שיח שכולים 2020

‫נפל ביום כ"א בשבט תשע"ז ‪16.02.2017‬‬

‫עם הזמן שחלף‪ ....‬לתומר שלנו‬

‫תומר שלנו‪ ,‬חלפו להם ‪ 3‬שנים מאותו היום שבו‬
‫התבשרנו בבשורת האיוב‪ .‬במשך כל התקופה הזו‪ ,‬ספרנו כל‬
‫דקה‪ ,‬כל שעה וכל יום שהיו מלאים בזיכרונות‪ ,‬בגעגועים ובתוגה‪.‬‬
‫נפער בלב כולנו חלל עמוק שאין דבר שימלא אותו‪.‬‬
‫"כשהזמן רץ"‪ ,‬הקיץ חלף ובא החורף ועימו טיפות הגשם‪.‬‬
‫נדמה היה לנו כי "לא עננים הם אשר נבקעו כי אם שתי עיניי אשר דמעו"‪ ,‬כדברי יהודה הלוי‪.‬‬
‫בזמן הזה שמקומך נפקד מעימנו‪ ,‬בננו ואחינו היקר‪ ,‬החיים המשיכו אבל‪ ...‬שירים חדשים‬
‫מתנגנים מעל גלי האתר ואתה לא כאן להורידם לרשימת הפלייליסט שלך ולהאזין להם‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬בני משפחתך‪ ,‬קיבלנו את ההחלטה להמשיך בחיים‪ ,‬ולכן‪ ...‬נוי התחילה ללמוד‬
‫באקדמיה‪ ,‬כמו שתמיד דרבנת אותה לעשות‪ ,‬הדס טסה לארה"ב והגשימה את‬
‫חלומכם המשותף וסיימה רבע ראשון בלימודים בהצטיינות‪ .‬אבל אתה לא כאן לתת‬
‫להן טפיחה על השכם שמשמעותה "כל הכבוד אחותי"! אבא סוף סוף הסכים לקנות‬
‫פלאפון חדש‪ ,‬אבל אתה לא היית כאן לייעץ לו איזה מכשיר לקנות ואיך לתפעל אותו‪!...‬‬
‫אני‪ ,‬שהייתי בבית תקופה ארוכה ואחרי לכתך לא יכולתי להתבונן על חיילים‬
‫במדים‪ ,‬בחרתי להקים סניף של "האגודה למען החייל" ולהעניק לחיילים מה שלא‬
‫אוכל להעניק לך‪ ,‬בני היקר‪ .‬אבל אתה לא כאן לומר לי‪" :‬אמא‪ ,‬אני גאה בך!"‪...‬‬
‫במשפחתנו המורחבת‪ ,‬תומר היקר שלנו‪ ,‬החיים המשיכו במסלולם‪...‬‬
‫עדנה ילדה בן ואורטל מצפה לתינוקת‪ ,‬אבל אתה לא כאן לחוות את השמחה‪ ,‬להרים טלפון‬
‫ולאחל להן "מזל טוב"!‬
‫אור‪ ,‬שתמיד אתה והוא התווכחתם על מקומו של האלוהים בניסים שקרו לעם ישראל ותמיד‬
‫האמנתם שה"פלא" הוא תופעה מדעית‪ ,‬התחזק באמונתו‪ .‬הוא קרוב מאי פעם לקדוש ברוך‬
‫הוא וגם אליך‪ ,‬שהרי אתה כעת בעולם של מעלה‪.‬‬
‫תומר‪ ,‬חבריך "סוסי הפוני" נמצאים בנקודת זינוק אחרת‪ ...‬שקיטן השתחררה משירות סדיר‬
‫ובר חתמה על שירות קבע‪ .‬ניר כבר קצין‪ ,‬איתמר ודור לוחמים בנח"ל‪ .‬גם אורן‪ ,‬חבר הילדות‬
‫שלך‪ ,‬עומד בפני קורס קצינים‪ .‬אבל אתה לא כאן לומר להם "אחי‪ ,‬אני הכי שמח בשבילך"!‬
‫אמר לואי דה אמור‪" :‬יהיה זמן שתאמין שבו הכול נגמר‪ ,‬אבל זו תהיה ההתחלה‪".‬‬
‫וראה מה קרה? יקי‪ ,‬המח"ט האהוב עליך‪ ,‬סיים את תפקידו והיום הוא מח"ט הצנחנים‪ .‬גם‬
‫חבריך המפקדים סיימו תפקיד ראשון וכבר מתכוננים או התחילו תפקיד שני‪ .‬אבל אתה לא כאן‬
‫להחליף חוויות עימם‪!...‬‬
‫כל כך הרבה דברים התרחשו בתקופה הזו שאינך עמנו‪ ,‬בננו ואחינו היקר והאהוב‪ ,‬שקצרה‬
‫היריעה לכתוב על כולם!!!‬
‫תומר שלנו‪ ,‬אנחנו זוכרים אותך בגאווה היום‪ .‬כמו שכתוב בספר משלי‪" :‬בדרך חכמה‬
‫הוריתיך‪ ,‬הדרכתיך במעגלי יושר"‪ ,‬היית אדם ומפקד חכם‪ ,‬מצטיין‪ ,‬ישר ונעים הליכות‪.‬‬
‫כשדוד נשא את הקינה על יהונתן ואמר "הצבי ישראל על במותיך חלל‪ ,‬איך נפלו גיבורים"‪...‬‬
‫התכוון הנאמר בוודאי גם אליך‪ :‬אתה הגיבור של כולנו‪.‬‬

‫בסטקר ננסי‬ ‫ ‬ ‫‪51‬‬

‫אמא של תומר ז"ל‬

‫נפל ביום י' בתשרי תשע"ד (‪)14.09.2013‬‬

‫ׁ ַשּ ֶלכֶת‬

‫‪...‬עַכְׁ ָשו ׁ ַשּלֶכֶת‪,‬‬
‫ַר ַחׁש עָלִים נ ִגְ ָר ִרים ּ ָב ְרחֹובֹות‪,‬‬

‫עָלִים ֲא ֻדּ ִמים י ְ ֵבׁ ִשים‬
‫נ ֶעֱ ָר ִמים עִם ָהרּו ַח ּ ִב ְקבּוצֹות‪,‬‬

‫מֹו ִתי ִרים עֲנ ָפִים עֵי ֻרּ ִמים‪.‬‬

‫ו ְ ַאּ ָתה ּ ְב ַר ֲח ֶמיָך לֹא ִהּ ַס ְסּ ָת‪,‬‬ ‫ו ַ ֲאנ ִי‪ְ ּ ,‬בׁשּולֵי ַהּ ִמ ְד ֶרכֶת‪,‬‬
‫ִהּגַׁ ְשּ ָת לֹו ׁ ְש ָטר לַּי ָד‪.‬‬ ‫ַמּ ִבי ָטה ּ ְב ַמּ ָסעָם ַהּסֹופִי‪,‬‬

‫עֲ ֹזב ַהּפַח‪ ,‬לָּ ָמה לְָך?‪ָ ,‬א ַמ ְרּ ָת‬ ‫ַמ ְרּגִיׁ ָשה אֶת ַהּׁ ַשּלֶכֶת‬
‫ּ ְבטֹון ָרגִיׁש ּו ְמיֻ ָחד‪.‬‬ ‫מֹו ִתי ָרה ּכְאֵב ַחד ּ ְבגּופִי‬

‫ו ְהּוא ִמׁ ְשּ ָתאֶה‪ ,‬לֹא ַמ ֲא ִמין לְ ַמ ְראֵה עֵינ ָיו‪.‬‬ ‫‪....‬ו ְנ ִז ְּכֶ ֶרת‬
‫ֲהי ִּ ָתכֵן ּכִי ֵמ ָאה ׁ ְש ָקלִים נ ָ ֲחתּו ָה ֶרגַע לְי ָ ָדיו?‬ ‫לֹא ִמּזְ ַמן‪ָ ׁ ,‬שם ּ ְבצַד ַהּכְ ִביׁש‪ְ ,‬ראִי ִתיָך‬

‫ו ַ ֲאנ ִי ַמּ ִבי ָטה ּ ְבָך ִמּנ ֶגֶד‪...‬‬ ‫ַמּ ִביט ּ ַב ֶח ְמלָה עַל ֶהלְֶך‪-‬ז ָר‬
‫ּגֵאֶה ו ְתֹו ֶהה‪,‬‬ ‫ׁ ֶשּנ ָ ַבר ּ ָבאַׁ ְשּפָה ְקרּועַ ּ ֶבגֶד‬

‫ִמי ּכָאן יֹו ֵתר ְמ ֻאּׁ ָשר‪:‬‬ ‫ּו ַב ְקּבּו ֵקי ִמ ְחזּור ּ ְבי ָ ָדיו‬
‫אַּ ָתה אֹו ַה ֵהלְֶך?‬ ‫ּו ְבעֵינ ָיו הּוא ּ ָתר‪.‬‬

‫נ ִיצֹוצֹות ׁ ֶשל ׂ ִש ְמ ָחה ּ ְבעֵינ ֶיָך‬
‫ִה ְמ ִחיׁשּו ָמה ּ ֶב ֱא ֶמת ּ ֹפה עִּ ָקר‪.‬‬

‫אָכֵן‪ּ ,‬כָז ֶה ּ ָת ִמיד ָהי ִית‪,‬‬
‫נ ְׁ ָש ָמה עֲנ ָ ִקית‬

‫עִם ּתֹו ָבנֹות ׁ ֶשל ָא ָדם ְמ ֻבּגָר‬

‫ׁ ַשּלֶכֶת ‪ -‬י ֵׁש ַרק ּ ָב ְרחֹובֹות‪ָ ,‬חׁ ַש ְבּ ִתי‪,‬‬
‫ו ְלֹא ּ ִבלְ ָב ְבָך‪ֵ ּ ...‬בן אָהּוב ו ְי ָ ָקר‪.‬‬

‫דליה רם‪-‬כהן‬ ‫ ‬
‫אמא של יועד רם ז"ל‬

‫‪52‬‬

‫נפל ביום ז' בשבט תשל"ו (‪)09.01.1976‬‬

‫געגועים לאחינו רמו‬

‫רמו‪ ,‬אחי‪ ,‬באתי לדבר כי בסופו של דבר לא הספקנו הרבה!‬
‫היית צעיר ‪ -‬ממש ילד‪ ,‬סיימת ללמוד‪ ,‬התגייסת לצבא‪,‬‬

‫מיד מלחמת יום כיפור‪ ,‬חזרת מאופק ושקט מהטראומה!‬
‫לא יצא לנו לדבר הרבה‪.‬‬

‫‪ 44‬שנים חלפו מאז נקטפת באותו יום בחולות סיני‪ .‬בתהום העמוקה אליה נפלת ושם זעקת‪:‬‬
‫אמא‪ ,‬אמא! אבל אמא לא שמעה אותך‪ ,‬גם לא אלוהים! רק האדמה בלעה את קולך ואין מושיע!‬
‫מאז‪ ,‬ימים של בכי וכאב‪ ,‬ימים של צביטות בלב על מה שהיה ואיננו‪ ,‬על כך שאינך כבר בינינו‪.‬‬

‫זיכרונות עולים ויורדים‪ ,‬תוגה וצער שאינם מרפים‪.‬‬
‫נותר רק געגוע עמוק ואינסופי‪.‬‬

‫געגוע לראות אותך שוב‪ ,‬להריח את ריח הגוף‪ ,‬להביט בעיניים הנוצצות‪ ,‬ללטף את הראש‪,‬‬
‫לחבק‪ ,‬לנשק‪ ,‬לגעת!‬

‫לתת לך לשים את הראש על הכתף אחרי יום אימונים מפרך ואז להירגע‪ .‬אפילו לדקות‬
‫ספורות‪ ,‬אפילו לרגע!‬

‫הזמן אינו מרפא את הכאב‪ ,‬רק מחדד את האמת ומטיח אותה בפנים!‬
‫הזמן כבר לא נותן ללב להתנחם בתעתועי הדמיון‪ ,‬שאולי הוא תכף ישוב‪ ,‬אולי הוא פתאום‬

‫ידפוק בדלת ויתיישב אל השולחן‪ ,‬עייף רעב וצמא‪.‬‬
‫אבל הראש מבין את מה שהלב מסרב לקבל‪ .‬הגעגוע הזה כבר לא יסופק לעולם!‬
‫ולנו נותרה רק תמונתך‪ ,‬עם החיוך הביישני והילדותי הניבטת אלינו יום יום!‬
‫אסיים כמו מילות השיר‪ :‬לנצח אחי‪ ,‬נזכור אותך תמיד למול אורך המשגע‪ ,‬אני עומד לבכות‬

‫לך אחי‪ ,‬תהיה חזק שם למעלה‪ .‬מתוק שלי הלב שלי החסיר פעימה בגללך‪.‬‬
‫היה שלום אחי‪.‬‬

‫דוד אלמוג‬
‫אח של רמו אזולאי ז"ל‬

‫‪53‬‬

‫נפל ביום י"ד בתשרי תשל"ד (‪)10.10.1973‬‬

‫חֹו ַתם ּ ָד ִמים‬

‫לֹופְ ִתים אֹותֹו ּפִ ְר ֵחי ַהּ ָבר‬
‫נ ָח ֹראׁשֹו עַל אֶ ֶבן‪,‬‬

‫חֹו ֵבׁש עָלֶה י ָ ֹרק ּפְצָעָיו‪,‬‬
‫ו ְ ַדק ּגִ ְבעֹול ִמׁ ְשעֶנ ֶת‪.‬‬

‫ּ ָדם נ ִּגָר עַל ֶסלַע ַהּ ַבּזֶלֶת‪,‬‬
‫י ָדֹו ׁ ְשלּו ָחה אֶל ּפֶ ַרח ֲח ַבּצֶלֶת‪,‬‬

‫ו ְעַל ׁ ִש ְב ֵרי ַמּ ֶתכֶת ּדֹו ְמ ִמים‪,‬‬
‫נֹו ָתר חֹו ַתם ּ ָד ִמים‪.‬‬

‫ַחּבּו ָרה ו ְאֵין לָעַד ַמ ְרּפֵא לָּה‪,‬‬
‫נ ָ ַדם‪ ,‬נ ִגְאַל ִמּי ִּסּו ֵרי ָה ֶרגַע‪,‬‬

‫ּו ֵמעַל ּפִ ְסּגָה‪ְ ּ ,‬בנ ֶצַח עֲלּו ִמים‪,‬‬
‫ּכָׁ ְשלּו ַרגְלֵי ַהּי ֶלֶד‪.‬‬

‫ניצן רוזן‬
‫אח של יהונתן רוזנמן אורנן ז"ל‬

‫‪54‬‬

‫נפל ביום י"ב בכסלו תש"ל (‪)22.11.1969‬‬

‫** *‬

‫ו ְׁשּוב יֹום ַהּזִּכָרֹון‬
‫ו ְכָל ּפַעַם ז ֶה יֹו ֵתר‪,‬‬
‫אַּ ָתה ָרחֹוק יֹו ֵתר‪,‬‬

‫ֲאנ ִי ַחּלָׁ ָשה יֹו ֵתר‪,‬‬
‫ַהּכְאֵב צֹו ֵרב יֹו ֵתר‪.‬‬

‫ְס ִבי ֵבנּו ַהּ ְד ָב ִרים ְמׁ ַשּנ ִים ּ ְדמּו ָתם‪:‬‬
‫עֵצִים ׁ ֶשּ ִטּפַ ְסּ ָת עֲלֵי ֶהם נֹופְלִים‪,‬‬
‫ו ַ ֲח ָדׁ ִשים צֹו ְמ ִחים ּ ַת ְחּ ָתם‪.‬‬
‫ֲאנ ָׁ ִשים ׁ ֶש ָחי ִי ָת אִּ ָתם ִמ ְתּ ַבּגְ ִרים‬
‫ו ַ ֲא ֵח ִרים ַמּגִיעִים לְסֹוף ּ ַד ְרּכָם‪.‬‬

‫ּ ָבּ ִתים ׁ ֶשּגָ ַדלְּ ָת ּ ָבם ְמׁ ַשּנ ִים צּו ָר ָתם‪,‬‬
‫ַרק ֶה ָה ִרים ָס ִביב ָהיּו ו ְעֹו ָדם‪.‬‬

‫ו ְ ַהּ ְק ָב ִרים ו ְ ַהּ ֵמ ִתים נ ִׁ ְשאָ ִרים ּכְפִי ׁ ֶש ָהיּו ּ ְבמֹו ָתם‪.‬‬
‫ו ְכְָך ַהּ ֹכל חֹוז ֵר‪ַ ,‬א ֵחר‬
‫ו ְכָל ּפַעַם ז ֶה יֹו ֵתר‪,‬‬

‫ַהּ ְס ָתו חֹוז ֵר‪ּ ,‬ו ָבא ָא ִביב ַאְך הּוא ַא ֵחר‪,‬‬
‫ו ְׁשּוב ּפְ ִריחֹות ּכְמֹו ּ ַבּצִּיּור‬
‫ו ְׁשּוב ַהּקֹוצִים ּ ְב ַקו ּדֹו ֵקר‪.‬‬

‫ֲא ָבל ַאּ ָתה אֵינ ְָך חֹוז ֵר‪ ,‬אֵינ ְָך אַ ֵחר‪,‬‬
‫ַאּ ָתה ּפָׁשּוט אֵינ ְָך יֹו ֵתר‪.‬‬

‫עפרה שן‬
‫אחות של ארנון צור ז"ל‬

‫‪55‬‬

‫נפל ביום כ' בסיוון תשס"ג (‪)20.06.2003‬‬ ‫ּ ַדּ ֶל ֶקת ִמ ְפ ָר ִקים‬
‫נפל ביום כ"ב בטבת תשס"ט (‪)08.01.2009‬‬
‫ׁ ָש ַמעְּ ִתי אֶת ּ ִבכְי ְֵך‬
‫ִמּ ַבעַד לַּ ִקירֹות ַהּ ַדּ ִקים‪.‬‬
‫ִה ְסּ ַב ְרּ ְת‪ :‬לֹא ֵמ ִתים ִמּזֶה ו ְלֹא נ ִ ְרּפָ ִאים‪.‬‬
‫ַהּגּוף לִפְ ָר ִקים הּוא ַמלְּ ֹכ ֶדת ּפְ ָת ִאים‪.‬‬
‫ִמגְּ ָדל ׁ ֶשרֹועֵד ו ִיסֹודֹות ְרקּו ִבים‪.‬‬
‫ּוז ְ ַמן לֹא ּ ֶבאֱ ֶמת ְמ ַרּפֵא‪,‬‬

‫הּוא ְמׁ ַשּכְֵך ּכְאֵ ִבים‪.‬‬
‫ּכְמֹו ׁ ֶש ֶמן ָקנ ַּ ִביס‪,‬‬
‫ּכְמֹו צְחֹוק נ ְכָ ִדים‪.‬‬

‫ַהּ ָס ַחת ּ ַדעַת ֻמׁ ְשלֶ ֶמת ּכְׁ ֶש ֲאנ ַ ְחנּו לְכּו ִדים‪.‬‬
‫אֶפְׁ ָשר ַרק לְ ָה ֵקל עַל ַהּ ַת ְס ִמינ ִים‪.‬‬
‫ַהּגּוף לִפְ ָר ִקים ִמ ְתנ ַּכֵל לְעַצְמֹו‪,‬‬
‫ֻמ ְת ָקף ִמּ ִבפְנ ִים‪.‬‬
‫ו ְ ַהּ ֹב ֶקר ׁשּוב ּפָנ ַי ְִך עֲכּו ִרים‪.‬‬

‫ּ ְב ַהר ֶה ְרצְל‪ ,‬מּול ִק ְב ֵרי ַא ַחי ְִך ַהּצְעִי ִרים‪.‬‬
‫אַּ ְת ְמנ ִי ָחה ֲא ָבנ ִים עַל לּוחֹות ָה ְרפָאִים‪.‬‬

‫" ַאּ ָתה ֵמ ִבין?‪...‬‬
‫לֹא ֵמ ִתים ִמּזֶה‬
‫ו ְלֹא נ ִ ְרּפָ ִאים"‪.‬‬

‫שמואל מוניץ‬
‫אחיין של מתניה ומאיר צנוירט ז"ל‬

‫‪56‬‬

‫נפל ביום כ"ח בשבט תשנ"ז (‪)04.02.1997‬‬

‫והנה מתקרבים החגים‪...‬‬

‫הנה מתקרבים החגים ואנו חווים את ההרגשה הזו כמה‬
‫פעמים בשנה‪.‬‬

‫כל המשפחה נאספת‪ ,‬הילדים משתובבים‪.‬‬
‫פה ארוחת ראש השנה ואינך נוגס בתפוח בדבש‪...‬‬

‫ולאחר מכן בונים סוכה גדולה ואתה לא עוזר לאמא להכין שרשראות וקישוטי כסף‪.‬‬
‫מכינים כסאות לאושפיזין ואתה אינך‪ .‬חנוכה‪ ,‬סופגניות ולביבות בלעדיך‪ ,‬גם סדר‬
‫ט"ו בשבט חסר אותך והנה קוראים בהגדה ומותירים כסא פנוי לאליהו הנביא‪ ,‬גם‬
‫עושים מדורה בל"ג בעומר ואני שומר לך בצד תפוח אדמה שחור שלעולם לא ייאכל‪.‬‬
‫ובשבועות מדרימים אל דודתך ובתום הארוחה אינך יוצא עם אחיך למרפסת כדי‬

‫לעשן סיגריה‪ ,‬תמיד ‪ -‬הכסא שלך נותר מיותם!‬

‫ואני‪ ,‬אני מרגיש חוסר מנוחה בימים של לפני החגים‪ .‬מחד‪ ,‬חגים זה שמחה‪ ,‬מאידך‪,‬‬
‫בימים אלה האובדן והחסר מעיקים וההרגשה היא של גוש עצום השוכב לו בחזה‪ .‬האחים‬
‫שלך בגרו‪ ,‬גם הזדקנו‪ .‬יותם וגאיה‪ ,‬האחיינים שלך‪ ,‬השתחררו מצה"ל ואוטוטו יוצאים‬

‫לטיול הגדול‪ ...‬יותם ליפן‪ ,‬פיליפינים והודו וגאיה לדרום אמריקה‪.‬‬
‫ואתה‪ ,‬ילד שלנו‪ ,‬נותרת צעיר‪...‬‬

‫רק תמונה דהויה על הקיר או צילומים שאצרנו אצלנו ומדי פעם‪ ,‬כשקשה‪ ,‬אנחנו‬
‫בורחים אל מחוזות הדמיון "מה היה קורה לּו‪"...‬‬

‫אריה רוזנברג‬ ‫ ‬
‫אבא של שחר ז"ל‬ ‫ ‬

‫‪57‬‬

‫נפל ביום כ"ז בשבט תשמ"ה (‪)18.02.1985‬‬

‫שאול‪ ,‬בני הבכור‬

‫שאול בני הבכור התגייס לצה״ל לגרעין נח״ל‪.‬‬

‫הוא אהב מאד את חיי הצבא והיה ברור שאחרי קורס מ״כים‬

‫הוא ייצא לקורס קצינים‪ ,‬שאותו סיים בהצטיינות ובסופו שובץ‬

‫להיות קצין מודיעין במפקדת קצח״ר‪.‬‬

‫לאחר מכן מונה להיות קצין המודיעין של חטיבת הנח״ל‪ .‬ב‪ 18 -‬בפברואר ‪ ,1985‬במהלך‬

‫סיור מפקדים מבצעי ליד העיר צור בלבנון‪ ,‬עלה הרכב שבו נסע על מטען צד והוא‬

‫נהרג‪ .‬בני הבכור שאול ז״ל (שאולי ‪ -‬כך קראו לו חבריו) היה בן ‪ 27‬בנופלו והשאיר‬

‫אחריו את אשתו נילי ובת יחידה בת שנתיים וחצי‪ ,‬ניצן שמה‪.‬‬

‫האסון הזה היכה בי ובמשפחתי בכאב גדול‪ .‬החיים לפני נפילתו של שאול ז״ל לא‬

‫היו דומים לחיים שאחריו‪ .‬כל יום שעבר‪ ,‬כל אירוע‪ ,‬כל חג‪ ,‬לא עבר בלי שהוא עלה‬

‫בזיכרונותיי עם געגועים קשים‪.‬‬

‫מבחינתי הוא לא נהרג‪ ,‬אלא הוא חי איתי בכל רגע‪ .‬תליון ובו תמונתו של בני צמוד‬

‫לצווארי כל הזמן ובמשך שנים רבות הייתי עולה אל חלקת הקבר שלו בקרית‪-‬שאול‬

‫והייתי מעדכנת אותו במה שקורה ומבקשת את עזרתו‪ ,‬לחזק את הסובבים אותי‬

‫בברכות ומשאלות‪.‬‬

‫למרות האובדן והכאב‪ ,‬אני עדיין חיה ומוצאת את האושר והשמחה‪ .‬אני עצמאית‪,‬‬

‫קמה בבוקר עם חיוך על הפנים ומברכת על הטוב שיש מסביב‪ .‬במשך שנים הייתי‬

‫מתנדבת פעילה במשמר האזרחי ואף הייתי מפקדת הסניף בשכונת מגוריי‪.‬‬

‫אני מתנדבת יום ביומו במשמרות‪-‬הזהב בבית ספר ״גורדון״ ליד ביתי‪ ,‬שבו גם למדו‬

‫ילדיי‪ .‬אני מגדלת שני כלבים חמודים ופותרת בכל יום תשבצים (לאמץ את המוח)‪.‬‬

‫יש לי חשבון ברשת החברתית ״פייסבוק״ ובו אני כותבת ומעלה תמונות (בעזרת נכדי)‬

‫ואני פעילה מאוד בקבוצות הוואטסאפ של משפחתי‪ .‬אני אוהבת לטייל ברחבי הארץ‪,‬‬

‫אוהבת את המשפחה היקרה שלי ואוהבת את העם ואת המדינה שלי‪.‬‬

‫ממרום גילי וניסיון חיי אני מתפללת שנזכה‪ ,‬ביחד עם כל עם ישראל‪ ,‬לימים של שגשוג‪,‬‬

‫שקט ושלום‪ ,‬ללא אלימות ועם אהבת הזולת‪.‬‬

‫שנדע לכבד זה את זה ולתת כבוד לדור הוותיקים‪ ,‬כמו שאני מברכת את סובביי‪:‬‬

‫״שאלוהים ישמור אותנו מעתה ועד עולם‪ .‬אמן״‪.‬‬

‫אופירה זהבי‬

‫אמא של שאול ז"ל‬ ‫‪58‬‬

‫נפל ביום י"ב בטבת תשל"ח (‪)22.12.1977‬‬

‫מאיר‪ ,‬אחי היקר‬

‫מאיר‪ ,‬אחי הטוב ועדין הנפש‪ ,‬כל כך הרבה מילים‪ ,‬כל כך הרבה‬
‫דמעות וסערת רגשות מאז לכתך‪.‬‬

‫אני עדיין לא מבינה איך אנו ממשיכים את החיים בלעדיך‪,‬‬
‫ללא השיחות‪ ,‬החיבוקים‪ ,‬המילים המרגיעות והאהובות‪,‬‬
‫השלווה והנחת שאפיינו אותך‪.‬‬

‫מאיר אחי‪ ,‬אני עדיין לא מאמינה ולא מעכלת שזה נגמר ושלא תחזור‪ .‬אני נמצאת‬
‫בחלום רע‪ ,‬שבו אני רואה אותך נכנס הביתה‪ ,‬מחייך אליי בחיוך הביישני שלך ואז אני‬

‫מתעוררת בכאב עצום‪.‬‬
‫מאיר אחי היקר‪ ,‬מתת כגיבור‪ ,‬כאשר לא יכולת להשאיר את חברך שהיה אמור‬
‫לצאת לחופשה למשפחתו ולילדיו‪ ,‬למרות הבקשות של מפקדך להישאר בבית‪.‬‬

‫וזה עלה לך בחייך‪.‬‬
‫בטוחה אני שאתה נמצא במקום טוב ושאלוקים נהנה ממך כמו שאני ומשפחתנו היינו‬
‫נהנים ממך‪ ,‬לו היית כאן וממשפחתך שלא זכית להקים‪ .‬זה הכי כאב לאבא שלנו ז״ל‪.‬‬
‫מאז שהלכת הוא הלך ודעך‪ ,‬עד שהלך לעולמו בלי לזכות לראות את ילדיך‬

‫גדלים איתנו‪.‬‬
‫זכור לי ממך אירוע מיוחד‪ :‬היום בו נודע לך על ההכנות לחגיגת הבר‪-‬מצווה של‬

‫האחיין האהוב שלך‪ ,‬אילן (הבן שלי)‪.‬‬
‫בהיותך טבח שף של אחד המלונות הגדולים בעיר אילת‪ ,‬לקחת על עצמך את כל‬

‫ההכנות למסיבה‪ ,‬שכולם עדיין זוכרים‪.‬‬
‫למרות השנים הרבות שחלפו‪ ,‬הכאב והזיכרון ממך לא נשכחים‪ ,‬חסרונך מורגש בכל‬

‫האירועים המשפחתיים‪.‬‬
‫אחי‪ ,‬תהיה חזק למעלה ותשמור עלינו‪.‬‬

‫אוהבת אותך ולעד תהיה בליבי‪.‬‬

‫עליזה הרוש‬
‫אחותו של מאיר חמו ז"ל‬

‫‪59‬‬

‫נפל ביום א' באדר ב' תשס"ג (‪)05.03.2003‬‬

‫מכתב לאחי הצעיר‬

‫אחי הצעיר דניאל‪ ,‬האם אתה שומע? האם אתה יודע?‪...‬‬
‫מה שעובר עליי‪ ,‬עלינו מאז אותו יום מר ונמהר שבן עוולה‬
‫גדע את מסלול חייך‪ ,‬מסלול חיינו‪ ,‬שצריך היה להיות מלא באושר‪,‬‬

‫עשייה‪ ,‬נתינה‪ ,‬הצלחות רבות‪ ,‬כי זה אתה דניאל‪.‬‬

‫אתה היית זה שתמיד רץ לעזור‪ ,‬תמיד ידעת לכבד את האחר‪ ,‬קטן כגדול‪ ,‬יהודי או לא‪ ,‬כי זה‬
‫אתה דניאל‪.‬‬

‫יום הזיכרון מגיע‪ .‬עולים הזיכרונות מהילדות שלנו‪ ,‬ההצקות זה לזו‪ ,‬ההשתוללות שלך‬
‫עם האחיינים‪.‬‬

‫דניאל‪ ,‬אתה חסר לי‪.‬‬
‫הגעגוע רק מתחזק במרוצת השנים והזמן‪ ,‬כמאמר הקלישאה‪ ,‬אינו מרפא‪.‬‬

‫הניחומים הם במה שהשארת‪.‬‬

‫דניאל‪ ,‬נפלת צעיר אבל השארת אחריך מורשת שבעבור המשפחה והחברים היא מודל‬
‫לחיקוי‪.‬‬

‫דניאל אחי הצעיר‪ ,‬אוהבת ומתגעגעת ‪.‬‬
‫שלך לנצח נצחים‪.‬‬

‫נעמה פיניאן‬
‫אחותו של דניאל הרוש ז"ל‬

‫‪60‬‬

‫נפל ביום ג' בתשרי תשע"ה (‪)27.09.2014‬‬

‫ַמ ָתּנִי‬

‫ִאם ָהי ִי ִתי י ְכֹולָה לְ ַרּפֵא אֶת ַהּגַעְּגּועַ‪,‬‬ ‫ַמ ָּתנ ִי‪ ,‬י ָ ִמים עֹו ְב ִרים‬
‫ַהּגַעְּגּועַ ׁ ֶשּׂשֹו ֵרף ּו ַמז ְּכִיר לִי‬ ‫ו ְ ַחּי ִים ְמ ַסּפְ ִרים אֶת ִסּפּו ָרם‪...‬‬
‫ׁ ֶשאֵין ּכַ ְר ִטיס ֲחזָ ָרה‪,‬‬ ‫ּגַם אֶת ַהּ ִסּפּור ׁ ֶשּלְָך ַמּ ָתן ֲאנ ַ ְחנּו ְמ ַסּפְ ִרים‪,‬‬
‫ׁ ֶשאֵין ִהז ְּ ַדּ ְמנּות ׁ ְשנ ִּי ָה‪,‬‬
‫ֲא ָבל ַהּ ִסּפּור ִמ ְסּ ַתּי ֵם ׁ ָשם‪...‬‬
‫ּו ְמ ַחּ ֵדד אֶת ּ ְתחּוׁ ַשת ַה ַה ְח ָמצָה‪...‬‬ ‫ׁ ָשם‪ְ ּ ...‬בגִיל ‪21‬‬
‫ּוכְמֹו ּ ְבכָל ׁ ָשנ ָה‪,‬‬
‫ַמ ְמׁ ִשיכִים אֹו ְתָך‪,‬‬ ‫ׁ ָשם ִה ְסּ ַתּי ְ ָמה ַהּׁ ְשלִיחּות ׁ ֶשּלְָך ּ ָבעֹולָם‪,‬‬
‫ו ְנֹו ַת ְרנּו ּ ֻכּלָנּו‪ּ ,‬כֵלִים לִׁ ְשלִיחּו ְתָך‪...‬‬
‫ְמׂ ַש ֲח ִקים ּכַּדּו ֶרגֶל לִכְבֹו ְדָך‪,‬‬ ‫י ָם ׁ ֶשל ּ ְד ָמעֹות ּ ִבׁ ְשּ ֵתי עֵינ ֵי‪,‬‬
‫"זֹוכְ ִרים ּוׁ ְשעָ ִרים"‬ ‫לִּ ִבי זֹועֵק ׁשּו ָבּה אֵלַי‪...‬‬
‫ְמ ַסּפְ ִרים ו ְזֹוכְ ִרים‪...‬‬
‫ַה ִאם ַאּ ָתה ׁשֹו ֵמעַ? ַהאִם אַּ ָתה יֹו ֵדעַ?‬
‫זֹוכְ ִרים אֶת ַהּׁ ָשנ ִים ׁ ֶש ָחי ִי ָת‪,‬‬ ‫יֹוׁ ֶש ֶבת לְי ַד ָהאֶ ֶבן ַהּדֹו ֶמ ֶמת‪,‬‬
‫ַמ ְמׁ ִשיכִים אֶת ָמה ׁ ֶשאָ ַה ְבּ ָת‬ ‫ּ ְדמּו ְתָך ּ ַבּ ְתמּונֹות‬
‫ּומֹו ִסיפִים ַמׁ ְש ָמעּות לַּיֹום ׁ ֶשּבֹו נֹולַ ְדּ ָת‪...‬‬
‫ו ַ ֲאנ ִי ִמ ְתּפַּלֶלֶת‪ְ ...,‬מ ַדּ ֶב ֶרת‪ְ ...‬מ ַסּפֶ ֶרת‪...‬‬
‫ז ֶה ַהּׁ ִשיר ׁ ֶשּלְָך ׁ ֶשּ ִמ ְתנ ַּגֵן‪,‬‬ ‫ּתֹו ָהה עַל ַהּנֹוכְחּות ַה ֲחזָ ָקה‬
‫ז ֶה ַאּ ָתה ַמּ ָתן ׁ ֶשּׁשֹו ֵמר‪,‬‬ ‫ַמ ְרּגִיׁ ָשה אֶת ַה ִחּבּור ִאּ ְתָך‬
‫ו ְ ַאּ ָתה נֹוכַח יֹו ֵתר ו ְיֹו ֵתר‪,‬‬
‫ַרק ּ ֵתן לִי ּכֹו ַח לְ ַה ְמׁ ִשיְך‪...‬‬ ‫ו ְ ֶח ְסרֹונ ְָך עֲ ַדי ִן זֹועֵק‪,‬‬
‫זֹוכְ ִרים אֹו ְתָך ּ ְב ַא ֲה ָבה‬ ‫ו ְ ַהּגַעְּגּועַ ַמ ְת ִריס‪,‬‬
‫זֹוכְ ִרים ּ ַבּגַעְּגּועַ‪...‬‬ ‫ו ְ ַהּ ְמצִיאּות טֹופַ ַחת ּ ְבי ָד ּגַּ ָסה‪.‬‬
‫ּ ְבדּו ִמּי ָה עֹו ֶטפֶת ַהּתּוגָה‬
‫שושי כהן‬ ‫ׁ ָשעָה חֹולֶפֶת יֹום ו ְׁ ָשנ ָה‬
‫אמא של מתן ניסים ז"ל‬ ‫זֹוכֶ ֶרת ו ְלֹא ַמ ֲא ִמינ ָה‪...‬‬
‫ַהּנ ֵר ׁ ֶשּלְָך ּדֹולֵק‪,‬‬
‫ַהּלֶ ָה ָבה ַחּ ָמה‪ְ ,‬מ ַרּצֶ ֶדת‬
‫ּו ַמז ְּכִי ָרה לִי אֶת ׁ ֶש ָא ַבד‪...‬‬
‫ּ ְתמּונֹות ׁ ֶשּלְָך עֹו ְטפֹות‪,‬‬
‫ַמּ ָב ְטָך זֹועֵק ִמּכָל ּפִּנ ָה‬
‫אִּ ָמא‪ִ ...‬אּ ָמא‪....‬‬

‫‪61‬‬

‫נפל ביום ד' באדר א' תש"ל (‪)10.02.1970‬‬

‫אבשלום‬

‫יש יום זיכרון בכל שנה‪ .‬בכל שנה הדרך אליך כבר סלולה‪.‬‬
‫אני מוכנה ומצפה‪ ...‬מוכנה לצפירה המכריזה‬
‫וקולך הדומם צופר וצופר מתוך תהום לבבי‪.‬‬
‫שמך עִמי ולא תמיד מראה פניך וקומתך‪.‬‬

‫אתה במדים צועד ברחוב בחולון‪ ,‬אל בית אמא‪.‬‬
‫אני שומעת את רשרוש עצי האזדרכת ברוח‪ ,‬הניׂשא עם אבק החמסין בטרם גשם‪...‬‬

‫טיפות כבר זולפות מן העלים ודמעות בעיניי זולגות וגולשות על לחיי‪...‬‬
‫לאן שאלך‪ ,‬חבל הטבור‪ ,‬חוט השני נכרך נׂשרך אח ַרי‪ .‬שנינו הולכים יחדיו באור‬

‫ובחשיכה‪ ,‬בחג ובחֹולין‪ ,‬ביום זיכרון וביום שיכרון‪ ,‬עיניי נעצמות‪...‬‬
‫תמונות תמונות של מראות עולות וצפות‪ ,‬מציפות‪ :‬הררי חול‪ ,‬גבעות חול וצדפים ושמיים‬

‫צלולים וטיפות גשם של חורף וקרני שמש של קיץ ואין אביב‪.‬‬
‫אנו שם בגינה של אמא‪ ,‬שם בביתנו בקרית עבודה‪ ,‬בחולון‪ .‬עוברים את גדר התיל אל‬
‫עבר החולות והצדפים ומולנו העֶמדה הזאת מימות מלחמת השחרור‪ .‬שוקעים בחול‬
‫החם ומביטים אל ים השמיים היוקדים‪ ,‬שנינו לבדנו ללא אומר ודברים‪ .‬א ב ש ל ו ם‪.‬‬
‫רק קור וחום ושוב קור וחום של דמעות ורוח זלעפֹות שורק וׂשורף ונוגׂש ‪ -‬כאן בגינה‬

‫ולעבר גבעות החול‪ ,‬מאחורי הגינה של אמא‪ ...‬אנחנו שם‪...‬‬
‫בימי מעמסה אמשיך בשגרה‪ ,‬אך חוט השני נׂשרך ועוטף‪ ,‬ושמך א ב ש ל ו ם נכתב על‬
‫מזוזות ביתנו ובשערינו ובלבבי ובנפשי ובכל מאודי נחרט בדמעות של מראות וטפטוף‬

‫הטיפות‪ ...‬א ב ש ל ו ם‪...‬‬
‫ושוב יום הזיכרון קרב ובא‪ .‬רק קור וחום של דמעות ומראות‪ָ ...‬שם המצֵבה לאות על‬

‫ידינו ולטֹוטפות בין עינינו‪ .‬זה החצּוב באבן ‪ -‬מצַו ֶוה משמרת נצח!‬
‫ואהבת את אבשלום אחינו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך‪ ...‬ושיננ ָת זיכרונותיך‬
‫לבניך ולנכדיך ולחבריך ודיברת באבשלום בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך‬

‫ובקומך‪.‬‬
‫יהי חבל הטבור וחוט השני נכרך ונׂשרך אחר כולנו‪...‬‬

‫תמר בן מנחם‬
‫אחות של אבשלום ז"ל‬

‫‪62‬‬

‫נפל ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (‪)20.07.2014‬‬

‫צפריר אחי האהוב‬

‫עוד מעט ‪ 6‬שנים ליום הנורא מכול‪,‬‬
‫היום בו התבשרנו שנהרגת‪.‬‬

‫עוד מעט ‪ 6‬שנים לרגע שבו נגדעו השמחה‪,‬‬
‫התמימות והאופטימיות‪.‬‬

‫‪ 6‬שנים שבו נסגר פרק אחד בחיים ונכנסנו כולנו‬
‫לחיים אחרים עם חלל עצום‪.‬‬

‫חלל עצוב וכואב‪ ,‬מלא בגעגוע‪ ,‬טעם מר שצורב את הנשמה‪.‬‬
‫כל יום שעובר הוא יום הישרדות‪ ,‬יום של מלחמה על מהות ומשמעות החיים‪.‬‬
‫אומרים שהזמן עושה את שלו‪ ,‬כנראה שמי שאמר זאת לא באמת חווה אובדן‪.‬‬
‫לא באמת ידע מהו שכול‪ ,‬משמעות התחושה לאבד חלק מנשמתך ודם מדמך‪ ,‬הזמן רק‬

‫מחדד את האמת ומטיח אותה בפנים‪.‬‬
‫הרבה דברים השתנו‪ ,‬חוויות שחווים ואין למי לספר‪ ,‬עצות שרוצים לקבל ואין אותך‬

‫בכדי להתייעץ‪ ,‬לשתף‪ .‬שאלות רבות שעולות ואין תשובות לקבל‪.‬‬
‫היינו שניים ‪ -‬אח ואחות‪ ,‬מאוחדים ומגובשים‪ ,‬בעלי טלפתיה‪ ,‬יכולנו לתקשר‬
‫דרך מבט בעיניים‪ .‬גם מרחוק ידענו את התחושות ואת המחשבות של כל אחד‪.‬‬

‫כעת הכול נקטע!‬
‫הזיכרונות‪ ,‬התמונות והסרטונים הם הדבר היחיד שנשאר ובהם אנו נאחזים‪ .‬משתדלים‬
‫מאד להמשיך לקיים את הצוואה הרוחנית שהשארת מאחור‪ ,‬להישאר מאוחדים‪,‬‬

‫מגובשים‪ ,‬להמשיך לחייך ולנסות לראות את האור בחשיכה‪.‬‬
‫השארת אותנו להתמודד עם משימה לא פשוטה‪ ,‬מאתגרת ביותר (כפי שתמיד הצבת)‪.‬‬
‫קשה להסביר לך עד כמה העצב קשה מנשוא‪ ,‬גדול וכואב‪ ,‬אבל בכל פעם מחדש אני‬
‫לומדת שהחיים האלה הם פשוט מירוץ משוכות‪ .‬גם אם הן יותר ויותר גבוהות‪ ,‬אנחנו‬

‫נחושים להמשיך לקפוץ מעליהן‪ ,‬למדנו מהטוב ביותר‪.‬‬
‫צפרירי‪ ,‬חשוב לי לומר לך עד כמה אני גאה בך‪ .‬בעיניי אתה אות ומופת לתרומה‪ ,‬לנתינה‪,‬‬

‫אם זה לכל האנשים שהיו סביבך ואם זה למדינת ישראל‪.‬‬
‫אות ומופת לצניעות‪ ,‬לשמחת החיים‪ ,‬אהבת האדם ולערכי המוסר‪.‬‬

‫אוהבת אותך המון‪ ,‬תמיד תישאר חלק ממני‪ ,‬מליבי ומנשמתי‪.‬‬
‫למרות הגעגועים החונקים‪ ,‬יודעת שאתה כאן איתנו‪ ,‬מגן‪ ,‬שומר ומכוון‪.‬‬

‫המשך לשלוח לנו סימנים בדרכך האופיינית‪.‬‬
‫ניפגש בחלומות‪.‬‬

‫אוהבת המון ומלאה בגעגועים‪.‬‬
‫דנה אלמקייס בר אור‬
‫אחות של צפריר בר אור ז"ל‬

‫‪63‬‬

‫נפל ביום ה' באדר א' תש"ס (‪)11.02.2000‬‬

‫צחי‬

‫‪ 20‬שנים חלפו מאז שחושך רב ירד על שוחרי הצלילים‪,‬‬
‫אותו החדר שאורותיו הקטנים בהקו יחידים בחשיכה‪,‬‬

‫אלו שניגנו את שירת חייך צחי‪ ,‬אינם מפיקים צלילים עוד‪,‬‬
‫הם יישארו כדי ללוות אותנו בדמיון‪ ...‬ברוח‪....‬‬
‫בחלומות שאולי אי פעם נצליח לחלום‪.‬‬

‫נשארנו עם קומץ שמיים ביד‪ ,‬כי השמיים פשוט נפלו‪...‬‬
‫ולא היה במה להיאחז‪.‬‬

‫העמוד השקוף עליו נשען העולם שלנו התמוטט‪.‬‬

‫הגרון התכווץ והקשה על כולנו לנשום‪ ,‬והצער ‪ -‬הוא נקווה בתוכו‪.‬‬
‫העלטה הגדולה בה היינו‪ ,‬נשבענו חזק ובקול שלעולם לא תבלע בתוכה את האור‪.‬‬

‫אין גבול לכמה געגועים וזיכרון לובשים ופושטים צורה עם השנים‪.‬‬
‫אלו שנים של מחסור ואהבה לאח שמת‪ ,‬שחי בתוכנו כל כך‪.‬‬

‫יש זיכרונות והם נושמים וחיים בתוך כל אחד מאיתנו‪ ,‬כאילו לא עזבת‪.‬‬
‫ואתה שם יחד איתנו‪ ,‬כי לא ניתן לך למות לעולם‪,‬‬
‫מלאים בגעגוע‪ ,‬עד קצה הכאב‪...‬‬
‫אתה חקוק על לוח ליבנו‪ ,‬לעולם ולנצח‪...‬‬

‫אתי אסאו איטח‬ ‫ ‬
‫אחות של צחי איטח ז"ל‬ ‫ ‬

‫‪64‬‬

‫ממדף הספרים‬

‫ציפורים צהובות מאת קווין פאוארס‬

‫ספר על מלחמה וזיכרון‪ ,‬ספר הביכורים של הסופר קווין פאוארס‪ ,‬הצליח להפנט אותי וללכוד את‬
‫המלחמה בתיאורי מילים שחלחלו אל תוך עורקיי וורידיי‪ .‬הכול יש כאן בספר‪ ,‬עד הריח כמעט‪.‬‬

‫פעם שאלתי את הרופאה שלי‪ ,‬ד"ר מרינה לוי‪ ,‬על מידת האותנטיות של סדרת בית חולים‬
‫אחת בטלוויזיה‪ .‬היא השיבה לי‪" ,‬מה שמתרחש שם זה די סביר‪ ,‬גם אם מוגזם בקצב‪ ,‬אבל‬

‫ההבדל העיקרי הוא בריח‪ ...‬אין ריח"‪.‬‬
‫פאוארס‪ ,‬סופר אמריקני שלחם כמקלען בעיראק‪ ,‬מצליח להעביר בספר אפילו משהו מהריח הנורא‬

‫של שדה קרב‪ ,‬של מוות‪ ,‬של פחד וייאוש‪.‬‬
‫"ציפורים צהובות"‪ ,‬הוא ספר על התבגרות וחברות‪ ,‬מלחמה וזיכרון‪ ,‬הוא ספר מעניין ומרתק‬
‫כאחד‪ ,‬עם צירוף מדויק להפליא‪ ,‬כי מדובר בסיפור עם חוויה נוראה‪ .‬פאוארס‪ ,‬הסופר‬

‫המקלען‪ ,‬מצליח להפיק מהדבר הנורא הזה ספר יפה ורב עוצמה‪.‬‬
‫המספר הוא טוראי ג'ון בארטל‪ ,‬בחור צעיר מעיירה קטנה וסתמית בווירג'יניה שבארצות‬
‫הברית‪ ,‬ממש כמו חברו דניאל מרפי‪ ,‬שגם הוא מעיירה קטנה דומה בווירג'יניה‪ ,‬צעיר‪,‬‬
‫בן ‪ .18‬השניים מתחברים במחנה טירונים בפורט דיקס ניו ג'רסי‪ ,‬בסוף שנת ‪,2003‬‬

‫ונשלחים יחד לעיראק בשנת ‪.2004‬‬
‫כבר בתחילה ברור לי כי בארטל (המכונה בארט) שרד את השירות בעיראק וחזר הביתה‪ ,‬בעוד‬
‫מרפי (המכונה מרפ)‪ ,‬לא חזר משם‪ .‬ובעצם‪ ,‬במובנים רבים גם בארט לא לגמרי חזר משם‪,‬‬
‫כי הזיכרונות ורגשי האשמה לא מפסיקים לפורר את המציאות סביבו‪ ,‬לחדור‪ ,‬לרדוף‪ ,‬לשנות‬

‫תפיסה ומשמעות‪.‬‬
‫"כל מה שבאמת ידעתי על בטוח זה שלא חשוב כמה זמן אחיה ולא חשוב איך אעביר את‬
‫'הזמן' הזה‪ ,‬המאזניים לא יתאזנו לעולם‪ .‬מרפ תמיד יהיה בן ‪ 18‬ותמיד יהיה מת‪ ,‬ואילו אני‬

‫אחיה עם הבטחה שלא יכולתי לקיים"‪ ,‬אומר בארט בראשית הספר‪.‬‬
‫ולא רק שמרפ מת‪ ,‬הוא גם יודע שבארט הבטיח הבטחה שלא עמד בה וגם כתב‬
‫מכתב שלא צריך היה לכתוב ולמרות שכל זה ברור מהתחלה‪ ,‬פאוארס מצליח להבהיר‬
‫לקורא‪ ,‬במבנה פאזל של סיפור שנע קדימה ואחורה בזמן‪ ,‬בין שדה הקרב בעיראק‬
‫ובין ארצות‪-‬הברית וגרמניה‪ ,‬שיש עוד הרבה חתיכות חסרות ורק בסופו של הספר‬

‫התמונה תהיה שלמה‪ .‬מומלץ בחום!‬

‫שמואל אגבר‬ ‫‪65‬‬
‫אבא של רותם ז"ל‬