העיניים שלי לוכדות את האדנית הרחבה. פרחים עזי צבע שופעים בתוך האפור. כמה אני משתוקקת לצבע הזה שיצבע לי את החורף סיפור לט"ו בשבט, ג. ספרין "סבתא, ספרי לי!" יום אחד הם יפתחו זוג עיניים גדולות. עצים, שורשים וסבתות בהווה ולעתיד התאספו למשאל מפתיע עבודת שורשים, ב. זולדן "מאחלת לכם ולבתיה יום מרומם לפחות כמו בערב החתונה שלך", צוחקת רייזי. אחרי כל כך הרבה שנים, עוד לא התרגלה עומדת במעגל, ה. אירנשטיין מחיר: 15₪ בס"ד מגזין מלוטש לבית ולמשפחה מבית פרשת בשלח ט"ו בשבט תשפ"ד גליון 282 מגזין מלוטש לבית ולמשפחה מבית לשתול. לזרוע. לקצור. להשקות. נשמע כמו רשימת פעלים בדקדוק? לכבוד ט"ו בשבט יצאנו לחצרות בתיהן של אלו המטפחות גינה. ביקשנו לשמוע חוויות ותובנות מצמיחות. "להתפלל", הוסיפו לי כולן עוד שם פועל מהחצר לצלחת, ח. לבין
תתעוררו!
בס"ד 9:00-16:00 'ה'-א ירמיהו 24 ,ירושלים טלפון לתאום מראש 02-6514545 אוקיי, מגיע לך מזל טוב! יריד כלות עם מחירים מיוחדים ימים שלישי ורביעי, כ׳-כ״א בשבט | בתיאום מראש OK
03-5798373 16 [email protected] א, ד 00.21-00.10 אחה"צ רצוי לתאם | ב, ג, ה 00.17-00.10 | ו’ סגור קיים בתצוגה
*ללא כפל מבצעים | ט.ל.ח | free Tax | לא כולל מחלקת אירועים ודגמים נבחרים סייל חורף מיוחד % הנחה בכל מחלקות ה-Fashion 03-717-1640 :טלפון 57/59 עקיבא רבי: ברק בני | 02-537-5520 :טלפון 1 סנטר 43 ירמיהו: ירושלים בית שמש: הרובע מנחם פרוש 12 טלפון: 2192-670-02 | סניף עודפים: קניון רמות B O Y S | G I R L S | W O M E N | E V E N T S ירועים ודגמים נבחרים סייל חורף מיוחד % הנחה בכל מחלקות ה-Fashion 03-717-1640 :טלפון 57/59 עקיבא רבי: ברק בני | 02-537-5520 :טלפון 1 סנטר 43 ירמיהו: ירושלים בית שמש: הרובע מנחם פרוש 12 טלפון: 2192-670-02 | סניף עודפים: קניון רמות B O Y S | G I R L S | W O M E N | E V E N T S
054-8416542 4 Classic European haute couture 20.00-23.00 Fall-Winter 2024 Exactly for you! על כל הקולקציה 40%
ClBONUS מתנות חמות לכלה בערב 8:30-10:30 :פתיחה שעות | 058-322-8284 6 הדגנית - אשדוד | 054-844-8242 9 רוזובסקי - ברק בני: סניפים TM Color of the Year 2024 Peach Fuzz 13-1023 לא רק את בוחרת בונוס! 0 5 2 7 1 3 0 7 4 6בוקר לקראת פורים שוברי מתנה בהגשה ממותגת ויוקרתית. תמיד חשוב לנו לתת מענה הכי עדכני וטרנדי לכן לא הופתענו כל כך כש - Pantone חברת הצבעים הבינלאומית בחרה בצבע המותג שלנו כצבע השנה לשנת 2024. את מוזמנת לבקר בסניפים, להנות ממבחר ענק וקולקציה מרהיבה של מותגים ומתנות אישיות ייחודית ביבוא אישי מאירופה וארה''ב. יהיה לך קשה לבחור! BLUE S TONE BLUE S TONE BLUE S TONE BLUE S TONE
הופעת בכורה בנטי מציגה: new collection winter 2024 ניתן להשיג בחנויות המובחרות ו להזמנות ובירורים: 3103007.053 ו 3174460.053 אקססוריז ואביזרים משלימים תואמי סטים משפחתיים לתינוקות, בנים, בנות ונערות אביזרי שיער ו אוברולים ו שמיכות ו כובעים ו שכמיות ו מעילי תינוקות ו אקססוריז לעגלת תינוק סטים תינוקות סט אקססוריז משפחתי סט אקססוריז לעגלה ת יש ומ סופר יש מיוחדלמתנהממיסה ב תמ יאם 052.7644.862 סט תינוקות כולל: אוברול ו כובע ו שמיכה צילום: רות נזרי סטיילינג: חני כץ הנסיך שלך לפני כולם, קולקציית בייביז שנכנסת ללב, לרגעי בכורה ואינסוף רגעים ממיסים, כי כל פריט הוא חלק מהופעה משפחתית מאוחדת ומאושרת. הרבה נחת, בנטי.
זה היה בתחילת הדרך. זוכרת איך ישבנו אז, כש"סעודת אמנים" היתה מושג חדש, בלתי ידוע. שתיים, לא אלמוניות בכלל, גב' חני ברמן וטובי צייטלין )היום ברון(, הגיעו ללוות את הטקס. סביב שולחן ערוך במאכלים שונים, מחולקים על פי סוגי הברכות – הן פתחו בדברי הסבר. סיפרו על העומד מאחורי, על רעיון חיזוק עניית 'אמן', מצוה שכולנו דשנו בעקבינו מגיל ינקות ולא מספיק הבנו אז את ערכה. אחר כך נערכה "סעודת האמנים" ממש כפי שכולנו מכירות אותה. באותה תקופה היא צברה תאוצה אדירה, היתה מרכז כל אסיפה ואירוע, פתחה וסגרה מפגשים. היתה הדבר הראשון לערוך כשרצו לאסוף זכויות. אם נגיד היום לילד שלנו, שפעם לא היתה מודעות לעניית 'אמן', כל כך מוזר ייראה לו הדבר. זה היה גרעין קטנטן וראשון – למהפכה שבשנים הבאות הגיעה לכל בית, לכל מוסד חינוכי, וכולנו נושמים אותה עמוק בתוך חיי היום-יום שלנו. "מאות, אם לא אלפי, 'סעודות ברכות ואמנים' ערכתי במהלך השנים האלו", מספרת גב' ברמן. "הן אמנם לא ממש החליפו צורה, ואני כן רוצה לספר על תופעה שאני חווה לאחרונה: אמהות לילדות עם צרכים מיוחדים מבקשות לערוך 'סעודת ברכות ואמנים' לבת המצוה. אחת מהן היא חברה טובה שלי, אמא לילדה פגועת מח, סיעודית לחלוטין. לצערנו, אין בינה לבין הסביבה קשר ממשי. היא התקשרה כחודשיים לפני בת המצוה ואמרה לי בהתלבטות גדולה: 'חני, מה אני עושה? תגידי לי אם אני עושה דבר נכון בבת מצוה כזו. למה בכלל אני עושה בת מצוה?' היא דיברה בקול שבור. זה כנראה היה אחרי יום כאוב וקשה. התסכול מלווה אותם תדיר, למרות החיצוניות המצוינת ולמרות העבודה וההשקעה סביב הילדה. החיים שלה לא פשוטים בכלל, אבל לקראת בת המצוה היא רצתה לערוך את המעמד הזה ולהביא בנות משפחה וחברות קרובות. 'למה אני עושה את זה?' היא שאלה שוב ושוב. והאמת? לא היו לי מילים. אחר כך חשבתי לידה: 'אולי את עושה את זה כי את מרגישה צורך להגיד תודה למישהו? תודה על הרגעים הטובים שיש לפעמים, תודה לאלה שעוזרים לך, לאלה שעוברים אתך, שחווים אתך'. התחלנו לחשוב יחד. 'את יודעת שאני אעשה בשבילך הכל', הבהרתי לה, 'ויש לך מספיק זמן לחשוב על מה שאת באמת רוצה'. היו לה חודשיים להחליט. דיברנו מאז יום יום. היא רצתה יום כן, יום לא, שבוע כן, שבוע מה פתאום. ואז החליטה שהיא עורכת את 'סעודת הברכות והאמנים'. "עם כל מה שאנחנו עוברים, אנחנו כל כך אוהבים אותה, ואני מרגישה שאני רוצה לעשות את זה. לומר תודה". האירוע התקיים. היתה מסיבת בת מצוה אחרת מכל מה שאנחנו מכירות. ערב של דמעות ותודות. הילדה ישבה על הכסא, נופפה בידיה, עשתה כל נסיון להביע את עצמה. סביב השולחן ישבו עוד אמהות לילדים פגועים, צעירות כולן, שאי אפשר לא לחשוב על ההתמודדות שלהן. כשהערב הסתיים, הן אומרות לי: 'את לא יודעת כמה זה חיזק אותנו. כמה זה נתן לנו, כמה זה הביא אותנו למקומות טובים'. "המילה 'אמן' היא החותמת של ה'. יש לזה השפעה שאנחנו אפילו לא יכולים להבין. זה הולך אתי מהיום שהתחלנו להפיץ את המהפך הזה. הדרך שנעשתה כאן לא תאמן". • אם עסקנו בברכות הנהנין, רעיון יפה שקראתי בהקשר זה: ההלכה היא, שמי שאוכל חיטה כברייתה, לפני התהליך שהופך אותה ללחם שאנחנו מכירים – מברך עליה "בורא פרי האדמה". לאחר מכן יש עשר מלאכות שונות של הכנת הלחם – כנגדם תיקנו עשר תיבות בברכת המוציא לחם מן הארץ – ורק לאחר מכן באה החיטה לתכליתה, תהליך ההכנה מסתיים, ואז מברכים את הברכה החשובה מכולן בברכות הנהנין – "המוציא לחם מן הארץ". כולנו נבראנו רחוקים משלמות, כמו במצב של "בורא פרי האדמה". מתברר, כי התכלית היא לעבור את תהליך ההכנה וההשבחה, לתקן ולהשלים את עצמנו כך שנגיע – כביכול – לדרגת הברכה הגבוהה ביותר. שבת שלום! שישאר בינינו י. שניידר דבר העורכת עורכת: י. שניידר עורכת משנה: י. שרייבר סמנכ"ל שיווק: א. הנדלר ריכוז שיווק ומכירות: י. טאוב הפקה: ש. רוטבלט מכירות: ג. זילברברג, מ. קנופף, ש. קובלסקי, א. אירנשטיין , א. מילר קשרי לקוחות: ת. פוטאש י. קליין ריכוז יח"צ: נ. שולדינר עיצוב ועימוד: א. שבתאי, ד. קלוגמאן, ר. פרוש, ר. בינעט, ס. דמן עיצוב מודעות: ר. שיליץ מזכירות מודעות: ל. פריינד, צ. וויג, ח. נוסבוים, ד. פרידמן, ח. פלוטשעניק, א. וייס הפצה ומנויים: 6363222-02 02-6363200 :מערכת פקס מערכת 'קראט': 2160-470-077 מו"ל: יהודה המכבי 5 ירושלים ת.ד. 1306 לוחות והדפסה: גרפופרינט בע"מ 12 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
ירושלים: רח׳ יצחק שולאל 18 | בני ברק: רח׳ ר׳ עקיבא 29 IT’S SALE TIME עד 70% הנחה על כל הקולקציה! דלתות הרשת פתוחות לסייל של העונה: כל קולקצית סתו חורף 24/23 בהנחות ענק
מהחצר לצלחת | ח. לבין 28 לפי שעון חורף! ערב עיר שבת מוצאי שבת מוצאי שבת לר"ת 6:26 5:46 4:31 ירושלים 6:22 5:48 4:46 אביב תל 6:22 5:46 4:36 חיפה 6:26 5:50 4:50 שבע באר מדורים: 16 יהלום של שבת | ח. קוריץ 20 למעלה מזה | הרבנית ר. רוטנברג 22 קוראים לך | ר. מורגנשטרן 24 הייתי כותבת לך | ר. שור 50 עובדת עם לב | ה. אייזנר ומ. זיכרמן 56 מילים עם כח | ח. וקסלמן 58 תקוה ומרקר | נ. ליבוביץ 74 שווה | צ. דינר 76 מי יתן | ר. שיינברג סיפורים: 52 את לא באמת | ח. לוברבום 54 עומדת במעגל | ה. אירנשטיין 64 סיפור שבועי | ג. ספרין סדרות: 60 טיפה לפני הגשם |ג. ספרין 62 מכאן תמשיכו הלאה | ב. בלומנברג במטבח: 66 פינה חמה | י. הורוביץ 68 גורמה בבית | ב. קופטייל 70 מתכון פיקס | ד. פוקס 72 צלחת מעופפת | ש. גרוס עבודת שורשים | ב. זולדן 38 14 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
יהלום של שבת ח. קוריץ פרשת בשלח היא פרשת האמונה – ויאמינו בה' ובמשה עבדו. "ויהי בשלח פרעה", 'ויהי – לשון צער', כי מצער הוא הדבר, שפרעה חושב שהוא אשר שולח את העם. לא פעם, נמצא יהודי במיצר, אפוף בקשיים ונסיונות, ובעזר השי"ת הוא זוכה לצאת בניסים גלוים, ופרעה שהוא אותיות 'עורף', כפי שאומר הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, מעלה לו את המחשבות שהוא זה ששולח ומוציא אותו מהמיצר. "והנה מצרים רודף אחריהם". מאות אלפי חיילי מצרים עושים את דרכם לעבר הים. הפעם התכנית של פרעה לא 'רק' לשעבד את ישראל, או 'רק' לזרוק את התינוקות ליאור, עכשיו הוא כבר רוצה לאבד את כולם ולהשליכם לים. הוא כבר לא מחפש עבדים, אלא תאוות נקם כפשוטו. עם ישראל עומד ליד ים סוף, ולעיניו נגלה מראה אימתני של מיליוני פלוגות סדורות השועטות לעברם. כפי המובא במדרש תנחומא, גייס פרעה שלושים איש על כל יהודי! במדרשים אחרים מוצאים מספרים פי כמה, פי שלש מאות ויותר. יש כאן אפוא מאבק של מלחמת עולם. אם לא די בכך, לא רק חילות מצרים הרודפים, אלא גם השר של האומה המצרית – רודף אחריהם, מראות שמיימים מטילי אימה. במקביל לכל כוחות הקרקע, גם מהשמים הם רואים מלחמה נוראה. מה עם ישראל אמר באותה שעה "אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם"! אכן, פרשה זו כולה אמונה! קריעת ים סוף, ירידת המן באופן פלאי, מלחמת עמלק, שהיתה גם מלחמה רוחנית, לזעזע את האמונה, ודוקא אז הם עמדו במבחן האמונה – "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", כפי שאומרת המשנה שכאשר 'ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים'. עם ישראל עברו את הדברים הכי קשים ומה שמחזיק אותם, זו האמונה, כפי שאומרים בכל יום בתפילה "על שפת הים יחד כולם הודו והמליכו ואמרו: ה' ימלוך לעולם ועד"! אנשים מתוך תהום של קושי צועקים "שמע ישראל", אף שלא היו מודעים לכך, שהם בכלל יודעים את הפסוק הזה. שהרי נשמתם חצובה מאור עליון, וחקוקה ביסודות האמונה. כשהשם יתברך שולח את משה רבינו לשליחותו, ומשה רבינו אומר "והן לא יאמינו"! כי הם הרי נמצאים בעבדות שנים רבות כל כך ושומעים את השפה המצרית שמתנכרת לשמים, וכבר כל כך טובעים בתוך החומר והלבנים, ואיך יבוא עכשיו וידבר אתם על האמונה ועל היציאה ממצרים. התשובה המופלאה והעצומה היא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – זה האות והסימן שיהיה לעם ישראל, להאמין בדברי הגואל. כמה מפליא הדבר. כשמחפשים לתת הוכחה לצדקת הדברים, מביאים סימוכין מהעבר, ואילו כאן הקב"ה מביא סימוכין מהעתיד "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – זה יהיה האות? תשובת הקב"ה למש"ר היתה, שהם חזקים באמונה וקשורים בעוז לקדושה, הם מצפים לעבוד את ד', והגעגועים לקיום ההבטחה פועמת בהם כבר שנים רבות. . ולכן האות הזה יהיה הכי נחשב בעיניהם זה שבחם העצום של ישראל עם קדושים. לכן אם תספר להם על היציאה ממצרים למען עבודת השם, ועל ההבטחה של מתן תורה, זו תהיה להם ההוכחה הכי גדולה שאתה גואלם. בפסוק נאמר "וחמשים עלו בני ישראל – אין חמשים אלא מזויינים". וכי מלחמתן של ישראל תלויה בריבוי כלי זיין? הלא כתוב בשירת דבורה הנקראת בהפטרה "מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל", כלומר, אם חלילה לא סמוכים ובטוחים בניסי שמים, הרי שהשתדלות כבירה של אפילו ארבעים אלף איש בשביל לחם, לא יצליח. כי השם יתברך הוא המגן על עם ישראל. כלי מלחמתנו אינם כלי זיין, אלא התורה והתפילה. איך יתכן להיות שאחרי כל הניסים שזכו במצרים, הם יצאו חמושים ומזויינים? הרי אפילו עם מזון לא התארגנו, אז בוודאי שלא התארגנו עם כלי זיין, דבר זה כלל עלה במחשבתם. אלא הכוונה שעלו עם האמונה היוקדת שיזכו לחמשה חמשי תורה. סיפר הרה"ק רבי אברהם מפינטשוב זיע"א, תלמידו של הבעש"ט הק'. שפעם בלב חורף עצום וכבד, כאשר כל המים הפכו לקרח ואפילו טיפות מים קפאו, עד שנמשך מהגגות כמו גלידים של קרח. אלא שהבעש"ט הק' אינו מבטל מקווה, והלך עם רבי אלכסנדר שוחט אל המקווה. הלכו בקור הנורא כשהנר בידו של רבי אלכסנדר שוחט כדי להאיר את הדרך ואת המבואות. דרכו של הבעש"ט הק' היתה, שכאשר צריכים לשבר את היצר ואת המקטרגים, הרי שיש לטבול במים קרים. ואילו בעת שיש לפעול ישועות, אזי מי המקווה חמים. והיאך החמו המים? אלא שכאשר הבעש"ט רק הכניס את רגלו הקדושה, מיד התחממו המים מרוב בעירת הקדושה שבו. הבעש"ט נכנס אל המקווה, עומד על שפתו ומכוון ייחודים. הזמן חולף ועדיין הבעש"ט בשרעפיו. הנר עומד להיגמר, רבי אלכסנדר שואל בדאגה מה יהיה, הרע הנר עומד להכבות. השיבו הצדיק, שיקח מגדיל הקרח אשר בגג, וידליק את האש בזה. אמנם כתלמיד נאמן לא חשש איך יתכו? לקח גדיל קרח, הדליק את הנר ממנו, ודלק. והמשיך ככה לבעור במשך שעות, כי מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לקרח שידלק. אכן הנר המשיך לדלוק ולהאיר את הרחובות החשוכים עד שהגיעו לביתם. אך מיד עם הניחו את הקרח הדלוק, נמסו מעט מים של נטיף הקרח ואז כבתה האש. יש כאן לימוד גדול, שהזכות לפעולה של שינוי הטבע, שתאחז האש בגליד קרח, הוא רק אצל מי שפועל על עצמו שינוי בטבע שלו עצמו. זו אכן היתה ההכנה של עם ישראל ליציאת מצרים. השם יתברך מבקש מבניו לקיים מצות ברית מילה, ולאחר מכן את קרבן פסח שלקחו במסירות נפש, קשירתו אל המיטה, שחיטת הטלה שהיה הע"ז של המצרים, ונתינת הדם על המשקוף והמזוזה לעין כל. היו כאן שתי מצוות המורים על הכנעה והבדלה בין ישראל לעמים, בנוסף על מצות שבת שקיימו עוד מקודם לכן, כך זוכים לנסים המרעישים עולם. במשך לילה שלם שהיה סוער עד מאוד, לילה שכולו אימה וחרדה, לילה שבו המלאכים שאומרים שירה בכל לילה, הפעם לא אמרו. שתי המחנות ניצבו זה לעומת זה – מחנה מצרים ומחנה ישראל – "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". ככל שהמצרים מנסים להתקרב, לא מצליחים. מובא בפרקי דרבי אליעזר שהמלאך מיכאל נשלח ונעשה לחומת אש אשר הבדילה בין ישראל למחנה מצרים. באותה שעה רוצה המלאך גבריאל להכות את מחנה מצרים, ולהכריע את המלחמה, אלא שהשם בשלח – שירה ויקרא שמו ד' ניסי – החדרת האמונה הפשוטה שהכל ממנו יתברך. >> 16 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
48 5 900 20%
>> יתברך מונע ממנו, ומורה לו להמתין עד אשר יאיר היום ותעמוד לעם ישראל זכותו של עקדת יצחק, אליה השכים אברהם אבינו בבוקר. באותה שעה שעמדו על הים, טען השטן לפי הקב"ה, כי אין זה ראוי לעשות נס הצלה מרשים כל כך לעם היהודי. שכן הללו והללו עובדי ע"ז, וכאשר שמע שרו של הים טענה זו, ביקש להטביע את ישראל. אלא שהקב"ה עיכב בעדם, שהרי לא ברצונם עבדו ע"ז, אלא מתוך עבודת הפרך והשעבוד, וככפותים לפני השלטון, ואין לתבוע מהם מאום על כך. ועתה, כשהללו על הים והללו על הים, הוא שעת המבחן, אל מי יפנו היהודים. ואז באשמורת הבוקר נחשון בן עמינדב מקבל החלטה וקופץ אל הים, אלא שהים לא נבקע. נחשון ממשיך להתקדם בתוך המים, המים מגיעים עד מתניו, והוא ממשיך. המים מגיעים עד לצווארו, והוא ממשיך. המים מגיעים עד לחוטמו... והוא אינו נשבר כלל. ואז! זוכים ישראל, ונבקע הים – "הים ראה וינוס", והתקיים "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו"! סיפר רבי ישראל מרוזי'ן זיע"א על בן כפר שהיה חי בעניות מרובה, ותרנגולת אחת היתה בחצרו שהיתה מטילה ביצים, וממנה היתה פרנסתו. יום אחד, נעלמה התרנגולת ואיננה, חיפש וחיפש אבל לא מצא. היה זה בסמיכות ליום הקדוש, לכן בערב יום כיפור עשה לעצמו חשבון, שבוודאי יבוא אותו גנב לעשות כפרות על התרנגולת, ואחרי זה יגיע לשוחט, לכן ניצב אצל השוחט. אכן אחרי כמה שעות הגיעה התרנגולת אותה זיהה כשלו, אלא שסימני הצבע ששם בה כחותם נעלמו כלא היו. אך בכל זאת זיהה בביטחון את תרנגולתו. כששמע האיש שכנגדו את הטענה, צעק וצווח שזהו שקר, התרנגולת שלו, והוא צריך אותה לסעודה מפסקת. אלא שניכרו דברי אמת שהיא נגזלה מאותו כפרי. אמר הרב, הבה נשחרר את התרנגולת ונראה לאן תרוץ, ואכן התרנגולת רצה לכיוונו של אותו כפרי. כך היה גם אצל עם ישראל, שבשעת מבחן – "ויצעקו בני ישראל אל ה'". מעתה הוכרעה המערכה, ועם ישראל זוכה לניסים גלויים. המים נחלקים לשנים עשר שבילים בתוך הים, לכל שבט שביל המיוחד לו, בין השבילים היו חלונות, ויכלו לראות אלו את אלו. כל זאת כדי שלא יתייראו לחשוב שנחטפו חלק או נשבו בידי מצרים, אלא שיידעו ששעת נס עצום היא. בין השבילים שנסללו בים, הפרידו חומות של מים, חומות ההולכות וגובהות לגובה שהתנשא עד לשלוש מאות מיל )כשלש מאות ארבעים וחמש קילומטרים(. בראש כל חומה היה מגדל, ובמגדל עומדים מלאכי השרת ושומרים מלמעלה על בניו אהוביו של מקום, מיליוני יהודים עוברים בתוך הים ביבשה. מעל השבילים פורס הקב"ה כיפה גדולה העשויה אף היא ממי ים סוף, וכך היו בני ישראל מוגנים מכל עבריהם, חומות מים סביבותם, וכיפת מים מופלאה מעליהם. היה כאן נס נוסף שהיו מהלכים בגובה שהוא בגובה שפת הים, כדי שלא יצטרכו ישראל לרדת לעומק הים ולא לטפס לגבהים כדי לצאת, אלא הלכו במישור נסי. המלאך גבריאל היה מקיף את ישראל ומכריז למים שמימינם 'הזהרו בישראל אשר עתידים לקבל תורה מימינו של הקב"ה', ולמים שמשמאלם 'הזהרו באלו שעתידים להניח תפילין בשמאלם', ולמים שמאחריהם 'הזהרו בישראל אשר עתידים להראות קשר תפילין וכנף ציצית מאחריהם'. ואת כל אותן חומות כבירות רואים כל האומות, ואימה גדולה נופלת עליהן. ⋅ בסיום הפרשה אנו קוראים על מלחמת עמלק שזה חיזוק עצום באמונה. יהושע נלחם בעמלק ועמו והיכהו לפי חרב. לאחר מלחמת עמלק נאמר "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ד' נסי". שואל הכתב סופר, בכל הניסים שעשה השי"ת ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, לא בנה משה רבינו מזבח, ולמה דווקא עתה? מה המיוחד בשעה זו של המלחמה בעמלק? אלא ש'עמלק' זה בגימטריה 'ספק'. הניסים של יציאת מצרים וההליכה במדבר וקריעת ים סוף, היו ניסים נדירים וסוחפים. ואף יהודי לא נדרש לעשות שום פעולה כדי שיתקיים הנס. הניסים היו משמים, וכל כך פלאיים וכבירים, שאין יד אדם שייכת כלל בזה. כך היה במכות מצרים, וכך היה במכות על הים, וכך בוודאי גם בקריעת ים סוף שהיה מראה אלוקי פלאי ונשגב בכל העולם כולו. כך גם המשיך עם ישראל ארבעים שנה במדבר, עם ענני כבוד, ועמוד האש, ועם האוכל המופלא שהיה יורד מן השמים, אשר מלאכי השרת היו טוחנים את המן בטרם שירד. זמן עצום ומרומם, כשעם ישראל נמצאים בו טפח מעל הקרקע, בתוך ענני כבוד. והנה בפרשת עקב נאמר "ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך", התורה מספרת על מצב שבו יהודי רם וגאה על הישגיו והצלחותיו, ואז מביאה התורה את כל הניסים המופלאים שעשה ה' במצרים ובמדבר "המוציאך מארץ מצרים... המוליכך במדבר הגדול והנורא... המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר..." כל הזמנים שבהם אכלנו לחם שמים ושתינו מצור חלמיש. אלא שכאן נשאלת השאלה: מה הקשר בין ניסי מצרים להצלחה הפרטית של איזה יהודי? אלא שמתי חלילה נופל אדם ל'כוחי ועוצם ידי'? כשהוא עושה איזו פעולה מצידו, וחושב שהוא עשה זאת בכוחות עצמו. שם נדרשים אנו לאזהרה "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", וכשם שבכל הניסים שנעשו במצרים ובמדבר, בוודאי שלא יעלה על דעתך, שאתה הוא זה שעשית לעצמך את כל החיל הזה – "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"?! עליך להפנים היטב, שגם כאשר האדם עושה פעולות מצידו, גם אז הקב"ה "הוא הנותן לך כח לעשות חיל". לכן כשהשי"ת אומר למשה רבינו שילחם בעמלק. ומשה רבינו מצווה את יהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם", עכשיו קיים החשש שיחשבו אנשים ש'אנחנו נצחנו'. בכל הזמנים שבהם היה ברור שאין עוד מלבדו יתברך, לא היה צורך לבנות מזבח ולפרסם "ד' ניסי". אבל עכשיו כשעם ישראל עשו איזו פעולה גשמית מצידם ויצאו להילחם בעמלק. לכן עושה משה רבינו את המזבח, מחזיר משה רבינו את מדרגת האמונה בשלימותה, ומצווה לבנות את המזבח, ועומד ומכריז "ד' ניסי"! כדי שעם ישראל יידע, שגם כאשר נלחמים בפועל, השי"ת, הוא זה שעושה לנו את הניסים הגדולים ועוזר ומושיע ומגן. ומכאן נלמד, שכל המלחמות היומיות, הן של אדם פרטי והן של כלל ישראל, הן בגשמיות והן ברוחניות, מוכרעים באופן המופלא והעצום הזה של "ד' ניסי". השבוע נקרא בפרשה את שירת הים. מובא בחז"ל, שיש עשר שירות, הראשונה במצרים שנאמר "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", השניה על הים שנאמר "אז ישיר משה", העשירית לעתיד לבוא – "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה". ובכל יום ויום בעת אמירת שירת הים, יש המשכה לעתיד ולגאולה. זקיני מרן בעל הסולם זיע"א מביא, שכל אדם אשר אומר שירה זו בכל יום, ומכוון בה, זוכה לאמרה לעתיד לבוא, כי יש בה עולם העבר ויש בה עולם הבא, יש בה קשרי האמונה ויש בה ימי מלך המשיח. ונתלים עליה כל התשבחות האחרות שאומרים העליונים והתחתונים, ויש בה המשכת ניסים עצומים, כמו שהובטחנו "עזי וזמרת ק-ה" – כשמתחזקים בעוזו של הבורא ויודעים שהכל ממנו יתברך, מיד זוכים לישועה – "ויהי לי לישועה". 18 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
4159177.050 ינשוף כתום מזל טוב כלה. לתאום פגישה אישית: 055.679.2425 דיאמנטי. סלון אגדות לשמלות כלה בדים נדירים בייבוא אישי תפירה מקצועית ומלוטשת שלימות מובילה בסטנדרט אחר. בס"ד
מילות אמונה | הרבנית ר. רוטנברג, נשיאת ארגון 'זה לזה' "הי, יש כאן משהו!!! בין הפירורים גיליתי פתק. כן, מישהו טמן לך אותו בתוך הלחם!!!" אסירה מס' 224 כל כך מתרגשת. היא מנערת דף קטן מן הפירורים ומעבירה אותו אל ידיה של אסירה מס' 223 ,הלא היא הרבנית מוצי )הינדא(, בתו של ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל. מוצי נושמת עמוק, לוקחת אליה את הפתק ועיניה מתמלאות דמעות. כתב הפנינים של אבא נמצא איתה כאן, במעמקי כלא הגסטאפו האיום, בין הקירות הטחובים. בין הקלגסים. מה כותב לה אבא? היא נזכרת במכתב שהצליחה לשלוח לו לפני ימים ספורים, בניסי ניסים. בדם ליבה כתבה מילים של פרידה. ביקשה מאבא שידאג לילדתה הקטנה, שיינא רחל, שתעלה לארץ הקודש ותגדל על מבועי האמונה. את התשובה קיבלה היום. בדרך לא דרך: כיכר לחם שחצתה עבור האסירה השכנה, שגילתה פתאום את הפתק... "מיין טייערע טאכטער'ל", מדברות האותיות, "אני מבטיח כי את, מיידלע, תזכי להוביל את ילדתך אל חופתה, בארץ הקודש שאליה תעלי בעזרת ה' יתברך, ודמעות הצער יהפכו לך לדמעות של שמחה." מוצי מרגישה איך מתוך מעמקי הבור, מתהומות הייאוש, עולה לה קרן של תקווה. מחיה את נפשה. וכך אכן היה. הרבנית מוצי א"ח לרבי נפתלי חיים מדזי'קוב זכתה לעלות לארץ הקודש ולהוביל את ילדתה אל הבית החדש שהקימה עם כ"ק אדמו"ר מסלונים שליט"א. • קני סוף, יאור כחול ושמש מצרית יוקדת. ידיים רחמניות מלטפות עוללון בן חודש. הוא מונח בתוך תיבת גומא ועומד להישלח על פני המים. אל עבר הלא נודע. ומה תעשה אם יהודייה ברגעים אחרונים, לעת פרידה? עשתה לו חופת נעורים בתיבה ואמרה: "שמא לא אזכה לחופתו..." )סוטה י"ב ע"ב(. אייי... הרבה קולמוסים נשתברו על גמרא זו. חופה? האמנם??? מה פתאום מכינה יוכבד עכשיו. חופה. לבנה. בזמן מלחמה, חירום וסכנה, בזמן נגישות, רדיפות וגזירות, מי חושב על קולות מצהלות חתנים? מי חושב על חופה? את השאלה הזו העלה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל בשעה שעמד מול גבעה שוממה, חול רגבים ועפר. "אני רואה כאן מאות ואלפים תלמידים, אני רואה כאן ישיבה גדולה, שומע קול תורה", הוא קרא בהתרגשות. המילים שלו התפזרו בחלל ההמום. ישיבה? כאן? איך? 'המלחמה השפיעה עליו', צקצקו אנשים, 'משהו קרה לו...' אבל העיניים של הרב מפונוביז' המשיכו לראות. מעבר לעפר ולאבנים, לכאן ולעכשיו. מעבר למלחמה המשתוללת באירופה, מעבר לאובדן, לחורבן. הוא ראה את ישיבת פונוביז' בתפארתה. הוא ראה חופה, הוא ראה בתים, הוא ראה קורות ודורות. - - - הן שקועות עמוק-עמוק בגלות, נשות מצרים יקרות, התינוקות שלהן נלקחים ליאור. נתחבים בקירות. יושבות נשות כל הדורות, מעליהן מטחי יריות, יאור ניסיונות, מיצרים ודאגות. והן מחזקות אחת את השנייה. עוד תבוא גאולה. את תראי, היא תכף תגיע... בואו נרקום לה יריעה של חופה. בכל יום מזכירים את יציאת מצרים - אומר בעל ה'נפוצות יהודה' - כדי לזכור שבכל מצב בעולם, אין שום מקום וסיבה לייאוש. "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה..." הקב"ה לא שוכח לעולם את רגעי האמונה של האידישע קינדרלעך. בחושך, באפילה, הם החזיקו בתקווה, האמינו בגאולה. ומה הם עשו, עם העבדים? מה החזיק אותם במעמקים? מה האיר להם חשכה? שבת-שבת הם היו מתקבצים לשמוע את דבר ה'. אל שיעורי התורה היו נכנסים עבדים שבורי לב, מושפלים וכנועים, ויוצאים בני מלך זקופים, מאושרים. ומה הם למדו? הלא תורה טרם ניתנה מסיני. מספר הרב שך זצ"ל בספר 'מחשבות מוסר', כי מגילות מאירות היו למשה רבינו, ובהן סיפורי בראשית, נבואות הבטחות. גם ספר איוב שעבר מיד ליד. הנה, הם אמרו לליבם, גם איוב עבר סבל רב וצרות נוראות ויצא לגאולה. גם לנו יש תקווה. 'מה??? הם לומדים תורה???' רתח פרעה, 'איך הם מעזים? אני רוצה שתכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר. אני רוצה שהרוח שלהם תהיה קצרה. שהדעת שלהם תיטרף! שישכחו מן התקווה. שיעזבו את האמונה. רוצה שהנפש שלהם תשקע בייאוש. זה מה שאני רוצה!" אבל עם ישראל המשיך לקוות ולהאמין, לראות מעבר לכאן ולעכשיו, מעבר לחורבן ולאובדן. ובזכות אותם רגעים של אור, אותה 'קליינע אמונה'לה', הם זכו לגאולה. בכלל, אבות האומה הגיעו לעולם מתוך ייאוש - אומר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'דברי סופרים' - ברגעים של די, נגמר, אין סיכוי. יצחק נולד כאשר אברהם בן מאה ושרה בת תשעים, ושרה עקרה - וכך גם נולדו יוסף ובנימין לרחל. ואז, דווקא אז, לאחר ייאוש, כשלא נראה כל סיכוי או תקווה, התגלה האור הגדול ונולד יצחק הממשיך מורשת עם ישראל. למעלה מזה מעמקי הגלות 20 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 21 מה אנחנו צריכות בדור הזה יותר מעוד כמה טיפות של כח? מה אנחנו מבקשות היום יותר מטפיחה של 'חיזוק'? בטור הזה, אחת לשבוע אם ירצה ה', נתחזק יחד. בטור הזה נאסוף לנו אנרגיות רוחניות אינסופיות, שאובות ממאגר הנצח. מילים של אמונה, נקודות של בטחון. דווקא מתוך השטח החסר - נתמלא קרבת ה'. טובה ומרגשת. כל זאת כדי להראות שאין ייאוש בעולם כלל. היפלא מה‘ דבר?.. וכמו שכתוב בספה"ק: "אין ייאוש בין בענייני הגוף בין בענייני הנשמה". • "אני רוצה להתגייר, אבא, רוצה להיות שייכת לעם ישראל. אני יודעת שהוא העם שמחזיק את האמת". ואבא? הוא מביט בבתו ומחייך בסלחנות. "תקשיבי, צפורה'לה. אם את מתגיירת לא תוכלי להינשא לאיש לעולם. לעולם". צפורה מקשיבה בפה פעור. "עם ישראל הלא הם עבדים בארץ סגורה ומסוגרת. עשרה שערים לה וחיות שואגות. אין סיכוי לעבד אחד לצאת ממצרים. את שומעת? אין כזו אופציה, תשכחי מזה..." אבל צפורה לא שוכחת. הדעה לא משתנה. היא רוצה להתגייר. נקודה. ומה קרה? הקדוש ברוך הוא, מסובב כל הסיבות, הוציא את משה ממצרים למדין, הישר לביתו של יתרו, ועל פי דברי החת"ס זצ"ל, שבזכות שצפורה לא נתנה לייאוש לכרסם בה, זכתה להינשא למשה רבינו, להיות הרבעצין של עם ישראל... כך זה כשלא מתייאשים. כשלא מאבדים תקווה. מה יעשה החיזבללה? מה תחליט רוסיה ומה אירן? האם תפרוץ מלחמה?... קינדרלעך, "העיקר לא לפחד כלל"! אנחנו עם הקדוש ברוך הוא. מעבר לכאן ולעכשיו. אנחנו רואות גאולה. רוקמות לה יריעה של חופה. במשך כל חודשי החורף עומדים האילנות ערום ועריה - אומר רבי אליה רוט - נראה כי אין להם סיכוי. אין תקווה. ופתאום מעלה העץ עלעלים וציצים. פתאום הוא מתחיל לפרוח. לתת פירות מתוקים. כאשר באים על האדם מצבים לא פשוטים, ניסיונות מרים, צריך האדם להישאר חזק באמונתו. לא להגיע לידי ייאוש. כי אחרי כל חורף קשה מגיע האביב. עולים ניצנים וצומחים הפירות. הבריאה מחדשת פניה. • חיפה. מחלון בית הכנסת הוא הבחין בו. נער תוהה. סובב בין הרחובות. בעיניים שלו עומד ריק גדול. הוא יצא אליו ושלח לו חיוך חם. "מה דעתך להיכנס לישיבה, ללמוד משהו, להתחמם?" "אה..." מצטחק הנער, "לא מתכוון לעלות על הקו הזה. זה לא בשבילי". "ובכל אופן תנסה. תטעם. יש גם הפתעות ופרסים. כדאי לך". בסוף הוא עלה. אולי בגלל הפרסים. הציץ ונפגע. האור כבש את ליבו. נפשו חשקה בתורה. "ישיבה?" התחלחל אביו. "בחיים לא. אין סיכוי". "אבל אני רוצה, כל כך רוצה", הוא התחנן. "אם אתה הולך לישיבה - בבית הזה אתה לא דורך. שמעת?" הוא שמע וקיבל. נכנס לישיבה והתחיל ללמוד. כישרונותיו העילויים עמדו לו, ובזמן קצר הדביק פערים וכבר צלל בסוגיות אביי ורבא. מאושר עד כלות. והוא היה בודד. בלי בית, בלי משפחה. ראש הישיבה הכניס אותו בצל קורתו שבתות וחגים, ובכל אופן היו צרכים נוספים, ולנער לא היה נעים. לילה. בית המדרש ריק. רק נער אחד נמצא בו. טומן פניו בפרוכת ארון הקודש. אוי, אבא'לה. אני רוצה. כל כך רוצה לסיים את הש"ס... אבל אני לא יכול. אני מיואש. אין לי סיכוי. אני צריך את העזרה שלך, אבא. לא יכול להיות תלוי בחסדים של אחרים..." והוא מסיים. מנגב דמעות ועולה אל חדרו. שמש שוטפת את רחובות חיפה. הנער מזדרז לישיבה ופתאום נעצר. חבילה קטנה לרגליו. שטרות מגוהצים בה. נראה כאילו יצאו עכשיו מן הבנק. הוא לוקח את החבילה אל הישיבה. סופר עשרים אלף שקלים ומתקשר למורה הוראה. בחיפה גרים רבים שאינם מבני ברית. הרחובות סואנים, הבעלים ודאי התייאשו. הרי אלו שלו, פוסק לו הרב. עשרים אלף השקלים מלווים את הנער בחודשים של עמל ויגע. את סיום הש"ס שלו הוא חוגג בישיבה. ראש הישיבה נושק לו על מצחו. זמן קצר לאחר מכן מגיע לישיבה אחד מן התורמים הכבדים. הוא מחפש חתן לבתו הכלילה. והוא מוכן לשלם הכל בכל מכל. לוקח אותו ראש הישיבה אל ההיכל ומצביע על נער החמד. מספר לו על סיום הש"ס המרגש. הנדיב מביט בנער, בתורה שמאירה את פניו, ובוחר בו לחתן לבתו. במסיבת האירוסין מברר השווער בחביבות: "בני, מה זה עלה בדעתך לסיים את הש"ס?" דוק עולה בעיניו של החתן כשהוא מספר על הייאוש, על התפילה. מספר על הזכייה. הוא לא מבחין בפניו המחווירות של חותנו. עשרים אלף? רחוב שדרות הנשיא? אני... לא מאמין. שקט משתרר בין הקרואים. העיניים מופנות אל המחותן שקם ממקומו. "עשרים אלף השקלים נעלמו לי כשיצאתי מן הבנק. חיפשתי כה וכה והתייאשתי. ידעתי שאין לי סיכוי למצוא אותם. והנה, מתוך הייאוש, הם חזרו אלי... תמכו בחתן שלי שביקש מתוך ייאוש עזרה משמים, וזיכו אותו לסיים את הש"ס. אין ייאוש בעולם!" כמו במצרים כן גם עכשיו - אומר החתם סופר. מתוך עמקי הבור ומתהומות הייאוש, בעומק החשכה - פתאום היא תבוא, גאולה. בואו נרקום לה יריעה של חופה!...
קוראים לך ר. מורגנשטרן יום אחד יצאנו בני ואני לקניות. הקטנצ'יק רצה כמובן לשבת בעגלת הקניות ולהוביל את אמא שלו במשעולי הסופר. ומה עוד הוא רצה? את כל החנות, כמו שאני לא רציתי. כאב ראש לא קטן לצאת עם החמדמודים האלה למקום שהעין רואה והלב חומד. ובכל אופן, בזכותו, ממש בזכותו, רכשתי עוד משהו מעניין במסע הקניות הזה. מתלמידי ]מילדי[ יותר מכולם. כל מוצר שהנחתי בעגלה, מגבונים או חבילת צלחות או תרסיס ניקוי או תבלין כלשהו - הוא הצליח לקשר לעצמו באופן ישיר, וזה היה פשוט מדהים. "המגבונים האלה - את קונה כדי לנגב לי את הפנים אם אני מתלכלך". "אני יודע למה את קונה צלחות - כי את רוצה להכין לי אוכל טעים". "מה זה השפריץ הזה? שאם אני אשפוך משהו על הרצפה אז את תנקי עם זה". וכן על זו הדרך. זה היה מאלף. ברור שכל הממתקים והמאכלים לסוגיהם הם רק בשבילו ולטובתו, ברור. אבל שכל מוצר יבש כרטוב הנמצא בעגלה - כולם לכבודו הגיעו, זה הותיר אותי מהורהרת הרבה. גם אני מסתובבת בעולמו הטוב של הקב"ה, רואה כל כך הרבה שפע, כל כך הרבה טובה, כל כך הרבה ברכה. יש דברים שברור לי שהם לכבודי, ורק בשבילי הם נוצרו: משפחתי הקסומה, נתוני האישיים, המתנות הרבות אשר סביבי - כולם בפס ייצור מיוחד רק לי. ומה עם כל שאר הדברים היפים האחרים בעולם המופלא שזכינו להתהלך בו? אילו משקפיים קסומים אני יכולה להרכיב, ולראות את העולם כולו – לכבודי, בשבילי נברא העולם. כמה אושר נותנת החוויה הזו, כמה נחת ורוגע ושלווה. לדעת שבהשגחה פרטית מדוקדקת כל מה שנוצר כאן - לכבודי נוצר, בשבילי נוצר, נזר הבריאה. תכלית היצירה. ומחשבות טובות ממלאות אותנו בטוב. ברצון לעשות טוב, בחפץ להיטיב. ומה אני רוצה לעשות כשאני מגלה שכל השפע הזה הוא וי.אי.פי – מיוצר בקו אישי וייחודי בעבורי? אילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקים. אני לא מספיקה להודות, אבל רוצה לנסות להתחיל. כדי להתחיל להודות, צריך דבר ראשון להכיר בטוב, להוקיר את הטובה. ככה אני מגיעה לשפת הים. רוצה לומר לו שירה עם כל אחי היהודים. זכו לצאת ממצרים. לעבור בתוך הים ביבשה. לראות את כל ביזת הים צפה ועולה מול עיניהם. והם שרים. והם רוקדים. אילו פינו. מתחברת לפרשה הגדולה הזו, פרשת השירה, שנכתבה לדורות בזכות שירת אבות אבותי אי-אז, על שפת הים. החמישית הזו, שעברה כל כך הרבה מרור ולענה. נבחרת העם שהלכו בחושך ובסוף זכו לראות אור גדול. בני העם הנבחר מצולקי גוף ונפש מעוני ומשעבוד ומגלות ארוכה ארוכה. כל אלו זכו והגיעו לרגעים גדולים, אחרים, שאף הנביא יחזקאל בן בוזי – לא זכה לראות. והם כן. גם השפחה שעל הים. יצאו ממצרים באור היום, בגב זקוף ובשלל גדול. פניהם אל האור, ואותות ומופתים עדיין תלויים מול עיניהם. העם היקר הזה, העם הנבחר הזה, רואה וחוזה בישועות המקיפות אותו מכל צד: הים נקרע לנגד עיניהם הנקרעות לרווחה, ויעברו בתוך הים ביבשה, בשנים עשר שבילים שסלל להם הקֵ ל ברוב רחמיו, ופירות נדירים מימינם ומשמאלם. והמצרים - צללו כעופרת במים אדירים. הנה, סוף הכבוד לבוא. רגעי שיא של רוממות וקרבת ה' ואהבה גדולה, שאין למעלה ממנה. ככה עומד העם הקדוש והיקר הזה, שגם אני מזרעו, ומשתוקק לשיר, לא מצליח לכלוא את עוצמות הרגש והכרת הטוב המלבים בו כלבה רותחת. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. אז, דווקא אז. שואל ההייליגער "שפת אמת" במילות קדשו: "'אשירה לה' כי גאה גאה'. פירוש איך יוכל אדם לשיר לפניו ית'". סְ לִ יחָ ה וְ ׁשּוב סְ לִ יחָ ה, אֲ בָ ל אִ ם ּתּוכְ לִ י לִ כְ ּתֹב אֹו יֹותֵ ר נָ כֹון לְ הֹוצִ יא מִ ּׁשַ רְ וּולֵ ְך- מַ ּׁשֶ הּו טֹוב, ּבִ רְ ּכַ ת ּתֹודָ ה וְ הֹוקָ רָ ה, הַ ּנִ מְ עָ ן- ֹלא מְ ׁשַ ּנֶ ה, וְ אַ ל נָ א ּתִ טְ רְ חִ י, רַ ק ּתְ נִ י לִ י מַ עֲ נֶ ה... ּבְ סַ ְך הַ ּכֹל ּבְ רָ כָ ה: ּכַ ּמָ ה ׁשּורֹות, ּבָ ּתִ ים וְ כַ ּמָ ה זְ מַ ן לֹוקֵ חַ ? רְ גָ עִ ים ּכֹה מְ עַ ּטִ ים, לֹומַ ר ּתֹודָ ה, רַ ק ּבְ מִ ּלִ ים קְ צָ ת יֹותֵ ר יָ פֹות לָ ְך אֵ ין ּבְ עָ יָ ה, אֶ צְ לֵ ְך הֵ ן נִ ׁשְ לָ פֹות. וְ אִ ם יֵ ׁש לָ ְך ּבְ רָ כָ ה ׁשֶ ּכָ תַ בְ ּתְ אָ ז לְ אֵ י-מִ י ּגַ ם ּבִ ׁשְ בִ ילִ י הִ יא מְ צֻ ּיֶ נֶ ת, אֶ ּקַ ח ּגַ ם לְ עַ צְ מִ י, הָ עִ ּקָ ר לֹומַ ר ּתֹודָ ה, ׁשֶ ּיִ רְ אּו ׁשֶ ּמַ עֲ רִ יכִ ים לְ הִ תְ עַ ּמֵ ק ּבְ מָ ה ׁשֶ ּכָ תּוב ׁשָ ם? ֹלא ּבְ דִ ּיּוק צְ רִ יכִ ים.... אֲ גַ ּלֶ ה לָ כֶ ן ּבְ סֹוד צְ בָ אִ י, ׁשֶ ֹּלא יַ עֲ בֹר: אֶ ת הַ ּדַ ף הַ ּזֶ ה אֶ פְ ׁשָ ר ּפָ ׁשּוט - עַ כְ ׁשָ ו מִ ּיָ ד - לִ קְ ּבֹר. צָ רִ יְך לָ דַ עַ ת אֵ יְך, צָ רִ יְך לָ דַ עַ ת מָ ה לְ הֹודֹות עִ ם סְ תָ ם ׁשִ רְ ּבּוט – ֹלא נֹוגֵ עַ ּבַ ּנְ ׁשָ מָ ה. "ּתֹודָ ה וְ ׁשּוב ּתֹודָ ה וְ אֵ ין לָ נּו מִ ּלָ ה" אָ ז אֹומֵ ר לֹו הַ ּנִ מְ עָ ן: יֵ ׁש לִ י ׁשְ אֵ לָ ה: אִ ם ּכָ ל ּכָ ְך מַ רְ ּגִ יׁש אַ ּתָ ה הַ ּכָ רָ ה ּבַ ּטֹוב מַ ּדּועַ אֵ ין לְ ָך ּכַ ּמָ ה מִ ּלֹות אֱ מֶ ת לִ כְ ּתֹב. אָ ז ּבַ ּפַ עַ ם הַ ּבָ אָ ה ׁשֶ ּתִ צְ טָ רְ כּו ּכָ אן לְ הֹוקִ יר אַ ל ּתְ חַ ּפְ ׂשּו )ּבְ הִ תְ נַ ּדְ בּות( מִ ּלִ ים מִ ּקִ יר לְ קִ יר, ּכִ י לְ הֹודֹות צָ רִ יְך קִ ירֹות ׁשֶ ל לֵ ב זֹועֵ ק, צֹועֵ ק וְ ׁשָ ר מִ י ׁשֶ ּלֹומֵ ד ּכָ ְך לְ הֹודֹות – מֹודֶ ה ּומְ אֻ ּׁשָ ר 22 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
ננסה להבין את דבריו הקדושים בשפת המעשה. איך ילוד אשה, איך בן אנוש - יכול להעז ולפצות פיו בשיר ובשבח. הרי השיר והשבח - לחי עולמים. גם היכולת לשיר ולשבח, גם היא שלו, הכל שלו. ואיך בני תמותה יכולים לפצוח בשיר ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם לפני ה' יתברך? מי אנוכי שאזכה לפלל? מי אנוכי שאזכה לומר את מילות הקודש: עלינו לשבח? הרי גם בשביל לתת שיר ושבח - יש לטול רשות. וכך ממשיך ואומר רבינו ה'שפת אמת' זי"ע, שם: "רק כפי מה שיודע שכל הגבהות הוא לה' ית'. גם מה שנמצא התנשאות באדם צדיק היא גאות ה'. כפי אמיתית ידיעה זו יוכל להשתמש בגבהות כמו שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה'. כי שירה אין יכולין לומר רק על ידי התרוממות הלב וזה על ידי שידעו באמת כי גאה גאה". ככה, רק ככה, אנחנו ראויים וזכאים לשיר לפניו שירה, כשאנחנו יודעים שהכל שלו, גם השירה שלו, גם היכולת לשיר לו - היא משלו. לפעמים נראה לי, שכשאני אומרת יפה תודה על משהו שנתנו לי, ואולי עוד כמה מילים חמות, הורדתי מעצמי את הנטל הזה, של להרגיש: חייבת, של להיות בחזקת אסירת תודה. אבל כאן, ההרגשה הפנימית העמוקה שצריכה להיות לנו ברגעי השיר הטמירים הללו: אין אנחנו מספיקים להודות, וגם ההודיה הזו - היא בזכותך, כי שום דבר אין לי משלי, גם לא מילים ושירה ויכולת להודות ולהלל. גם השיר והשבח - לחי עולמים. גם זה - שלו ומשלו, כי הכל שלו! "מה אשיב לך והכל שלך, לך שמים אף ארץ לך". רק העם היקר הזה שיצא משעבוד לגאולה, רק הוא יודע כמה גדולה אפסיותו מול גדלות הבורא, כמה הכל ממנו ובזכותו – ולכן, דווקא הם זכו לרנן ולשיר לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ואיפה אני בשירה היפה הזאת? איפה אני בתוך שירת הים? אפילו לא שפחה, ורוצה כל כך לשיר לו! כשאני מתחברת לרוח הדברים, למה שלמעלה מהם, כשאני קולטת את כוחו של הניגון, ניגון ההודיה לרבונו של עולם, קולטת שיש לי זכות להודות לו, כי אני יהודיה, וזו מהות שמי, ולמרות שאני קטנה כל כך אני עדיין יכולה לשיר לפני מלך רם ונישא, כי אני מכוונת לשמו, כי אני יודעת שנבראתי לתכלית שלו, יודעת שגם אני חלק בבריאה המופלאה הזו, וזוכה להגיש לו בכל יום תמיד פרק שירה. מתבוננת בדברי הרבי הקדוש ה'לב שמחה' זי"ע: "שבת שירה, כולם יכולים לשיר, אז ישיר משה ובני ישראל, כולם, אז ישיר משה – ברש"י: 'עלה בלבו שישיר', ומה הכוונה עלה בלבו, אלא שעלה בלבו שישיר עם בני ישראל, משה רבינו עליו השלום הביא והכניס הכח בכולם". גם אני יכולה לשיר. מכוחו של משה, לבני ישראל. לוקחת לעצמי פרק זמן של כמה רגעים, להביט על הטוב שלי, להביט על מה שעוד לא נראה טוב, כי לפעמים אני כבר רואה את המצרים טובעים ואני מנופפת להם מרחוק, ולפעמים - הם עדיין רודפים אחרי, ולפעמים - אני עדיין שקועה בתוכם, אבל העקרון הוא אותו עקרון, ההודיה היא אותה הודיה - אני כאן ואני שלך ואני רוצה להודות לך על טובותיך שבכל יום עמנו, מודים אנחנו לך. מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ. בענווה, באהבה, חבוקה ודבוקה בך, אוחזת גם אני בתופה של מרים. התוף שלקחה כי האמינה שהסוף הטוב יבוא, אז גם אותו ארזה בצרור שלקחה עמה, כשיצאה ממצרים. גם אני יוצאת בתופים ובמחולות, הנה נמחלים לי כל עוונותי כמו שאומר רבינו בחיי: שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה - בידוע שמוחלין לו כל עוונותיו. אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים. אשירה לה'. 115 18 | | סגור 17:00-22:00 10:30-14:00 | 03-5799010 WINTER2024
24 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד הייתי כותבת לך ר. שור מגירת המכתבים של כולנו עכשיו נזכרת? "רק עכשיו את מתקשרת? רק עכשיו נזכרת?" אמרת בהומור. אבל זה היה הומור אגבי. הוא נעשה כדי למחוק פגיעּות שבירה שאי אפשר למחוק. יכולתי לשמוע את הכעס הסמוי בקול שלך. יכולתי לנשום את העלבון. אפילו דרך הטלפון. ויכולתי גם לחוש את הכאב שלך. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. התקשרתי כדי לאחל לך מזל טוב. אירשת את בתך הבכורה. איזה יופי, איזו שמחה. אני חברת עבודה מלפני עשר שנים. נשארנו בקשר חביב מאז, ואת חיכית ליותר. לא לטלפון כזה, אחרי חודש, שהגיע ממני אחרי ששלחת מישהי שתנזוף ותאיץ בי להתקשר. התקשרתי, כי באמת אין לי ענין לפגוע בבני אדם, אבל באותה נשימה גם רציתי לומר לך כמה דברים שלא העזתי. הייתי נשואה צעירה אז, כשהכרנו. לא הבנתי קודים של התנהגות בעבודה. לא ידעתי איך בכלל לדבר עם הלקוחות. מצאתי עבודה כמוכרת ברשת גדולה של בגדי ילדים. את היית בגיל של אחותי הגדולה, בכירה ברשת, וממש לקחת אותי תחת חסותך. לימדת אותי איך מדברים עם המעסיקה ואיך מדברים עם הלקוחות. לא הרשית לי להתרגז כשהן עשו מה שמתחשק להן, מדדו חולצה על ילד ואז זרקו במקום מזדמן. אני הייתי נוזפת עם אש בעיניים, כי זה מה שנהגתי לעשות אם אחת האחיות בבית העזה ככה לזרוק בגד. ואת לימדת אותי שזה לא בית. ויש לקוחות. ויש דרך לומר ובעיקר יש הרבה דרכים שיעזרו לי לשתוק. לימדת אותי דברים נוספים. הרגשתי שאת כמו חברה נאמנה. שיש לי גב. אפילו הסברת לי איך לעשות תקציב משפחתי. ליווית אותי כאשר נולד בני בכורי, כאשר נולדה הבת שאחריו, אפילו הוזמנת לחגיגת החלאקה המרגשת של הבכור. ואז עזבתי את העבודה. היית כאובה. שנים את ברשת הזו, שנים... העלו לך במשכורת, החזקת במשרה טובה, שמרו עליך. היית נאמנה למקום. אבל לי היו חלומות נוספים. אספתי קצת כסף. ידעתי לתפור. החלטתי להקים עסק משל עצמי, ובמקום לפתוח חנות - להעזר בשיווק מקצועי שימכור את המוצרים הבלעדיים לרשתות. מהר מאד התפתחתי הלאה. לא רק בתחום שבו תפרתי ולא רק בתחומי הביגוד, פשוט המשכתי הלאה. רק כשנפרדנו, גיליתי שיותר ממה שאני נקשרתי אליך - את זו שנקשרת אלי. שנים מאוחר יותר הבנתי, שהיתה לך שמחה אמיתית להדריך מישהי, שנהנית להעניק מידע חדש, לראות בעיניים כמה את מיטיבה. הייתי ילדה 'סנדוויצ'ית' שהתחתנה חמישית מתוך עשרה ילדים. אחי היה מאורש גם הוא באותה תקופה. אחרי היתה בר מצוה לאח. החיים סחפו. רק את עצרת כדי להיות אתי, בשמחה, בחברות. גם מצד חמותי הייתי תשיעית מתוך שנים עשר, וגם שם הכל רעש וגעש. ואת היית פינה חמה של אדם איכפתי. כשנפרדנו, אמרת לי: "את תראי שבסוף תחזרי. לא עוזבים בשביל עסק פרטי. בסוף את תחזרי ואני אדאג שיקבלו אותך שוב". הבטחנו לדבר כל שבוע. מהר מאד לא היו לנו נושאי שיחה. הרשת כבר לא היתה ענין משותף. ועכשיו, כשאני דוהרת קדימה, כשהמוצרים נכנסו לשוק, כשהם הפכו לרווחיים כל כך, הרגשתי שהנחתי את העבודה הקודמת מאחורי, ולא מעניין אותי לשמוע "איך מכבסים חולצה לבנה שיש לה רק פס תכלת". ניסיתי, כי הכרתי לך תודה. את התבוננת באפרוח שהייתי, שגדל והתפתח. גם את עצמך ברוך ה' התפתחת היטב, והמשכורת הזו שלך, שהיתה פעם כמו מושא הערצתי, ושאלתי שוב ושוב האם אי פעם אוכל להגיע לכזו משכורת ולממן משכנתא ולפרנס משפחה – היום המשכורת הזו הפכה בעיני למינימום. וכשאני נזכרת כמה הרווחתי פעם, אני מצטמררת כל פעם מחדש, ומודה לך שתמכת ועודדת אותי בשעות הקשות האלו. לעבוד כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט. במשך הזמן דיללתי קצת את הטלפונים. לא כי לא רציתי. באמת לא יכולתי לענות. אמרתי לך: "אני כל כך רוצה לדבר אתך, בואי נדבר פעם בשבוע". אמרת שבוודאי, בסדר גמור. וקצת נעלבת. אחר כך אפילו פעם בשבוע לא ממש היה על מה לדבר, והתחלתי להתעלם מהטלפונים. כי יום שישי היה יום של בית, והילדים דרשו את שלהם, והייתי צריכה מנוחה מהעסק. ככל שהתפתחתי לכיוונים נוספים, כך הרגשתי שהסיפור אתך נעשה מעיק. הייתי במקום אחר לגמרי, ואת לא הבנת את זה. ניסית כמו פעם להדריך אותי, להסביר שצריך להשאר בני אדם. מה זה אומר בני אדם, זה אומר שאני לא? שאם ברוך ה' אני מרוויחה, אני כבר בן אדם גאה ושחצן? כבר לא רציתי להתנצל ולהסביר, וגם לא לשאול את עצמי במה את צודקת ומה מפריע לי. פשוט הרגשתי שאין בינינו חברּות; שאת אשה שעזרה לי מאד, ושאני מכירה לך טובה, אבל יש הבדל בין הכרת הטוב לבין חברות, ושאת לא מבינה את זה. נעניתי לשיחה שלך פעם בחודש או חודשיים. תמיד היו לי אלף התנצלויות, ותמיד אמרתי לך כמה אני חייבת לך, ואף פעם לא אמרתי לך את האמת. הרגשתי לא נעים. עכשיו שלחת מישהי שתרמוז לי להתקשר אליך. התקשרתי, ומה קרה?
שפכת עלי מקלחת של מילים צוננות. והרגשתי שזו לא בעיה שלך. זו בעיה שלי. שאם אני יותר בוגרת, יותר אמיתית, אם עכשיו אני במקום שהוא קצת יותר מבין ומודע – באחריותי לומר משהו. והרגשתי שזה הזמן. אחרי שיחה ואיחולים ודיבורים, התחלתי קצת עם זכרונות. האם את זוכרת איך התחברנו, כמה הייתי תלותית בך. שמחת מאד לעסוק בנושא הזה. ואז הסברתי לך כמה היית תומכת וגומלת חסד, אני הייתי בת תשע עשרה ואת בת שלושים ומשהו. זה לא שהיינו חברות, את היית כמו מורה. "לא היינו חברות?" נבהלת. "היינו. אבל לא חברות כמו אלו של ספסל הלימודים או שיש להן נושא משותף ושוויוני ביניהן. את עזרת - אני נתמכתי. את היית בכירה – אני הייתי מוכרת זוטרה וחסרת נסיון. וכרגע כל מה שאני - בעצם צמח מתוך מה שעזרת לי". "אז אנחנו לא חברות?" המשכת לשאול. קולך היה כאוב. היה שקט ארוך, ולראשונה שמעתי עליך שהפנמת משהו. "חבל שלא הבנתי את זה אז, לפני הרבה שנים", אמרת פתאום. "הייתי פחות כועסת עליך אם הייתי יודעת שככה הסתכלת על זה. הבנתי את ההיכרות שלנו אחרת לגמרי. עכשיו, כשאת מסבירה, אני חושבת שאולי באמת טעיתי". אולי היה כאב בשיחה הזו, אבל היתה המון הבנה. לא היתה פגיעה, בשום אופן. איך אפשר להפגע מכל כך הרבה מילים של תודה והערכה שאמרתי והוספתי? מאז אנחנו מדברות לקראת החגים. אני זוכרת להרים לך טלפון בערב כל חג, לאחל מזל טוב כשמשהו טוב קורה, וזהו. ונזכרתי בך עכשיו, כשנכנסה אלי לעסק עובדת חדשה, ומצאתי את עצמי מסבירה ומנחה, מאירה פנים ומשקיעה. מעבירה זמן בשיחות שחלקן גם אישיות. כשבנה בכורה נולד, היא לא הזמינה אותי לברית. ופתאום נזכרתי בך, וביופי הזה שקיבלת את המציאות ש'אנחנו תומכות ונתמכות, אבל לא חברות נפש'. הרגשתי שאם יש חברות חד צדדית, גם בגיל שלנו, הבוגר, חשוב להבין את זה היטב. זה לא רק מונע פגיעה. לפעמים זה פשוט מציל. מציל ומאפשר חיפוש של חברות אמת שמחכות לך מעבר לפינה.
החל מהרגע הראשון יש לתת לו גירויים שפתיים, מוטוריים ועוד, כדי לפתח מיומנויות מגוונות. להתפתחות שפתית, חשוב לדבר עם התינוק כמה שיותר, לאמן אותו לשמוע את השפה ולהסביר לו את הפעולות שאנו עומדים לבצע אתו: האכלה ועוד. מעבר לשפה, השיח השוטף מסייע להתפתחות הכללית של התינוק. יש להקפיד להשכיב את התינוק בשני צידי העריסה או המיטה, כדי שיחשף לגירויים משני צידי הראש. אחרת, הגירויים שיקבל יגרמו להשטחת הגולגולת מצד אחד. בנוסף, מהרגע הראשון, חשוב מאוד להשכיב את התינוק על הבטן בזמן הערות, כמובן בהשגחת מבוגר )מאחר שנצפה קשר מחקרי בין שכיבה על הבטן בזמן שינה למקרי מוות בעריסה ל"ע(. שכיבה על הבטן מסייעת לחיזוק שרירי הצוואר והכתפיים, מאפשרת לתינוק להניע את הראש לשני הצדדים ומסייעת להתפתחותו. מומלץ לשוחח אתו תוך כדי, להניח לו משחקים לגירוי ובכך גם לחזק את הקשר בין האם לתינוק. אם נתחיל להשכיב על הגב בגיל מאוחר יחסית, עלול להיות עיכוב התפתחותי בהתהפכות, בזחילה ועוד. מהי ההתפתחות המוטורית התקינה? כלל ההתפתחות המוטורית מתרחשת בשנתיים הראשונות לחיי הילד. בגיל 6-4 חודשים צפויה התהפכות מהבטן לגב, ובגיל 8-6 חודשים מהגב לבטן. תינוק ששוכב על הבטן ילמד לזחול מוקדם. פעולת הזחילה תקינה בגיל 10-6 חודשים וחשובה מאוד למוטוריקה, לקואורדינציה בין הידיים לרגליים ולהתפתחות אונות המוח, הימנית והשמאלית. במהלך תקופת הזחילה, התינוק לומד גם לעלות על מדרגות וכך לכוון ולדייק תנועות לימין ולשמאל תוך פיתוח המוח. יש לאפשר לו זאת בהשגחת מבוגר. לאחר ההליכה, הוא לומד לרוץ ולדלג. לאחר הזחילה, פעולת הישיבה קורית בסביבות גיל 9-8 חודשים. התינוק לומד להתיישב ממעבר ממצב של שכיבה או התרוממות על ארבעה גפיים לישיבה. בהמשך, בגיל שמונה חודשים עד שנה, התינוק לומד למשוך עצמו לעמידה. מגיל עשרה חודשים עד גיל שנה וחצי, ילמד ללכת. יש תינוקות שעדיין לא הולכים לבד מחוסר בטחון, ומצליחים ללכת לאט כשהם נתפסים בחפצים תומכים לאחוז בהם. שלב זה תקין. אצל תינוקות שכלל לא התחילו ללכת עד גיל שנה וחצי, מומלץ לפנות לרופא המטפל לבדוק את הנושא, לברר אם יש עיכוב התפתחותי נוסף ולפנות לגורמים המתאימים לטיפול כהמלצת הרופא. דבר המומחה: יש לזכור שהתפתחות תקינה קורית במקביל במספר ערוצים. על ההורים לדעת שלעיתים ערוץ אחד מתקדם וערוץ שני קצת מתעכב. לא צריך להבהל! אפשר להמתין ולחכות, המצב תקין. אנחנו לא נצמדים לנקודת זמן ספציפית אלא מתבוננים על מכלול ההתפתחות, כדי לוודא שהילד מתפתח ומשיג את אבני הדרך. חשוב לזכור שטווח הנורמה רחב מאד, בהיותנו שונים זה מזה. באילו מקרים יש לשים לב לאיתותים ולפנות לרופא המטפל? כאשר אנו רואים שהילד לא מתקדם בקצב הולם לילדים אחרים בני גילו. ונדמה שיש עיכוב וההתפתחות מתעכבת. לדוגמה: הילד לא מפנה ראש באופן שווה לשני כיוונים, א-סמיטריה בין הגפיים, אי יכולת להרים את הראש, או להיפך: תזוזה מתמדת ואי שקט, אלו דגלים אדומים שאסור לנו להתמהמה אתם. חשוב לפנות לרופא ילדים שיתן הפניה לאבחון המתאים ולגורם הרפואי המוסמך לטיפול. לעיתים הרופא יפנה מיד להערכת פיזיותרפיה, במהלכה נבדוק את תנוחות הילד, רפלקסים, טווחי תנועה סביב השריר ועוד. מיד מידע רפואי, אמין ומעודכן המומחים ברפואה בטוח זה כללית ד"ר יצחק אלון, מומחה ברפואת ילדים קרוב ל-40 שנה ומנהל מרפאת בריאות הילד בכללית בית שמש; גב' איילת קלר, מנהלת שירות לפיזיותרפיה במרכז שניידר רפואת ילדים; גב' שרון קורונה, קלינאית תקשורת, אחראית תחום בהתפתחות הילד בכללית מחוז חיפה וג"מ; ד"ר טלי יעקב, מומחית לרפואת ילדים ולהפרעות שינה של כללית במחוז חיפה וג"מ; ד"ר יפעת ברונשטיין, פסיכיאטרית ילדים ונוער, מנהלת המרפאה לגיל הרך מרכז לבריאות הנפש ע"ש בריל ת"א תינוק חדש במשפחה. רגעים מכוננים של התרגשות ושמחה אינסופית. וגם קצת חששות. קצת הרבה. מה עושים? על מה צריך לתת את הדעת? מתי כדאי לגשת לרופא התפתחות? על מה עלינו להקפיד עם התינוק מהרגע הראשון? אבני דרך בהתפתחות הילד 1 ש. אורבך
בשיתוף כללית עם תוצאות האבחון נחל בטיפול מקצועי מדויק, כאשר להורים יש תפקיד משמעותי מאוד בהמשך הקידום. במקביל להתפתחות במוטוריקה הגסה אותה תיארנו קודם, חלה התפתחות גם במוטוריקה העדינה. התינוק לומד לאחוז באצבעות, לקחת דברים ולהכניס לפה, חלק מדרכו להכיר את העולם. כמובן, יש להשגיח ולבדוק שהתינוק לא מכניס לפה דברים מסוכנים או קטנים מדי. כל דבר בגודל של מטבע חצי שקל וקטן מכך, עלול לסכן את הילד. גם דברים גדולים מדי שנותנים ביד התינוק, יש להשאיר תמיד בהשגחת מבוגר. כך למשל, נקניקיות, ענבים וכל מאכל בצורת עיגול, יש לחתוך ולחצות לרוחב לפני האכלת התינוק, כדי שלא יחליק חלילה במורד הגרון ויהיה עלול להביא לחנק. מהי ההתפתחות השפתית התקינה? תינוק מתחיל להביע את עצמו באמצעות השפה כבר מגיל חודשיים ומעלה. הוא מחייך לסביבה, תחילה כרפלקס ואחר כך בתגובה לדמויות מוכרות. בנוסף, גם ממלמל הברות וקולות. כאשר רואה אנשים מוכרים יגיב שפתית. בסביבות גיל שנה יתחיל לומר מילים ראשונות: אבא, במבה, אמא. לא תמיד המילה תהיה שלמה, אבל אם יש משמעות וכוונה למילה, ההתפתחות תקינה. לאט לאט ירכוש הילד את השפה. אנו מצפים לפחות ל-10 מילים בגיל שנה וחצי ול-50 מילים לקראת גיל שנתיים. בשלב זה הילד מתחיל לצרף שתי מילים למשפטים, ועד גיל שנתיים וחצי כבר משפטים ארוכים יותר. אוצר המילים שלו הולך וגדל בהתאמה, כאמור גם חצאי מילים תקינים, אפילו עד גיל 3 . בתחום התפתחות השפה קיים גם ענין היגוי האותיות. עד גיל שלוש שיבושי היגוי תקינים. לקראת גיל שלוש - אנו מצפים שהילד יבטא כראוי את האותיות השפתיות, לקראת גיל שלוש וחצי נצפה שידבר באופן תקין. אם יש פעוט שלא מדבר, חשוב לבדוק מה הסיבה. לדוגמה, אולי הוא לא שומע? היום לכל תינוק שנולד יש בדיקת סקר שמיעה בבית החולים. למרות זאת יש ילדים שעברו בדיקה כזו ולא שומעים, ככל שנגלה מוקדם יותר את הבעיה, נוכל לסייע לו יותר. דבר המומחה: תינוק שותף לתקשורת כבר מגיל רך. לאחר מכן, כאשר הוא נעזר במילים או בסימנים מוסכמים לצורך העברת המסרים, הוא משתמש בשפה עצמה. ואילו אופן הגיית המילים הוא הדיבור. חשוב לדעת כי הנורמות לרכישת שפה מאוד רחבות. יכולים להיות ילדים בני שנה וחצי, שניהם עם פערי שפה גדולים ושניהם בתחום התקין. איננו מצפים מילד סביב גיל שלוש, להיות מובן באופן מושלם למאזינים זרים. יש צלילים בשפה שנרכשים בשלב מאוחר יותר, כמו ר' ול', אותיות שורקות )ש, צ( לקראת גיל 6 ,ולכן המצב נחשב תקין. אנו כהורים לא נתקן אותו, אלא נחזור אחריו בצורה נכונה ונספק מודל תקין. אם בעיית ההיגוי ממשיכה גם לאחר גיל רכישה, ההמלצה היא לפנות לקלינאית תקשורת לאיתור הבעיה ולטיפול מתאים. בשבועות הראשונים לחייו, התינוק ישן רוב שעות היממה ומתעורר לאכול. לאט לאט, זמן הערות הולך וגדל וזמן השינה הולך וקטן. אנו רואים שתינוק קטן יכול לישון 6-5 פעמים ביום ואח"כ הקצב פוחת לשלוש פעימות שינה ביום: בוקר, צהריים ואחה"צ, ואפילו לילה שלם. חשוב מאוד ליצור טקס שינה קבוע: ארוחת ערב, רחצה, סיפור לפני השינה )גם לתינוק קטן מאוד, כך ישמע את קול ההורה וילמד להכירו ולזהות מילים( ואז שינה בשעה קבועה, שתאפשר גם קימה בשעה קבועה. קיום הטקס תלוי בסדר ובהתנהלות קבועים בבית. מגיל 10-6 חודשים תינוק יכול לישון כבר לילה שלם, עשר עד שתים עשרה שעות. הוא לא צריך לקום בלילה כדי לאכול, הוא לא רעב. הוא מתעורר בשביל תשומת לב. אפשר לשבת לידו, לתת לו מוצץ, אך לא מומלץ להרגיל אותו לאכול בלילה, כי הארוחה הלילית שורפת את השינה ומפריעה לו לישון. תינוק שמחכה לאכול בלילה, יקום כל לילה. תינוק שלא מחכה, לא יקום. לעיתים תינוקות מתעקשים לקבל ארוחה לילית וההורים לא עומדים במתח ונותנים לו, ואז אין יום ואין לילה. לכן חשוב הסדר בחיים של התינוק. אם בכל זאת יש בעיות שינה, יש לפנות ליועצות שינה מומחיות במכוני התפתחות הילד. דבר המומחה: מתינוק שרק נולד איננו מצפים לשינה עם דפוס מסוים. הצרכים שלו נעים סביב שינה ואכילה. יש מקטעים של שינה עם התעוררויות והאכלות במהלך היום. לקראת גיל חצי שנה הדפוס משתנה ומתפתחת שנת לילה. יש מקטע אחד ארוך של 9-8 שעות בלילה. כאן אם הילד יתעורר רבות במהלך הלילה, נוכל להתערב ולאמן לשינה יציבה. זה כמובן תלוי גם ברצון ההורים ובגישה שלהם, במוכנות לספוג את הקושי והבכי של הילד בתהליך להטמעת שינה רציפה. המטרה היא שהילד יהיה מסוגל להרדם לבד בלי נוכחות של ההורים. בגיל חצי שנה הוא יכול כבר להרדם עצמאית. כולנו מתעוררים באמצע הלילה. רובנו נרדמים בקלות לעוד מחזור שינה. אצל התינוק זה שונה, הוא רגיל שהרדמה תלויה בתנאים של נוכחות ההורים. בהתעוררות טבעית, הקושי הוא בהרדמות חוזרת. אפשר לסייע לילד בהדרגה בשיטת הביקורים התכופים לתת לו תחושת רוגע ונוכחות אך עם מגע מועט כדי שירדם בחזרה בכוחות עצמו. מעל גיל שנה, יושבים לידו עד שנרדם. לאט לאט מתרחקים פיזית בתוך החדר, פחות קשר עין ודיבור רגשי, כדי שלא לעורר אותו להיקשרות בלילה, ובהמשך עמידה מחוץ לדלת החדר, שעדיין מעניקה לילד בטחון. כמובן, תמיד אפשר גם להתייעץ עם יועצת שינה ולקבל ליווי אישי יותר לתחושת הצלחה ובטחון בתהליך. בכל חשד לבעיה חמורה יותר, כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל. כיצד יש להתייחס לביעותי לילה אצל ילדים? בסביבות גיל שנתיים יש תופעת ביעותי לילה. הילד צורח ובוכה, נראה מבוהל אך לא מתקשר באופן רגיל, כמעט סהרורי. להורים זה נראה כמצוקה גדולה, אך אם מנסים לסייע לילד הוא צועק יותר. למעשה זה מעבר חד משינה עמוקה מאוד לערנות אך הילד לא התעורר לחלוטין. הוא עדיין בתוך השינה, ולכן כל נסיון מגע או תקשורת מביא אותו לאי שקט. ההמלצה במקרה זה היא להתערבות מינימלית. כמובן, לבדוק את שלום הילד, לתת לו להניח את הראש בחזרה על הכר, לרוב הוא ירדם שוב אם לא נתקרב. הוא לא יזכור זאת כלל בבוקר. מהי ההתפתחות הרגשית התקינה לקראת כניסה לגן? מרבית הילדים היום לומדים במסגרות ושם מלמדים אותם ענין של שפה בסיסית ומספרים. ילד זקוק לגירויים כדי לגדול ולהתפתח. צריך לתשאל, לגרות וללמד אותו. כך למשל, אם לא נראה לו צבעים ונסביר עליהם, הוא לא יידע. מרבית הילדים בשלים בגיל שלוש ללכת לגן. חוסר בשלות ללכת לגן בגיל זה עלול להעיד על הפרעת התפתחות ולכן כדאי לבדוק זאת. יש לדעת כי ההתפתחות הרגשית תלויה מאוד בגירויים שהילד מקבל בבית ובסביבה. בנוסף, יש לזכור להציב לילד גבולות כדי להביא להתפתחות רגשית ובשלות תקינה. הלימוד הזה מתחיל כבר מגיל ינקות, כמובן לא טכנית אלא עם חשיבה ורגש. כשילד יודע מה מצפים ממנו, מה מותר ומה אסור, הוא יעשה את הדברים כמו שצריך. דבר המומחה: אודות הצבת גבולות בריאים לילד, כדי לסייע להתפתחות רגשית ובשלות תקינה: הצבת גבולות היא דבר חשוב, אולם לצידו חשובה מאוד הבנת מצבו הרגשי של הילד ומה מעסיק אותו. גבולות הם היום-יום של ההורות, כמו: עכשיו יש לאכול, עכשיו הולכים לישון, עכשיו צריך ללכת לגן, כעת לא תוכל לקחת את הצעצוע הזה מהילד בגינה. לצד הצבת הגבולות חשוב להכיר בקושי של הילד בסיטואציה, כמו: אני יודעת שאתה מאוד רוצה לשחק במכונית של מוישי, קשה לך להתגבר, אבל אי אפשר. זה שלו. כלומר, כמו שהגבול חשוב, גם ההכרה בקושי חשובה ומצמיחה. XXX
28 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
שלא נטעה. הן יורדות לירקן לקנות עשרה תפוזים ואשכולות ענבים, אבל כשהחנות כבר סגורה יש להן בהחלט את האופציה לקטוף קלמנטינה עסיסית היישר מהעץ, לעשר אותה ולברך בכוונה גדולה. הן חיות את הטבע, מתרגשות מכל ניצן שגדל ומרגישות את ה"מה רבו מעשיך" בצורה המוחשית ביותר. לקראת ט"ו בשבט כינסנו אותן, ביקשנו מהן להתיישב על הדשא הרטוב )אין להן בעיה( ולתת לפירות ולאדמה לספר על הקשר ביניהם. לנו נשאר רק לברך אותן: שכל פירותיך יהיו מתוקים. מתוקים מאוד. חלקת אדמה משלך איך מגיעה אליך, עירונית קלאסית, אדמה עם עצים ופירות משלך? גב' אסתי וימר מביתר, עובדת במעון, מסבירה שהדבר לא הגיע דווקא מכיוונה. ”בעלי גדל במושב בשנות הילדות שלו, בין עצי פרי וצמחיה ירוקה. את החיבה הגדולה לטבע הכרתי באמצעותו, הוא זה שסיפר לילדים ולי על החוויה המדהימה של לזרוע, להשקות, לקום כל בוקר בציפיה מתוקה כדי לבדוק מה גדל כבר ולהרגיש בכל החושים את פלאי הבריאה המופלאים. "כשקנינו כאן את הדירה שלנו בביתר, דירה מקסימה בקומת כניסה, מיד התחלנו לטפח את החלום רב-השנים. היום החצר שלנו מטופחת ומלבלבת. יש בה עצי פרי שונים, כמו רימונים, לימונים, אשכולית אדומה, אגסים ותפוזים". ”האמת היא", כנה גב' וימר, ”שאני מצידי הייתי רוצה לגור במושב. אין כמו לגור במקום כזה שהנוף הוא אדמה, שמים, עצים ופריחה, הרוגע שם, השקט המהדהד הוא משהו שאין דומה לו, איכות חיים אחרת מכל הבחינות, זה לחיות בתוך גלויה ציורית, והלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה. אבל בעלי קשור מאוד לקהילה שלו כאן בביתר וזה לא מעשי לעזוב". אז את מכניסה את המושב אלייך הביתה... ”בדיוק, מנסה כמה שיותר. אני מצידי הייתי מכניסה גם בעלי חיים לחצר", מגלה לי גב' וימר בחיוך. ”היה לי חלום להכניס ברווזונים חמודים לחצר. אני כל כך מחבבת את זה, אבל בעלי לא התחבר לרעיון, משום שחשש אולי פעם אחת בטעות אצא מהבית או אוכל משהו לפני שאני נותנת לבעלי החיים לאכול. זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך", מסבירה גב' וימר לטובת אלו שלא מונחות בתחום. ”אין לאכול לפני שמאכילים את בעלי החיים, לכן בעלי העדיף שלא להכנס לספיקות הלכתיות ולא לרכוש את הברווזים". גב' חני נתנזון מזכרון יעקב, מטפלת באומנות, לשתול. לזרוע. להשקות. לקצור. לחרוש • נשמע לך כמו רשימת פעלים בדקדוק? בשביל נשים המטפחות חצר עם עצי פרי, המילים האלו מבטאות את היום-יום שלהן • לכבוד ט"ו בשבט יצאנו לחצרות בתיהן וביקשנו לשמוע מהן אילו חוויות ותובנות מצמיחים העצים והענפים • "להתפלל", הוסיפו לי כולן עוד שם פועל • אכן, להרים עיניים לשמים ולהתפעם: מי ברא כל אלה? ח. לבין לצלחת מהחצר ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 29
מתארת קודם כל איך נראה המושב. ”במושב שלנו יש שתי שכונות חרדיות, אחת מכילה בנינים צפופים שאינם משאירים מקום לחצרות פרטיות. בשכונה השניה, שבה אני גרה, יש לכמה משפחות חצרות, אבל די קטנות. ”בחלק משנות ילדותי גרנו במונסי שבארצות הברית. מונסי היתה אז עיירה כפרית פסטורלית. היום היא כבר ממש עיר. כשההורים שלי עלו לארץ, הם חיפשו מקום שיזכיר להם קצת את הנוף המוכר והגיעו ליישוב זכרון יעקב, שם מצאו בית עם חצר גדולה בקצה השכונה החרדית. בבית הזה אני גרה כיום". בחלומה הרחוק ביותר לא דמיינה גב' דבורי ברגר מבית שמש, מורה ומחנכת, שאי פעם היא תטפח חצר. ”מאז שנולדתי, עיר מגורי היתה בני ברק, שמצטיינת בתורה ובחסידות, אך פחות בנוף ירוק, ואין למצוא שם כמעט דשא, שלא לדבר על עצי פרי מלבלבים... "אבל מסובב כל הסיבות הכין בעבורי תוכנית אחרת ממה שתיארתי לעצמי, ולפני כעשר שנים עברנו דירה לעיר בית שמש הנפלאה. כשקנינו כאן את הדירה, הגיעה יחד אתה בעסקת חבילה מושלמת חצר ענקית ומלאה בדשא ובעצי פרי. יש לנו בחצר רימונים, לימונים, קלמנטינות וענבים. "בשעתו, כשקנינו את הדירה, זה היה נשמע לי הכי קסום שיש, רק בהמשך גיליתי שגם כאן תקף הכלל שלכל מטבע יש גם צד שני, ועל התמודדויות וקשיים עם חצר פרטית לא ניתן לדלג". גב' תמי סטפנסקי מירושלים, מנהלת הסטודיו וואי - מיתוג ופרסום משמעותי, מספרת שאצלם זה ענין משפחתי. ”אצלנו אוהבים מאד טבע ואדמה. לפני שקנינו את הדירה שלנו כאן בירושלים, שמחנו מאוד לגלות שהיא מסובבת בחצר ענקית שמכילה עצי פרי רבים. יש לנו בחצר עץ רימונים רחב, אשכוליות, עץ שמגדל פרי מיוחד ששמו: סנטה רוזה - זן של שזיפים, וגם עץ תפוז חמוד וצעיר שנשתל כשבתי נולדה". אדמה ושמים שתפי אותנו בחוויות יומיומיות שמצמיחים הפירות והעצים? ”אין יום שאני לא יוצאת לחצר", משיבה גב' וימר. ”נחמד לי להסתובב שם, לטייל בין העצים והדשא, ללטף את הפרח החדש שצמח ולסדר ענפים סוררים מעצי הפרי. אני נושמת את האוויר הטהור, מתכופפת להריח את ריח האדמה, מכניסה לתוכי את כל הטבע המופלא הזה, וזה מחדיר בי אנרגיות וממלא אותי בחיות. אני מתפללת בחצר שחרית, וכל התפילה נראית אחרת. בחצר מרגישים מעין ’ערוץ פתוח' עם רבונו של עולם, מי שברא כל אלה בצורה בלתי ניתנת להשגה. "גם ביום שיורד גשם אני לא מוותרת על הטיול היומי שלי בחצר, מתעטפת במעיל מחמם, פותחת מטריה ויוצאת לראות מה שלום הפירות שלי. בכלל, הניחוח של האדמה אחרי שהיא נרטבת בגשם, הוא ריח משכר שאי אפשר לשבוע ממנו. אני יכולה לשבת על כסא נמוך, לכופף את הראש ולהריח את האדמה הרטובה, מצידי גם כמה שעות ברצף". ”החצר שלי יפהפיה, ואני כמעט ולא מספיקה לצאת אליה", מחייכת גב' נתנזון באירוניה. ”זה באמת חבל, כי יש המון מה לעשות שם. בתקופת הקורונה באמת היינו שם הרבה. היציאה מהבית אז היתה מותרת רק למקרים חיוניים בלבד, וכולנו השתוקקנו לראות משהו מעבר למסכות ואלכוג'ל. יצאנו כל המשפחה לחצר, לראות שמש, להשתחרר קצת. בתקופה ההיא טיפחנו את החצר ומאוד השקענו בה. התקנו נדנדות וערסלים, והשהות בה היתה מקסימה". גב' ברגר מבקשת לדבר על חוויה כללית בחצר, לא דווקא בהקשר לעצי הפרי. ”חצר בקומת כניסה כמו שיש לי, מזמנת עבודת המידות אמיתית. אנחנו זוכים לגשם של חפצים מכל השכנים למעלה. יכול לקרות אפילו מספר פעמים ביום ששכנה דופקת בדלת: ’סליחה, נפלה לנו בובה מהמרפסת לחצר שלכם, אפשר להכנס להרים את זה?' ואז אני או אחד הילדים צריכים לצאת, לפתוח את השער מבחוץ ולעזור לילד לאתר את החפץ האבוד. "נקודה שעוד יותר מפריעה היא, שהשכנות מאכילות את ילדיהן במרפסות, כנראה כדי לפתוח להם את התאבון באוויר הצח, וכל מה שהילד לא רוצה לאכול או אין לו כח לסיים - מוצא את מקומו בחצר שלנו. האמא נרגשת לראות שהוא סיים את כל הסנדוויץ', ואינה מנחשת שחצי מהלחם נזרק למטה. "מלבד הלכלוך שהתופעה גורמת לנו, היא גם מזמינה לנו כל מיני אורחים בלתי קרואים, חרקים למיניהם ועוד. ”בכל מקרה, הילדים נהנים לצאת לחצר הגדולה. לא יודעת אם דווקא בגלל הפירות, או בגלל הנדנדות..." גב' סטפנסקי: ”החצר היא מקום ההשראה שלי. כשאני צריכה רעיון למודעה שאני צריכה לעצב, אני החצר של משפחת וימר החצר של משפחת נתנזון 30 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
שדרות רמז 16 בני ברק [email protected] 03-5700922 מתנה אחת מעל רוע לכלמטרה א לכל Gifts Sheer מלווה אתכם ברגעים המשמחים של החיים, עם מתנות שמתאימות לכל מאורע; ימי הולדת, ימי נישואין, עבודה חדשה, חנוכת בית או כל רגע בו רוצים להוקיר תודה. Gifts Sheer ,כי יש רגעים שהם מתנה. יש רגעים ששוה לזכור
השולחן כבר ערוך בצורה נאה. הפירות שטופים וחתוכים, והילדים מבקשים לטעום מהחגיגה הצבעונית שערכת להם לכבוד ט"ו בשבט. רגע לפני שאת מכריזה שאפשר להתחיל לטעום, את עוצרת. רגע, המלאי על השולחן בהחלט מגוון, על איזה פרי מבין המבחר צריך לברך ראשון? ומי מגיע אחריו? ויש גם שבעת המינים, כמובן. הרה"ג רבי שמואל יוסף שטיצברג שליט"א, מחבר ספר "שערי הברכה",מביא בקיצור ובתמצות את הלכות קדימה בברכות, כדי שגם בבית שלך יאכלו ויברכו בהידור. דיני קדימה בברכות כשאוכלים כמה סוגי מאכלים, תיקנו חכמים לברך תחילה על החשוב מבניהם, משום כבוד הברכה והידור מצוה. ישנם ארבעה סוגי חשיבות בדיני קדימה בברכות, ואלו הם: א' - שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל בפסוק "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" - קודמים לשאר פירות. ]זית שמן - הוא זית שעושים ממנו שמן. דבש - הוא התמר שמפיקים ממנו דבש[. ב' - מאכל שלם קודם לשאינו שלם. ג' - מאכל החביב על האדם קודם לשאינו חביב. ד' - ברכה שהיא חשובה ומבוררת קודמת לברכות אחרות שהן כלליות. לדוגמה, ברכת "בורא פרי האדמה" היא פרטית רק על המינים הגדלים באדמה, ולכן היא קודמת לברכת שהכל, שכוללת הרבה מינים. להלן יתבארו כל אחד מארבעת סוגי הקדימות הללו, באיזה אופן נוהגים ומה דינם. דיני קדימה נוהגים רק בעת הברכה על המאכלים אבל לא באכילתם. ולכן כשמקדים לברך על מין חשוב, אינו צריך לאכול את כולו לפני שמברך על המין השני, ויכול לברך ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן יברך על המין השני. לכן, אלו האוכלים בט"ו בשבט לפי סדר המעלות של שבעת המינים, הרי זה רק הידור בעלמא לכבוד שבחה של ארץ ישראל, אבל אין זה חובה מדין 'קדימה בברכות'. מינים שברכותיהם שוות אם מונחים שני מינים שברכותיהם שוות - יש להקדים את המין שהוא משבעת המינים, אפילו אם המאכל ממין שבעה חתוך והמין השני שלם, ואף אם השני חביב עליו יותר. ולכן, אם יש לפניו חצי תמר ותפוח, מברך על התמר ופוטר את התפוח. אם מונחים שני פירות משבעת המינים - יקדים לברך כפי סדר המינים המוזכר בפסוק, "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". דהיינו - גפן קודמת לתאנה, ותאנה לרימון וכו', ואף אם אחד מהם חביב עליו יותר. וצריך להקדים את המין שסמוך יותר לתיבת "ארץ", ולכן אם יש לפניו תמרים וענבים, אף שהענבים נכתבו בפסוק לפני התמרים - בכל זאת התמרים קודמים, כיון שתמר הוזכר שני לארץ וענבים הוזכרו שלישי לארץ. לפיכך צריך להקדים ולברך כפי הסדר הזה: זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון. אף שגפן אינה קודמת לזית בסדר שבעת המינים, מכל מקום היין קודם לזית, משום מעלתו שהשתנה לדבר חשוב יותר ממה שהיה מקודם ויש בו ברכה חשובה ומבוררת יותר. אם מונחים שני פירות מאותו מין של שבעת המינים או ששניהם אינם משבעת המינים, יש להקדים את המין השלם לפני החתוך, ואפילו אם החתוך חביב עליו יותר. מיני מאפה ותבשילים ממין דגן קודמים לכל המינים, ואפילו למינים שיותר חביבים מהם, מחמת חשיבותם. ולכן הם קודמים ליין מפני שקודמים לו בפסוק. וכן מיני מאפה העשויים משעורים קודמים לזית, אף שהוא סמוך לתיבת "ארץ", מחמת חשיבותם הרבה. אם מונחים שני מינים שאינם ממין שבעה ואינם שלמים, יש להקדים את המאכל החביב לפני מין שאינו חביב. חביב נחשב המין שתמיד חביב עליו תמיד, ואם שניהם חביבים באותה מידה - יקדים את המין החביב עליו עכשיו. ]והסימן לדיני הקדימה המבוארים בסעיפים האחרונים: מש"ח. מין שבעה, שלם, חביב. שבתחילה יש להקדים מין שבעה, אחר כך שלם, ואחר כך החביב.[ מינים שברכותיהם שונות אם מונחים שני מינים משני סוגי ברכות שונות - יש להקדים את המין החביב, והוא קודם אף למין שהוא משבעת המינים. וחביב נחשב המין שחביב עליו תמיד ]כמבואר בסעיף הקודם[. ולכן אם יש לפניו צנון וזית - אם הצנון חביב עליו יותר, יקדים את הצנון. ואם שניהם חביבים באותה מידה - יקדים את המין שהוא משבעת המינים. ]ובמין שבעה עצמו יקדים כפי הסדר המבואר לעיל.[ ואם אין ביניהם מין שבעה, ושניהם חביבים עליו בשווה - יקדים את המין החביב עליו עכשיו. ]ודווקא כשיש לפניו שני מינים שאחד ברכתו "העץ" והשני ברכתו "האדמה". אך אם יש ביניהם ברכה שצריך להקדימה משום חשיבותה - קודמת היא אף למין החביב, וכדלהלן בסעיפים הבאים.[ שני מינים שברכותיהם שונות ואחת הברכות חשובה יותר - יקדים את הברכה החשובה, כי בברכה זו יש יותר שבח להקב"ה שמראים בה את השגחתו הפרטית. ולכן אם יש לפניו מין שברכתו בורא פרי העץ ומין שברכתו שהכל, יברך על פרי העץ תחילה, שברכתו חשובה יותר, ואפילו אם המין שברכתו שהכל חביב עליו יותר. ברכת המוציא קודמת לכל הברכות, אפילו אם המין השני חביב יותר וחשוב יותר. ולכן, אם מונחים לפניו לחם העשוי משעורה ומאפה העשוי מחיטה - יקדים את הלחם שברכתו המוציא, שברכתו חשובה יותר. סדר מעלת שאר הברכות הוא: א - בורא מיני מזונות. )ובמיני מזונות עצמם, יקדים כפי סדר חשיבותם, והיינו- חיטה קודמת לשעורה וכו' וכמבואר לעיל.( ב - בורא פרי הגפן. ג - בורא פרי העץ. )ובמיני הפירות, יקדים את שבעת המינים(. ד - בורא פרי האדמה )ואין ברכת פרי העץ קודמת לברכת פרי האדמה אלא כשאין אחד מהם חביב עליו יותר, וכדלהלן בסעיף הבא(. ה - ברכת שהכל נהיה בדברו. )והסימן לחשיבות הברכות הוא: מג"ע א"ש. מזונות גפן עץ אדמה שהכל(. ברכת "העץ" ו"האדמה" נחשבות שתיהן כמפורטות. ולכן - אם אחד מהם חביב עליו יותר, יש להקדימו. אם שניהם חביבים עליו באותה מידה - יש להקדים את המאכל שהוא ממין שבעה, ואפילו אם ברכתו "האדמה", כגון הכוסס חיטה. ואם שניהם חביבים בשווה ואין ביניהם ממין שבעה - יקדים לברך "בורא פרי העץ", כיון שהיא קצת יותר מפורטת מברכת "בורא פרי האדמה". לברך על המבחר 32 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
יוצאת לחצר. הפריחה והאוויר הצח ’פותחים' לי את הראש לאפיקים מקוריים. יש פגישות עם לקוחות שאני מקיימת בחצר באוויר הצח, מה שתורם לאווירה המשוחררת. וסתם כך, החצר היא האוורור היומי שלי, מעניקה לי שקט ורוגע עם עצמי". הבלתי נשכחים האם יש אנקדוטה משעשעת, מצחיקה או מפחידה שהחצר סיפקה לך? גב' וימר מנצלת את שאריות האוכל כדי לדשן את העצים בחצר שלה. ”קשה לי מאד עם כל הענין של האוכל הנותר, אני לא מסוגלת לזרוק שאריות מאכלים. אז מצאתי רעיון מבריק! את כל האוכל שנשאר משבת או מארוחת הצהריים - אני אוספת לשקית, יוצאת לחצר, ועם זה מדשנת את העץ. חשוב לי לציין, שכל הקליפות הן חומר אורגני, חומר מצוין לדשן את העצים". לגב' נתנזון החצר סיפקה חוויות משמחות ועליזות בימי הקורונה. ”אחיינית שלי התחתנה בתקופת השיא של הקורונה, בחתונה קטנה ומצומצמת בגג הסמינר. רצינו מאוד לפצות אותה על כך והכנו לה שבע ברכות מושקע בחצר שלנו, שהפכה בן לילה לגן אירועים מרהיב. המקום היה מעוצב בצורה מדהימה, עם תאורה וצמחיה ושולחנות ערוכים כל טוב. המעלה הגדולה, שהיא היתה שטח פתוח ויכלה להכיל יותר מעשרה איש". לגב' ברגר היתה חוויה קצת אחרת: ”כפי שכבר ציינתי, אחד הדברים הקשים שחווים עם החצר, ובפרט עם עצי פרי, זה החרקים שמגיעים בהמוניהם. אם היה מדובר רק בחרקים ניחא, אבל הביקורים כוללים גם לטאות, חתולים, גורי חתולים, ואפילו נחשים... ועל נחש אחד כזה אני רוצה לספר ולהודות על הניסים שה' עשה עמי ועם כל בני משפחתי. "זה קרה בשעות הקטנות של לילה חורפי אחד. הייתי כבר בדרך לשינה, ונכנסתי לרגע לחדר הילדים לשים משהו. פתאום אני שומעת צליל 'פססססס...' ואני רואה, לא פחות ולא יותר, נחש!!! הוא היה פסיעה לידי, ומיד השתחל פנימה, מאחורי המכתביה. "פחדתי לצעוק ואפילו לזוז. קפצתי שתי פסיעות אחורה, כשאני שומרת על קשר עין עם מיקום הנחש, וקראתי היסטרית לבעלי שיוציא את הילדים הישנים מהחדר! "הילדים לא הבינו מה רוצים מהם, הם היו באמצע חלום מתוק תחת הפוך, והתרוממו באיטיות. 'מהררר' בעלי לחש להם והשכיב אותם החצר של משפחת סטפנסקי גזרות מוקפדות עיצובים בלעדיים התאמה אישית שירות מנצח הזדרזו עכשיו לשריין סט קסום לאירוע מושלם ר. שרף, רח' כהנמן, ב"ב | 5519.419.050 | 5519.326.058 דולינה. השכרת שמלות מהאגדות ק אר ומרווח ברחוב כהנמן בבני בר ס ול ן מ ופ חדש! התמחות במידות גדולות מעל 10 סדרות טרנדיות ניצני חורף בדולינה דולינה משיקה סימפוניה חגיגית של שמלות אירועים טרנדיות בגווני העונה. קולקציית חורף 24 כבר כאן עם סדרות עכשוויות ומושלמות! השכרת סטים עוצרי נשימה בקונספט חדשני ומרגש. שמלות מדהימות לנשים, מחותנות, נערות וילדות, סטים תואמים לבנים ולתינוקות.
בחדר השני. "טרקנו את הדלת, שהיתה בדרך נס דלת ממ"ד שסגורה הרמטית. רועדים מפחד, התקשרנו ללוכד נחשים. הלוכד האזין לפרטי המקרה ואמר שאם הנחש נצור בחדר אין מה לפחד ואפשר לחכות לבוקר. "רק תחשבו איזה לילה עבר עלי... איך אפשר לישון רגוע כשנחש מסתובב אצלך בבית? "בבוקר הגיע הלוכד, נכנס לחדר והתחיל להוציא חפצים. 'הנה הוא!' שמעתי אותו צועק פתאום. הוא החזיק במקל שעליו התנוסס נחש ארוך וארסי. 'בואי, גברת, תצלמי למזכרת', אמר לי. "התחלחלתי, אבל הילדים צילמו תמונה שנותרה למזכרת על הנס הגדול. הנחש היה ארסי ומסוכן מאוד, ואם לא די בכך, רק אחרי שהלוכד פינה כבר את הנחש, נפל לי האסימון שהוא כנראה הסתובב כבר בבית יממה שלמה אם לא יותר. "לילה קודם דיברתי עם אחותי ושמעתי פתאום אותו צליל 'פסססס'. ”'מה זה?' התפלאתי באוזני אחותי. ”'כנראה מרססים את הכביש ואת מעבר החציה', ענתה לי בתמימות. "לאחר הסיפור הדרמטי, המון אנשים שאלו אותי: את ממשיכה לגור ליד חצר? את לא מפחדת? אז כן, אני עדיין גרה פה ובוטחת בה' שישמרנו מכל פגע רע". ”כשעץ הסנטה-רוזה בחצר שלי מת", משתפת גב' סטפנסקי, ”רצינו לקצוץ לו את הענפים, כדי שהחתולות לא יוכלו לטפס עליו ולחדור לנו לבית. קיבלנו היתר מרב - מדובר בדיון הלכתי שלם אם מותר לכרות אפילו משהו מעץ פרי - וכרתנו את הענפים. הדבר המצחיק-מטריד שקרה היה, שבמקום כמה חתולות בודדות, זכינו לנחיל דבורים ענק שעקצו אותנו מכל הכיוונים ולא יכולנו להפטר מהן עוד שבועות ארוכים אחר כך". מצוות התלויות בארץ כבעלת חלקת אדמה משלך, אילו מצוות התלויות בארץ את זוכה לקיים? ”קודם כל שמיטה, ואני יכולה להגיד בפה מלא", מעידה גב' וימר, ”שבשנה השישית והשמינית ראינו שפע מיוחד שאף פעם עוד לא היה לנו, וזכינו להרגיש בחוש את ההבטחה האלוקית של 'וצויתי את ברכתי'. ”מובן שגם את המצוה של מעשרות אנו זוכים לקיים על בסיס קבוע, ובתחילת פריחתה של החצר שלנו, כששתלנו את העצים, גם קיימנו את מצות ערלה בשלמות". גם גב' נתנזון מספרת בדיוק אותו סיפור. ”בשנה השישית גדל לנו יבול פי שלושה, ללא הגזמה! בחצר שלנו גדלים ענבים שמהם אנחנו מפיקים יין טוב ומשובח, ובשנה השישית יצאה לנו כמות פי שלוש מתמיד. מילאנו ומילאנו בקבוקים, וזה עוד לא נגמר. גם מעשרות אנחנו מפרישים, כמובן. ומצוה נוספת משמעותית מאוד בגפן היא מצות הכלאים. אסור לזרוע ירק אפילו רחוק מאוד אם יש ענפים של עץ גפן מעל, וזה מצריך זהירות מיוחדת". גב' ברגר מספרת על ההתרגשות המיוחדת שאחזה בה כשעישרה את הפירות בפעם הראשונה. ”קראתי לכל הילדים שיעמדו סביבי, וסיפרתי להם שכעת נזכה לקיים את אחת המצוות התלויות בארץ, שרק ליהודי ארץ ישראל יש את הזכות לקיים. הראיתי להם את הפרוטה המיוחדת, וביחד עישרנו את הפירות תוך התרגשות עצומה וחוויה מרוממת במיוחד. "בעלי 'חוצניק', כך שאני הייתי זו שכבר הכירה יותר ממנו את המושג, ולקחתי את המשימה על עצמי... ”בשנת השמיטה הכינו הילדים פלקט ענק עם הכיתוב ’הפקר', קישטו אותו במדבקות ובלורדים זרחניים, ותלו אותו על שער הגינה. היו אכן שכנים שרצו לנסות את החוויה והגיעו לבקר. "גם בחודש ניסן, הזמן של ברכת האילנות, אנחנו זוכים לאורחים רבים ומגוונים שרואים מבחוץ שיש כאן עצי פרי ומבקשים להכנס ולברך". גב' סטפנסקי מוסיפה כי ”שמיטה היא המצוה שאנו זוכים לקיים בהידור רב, ומתכוננים אליה זמן רב לפני כן. בשמיטה הקודמת עבדנו קשה כדי לכסות את הדשא בבדי יוטה. זה לא היה יעיל במיוחד, אבל ניחא. תלינו שלט ’הפקר', וביום אחד דפקה לנו בדלת משפחה שביקשה אם אפשר להכנס ולקחת רימונים", נזכרת גב' סטפנסקי ומציינת: ”גם את מצוות מעשרות וערלה כבר היתה לנו הזכות לקיים". זורע וקוצר העץ והשדה תמיד משמשים כדימוי לאדם, מפני שגם הם, כמו אנשים, דורשים השקעה עצומה. איך מכניסים את הטיפול בגינה בסדר יום צפוף? גב' וימר סבורה שזה ענין של סדר עדיפויות. ”חשוב לי מאד שהחצר תהיה מטופחת ונקיה, אז אין לי אופציה אחרת מלבד לפנות זמן לטיפול בה. ונכון, יש פעמים שזה נדחה ונדחה, אבל אני מאוד משתדלת להגיע למלאכות האלו". ”הבנים שלי עוסקים בגינה בימי שישי, זה הזמן שלהם לקצץ את הדשא, לנקות קצת מסביב ולשוות לחצר מראה יפה ומלבלב", מספרת גב' נתנזון. ”החצר שלי באמת די מוזנחת", מאשרת גב' ברגר. ”אם לא החצר של משפחת ברגר 34 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
פנדה משיקה קולקציית-על בקונספט בינלאומי NEW YEAR IN DESIGN שנה חדשה בטקסטיל מצעים מגבות שמיכות כריות מגנים מפות אוירה וריח 10:00-22:00 :רצוף פתוח, 02-5606205 :טל, 31 יחזקאל: ירושלים 10:00-22:00 !רצוף פתוח, 02-6568806 :טל 9 מאיר יעקב! חדש 17:30-22:00 , 10:30-14:00 ,02-6423499 :טל, 4 ישראל ישמח: ביתר 18:00-23:00 , 11:00-14:00 ,08-8662510 :טל, 17 חלפתא בר: אשדוד 16:30-22:00,10:30-14:00 ,02-5944702 :טל, הרמה לב: שמש בית 17:00-21:30 , 10:30-14:00 ,עילית נוף לאולם בכניסה: עילית מודיעין חורף חמים 20_24 תתחדשו
הציווי של לא לכרות עץ פרי, מזמן כבר הייתי עוקרת את כולם... הם מביאים לי המון לכלוך. אחת לתקופה, הבנות הגדולות שלי יוצאות לחצר ועורכות שם נקיון יסודי, מפנות, מיישרות ומנסות להעניק לחצר מראה פורח ונעים לעין". ”האמת היא שלא האמנתי שאי פעם אעסוק בזה", גב' סטפנסקי כנה. ”אבל עם השנים גיליתי כמה אני נהנית מהחצר וכמה אני רווה נחת מהטיפול בה, לכן אני חייבת לגמול לה קצת בחזרה..." ילדים וגינה איך הילדים שלך מתייחסים לגינה? ”בטח לא מתלהבים כמוני", צוחקת גב' וימר. ”אבל הם יכולים לבוא ולהגיד לי: אמא, הכנסתי גרעין לאדמה, בואי תראי מה יצא. הם יודעים שזה משמח אותי ושאני אוהבת לשמוע זאת. אני יוצאת עם הילד להסתכל מקרוב על מה שצמח לו ומתפעלת יחד אתו מנפלאות הבריאה". ”הילדים שלי נולדו עם החצר", מסבירה גב' נתנזון. ”הם לא מכירים מציאות אחרת, לכן לא יודעים כל כך להעריך את זה. הם בטוחים שככה זה הולך - בית וחצר". גב' ברגר: ”את החלק של עצי הפרי הילדים לא ממש מחבבים. את החלק השני המרוצף, הילדים הקטנים שלי אוהבים מאוד והיו רוצים לשהות שם כל היום, אבל הם פוחדים להיות שם לבד, משום שחתולים מרגישים בחצר קצת כבני בית, ובשבילי זו לא אופציה לחיות כל שעות אחר הצהריים בחצר ולנדנד אותם. אז אנחנו יוצאים בעיקר בשבתות הקיץ הארוכות או בחופשים". האם לילדים יש חוויה בלתי נשכחת מהחצר? ”היה משהו בהקשר לקורונה", מחייכת גב' נתנזון. ”מה לעשות שהחצר שלנו היתה אז הבית? אחד הבנים שלי למד עם הכיתה והמחנך שלו אצלנו בחצר. הם פשוט קיימו שם שיעור. חשבתי אז, מי היה מאמין פעם שדבר כזה יקרה?" גם הסיפור המשעשע של גב' ברגר קשור לקורונה. ”היה לנו בחצר קן דבורים, עד שהבת שלי קיבלה עקיצת דבור וזה גרם לה לזיהום רציני. קראתי אז לכוורן שיבוא להוציא את הקן המסוכן. הוא הגיע והתלבש בצורה ממוגנת מכף רגל ועד ראש. מכיון שזה קרה בתקופת הקורונה, כולם היו בטוחים שמדובר באנשים שהגיעו לבצע לנו בדיקת קורונה. האמת, הם אכן היו נראים אותו דבר". ”כשהבת שלי היתה קטנה, נתתי לה לפעמים לזחול על האדמה", מחייכת גב' סטפנסקי. ”אחיותי היו מזדעקות: ’תמי, מה זה, היא יכולה להכניס אבנים לפה!' צחקתי והרגעתי אותן שהילדה שלי גרה במושב, והיא מבחינה בין לכלוך לאוכל. ככה זה, ילדים שגדלים עם אדמה בקרבת מקום יודעים מה כדאי לאכול ומה הן אבנים חסרות טעם וריח..." מרפא לנפש האם יש לך רווח משני מהחצר, מלבד עצם היותה? גב' וימר: ”אני זוכה להרגיש באופן יומיומי את ’מה רבו מעשיך ה''. הבריאה הזאת, הטבע הנפלא, הם מרפא לנפש. אפילו אם היו מציעים לי דירה בחינם בקומה שניה או שלישית, לא הייתי לוקחת את זה. לא איכפת לי מכל הנמלים והחרקים. העיקר לגור ליד האדמה, להרגיש את ה' קרוב-קרוב אלינו ולחזות במעשיו הגדולים. "באחד הימים, בעודי מסתובבת בחצר, ראיתי ציפור קטנה וצבעונית בשם קוליברי. כל כך התרגשתי. אילו נפלאות הבורא אני זוכה לראות!" ”ירוק, אוויר, מרחב", גב' נתנזון סופרת מעלות. ”מקום גדול לילדים לשחק בו. הנה, בדיוק עכשיו קניתי להם טרמפולינה ענקית, וזו האטרקציה של הילדים ושל כל השכונה. בכלל, גינה היא עוד שטח מחיה, מקום נוסף להסתובב בו. כשהנכדים הבני ברקים שלי מגיעים לשבת, הם כל כך נהנים מזה ויודעים להעריך. תליתי חבל ארוך בחצר, שעליו אני תולה את החולצות והבגדים, וזה מאוד מקל עלי עם הכביסה". הרווח העצום בחצר של גב' סטפנסקי התגלה במלוא הדרו בקורונה. ”החצר והפירות שימשו גם כאולם רחב ידיים בריח משכר... ערכנו בחצר בר מצוה, וצילומי החוץ יצאו מדהימים ברקע הפירות והנוף הפורח". האם את עושה שימוש בפירות שצומחים אצלך בחצר? ”בוודאי", גב' וימר לא מבינה אפילו מה השאלה. ”אנחנו אוכלים בעצמנו, ושולחים גם לכל המשפחה והשכנים". ”כפי שכבר אמרתי", מזכירה גב' נתנזון. ”אנחנו מכינים יין מהענבים שצומחים אצלנו בחצר. בכלל, אם רוצים להשתמש וליהנות מהפירות, צריך להשקיע בהם המון שיצמחו טוב, שלא ירקבו, שיהיו עסיסיים וטעימים". ”זה ממש תלוי בסוג הפרי", מציינת גב' ברגר. ”בלימונים אני משתמשת, וגם מעניקה בשמחה לשכנים. שאר הפירות נגועים מאוד, ואי אפשר לאוכלם". ”משתמשת כמובן", עונה גב' סטפנסקי. ”ולא רק אני. כל המשפחה נהנית מאשכוליות עסיסיות ומהוראות מדויקות על הכנת מיץ אשכוליות בריא ומרענן, ציבור הקוראות מוזמן... גם הרימונים מפארים לנו את שולחן ראש השנה, ובשבת יש זר שושנים מעשה ידינו להתפאר". ט"ו בשבט משלך ט"ו בשבט, חג האילנות. עד כמה את מרגישה אותו בחלקת האדמה שלך? ”אני יוצאת לחצר, מרימה עיניים לשמים ומבקשת מה' שהעצים יצמחו ויגדלו לתפארת ויוציאו פירות טובים ומשובחים ושתבוא עלינו שנה של פריחה, שגשוג והצלחה", מעבירה גב' וימר במילים את תמצית חיבתה לפירות. ”ט"ו בשבט משמעותי לי לענין המעשרות של פרי השסק", מגלה גב' נתנזון על עוד פרי שצומח אצלה בחצר. ”מפני ששסק שחנט לפני ט"ו בשבט ושסק שחנט אחרי כן - לא יכולים להצטרף לאותן מעשרות". "כתוב", משתפת גב' ברגר, "שט"ו בשבט מלמד אותנו אמונה. ולמה? כי כשרואים בט"ו בשבט לפעמים את העצים הריקים, הדלילים והמבוישים, צריך הרבה אמונה כדי לחשוב שיום יבוא ויצמחו פה פירות לתפארת. וזו דוגמה ליהודי, שגם כשהכל נראה עלוב ושמם, הוא מאמין שמתוך הריקנות הזו יבואו ויפציעו הפריחה, האור, הגאולה". 36 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
רח' שמגר 21 בנין פנינת חמד )בחניה למטה - קומה 0 במעלית( 17:00-21:30 צ"אחה 10:30-14:00 בוקר: פתיחה שעות 02-633-4524 או שלחו לנו מייל ונחזור אליכם: com.gmail@Mh026334524 לפגישות יעוץ והזמנות חייגו:
38 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
מה הסיפור שלך, אמא? איזה סיפור תרצי לספר לנכדים שלך בבוא היום? ואולי היום הזה כבר כאן ועכשיו, ואת סבתא במשרה מלאה שסיפורים יש לה למכביר? "מה הסיפור שלך?" שאלנו את הנשים שפגשנו בדרך. מה הסיפור שהן תספרנה לנכדים שלהן, הסיפור שמלווה אותן הוא והמסר שלו ומתווה להן את דרך החיים. ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות ולשורשים שלהם. פירות מבשילים, אמת מים עוברת תחתיהם, ובנוף הפסטורלי הזה התיישבנו לכתוב לכן על סיפורים, שורשים ופירות מבורכים. סיפור של ילדה מול מוות אשת סַ ּפֵ ר: גב' טובה הניג, פסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית ומעבירה שיעורים וימי עיון. סיפור של זמן: לפני שנים ארוכות, בגיל שמונה עשרה. זה הסיפור שלי: "הייתי בת 18 ,נערה בה' סמינר. באותו הלילה ישנתי אצל סבתי ע"ה, סבתא יקרה ואהובה, שעברה שתי מלחמות עולם ברוסיה, וחיה חיים של מסירות נפש. "לילה קודם הוחלט לאשפז אותה בבית החולים לשם איזון הסוכר. לא משהו מסובך או מסוכן, אבל דורש טיפול. בלילה שמענו אותה מתחננת כי היא רוצה למות בבית, וכולם הזדעזעו. היא היתה בת 78 ,וכל הסיפור היה רק סוכר גבוה. "בבוקר היא קמה והתחילה להתפלל. היא היתה מרותקת למיטה בגלל שבר מורכב בירך שלא התאחה נכון, ועיוורת בגלל הסוכרת. חמש שנים לא ראתה מאום. התפילה שלה ארכה זמן רב. התקרבתי, התכופפתי ושמעתי אותה עבודת שורשים "סבתא, ספרי לי!" הם יבואו אלייך יום אחד, יפתחו זוג עיניים גדולות וגם אוזניים צמאות לסיפור. ואת? מה יש לך לומר להם, סבתא? • יום אחד זה יגיע, יפגוש אותך חזיתית. יום אחד עוד תצטרכי לפתוח דף בסיפור חייך ולקרוא להם ממנו את הסיפור שלך. ואולי זה כבר קורה היום? • ט"ו בשבט. עצים, שורשים וסבתות בהווה וגם לעתיד התאספו כאן למשאל מפתיע, כזה שתשובותיו עוד יכו שורשים וישאו פרות מבורכים, בעזרת ה' • סיפורי סבתא ב. זולדן ט"ו בשבט תשפ"ד| קראט 39
אומרת וידוי. רק אני והיא היינו בבית. "ישבתי בחדר סביב השולחן והרגשתי שאלו רגעים קדושים. "פתאום, סבתא עצרה חדות. נדרכתי. הבטתי לכיוונה, היא הרימה את העיניים למעלה, מעל המשקוף של הכניסה לחדר. המבט הזה היה חריג. סבתא היתה עיוורת, וממילא מעולם לא הרימה את עיניה. סבתא פנתה אלי. 'טובה'לה', לחשה, 'תגידי להן לשבת. למה הן עומדות?' "שתקתי, מבולבלת. לא ידעתי מה לעשות. אבל סבתא חזרה: 'נו, תגידי להן לשבת. למה הן לא יושבות?' "'למי להגיד, סבתא?' שאלתי. "וסבתא ענתה: 'את לא רואה אותן? זו אמא שלי וסבתא שלי', ותוך כדי כך הצביעה למעלה, אל מעל המשקוף. "הצטמררתי בכל גופי, הזזתי את הכסא ואמרתי בקול רועד: 'בואו, שבו...' "לפתע סבתא הורידה את הראש, כאילו קלטה מה קורה, והמשיכה להתפלל. "כעבור שעה הגיעו אמא והדודים. הגיע אמבולנס, והיא נשכבה עליו צלולה לחלוטין. רגע לפני שיצאה מהבית, ביקשה סבתא להתעכב ליד הדלת כדי להתפלל ליד המזוזה. ברגע שיצאה מפתח הדלת, היא איבדה הכרה. לקח לה עוד יומיים בבית החולים לשרוד עם מכשיר הנשמה, ואז עלתה נשמתה לשמים. ואני הייתי עדה לכל זה". במבט לאחור, איך השפיעה עלייך פטירתה? "סבתא, הרבנית שרה לרנר ע"ה, היתה דמות מאד מרכזית ומשפיעה בעבורי. היא היתה צאצאית של גדולי ישראל בדורות עברו: רבינו הרמ"א, רבינו המהרש"א ועוד. אבא שלה היה בן אחר בן מהגה"ק רבי שמשון מאוסטרופולא - זכותם תגן עלינו. "אביה היה הגאון רבי דוד צימרינג זצ"ל, ראש ישיבת קישיניב ומחבר הספר 'מצור דבש' על הש"ס, ובעלה היה הגאון רבי יוסף לרנר זצ"ל, רב בשתי ערים ברומניה ומחבר ספר 'יוסף לקח'. "אביה, רבי דוד צימרינג, זכה בבחרותו להסתופף בצלו של הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, בנו של הסבא קדישא מרוז'ין זי"ע. כמו כן היה מיודד ביותר עם כ"ק אדמו"ר מסקווירא זי"ע. "ואם כבר מדברים על סיפורי סבתא, עוד לפני הסיפור שלי אני לא שוכחת את סיפורה של סבתא, זה שעבר אלינו כנכדים - על אביה זצ"ל: "יום אחד, בהיות אביה בחור צעיר, הוא נסע ברכבת לרבו האדמו"ר מטשורטקוב. הם עברו דרך נוף מדהים והוא אחז בידיו בחלון והציץ החוצה. פתאום שמע קול חזק קורא מהקרון: 'ונשמרתם לנפשותיכם!' "בבהלה הוא הכניס את הראש, ובאותו הרגע חלפה הרכבת ביעף על פני עמוד ברזל שהיה ממש צמוד לקרון. אם ראשו היה נותר בחוץ, חלילה - רח"ל... רבי דוד הסתובב בקרון ושאל את היושבים המנומנמים מי צעק לעברו. הנוסעים השותקים נדהמו מהשאלה: איש מהם לא צעק. "'שמא עבר כאן מישהו?' שאל. אף לא אחד ענה. "רבי דוד הגיע לרבי מטשורטקוב, וכשנכנס לחדרו חייך אליו הרבי ואמר לו: 'דוד, מה עם ונשמרתם לנפשותיכם?'... "בתקופה שלאחר השואה, הם גרו בברית המועצות. באותו הזמן סטאלין ימ"ש ערך תחרות חיבורים בבתי ספר, שעסקו בו וברוסיה. מיליון חיבורים נשלחו. שלשה זכו, ואמא שלי ע"ה היתה אחת הזוכות... "הממשלה החליטה להעניק לזוכים מתנה נכספת: הם הורשו להכנס לחדרו של סטאלין ימ"ש, ולבקש בקשה. אמא שלי ביקשה שיאפשרו לה לא ללמוד בבית הספר בשבת. היא היתה אז בת 10 ,וסבתי היתה בטוחה שיירו בהם במקום... אבל לא. סטאלין שלח אותה לביתה, ולאחר מספר שבועות קרה הבלתי יאמן: היא קיבלה אישור לא ללכת לבית הספר. עד אז, בכל פעם שהגיעה ביום ראשון קיבלה עונש לעמוד על הברכיים בפינה ארבע שעות עם ידיים למעלה... "זמן קצר אחרי מסירות נפשה מול סטאלין, קיבלו היא ומשפחתה אישור יציאה מברית המועצות ועלו לארץ באוניה האחרונה שיצאה לפני שמסך הברזל נסגר לגמרי לעשרות שנים. "סבתא היתה גאונית", היא מתארת. "בקייב שבה גדלה היה תיכון יהודי. בבוקר למדו הבנים, ואחר הצהריים - הבנות. היה להם מורה להיסטוריה שהלימודים אצלו היו קשים מאד. הציון הגבוה ביותר היה 1 ,והנמוך היה 5 .מעולם לא קיבלו אצלו יותר מהציון 2 .והנה סבתי קיבלה 1 .לאחר חלוקת המבחנים ופרסום התוצאות, חיכו כל בנות התיכון בשער לאמא שתגיע - כדי שיוכלו לחזות בפלא..." סבתך נפטרה. את נכחת בחדר שעות לפני כן, חווית הכל. איך זה השפיע עלייך? "הקשר בינינו היה קרוב מאד", היא משיבה. "במשך חמש שנים הייתי ישנה אצלה לסירוגין בלילות ונמצאת גם בימים. שני הוריה של סבתא היו סיעודיים, כתוצאה ממוראות השואה, והיא בכל בוקר היתה הולכת אליהם בשמונה בבוקר, וחוזרת בשתיים. תמיד היתה אומרת לנו שכיבוד ההורים שלה הוא במקום עבודה, זו העבודה שלה. וכששאלו אותה איך זה מהווה תחליף לעבודה במשכורת, היא היתה אומרת: 'הקב"ה יש לו די והותר לשלם'. אז, לא היו עובדות זרות או מט"ביות כמו שיש היום, ואת הכל עשו ארבעת הילדים שלה, ואנחנו הנכדים". מה עוד את זוכרת מאותו היום? "אני זוכרת שבאותו בוקר ביקשתי ממנה בבוקר שתכתוב לי משהו. היתה בי תחושה של פרידה, אולי בעקבות דיבוריה, אף שהיתה צלולה כרגיל. הבאתי לה דף ועט, והיא התחילה לכתוב וקראה בקול: 'טובה'לה ילדה טובה, אני אוהבת אותה'. כשסיימה, הסתכלתי בדף והנה הוא כתוב ברוסית... סיפרתי לה מה ראיתי, והיא חייכה ושוב כתבה, ושוב יצא ברוסית... לא גיליתי לה. שמרתי את הדף ושוב לא ביקשתי שתכתוב". כיום, כשאת נזכרת בסיפור, אילו רגשות עולים בך? 40 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
"עד היום, עשרות שנים אחרי, אני חשה צמרמורת כשאני נזכרת במה שארע. זוכרת כל פרט כאילו היה הרגע. הסיפור הזה לא נמחה מזכרוני, עד לפרטים הקטנים שלו". אילו היית יכולה לשוב לאותם רגעים, האם נראה לך שהיית נוהגת אחרת משנהגת אז? "הייתי מקליטה אותה, ללא ספק. היא היתה אשה חכמה ונפלאה. כל השכונה היתה באה להתייעץ אתה. "עד היום אני מנסה לשחזר משפטים שלה, מתחננת לשמוע את קולה שוב, מצטערת שלא נותרה לי מזכרת ממשית ממנה, כזו שניתן לשמוע שוב ושוב". כשיושבים מסביבך הנכדים ומבקשים: 'סבתא, סיפור!' - למה זה הסיפור שאת רוצה לספר להם? "את הסיפור הזה אני עדיין לא מספרת לנכדים", היא מפתיעה. "כשאני מתחילה לספר אותו, עולות בי דמעות. מהסיבה הזו, רק לילדים שלי סיפרתי אותו. יש לי חלום כמוס, להתגבר יום אחד, לארגן מחנה לנכדות, ואז לספר להן את הסיפור הזה וללמד אותן שירים שסבתי לימדה אותי. "חשוב לי מאד להעביר את הסיפור הזה הלאה ובעיקר את המסר החזק שלו, שאני רוצה כל כך להחדיר לנכדים בעצמות. שיזכרו כי החיים שלנו כל כך זמניים. יום אחד גם אנחנו ניקרא לטרקלין, במוקדם או במאוחר, ונצטרך לתת דין וחשבון. או אז יבואו הקרובים שלנו מלמעלה וילוו אותנו, ועלינו לדאוג היום שלא נתבייש בפניהם". סיפור של צלחת אשת סַ ּפֵ ר: גב' אפרת הלוי, מאמנת ומלווה גננות, בעלת 'מיתר לגננת' ו'מיתר למשפחה'. סיפור של זמן: לפני כשלושים שנה. זה הסיפור שלי: "כילדה, נהניתי מאד להקשיב לדברי התורה שאבי שליט"א היה מוסר בשולחן שבת. הרגשנו כמה הוא חי את הדברים ומתרפק על כל פסוק ופירוש. "כאיש חינוך - הוא גם ידע להתאים את הדברים לרמה שלנו, לצייד אותנו בפנינים לחיים, בערכים ובמסרים שנחקקו היטב ומסייעים לי כיום מול אתגרי החיים. "אבל יש סיפור אחד שלא אשכח משנות ילדותי", היא פותחת. "גדלתי בבני ברק. אבא שלי שיחי' הוא ראש ישיבת 'עטרת חיים', דמות מופת בעינַ י ובעיני רבים, והשראה לאהבת אדם, אמון וחינוך. "באחת משבתות הקיץ. אחרי הסעודה, אמי שתחי' חילקה לנו גלידה בגביעים, והתכבדנו תוך כדי האזנה לדברי התורה. גם לאבי הוגשה גלידה, שנותרה נמסה ומבוישת בזמן שהוא היה שקוע בלהט המסרים ולא שם לב אליה בכלל... "ברגע של הפוגה, כשהוא סיים לדבר על נושא מסוים, הפנינו את תשומת לבו לנטיפי הגלידה על השולחן. "אבא שלח מבט לגלידה, שהיתה נראית לו חיוורת לעומת מתיקות התורה שזה עתה הוא מתענג עליה. 'את מי מעניינת עכשיו גלידה, באמצע דברי תורה?' שאל בתוכחה מחויכת. "הגלידה - שחיכינו לה כל החורף, ושזוכים לקבל ממנה רק בשבת - קיבלה פתאום פרופורציה אחרת וכל כך לא משמעותית. "הוא לא גער ולא הקפיד שאנחנו כביכול עסוקים בגלידה במקום להקשיב לו. הוא פשוט ויתר עליה צוננת וקפואה בלי לבזבז רגע מיותר, והמחיש לנו בצורה עמוקה מהי הנאה אמיתית. "הסיפור הזה מלווה אותי כל פעם כשאני טועמת גלידה, ולפעמים גם מול הנאות אחרות. הילדים שמעו ממני את הסיפור הזה המון פעמים, והם אלה שמעלים את הסיפור מול כל גביע גלידה..." כיום, כשהסיפור הזה עולה מול עינייך וכמו קם לתחיה מחדש - איך את מרגישה? "כשאני נזכרת בו אני מתמלאת בעוצמה. הסיפור הזה ממחיש לי בכל פעם מחדש כי יש לנו תורת חיים, תורת נצח יקרה ואהובה, ואין לנו מה להתרגש מההצעות הצבעוניות של העולם הזה. "בנוסף, הסיפור הזה מעמיד אותי בנקודה מחייבת מאד עבורי", היא מוסיפה בחיוך. "שהרי אם יש לי אבא כזה - זה מחייב אותי לנהוג בהתאם..." בעוד כמה שנים, כשיישבו סביבך הנכדים ויבקשו: סבתא, סיפור! האם זה הסיפור שתספרי להם? "הסיפור הזה נצרב בי בגלל הגאונות הפשוטה שהיתה בו. מצד אחד הוא נתפס כהירואי בעיניים של ילדה - אבא לא מתייחס לגלידה נחשקת ומוותר עליה בתמורה לדברי התורה, ומצד שני - הוא נעשה בפשטות טבעית. "ההשפעה של דוגמה אישית כזו עולה עשרת מונים על הרצאות ודקלומים של אהבת תורה. ודווקא את הסיפור הזה אבחר לספר לנכדים", היא מסכמת, "כי יש בו את המסר המדויק, ובאמצעות סיפור ניתן להמחיש להם מסרים בצורה הרבה יותר מובנת ונעימה לאוזן. דרך הסיפור ניתן לחבר אותם לשורשים שלהם ולתת להם פרופורציות ומבט חדש על הכוחות שלהם ויכולות האיפוק וההבלגה". אילו היית יכולה לשוב לאותם רגעים, היית נוהגת אחרת משנהגת אז? "אז, כילדה, לא היו בי המילים הנכונות לומר. ראיתי את הסיטואציה, התרשמתי ממנה עמוקות, אבל לא היתה בי התבונה לומר מה שאני חושבת היום על הגבורה שלו. היום, אם היו נותנים לי הזדמנות לשוב אל ליל השבת ההוא, להתיישב שוב מול השולחן ולראות את אבא מדבר מול הגלידה הנמסה, הייתי אומרת לו: 'אבא, תודה שאתה כזה אדם מיוחד. אני מודה לקב"ה שזכיתי להיות הבת שלך'". 42 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
סיפור של ברכה אשת סַ ּפֵ ר: גב' צביה הנדלסמן, מרצה ומאמנת אישית. סיפור של זמן: בשנות הסמינר. זה הסיפור שלי: "כשסיימתי את לימודי בתיכון נווה יוכבד באופקים, היה ברור שאני עוברת ללמוד בסמינר בירושלים ושאתגורר אצל סבי וסבתי. "הייתי קשורה מאד לסבי ולסבתי מצד אבי ע"ה. אך לצערי, סבתא חלתה מאד בשנה האחרונה ללימודי ונאלצתי לשהות בביתם של קרובי משפחה רחוקים יותר. "קרוב לחנוכה, סבתא קיבלה אירוע מוחי שהפך אותה לסיעודית ועברה לבית אבות. אבי ע"ה ביקש ממני שאבוא לבקר את סבא, הרב ששון בצרי זצ"ל, צדיק ותלמיד חכם עצום ומפורסם. "בלילה הראשון של חנוכה, לאחר שסבא בירך את הברכות בכוונה והדליק את הנרות, הוא הסתובב אלי וכשקולו נשנק מדמעות, אמר לי: 'תודה שהיית כאן בהדלקת נרות. בשנה שעברה סבתא היתה מאושפזת והייתי לבד'... "התרגשתי מאד, אבל סבא לא השתתק. הוא עצם את עיניו והחל להכביר ברכות על ראשי: 'תזכי לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בעושר ובכבוד לעבודתו יתברך', אמר בכוונה. "מאז, קיבלתי על עצמי לדאוג שסבא לא ישאר לבד. בשבתות ובחגים ובכל יום לפחות בזמן של הפסקה אחת מהכולל, אני דואגת להיות אצלו. "גם היום, שנים ארוכות אחרי, זכורה לי הסיטואציה הזו. בעודי עומדת במטבח ומכינה את מאכלי השבת, אני נזכרת איך כאשר באתי לביתו, סבא היה אומר לי בחיוכו הקורן: 'כתוב: כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו, את דואגת לי ומכבדת אותי בשמחה, וה' ישלם שכרך'. ברכותיו החזיקו אותי לאורך שנים, כשמסלול חיי לא היה קל ופשוט, ובדרכי עמדו נסיונות רבים, עד שלאחר מסע ארוך ומייגע זכיתי להקים את ביתי בגיל שלושים וארבע. "סבי מצד אמי חלה לפני סבתי, ודאג תמיד שמישהו ישהה לצד סבתא ויסייע לה. סבתא ע"ה לא ידעה לדבר עברית היטב, והיה קשה לתקשר אתה. היא החזיקה מפעל ביתי לייצור תבלינים, כדי לסייע לסבא ללמוד ולהוציא את ספריו לאור, מה שגרם לכך שגם בלי לתקשר היטב הערכתי את עמידתה לצד סבא עד כלות. "בערוב ימיהם, אמי ע"ה ביקשה ממני שאלך לעזור לסבתא. סבלתי באותה תקופה מסוכרת ומעודף משקל, אבל החלטתי להתגבר על הקושי וללכת. סבא שמח מאד בבואי, פנה אלי מיד שנכנסתי ואמר לי: 'אני מברך אותי שבזכות העזרה לסבתא תתחדש כנשר נעורייכי'. את הברכה שלו, אני זוכרת שלא הבנתי כלל באותם רגעים, אבל זכרתי אותה בלבי. "תקופה קצרה לאחר מכן סבא זצ"ל התבקש לישיבה של מעלה וגם במהלך ה'שבעה' סייעתי לסבתא רבות. "בתוך ה'שלושים' של סבא, הגעתי לרופא שהיה שליח טוב לריפוי מחלת הסוכרת שממנה סבלתי, מה שהביא לשינוי עצום בהרגשתי וגם במשקל שלי. השינוי נתן אותותיו, ואם בעקבות מצבי, בגיל 25 נראיתי וחשתי כמו אשה בת 40 - בגיל 30 התחלתי להרגיש כבת 18 ...אז ירדתי לסוף דעתו של סבא, וגם הבנתי כי ברכתו התקיימה במלואה: 'תתחדש כנשר נעורייכי'... "לא אשכח את השבת שבה סבא זצ"ל נלקח לגנזי מרומים. הוא אושפז באותו זמן במצב קשה בבית חולים בירושלים, וסבתא נותרה בביתה שבבני ברק. "אמי ע"ה ביקשה ממני שאבוא לשהות עם סבתא בשבת, כי לא נמצא מישהו אחר. במוצאי השבת הגיעה הבשורה שסבא נפטר. היה לי קשה מאד לבשר לסבתא את הבשורה וביקשתי שאחד מבני הדודים יגיע. אני זוכרת איך סבתא, שהגיעה לגבורות, בכתה כאילו היתה בת עשרים..." אילו רגשות עולים בך כשאת נזכרת בכך? "רגשות קשים וכואבים מאד. כשנפטר- הרגשתי יתומה. כיום, כשאני נזכרת בחיי חיותו, הרגשות שזכורים לי הם יראת כבוד מחד ואהבה גדולה מאידך. היתה בו רגישות מאד מיוחדת, כזו שהתבטאה במיוחד מול צער של השני או של כלל ישראל. "סבא היה מתפלל במשך שנים כל בוקר ב'הנץ החמה', מול קודש הקדשים. מכיון שזכיתי רבות לישון בביתם, למדתי ממנו מהי תפילה מעומק הלב". אילו היית יכולה כיום לחזור לרגעים הללו, היית נוהגת אחרת? "אחד הדברים שאני מצטערת עליהם מאד כיום זו העובדה, שלא הנצחתי במצלמה את תמונתו של סבא מברך ברכת המזון ואומר קריאת שמע על המיטה ותיקון חצות באישון ליל על שרפרף קטן. "בכל לילה סבא חשב שאני ישנה, אבל לא ישנתי. זכיתי לשמוע אותו פעמים רבות ולחוש מהו צער השכינה בגלות. 1700-5000-03 [email protected] 050.4101416 13:00 9:00 - 13:00 דרושות טלפניות חרוצות למוקד התרמה שרוצות להרוויח כפול! 50 ₪ לשעה
"הלוואי שילדי היו זוכים לראות את המחזה הזה", היא אומרת בצער. "אם לא הסרטה חיה של המראה נורא ההוד, שמרתי לי תמונה שאני שומרת עליה מכל משמר - תמונה שבה נראים סבא והנס הפרטי שלי, זה שהגיע אחרי מילותיו מלאות האמונה שהחזיקו אותי בתקופת המתנתי הקשה לבניית ביתי: בתמונה נראים סבא ואבא זצ"ל, וגם בני הגדול שנולד לי בגיל שלושים וחמש. "סבא העריך כל מה שהייתי עושה עבורו, החל מבישול ואפיה וכלה בנקיון ובכביסות, וידע להביע את הערכתו במילים טובות וכמובן בברכות. "הוא לא הרבה במילים, אבל הספיק לי חיוכו הטוב ופניו הקורנות מקדושה", היא מתרפקת על הזכרונות. "סבא עבר הרבה נסיונות בחייו, אבל תמיד היו אבלו בלבו וצהלתו על פניו. את האמונה והתקווה שלו הוא הצליח להטמיע בי עמוק, מה שנתן לי את הכח לשרוד תקופות קשות ולהמשיך להיות דבקה באלוקי ובתורתו, על אף ולמרות הכל". מדוע דווקא את הסיפור הזה בחרת להעביר לדורות הבאים שלך? "דווקא כיום, שנים אחרי פטירתו של סבא, כשאני בת 47 ואמא לילדים במגוון גילאים, עולים בי געגועים עזים לסבא ולסבתא משני הצדדים, ותחושת גאווה שזכיתי בכאלו סבים וסבתות. "אני חושבת לעצמי רבות כמה הייתי שמחה אילו הייתי יכולה להתייעץ עם סבא וסבתא על אתגרי החיים, ליהנות מהתפעלותם מילדי ובכלל, לנשום את אווירת הקדושה וחכמת החיים שאפפה אותם. "לכל אחד מאתנו, סבא וסבתא הם מתנה שלא כל אחד זכה לה. לצערי, הורי נפטרו בגיל צעיר וילדי לא זכו לגדול בצילם, מה שגרם לי עוד יותר להבין ולהעריך את המציאות הזו. "את הסיפור הזה אספר לנכדים שלי, כדי שיידעו ויעריכו עד כמה יש לנצל את המתנה הזו ששמה סבא וסבתא. נכון, לא תמיד זה קל. אבל אני זכיתי וראיתי בחוש עד כמה מי שמסייע לסבא ולסבתא, מרוויח בכפל כפליים. אני מאמינה שהם לא נשארים חייבים, בעיקר אחרי מאה ועשרים. "ילדי, שלא חוו מעולם את הקשר עם סבא וסבתא, חיים ונושמים אותם מסיפורים והנהגות שהם שומעים עליהם, וזה גם מה שארצה להעניק לנכדי בבוא היום בעזרת ה'. חשוב שנזכיר לדור הצעיר שוב ושוב, כי אנחנו חוליית ההמשך בשרשרת לא שוכחת. מימין סבא בצרי ולידו אבי זצ"ל מחזיק את בני הבכור, שנולד בהיותי בת 35 דואט מגדל איך עוברים מסרים בין הורים לילדים ולנכדים? גב' מיכל וילמן וגב' ציפי צייזל, על המסרים שלנו לדורות הבאים וכיצד הכי נכון לנו להעביר אותם: "המסרים שלנו נטמעים עמוק, כאשר הם מחוברים לאישיות שלנו", פותחת גב' וילמן. "הם מתיישבים על הלבבות הקטנים שמולנו, כאשר אומר אותם מי שאכן 'נאה דורש ונאה מקיים'. כבר בפרקי אבות נאמר: 'הוא היה אומר', התנאים שהשמיעו דברי מוסר לא הטיפו לאחרים מה שהם לא קיימו בעצמם קודם לכן. כלומר, 'הוא - היה אומר' – קודם הוא בעצמו נהג כך, ורק לאחר מכן הורה לאחרים לנהוג כמותו. "יותר מכך, התנא בעל המימרא לא היה צריך לומר כלום, כי עצם הווייתו היתה אומרת ומלמדת את הדברים הללו לאחרים. הדוגמה האישית של בעלי המימרות במסכת אבות הקרינה והיתה אבן יסוד לכל אימרה שהם אמרו לאחרים. "חכמינו לא תיקנו תקנה ולא אמרו שום פירוש לפני שהם ניסו אותה בתחילה על עצמם. רק לאחר שהדברים עמדו במבחן החיים שלהם - הורו אותם לאחרים". "כמים הפנים לפנים", מוסיפה גב' צייזל. "השתקפות המעשים שלנו היא כמו מראה - חייך אל העולם והעולם יחייך אליך. "כך, אם הילד יתנהג בצורה שלילית והרגשות שלנו ייסחפו אחריו, הוא ימשיך בהתנהגות הזו ואף יקצין אותה. אבל אם להיפך, הצלחתי להפריד את הרגשות מהתגובות להתנהגות השלילית של הילד, אני נותנת לו כח לצאת מהמקום אליו הוא נקלע. "אפוד זוהר מאיר ברגע שמקבל אור ממנורה שמקרינה עליו את אורּה - וזה מה שנעשה כאן בתהליך: האם מעניקה כח לילדיה שמאירים אליה חזרה וכך כל הבית מואר. הסלוגן שאמור ללוות אותנו הוא: אני אתחיל, והאור החוזר יגיע בהמשך". גב' וילמן מוסיפה טיפ: "מסרים ייספגו בנו ובדורות הבאים כאשר יהיה קשר וחיבור רגשי עמוק בין ההורים לילדיהם והלאה - כל דור לדור הבא. כי כאשר נוצר אמון על בסיס של רגישות וכבוד לרגשותיהם של הילדים, הם שואפים להתחבר אלינו ולהמשיך את מה שאנחנו מאמינים בו, כי כשנוצר אמון כזה, הם מאמינים ברצון הטוב של ההורים שרוצים בטובתם באמת. "חשוב לדעת כי שום ידיעה שכלית לא יכולה להתגבר על חיבור רגשי או על חוסר רצון לחיבור רגשי. התורה נמסרת לנו מדור לדור באמצעות הקשר בין הורים לילדים, זהו הקשר הטבעי שדרכו מועברים המסרים שלנו אל הדורות הבאים. "איך זה קורה בפועל?" היא שואלת רטורית. "ילד שמרגיש שמכבדים אותו ואת רצונותיו, אף אם לא תמיד ניתן להסכים עמם, ומכבדים את מי שהוא, רק כי נברא בצלם אלוקים - חי אחרת. כבוד כזה, בונה אמון חזק בילד, שמרגיש כי רוצים בטובתו באמת ואוהבים אותו כמו שהוא". 44 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
זה כל הסיפור אנחנו רוצות להעביר, לספר, להותיר רושם טוב שיספגו ילדינו. מה קורה כשמשהו בדרך לא הולך כמו שתיכננו? הרב פנחס ברייער שליט"א, מחנך ותיק ומחבר ספרי חינוך, משיב על השאלה המתבקשת כל כך: "בפרשת שמות", פותח הרב ברייער, "אנחנו לומדים כי ה' מצווה את משה רבינו לדבר אל בני ישראל, אך משה טוען שבני ישראל לא ישמעו אליו. הקב"ה מפציר בו שלושה ימים, עד שמשה רבינו עושה זאת. לא עוברות הפרשיות, וכבר בפרשת וארא אנחנו רואים שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. "שואלים על כך בספרי חסידות: מדוע, אם כך, ביקש הקב"ה ממשה רבינו שידבר אל העם, גם לאחר שמשה טוען שהעם לא ישמע - כפי שאכן אנו רואים בהמשך? "התשובה מטלטלת", הוא ממשיך. "אין כזה דבר 'לא שמעו אותי'. אין מושג של: 'עבר לו ליד האוזן'. אצל יהודים, הכל נקלט. גם כאשר ילד מתריס, מודיע: 'לא שמעתי וזה לא מעניין אותי' או משדר את הדברים הללו, הכל נכנס, מחלחל אט אט וגם משפיע. "לעתים, נראה כי המסר שכל כך רצינו והשתדלנו להעביר - לא הופנם. אנחנו מנסים שוב ושוב, בכל דרך אפשרית, אבל כלום. או שכך נראה לפחות. אבל האמת הפוכה לגמרי", מדגיש הרב ברייער. "גם אם לא מיד, ולעיתים אחרי שנים ארוכות, מתגלה פתאום כי המסר ההוא, שניסינו להעביר ונדמה היה כי נפל על אוזניים ערלות - נכנס גם נכנס. רק שלעיתים לוקח לילד זמן להבשיל עם מה ששמע או ראה, ללבן את הדברים ולקלוט אותם היטב עד שהם מגיעים לידי מעשה. "הרבי מקאצק זי"ע דרש את הפסוק בקריאת שמע: 'והיו הדברים... על לבבך', ושאל: מדוע נאמר 'על' ולא 'בתוך'? "אלא שלפעמים הלב אטום והדברים לא מצליחים להכנס ולחדור אליו, והם נשארים על קירות הלב ומחכים שם לזמנם שיבוא. או אז, כאשר מגיע רגע שבו הלב נפתח והניצוץ היהודי נדלק - ממהרים אותם 'דברים' לנצל את ההזדמנות, פורצים את הסדק והכל מחלחל פנימה. "בסופו של דבר", הוא מסכם, "מה שמעניק לדברים את תוקפם, זו הצורה שבה אנו מעבירים את המסרים שלנו. הכל צריך להעשות בנעימות ובאהבה ולא בכעס או בתוקפנות חלילה. 'דברי חכמים בנחת נשמעים'. אסור לשכוח כי גם אדם חכם שדבריו נכונים, חייב לדבר בנחת ובנעימות ולבוא ממקום מכיל ומבין, אם הוא רוצה שאכן דבריו יעשו רושם ויכנסו ללב השומע בעזרת ה'". הדורות ונרחיב להם על הדורות שקדמו להם, מה שמעניק תחושת שייכות שכל כך חשובה ונצרכת לבנין נפש האדם. סיפור של לבד אשת סַ ּפֵ ר: גב' תמר משה, פסיכולוגית ומטפלת. סיפור של זמן: לפני שנים ארוכות, כילדה קטנה. זה הסיפור שלי: "הסיפור שלי הוא סיפור של רגעים לא קלים. סיפור של ילדות שבה חוויתי רגשות מורכבים, כאלו שאילו היתה לי כתובת לפרוק בה או מקום שהיה מסייע לי להתמודד אתם, הייתי מרגישה טוב הרבה יותר. "חוויתי רגעים רבים של בדידות פנימית. כלפי חוץ הכל היה רגוע ונורמלי, אבל אני זוכרת, כילדה, את אותן הפסקות בהן הרגשתי לבד, את הלילות הארוכים בהם רק כוכבים קטנים היו אתי בחלון והפחד השתלט על כל כולי. "צרובה בי חזק מאד תחושת האחריות והעצמאות המוקדמת שניתנה לי, כאשר סמכו עלי בגיל צעיר, נתנו לי לעשות דברים לבד והרגשתי אחריות שהיתה לי כבדה מדי" היא מתארת. "לא דיברתי על כך מילה, אולי לכן ייחסו לי בגרות במקום שהיתה לי קשה ומבלבלת", היא נזכרת. "לילדים שלי, וגם לנכדַ י בעזרת ה', אספר את הסיפור שלי וגם אתפלל עבורם שאצלם יהיה זה סיפור אחר, שונה מאד. אספר להם על רגעים שבהם אם הייתי משכילה למצוא את ה', הייתי מרגישה נהדר. "אספר להם שגם כשהולכים לאיבוד, תמיד בסוף ההורים מוצאים את ילדיהם, אבל עד שהם מוצאים... בינתיים ה' אתכם! "גם בהפסקה, אספר להם, גם כשאין חברות ואמא לא נמצאת - לא תמיד יש למי לספר, אבל אז אפשר פשוט לדבר עם ה' ולחשוב שהוא חבר קרוב. "אלמד אותם כי גם בלילות חשוכים וארוכים, כשהשינה הגואלת מתמהמהת מלבוא והלב מלא בדאגות או פחדים מכל מיני דברים - הכי פשוט זה לעצום עיניים ולספר לקב"ה הכל, לבקש ממנו שיקשיב וגם ירגיע את החששות". בילדותך שיתפת מישהו בכך? או רק הילדים זכו לכך? "כילדה הייתי טיפוס סגור ולא נהגתי לשתף אי מי ברגשותי. הייתי מדחיקה אותם ומקווה שמה שלא נעים - יעלם. הפניתי תמיד את מבטי קדימה והמשכתי הלאה. הייתי טיפוס שמסתדר ולא פונה יותר מדי לעזרה של המבוגרים". כיום, כשאת נזכרת ברגעים הללו, אילו רגשות עולים בך? "חמלה לילדה שהייתי", היא אומרת. "היום, כשאני מוצאת את עצמי נזכרת ברגעים הללו, ממקום חזק, מבוגר ומחובר הרבה יותר לכוחות שבי, מתחשק לי לחבק את הילדה הקטנה של אז ואת הרגעים שבהם היה לה קשה, בודד, עצוב, פוחד ורע מאד. כואב לי בשבילה. אבל אז אני מתנערת ונזכרת שהילדה הקטנה הזו כבר גדלה והתבגרה, וכיום היא לוקחת את הסיפור האישי שלה ומעבירה אותו הלאה, כדי לסייע לילדי ובעזרת ה' גם לנכדי כדי לחוות את הילדות אחרת". למה הסיפור הזה הוא לדעתך סיפור הדגל שלך? 46 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
מחותנים?! מזל טוב! בקנית שעון* קבלו תכשיט כסף מחיר חצי ב- מתנה שווה לכלה מגוון מותגי איכות שעות פתיחה 7 מורחבות 055-6785178 22:30 - 17:00 14:00 - 12:00 בתיאום * מעל 400 ש”ח * פרטים בחנות 0533-18-15-18 - וילונייס, יוקרה.
"כי אני מאמינה שכמה שנתרגל לדבר עם ה' ולהרגיש את הנוכחות שלו, מגיל הכי צעיר שיש, יהיה לנו הכל", היא בטוחה. "תהיה לנו רווחה נפשית, עזרה שמימית למה שנצטרך, ורוגע גדול וממלא. ואכן, אני רואה את נכונותם של הדברים במבחן המציאות", היא משתפת. "הסיפור שעומד מול עיני וממחיש לי מאד את הדברים, התרחש לפני שנתיים. "אחת מבנותי ירדה אל החניה שתחת הבנין, כדי להביא את אח שלה מההסעה. אצלנו, דלת הבנין נפתחת לכביש גישה קטן שבו חונה ההסעה. "לצאת היא הצליחה, אבל בחזור - משהו הסתבך... הדלת נסגרה והיא לא הצליחה ללחוץ על הידית ולפתוח אותה. היא ואחיה הלמו בדלת בעוצמה הכי גדולה שהצליחו, וגם הדמעות הגיעו... "באותו הזמן ישבתי בבית על הספה וחשבתי לעצמי שעבר זמן רב מדי מאז שבתי ירדה למטה. החלטתי ללכת לראות מה קורה. כבר במדרגות שמעתי קולות בכי חשודים ונבהלתי מאד. "כשמצאתי אותם מאחורי הדלת הסגורה, פתחתי להם מיד וחיבקתי אותם דקות ארוכות, כמעט מצטרפת לבכי שלהם. אחרי שקצת נרגענו, אמרתי להם: 'אתם יודעים, ילדים? אתם בכיתם כאן חזק, ואני אמנם לא שמעתי את הבכי עד הבית - אבל ה' היה כאן אתכם, הוא שמע את הבכי היטב וגרם לי להרגיש בבית שאתם זקוקים לעזרה'... "חשתי שהאמירה הזו נתנה לי ולהם המון. כאמא, היה לי מוזר לפגוש מקום שבו הילדים שלי חסרי אונים - מול חוסר היכולת שלי לסייע להם. ברגעים הראשונים זה לא קל. אבל אחר כך, האמירה שלי אליהם סייעה לי להפנים כי יש ה' והוא מנהל את מה שיקרה לילדים שלי עד לפרטים הכי קטנים. אין לי דרך לדעת את כולם, כי אלו החיים, ולכן המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת להם זה קשר נצחי אתו". בעוד כמה שנים, כשיישבו סביבך הנכדים ויבקשו: סבתא, סיפור! למה זהו הסיפור שתספרי להם? "כילדה, גדלתי המון על סיפורי צדיקים יקרים ומתוקים מדבש, שליוו אותי וחיזקו בי את המתיקות והקשר לקב"ה, וגם עוררו בי שאיפות טובות. "כשסיפרו לי על הבעל שם טוב הקדוש שהתייתם מהוריו, וצוואת אביו היתה: 'ישראל'ניו בני, אל תירא משום דבר, רק מהקב"ה בעצמו. אהוב בפנימיות לבבך כל יהודי בלי הבדל מי הוא ומה הוא עושה'...", היא מצטטת מזכרונה. "אני זוכרת שכילדה לא כל כך הבנתי איך יכול ילד יתום ובודד להסתדר בעולם, אבל כבר אז הסיפור הזה נגע ללבי מאוד ונכנס אצלי למקום עמוק. "המסר של הסיפור הזה, אף שאז טרם הבנתי אותו לעומק, החל לחדור אלי כבר אז והנביט בי את הזרעים הראשונים להבנה שהיום אני מעבירה אותה לילדי. כיום, אני מבינה אותו טוב הרבה יותר וגם מעבירה את המסר הלאה. "הבעל שם טוב הוא עבורי סמל בכל הקשור לקרבת ה'", היא אומרת. "אני זוכרת איך אהבתי לקרוא סיפורים עליו, איך היה מדבר עם ה' כל העת, ולמרות שגדל כיתום הוא לעולם לא היה בודד. היתה בתוכו אהבה אלוקית שממנה השפיע על כל יהודי, החל מהילדים שלימד בחיידר ועד לדורנו אנו, עד שמי שעולה על קברו, מעיד כי מרגישים שם שלווה שמימית, רוגע ואהבת ישראל מיוחדת ובלתי מוסברת. וכל זה התחיל עוד מילדות. זו בדיוק הסיבה שאני מחדירה כבר בגיל כזה בילדי את המודעות לקרבת ה' שמסייעת בכל המצבים. כשהילד חי את זה, הוא מרגיש במוחש את ה' לידו - לא כמשהו רחוק בשמים, אלא ממש כאן, והוא מקשיב לו, מאזין לקשייו ומרגיע אותו". איזה מסר תרצי להעביר מהסיפור הזה לדורות הבאים? "אני מאד מחוברת לדמותו של דוד המלך ע"ה, שעבר קשיים רבים בחייו. עוד כילד היה מושפל ומבוזה, ובמקום לגדול כילד דחוי הוא למד לשתף את ה' ולכתוב מזמורים עם כל מה שעבר עליו. "אני מאמינה שכהורים, זו המתנה הכי טובה שאפשר לתת לילדים שלנו - ה' כאן, זמין בכל שניה, לכל אחד, בלי הגבלה. למדנה אותם לשתף אותו, לחפש אותו בתוכנו. ספרנה להם סיפורים על גדולי ישראל ששיתפו את ה', שהתפללו במילים פשוטות וה' היה אתם. דברנה אתם על כך שכל אחד יכול להגיע למציאות הזו. "זה המסר הכי חזק שהייתי רוצה להעביר לנכדים שלי", היא מסכמת. "בואו לא נלך בעולם כמו יתומים. גם כשקשה לנו, אנחנו לא בודדים. יהודי אף פעם לא לבד, וזו לא קלישאה. "אם לומדים למצוא את ה' בתוכנו, זוכים לחיים שהם כמה דרגות מעל. בשביל זה באנו לכאן, כדי להרגיש את ה', להאמין בו, להתפלל אליו, להודות לו, והכי - ליהנות מזיו שכינתו ולהרגיש את האהבה שלו, כאן ועכשיו". אם היית יכולה לשוב לאותם רגעים, מה היית עושה אחרת משנהגת אז? "יש מושג שנקרא: 'חוויה מתקנת'", היא משיבה. "בעבודתי כפסיכולוגית אני לפעמים חוזרת עם מטופלות אחורה לתקופות קשות שחלפו עליהן, כאשר כיום יש בהן מספיק כח ובגרות לשוב לשם ולחוות הכל מחדש בצורה שונה. "מספיק שכילדה היו רגעים שבהם כעסו עלי, לא הבינו את הכוונה התמימה שלי, או בכלל - טעיתי וקיבלתי תגובה שהיה לי קשה אתה, ומהמקום הזה כדאי לבוא היום וללמד את עצמנו שזה בסדר. חשוב לתת לעצמנו ולזכרונות הלא קלים שלנו יחס מכבד ואוהב כמו שה' נותן לנו תמיד, והכי טוב - פשוט לחזור יחד אתו לשם, לעזור לילד שבתוכנו לספר מה הוא מרגיש, ממה הוא פוחד, ולהכיל את מה שעולה לנו עם הזכרונות מאז. זו חוויה מרפאה מאוד. "המוח לא מבדיל בין דמיון למציאות, וברגע שחוזרים במחשבה לאירועים קשים, טראומתיים, בהם היתה בדידות, פחד, פגיעה, בושה וכאב, ושולחים לשם הבנה והכלה שמגיעה מהחלקים הבוגרים שלנו - זה ריפוי שאין לתאר ולשער". 48 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
בני ברק ר‘ עקיבא 98 ו 6180833-03 ברכפלד ר‘’עקיבא 38 1 -ו 7642920-052 ֹ ֹ ּ ְ ֹ ּ ִ ּ ֵ ָ ִ ּ ּ מרכז מסחרי "פנינת חמד" שמגר 21 ,ירושלים 11:00-21:00 :ה-א 10:30-12:30 :'ו 058.328.8219 [email protected] 0556765171 בס"ד חיסול מלאי ₪ ₪ *מזומן בלבד (+ם י ח ו דש 1+1 6 ב י י ב יג ר ו ) מ מ י ד ה ה כ ל ₪79 כל המעילים
אסתי מפהקת. היא לא יכולה לומר שהעבודה שלה משעממת. זה לא יהיה נכון, כי רק הבוקר הזה לבד התעסקה בשלושה או בארבעה סוגי עבודות, שכללו גם שיחות טלפון, גם הכנת רשימות, גם הזמנת קניה אחת וגם שיחה קצרה עם נחמי, בעניני עבודה כמובן. בכל זאת, משעמם לה. עייף ומרדים. מעניין, שבדרך כלל היא לא מרגישה את זה. בעבודה שלה באמת יש מגוון גדול של משימות, והיא מדברת עם כל כך הרבה נשים מכל קצווי ארץ, עדה וסגנון, שבאמת לא משעמם. אסתי אשה נבונה ומהירת תפיסה והיא לא צריכה לחפור עמוק מדי כדי להבין מה ולמה קרה לה פתאום. זה פשוט. עד לשבוע האחרון היא לא חשבה על הברקה כזו, שיש אפשרות שהיא תסע ברחבי הארץ, תפגוש את הנשים האהובות של 'לב קרוב', תראה נוף, תנשום אוויר אחר ממה שהיא נושמת כל הזמן, יקרה משהו שיגוון את השיגרה ויחליף את האנרגיות המשומשות שלה באנרגיות חדשות וטריות. אבל למירה היו תכניות אחרות, ואחרי כמה וכמה ניחושים ותקוות ודיונים והוכחות, נקבע שהנוסע המתמיד מגלה הארצות תהיה דבורה, מנהלת החשבונות, חובבת הכסא המסתובב במשרד. אסתי כמעט מפהקת שוב את אחד מפיהוקיה הבולעניים, אבל אז מחליטה שהיא יכולה לעשות לה טיול קטן מכאן, ומחפשת ברשימות מספר של אשה ממש מעניינת לדבר אתה. • "לא היית כאן אתמול?" שואלת מלי עמנואל, הגרפיקאית הפרילנסרית, את דבורה מנהלת החשבונות למחרת. "כי רציתי לתת לך קבלות, אבל לא ראיתי אותך". "אל תשאלי", נאנחת דבורה אגב שימוש בביטוי שממש נדיר באוצרה. "אל תשאלי" אומרות נשים דרמטיות, כאלו שלפני כל סיפור שהן מתחילות יש כמה הקדמות מעוררות תאבון, שעד שהסיפור עצמו מתחיל, כל המאזינות כבר פעורות פה ובולעות את הסיפור בשקיקה. אבל דבורה היא מנהלת חשבונות ענינית. את חוויותיה הרגשיות הלא עמוקות היא חולקת בדרך כלל עם נפשות קרובות בבית, וכשהיא רוצה להעביר מידע היא משתדלת להצמד לנתונים. עכשיו היא נאנחת מעומק הלב, ומבקשת ממלי ש'לא תשאל', מתוך כוונה עמוקה שכן תעשה את זה. "מה?" "כבר שבוע שאני נוסעת כל יום לחור אחר בארץ, או לכמה חורים, ומראיינת שם עשרות נשים את אותו שאלון חופר ומעצבן", מרצה דבורה את כל הסיפור. "תאמיני לי, אני מתגעגעת לשבת כאן בשקט ולערוך את החשבונות". "מה את אומרת". מלי עמנואל לא מצליחה באמת להשתתף בתסכול. לנסוע כל יום לחור אחר בארץ או אפילו לכמה חורים? חלום! גיוון אדיר של השיגרה המשעממת. כמה אפשר לשבת על אותו כסא באותו משרד ולהתעסק במספרים? הרי כמה שלא תגמרי לצרף ספרות אלו לאלו, הן לא יותר מעשר בלתי משתנות. "כן, אין לך מושג כמה אני עייפה. היום באתי לכאן כי אי אפשר להזניח לגמרי את הנהלת החשבונות. ספקים מחכים לחשבוניות, וכל מיני תשלומים צריכים להגיע ליעדם. אבל בשבוע הבא אני אמורה להמשיך את הסיבובים". שוב נאנחה דבורה אנחה מוזיקלית ביותר ולקחה ממלי את הערימה שהגישה לה. "בהצלחה", אומרת מלי. "אני בטוחה שזו עבודה אחראית מאד, מה שאת עושה עם הראיונות המתישים, אחרת לא היו מפקידים אותה בידייך". כשנחמי ניגשת לברר משהו בעניני תשלומים, היא שומעת מדבורה מסר ממש דומה. כל העצמות דואבות לה, העיניים שלה כבר בקושי יכולות לראות אותיות, היא יכולה לשנן מתוך שינה את השאלון, והלאה והלאה, הרשימה עוד ארוכה. לנחמי יותר קל להיות אמפתית, פשוט משום שזו התכונה הכי בסיסית באופי שלה. היא מקשיבה מכל הלב, ואפילו תורמת אנחה ושתיים. היא מזמינה את דבורה לשתות קפה, משהו שדבורה לא אוהבת לעשות בזמן העבודה כי הוא מרגיש לה בטלני ומשתמט, אבל הפעם דבורה ממש מרגישה צורך להכין קפה, לשתות קפה ולפטפט על קפה. "איך הולך עם הראיונות?" שואלת אסתי, שראתה מהעמדה שלה מיני-חגיגה בפינת הקפה והצטרפה מידית. אני כל כך מתגעגעת לנשים היקרות מהפרברים, איך היה לך אתן?" משעמם, לא עונה דבורה, משעמם ומעייף. "רגיל", אומרת דבורה מילה מאזנית להפליא. "הנסיעות האלו ממש מתישות". "אבל נורא מעניינות, לא?" שואלת מרגלית. כשהיא חשבה שאולי היא זו שתקבל את התפקיד הזה, היא האמינה שהוא מרתק. "מעניינות?!" שואלת דבורה, כאילו אמרו לה שהן מצמיחות תירס או מגדלות תוכים כחולים. "מעניינות", היא אומרת באירוניה. "לא מצאתי את הענין". "את יכולה לנצל את הזמן של הנסיעות לנוח או לשמוע הרצאה או לכתוב רשימות כלשהן", אומרת צביה, האשה שחזרה זה עתה מחופשה מיטיבה לעבודה תובענית. "מי יכול לנוח בנסיעה", גונחת דבורה שוב. "רשימות אני עושה בעבודה ולשמוע הרצאה זה לא ניצול זמן בעיני". חבל, חושבת אסתי בצער אמיתי, חבל מאוד שהסכמת למשימה הזו ולא השארת אותה לכל אחת מאתנו. מה את מתבכיינת, דבורה, אחרי שקיבלת את התפקיד שכולנו חלמנו עליו. יכולת פשוט להשאיר אותו לכל מי שרצתה אותו כל כך. עובדת ה. אייזנר עובדת עם לב דבורה אלפרוביץ 39 ,מנהלת חשבונות, מרגישה חוסר סיפוק בעבודה. אסתי ויליגר 47 ,יצירתית ומלאת-חיים. אם למשפחה ברוכה של נשואים ופעוטות. עבדה עד כה מהבית. אחראית על רישום למוסדות ועל עבודות סוציאליות נוספות. 50 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד