שיח שכולים גיליון 2012

‫משפחות יקרות‪,‬‬ ‫דבר המערכת‬

‫חלפה עברה לה שנת תשע"א ביעף‪.‬‬ ‫שיח שכולים‬
‫גלעד שליט שוחרר‪ ,‬היה שקט סביר‬
‫בגבולות‪ ,‬אף על‪-‬פי שישובי עוטף עזה‬ ‫גליון מס' ‪ - 47‬אייר תשע"ב ‪2012‬‬
‫עורכת‬
‫המשיכו לסבול מאי שקט מרגיז‪.‬‬ ‫לילי יפה‬

‫אנו מתפללים שהשקט הזה יימשך‬ ‫חברי המערכת‪:‬‬
‫ונוכל להמשיך לפתח את הארץ על‬ ‫לילי יפה‪ ,‬שמואל אגבר‪ ,‬אריה רוזנברג‪,‬‬
‫שלל נופיה‪ ,‬הריה‪ ,‬עמקיה ומשעוליה‪.‬‬ ‫אסתר אביבי‪ ,‬עליזה רוזנווסר‪ ,‬אפרת‬
‫הפעם אנו מביאים תמונות מפרחי ארץ‬ ‫אבו‪ ,‬יחיאל שקלים‪ ,‬שושנה פילוסוף‬
‫ישראל שכל אתר ואתר מלא בהם‪:‬‬
‫כלניות אדומות ורקפות סגולות וצבעונים‬ ‫הפקה וניהול‪:‬‬
‫מרכז יד‪-‬לבנים‬
‫אדומים ואירוסים בגוונים שונים‪.‬‬
‫ניקוד‪:‬‬
‫אסיים בשירו של נתן אלתרמן מהטור‬ ‫אפרת אבו‬
‫השביעי‪:‬‬ ‫עריכה גרפית והדפסה‪:‬‬
‫"גרף‪-‬דף" ‪077-5536020 -‬‬
‫"תן לנו שנה אחת של שקט אמיתי‬ ‫יו"ר ארגון יד‪-‬לבנים‪:‬‬
‫שנה של לובן הפריחות וירק הדשאים‬ ‫אלי בן‪-‬שם‬
‫שנה של להט אהבות וחום תנור ביתי‬ ‫מנכ"ל ארגון יד‪-‬לבנים‪:‬‬
‫ושנדע רק פעם מהו טוב ומה נעים"‪.‬‬ ‫רחל לניאדו‬
‫רכזת מערכת "שיח שכולים" ביד לבנים‪:‬‬
‫בברכה‪,‬‬ ‫ ‬ ‫יוכי פישר‬
‫צילומים‪:‬‬
‫לילי יפה‬ ‫ ‬ ‫מח' הצילומים לשכ' העיתונות הממשלתית‬
‫עורכת‬ ‫מו"ל‪ :‬ארגון יד‪-‬לבנים‬
‫רח' בית הלל ‪ ,2‬תל‪-‬אביב ‪67017‬‬
‫המערכת מבקשת לשלוח את החומר‬ ‫טל' ‪ ,03-5629351‬פקס‪03-5629354 :‬‬
‫‪www.yadlabanim.org.il‬‬
‫ל"שיח שכולים" מוקלד במחשב‬ ‫‪[email protected]‬‬

‫בקובץ ‪ WORD‬בפונט ‪ 14‬למייל של‬
‫יד‪-‬לבנים‪[email protected] :‬‬

‫דבר המערכת‬ ‫ ‬



‫דבר נשיא המדינה‬

‫דבר נשיא המדינה‬ ‫ ‬



‫דבר ראש המטה הכללי‬
‫ דבר ראש המטה הכללי‬



‫דבר שר הביטחון‬

‫דבר שר הביטחון‬ ‫ ‬



‫דבר יושב ראש הארגון‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬

‫מהו שיח שכולים‪ ,‬אם לא התכתבות והשתפכות הנפש שלנו‪ ,‬ההורים‪,‬‬
‫האחים והחברים‪ .‬כולם רק מבקשים למצוא מזור בכתיבתם‪.‬‬

‫כמו חיינו‪ ,‬כך כתיבתנו רוויים אותיות‪ ,‬תווים‪ ,‬וטעמים המלאים בכיסופים ליקירינו שנעלמו‬
‫מחיינו ולא שבו עוד‪.‬‬

‫אנחנו משפחת השכול היינו ככותבים וחולמים כל העת‪ .‬מייחלים לרגע אחד ומיוחד‪ ,‬בהן המילים‬
‫והתפילות החרישיות שאנו נושאים בשקט מבוייש משהו‪ ,‬ימצאו דרכן לאוזנם של יקירנו‪.‬‬
‫זו השנה ה‪ 47 -‬ששיח שכולים רואה אור‪ .‬מניין הכותרים הינו ביטוי למסורת רבת השנים‬

‫שאותה אנו מקפידים לשמר בחרדת קודש ממש‪.‬‬
‫מדינת ישראל מציינת השנה ‪ 64‬שנות עצמאות‪ .‬שנים שבה מדינת ישראל מונה בגאווה‬
‫הישגים מרשימים של המדינה בתחום המדע והטכנולוגיה‪ .‬אולם‪ ,‬אל לנו לשכוח בנינו‬
‫נושאים את מחיר העצמאות‪ ,‬ההישגים‪ ,‬הגאווה והתקווה‪ ,‬מחיר שאין יקר ממנו‪.‬‬
‫משפחת השכול הישראלית נולדה יחד עם המדינה והיא‪ ,‬לצערנו העמוק‪ ,‬ממשיכה לצעוד‬
‫עימה יד ביד‪ ,‬כאשר מדי שנה מתווספים אליה עוד חברים‪ ,‬הממחישים את שני קצותיה של‬

‫ההוויה הישראלית ההשזורים זה בזו שגשוג ואובדן‪.‬‬
‫במציאות הזו‪ ,‬אנו מנסים למצוא תוכן וערך לחיינו‪ ,‬לצקת את כאבנו בתבניות העשייה‬

‫והיצירה הנחצבות מאיתנו מדם הלב‪ ,‬בייסורים‪ ,‬באהבה שאין לה יותר כתובת‪.‬‬
‫שיח שכולים‪ ,‬הוא השיח שלנו עם עצמנו ‪ -‬שיח הנפש המקבל מילה ומקצב‪ ,‬ועובר מאחד‬

‫לשני ומחבר בין כולנו בשרשרת של שירים‪ ,‬במחרוזת של חרוזים‪.‬‬
‫תקוותנו טמונה באחדותנו‪ ,‬ביכולתנו לפתח שיח פנימי אמיתי‪ ,‬כן וכואב‪ ,‬וביכולתנו לפתח‬

‫סביבנו שיח בעל ערך‪ ,‬המנחיל את מורשת הבנים ומשתף את כלל ישראל ‪ -‬בכאב השכול‪.‬‬
‫מי ייתן‪ ,‬כי בתחושת השיתוף‪ ,‬האחדות והאחווה‪ ,‬במבט הרואה ויודע הכול‪ ,‬במילים‬
‫המקפלות בתוכן עולם שלם‪ ,‬וגם בשתיקה שאחרי קריאת השיר – נמצא מזור ולו לרגע‪,‬‬

‫שביב קטן של נחמה‪ ,‬על הבן שאיננו עוד‪.‬‬
‫אני מחבק את כולכם – היוצרים‪ ,‬הכותבים‪ ,‬המחפשים את המילים בין השורות‪ ,‬וגם את‬

‫השותקים‪ ,‬המכונסים‪ ,‬הכואבים‪ ,‬מחבק ובוכה איתכם‪.‬‬

‫אלי בן שם‪ ,‬יו"ר ארגון יד לבנים‬

‫ דבר יושב ראש הארגון‬



‫הורים‬

‫ַאז ְּכָָרה ּבַ ֲאדָר‬

‫ֵת ָשע ׁ ָשנִים ּכְמֹו ֲאבּוקֹות‬
‫ְמ ִאירֹות ֶאת ּ ְתכּונֹו ֶתיָך ַהּטֹובֹות‬
‫ֵהן ֵאינָן ּכָבֹות וְֹלא ּכְ ִמ ְסּפַר ָה ֶאצְּ ָבעֹות‪,‬‬

‫זֹוכֶֶרת ֶאת טּוב לִּבְָך‬
‫וְ ֶאת ָהעֶזְָרה ַה ֲהדִָדית‪.‬‬
‫ֶאת ַא ֲה ַבת ַהּ ִמׁ ְשּפָ ָחה וְ ַה ֲחבִֵרים‬
‫ּ ִכׁ ְשרֹון ַהּיְ ִציָרה וְ ַהְרּבֵה ִצּיּוִרים וְקֹו ִמיְקס‪,‬‬
‫ׁ ֶשּנִׁ ְש ֲארּו עִֵדים לְ ַחּיֶיָך ַהּ ְק ָצִרים‪.‬‬
‫ׂ ִש ְמ ָחה ִמ ְתּפֶָרצֶת וְ ִחּיּונִּיּות‬
‫ּ ִבְרגָ ִעים יָ ִפים ּו ְמ ֻאּׁ ָשִרים‬
‫ֱאמּונָה ּ ַב ֲאנָׁ ִשים ּובְכַּוָנָ ָתם ַהּטֹו ָבה‬

‫ׁ ֶשּיַעַזְרּו ּבְעֵת ָצָרה‪.‬‬
‫סֹובְלָנּות וְ ַסבְלָנּות ּכְלַּפֵי ֲאנָׁ ִשים‬

‫ַקּׁשּוב וְנֶ ֱא ָמן לַ ֲחבִֵרים‪,‬‬
‫ַא ֲה ַבת הֹוִרים ָאח וְ ָאחֹות‬
‫ּוְד ָאגָה לַּבְִריאּות ּולְ ַמ ְחסֹור‬
‫ּכָל ֵאּלֶה ִמְק ַצת ַהּ ְתכּונֹות ׁ ֶש ָהיּו לְָך‪.‬‬

‫רינה מזרחי‬ ‫ ‬
‫אמא של איתי ז"ל‬

‫הורים‬ ‫‪11‬‬

‫ֵאהּוד‪,‬‬ ‫ֵא ה ּו ד‬
‫ָהיִי ָת לָנּו ָמקֹור לְגַ ֲאוָה נָפְלָה ּבְ ֶחלְֵקנּו ַהּזְכּות‬
‫לִ ְהיֹות הֹוֶריָך לִׁ ְשהֹות ּ ִב ְמ ִחּ ָצ ְתָך ּ ֵתׁ ַשע עֶׂ ְשֵרה‬ ‫ׁ ְשּ ֵתים עֶׂ ְשֵרה ׁ ָשנִים‬
‫ׁ ָשנִים‪ְ ׁ ,‬שלֹוׁ ָשה ֳחדָׁ ִשים וְ‪ 3-‬יָ ִמים ּולְ ַבּלֹות ּבְ ַצוְּ ָתא‬ ‫‪ 4,380‬יָ ִמים‬

‫יָ ִמים יָ ִפים ּו ְמ ֻאּׁ ָשִרים‪.‬‬ ‫יָ ִמים ׁ ֶשל ּבֶ ִכי ּוכְ ֵאב‬
‫יָ ִמים ׁ ֶשל צְ ִביטֹות ּ ַבּלֵב‬
‫ֵאהּוד‪,‬‬
‫ִקּ ַבלְנּו אֹו ְתָך ּבְ ַמּ ָתנָה‪ .‬אֹו ְמִרים‪ֶ ׁ ,‬שּ ַמּ ָתנֹות ֹלא‬ ‫עַל ַמה ּׁ ֶש ָהיָה וְ ֵאינֶּנּו‬
‫ַמ ְחזִיִרים ָאז לָּ ָמה נִלְַק ְחּ ָת ֵמ ִאּ ָתנּו וְֹלא נִׁ ְש ַאְרּ ָת‬ ‫עַל ּכְָך ׁ ֶש ֵאינְָך ּכְ ָבר ּבֵינֵינּו‪.‬‬

‫לָעַד ׁ ֶשּלָנּו?‬ ‫זִכְרֹונֹות עֹולִים וְ ָצ ִפים‬
‫ַה ִהּגָיֹון אֹו ֵמר‪ֶ ׁ ,‬ש ַאּ ָתה ֵאהּוד ‪ָ ,‬היִי ָת ָצִריְך לַעֲמֹד‬ ‫ּתּוגָה וְ ַצעַר ׁ ֶש ֵאינָם ַמְרּ ִפים‬
‫ּפֹה ַהּיֹום ּ ִב ְמקֹו ִמי ּולְ ַה ְסּ ִפיד אֹו ִתי‪ִ ּ ,‬כי זֹו ּדְַרּכֹו ׁ ֶשל‬
‫ָהעֹולָם‪ּ ,‬כְָך ָהיָה ָצִריְך לִ ְהיֹות‪ֲ ,‬א ָבל ַהּגֹוָרל ָר ָצה‬ ‫ּדְמּו ְתָך וְ ִחּיּוכְָך ׁשֹובֶה ַהּלֵב ִמׁ ְשּ ַתּ ְק ִפים‬
‫ַא ֶחֶרת וַ ֲאנִי נֹו ַתְרּ ִתי ַא ֲחֶריָך ּכְֵדי לִבְּכֹות‪ ,‬לְ ִה ְתיַּ ֵסר‬ ‫ֵאלַי וַ ֲאנִי ּתֹו ָהה עַד ָמ ַתי?‬

‫ּולְ ִה ְתעַּנֹות‪.‬‬ ‫עַד ָמ ַתי ָה ֵאׁש ּ ַת ְחֹרְך ֶאת לִּ ִבי‬
‫עַד ָמ ַתי יְַקּנֵן ַהּכְ ֵאב ַהּנֹוָרא ּבְתֹו ִכי?‬
‫ֵאהּוד‪,‬‬
‫ָר ִצי ִתי לְ ַסּפֵר לְָך ׁ ֶשּׁ ָשרֹון‪ֲ ,‬אחֹו ְתָך ַהּגְדֹולָה‪ּ ,‬כְ ָבר‬ ‫ַהיַעֲ ֶשה ָה ֵאל ִעּ ִמי ֶח ֶסד‬
‫ִאּ ָמא לִׁ ְשנַיִם‪ .‬יובֵל לֹו ֵמד ּ ַב ֲח ִטי ָבה וְׁ ָשלֵו ּבְ ִכּ ָתה ג'‪,‬‬ ‫וְיַעֲנִיק לִי ׁ ַשלְוָה וְׁ ֶשֶקט?‬
‫וְ ַהּגָר‪ֲ ,‬אחֹו ְתָך ַהּ ְק ַטּנָה‪ַ ,‬הּיֹום ּגְדֹולָה ִמּ ְמָך‪ ,‬לֹו ֶמֶדת‬ ‫ַה ִאם ֶא ְתעֹוֵרר ּבֶֹקר ֶא ָחד ּבְלִי לַ ְחׁשֹב‬
‫עָלֶיָך וְֹלא ֲא ַהְר ֵהר ּכֵי ַצד ַהּיֹום ַהיו‬
‫זֹו ַהּׁ ָשנָה ַהּׁ ְשלִיׁ ִשית לְתֹ ַאר‪ .‬וְַרק ַאּ ָתה‪ ,‬יְפֵה‬ ‫ֲאמּוִרים לְ ֵהָראֹות ַחּיֵינּו‪ַ -‬חּיֶיָך ?‬
‫ַהּ ַמְר ֶאה וְ ַהּטֹ ַהר ‪ָ -‬ח ֵסר‪ַ ,‬אּ ָתה נֹוכָח ‪-‬נִפְָקד‪.‬‬ ‫ַחּיִים ׁ ֶשּנִגְּדְעּו ּבְ ִאּ ָבם ּו ָבאּו ַמ ֵהר ְמאֹוד‬

‫ָחקּוק עַל לִּבֵנּו לָעַד ּ ָת ִמיד‪,‬‬ ‫ֶאל ִקּ ָצם‬
‫ּ ָת ִמיד ָאנּו זֹוכְִרים ּו ַמזְּ ִכיִרים אֹו ְתָך‬
‫זֹוכְִרים ֶאת ַמה ּׁ ֶש ָהיִי ָת וְכֹו ֲא ִבים ֶאת‬ ‫ֵאהּוד‪,‬‬
‫בְּכָל ׁ ָשנָה‪ ,‬נֶ ֱעָרְך ֶטּכֶס זִּכָרֹון ּבְ ַמגְלָן וְ ָאנּו‬
‫ַמה ּׁ ֶשֹּלא ּ ִת ְהיֶה‬
‫ֵאהּוד‪ ,‬יַּ ִקיֵרינּו‪ ,‬נֹא ַהב אֹו ְתָך ּ ָת ִמיד‪,‬‬ ‫נְִדָרׁ ִשים לְ ַצּיַר ַקּוִים לְִדמּו ְתָך‬
‫ֲאנִי ְמ ַסּפֶֶרת לַּלֹו ֲח ִמים עַל נֹעַם‬
‫ּבְנֵנּו ַהּ ְמי ֻ ָחד וְ ַהּיָ ִחיד‪.‬‬ ‫ֲהלִיכֹו ֶתיָך‪ ,‬עַל ּ ְתבּונָ ְתָך ּו ִמּדֹו ֶתיָך‪ ,‬עַל‬
‫ׁ ְש ִאיפָה לִ ְמצֻּיָנּות ׁ ֶש ָהיְ ָתה ּבְעֹוכְֶריָך‪ ,‬עַל‬
‫ירדנה נחום‬ ‫ַא ֲה ַבת ָה ָאדָם וְ ַהּמֹולֶֶדת‪ֲ ,‬הגִינּות וְיֹׁ ֶשר‪,‬‬
‫אמא של אהוד ז"ל‬ ‫נְ ִחיׁשּות וַעֲנָוָה‪ ,‬עַל לָ ֵתת וְֹלא לַָק ַחת‪ ,‬עַל‬
‫ַסְקָרנּות‪ִ ,‬אכְּפַּ ִתּיּות וָ ֳאפִָקים ְר ָח ִבים‪ ,‬עַל‬
‫ִחּיּוְך ׁשֹובֶה לְ ָבבֹות‪ ,‬עַל נַעַר ֲחמּודֹות וְעַל‬

‫עֹוד ּ ְתכּונֹות ַרּבֹות וְטֹובֹות‪.‬‬

‫הורים ‪12‬‬

‫** *‬

‫חיוך שובה לב‪ ,‬חיבוק עם ידיים ענקיות‪ ,‬עצה‪ ,‬פתרון‪ ,‬הקשבה ועוד הקשבה‪ ,‬ידע‪ ,‬שמחה‪,‬‬
‫אופטימיות‪ ,‬קשר בין בני המשפחה‪ ,‬שלא ויתר על אף מפגש‪.‬‬

‫ביקורים אצל הסבתות בכל יציאה לחופשה‪ ,‬והקשר עם כל החברים‪ ,‬ועם נטע‪ ,‬את הכל‬
‫הספיק בכל שישי‪-‬שבת שהיה בבית‪.‬‬

‫אור משה ‪ -‬תמיד היית ותמיד תהיה האור שלנו‪ ,‬של אבא‪ ,‬הדר‪ ,‬שירן‪ ,‬חן המשפחה החברים‬
‫וכמובן שלי ‪ -‬אמא שלך‪.‬‬

‫אור משה ‪ -‬דרכך הכרנו אנשים מדהימים‪ ,‬שהפכו לחלק בלתי נפרד מביתנו ומשפחתנו‪.‬‬
‫אין מילים שיוכלו לתאר עד כמה‪.‬‬

‫חלקם הכרת ‪ -‬חברים משפחה‪ ...‬וחלקם‪ ,‬אני בטוחה‪ ,‬שאתה המלאך השומר עלינו‪ ,‬שולח‬
‫לנו אותם‪ .‬כי אחרת‪ ,‬אין לי הסבר למה שקורה סביבנו‪.‬‬

‫מאיפה הזכות הזאת?!‬

‫אור משה ‪ -‬ילדים לא כותבים צוואה‪ ,‬אך אני יודעת‪ ,‬שאם היית יודע שאנו נפרדים לעולם‪,‬‬
‫בצוואתך היית כותב שנשאר כפי שהיינו!‬

‫אני מבטיחה לך‪ ,‬ואתה יודע‪ ,‬את ההבטחות שלי‪ ,‬אני מקיימת!‬

‫אעשה הכל בכל מעט הכח שבי שהבית שבו גדלת‪ ,‬אהבת והיית כל כך גאה ומאושר‪ ,‬יישאר‬
‫כפי שהיה‪ ,‬חזק ונותן כח לבאיו! פתוח תמיד לחברים ולמשפחה‪.‬‬

‫אתי דבורה‬ ‫ ‬
‫אמא של אור משה ז"ל‬
‫ ‬
‫ ‬

‫הורים‬ ‫‪13‬‬

‫איך מתארים אסון כזה‬

‫בלהה סיגלה לעצמה חדרים סמויים של שכול‪ ,‬לאחר מות בנה אסף‪ ,‬שהיה טייס בחיל האוויר‪.‬‬
‫מעולם לא נתנה למישהו להגיע אליהם‪ ,‬שפכה את מר ליבה בפנקסי רישום שכתבה בם‪,‬‬
‫בעודה יושבת על גדר הבטון הנמוכה ליד קבר בנה‪ .‬ירוק היה ליד הקבר‪ ,‬ושם בתוך הירוק‬
‫אהבה להיות לבד‪ .‬בין עצי המקום בצל שעל הקבר‪ ,‬מרדכי אבי אסף מצא רגעי מנוחה‪.‬‬

‫היה בא‪ ,‬משקה‪ ,‬מנקה‪ ,‬יושב על גדר הבטון הנמוכה כמה דקות והולך לדרכו‪.‬‬

‫רצונו היה עז להמשיך להיות ‪ -‬אבא של אסף‪ ,‬לכן חיפש דרך מיוחדת להמשיך את‬
‫חיי בנו‪ .‬ואז בארוחת ערב פנה לבלהה אשתו והודיע לה שהחליט לנסות ללמוד לטוס‪.‬‬
‫הסיפור הרגיל הוא שבן הולך בדרכי אביו‪ ,‬כאן סיפור הפוך‪ ,‬אבא הולך בדרכי בנו‪ .‬הסתכלה‬

‫עליו בספקנות‪ ,‬ושאלה בחיוך‪" ,‬האם תעמוד באתגר?" נראה‪ ,‬ענה‪ ,‬אני חייב לנסות‪.‬‬
‫לאחר בדיקות רפואיות‪ ,‬לימודים עיוניים וטיסות אינטנסיביות עם מדריכים שונים מרדכי‬

‫קיבל רישיון טייס פרטי מס‪.5176-‬‬

‫הטיסה הראשונה לאחר קבלת הרישיון‪ ,‬הייתה "טיסה לאסף"‪ .‬כאשר המצערת הייתה‬
‫לחוצה למצב מכסימלי והמטוס התחיל להתגלגל על המסלול‪ ,‬לקראת המראה הזדקף מעט‬
‫בכסא ואמר בקול פנימי‪ ,‬כזה‪ ,‬המיועד רק לשיחות עם המתים "אספי אנחנו ממריאים"‪.‬‬

‫המריא‪ ,‬הפנה את חרטום המטוס לכיוון בית הקברות הצבאי "קריית שאול"‪.‬‬
‫איתר את הקבר מהאוויר‪ ,‬וביצע מספר הקפות מלאות סביב הקבר‪ ,‬רואה בעיני רוחו את‬

‫אסף מחייך את חיוך ה"אני גאה בך אבא"‪.‬‬

‫התקדם במשך השנים‪ ,‬קיבל "הגדר מכשירים" שיחד עם הסמכה על מטוסים יותר‬
‫מתקדמים פתחו לפניו את האפשרות לטוס לחו"ל‪ .‬חי את חיי בנו‪.‬‬
‫כאבי בטן מוזרים החלו להטריד את בלהה‪ ,‬ומרדכי דחק בה להגיע למיון‪ ,‬שם נבדקה‬
‫על ידי רופא מעבר לפרגוד לבן‪ .‬בסיום הבדיקה ניגש אליו הרופא‪ ,‬ואמר בפשטות‪" ,‬אשתך‬
‫צריכה לעבור התערבות כירורגית דחופה"‪ .‬כשנכנס למאחורי הפרגוד עיניה של בלהה‬
‫אשתו אמרו הכל‪ .‬אהובי אמרה בשקט‪ ,‬יש לי סרטן השחלות‪ .‬לאחר שלוש שנים של‬
‫מאבק בלהה הצטרפה לבנה אסף‪ .‬ברוך בואך‪ ,‬בלהה‪ ,‬אמר המלאך עוטף אותה בחיוכו‪,‬‬
‫אממממ ידענו שתגיעי אבל עוד לא החלטנו כאן מה יהיה תפקידך‪ .‬את יודעת‪ ,‬גם פה יש‬
‫עשייה‪ .‬מניסיוני אתם לא מבצעים את תפקידכם נכון‪ .‬ואני על יקירי שם למטה רוצה‬
‫לשמור‪ .‬עוד לא הספקת להתמקם וכבר התחלת עם העלבות‪ .‬מצטערת מלאך‪ ,‬שישים‬
‫וארבע שנים למטה הספיקו לי לגבש דעה עליכם‪ ,‬אבל לפני הכל‪ ,‬אבקש לפגוש את בני‬
‫אסף‪ ,‬לבד לא אוכל להתמודד‪ .‬עמדו אחד מול השנייה נבוכים‪ ,‬אולם המבטים שהצטלבו‬
‫ידעו‪ .‬נגש אליה בזהירות‪ ,‬גבוה וצעיר‪ .‬התקדמה אליו בצעד מהסס וזקן‪ .‬לקח בזהירות את‬
‫כף ידה המחורצת משנים‪ ,‬נשק בזהירות את גב הכף‪ .‬חייכה אליו חיוך יודע‪ ,‬כן אני אמך‪.‬‬
‫רגליו החסונות רעדו‪ ,‬נפל על ברכיו‪ .‬הטמין את ראשו בשמלתה‪ ,‬מחבק את ירכיה‪.‬‬
‫והאם‪ ,‬חופרת באצבעותיה בשער ראשו השחור מטמינה את כפות ידיה בכוח בתלתליו‪.‬‬
‫ ‬
‫מרדכי אקשטיין‬
‫אבא של אסף ז"ל ולזכר אמו בלהה ז"ל‬ ‫ ‬

‫הורים ‪14‬‬

‫בחירה בין ילדים‬

‫יש עתים ואנו ההורים "מפספסים" את דור ההמשך שלנו שנותר תרתי משמע מאחור‪ ,‬עת‬
‫נקלעת משפחתנו לעולם ה‪"-‬שכול" חובתנו ואחריותנו כהורים לא להותיר ילדינו האחרים‬

‫לשקוע יחד עמנו בעולם השכול‪ ,‬אפילו בוגרים הם!‬

‫ברצוני לפרוס בפניכם סיפור קצר‪.‬‬
‫‪...‬אותן שעות ארוכות של נסיעה בין מקסיקו לגווטמאלה הביאוני להיזכר בבני השני‪ ,‬יותר‬
‫מפעם מצאתי עצמי חושב עליו‪ ,‬מה הוא עושה ואין מתקדמים קשריו עם ליעד אהבתו?‬
‫חוזר במחשבותיי לרגע המיוחד אותו חווינו לפני קרוב ל‪ 15-‬שנים‪ ,‬חודשים ספורים לאחר‬

‫נפילתו של שחר‪ ,‬כל בני הבית טרם שבו ל‪-‬איתנם ולא מצאו מקומם!‬

‫בני היה מובטל מעבודה ואת רוב זמנו העביר תוך כדי שכיבה על הגב ידיו מאחורי עורפו‬
‫והוא בוהה בתקרה‪.‬‬

‫יצאתי בדרכי לעבודה תוך כדי שנקלעתי לפקקים בדרך לתל אביב‪ ,‬יותר ויותר מצאתי עצמי‬
‫חושב איך אני גורם לבני להתעשת ולחזור לעצמו!‬

‫בצומת בית דגן הפניתי את הרכה לחזור הביתה‪ .‬עליתי ברגל את ששת הקומות נכנסתי ומצאתי‬
‫את הבן כפי שעזבתיו אך לפני חצי שעה‪ .‬אמרתי לו בוא בן נשתה קפה (והוא אפילו לא שאל‬
‫מדוע חזרתי הביתה) הכנתי הקפה כפי שאהב ואיני יודע מהיכן נטלתי את האומץ לומר לו‬
‫המילים הבאות‪ ,‬שמע בן‪ ,‬יש לנו שלושה ילדים‪ .‬בת‪ ,‬בן ועוד בן שפנה לדרך אחרת‪ ,,,,‬היום‬
‫לאחותך הגדולה איני צריך לעזור מאחר ונישאה ויש לה כתף להניח ראשה בעת צער! לשחר‬
‫גם כן איני יכול לעזור מאחר ואינו נמצא עמנו‪ ,‬הוא באחריותו של אלהים‪ ,‬נותרת אתה ולך‬
‫אני יכול לעזור‪ .‬אז אם היפותטית היו באים ושואלים אותי‪ ,‬בסדר‪ ,‬אם כך את מי אתה אוהב‬
‫יותר את זה שאינו או זה שישנו? בקול רועד אבל בטוח הייתי משיב כמובן אותך הבן החי!‬

‫ראיתי כיצד פני בני התכרכמו ושתי דמעות החלו עושות דרכן במורד פניו‪.‬‬
‫חיבקתי ונישקתי אותו כאשר אני תורם לא מעט דמעות מלוחות למעמד‪.‬‬

‫לסיום‪ ,‬נדמה לי כי אם אשאל פעם מתי חלה נקודת המפנה בהתייחסות של בני ל‪"-‬שכול"‬
‫ובכלל לחיים‪ ,‬הרי שהאצבע תונח על רגע נדיר זה!‬

‫א‪.‬ש‪.‬ש‪.‬‬ ‫ ‬
‫אבא של שחר‬

‫הורים‬ ‫‪15‬‬

‫שלומי שלנו‬

‫צפירת הדומיה נשמעה ברחבי הארץ ושאון החיים במדינת ישראל פסק לרגע אחד‪ ,‬צלול ומזוקק‪,‬‬
‫רגע של התייחדות עם זכרך וזכרם של חללי מערכות ישראל‪.‬‬

‫אין ישראלי שמחיר המלחמה זר לו‪ :‬אין בישראל מי שלא יפקוד היום בזיכרונו בן משפחה‪ ,‬חבר‬
‫או מכר מן הנופלים‪ .‬אין בישראל מי שמנוכר לכובד האובדן‪.‬‬

‫לך בני שלומי יש כתובת‪ ,‬כתובת קבועה בין טורי האבן‪ .‬תבניתה צנועה ואחידה‪ ,‬ללא הבדל דרגה‪,‬‬
‫אם טוראי אם רב אלוף‪ ,‬מצבה רבועה קטנה חצובה מסלע ועליה פרטיך‪.‬‬
‫רק אנחנו בני המשפחות‪ ,‬לוקחים חלק בעולמך יקירנו ‪ -‬שאבד‪.‬‬

‫לנגד עינינו ניבטים‪ :‬דמותך‪ ,‬מראה פניך‪ ,‬מגע ידיך‪ ,‬חיבוקך‪ ,‬נשיקתך ‪ -‬צרובים בנשמתנו‪.‬‬
‫המצבה הדוממת עטורה פרחים‪ ,‬לחה מדמעות וגעגועים אין קץ‪.‬‬

‫ושדי בצלאל‬
‫אבא של שלומי ז"ל‬

‫הורים ‪16‬‬

‫ַהּפְָר ִחים ֻמ ְחלָ ִפים ׁ ָשם עֹונָה בְעֹונָה‬ ‫ּבְנִי ַהּצָעִיר ֲאבִיעָד‬
‫ַחּיִים וְנֹובְלִים ּ ַב ֶחלְָקה ַהּ ְק ַטּנָה‬
‫ּכְׁ ִשיַרת ּ ַבְרּבּור נִּצֶבֶת לָּה ַמּצֵ ָבה‬
‫נֹובְלִים ּכֹה ַמ ֵהר‪ ,‬נֶ ֱעלָ ִמים לְֹלא ַצעַר‬ ‫ְמנַצְנֶצֶת ִמּ ַטל‪ֲ ,‬אלַכְסֹונִי ּ ִכּוּונָּה‬
‫וְ ִאּלּו ּ ַבלֵב ַהּכְ ֵאב ַחד ּכְ ַתעַר‬
‫ּ ַבת ‪ַ 13‬אְך ּכְלָל ֹלא ּ ָבגְָרה‬
‫ּ ַבת ‪ֶ 13‬חלְַקת ִקבְרֹו ׁ ֶשל יַלְּ ִדי‬ ‫ִמּיֹום ָה ֶא ְתמֹול ּכְ ֶש ַאְך נִבְנְ ָתה‬
‫‪ְ ׁ 13‬שנֹות ֶח ֶסר ְמרֹוְקנֵי לְ ָב ִבי‬
‫ִרּבֹונֹו ׁ ֶשל עֹולָם !! ָאּנָא ַהפְנֵם‬ ‫ּגֵ ָאה ּכְ ֶאבֶן ֹראׁ ָשּה ּבְנֵזֶר ְמלָ ִכים‬
‫ַה ְסּכֵת ּוׁ ְש ַמע נָא‪ִ ּ ,‬בכְיָּה ׁ ֶשל ָה ֵאם‬ ‫יַּ ִצי ָבה‪ ,‬עֲ ִמידָה ּבְרּו ַח רֹו ֶחׁ ֶשת‬

‫יְ ִהי נָא ּבְנִי ַא ֲחרֹון ִמּלֹובְׁ ֵשי ַהּ ַמּ ִדים‬ ‫ּבְ ָתאֹו ׁ ֶשל ַהּנֵר ְסעָָרה ִמ ְתַרּגֶׁ ֶשת‬
‫ׁ ֶשּנָפַל ֵמ ֵאׁש ֹלא ְמכֻּוֶנֶת‬ ‫ּ ִפְרּפּוֵרי ּגְ ִסי ָסה ּדֹועֲ ִכים וְהֹולְ ִכים‬

‫ַחּיָל וְ ַחּיֶלֶת ַהּ ַביְ ָתה ׁ ָש ִבים‬ ‫ּכָ ָבה ּכְ ָבר ַהּנֵר‪ּ ,‬בְ ִתיִקי ּנֵרֹות ֲא ֵחִרים‪,‬‬
‫ּולְעֹולָם ֹלא ּתּונַף ַהּ ַמ ֲאכֶלֶת‪.‬‬ ‫ּכָ ָבה אֹור ָהּבֶן נִ ְט ַמן ׁ ָשם ּ ָב ָהר‬
‫ַמּצֵ ָבה ּ ַבת יג' ּבֹו ֶהֶקת לֹו ֶחׁ ֶשת‬
‫מאשה מזרחי‬ ‫לְ ֵהיכָן נֶעֶלְמּו ַהּׁ ָשנִים?‬
‫אמא של אביעד ז"ל‬
‫אֹו ִתּיֹות ַהּזָ ָהב ׁשֹו ְתקֹות ֵהן ּכְַרעַם‬
‫ְמ ִעידֹות עַל לֵדָה וְעַל ָמוֶת‬

‫ׁ ֵשם ָה ֵאם‪ֵ ׁ ,‬שם ָה ָאב הֹוֵרי ֶה ָחלָל‬
‫ּו ְמקֹום לֵדָתֹו ׁ ֶשל זֶה ׁ ֶשּנָפַל‬

‫ּ ַבת יג' ַמּצֵ ָבה‪ ,‬מֹו ִסיפָה ׁ ָשנָה ּכָל ׁ ָשנָה‬
‫ַהּ ְתמּונָה לְ ִצּדָּה מֹו ִתיָרה ׁ ְש ֵאלָה‬

‫ַמּצֵ ָבה ִמ ְתּ ַבּגֶֶרת‪ַ ,‬אְך ּבְנִי נִׁ ְש ָאר ּבֶן‬
‫עֶׂ ְשִרים‬

‫וְֹלא ֶאׁ ְשּכַח עֹוד ׁ ָשנָה וְעֹוד חֶֹדׁש וְעֹוד‬
‫ַאְרּ ָבעָה יָ ִמים‬

‫הורים‬ ‫‪17‬‬

‫ּו ָמלַכְּ ָת ַאּ ָתה עֲֵדי עַד לְ ַבּדֶָך ‪-‬‬ ‫ּבְִקרֹובִי ֲאַקּדֵׁש‬
‫עָלּום לְ ַמעֲׂ ֶשיָך‬
‫ַהּ ִקדּוּׁש ׁ ֶשּלִי‬
‫ּ ַבּׁ ָש ַמיִם ִמׁ ְשּכַן ּכְבֹוֶדָך‬ ‫"ַקּדֵׁש לִי ּבְכֹור"‬
‫וְעַל ָה ָאֶרץ ּבְ ִעיר ָקְדׁ ֶשָך‬
‫ּכְ ִפיִרי נִפְּדָה‬
‫ּ ַב ָחְדׁ ַשיִם ּכַ ֲאׁ ֶשר הֹוׁ ַשבְּ ָתנּו‬
‫ּבְ ֻסּכַת ִאי ַהּוַּדָאּות ָהְרעּועָה‬ ‫ַהּ ַקּ ִדיׁש ׁ ֶשּלִי‬
‫"ַקּדֵׁש צֹום ְקָרא ָצָרה"‪:‬‬
‫ִעם לּולָ ִבים ְמרֹוֵרי ּבְ ִכּיָה‬
‫עֲָר ִבים נֹו ֲחלֵי ְד ָמעֹות‬ ‫ּפֶ ֶטר ֶר ֶחם ֻהְקַרב‬
‫ּכַּפֹות זְעָקֹות עֲבּותֹות‬
‫ִמינִים לְֹלא ּ ִתְקוָה‬ ‫ַהּ ְקּדֻּׁ ָשה ׁ ֶשּלִי‬
‫ְמ ֻחּלְלֵי ּפְִרי עֵץ ֲהדֵָרנּו‪.‬‬ ‫"ַקּדֵׁש לִי ִמלְ ָח ָמה"‬
‫ּכפָר ּבֶן יָָקר נִׂ ְשַרף‬
‫ּכָלִיל‪ ,‬עֹולַת ַהּיֹום‬
‫ַהּגָדֹול וְ ַהּנֹוָרא ַההּוא‬

‫ָהַרת עֹולָם וְגֹוָרל‬

‫ׂ ְשָר ִפים עָ ְמדּו נֶ ֶאלְמּו‬
‫אֹופַּנִים וְ ַחּיֹות נַָדּמּו‬

‫ּגִּבֹוֵרי ַחיִל ׁ ָש ְתקּו‬
‫ֲאחּוזֵי ּפַ ַחד ַהּלֵילֹות‬

‫ׁ ֶשעֹוד יָבֹואּו‬

‫ ‬

‫שלמה גנאור‬
‫אבא של נחמיה ז"ל‬

‫הורים ‪18‬‬

‫ּבִׁ ְש ֵמי ּבִיר גַפַגְפַה (רפידים)‬

‫ּבֵין ַהּׁ ָשעֹות ׁ ְשּ ַתיִם לְׁ ֵשׁש! חֹׁ ֶשְך‪ ,‬עֲנַן ָא ָבק ִמ ְסּתֹובֵב‪.‬‬

‫ַהְקׁ ֵשב! ַטּיָס! ּ ְתזַּנֵק! ַמה ּ ִמ ְתַר ֵחׁש? עַל ַהּ ַקְרַקע? ּו ַבּׁ ָש ַמיִם? ּבֵין ׁ ְשּ ַתיִם לְׁ ֵשׁש‪.‬‬

‫ַהּכֹל נַָדם! ֵאין ָאדָם ּו ִב ְמקֹו ָמם ּפֹוְר ִחים ‪ּ -‬פְָר ִחים‪ִ ,‬מלְ ֶח ֶמת ׁ ֵשׁ ֶשת ַהּיָ ִמים‪.‬‬

‫ּ ִפְר ֵחי ִסינַי‪ִ ּ ,‬פְר ֵחי ָר ָמה‪ִ ּ ,‬פְר ֵחי ּגָדָה‬

‫ּפְָר ִחים‪ֶ ׁ ,‬שּנֶ ֶהפְכּו לְ ַאּגָדָה‪...‬‬

‫ּ ִבׁ ְש ֵמי ּ ִביר גַפַגְפַה‬

‫ּפְָר ִחים ׁ ֶשֵרי ָחם ּכֹה נָ ִעים‬

‫ּפְָר ִחים ׁ ֵשׁ ֶשת ַהּיָ ִמים‬

‫ּגַן ּגָדֹול וְעָצּום ׁ ֶשל ּפְָר ִחים‬

‫זֶה ּגַן ׁ ֶשל ֶקבֶר ַא ִחים‪...‬‬

‫לְכָל ּפֶַרח ַמְר ֶאה ַרעֲנָן‬

‫וְֵרי ָחם ְמ ַמּלֵא ֶאת ַהּגַן‬

‫לְכָל ּפֶַרח ּופֶַרח ִסּפּור לֹו ִאיׁ ִשי‬

‫ִסּפּור ׁ ֶשּ ִבזְכּו ָתם ָהעָם! הּוא ָחפְׁ ִשי‬

‫ּפְָר ִחים ּבְלָ ָבן‪ּ ,‬בְ ָאֹדם ‪ּ ,‬ובְ ָצהֹב‬

‫ּפְָר ִחים‪ֶ ׁ ,‬ש ָה ֻאּ ָמה יֹוַדעַת לֶ ֱאהֹב‪.‬‬

‫ּפְָר ִחים‪ ,‬צְ ִעיִרים‪ּ ,‬וצְ ִעיִרים ְק ָצת ּפָחֹות‬

‫ּפְָר ִחים ׁ ֶש ִהׁ ְש ִאירּו ֵאם‪ַ ,‬אב‪ָ ,‬אח אֹו ָאחֹות‪.‬‬

‫ּפְָר ִחים ׁ ֶשּלְעֹולָם ֹלא יַפְ ִסיקּו לִפְֹר ַח‬

‫ּפְָר ִחים ׁ ֶשאֹו ָתם ִאי ֶאפְׁ ָשר לִׁ ְשּכֹ ַח‪.‬‬

‫חיים סמל ז"ל‬ ‫ּפְָר ִחים לְזֵכֶר יַּ ִקיֵרינּו נֹ ַח‪.‬‬
‫אבא של נח ז"ל‬ ‫ ‬

‫ ‬

‫הורים‬ ‫‪19‬‬

‫געגועי האהבה‬

‫הימים חולפים שנה עוברת‪ ,‬הצער והגעגועים בעינה נשארת‪ .‬בכל שנה כרגיל נפגשים בבתי‬
‫העלמין לערוך טכס אזכרה ליקירנו אותם האנשים שאומרים לאותם האנשים‪ ,‬אותם‬
‫הדברים אודות אותם הדברים‪ .‬לנו ההורים השכולים האובדן‪ ,‬הכאב והגעגועים הם מנת‬
‫חלקנו ובלתי נפרד מאיתנו‪ .‬הסבל שנהפך להיות בן בית והאושר הוא אורח מאז אותו רגע‬

‫נורא‪ .‬והחושך הגדול שנפל עלינו משנקטפו יקירינו במשמרתם‪ ,‬בעת מילוי תפקידם‪.‬‬

‫אין מזור לאובדננו‪ ,‬חלום שהתנפץ והותיר רסיסים בלתי ניתנים לאיחוי וחלל פעור בחיינו‪.‬‬
‫הזמן אינו מקהה את הכאב‪ ,‬הפצעים אינם מגלידים והגעגועים הולכים וגוברים‪ .‬זיכרון‬
‫המלווה אותנו המשפחות השכולות בכל דקה בשעות היום ואינו מרפא אף בלילות‪ .‬הכאב‬
‫הוא פנימי‪ ,‬הוא נורא‪ .‬הוא ממלא ולעיתים מתגבר וקורע את פנימיותנו‪ .‬איש אינו יכול‬

‫לחוש אותו במקומנו או להקל עלינו‪.‬‬

‫מאז רגעי השבר אותם חווינו בטלטלה החזקה מכל ובסערה שהדיה נותרו מאז ועד עולם‪.‬‬
‫מתייסרים וכואבים את הכאב הכבד מנשוא במציאות‪ ,‬בהוויה ובנפש פנימה‪ .‬שקועים‬

‫ביגונינו עד כי מתקשים אנו לעיתים לתת תשומת מספקת לילדים החיים‪.‬‬
‫קשה מאד לשתף אחרים בעוצמת החלל שנפער בפרברי ליבנו‪ ,‬בנשמתנו‪ .‬אין בפי אף אדם‬
‫נחמה‪ ,‬כל אחד מאיתנו המשפחות השכולות מתמודד עם הכאב בעזרת תעצומות הנפש‬

‫שכלואות בתוכנו לנצח‪.‬‬

‫ההנאות שבחיינו הן ההפוגות בין סבל לסבל‪ .‬רצוננו העז לאהבת החיים דוחף אותנו ויוצר‬
‫הזדמנויות בין הצער והכאב ובין החיים‪ .‬זהו האות שחייבים ללמוד לחיות עם השכול‪.‬‬
‫הדברים ניתנים לריסון עצמי בכך שנהיה שליטים על כוחות הרגש החבויים בתוכנו‪,‬‬
‫להתגבר ולעצב את עצמנו‪ ,‬אך ורק על ידי כח המחשבה שהיא באה בהוראה מגבוה‪ ,‬מהמוח‪.‬‬

‫"חיינו הם פרי עיצובם ע"י מחשבותינו"‪.‬‬

‫אנו יודעים את עצמנו ומעצבים את גורלנו במו ידנו ומאלצים את עצמנו לא לחטט ביגונינו‪,‬‬
‫אחרת לא תהיה שמחה במעוננו‪ .‬הרי ללא עצמינו אין לנו איש‪.‬‬

‫למדתי הרבה‪ ,‬מספרי למדתי יותר‪ ,‬אך יותר מכל למדתי מצרותי‪ .‬דרור בני‪ ,‬בושם נשמתי‪,‬‬
‫במותך בן ‪ 19‬בלבד ציוות את כתיבתם של שני ספריי האחרונים‪ .‬ואני העלתי את משנתי על‬

‫הכתב למען יקראו וילמדו אחרים‪.‬‬

‫עוצמת אהבתי אלייך המשולבת בכוח האמונה‪ ,‬וכאבי העמוק על אובדנך יצר את שם הספר‬
‫שיצא לאור בשנת ‪" 2005‬דרור למחשבה" והספר אחריו "דרך דרור‪ ,‬געגועי האהבה" שזה‬
‫עתה יצא לאור‪ .‬שני הספרים נכתבו במילים ההופכות את הדממה לזעקה‪ ,‬כדי להנציח את‬
‫שמך לעד‪.‬‬
‫דרור בני‪ ,‬אהוב נשמתי‪ ,‬בתוך להבת לבי‪ ,‬בתוך נרי הפנימי‪ ,‬אתה חקוק ונושם לעד‪.‬‬
‫געגועי לא יפוגו עד אחרון ימיי‪.‬‬
‫יחיאל שקלים‬ ‫ ‬
‫אבא של דרור ז"ל‬ ‫ ‬

‫הורים ‪20‬‬

‫ֹלא ֵאַדע ּפְֵרדָה ַמ ִהי‬ ‫ָחלְפָה ׁ ָשנָה‬

‫ּגַם לְ ַא ַחר ׁ ְשנֹות ּדֹור‬ ‫ָחלְפָה לָּה עֹוד ׁ ָשנָה‬
‫ֹלא נִפְַרְדּ ִתי ִמּבְנִי‬ ‫וַ ֲאנִי ְמגַּדֵל יֶלֶד ׁ ֶש ֵאינֶּנּו‬

‫ּ ִכי ֵאינֶּנִי יֹוַדעַת ּכֵי ַצד‪,‬‬ ‫יַלְּ ִדי ּגֵָדל ֵמת‪.‬‬
‫ּכַ ֲאׁ ֶשר נִפְָרִדים ֵמ ָאדָם זֵָקן‪,‬‬ ‫נֹו ֶספֶת לֹו עֹוד ׁ ָשנָה‬
‫אֹו ְמִרים ּ ִכי ָהיָה ִאיׁש טֹוב ּוׂ ְש ַבע יָ ִמים‪.‬‬ ‫וְהּוא ּגֵָדל ּבְמֹו ִחי ַהּ ִמזְּדַּ ֵקן‬
‫ׂ ְש ַבע יָ ִמים ‪ֶ ׁ -‬שּיַָדע יָ ִמים טֹו ִבים‬ ‫ׁ ַשעֲרֹו ַהּׁ ָשחֹר ָצ ַבע אֹו ִתי‬
‫וְאּולַי ּגַם יָ ִמים טֹו ִבים ׁ ֶשֹּלא יְָדעּו ׂשֹ ַבע‬
‫ֲא ָבל‪ּ ,‬כַ ֲאׁ ֶשר עָלַי לְ ִהּפֵָרד ִמּבְנִי‬ ‫ׂ ֵשי ָבה‬
‫ִמּיֶלֶד ׁ ֶש ֲא ִפּלּו עֶׂ ְשִרים ֹלא ָמלְאּו לֹו‬ ‫ּו ַב ֲחלִיפָה ׁ ֶשּלָ ַבׁ ְשּ ִתי ׁ ָשחֹר‪.‬‬
‫ׁ ֶשּ ֶטֶרם ִה ְסּ ִפיק לְ ַהְרּגִיׁש ֶאת ַה ַחּיִים‪,‬‬
‫ּ ְתגַּדֵל אֹו ִתי ֵמת‪ַ ,‬אּ ָבא‬
‫ָמה אֹו ְמִרים??‬ ‫וְ ֶא ְחיֶה ֵמת‪.‬‬
‫ ‬
‫חנה גולדל‬ ‫ָצ ִעיר ֲאנִי ּו ֵמת‬
‫אמא של אהוד ז"ל‬ ‫ַאל ּ ָת ִעירּו ֵמ ִתים‬
‫לְ ֵאּלֶה ׁ ֶש ֵאינָם ַחּיִים‪.‬‬
‫חיים אברהם‬
‫אבא של בני ז"ל‬

‫הורים‬ ‫‪21‬‬

‫וְ ַהּׁ ָשנִים חֹולְפֹות לָ ֶהן ּכְ ֶהֶרף עַיִן‬ ‫ּדָנ ָה‬
‫ַאְך ַאּ ְת נִ ְמצֵאת עָמֹק ּ ַבּנְׁ ָש ָמה‬
‫וְ ָאנּו ַמ ְמׁ ִשי ִכים ּכַּיֵׁש ֵמ ַאיִן‬ ‫ָר ִצינּו לְַדּבֵר עַל ַא ֲה ָבה‬
‫לִבְֹרא עֹולָם ָראּוי לְָך נַעֲָרה‪.‬‬ ‫וְ ַאּ ְת נִ ְמצֵאת ּכָל ַהּזְ ַמן ּ ַבּ ַמ ְחׁ ָש ָבה‬

‫עֹולָם ׁ ֶש ַאּ ְת ִצּוִית לָנּו לִבְנֹות‬ ‫ָר ִצינּו לְַדּבֵר עַל נְ ִתינָה‬
‫ַחּיִים ׁ ֶש ַאּ ְת ִצּוִית לָנּו לִ ְחיֹות‬ ‫וְ ָחׁ ַשבְנּו עָלַיְִך וְעַל ַמה ּׁ ֶש ָהיָה‪.‬‬
‫וְתֹו ָבנֹות ֲאׁ ֶשר ָצ ְמחּו לְ ַמעֲׂ ִשים‬
‫ִמּ ֵקץ ׁ ֵשׁש ׁ ָשנִים ׁ ֶשל ּכְ ֵאב וְׂ ִש ְמ ָחה‬
‫לְ ַמעֲנְֵך יָלְדָה לְעֹולָ ִמים‪.‬‬ ‫ִמּ ֵקץ ׁ ֵשׁש ׁ ָשנִים ׁ ֶשל ַמ ֲא ָבִקים ּוצְ ִמי ָחה‬

‫ורדית וחיים זמורסקי‬ ‫ִה ְת ַחלְנּו לִצְעֹד זְקּו ִפים וְגֵ ִאים‬
‫הורים של דנה‬ ‫ּבְיֹוְדעֵנּו ֶמה ָהיִית עֲבּוֵרנּו ּכָל ַהּׁ ָשנִים‪.‬‬

‫נְ ִתינָה‪ַ ,‬א ֲה ָבה‪ֲ ,‬חבֵרּות ּו ְת ִמיכָה‬
‫ְמלַּוִים ֶאת ַחּיֵינּו ּבְכָל ֶרגַע וְַדּ ָקה‬
‫וְ ַאּ ְת ׁ ָשם לְ ַמעְלָה ַהּגֹוֵרם ַהּ ְמנַּוֵט‬

‫ׁ ֶשֹּלא נִ ְס ֶטה ִמּדֶֶרְך זֹו אֹו נְעַּוֵת‪.‬‬

‫וְ ַאּ ְת ִהּנְָך לָנּו מֹוַרת ּדֶֶרְך‬
‫לְכָל ַמה ּׁ ֶש ָאנּו עֹוׂ ִשים וְיֵׁש לֹו עֵֶרְך‬

‫עֵֶרְך ׁ ֶשל ֲהוָיֹות ַמ ְחׁ ָשבֹות ּו ִמּלִים‬
‫ַהּ ָב ִאים לִיֵדי ּ ִבּטּוי ַרק ּבְ ַמעֲׂ ִשים ַמׁ ְש ָמעּו ִתּיִים‪.‬‬

‫הורים ‪22‬‬

‫רֹונ ֵן ּבְנִי‬

‫ּכָל ָא ִביב עֹו ְמִדים ָאנּו ּבְׁ ֶשֶקט לְיַד ִקבְְרָך‬
‫ּובְכָל ָא ִביב נִּפָגֵׁש ‪ּ ,‬כְׁ ֶש ָהלַכְּ ָת‪ -‬נִפְַרְדנּו‬

‫וְנִפְּגַׁ ְשנּו ֵמ ָאז ּ ִבְדָר ִכים ַרּבֹות‪ּ ,‬כְמֹו יָם וְגַּלִים‬

‫ַהּנִפְּגָׁ ִשים ּבְכָחֹל וְזָ ָהב‪ּ ,‬כְמֹו ַהּלֵב ָהרֹו ֶאה לְ ֶמְר ַחּ ִקים ‪.‬‬

‫לְָך יֵׁש ֶאת ַהּׁ ֶשֶקט וְ ַאּ ָתה ֶמְר ָחף ּבֵין ּכֹוכָ ִבים‪ַ ,‬מּ ִביט לְ ַמּ ָטה‬

‫וְׁשֹולֵ ַח ַא ֲה ָבה לַ ֲאהּובֶיָך‪.‬‬

‫ּתֹודָה לְָך ּבְנִי עַל ‪ְ ׁ 27‬שנֹות ַא ֲה ָבה‪ִ ׂ ,‬ש ְמ ָחה וְ ִחּיּוְך ַמְק ִסים‬
‫ׁ ֶש ָהיָה נָסּוְך עַל ּפָנֶיָך ּ ָת ִמיד‪.‬‬

‫יֹום ֶא ָחד ּכְׁ ֶשּנִׁ ְש ַאְרּ ִתי לְ ַבד‪ִ ,‬ה ְת ַחלְּ ִתי לִלְמֹד ַהּכֹל ֵמ ָחדָׁש‬
‫ֵאיְך צֹועֲִדים‪ֵ ,‬איְך ְמגַּדְלִים ׁשּוב ּגִּנָה‪ֵ ,‬איְך ּבֹונִים ֶאת ַהּ ִמׁ ְשּפָ ָחה‬

‫וְאֹו ְס ִפים אֹו ָתּה ֶאל לִּ ִבי‪.‬‬

‫רֹונֵן ּ ַבּ ֵקׁש ֵמ ֱאֹל ִהים ׁ ֶשּיִׁ ְשמֹר עַל ַמה ּׁ ֶשּיֵׁש לִי ּ ִכי ַהּפְֵרדָה‬
‫ָקׁ ָשה ִמּנְׂשֹא‪.‬‬

‫ּכֵן ּבְנִי‪ ,‬נִ ְתָר ֶאה ּכָאן ּגַם ּ ַבּׁ ָשנָה ַהּ ָב ָאה ַמבְ ִטי ָחה ִאּ ָמא‪.‬‬

‫רות אלשוחט‬ ‫ ‬
‫אמא של רונן ז"ל‬

‫הורים‬ ‫‪23‬‬

‫מֹועֵד ַה ְחזַָרת ּפִּ ָקדֹון‬

‫אֹון ּבְנִי‪ ,‬נִ ְמ ַסְרּ ָת לָנּו לְכָל ַה ַחּיִים ּכְ ַמׁ ְשּכֹון‪.‬‬
‫ֵאינִי יֹוֵדעַ ַמּדּועַ ִהְקּ ִדים ַהּ ַבנְק ֶאת ַהּפֵָרעֹון‪.‬‬
‫ָהיִי ָת ַמּ ָתנָה ְמבֶֹרכֶת‪ֶ ׁ ,‬ש ִהפְִקיד ּבְיֵָדינּו ֶאל עֶלְיֹון‪.‬‬

‫ּכַּנְִר ֶאה ֹלא יַָדעְנּו לִׁ ְשמֹר ֶאת ַהּדֹורֹון‪.‬‬
‫ֲאנִי יֹוֵדעַ ׁ ֶשעָׂ ִשינּו ַהּכֹל לְַקּדֶ ְמָך נָכֹון‪,‬‬
‫ֲאנִי ֵמנִי ַח ‪ַ ּ -‬בנְק עֹולָ ֵמנּו ִהפְ ִסיד ֹרב הֹון‪.‬‬
‫ּכָמֹוָך ַרּ ִבים ִהפְ ִסיד ַהּ ַבנְק ּבְלִי ָרצֹון‪.‬‬

‫נְִר ֶאה ׁ ֶש ַהּ ַבנְק זָקּוק לָ ֶהם ּבֶ ָהמֹון‪.‬‬
‫ּבְ ִמלְ ֶח ֶמת יֹום ַהּ ִכּפּוִרים לְדָ ָמם ָהיָה לַּ ַבנְק ִצּ ָמאֹון‪.‬‬

‫ֵהיכָן ַהּצֶֶדק‪ֵ .‬היכָן ַהּ ַמ ְחׁ ָש ָבה וְ ַה ִהּגָיֹון?!‬
‫ַמּדּועַ נָ ַתּ ָת לָנּו ַההֹוִרים ׁ ֶשפַע ַחּיִים‪ָ ,‬המֹון!‬

‫ַאְך ּפְ ֵאר יְ ִציָר ְתָך נִלְַקח ֵמ ִאּ ָתנּו ּבְגָאֹון‪,‬‬
‫ְמקֹו ְמכֶם ָמצּוי‪ִ ,‬אם ַקּיָם‪ַ ּ ,‬בּ ַביִת ָהעֶלְיֹון‪.‬‬
‫ּ ַבנְק ַההֹוִרים‪ ,‬יְלֵָדינּו ָא ַספְּ ָת ֵאלֶיָך לַּ ָמעֹון‪.‬‬

‫ׁ ָשלֹום לְָך ַהּ ִפּ ָקדֹון ׁ ֶשּנִפְַרע‪ָ ׁ ,‬שלֹום אֹון‪.‬‬
‫ֵמ ָא ִביָך ַהּנֹוצְְרָך ּבְלִּבֹו‪.‬‬

‫שאול חפר‬
‫אבא של און ז"ל‬

‫הורים ‪24‬‬

‫יֹום הֻּלֶֶדת‬

‫יֹום ֻהּלֶֶדת ׂ ָש ֵמ ַח יֶלֶד ׁ ֶשּלִי‬

‫ׁ ָשִרים ּבְלַ ַחׁש‪ַ ,‬הּיֹום יֹום ֻהּלֶֶדת‪ַ ,‬מּ ָמׁש ּבְלַ ַחׁש‬
‫ׁ ֶש ִאיׁש ֹלא יִׁ ְש ַמע ‪ -‬וְכָל ֶא ָחד ּבְ ִפּנָתֹו ׁ ֶשּלֹו ׁ ָשר ּו ַמּזִיל ּ ִד ְמעָה‬

‫ּכֵן ּכֵן חֹוגְגִים לְָך יְ ֵמי ֻהּלֶֶדת‪ַ -‬מְדלִיִקים לְָך נֵרֹות‪,‬‬
‫ַאְך ַהּנֵרֹות ִמּׁשּום ַמה ֹּלא ִצבְעֹונִּיִים‬
‫ּ ִכי ִאם נֵרֹות ׁ ֶשּ ִמׁ ְשּ ַתּ ְמׁ ִשים ּ ָב ֶהם‬
‫לִי ֵמי זִּכָרֹון ‪ -‬נֵרֹות נְׁ ָש ָמה‪.‬‬

‫אֹוי ‪ ,‬לְֶרגַע ׁ ָשכַ ְחּ ִתי ׁ ֶש ַאּ ָתה ֹלא ִאּ ָתנּו‪.‬‬

‫ָח ֵסר לִי יֶלֶד ׁ ֶשּלִי‪ָ ,‬ח ֵסר לִי יֹום ֲח ֻתּנָ ְתָך‪,‬‬

‫ֲח ֵסִרים לִי יְלֶָדיָך‪ ,‬נְכַָדי‬

‫ְמעַנְיֵן ֵאיְך ַאּ ָתה נְִר ֶאה עַכְׁ ָשו ּבְגִילְָך?‬

‫נִׁ ְש ַאר ַה ִחּיּוְך ַהּנֶ ְח ָמד ׁ ֶשּלְָך?‬

‫ִמ ְתּגַעְּגֵעַ ֵאלֵינּו ּכְמֹו ׁ ֶש ֲאנַ ְחנּו ֵאלֶיָך?‬

‫לַ ְחׁשֹב עַל ַה ִחּיּוְך ׁ ֶשּלְָך ‪ -‬זֶה לְ ַבד ׁ ָשוֶה ֶאת ָהעֹולָם‬

‫לַ ְחׁשֹב ּולְ ַחּיְֵך ִחּיּוְך ָמהּול ּבְלַ ְחלּו ִחית ּ ָבעַיִן ‪ -‬אֹוי ַאּ ָתה ָח ֵסר ֵאי ָתן ׁ ֶשּלָנּו‪.‬‬

‫אביגדור משה‬ ‫ ‬
‫אבא של איתן‬ ‫ ‬

‫הורים‬ ‫‪25‬‬

‫יש מילים‬

‫יש מילים כואבות הנובעות מעצמן ויש הנאחזות נואשות בשירים‪ .‬שירו של נתן זך – "ראיתי‬
‫ציפור רבת יופי‪ ...‬ציפור כזאת לא אראה עוד עד יום מותי" ושירו של יהודה עמיחי "גשם‬
‫בשדה הקרב" – "גשם יורד על פני רעי‪ ....‬אשר אינם מכסים עוד" ועוד אל שירו של חנוך לוין‬
‫"שחמט" – "שם משחק המלך עם המלכה בעוד חיל שחור מכה חיל לבן"‪ .‬ואני מרשה לעצמי רק‬
‫לצטט בהנחה שהשירים ידועים היטב בשלמותם‪ .‬ואסיים בפרפרזה של יהונתן גפן על סיפורו‬
‫של אנטואן סנטאכזיפרי – "הנסיך הקטן"‪ ,‬בשם הכואב שנתן לו יהונתן גפן – "הנסיך הקטן‬
‫מפלוגה ב'" – "הנסיך הקטן מפלוגה ב' לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח‪ ...‬ואז תעשו עימי‬
‫חסד קטן כיתבו נא מהר לכל אימותינו שירווח להן קצת ויפוג צערן הנסיך הקטן חזר אלינו‪"...‬‬
‫יש מילים קצרות ובוטות ‪ ,We shall overcome‬שאותן אמר מרתין לותר קינג‪ ,‬שחוללו‬

‫סערה ונרצח בעטיין‪.‬‬

‫"אני מאשים" – אמר אמיל זולא במשפטו של אלפרד דרייפוס וזכה לשם עולם על אומץ רוחו‪.‬‬
‫האם מילים יכולות לחולל שינוי? אין בפי תשובה לכך‪ ,‬אבל הן מוצאות הד ונותנות מזור‬
‫לכואבים‪ .‬אמנם ההתיחסות שלי היא בתחום הכאב של האובדן והשכול למרות שאיני‬

‫מתעלמת מכוחן של מלים להביע שמחה ואושר‬

‫מלים באות והולכות‪ ,‬וביום הזיכרון ‪ 2011‬התפרסם גיליון מיוחד באחד העתונים ובו דברי‬
‫שכולים בעריכת ד‪.‬ס‪ *.‬לתדהמתי הוסיף הנ"ל על דבריי ופתח במלים "ליאור בני" – מלים‬

‫שלא באו ממני‪.‬‬

‫בתחילה זעמתי מאד על כך‪ ,‬אם כי במחשבה שניה אימצתי את הנוסח שבחר בו כי הרי בני‬
‫ליאור חי איתי ולכן לא הגבתי‪ .‬ובשנתון שלנו – "שיח שכולים" – פונים ההורים אל הבנים‬
‫בסיפורים עדכניים כאילו הם שם כל העת‪ ,‬ואולי זה מקל על הכאב הצורב על מותם‪ .‬בזאת‬
‫אפשר להיווכח לאורך כל השנים בגיליונות הרבים של השנתון שראשיתו במרתף ברחוב‬
‫ויצמן בתל אביב (שהיה אז מרכז יד לבנים)‪ .‬ויש בכוחן של המילים הכתובות לקבל ואולי‬

‫אפילו לזעוק לשרי המלחמות – ֶהֶרף‪.‬‬

‫* השם שמור במערכת "שיח‪-‬שכולים"‪.‬‬

‫צפירה יונתן‬ ‫ ‬
‫אמא של ליאור‬ ‫ ‬

‫הורים ‪26‬‬

‫ַמּ ָתנָה לַּ ְמִדינָה‬

‫ּ ָת ִמיד ֶה ֱענְַקּ ִתי לְָך ְמכֹוָר ִתי ַמּ ָתנָה‪...‬‬
‫ַמּ ָתנָה ְק ַטּנָה צְנּועָה ּוְק ַטּנָה‪.‬‬

‫ּדָ ַאגְּ ִתי לְַקּׁ ֵשט אֹו ָתְך וְלַעֲטֹף ֶאת ִרגְבֵי ָה ֲאדָ ָמה ּ ִבׁ ְשלַל צְ ָמ ִחים ּבְ ִפְר ֵחי עֹונָה‬
‫לְׂ ַשּ ֵמ ַח ּכָל יֶלֶד ּבֹוגֵר אֹו ָקׁ ִשיׁש ּ ִבְר ִאּיַת יָפְיְֵך ַהּזֹועֵק ִמּכָל עֵבֶר ּו ִפּנָה‪...‬‬

‫ֶה ֱענְַקּ ִתי לְָך ַמ ְחֹרזֶת יָפָה ׁ ֶשל ִמּלֹות ּתֹודָה וְהֹוָקָרה‪ֶ ׁ ,‬ש ַאּ ְת ׁ ֶשּלִי ָה ַא ַחת וְ ַהּיְ ִחידָה‬
‫ּ ִכּ ַבְדּ ִתי אֹו ָתְך ּ ַב ֲהנָפַת ּדֶגֶל ַהּ ְמִדינָה ּובְׁ ִשיַרת ִה ְמנֹון ַהּ ִתְקוָה‪.‬‬

‫לִּ ַמְדּ ִתי יְלִָדים ַרּ ִכים ׁ ֶשּ ַבּגַן עַל ִסבְלְֵך ‪ ,‬עַל ִאיׁ ִשים ּו ְמ ִחיר ַהּ ְתקּו ָמה‪,‬‬
‫וְ ִסּפְַרּ ִתי לָ ֶהם עַל ּגִּבֹוֵרי ַהּ ְת ִהּלָה ׁ ֶשּ ֵמתּו לְ ַמעֲנָּה‪.‬‬

‫ַאְך ֹלא יַָדעְּ ִתי ּ ִכי ּ ִתּ ְק ִחי ֶאת ּבְנִי ּבְכֹוִרי ּגַם הּוא ּכְ ַמּ ָתנָה‪..‬‬
‫ַמּ ָתנָה לִ ְמִדינָה ּכָל ּכְָך יְָקָרה ‪.‬‬

‫ַהלְוַאי ׁ ֶשּיָכֹלְּ ִתי לְַקּבֵל ִמּ ֵמְך ּפֶ ֶתק ַה ְחלָפָה‪,‬‬
‫לְ ַה ְחלִיף ֶאת ַהּ ַמּ ָתנָה ֶאת ּבְנִי ּבְכֹוִרי ּבְעַצְ ִמי וְלִ ְהיֹות ֲאנִי ַהּׂ ֶשה לָעֹולָה‪.‬‬

‫יפית איטח‬ ‫ ‬
‫אמא של צחי ז"ל‬

‫הורים‬ ‫‪27‬‬

‫רֹועִי ּבְנִי ׁ ֶשּלִי‬ ‫עַד יֹום מֹו ִתי‪...‬‬

‫ִמלְ ֶח ֶמת לְ ָבנֹון ַהּׁ ְשנִּיָה‬ ‫עַד יֹום מֹו ִתי‪ַ ,‬א ְמּ ִתין לְָך ּבְנִי‪,‬‬
‫הֹו ִתיָרה ֵמ ֲאחֹוֶרי ָה ֶהֶרס וְ ֻחְרּ ָבן‬ ‫לַּדְ ִפיָקה ּ ַבּדֶלֶת ְמ ַחּכָה ֲאנִי‪,‬‬
‫לְָך יַלְּ ִדי ַא ְמּ ִתין עַד ֵאין ֵקץ‬
‫ּ ִכ ְמעַט ׁ ֵשׁש ׁ ָשנִים‪,‬‬ ‫יֹום וְלַיִל עַד יָ ִאיר ַהּנֵץ‬
‫נֹוׂ ֵשאת אֹו ְתָך ִאּ ִתי‪,‬‬
‫ָחׁ ַשבְּ ִתי ׁ ֶש ִאם ֲא ַחּכֶה ְק ָצת‬ ‫ַא ְמּ ִתין ּבְיֹום ַח ְמ ִסין לְָך יַלְּ ִדי‬
‫יִ ְהיֶה יֹו ֵתר ַקל לִכְּתֹב‪.‬‬ ‫ּבְיֹום חֶֹרף ַקר וְ ַסגְִריִרי‬

‫ִמ ְסּ ַתּבֵר ׁ ֶש ִעם ַהּזְ ַמן יֹו ֵתר ָקׁ ֶשה‬ ‫ּ ַבּיֹום ּו ַבּלַיְלָה ֲא ַחּכֶה לְׁשּובְָך‬
‫ַהּלֵילֹות ַהּ ָקׁ ִשים‪ ,‬זִכְרֹונֹות ְמלֵ ֵאי ּגַעְּגּו ִעים‪.‬‬ ‫ֹלא ַאְרּפֶה ֵמ ַהּ ַמ ְחׁ ָש ָבה‬
‫ׁ ֶשּ ָתׁשּוב ֵאלַי ֲחזָָרה‬
‫לַּצְחֹוק ׁ ֶש ָא ַבד‪ ,‬לְ ִחּיּוְך ְמלֵא ׂ ִש ְמ ָחה‬
‫ֹלא נִּ ָתן לְ ָת ֵאר ֶאת ּ ְתחּוׁ ַשת ָה ָאבְדָן‬ ‫ֲא ַחּכֶה לְָך עַד יִכְלּו יָ ַמי‬
‫ֲא ַחּכֶה לְָך עַד ּבְלִי ּדַי‬
‫ֹלא נִּ ַתן לְ ַה ְמלִיל ֶאת ּגֶֹדל ַהּכְ ֵאב‬
‫זֹוכֶֶרת ֶאת ַהּיֹום ׁ ֶשּכָל ּכְָך ּכָעַ ְסּ ָת‪,‬‬ ‫ֹלא ֶא ְחּדַל לְ ַצּפֹות לְִראֹו ְתָך ַחי‬
‫עַד יֹום מֹו ִתי ַא ְמּ ִתין לְָך ּבְנִי‬
‫לָּ ָמה אֹו ְתָך ֹלא ְמגַּיְ ִסים?‬
‫ׁ ִשּגַעְּ ָת ֶאת ּכָל ַהּ ְמפַּ ְקִדים‬ ‫ְמ ַחּכָה ֲאנִי לְָך ֲאהּו ִבי‬
‫ׁ ֶשַרק יִּ ְקחּו אֹו ְתָך לַּ ִמּלּו ִאים‪,‬‬ ‫ּבְיֹום קֹוֵדר וְעַצְבּות ּגְדֹולָה‬
‫ּו ַבּיֹום ׁ ֶש ִה ְתּגַּיַ ְסּ ָת ֹלא ָהיָה ְמ ֻאּׁ ָשר ִמּ ְמָך‪,‬‬ ‫ַא ְמּ ִתין יַלְּ ִדי לְׁשּובְָך ֲחזָָרה‬
‫ַרק ׁ ֶשֹּלא יַָדעְנּו ׁ ֶשּזֹאת ּ ִת ְהיֶה ַהּפְִרידָה ָה ַא ֲחרֹונָה‪.‬‬
‫ּבְיֹום ׂ ִש ְמ ָחה וְיֹום ַחג‬
‫ַאְרּ ָבעָה יָ ִמים לְ ַא ַחר ִמּכֵן ָמ ָצא ָת ֶאת מֹו ְתָך‪.‬‬ ‫ֲא ַצּפֶה לְִראֹו ְתָך ׁ ָשב‬
‫לְעֹולָם ֹלא יָׁשּובּו אֹו ָתם ַחּיִים‪,‬‬
‫ִמּ ַמּ ָסע ִמ ְסּתֹוִרי ׁ ֶשּיָ ָצא ָת ֵאלָיו‬
‫ּ ִכי ֵחלֶק ִמּנִׁ ְש ָמ ִתי ּכְ ָבר ֵאינֹו ׁ ָשם‪.‬‬ ‫ׁשּוב נָא יַּלְִדי ֵאלַי עַכְׁ ָשו‬
‫ׁשּוב ֵאלַי וְהֹוׁ ֵשט לִי יָד‪....‬‬
‫ַמבְ ִטי ָחה לְ ַסּפֵר ּ ָת ִמיד עָלֶיָך‪,‬‬
‫עַל ֱהיֹו ְתָך ְמי ֻ ָחד ּבְ ַחּיֶיָך‪,‬‬ ‫אתי כהן קדוש‬
‫עַל מֹו ְתָך ּ ִבְד ֵמי יָ ֶמיָך‪.‬‬ ‫אמא של מאור ז"ל‬
‫לָעַד ֶאזְּכְָרָך ּבְנִי‬
‫הורים‬
‫וַ ֲא ַבּכֶה ֶאת מֹו ְתָך ּ ִבְד ָמ ָמה‪.‬‬

‫ציונה עראקי‬ ‫ ‬
‫אמא של רועי יעיש ז"ל‬

‫‪28‬‬

‫ּכֵיוָן ׁ ֶש ָח ָטא ָהעֹולָם ֶאת ֶח ְטאֹו‪,‬‬ ‫ֹר ֶתם‬
‫ָמ ָצא ּבְנִי ּבֵין ַהּ ַטנְק והנגמ"ש ֶאת‬
‫ַאְרּ ָבעָה יְלִָדים לִׁ ְשמּו ֵאל וְ ַחּיָה‬
‫מֹותֹו‪.‬‬ ‫ׁ ָשלֹוׁש ּ ָבנֹות ּובֵן ׁ ֶש ָהיָה‬
‫וְכָכָה ִמּ ְק ִצין ָה ִעיר לְ ִאּמֹו וְ ָא ִביו לְעֵת‬ ‫ּבְנָם ֹר ֶתם יָ ִחיד ּו ְמי ֻ ָחד‬

‫עֶֶרב ֻהּגַד‪,‬‬ ‫ּגָבֹוּ ַה ּכְעֵץ ָה ַאּלֹון‪ַ ,‬מְר ֵאהּו נָ ֶאה וְלָׁשֹון ַחּדָה‬
‫ׁ ֶש ֶאת ּבְנֹו ּבֹו ּ ַבּיֹום הּוא ֻהפְ ַסד‪.‬‬ ‫ּ ַביְׁ ָשן‪ְ ,‬מעַט ֻמפְנָם וְגַם ּגֵ ֶאה‬

‫הֹו‪ּ ,‬בְנִי ֹר ֶתם הּוא ָקָרא ּבְקֹול ַחד‪,‬‬ ‫וְ ֵאין עֹוד ּבֶן ּכְמֹותֹו ּבְכָל ַהּמֹוׁ ָש ָבה ּגַן יַבְנֶה‪.‬‬
‫ֲאנִי ַהּיֹום ּגַם הֹוֶרה ׁ ַשּכּול וְגַם נִבְּגָד‪.‬‬
‫ּכְׁ ֶשּפַָרׂש ֶאת יָדָיו ָהעֲנִָקּיֹות ּכְ ִצּפֹור ּ ַבּׁ ָש ַמיִם‬
‫ֵמ ָאז הּוא ֹלא ׁ ָשב לְעַצְמֹו לְעֹולָם‪,‬‬ ‫יָדֹו ָה ַא ַחת הּוא הֹוׁ ִשיט לְאּונִיבְֶר ִסי ַטת יְרּוׁ ָשלַיִם‬
‫וְַרק ֲחלֹומֹות ׁ ָשם ָטוָה עַל ּכֻּלָם‪....‬‬
‫ּבְעֹוד ַהּיָד ַהּׁ ְשנִּיָה נָגְעָה ּ ָבאּונִיבְֶר ִסי ָטה ׁ ֶשּבְ ִסין‪,‬‬
‫ׁ ָשם לָ ַמד וְׁ ִשּנֵן ֶאת ּתֹולְדֹות ָה ִעיר ּבֵיגִ'ין‪.‬‬

‫ּבְמֹונְּגֹולְיָה ֶאֶרץ ַהּ ִמיׁשֹור עַל סּוס ָרכַב ּכְפָָרׁש‪,‬‬
‫עָׂ ָשה נְפָׁשֹות לַּׂ ָשפָה ַהּ ִסינִית ׁ ֶשָרכַׁש‪.‬‬

‫ֹר ֶתם ּבְנִי ֹר ֶתם‬

‫ַרּ ִבים ַה" ֲחבִֵרים" ַהּ ִסינִים ׁ ֶש ָהיּו לְֹר ֶתם‬
‫ַאְך ּבְיִׂ ְשָר ֵאל ָהיּו ֵהם ְמי ֻ ָחִדים‪.‬‬

‫ּכְׁ ֶשּ ָבא לְִראֹו ָתם ּולְפֹוגְׁ ָשם ּבְ ֶמְרּכַז ַהּ ְקלִי ָטה‬
‫ּבְמֹוׁ ָשב ֵאי ָתן‬

‫עְָקבּו ַמּבְ ֵטי ַהּפֹועֲלִים ַהּ ִסינִים ּ ַב ֲחׁ ָשד ַא ֲחֵרי‬
‫ַהּ ְמַדּבֵר ּ ִבׂ ְשפָ ָתם‪.‬‬

‫"נִׁ ְשמֹר עָלֶיָך" ֵהם ָא ְמרּו ּבְפֶה ֶא ָחד‪,‬‬
‫וְעֹוד הֹו ִסיפּו "ּ ִכי ּבְנַפְׁ ֵשנּו ּ ִתּׁ ָש ֵאר לָעַד"‪.‬‬

‫שמואל אגבר‬ ‫‪29‬‬
‫אבא של רותם‬

‫הורים‬

‫עֶׂ ֶשר ׁ ָשנִים ּבִלְעֶָדיָך ּדֶֶקל‬

‫עֶׂ ֶשר ׁ ָשנִים ּ ִבלְעֶָדיָך ָחלְפּו‪ּ ,‬דֶֶקל ּבְנִי ַהּיָָקר‬
‫ִר ֲחפּו ּכַעֲנָנָה ּ ָברּו ַח‪ּ .‬כְ ִאּלּו ָהיּו ַרק ׁ ָשנָה‪,‬‬
‫ֲא ָבל ַה ַחּיִים עֲַדיִן‪ ,‬עֹוד ּ ְתקּו ִעים עַל ַהּכַר‬

‫לֹו ֲחׁ ִשים זֶה ִמּכְ ָבר‪ִ ּ ,‬כי ּכְלּום ‪ֹ -‬לא ִהׁ ְשּ ַתּנָה‪.‬‬

‫ּוכְרּו ַח ַס ַהר ֶאת עַצְ ִמי‪ֲ ,‬ארֹוֵקן ִמּכָל ּתֹכֶן‬ ‫ָאכֵן ַרב ַהּכְ ֵאב‪ ,‬עֵת ָחַדר ּכֹה עָמֹק‬
‫וֶ ֱאלֵי‪ּ -‬בֹור ּכְ ֶאׁ ֶשד ֶאְד ַמע‪ .‬עַד ּכְלֹות ּכֹו ִחי‪,‬‬ ‫וְֹלא ָחס עַל ַהּלֵב‪ַ ,‬הּנְִר ָמס ִמּ ַת ְחּ ָתיו‪,‬‬
‫וְכָאן ּבְׁשּולֵי ִקבְְרָך ַהּ ָק ָטן ּבְנִי‪ֲ ,‬הֵרינִי ָהכֵן‬ ‫סֹובֵב לֹו ְסחֹור ְסחֹור‪ִ ּ ,‬כ ְמנַּ ֶסה ֵאיְך לַ ְחמֹק‬
‫לַ ְחֹלק ִעּ ְמָך ּבֵית עֹולָם‪ ,‬וְלָנֶ ַצח יִׁ ְשֹקט רּו ִחי‪.‬‬ ‫ִמּפְנֵי ֵספֶל ַהּיָגֹון‪ֲ ,‬אׁ ֶשר ּגָלַׁש עַל ּגְדֹו ָתיו‪.‬‬

‫עֶׂ ֶשר ׁ ָשנִים ֵמ ָאז‪ּ ,‬כְׁ ֶשּבֵין עָפָר לִ ְתכֵלֶת נְִקֵראת‬ ‫עֶׂ ֶשר ׁ ָשנִים ּכְָך ְס ָתם‪ָ ,‬חלְפּו ּכְ ִמְק ַסם ׁ ָשוְא‬
‫ֹלא נָ ַתּנּו ּכְלָל‪ֶ ,‬את לִּבֵנּו לִׂ ְשמֹ ַח‪,‬‬ ‫ַאְך הֹו ִתירּו זִּכָרֹון וְעֶצֶב‪ּ ,‬כְ ִאּלּו ָהיָה זֶה ֶא ְתמֹול‪,‬‬

‫עַל ַאף ַהּ ְמעַט ׁ ֶש ָחיִי ָת‪ ,‬וַ ֲאׁ ֶשר נְִק ַטע לְפֶ ַתע‬ ‫ֲא ָבל יֵׁש לִפְעָ ִמים‪ִ ּ ,‬כבְכֹל ׁ ָשנָה ּו ַבּ ְס ָתו‬
‫ּבְנַפְׁ ֵשנּו ַאּ ָתה עֹולָלִי‪ֶ ׁ ,‬ש ֶאת ּדְמּו ְתָך ֵאין לִׁ ְשּכֹ ַח‪.‬‬ ‫ּכְמֹו ֳחָרׁ ִשים ּבְפָנַי‪ ,‬עֹוד ָחִריץ וְ ֶתלֶם ּ ַבחֹול‪.‬‬

‫ָהיִי ָת לָנּו אֹׁ ֶשר‪ָ ,‬היִי ָת ּגַם ָהאֹור‬ ‫ִקּוִי ִתי‪ֶ ׁ ,‬שּ ְמחֹוגֵי ַהּזְ ַמן יִּ ְקחּו ְמעַט ֶא ְתנַ ְחּ ָתא‬
‫ָהיִי ָת יְׁ ַשר ‪ּ -‬דֶֶרְך‪ִ ּ ,‬כפְנֵי ּכֹוכָב זֹוֵר ַח‪,‬‬ ‫ּובְׁ ַשלְוָה וְנַ ַחת יֵאֹותּו עֹוד ָהלְ ָאה לִיׁשֹן‪,‬‬
‫וְלָכֵן נְׁ ָש ָמה יְָקָרה ׁ ֶשּלִי‪ ,‬אֹו ְתָך ּ ָת ִמיד נִזְּכֹר‬
‫ִמּגֹוָרל ֲאׁ ֶשר ּדָ ָמה‪ּ ,‬כְמֹו ּ ִבּקּור ׁ ֶשל אֹוֵר ַח‪.‬‬ ‫ַאף‪ֹ-‬לא ׁ ִשעְַרּ ִתי ּבְִד ְמיֹונִי‪ִ ,‬מּנִי‪ָ -‬אז ּכְׁ ֶש ָהלַכְּ ָת‬
‫יַ ְחֹלף לֹו ּכְ ֶהֶרף‪-‬עַיִן ֶהעָׂשֹור ָהִראׁשֹון‪.‬‬
‫ֹלא נֵַדע ֶאל נָכֹון‪ֵ ,‬איְך ּולְ ִמי לִ ְסֹל ַח‬
‫ּגַם ֹלא לְ ַחּיְֵך עֹוד‪ִ ּ ,‬ב ְמ ִחיר ׁ ֶשל ּדָ ִמים‪,‬‬ ‫ּכָלְ ָתה נַפְׁ ִשי ֵאלֶיָך ּבְנִי‪ִ ,‬מּ ִכּסּופַי ַהּכְ ֵמ ִהים לְִדמֹעַ‬
‫ֲאזַי ּדֶֶקל יַּ ִקיִרי‪ ,‬עַל ִמׁ ְשּכָבְָך ַה ְמׁ ֵשְך לָנּו ַח‬ ‫יַעַן ‪ִ ּ ,‬כי ֱה ִציפּונִי ּגַעְּגּו ִעים‪ֶ ,‬אל ַה ֲחלֹום ֲאׁ ֶשר‬
‫ֹלא עֶׂ ֶשר ׁ ָשנִים‪ִ ּ ,‬כי ִאם עַד ַא ֲחִרית ַהּיָ ִמים‪.‬‬
‫נִפְָקד‪ ,‬לּו ַרק יָכֹלְּ ִתי יַּ ִקיִרי‪ ,‬לְ ַמעַנְָך ַהּלֵב לְִקֹרעַ‬
‫ּ ִכי ָאז‪ֶ ,‬את נַפְׁ ְשָך ָאׁ ִשיב‪ּ ,‬כְׁ ֵשם ׁ ֶש ָא ַבד‪.‬‬

‫עמרם מנחם‬
‫אבא של דקל ז"ל‬

‫הורים ‪30‬‬

‫על השתיקה‬

‫ ‬
‫חז"ל אמרו‪" ...‬סייג לחכמה שתיקה!‪ "...‬האומנם?!‬
‫אני רוצה‪ ,‬עמרי בני יקירי‪ ,‬להאיר אותה מזווית מעט שונה‪ .‬זווית שקשורה דווקא בך בני אהובי‪.‬‬

‫היא תלויה בנו כבני אנוש‪ ,‬בעיתוי בו היא פוקדת אותנו‪ ,‬במסגרת החברתית בה אנו‬
‫נמצאים ובעיקר בהקשר‪.‬‬

‫אני מעוניין לדבר איתך על השתיקה בהקשר אליך‪ ,‬ואיך היא נתפסת בעיניי ומתי היא‬
‫לעיתים חונקת את המילים מגרוני‪ ,‬ואולי טוב שזה כך?! כי אז יצאו מפי משפטים שיקשו‬
‫על קהל שומעיהם‪ ,‬ובעצם מה הם אשמים שהלכת בדמי ימיך‪ ,‬מדוע שלא נחסוך מהם את‬

‫ייסורי השאול על אובדנך?‬

‫מאידך היא מאיימת על קרובי נפשי‪ ,‬וכשאני מתעטף בה‪ ,‬נודד אנוכי במחשבותיי אליך‬
‫בני‪ ,‬או אז העצב ניבט מעיניי וכל בני שיחי מחשבותיהם סוגרות עליהם‪ ,‬וסוברים‬
‫שאני כועס עליהם‪ ...‬לו רק ידעו כמה היא חוסמת ומתעמרת‪ ,‬ואת נפשי כה ממררת!‬

‫וכשאני מחריש ומביט על פיות הבריות‪ ,‬לא אחת בא לי לומר להם‪" :‬הי חברים מה אתם‬
‫מקשקשים?! היכן המידתיות? מה לכם כי תלינו על כי לא נהניתם ממדריך הטיול‪ ,‬או ממאכל‬
‫במסעדת פאר‪ ,‬או שומו שמיים ‪ -‬מהעוזרת שניקתה את הפינה בסלון כלאחר יד‪ ...‬האם עד כדי כך‬
‫אתם שקועים בהבלי העולם עד כי אינכםֹ חשים במצוקתי?" כמה נפלאה השתיקה בעת ההיא ?!‬

‫כמה נפלא היה אילו היא לא הייתה באה לעולם‪ ,‬ייתכן שהיו נחסכים ממני הייסורים‬
‫ובמקומה הייתי נתרם בהנאה שבשיתוף הזולת בכאב על אובדנך וחשוב מכול ‪ -‬היה נחסך‬

‫ממני שפע החוליים שמרעיפה עליי בנדיבות כה רבה השתיקה הארורה הזו!‬
‫ ‬

‫שאול צ'יטיאט‬
‫אבא של עמרי ז"ל‬

‫הורים‬ ‫‪31‬‬

‫* **‬
‫את בשורת האיוב של קצין העיר לא הוצרכנו לשמוע כי כולנו‪ ,‬כל המשפחה הייתה בצוותא‬
‫באותו יום‪ ,‬איתך בדרך לבסיס בתקופת מלחמת של"ג יום עצוב ומכאיב‪ ,‬יום שבו הגורל‬

‫הפריד ביננו לנצח‪.‬‬
‫השנים חולפות אך הכאב ממשיך לנבור ולכרסם בנשמותינו כאילו זה קרה היום‪.‬‬

‫עופר‪ ,‬בן יקר ואהוב‪ ,‬כל יום אתה בזכרון המשפחה ובזכרוני‪.‬‬
‫מפעם לפעם אני נשאל על אירוע או זיכרון מיוחד שנחרט בליבי ובזכרוני ותשובתי תמיד‬
‫אחת היא – יש כל כך הרבה כאלו שלא אוכל לפרט כי הזמן לא יספיק והדף קטן מלהכיל‪.‬‬
‫אך בכל זאת‪ ,‬זוכר אני את התקופה בה היית בשל"ת בגרעין הנח"ל שקיבל את הכשרתו בגבעון‬

‫החדשה והיה אמור להתמקם בוואדי תרצה שבהרי שכם‪ ,‬בתקופה ההיא חלקנו חלום‪....‬‬

‫חלום‪:‬‬
‫תמיד אזכור ולעולם לא אשכח איך בעלטה ישבנו ושיחה גילגלנו על ימים שיגיעו‬
‫ודברים שנעשה יחדיו‪ ...‬את הויכוחים על נושאים שנמשכו משעות הערב ועד‬
‫לשעות הקטנות של הלילה‪ ...‬על מה לא דיברנו ומה לא עלה על דל שפתנו להגיד‬
‫על אדמת מולדת קדושה‪ ,‬על גאולת האדמה והפרחת השממה‪ ...‬מגדלים באויר‬
‫הפרחנו ובניינים בנינו בהבל פינו‪ ...‬וראינו כבר בחלומנו חזון ארץ מדבר מתעוררת‬
‫ומיושבת ומאחז צבאי לישוב אזרחי הופך‪ ,‬וחברים מצטרפים אלינו בחלומנו‪,‬‬
‫מילאו צחוק פיהם ושפתותיהם רננה‪ ,‬צחוק ילדותי‪ ,‬צחוק של אושר וחדוות אמונה ואמנה‬
‫שנתגשמה התקווה‪ ,‬תקוות כל אוהב מולדת לבנות ולהבנות‪ ,‬ובלב כל אחד פורצת השמחה‬

‫ובוקעת שירה ומתרונן שם המקום "ת ר צ ה"‪.‬‬

‫דבר נוסף שאינו יוצא מזכרוני הינו העצב בעניך בטקס סיום קורס מפקדי טנקים שבו‬
‫הוזמנו להשתתף‪ ,‬כל המשפחה‪ ,‬ועת הירהוריי הקשים בעת כתיבת חוברת שהוקדשה לזכרך‪...‬‬

‫זמן קצר לאחר הפסקת הלחימה בלבנון סיים עופר קורס מט"ק ולטקס הסיום‬
‫הוזמנה המשפחה‪.‬‬

‫ראיתי אותך מסתתר בין החניכים‪ ,‬בים דגלים וטורים של חיילים עוברים בצעדים קצובים‬
‫אל עבר מגרש המסדרים‪.‬‬

‫ואז זיהית אותנו בין קהל המבקרים ויד מורמת מבויישת בהיסוס כאומרת "שלום"‬
‫ומבטינו ליוו אותך לאורך כל הטקס‪ .‬נפגשנו לאחר מכן ואתה מחייך חיוך מבוייש‬
‫ומתנצל‪ ,‬על כי אין ברק ושמחה בעיניים ועל ידיים עצבניות המשחקות באויר‪.‬‬
‫האם זה הרגע לו ייחלת וציפית? הן סיימת עוד תקופת חיים מאושרת‪ ,‬תקופה שייחלת לה‬
‫זה מכבר‪ .‬אך היכן חדוות החיים והברק בעיניים? ואתה עונה בתשובות מקוטעות שאת‬
‫פשרן הבנו רק שנפגשנו עם המציאות המרה‪ :‬מציאות המשפחות השכולות שאת יקיריהם‬
‫לא יפגשו כאן כי אם במקום שרק הולכים אליו ומשם אין חוזרים‪ .‬ואז ידענו‪ :‬העצב שראינו‬

‫בעיניך ילווה אותנו לעד‪...‬‬

‫ישנם רגעים שמהם אי אפשר לברוח אנו רק יודעים שאותך לעולם לא נרצה לשכוח‪.‬‬
‫ ‬
‫פנחס ששון‬
‫אבא של עופר ז"ל‬ ‫ ‬

‫הורים ‪32‬‬

‫רונן‬

‫‪ 28‬שנים חלפו מאז ההודעה שהגיעה במוצאי שבת ובשרה את מותך על אדמת לבנון‪.‬‬
‫ההלם שהיכה במשפחה הגרעינית ובמשפחה המורחבת היה עצום‪.‬‬

‫היית ראשון הנופלים ואני מקווה גם אחרון הנופלים במשפחה הגדולה‪ ,‬שכול בניה ובנותיה‬
‫נטלו ונוטלים חלק בהגנת הארץ‪.‬‬

‫רונן‪ ,‬אשיותך הססגונית וכשוריך הרבים הכינו אותנו לעתיד מלא עשיה ותרומה לחברה הן‬
‫בכתיבה הן בציור ובעיקר‪ ,‬בטיפול בבני אדם‪.‬‬

‫היינו בטוחים שתזכה אותנו בהרבה נחת וגאווה על עשייתך העתידית‪.‬‬
‫אך המוות גדע את הכל באווחת חרב‪ .‬ואתה רק בן שמונה עשרה ושמונה חודשים‪ ,‬ובמותך‬

‫כל התקוות נגוזו‪.‬‬
‫נותרנו עם עשייתך הענקית עד מותך‪ ,‬עשיה חינוכית בצופים שהייתה למורשת שלאורה‬

‫מתחנכים חניכי הצופים בשבט דן‪.‬‬
‫אהבת הטיולים שלך שכבר בגיל צעיר הביאה אותך להכיר את הארץ על משעוליה‪ ,‬הריה‪,‬‬

‫וודיותיה‪ .‬הכרת את הנגב והגליל את הגולן ואת הערבה‪.‬‬
‫לאורך אנחנו מחנכים את הדור השלישי את הנכדים שמטיילים הרבה בארץ על אף היותם‬

‫רכים בשנים‪.‬‬
‫אנו מנסים להעביר את לפיד אהבת הארץ לדורות הבאים באמצעות טיולים כפי שעשית רונן‪.‬‬

‫נזכור את רונן על המורשת העצומה שהנחיל לנו למרות גילו הצעיר‪.‬‬
‫אנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך עד כלות‪.‬‬

‫לילי יפה‬ ‫ ‬
‫אמא של רונן ז"ל‬ ‫ ‬

‫ ‬

‫הורים‬ ‫‪33‬‬

‫רועי יקר שלי‬

‫אחת עשרה שנים חלפו מאותו יום נורא בו נלקחת מאיתנו‪.‬‬
‫ואתה בן ‪ 26‬שנים‪.‬‬

‫אחת עשרה שנים של מאבק יום יומי כדי להמשיך בשגרת החיים המאולצת‪.‬‬

‫בבית הכל השתנה המשפחה גדלה נוספו לך עוד חמישה אחיינים מקסימים‪.‬‬
‫יושבים מסביב לשלוחן שבת מעלים זיכרונות מימים שישבת איתנו סביב השולחן‪.‬‬
‫מספרים עליך וצוחקים נהנים רק לרגע אחד‪ .‬ועד מהרה הכל נמהל בעצב ודמעת צחוק‬

‫הופכת לדמעה מרה של כאב עצב ויגון‪.‬‬

‫איש לא יבין אותנו כי עולמנו נשבר‪.‬‬

‫החלומות היפים שחלמנו התנפצו ואנו מוצאים את עצמנו בעולם של משחק שחקנים‬
‫ראשיים שבו אנו מחייכים נהנים ובערב כשכולם ישנים ההצגה נגמרת‪.‬‬

‫הצחוק הופך לבכי והחיוך נהפך לכעס והכרית הפכה לחברה הכי טובה שסופגת הכל‬
‫ויודעת סודות‪.‬‬

‫אין יום שעובר מבלי לחשוב עליך ובלי להתייעץ איתך‪.‬‬

‫אין יום מבלי לשבת מול תמונתך ולחבק אותך בתמונה‪.‬‬

‫אתה אבידה גדולה כל כך כי היית יחיד ומיוחד‪.‬‬

‫תחזק אותנו מלמעלה כמו שעשית כאן למטה‪.‬‬

‫שושנה פילוסוף‬ ‫ ‬
‫אמא של רועי ז"ל‬ ‫ ‬

‫ ‬

‫הורים ‪34‬‬

‫** *‬

‫ֲאנִי ִעם ּכָל ָצרֹו ַתי ַחי ִעם ַהּזִכְרֹונֹות‬

‫עַל ַהּפְנִינִים ׁ ֶש ָאבְדּו‬

‫וְעַל ַה ַחּיִים ַה ֲחדָׁ ִשים ׁ ֶשּ ָקמּו ּבְׁ ִש ְמ ַמת ָהעֲָר ָבה‬

‫ּבְִקּבּוץ ּגְרֹו ִפית עַל ַהּגִבְעָה‬

‫ַהּׂ ָשדֹות ִמּ ָס ִביב ְמעֻּ ָבִדים יְֻרּ ִקים‬

‫וְעֵ ִצים עֲטּוֵרי ּפְָר ִחים ‪ִ ׂ -‬ש ְמ ָחה ַמעֲנִיִקים‬

‫ּגְַר ִעין ִחּנּו ִכי ‪ִ -‬מּבֹוגְֵרי ַהּכְפָר ַהּיָֹרק‬

‫ּ ָבאּו לְכָאן ִמּ ָקרֹוב ּו ֵמָרחֹוק‬

‫אֹו ֲהבֵי ַהּמֹולֶֶדת וַ ֲאׁ ֶשר ביניהם‬

‫ּבְנִי וְֵרעָיו‬

‫ַמ ְמׁ ִשי ִכים ּכָאן ֶאת ׁ ַשְרׁ ֶשֶרת ַהּזָ ָהב‬

‫ָקׁ ֶשה לְ ָת ֵאר ֶאת ַה ַהְרּגָׁ ָשה וְ ַהּׂ ִש ְמ ָחה‬

‫עַל ּכָל ּפֶַרח ָק ָטן ׁ ֶשּ ָצ ַמח ּ ַבּגִּנָה‬

‫ׁ ֶשּ ִבׁ ְש ִבילֹו ֵהם ַמּ ָתנָה‬

‫ּו ִבנְ ִפילָתֹו ִצּוָה לָנּו ֶאת יֹום יְרּוׁ ָשלַיִם‬ ‫ּבְִקּבּוץ ּגְרֹו ִפית ׁ ֶשעַל ַהּגִבְעָה‬

‫ּבְיֹום ֻהּלְַדּתֹו ָהעֶׂ ְשִרים‪.‬‬ ‫ַהּ ִסּפּוִרים ַהּכֹו ֲא ִבים‬

‫ֵמ ָאז ָחלְפּו עָלַי ׁ ָשנִים ֲאֻרּכֹות‬ ‫ׁ ֶשל ֲחלֹומֹות ַהּצְ ִעיִרים‬

‫ׁ ָשנִים ׁ ֶשל עֶצֶב וְיָגֹון ְמ ִציִקים‬ ‫נְִק ְטפּו ּבְ ֶטֶרם עֵת ׁ ֶש ֵאין לָּה ִמּלִים‬

‫ַרק ּ ְתמּונֹות ׁ ֶשל ּבְנִי ּבְלִי נֹועַ‬ ‫נָ ֲחתּו ּבְ ִמלְ ֶח ֶמת ׁ ֵשׁ ֶשת ַהּיָ ִמים‬

‫לְנֶגֶד עֵינֵי ִמזְּדַּ ְקרֹות‬ ‫ֵמ ֲחזִית ּכֹו ֵתב ּבֵן לַהֹוִרים‬

‫הֹולְֵך ֲאנִי ּ ִבׂ ְשדֹות ֶקבֶר ּבֵין ּבֹו ִכים‬ ‫ַאל ּ ִתְד ֲאגּו נְנַּצֵ ַח ֶאת ָהאֹויְ ִבים!!!‬

‫וְׁשֹו ֵמעַ ֲאנִי ֶאת "יְרּוׁ ָשלַיִם ׁ ֶשל נְחֹׁ ֶשת וְזָ ָהב"‬

‫מֹו ִסיף ֲאנִי ּבְגַ ֲאוָה לְזִכְרֹון עֹולָם‬

‫יְרּוׁ ָשלַיִם ׁ ֶשל נְחֹׁ ֶשת וְזָ ָהב‬

‫ׁ ֶשּבְַדם ּבְנִי ְמעָֹרב‪.‬‬

‫יהושע בינשטוק‬
‫אבא של אברהם ז"ל‬

‫הורים‬ ‫‪35‬‬

36

‫משפחה‬

‫ֹט ַהר ַא ֲהבָה‬

‫ֵאי ׁ ָשם‪ּ ,‬בְ ַמְרּ ְתפֵי ַהּלֵב‪ּ ,‬בֹועֶֶרת ַהּ ְתׁשּוָקה‪.‬‬
‫ּגַ ֶחלֶת ָא ֲה ָבה ּבְ ִהבְהּובֵי יָגֹון‪.‬‬

‫ַהּזְ ַמן ַרק ִמ ְתַר ֵחב‪ַ ,‬הּדֶֶרְך ֲאֻרּכָה ‪-‬‬
‫ַמּ ָסע ׁ ֶשל ּגַעְּגּועַ‪ְ ׂ .‬שִריִדים ׁ ֶשל זִּכָרֹון‪.‬‬

‫ַהּדֹור ׁ ֶשֹּלא יַָדע אֹו ְתך‪ ,‬עַכְׁ ָשו הּוא ְמבֻּגָר‪.‬‬ ‫ִהּנֵה ֲאנַ ְחנּו ׁשּוב‪ָ ׂ ,‬ש ִמים ֵקץ לַּבְִדידּות‪,‬‬
‫עֵינַי ּכְ ָבר עֲטּופֹות ּ ִבזְגּוגִּיֹות‪.‬‬ ‫זֹו ַהּ ְמלַּוָה יֹום‪-‬יֹום ֶאת ּ ְת ִהּיַת ַהּלֵב‪.‬‬
‫ּבְִדידּות ַהּ ַמ ְחׁ ָש ָבה‪ַ ,‬ה ַחּיָה ּ ִבי ִחידּות‪,‬‬
‫ֲאנַ ְחנּו ְמגַּדְִרים ֶאת ּכָל ַמה ׁ ֶשּנִׁ ְש ָאר‪,‬‬
‫אֹוְרזִים ֶאת ָה ֶא ְתמֹול‪ ,‬קֹוׁ ְשִרים ּ ִב ְת ִהּיֹות‪.‬‬ ‫יֹוצֵאת לָאֹור ַהּ ַקר‪ ,‬לַ ְחֹלק ֶאת ַהּכְ ֵאב‪.‬‬

‫וְ ַא ֲחֵרי ּכָל זֶה נַ ְחזֹור ֶאל ַהּׁ ִשגְָרה‪.‬‬ ‫וְ ַא ֲחֵרי ּכָל זֶה נַ ְחזֹור ֶאל ַהּׁ ִשגְָרה‪,‬‬
‫ֶאל ַמנְּגִינַת ַחּיִים ּבְלַ ַחן עֲ ָמ ִמי‪.‬‬ ‫ֶאל ִמְק ְס ֵמי ַהּׁ ָשוְא ׁ ֶשל ַהּ ִקּיּום‪.‬‬

‫ֶאל נְ ִתיבֵי זִּיּוף‪ֶ ,‬אל ּדֶֶרְך ַהּפְׁ ָשָרה‪.‬‬ ‫ֶאל ַאׁ ְשלָיַת ַהּטֹוב‪ֶ ,‬אל ִס ְמ ְטאֹות ָהַרע‪,‬‬
‫ֶאל ֶמְר ֲחבֵי ָהִריק‪ֶ .‬אל עֹוד ִסּפּוק עַצְ ִמי‪.‬‬ ‫ֶאל ֶהבֶל ַהּבְ ִחיָרה‪ֶ ,‬אל ֲה ֻמּלַת ַהּכְלּום‪.‬‬

‫ֵאי ׁ ָשם‪ּ ,‬בְ ַמְרּ ְתפֵי ַהּלֵב‪ּ ,‬בֹועֶֶרת ַהּ ְתׁשּוָקה‪.‬‬ ‫ֶר ַבע ֵמ ָאה ָחלְפָה‪ .‬נִ ְהיֵינּו עֲיֵ ִפים‪.‬‬
‫ָאנּו נֹוׂ ְש ִאים אֹו ָתּה לָעַד ּבְגַ ֲאוָה‪.‬‬ ‫ּפַעֲֵרי ַהּזְ ַמן הֹו ִתירּו ַצּלָקֹות‪.‬‬

‫ַחּיִים ּבְ ִמ ְסּ ְתֵרי ַה ַהבְ ָט ָחה ַהּ ְמפַּכָה‪,‬‬ ‫ּ ָבגְַרנּו מּול ּ ְתמּונֹות ּפָנֶיָך ַהּיָ ִפים‪.‬‬
‫ׁ ֶשּיֹום ֶא ָחד ׁשּוב נַ ֲחוֶה טֹ ַהר ַא ֲה ָבה‪.‬‬ ‫ִמצְ ַטעֲִרים ׁ ֶשֹּלא יָכֹלְנּו לְ ַחּכֹות‪.‬‬

‫איל אוחנה‬ ‫ ‬
‫אח של איציק ז"ל‬
‫ ‬
‫ ‬

‫משפחה‬ ‫‪37‬‬

‫חודש ראשון בלי אילן‬

‫עצוב לנו מאד‪ ,‬ואני יודע שהרגשה זו תלווה אותנו במשך שנים רבות‪ .‬תמיד נראה לפנינו‬
‫את אילן כפי שנפגשנו אתו בשנתיים של שירותו בצה"ל כמעט מדי שבוע שבועיים כאשר‬
‫הגיע לחופשות שבת‪ .‬היה תענוג לראות אותו נכנס לחדר האוכל במדים עם נשקו‪ ,‬גבר צעיר‬
‫קורן וצוחק שלם עם שירותו ושמח בחברת בני גילו איתם הוא בילה את רוב חופשתו‪,‬‬
‫אבל תמיד נזכר לבוא להגיד שלום לסבתא ולנשקה‪ ,‬ובארוחות הערב המשפחתיות במוצאי‬
‫שבת היה מרכז את כל הנכדים כולל את עינת שאותה אהב מאד‪ .‬מתחילת שירותו בהנדסה‬
‫קרבית ניסיתי ללוות אותו באופן מקצועי‪ ,‬הרי בידע הבסיסי הזה עסקתי הרבה במלחמת‬

‫העצמאות והמשכתי גם במלחמת ששת הימים‪ .‬חומרי נפץ‪ ,‬פיצוצים‪ ,‬מוקשים‪.‬‬

‫אמרתי לו פעם שלא אשאל שאלות כי ידוע לי סודיות הפרטים אבל כשידע שכל פרט‬
‫שמותר לו לספר לי ולי בלבד‪ ,‬סיפר ושמחתי כאשר בא ויכולתי לסייע לו בהשגת חומרי‬
‫עזר או עשיית מכשיר שנדרש לעבודתו‪ ,‬ידעתי על המשך לימודיו ואימוניו ועל התקדמותו‬
‫בסולם המקצועי ועל הסיכון האישי הגובר‪ .‬אבל האמנתי ביכולתו ובהתייחסותו‬
‫הרצינית הבוגרת ובמזלו‪ ,‬כפי שקיוויתי והאמנתי במשך שנים רבות כאשר בכל מלחמות‬
‫ישראל ליוותי את כל צעירי משפחתי הקרובה והרחבה ששירתו ביחידות צה"ל השונות‪.‬‬

‫כהלם ירדה עלינו ההודעה שאילן נהרג‪ .‬לא יאומן הרי רק שלשום פגשנו אותו לפני יציאתו‬
‫ללבנון והוא כולו קורן צוחק מתבדח מלא חיים‪ .‬הרי במשך עשרים שנה ליווינו אותו‬
‫בביתנו המשפחתי והקיבוצי מדי יום ביומו‪ ,‬מאז שנולד בכל שלבי גידולו והתפתחותו‬
‫איך יתכן שכל זה נפסק פתאום בלי המשך ונשארו רק זיכרונות תמונות עצב ושכול אני‬
‫מנסה לחשוב ולהבין מה עושה אסון כזה ליעל וצבי לבשמת ולנמרוד ולכל אחד במשפחתנו‬
‫הקרובה ביותר‪ .‬כולנו מנסים לתפקד כמקודם‪ -‬עובדים לומדים ונפגשים עם כל בני‬

‫משפחתנו הרחבה‪ ,‬אשר באים פעם אחר פעם לעזור לנו לשאת ביחד את אסוננו הנורא‪.‬‬

‫רבים רבים באים חברי קיבוצנו וחברי קיבוצי הסביבה מכל קצוות המדינה‪ ,‬חברים וידידים‬
‫וחבריו לנשק של אילן להשתתף בצערנו וכותבים לנו מנסים להקל עלינו‪ .‬אנחנו שומעים‬
‫ומשוחחים ואפילו משחקים וצוחקים עם נכדינו הקטנים ונחוג חגים ונשתתף באירועי שנת‬
‫החמישים ועוד‪ .‬בעומק ליבו של כל אחד מכרסם העצב והשכול על אובדן חייו הצעירים‬

‫והפורחים של אילן האהוב על כולנו ורגשות אלו מלווים אותנו יום יום תמיד‪.‬‬

‫ראובן מור‬ ‫ ‬ ‫ ‬
‫סבא של אילן ז"ל‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫משפחה ‪38‬‬

‫בלילה ההוא‬

‫בלילה ההוא‪ ,‬בו גולני שלך שאהבת‪ ,‬על גבעת הטרשים הסתער‪.‬‬
‫בלילה ההוא‪ ,‬בו תמצית האימון היבש נהפכה לאימון הרטוב‪.‬‬
‫בלילה ההוא‪ ,‬בו כיתת חייליך הכינה עצמה ליום קרב שיבוא‪.‬‬
‫בלילה ההוא‪ ,‬פילח כדור את גופך הצעיר ולבך נאבק ונכנע‪.‬‬
‫מה עבר בראשך‪ ,‬בלילה ההוא‪ ,‬בו כאב ודימום כילו את חייך?‬
‫האם חשבת על נערה שאהבת ולא תוכל להגשים?‬
‫האם חשבת על חייליך‪ ,‬חבריך‪ ,‬הנבוכים וההמומים?‬
‫האם חשבת על המשפחה והאסון הנורא שייפול עליה?‬
‫האם עברו חייך הקצרים מול עיניך הנעצמות?‬

‫הקיבוץ‪ ,‬בית הספר‪ ,‬מדשאות וילדים מתרוצצים‪ ,‬כדורגל‪ ,‬עבודה מפרכת בשדות‪ ,‬בריכת‬
‫שחיה‪ ,‬אמא ואבא אוהבים ודואגים‪ ,‬שני אחים גדולים‪ ,‬צבא‪ ,‬קורס טיס‪ ,‬שייטת‪ ,‬קורס‬

‫קצינים‪ ,‬מ"כ בגולני‪ .‬והלילה ההוא‪ ,‬גדע באחת חלומות ותקוות ועתיד‪.‬‬
‫השמש עלתה מהלילה ההוא ושליחים מביאים את אימת האסון‪ ,‬המח שחור‪ ,‬הגוף מתכווץ‬
‫ודמעות חונקות בגרון זרועות של אימה וצער משתקות ניסיונות של תבונה איך אפשר‬

‫לקלוט שצביקה‪ ,‬כזה גבר צעיר וחסון‪ ,‬נהרג‪.‬‬
‫כמה כוח ורשע יש בו בכדור שהפיל את הגוף הגדול הזה ארצה‪.‬‬
‫תנו לנו לי עוד רגע‪ ,‬רגע קצר‪ ,‬לחזור לפני הבשורה‪ ,‬לנשום ולצחוק ולחלום כמו לא באתם‬
‫הנה כלל‪ .‬הדמעות הזולגות והמח המתעורר זועקים שאין עוד רגעי חסד‪.‬‬

‫צביקה מת! איך ובאיזה כוח ממשיכים מנקודת השבר הלאה‪.‬‬
‫החיבוק העצוב והדומע עם אבא ואמא בלי יכולת לנחם מגבירים את עוצמת חוסר האונים‬

‫מול המוות המיותר‪.‬‬
‫יחד עם הזכרונות‪ ,‬וזה מה שנשאר‪ ,‬מתחילים להתגנב רגשי אשמה מייסרים‪:‬‬

‫למה אכלתי לו את הממתק שאהב‪ ,‬ולמה לקחתי לו כדור באמצע משחק‪,‬‬
‫ולמה לא הקשבתי כשרצה להגיד לי משהו חשוב בשבילו‬

‫ולמה ישבתי איתו ערב שלם בניסיון לשכנע אותו להפסיק לעשן‪,‬‬
‫למה לא נתתי לו עוד ועוד ועוד כדי לשמח את חייו הקצרים‪.‬‬
‫למה קימצנו בחיבוק‪ ,‬בליטוף‪ ,‬בחיוך שהיו לנו בשפע‪.‬‬
‫ואין מי שיסלח והגלגל לא יחזור לאחור‪.‬‬
‫בלילה ההוא הכל נעצר והחל לזרום בכיוון משובש‪.‬‬

‫נפתלי מריל‬
‫אח של צביקה ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪39‬‬

‫תמונה שרוצה לצאת אל הדף‬

‫אני יושב מול דף ריק וחושב‪ ,‬חושב מה אני רוצה לכתוב‪ ,‬על מה ולמי‪.‬‬
‫אבל כל מה שעובר בקו המחשבה זה לא יותר מבליל מחשבות‪.‬‬

‫מחשבות משמחות‪ ,‬מחשבות עצובות‪ ,‬מחשבות של צחוק ומחשבות של בכי‪ ,‬מחשבות‬
‫מתרוצצות‪ .‬כמו פאזל שכל חלקיו לא מראים תמונה שלמה‪.‬‬

‫תמונה של מה שעובר בפנים‪ ,‬תמונה שרוצה לצאת אל הדף ולא מצליחה‪.‬‬
‫היום אחרי ‪ 3‬שנים כבר סיימתי תיכון‪ ,‬גמרתי בגרויות‪ ,‬הייתי במכינה ואפילו התגייסתי‪.‬‬

‫נכון‪ ,‬היה לי טוב במשך הזמן ואפילו הפצע התחיל להגליד‪ .‬אבל משהו חסר‪.‬‬
‫משהו שיושב בפנים‪ ,‬משהו שעולה ומפיל דמעה‪.‬‬

‫מפיל דמעה בכל פעם שמתנגן שיר עצוב‪ ,‬כשנוף יפה נפרש מולי‪ ,‬כשחבר עומד מתחת‬
‫לחופה ואפילו סתם ברגעי שקט מהורהרים‪.‬‬

‫והמשהו שבפנים צובט בלב והדמעות עולות והקול נחנק רוצה לצעוק איפה אתה? מה אתה‬
‫לא איתי? למה אתה לא כאן?‬

‫למה אתה לא יכול לעמוד מתחת לחופה‪ ,‬לראות נוף יפה ואפילו סתם לשבת ביחד איתי‬
‫בשקט ולהרהר‪.‬‬
‫ואנשים מסביב?‬

‫אנשים מסביב לא יבינו‪ ,‬הם לא יוכלו להבין‪ ,‬מדוע שקיעת שמש בסוף יום מעלה דמעות‬
‫בעיניים‪.‬‬

‫הם אף פעם לא יבינו את הרגשת חוסר האונים אל מול אבדה שלא תשוב‪.‬‬
‫הם ממשיכים ללכת‪ ,‬ללמוד‪ ,‬להתחתן‪ ,‬לעבוד‪.‬‬
‫ואני‪ ,‬אני עומד בצד מתבונן בשקט ונזכר‪.‬‬
‫שלמה‬

‫אתה האח‪ ,‬המפקד שמאחורי הסמכות והאחריות שלו‪ ,‬שכנה אישיות גדולה‪ ,‬אישיות‬
‫מחבקת‪ ,‬מבינה‪ ,‬מכילה‪ .‬הרי לא פלא שביום האחרון לקחת את אחיך הקטן מבית הספר‪,‬‬

‫קנית לו דברים יפים‪.‬‬
‫כי ככה היית‪.‬‬

‫לא פלא שהחיילים שלך אהבו אותך כ"כ‪ .‬הרי תמיד דאגת להם לפני שדאגת לעצמך‪.‬‬
‫והיום ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה‪ ,‬עומדים כמונו עוד אלפי משפחות‬

‫הורים אחים וחברים מרכינים ראש ונזכרים‪.‬‬
‫כל אחד וקורבנו האישי שעלה לשמים‪ .‬קורבן שהוקרב על מזבח מדינת ישראל‪.‬‬
‫וככל שהדף מתמלא אני מבין‪ .‬אני מבין שמה שלנו נשאר זה לחיות‪ .‬אבל לא סתם‪ .‬לחיות‬

‫חיים ממצים‪ ,‬חיים של שמחה‪ ,‬של אהבה ונתינה‪.‬‬
‫כי אולי זאת הצוואה הקולקטיבית‪ ,‬כי רק כך משהו מאיתם חי אצלנו בפנים‪.‬‬

‫כי הם במותם ציוו לנו את החיים‪.‬‬
‫חגי קרויזר‬
‫אח של שלמה ז"ל‬

‫משפחה ‪40‬‬

‫צְרֹור ׁ ִשיִרים ּו ִמכְּ ָתבִים‬ ‫ַאל ּ ִתבְּכֶה ַאּבָא‬

‫יֵׁש צְרֹור ׁ ִשיִרים ּו ִמכְּ ָת ִבים ַהּנָעּול ּ ָב ָארֹון‪,‬‬ ‫ַאל ּ ִתבְּכֶה ַאּ ָבא‪ַ ,‬אל ּ ִתבְּכֶה‬
‫ַהּנִׁ ְשלָ ִפים לִפְעָ ִמים ּ ִב ְטּכָ ִסים ּו ִבי ֵמי זִּכָרֹון‪.‬‬ ‫ַהחֹׁ ֶשְך עֹוד ְמעַט יִכְּבֶה‪,‬‬

‫יֵׁש ׁ ִשיר עַל לֹו ֲח ִמים צְ ִעיִרים ׁ ֶשּנֹופְלִים‬ ‫וְיֹום ָחדָׁש וְיָפֶה‪ ,‬יֹום ּ ָב ִהיר‪,‬‬
‫וְעַל ׁ ְשכֹול ּוכְ ֵאב ׁ ֶשֹּלא יְתֹ ַאר ּבְ ִמּלִים‪.‬‬ ‫יַעֲלֶה וְיַפְ ִציעַ ַמ ֵהר‪ַ ,‬אּ ָבא יַּ ִקיר‪.‬‬

‫ַאל ּ ִתבְּכֶה‪.‬‬

‫יֵׁש ׁ ִשיִרים עַל הֹוִרים וְ ַא ִחים ׁ ֶש ָחַרב עֹולָ ָמם‬ ‫ַאּ ָתה ֹלא לְ ַבד ַאּ ָבא‪ַ ,‬מ ְח ַמל נַפְׁ ִשי‪,‬‬
‫וְיֵׁש ּגַם ׁ ִשיֵרי נְָק ָמה‪ֶ ׁ ,‬שּכַּמּו ָבן ֹלא יְכַּסּו עַל ַהּדָם‪.‬‬ ‫ִאּ ָמא ְמזַּ ֶמֶרת ּבְקֹול ֲחִריׁ ִשי‪,‬‬

‫יֵׁש ׁ ִשיֵרי ֲחבִֵרים עַל ְקבּוַרת ֲאהּו ִבים וַ ֲאהּובֹות‬ ‫וְ ָהאֹוְרלֹוגִין ַהּגָדֹול‪ָ ,‬העַּ ִתיק וְ ֶהעָיֵף‪,‬‬
‫וְגַם ׁ ִשיֵרי יְלִָדים ׁ ֶש ִה ְתיַּ ְתמּו ַהּבֹו ִכים עַל ָה ָאבֹות‪.‬‬ ‫ְמ ַסּפֵר עַל ּכָל יֹום ׁ ֶשחֹולֵף‪.‬‬
‫ַאל ּ ִתבְּכֶה‪.‬‬

‫וְגַם ִמכְּ ָת ִבים ִמּ ַטּיָס ֻמכְׁ ָשר‪ִ ,‬מּיַּ ַמאי ּו ֵמ ַחּיָל ְקָר ִבי‪,‬‬ ‫ּ ַבּׁ ָש ַמיִם ַאּ ָבא‪ ,‬יֵׁש לִי ִרּבֹוא ּכֹוכָ ִבים‪,‬‬
‫ׁ ֶש ָהיָה לַ ֲחבֵָריו ּולְ ִמׁ ְשּפַ ְחּתֹו – ִחּיּו ִבי‪ֻ ,‬מצְלָח ּולְ ָב ִבי‪,‬‬ ‫ַאלְפֵי ּפָנָ ִסים ְק ַטּנִים‪ ,‬נֹוצְ ִצים‪,‬‬

‫ּכַּ ָמה ֲח ָבל עַל ָחבֵר‪ּ ,‬בֶן זּוג‪ָ ,‬אב‪ּ ,‬בֵן‪ ,‬נֶכֶד וְ ָאח ָאהּוב‪,‬‬ ‫ִמּלְ ַמעְלָה ֵהם ׁ ְשלַל אֹורֹות ַמְר ִעי ִפים‪,‬‬
‫ׁ ֶשּ ִמּלְ ַבד ַהּ ְתמּונֹות‪ֵ ,‬אינֶּנּו ּולְעֹולָם ֹלא יָׁשּוב‪.‬‬ ‫עַל ָאבֹות ּבְִדּיּוק ּכָמֹוָך‪ַ ׁ ,‬שּכּולִים‪.‬‬
‫ַאל ּ ִתבְּכֶה‪.‬‬

‫ַא ֵחינּו ַהּיְָקִרים‪ׁ ,‬שֹופְעֵי טּוב ‪ַ -‬הּלֵב‪,‬‬ ‫עֹוד ְמעַט ּבֶֹקר‪ַ ,‬אּ ָבא‪ַ ,‬הּׁ ֶש ֶמׁש ּ ִתזְַרח‪,‬‬

‫ּ ַתבְִרי ַח ְמעַט ֶאת ַהּפַ ַחד וְ ַהּכֹל ּכְ ִאּלּו יִּׁ ָשכַח‪ ,‬וַ ֲה ִכי ֻמצְלָ ִחים ּ ָבעֹולָם‪,‬‬

‫וְתּוכַל ֲא ִפּלּו לְ ַהעֲלֹות ֵאיזֶה ִחּיּוְך ּכָאּוב‪ֶ ׁ ,‬שּבְמֹו ְתכֶם‪ָ ,‬חׁ ַשְך עֹולָ ֵמינּו וְ ִהׁ ְש ַאְרּ ֶתם‬

‫ַרק ַהּיֶלֶד ַהּ ָק ָטן ׁ ֶשּלְָך ‪ -‬הּוא ֹלא יָׁשּוב‪ָ .‬חלָל ֵריק לְכֻּלָם‪.‬‬

‫ָאז ַאל ּ ִתבְּכֶה ַאּ ָבא‪,‬‬

‫ִמי יִּ ֵתן וְֹלא נֹו ִסיף עֹוד ׁ ְשכֹול‪ִ ,‬מלְ ָח ָמה ּוְד ָא ָבה וְ ַהלְוַאי‬ ‫ַאל ּ ִתבְּכֶה‪.‬‬

‫ׁ ֶשֹּלא נִכְ ָאב יֹו ֵתר וְַרק נֵַדע יָ ִמים טֹו ִבים וְ ַא ֲה ָבה‪.‬‬

‫מוטי רוזנבלום‬

‫שרה רדאי‬ ‫אח של דב ז"ל‬

‫אחות של מרדכי ז"ל‬ ‫לזכר האב שלמה ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪41‬‬

‫וְ ַהּׁ ָשנִים חֹולְפֹות ּכְמֹו עָ ִבים ּ ַבּׁ ָש ַמיִם‪.‬‬ ‫ְמבַּ ֵקׁש ְסלִי ָחה‬
‫וְַרק ַסלְעֵי ַהּ ַבּזֶלֶת‬
‫ּבְיֹום ּ ִכּפּור ֲאנִי עֹו ֵטף עַצְ ִמי‬
‫ַהּ ְמעַּ ְטִרים ֶאת ְמקֹום נְ ִפילָ ְתָך‪,‬‬ ‫ּבְ ַתעֲנִית וְצֹום‪.‬‬
‫ֵאינָם זָזִים ִמּ ְמקֹו ָמם‪.‬‬
‫ּו ְת ִחּנֹות ַהּ ְסלִי ָחה‬ ‫ּבְִד ְמ ַמת ַהּיֹום ֲאנִי ׁשֹו ֵמעַ‬
‫ֶאת ַהּ ַטנְק ׁ ֶשּלְָך ִמ ְתּפֹוצֵץ‪.‬‬
‫ַמְר ִטיבֹות ֶאת ַסלְעֵי ַהּ ַבּזֶלֶת‪,‬‬
‫ּכְמֹו ַהּדָם ַהּ ָספּוג ּ ַבּ ַסְרּ ָבל‪.‬‬ ‫רֹו ֶאה אֹו ְתָך זֹו ֵחל‬
‫וַ ֲאנִי ְמנַּ ֶסה לְכַּפֵר ּבְ ַמעֲׂ ַשי‪,‬‬ ‫ּבֵין ַסלְעֵי ַהּ ַבּזֶלֶת‪,‬‬
‫ּבְ ַסְרּ ַבל ׁ ִשְריֹונָ ִאים ָקרּועַ‪,‬‬
‫לְ ַהעֲנִיק ַחּיִים לַ ֲאנָׁ ִשים ְמֻרּ ָסִקים‪,‬‬
‫ַהּ ְמׁ ַשּוְ ִעים לְעֶזְָרה‪.‬‬ ‫ָספּוג ּבְדָם‪,‬‬
‫ּכְמֹו ּ ַתכְִריכֵי ֵמ ִתים‪.‬‬
‫ַסלְעֵי ַהּ ַבּזֶלֶת ֵאינָם ּבֹו ִכים‪.‬‬ ‫וְ ַאּ ָתה עֲַדיִן ַחי וְנֹוׁ ֵשם‪,‬‬
‫ֵאּלּו ַרק ּ ִד ְמעֹו ַתי ׁ ֶשּ ַמְר ִטיבֹות אֹו ָתם‪,‬‬
‫ִמ ְת ַחּנֵן לְעֶזְָרה‪,‬‬
‫ּכְׁ ֶש ֲאנִי ְמ ַבּ ֵקׁש ְסלִי ָחה‪.‬‬ ‫וְ ִאיׁש ֵאינֹו ַמּגִיעַ‪.‬‬
‫דורון אלמוג‪-‬אברוצקי‬ ‫וְקֹול ּ ְת ִחּנֹו ֶתיָך ַהּגֹווְעֹות‪,‬‬
‫ִמ ְתּפֹוצֵץ ּבְ ָאזְנַי‪.‬‬
‫אח של ערן ז"ל‬ ‫ּוׂ ְשפָ ַתי ַהּ ְסדּוקֹות ְמ ַבּ ְקׁשֹות‬

‫‪42‬‬ ‫ְסלִי ָחה ָא ִחי‪,‬‬
‫ְסלִי ָחה ׁ ֶשֹּלא ִהּגַעְּ ִתי‪.‬‬

‫משפחה‬

‫אחי‪ ,‬אחי שלי‬

‫זיכרון אחד ממך‪ ,‬אימא לא שכחה כל ימי חייה‪ .‬נכון‪ ,‬היא נצרה המון זיכרונות נפלאים‬
‫ממך אך זה הזיכרון שהיא נהגה לספר אותו שוב ושוב‪ .‬כל‪-‬כך הייתה גאה בך‪ .‬כל כך כאבה‬

‫את הילד המופלא‪.‬‬

‫זה היה באחד הימים החורפיים והגשומים ביותר‪ .‬אימא הייתה בדרכה לבקר אותך‪,‬‬
‫בפנימיית המחוננים בכפר סבא‪ ,‬שם למדת‪ .‬מכונית ודאי לא הייתה לנו אז‪ ,‬וכלי הרכב היחיד‬
‫היה אוטובוס שנסע מחדרה והגיע רק עד הכביש הראשי בכפר סבא‪ .‬לא אחת כמו אימא‬

‫תחמיץ הזדמנות לבקר אותך‪ ,‬ובוודאי גשמים‪ ,‬רעמים וברקים לא ירתיעו אותה‪.‬‬
‫ ‬

‫וכך‪ ,‬כשהיא אוחזת בשתי ידיה שקיות עמוסות כל טוב‪ ,‬עשתה דרכה מן הכביש הראשי‬
‫והלכה ברגל‪ ,‬בדרך הקיצור‪ ,‬שהייתה בוצית להחריד‪ .‬הלכה בדרך לא דרך לבקר את בנה‪ ,‬את‬

‫יחידה אשר אהבה כול כך‪.‬‬
‫ ‬

‫בהגיעה רטובה ומלאת בוץ אליך‪ ,‬כל שזכרה מהמפגש ביניכם היה החיבוק העוטף שלך ‪-‬‬
‫ואתה מתנשא לגובה ‪ 1.86‬ס"מ והיא קטנה מאד ממך ‪ -‬אז ללא מילים‪ ,‬נטלת סחבה מאי שם‪,‬‬
‫ובנוכחות חבריך שהיו עמך כרעת על ברכיך וניקית את נעליה‪ ,‬בזו אחר זו‪ ,‬אט‪-‬אט וביסודיות‪.‬‬
‫אימאנבוכהמהמעמד‪.‬אךאתה‪,‬בחיוכךהכובש‪,‬הרגעתאותהוהמשכתלנקותאתנעליהבאהבה‪.‬‬

‫ ‬
‫אימא לא יכלה ולא רצתה לשכוח את האירוע הזה‪ ,‬שחימם את לבה ומילא אותה באהבה‬

‫יתרה‪ ,‬בנוסף לאהבה העצומה שכבר הייתה בה אליך‪.‬‬

‫כזה היית אושיק שלנו‪ .‬מחונן‪ ,‬יפה תואר‪ ,‬אוהב‪ ,‬צנוע ובעיקר רחב לב ונדיב‪ .‬מעולם לא‬
‫נשמעה דרישה מפיך‪ ,‬למרות שאמור היית להיות מפונק מאוד‪ ,‬בכל זאת ‪ -‬בן אחרי ארבע‬

‫בנות‪ .‬הסתפקת במועט‪ .‬היית אהוב על כולם‪ .‬על כול מי שנגע בתחנות חייך‪.‬‬
‫ ‬

‫כשסיימת את לימודיך בתיכון‪ ,‬קיבלת זימונים ליחידות המובחרות ביותר‪ :‬לקורס טיס‬
‫ולשייטת‪ .‬לבסוף בחרת בקורס טיס‪ .‬שרתת שם כחצי שנה‪ ,‬נשרת ועברת לגולני‪ ,‬כשהמטרה‬

‫שסימנת לעצמך ‪ -‬סיירת גולני‪.‬‬
‫ ‬

‫אך הכול נגמר בחטף‪ .‬תאונת נשק קטלנית קיפחה את חייך הקצרים וקטעה את חיינו‪.‬‬
‫ ‬

‫היית בן שמונה עשרה וחצי כשנשאבת אל הנצח האכזר‪ .‬מאז‪ ,‬תנור האפייה בבית‪ ,‬שהפיץ‬
‫ניחוחות נפלאים של עוגות שמרים שנאפו במיוחד בשבילך ‪ -‬דמם‪.‬‬

‫אימנו השבורה לא הייתה מסוגלת מאז לאפות‪ .‬היא גם לא הייתה מסוגלת למשוח באודם‬
‫את שפתיה‪ .‬האבל ביקר בה ושמחת חייה כבתה‪ .‬את כאבה הבלתי נדלה היא ביטאה באלפי‬
‫שירים שכתבה לך ושהוצאו בספר מהודר לכבודך‪.‬‬
‫ ‬
‫היה שלום אח יקר באשר אתה‪ .‬עכשיו אימא אתך ואתם בוודאי עוטפים זה את זה באהבה‬
‫למטה ‪ .‬‬ ‫מופלאה‪ .‬בדיוק כמו כאן‬
‫סמדר סיידוף‬ ‫ ‬

‫אחות של אשר חומרי ז"ל‬ ‫ ‬

‫משפחה‬ ‫‪43‬‬

‫מילים‪ :‬יובל בר‪-‬עוז‬ ‫ִקינַת ָה ָאח‬
‫ לחן‪ :‬יואב נטע ‬
‫ ‬
‫ַצר לִי עָלֶיָך ֲא ִחי יְהֹונָ ָתן‬
‫ַצר לִי עָלֶיָך‪.‬‬

‫ָצר לִי עַל לֶכְּ ְתָך לְֹלא ׁשּוב‬
‫עַל לֶכְּ ְתָך ֶטֶרם עֵת‪,‬‬

‫ָצר לִי עָלֶיָך ֲא ִחי ַהּבְכֹור‪.‬‬
‫עַל ּ ִפְרֵקי ַחּיִים ׁ ֶשֹּלא ֻהׁ ְשלְמּו‬
‫עַל ּ ָתכְנִּיֹות ׁ ֶשָרַק ְמּ ָת וְֹלא ֻהגְׁ ְשמּו‪.‬‬

‫ָצר לִי עָלֶיָך ֲא ִחי יְהֹונָ ָתן‬
‫ָא ַמר זֹאת ָא ִבי עַל ָא ִחיו ׁ ֶשּנָפַל‬
‫וְאֹו ֵמר זֹאת ֲאנִי ַהּיֹום ִעם ּכֻּלָם‪.‬‬

‫עֵת ָהרּו ַח ּ ִתּׁשֹב וְ ַהּיָם עֹוד יִ ְסעַר‬
‫יְַרּ ִכין ָהעֵץ עֲנָפָיו ּ ִכי נִגְ ַמר‬

‫מּול ּגַל ְמ ַאּיֵם עַל ּ ִפּקּוד ַהּ ְס ִפינָה‬
‫נִּצֶבֶת ּדְמּו ְתָך ֲחסֹונָה ֵאי ָתנָה‬
‫נִּצֶבֶת ּדְמּו ְתָך ֵאי ָתנָה‪,‬‬

‫ַמיְׁ ִשיָרה ַמּ ָב ָטּה וְקֹוֵראת ִהיא ֵאלַי‪,‬‬
‫ָהלַכְּ ִתי ָא ִחי‪.‬‬

‫ָהלַכְּ ִתי ָא ִחי‪ָ ,‬הלַכְּ ִתי ִמּ ְמָך ִעם צְ ִעיִרים ַרּ ִבים‬
‫ּכֻּלָם ַחּיָלִים‬

‫וְלָכֶם ּכְָך ָאנּו ִצּוִינּו ַחּיִים‪.‬‬
‫ָצר לִי עָלֶיָך ֲא ִחי יְהֹונָ ָתן‬
‫ָא ַמר זֹאת ָא ִבי עַל ָא ִחיו ׁ ֶשּנָפַל‬

‫וְאֹו ֵמר זֹאת ֲאנִי‬
‫עַל ֲא ִחי יְהֹונָ ָתן‪.‬‬

‫יובל בר עוז‬ ‫ ‬
‫אח של יהונתן בר עוז‬ ‫ ‬

‫משפחה ‪44‬‬

‫***‬

‫יוסי‪ ,‬עברו ‪ 14‬חורפים ו‪ 14-‬אביבים בשבילי כל יום הוא נצח‪.‬‬

‫אומרים שהזמן מרפא אומרים שזמן הוא תרופה לכאב‪ ,‬אבל בזמן הזה אנו חווים חוויות‬
‫ובלעדיך הן הופכות להיות קשות מנשוא‪.‬‬

‫כל כך רציתי שתראה אותה כשהיא שבה הביתה במדים הכחולים‪ ,‬כשעזבת היא היתה רק בת ‪.4‬‬
‫דניאל היום בן ‪ ,16‬נער מתבגר‪ .‬את כל הבגרויות עברתי איתו ותמיד אני אומרת‪" :‬מעניין‬

‫מה אבא שלך היה אומר?"‬
‫וקארין מתנה שהשארת לי ביום שהגורל החליט אחרת‪ .‬נולדה לנו ילדה מקסימה ודומה‬

‫לך ביופייה‪.‬‬

‫הרבה אנשים רואים אותי ואומרים "את חייבת להמשיך"‪ .‬נכון המשכתי יוסי מבחוץ הכל‬
‫נראה ורוד וטוב‪ ,‬אבל הלב מאד עצוב‪ ,‬עצוב על כך שאין את המילה המקסימה "אבא"‪,‬‬
‫אין מי שיחפה על הילדים‪ ,‬אולי אני טועה לפעמים? אין לדניאל את הבטחון של אבא‪.‬‬

‫אני מצטערת בשביל הילדים ובשבילי על האובדן של בעל ואבא מקסים כמוך! אלהים ירד‬
‫לגנו ללקט שושנים וביניהם היית אתה‪ ,‬נשמתך בגן עדן‪.‬‬

‫מתגעגעים ואוהבים מאד מאד‪-‬הילה דניאל קארין וסיגי‪.‬‬

‫יוסי שמור על הילדים שלנו אבא ובעל יקר!‪.‬‬

‫סיגלית שתיוי‬
‫אלמנתו של יוסי ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪45‬‬

46

‫גלעדי‬

‫אף פעם לא הרשת לי לקרוא לך בשם חיבה‪ ,‬רק גלעד‪ .‬גם כשרציתי קצת לעצבן אותך‪ ,‬לא‬
‫קראתי לך בשם חיבה‪ ,‬זה כבר היה יותר מדי‪ .‬אז עכשיו אני אקרא לך גלעדי כדי לבטא‬
‫קצת מהאהבה כלפיך‪ .‬היתה לי זכות גדולה לחיות לידך ‪ 17.5‬שנים‪ .‬ועכשיו‪ ,‬זהו‪ ,‬מילאת את‬
‫תפקידך ותורך עכשיו להשקיף עלינו משמים‪ .‬תחייך אלינו‪ ,‬טוב? חבל שאינך יכול לשלוח‬
‫אלינו סימן‪ ,‬חיוך קטן שלך‪ ,‬צחוק מתגלגל‪ ,‬או לפחות את הנצנוצים בעיניים שלך רגע לפני‪.‬‬
‫אפילו‪ ,‬ואולי דוקא‪ ,‬הייתי רוצה לשמוע עוד פעם ביקורת ממך‪ .‬כי הביקורת שלך באה‬

‫מהלב‪ ,‬מהלב הטהור שלך‪ .‬מכוונת אותי אל האמת והיושר‪.‬‬
‫אם הייתי סניגור במשפט שלך‪ ,‬שם למעלה‪ ,‬אצל האבא הגדול של כולנו‪ ,‬הטוב‪ ,‬שלקח אותך‬
‫אליו‪ .‬הייתי אומרת איך מילאת את תפקידך בשלמות‪ .‬כל מי שהכיר אותך יכול להעיד על‬

‫כך‪ .‬אמנם היית כל כך עניו‪ ,‬לא סיפרת כמעט כלום‪ ,‬אבל זה פשוט גלש החוצה‪.‬‬
‫איך בחלת בכל דבר שרק הריח טיפ‪-‬טיפה מחוסר יושר או מאי אמת‪ .‬בצבא היית נחשב‬
‫כבר זקן‪ .‬המחזור שלך הרי כבר השתחרר‪ .‬סיפרת שלזקנים כמוך לא נותנים לעשות הרבה‪.‬‬
‫נותנים להם להיות אחראים על הצעירים שינקו את השירותים‪ .‬אבל אתה לא אהבת את זה‬

‫ואמרת שזה לא צודק‪ .‬אז עזרת לצעירים לנקות‪ .‬ישר כמו פלס‪.‬‬
‫השיא של היושר והאמת שלך היה‪ ,‬באופן הגלוי‪ ,‬בכך שעזבת את ישיבת ההסדר והלכת‬
‫להשלים מסלול צבא של ‪ 3‬שנים‪ .‬הרגשת שאתה לא מנצל מספיק את הזמן בישיבה‪ ,‬אז‬
‫חזרת לצבא‪ .‬כל כך התבאסת לחזור לצבא במוצאי שבת האחרון‪ .‬אבל היית שלם עם‬

‫הבחירה שלך‪ .‬אתה נשארת ישר עם עצמך‪ ,‬אמיתי‪.‬‬
‫איך היית בצבא? היית חייל טוב‪ ,‬חייל של ה'‪ .‬זה היה כאילו הוא הנחה אותך כל יום מה לעשות‬
‫ואיך לחיות‪ .‬עם כל העבודה הפנימית שלך היתה בך צניעות עצומה‪" .‬ונהי בעינינו כחגבים"‪.‬‬
‫תמיד ביקרת את עצמך‪ .‬האם היה טוב‪ ,‬מספיק‪ ,‬לא מספיק‪ .‬בדרך כלל זה היה לא מספיק‪ .‬יש‬
‫עוד קצת לתקן‪" -‬אז כל עוד הנר דולק אפשר וכדאי לתקן"‪ .‬לא נתת לעצמך מנוחה‪ .‬תמיד שאפת‬
‫עוד יותר ויותר טוב‪ .‬זה מה שאנו צריכים לעשות‪ ,‬לא? התבוננות פנימית ותיקון עצמי‪ .‬אבל‬
‫לא דיברת‪ ,‬לא אתה‪ .‬אתה עושה‪ ,‬לא מדבר דיבורים‪ .‬לחייל בצבא ה' אין זמן מיותר לדיבורים‪.‬‬
‫איך הגעת לכזו צדיקות? אז עכשיו לקחו אותך מעולם השקר ואתה שרוי באמת המוחלטת‪,‬‬
‫אין יותר שום כיסוי על הנשמה הקדושה שלך‪ .‬אבל גלעדי‪ ,‬תגיד לה' שירחם על האמא הצדיקה‬
‫שלך‪ ,‬על האבא הצדיק שלך‪ ,‬ויזכה אותם לראות במהרה בגאולה‪ ,‬בתחיית המתים‪ .‬הרי הלכת‬
‫ממנו‪ ,‬ולך אומנם טוב‪ ,‬אבל לנו זה כואב‪ ,‬למרות שטוב לך שם למעלה‪ .‬צער הפרידה קשה‪.‬‬

‫אנא ה'‪ ,‬תן לנו נחמה בשעה כזו‪ .‬תנחם אותנו‪ ,‬שלח לנו ארוכה ורפואה‪ .‬שלח לנו אור‪ .‬גלעד היה‬
‫מגדלור‪ .‬הוא האיר עלינו‪ ,‬על כל מי שהכיר אותו‪ .‬צריכים פה מחליף! אל תסתר פניך ממנו‪.‬‬

‫איילת חן‬
‫אחות של גלעד ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪47‬‬

‫לאחי הנעלם‬ ‫יֹוָרם‬

‫לאחי הנעלם‪ ,‬אשר בתוכי הוא קיים‪.‬‬ ‫ֶאל ְמ ִציאּות ְקסּו ָמה נֹולַד‬
‫ִמּתֹוְך ָה ַאּגָדֹות‬
‫לעופר שלנו הייתה חיבה לחיות שונות‬
‫ומשונות‪ ,‬הוא גידל בחדרו הקיבוצי חרדון‬ ‫ִעם זּוג עֵינֵי ׁ ָשֵקד ּגְדֹולֹות ׁ ְשחֹרֹות‬
‫צב שהביא מהמדבר‪ ,‬זן של דינוזאור קטן‬ ‫ׁ ָש ַבר הּוא לְ ָבבֹות‪.‬‬
‫הנקרא כח‪ ,‬עורב אפור העונה לשם מקס‬
‫הּוא ִה ְתנַּדֵב לַּ ַצנְ ָחנִים‬
‫וכמובן את כלבתו האהובה קאמי‪.‬‬ ‫ׁ ָש ַתק וְֹלא נִׁ ְשּ ַבר‬

‫בערבו של יום כיפור ‪ 1973‬ארז עופר את תיקו‬ ‫ּבְחֹם וְֹרְך ִחּבֵק הּוא ׁ ְשנֵי ּ ָבנִים‬
‫הצבאי בחיפזון ועזב אותם ואותנו לתמיד‪.‬‬ ‫ּ ָבעֶֶרׂש ‪ֵ -‬הן ֶאפְׁ ָשר?!‬

‫הוא כתב בחיפזון כמה שורות‪:‬‬ ‫וְהּוא ּכָל ּכְָך ָא ַהב לִ ְחיֹות‬
‫אמא‪ ,‬בכל זאת קראו לי ליחידה‪ ,‬תאכילי את‬ ‫ֱאֹל ִהים עֹוׂ ֶשה ּגְדֹולֹות‬
‫קאמי ואל תדאגי לי אחזור מיד כשיגמר הכל‪.‬‬
‫ֵהן ֹלא נָ ַתּ ָת ּכֹו ַח לֹו לִ ְחיֹות‬
‫שלך עופר‪.‬‬ ‫ַה ִאם ּ ַת ְחֹרץ ּכְָך ּגֹוָרלֹות?‬

‫ומאז שהלכת מאיתנו חלפו ‪ 37‬שנים‬ ‫ֶאת ּ ַבת ַהּׂ ְשחֹוק ׁ ֶשעַל ּפָנָיו‬
‫והתמונה חזקה יותר מאלף מילים‪.‬‬ ‫ָר ָצה אֹויֵב לִ ְמחֹות‬

‫אתה חסר לנו בהמון מובנים‪ ,‬אבל הזיכרון‬ ‫ּ ִבצְנִי ָחתֹו ָה ַא ֲחרֹונָה ׁ ִשּלֵם‬
‫שלך יושב אצלי עמוק בפנים ומלווה אותי ואת‬ ‫ֶאת ּדַם ַהּ ִמלְ ָחמֹות‪.‬‬

‫משפחתי ושומר עלינו ממעל במשחק‬ ‫נֹו ְתָרה ִמּ ֶמּנּו ַמּצֵ ָבה‬
‫השחמט של החיים‪.‬‬ ‫ְספּוגָה ּ ִבבְלִיל ּדְ ָמעֹות‬
‫ּגַם ַאלְ ָמנָה וִיתֹו ִמים ֲאׁ ֶשר‬
‫שלך תמיד אחיך גילי‪.‬‬
‫ַחּיִים ִעם זִכְרֹונֹות‪.‬‬
‫גילי לנס‬
‫אח של עופר ז"ל‬ ‫וְהּוא ּכָל ּכְָך ָא ַהב לִ ְחיֹות‬
‫ֱאֹל ִהים עֹוׂ ֶשה ּגְדֹולֹות‬

‫ֵהן ֹלא נָ ַתּ ָת ּכֹו ַח לֹו לִ ְחיֹות‬
‫ַה ִאם ּ ַת ְחֹרץ ּכְָך ּגֹוָרלֹות?‬

‫סיגל בר קובץ‬
‫בת דודה של יורם גרינברג‪-‬גנור ז"ל‬

‫משפחה ‪48‬‬

‫ֲאנִי ִמ ְתּגַעְּגֵעַ‬

‫ֲאנִי ִמ ְתּגַעְּגֵעַ לַ ִחּיּוְך ָהָר ָחב‬
‫ֲאנִי ִמ ְתּגַעְּגֵעַ לִצְחֹוְקָך ַהּ ִמ ְתּגַלְּגֵל‬
‫ַרק עֹוד ּפַעַם ַא ַחת לְִראֹות ֶאת זִיו ּפָנֶיָך‬

‫ַרק עֹוד ׁ ְשנִּיָה לְ ִהּפֵָרד‪.‬‬

‫ּכְ ָבר עֶׂ ֶשר ׁ ָשנִים ַאּ ָתה ֹלא ִאּ ָתנּו‬
‫נְִד ֶמה ּכְ ִאּלּו ָהלַכְּ ָת ֶא ְתמֹול‬
‫ּכָל יֹום זִּכָרֹון‪ּ ,‬כָל ַאזְּכָָרה‬
‫רֹו ֶאה ֶאת ּדְמּו ְתָך ְמַר ֶחפֶת‬
‫ּו ַמגְּ ִביָרה ֶאת ָהעֶצֶב ּבְלִּ ִבי‪.‬‬

‫ַאּ ָתה ּבֶ ַטח ַמּ ִביט עָלַי ִמּלְ ַמעְלָה ּובְקֹול ּגָדֹול זֹועֵק‪:‬‬
‫" ַמה ּיֵׁש לָכֶם ׁ ָשם לְ ַמּ ָטה? לָּ ָמה עֶצֶב ּבְלִּבְכֶם?"‬
‫ּוכְמֹו ּ ָת ִמיד ְמ ַחּיְֵך ִחּיּוְך ַמ ְמזְִרי‬
‫וְׁשּוב נֶ ֱעלָם‬
‫וַ ֲאנִי חֹוזֵר לַּ ְמ ִציאּות וְיֹוֵדעַ‬
‫ׁ ֶשּלְעֹולָם ֹלא ּ ָתׁשּוב‪.‬‬

‫דניאל נירגד‬
‫דוד של דביר רשף ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪49‬‬