנו חוזרים לתמונות שכבר הצגנו‪ ,‬לפעמים אנחנו חוזרים ומבקשים את‬
‫אשר כבר ביקשנו‪ .‬זה נורא פשוט להבין למה‪ ,‬זה מה שיש‪ ,‬אלו הזיכרונות‪ ,‬הם ביטוי למה שהיה‪ ,‬עם מי‬

‫שכבר לא יהיה לעולם‪ .‬זה מין ריטואל שכזה‪ ,‬לדפדף עוד ועוד בין אותם הזיכרונות‪.‬‬
‫וכן‪ ,‬אני רוצה לשתף גם בסיפור אישי קצר ואני בטוחה שתבינו מה עומד מאחוריו‪:‬‬
‫אני זוכרת את אחד מערבי יום שישי‪ ,‬בתקופת מלחמת לבנון השניה‪ .‬מתן היה בתקופת שיקום אחרי‬
‫פציעה בצניחה‪ .‬ישבנו לארוחת ערב כולנו יחד‪ .‬מתן סיפר בכאב על נפילת אחד מחבריו לגדוד בקרב‬

‫לבנון‪ .‬אחר כך שב והרים את ראשו ואמר בתוקף‪:‬‬
‫"אני אסיים את תקופת השיקום ואחזור להיות לוחם‪ .‬המפקד שלי‪ ,‬כך אמר‪ ,‬הבטיח לי שיקבל אותי‬

‫בחזרה לפלוגה"‪ ...‬ואז‪ ,‬נוכח מבטנו‪ ,‬הוא המשיך ואמר‪:‬‬
‫"אל תדאגו‪ ,‬אני לא רוצה למות ואני לא מתכוון למות‪ ,‬אני פשוט חושב שזו חובה של כל אחד לשרת"‪.‬‬

‫עידית מתן בסקינד‬ ‫‪23‬‬
‫אמא של מתן בסקינד ז"ל‬

24

‫נפל ביום ט"ו באלול תשע"ה (‪)30.08.2015‬‬

‫ַהּגֹו ָרל לֹא י ַצְ ִלי ַח ַהּ ַפעַם!‬

‫אַּ ָתה ּ ְב ָמקֹום ׁ ֶש ִאי אֶפְׁ ָשר לְ ַבּ ֵקר ּבֹו‬
‫אַּ ָתה ּ ְב ָמקֹום ׁ ֶשאֵין ּגַם ֲחז ָ ָרה ִמּ ֶמּנּו‪.‬‬

‫ּ ָב ְרגָעִים ָה ַא ֲחרֹונ ִים ׁ ֶשּלְָך‬
‫לֹא ָחׁ ַש ְבּ ָת לְ ֶרגַע‬

‫ׁ ֶשּלְעֹולָם לֹא ּ ָתׁשּוב לְ ֵחיק ִמׁ ְשּפַ ְחּ ְתָך ָהאֹו ֶה ֶבת!‬

‫לָּ ָמה ַהּגֹו ָרל ּכָל ּכְָך ָחפַץ ּ ְבָך‬
‫ו ְלֹא י ָ ֹכל ָהי ָה עֹוד לְ ַחּכֹות?‬

‫לָּ ָמה ִה ְת ַאכְז ֵר לַּי ְתֹו ִמים ַהּ ְק ַטּנ ִים‬
‫ׁ ֶש ִהׁ ְשאַ ְרּ ָת אַ ֲח ֶריָך?‬

‫ַאּ ָתה נ ָצּור עָ ֹמק עָ ֹמק ּ ַבּלֵב‬
‫נ ִּׁ ָשאֵר לַּנ ֶצַח ַא ִחים‬

‫ָה ַא ֲה ָבה ּ ֵבינ ֵינּו ‪ -‬לֹא ּ ִתּפָ ֵסק‬
‫לְעֹולָם ו ָעֶד!‬

‫ָהאַ ֲה ָבה ׁ ֶשל ַהּ ִמׁ ְשּפָ ָחה אֵלֶיָך‬
‫לֹא ּ ֵתעָלֵם!‬

‫דני זכריה‬
‫אח של גיל ז"ל‬

‫‪25‬‬

‫נפל ביום כ"ה בחשון תשמ"ג (‪)11.11.1982‬‬

‫ַהּׁ ְשכֹול‬

‫לַּׁ ְשכֹול אֵין ִמׁ ְשּפָ ָחה‪ ,‬אֵין לֹו ּגַם ּ ַבי ִת ו ְאֵין לֹו הֹו ִרים‪,‬‬

‫לֹא י ְלָ ִדים ו ְלֹא ֲח ֵב ִרים‪,‬‬

‫אֵין לֹו ּכְלּום‪.‬‬

‫ז ֶה ּפָׁשּוט לֹא נ ָכֹון ָמה ׁ ֶשאֹו ְמ ִרים‪,‬‬

‫ִמׁ ְשּפָ ָחה ז ֶה ּכְׁ ֶשּי ֵׁש אַּ ָבא ו ְאִּ ָמא ו ְאָח ו ְ ָאחֹות ‪ -‬לְפָחֹות‪.‬‬

‫ֲאנ ִי לֹא נֹולַ ְדּ ִתי לַּׁ ְשכֹול‪,‬‬

‫הּוא לֹא ָהי ָה אַּ ָבא ׁ ֶשּלִי ּכְׁ ֶשּי ָצָא ִתי לַ ֲאו ִיר ָהעֹולָם‪,‬‬

‫ּ ַב ַה ְת ָחלָה הּוא ּגַם לֹא ָהי ָה ָהאָח ׁ ֶשּלִי‪ִ ,‬מן ַהּ ְס ָתם‪.‬‬

‫זֹו לֹא ָהי ְ ָתה ַהז ְ ָמנ ָה‪ ,‬אֶת ַהּׁ ְשכֹול ִקּ ַבלְּ ִתי ּ ְב ַמּ ָתנ ָה‬

‫לֹא יֹו ֵדעַ ִמּ ִמי ו ְז ֶה ּגַם לֹא ָחׁשּוב‪ְ ,‬ס ָתם עָצּוב‪.‬‬

‫ּכְׁ ֶשהּוא ִהּגִיעַ ‪ -‬לֹא ָהי ְ ָתה ׁשּום ּכְ ֹת ֶבת ֵמאָחֹור‪,‬‬

‫ּכְָך ׁ ֶשּ ִמּ ֵמילָא אִי אֶפְׁ ָשר ָהי ָה לְ ַה ְחז ִיר‪ ,‬לְ ַה ְחלִיף‪ ,‬אֹו לִ ְב ֹחר‪.‬‬

‫ּו ְבכָל ֹזאת‪ַ ,‬הּצֵרּוף ַהּ ִבלְּ ִתי אֶפְׁ ָש ִרי ַהּזֶה‪ִ ,‬מׁ ְשּפַ ַחת ַהּׁ ְשכֹול‪ָ ,‬מה הּוא אֹו ֵמר?‬

‫ָה ֵרי ּ ֻכּלָם ִמׁ ְשּ ַתּ ְמׁ ִשים ּבֹו ּוכְ ָבר ְקצָת ָקׁ ֶשה לְ ִהּזָכֵר‬

‫ׁ ֶש ַהּׁ ְשכֹול הּוא לֹא ִמן ִמׁ ְשּפָ ָחה אַ ַחת ׁ ֶשּ ְמ ַסּ ֶמלֶת אֶת ָא ְב ַדן ָהעָם‪.‬‬

‫ַהּׁ ְשכֹול הּוא ַאלְפֵי ִמׁ ְשּפָחֹות ׁ ֶשּכָל אַ ַחת ֵמ ֶהן אִּ ְב ָדה עֹולָם‪.‬‬

‫הּוא אֹו ְקי ָנֹוס ׁ ֶשל ּ ֶבכִי‪ ,‬הּוא נ ַ ְחׁשֹולִים ׁ ֶשל ּכְאֵב‪,‬‬

‫ַהּׁ ְשכֹול ַהּזֶה הּוא ֵחלֶק ֵמ ַהּׁ ְש ִריר ׁ ֶשל ַהּלֵב‪,‬‬

‫ַהּׁ ְשכֹול ַהּזֶה ׁ ֶשּ ֵמעִיק ּו ַמכְּ ִביד ּו ַמ ְט ִריד ּכְמֹו לֵ ָחה‬

‫ַהּׁ ְשכֹול ַהּזֶה הּוא ּ ֶב ַטח לֹא ִמׁ ְשּפָ ָחה‪.‬‬

‫ו ַ ֲאנ ִי ׁשֹואֵל אֶת עַצְ ִמי ִמי ּ ִבכְלָל ָהי ָה רֹוצֶה‬

‫לִ ְהיֹות ֵחלֶק ּ ְב ִמין ׁ ֻשּ ָתף ּכָז ֶה‪.‬‬

‫ֲאנ ִי לְ ָמׁ ָשל לֹא רֹוצֶה לְׂ ַש ֵחק‪,‬‬

‫ֲאנ ִי רֹוצֶה לְ ִה ְת ַר ֵחק‪,‬‬

‫ֲא ָבל ּכַּנ ִ ְראֶה אֵין לִי ּ ְב ֵר ָרה‬

‫ּכִי לֹא נ ִּ ְתנ ָה לִי ז ְכּות ַהּ ְב ִחי ָרה‪.‬‬

‫יאיר זאדה‬ ‫ו ְחּוץ ִמּזֶה ִמׁ ְשּפָ ָחה לֹא ּבֹו ֲח ִרים‪ַ ,‬רק ֲח ֵב ִרים‪ .‬‬
‫ ‬

‫אח של יהושע ז"ל‬

‫‪26‬‬

‫נפל ביום א' בניסן תשע"ג (‪)12.03.2013‬‬

‫ַהׁ ְש ֵרה עָ ֵלינּו ִמּטּו ְבָך ּו ִמּ ְתבּונָ ְתָך‪ֶ ,‬א ֶרזִי ׁ ֶשּ ִלי‬

‫ו ַ ֲאנ ִי ְמ ַבּ ֶקׁ ֶשת ִמּ ְמָך ְסלִי ָחה‬ ‫ּ ִב ְמקֹום לָתּור אֶת אַ ְרצֵנּו ּ ְב ִמׁ ְשעֹולִים‬
‫עַל ַה ֲחׂ ִשיפָה‪.‬‬ ‫עִם אּו ִרי ּ ִבנ ְָך ּ ְב ַסנ ְּ ָדלִים‬

‫ֲאנ ִי רֹוצָה אֶ ֶרז‪ְ ּ ,‬בנ ִי‪,‬‬ ‫ּ ִב ְמקֹום לְ ַהּכִיר לֹו ּכָל ּ ֵתל‪ּ ,‬גִ ְבעָה ּופְ ָר ִחים‬
‫״פְלֶ ְקס‪ ,‬פְלֶ ְק ֵסר״ ‪ִ ּ -‬בלְׁשֹון ֲח ֵב ֶריָך‬ ‫עִם ַמּ ֵקל ו ְכֹו ַבע עַל ָה ָראׁ ִשים‪,‬‬
‫ּ ִב ְמקֹום לִׂ ְשחֹות ּ ְב ַמי ִם עֲ ֻמּ ִקים‬
‫לִ ְב ֹרא אֹו ְתָך ֵמ ָח ָדׁש‪.‬‬ ‫עִם אּו ִרי ּ ִבנ ְָך ַהּ ִתינֹוק‬
‫לְ ַה ְחזִיר אֹו ְתָך לְעֹולָ ֵמנּו‪.‬‬ ‫ו ְלַעֲ ֹקב עִּמֹו ּ ַבּלֵילֹות‬
‫ׁ ֶשּ ִתּ ֵתן ַהׁ ְש ָר ָאה ֵמ ַהּצְנ ִיעּות ׁ ֶשּ ְבָך‪,‬‬ ‫ַא ַחר ַהּגָ ִביׁש‬
‫ֵמ ֶח ְדו ַת ָהעֲׂ ִשּיָה‪ֵ ,‬מ ַהּׁשֹו ְבבּות‬
‫ו ְ ַהּ ַס ְק ָרנּות ַהאֵין סֹופִית‪.‬‬ ‫הּו ַטל ּגּופְָך לְ ֵבית אֶ ֶבן ְק ַטן ִמּדֹות‪,‬‬
‫ּו ִמּׁ ָשם ‪ -‬רּו ֲחָך ּבֹועֵט ּ ִבי ֲאנּוׁשֹות‪.‬‬
‫הֹוׁ ֵשט לִי י ָד‪ ,‬אֶ ֶרזִי ׁ ֶשּלִי‬
‫ו ְאּולַי ְסלִי ָחה ּ ַתּגִיעַ?‬ ‫ָמה ּ ִת ְרצֶה ּ ְבנ ִי לְ ַהזְּכִיר לִי‪,‬‬
‫ו ְאּולַי ַהּׁ ָשלֹום י ַּגִיעַ?‬ ‫ׁ ֶשּי ֵׁש לָ ַק ַחת אַ ְח ָריּות‬
‫ו ְאּולַי ַהּ ָמׁ ִשי ַח י ַּגִיעַ?‬ ‫עַל ַמּסֹוק ׁ ֶש ִה ְת ַרּ ֵסק‬

‫אביבה פלקסר‬ ‫ּ ִבגְלַל ּ ֹב ֶרג ׁ ֶש ִהׁ ְשּ ַת ְח ֵרר‪,‬‬
‫אמא של ארז ז"ל‬ ‫ּכִי ַחּי ֵי אָ ָדם אֵינ ָם ֶהפְ ֵקר?‬
‫ׁ ֶש ֲא ָד ָמה ‪ּ -‬פָחֹות ֲחׁשּו ָבה ֵמ ָהאָ ָדם?‬
‫ ‬
‫‪27‬‬ ‫ׁ ֶשאֱלֹ ִהים נ ְ ָתנ ָּה לְכֻּלָם?‬
‫ׁ ֶשּכְ ַדאי ּכְ ָבר לְ ַהּגִיעַ לְ ֶה ְסּ ֵדר?‬
‫ׁ ֶשּסֹולִי ָד ִרּיֹות‪ ,‬הּו ָמנ ִיות ּופִּיּוס‬

‫אֵינ ָן ִמּלִים ּגַּסֹות?‬

‫ו ְׁ ֶש ַאּ ָתה ּדֹו ֵרׁש לְ ִהּׁ ָשאֵר 'ׁ ָשם' לְ ַבד‪,‬‬
‫ׁ ֶש ִאיׁש לֹא י ִצְ ָט ֵרף אֵלֶיָך לְ' ּ ָשם'?‬

28

‫נפל ביום ל' בשבט תשנ"ט (‪)15.02.1999‬‬

‫ַהּ ַת ְר ִמיל ‬
‫ ‬

‫ֵה ִביאּו אֵלַי ּ ַת ְר ִמילְָך ַהּ ְמ ֻאּ ָבק‬
‫ּבֹו ֲארּוז ִים ִרגְעֵי ַחּי ִים ַא ֲחרֹונ ִים‬
‫ֵה ִביאּו ַהּ ַת ְר ִמיל ׁ ֶשעָ ַבר ַמּ ָסעֹות ּו ְד ָרכִים‬

‫ִרגְעֵי ָאׁ ְש ְרָך ּבֹו ָהיּו‪.‬‬

‫ֵה ִביאּו אֵלַי ּ ַת ְר ִמילְָך אֹותֹו אָ ְרזּו י ָ ֶדיָך‬
‫ּ ַבּפַעַם ָהאַ ֲחרֹונ ָה‪.‬‬

‫ֵה ִביאּו אֵלַי ּ ַת ְר ִמילְָך ְמ ֻאּ ָבק ּ ַב ֲא ַבק ַהּ ִמ ְדּ ָבר‬
‫ׁ ָשם ָמצָא ָת מֹו ְתָך‪.‬‬

‫ו ְאֹו ְתָך ‪ֵ -‬ה ִביאּו אֵלַי לִפְ ֵר ָדה ֲא ֻרּכָה‪,‬‬
‫ְמ ֻקּׁ ָשט ּ ִבפְ ָר ִחים ֲאהּו ִבים ֲארֹונ ְָך‪.‬‬

‫חיה אגבר ז"ל‬
‫אמא של רותם ז"ל ‬

‫רֹו ֶתם‬

‫ ‬
‫רֹו ֶתם‪ ,‬‬

‫ּכְׁ ֶש ַאּ ָתה נ ֶ ֱאלָם‪,‬‬
‫אֵין ִמּלִים ּ ָבעֹולָם‪.‬‬

‫רֹו ֶתם‪,‬‬
‫ּכְׁ ֶש ַאּ ָתה נ ֶעֱלָם‬
‫אֵין עֹולָם ּ ְבלִי ִמּלִים‪.‬‬

‫שמואל אגבר‬ ‫‪ 29‬‬
‫אבא של רותם ז"ל‬

‫נפל ביום כ"ד בחשון תש"ל (‪)05.11.1969‬‬

‫כשנקראו לדגל התייצבו כאריות‬

‫מבחין בלוחמי צבא הגנה לישראל מתכוננים‪.‬‬
‫חרבם נוטף דם באויב‪.‬‬

‫תורמים בדמם ובחייהם ללא מורא‪.‬‬
‫ברכותיי לארץ שבניה צבא העם‪,‬‬

‫במילוי תפקידם גיבורים בארץ עויין ובשטח בנוי‪.‬‬
‫כשנקראו לדגל התייצבו כאריות‬
‫להגנת הדגל והמדינה‪.‬‬

‫אחמד סביחי אבו חסאם‬
‫אח של סביחי חסן ז"ל‬
‫‪30‬‬

‫נפל ביום י"ח בתשרי תשכ"ח (‪)21.10.1967‬‬

‫יֹו ִסי ׁ ֶשּ ִלי‪ֲ ,‬א ִחי ַהּ ָק ָטן‬

‫ּ ְב‪ְ ּ 21-‬באֹו ְקטֹוּ ֶבר ‪ַ 1967‬הּׁ ְשכֹול ָח ַדר לְ ֵבי ֵתנּו‪ּ ,‬פָ ַרץ אֶת ּ ַדלְּ ֵתנּו‬
‫לֹא ִה ְתּכֹונ ַּנּו‪ ,‬לֹא ָרצִינּו‪ַ ,‬הלְו ַאי ו ְי ָ ֹכלְנּו לִ ְסּ ֹגר אֶת ַהּ ֶדלֶת‪,‬‬
‫ַהּ ְד ָמעֹות ׁ ֶשל ּכְאֵב ַהּזְעָ ָקה‬
‫ִמּלְאּו אֶת ַהּבֹור ׁ ֶשּנ ֶ ְחצַב ּ ְבאֹו ָתּה ּ ַדּ ָקה‪.‬‬
‫ׁ ֶש ֶקט‪ַ ,‬הס‪ְ ּ ,‬ד ָמ ָמה‪.‬‬
‫ַחּי ָלִים הֹופִיעּו ּ ְבכָל ּפִּנ ָה‪.‬‬
‫נ ָמֹוגּו ַה ִחּיּוְך ו ְ ַהּׂ ִש ְמ ָחה‪ֲ ,‬א ֶרׁ ֶשת ּפָנ ִים ׁ ֶשל עֶצֶב‪.‬‬
‫עֵינ ַי ִם ּבֹוכִּיֹות ּוכְאֵב ַחד לֹא נ ֶ ְחּ ָבא‪.‬‬
‫ַבׁ ֶשרּות יֹו ֵסף נ ָפַל ּ ְב ַמׁ ְש ֶח ֶתת ֲא ִחי אֵילַת‪.‬‬
‫ֵה ַבנ ְּ ִתי ׁ ֶש ַה ַחּי ִים ּכְ ָבר לֹא אֹו ָתם ַחּי ִים‪.‬‬
‫ּכְמֹו ׁ ְשעֹון חֹול נ ֶעֱצָ ִרים‪.‬‬

‫ֲאנ ִי ּכֹו ֶת ֶבת לְָך ִמּגַעְּגּועַ‪ּ ,‬כֹו ֶת ֶבת עִם ּ ְד ָמעֹות‬
‫‪ָ ׁ 52‬שנ ִים ֲא ֻרּכֹות ָחלְפּו ֵמאָז אֹותֹו ּ ֹב ֶקר נֹו ָרא‪.‬‬

‫‪ָ ׁ 52‬שנ ִים אַּ ָתה ּכְ ָבר לֹא חֹולֵם ֲחלֹומֹות‬
‫‪ָ ׁ 52‬שנ ִים ַאּ ָתה לֹא ְמנ ַּ ֶסה לְ ַהגְׁ ִשים אֹו ָתם‬
‫ּפִ ְתאֹום נֹו ַת ְרּ ִתי לְ ַבד‪ ,‬לְ ַבד ַמעֲלָה ז ִכְרֹונֹות‬

‫ּכָל ּכְָך ַה ְרּ ֵבה ִהׁ ְשּ ַתּנ ָה‪ַ ,‬הלְו ַאי ָהי ִי ִתי י ְכֹולָה לְ ַסּפֵר לְָך ְקצָת עַל ַהּ ְד ָב ִרים ׁ ֶשּ ָקרּו ּ ֹפה ּכְׁ ֶשּלֹא ָהי ִי ָת‪,‬‬
‫עַל ּ ְד ָב ִרים ׁ ֶשעֹוד י ִ ְקרּו ּכְׁ ֶשּלֹא ּ ִת ְהי ֶה‪.‬‬

‫ּכָל ּכְָך רֹוצָה לִצְ ֹעק ו ְלִז ְ ֹעק לַּ ְמרֹו ִמים‪ ,‬אֹו ּכַּ ָמה ָהי ִי ִתי רֹוצָה לִ ְראֹות אֹו ְתָך‪ַ ,‬רק ּכְ ֵדי לְ ַהּגִיד‬
‫ּכַּ ָמה ִמּלִים‪ ,‬לְ ַסּפֵר לְָך עַל ּגַ ֲאו ָה ַמ ִהי‪ ,‬עַל ִמׁ ְשּפַ ְחּ ִתי ׁ ֶשּלֹא ִהּכַ ְרּ ָת‪.‬‬
‫‪ 5‬י ְלָ ִדים‪ 14 ,‬נ ְכָ ִדים ו ְ‪ 5-‬נ ִינ ִים (עֹוד אֶ ָחד ּ ַבּ ֶד ֶרְך)‪.‬‬

‫ִהּנ ֵה עֹוד אַז ְּכָ ָרה אֹו יֹום ז ִּכָרֹון‪,‬‬
‫ַאּ ָתה ו ַ ֲאנ ִי ּכְאִּלּו ּ ְבי ַ ַחד ּ ְבתֹוְך ָארֹון‬
‫אַּ ָתה ּ ְבלִי ִמּלִים ו ַ ֲאנ ִי עִם יֹו ֵתר ִמּ ַדי‪.‬‬
‫יֹו ִסי ׁ ֶשּלִי‪ֲ ,‬א ִחי ַהּ ָק ָטן ׁ ֶשּנ ִׁ ְש ָאר צָעִיר ו ְצַח‪ ,‬י ָפֶה ו ְנ ִצְ ִחי‪,‬‬
‫ּכָל יֹום ׁ ֶשעֹו ֵבר ֲאנ ִי ַמ ְרּגִיׁ ָשה ֲאבּו ָדה‬
‫ו ְגַעְּגּועִים אֵלֶיָך ׁ ֶשּלֹא ְמ ַרּפִים ִמּ ֶמּנ ִי‪.‬‬
‫חוה וודניצקי ענקרי‬
‫‪ 31‬אחות של יוסף וודניצקי ז"ל‬

‫נפל ביום כ"א בתמוז תשע"ד (‪)19.07.2014‬‬

‫בוחן בר‬

‫בוחן לוחם שמנציח את ברי שלי‪.‬‬

‫עלם חמודות שהעולם היה מונח לפניו וברגע נלקח‪,‬‬
‫ילד קסם‪ ,‬אהוב ומקסים‪ ,‬שברגע נורא אחד הצטרף לארץ‬

‫הילדים האבודים‪...‬‬

‫להיות מפקד‪...‬‬

‫איפשהו במהלך ההיריון עם ילד ראשון‪ ,‬אתה קצת מאבד את הזהות שלך‪.‬‬

‫מנעמה או אפי הפכנו ברגע להורים של בר‪ ,‬ובמהלך השנים להורים של ניר‪ ,‬רון ורותם‪.‬‬

‫הורים של‪ ,‬כבר לא רק נעמה או אפי‪.‬‬

‫אני בטוחה שיש אנשים רבים שלא יודעים מה שמנו‪ ,‬מה אנחנו עושים בחיים‪ ,‬מה אנחנו‬

‫אוהבים‪ ,‬יודעים רק שאנחנו אמא של‪ ,‬אבא של‪.‬‬

‫להיות הורה אומר להעמיד את הילד שלך במקום הראשון‪ ,‬הרבה לפני הצרכים שלך‪.‬‬

‫לרצות שהגננת והמורה יחשבו שהוא הילד הכי מושלם בעולם‪.‬‬

‫לרצות שהמפקד בצבא יראה את הנער המהמם שנתת לו וישמור עליו‪ .‬לרצות שהילד‬

‫שלך יצליח‪ ,‬יהיה מאושר‪ ,‬יכבוש את העולם ולא ייפגע בדרך‪.‬‬

‫להיות הורה שכול‪ ,‬אומר שהילד שלך נשאר תמיד באותו הגיל‪.‬‬

‫בתחילת הדרך הוא איתך שוב על הידיים‪ ,‬כאילו שוב תינוק‪ ,‬ובהמשך יש ימים שאתה‬

‫מצליח שיילך לצידך‪.‬‬

‫להיות הורה שכול זה לחיות במצב שבו אתה תוהה אם כל אדם חדש שאתה מכיר יודע‬

‫ושמע‪ ,‬מבין מה אבד‪ .‬להיות הורה שכול זה אומר שכל מה שקורה בחיים סובב סביב‬

‫הילד שפרח ואיננו‪.‬‬

‫בעוד כמה ימים אתם תקבלו קבוצה של ילדים לידיים‪ .‬כל אחד ואחד מהם ילד של‬

‫מישהו שחושב ובטוח שהילד שלו הכי מושלם בעולם‪ ,‬ובטוח שאתם תעשו הכל כדי‬

‫לשמור על הילד שלו‪ ,‬הדבר הכי יקר לו‪.‬‬

‫זה תפקידכם‪ ,‬הרבה לפני המשימה‪ ,‬הרבה לפני הפקודות ‪ -‬לשמור על אותם ילדים‬

‫ולדאוג שיחזרו לאמא ואבא בשלום‪ .‬לדאוג שלא יהיו עוד הורים כמוני שיעמדו לפניכם‪.‬‬

‫והמשימה הזו קשה‪ ,‬ברור לי כמה קשה‪ .‬כי לשמור על הילדים שלנו זה לא‬

‫רק במלחמה או בתעסוקה‪ .‬זה אומר לראות כאשר הם במצב רוח רע ולבדוק‬

‫מה קרה‪ .‬לראות ולהכיר אותם ברמה כזו שתדעו מתי רבו עם החברה או אם‬

‫מישהו במשפחה חולה או סתם אם זקוקים לשיחה‪ ,‬להתייחסות‪ ,‬למילה טובה‪.‬‬

‫מאחלת לכולכם שתדעו לשמור על הילדים שבעוד כמה ימים יהיו תחתיכם‪ ,‬כפקודים‬

‫ושיהיה בהצלחה‪ ,‬כל אחד בתפקיד שיקבל‪.‬‬

‫נעמה רהב‬ ‫‪32‬‬

‫אמא של בר ז"ל‬

33

‫נפלה ביום ט' באלול תשס"א (‪)28.08.2001‬‬

‫ליאֹור ׁ ֶשּ ִלי‬

‫אֹו ְמ ִרים ׁ ֶשאֱלֹ ִהים אֶת ַהּטֹו ִבים לֹו ֵק ַח‬
‫ּ ָברּור לִי לְאָן נ ֶעֱלַ ְמּ ְת‬

‫אֹו ְמ ִרים ׁ ֶשּלִפְעָ ִמים ּ ַב ַחּי ִים קֹו ִרים ּ ְד ָב ִרים ָרעִים‬
‫ַאְך לֹא ּ ָברּור לִי לָּ ָמה לִי זֶה ַמּגִיעַ?‬

‫ֲאנ ִי ׂ ְש ֵמ ָחה ׁ ֶש ָהי ִית ּכָאן ּ ִבּ ִתי‬
‫ֲא ָבל ִהׁ ְשאַ ְרּ ְת אֹו ִתי ּכָאן לָׁ ִשיר לְָך ׁ ִשי ִרים עֲצּו ִבים‪.‬‬

‫אֹו ְמ ִרים ׁ ֶש ַהּזְ ַמן ְמ ַרּפֵא אֶת ַהּפְצָעִים‬
‫אְַך ַהּפֶצַע נֹו ַתר אֶצְלִי ּפָתּו ַח‪.‬‬

‫אֹו ְמ ִרים ׁ ֶש ֲחו ָיֹות לָעַד נ ִׁ ְש ָארֹות ּ ַב ַחּי ִים‬
‫ַאְך לֹא ָחו ִינּו ַמ ְסּפִיק ּ ִבּ ִתי‪.‬‬

‫ֲאנ ִי ׂ ְש ֵמ ָחה ׁ ֶש ָהי ִית ּכָאן ּ ִבּ ִתי‬
‫ֲא ָבל ִהׁ ְשאַ ְרּ ְת אֹו ִתי ּכָאן לָׁ ִשיר לְָך ׁ ִשי ִרים עֲצּו ִבים‪.‬‬

‫ליאור אהובה‬
‫‪ 18‬שנים בלעדייך והכאב אינו מרפה‪.‬‬
‫כולנו במשפחה חושבים ומדברים עלייך כאילו עוד רגע את חוזרת הביתה‪.‬‬
‫מחר הוא יום הולדתך ואת אהובה שלנו תישארי בת ‪ 19‬לעד‪.‬‬
‫היום התכנסנו הורייך‪ ,‬אחיך ואחיותייך‪ ,‬האחיינים והדודים היקרים שלך‪ ,‬להנציח את זכרך‪,‬‬
‫את דמותך ויופייך‪ ,‬שלא יישכחו מזיכרוננו‪.‬‬

‫ליאור‬

‫איני מפסיקה לחשוב מה היה קורה אילו היית פה איתנו‪.‬‬

‫האחיינים שלך גדלים‪ ,‬אור חגג בר מצווה‪ ,‬נועם עלה לכיתה ו' וליאב לכיתה ג'‪ ,‬זיו וליאור‬

‫עלו לכיתה א' והבנות בגן‪.‬‬

‫ילדה שלי‪ ,‬כמה פיללת ליום שבו יהיו לך אחיינים‪ ,‬להרעיף חום ואהבה כמו שרק את ידעת‪,‬‬

‫אך בורא עולם רצה אחרת‪ ,‬ואנחנו נשארנו פה חנוקים מגעגוע וכאב שלא ירפה לעולם‪.‬‬

‫תשמרי עלינו שם מלמעלה‪.‬‬

‫ותזכרי ילדתי שיום יבוא וניפגש‬

‫תמר מאיר‬ ‫ואז הכאב יחלוף‪.‬‬

‫אמא של ליאור ז"ל‬ ‫‪34‬‬

‫נפל ביום כ"ה בתמוז תשנ"ד ( ‪)04.07.1994‬‬

‫ָה ֻאׁ ְשּ ִפיזִין ַהּׁ ְש ִמינִי‬

‫ּבֹוא‪ ,‬אַּ ָתה ַחּי ָב לִׁ ְש ֹמעַ‬
‫נ ִּפָגֵׁש ּ ַבּגִּנ ָה ׁ ֶשּ ֵמ ֲאחֹו ֵרי ַהּגָ ֵדר ׁ ֶשל ַהּ ַבי ִת‪.‬‬
‫ֲאנ ִי לֹא ׁשֹולַ ַחת אֶס‪-‬אֶם‪-‬אֶס אֹו הֹו ָדעָה‬
‫(ּגַם לֹא ווצאפ ‪ -‬אֵינֹו ֻמּכָר ּ ַב ֹחק ַהּׁ ְש ֵמי ִמי)‬

‫אִם אַּ ָתה ּגֶ ֶבר‪ ,‬אָז ּפָנ ִים אֶל ּפָנ ִים‪.‬‬
‫עִם ֶח ֶסד ו ְ ָחכְמֹות‪ ,‬ז ָ ֵרז לָנּו אֶת ּ ְת ִחּי ַת ַהּ ֵמ ִתים!‬

‫ָאז ּכָכָה‪ַ ,‬אּ ָתה ַחּי ָב לִׁ ְש ֹמעַ‪.‬‬
‫ז ֶה לֹא ׁ ִשיר עֶ ֶרׂש ּכְמֹו ׁ ֶשּׁ ַש ְרּ ִתי לְָך ּכְׁ ֶש ָהי ִי ָת ָק ָטן‪.‬‬

‫ּגַם לֹא ׁ ִשיר צל"ש ׁ ֶשּלְגִּבֹור ּכָמֹוָך ְמכֻּו ָן‪.‬‬
‫ַרק קֹולֹות ׁ ֶשל ּ ֶבכִי ּונ ְ ִהי‬
‫ּכְמֹו קֹול ׁ ֶשל ׁשֹופָר‬

‫ׁ ֶשעַכְׁ ָשו ּ ֶבאֱלּול ו ְ ִתׁ ְש ֵרי ‪ -‬קֹולֹו נ ִּכָר‪.‬‬
‫ׁשֹו ֵמעַ עֶלֶם ַה ֲחמּודֹות?‬

‫ַהי ֲא ִחי ַהּי ָ ָקר‪ ,‬ז ֶה ָהי ָה נ ִפְלָא‪.‬‬
‫ָהי ִי ָת ָה ֻאׁ ְשּפִיז ִין ַהּׁ ְש ִמינ ִי‪ ,‬אֶצְלֵנּו ּ ַבּ ֻסּכָה‪.‬‬

‫ַרק ֶרגַע לִפְנ ֵי‪ַ ...‬רק ּ ַת ְסּ ִביר‬
‫אֵיְך לְנ ַּצֵ ַח אֶת ַהּפַ ַחד‬

‫אֵיְך לַּ ֶמלְֶך ּכֶ ֶתר לְ ַהכְּ ִתיר‪,‬‬
‫ּ ְבלִי ּפַ ַחד ּו ְמבּוכָה‪.‬‬

‫ְמ ַחּכָה לָ ֻאׁ ְשּפִיז ִין ַהּׁ ְש ִמינ ִי אֶצְלֵנּו ּ ַבּ ֻסּכָה‪.‬‬

‫אריאלה ידידה ברגהש‬
‫אחות של אביחי שמעיה דנוך ז"ל‬

‫‪35‬‬

‫נפל ביום כ"ז באלול תשנ"ז (‪)29.09.1997‬‬

‫עשרים ושתיים שנים בלי גל‬

‫וגליו של הים זועפים בגלליו‬ ‫״אתה הולך ומריח כבר סתיו‬
‫ומוכיחים שעכשיו כבר סתיו‪.‬‬ ‫על העצים כבר נראים אותותיו‬

‫כן‪ ,‬עכשיו כבר סתיו״‪.‬‬ ‫והצבעים משתנים‬

‫(כתב‪ :‬שלמה שומרי)‬

‫גל שלי‪,‬‬
‫עכשיו כבר סתיו ואנחנו שוב מתכנסים כאן ליד המצבה הדוממה שלך לעוד אזכרה‪ ,‬אלא‬
‫שהפעם זו אזכרה שונה‪ .‬היום אתה יותר אינך מאשר היית איתנו בחייך‪ .‬אתה יותר חסר לי‪,‬‬

‫כי ימי האין רבים מהימים שהיית איתי‪.‬‬
‫וזה מפחיד כי אתה הולך ומתרחק והופך יותר לזיכרון מאשר לילד שלי הממשי שזכיתי לגדל‬

‫לחבק ולחנך‪.‬‬
‫אתה‪ ,‬גל שלי‪ ,‬כבר יותר מישהו שהיה פעם בעבר‪ ,‬מישהו שמספרים עליו בלשון עבר‪ ,‬עכשיו‬

‫אתה יותר עבר משהיית הווה וזה בלתי נתפס‪.‬‬
‫נקודת השבר בין הזמן שהיית נוכח בחיי‪ ,‬גל‪ ,‬לשנים שאינך איתי‪ ,‬כנראה היוו גם עבורי נקודת‬
‫מפנה‪ ,‬כנראה שהייתי זקוקה לנקודת השוויון הנוראה הזאת כדי לעשות שינוי בחיי ולהחליט‬
‫שאני רוצה לחיות‪ ,‬אבל לחיות באמת‪ ,‬לא רק בהצהרות‪ ,‬להחליט שמותר לי לשמוח בלב שלם‬
‫מהטוב שיש בחיי‪ ,‬מהנכדות המקסימות שלי‪ ,‬מאלעד ומכל המשפחה שלנו‪ .‬הבנתי שרק אם‬
‫אקח את עצמי בידיים ואשחרר אותך‪ ,‬גל‪ ,‬אוכל לשחרר גם את עצמי ממשא הכאב היום יומי‬

‫שנשאתי על גבי‪.‬‬
‫החלטות אלו אינן פשוטות ליישום‪ ,‬ואני לא תמיד מצליחה לחבר בין ההבנה ללב‪ .‬הלב בוכה‬
‫ומושך לחסר ולחלל שנפער בחיי כשעזבת אותי‪ ,‬גל שלי‪ ,‬אבל הראש מצווה להמשיך הלאה‪,‬‬

‫וגם אם יש נסיגות‪ ,‬לא לוותר ולא להישבר‪.‬‬
‫ובאמת שיש לי למה לחיות ומיליון סיבות להיות מאושרת ואני צריכה להמשיך וללמוד מה‬

‫האיזונים הנכונים עבורי ‪ -‬מקווה שאצליח‪.‬‬
‫הסתיו הוא תקופה של קדרות‪ ,‬אפור בחוץ וחשוך והעצבות מחלחלת ביתר קלות לנשמה‪.‬‬
‫לא פשוט להתמודד עם החסר שלך‪ ,‬גל‪ ,‬בעיקר בתקופה הזאת של הסתיו‪ ,‬של חגי תשרי‬
‫המשפחתיים‪ ,‬אבל אני אשתדל בכל כוחי‪ ,‬גל שלי‪ ,‬לחוות באותם הימים את היש שבחיי‬

‫ולהנות מהמשפחה היפה שלנו‪.‬‬
‫אתה תחסר לי‪ ,‬גל‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬אבל אנסה לעשות הפרדה בין הכאב על חסרונך לאושר עם‬

‫המשפחה‪.‬‬
‫בסתיו העץ מאבד את עליו‪ ,‬והעץ שלך‪ ,‬גל שלי‪ ,‬קרס ונהרס‪ .‬גם הוא‪ ,‬עץ האשל הענק שלך‪,‬‬
‫לא עמד במשברי הזמן‪ ,‬לא שרד את סופות הנגב‪ ,‬נשבר ונפל‪ ,‬ורק גזע אחד יתום נשאר‬
‫ממנו‪ ,‬גזע שניתן עדיין לזהות עליו את הכיתוב‪" :‬העץ של גל"‪ ,‬שכתבו חבריך‪ ,‬קציני היחידה‪.‬‬
‫אולי גם זה סמלי‪ ,‬גל‪ ,‬שהעץ החסון קרס‪ ,‬ואולי היה זה גם מסר עבורי שאם לא אתן את‬
‫המקום הנכון לכאב ואם לא אפנה מקום לשמחה ולאושר‪ ,‬הרי שגם אני אשבר ואקרוס‪.‬‬
‫ולכן אינני פוחדת יותר מהסתיו ולא אבקש את הקיץ לשווא‪ .‬אני אחיה את האביב‪ ,‬את הסתיו‬

‫וגם את החורף‪ ,‬ואצלח בגבורה את כל עונות השנה על גווניהם השונים‪.‬‬
‫כן‪ ,‬עכשיו כבר סתיו!‬

‫והיום האזכרה שלך‪ ,‬גל‪ ,‬וביום הזה אני כואבת ומתגעגעת ובוכה כי אתה אינך איתי‪ ,‬ילדי שלי‪.‬‬

‫ורדה לב רן‬ ‫ ‬

‫ ‪ 36‬אמא של גל ז"ל‬

‫נפל ביום ב' בתמוז תש"ע (‪)14.06.2010‬‬

‫אחי היקר יהושוע‬

‫שוקי‪ ,‬החודש היית צריך לחגוג יום הולדת ‪.48‬‬
‫תחושה של חוסר צדק וחוסר אונים‪ ,‬אין לנו אלא חלקת קבר לבכות‪,‬‬
‫להתפלל ולבקש‪.‬‬
‫כמה געגוע‪ .‬החיסרון שלך ניכר בכל עת‪ :‬בשמחות‪ ,‬בימי הולדת‪,‬‬
‫בחגים וביום יום‪.‬‬
‫שוקי‪ ,‬השנה אופיר חגג בר מצווה‪ ,‬נופר התחתנה ואתה נשארת בליבנו‪.‬‬
‫לפעמים אני מדמה אותך בחיים ומה היית אומר ואיך באירועים היית מצלם ומה היה לך‬
‫להגיד ולקנות לאחיינים‪.‬‬
‫ואיך אמא הייתה מבשלת לך את המאכלים שאתה אוהב ועושה הכל כדי לשמח אותך‪,‬‬
‫ואבא היה דואג שהכול תקין בחשבון הבנק שלך‪.‬‬
‫אני חושבת איך המשפחה שלנו היתה נראית יחד איתך ואיך היתה מתרחבת‪.‬‬
‫שוקי‪ ,‬התרגלנו שהחיים מלאי כאב וחסר‪ ,‬אנחנו מתייסרים איך לא הספקנו להיפרד ואיך לא‬
‫היינו שם ברגעיך האחרונים ואתה כואב כל כך ואין לידך מישהו שילטף וירגיע‪.‬‬
‫התרגלנו לבכות מבפנים בלי תשובות‪.‬‬
‫חסרונך עצום‪ .‬להסתכל על אמא ואבא ולהבין שכלום לא יכול לנחם אותם‪.‬‬
‫התרגלנו להמשיך בעשיה היומיומית עם המון געגוע‪.‬‬
‫אנחנו מתבגרים ואתה תישאר צעיר לנצח‪.‬‬
‫זכור! אמנם יצאת מחיינו‪ ,‬אך לא מליבנו‪.‬‬
‫מזל כה ן‬

‫אחות של יהושוע שוקי סופר ז"ל‬

‫שוקי היקר והאהוב באדם‬

‫‪...‬התעוררנו לבוקר של בשורה על פיגוע ירי ע"י חוליית מחבלים לעבר רכב משטרתי של‬
‫מרחב חברון‪ ,‬שהיה בדרכו לפעילות מבצעית‪ .‬כעת קשה לעמוד ולהספיד אותך‪.‬‬

‫שוקי‪ ,‬אני מכירך מיום גיוסך‪ .‬כל שירותך במרחב חברון היית שותף פעיל בהתמודדות עם‬
‫המציאות המורכבת‪ ,‬הסבוכה והמסובכת באזור יו"ש‪.‬‬

‫שימשת דוגמה אישית לסובבים אותך‪ .‬המשימות‪ ,‬היוזמה‪ ,‬החריצות המוטיבציה הגבוהה‬
‫וההשקעה עד אין קץ‪.‬‬

‫היית אדם ערכי‪ .‬פעלת וסייעת רבות לכל אדם מתוך מסירות‪ ,‬מאור פנים‪ ,‬שמחת חיים‬
‫ואהבת האדם שבך‪ .‬לא פלא שהיית אהוד על שוטרי וקציני המרחב ביו"ש‪.‬‬

‫לצערנו‪ ,‬לא זכינו לשמוח אתך בכניסתך לחופה עם ארוסתך עינב‪ ,‬יום לו חיכינו שנים‪...‬‬
‫כולנו איבדנו אדם יקר ואהוב!‬

‫יצחק רחמים‬
‫נצ"מ‪ ,‬ממ"ר חברון‬

‫­‬

‫‪37‬‬

‫נפל ביום כ"ח בשבט תשנ"ז (‪)04.02.1997‬‬

‫ציפייה ‪ -‬ליקוט מקובץ שירי רחל בהשראת ספר משלי‪.‬‬

‫מורשת העם‪ ,‬עבר רחוק ספר משלי‪ ,‬עבר קרוב שירת רחל‪,‬‬

‫המציאות להיום המבשר שכול לנופלים‪.‬‬

‫רעמה ההודעה בתקשורת ובטלוויזיה‪:‬‬
‫שני מסוקים התנגשו זה בזה בדרכם מלבנון לישראל‪.‬‬
‫הנשימה נעצרה‪ ,‬שכן בני מיכה לא במסוקים‪ ,‬הוא אמור לטוס ללבנון‪ .‬אבוי! יש הודעה‬
‫מתקנת‪ ,‬רועשת והלב רועש בפעימות עד כי חש כמתנתק מהגוף‪.‬‬

‫אבוי! מסוקים אלו הם בדרכם ללבנון‪.‬‬
‫חלחלה וצינה אחזה בגוף והייתה לרעדה‪ ,‬הציפייה לקולו של מיכה הייתה משוועת ואין אונים‪.‬‬

‫לנעוץ עיניים באפילה‪ ,‬להטות אוזן ולהזות‪ ,‬הבן לא במסוקים‪ ,‬הוא חי?!‬
‫לפלל לנס‪ ,‬לייחל לאות‪ ,‬הבן‪ ,‬הבן לא בין הנספים‪.‬‬
‫אפוף יאוש שבע להאמין שהבן לא בין הנופלים‪.‬‬
‫כנאמר בספר משלי‪" :‬שבע ייפול צדיק וקם"‬
‫המסוקים לקרקע נפלו‪ ,‬והנה בני קם?‬

‫ההודעה לא הגיעה‪ ,‬ערים בנחמת סודות‪ .‬התדהמה‪ ,‬לצלול לפחד‪ ,‬ופתע להתנער‪,‬‬
‫בא המבשר‪ ,‬בפיו בשורה רעה‪ ,‬נותר לנו לקבל את הדין‪.‬‬

‫לבקש מקלט בחיק צלמי עבר‪ ,‬במגעם חומל ובמגעם טהור‪.‬‬
‫לרעוד מבכי כבוש עד יאור היום‪.‬‬

‫אזי ידעתי כי נשבר הגשר הישן שבין אתמול לבין מחר‪.‬‬
‫רעמה הרוח שנשמעה לי כצחוק זדון‪ ,‬כקול זעקה באין מושיע‪.‬‬
‫נותרתי בבדידותי הגדולה והמעצימה‪ ,‬הנואשת כחיה פצועה נואשת‪...‬‬
‫נואש‪ ,‬באין אונים אשכב שעות ואחריש‪ ,‬האסון הנוראי ָבּצַר ְּבכַ ְר ִמי אַף עֹולֵלֹות לֹא הֹו ִתיר‪.‬‬
‫שכך נותר לפרוש אל החלל‪ ,‬לבני החלל‪ ,‬ידי געגועים בלב דואב הזועק‪ ,‬למה?!‪...‬‬
‫דממה ואין מענה‪ ,‬האפילה סובבת בחלל‪ ,‬בני כבר לא יהיה איתנו‪.‬‬

‫אני שוקע למציאות‪...‬‬
‫זאת ארצנו‪ ,‬אין לי ארץ אחרת‪ ,‬כאן אדמתי‪ ,‬כאן הוא ביתי אל עורקיי‪ ,‬אל נשמתי הבוערת‪.‬‬

‫יעקב גוטליב‬
‫אבא של מיכה ז"ל‬

‫‪38‬‬

‫נפל ביום י' בתשרי תשל"ד (‪)06.10.1973‬‬

‫ְרעִי ָדה‬

‫לִפְעָ ִמים לְלֹא ַה ְת ָר ָאה‪,‬‬
‫זַעֲזּועַ ָק ָטן ו ְנ ִׁ ְשּ ֶב ֶרת ׁ ִשגְ ָרה‪.‬‬

‫ָקׁ ֶשה לְעַּכֵל ּכָזֹו ַהפְּ ָתעָה‬
‫ַמעֲ ָבר ַחד לִ ְמצִיאּות לֹא ּ ְברּו ָרה‪.‬‬

‫ּכְׁ ֶשּ ֶסלַע נ ִּ ָתק ִמּ ְמקֹום ִמ ְרּ ָבצֹו‬
‫זַעֲזּועַ ָחזָק‪ִ ,‬מ ְתּ ַד ְרּ ֵדר לְ ִקּצֹו‬
‫חֹו ֵסם ּתֹוְך ׁ ְשנ ִּי ָה ת'נהר ַהּגֹועֵׁש‬
‫ז ֶה ְמׁ ַשּנ ֶה ְמצִיאּות‪ ,‬אְַך נ ִ ְתאֹוׁ ֵשׁש‪.‬‬

‫אְַך ָה ַרעַד ָחזָק‪ְ ,‬מ ַטלְ ֵטל‪ְ ,‬מנ ַעֵר‬
‫ּופִ ְתאֹום נ ֶ ְחׂ ָשף לֹו נ ָ ִקיק אֹו ּ ְבאֵר‬
‫ּוז ְ ִרי ָמה ֲח ָדׁ ָשה ַמ ְחלִיפָה קֹו ַד ְמּ ָתּה‬
‫לֹא ָחו ִינּו אַף ּפַעַם ַא ַחת ׁ ֶשּכְמֹו ָתּה‪.‬‬

‫ַהּזְ ִרי ָמה ַמּגִיעָה לֹא ּ ָברּור ֵמ ֵהיכָן‬
‫ז ֶה נ ִ ְראֶה ּכְמֹו לָ ַק ַחת ָאחֹו ָרה ת'זמן‬

‫נ ִּצָנ ִים ׁ ֶשּ ָקפְאּו ִמ ְתּגַּלִים ו ְצֹו ְמ ִחים‬
‫ַמ ְד ִהים לִצְּפֹות אֵיְך ׁ ֶש ֵהם ִמ ְתּפַּ ְת ִחים‪.‬‬

‫זהר כפרי ז"ל‬
‫גיס של מירון אלתגר ז"ל‬

‫‪39‬‬

‫נפל ביום ב' בטבת תש"ל (‪)10.12.1969‬‬

‫‪ 50‬שנה למלחמת ההתשה‬

‫השנה אנו מציינים ‪ 50‬שנה לנפילתו של אחינו היקר מורדי‪,‬‬
‫שנהרג בפעילות מבצעית בתעלת סואץ במלחמת ההתשה‪,‬‬

‫בדצמבר ‪ .1969‬בן ‪ 19‬וחצי שנים היה במותו‪.‬‬
‫מלחמה שגבתה קורבנות רבים ולצערנו הגדול הזמן אינו מקהה‬

‫את הכאב והזיכרונות אינם מרפים‪.‬‬
‫אחינו היקר נהרג כל כך צעיר ומוכשר‪ ,‬עם חלום ומוטיבציה ענקית ללמוד באוניברסיטה‬

‫ולתרום לחברה ולסובב‪.‬‬
‫ההיגיון ממאן להשלים עם האובדן‪ ,‬שהיכה בנו כמו פיגוע נפשי‪ ,‬שפוצע את הלב והנשמה‬

‫ולצערנו הגדול נכפה עלינו להתרגל לסטטוס החדש שנקרא "משפחה שכולה"‪.‬‬
‫אחי מרדכי או‪ ,‬כפי שנהגו לקרוא לו‪ ,‬מורדי‪ ,‬סיים בהצטיינות את המגמה הביולוגית בגימנסיה‬
‫ושאף להיות רופא‪ .‬מורדי היה בוגר ממני בחמש שנים והייתה לי הזכות לגדול במחיצתו כבת‬

‫זקונים ‪ 14‬וחצי שנים‪.‬‬
‫אני זוכרת כאילו היה אתמול את הבשורה המרה שקיבלנו‪ .‬קשה מנשוא לתאר איך התרסקנו‬
‫כולנו‪ ...‬והבית לבש גוון שחור‪-‬אפור והחיים שלנו השתנו ב‪ 180-‬מעלות במובן הכואב והעצוב‪.‬‬
‫כתלמידת כיתה ט' בגימנסיה בה למד מורדי‪ ,‬הרגשתי שחרב עליי כל עולמי‪ .‬איבדתי את‬

‫חדוות הנעורים‪ ,‬שלא ישובו לעולמים‪.‬‬
‫קשה מאד לתאר את החלל העצום שהשאיר‪ .‬כן‪ 50 ,‬שנה בלעדיו ואומרים שהזמן עושה את‬

‫שלו‪.‬‬
‫במקרה שלנו‪ ,‬לא מתגברים!! לומדים לחיות עם האין והחלל‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬שנשאר לתמיד‪.‬‬

‫מין ריק וחלל שאינו מתמלא לעולם‪....‬‬
‫גם היום‪ ,‬כשהתבגרתי ועברתי את גילו בשני דורות‪ ,‬אני עדיין מרגישה שהוא מלווה אותי‬

‫ויודעת שהוא שומר עליי מלמעלה‪.‬‬
‫עבורנו‪ ,‬המשפחות השכולות‪ ,‬כל השנה הוא יום זיכרון‪.‬‬
‫הכאב והגעגוע היום יומיים עמוקים ושוכנים בנפשנו ואינם מרפים‪.‬‬
‫בעצב ובכאב אנו נושאים את פצעי השכול שמסרבים להגליד‪...‬‬
‫האירועים בחיינו‪ ,‬שממשיכים להתרחש‪ ,‬יכולים להעלות או להוריד את עוצמת הצער והכאב‪.‬‬
‫זה כמו פצע שמתחיל להגליד ופתאום שוב שותת דם ובסוף נשארת הצלקת הנפשית‪.‬‬
‫צלקת שלעולם נשארת ומי שחווה אובדן ושכול‪ ,‬יבין בדיוק למה אני מתכוונת‪.‬‬
‫יש בי תפילה ורצון שנמשיך להיות טובים יותר זה לזה‪.‬‬

‫שנדע להעביר דברים בחיוב ולסלוח‪.‬‬
‫שנדע לקבל את האחר והשונה ולהיות קשובים ונכונים לעזור וגם להיות בנתינה ובחמלה‪,‬‬

‫כשצריך‪.‬‬
‫ובכלל‪ ,‬שנדע להעריך את החיים ולהנות מהדברים הפשוטים והקטנים וממה שיש לנו‪,‬‬

‫שלא תמיד מובנים מאליהם‪.‬‬
‫שרה רדאי‬
‫אחותו של מרדכי ‪ -‬מורדי רדעי ז"ל‬

‫‪40‬‬

‫נפל ביום כ' בטבת תשס"ד (‪)14.01.2004‬‬

‫‪ָ ׁ 16‬שנִים ָח ְלפּו‬

‫צּור‪ְ ּ ,‬בנ ִי ָה ָאהּוב‬
‫ׁ ֵשׁש עֶׂ ְש ֵרה ׁ ָשנ ִים ׁ ֶשל ּכְ ִמי ָהה ו ַ ֲחלֹום‬

‫לְ ַחּ ֵבק ו ְלִ ְראֹות אֹו ְתָך ׁשּוב‬
‫לֹא רֹוצֶה לִׁ ְש ֹמעַ‪ ,‬עַל ָמה ׁ ֶשּכָתּוב‪.‬‬
‫ִמצְ ַטּי ֵד ּ ְבנ ֵרֹות‪ׁ ,‬שֹוז ֵר צְ ָדפִים עַל חּוט‬
‫ֲאנ ִי ּ ָבא אֵלֶיָך ׁשּוב ‪ֶ ׁ -‬שּ ִת ְהי ֶה ַמּ ְבסּוט‪.‬‬
‫ַמּגִיעַ לַ ֶחלְ ָקה‪ ,‬רֹואֶה ַרק ּ ְתמּונֹות‬

‫ֲאנ ִי ּכָאן אִּ ְתָך‪ ,‬מּוצָף ּ ִב ְד ָמעֹות‬
‫מּועָ ָקה עָ ֹמקה‪ ,‬אֹור נ ֵרֹות ְמ ַרּצֵד‬
‫ְמ ַד ְקלֵם ַהּ ַקּ ִדיׁש‪ ,‬רֹועֵד ‪ -‬מֹועֵד‪.‬‬

‫ו ְׁשּוב ַהּתֹו ָבנ ָה ‪ֶ ׁ -‬ש ַאּ ָתה לֹא ּ ֶב ֱא ֶמת ּכָאן‬
‫לְ ָאן ׂ ַש ְמּ ָת ּפְעָ ֶמיָך? לְ ֵהיכָן?‬
‫צּור ּ ַת ְקׁ ִשיב‪ַ ,‬מּ ָב ְטָך ָה ֵסב‪,‬‬

‫ּ ְב ַבּ ָקׁ ָשה ּ ַת ְח ֹזר‪ַ ,‬אל ּ ְת ַאכְז ֵב‪.‬‬
‫סֹו ֵרק ָס ִביב‪ִ ,‬מצְ ַטּנ ֵף ו ְחֹוׁ ֵשב‬
‫ִרי ַסי נֹו ְטפִים‪ֲ ,‬אנ ִי ּכָל ּכְָך אֹו ֵהב‪.‬‬
‫ְמנ ַּ ֶקה אֶת ַה ֶחלְ ָקה ִמּׁ ַשּלֶכֶת‪,‬‬
‫ַמּ ִביט אֵלֶיָך‪ ,‬לקב"ה לְ ַמעְלָה‪ ,‬מּוכָן לָלֶכֶת‬
‫עֹוד ַמּ ָבט ַא ֲחרֹון‪ֲ ,‬אנ ִי ָסב ּ ִבלְעָ ֶדיָך‬
‫ׁ ֵשׁש‪-‬עֶׂ ְש ֵרה ׁ ָשנ ִים ׁ ֶשל ּכְ ִמי ָהה אֵלֶיָך‪.‬‬
‫לְ ַחּ ֵבק ו ְלִ ְראֹות אֹו ְתָך ּ ַב ֲחלֹום‪.‬‬

‫ טל אור‬ ‫ ‬
‫אבא של צור ז"ל‬ ‫ ‬

‫‪41‬‬

‫נפל ביום כ"א בתמוז תשע"ד (‪)19.07.2014‬‬

‫אבק‬

‫מנגבת אבק מהתמונה שלך‪ ,‬התלויה קרוב קרוב למיטתי‪.‬‬
‫כמה טוב שיש אבק‪.‬‬

‫אתה מביט לי בעיניים ומחייך‪.‬‬
‫מה אתה אומר לי כעת?‬

‫האם אתה שומע את ליבי המדבר אליך?‬
‫מציאות הזויה‪.‬‬

‫הזיכרון הכואב מרגע בשורת האיוב מחלחל בי‪.‬‬
‫שוכבת בחושך‪ ,‬נזכרת שוב ושוב באותו רגע‪.‬‬

‫חשה את הסכין המפלחת את גופי למשמע שלוש המילים הנוראות ביותר ששמעתי‬
‫בחיי‪" :‬אמא‪ ,‬בר נהרג"‪.‬‬
‫אני צוללת למעמקים‪.‬‬

‫בלבול‪ .‬הכול קורה כל כך מהר‪ .‬מאורגן‪ .‬מתוקתק‪.‬‬
‫רגע!! חכו עוד שנייה‪ .‬למה כולם יעילים כל כך?‪...‬‬
‫אולי אם תעבור עוד שנייה אתעורר ואגלה שהכול חלום רע‪.‬‬

‫אשליה‪.‬‬
‫הזמן עובר והכאב רק מעצים‪ .‬לא מצליחה לעכל את האובדן‪.‬‬

‫עדיין מחפשת אותך במקומות מוכרים‪.‬‬
‫אבק‪ .‬מהול בדמעות‪ .‬בוץ‪.‬‬

‫בטוחה שלא ככה היית רוצה שיהיה‪.‬‬
‫מנסה להתחזק‪.‬‬

‫לצאת מההזיה‪ ...‬יש עוד הרבה דברים יפים וטובים שם‪ ,‬במציאות הפרטית שלי‪.‬‬
‫עוד מעט ‪ ,72‬ממש ממש קרוב‪.‬‬

‫אבק השנים נמהל באבק השכול‪ .‬מקום המפגש שלנו‪ ,‬ברי‪.‬‬
‫כמה טוב שיש אבק‪.‬‬
‫אוהבת סבתא‪.‬‬

‫יהודית בנימין‬
‫סבתא של בר רהב ז"ל‬

‫‪42‬‬

43

‫נפל ביום ט"ו בסיון תשמ"ב (‪)06.06.1982‬‬

‫בראשית ואחרית‬

‫ב‪ 11-‬באפריל‪ ,‬ישבנו נרגשים בציפייה דרוכה‪ .‬שומי (בעלי)‪,‬‬
‫יחד עם צוות "בראשית"‪ ,‬ישב בחדר הבקרה של מפעל מב"ת‬

‫בתעשייה האווירית ביהוד‪ ,‬ואנחנו ישבנו על הדשא‬
‫בין יתר המשפחות והאורחים‪ ,‬ממתינים נרגשים ודרוכים לשמוע‬

‫ש"בראשית" שלנו נוחתת בשלום על הירח‪.‬‬

‫ב‪ 6-‬ביוני לפני ‪ 38‬שנים‪ ,‬ישבנו נרגשים ומתוחים‪ ,‬צמודים למקלט‬
‫הטלוויזיה בסלון בבית בצפריה‪ ,‬בציפייה דרוכה ובחשש כבד לשמוע דרישות שלום מחיילים‬
‫בחזית‪ ,‬ואולי אפילו לקבל ד"ש מכתריאל שלנו‪ ,‬במלחמה שאז עוד כונתה "מבצע שלום הגליל"‪.‬‬

‫"בראשית" תנחת עליו‪ .‬נציגים מהנהלת‬ ‫לעבר הירח וחשבנו שעוד מעט‪ ,‬ממש אוטוטו‪,‬‬ ‫‪L‬ה‪I‬ס‪e‬ת‪c‬כ‪a‬ל‪p‬נו‪S‬‬
‫דקה מה הולך להיות‪ ,‬כיצד ״בראשית״‬ ‫והתעשייה האווירית מסבירים לנו דקה אחרי‬
‫נלכדה בכוח הכבידה של הירח וכיצד היא אמורה להאט את המהירות ולבצע נחיתה בשלום‪.‬‬

‫בקיץ ‪ 82‬צפינו בכל מהדורות החדשות‪ ,‬האזנו בדריכות דקה אחר דקה לכל הפרשנויות של‬
‫הכתבים הצבאיים‪ .‬הבנו שמדובר במבצע של ‪ 40‬קילומטר‪ .‬משהו קצר יחסית‪ .‬וקיווינו שקברניטי‬
‫הביטחון ינהלו בזהירות את הלחימה‪ ,‬שהעניין יסתיים מהר ושכתריאל שלנו יחזור הביתה בשלום‪.‬‬
‫תהליך הנחיתה החל‪" .‬בראשית" הספיקה לשדר תמונת סלפי מדהימה וכולנו היינו בשיכרון‬
‫חושים‪ .‬ופתאום בלאגן‪ .‬הודעת טלמטריה על כשל בחיישן‪ ,‬מספרים רצים מול המסך‪ .‬בשניות הכול‬

‫הסתחרר‪ ,‬ו‪ ...‬התרסקות‪.‬‬

‫המבצע הצבאי החל‪ .‬שעות ספורות קודם לכן עוד הספקנו להעביר אליו באמצעות אשר פאהן‬
‫חבילה מלאה בכל טוב עם אהבה של בית‪ .‬ביומה הראשון של המלחמה הם שעטו בתחושת‬
‫הצלחה לפתיחת הציר המערבי של לבנון‪ ,‬ופתאום פגע בו כדור של צלף היישר בעורק הראשי‬

‫בצוואר‪ ,‬ובשניות הכול הסתחרר ‪ ...‬הוא נהרג ואנחנו התרסקנו‪.‬‬

‫שומי עבד עליה באינטנסיביות רבה ו"בראשית" הייתה כמעט כמו בייבי שלנו‪ .‬היה לנו קשה לעכל‬
‫את ההתרסקות והיה קשה לחייך‪ .‬אך שניות אחרי הכישלון היה ברור לכל הנוכחים בחדר הבקרה‬
‫ביהוד שהולכים על זה שוב‪ .‬מוריס קהאן הכריז שאין זה כישלון‪ ,‬אלא הצלחה במרבית המשימות‬

‫שהוגדרו עבור "בראשית" והבטיח מיד לסייע ל"בראשית ‪ ."2‬הכישלון נעשה יותר נוח‪.‬‬

‫אבל לפני ‪ 38‬שנים מוריס קהאן לא היה לצדנו‪ ,‬וגם אילו היה ‪ -‬לא ניתן להתאושש מהתרסקות‬
‫פרטית שכזו‪ .‬לא ניתן ליצור "כתריאל ‪ "2‬ולא ניתן לשחזר שום חלל‪ .‬החלל שנפער בתוכנו לא ניתן‬

‫לגישור על ידי שום אסטרונאוט ושום תכנית חלל ‪.‬‬
‫הקשבנו לפרשנויות‪ .‬סיון רהב‪-‬מאיר ציטטה את חז"ל ואמרה שעם ישראל נמשל ללבנה‪ .‬ואז‬
‫הבנתי פתאום את האנלוגיה‪ .‬כשם שהירח מתחדש מדי חודש‪ ,‬נעלם ואז מתגלה ‪ -‬כך גם עם‬

‫ישראל יודע עליות ומורדות‪ ,‬תקופות של אור ושל חושך‪.‬‬

‫תכונת ההתחדשות הזו מאפיינת אותנו כבר אלפי שנים‪ ,‬בצרות גדולות הרבה יותר מההתרסקות‬
‫של החללית‪ .‬הדמיון הזה לירח ימשיך וילווה אותנו‪ ,‬את המשפחות השכולות ואת החברה‬

‫הישראלית בכללותה‪ ,‬לא רק בדרך אל הירח‪.‬‬

‫דמע ומכאוב יהיו תמיד חלק מחיינו‪ ,‬הרי לעולם לא נשכח‪ .‬אך במקביל נמשיך גם לשאוב כוחות‪ ,‬לא‬
‫נפסיק לתכנן‪ ,‬לעבוד‪ ,‬לשחק‪ ,‬לטייל‪ ,‬לשמוח וליצור משמעות לחיינו‪.‬‬

‫נבט שוורץ‬ ‫‪44‬‬
‫אחות של כתריאל ז"ל‬

‫נפל ביום י"ג באדר א' תשס"ג (‪)15.02.2003‬‬

‫בש ִבי ִלי לטרון‬

‫בעיניי‪ ,‬לטרון היא שבועת השריונאים‪,‬‬
‫היא פרק בשירות הצבאי‪.‬‬

‫בשנת ‪ 2001‬נשבע איתי בטקס בלטרון‪.‬‬
‫צילמנו והצטלמנו‪ ,‬אנחנו ההורים והאחים‪ ,‬מאוחדים וגאים‪.‬‬
‫אחר כך חלקנו ארוחה משותפת בלטרון כשברקע שירי השריונאים‪.‬‬
‫נהנינו מזמן איכות ביחד ומיד חזרו החיילים להסעה באוטובוס ליעדיהם‪.‬‬

‫ואנחנו לביתנו כמעט רגועים‪.‬‬

‫בכל שנה אני חוזרת ללטרון בחודש ספטמבר‪ ,‬לטקס שבהם משתתפים ההורים‬
‫והאחים השכולים‪.‬‬

‫חודש ספטמבר הוא גם חודש הולדתו של איתי‪ ,‬בננו הצעיר‪ .‬אני מביטה בקיר‬
‫הנופלים‪ ,‬שם חרות שמו של איתי‪ ,‬שנפל בשנת ‪ 2003‬בפעילות מבצעית בצפון רצועת‬

‫עזה‪.‬‬

‫השנה הוזמנתי לטקס פרידה מהקשנ"ר שהיה בזמנו המג"ד של איתי‪.‬‬
‫כשהגעתי ללטרון‪ ,‬ראיתי את המשפחות והשריונאים יורדים מהגבעה‪ ,‬מטקס‬

‫ההשבעה‪ ,‬כאילו מעגל נסגר‪.‬‬
‫מעגל אחד שהתחיל והסתיים‪ :‬של טקס ההשבעה‪ ,‬של סיום שירות של המג"ד שהיה‬

‫לקשנ"ר ושל המח"ט בגזרה הדרומית‪ ,‬שהיה לאלוף זרוע יבשה‪.‬‬
‫נסגר מעגל ההיכרות‪.‬‬

‫רינה מזרחי‬
‫אמא של איתי ז"ל‬

‫‪45‬‬

‫נפל ביום ג' באלול תשנ"ז (‪)05.09.1997‬‬

‫גיא ‪ 22‬שנה‬

‫לפני כמה שנים החל‪ ,‬כבכל שבוע‪ ,‬יום חדש‪ ,‬שישי‪ ,‬רגיל‪.‬‬
‫לא צפויים אירועים מיוחדים פרט לאיחור בהגעתו של גיא‪,‬‬

‫זאת על פי ההודעה שהושארה במענה הטלפוני‪.‬‬
‫בתוספת הערה "נא לא לדאוג"‪ .‬דבר לא העיד על הסערה‬
‫שהחלה באותו לילה‪ ,‬באנסריה אשר בלבנון‪ ,‬בדרכה אל ביתנו‬
‫לצרף אותנו למשפחה שלא רצינו להשתייך אליה‪ ,‬משפחת השכול‪.‬‬
‫והנה אני מוצא עצמי כאן‪ ,‬עומד זו הפעם העשרים ושתיים‪ ,‬יחד עם משפחתי‪ ,‬מוקפים בבני‬
‫משפחה‪ ,‬חברים ואזרחים מן השורה‪ .‬כן‪ ,‬קשה להאמין אך הנה חלפו להן עשרים ושתיים‬

‫שנים מאז אותו יום ארור‪.‬‬
‫לאט לאט חודרת לתוכי העובדה הכואבת כי החל מהיום עד בוא יומי האחרון‪ ,‬זמן היותי אב‬
‫החסר את בנו‪ ,‬גדול מהזמן שהייתי אב לבן שהיה‪ .‬לא רק זאת‪ ,‬הפער רק ילך ויגדל‪ ,‬הרי אין‬
‫איש בעולם שיכול לעצור את מרוצת מחוגי השעון‪ ,‬כל שכן להחזירם לאחור‪ .‬זו אשליית חזרה‬

‫בלבד‪ .‬הזמן הרי ממשיך במרוצתו קדימה‪ ,‬חותר ללא לאות קדימה‪.‬‬
‫לאן?‪...‬‬

‫זאת אין איש יודע‪ .‬האם זה יהיה מקום המפגש המחודש שלי עם בני? אולי‪ ,‬אך התשובה‬
‫אינה מצויה בידי‪.‬‬

‫הייתה לי הזכות המיוחדת לאהוב את הילד הזה מספר שנים מועט‪ ,‬מועט מדיי‪.‬‬
‫עדיין קיימת בי אהבה אליו‪ ,‬אשר ברצוני להעניק אך אין מי שיקבלה‪ .‬אני רק יכול לעמוד כאן‪,‬‬
‫ליד קברו וללחוש "אני אוהב אותך"‪ .‬לקוות כי הוא מאזין וחיוכו הכובש עולה על פניו באומרו‪,‬‬

‫"אבי"‪ .‬כן‪ ,‬כך נהג הוא לקרוא לי‪" :‬אבי"‪.‬‬
‫לצד אהבתי‪ ,‬הולכים וגדלים געגועים אליו‪ ,‬אין סופיים‪ .‬לעיתים רגועים עד כי נדמה שנעלמו‬

‫ואינם ולעיתים סוערים‪ ,‬אינם נותנים לי מנוח‪.‬‬
‫לעיתים‪ ,‬בהיותי כאן לבדי‪ ,‬אני חש כעומד על שפת התהום‪ ,‬גיא צופה בי מנגד‪ ,‬ממתין‪.‬‬
‫אני מנסה להרים רגליים על מנת לרוץ לכיוונו ולומר לו לפחות עוד פעם אחת שאני אוהב‬
‫אותו‪ .‬אך רגליי אינן נשמעות לי‪ ,‬הן נדמות כשני מטילי עופרת‪ .‬כל שנותר לי הוא להתבונן‬

‫בעיניים דומעות בדמותו ההולכת ומתרחקת ככל שהזמן עובר‪.‬‬
‫"אני אוהב אותך"‪ ,‬אני צועק מעמקי ליבי לעבר הדמות הנעלמת‪ ,‬לא אפסיק לאהוב אותך עד‬

‫בוא יומי האחרון‪ .‬אך הוא ממשיך בדרכו אינו מסתובב לאחור‪.‬‬
‫פועמת בי התקווה שאני מקווה שלא תכזיב‪ ,‬לפגוש אותו שם למעלה‪ ,‬לומר לו את כל אותם‬
‫דברים שרציתי לומר כל אותם שנים ולא אמרתי‪ .‬לקבל תשובות לשאלות ששאלתי ונותרו‬

‫ללא מענה ולקוות כי סוף סוף תבוא המנוחה לנפשי השסועה‪.‬‬

‫יורם גולן‬ ‫ ‪46‬‬
‫אבא של גיא ז"ל‬ ‫ ‬

‫נפל ביום ט"ו באלול תשמ"ד (‪)12.09.1984‬‬

‫ו ְ ֶרגַע לִפְנ ֵי ׁ ֶש ָאנּו ַמ ְחז ִי ִרים‬ ‫ּכַ ְר ִמי ׁ ֶשּ ִלי לֹא נָ ַט ְרּ ִתי‬
‫אֶת ַהּ ְתעּו ָדה לְי ַד לַּ ָבנ ִים‪,‬‬
‫עֵת ִסּי ַ ְמּ ִתי לִּמּו ֵדי ָה ְרפּואָה‬
‫ַהּ ִביּפֶר ְמצַפְצֵף‬ ‫ִה ְתי ַּצַ ְבּ ִתי ּ ְבׁ ַשעֲ ֵרי ַהּ ַמ ְחלָ ָקה ַהּ ְדחּופָה‪.‬‬
‫ו ַ ֲאנ ִי ִמ ְתעֹו ֵרר‪ּ ,‬פָנ ַי ׁשֹו ֵטף‪,‬‬
‫אֶל ַהּ ַמ ְחלָ ָקה אָץ ִמ ְתי ַּצֵב‪,‬‬ ‫ִטּפַלְּ ִתי ּ ִבפְצּועִים ִמּכָל ַהּסּוגִים‬
‫ֵה ֵבא ִתי ָמזֹור‪,‬‬
‫ּו ִמ ְתאַּ ֵמץ לְי ַּצֵב‬ ‫ֵהׁ ַש ְבּ ִתי ַחּי ִים‪.‬‬
‫אֶת ַהּ ַמּצָב ׁ ֶשל ַהּפָצּועַ ׁ ֶשּמּולִי‪,‬‬
‫ּגַם ּכְׁ ֶש ָהפַכְּ ִתי ְמנ ַ ֵהל ַהּ ַמ ְחלָ ָקה‬
‫ּ ֵבינ ֵינּו‪ּ ,‬גַם אֶת ׁ ֶשּלִי‪.‬‬ ‫עֲ ַדי ִן ָר ְדפָה אֹו ִתי אֹו ָתּה ַהּ ַמ ְחׁ ָש ָבה‬
‫ּ ָת ִמיד אֹותֹו ִסּיּוט‪ָ ּ ,‬ת ִמיד אֹותֹו ֲחלֹום‪:‬‬
‫אסף זינר‬ ‫אֵי ֹפה‪ ,‬לַעֲז ָאז ֵל‪ָ ,‬הי ִי ִתי ּ ְבאֹותֹו ַהּיֹום?‪...‬‬
‫אח של יאיר ז"ל‬
‫לּו ַרק נ ִּ ְתנ ָה לִי ַה ִהז ְּ ַדּ ְמנּות‪,‬‬
‫ָהי ִי ִתי ְמׁ ַשּגֵר עַצְ ִמי לְׁ ָשם ּ ִב ְמ ִהירּות‪:‬‬

‫חֹו ֵבׁש ַהּפְצָעִים‪,‬‬
‫ַמעֲלִים אֶת ַהּכְאֵ ִבים‬
‫ּו ֵמ ִטיס אֹותֹו אִּ ִתי לָאָ ֶרץ‪,‬‬

‫אֶל ּ ֵבית ִאּ ִמי‪,‬‬
‫ו ְגֹו ֵרם לֹו לָקּום‬
‫ּו ְמז ָ ֵרז לֹו אֶת ַהּׁ ִשּקּום‪.‬‬

‫‪47‬‬

‫נפל ביום כ"א בחשון תשנ"ב (‪)29.10.1991‬‬

‫‪ 28‬שנים לנפילתו‬

‫כ"א בחשוון‪ .‬בשביל כל המדינה היום הזה היה יום בחירות‬
‫לרשויות המקומיות‪ .‬בשבילנו הוא היה יום הזיכרון הפרטי‪.‬‬

‫יום האזכרה שלך‪.‬‬
‫בכל שנה מחדש מדהים לראות את כמות האנשים שמגיעים‬
‫לסבא וסבתא‪ ,‬בין אם זה באזכרה‪ ,‬ביום הזיכרון או בטיול יום ההולדת שלך‪.‬‬
‫הכל כבר נאמר‪ :‬כמה סוחף היית‪ ,‬שאפילו ‪ 28‬שנים אחרי מגיעים כל כך הרבה אנשים‪.‬‬
‫כמה שהחברים הם כבר משפחה וכמה שאפילו שלא היית כאן יותר משהיית‪ ,‬אתה‬

‫עדיין חקוק לכולנו בלב‪.‬‬
‫כמה שבכל פעם אני מגלה אדם נוסף שהיית חלק מחייו וכמה שבכל פעם קורה דבר‬

‫חדש שמרגש אותי באופן ייחודי לאותה שנה‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬איך אפשר שלא לומר עליך משהו ביום הזה? שלא לציין‪ ,‬להזכיר‪ ,‬לספר‪.‬‬

‫הרי זה כל הטעם באזכרה‪...‬‬
‫את הפרח ציפור גן‪-‬עדן שמנו היום על הקבר שלך‪ ,‬ובמקרה גם היה מונח בתוך ואזה‬
‫שקופה על השולחן בבית של סבא וסבתא‪ ,‬בדיוק מושלם כנגד התמונות המוגדלות‬
‫שלך שתלויות שם‪ .‬טוב‪ ,‬זאת לא חכמה‪ ,‬כמעט כל פינה בבית מקושטת בתמונות‬
‫שלך‪ ,‬כלוחם‪ ,‬כחייל או כמפקד‪ ,‬אבל עדיין כשראיתי את הפרח הרגשתי שאני‬
‫חייבת לצלם‪ .‬ואז פתאום חשבתי על המשמעות הסימבולית של שם הפרח הזה‪,‬‬

‫הרי בשבילנו זה בדיוק מה שאתה עכשיו‪ :‬ציפור גן‪-‬עדן‪.‬‬
‫יצא לי לחשוב היום בבוקר‪ ,‬שזה יום של בחירות‪ ,‬שהוא בעצם יום של חופש שאפשר‬
‫לנצל יום חד פעמי כזה לכל‪-‬כך הרבה דברים‪ .‬מה הסיכוי שאנשים בכלל יגיעו?‬
‫נוכחתי לגלות‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬שבעבור כל החברים והמשפחה זה בכלל לא משנה איזה יום‬

‫זה‪ ...‬היום הוא יום האזכרה שלך‪ ,‬אז היום זוכרים אותך ובאים ומכבדים ומחבקים‪.‬‬
‫אז רונן‪ ,‬דוד יקר שלי‪ ,‬תודה שזכיתי לראות שוב את כל האהבה הזאת‪ .‬תודה על הזכות‬
‫להיות אחיינית שלך ותודה על שבזכותך ובזכות עוד חללים רבים כמוך‪ ,‬יש לנו בכלל‬

‫מדינה כדי לעשות בה בחירות לרשויות המקומיות‪.‬‬
‫לירון ארזואן‬
‫אחיינית של רונן שלמה ז'ורנו ז״ל‬

‫‪48‬‬

49

‫נפל ביום ט"ו באב תשס"ו (‪)09.08.2006‬‬

‫נִ ְד ֶמה ִלי ׁ ֶשּנִ ְד ֶמה ִלי‬

‫לִפְעָ ִמים אֹו ֶחז ֶת ּ ִבי אֵי ָמה‪.‬‬
‫נ ִ ְד ֶמה ׁ ֶש ַהּ ָד ָבר ִמּ ֶמּנּו‬

‫ּכָל אֵם ֲח ֵר ָדה יֹו ֵתר ִמּ ֹכל‬
‫ָק ָרה לִי‪.‬‬

‫ּ ְב ִרגְעֵי ַהּפַ ַחד‬
‫נ ִ ְד ֶמה לִי ׁ ֶשּגֻּי ַ ְסּ ָת ּ ְבצַו ׁ ְשמֹונ ֶה‬

‫ּכְׁ ֶשּפָ ְרצָה ַהּ ִמלְ ָח ָמה‪.‬‬
‫ְקצִינ ִים ִהּגִיעּו אֶל ַהּ ֶדלֶת‬

‫ו ְהֹו ִדיעּו‪...‬‬

‫לֹא ְמ ִרי ָמה עֵינ ַי אֶל ּ ְתמּונ ָ ְתָך‬
‫עַל ַהּ ִקיר‬

‫ֲאׁ ֶשר ּ ַבּנֹעַם ָה ָרגִיל ׁ ֶשּלְָך‬
‫ַמּכָה ּ ְבכָל ַהּכֹו ַח לְ ַהז ְּכִיר‬

‫ז ֶה לֹא ַרק ּ ַבּ ִד ְמיֹון‪.‬‬
‫איריס שגב‬
‫אמא של נמרוד ז"ל‬

‫‪50‬‬