מנחת סדנאות לתקשורת מקרבת מ. זיכרמן, יועצת משפחתית, עם לב הצרכים האנושיים הם האנרגיה שמניעה אותנו להמשיך לפעול, לבטא ולהגשים את מי שאנחנו. מילוי הצרכים חיוני והכרחי לקיומנו. אנחנו אומרים שיש צורך בחמצן כדי שהאש תדלוק. לא יתכן שתתקיים אש ללא חמצן. באותו אופן לא יתכן שאנחנו נתקיים ללא מילוי הצרכים שלנו. אם לאורך זמן צורך מסוים שלנו לא מתמלא, יש לכך מחיר שיכול להתבטא בטווח המידי או בטווח הרחוק יותר. במוקדם או במאוחר נגלה, שאי מילוי הצורך הוביל לסבל וחסר כזה או אחר. אין רואים את הרוח, אבל היא זו המובילה את הספינה, ולא המפרשים המתנפנפים מעל התורן לעיני כל. הצרכים שלנו אינם תמיד גלויים לעין, אבל רק כשהם מסופקים יכולה הספינה לנוע. זה המנוע הפנימי, המדחף שמכוון אותנו להתקדם לכיוון המסוים שבחרנו והוא מהווה את המצפן המאותת – "אתה בכיוון הנכון". יש לנו מגוון גדול של צרכים: פיסיים ורוחניים, אנושיים, רגשיים וחברתיים. ישנה גישה שמדרגת את הצרכים על פי רמת החשיבות והחיוניות. התאוריה של מאסלו מדרגת את הצרכים האנושיים בצורת פירמידה, כשהבסיס שלה הם הצרכים הפיסיים והביולוגיים: חמצן, מזון, מחסה, מלבוש, בקצה העליון של הפירמידה נמצאים הצרכים הרוחניים של מימוש עצמי ומשמעות, ובאמצע הפירמידה הצרכים הרגשיים והחברתיים. לפי גישה זו, לא נתפנה למלא את הצרכים של "הדרגה הגבוהה יותר בפירמידה", אלא רק לאחר שנמלא את אלו של "הדרגה הנמוכה יותר". לפיכך יהיו אנשים שלעולם לא יגיעו למילוי צרכיהם במשמעות ובמימוש, מכיון שהם עסוקים במילוי צרכים אחרים שקודמים להם. גישה אחרת, גישתו של ויקטור פרנקל, מייחסת חשיבות רבה וראשוניות דווקא לצורך של משמעות. פרנקל היה במחנה ההשמדה הנאצי ושם הוא הגיע למסקנה, שאנשים שהיתה להם משמעות חזקה בחייהם הצליחו לשרוד טוב יותר. נאמן למסקנה זו, הוא התאמץ למצוא משמעות בכל מה שעבר עליו שם. המשמעות היא זו שנתנה לחייו לא רק טעם ופשר, אלא גם חיזקה אותו. לעדותו, חיפוש המשמעות ודבקות במילוי הצורך בהגשמת הערכים המשמעותיים, הם אלו שנתנו לו את האנרגיה לחיות. הגישות מתייחסות לדירוג הצרכים, אבל גם לפי הגישה הראשונה וגם בהתאם לשניה, ברור שצרכי האנשים שונים מאד מאחד לשני. ההבדלים בין בני האדם בנוגע לצרכיהם הפיזיים והרוחניים יכולים להיות קיצוניים מאוד והם מהווים את הפסיפס האנושי המעניין. הבדלים אלו יוצרים לפעמים לא מעט קונפליקטים. כאשר ננסה להבין את הצורך החשוב של האחר, גם אם הוא מנוגד לשלי, נתחשב בצורך המיוחד של כל אחד, נוכל לקדם אותו ואת המערכת, כשכל אחד נותן דווקא מהכוחות המיוחדים והייחודיים שלו. כאשר מתעלמים מהצרכים שלנו, אנחנו מבזבזים אנרגיות. זה בדיוק מה שקרה לאסתי בפרק שלנו. היא מפהקת וזועקת "משעמם ומרדים". רק החשיבה על כך שתסע ברחבי הארץ, תראה נופים ותכיר נשים חדשות, מילא אותה באנרגיה. האנרגיה התרוקנה כשהתברר שהתפקיד לא ניתן לה. לעומתה, דבורה מתלוננת על כך שהנסיעות מתישות ומשעממות אותה. שימו לב: מה שמעניין את האחת משעמם את השניה, מה שממלא לאחד את האנרגיה מרוקן לשני. מודל 6 הצרכים מציע 3 זוגות של צרכים, המשלימים או מנוגדים זה לזה. ועם זאת יכולים להתקיים יחד בו זמנית. 1 )ודאות - הצורך בקביעות, בבטחון, ובשליטה במתרחש. 2 )גיוון - הצורך בשינוי, באתגר, בריגוש ובחידוש. 3 )משמעות - הצורך בייחודיות. 4 )שייכות וקשר - הצורך לאהוב, להרגיש קשר, שייכות ואהבה. 5 )צמיחה – מה שאינו צומח אינו חי. הצורך בהתפתחות, לימוד וחידוש. 6 )תרומה – הצורך בהענקה ובנתינה. לדבורה יש צורך בוודאות, בנוחות ובבטחון. יציאה מהשיגרה, תוכניות שמשתנות - מקשים עליה. היא מהסוג שלא אוהב הפתעות. לעומתה, לאסתי יש צורך בגיוון, בענין וב'אקשן'. חידוש, הרפתקאות, גילויים מסקרנים והפתעות, ממלאים אותה בריגוש. לכל אחד יש את המינון המיוחד לו. יש כאלו שמחליפים עבודה כל שנתיים, לא מסוגלים להיות בלי שינויים, ויש את אלו שלא יחליפו עבודה כל החיים. הצרכים נמצאים על סקאלה כמו רוב הדברים בחיים. נראה כאלו הזקוקים מאד לקשר ולקירבה, לעומתם כאלו שמחפשים את הייחודיות והבלעדיות ברמה גבוהה. קשר ושייכות הם חמצן החיים שכולנו רוצים וצריכים, מאידך, כולנו רוצים להרגיש מיוחדים, בעלי משמעות, ייחודיים. גם הצרכים האלו יכולים להיות מנוגדים, כי אם אני שייך לקבוצה ועושה כמו כולם, אני פחות ייחודי, וכמובן, גם להיפך. בין שני הצרכים האחרונים, של צמיחה ונתינה, אין ניגודיות, הם חיים בשלום ומביאים לשלמות. • ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 51
יהודית ידעה שריני בבית, לפי הדלת הפתוחה. רק ריני לא סגרה לפעמים את הדלת. אפילו דובי היה דואג ללחוץ על ידית, להוריד, להעלות. ריני לא: ריני ידעה רק את התנופה הנלהבת הראשונה, לא עצרה אף פעם כדי לסובב את הראש לוודא שהפעולה הושלמה בהצלחה. הספיק לה להדוף את הדלת מאחוריה, עד שהדלת נשקה למשקוף, לא הצליחה לשלב בתוכו לשונית. היא אף פעם לא הוטרדה מסדקים, המשיכה הלאה. אולי זאת היתה הדרך שלה לשרוד את החיים, להשאיר את כל הבתים פתוחים. "ריני?" "היא היתה והלכה", הציצה אסתי מהמטבח. ריח מתוק של עוגת חלבה שאסתי אהבה נכרך בעקבותיה, מהוקצע פחות משל הביצועים של ליסי אבל נוסטלגי ומשפחתי, והסינר שלבשה שיווה לה מראה ביתי. היה נעים לחוות את קיומה של בכורתה, שהסמינר השאיל אותה בחזרה הביתה לתקופה הקצרה של בין הזמנים. לימודי המסלול של אסתי לא הבחינו בין אור לחושך, בין חופש ללימודים, לא נעצרו בסוף השנה. שבועיים באב, כמחווה מיוחדת, היתה הפוגה בקרבות. "כמה זמן היא היתה?" "שעה, שעתיים", אמרה אסתי. "הספיקה להוציא את כל התמונות מהארון ולקחת את כל אלו שהיא מופיעה בהן. אם לא שפיקחתי עליה, לא היה נשאר לי תיעוד מהחיים מגיל שתים עשרה והלאה. רבתי אתה נוראות על התמונות מהחתונה של שני! לא יודעת אם זה מה שתיכננת, אבל הערב נצטרך לעשות סידור אלבומים". כל החופש ריני ניתרה סביב הבית שלהם, נחליאלי קטן, נודד, שלא מוצא מנוחה בשום מקום. בדקה פעם בשבוע שהעונות לא התחלפו, שהבית נשאר כשהיה. לפעמים אספה פרטים שכוחים שלה, כאילו גמרה אומר להכחיד כל שריד לקיומה בבית הזה. לפעמים להיפך, באה ופיזרה מחדש חפצים, כאילו לקבוע יתדות. לפעמים הגיעה כשיהודית היתה, לפעמים לא. יהודית הרגישה שהכל מחושבן אצל ריני. תהתה אם העובדה שמעולם לא נפגשו ריני וליסי היא מקרית, או גם באה בחשבון. "היא אמרה משהו?" "השאירה לך את זה", אסתי ניגבה יד בסינר, הגישה לה שני דפים מקופלים, בצד האחורי נכתב עליהם באותיות גדולות, פזורות ומתרחבות: 'קורות חיים למשרה 65 ,#פקידת קבלה בבית אבות', ו'קורות חיים לצהרון של משרד הרווחה'. "היא ביקשה אם תוכלי לקרוא את קורות החיים האלו ולתקן מה שנראה לך, ולשלוח למספרים שהיא כתבה מאחורה". אסתי הציצה בסקרנות יחד אתה. "מה זה? קורות חיים של מאמי שלה?" "כדאי שתלכי להריח אם העוגה שלך נשרפת", המליצה יהודית. תמיד כשאסתי וריני התחילו לרחרח אחת סביב השניה, היא שלחה אותן להריח משהו במטבח. "טוב, לא שאלתי את זה אותה!" אמרה אסתי, נזופה, הלכה להריח את התנור. יהודית חשבה שחבל, באמת. אולי ריני היתה מבינה עד כמה היא מופקעת. קורות חיים למועדונית של משרד הרווחה! זה מה שיעשה טוב לילדה הזאת? לשמוע סיפורי חיים קשים ולהאנח על ילדות מבתים אחרים מפורקים??? ילדה שאמורה לשבת ולסכם בשיעורי היסטוריה על תלאות אחרות, רחוקות וערטילאיות מסוג מלחמת רוסיה-סין? /// "ריני, יקרה! הפסדתי אותך". "מה לעשות שאת עובדת גם בחופש", אומרת ריני בנימה שקרובה לגינוי אבל מעודנת בשל דרך ארץ. "הנה עוד סיבה למה לא כדאי לך לעבוד", מעדכנת יהודית. "ואני לא עובדת בחופש חמודה, רק תלמידות שיש להן חופש יכולות לעבוד בחופש. אני אין לי חופש. אני עובדת בעבודה". "לכן אני לא רוצה להיות עצמאית", נאנחת ריני אנחה שנועדה להשמע. "לא רוצה להיות כמוך. את המנהלת הכי קשוחה שיכולה להיות לעצמך. אני חייבת מנהלת כדי שיהיה לי ממי לבקש לצאת לחופש". יהודית צוחקת בעל כורחה. ריני רצינית מאוד. "ראית את קורות החיים שלי? איך הם?" "הם מחכים לך כאן". "עברת עליהם? שלחת אותם?" שואלת ריני בתקווה. "לא שלחתי אותם", מודה יהודית ביושר, מדחיקה רגש של פחד שדורש ממנה להחליק את האמת, לא להרחיק את ריני. זוכרת שלא מחנכים מתוך פחד. היא פשוט תאמר את הדבר בעצמו: "מה השטויות האלו". "אממממא", אומרת ריני, מאריכה את המילה ככל האפשר, בנסיון נואש לעורר בה רגשי אמהיות רדומים. "די, ריני. דיברנו על זה. בואי נדבר על דברים אחרים. רוצה שנארגן לנו גם השנה טיול-סוף-חופש? רוצה להציע לשיינדי, למלי ולשרה להצטרף?" היא תמיד יצאה עם הבנות לטיול קליל, נחמד, שהפך למסורת משפחתית, יומיים לפני תחילת שנת הלימודים. פינתה לה יום - על אף שלא היתה לה מנהלת לבקש ממנה יום חופש - והן יצאו לטיול חובבני שאילתרו לפי טעמן האישי. בשנים האחרונות הצטרפו לריני חברות שלה, וטיול סוף החופש היה יום נעורים מאושר של שלהי קיץ, שבו שלט רק כלל אחד שהנהיגה ריני: אין לדבר על לימודים. היא תצא גם השנה לטיול כזה, על אף שאסתי כבר לא תהיה בענין. תלך דרך ארוכה כדי להחזיר את ריני למקום הטבעי שלה, בתקווה שטיול סוף החופש יבשר, אמן, על תחילת הלימודים. /// תהילה היא מדברת פחות משאר הבנות בקורס. היא מצאה חן בעיני יותר מכולן. בפעם השלישית שאנחנו נפגשות במרכז ללימודי קונדיטוריה, לכל אחת יש כבר עמדה קבועה. ממקומי שבקצה החדר, סמוך לתנור )החום ח. לוברבום פרק ל"א 52 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
לא מפריע לי! אבוולה לא אהבה מזגני קירור והבית שלנו היה תמיד חמים - רותח! יגידו הבנות כאן, שמנופפות מול עצמן ביד מיוזעת מול מזגן שמופעל על שש עשרה מעלות(, אני מבחינה שיש לכל אחת גם עמדה פנימית קבועה, ואפילו בנות זוג בהתהוות. יהודית צדקה. הספרים צדקו. קונדיטוריה היא ענף של כימיה. לא רק חומרים מתרכבים מחדש, גם קבוצה של חמש עשרה בנות נוצקת, מתערבלת, מגלה תכונות ומתמזגת ליצירה חדשה. רק אני, שוקולד לא מטומפרר, לא מתאחדת היטב. אולי המדחום שלי לא מכויל מספיק טוב. "כדי לטמפרר שוקולד", המורה מסבירה, "יש להעזר במדחום. יש אמנם שיטה ביתית לעקוף את השימוש במדחום, אבל אנחנו מכוונות למטבח מקצועי, אז נצא מנקודת הנחה שיהיה לנו מדחום, אם לא נשבור אותו", היא מחייכת. אני חושבת שזה מעליב אבל שותקת. "כבר הבנו איך לא שוברים מדחומים, לא צריך להסביר כל שיעור מחדש", אומרת אחת הבנות. אני מביטה בה בהערכה. איך היא שומרת על כבודה של הבת מהשיעור הראשון, איך היא מכלילה את עצמה בין שוברי המדחומים. בהמשך השיעור, בכל עת שיש לי רגע של פנאי - כשאני הראשונה שסרקה את תלתלי השוקולד והקפיאה אותם, כשהפכתי את שעון החול שלי והתחלתי להמתין לרתיחה, כשהמיקסר שלי רוקד בחופשיות, אני מתבוננת בה. קוראים לה תהילה, זאת למדתי מהמורה שפנתה אליה. היא מדברת פחות משאר הבנות. מה שהיא אומרת, מוצא חן בעיני. היא מציעה עזרה לבת שעובדת לידה - מה שאני לא העזתי לעשות. היא אומרת בקול: המורה יכולה להסביר שוב? כשעוד בנות מזגגות עיניים באי הבנה. הביצועים שלה קצת איטיים אבל מושלמים. אם יהודית תשאל אותי שוב איך היו הבנות, אני אענה לה על תהילה. השיעור נגמר. אני אוספת חפצים, אורזת את העוגה עם תלתלי השוקולד בתוך פעמון זכוכית. יוצאת בין כולן, רוכנת קצת על העוגה בהגנה כשהן נדחקות בי. בחוץ העולם מרווח יותר. הבנות חולפות על פני, לא נמנעות מלהביט בעוגה שבתוך הפעמון. "וואו, ליסי, שלמות!" "מוכשרת!" הן נעלמות, בזוגות או בשלשות, בהמשך הרחוב. אני מחכה ליהודית שתבוא לאסוף אותי במונית, כמו בפעמים קודמות. לצדי מחכה תהילה. "אבא שלי יבוא לאסוף אותי", היא מסבירה. "זה אזור תעשיה שומם כאן". "להתראות ליסי, להתראות תהילה", המורה יוצאת האחרונה. "איזה תוצרים יש לכן! צריכה לפרסם אותם בפרסומת הבאה"... "היא מתכוונת אליך", מסבירה תהילה. "את באמת הרבה יותר מתקדמת מכולן", היא אומרת לי. העיניים שלה לא הסתכלו עלי ישירות. איך היא יודעת שנעים לי יותר ככה. "את ממש מקצועית כבר". "תודה". אני יודעת בעצמי שאני מקצועית יותר מכולן, ובכל אופן נעים לי לשמוע את זה ממנה, כמו בשורה חדשה. "זה לא בזבוז זמן בשבילך, הקורס הזה? למה בעצם לא הלכת לקורס אישי, פרטי, כדי ללמוד רק את מה שאת צריכה?" למה באמת. "העדפתי קורס עם חברה". אם הייתי היא, הייתי שואלת: מה נותנת לך חברה, אם את עובדת לבד, כמו בקורס פרטי? תהילה לא שאלה. תחת זאת חיוך מהיר, פתאומי, עלה על שפתיה, כשאמרה: "גם אמא שלי אמרה אותו דבר". "היא נשמעת מאוד מיוחדת", אמרה יהודית בערב. גיליתי שנוח לי לדבר עם יהודית כשהיא נחה על הספה. היא שותקת הרבה יותר, ומקשיבה. לפעמים העיניים שלה מרפרפות כאילו הן עומדות להעצם, אבל היא תמיד פותחת אותן ברגע הנכון כדי לומר: באמת? או: מעניין! "כן, היא באמת מיוחדת", חזרתי בשמחה. "והיא לא כמו כולן. את יודעת, שאר הבנות - בעיקר מקשקשות, את אף פעם לא יודעת אם הן מדברות באמת או לא. היא הרבה יותר מאופקת וחכמה". "אולי תזמיני אותה לכאן", מציעה יהודית. "להתאמן ביחד במטבח או סתם, לבלות". אני אעז? משהו בחלל בינינו יתחמם מספיק, כדי שהמילים יוכלו לבקוע? "אולי". • אליסיה, שגדלה בבית סבתא שלה בלי לפגוש אדם, מגיעה לארץ ישראל, לביתה של יהודית. היא פוגשת את ריקה ממכסיקו סיטי ומבינה שגם במכסיקו, הדרך שבה גדלה היא חריגה. היא מתחילה קורס מקצועי של לימודי קונדיטוריה. ריני מתכוונת לעזוב את הלימודים, לצאת לעבוד. היא מבקשת מיהודית להמליץ עליה לעבודה. יהודית משכנעת את המעסיקה הפוטנציאלית לקחת אשה ולא בחורה. /// תקציר
חצות. סלון. בית. ערימת ההזמנות הריקות שמימין גבוהה כל כך. הערימה שבשמאל, זו של המוכנות - כוללת בתוכה שלוש בלבד. צילה משפשפת עיניים אדומות. מנערת את היד. מטלטלת את העט. לרגע אחד עולה בה רצון פראי להעביר את ההר הגבוה מימין לשמאל, להדביק, לסגור ולשלוח בלי שאף אחד יראה. ברגע הבא היא מתעשתת. כמה חיכתה לכתוב הקדשות על הזמנות לחתונה של הבת הבכורה שלה. להזמין ידידות נושנות במילים חמות, להודות לכל מיני אנשים טובים שפגשה בשבילים על חלקיקי עבר או הווה. היא לא יכולה לדלג על כל זה בגלל פיהוק אחד או שניים. ההזמנה של שלומוביץ פתוחה מולה. שם, בין 'עטרת זקנים בני בנים' ל'מוזמנים לסעודת המצוה' יש מלבן חלק ומזמין שמחכה למילים שלה. מה תכתוב לברכה שלומוביץ, שכנתה לשעבר? איך תביע בשני משפטים שנים של שכנות נהדרת ועזרה הדדית? 'למשפחת שלומוביץ היקרה עד למאד', היא משרטטת אותיות עגולות. 'תודה על עזרה בשעות לא שעות, על לב פתוח ויד מושטת - - -' לא. היא מוחה את המילים בכמה קשקושים נמרצים. אפשר לחשוב שהם משפחה נזקקת שקיבלה עזרה סדירה באופן קבוע. מה הנמלצות הזו? היא שוב משפשפת עיניים. מחפשת מילים קלילות שתזכרנה שואב אבק שנקנה במשותף וטייל בין הדירות, גידול של שיירת זאטוטים קרובים בגיל ובמרץ ורגעים מתוקים שחלפו. "לברכה, על ידידות ארוכה וימים יפים שנחקקו בלבבות - - -" לא טוב. היא הודפת הצידה את מילות ההספד יחד עם פרץ ההתרגשות שהציף אותה, מיישרת קיפולים של הזמנה חדשה. שעת חצות כבר עברה מזמן והיא יושבת פה ובוררת מילים כמו גרגרי אורז. זה לא הגיוני שככה תכלה את זמנה על כל הקדשה מחדש. היא צריכה נוסח אחיד, קרוב מספיק אבל לא דביק, קליל אבל מכבד, אותו תכתוב לכל הקרובות והידידות. מי ישזור לה מילים מדודות למשפטים לא ארוכים מדי? רייזי. היא מעבירה את הטלפון מיד אחת לשניה, כמעט לוחצת לחיצה ארוכה על שלוש לחיוג מהיר אל אחותה, מעיפה מבט בשעון ושומטת את המכשיר על השולחן. לא. לא השעה המאוחרת עוצרת אותה. היא לא יכולה להתנהג בחוסר רגישות כזה ולבקש מרייזי עזרה בנוסח להזמנה. יכולה לכתוב פשוט 'מחכים לבואכם בלב שמח' או לא לכתוב שום דבר. לבקש מרייזי, אחותה הגדולה, היא לא יכולה. קרוב לשעה שתיים היא פורשת. משאירה על השולחן שתי ערימות של הזמנות; הר גבוה וריק מימין, ותלולית הכוללת בתוכה ארבע הזמנות משמאל. מחר בבוקר תלווה מבתיה נוסחים משומשים ממאה ההזמנות שכתבה לחברות שלה ותכתוב אותם בלי לחשוב יותר מדי. אף פעם לא העריכה כמה מחשבה ומאמץ מושקע מאחורי הקדשות שנכתבות באישון ליל ונשלחות בהתרגשות, ונשים עסוקות מרפרפות עליהן ליד תיבות הדואר, מהנהנות ועוברות על ההזמנה הבאה. • "רופאים רק חושבים שהם יודעים הכל", יהודה מושך בקצוות זקנו הצעיר. "האמת היא שהם לא יודעים כלום". "הם יודעים יותר מאתנו", דבורי לוחשת. עייפות ודאגה מתערבבים בקולה. כמה ציפתה לארוז את הבובה החדשה בסט קטיפתי ומתוק, להניח בסלקל ולמהר הביתה, להתחיל לנסות להיות אמא לשתיים. בשום חלום לא דמיינה ענן אפור שיעכיר את הקסם הוורוד, יצרום את שלמות הלחן. רייזי ממלאה ריאות באוויר. מגייסת מתוכה את הטון הרגוע ביותר שיש לה במלאי. שומרת שלא ירעד אפילו בקצוות. אל מול אבא ואמא צעירים וחוששים כל כך, אין לה ברירה אלא להיות הקול האופטימי. "רופאים הם בני אדם רגילים, לא חוזי עתידות", היא אומרת לאט. "ניתנה להם רשות לרפא. לא לנחש". "נכון", דבורי מתנשפת בהקלה. קומצת אגרופים ריקים שמשתוקקים לחבק בובה קטנה שספונה בעריסה שקופה בתינוקיה. "אפילו דוקטור ברוק אמר שרק בעוד כמה ימים הם יהיו יותר חכמים, ויש לפחות חמישים אחוז סיכוי שהכל בסדר". עומדת במעגל ה. אירנשטיין עומדת במעגל 54 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
"חמישים אחוז זה המון". יהודה מתעודד. "נתפלל שהכל בעזרת ה' יהיה בסדר". "נתפלל", מסכימה דבורי. "אבל שאף אחד לא יידע שום דבר מהסיפור הזה, טוב? אנשים יחשבו שלא משחררים אותה בגלל צהבת גבוהה או משהו מהסוג. אף אחד לא אמור לדעת שום דבר. להורים שלי זה ממש חשוב. יש להם נסיון עם הסיפור של יצחק אחי. שנים לקח להם להוכיח לכולם שאין ממש בשמועות. "אתם לא תצטרכו להוכיח לאף אחד כלום". רייזי מחפשת את הנייד שמטרטר בעומק התיק. מה רוצה צילה עכשו? יש רגעים שנדמה לה שאחותה מנחשת שמשהו קורה. "יש לך ד"ש ממירון". קול רענן בוקע מן המכשיר, שריקות של רוח מטלטלות את המילים. "אין לך מושג איך קר פה! כבר היינו בצפת ועכשו אנחנו נכנסים לרבי שמעון". גל של חום ממלא את הלב של רייזי. מתגעגעת להניח את הראש על הפרוכת הכחולה ולבכות ערבוביה של חשש ותקווה. "אני רוצה גם", היא אומרת. "בדיוק לכן התקשרתי". הקול של צילה נשמע ברור פתאום. נראה שנכנסה אל תוך המבנה בו קירות האבן הישנים חוסמים כל רוח. "יש לך פה שגרירה עכשו, רייזי. את יכולה להזכיר את מי שאת רוצה ובתיה ואני נתפלל גם עליכם". רייזי חומקת החוצה מן החדר, משאירה מאחור הורים צעירים וענן של דאגה. צילה אחותה במירון עכשו. אולי תזכיר את התינוקת? יכולה לבקש שתתפלל עליה גם בלי לפרט יותר מדי. צילה לא תשאל. בזה היא בטוחה. ותפילות לא יזיקו לאף אחד מהם בימים הרי גורל שכאלה. ועל הדרך, אם צילה תבין שמשהו קצת חורק, זה בטוח יועיל. "תתפללי - - -" היא מתחילה. "תתפללי על - - -" בתוך החדר מגביה יהודה את הטון. דבורי עונה לו והקול שלה רועד. ריקי בת השנתיים מתעוררת ודורשת בקול ישנוני לראות כבר את התינוקת החדשה. למה הם לא מביאים אותה הביתה כבר. רייזי מניחה יד על הפה. חוסמת מילים. זה לא הסוד שלה. אסור לה לגלות אפילו ברמז. יכולה לא להסכים עם הדרישה להסתיר. לא יכולה לסרב לה. "תתפללי על דינה בת רייזל כמובן, לזיווג הגון בעתו ובזמנו", היא אומרת בסוף. "ועל כולנו. לנחת ולבריאות ולכל הדברים הטובים". שתיהן שותקות פתאום ורייזי יודעת בלי שאף אחד גילה לה, שצילה והיא חושבות עכשו בדיוק על אותו הדבר. אחותה במירון והיא בבני ברק, ושתיהן חוזרות ביעף עשרים וחמש שנה אחורנית. רייזי היתה כלה מבולבלת ונרגשת. אבא ואמא הבטיחו לה מסע לקברי צדיקים בראש חודש הסמוך ליום החתונה. רייזי התרגשה כל כך. הנסיעה המתוכננת, רק היא ואבא ואמא, הרעידה מיתרים חבויים עמוק בתוך הלב שלה. "כל הערב-חתונה הזה והעומס והלחץ שמתערבבים בו חוסמים לי את התפילות", סיפרה לצילה ברגע נדיר של גילוי לב לא אופייני. "אני מנסה להתפלל ולבקש, יודעת שיש כל כך הרבה על מה, אבל התפילות לא משתפות אתי פעולה. המילים יבשות, כאילו אני מבקשת על מישהו אחר ולא על החיים שלי עצמי. אני בטוחה שביום אחד שכולו תפילות, עם אבא ואמא ביחד, אצליח לפרוץ את הסכר ולהתפלל באמת". יומיים לפני ראש חודש נפל אבא ברחוב. בור קטן במדרכה הכשיל אותו. בנס הסתיים הסיפור בנקע הדורש מנוחה ולא ביותר מזה. כולם הודו לה' שעד החתונה הרגל תספיק להחלים ושלא מדובר בגבס מסובך או גרוע מכך. רייזי גם היא הודתה כמו כולם. חיפשה את מספר הטלפון של מארגני נסיעת התפילה כדי לבטל. "את לא מבטלת את הנסיעה הזו!" נבהלה צילה. "חיכית לה כל כך הרבה". "אמא לא יכולה להשאיר את אבא ככה ליום שלם", ענתה לה רייזי בקול יבש. "ואבא – זה ברור לך שהוא לא יכול לבוא, נכון?" הכל היה נכון. ובכל זאת. "אני כבר רגילה", רייזי חנקה אנחה. "הייתי יותר מתפלאת אם הנסיעה הזו היתה יוצאת לפועל מאשר עכשיו, שהיא בוטלה". בסוף נסעו שתיהן. צילה לא ויתרה ושיכנעה את אבא ואמא להסכים. רייזי ניסתה למחות, אבל צילה לא הרפתה. "גם לי לא חסר על מה להתפלל", צחקה. "נכון שאני לא תחליף לאבא ואמא, אבל להתפלל אפשר גם לידי". לאורך כל היום עקבה צילה בחשאי אחר אחותה הגדולה, הכלה. ממששת את מצב הרוח. בודקת לראות אם נפרץ המחסום, אם המקומות הקדושים והנוגעים ללב עוזרים לתפילות של אחותה לעלות. רייזי טמנה את הפנים בתוך הסידור. לא איפשרה לאחותה לפלוש אל רגעים פרטיים כאלה. בסופו של יום, כשהאוטובוס החליק על הכביש המתפתל בדרך הביתה, היא הודתה לצילה. "טוב שלא ויתרת לי", אמרה. "תודה שאת אף פעם לא מוותרת". שנתיים אחר כך נסעה צילה, כלה נרגשת, בליווי אבא ואמא, ליום תפילה במקומות הקדושים. אף אחד לא נקע את הרגל או הצטנן. אבא, אמא וצילה נסעו וחזרו עמוסי רשמים ונרגשים מיום מרומם של תפילה וקרבת אלוקים. מיום חמים כל כך של אבא, אמא, בת. צילה, בלי לדעת למה, קיוותה שתצליח להסתיר מרייזי את הנסיעה המשולשת. עד היום לא ידעה אם הצליחה. "מאחלת לכם ולבתיה יום מרומם לפחות כמו היום ההוא בערב החתונה שלך", צוחקת רייזי עכשו. אולי, אחרי כל כך הרבה שנים, עוד לא התרגלה. "העיקר שיתקבלו התפילות". פרק ד' שיתקבלו התפילות ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 55 תקציר: צילה עומדת לפני חתונת בתה בתיה. לרייזי אחותה והשותפה שלה בחנות, יש בת שאינה מאורסת ונכדה שלא השתחררה מבית החולים.
מילים עם כח ח. וקסלמן אג'יליות / אמא מנוסה אני ברוך ה' אמא ואשה עסוקה מאד. בכל בוקר מלבישה ומארגנת כמה ילדים, מדי פעם רצה לקנות להם את הבגדים - גם זה פרויקט בפני עצמו. )סטים או לא – זה דורש לרוץ בין חנויות ולהשלים התאמות...( אחר כך פונה לעבודה. יש לי שני פרויקטים מורכבים בעבודה ונוסף על כך אני עצמאית כמו צעירות רבות בדורנו. עלי לטפל בעסק הפרטי שלי, שדורש מכלול פרטים, ולא רק התמקדות בתפקיד אחד כמו ששכירה נדרשת. איכשהו, בתקופה זו אני אחראית גם על ועד הבית המתחלף בבנין. יש לי כמה ילדים שזקוקים לטיפולים פארא- רפואיים במסגרת הסטנדרט, ברוך ה' לא משהו חריג. יש לי הורים יקרים, סבתא, והמשפחה מהצד השני: אחים, אחיות, גיסים, גיסות. מתבקשת ממני השתתפות בארועים, חתונות, השתתפות בהכנת אוכל לשמחות ביתיות, שליחת מתנות למי שרוצים וחייבים. ובבית – נקיון, הכנת מזון יומית, כביסות של שיגרה. הצצה קצרצרה בעיתון, קצת להתעדכן מה קורה, סידור ארונות, מילוי ארונות, שמירה על הילדים אחר הצהריים, תעסוקה בשבילם, האכלה, השכבתם בלילה, ניקוי המקרר, ועוד כהנה וכהנה... כל זה רק חלק ממה שכל אמא יהודיה צריכה לעשות. נשים בדורנו - עמוסות! יש לזה שם לועזי, ליכולת הגבוהה של הביצועים. מי שיש לו את היכולת הזו הוא אג'ילי! כך קוראים לזה. זהו תחום פופולרי בעידן של דרישות גבוהות. אמהות משלנו מומחיות בזה. בציבור הכללי המומים מהמומחיות שלנו! באחת מתוספות "המודיע" היה סיפור על אחיות שאמרו לנערה: "זה הזמן שלך ללמוד, לכן כעת את לא צריכה לעזור". אני רוצה לומר: זה הזמן שלך להתאים את עצמך למה שצריך וללמוד לתמרן. לא להפסיד את היכולת הזו של לעשות כמה דברים ביחד, לערוך סדרי עדיפויות. כשאנחנו מרגילים את בנותינו הצעירות, כדאי להרגיל אותן שלא להיות ממוקדות רק במשהו אחד ולהסחף אליו לגמרי. כל כך חשוב לדעת לתמרן, להבין מה לעשות ברמה גבוהה ומה לבצע במינון נמוך. צריך לדעת גם לעשות דברים 'מלמעלה'! לפעמים זו החכמה! בחיים צריך לדעת לעשות דברים גם בצורה בסיסית ולא רק מושקעת. אז בואו לא נאמר להן: "זה הזמן שלך להתמקד במשהו אחד" ונפטור בנות ממטלות בגלל התמודדות סוערת בסמינר או מבחנים... זה לא רווח לבנות! זה לא עוזר להן. עדיף לומר: "תדיחי כלים ותעזבי את הקרמיקות או פריטים מסוימים, אבל כלים צריך לשטוף תמיד!" "יש לך מבחנים? אולי זה דווקא יהיה לך לזכות". עלינו לעזור לבנות לפתח את היכולת לעבור מדבר לדבר, ולשמור על מחויבויות גם כשקשה. ביום של מבחן לא צריך לתת לבנות לוותר על דברים, גם אם מסכימים לפטור אותן, אלא לעודד אותן שאפשר, ללמד אותן לתת למוח לעבד נתונים בזמן שמושיטים יד. להריץ ענינים גם בתוך עומס. לא לחיות בניתוק! אני לא מצפה מנערה לעשות כל מה שעושה אשה בדורנו מדי יום, כי חלק מהיכולות מתפתחות עם הגיל, עם הילדים והאהבה אליהם, עם המיומנות שנוצרת, חלק מתפתח מעצם השותפות המשפחתית בבית, ועוד. ברור שגם סערות גיל הנעורים לא מאפשרות לחלוש על הכל. אבל את היכולת הבסיסית לתמרן – כדאי להקנות! שכחנו מה זה חסד? / אמא צעירה כמה ויכוחים רציניים היו לנו במשפחה המורחבת על הענין הרגיש הזה... אני צעירה ועדיין לא התרחקתי משנות הסמינר. ברוך ה' כבר אמא לקטנטנים, ויכולה להבין את שני הצדדים. אני חשה שיש לבנות הסמינר בורות עצומה בנושא חסד. שכחנו מה זה לעזור? הדבר כל כך ברור, שלבנות הסמינר יש את המחויבויות שלהן בסמינר ובבית, אבל בכל זאת... האם אין מקום לפתוח ולדבר על הנושא? אולי כן נכון לעזור לאחיות נשואות? צריך לדבר אתן על מהות וגדלות של חסד. הרי הבנות יכולות להבין מושגים גבוהים כל כך, אז ודאי שהן יכולות להבין גם את המושגים הפשוטים שנמצאים בתוך היום-יום. איך זה שהולכים לפרויקט חסד מלהיב, ושוכחים את האחיות הנשואות? הנושא הזה חשוב, ואסור לו לרדת מסדר היום. ומאוכזבת לפחות טיפה מן הים /אחות קטנה בתור אחות קטנה, אני די חסרת אונים והמומה מהמצב שאין עזרה. יש לי אחיות קרובות בעירי עם ילדים גדולים, ואפילו בזמנים ממש מורכבים שאין לי עזרה, אני נשארת עם עצמי. הלוואי שידברו על כך עוד ועוד, כי בתור אחות קטנה לא הפסקתי לעזור לאחיותי. נזעקתי לכל קריאה, באתי לשבתות, גם ביום- יום באתי ושמרתי על הילדים. עשיתי דברים גם כשהיה לי קשה, וכשלא היה לי נוח. התאמצתי לעזור כשהתארחו אצלנו. שמרתי על הילדים וירדתי עמם על מנת שהאמהות יוכלו לנוח. לחלק מהם נסעתי מרחק של שעתיים נסיעה. ישנתי אצלן בלילה, ועל הבוקר, בשעה שש, נסעתי לסמינר. והפעם: לתת יד לדור הבא 56 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
את מוזמנת לשלוח תגובות לטלפקס של מכון מילים. קשה לך לנסח ולפקסס? השאירי הודעה קולית קצרה וברורה בתא הקולי בעברית|באנגלית. צוות המכון יעשה עבורך את העבודה: 450-500-1599 המדור בשיתוף: הכל כלול: • תשאול • כתיבה • עריכה • עיצוב • הפקה ספר משפחתי בהפקה אישית אם לא נספר להם - מאיפה שידעו? 1599-500-450 [email protected] אני לא מתחרטת. שמחתי לתת. אבל היום... קשה לי! אין למצוא שמרטפיות, וכשכבר מוצאים - לא תמיד אפשר לסמוך. הן גם לא יכולות לעזור כמו קרובת משפחה. זה צורך השעה שכבר יהיה שינוי בענין. לא מצפה לקבל מה שעשיתי בחזרה, אבל לפחות טיפה מן הים! שתיים-שלוש פעמים בשנה כשאני מבקשת – שיתנו לי בשמחה את הגדולה שלהן לסיוע, אפילו רק במקרים ממש מיוחדים. הן עסוקות עם הסמינר שלהן והענינים שלהן. ואני – נשארת ללא עזרה בסיסית במקומות שהן היו עטופות. הרבה שטויות / רוחמי אמא שלי ע"ה היתה מספרת לנו כל מיני חוויות שהיו לה בתור נערה. בכל פעם היתה חוזרת ואומרת לנו: "הרבה שטויות עשיתי כשהייתי בחורה. חגגנו... עשינו מסיבות... לא יודעת מה נשאר לי מזה. אבל חסד שעשיתי נשמר לי! השעות ששמרתי על התאומים של השכנה – יש לי אותן! הלילות שישנתי עם קשישה גלמודה מהשכנה – מרגש אותי להזכר בזה. אם אתם רוצים מלאכים טובים שילוו אתכם לחיים – תעשו חסד. זה מה שנשאר". הצד השני של המטבע / מ.ל. ממודיעין עלית גם אני זכיתי לעזור לאחיותי הגדולות, בתור הקטנה בבנות. ברוך ה' זכיתי היום במשפחה ברוכה. אחיותי זוכרות אותי ועוזרות מתי שרק מתאפשר, כל אחת לפי יכולותיה, הן עוזרות בזמני שמחות ובערבי פסחים. ברור שהיום הבנות עסוקות יותר מבעבר, ואף שאני גרה רחוק הן מתאמצות ושולחות עזרה. לעזור לבנות את הדור הבא / קוראת שמעתי מכלה שהתחתנה בתקופת הקורונה, שמאד רצתה לנסוע עם אמה להתפלל במקומות הקדושים. המצב אז לא איפשר זאת, והם שאלו את אחד מגדולי ישראל מה לעשות. התשובה היתה: "תקחו את היום שרציתם להקדיש למסע בקברי צדיקים, ותלכו לעזור לאמהות עם ילדים קטנים". עוד אמר להם, שעזרה ליולדת היא עד שהפעוט בן שנתיים! אלו זכויות עצומות שיעמדו לכלה ביום חופתה. כדאי לזכור מכך, כי יש פה חסד כל כך עצום. אולי זה נראה פשוט, אבל כך עוזרים לבנות את הדור הבא! אמא שכלתנית למה ניגרע / א. מ. את שואלת איך להסתדר עם המצב בלי שבני הבית ייצאו מופסדים. רציתי לומר לך שזה לא רק למען ילדינו, אלא למען עצמנו! גם אני הייתי במקום הזה, לא הייתי מסוגלת לבטא רגשות, לא מול ילדי הבוגרים וגם לא מול עצמי. גיליתי שזה פשוט ענין של למידה, כמו ללמוד שפה. הרבה פעמים כשמבקשים מאנשים מחמאות, זה מובע במילים "איזה מוצלח", "איזו מיוחדת", "כל הכבוד"... אמירות כוללניות ולא באמת מוגדרות. אפשר לומר המון מילים ובעצם - לא לומר כלום. זה ענין למידה של שפה. אפשר ללמד את עצמנו! לא משנה באיזה גיל ובאיזה עשור. אגב, זה לא שקשה להביע את עצמי לאחרים, אלא הרבה פעמים קשה להביע את עצמי לעצמי, לא ברור לי מה אני חשה ומה רצוני, ממילא לא קל להעביר זאת הלאה. השתתפתי בשיעורים, וזכיתי לראות שינוי! יש שיעורים רבים כאלה. אני ממליצה על סדנת העצמה ותקשורת – כדי ללמוד שפה חדשה - שפת הלב! זה משפיע על ילדים קטנים כגדולים. ילדי למדו לדבר שפה חדשה, נחשפנו למילים חדשות וללב חדש שמרגיש ומדבר. זו חובה וזכיה לכל אחד, לחיות את החיים טוב ועמוק ומבין – לעצמנו ולילדינו. לכולנו יש רגשות! / אמא בעלת נסיון לאמהות השכלתניות שבינינו: עולם הרגשות הוא חלק מנפש של כל יהודי, וזו עובדה קיימת. בתהלים מזכיר דוד המלך ע"ה את כל הרגשות. כמובן שיש אופי שמבטא רגשות בצורה יותר משוחררת, ויש – שפחות. הרבה מאד מהתפתחות השיח הרגשי קשורה להרגל הסביבתי הנרכש בינקות ובילדות מהסביבה, מההורים. ברור שכל האמהות רוצות להיטיב ולכל אחת ישנו המסלול האישי המדויק שלה. היום אין עוררין על כך, שבכל מצב, אתגר או התמודדות, בכל מערכת קשרים, יש מקום של כבוד לאינטלגנציה רגשית. ככל שהביטוי הרגשי עשיר ותקין, הוא ישפיע על חיבור פנימי ויאפשר התמודדות תקינה עם משאבים וכוחות. לגבי שאלתך – אם יש מה לעשות כשאמא יותר שכלתנית, אנו כיהודים כל הזמן במטרה לעשות רצון ה'. אם על ידי כבוד לעולם הרגש אנו יכולים לשפר ולהשביח את עבודת ה' – ודאי שיש אפשרות לשינוי מבורך ורווח אדיר לאמא, למשפחה ולדורות הבאים. לך אמא שכלתנית / אם בישראל קראתי את דבריך ולא נשארתי אדישה, לכן אני פונה אליך בתגובה: נסי להתיישב עם עצמך, כמו בדמיון מודרך. הקדישי זמן לתרגיל קטן: עצמי עינים ודמייני דמות אהובה שמקובלת עליך מאד. מה היית רוצה לשמוע ממנה? תפתחי את לבך ותחשבי: אולי מילות הערכה? הבנה? הכלה? במילים פשוטות: קבלה ללא תנאי? רשמי זאת באופן ברור על גבי הכתב, והנה לך רשימה! שנני אותה שוב ושוב, עד שתחושי מיומנת. אחר כך תשחזרי זאת ליקיריך, בני ביתך. תחושי שמחה גדולה. תרגישי שאת כמו שמש מאירה, נותנת בלי לקבל תמורה, רק משום שאת אמא! זו הזכות שלנו כאמהות וכנשים בישראל. ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 57
תקוה ומרקר נ. ליבוביץ בסיפור חייה האמיתי 40 .ירוק בעיניים ובלב צפוף בחדר ההמתנה לסי. טי. אני לוקחת אוויר, נושמת עמוק. הפקידה לא אומרת מילה על האיחור. תודה לה'. אני בכל אופן מסבירה שהתבלבלנו בדרך. יודעת בתוך תוכי שיהודי לא תועה אף פעם בדרך. הקושי בדרך היה מבחן שהדף אותי לפינה וכמה טוב ומרגיע היה לפגוש שם את הבורא. היא שולחת אותי לפתוח וריד ולקבל בקבוק של חומר ניגוד לשתיה. תודה. המבצע יוצא לדרך. אני מתחילה לשתות והבחילה המוכרת מגיעה. לידי יושבת זקנה עם פיליפינית; מולי, על מיטת בית חולים, שוכב אדם שרק ממראה פניו אני מתקשה לנשום. הזקנה גם היא עם בקבוק זהה לשלי. אני שולחת לה חיוך של עידוד. סוקרת את כל חדר ההמתנה. מגלה כמו הרבה פעמים שאני שגרירה יחידה לחיים של אמת. חרדית צעירה אחת בנוף. משתדלת לחייך, לאחל רפואה שלמה, להיות נאמנה למה שאני מסמלת. הבקבוק שאחוז בידי מתרוקן בקצב איטי מדי. שתי לגימות והפסקה של כמה דקות להתאושש. המערכה חייבת לקבל תפנית. אני חייבת להזדרז, לא מסוגלת. אם כוס שתיה רגילה הפכה להיות מבצע בשבילי מאז הניתוח, כמה ליטרים של נוזל לא סימפטי על אחת כמה וכמה. "אולי כדאי שתצאי לרחבת הכניסה", מציע יהושע. כאילו קורא את מחשבותי. "רעיון גאוני". אני קמה מיד, כמעט בורחת מהריחות. רק לפני זה מעדכנת את האחות שאני יוצאת. היא מסכימה. מזכירה את מימד הזמן. המראות מלווים אותי גם החוצה, יושבים על הקנה. כמה התמודדות וסבל יש בעולם. אני בטוחה שיש פינות נעימות יותר. אנחנו מוצאים פינה אחת כזו, ליד שיח רענן. ירוק בעיניים ובלב. יש לתפאורה ולצבעים כח. אני מצליחה להתקדם עם המשימה שלי. "בעז"ה, התוצאות של הבדיקה בטוח יהיו טובות", אני משכנעת את יהושע. ציפורים חגות מעלינו. אני מגבירה קצת ופתאום מגיע גל מייאש. "אני כמעט מקיאה". "את לא", מנסה יהושע לעודד, מחפש נושא שיסיח את דעתי. פתאום אני נזכרת באחת הבדיקות הראשונות. אז היה הצום ממושך יותר מאשר עכשיו והבחילות חזקות בהרבה. ניגשתי לאחות עם דמעות בזוויות העיניים, כאלו שלא רואים אותן, ואמרתי לה שאני לא מצליחה לשתות את הכל וגם את מה שכבר שתיתי אני הולכת להקיא. אני זוכרת היטב את תגובתה האנטיפתית: "אם לא תהיה ברירה, נחבר לך זונדה". זונדה היתה אימת חיי. האיום אולי הצליח, אבל לא הייתי נותנת לאחות הזו צל"ש על כך. עכשיו אני במקום אחר. בחסדי ה' הלחץ שליווה אותי מהבוקר לגבי התוצאות הרפה ממני וכל האתגר מסתכם בלבלוע עוד קצת מים חסרי טעם. "צריכים לחזור". אני קשובה לשעון. אני מראה לאחות את מצב הבקבוק שלי. מתנצלת שלא הצלחתי לסיים, מבקשת אורכה של זמן. היא מביטה עלי ועל הבקבוק ואומרת לי בנעימות: "שתית מספיק. את יכולה לזרוק את השארית לפח ולהכנס לבדיקה". "בטוח?" ירוק לי בלב. מרגישה ברור את החיוך מה' ששלח לי היום אחות נחמדה במיוחד. "זה בסדר גמור", היא החלטית ומקצועית. אני מתפטרת מהבקבוק, מרגישה שקיבלתי פרס ענק. רואה את יהושע שוקע בתהלים, ונכנסת לבדיקה עם הכח של תפילתו. יוצאת מסוחררת. כמו תמיד, מקבלת הוראות לגבי השפעת זריקת היוד שקיבלתי במהלך הצילום. עוזבת את בית החולים לחיים ולשלום. כל דבר עובר בסוף. מזכירה לעצמי שבעזרת ה', יום יבוא ואשכח בכלל מכל הסיפור הזה. אני מתפללת שהילדים שלי לא יכירו בתי חולים מזוויות שכאלו. הם יבקרו רק במחלקות שמחות, בעזרת ה'. "אולי נעבור דרך בני ברק ואוכל להכנס לחנות הרהיטים שבלומי המליצה לי עליה", אני מציעה. נפעמת בעצמי מהרעיון ששתל בי ה' ככה פתאום. באהבה. יהושע כמובן מאשר. רח' רבי עקיבא הוא עולם אחר מבית חולים. בדרך כלל אני לא אוהבת את העומס הזה, אבל עכשיו הוא מרחיב לי את הלב. כמה טוב יש בעולם. אנשים שמחים, רצים, קונים. מלבישה סיפורים על הדמיות. הבחורה עמוסת השקיות היא בוודאי כלה ויחד עם אמא שלה הן מכינות נדוניה לחיים חדשים של אור. והסבתא החביבה שאוספת דגמים זהים מהבזאר היא סבתא מהסיפורים, כזו שקונה בגדים מחממים לכל השבט. השלט של חנות הרהיטים מהבהב בנורות צבעוניות ואני נכנסת בצעד ריקודי. אני חלק מהמעגל. "מה בשבילך?" שואלת מוכרת חייכנית. אולם התצוגה רחב ומזמין, ירוק בעיניים. "מיטת רביעיה. שמעתי המלצות על הטיב של המיטות שלכם". היא שמחה לשמוע ומראה לי את הדגמים. אני רק חושבת על כך שנוכל למסור את מיטת המפלצת שיש לנו בבית, ונהיה לי מקום בלב. כשהייתי צעירה ובאתי לקנות מיטת שלישיה, לא היה לנו שום שיקול מלבד המחיר. התוצאה היתה מיטה גדולה ומגושמת, שחסמה את החדר כולו. המיטות שהיא מציעה מעוצבות בחכמה ובטעם. גם חזקות, גם יפות, ובעיקר – קומפקטיות. לא תופסות מקום מיותר. אפשר יהיה לפתוח ארבע מיטות בחדר ועוד ישאר מקום. אני בוחרת בקלות את הצבע. ירוק תפוח. הריהוט בחדר לבן ומיטה חדשה בירקרק בהיר תוסיף לו אור ומרחב. אני מדמיינת את הילדים קופצים ממיטה למיטה, עליזים ומאושרים מהמיטות החדשות. תודה לך ה'. על הירוק השמח הזה. על הרעיון לסיים את היום הקשה באור של חיים רגילים. המוכרת לא מבינה מה ההתרגשות הגדולה מקניית מיטה. אני לא מכירה את עצמי. מעבירה אשראי על סכום גדול ומשמעותי ולא רועד לי הלב מאיפה נשלם. הלב שלי בטוח וקשור בבורא הרפואות שמחליף את הזמנים, בורא יום ולילה, ואחרי רגעים חשוכים ומדוכדכים - בחר בעבורי יום. 58 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
טיפה לפני הגשם ג. ספרין 60 קראט | "איפה מלי??" בהלה אוחזת אותי בערב בהיר אחד. "לא ראיתי אותה כבר שעתיים!" "בטח בגינה", רותי מציצה ממחברת עבת כרס. "בגינה?" הגינה היחידה ביישוב, בעלת הנדנדה החלודה והארגז ללא חול, מעולם לא היוותה אטרקציה לילדה שלי. "תשמרי על שולמית", אני לוקחת ז'קט, מצטיידת במעיל הפרווה של מלי. "יצאתי לחפש אותה". איך היא יצאה כך מהבית? אמרה לי משהו? לא אמרה? מחוץ לבית שלנו עומד אוויר קר. שמש מתכסה בערפל. אני נחפזת כל עוד רוחי בי. "ראיתן אולי את הבת שלי?" צמד נערות מנענעות בראשן. אני מתקדמת הלאה. הגינה ריקה, כמו שחשבתי. נחליאלי קטן מקפץ בגן, זנב לו ארוך ומקור קטן. "מלי?" הקול שלי אובד במרחבים הפתוחים. "מלללללי?" תחושה רעה הולכת ומטפסת בי. אני לא מכירה מספיק את היישוב, את השבילים שמתחבאים מאחורי הבתים. את הגבעות השוממות. מלי לא אמורה להכיר אותם טוב יותר. מחוץ למכולת אני מזהה אשה עם עגלה. "ראית את הבת שלי?" כנראה אני היסטרית, כי האשה משתתקת בבהלה. רק אחרי כמה שניות היא פוצה את פיה, ממלמלת שאם היא לא טועה ראתה את מלי עם הבנות של רז. "הבנות של רז?" אני משחררת אנקת בהלה. "אודליה רז", היא מבהירה. "איפה הבית שלהם?" השמש גולשת לי מאחורי ההרים, השיניים שלי נוקשות, האשה מכוונת אותי בימינה ושמאלה, קדימה והצידה. אחרי שבע דקות אני דופקת על דלת עץ. שלט פסיפס צבעוני מעטר את שתי האותיות. "הא", אודליה בכבודה ובעצמה פותחת לי דלת. "מלי כאן???" העיניים שלי נשלחות פנימה בחוסר טאקט משווע. ילדה בת שבע עם שתי צמות זהובות מרימה אליי עיניים תמות. "מלי!" אני תופסת אותה בכח, מאמצת אותה אל מעיל הפרווה שעל פרק זרועי. רק עכשיו אני מבינה כמה חרדתי לה. "אנחנו לא עושות סליים", היא מתגוננת מיד. "אמרתי להם שאת לא מרשה כי זה לא יורד מהבגדים לעולם". פתאום עולות לי דמעות לעיניים. אודליה פוסעת לאחור, מבקשת ממני להכנס. אני מצלצלת מיד לרותי, מעדכנת שהאבדה נמצאה. "חשבתי שאת יודעת שהיא כאן..." אודליה מתנצלת, ניגשת למטבח. חולטת לי תה צמחים בכוס זכוכית. בערך חמש ילדות, אולי יותר, מכרכרות סביב הבת שלי. "אמא, תראי מה עשינו כאן!" מלי זורחת. פתאום אני מביטה סביב, קולטת לאיזו פלנטה נחתתי. בית עמוס מאוד. זרוע פריטים, עציצים, מאכלים, חלקי משחקים. על הרצפה קערת מים, מיליוני עיתונים ישנים, מקומטים. שרפרף פלסטיק מכוסה בחציו בעיסה דביקה. "אנחנו הולכות להכין ג'ירפה!" מלי מקפצת, "שאפשר לשבת עליה!" "עיסת נייר", אודליה צוחקת. "כמובן לא נסיים היום הכל, כבר מאוחר. בעזרת ה' מחר נקרא לך שוב, מלי". "הביתה!" אני מתנערת. "את צריכה לאכול ארוחת ערב". "הם כבר נתנו לי", מלי זוקפת סנטר. אני הולכת ונבוכה מרגע לרגע. "לחם שחור טעים, עם גבינה והמון זיתים". "טוב, עכשיו בואי מהר", אני נושאת מבט מתנצל לאודליה. מישהי דופקת בדלת. אחת הבחורות של אודליה ניגשת לפתוח, מעמיסה על עצמה שלוש תבניות ביצים. חוזרת עם מטבעות כסף. "אבל לא גמרתי את הלחם! ואני צריכה לברך איפה שהתחלתי", מלי מכריזה בגאווה, כיאה לבתו של הרב. אודליה צוחקת, מפריחה נשיקה באוויר. מלי מברכת בכוונה. בקול רם. לאט – לאט – לאט. בינתיים העיניים שלה עוקבות בענין אחר הג'ירפה ההולכת וקורמת עור וגידים. "נתתי לה לחם מחמצת", אודליה מובילה אותי במטבח. "וואו, איך את מכינה אותו?" אני מוקסמת מהשלווה שלה. מהמטבח הפיצפון שמכיל עולם ומלואו. צנצנות של מלפפונים בחומץ, ריבות ומרקחות שונות עומדות על אדן החלון. שום טבעי משתלשל מאחד הקירות. ארון כתר בעל דלתות פתוחות, עמוס לעייפה במוצרי אפיה. "באמת מסובך", אודליה מראה לי את הבצק. "אבל אחרי שמצליח לך פעם אחת - העסק רץ..." "אני חייבת להביא דבר כזה לקליניקה של פייגי", אני ממלמלת בלי משים. "מה?" אודליה זוקפת גבה. "חברות שלי", אני אומרת מהר. "הן תתעניינה בדבר כזה". "חברות..." אני כמעט שומעת את גלגלי מוחה של אודליה מסתובבים. פתאום אני מוצאת את עצמי מספרת לה על מירי, חברה קרובה ואהובה שמחר מחתנת את בנה הבכור. "אני מרגישה שפתאום אני לא מצליחה להבין אותה". אני מחכה שמלי תסיים לברך. הידיים של אודליה לא מפסיקות לנוע, היא מרדדת משהו מבצק המחמצת. "כאילו... כאילו, היא עלתה על איזו פסגה שאני עדיין רחוקה משם. אין לי מושג איך זה מרגיש לחתן ילדים... כשהיא משתפת אותי ברגשות שלה, אני מרגישה שאין לי באמת כלים להכיל אותם. אני מנסה, אבל לא באמת יכולה". "את צודקת", אודליה זורה שומשום בנדיבות. "קל לנו הרבה יותר להזדהות עם כאב או שמחה שחווינו אותם באופן אישי, אבל אולי לפעמים זה טוב ככה". היא מכוונת את הטיימר של התנור. "הרי לעולם לא נוכל באמת להבין את השני, לרדת לעומק העומקים שלו. גם חז"ל אמרו: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, נדמה לי ששמעתי פעם מאיזה מקור, שלעולם לא נגיע למקומו, לכן לעולם לא נדון אותו..." "זה יפה", אני נהנית. "סיימנו את הגב של הג'ירפה", מלי פורצת למטבח. אני מתרוממת מיד, עוטפת אותה במעיל. מזדרזת החוצה. "לילה טוב, הרבנית", אודליה מנופפת לשלום. משאירה אותי מחייכת עד הלילה. פרק 41 תקציר: שלמה ממלא את מקומו של אביו, כרב היישוב 'מאורות'. אילה, מפיקת אירועים, מעתיקה את מגוריה ליישוב למען תפקידו של בעלה ומגלה שנדרש ממנה למלא את תפקיד הרבנית, אף שהיא אינה מעונינת בו וחשה בלתי ראויה למעמד. קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
הפצה: 'עטרת סופרים' 8026622-02 מק"ט 4890 אלפי מילים ומאות משפטים שימושיים בחיי היומיום, שבת, חגים ומעגל השנה. למידה עצמית ידידותית וחווייתית רוכשים בעז"ה את שפת האידיש בקלות ובמהירות לשוחח באידיש פורץ את כל המחסומים! בלבול פחד חשש מטעויות בושה פשוט תתחילו "לשוחח באידיש" מבית היוצר אידיש בשלבים מהווה השלמה מצויינת 0737-861-861 0737-861-861 אשדוד: הורקנוס 10 | בית שמש נהר הירדן 10 סניף חדש 7 חנויות רמה ד’ | ב”ב: לנדא 4 | י-ם: מלאכי 5 הזול ביניהם. למזומן בלבד. לא כולל בייסיק. 1+1 מתנה קולקציה מושלמת חורפית ונעימה
מכאן תמשיכו הלאה 62 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד ב. בלומנברג פרק 66 •חוויות מסעירות מאוד 'המורה שבע' מהבהבת על צג הפלאפון. יו, בושות! חושבת תמר לעצמה. היא בטח רוצה לדעת מה נעשה עם כל מה שדובר באספת ההורים. עוד לא הכנתי שיעורי בית, המורה, שלא באשמתי ומסיבות מוצדקות. אמ, סליחה, בעצם ביררתי כבר על מחירים של טיפולים ותרפיות, לפחות זה כן. בשאר הזמן הייתי עסוקה ב... כל מיני ענינים שלא מן המנין. לא נעים. היא עונה לשיחה. "ערב טוב". "ערב טוב, אמא של לאה", המורה שבע לבבית מאוד. "מה שלומך? מה שלום לאה החמודה?" רגע, לא הכנתי שיעורי בית מלאים, אבל עשיתי היום עבודת אתגר! השקעתי בילדים יום שלם של מחשבה מיוחדת ושל פינוקים יוצאים מן הכלל. היא לא מתאפקת והולכת לסלון, לוקחת את המצלמה שמונחת על השולחן. "ברוך ה', בסדר גמור", היא עונה למורה שבע בדרך ארץ. מדליקה את המצלמה, מדפדפת בין תמונות היום הזה, מתענגת. "יופי, יופי", אומרת המורה שבע, "אני שמחה לשמוע שבבית הכל בסדר". אני מבינה שאין ויתורים על שיעורי בית בגלל עבודות רשות, בסדר. מה, מה אני צריכה לומר עכשיו? להתנצל? "אני מבינה שאתם עוברים בימים אלה חוויות מאוד מסעירות", ממשיכה המורה שבע לומר. יש בקולה חיוך. חיוך קטן של מורה טובת לב שמוכנה לקבל תירוץ. תמר כובשת גיחוך נבוך. מוזר לה שהחוויות שלה הפכו לנושא שיחה בחדר המורות. מוזר ולא נעים. "א, אפשר לומר, כן". חוויות מסעירות, אהבתי את ההגדרה. "ואיך לאה עם זה?" מתעניינת המורה. "לאה?" היא עוצרת על תמונה חמודה במיוחד של בכורתה. לאה על השטיח הירוק, מחבקת את הפוף שלה, משעינה עליו ראש. חיוך מתוק נוצץ בעיניה. "אני חושבת שמצוין. היא מאוד שמחה". "כן?" שואלת המורה. "את רואה אותה בבית שמחה?" "בטח, כלומר, למה לא? אלו חוויות מאוד, א, חיוביות". "כן", אומרת המורה, ותמר שומעת אותה מהנהנת בראשה הנהון קצר, מבין. מבין אך לא מסכים. מה לא בסדר? היא מגדילה את התמונה על המסך. מגדילה עוד. מעמיקה מבט בעיניה של הילדה שלה. "היום, למשל", תמר מרגישה כמו ילדה קטנה שמנופפת במעשה טוב שלה, צוחקת קצת על עצמה בלב אבל חשוב לה לשתף, "הכנתי לה הפתעה, וכשהיא חזרה מבית הספר חיכו לה בחדר שלה הרבה דברים חדשים. מאוד חשוב לי שהיא תחווה את מה שקורה בצורה מהנה". כמה חשובה אני מרגישה עכשיו, אמא עם חשיבה חינוכית מעמיקה כזו. אבל באמת התנהגתי כך היום, המורה, תגידי מילה טובה, בבקשה! "יפה, יפה", משחררת המורה שבע אפילו שתי מילים. שתי מילים טובות עם צליל מבשר רעות. "למה", מעזה תמר לשאול, "בבית הספר היא לא נראתה שמחה?" "זהו", נאנחת המורה קלות, "שלא. לא ממש. היא היתה קצת נסערת בימים האחרונים". "טוב", מסבירה תמר, אבל נשמעת באוזני עצמה יותר מתגוננת מאשר מסבירה, "כי זה באמת היה מסעיר". הרי את בעצמך אמרת. "נכון", מסכימה המורה. "ולכן כדאי מאוד לחשוב איך לתווך ללאה שלנו מה קורה סביבה, מה כל האירועים שהיא חווה אומרים לה". "מה זאת אומרת", משתדלת תמר לא להשמע מתקוממת, לא מתחצפים למורות. "מה יש פה לתווך? איזו ילדה לא שמחה ומאושרת כשהיא חוזרת מבית הספר ומגלה שהכינו לה חדר מלא הפתעות? או כשמרשים לה לבחור לעצמה בחנות איזה צעצוע שהיא רוצה?" מחמאה אחת, המורה! אני כל כך משתדלת! "תראי, אמא של לאה", אומרת המורה בנימה סבלנית, "לילדים יש תפיסה אחרת של מאורעות. לא תמיד הם תופסים את הדברים כפי שהם, את מבינה? ההבנה שלהם יותר מוגבלת משלנו, הדמיון יותר מפותח. אנחנו אף פעם לא יכולות להיות בטוחות שמה שברור לנו ברור גם להם". "אהה", משמיעה תמר צליל קטן, מכווץ. שמץ מהערב הזוהר שעבר עליהם מהבהב בתוכה, מתמרד. היה נחמד, באמת נחמד. איזה חוסר הבנה או דמיון מפותח יכולים להעניק לנחמד הזה פרשנות שמבהילה ילדים? "אני רואה אותה בכיתה", ממשיכה המורה, "היא לא מצליחה להתמודד נכון עם מה שקורה. מאוד מוצפת, בוכה בקלות, החברות שואלות אותה שאלות מתוך סקרנות והיא מגיבה להן בתוקפנות כאילו הציקו לה". תמר שותקת. "קחי לדוגמה את מה שסיפרת לי עכשיו", אומרת המורה שבע. "ילדה שחוזרת לחדר מלא הפתעות, זה נשמע לנו נהדר. איך אמרת, איזו ילדה לא היתה שמחה עם דבר כזה. נכון. אבל יש ילדות שהפתעה יכולה דווקא להבהיל אותן, את מבינה מה שאני מתכוונת לומר?" ברור. ברור שאני מבינה. מחט דקה, ארוכה, נשלחת אל הבלון הענק, הנהדר, שהתמלא באוויר כל היום הזה. תססססס, זולג ממנו האוויר בשריקה. ובאופן כלשהו, גם הכח של תמר נוזל יחד אתו, נוזל ונעלם. מרוקנת לגמרי היא מושכת לעצמה כסא, ומתיישבת. מכבה את המצלמה. לא צריכה לדפדף בתמונות כדי להזכר במבט של לאה כשהיא באה אחריה לחדר, עמדה בפתח והסתכלה על הכל. ואני חשבתי שהיא מאוד מופתעת, והייתי מאוד גאה בעצמי. הייתי אמא כה למופת. מתברר שאולי היא לא היתה מופתעת, אלא המומה. אולי לא שמחה עם המראה החדש של החדר, אלא התבלבלה. אולי לא ראויה לשבח מגיע לי, אלא טעון שיפור. כעס קטן, פתאומי, ניצת בה. לכי, תשקיעי. תבחרי. תחשבי. תקני. תסחבי. תנקי. תסדרי. תספרי. תשקיעי. תהיי בטוחה שהפעם היית בסדר. בסוף שוב תגלי שמה שאת עושה לא מספיק. לעולם לא מספיק. הודפת ממנה את המצלמה. כולם יודעים טוב ממני מה נכון לילדה שלי. אז מה רוצים ממני. תקציר: תמר מפתיעה את ילדיה בעיצוב חדש לחדר הילדים ומבלה אתם אחר צהריים מהנה. היא מסיימת את הערב בהרגשה טובה של סיפוק.
[email protected] התחדשנו. מבחר, מיתוג והשרות- כמו שהכרתם!
סיפור לט"ו בשבט ג. ספרין כך נראה הסתיו של חיי. כך נראה החורף. גשם מסתער על התריסים, ברקים מתפוצצים כל הלילה, משאירים לנו בוקר אפור ויגע. "מאוחרררר!!!" אני זועקת על שמיכות פוך, מנסה להוציא את הדובים מהמחילות. עד שיצאתי ממנה בעצמי... השעה בלתי הגיונית. בלתי הגיונית לחלוטין. אני רצה לעבודה. כל יום אני הולכת לעבודה. כל היום. יום שישי לא יכול להקרא יום חופשי. ושבת זאת שבת, נועם הנשמות, משאירה אחריה חלל גדול וחורבן במטבח. אני עולה על האוטובוס. נדחקת בין מעילים רטובים ומטריות דוקרניות. לא יכולה שלא לחשוב על דינה. מתפנקת עכשיו בבית שלה עם הבייבי החדש. שלושה חודשים וחצי יש לפניה! המון זמן! חופש. אמיתי. שקט באוזניים. גשם רוקד בחלונות. אני מצלצלת בתחנת היעד, מפלסת דרך בין נערות סמינר מרופדות לילדות קטנות בעלות ילקוטי ענק. פעם, כשהייתי ילדה, כל השנה חיכיתי לחופש. לא שהיה לי רע בבית הספר. לא היה לי רע בשום מקום. אבל עד היום אני כזאת, אחת שאוהבת לחכות לדבר הבא להתרגש ממנו. להכין לוח גדול ולקבוע בסופו משהו טוב. משהו מתוק ושמח ומאיר. לצבוע כל יום קוביה, להתקדם בדרך ליעד. אני נכנסת למשרד. מניחה את המטריה בחוץ. פותחת וסוגרת אגרופים קפואים מקור. אין חופש בעבודה שלי. לעולם אפסע אליה, בוקר-בוקר. אחזור הביתה צהריים-צהריים. חורף וקיץ, סתיו ואביב. ערבי פסחים ופגרות קיץ. עד שאהיה קשישה באה בימים, אניח את התיק על כתף אחת, ביד השניה אאחוז מקל. אצעד לעבודה לאט, לאט. "באיזה גיל יוצאים לפנסיה?" אני מניחה את התיק לצד הכסא. "מממה...?" דבורי, ממלאת המקום של דינה, מעיפה לעברי מבט משונה. אלישבע מתחילה לצחוק. "אני פשוט מחשבת מתי יגיע החופש..." אלישבע ממשיכה לצחוק. דבורי מתחילה לערוך לי חישובים. "בפורים יהיה חופש", היא מזדקפת בסוף. "עוד חודשיים ..." אני מגלגלת עיניים. "והוא יהיה יום וחצי". "יש שני אדרים השנה". דבורי פורשת את ידיה בתנועה של 'מה אפשר לעשות' ו'מה רצית בכלל'. אני עונה למכשיר מיילל. קובעת תור לרופא אף-אוזן- גרון. שוב מהרהרת בדינה, בשלושה וחצי חודשים של צבע תכלת, של שמיכת פרווה וריח של מלאכים. "עוד יומיים ט"ו בשבט", אלישבע מנסה לעודד את רוחי. "בט"ו בשבט אין חופש", אני נאנחת. משתוקקת לימים שהיתה בי ציפיה מתוקה. שהייתי סופרת ימים. מסיבת אותיות. החתונה של בלה. סיום המבצע בבית הספר. ככל שאני גדלה, גדלה אתי הציפיה, אבל בתקופה האחרונה מתכסים החלונות בערפל. מוליכים אותי הלוך ושוב באותם רחובות. בלי לראות את הדבר הבא להתרגש ממנו. "אולי נסיים מוקדם יותר? נראה לך בת שבע תתן לנו?" "קשה להאמין", אני מנענעת ראש ימינה ושמאלה. • "לא אמורה להיות היום שמש פז זורחת?" אני מחזירה את מכשיר הטלפון אל כנו. "כך כתבו בתחזית מזג האוויר? לא ראיתי..." דבורי מתפלאת. "שקדיה פורחת, ושמש פז זורחת. הן שיקרו לנו הגננות?" אלישבע מתחילה לצחוק. "יש השנה שני אדרים", דבורי מסבירה לי בהגיון צרוף. "אנחנו רק בתחילת החורף", היא מסכמת בתנועה של 'חכי חכי מה עוד מחכה לנו'. "אולי נשתחרר היום מוקדם יותר", אלישבע לוחשת. מנסה לעודד את רוחי."הבטחתי לילדים שולחן צבעוני... קנינו פירות מיובשים. ט"ו בשבט היום!" "רק חבל שאין חופש", אני עונה בזריזות לטלפון. כל דקה של עיכוב תגרור לי שיחות ממתינות. • "אנחנו כבר לא בבית ספר", בת שבע מפרגנת חצי חיוך למשמע ההצעה שלנו. "ט"ו בשבט זה לא סיבה בשביל למחוק חצי יום מהלו"ז. ומה יהיה על המוקד? אם בסניף שלנו העובדות תלכנה הביתה באחת, יפול עומס בלתי הגיוני על הסניפים האחרים. נו, באמת. מה יש לכן כבר להכין בבית? סעודות חג?" "הבנות מסיימות מוקדם..." אלישבע ממלמלת. "טוב", בת שבע שוב מעקמת חצי חיוך. "זה לא היום 64 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
ציפורים על ראש כל גג היחיד בשנה שאתן מסתדרות בלי לימודים של הילדים. מה קורה בערב פסח? אין גנים בכלל וכל המשק ממשיך לפעול, מה קורה אז?" 'קטסטרופה', מתחשק לי לצעוק. 'מה שקורה זאת קטסטרופה'. אני שומרת בכח על פה סגור. אין לי ענין להסתבך עם המנהלת שלי. נחמדה בדרך כלל. אין לי ענין לאבד את העבודה שלי. שגם היא נחמדה בדרך כלל. הכל ענין יחסי. "באמת אין ברירה", דבורי מסבירה לנו אחר כך בהגיון צרוף. "אי אפשר לסגור מוקד אחד ולהפיל הכל על האחרים". אני חושקת שפתיים, שונאת הגיון צרוף. שונאת אין ברירה ומה אפשר לעשות. אני רוצה חג. משתעשעת בדמיונות על משהו טוב לחכות לו. אני רוצה שמחה, בשורה טובה שתרחיב לי את השפתיים. שתעצור את המסלול הקבוע שאין לו פתח מילוט. קרן שתאיר את החורף של חיי. • "לפני שאתן חוזרות הביתה", בת שבע ממתיקה, "תכנסו אלי. קניתי לכן משהו... לכבוד ט"ו בשבט..." אלישבע ואני מחליפות מבטים. דבורי שקועה בשיחה נכנסת. נדיר שבת שבע מצ'פרת אותנו במתנות חג, במיוחד אחרי שנאמה כמה ט"ו בשבט הוא לא סיבה למסיבה. בחמישה לארבע אנחנו מתייצבות סביב העמדה שלה. היא מתכופפת אל הרצפה. שולפת מקרטון קטן אדניות פשוטות, כאלו שעולות עשרה שקלים בכל משתלה מזדמנת, פרחים אדומים ואדמה תחוחה. "תודה", אנחנו אומרות בנימוס. גביע האדנית מזכיר לי במגעו גביע של לבן. "אני אקח גם לדינה?" "בטח!" בת שבע מגישה לי אדנית נוספת ברוחב לב. מחוץ למבנה אלישבע צוחקת. "כבר חשבתי שאנחנו הולכות לקבל איזו מסחטת מיצים... חחחהה...." דבורי ממהרת לתחנה. הספיקה את האוטובוס לפנינו. "טוב... גם זה משהו..." אני פותחת מטריה, טיפות של גשם מנקדות את צמד האדניות שלי. "מקווה שהילדים לפחות ישמחו בפרחים", הלב שלי נחמץ כשאני חושבת עליהם. על שולחן ט"ו בשבט שנערוך באיחור שכזה, כשהם עייפים ורעבים. כמה זמן אפשר לחכות לאמא. "דינה בטח תהיה מאושרת", אלישבע לא מפסיקה לצחוק. "נהניתי שחשבת עליה... שלא תפסיד חלילה את המתנה היוקרתית". • יום אחד אני באה לבקר את דינה. הבייבי שלה כבר מחייך לכל עבר, מרים את הראש כמו גאון של אמא. משמיע קולות מרשימים. "בושות שאני רואה אותו רגע לפני שאת חוזרת". "יש לי עוד שבוע", דינה אומרת, מכבדת אותי בעוגת קפה עם קוקוס. "איזה נהדר לך", אני מתענגת על החיוכים של הקטנטן. הוא שמנמן באופן יוצא דופן. "גם על שבוע של חופש הייתי משלמת הון!" "הזמן הזה..." דינה לואטת, "של סוף החופשה. אלו הימים הכי יפים, שאת לא רוצה שיגמרו... ברוך ה' אני מתחזקת, יש לי כח להרים את הראש ולעשות עוד כמה דברים... הבייבי כבר מתחיל להכיר את העולם... ואז החופשה מסתיימת". "כן", כמה שאני מבינה אותה... "אבל יש לך עוד שבוע! שבוע זה המון!" העיניים שלי נודדות אל אדן החלון בסלון שלה. אדנית רחבה ויפה קולטת טיפות גשם קטנטנות. גרניום עשיר משתלשל ממנה. "איזה יופי!" אני מתפעמת. "כמה צבע האדנית הזו מכניסה לך לבית". "את נתת לי את הצמח הזה", דינה תוקעת בי מבט משונה. "את לא זוכרת?" אני מכה על המצח, מרוב חלומות על הפנסיה קרה משהו לזכרון שלי? "הפרחים מבת שבע, המתנה מט"ו בשבט, נו... שלחת את ליבי שלך עם האדנית". "מה???" אני מקמטת מצח. "אבל היא היתה קטנה! היו בה שני פרחים בגביע של לבן..." שלי נבלו כבר מזמן... מצאו את מקומם בפח האשפה במטבח. דווקא הילדים הקפידו להשקות אותם, אבל זה הרי הסוף של כל צמח. "כן, היא היתה קטנה", דינה מגרגרת אל התינוק שלה. "בכל פעם כשראיתי שהשורשים יוצאים, העברתי את הצמח לאדנית גדולה יותר, הוספתי אדמה. הצמחים צריכים מקום בשביל לגדול". "הוא יפה מאוד", אני בוהה בניצנים קטנטנים, בעלי כותרת אדומים, כאלו שפורחים גם בחורף. מלטפים את הקיר החיצוני של הבנין. "ניפגש בעוד שבוע", דינה מנופפת לי לשלום. גם כשאני צועדת ברחוב, העיניים שלי לוכדות את האדנית הרחבה. פרחים עזי צבע ששופעים בתוך האפור. כמה אני משתוקקת לצבע הזה שיצבע לי את החורף. כמה זמן אני מחכה לחג. לחגיגה גדולה. אולי גם אני צריכה להרחיב את האדניות שלי. להוסיף להן כמה שיותר אדמה. לתת מקום לכל הדברים הטובים שמבקשים לצמוח. אולי כשתהיה לי מספיק אדמה, אצליח לקלוט טיפות עגולות של אור. אולי החג שלי יהיה צחוק של ילדים. אולי מנגינה ישנה שתרפא לי את הלב. אולי תזרח פתאום שמש על הכביסה שלי. אולי, הלוואי, בוקר אחד אמצא כותרות טובות בעיתון. אני רוצה להרחיב את יכולת הקליטה שלי, להכין כמה שיותר כלים לאושר. ובכל שנה, כשהשקדיה לא פורחת, ושמש פז לא זורחת, אני אחפש ציפורים על ראש כל גג. שיבשרו לי על חג.
בהגשת: י. הורוביץ פינה חמה גב' יהודית כהן, אמא לתריסר, דמות מפורסמת ומוכרת לרבות, שפוגשת אותנו כעת בכובע הביתי שמחפש רק מתארחת שקט ופרטיות 66 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד גב' כהן משמשת בתפקידים ציבוריים רבים ודמותה ידועה מאוד. לקח לנו זמן לשכנע אותה להרשות לנו להכנס אתה למטבח. בשקט בשקט, על קצות האצבעות, בהבטחה שלא נפריע, לא ננדנד, לא נוציא החוצה מידע שהיא לא תרצה ובעיקר לא נסגיר ברבים שהיא זו היא. רצונה של אשה כבודה, ואם בבית היא רוצה פרטיות, ואם היא מסכימה לשוחח אתנו ולספר לנו כיצד דמות ידועה כמותה מצליחה ליצור בבית אי של שקט ומקלט של הפוגה – לא אנחנו נהיה אלה שנגלה את סודה, חלילה... המאג שלי או מה יכול לקרות רק במטבח שלי? לפני שנכנסים אלי למטבח, נכנסים אלי הביתה. ואצלי הענין הזה מאוד מוגן. יש פתגם אנגלי שאומר 'ביתי הוא מבצרי', ואף שההורים שלי מפולין, הפתגם הזה הוא ממש אני. החל מהשנה הראשונה שהתחלתי להיות מוכרת בציבור, ומשם בהמשך שהלך והסתעף, החלטתי החלטה נחושה, שהכל טוב ויפה כל עוד שהחוץ נשאר בחוץ ושום דבר לא נכנס הביתה. מעניין שגם כאן, כמו בתחומים אחרים בחיים, כשמשהו ברור לך ומוחלט מבחינתך לגמרי, הסביבה קולטת אותו כמעט בלי לדבר. בכל התפקידים הרבים שבהם עסקתי לאורך השנים, איש לא ניסה בכלל להגיע אלי הביתה, כמעט מעולם לא דפקו לי על הדלת, ואם דפקו – לא פתחתי. בטלפון אני זמינה יותר, בעיקר בשביל לתאם את הזמן שאוכל לטפל בשיחה וניתן יהיה לפגוש אותי במשרד. אבל בבית - הבית שלי הוא הפרטיות שלי. במשפחה אומרים שאני קצת אובססיבית בענין הזה, ואני אומרת שלא איכפת לי איך מכנים את ההגנה העצמית שלי, כל עוד שהיא קיימת. או סיפור מצחיק שקרה לך עם הילדים במטבח שוקו חם בהמשך להפרדה המוחלטת שבין העבודה לבין הבית, הדבר הראשון שאני עושה כאשר אני נכנסת הביתה הוא, להכנס לחדר שלי, להוריד את תחפושת העבודה ולעטות על עצמי את לבושי הבית. יש לי לא מעט בגדי בית נוחים ונעימים – רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהלבוש הרשמי שלי בחוץ. יש לי לבית מטפחות ביתיות, בגדים ביתיים ואפילו נעליים נוחות, אותן אני נועלת בהקלה רבה בשניה שאני באה הביתה. לפני זמן מה קרה, שהייתי אמורה לצאת לפגישה חשובה מחוץ לעיר, ואז הבחנתי ששכחתי מסמך חשוב בבית. הודעתי לנהג הרכב שהיה אמור להגיע - לבוא לכתובת של הבית וחזרתי לאסוף את המסמך. בדקות שהיו לי עד שהרכב הגיע, ישבתי במטבח ושתיתי קפה, ובתי, שבדיוק נכנסה הביתה, אמרה לבתה בת הארבע שתרוץ למטבח כי סבתא נמצאת שם, שתבוא להגיד לי שלום. הקטנה אכן פרצה למטבח בצהלה – "סבתא!!!" אבל אז עצרה על מקומה בהלם, הסתכלה עלי מבולבלת ולא הבינה איפה סבתא שלה ומה עושה כאן האשה המוזרה הזאת... או התקרית הכי גדולה שקרתה לך במטבח קפה בוץ כאשר יש לי יום ארוך וגדוש, עמוס פגישות וענינים שונים על הפרק, אני מסמנת לעצמי ביומן שעה וחצי של 'פגישה מחוץ למשרד' - משאירה את התיק ואת הפלאפון על השולחן וחומקת הביתה. שם אני נכנסת למטבח, מעמידה מרק ירקות סמיך, לחמניות כוסמין מלאות עם זעתר, עוגת תפוחים טובה או קציצות בשר – שוטפת ידיים, משמידה ראיות וחוזרת למשרד רעננה ושמחה. באחד הימים, בעיצומה של תקופה עמוסה יותר מדי, חמקתי הביתה. התוכנית היתה להעמיד עוגת גבינה בחושה מהירה ולברוח, כי לא היו לי יותר מעשרים דקות פסק זמן, ובכן העמדתי את המיקסר ושמתי בתוכו את המצרכים לעוגה החלבית המהירה שלי, ובעוד הם מסתובבים ומתערבלים, הנחתי את ראשי העייף על זרועי על שולחן המטבח לנוח דקה... התעוררתי אחרי שעתיים מדפיקות חזקות בדלת. הפסדתי פגישה חשובה, הבהלתי אנשים עד אימה, וגרמתי לכך שבעלי יוזנק לבדוק מה קרה לי. הוא הגיע הביתה וכשהבחין בדלת הנעולה במפתח מבפנים ניחש בערך מה קרה ודפק ודפק עד שהתעוררתי. מה שמעניין הוא, שהעוגה יצאה בסדר אף שחלק מהמוצרים התערבלו במיקסר שעתיים... חליטה או זכרון ילדות מהמטבח של אמא אצל אמא שלי היינו בלי עין הרע לא מעט אחיות תוססות ושובבות. הרבה מאוד חברות ושכנות הסתובבו, נכנסו ויצאו. היתה לי חברה שאמא שלה ניהלה משרד גדול ואף פעם לא היתה בבית. כמעט לא בישלו שם, לשבת היו מזמינים אוכל מוכן ובימות השבוע הילדים אכלו מכל הבא ליד ולפעמים יצאו לקנות משהו בחוץ. אמא ריחמה על החברה הזאת מאוד. בשבילה, בית בלי סיר על הגז הוא כמו בית בלי שמיכה בלילה קר. אמא אומרת שהלב של אמא נמצא באוכל שהיא מבשלת והיא הציעה לחברה שלי ללמד אותה לבשל. החברה התלהבה ופעם בשבוע היתה מגיעה אלינו ועוברת אצל אמא סדנת בישול. אחר כך היתה מבשלת גם בבית שלה והיתה מביאה לאמא לטעום ממעשה ידיה. אמא היתה מגיבה ביושר: "למרק הזה חסר קצת מלח", "פה שמת יותר מדי פלפל שחור", "להבא שימי לב ל..." והחברה אהבה את ההערות האלו, הלכה והשתפרה מהן. כוס תה או את ושבת הילדים תמיד צחקו, שכמה שאני אוהבת את הפרטיות שלי בבית, לא יעזור לי. יום אחד יתחילו לבוא חתנים וכלות, המשפחה תגדל והבית יהיה פתוח. אומר את האמת, לא היה לי קל להכניס אנשים מבחוץ אל המשפחה. זאת היתה התמודדות, אבל ברוך ה' התמודדות שמחה ומאושרת. בשבתות באמת הומה אצלנו. זה הזמן שבו אני פוגשת את הנכדים ואת הילדים הנשואים. אנחנו מארחים את הילדים כמה שהם רוצים, בלי שום הגבלה של 'כבר יש השבוע מדי הרבה זוגות', אבל המוזמנים הם רק ילדינו וילדיהם. למצות הכנסת אורחים אנחנו שומרים זמנים ומקומות אחרים. או מישהו שהייתי רוצה לפגוש במטבח חמין במוצאי שבת בסוף בית הספר היסודי, היינו חבורה תוססת של בנות, ומורה מסוימת מכולן היא סימנה אותי. היא הענישה אותי הרבה ובעיקר חזתה עלי תחזיות זעם. הייתי רוצה לארח אותה, לא במטבח שלי, אבל במשרד. לשבת אתה, לשאול אותה למה היתה בטוחה כל כך שממני לא ייצא כלום, להראות לה שמשהו בכל זאת יצא...
מתכונים העוגה הכי טובה ליד הקפה // עוגת גבינה בחושה שמכינים ברגע שופכים לקערת המיקסר 2 גביעי לבן גדולים, קילו גבינה, 6 כפות קמח, 3 שקיות סוכר וניל, 6 ביצים, כוס וחצי סוכר וחבילת פודינג וניל. מערבבים לבלילה אחידה. שופכים לתוך תבנית חד פעמית בינונית ואופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות כחמישים דקות עד שעה. משאירים להצטננות בתנור ואם רוצים מזלפים ריבת חלב לפני ההגשה. קל וטעים. מתכון שאין כמותו לחורף // קציצות בשר אני מכינה אותן בנינג'ה, בשביל הבריאות, אבל אפשר כמובן לטגן במחבת. לגבי אפיה, ניסיתי ולא יצא ממש מוצלח. אם אתן רוצות לנסות שוב – מוזמנות. שמים בקערה 1 ק"ג בשר טחון מופשר. טוחנים במעבד מזון שלושה גזרים, בצל, קישוא גדול ובטטה בינונית. מוסיפים פנימה ארבע ביצים ומעבדים לבלילה חלקה. שופכים את בלילת הירקות לתוך תערובת הבשר, מוסיפים פירורי לחם וביצים עד שמתקבלת מסה נוחה לעיבוד )מצטערת אבל אין לי כמויות בתחום הזה, בכל פעם אני מוסיפה לפי הצורך(. מוסיפים שתי כפות שמן, מלח ותבלינים כמו: גריל עוף, פפריקה, שום, פלפל שחור ומעט חוויאג'. יוצרים קציצות ומטגנים. אם רוצים, פורשים חצי חבילת בצק עלים, ממלאים בתערובת, מגלגלים לרולדה, מכניסים לתבנית אינגליש-קייק וחורצים פרוסות עד החצי. מברישים בביצה ושומשום והנה לכם בורקס בשר מופלא. לאפות ולהתענג. כלים שתכניסי\לא תכניסי למטבח 01 03 02 תובנה שהגעת אליה במטבח מהסוג המועדף אני יודעת שזה לא הטיפ הכי 'בלעבוסטי', אבל הוא אמיתי. בארון שהילדים לא מגיעים אליו, שימו חפיסה של שוקולד מהסוג שאתן אוהבות. לא מהסוג הבריא, מהסוג המועדף. כשצריך לגייס כח חדש, יש דלת חדר שיכולה להסגר, צמד קוביות שוקולד, ופרק בספר שאתן אוהבות. חמש דקות ואמא חדשה... ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 67 מיחם שבת אני מפעילה אותו כל השבוע. חייבת שהמים החמים יהיו זמינים לי ולא אצטרך להרתיח קומקום. ניילוניות מסודרות מזמן התייאשתי מהנושא הזה של ספר מתכונים מסודר. לא יהיה כאן. במקום זה יש לי בארון ניילוניות שעליהן כתוב בצקים\ עוגות\מנות אחרונות וכו'. כשאני רוצה להכין משהו, אני שולפת את הניילונית הרלוונטית ודגה ממנה את המתכון. ספריי שמן לא הצלחתי לעשות אתו חביתות, אבל כן הצלחתי לרסס סלמון כדי לקבל טעם קריספי, לרסס עוף לאותה מטרה וכן הלאה. חצי מכמות השמן במטבח פחתה וזו ברכה.
גורמה בבית 68 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 69 ב. קופטייל | צילום וסגנון: ש. סירקיס | כלים: הרמוני שייקים בטעמים הדבר הכי קליל וקל להכנה, והראשון שמתבקש בכל השמחות. תראו אותם תמיד מסתיימים ראשונים מהבר... כמות: זמן ההכנה: כ-12 כוסות רבע שעה דרגת קושי: קלה אופן ההכנה: טוחנים הכל למרקם חלק. טועמים, ואם רוצים מתוק/חמוץ יותר - מוסיפים סוכר/מעט מיץ לימון בהתאמה. החומרים: לשייק ורדרד: •2/1 ק"ג תותים )אם רוצים צבע כהה יותר, שמים רבע מהכמות פירות יער( •3 בננות •2 כפות אבקת סוכר •חצי עד 1 כוס מיץ תפוזים לשייק צהוב/כתום: •2 שימורי אפרסק ללא הנוזלים או 2/1 ק"ג מנגו •1 שימורי אננס עם הנוזל •4/1 כוס מחית פסיפלורה •2/1 כוס מים לשייק ירוק: •6 קיווי •3 תפוחים גולדן דלישס )צהוב( •חצי עד 1 כוס מיץ תפוחים
צלחת מעופפת ש. גרוס בפלנטה אחרת דרישת שלום: למשפחה היקרה שלי. מתגעגעת: לאישיות החמימה של תושבי ארץ ישראל. האופי הישראלי קליל וזורם, ותמיד נעים לשוחח ולשהות בקרבתם. מיאמי: מאז ומתמיד מיאמי היתה יעד פופולארי לנופש בתוך ארצות הברית, בעיקר לאנשים מבוגרים שרק חיפשו לברוח מניו יורק הקרה והחורפית ולהתחמם מקרני השמש בפלורידה בעונת החורף. מיאמי שוכנת על חוף הים, והבנינים והמלונות ממוקמים לאורך קו החוף. ממילא העיר כולה היא עיר נופש מובהקת, יפה וציורית. מזג אוויר: הסיבה המרכזית שתושבי בורו פארק, ויליאמסבורג ועוד יהודים מכל רחבי ארצות הברית בוחרים להגיע דווקא לכאן היא, ללא ספק, מזג האוויר הנוח השורר כאן במשך כל השנה. עכשיו, למשל, חורף בניו יורק, וכולם מכורבלים כהוגן - בעוד כאן במיאמי בקושי יש צורך בסוודר קליל בשעות הערב, וגם זה רק במשך חודש אחד. בשאר חודשי השנה מזג האוויר חמים ונעים, והעיר שטופת שמש. תענוג להסתובב בחוץ. נופש: השלווה, הנופים, האווירה, הטבע הבראשיתי - כל זה גורם לאנשי ניו יורק שמגיעים לכאן להרגיש סוג של רוגע. אין להם את הלחץ המוכר, הצפירות, הפקקים, הבלגן התמידי של ניו יורק הסואנת. במיאמי הם נוחתים לפלנטה אחרת. השמים כחולים ובהירים, החוף נקי והגלים מתנפצים בשקט מהפנט. גם תושבי מיאמי, אולי בגלל שהם מתגוררים כאן במשך כל השנה ומושפעים מהאווירה, הם אנשים שלווים, חייכנים, אדיבים ומסבירי פנים. בשנים האחרונות מיאמי הפכה לפופולארית יותר ויותר, והנהירה לאזור רק הולכת ומתעצמת משנה לשנה. עשרות מלונות מפרסמים הצעות אירוח משתלמות, חלקם בכשרות טובה, ארוחות גורמה בשפע וחדרים נוחים עם נוף קסום לים. עכשיו שורר החורף בארצות הברית, וזו התקופה הכי עמוסה במיאמי. בעוד מספר ימים תחל חופשת החורף בארצות הברית, והעיר תתמלא במשפחות חרדיות מכל הסגנונות: חסידיות, ליטאיות, עדות המזרח – עם ילדים בכל הגילאים. יש משפחות שהשקיעו וקנו כאן בית נופש, ובחורף הן מגיעות לכאן עם כל המשפחה לכמה ימים. טיסה: מניו יורק למיאמי אפשר למצוא טיסות זולות שאורכות כשלוש שעות בסך הכל. חברה סיפרה לי שקנתה כרטיס במאה וחמישים דולר, הכל תלוי מתי מזמינים, מאיזו חברה ועוד. המלונות הם אופציית השהיה היותר יקרה, ויש בנוסף דירות להשכרה. גם במיאמי ביץ', שהוא אזור נוסף מוכר, יש מבחר דירות נופש. באזורים שבהם שוהים יהודים, יש בתי כנסת שמתקיימות בהם שלוש תפילות ביום, ורק באזור שלנו יש כעשרים בתי כנסת פעילים. מתקיימים בהם שיעורי תורה מפי מגידי שיעור ורבנים, שאף הם מגיעים לכמה ימים לאוויר המבריא. חמותי, שמתגוררת בניו יורק, מגיעה למיאמי ויחד עם חברות הן יוצאות מדי בוקר בשעה שמונה בסמוך לים, במקום ריק. הן יושבות על כסאות נוח מול השמש החמימה ומתמלאות בכוחות, כך עד השעה עשר בבוקר. סגנון מגורים: אני גרה בבנין מגורים רגיל, ומהמרפסת שלי רואים את הים ואת השקיעה המרהיבה. הבנין, כמו הרבה בנינים במיאמי, מפוצל לשני בנינים גבוהים, וכשמונים אחוז מדיירי הבנין שלנו יהודים. בדלתות הכניסה לבנין יש קודי כניסה עם מספרים לחיצים שאינם דיגיטליים, כך יכולים לצאת ולהכנס ללא חשש חילול שבת. באזור שלנו מתגוררות הרבה משפחות ישראליות, ובהחלט אפשר לשמוע עברית ברחוב. כשרות: יש כאן ברחבי מיאמי שפע של סופרמרקטים כשרים עם סחורה בכשרות מהודרת. יש מכולות קטנות, קיוסקים, אוכל מוכן Away Take .במכולת שסמוכה לבית שלנו אפשר לקנות סושי במגוון טעמים. בערב שבת אפשר לקנות חלות, לחמניות, סלטים וכל מטעמי השבת. בגלל שהמוצרים ברובם מיובאים מניו יורק, המחירים יקרים יותר. יש כאן גם שפע עצום של מסעדות בשריות וחלביות. באזור מיאמי, פלורידה << הנוף המשתקף מהמרפסת בבית << במרחק הליכה << שולחן ליל הסדר בבית 72 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
שם: גב' אודליה וייס מקום מגורים: סרפסייד )Surfside ,)מיאמי, פלורידה מתגוררת אי שם בגלובוס או מכירה אחת כזו שתשמח לחלוק איתנו חוויות מטבח ותרבות מארץ רחוקה? נשמח לקבל פרטים ליצירת קשר! פקס: 2160-470-077. עוגה בנטו קפה מתכון הדגל שלי שלנו לבד יש כעשרים מסעדות. קניות: בעבר היה מסובך למצוא כאן הלבשה הולמת, אבל היום כבר יש ייבוא מרשים. יש חנויות יהודיות לביגוד מתאים לציבור החרדי, פאניות, ואפשר למצוא נעליים לכל המשפחה. בריאות: המרפאות מצוינות, ושרק לא נצטרך, רופאים מומחים מכל רחבי ארצות הברית. יש בפלורידה בית חולים מיוחד לילדים. כל מבנה בית החולים בנוי בצורה ילדותית ומונגשת במיוחד לילדים קטנים שנאלצים ל"ע להתמודד עם חולי. במעלית יש דמויות עליזות מעולם הילדות שמלוות את הילד, ובאחת הקומות מותקנת מכונת צילום מיוחדת והילד יכול לשחק אתה. הקירות והכל סביב צבעוני - הכל כדי להקל על סבל הילד. יש בתי חולים המתמחים במחלות שונות ל"ע, ויהודי יקר לקח על עצמו את נושא התמיכה והאירוח במשפחות שמגיעות למיאמי לצרכי רפואה, ופתח כאן ארגון 'ביקור חולים'. בחדר מיוחד בבית החולים הם יכולים לקבל אוכל כשר, וגם לקראת שבת יש חלוקה של כל מאכלי השבת. בנוסף, יש גם דירות חסד שהחולה ומשפחתו יכולים לקבל מהארגון. כל הכספים הם מתרומות של אנשים צדיקים, שתורמים בעין יפה וברוחב לב לארגון. אנטישמיות: בפלורידה מרגישים הכי פחות אנטישמיות. אולי בגלל שהכל רגוע, אין אווירה של עוינות או של מתח, אין שנאה ולא כעס. עכשיו, כשמלחמה מתחוללת בארץ ישראל, אנחנו מארגנים כאן פעילויות שונות למען אחינו היהודים. על חוף הים פתחנו שולחן ארוך ועליו תמונות של החטופים בעזה. בבית הכנסת אירגנו חבילות של ציציות לחיילים, אנשים טובים תרמו כסף לפליטים, שלחנו מתנות לילדים ועוד הרבה פעולות טובות למען כלל ישראל. חוקים מקומיים: כשאבא שלי מגיע לבקר אותנו, הוא מתפעל תמיד מהנקיון ומהרחובות הבוהקים. יש כאן חוקים ואסור לעבור עליהם, ואם לא נוהגים כחוק, הקנס הוא גבוה: כל תושב בפלורידה חייב לגזום את הדשא בחצר הבית שיהיה ישר וסימטרי ולא יצמח פרא. אם אני רוצה לצבוע את חזית הבית שלי - אני חייבת לסכם על הצבע עם הרשויות, אחרת אקנס. אין לכלוך ברחוב, והעיריה מקפידה מאוד על חזות חיצונית נעימה ומתורבתת. שבת במיאמי: מדי שבוע יוצאת הודעה מטעם הקהילה היהודית בענין העירוב, עד היכן מותר לצעוד בשבת. תענוג לצעוד ברחוב בשבת ולראות אברכים עם שטריימלך וילדים חינניים צועדים לבית הכנסת. רבנים ואדמו"רים שעומדים בראש חצרות חסידיות גדולות בארצות הברית מגיעים גם הם בעונת החורף לפלורידה לימי מנוחה. אפשר ממש להרגיש כמו במונסי החסידית. בבתי הכנסת מתקיימים גם שיעורי תורה לאורך שעות היום והלילה. חברה: אנחנו כאן קבוצה מכובדת של ישראליות, ויש לנו קשר מעולה אחת עם השניה. אנחנו נפגשות ושומעות שיעור בעברית ומדי פעם יש לנו פעילות משותפת. ממיאמי לארץ: אני נהנית להביא למשפחה שלי מתנות שאין להשיג בארץ, כמו מוצרי נקיון מעניינים או פטנטים חמודים. מביאה גם ביגוד ונעליים. במרחק ארבעים דקות נסיעה מהבית נמצא האואטלט )מרכז עודפים( הכי גדול בארצות הברית. אפשר להסתובב שם יומיים ועדיין לא להכנס לכל החנויות... המשפחה שלי וחברות שבאות לבקר נוסעות למרכז הקניות הזה ומבלות שם יום או יומיים. מהארץ למיאמי: מבשמים נוסטלגיים לכביסה. החומרים: ארבע ביצים כוס שמן שתי כוסות סוכר שתי כפיות סוכר וניל אופן ההכנה: לערבב את כל החומרים יחד בעוצמה גבוהה להוסיף : רבע כוס קקאו שתי כפות ליקר )אני מעדיפה אמרטו( שתי כפות קפה מומס להמשיך לערבב : להוסיף שתי כוסות קמח שתי כפיות אבקת אפיה לערבב הכל ביחד ולהכניס לתבנית משומנת בספריי שמן לאפות על 180 מעלות 40 דקות. להכין בקערה קטנה: כוס וחצי אבקת סוכר רבע כוס שמן כפית תמצית וניל שתי כפות קפה מומס במים מערבבים הכל ביחד ושופכים על העוגה כשהיא קרה. ט"ו בשבט תשפ"ד | קראט 73
מי יתן שמנו לב לתופעה מעניינת. בכל פעם שמתפרסמת בקשה לעזרה, מגיעות בעקבותיה עוד כעשר פניות של נשים המעונינות גם כן. "לא חשבנו על זה לבד, התרגלנו כבר למציאות, אבל אם יש פתרונות - בטח שנשמח לקבל!" אז במיוחד עבורכן פתחנו בקו שלוחה נוספת, שלוחה מספר חמש, המיועדת לנשים המעונינות גם הן בבקשה שכבר התפרסמה במדור. אז בואו נעשה קצת סדר: )בכל אופן מתחילים פסח כבר מט"ו בשבט...( שלוחה 0 – לבקשות עזרה חדשות בלבד. ובבקשה, אל תשאירו בה פניות בנוגע לנושא שכבר התפרסם או מענה לבקשות שהתפרסמו. זו שלוחה שגם ככה עמוסה עד להתפקע, וכל הודעה שאינה קשורה לשם רק תסרבל את הטיפול והמענה, וחבל. שלוחה 1 – מענה ל'מכירה'. שלוחה 2 – מענה ל'יש לך'. שלוחה 3 – מענה ל'יודעת'. שלוחה 4 – מענה לפניות שהתפרסמו בשבועות קודמים. שלוחה 5 – לבקשות עזרה בנושאים שכבר התפרסמו במדור. ובקיצור – בקשות עזרה יש להשאיר אך ורק בשלוחה 0 או 5 .מענה לשבוע זה בשלוחות 3,2,1 .מענה לשבועות קודמים בשלוחה 4 .תודה ללא גבולות. >> >>ילדים שלא נרדמים 14 פונות. רעיונות מגוונים ממש: רעש לבן, מלטונין, ויטמין די, מגנזיום, ברזל, פניסטיל, אני מאמין, שן שום ומלח מתחת לכרית, פעולה מונוטונית, יועצת שינה, חושך, עיסוי, סיפורי ילדים, הוצאת עין הרע, שמיכה כבדה... נראה פחות או יותר שאין בית שלא מתמודדים בו עם שעת ההשכבה. "קודם כל חילצתן אותי מביצת הייאוש", משתפת הפונה. "כבר עמדתי להרים ידיים. כמה פעמים אפשר לצעוק: 'ילדים, למיטות! עכשיו ישנים ולא קמים משום סיבה בעולם!' אתן נתתן לי תקווה שיש לי סיכוי לצאת מהמנהרה החשוכה הזו. התחלתי לנסות את שלל הרעיונות היצירתיים וזו תהיה תעסוקה בפני עצמה, שתקח לי כמה חודשים טובים. בינתיים כל לילה אני מפעילה בחדר מכשיר המייצר רעש לבן, מתיישבת לידם על המיטה ושרה להם בשקט את ה"אני מאמין" הראשון. בלילות האחרונים אני מסתובבת בבית שיכורת אושר. הילדים פשוט נרדמו! והם הרבה יותר מתוקים כשהם ישנים... רק ילדה אחת עדיין מתקשה להרדם, ואני עומדת לקנות לה שמיכה כבדה, ומקווה שבעזרת ה' היא תסייע לה להרדם בקלות". ולמה לשיר דווקא "אני מאמין"? כי אם אתה לא מצליח להרדם – אל תספור כבשים, דבר עם הרועה... אטופיק דרמטיטיס 34 פניות! המשותף לכולן היה האיכפתיות העצומה והרחמים על התינוקת הקטנה שלא גומרת לבכות, ועל אמא שלה... התקבלו המלצות על רופאים ותכשירים שיכולים להקל, בגדים מאה אחוז כותנה וחלילה לא סינטטיים, הדרכה ברורה לאמבטיה פושרת, ניגוב יסודי ומידי ומריחת קרם לחות. שמירה על טמפרטורת חדר נעימה ולא חמה מדי, ועוד ועוד. תשובה אחת מעניינת במיוחד היתה על תרופה שיש בארצות הברית, המרוכזת פי כמה וכמה מפניסטיל ומרגיעה את האטופיק לגמרי. הפונה מספרת: "פניתי לכולן, וזו היתה דרך ארוכה אבל משתלמת. התעשרתי בהמון ידע, המון כללים חדשים בנוגע לאטופיק, ובעיקר – על פי עצתן פניתי לאגודה למען האטופיק-דרמטיטיס, וקיבלתי מידע מקצועי וברור על התופעה, שממש פתח לי את העיניים. הם מסבירים באופן ברור את התופעה ודרכי הטיפול בה. התחלתי לנהוג על פי הכללים החדשים שרכשתי וכבר אני רואה שיפור ניכר, ומקווה בעזרת ה' לחזור לעור בריא. ממש אור בעיניים". הנחית הורים 5 פניות. נשים המליצו בחום על קבוצות שהשתתפו בהן ונהנו מאד. הפונה מספרת: "כבר הרבה זמן אני מחפשת קבוצה של הנחית הורים בבני ברק, ומיום ליום הצורך בה הלך והתעצם. היה לי חשוב שההנחיה לא תתנהל כהרצאה אלא כשיח בין המשתתפות המנותב על ידי המנחה. עכשיו ביררתי אצל כל הפונות עד שהתרשמתי מהקבוצה המתאימה לי ביותר, והיום בעזרת ה' אני הולכת למפגש הראשון, ומקווה לחזור ממנו עם כלים חדשים שיהפכו את האימהות שלי לטובה יותר". ולפניות החדשות: יש לי ילד לקוי שמיעה שמסרב בכל תוקף להרכיב מכשירי שמיעה כי הם מפריעים לו מאד, אך הוא חייב אותם כי אחרת עצב השמיעה מתנוון. אני די אובדת עצות מול סרובו העקש, ואשמח לשמוע מאמהות מנוסות שחוו סיטואציה דומה מה ניתן לעשות כדי להקל עליו ועלי. ד. מבית שמש אני עומדת לפתוח גמ"ח של יד שניה, ומעונינת להתייעץ עם בעלות גמ"חים מנוסות כיצד ניתן להגיע לקהל המעונין לקבל ואיך כדאי לתפעל את הגמ"ח בצורה מוצלחת במינימום הוצאות. אני מעונינת לשמוע על דרך טיפול יעילה לנסיגת חניכיים, היות שלרופא שיניים אין כל כך מה להציע. ח. א. לבת שלי יש פער עצום בין המספרים בעיניים, כשבעין אחת המספר 1 ובשניה - 7 .בפער משמעותי כל כך לא ניתן להרכיב משקפיים במספר המתאים לכל עין, כי כך רואים כפול. אשמח לשמוע מבעלות נסיון מה ניתן לעשות. ר. ו. ירושלים קניתי בחו"ל חולצות גברים של חברת ברכסוני וכשהגעתי לארץ גילינו שהמידה לא מתאימה. אני מחפשת חנות או מכירה שיסכימו להחליף חולצות ברכסוני חדשות באריזה למידה שונה. יש לי מספר כרטיסי זכרון למצלמה שבמשך הזמן נהרסו ולא ניתן לצפות בתמונות, וחבל לי... אשמח לשמוע באיזו מעבדה ניתן לשחזר את הכרטיסים ולהעביר את כל התוכן לכרטיס ג'מבו אחד. ד. פ. בית שמש יודעת? שלוחה מס' 3 עזרה ללא גבולות ר. שיינברג 76 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד
>>78 קראט | ט"ו בשבט תשפ"ד יש לך? שלוחה מס' 2 מתכון לעוגת תפוחים מחמישה מרכיבים 13 פונות יצירתיות שהצליחו להרכיב מתכון אך ורק מקמח כוסמין, ביצים, שמן זית, סילאן ותפוחים. למעשה – רוב המתכונים דמו זה לזה להפליא. כי מה כבר יכול להיות חוץ מלחתוך תפוחים לפלחים דקים ולסדר על התבנית ולערבב את ארבעת החומרים הנוספים ולצקת מעל? הפונה מספרת: "ודאי הסתקרנתן לדעת מה פשר הרשימה המצומצמת של המרכיבים. אני סובלת מרגישות חזקה לרשימה ארוכה של מוצרים, ומאז שהפסקתי עם קמח לבן, סוכר, דבש, שמן קנולה, וכל האבקות המתועשות למיניהן, הפריחה הקבועה שלי נעלמה כליל ואני מרגישה מעולה, ברוך ה'. זהו אתגר רציני לשמור על דיאטה קפדנית כל כך, אך עם הזמן התרגלתי. מה שבעיקר מפריע לי, זה החסר בעוגות ומתוקים לשבת. את עוגת התפוחים כבר הכנתי לשבת שעברה, ולראשונה מזה תקופה ארוכה יכולתי לשבת עם כולם אחרי סעודת ליל שבת ולהתענג על פרוסת עוגה עם כוס תה רותחת. אבל כמה עוגות תפוחים אפשר לאכול? ולכן אם יש נשים שמתמצאות במטבח ויש להן יצירתיות וחוש לשחק עם מתכונים – אשמח אם תוכלנה לפנות למדור, שאוכל לבקש מהן מתכונים נוספים מהחומרים המותרים לי. זה יהיה עונג שבת אמיתי!" מכונת אוברלוק פניה אחת. אשה שיש בביתה מכונת אוברלוק שלא בשימוש ותשמח למסור אותה. "אני עוסקת בתפירה כבר כמה שנים", משתפת הפונה, "ותמיד היה לי חסר מאד מכונת אוברלוק, ונאלצתי לבקש טובות משכנות או מחברות שיש להן את המכונה. וכעת ברוך ה' המכונה כבר שוכנת לבטח בביתי, ועלי רק ללמוד איך משתמשים בה. ואם כבר קיבלתי את הבמה – מכונת התפירה שבביתי התחילה לאחרונה לזגזג, ואשמח לקבל/לרכוש מכונת תפירה במצב טוב". הוראות לנינג'ה 11 פונות. הן מדריכות בסבלנות רבה כיצד מכניסים פירות קפואים, קוביות קרח וחלב, ויוצרים שייק עסיסי ומרענן. אבל רבותי, יש כאן אי הבנה קטנטנה. אנחנו התכוונו למתכונים לנינג'ה גריל ולא לשייקר. אז אם יש נשים נוספות שיש להן מתכונים והוראות לתנור נינג'ה, נשמח לקבלן. ולפניות החדשות: אני מעונינת לפתוח גמ"ח למעילים חסידיים של בחורים ואברכים. משפחות שיש בביתן מעיל חסידי במצב מעולה שלא בשימוש או משפחות המעונינות לקבל מעיל, מוזמנות לפנות אלי לטלפון: 39038-05331. עבור עבודת כתיבה אני מחפשת חומר על אמריקה של תחילת המאה העשרים, ומעונינת לקבל/לשאול ספר תיעודי או משפחתי על הרקע המתאים, כמו "הכל לאדון הכל" שאותו כבר קראתי. לפני 15-12 שנה השאלנו מגילת אסתר על קלף, שגובהה חצי מהגובה הרגיל, בנרתיק מעץ זית עם חריטה, ולא זכינו לקבלה חזרה. אשדודית אני מעונינת לנגן באורגנית בהתנדבות כדי להתמקצע בתחום, באזור בני ברק. יש לי הרבה תקליטים נוסטלגיים ואשמח מאד לקבל פטיפון פעיל במצב טוב. ל. ב. יש לי ילד אלרגי לסויה והוא מאד אוהב ביסקוויטים, אך בכל הביסקוויטים כיום יש סויה. אני מעונינת לדעת היכן ניתן להשיג ביסקוויטים ללא סויה. סליחה ממשתתפת ב'מומנט' תקציר: לפני שנה וחצי, באירוע של "מומנט" בהמודיע, במהלך ההפסקה, כשקמנו לרגע מהמקום, מישהי התיישבה על אחד הכסאות שלנו. דרשנו ממנה לפנות את המקום, אך היא סרבה. המשכנו להתעקש, ובסוף היא נאלצה לקום. לאחר מעשה רצינו לבקש סליחה, אך לא מצאנו אותה. פניה אחת. כאובה. "זו היתה הבת שלי, שהקמתן אותה מהמקום. היא אכן נפגעה מכך מאד ולקח לה זמן רב להתאושש מהפגיעה. אך בסופו של דבר ולאחר בקשת הסליחה על גבי העיתון, היא מוחלת לכן בלב שלם". ספרי חשבות שכר פניה אחת. ציפי קאהן. שמעתי שמחפשים אותי. הפונה לא האמינה למשמע אוזניה: "באמת? מצאתם את ציפי? כבר שנים אני מחפשת אחריה! למדנו ביחד חשבות שכר ולקחתי ממנה את הספרים כדי להשלים חומר, אבל עשיתי את המבחן אחריה ולא פגשתי בה יותר. ומאז, כבר שבע שנים, כל שנה בערב פסח אני מוציאה את הספרים, מנערת אותם, ובאקט של ייאוש מתקשרת למספר השגוי הרשום בהם. אולי הפעם יקרה לי נס? והנה, הנס קרה! בזכותכם אוכל להשיב אבידה לבעליה!" החברה אסתר שווימר פניה אחת מהבת של גב' שווימר – אלפסי. תשמח לקשר ביניהן. "כבר כמעט חמישים שנה לא נפגשנו!", החברה הנרגשת משחזרת. "היינו שתינו בנות להורים ניצולי שואה ואסתר היתה בת יחידה, כך שהיינו חברות טובות כל כך, שלא האמנו שאי פעם ניפרד. אבל כשהיא עברה דירה, לנו אפילו לא היה טלפון בבית, ולא היה לנו איך לשמור על קשר. כיום אסתר גרה בלוס אנג'לס, והתרגשתי כל כך לשוחח אתה! עלינו להשלים פערים של חמישים שנה, אבל לא נורא, נשלים אותם אט אט בחמישים השנים הבאות..." ולפניות החדשות: אני מעונינת למצוא את העורך של העיתון "שלהבת" מלפני חמישים שנה. טובה. אני מעונינת למצוא את קרובי משפחתי, משפחת בורדו )דוד(, יוצאי בריה"מ. הם התגוררו בבני ברק לפני כשלושים שנה ואחר כך עברו לקנדה. לצערי אין לי יותר פרטים. מ. ג. אני מחפשת בדחיפות את גב' חיה רוזובסקי. מעולם לא פגשתי אותה ואין לי מושג מי היא, אבל כבר תקופה ארוכה אני מקבלת עבורה צנתוקים מקרן הפנסיה שלה. ברכה ר. מכירה? שלוחה מס' 1 מעונינת להגשים את אחד החלומונים או לשלוח חלומון משלך? מוזמנת לפנות אלינו למספר 2720.345.073 או לפקס 2160-470-077 .יש להשאיר הודעה ברורה בצירוף שם או ראשי תיבות לפרסום, עיר מגורים וכן מספר ליצירת קשר )לא לפרסום(. שימי לב, השארת בקשה לעזרה בכל תחום בשלוחה 0 בלבד. >>
איכות אמיתית אי אפשר לזייף ממרח השחר העולה. הבחירה של המומחים באפיה. חזר למדפים ממרח אגוזי לוז חלבי פרווה