שיח שכולים גיליון 2012

‫לזכרו של אחי האהוב‪ ,‬שוקי‪,‬‬

‫"מכל המילים שיצאו מגדרן בימים של גאון ויגון ותקווה‬
‫שתי מילים יש פשוטות‪ ,‬איומות מכולן שתי מילים נוראות ‪ -‬הוא היה‪...‬‬
‫(יחיאל מוהר)‬ ‫ ‬

‫קשה לתמצת בכמה משפטים את דמותו היחודית של שוקי אחי‪ ,‬את דמותו המורכבת‬
‫רבת המעלות‪ .‬עוד בחייו ראיתי בו את כליל השלמות‪ ,‬ולכן חרדתי תמיד לשלומו ולחייו‪.‬‬
‫הוא היה ‪ ,too good to be true‬השנינות שלו‪ ,‬חוש ההומור‪ ,‬הקול הצלול והנעים‪ ,‬כשהיה‬

‫חזן בבית הכנסת בימים הנוראים‪.‬‬
‫הגאונות המתמטית‪-‬לוגית שהביאה מאות תלמידים להישגים ולהצלחה‪ .‬המפקד הנערץ‬

‫שהיה לפקודיו כ"אבא" שני‪.‬‬
‫עיני התכלת המרצדות‪ ,‬כל דמותו והווייתו הקרינו‪ :‬חן‪ ,‬חדווה‪ ,‬עליצות ושמחת חיים‪.‬‬
‫חלפו להן ארבע עשר שנים מאז לכתו מאיתנו והכאב אך הולך ומעצים‪ ,‬ונעשה חד יותר‪...‬‬
‫מחר אנו נוסעים לירושלים לכותל ‪ -‬בנו הצעיר של שוקי אביב‪-‬יהושע שלא זכה לאמר את‬

‫המילה "אבא" ‪ -‬חוגג בר מצווה‪.‬‬
‫את בר המצווה של מיקי ‪ -‬הבן הבכור חגגנו לפני שלוש שנים‪.‬‬
‫שוקי יקר‪ ,‬בנך מיקי הפך לגבר של ממש‪ .‬הוא הולך בדרכך ‪ -‬שוקד על לימודי קודש‬

‫ומצטיין במתמטיקה ופיזיקה ‪ -‬כמוך‪.‬‬
‫כולנו התרגשות לקראת מחר ‪ -‬אך השמחה אינה שלמה ומהולה בעצב‪.‬‬

‫אתה ‪ -‬שהיית סמל החיים‬
‫אתה ‪ -‬שהיית האבא הכי בעולם ‪ -‬איננו‪.‬‬
‫דע כי אנו נושאים אותך בתוכנו‪ ,‬בלבנו תמיד‪.‬‬
‫אתה הולך אתנו לאורך כל הדרך ‪ -‬בכל אשר נפנה‪.‬‬
‫אמא מציינת תמיד את טוב לבך‪ ,‬וסגולת הנתינה בה ניחנת‪" .‬אמא‪ ,‬כשאני עושה למען‬
‫מישהו‪ ,‬אני מאושר מן הנתינה עצמה" ‪ -‬כך אמרת לה לא פעם‪.‬‬

‫אמא מרבה לצטט מתוך דברי ההקדשה שכתב לך מפקד קורס קצינים כשבחרו בך "חניך‬
‫למופת"‪ ,‬דברים שהם בעצם תמצית אישיותך המיוחדת‪.‬‬

‫"שוקי ‪ -‬חניך למופת זה אישיות‪ ,‬זה ערכים‪ ,‬זו דוגמא אישית‪ ,‬זו אחריות‪ ,‬זו אהבת‬
‫המולדת‪ .‬עשית את הטוב והמיטב‪ .‬מאחל לך הצלחה בהמשך הדרך"‪.‬‬

‫שוקי‪ ,‬דמותך היא דמות מופת לכולנו‪ ,‬וראוי שתהא דמות מופת לבני‪-‬הנוער שלנו שהם‬
‫עתיד האומה‪.‬‬

‫שירה פרנקל‪-‬דגן‬
‫אחות של שוקי (יהושע) ז"ל‬

‫משפחה ‪50‬‬

‫בושה של שכול‬

‫ושוב הוא מגיע אותו יום בשנה בו נעמדת דום כל המדינה‪.‬‬

‫בני המשפחות השכולות מתיצבות ליד קבר יקירם מביטות באותיות החקוקות על האבן‬
‫המספרת את סיפור הגבורה בו הקריב יקירם את חייו‪.‬‬

‫אך יש משפחות שכולות שקטות ונעלמות שלא תמיד תראו אותם ליד הקבר ביום הזיכרון‪.‬‬
‫על המצבה של ילדם אין סיפור גבורה יש רק שורה אחת נפל בעת מילוי תפקידו‪.‬‬

‫אך האמת היא שהוא נפל בקרב על חייו‪ .‬איזו בושה איזו כלימה איך אפשר לעמוד לצד‬
‫הקבר ביום שכולו הנצחת הגבורה על איך נפלו גיבורים בקרב כמה כואב הוא השכול כמה‬

‫קשה הבושה‪.‬‬

‫איך אפשר להסביר את העלמותו של אחי משגרת חיינו לכל הסביבה‪ ,‬כל ערב יום הזכרון‬
‫אותה התלבטות האם אלך לבית הקברות איך ארגיש בצפיפות בין הקברים לצד המשפחות‬

‫השכולות‪.‬‬

‫בבוקר יום הזיכרון הקבר שוב נותר מיותם כי זה לא שכול אמיתי זה שכול של בושה‬
‫אז משפחות שכולות יקרות‪ ,‬קבלו את התנצלותי הכנה‪ ,‬לא עשיתי זאת מבחירה גם אחי‬

‫כמו ילדכם בחר לשרת בצבא ההגנה גם אני אחות שכולה‪.‬‬

‫הילה בנדט‬
‫אחות של אריאל בורג ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪51‬‬

‫מכתב לאחי‬

‫אני פותחת את האלבום שלך‪ .‬מה אין בו?‬

‫אין בו תמונות חתונה כי לא הספקת להתחתן‪.‬‬

‫אין בו תמונות עם ההורים ביום גיוסך כי התייתמת בגיל ‪ 15‬ולאחר מכן התגייסת כחייל‬
‫בודד‪.‬‬

‫רק תמונה אחת ויחידה שהופיע בעיתון "מעריב" למחרת יום נפילתך בירושלים‪.‬‬

‫אני משתדלת למלא את האלבום במכתבים שאני כותבת אלייך כמעט כל שנה‪.‬‬

‫אני כותבת לך‪ ,‬כי בשבילי אתה קיים בקירבי‪ ,‬בנפשי וברוחי‪.‬‬

‫יומיום כשאני עוברת דרך פינת ההתייחדות שבביתי אני משוחחת איתך ומתייעצת איתך‪.‬‬
‫זמן רב אני עומדת ומסתכלת שוב ושוב בתמונתך‪ .‬אחי! נשארת יפה וצעיר לנצח‪.‬‬

‫מביטה אני בפניך ‪ -‬הן היו עתידות לחיות‪ ,‬לבנות משפחה ולהמשיך את שרשרת הדורות‪,‬‬
‫שנקטעה באכזריות בנפילתך‪.‬‬

‫תמיד אני חושבת על הרגע שלפני נפילתך‪.‬‬
‫היה אור בחיים שנהפך לחושך‪ ,‬הייתה שמחה שנהפכה לעצב‪ ,‬היו אושר ונוכחות‪ ,‬שנהפכו‬
‫לגעגועים וכיסופים‪ ,‬הייתה ודאות לחיים רגילים וטובים‪ ,‬שנהפכו לחוסר אונים ולחוסר תכלית‪.‬‬

‫אני סופרת את השנים מיום נפילתך עד היום‪ .‬יכולת להיות אבא טוב ודואג וסבא נהדר‪.‬‬
‫הכאב לא מסתיים פה ולא מצטמצם אחרי כל כך הרבה שנים‪ ,‬אותו כאב ואותו אובדן‪.‬‬
‫אני רוצה להיות גאה וראויה להנציח אותך‪ .‬להעלות את זיכרונך כאחות יחידה ששרדה‬
‫ממשפחה מוכת גורל‪ ,‬דרך ימי הזיכרון השונים‪ ,‬דרך ביקורים ביד לבנים‪ ,‬דרך מפגשים‬

‫שהצבא מארגן‪.‬‬

‫אני מסיימת ב"לנצח אחי" כמו שכתוב בשיר‪ .‬אתה שם למעלה בקרבת אלהים עם הצדיקים‪,‬‬
‫שומר על משפחתי ועל כל עם ישראל‪.‬‬

‫הרוש (סרויה) אסתר‬ ‫ ‬
‫אחות של פנחס סרויה ז"ל‬ ‫ ‬

‫משפחה ‪52‬‬

‫מילים של שכול – מילים שאני שונאת‬

‫זה שלומי ‪ -‬הוא נהרג * קבורה צבאית * בחלקה הצבאית * תפילת אל מלא רחמים * קדיש *‬
‫שלא תדעו עוד צער * יהי זכרו ברוך * חלל צה"ל * משפחת השכול * השם יקום דמו * ויזכור‬
‫עם ישראל את בניו ובנותיו * אנו מחבקים היום את משפחת השכול * מגש הכסף * עצוב‬
‫למות באמצע התמוז * איך נפלו גיבורים * תם יום הזיכרון ונפתחות חגיגות יום העצמאות *‬

‫גם בעולם השכול קיימים אינספור מיתוסים‪ .‬כדרכם של מיתוסים‪ ,‬לא כולם נכונים ואין‬
‫כמו יום הזיכרון כדי לנפץ כמה מהם‪:‬‬

‫לא ‪ -‬הזמן אינו מרפא הכול‪.‬‬
‫לא ‪ -‬זה לא נהיה יותר קל עם השנים‪.‬‬
‫לא ‪ -‬הילדים‪/‬הנכדים אינם תחליף או מזור לילד‪/‬לאח‪/‬לבן שנפל‪.‬‬
‫לא ‪ -‬אין דבר כזה ללכת מעט מידי או יותר מידי לבית העלמין‪.‬‬
‫לא ‪ -‬לא כולנו קוראים לילדנו בשם אהובנו שנפל‪ ,‬מסיבות שונות‪.‬‬
‫לא ‪ -‬החיים לא חוזרים להיות בדומה לאיך שהיו לפני‪(...‬מי בכלל זוכר את החיים לפני?)‬
‫לא ‪ -‬יום הזיכרון הוא לא היום היחיד בו נבקש לדבר על יקירנו שנפל‪( ,‬הרצון לדבר‬
‫עליו יכול להתעורר בכל אחד מיתר ‪ 364‬ימות הזיכרון שלנו בשנה)‪.‬‬

‫כן ‪ -‬החיים ממשיכים‪( ,‬איך? זוהי כבר שאלה אחרת)‪.‬‬
‫כן ‪ -‬אנחנו פוחדים שהמוות שלו יהפוך ל"חדשות האתמול"‪.‬‬
‫כן ‪ -‬ציניות והומור שחור הם היום שניים מחבריי הטובים ביותר‪.‬‬
‫כן ‪ -‬למרות שהיום אני גדולה משלומי בשש שנים‪ ,‬בליבי‪ ,‬בזכרוני ובמחשבותיי הוא‬

‫תמיד היה ותמיד יהיה אחי הגדול‪.‬‬
‫כן ‪ -‬כששואלים אותי "כמה אחים אתם?" אני עדיין עונה (ותמיד אענה)‪ :‬ארבעה‪.‬‬

‫כן ‪ -‬היום אחרי תשע שנים‪ ,‬אני יכולה להשיב על שאלת השאלות‪ :‬מה זה אומר‬
‫מבחינתך להיות אחות שכולה?‬

‫להיות אחות שכולה‪ ,‬זה לחיות עם לב שבור‪ .‬כזה‪ ,‬שלא משנה כמה אנוח או כמה זמן יחלוף‬
‫‪ -‬הוא לא יתאחה ל‪-‬ע‪-‬ו‪-‬ל‪-‬ם‪.‬‬

‫ולא אסיים בלי מילה או שתיים לאחי הגדול (והגדול מכולם) ‪ -‬שלומי‪:‬‬
‫שלומי‪ ,‬האם אתה שומע? האם אתה יודע שעם כל המילים הללו של השכול‪ ,‬עד היום לא‬

‫המציאו את המילה שתבטא את מידת חסרונך‪ ,‬את גודל האובדן ואת עוצמת הגעגוע?‬

‫איפה אליעזר בן יהודה כשצריך אותו‪...‬‬

‫חן מיררי‬ ‫ ‬
‫אחות של שלומי ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪53‬‬

‫ּגַעְּגּועִים ֵאלֶיָך‬

‫זֶה ׁ ִשיר עַל דֹוד מ ֶשה‬
‫ׁ ֶשּ ֵמעֹולָם ֹלא ִהּכְַרּ ִתי ַרק ִמּ ִסּפּוִרים‬

‫זֶהּו ׁ ִשיר עַל דֹוד‬
‫ׁ ֶשֹּלא ָר ִאי ִתי ַרק ּ ִב ְתמּונֹות‬

‫זֶהּו ׁ ִשיר עַל ָאבְדָן יָָקר‬
‫זֶהּו ׁ ִשיר עַל נְׁ ָש ָמה ְטהֹוָרה‬
‫ׁ ֶשּנִלְ ֲח ָמה ּבְאֹ ֶמץ ּו ִבגְבּוָרה‬
‫זֶהּו ׁ ִשיר עַל ַחּיָל ִעם ּ ְתעּוזָה‬

‫לְ ַמעַן ַאְרצֵנּו ַהּ ְקדֹוׁ ָשה‪.‬‬

‫ָאנּו יֹוְד ִעים ׁ ֶש ַאּ ָתה רֹו ֶאה אֹו ָתנּו‬
‫וְׂ ָש ֵמ ַח ִאּ ָתנּו ִמּלְ ַמעְלָה‬

‫לִזְכּו ְתָך ּפָ ַת ְחנּו ַהְרּבֵה ׁ ִשעּוֵרי ּתֹוָרה‬
‫מֹׁ ֶשה‪ָ ,‬אנּו ִמ ְתּגַעְּגְ ִעים ֵאלֶיָך‬

‫ּו ְמ ַחּ ִכים ׁ ֶשּ ָתׁשּוב ּ ִב ְמ ֵהָרה ּבְ ִבי ַאת ַהּ ָמׁ ִשי ַח‬
‫ִעם ּכֹ ַח ָה ֱאמּונָה ָאנּו ִמ ְתּגַּבְִרים‬
‫וְאֹו ְתָך ֹלא ׁשֹוכְ ִחים‪.‬‬

‫מׁ ִשי ַח שּיָבֹוא הּיֹום‬
‫וְאֹו ְתָך נְִר ֶאה לְעֹולָ ִמים‬

‫אוהבים ולא שוכחים!‬

‫רבקה שהר‬
‫אחיינית של משה ז"ל‬

‫משפחה ‪54‬‬

‫ּולְ ַה ְמׁ ִשיְך ָהלְ ָאה ּבְ ַחּיֵינּו‪,‬‬ ‫ֲא ִחי ַהּ ָק ָטן יַעֲֹקב‬
‫ָאנּו זְקּוִקים לְ ַאּ ָבא וְ ִאּ ָמא‬
‫ֲא ִחי ַהּ ָק ָטן יַעֲֹקב‬
‫ׁ ֶשּיִ ְת ְמכּו וְיָ ִבינּו‬ ‫עֶׂ ְשִרים ּוׁ ְשמֹונֶה ׁ ָשנִים‬
‫ּגַם אֹו ָתנּו‪.....‬‬ ‫ֵמ ָאז‪ּ ...‬כֵן ֵמ ָאז‪ֵ ...‬מ ָאז‪ ....‬‬
‫ָקָרה ָה ָאסֹון ַהּנֹוָר א‪ ,‬‬
‫יַעֲֹקב ׁ ֶשּלִי‪ַ ...‬ה ִאם ַאּ ָתה זֹוכֵר?‬ ‫ֵאין לִי ֻמּׂ ָשג ֶמה ָהיָה ׁ ָשם ּבְאֹותֹו יֹום‬
‫ּכְׁ ֶשּנִלְַק ְחּ ָת ֵמ ַחּיֵי‬ ‫ּובְאֹו ָתּה ׁ ְשנִּיָה ּדָ ָבר ֶא ָחד ֲאנִי יֹוַדעַ ת‬
‫ּו ַמְרּגִיׁ ָשה ּגַעְּגּו ִעים לָ ָאח ַהּ ָק ָטן ׁ ֶשּלִי‪,‬‬
‫ָהיִי ִתי ּבְ ֵהָריֹון‪ָ ,‬חְדׁ ַשיִם לְ ַא ַחר‬ ‫ּגַעְּגּו ִעים לְיַעֲֹקב ׁ ֶשּלָנּו‪ ,‬‬
‫אֹותֹו יֹום נֹוָרא נִכְנַס לְ ַחּיַי‬ ‫ּ ַתּגִיד לִי ַאּ ָתה ֲא ִחי ַהּ ָק ָטן‪ ....‬‬
‫ֵאיְך יִּ ָתכֵן ׁ ֶשּכְָך ּבְלִי לִׁ ְשאֹל אֹו ִתי ‬
‫יַעֲֹקב ָק ָטן ‪ -‬יַעֲֹקב ׁ ֶשּלִי ‪ -‬קֹוּ ִבי‬ ‫ּבְלִי לְ ָה ִבין ֶאת ַהּ ִמ ְתַר ֵחׁש ּבְלִּ ִבי ‬
‫ּבְנִי ַהּבְכֹור ׁ ֶשּגַָרם וְגֹוֵרם לִי‬ ‫נִלְַק ְחּ ָת ּבְכָזֹו ּ ִפ ְתאֹו ִמּיֹות ֵמ ַחּיַי ‬
‫ּו ֵמ ַחּיֵי ִמׁ ְשּפַ ְחּ ֵתנּו‪ ,‬‬
‫לְ ַהְרּגִיׁש ֵקְר ָבה ְמי ֻ ֶחֶדת ֵאלֶיָך‬ ‫ֲאנַ ְחנּו ֹלא ְמ ִבינִים ‬
‫ּכָל ֶרגַע ּבְ ַחּיַי‬ ‫ֲאנַ ְחנּו ֹלא ּבְטּו ִחים ‬
‫ֲאנַ ְחנּו ַח ְסֵרי אֹונִים ‬
‫קֹוּ ִבי ׁ ֶשּלִי ּגֵָדל יֶלֶד נִפְלָא‬ ‫וְיֹו ֵתר ִמּכָל‪ִ . ...‬מ ְתּגַעְּגְ ִעים‪ ,‬‬
‫וְ ַאּ ָתה יַעֲֹקב‬ ‫ֲאנִי ָאחֹות ּגְדֹולָה ָאחֹות ׁ ֶשּ ַתפְִקידָּה ‬
‫לִׁ ְשמֹר עַל ָאח ָק ָטן‪ ,‬‬
‫נִׁ ְש ַאְרּ ָת ֲא ִחי ַהּ ָצ ִעיר‪ ,‬עֲַדיִן ָח ֵסר‬ ‫ֵמ ָאז אֹותֹו יֹום נֹוָרא ׁשֹו ֶמ ֶרת ‬
‫ִמ ְתּגַעְּגַעַת ֵאלֶיָך‪,‬‬ ‫ֹלא ּבְִדּיּוק עָלֶיָך ָא ִחי ‬
‫ּ ִכי ִאם עַל ֵאּלֶה ׁ ֶש ָא ֲהבּו אֹו ְתָך ‬
‫נִזְּכֶֶרת ּ ַב ֲחוָיֹות ִמּׁ ֻשּ ָתפּות‬ ‫ַאּ ָבא וְ ִאּ ָמא‪ָ ,‬קׁ ֶשה לָ ֶהם ְמאֹוד לְ ָה ִבין‪,‬‬
‫ּ ָבְרגָ ִעים ׁ ֶש ָהיּו לְָך וְלִי‬ ‫לְַקּבֵ ל וְלִ ְחיֹות ּבְלִי יַעֲֹקב ׁ ֶשּלָ ֶהם‪ ,‬‬
‫ָה ָאֹובְדָן ָקׁ ֶשה‪.‬‬ ‫ֲא ָבל ָאח יָָק ר ַה ַחּיִים ֲחזִָקים ֵמ ִאּ ָתנּו‪,‬‬
‫ִעם ַהּזְ ַמן וְלַָקח ַהְרּבֵה ְמאֹד זְ ַמן ‪,‬‬
‫ּ ָת ִמיד ָר ִצי ִתי וְ ָת ִמיד ֶאְרצֶה‬ ‫ֵהם ֵה ִבינּו ׁ ֶש ֵהם ּכָאן ּבְלִי יַעֲֹקב ‬
‫לִ ְהיֹות ּ ִבׁ ְש ִבילְָך ָאחֹות ּגְדֹולָה‬ ‫וַ ֲהֵרי ּגַם לָנּו ָקׁ ֶשה ְמאֹד‬
‫ָאחֹות ׁ ֶשּׁשֹו ֶמֶרת‪ָ ,‬אחֹות ׁ ֶשּ ְמגֹונֶנֶת‬ ‫לְ ָה ִבין ֶאת ַהּ ִמ ְתַר ֵחׁש ‬

‫ָאחֹות ׁ ֶשּיֵׁש לְכָל ָאח ָק ָטן‬ ‫ ‬
‫עַכְׁ ָשו ֲאנִי ְמ ַבּ ֶקׁ ֶשת ִמּ ְמָך‬
‫ָּּדָ ָבר ֶא ָחד ָק ָטן‪ְ ,‬מ ַבּ ֶקׁ ֶשת ִמּ ְמָך‬

‫אֹות אֹו ֶמ ֶסר‬
‫וְלַָדעַת ׁ ֶש ַאּ ָתה ׁ ֵשם נִּנֹו ַח‪....‬‬

‫ָאח ָק ָטן ׁ ֶשּלִי‪,‬‬
‫ּגַם ּ ִבׁ ְש ִבילֵנּו‪ָ ,‬ה ַא ִחים ׁ ֶשּנֹו ַתְרנּו‬
‫אֹו ֶהבֶת אֹו ְתָך ּו ִמ ְתּגַעְּגַעַת ֵאלֶיָך‪.‬‬

‫רות בנאי כהן ‬
‫אחות של יעקב בנאי ז"ל‬

‫משפחה‬ ‫‪55‬‬

‫ניסים שלנו!‬

‫ביום התשעה עשר לחודש דצמבר שנת ‪ ,1983‬התבשרנו בבשורה המרה‪.‬‬
‫ניסים יקירינו נסע מבית נאבללה אל לבנון‪ .‬בדרך חזרה מהמשימה ארעה התנגשות בין שני‬

‫כלי רכב צבאיים‪ .‬ובנו מכה האסון‪ ,‬אלינו באים אנשים בהמון‪.‬‬
‫סבא משה וסבתא מרים משמיעים עד השמיים קול בכי‪ ,‬האחים המומים‪ ,‬בוכים וכואבים‪.‬‬
‫והאשה רינה בחודש השמיני להריונה אינה מאמינה היכן אתה? היכן הרננה?‪ ,‬היכן הציפייה‬

‫המשותפת ללידה?‬
‫הכל נדם ברגע אחד גורלי‪ ,‬ונוצר חלל תהומי‪ .‬היכן אתה יקירינו‪ ,‬הנכון כי אתה כבר לא‬

‫איתנו? האמת טופחת לנו בפנים‪ ,‬וממך בכאב אנו נפרדים‪.‬‬
‫ממשפחה כל כך שמחה הפכנו למשפחה כואבת ושכולה‪.‬‬

‫חודש ימים לאחר שאתה כבר לא בין החיים‪ ,‬האישה שאיתך‪ ,‬האישה שאיתה הקמת‬
‫משפחה נכנסת אל חדר הלידה‪ ,‬ואל אוויר העולם מגיחה בתך הבכורה‪.‬‬

‫תינוקת מדהימה! אותך לחיים היא משיבה‪ ,‬כשאת דמותך בתוכה אנו רואים‪ .‬שמות לבתך‬
‫מחפשים ‪ -‬לא להאמין‪ ,‬והרי הבחירה הייתה כל כך ברורה‪-‬יסמין‪ .‬יסמין ‪ -‬הרכב אותיות‬

‫שמך ‪ -‬ניסים‪ ,‬ואנו מעט מעלה נוסקים‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬הכאב והשמחה זה בזה מתערבבים‪ ,‬אך אנו בטוחים שרצונך לראות אותנו שמחים כפי‬

‫שהיה בעת שהיית נוכח בינינו‪ ,‬בכל אירועי החיים‪.‬‬
‫את מורשתך הקצרה עשרים ושבע שנה על פני האדמה ‪ -‬נשמור‪ ,‬נוקיר‪ ,‬ננציח ונמשיך עם‬

‫געגוע והוקרה‪.‬‬
‫עשרים ושבע שנה חלפו בלעדייך‪ ,‬אך תמיד דמותך בינינו נוכחת‪ .‬זוכרים אותך‪ ,‬מדברים‬

‫איתך‪ ,‬מנציחים בכל הימים את הווייתך‪.‬‬
‫במותך הזמן נעצר‪ ,‬ולהווה אנו מביאים את העבר‪ ,‬כדי להוביל את העתיד שלא נגמר‪.‬‬
‫ניסים יקירינו יש לנו כל כך הרבה לספר לך‪ ,‬על אביך שכבר איננו איתנו ובעיקר על בתך‬

‫יסמין היוצאת לדרך חדשה עם נישואיה הקרובים לבחיר ליבה‪.‬‬
‫ממקומך במרומים שמור עליהם ועל כולנו‪.‬‬
‫אוהבים ומתגעגעים כל אוהביך‪.‬‬

‫גיא שרביט‬ ‫ ‬
‫אחיין של ניסים זוארי ז"ל‬

‫משפחה ‪56‬‬

‫געגועים לאח יקר‬

‫מאז אותה מלחמה נוראה חלפו ‪ 38‬שנים‬
‫ובתוכי כאב עמוק ויגון‪.‬‬

‫אח יקר האזעקה הצורמת של מלחמת יום הכיפורים‬
‫תפסה אותך לצד אבא ז"ל בבית הכנסת‬
‫אתה אל המלחמה ללא היסוס יצאת‬

‫על הטנק דהרת אל תוך התופת האיומה ובחווה הסינית‬
‫בתופת האימה נפלת‪ ...‬ב‪...16/10/73-‬‬

‫מאז נר חייך כבה והנר שוב לא דולק‬
‫המצבה נמצאת קיימת והיא מונחת עליך‬
‫ובאופן תמידי מקושטת בפרחים שאמא עד היום‬

‫דואגת לטפחה שתהיה עטרת לראשך‪.‬‬

‫לעולם לא אשלים עם כך שאיבדתי אותך אח יקר‪.‬‬

‫רואה אני את חבריך ‪ -‬שיערם כסוף ולצידם נכדים‪ ,‬ואתה ‪ -‬צעיר בן ‪22‬‬
‫ואתה לא בן החיים ‪ -‬כמה אכזר ומר הוא הגורל‪.‬‬

‫מלחמת יום הכיפורים ריסקה את משפחתנו מאז ועד היום‪.‬‬
‫האובדן הוא שלנו ‪ -‬הוא שלנו בלבד ואנו מנסים למרות השנים שחלפו להתגבר‪.‬‬

‫להתגבר על האובדן ולקבל חוסן נפשי‪....‬‬
‫כן כן ‪ 38‬שנים חלפו מאז אותה מלחמה נוראה‪....‬‬

‫מבטיחה לך אח יקר‪ ...‬נר חייך לא כבה‪ ...‬אתה תמיד אתנו‪-‬אבל לא באמת איתנו‪...‬‬

‫זכות גדולה נפלה בחלקי להיות אחותך הגדולה‪...‬‬
‫אהבתי‪ ,‬אוהבת ואוהב אותך לעד‪...‬‬

‫ציונה דרנג (יוסף)‬ ‫ ‬
‫אחות של אליהו יוסף ז"ל‬ ‫ ‬

‫משפחה‬ ‫‪57‬‬

‫***‬
‫אחי יוסף‪-‬ג'וגו' ‪ -‬אני אחותך הבכורה ורדה‪.‬‬
‫כשנולדת הייתי בת ‪ .10‬אמא היתה מאד חולה‪ ,‬לכן אני טיפלתי בך‪.‬‬
‫רוב הזמן החזקתי אותך בזרועותיי ובלילות קפצתי לכל בכי קטן שלך‪.‬‬
‫ג'וג'ו אחי‪ ,‬לעולם לא אשכח את מבט עיניך הגדולות והנוצצות‪ ,‬והריח‪...‬‬

‫הריח כשהיית נצמד לליבי‪...‬‬
‫כך נמשך המצב לאורך שנה‪ .‬הרגשתי שאתה חלק ממני‪ ,‬ושייך רק לי‪.‬‬
‫עברו שנים‪ ,‬גדלת לנער יפה‪-‬תואר‪ ,‬מנומס‪ ,‬מכבד את הבריות‪ ,‬מלא מרץ וחוש הומור מיוחד‪.‬‬
‫הכל נקטע עם קבלת הבשורה המרה מכל‪ ,‬ואתה אחי ג'וג'ו רק בן ‪...18‬‬
‫אזכור אותך עד יום מותי כתינוק יפהפה בזרועותיי‪ ,‬שגדל לנער יפה‪-‬תואר‪.‬‬

‫ורדה בנישתי‬ ‫ ‬
‫אחות של יוסף‪-‬ג'וגו' פרץ ז"ל‬ ‫ ‬

‫משפחה ‪58‬‬

‫לדוד היקר‪ ,‬שלא זכיתי להכיר!‬

‫שמי יעל ואני אחייניתו של הדוד חיים‪-‬צבי‪ ,‬שנעדר במהלך מבצע צבאי‪ ,‬ב‪.1969‬‬

‫חבל לי מאד שלא הספקתי להכיר את הדוד חיים‪-‬צבי‪ .‬לפי הסיפורים עליו‪ ,‬הוא היה בחור‬
‫צעיר וחכם‪ ,‬בעל מוטיבציה ורצון להשאר בישראל ולהסתגל לחיים בה‪ ,‬למרות הקשיים‪.‬‬

‫דודי ז"ל‪ ,‬הוא זה שדירבן את הוריו לעזוב את רומניה ולעלות לישראל‪ ,‬כדי לחיות בארץ‬
‫הקודש‪.‬‬

‫ברומניה נותרו חבריו הקרובים‪ ,‬אך הוא החליט לוותר על הכל ולהתגבר גם על הקושי‬
‫שבאי ידיעת השפה העברית‪.‬‬

‫יש לציין שהדוד שלי היה ילד מוכשר מאד ובתקופת החיים הקצרה שלו הספיק ללמוד‬
‫שפות נוספות‪ .‬חוץ מרומנית ועברית‪ ,‬הוא שלט גם באוקראינית‪ ,‬גרמנית וצרפתית‪.‬‬

‫הייתי שמחה מאד‪ ,‬אם היה לי דוד מצד אבי ‪ -‬הדוד חיים‪-‬צבי‪ .‬אין לי ספק שהוא יכול היה‬
‫להיות דוד מושלם‪.‬‬

‫לצערי הרב‪ ,‬אני מכירה אותו רק מן הסיפורים עליו‪ ,‬ובכל פעם אני מצטערת יותר‪ ,‬שלא‬
‫זכיתי להכיר את האדם הנפלא הזה‪ ,‬שאהב את הזולת‪.‬‬

‫במותו היה רק בן ‪ .19‬ילד אמיץ שהקריב את חייו למען בטחון ישראל‪.‬‬
‫למרות שלא הכרתי אותו‪ ,‬אני אוהבת אותו מאד‪.‬‬

‫יעל יאגר‬ ‫ ‬
‫אחיינית של חיים‪-‬צבי ז"ל‬ ‫ ‬

‫ ‬

‫משפחה‬ ‫‪59‬‬

‫עַׁ ַשּ ְה ֶאל‪ ,‬לּו ַרק יַָדעְּ ָת‪.‬‬ ‫זֹוכְִרים ּבְגַעְּגּועַ‬
‫ַהּ ַצעַר וְ ָהעֶצֶב ֲאׁ ֶשר הֹו ַתְרּ ָת‪,‬‬
‫ּגָבְרּו וְ ִהכְִריעּו ֶאת ּכֹוחֹו ׁ ֶשל ַאּ ָבא (ּ ִבנְיָ ִמין)‬ ‫ֲאנִי זֹוכֶֶרת עֹוֶדּנִי ְמַקּפֶלֶת ֶאת ַהּבְגִָדים ַהּמּו ָתגִים‪,‬‬
‫ָאנּו ֱאמּונָה ׁ ֶש ִאּתֹו ִה ְת ַא ַחְדּ ָת‪.‬‬ ‫ׁ ֶשּנָ ַהגְּ ָת לִלְּבֹׁש ּ ַב ֻחפְׁשֹות ּו ַב ַחּגִים‪,‬‬
‫ִאּ ָמא (צְרּויָה) נֹו ְתָרה ּ ַבּׁ ְשכֹול לְ ַבּדָּה‪,‬‬ ‫ָהיְ ָתה זֹאת ׁ ְשעַת ּ ִד ְמּדּו ִמים‪,‬‬
‫ֵאינָּה מֹוצֵאת ָמנֹו ַח לְנַפְׁ ָשּה‪.‬‬ ‫עֵת ִהּגִיעּו ַה ַחּיָלִים ּבְ ַמּ ִדים‪.‬‬
‫ּ ַבּלַיְלָה ‪ַ ּ -‬בּ ֵס ֶתר ַמּזִילָה ּ ִד ְמעָה‪,‬‬ ‫ּבְ ִפי ֶהם ַהּבְׂשֹוָרה ַהּ ָמָרה‪,‬‬
‫וְ ַא ֲה ָב ֵתנּו ֵאלֶי ָה ִהיא ַהּנֶ ָח ָמה‪.‬‬ ‫ׁ ֶשּ ִפּלְ ָחה ֶאת לִּבֵנּו ּכְ ֶחֶרב ַחּדָה‪.‬‬
‫ּכֵן‪ּ ,‬כְׁ ֶשּנֹולְַדּ ָת ָהיְ ָתה ִה ְתַרּגְׁשּות ּגְדֹולָה‪.‬‬ ‫ַאּ ָבא וְ ִאּ ָמא ֹלא ָמצְאּו ְרגִיעָה‪,‬‬
‫ִהׁ ְשלַ ְמּ ָת ֶאת ַהּפָסּוק ּ ַבּ ִמְקָרא‬ ‫ּ ָבנּו ָה ַא ִחים ׁ ֶשּנֹו ַתְרנּו ‪ִ ׁ -‬שּׁ ָשה‪.‬‬
‫"וַּיִ ְהיּו‪ָ ׁ-‬שם‪ְ ׁ ,‬שֹלׁ ָשה ּבְנֵי צְרּויָה‪-‬יֹו ָאב וַ ֲא ִביׁ ַשי‪,‬‬ ‫ּבְָראׁ ֵשינּו זִכְרֹונֹות עֹולִים‪,‬‬
‫וַעֲׂ ָשה ֵאל" (ׁ ְשמּו ֵאל ב' ב' י"ח)‬ ‫ּכְמֹו ִמ ֵספֶר ׁ ֶשּדַּפָיו ּ ְתלּוׁ ִשים‪.‬‬
‫ּכַּיֹום ּ ִבׁ ְש ִבילֵנּו ַהּפָסּוק הּוא ָקִריא ָח ֵסר‪,‬‬ ‫עָ ִפים ּ ָברּו ַח לְכָל ַהּ ִכּוּונִים‪,‬‬
‫הֹו ַתְרּ ָת ֶאת ַא ֶחיָך ִעם ָאבְדָן ּוכְ ֵאב‪.‬‬ ‫וְלִ ְהיֹות ּבְיַ ַחד ְמ ָמ ֲאנִים‪.‬‬
‫ׁ ִש ְמָך עַׁ ַשּ ְה ֶאל נִׁ ְש ַאר ּ ַבּ ִמׁ ְשּפָ ָחה‬ ‫יֶלֶד ׁ ְשחֹר עֵינַיִם וְ ַתלְּ ַתּלִים‪,‬‬
‫נֹוׂ ְש ִאים אֹותֹו יְלִָדים ּונְעִָרים ּבְגַ ֲאוָה‪.‬‬
‫אֹות לְאֹ ֶמץ ַהּגְבּוָרה וְ ַה ַהְקָר ָבה‬ ‫ִחּיּוְך ַהּ ַמבְלִיט ּגֻּמֹות ַה ֵחן ּ ַבּפָנִים ‪.‬‬
‫ׁ ֶשּגִּלִי ָת ּ ַבּׁ ֵשרּות לְ ַמעַן ַהּ ְמִדינָה‪.‬‬ ‫ָצנּועַ‪ַ ּ ,‬ביְׁ ָשן וְנֶ ְחּ ָבא לַּכֵלִים‪,‬‬
‫ָאנּו ּתֹו ִהים ּ ִבׁ ְש ֵאלֹות ׁ ֶשל זְ ַמן‪,‬‬
‫ִאּלּו ָהיִי ָת ִעּ ָמנּו עַכְׁ ָשו וְ ֵהיכָן?‬ ‫ָאהּוד‪ָ ,‬ח ִביב ּו ֻמּ ָקף ּ ַב ֲחבִֵרים‪.‬‬
‫ִאּלּו ָהיָה יֶלֶד ׁ ֶשּ ְמ ַחּפֵׂש ֶאת ַאּ ָבא‪,‬‬ ‫ּכְנַעַר ‪ִ -‬מ ְתּ ַבּגֵר ִעם ּ ַת ְחּ ִבי ִבים‪,‬‬
‫ָהיִי ָת עֹונֶה לֹו ִהנְנִי ‪-‬אֹו ִתי ִחּפַׂ ְשּ ָת?‬ ‫ִמּ ַמׁ ְשּ ָת ֶאת ָה ַא ֲה ָבה ‪ -‬לְאֹופַּנֹו ִעים ‪.‬‬
‫עַׁ ַשּ ְה ֶאל ‪ָ -‬אנּו אֹו ֲה ִבים ּו ִמ ְתּגַעְּגְ ִעים‪,‬‬ ‫יַָדעְּ ָת לְ ַה ְסּ ִתיר ּדְ ָאגָה וְ ִהְרהּוִרים‪,‬‬
‫ַהּזְ ַמן ֹלא ְמַרּפֵא ֶאת ַהּפְ ָצ ִעים‬
‫ַהּזְעָָקה וְ ַהּ ָמָרה ּגֹובְִרים ּו ִמ ְתעַּצְ ִמים‪,‬‬ ‫זָ ִכי ָת ּבְ ִמצְוַת ּ ִכּבּוד הֹוִרים‪.‬‬
‫ּכְמֹו ּבְיָם ׁ ֶשּגַּלָיו סֹועֲִרים וְגֹועֲׁ ִשים‪.‬‬ ‫ּ ִבזְ ַמן ִמבְ ָצע "ׁ ְשלֹום ַהּגָלִיל"‬
‫עַּ ָתה ּכְׁ ֶש ָאנּו ׁשֹו ְמ ִעים ֲחדָׁשֹות‪,‬‬
‫וְנֶ ֱא ַמר עַל ּפְצּו ִעים וַ ֲאבֵדֹות‪.‬‬ ‫ָחגַגְנּו לְָך ּבְאֹ ֶמר ּו ִבצְלִיל‬
‫ַהּ ִמׁ ְשּפָט " ַהּיְִדיעָה נִ ְמ ְסָרה לַּ ִמׁ ְשּפָחֹות"‬ ‫ֶאת ְמ ִסּ ַבת ַהּגִּיּוס ּבְגַ ֲאוָה‪,‬‬
‫ּגֹוֶר ֶמת לָנּו לְֶר ֶטט ּוְדִקירֹות‬
‫ּבְ ִתְקוָה ּכְׁ ֶשּ ַתּגִיעַ לַּ ָצ ָבא‪,‬‬
‫עֹוד ּכְ ֵאב ָאבֹות עַל ּ ָבנִים‪.‬‬ ‫ַהּלְ ִחי ָמה ִה ְסּ ַתּיְ ָמה‪.‬‬
‫ִמי יִּ ֵתן וְיִ ְתּגַּׁ ֵשם ַה ֲחלֹום‬
‫לֹו ְמ ַצּ ִפים ָאנּו ּבְ ִכּלָיֹון‪.‬‬ ‫ָא ַמְרּ ָת ָאז ׁ ֶש ִאם לָמּות נִּ ְתנָה ַהּבְ ִחיָרה‪,‬‬
‫עִָדיף לָמּות ּבְכָבֹוד‪ ,‬לְ ַמעַן ַהּ ְמִדינָה‪.‬‬
‫ׁ ֶשֹּלא נֵַדע עֹוד ַצעַר ּוׁ ְשכֹול ‪,‬‬ ‫ִהׁ ְשּ ַתְקנּו אֹו ְתָך ּ ִבׁ ְשטּות ָה ִא ְמָרה‬
‫וְ ַהּׁשֹוכֵן ּ ַבּ ָמרֹום‬ ‫ּבְלִּבֵנּו ִקּוִינּו‪ ,‬לְ ִתְקוָה ‪ָ ׁ ,‬שלֹום ׁ ַשלְוָה‪.‬‬
‫ּכְ ַחּיֶיל ‪ֶ ׁ -‬ש ִהּגַעְּ ָת לְׁ ַשּ ָבתֹות ‪,‬‬
‫יָ ִביא עַל עַם יִׂ ְשָר ֵאל ֶאת ‪ַ -‬הּׁ ָשלֹום‪.‬‬ ‫ִהׁ ְשּ ַתּדַלְּ ָת ֶאת ַהּ ִמׁ ְשּפָ ָחה לְַרּצֹות‪.‬‬
‫ִסּפְַרּ ָת עַל ֲחוָיֹות וְ ִה ְתַרּגְׁ ֻשּיֹות‪,‬‬
‫אורנה קרני‬ ‫ׁ ְש ִמירֹות ּו ַמ ֲאָר ִבים ּ ַבּלֵילֹות‪.‬‬
‫אחות של והב עשהאל ז"ל‬
‫ּבְ ִעּ ַקר ּ ְתקּופַת ַהּׁ ְש ִהּיָה ּבְ ֶאֶרץ ַהּלְ ָבנֹון‬
‫ֶה ֱע ִמיק ּבְָך ָהאֹ ֶמץ וְ ַהּ ִבּ ָטחֹון‪.‬‬
‫ַרק ׁ ְשמֹונָה ֳחדָׁ ִשים ּ ַבּ ָצ ָבא‪,‬‬

‫ֹלא ִה ְסּפְַקּ ָת לְ ַמּצֹות ֶאת עַצְ ְמָך‬
‫ּו ִב ְמׂ ִשי ָמה ִמבְ ָצ ִעית ֵאלֶי ָה ִה ְתנַּדַבְּ ָת‬

‫ָהלַכְּ ָת וְֹלא ָחזְַרּ ָת‪.‬‬
‫"וַּיִׂ ְשאּו‪ֶ ,‬את‪-‬עֲׂ ָשה ֵאל‪ ,‬וַּיְִקּבְֻרהּו ּבְֶקבֶר ָא ִביו‪,‬‬

‫ֲאׁ ֶשר ּבֵית לָ ֶחם" (שמואל ב' פס' לב)‬

‫משפחה ‪60‬‬

‫דניאל שלנו‬

‫תשע שנים חלפו עברו בלעדיך‪.‬‬
‫תשע שנים קשות‪ ,‬חודשים ארוכים שבהם לא חלף אף יום בלי געגוע תמידי אליך‪.‬‬

‫געגוע לחיוך מאיר העיניים‪ ,‬לאינספור הזכרונות שכולנו נושאים וזוכרים ממך‪.‬‬

‫היית בן‪ ,‬אח ודוד מופלא ויקר‪.‬‬

‫למרות גילך הצעיר הטבת לאהוב את האנשים סביבך‪ ,‬לאהוב ולשמור בכל עת על צניעות‬
‫ויושר‪.‬‬

‫דנדוש‪ ....‬לא אחת אנו חושבים או חולמים מה היה קורה אלמלא פקד אותנו האסון הנורא‪,‬‬
‫אלמלא הלכת מאיתנו לנצח‪.‬‬

‫בטוחים אנו שהיית היום קצין מוכשר בצה"ל כמו רבים מחבריך‪.‬‬

‫בטוחים שהיית מתקדם ועולה בסולם הדרגות וכמובן נרתם בתושייה ובאומץ רב לביצוע‬
‫המשימות הצבאיות הקשות והמורכבות הניצבות בפני חיילינו בגבולותיה של הארץ הטובה‬

‫והקשה שלנו‪.‬‬

‫דנדוש‪ ...‬חשוב לנו לאמר לך שלמרות שחלפו תשע שנים מלכתך מאיתנו עדיין קשה לנו‬
‫לדבר עליך בלשון עבר‪.‬‬

‫אמנם אינך איתנו באופן פיזי אך מראה דמותך מלווה אותנו בכל עת‪.‬‬

‫אנו מזכירים אותך בכל הזדמנות ולא אחת דומעים כשנזכרים במשפחה השמחה שהיינו‬
‫לפני אותו יום ארור שבו נאלצת לעזוב אותנו בלי לשוב‪.‬‬

‫לכאורה אנו ממשיכים בחיינו‪ ,‬הרי כולם חוזרים ואומרים ש"חייבים להמשיך"‪ ,‬אבל חסרות‬
‫המילים ואולי אף כלל אינן קיימות כדי לתאר את החסר שהותרת בנו‪.‬‬

‫רונית הרוש סופר‬ ‫פצע גדול שלא יגליד לעולם!!!‬
‫אחות של דניאל ז"ל‬ ‫ ‬
‫ ‬

‫משפחה‬ ‫‪61‬‬

‫אחרים‬

‫מילים ולחן‪ :‬אהובה עוזרי‬ ‫צַ ִחי צַ ִחי ‬

‫א‬
‫ּבְיֹום ּ ָב ִהיר ֶא ָחד‪ָ ,‬ק ַבְרּ ִתי ּבֵן וְהּוא ּבְ ִמׁ ְש ָמר‬

‫ּבְיֹום ּ ָב ִהיר ֶא ָחד‪ ,‬עָ ַמְדּ ִתי‪ ,‬מּול ֶקבֶר ַרעֲנַן‬
‫ּ ָבחּור יָפֶה וְטֹוב לֵב‪ ,‬נִ ְט ַמן לָעַד ּ ָב ֲאדָ ָמה‬

‫ּכַּדּור ַא ַחד ּבֹו ּפָגַע‪ּ ,‬בֵן ‪ַ 19‬רק ָהיָה‬
‫וְהּוא ּפֶַרח ַרעֲנָן‪ ,‬נְִק ַטף ַצ ִחי ּ ִבְד ִמי יָ ָמיו ‪2 /‬‬

‫פזמון‪:‬‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי ִעם ִחּיּוְך ׁ ֶשל ַמלְ ַאְך‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי ּפְ ִתיל ַחּיִים ׁ ֶשּכָ ָבה‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי צְחֹוק קֹולְָך ׁ ֶשּנַָדם‬

‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי ִמי יִזְעַק לִי ִאּ ָמא‬

‫ב‬
‫ַהּלֵב זֹועֵק לָ ֵאל‪ּ ,‬בֵן יָ ִחיד ׁ ְשמֹר נָא עָלָיו‬
‫ֲאנַ ְחנּו ּכָאן ׁ ְשבּוִרים‪ ,‬הֹוִרים ׁ ַשּכּולִים ּבְֶד ַמע ַא ֲחיֹו ָתיו‬
‫ַצ ִחי ׁ ִש ְמָך אֹור ּ ַבּנְׁ ָש ָמה‪ ,‬זִכְְרָך נֵר לְַרגְלַי‬
‫נֹא ַהב אֹו ְתָך ּכָל ׁ ָשנָה‪ַ ּ ,‬בּלֵב נַ ְחֹרט ֶאת ׁ ִש ְמָך ‪2 /‬‬

‫פזמון‪:‬‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי ִעם ִחּיּוְך ׁ ֶשל ַמלְ ַאְך‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי ּפְ ִתיל ַחּיִים ׁ ֶשּכָ ָבה‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי צְחֹוק קֹולְָך ׁ ֶשּנַָדם ‪2 /‬‬
‫ַצ ִחי‪ַ ,‬צ ִחי ִמי יִזְעַק לִי ִאּ ָמא ‪2 /‬‬

‫ּבְיֹום ּ ָב ִהיר ֶא ָחד‪ָ ,‬ק ַבְרּ ִתי ּבֵן וְהּוא ּבְ ִמׁ ְש ָמר‪.‬‬

‫לזכרו של צחי דוד ז"ל‬

‫אחרים ‪62‬‬

‫הרהורים ביום הזכרון‬

‫הנזכור תמיד???‬

‫נשבענו שלא נשכח!‬

‫האדמה רעדה האוויר היה מחניק מעפר וריח של אבק שריפה‪ ,‬האוזניים כאבו מהצעקות‬
‫בקשר‪.‬‬

‫אנשים שלא הכרתי צעקו הוראות ופקודות שלא היו הגיוניות בעליל (או שלפחות זה מה‬
‫שהיומן אומר) שחשבתי באותו הרגע‪ .‬חזרנו מהסיור הזה שונים‪ .‬נשבענו שנזכור! עמדנו‬
‫ליד אמא ששלחה עוגות טעימות ואבא שתמיד הצחיק אותנו‪ .‬עמדנו שם ולא היו עוגות‬
‫ולא היו בדיחות‪ .‬ידענו שתמיד נזכור! הסיכות נצצו בשמש והכומתות בערו על הכתף‪,‬‬
‫עמדנו שם שבורים וגאים? (זה מה שכתוב ביומן)‪ .‬הסתכלנו להם בעיניים והבטחנו להם‬

‫שתמיד נזכור!‬

‫אני זוכר בצורה חדה את הרגעים של אחרי‪ ,‬את האדרלנין את כמויות האלכוהול ששתינו‬
‫ביציאה הראשונה אחרי האירוע‪ .‬אני זוכר את הימים הראשונים באזרחות את הטיול‬
‫הגדול של אחרי הצבא את הבחורות שהייתי איתן בטיול‪ ,‬אני זוכר את הפעם הראשונה‬
‫שאהבתי והייתי נאהב‪ .‬אני זוכר איך הרגשתי אחרי שהפסקתי לאהוב את אותה האישה‪.‬‬
‫ואת התחושה שהרגשתי כשהייתי לבד אחרי כמה שנים‪ .‬אני זוכר את התואר הראשון וערבים‬

‫של משחקים וצחוק‪.‬‬

‫האם הפרנו את השבועה?‬

‫אני מתבייש להגיד שכן או אולי‪.‬‬
‫את העיניים‪ ,‬הגובה‪ ,‬החיוך‪ ,‬צבע השיער ומבנה הגוף את זה זוכרות התמונות‪ .‬אני? את כל‬
‫זה אני זוכר בקווים כלליים בלבד‪ .‬היום הסתכלתי בתמונות כדי לזכור איך נראית ואיך‬
‫נראינו‪ .‬את הטעם של העוגות שאמא שלך הייתה מכינה וגם את הבדיחות שאביך סיפר‬
‫שהיו גורמות לי לצחוק עד שכאבה לי הבטן‪ ,‬את המקום המדויק של הגוף השבור שהחזרנו‪,‬‬

‫את החיים לידך באוהל‪ ,‬את הדברים האלו זוכר היומן‪.‬‬

‫ניסיתי להיזכר בצפירה‪ .‬לא ממש הצלחתי‪ ,‬את היומן שכתבתי בצבא לא פתחתי שנים‪.‬‬
‫הבטחתי לזכור ואני כבר לא מסוגל‪ .‬אני מרגיש תחושה כבדה של בגידה באידיאל שאני‬
‫לא מסוגל כנראה לעמוד בו‪ .‬האם אתה כמו שאר החיילים שנשבענו לזכור תמיד‪ ,‬מרגישים‬

‫נבגדים על ידי החיים כמו שאני מרגיש בוגד במתים?‬

‫עידו חיים פרנץ‬ ‫ ‬
‫חבר של חזקי גוטמן ז"ל‬ ‫ ‬

‫אחרים‬ ‫‪63‬‬

‫ציירה‪ :‬חוה מזרחי‪ ,‬אחות של אסף‬ ‫ׂ ָשדֹות ֵריִקים‬

‫ֲאנִי ַמְרּגִיׁש ׁ ֶש ַטח ּגָדֹול ׁ ֶשל ׂ ָשדֹות ֵריִקים‬
‫מּוכָנִים לְגַ ְמֵרי ֲחרּוׁ ִשים לְגַ ְמֵרי‬
‫זְרּו ִעים לְגַ ְמֵרי‬
‫וְַרק ְמ ַחּ ִכים לְגַ ְמֵרי‬
‫לְעֹוד ּגֶׁ ֶשם ֶא ָחד ָק ָטן‬
‫וְ ָאז הֹו ָאז יִצְ ְמחּו לָ ֶהם‬
‫ֵמאֹות ּפְָר ִחים‬
‫ְסג ֻּלִים‬
‫ַהֹּלא זֶה ָא ִביב נֶ ֱהדָר יַּגִידּו ּכֻּלָם‬
‫וְ ֵהם ֹלא יִּבְלּו יֹו ֵתר לְעֹולָם‬
‫ּגַם ּבְסּופֹות ַהּקֹר ָהעַּזֹות ּבְיֹו ֵתר‬
‫ֵהם ֹלא יִּבְלּו לְעֹולָם‬
‫ֵהם יַׁ ְש ִחירּו יַ ֲא ִצילּו‬

‫ֵהם אּולַי ּגַם יִ ְסּ ַתּכְלּו לְ ַמּ ָטה וְיִ ְתּכֹופְפּו‬
‫ֲא ָבל ֹלא לְעֹולָם ֵהם ֹלא יִּבְלּו‬

‫ כתב‪ :‬אסף זינגר ז"ל‬

‫אחרים ‪64‬‬