קובץ ראיונות ועדויות עוד נמשכת השושלת הונגריה 2
פתח דבר 4 ראיונות עם שורדי שואה ד"ר יואל רפל משוחח על אלי ויזל 6 עידן אופטובסקי משוחח עם פרופ' דוד הלבני 10 יעל זיק משוחחת עם הגב' פנינה גולומב 14 עידן אופטובסקי משוחח עם שרה וחנה טסלר 20 אייל שנקר משוחח עם שורדת השואה ברכה שרף 25 איטה זימן משוחחת עם שורדת השואה דיטה קראוס 30 עדויות של דור שני שתי ידים – איטה זימן 35 נס פח השלג – איטה זימן 38 ניסיון ההצלה של אבא אהרן ליוש ז“ל הכישלון והתסכול – דב ליוש 40 תפילה למוצא שבת – גיטה גלר 44 סיפור חיים – אמא ציפורה – בלומה משגב 47 קוביות של סוכר באושוויץ – אתי אלבוים 51 המלחת בשר הטריפה – אתי אלבוים 55 בזכות כיבוד הורים? – מירל )בודנר( אבלס 60 תוכן
מערכת: הרב אברהם קריגר | אורית חרמון עיצוב גרפי: סטודיו בת עמי הוצאה לאור: המרכז הבינלאומי שם עולם | כפר הרוא״ה 38955 טל: 6301637-04 | il.org.shemolam@shemolam © תשפ״ג 2022
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 5 קורס שליחי זיכרון בחזית הנחלת זיכרון השואה. לימודי הקורס אותם חוו, למדו ומיישמים בפועל – בני הדור השני. כל המרואיינים הינם שורדי שואה אשר רואיינו ע"י אנשינו ולצערנו חלק נכבד מהשורדים שרואיינו בעשור האחרון, כבר לא איתנו, יהי קובץ זה נר לזכרם. קובץ שני זה מביא ראיונות של שורדי שואה מאזור הונגריה המהווים המשך השושלת של יהדות הונגריה הענפה וכן גם אוסף העדויות של הדור השני משתייך לקהילת יוצאי הונגריה. הנושאים בהם עוסקים הראיונות וסיפורי העדות הינם עולם ומלואו של ערבות הדדית, התמודדות אישית – משפחתית וקהילתית ומעל הכל - התמודדות אמונית בחיפוש מתמיד אחרי שבילי האור בתוך תהומות החושך והצלמוות. קובץ זה אוגד בתוכו ראיונות וסיפורי עדויות שפרסמנו במידעוני המכון, וכן סיפורי עדות של הדור השני שזו להם במה חדשה ומתבקשת. אנו מניחים זאת לפניכם להיכרות מעמיקה, לזיכרון עולם ולהמשכיות של השושלת. בברכת הנצחת העבר והמשכיות הדור הרב אברהם קריגר ואורית חרמון
פתח דבר ובץ ראיונות ועדויות שני זה פותח דלת לקוראים, לעולם של עדויות ק וזיכרונות של שורדי שואה וצאצאיהם, בני הדור השני. קובץ הראיונות "עוד נמשכת השושלת" נועד להדגיש כיצד השרידים בני הדור הראשון, על אף מה שעברו בשואה ובשנים שלאחר כן, חשו והתמסרו להמשך שושלת הדורות שכמעט ואבדה. הקובץ אף נותן במה ודגש להמשכיות הדורות בדמותם של בני הדור השני. על בסיס שירו של יצחק למדן ׳עוד לא נותקה השלשלת׳, נכתב הקטע הבא: ֹעו ֹ ד ל ֻא נתְּ ָק ַה ה ּש ׁ ַ ְלׁ ֶשֶלת ַמ ְמׁ ִש ָיכ ָה ל ּה ַ ה ּש ׁ ַ ְלׁ ֶשֶלת ִמ ּנִ ָ י א ֹבו ֱת א ֵל ָּ י ב ִנים ִמ ּדֹוֵר ּ י דֹו ֹרות קובץ זה מכיל בתוכו שני חלקים. החלק הראשון עוסק בראיונות עם שורדי שואה המביאים בפנינו את דרך התמודדותם והישרדותם בתקופת השואה ולאחריה. והחלק השני עוסק בסיפורי עדות של הדור השני שמביא את סיפור הוריו, שורדי השואה. בקובץ זה אנו ממשיכים את תפיסת העולם של המרכז הבינלאומי שם עולם, התמקדות במציאות של אור ושל רוח אשר נבעו בתוך מציאות של חשיכה, ייאוש ומוות. סיפורי העדות בקובץ זה נכתבו על ידי בוגרי הקורסים של שם עולם,
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 7 אותה שנה לא פסק מיכאל מלהלך בעקבות האלוהים בדבקות. לילות על לילות הדיר שינה מעיניו כדי לחקור את עצמו ולשמוע קולם של קדמונים, אולי הם יודעים. אוסיף להלך אחריו בכל מקום, בזמן וביקום. הוא לא יחמוק מידי. ארדוף אחריו. יהיה אשר יהיה. אם יאבה ואם ימאן. הוא לקח ממני את ילדותי הרי שזכאי אני לשאול מה עשה בה". מה ראוי כל יהודי לדעת על אלי ויזל? ויזל הקדיש את חייו לשימור זכרם והנצחתם של שישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה, אך יותר מכל תרם לשילוב זכרם בתרבות העולמית, על מנת שאירוע כזה לא יחזור לעולם. באפריל 1944 נלקחו כל יהודי עיירת הולדתו, סיגט, לאושוויץ. אמו ואחותו הקטנה ציפורה נרצחו זמן קצר ביותר לאחר הגעת הרכבת מסיגט לאושוויץ. הוא ואביו הועבדו בעבודות פרך במחנות שונים של תשלובת אושוויץ עד ינואר 1945 ,אז צורפו ל'צעדת המוות' שפינתה את אסירי אושוויץ למחנה בוכנוולד שבגרמניה. אביו נפטר בחודש האחרון לשהותם במחנה, זמן קצר טרם שחרורו על ידי הצבא האמריקני. לאחר המלחמה הועבר אלי ויזל עם עוד מאתיים ילדים ניצולי שואה, לבית ילדים יהודי של ארגון אזע בצרפת. בעת שהותו שם הצליחו שתי אחיותיו, שניצלו גם הן, לאתר אותו בעקבות פרסום מקרי של תמונתו עם חבריו בעיתון יהודי בשפה הצרפתית. כעבור מספר שנים החל ללמוד בסורבון ובשנת 1949 החל בקריירה עיתונאית, שנמשכה 22 שנים של עבודה רצופה בעיתון הישראלי 'ידיעות אחרונות', תחילה ככתב בצרפת ומינואר 1956 בניו יורק וארה"ב. מאז ועד יומו האחרון חי בארה"ב. הקריירה העיתונאית של ויזל כללה כתיבה רצופה ביותר מעשרה עיתונים. בצד העבודה בעיתון הישראלי הוא הוזמן להיות כתב מיוחד של העיתון ביידיש 'פורברטס', שבו פרסם יותר מ-6000 מאמרים וכן כתב לעיתונים יהודים בצרפת, אנגליה, דרום אפריקה ועוד. הוא גם פרסם מאמרים באופן קבוע ב'ניו יורק טיימס' וב'לה-מונד הצרפתי'. ב-1971 פרש מעבודה סדירה בעיתונות וב-1972 קיבל מינוי כפרופ' בקולג' העירוני של אוניברסיטת ניו-יורק. ב-1976 קיבל מינוי כבעל הקתדרה היוקרתית ללימודים הומניים באוניברסיטת בוסטון, תפקיד אותו מילא במשך 36 שנים. ב-1969 התחתן אלי ויזל עם מריון רוז, ומנישואי בנו אלישע נולדו לו נכדים, שהיו עטרת ראשו. מאז ועד יומו האחרון עסק בהוראה אקדמית. ספרו של ויזל 'הלילה' הוא הספר הנפוץ ביותר על השואה. כמה ספרים כתב? ספרו הראשון 'הלילה' פורסם בארגנטינה ביידיש ב-1956 ,בשם 'והעולם שתק'. בלחצו של פרנסואה מוריאק הוא פרסם את הספר ב-1958 בצרפתית בשם 'הלילה'. כעבור
6 המרכז הבינלאומי | שם עולםאיך אלי ויזל היה רוצה שייזכרו אותו? לדעתי, אילו שאלו את אלי ויזל מה לכתוב על מצבתו היה עונה: 'מורה, לוחם למען עמו'. בארבע מילים היה מתמצת את כל קורות חייו מהולדתו בעיר סיגט שברומניה ב-1928 ועד יומו האחרון בשבת פרשת 'קורח', שנת תשע"ו. אילו היו מוסיפים שאלה: כיצד לציין את שנות חייך? היה מבקש שהציון יהיה רק על פי לוח השנה העברי: ט"ז תשרי תרפ"ט - כ"ו סיון תשע"ו. עד כמה הייתה חשובה לויזל זהותו היהודית ואמונתו הדתית? אלי ויזל נזהר כל חייו שלא להיתפס ליצר הגאווה והיו לו אלפי סיבות טובות ונכונות להתגאות במעשיו ויותר מכל בהישגיו. על דבר אחד לא נמנע והתגאה גם בפומבי, בזהותו כיהודי ובאמונתו בבורא עולם. ניסיונו הקשה מאוד בשואה עורר אצלו, כפי שהגדיר זאת לא פעם, שאלות קשות וספקות שגרמו אצלו ל'אמונה פצועה', אך האמונה הפצועה לא הביאה אותו אי פעם לביטולה ונטישתה. ההפך הוא הנכון. אני נזכר בשיחה ארוכה עם הרב יהודה עמיטל זצ"ל בניו יורק. נפגשנו לפני שנים רבות וסיפרתי לרב עמיטל, שהיה ידיד טוב של אלי ויזל, על מה ששמעתי מויזל בנושא האמונה. הרב עמיטל, שהיה כבר ראש ישיבה, השיב בגדלות רוחו: "אלי ויזל הוא המאמין האמיתי. אחרי מה שראו עיניו מותר לו בהחלט לשאול שאלות קשות. גם אני עשיתי כך". סיפרתי על השיחה לויזל והוא ענה: "אחרי השואה אי אפשר שלא לשאול שאלות בנושאי אמונה". שאלת האמונה היא אחת השאלות המנחות לקוראי אלי ויזל והשתקפותה ביצירתו הרחבה הייתה לנושא עבודות ד"ר רבות. בספרו 'עיר המזל' הוא כותב על כך: "כל אלי ויזל - ניצול שואה, סופר, עיתונאי וזוכה פרס נובל לשלום ראיון עם ד"ר יואל רפל מייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל 2009 - 2015 ד"ר יואל רפל משוחח על אלי ויזל
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 9 ברית המועצות'. ביקשתי שיסביר לי, כיצד המאבק למען יהודי ברית המועצות חשוב יותר ממאבקו למען תודעת השואה. על כך ענה לי בצורה חד-משמעית: 'יהודי אירופה הושמדו פיסית על ידי הנאצים, את יהודי ברית המועצות רצו הרוסים להשמיד מבחינה רוחנית'. זו השמדה וזו השמדה. את הראשונה לא הצליח העם היהודי למנוע, את השנייה אנו חייבים למנוע'. מיד לאחר שפרסם את ספרו 'יהודי הדממה' התגייס בכל כוחו למען היהודים שחיו מעבר למסך-הברזל. 'לא היה יום –כך סיפר לי-בעשרים וחמש השנים )1990-1965 )שבו לא עסק ביהדות רוסיה לפחות שעה ביום'. את הלקחים מהשואה יישם גם בטיפול הנמרץ למען זכויות אדם ומניעת רצח עם-באוגנדה, דרפור, דרום אפריקה, קמבודיה ושבטי האינדיאנים בברזיל. על פעילותו הענפה בתחום זה הוענק לו ב-1986 פרס נובל לשלום. ועדת הפרס אמרה עליו כי הוא "שליח לאנושות שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". מה הייתה אהבתו הגדולה של ויזל? ללא ספק הוראה. הוא אהב ללמד. כל העולם היה פרוש לרגליו של אלי ויזל, שהוגדר לא פעם כיהודי המשפיע ביותר בעולם במחצית השנייה של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 .ארמונות מלוכה ובתי נשיאים טרחו להזמין אותו באופן קבוע, אך האיש, שהיה עסוק ללא הפסקה, היה בראש ובראשונה 'מורה'. "אני אוהב ללמד"- אמר לי עשרות פעמים. במשך שלושים ושש שנות ההוראה באוניברסיטת בוסטון לא החמיץ ולו שיעור אחד. תלמידיו אהבו אותו, העריצו אותו, הוקירו אותו כמי ששינה את מהלך חייהם. מכתבי התלמידים, שנאספו בארכיון אלי ויזל שבאוניברסיטת בוסטון, מעידים על מורה מעמיק חשיבה המאתגר את כל תלמידיו ככיתה וכל אחד מהם לחוד. החום והאהבה שהקרין והחיוך הקונדסי, שהיה שפוך על פניו, מחקו את המרחק שבין המורה הרציני, חתן פרס נובל, שחייבים להתכונן לפני שעונים על שאלתו, לבין הסטודנט הטוב, בדרך כלל המעולה, שישב בכיתת הסמינריון אצלו. ויזל היה אמן המילה הכתובה והנאמרת. הרצאותיו משכו אלפים ולעיתים יותר מעשרת אלפים איש. הכיתה באוניברסיטה הייתה עבורו פינה אינטימית לדיאלוג עשיר ומפרה. מי שזכה ונתקבל לכיתה שלו ציפה כל השנה ל-מפגש. ויזל הקפיד להיפגש באופן אישי עם כל אחד מתלמידיו. השיחה של חצי שעה-שעה, פעם או פעמיים בשנה, הייתה לימים המטען המיוחד איתו חזרו הסטודנטים לבתיהם. אלי ויזל איננו עוד. הוא חסר לרבים ובהרבה תחומים, אך אין ספק שאיש לא יכתוב עליו כפי שהיה הוא כותב בעצמו.
8 המרכז הבינלאומי | שם עולםשנתיים ראה הספר אור באנגלית ומיד לאחר מכן בעברית בהוצאת ׳ידיעות אחרונות׳. מאז ועד היום תורגם הספר ליותר משלושים שפות. לבד מ'הלילה' פרסם אלי ויזל עוד חמישים ושישה ספרים, שרק חמישה מהם עוסקים בשואה. ספריו האחרים נחלקים לכמה קבוצות: ספרים ביהדות ותוכנם דמויות מן המקרא, התלמוד והחסידות. חלק נכבד מספרים אלה תורגמו לעברית בסדרה 'הנשמה היהודית-המקראית, התלמודית, החסידית', הוא פרסם רומנים לא מעטים- עיר המזל, שערי היער, הקבצן מירושלים, הבן החמישי, עידן העקורים, משפט זונדברג והאוטוביוגרפיה 'כל הנחלים הולכים אל הים' ועוד ספרים שלא תורגמו לעברית, כמו למשל 'ניתוח לב פתוח' ו'בן ערובה'. בצד כל אלה פרסם ספרי עיון שיסודם במאמרים והרצאות שנשא או כתב. שלושת הכרכים )שלא תורגמו( של ספרו 'נגד השתיקה' הם היום ספרי חובה למתעניינים בדעותיו של ויזל, ואלו רק דוגמאות. על אלי ויזל נכתבו במרוצת ארבעים השנים האחרונות יותר ממאה ספרים, וכפי שאמר לי לא פעם 'חלק גדול מהספרים האלה לא קראתי וכנראה לא אקרא'. מה דחף את אלי ויזל לפעול למען יהודי ברית-המועצות )רוסיה(? ויזל, ציוני ותומך ישראל, התגייס למאבק הגדול למען יהודי ברית המועצות כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. באחד ממאמריו מצאתי כתוב 'כי יותר מכל הוא מבקש להיזכר בהיסטוריה היהודית כמי שפעל למען יהודי
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 11 אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן לי את ה‹בלעטל‹, את הדף. בתחילה אותו גרמני לא הבין מה קורה? הוא הניח מיד את ידו על אקדחו... הסברתי לו שזהו דף מספר אותו למדתי בבית. "בבקשה", התייפחתי, »תן לי אותו בתור מזכרת". הוא נתן לי את הדף... דף זה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה. הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין, שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך )עונש מוות על הברחה(, והביא את הדף לכל שעור. הוא נשא את הדף על גופו עד שהתמוטט ונלקח למשרפות. אותיות הדף פרחו עם נשמתו". אני שואל את הלבני מי היה פינקלשטיין? "הוא היה יהודי פשוט, דתי, לא תלמיד חכם אבל בעל אמונה. בלי פינקלשטיין אין תורה, בלי התורה אין פינקלשטיין. התורה הפכה את העם היהודי למה שהוא והעם היהודי )פינקלשטיין( הפך את התורה לחלק משמעותי ביותר בתולדות העם". ב-1945 עם התקדמות הרוסים, הועבר הלבני למחנה מאוטהאוזן ושם עבד בבנייה עד לשחרור המחנה בידי הכוחות האמריקאיים. לאחר המלחמה נדד כמעט שנתיים במחנות עקורים באירופה. מכיוון שאיש ממשפחתו לא שרד, החליט בסופו של דבר להגר לאמריקה. בארצות הברית הוא חזר ללמוד בצורה מסודרת, קודם בישיבה ובהמשך באקדמיה. הוא התחיל ללמוד בבית המדרש לרבנים של הרב שאול ליברמן. ״השואה היא אירוע מטאפיזי שאי אפשר להסביר אותו באופן סוציולוגי. השואה היא חלק מהשותפות של עם ישראל עם הקב"ה״
10 המרכז הבינלאומי | שם עולםספר לי על ילדותך. "נולדתי בכפר קטן בשם פוליאנה-קובולצ׳קה באוקראינה אבל מגיל ארבע גדלתי בעיר סיגט אצל סבא שלי, שהיה תלמיד חכם וחסיד בעלז. למדתי בחידר עם אלי ויזל ומאז אני לומד תורה". כיצד השתנו חייך בעקבות כניסת הגרמנים לסיגט? "ב-1944 נכנסו הגרמנים לסיגט ואחרי כמה שבועות ב-18 במאי נשלחתי עם אמי וסבי לאושוויץ. עם פלישת הגרמנים סגרתי את המסכת שהייתה לפני ושוב לא פתחתי ספר עד סוף 1945 .הנסיעה ארכה כמה ימים ואני לא זוכר ממנה משהו משמעותי. עם הגיענו לאושוויץ הפרידו הגרמנים ביני לבין אמי וסבי. הם נשלחו להשמדה בתאי הגזים ואני עברתי את הסלקציה ונשלחתי לעבודה. באושוויץ הייתי כמה ימים ואז נשלחתי למחנה עבודה וולפסבורג שבשלזיה התחתית. עבדתי שם בחציבת אבנים ובכריית מנהרות. למחנה הגעתי כמה ימים לפני חג השבועות. גם בזמן היותי אסיר במחנה לא הפסקתי ללמוד. ידיעותי בעל פה הספיקו כדי שאוכל להמשיך ללמוד וכך שגרת חיי לא הופרעה. יום אחד ראיתי את אחד השומרים אוכל כריך שנעטף בדף משולחן ערוך אורח חיים. בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן הרב פרופסור דוד הלבני חתן פרס ישראל בחקר התלמוד. את הראיון עם הרב פרופ׳ דוד הלבני, חתן פרס ישראל, אני כותב ערב חג השבועות, ונראה שאין מתאים יותר מחג זה לכתוב על הרב שכל כולו לימוד תורה. אני פוגש אותו בספריה הלאומית בירושלים במקום הקבוע שלו. רק בסוף הראיון אני מבין כמה חשוב המיקום בו הוא יושב ולומד. עידן אופטובסקי משוחח עם פרופ' דוד הלבני
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 13 החופשית והציל אותם ממצרים. לפני השואה העם היהודי הפסיק ללמוד תורה וממילא לא היה יעוד ולכן ריבונו של עולם לא יכול היה להתערב בבחירה החופשית של היטלר". מה היעוד שלנו עכשיו? "לימוד תורה! צריך להמשיך ללמוד תורה ולחזק את לימוד התורה בצורה אקדמית, לחזור לפשט התורה. ללימוד האקדמי יש את היכולת להחזיר את הלימוד לצורה שבה הקב"ה התכוון שילמדו". לסיום אני שואל את הרב הלבני מהו הלקח מהשואה ומה עלינו לזכור? צריך לזכור שהשואה יכולה לחזור על עצמה, אולי לא באותם ממדים, אבל אסון כזה יכול לקרות שוב לעם היהודי. השואה לא קרתה, כמו שיש המנסים להגיד, כי היהודים היו קומוניסטים או סוציאליסטים, השואה קרתה בגלל יחסנו עם הקב"ה. לכן התיקון יהיה באמצעות שמירה על קשר עם הקב"ה ואיך עושים את זה? על ידי לימוד תורה". כאמור, אני נפגש עם הרב הלבני במקומו הקבוע בספריה הלאומית. הרב מפנה אותי למדף הספרים בו נמצאים ספרי המחקר שכתב על הגמרא: סדרת »מקורות ומסורות", הכוללת פירוש חדש ומקורי לסוגיות שונות. הרב יושב באזור בו מצויים ספרי מחקר על התלמוד ושם הוא ממשיך במחקרו. ממרומי גילו )90 )ממשיך הרב הלבני במה שהחל לעשות כילד בסיגט - הוא ממשיך ללמוד תורה.
12 המרכז הבינלאומי | שם עולםמדוע עזבת את בית המדרש לרבנים? "את בית המדרש לרבנים עזבתי כשהם התחילו להתעסק בסוגיית הכנסת נשים לבית המדרש )להתפלל באותו אולם ולסמוך נשים לרבנות ע.א(. לא יכולתי להתפלל עם מי שאני יכול לדבר ולא הייתי יכול לדבר )על המחקר( עם מי שאני מתפלל. אני יכול לחיות בלי לדבר, אני לא יכול לחיות בלי להתפלל". מה החזיק את אמונתך לאחר שואה? "השואה היא אירוע מטאפיזי שאי אפשר להסביר אותו באופן סוציולוגי. השואה היא חלק מהשותפות של עם ישראל עם הקב"ה. בזמן השואה לא היה זמן לחשוב על ענייני אמונה. פשוט המשכנו כמו שהיינו )מעניין בהקשר הזה שחברו של הלבני מסיגט, אלי ויזל, רואה במחנות העבודה את א-לוקים תלוי על הגרדום ואילו הלבני מסכן את חייו בשביל להשיג דף מהשולחן ערוך. בעיני קשור הדבר גם להתמודדות האמונית-תאולוגית של שניהם עם השואה. ע.א(. השואה לא ערערה את אמונתי. לבני ישראל היו שתי התגלויות, במעמד הר סיני ובשואה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, היה להם יעוד: »בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" )שמות ג, יב(. בני ישראל יצאו ממצרים כדי לקבל את התורה ולכן ריבונו של עולם התערב בבחירה
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 15 מטפלת גויה, שטיפלה בכל הילדים. כמובן שהדבר השתנה עם הכיבוש ההונגרי בשנת 1938" .ההרגשה היתה כמו אדם שבמקום להאיר עם פנס משתמש בלפיד" - עם כניסת ההונגרים חל איסור על גידול פאות, אך הנוראה מכל היתה הגזירה לגייס לצבא את כל הנערים והנערות מגיל 16 .אני הייתי בת 16 ואבא, שהבין את גודל הסכנה, השיג אישור מיוחד ושלח אותי לבודפשט, ללמוד תפירה. בבודפשט התגוררה אחותי חדווה. בעלה גויס לצבא והיא נותרה לבדה עם תינוק קטן. נשארתי אצל אחותי עד שנת 1943 ואז חזרתי הביתה. בעקבות הכיבוש ההונגרי וההחמרה במצב, האם חשבתם לעלות לארץ? ודאי. אבא תמיד דיבר על ארץ ישראל. בשנת 1938,לאחר מאמצים רבים, הוא הצליח לקבל סרטיפיקטים )אישורי עליה לארץ ישראל( עבור משפחתנו ועבור סבא וסבתא. סבתא, אמא של אבא, סירבה לשמוע. "מה יהיה עם האחים שלך?" שאלה את אבא, וכדי להמחיש את התנגדותה הנחרצת, ציינה בפניו כי תשכב על פסי הרכבת ותחסום את הנסיעה בעצמה. אבא הבטיח לסבתא שיעבוד וישלח אשרות כניסה ליתר המשפחה. הם אפילו הלכו יחדיו לרב הקהילה, אך זה פסק כי כיבוד הורים קודם לעלייה לארץ. בלית ברירה, אבא נתן את האשרות לשכנים שלנו. לא אשכח את תגובת השכן למראה האשרות: "המשיח הגיע!" מתי קבלתם את הציווי להיכנס לגטו? בשנת 1944 ,בחול המועד פסח, יצאה פקודה לגרש את כל יהודי העיירה לגטו מטיסולקו שבהונגריה. התבקשנו לקחת תרמיל אחד בלבד ובו חפצים מועטים. את היתר השארנו מאחור. כמה ימים לפני הכניסה לגטו, פרצה שריפה בעיירה. שני בחורים יהודים נתפסו, עונו ונחקרו. הם העידו שאבי היה בין האנשים ששלחו אותם. אבי הוכה קשות עד שנפל למשכב וחלה. הוא נאלץ להישאר בבית כאשר אחי מרדכי ואחותי יפה נשארו אתו. אבא הצליח להשיג לאחותי ולתינוק שלה אישור כניסה לבודפשט. אמא ויתר הילדים נכנסו לגטו. זו הפעם האחרונה שראיתי את אבי ואת אחי ואחותי. כעבור מספר שבועות הם נשלחו לגטו מונקטש ומשם גורשו לאושוויץ. תארי את החיים בגטו. התגוררנו באוהלים והיה רעב גדול מאוד. אני זוכרת את הכיכר המרכזית בה הוענשו יהודי הגטו. באחת הפעמים, הואשמה בחורה יהודיה שקיבלה גלויה מחייל ולרוע מזלה, החייל היה יהודי. היא קיבלה 25 מלקות.
14 המרכז הבינלאומי | שם עולםספרי לי על העיירה בה גדלת ועל שנות ילדותך. נולדתי בשנת 1926 בטרנובו שבצ'כוסלובקיה ושמי פרל ) פנינה( לבית גנץ. להורי קראו גרשון ושרה גיטל והיו לי 11 אחים ואחיות. סבי עסק בייצור ציצית ותפילין ואבי, גרשון, שהיה דמות חשובה בקהילה היהודית, שימש כמוהל. זכור לי כי מל עשרות תינוקות יהודים בעיירה ואף הציל אחד מהם ממוות בטוח, לאחר שאביו ביקש למול אותו בעצמו. אבי היה ידוע בקולו המיוחד ורבים משכנינו היו באים לשמוע את קולו ממרפסת הבית. כאשר ראש העיר ביקש להודיע הודעה לקהילה, היה עושה זאת בעזרת אבי. למדתי בבית הספר היסודי בעיירה ובימי ראשון למדתי עברית ויהדות אצל מלמד יהודי. מה היתה מערכת היחסים עם השכנים הגויים? האם היו גילויי אנטישמיות? באופן כללי, היחסים היו טובים. בביתנו היתה לקראת ראש השנה, יצאתי לראיין את הגברת פנינה גולומב ולהתוודע לסיפור הישרדותה במהלך השואה. סיפורה מגלם בתוכו התמודדות ושמירה על זהות ערכית- יהודית. בעיניה אין זה סיפור הישרדות בלבד, אלא דרך חיים ואמונה פשוטה וזכה. בדירתה הצנועה בבית טובי העיר בירושלים, פנינה פורשת בפניי את סיפור חייה כנערה יהודיה בתקופת השואה מול רוע בלתי נתפס. "זה לא יאומן, מאיפה הביאו את כל הרוע הזה?" היא שואלת ממרחק של שבעים שנה ומדבריה ניכר כי היא חיה את המאורעות כאן ועכשיו. יעל זיק משוחחת עם הגב' פנינה גולומב
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 17 היה רעש נוראי, נביחות כלבים, צעקות בגרמנית ובלגן גדול. לא הספקנו להתארגן וכבר מצאנו את עצמנו עומדים בשני טורים, מאיר, אחי בן ה-14 ואני בצד אחד, אמא ויתר האחים בצד השני. התחלנו ללכת ופתאום שמעתי מישהו קורא בשמי: "פרל, פרל, חכי רגע אחד". זו היתה אמא. היא דחפה בידי שתי פרוסות לחם ואמרה לי: "קחי, את צריכה אותן יותר, אני אסתדר". זו היתה הפרידה מאמא, המילים האחרונות שאמרה לי. גם ברגעים האחרונים היה לה חשוב לתת לי משהו. אחי, מאיר, נלקח לצריף הילדים ואני נלקחתי לצריף אחר. אי אפשר לתאר מה הרגשנו כשביקשו מאתנו להוריד את הבגדים וכשגזזו לנו את השיער. היה לי שיער ארוך, שתי צמות שהיו קשורות על ראשי כמו כתר. הכל גילחו. לאוזני היו שני עגילים, מתנה שקבלתי כילדה. מעולם לא הורדתי אותם מאוזני וגם עכשיו לא הבנתי כיצד עלי לעשות זאת. לא הספקתי לחשוב, הקאפו חתכה את העגילים ועד היום יש לי סימן. כולן נראו אותו דבר וכל אחת קיבלה בגדים במידות שונות שלא תאמו כלל את מידות גופן. הוכנסנו לצריף, מחנה c ביתן 14. לילה ראשון באושוויץ, אלו מחשבות עברו בראשך? לילה ראשון באושוויץ, כמו רבים אחריו, ישנו שש בנות בכל דרגש, ראש עם רגל. אי אפשר להסתובב, רק אם כולן מסתובבות. שאלנו איפה המשפחה שלנו? אף אחד לא ידע לומר את התשובה. רק במפקד מישהו אמר: "המשפחה שלכן נשרפה" ולא האמנו. האם ראית את מאיר, אחיך, במהלך השהייה במחנה? אחרי כמה ימים במחנה, מישהי אמרה לי שראתה מבעד לגדר את אחי מאיר. מאיר זרק לי פעם חתיכת נייר ובתוכה אוצר של ממש – מספריים וחוט. בעזרת המספריים תפרתי ותיקנתי בגדים קרועים לנשים במחנה ולפעמים קיבלתי פרוסת לחם, אותה העברתי לאחי. לעיתים ישנתי דקות ספורות בלילה כי העדפתי לעזור לחברות, לתקן ולתפור. את ערך האנושיות והנאמנות קיבלתי מההורים שלי. זה היה ערך במשפחה. מאיר נספה במחנה יחד עם ילדים נוספים. תארי את ההתמודדות שלך במחנה ההשמדה. כמו בגטו, גם באושוויץ התנדבתי למשימות, תמיד התנדבתי! לילה אחד נכנסה הקאפו עם קצינה נאצית וביקשה מספר בנות לעבודה
16 המרכז הבינלאומי | שם עולםהשתדלתי להתנדב לכל משימה וכך מצאתי את עצמי עובדת במטבח בגטו. הדבר אפשר לי לקחת מנות מזון למשפחתי, לסבא ולסבתא. האם הגיעו לגטו שמועות על רצח יהודים? כיצד הגיבו לשמועות אלו? הגיעו שמועות אך אנחנו לא האמנו. ידעו ושמענו שיש נסיעות למקום מסוים, אבל השלטונות לא אמרו כלום. כל מספר שבועות אנשים נלקחו ולא חזרו. היו משלוחים על פי רשימות. גם אנחנו התבקשנו להתייצב בכיכר והגענו בלי לשאול יותר מידי שאלות. בחג השבועות הועלנו לקרונות של בהמות, כששני דליים מונחים בקרון. האחד, לעשיית צרכים והשני, לשתיית מים. במוצאי חג השבועות הגענו לאושוויץ. מה את זוכרת מרגע הירידה מהקרונות? )פנינה עוצמת את עיניה ונאנחת, אני יודעת שהיא חוזרת לשם. גם ממרחק השנים, הזיכרון לא נמחק(.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 19 שראו את אחותי הבכורה וגם אחי שרד והגיע לצרפת. בשנת 1948 הגעתי באניית מעפילים לחיפה אך כאן לא תמה מסכת הייסורים. גורשתי למחנה המעצר בקפריסין. תחושת האחדות החזקה והמטרה שעמדה לנגד עיני – עליה לארץ ישראל- הם שנתנו לי את האמונה והביטחון להמשיך עד ההגעה הסופית לארץ. מי שלא עבר את זה לא יכול להבין. כל מה שעברתי אני מספרת לך ואת כל הקשיים אני מקבלת באהבה, אבל חשוב לי שידעו שמשפחתי שומרת מצוות, אוהבת אדם והינה מנאמני הארץ. פנינה, הגיעה ארצה, נישאה לזאב )ז"ל(, ילדה בן ובת והעמידה נכדים ונינים רבים. על קיר בדירתה, תלוי עץ שורשים ועליו הכיתוב: "אם הבנים שמחה", מתנה שקיבלה ליום הולדתה התשעים ממשפחתה הענפה. ָ ערב ראש השנה תשע"ט והמילים "ז ְכֵר ּנו ּים. ּ ְ ים. וָכ ְתֵב ּנו ְ ב ּ ֵסֶפ ַר הַחִי ּץ בַחִי ְ ָ חֵפ ַ ּ ֶ ים. מֶלך ְלַחִי ּים" מקבלות לפתע משמעות ָ ֱ א ִלה ַ ים חִי ְלַמַעְנך כפולה בזכות המפגש עם פנינה.
18 המרכז הבינלאומי | שם עולםומיד התנדבתי. מכיוון שהייתי רזה מאוד, הקצינה אמרה: "זה בן אדם לעבודה? זה טינופת!" הקאפו השיבה לה: "אלו, הרזים, עובדים פי עשר יותר מהשמנים". כך קיבלתי עבודה בשירותי המחנה, משבע בבוקר עד שבע בערב. את האוכל קיבלתי שם, אך לפחות יכולתי ללכת לשירותים מתי שרציתי. בפעם אחרת, הקאפו ביקשה שאכין לה מרק ונתנה בידי סיר עם תפוחי אדמה. לפתע נשמעו צעקות: "מנגלה מגיע!" מרוב בהלה מיהרתי להוציא את הסיר, המים הרותחים נשפכו ונכוויתי קשות. בשעת המפקד הקאפו הסיחה את דעתו של מנגלה, שלא יגלה את מצבי. אומץ הלב שלי, הערבות ההדדית והעובדה שהתנדבתי ראשונה, תמיד עזרו לי להתמודד עם החיים במחנה. זכור לך סיפור מיוחד על הערבות ההדדית שהזכרת בדבריך? לא ידענו ימים ולילות וגם לא חגים. יום אחד שמענו את אחד הקצינים אומר שאצל היהודים זה יום קשה במיוחד. כך הבנו שמדובר בתשעה באב. החלטתי לצום. באושוויץ הייתה איתי בת דודתי, שעבדה בניקיון כבישים. היא מצאה קופסה בזבל, שמה בה מנת מרק, אותה החבאנו מתחת לדרגשי הצריף. במשך אותו היום, כולן שמרו עלי, שלא יבחינו בחולשתי ובחיוורוני. בצאת הצום, התיישבו סביבי כמה בנות והסתירו אותי בזמן שאכלתי את מנת המרק. מהיכן שאבת את הכוח לצום? הרגשתי שאני חייבת לצום, משום שזו שעת רצון. כך הייתי רגילה מהבית ולא היתה סיבה שאפסיק. פעמים רבות שאלו אותי – מאיפה הרצון לשמור על הדת יותר מהבריאות? ואני עונה, שהשמירה על הדת עזרה לי לשמור על הבריאות. עד היום אני צמה בתשעה באב. זו אמונה עמוקה שנטועה בי עוד מהבית. כשישה חודשים הייתי באושוויץ, עד שהעבירו אותנו למחנה אחר. כעבור מספר שבועות הגרמנים הצעידו אותנו ברגל לתוך גרמניה. אם מישהי הייתה מתכופפת ולו לרגע אחד, מיד היו יורים בה. הבנות הסתירו אחת את השנייה, בכל פעם שמישהי התכופפה וכך הצילו את חייה. לאן היו מועדות פניך בסוף המלחמה? בסוף המלחמה הייתי בת 19 ורציתי לעלות לארץ ישראל. התאספנו כמה בחורים ובחורות והלכנו מתחנה אחת לשנייה, כדי להגיע בסופו של דבר לארץ. לפעמים הלכנו שבועות ברגל ובכל תחנה היינו מקבלים פתק. על הפתק שלי היה כתוב: "פרל גנץ, האמא - שרה גיטל, מי שחי, מי שיודע, אני נמצאת פה". נאמר לי
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 21 יום ישבנו במחסן הדחוס, מונות ופורטות זיכרונות ומאכלים" )שני חיי שרה, עמוד 85.) בראש השנה בבירקנאו, נזכרתן בבית. קרה לך שהיית בבית בראש השנה ונזכרת בבירקנאו? עכשיו כן. בתקופה האחרונה כמעט כל יום באים לדבר איתי על תקופת השואה, אז אני נמצאת 'שם' הרבה. זה הופך להיות יותר ויותר קשה. יותר קשה לי פיזית, אני סובלת מאוד, קשה לי לנשום. חנה, את פחות סיפרת על השואה, למה? בשנים האחרונות דווקא סיפרתי הרבה ונסעתי לפולין חמש פעמים. בהתחלה לא סיפרתי, לא היה מה לספר. לספר שהייתי מוכה, מושפלת ורעבה? זה לא משהו שאפשר להתגאות בו. התביישתי. חברות בגילי היו חיילות ואילו אני הייתי מוכה ומושפלת. בשנים האחרונות כולם מדברים ומספרים. הילדים גדלו וגם אני התחלתי לספר. ועכשיו, את עוד מספרת? חנה: עכשיו די! שרה: היא זוכרת יותר ממני. אתן זוכרות את הפרידה מההורים ומהאחיות שלכן? שרה: לא הייתה פרידה! הגענו עם קבוצה, סחבו אותנו החוצה ולא הספקנו להיפרד. חנה: אבא ואימא היו צעירים. גם חנה מצביעה על התמונה המשותפת של שרה ושלה עם כל הצאצאים ואומרת שחייהן בארץ ישראל היו טובים. האם יכולתן לדמיין תמונה כזאת, אז, בברגן בלזן? )שתיהן צוחקות( שרה: לא יכולתי לדמיין שאחיה עוד יום אחד. לגמרי לא יכולתי לדמיין את התמונה הזאת, אבל היה מאוד כואב להגיע לישראל, כי זה היה החלום של אבא. הוא סיפר לנו סיפורים על ארץ ישראל. "אבא, ספר לנו סיפור. ואבא מספר מיד... הצבי רץ, רגליו הדקיקות מטפסות על טרשי ההרים... מרחיק עד לפתח המערה. ומשנכנס למערה והרב בעקבותיו, ריח מתוק מילא את נשימתו של הרב... ריח גן עדן... אז ידע הרב כי זו המערה המוליכה אל ארץ ישראל" )שני חיי שרה, עמוד 15.)
20 המרכז הבינלאומי | שם עולםבת כמה את, שרה? אני בת 91 ,אני חושבת שזה מספיק, תראה מה יש לי )שרה מצביעה על תמונה עם כל צאצאיה(, ברוך ה', יש לי מכל טוב. 20 נכדים ו-40 נינים. כמה פעמים היית בפולין? 34 פעמים, הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים. עשו עלינו כתבה. נסענו ליומיים וחזרנו. את עוד זוכרת? לא כל כך. כשמתחילים לדבר איתי על משהו, אני נזכרת, אבל ביום יום, כבר לא. כשאומרים לי את המילה 'בירקנאו', הכול חוזר מול העיניים שלי. "לראש השנה אימא שלי הייתה אופה חלות מיוחדות, עגולות, משוחות בדבש... זה היה האות. זיכרונות המאכלים הציפו אותנו... יומיים חגגנו כך את ראש השנה, יום אחרי משוחח עם ניצולת השואה עידן אופטובסקי שרה וחנה טסלר את הדרך לקבוצת יבנה עשיתי עשרות פעמים כאשר לקחתי קבוצות לשיחה עם שרה טסלר. נהגתי להגיע מוקדם, לקחת את שרה מביתה למקום השיחה ועד שהקבוצה הגיעה, הספקתי לשאול אותה כמה שאלות ולשמוע סיפורים שעוד לא הכרתי. לפני כמה שנים שרה אמרה שהיא כבר לא יכולה לתת עדות. זה היה לה קשה מידי, ולצערי הפסקנו. ביום חמישי, כ"ו אלול תשע"ט, נסעתי שוב לקיבוץ כדי לראיין את שרה וחנה למידעון של שם עולם. התלבטתי אם לקיים את השיחה והופתעתי ששרה הסכימה. השיחה לא הייתה קלה. חנה, כדרכה, לא סיפרה הרבה ולשרה כבר היה קשה לדבר ולשמוע. אחרי כשעה נפרדנו וחנה ושרה הלכו להכין עוגת דבש לראש השנה. יומיים לאחר מכן, בשבת בבוקר, כ"ט אלול, השבת האחרונה של שנת תשע"ט, שרה עצמה את עיניה בפעם האחרונה. יהיו דברים אלו לזכרה.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 23 שרה: שואלים אותי איך נשארתי דתיה? איך אפשר שלא? אני מדברת אתו ומבקשת ממנו דברים. לא הבנתי איך מישהו יכול לא להאמין. פעם ישבתי 'שם' על הדרגש בקומה השלישית ובכיתי נורא. לא יכולתי לישון. נזכרתי איך כשהייתי ילדה קטנה בבית ולא הצלחתי להירדם, אבא אמר לי: 'אני חושב ששכחת להגיד קריאת שמע על המיטה, אם תגידי קריאת שמע תשני מצוין'. ניסיתי להיזכר במילים של קריאת שמע ונזכרתי. אני מקווה שאין הרבה לילות שלא אמרתי קריאת שמע שעל המיטה. להלן עוד סיפור על יום כיפור בבירקנאו: ִ "ערב יום הכיפורים. עד שנגיע למפקד ונקבל את פרוסת הלחם של היום ירד הערב וכבר לא נוכל לאכול. בבית בשעה זו היינו יושבים סביב השולחן, אבא לבוש בקיטל לבן ואימא בשמלת הכלולות שלה, שמלה לבנה וארוכה. חלה מיוחדת נאפתה, אותה טבלנו ברוטב עגבניות סמיך ומתקתק, בתוספת עוף ומרק... עמדתי עם כולם בתור לחלוקת הלחם. את הפרוסה שלי הכנסתי קרוב אל חזי מתחת השמלה הדקה. בבוקר לא עמדתי בתור לחלוקת התה. לא היה טעם, רק בלעתי את הרוק שמילא את פי למראה הבנות הלוגמות בזו אחר זו. היום עבר לאטו עד שהגיעה השעה לצאת ולרוקן את העגלה. צעדתי מאחורי העגלה, דוחפת אותה בשתי ידיי ומרגישה עם כל פסיעה את פרוסת הלחם הדופקת בי תחת השמלה. את הבחורים פגשנו הפעם בערמות האשפה. הם רוקנו את העגלה ודיברו אלינו תוך כדי העבודה: "צמתן היום? אנחנו מצטערים, כנראה טעינו בחשבון, יום הכיפורים לא היה היום, הוא יחול מחר.“ כבר ערב. לא אספיק לאכול את הפרוסה
22 המרכז הבינלאומי | שם עולםחנה: זה היה חלומו של אבא, שהמשיח יבוא ויהיה מותר לעלות לארץ. גרנו בכפר מלאקופניה שבצ'כוסלובקיה. ביידיש 'קלייקופניה', כפר קטן. חיו בו שמונה משפחות יהודיות. היינו חמש בנות ואבא מאוד רצה גם בן אבל הוריי לא הספיקו. נסענו לכפר בשנת 1994 .חשבנו שהכפר כבר לא קיים ולא נמצא שם כלום. הכפר קיים ונראה בדיוק כמו לפני שבעים שנה. שום דבר לא השתנה שם. הייתה בבירקנאו חברות? חנה: כן, היינו ביחד 16 בנות, על הדרגש ובעבודה. אני לא זוכרת אותן. פעם אחת מצאתי תפוח אדמה על הרצפה והצלחתי להביא אותו לצריף. ישבנו שם כולנו, חתכתי את תפוח האדמה לפרוסות דקיקות, לא זוכרת אם היה לי סכין, וכל אחת קיבלה פרוסה. שמנו את תפוח האדמה על הלחם, ממש סעודת מלכים. שרה: חנה ואני לא נפרדנו אפילו לרגע, למרות שפעם אחת ניסו להפריד בינינו. מנגלה תמיד חיפש קורבנות. הוא בא ושלח אותי לצד אחד ואת חנה לצד השני. חנה אמרה: 'אותי אתה לא תפריד מאחותי'. היא משכה אותי חזרה לשורה. לא עזבנו אחת את השניה עד היום. מי דאגה למי? שרה: אני חושבת שלא הייתי חיה אפילו יומיים בלעדיה. חנה: לא, לא, החיים יותר חזקים ממה שאנחנו יודעים. המציאות בה צריך לדאוג למישהו אחר נתנה כוח? שרה: בטח, רק בשביל זה חייתי! אין שום סיבה אחרת שנשארתי בחיים, רק חנה. חנה: אם לא שרה, לא הייתי כאן. שרה: היא הייתה חולה ושכבה על הרצפה. הייתי צריכה להזיז אותה ליד הקיר כדי שלא ידרכו עליה. שבועיים היא שכבה ככה, בלי לאכול ובלי לשתות. אחרי שבועיים ביקשה ממני שאביא לה מים. חנה: שרה הייתה שמונה פעמים בפולין עם חיילי צבא ההגנה לישראל. אני הייתי פעם אחת. זה דבר משמעותי שאי אפשר לתאר. לצאת משם מוכה, מושפלת, לא בן אדם ולחזור עם שני בנים תתי-אלופים ועם חיילי צה"ל, גאווה כזאת אי אפשר לתאר במילים. שרה: אתה יודע מה זה חיילי צבא ההגנה לישראל, עם הבן שלי, תת-אלוף, מצדיעים לי על הרמפה באושוויץ? אני נאלמתי, לא הייתי בעולם הזה, אי אפשר לתאר, אין מילים! מה צריך לזכור? חנה: צריך לזכור, כן. אם לא נזכור זה עלול לקראת שוב. צריך לזכור מה עשו לנו כשהיינו בלי בית, בלי מדינה ובלי כלום. היום מובן מאליו שהכותל וירושלים הם שלנו. לי זה חדש. תגידו קדיש, תדליקו נרות, תזכרו.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 25 ספרי בקצרה על הבית בו גדלת. נולדתי בנובמבר 1932 בבוקובינה, עיר גדולה ברומניה, למשפחה בת תשע נפשות: זוג הורים, ארבעה בנים ושלוש בנות. אני הייתי הגדולה מבין הבנות. המשפחה היתה דתית ואני זוכרת את השבתות והחגים בבית הכנסת ובמיוחד את אבי מניח תפילין בכל יום. הייתי ילדה מאוד שובבה. טיפסתי על כל עץ, על הגגות ועל ההרים שבסביבה. למרות שידענו גם אז ימים קשים, היה לנו את החשוב ביותר – אבא ואמא, משפחה ושמחת חיים. אמא שלי הייתה כל עולמי. מתי חוויתם לראשונה את מאורעות התקופה? ביום חמישי ה-9 לאוקטובר 1941 ,יום שמש יפה, יצאתי לחצר הגדולה בה עמד "כשנולדו ילדיי הם היו כמו הבובות שלא היו לי בילדותי. ילדיי קיבלו ממני את הטיפול הטוב ביותר ומאז ועד היום הם כל עולמי. כל חיי לא האמנתי לאיש ונזהרתי מכולם. לא היה לי אף פעם עם מי לחלוק את המעמסה שעל לבי. רק כשהקמתי משפחה חזר האמון ללבי". בעיצומה של תקופת הקורונה יצאתי לפגוש את הגברת ברכה שרף, אישה מיוחדת במינה, מאירת פנים ומלאת שמחת חיים. ברכה היא אישה נמוכת קטנה הנראית מאוד שברירית, אך ברגע שהחלה לספר את סיפור חייה, גיליתי אלו תעצומות נפש אדירות וגבורת רוח מצויים בה. נפגשנו מחוץ לביתה בגן השעשועים בקרית ביאליק, כשברקע קולות גיל של ילדים קטנים מבאי הגן. ברכה פרשה בפניי את סיפור חייה כילדה קטנה בתקופת השואה מול רוע ואכזריות בלתי נתפסים. למרות זאת הצליחה לשמור על הערכים החשובים שקיבלה מהוריה הי"ד. ניצולת השואה אייל שנקר משוחח עם ברכה שרף
24 המרכז הבינלאומי | שם עולםהצמודה ללבי. יום כיפור נוסף עומד להתחיל. שוב עמדתי בתור לחלוקת הלחם, מצרפת פרוסה נוספת לפרוסה שכבר מונחת סמוך לחזי. יום הכיפורים הזה היה קשה מיום האתמול. חלושות, בקושי הצלחנו לדחוף את העגלה, מצפות לחשכה, לרגע שנקבל עוד פרוסה ונוכל לאכול את שלושתן. ”אנחנו לא יודעים מה קרה, כנראה טעינו שוב. היום לא היה יום הכיפורים ואנחנו כבר לא יודעים אם הוא מחר או מחרתיים. איבדנו לגמרי את החשבון.“ רגליי נרעדו. התכופפתי מעל ערמת האשפה מתקשה להמשיך ולהזדקף. הכנסתי יד אל השמלה להוציא את שתי פרוסות הלחם המחכות שם. לא, אחכה עוד קצת, עד החשכה. הרמתי את עיניי למעלה, אל השמים האפרוריים. "אנא", מלמלתי בשקט, "עזור לי בדבר אחד קטן: צמתי שלושה ימים. בבקשה ממך, עשה שאחד מהם יהיה באמת יום הכיפורים" )"שני חיי שרה", עמוד 86.) ובנימה אישית, משהו שכתבתי במוצאי שבת כששמעתי ששרה נפטרה: כשאני בא לקחת אותה מהבית למקום שבו תתקיים השיחה, שרה אומרת שאחרי השיחה היא עושה קידוש. "למה?" אני שואל )למרות שאני יודע את התשובה, שרה אמרה אותה גם בפעם הקודמת(. "כי זאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה, אין לי יותר כוח". "אני מבין", אני אומר לה, ויודע שבעוד שבועיים יש קבוצה שביקשה שיחה של אשת עדות, ורוצה רק את שרה. אני אתקשר, שרה תסכים ושוב נבוא. שרה תעמוד שעתיים ותספר את סיפור חייה, תתרוקן מכוחותיה, ותתחזק שוב מהחיבוק של התלמידות ששמעו אותה או מהתלמידים שלא יכולים לעזוב אותה ומבקשים לשמוע עוד. פעם אחת היא אמרה: "לא, אני לא יכולה לקבל קבוצה, אין לי כוח להכין להם כיבוד". "שרה, אנחנו נביא כיבוד". הקבוצה באה והיא בודקת, אם הביאו כיבוד? "קודם תאכלו ואחר כך תשמעו", היא אומרת ומספרת על הבית, על אבא ואימא, הרעב והגירוש לבירקנאו, הפרידה )"לא הייתה פרידה", היא אמרה לי בפעם האחרונה, "הכל היה כל כך מהר"(, גזיזת הצמה וחנה שמחבקת. "הורדת המתים מהגדרות הפכה לתפקיד שלנו... היינו אוחזת בהם, אצבעות ידנו שקעו בבשר הרך"... )באחת השיחות שרה לא סיפרה על הורדת המתים. בחוסר רגישות ביקשתי ממנה שתספר והיא אמרה: "לא, את זה אני כבר לא יכולה לספר! אם אתה רוצה, תספר להם כשתגיעו לשם עולם"(. לפני כמה שנים היא ביקשה להפסיק. ”אני כבר לא יכולה“, אמרה והפסקנו. ביום חמישי האחרון, נסעתי לראיין את שרה וחנה בקיבוץ. הן דיברו מעט, שתקו הרבה והלכו להכין עוגת דבש לראש השנה.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 27 דואגת לאוכל. בחורבה שרר קור עז והטמפרטורות הגיעו ל-40 מעלות מתחת לאפס. לילה אחד הגיעו כמה משפחות למבנה שלנו. הם הלכו לישון ובבוקר אף אחד לא התעורר. כולם קפאו למוות, למעט בחורה אחת בשם אדלה. יום אחד גורשנו מן החורבה לחורבה אחרת שהיתה מלאה באנשים שחלו בטיפוס. קשה היה לראות את האנשים שמתו ונותרו במקומם. יום אחד אבי התמוטט מרוב חולשה ורעב. אחי אברהם הצליח להשיג כמה חתיכות לחם, אך אבא נתקף בולמוס אכילה ולמחרת בבוקר מצאנו אותו קר וקפוא. אבא מת. הוצאנו אותו לכניסה לבית וכיסינו אותו בטלית שלו. מכיוון שלא היה לנו כסף לשלם על קבורתו, גופתו היתה מונחת שם שבועות רבים. למרות האסון שפקד אותנו המשכתי לרוץ לכפרים בחיפושיי אחר מזון לקיים בו את משפחתי. נעליים לא היו לי והייתי עוטפת את רגליי בסמרטוטים. קיבלתי פצעי קור אך אלה לא מנעו ממני להמשיך במסעותיי להשגת אוכל. חשתי חובה לדאוג לאמי ולשתי אחיותיי הקטנות. גם יוסף, אחי, היה יוצא לחפש אוכל. לרוע מזלו השלג חדר מבעד לנעליו וגרם לו לפצע
26 המרכז הבינלאומי | שם עולםבית המלאכה של אבא. דבר לא בישר על מה שיקרה ברגעים הקרובים. לא יכולתי לדעת ואף לו ברמז דק שבתוך דקות ספורות יתהפך עלי עולמי. פתאום ראיתי את אמא חוזרת בריצה מהעיר ומשהו קפא בתוכי. עד אז לא ראיתי את אמי במצב של ריצה מבוהלת שכזו. אמי אמרה שעומדים לגרש את היהודים מהעיר ועד השעה 00:12 על כל היהודים להתייצב בתחנת הרכבת. אספנו את כל מה שיכולנו והלכנו לכיוון תחנת הרכבת. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אבי בוכה. הוא הבין שאנו עומדים לאבד את כל מה שהיה לנו. הגענו לתחנת הרכבת ומיד דחסו אותנו יחד עם עוד עשרות אנשים, זקנים וילדים קטנים לתוך קרונות של בקר. הנסיעה ברכבת הייתה נוראה. המחזות הקשים שראיתי חרוטים עד היום בנפשי. הייתי אז רק בת תשע! לאן הגעתם לאחר הנסיעה הקשה בקרונות הבקר? אינני זוכרת כמה זמן היינו ברכבת עד שהגענו לאטאקי שליד סרביה. אני זוכרת שהגענו לנהר עמוק ומפחיד ביותר. אילצו אותנו לעלות על רפסודה ולחצות איתה את הנהר. ראיתי חייל מציל אדם זקן אולם היו גם אנשים שנפלו מהרפסודה וטבעו. הגענו לצדו השני של הנהר לעיר מוגילוב. רוכזנו בבתים קטנים בלי חלונות ובלי דלתות. חיילים נכנסו פנימה ושדדו כסף וזהב מהאנשים. למחרת המשכנו בנדודינו. בגלל הגשם החזק שירד במשך הלילה, האיזור היה בוצי וחלק מהאנשים שקעו בבוץ הטובעני. לפתע הבחנתי בראשו של דודי היינריך, שכל גופו היה שקוע בבוץ. ניסיתי לחפור באדמה בעזרת ידיי על מנת להוציא אותו. אמא שלי ראתה שחייל מוריד את הרובה מהכתף שלו ופונה אליי. היא רצה ותפסה אותי בבגד, אחרת הוא היה יורה בי. דודי טבע בבור ומת. המשכנו לנדוד בדרכים בלי מים ובלי אוכל ובלילה ישנו תחת כיפת השמיים. אנשים וילדים מתו בדרך. לפעמים אימא מכרה בגד וקיבלה תמורתו כיכר לחם. שתינו מים מהשלוליות שבדרכים ולאחר כמה חודשים הגענו לגטו פופוביץ. תארי את החיים בגטו בגטו מצאנו חורבה ללא חלונות ולמזלנו היה בה מטבח קטן. הצטופפנו כולנו בחורבה הזו. כבר בימים הראשונים התחלתי לקחת אחריות על המשפחה. הסתובבתי בכפרים שבסביבה וחיפשתי מעט אוכל. חלק מהכפריים האוקראינים התלהבו מהילדה הג'ינגי'ת בעלת הפנים הלבנות והעיניים הכחולות. הם נתנו לי תפוחי אדמה, לחם וקצת בשר. תקשרתי איתם בשפת הסימנים והראיתי להם בכף ידי לכמה אנשים אני
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 29 ברכה, מה נתן לך כוח להתמודד עם כל כך הרבה קשיים? תמיד היה לי שיח עם אלוקים ולמרות כל הצרות והסכנות בהן הייתי שרויה, חשתי שהוא מגן עלי. לא נתתי לייאוש לאחוז בי. אמרתי לעצמי שגם לצרות האלה יבוא סוף ואמשיך להחזיק מעמד ורוחי לא תיפול, כי דינו של הנופל מוות. האשמתי את בורא עולם, טענתי כנגדו וכעסתי עליו, אבל האמנתי בו ותקוותי הייתה שהטוב יגיע מתי שהוא. מה היה בסוף התקופה הקשה שעברת? לאחר שלוש שנים של סבל נוראי, שהותיר בי צלקות וכאב גדול, עלינו אחותי ואני על עגלות רתומות לסוסים בדרכנו ליאסי שברומניה. כל יתומי המלחמה רוכזו בבניין גדול ויפה ושם זכיתי להיפגש מחדש עם ששת אחיי לאחר פרידה ארוכה. בשלב מסוים עזבנו יחד לבוקרשט ולקראת אפריל 41 ,בסיומו של חג הפסח, יצאנו עם שאר היתומים לעבר ארץ ישראל. הגענו לאיסטנבול ומשם ברכבת לסוריה, דרך לבנון, עד שהגענו סוף סוף למקום אליו התפללנו, הגענו לארץ ישראל. ירדנו בחוף עתלית והרגשתי שנבואתו של אחי האהוב יוסי, שנפטר בגטו, מתגשמת. הוא אמר: "אתם תגיעו כולכם אל מעבר לים לארץ אחרת". נשלחתי למוסד חרדי בבני ברק ולאחר זמן עברתי למוסד "אורה" בירושלים. גויסתי להגנה, למדתי להשתמש בנשק והשתלבתי בתפקידי שמירה ותצפית ואף הייתי קשרית. בשלב מסוים עברתי לגור בביתו של אחי הנשוי בנתניה ושם הכרתי את בעלי יהושע. התחתנו בחתונה צנועה, היה לי טוב והרגשתי נפלא לאחר שנות סבל רבות. נולדו לי שלושה ילדים. המשפחה שלי היא הכתר של חיי. ההבטחה שלי לאלה שנשארו "שם" היא שתמיד נלחם על זכותנו לחיות ולעולם לא תחווה האנושות שואה שכזו, אלא תצעד באמונה, בחמלה ומתוך רצון לשלום.
28 המרכז הבינלאומי | שם עולםשהלך והזדהם. תרופות לא היו בנמצא ומצבו החמיר מיום ליום. אמא לא החזיקה מעמד אחרי מותו של אבא ונפטרה. עתה שכבו אבא ואמא דוממים זה לצד זו בשלג הקר. הייתי מתיישבת לידה ומשוחחת איתה. גם מצבו של יוסף הלך והחמיר, לפני מותו לחש לי בשארית כוחותיו: "אתם תשרדו את הגיהנום הזה ותגיעו רחוק אל מעבר לים" ואז עצם את עיניו ונפטר. שלושתם שכבו כחודשיים עד שנקברו לבסוף בקבר אחים. מי דאג לכם לאחר מות ההורים? נותרנו יתומים והמציאות הכתה בי כרעם. הרגשתי אחריות כלפי אחיותיי הקטנות, האחת בת שלוש וחצי והשניה בת שבע וחצי. הפכתי להיות ה"אמא" שלהן. אחי הגדול חלה לפתע ושכב ללא הכרה עם חום גבוה. הבנתי שיש לו טיפוס והוא עלול למות. רצתי לאחד הכפרים בניסיון להשיג עבורו מעט מים. כמעט זרקו אותי לתוך הבאר אך לבסוף מישהו ריחם עלי ונתן לי מעט מים. כשהגעתי הביתה הרתחתי את המים ולאט לאט שפכתי אותם לפיו של חיים, אחי. יום אחד הוא התעורר וניצל. החורף הראשון תם ועברנו לגור בחורבה אחרת. חיהל'ה, אחותי הקטנה, נלקחה לבית יתומים והיא בת ארבע בלבד. לעיתים הייתי נאלצת לפרוץ לחצרות של הכפריים וגונבת כמה תפוחי אדמה. אם התמזל מזלי לא הייתי מקבלת מכות מבעל הבית או נשיכה מחזיר. אני זוכרת שמעשי הגניבה היו קשים לי מאוד, כי לא רציתי לגנוב. התביישתי במעשיי גם בגלל החינוך שקיבלתי מהורי, שתמיד חינכו אותי ואת אחיי לערכים טובים. בשלב מסוים נשארת לבד בגטו עם אחיותייך - איך התמודדת? שני אחיי הגדולים נלקחו לעבודות בכפר המרוחק כ-17 ק"מ מהגטו. אחותי הקטנה הייתה בבית יתומים בגטו בתנאים נוראיים. בימי החורף היתה לי בגטו פינה על קרש בגודל מטר על מטר, שכן בבית התגוררו משפחות נוספות. מידי יום הייתי הולכת לבקר את אחותי ומביאה לה מעט לחם שהצלחתי להשיג. אחותי הקטנה הייתה חולקת אותו עם חמשת הילדים האומללים שנותרו בחיים מבין חמישים וחמישה הילדים שנכנסו לאותו מוסד. לעיתים קרובות הייתי בורחת ליער הסמוך וישנה שם באוויר הפתוח. יום אחד התעוררתי ביער וראיתי מעליי דמות שעומדת ומביטה בי. היה זה מנהיג קבוצה של פרטיזנים הלוחמים בנאצים. הוא כנראה הבין שאם אני ישנה לבד ביער סימן שאינני פחדנית וביקש שאעזור להם בכל מיני משימות. במשך כמה חודשים הפכתי להיות פרטיזנית קטנה ואמיצה מאוד.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 31 להתגרש, מהלך שגרם לשילוחו לפולין וכעבור מספר שבועות התקבלה הודעה על מותו. אילולי היו מתגרשים יתכן והדברים היו נגמרים אחרת. באותה תקופה, הורשו הילדים להתכנס ולשחק במקום שנקרא ”מגרש הגיבור״. במקום זה פגשתי את פרדי הירש שהיה יהודי גרמני. הוא היה אדם נהדר ושימש דוגמא לכולנו. הוא התבלט כאתלט אך בעיקר כציוני. שם נחשפתי לראשונה לציונות. ”במגרש״ לימדו אותנו שירים עבריים וסיפרו לנו על פלסטינה. בזכות עבודתו של אבי כרשם במשרדי הקהילה, התארכה שהותנו בגטו. אך גם תורנו הגיע. בהתחלה שלחו את הסבים והסבתות ואחר כך אותנו. הותר לנו לארוז 50 קילו לאדם, מזוודה ותרמיל. התבקשנו להיאסף במבנה המותאם ליריד ולאחר שלושה ימים בהם ישנו על הרצפה, נשלחנו ברכבת למחנה טרזין. החיים בטרזין הגענו לטרזין בנובמבר. המקום היה מיועד לחיילים ובנוי כמבצר מוקף חומה עם שערים. אין יוצא ואין בא. שיכנו אותנו בחללים בתוך החומה ושם שהינו מספר שבועות בתנאים קשים. הקושי העיקרי היה, הצפיפות. בגטו היו 000,60 אסירים והצפיפות לא אפשרה פרטיות וגרמה למחלות. מגיל 14 ועד גיל 60 ,אולצנו לעבוד בעיקר בתחזוקה. פרדי, שהגיע לפנינו, אירגן את הנוער ודאג להם לעבודה בגינון ובשדה באוויר הפתוח מתוך כוונה להכשירם לעבודת הארץ. פרדי דאג למגורים נפרדים לבנים ולבנות וכך עברתי להתגורר בחדר בנות. גם כאן הייתה צפיפות אך הייתה מדריכה וסדר יום. למדנו בחשאי, ללא תנאים, והלמידה היתה בעל פה. לטרזין הגיעו הרבה אומנים ואנשי מדע ועד מהרה אורגנו הרצאות והופעות בחצרות ובעליות הגג. הילדים שרו במקהלה וגם אני. גם אני השתתפתי באופרה ששמה היה ”ברונדיבר״ אהבתי לשיר. היה שם שמח. גם התוכן האופטימי של האופרה, ניצחון הצדק, דיבר אלינו. לאורך התקופה, הפחד משילוח למזרח ריחף באוויר. לא ידענו את היעד, אך מי שנסע נעלם ובדצמבר, כעבור שנה וחודש קיבלנו פתק ובו הצו להגיע לטרנספורט. ואז התחילה השואה. האם במהלך שהותך בטרזין היה לך קשר לספרים, כפי שמסופר בספר? לא. לכל אחת היה ספר שהביאה איתה ואנו החלפנו אותם ביננו. הייתה גם ספריה ניידת שעברה בין המבנים. מחנה ההשמדה, אושוויץ הגעתי לטרנספורט עם תרמיל אחד, שמלה וזוג נעליים. העמיסו אותנו ברכבת משא בקרון של בהמות, עם דלי לשירותים וכך נסענו בעמידה במשך יומיים. הגענו לאושויץ בלילה. הרמפה הייתה מוארת בזרקורים מסנוורים. את פנינו קיבלו נביחות כלבים ומכות מלוות בצעקות, ״לרדת! לרדת!״
30 המרכז הבינלאומי | שם עולםאיטה זימן משוחחת עם שורדת השואה דיטה קראוס הציגי בבקשה את עצמך ואת משפחתך שמי דיטה קראוס. הורי נולדו בעיר צ‘רנוב ועברו לפראג אחרי הנישואין. אבא למד משפטים ועבד בתחום הביטוח לאזרחים עובדים ואמא הייתה עקרת בית. סבי מצד אבי היה עסקן פוליטי וכשנבחר לסנאטור עברו סבי וסבתי לפראג. הייתי מאוד קשורה לסבתי שהייתה אישה מיוחדת וטובת לב. בבית הייתה אוירה טובה. הייתי בת יחידה והיו לי הרבה חברות. חשוב לי לציין שהיינו יהודים חילונים. מה עוד את זוכרת מילדותך עד השינוי? הייתה לי ילדות רגילה. למדתי בבית הספר, היו לי חברות, אהבתי לצייר, לשיר ולרקוד. בגיל 8 נותחתי במעיים והייתי בסכנת חיים. הרגשתי בשינוי כשההורים החלו לדאוג. הם דיברו על גרמניה ועל היטלר ובגיל 10 התחילו ללמד אותי אנגלית כהכנה להגירה. ב-1939.3.7 פלשו הגרמנים לצ‘כיה ומאותו היום החלו הרדיפות. אבי, כמו יהודים רבים אחרים, פוטר מעבודתו. כעבור חודשיים אולצנו לפנות את הדירה ולמסור אותה לגרמנים. מצאנו דירה גדולה, כדי שסבא וסבתא יגורו אתנו. האיסורים וההגבלות נחתו עלינו בזה אחר זה. עם הזמן נלקחו מאתנו: רכוש, תכשיטים, רדיו, כלי נגינה, פרוות וחיות מחמד. מה שפגע בי אישית היה, האיסור ללכת לבית הספר. היה בית ספר יהודי אחד שפעל, אך הוא היה מאוד עמוס. ההורים של ילדים נוספים התארגנו, דאגו למורה ונפגשנו בבתים. הלימוד באופן זה היה אסור וכדי שלא ניתפס, אחת לכמה ימים שינו את מיקומו. שוב גורשנו והפעם לגטו. בגטו כל משפחה גרה בחדר. סבא וסבתא גרו בקרבת מקום עם עוד שלוש משפחות. השילוחים לגטו טרזין ב1941 ,החלו הטרנספורטים לפולין. בהתחלה נשלחו 5 טרנספורטים וביניהם היה דודי לודוויג שמאוד אהבתי. דודי היה נשוי לאישה לא יהודייה שהייתה פעילה במחתרת. על מנת להגן עליה הם החליטו
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 33 השאלתי ספרים למדריכים בלבד. הייתה לי אחריות לשמור עליהם ולהסתירם. בכל יום הייתי מחלקת אותם לפי בקשת המדריכים ובתום השעורים, מחזירה אותם למקום המחבוא שנמצא בפינה, מתחת לקורה, בחדר של פרדי. היו כ-12 ספרים: מספר ספרי קריאה. היה גם אטלס, היה ספר דקדוק רוסי, ספר על תולדות העולם וספר אחד ללא כריכה. הספר ”הספרנית מאושוויץ״ מתאר את התושייה והאומץ שהיו כרוכים במעשייך. האם פחדת? חשת בסכנה? מאיפה שאבת אומץ? הסופר הגיע לארץ וראיין אותי ארוכות, אך בסופו של דבר, כדרכם של סופרים, לשנות ולהוסיף כדי שהספר יהיה יותר מעניין. מה שמסופר בספר אינו מדויק. לא היו לי כיסים בשמלה, לא הקראתי סיפורים, מנגלה לא עקב אחריי. עשיתי את מה שהיה צריך לעשות בתנאים שהיו. כולם הסתכנו ולא הרגשתי גיבורה. מה עוד את יכולה לספר על פרדי הירש ועל מותו באושוויץ? פרדי לא נראה כמו אסיר. תמיד היה מסורק ונקי, מחנך נפלא ואיש לדוגמא. גם לגרמנים היה יחס מיוחד אליו. הוא דיבר בשפתם והם כיבדו אותו. לפרדי היה חוש הומור והוא נהג לצחוק אתנו. הוא היה ישר, מסור ואישיות להערצה. ידענו שהוא הומוסקסואל וזה לא הפריע לנו. לגבי מותו, פרדי לא התאבד! הוא הורדם על ידי הרופאים. הרופאים! פרדי אדם שלוקח אחריות ולא בורח. מהלך העניינים: הוחלט למרוד בגרמנים, ביום שיגיעו המשאיות השחורות לקחת את מחנה המשפחות למשרפות. לפרדי כאתלט הייתה משרוקית והוא היה אמור לתת את אות המרד באמצעות המשרוקית. נודע לו באמצעות שליח מהמחתרת כי בעוד מספר שעות עומדות להגיע המשאיות. הוא ביקש שעה לעצמו כדי להירגע ופנה לרופאים לקבל כדור הרגעה. מנגלה הבטיח לרופאים שהם יישארו למחזור הבא ולא ישלחו לתאי הגזים. הרופאים חששו שהמרד ישבש את התוכנית ויביא למותם ולכן נתנו לפרדי כדור רעל. הטענה שהתאבד נבעה מאסיר שהצליח לברוח וכתב ספר ובו סיפר שראה את פרדי ישן ופרסם שפרדי מת. את הגירסה האמיתית שמע בעלי בכנס בטרזין מפי הרוקח של אושוויץ כי הרופאים היו אלו שהרעילו את פרדי. בתוך כל הקושי שתיארת, מה היה הרגע הקשה ביותר? הרגשתי בתחתית כשאמא שלי ואני החלטנו להתאבד. זה היה כשהגענו לאושויץ וחכינו לקעקוע המספרים. זו הייתה נקודת שפל שהחלטנו שאין טעם לחיות. ספרי על תקופת השיקום מהחזרה לפראג ועד העלייה לארץ כשהגעתי לפראג, היה לי מזל, אישתו הגויה
32 המרכז הבינלאומי | שם עולםקפצנו מהרכבת. חולקנו לנשים וגברים וצעדנו לאחד הצריפים כשלאורך הדרך צצו מגדלי שמירה. בצריף, התקלחנו במים קרים. אחר כך הריצו אותנו ערומות בקור מתחת לאפס לצריף אחר בו חולקו, מתוך ערימת בגדים, שמלה וזוג נעליים, ללא התאמת גודל. בצריף אחר היה הקעקוע ומאז אין יותר שמות, רק מספרים. המספר שלי הוא, 73305 .כל יום נערכו שני מסדרים ובהם צעקנו את המספר. הוליכו אותנו למחנה בירקנאו. במחנה היו 32 מבנים ללא חלונות, רק אשנבים מתחת לתקרה ודרגשים בשלוש קומות. אחד המבנים היה ריק ובו פרדי הירש ריכז את הילדים. נפגשתי עם אבי וראיתי לפני אדם אחר. לא הכרתיו וכעבור זמן קצר הוא נפטר. באותו הזמן אמי חלתה בדיפטריה והייתה מאושפזת בבידוד. רציתי להודיע לה על פטירתו של אבא ולא נתנו לי להיכנס. צעקתי לעברה מבחוץ דרך חור וכך בישרתי לה על מותו. פרדי המציא עבודות במחנה המשפחות וכך הפכתי לספרנית. כל שישה חודשים הגיעו משאיות שחורות ולקחו את המשפחות מהמחנה לתאי הגזים. ידענו שיש לנו שישה חודשי חיים. עם כל זאת התנהלו לימודים במחנה. תפקיד המורים היה להסיח את דעתם של הילדים מהמוות. חודש לפני הסוף, הגיעה הוראה לעשות סלקציה כדי לשלוח נשים למחנות עבודה בגרמניה. כאן פגשתי את מנגלה. עמדנו, אמי ואני ערומות בשורה והיינו צריכות לצעוק שלושה דברים: גיל, מספר ומקצוע. עברנו את הסלקציה ונשלחנו יחד עם עוד 1600 נשים לגרמניה. העבודה במחנה בהמבורג הייתה קשה מאוד. היה מאוד קר וסבלנו רעב ובמרץ 45 פינו אותנו לברגן בלזן. מחנה ברגן בלזן אם היה עד עכשיו רע, זה היה כלום לעומת החיים בברגן בלזן. בדרך מתחנת הרכבת למחנה ראינו ערימות של גופות. בימים הראשונים עוד קיבלנו מרק דליל. אחר כך נעלו אותנו בצריף וסגרו את המים. המסדרים נגמרו והזקיפים נעלמו. בקושי הגדול נוצרו חברויות שתמכו אחת בשניה. היינו שלישיה: אמא, מרגיט, אסירה שפגשנו במחנה ואני. כשאחת התייאשה, השנייה עודדה. באחד הימים יצאנו מרגיט ואני מחוץ לצריף והתיישבנו על ערימת חול. השמש זרחה. הורדנו את השמלות ופלינו מתוכן כינים. אחר כך, נשכבנו על החול במצב נפשי מוזר. הרגשנו שכבר לא אכפת לנו מכלום. למזלנו האנגלים הגיעו והחלו לטפל בנו. שהינו במקום עשרה ימים וכשפרצה מגפת הטיפוס גם אני חליתי ואמא טיפלה בי. הועברנו למקום אחר עם מיטות ותנאים טובים. אמי שידעה מספר שפות, עבדה בהתנדבות במשרדו של המפקד הבריטי. בחודש יוני אמי חלתה חלתה פתאום ותוך יומיים נפטרה. היא הייתה בת 43 .חזרתי לפראג יתומה. שאלות הבהרה: מה היה תפקידך כספרנית?
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 35 שתי ידיים עדויות של דור שני | איטה זימן אבי, אברהם שמואל לבית סלומון, נולד בהונגריה בכפר ליד ברטיסלווה. הוא גויס לפלוגות העבודה ובאחת החזיתות, נשבה ע"י הרוסים. אבי שרד ארבע שנים באוקראינה בתנאים קשים של עבודת פרך, קור ורעב. אבי היה בקייב בשנת 1943 כשפלוגות העבודה נצטוו על ידי הגרמנים לטשטש את הראיות לרצח בבאבי יאר. רבים מהבחורים לא שרדו אך כוח רצונו לחזור הביתה לאשתו ובנותשיו ותושייתו עזרו לו לשרוד. כשחזר נודע לו שמשפחתו נספתה באושויץ. לארץ הגיע כדי להיות שותף בבנייתה והפך להיות קבלן בניין. הוא עבד מאוד קשה ושמח על כל בית שבנה. בבית בחיי היום יום, הוא היה מכונס ומרוחק והשתדלנו לשמור לידו על שקט. השתדלנו לשמח אותו ולהימנע ממצב שבו יתרגז. כילדה הרגשתי את אהבתו אך לא הבנתי מדוע הוא שונה מאבות אחרים וחיפשתי את קירבתו. הסיפור שכתבתי הוא על רקע המחשבות והרגשות שחוויתי בילדותי
34 המרכז הבינלאומי | שם עולםשל דודי קיבלה אותי וגם הסבתא האהובה שלי שרדה. כעבור מספר שבועות פגשתי את אוטו, שהיה מדריך במחנה המשפחות, אך מכוון שהיה ביננו פער גילאים לא נוצר ביננו קשר. משנפגשנו שוב נעשינו מיד חברים. היה לנו רקע משותף ובשנת 1947 נישאנו וכעבור שנתיים, עלינו לארץ עם הבן הבכור וכאן נולדו לנו עוד שני ילדים. יש לי 4 נכדים, בעלי ואני. עסקנו בחינוך. עבדנו כמורים במשך שלושים שנה בכפר הנוער ”הדסים״. בעלי אוטו נפטר לפני כעשרים שנה. אני מקדישה את זמני לספר את סיפור חיי בעיקר לנוער בארץ ואף נוסעת לחו״ל למטרה זו. חשוב לי גם להביא את סיפורו של המדריך הנערץ פרדי הירש ולחשוף את האמת על מותו. בשעות הפנאי אני אוהבת לצייר את פרחי הבר הארץ-ישראליים בצבעי מים. האם פגשת אי פעם את אחד הילדים מהבלוק? נשארנו בקשר כמו תלמידים מאותה כיתה. יש ביננו קירבה גם אם מישהו גר בקצה בעולם. מתוך מה שעברת, אלו תובנות חשוב לך להעביר לדורות הבאים? תלמדו את ילדכם לא לשנוא. השנאה הורסת את הכול. היא עומדת מאחורי כל המלחמות והזוועות. צריך ללמוד איך לקבל את האחר, גם אם הוא שונה בצבע עורו או בדרך תפילתו. יש בעולם יותר דברים שמשותפים לכולם ועליהם צריך לבנות.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 37 היעדרותי ובימים האחרונים לחייה, פוצעים את נפשי וחוסמים אותי מכל קירבה וגילויי אהבה. ליבי התבצר בחומת זיכרונות ועל אף שהקמתי משפחה חדשה ולי אישה ושני ילדים, קשה עלי מראה ילדיי הרוצים בקרבתי. די לי בשקט בו מהלכים ילדיי סביבי, במבטם הדואג ובעיניה העצובות של רעייתי. אני חושש שמא אתקרב אפגע ואפגע. לא אחת ניסיתי להתחבר אליהם אך יצאה לי גניחה. ניסיתי שוב ומפי יצאו שברי מילים שנתקעו על שפתיי וכשניסיתי לאחותן נפלטה מפי צעקה. הרגשתי כושל באפלה. קמתי באחת. טרקתי את הדלת ויצאתי בסערה. איני זוכר ואיני יודע כמה זמן הלכתי, אך מצאתי עצמי צועד הלוך ושוב על שפת הים. רק אל מול משברי גליו וקצפו התחלתי לנשום מחדש. הים מבין לליבי וכל גל נסוג לוקח ממני קומץ טיפות ממשאי. אני מדבר עם אלוקיי ואיני כועס ושואלו למעשיו, רק מבקש שיאיר את דרכי. כשאני חוזר לביתי מקבלים את פניי השקט, הסדר והניקיון. פגעי הסערה נמחו ולא נודעו כי באו אל קירבי. אני מתעטף בשקט ובלב הומה נזכר בשבת בה הצטרפה אלי בתי לראות את ביתנו החדש הנבנה בעיר. כל הדרך אחזה בידיי ולא הסכימה להרפות גם כשניסיתי לנערה. כששבנו, שמעתיה מספרת לאחיה הגדול כי כל הדרך הלוך ואף בחזור אחזתי בידה. לפתע הבנתי: ידי המחוספסת וידה הרכה, ידי המיובלת וקולה הצלול, ידי הקשה ונפשה הרכה, ידי הקפוצה וידה המושטת. 'נסה', אומר לי ליבי. אנסה, אנסה ואזכור. אנסה ואזכור ואשיל יבלות, אנסה ואזכור וארפה, אנסה ואזכור וארכך, אנסה ואזכור ואושיט ואקח, אנסה ואזכור ואולי גם אצחק. אנסה.
36 המרכז הבינלאומי | שם עולםחלמתי חלום ובחלומי ראיתי שתי ידיים, אחת גדולה, מיובלת ומחוספסת ואחת קטנה, עדינה ורכה. היד הקטנה חפצה לאחוז ביד הגדולה אך הגדולה נסוגה. הקטנה מנסה שוב אך נתקלת בידה הקפוצה של הגדולה. שואלת הקטנה את הגדולה "האינך חפצה בחברתי?" "חפצה אני", עונה הגדולה. "אז מדוע תקפצי ידך ממני?" שואלת הקטנה. "כי ידי מחוספסת ואיני רוצה לפצוע אותך", עונה הגדולה. "מדוע ידך מחוספסת?" שואלת הקטנה והגדולה עונה: "מהדרך בה עברתי". "איני חוששת מפציעה", עונה הקטנה, "החספוס מייצב את האחיזה". "גם קשות ומיובלות הן ואיני רוצה לפגוע בך ובוודאי לא ברכותך", עונה לה הגדולה. "שמא את חוששת?" נשמע שוב קולה הצלול של הקטנה. "ממה עלי לי לחשוש? את מדברת שטויות", ענתה הגדולה. "אולי את חוששת להיפצע?" "הניחי לי ודי!" רעמה בקולה הגדולה. "אולי את חוששת לפצוע את היבלות, כי מתחתן תגלי עור רך שאינך מורגלת בו?" אמרה הקטנה בהיסוס. "הפעם הגזמת ואם תמשיכי ללהג, אלך!! ובכלל, מה לך היום כי תליני? כבר אמרתי, איני חפץ!". דממה נפלה ביניהן. כעבור זמן מה נשמע קולה המתוק של היד הקטנה: "אל נא ייחר אפך בי ואיני מלינה. כל רצוני הוא לאחוז בידך", אמרה והושיטה שוב את ידה. "התרחקי ואל תתקרבי", הרימה הגדולה קול צעקה, "אם תתקרבי ארים את ידיי". השתררה שתיקה וחום עבר והתפשט בין הידיים. התעוררתי מן החלום וגיליתי שידי רטובות. היאך? התפלאתי. הרי ישנתי ולא בעמל ויזע נעטפתי. שמא הן נרטבו מדמעות? אך לא שלי הן, כי אני מאז... משם.... הפסקתי לבכות. מאז אותו יום רודפני החלום ואינו מניחני. אני קרוע בליבי. ידה הקטנה של בתי מזכירה לי את מלכה'לה שלי, בתי הקטנה שנרצחה בשואה. אני נזכר איך אחזתי בידה כשלמדה להלך, איך החזקתי והקפצתי אותה על ברכיי, שרתי לה ולא הרפיתי עד שתצחק. איך הייתה מתרפקת עלי ומחבקת את צווארי בכל פעם שחזרתי הביתה, נצמדת לרגליי, מרימה את ידיה הקטנות בבקשה שארימה אל על ומלטפת את פני וקוראת: "פפי, פפי". אני זוכר את רגע הפרידה מאשתי ובתי, כשנקראתי להתייצב לפלוגות העבודה. זיכרון ידיה החשוקות של בתי כצעיף על צווארי ממאנות להרפות הצילו את חיי בשעות הקשות והקפואות בשבי. הזיכרונות קשים לי. כשאני נזכר בבתי יורדת עלי עצבות ואיני מוצא מנוח לנפשי. המחשבות על מה שעבר עליה בתקופת
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 39 מקור וחולשה, נגררת בכבלי מוות ונאבקת בו, נשאתי עיני לשמיים. שאלתי את זה שהפסקתי להאמין בקיומו, את זה ששכח את עמו: ”האם עברתי גיהינום הקרוי אושוויץ כדי למות בדרך בסוף המלחמה?“ התחפרתי בשמיכה וניסיתי לשאוב ממנה חום וכוח. ”לא אכנע“, אמרתי בליבי והמשכתי במסע. בכוחות לא לי הרמתי את רגלי. רגל ועד רגל, ”להרים, להוריד“, ציוותי על רגליי. חלשה ומסוחררת, עלתה בי השבועה שנשבעתי ביומי הראשון באושוויץ כשעמדתי מוכת הלם ואלם בין המשרפות לבין גדרות התיל. התבוננתי בעשן המיתמר דרכו יצאו היום נשמותיהם של הורי, אחיי, אחיותיי וילדיהם הקטנים ומנגד על הגופות המפויחות שהיו מוטלות לאורך גדר התיל, על הבחירה במוות בהיוודע גורל המשפחה. אז נשבעתי: אני אחיה ואספר! אחיה ואקים שוב משפחה“. המשכתי במסע כשאני חוזרת ומשננת את השבועה בקצב ההליכה: ”הבטחתי לחיות! רגל ועוד רגל, הבטחתי לחיות!“ להרים להוריד“. רעמי התותחים שנשמעו מרחוק חיזקו את ליבי. לשרוד עוד פסיעה ועד יום. לפתע שמעתי קולות הקוראים בשמי ”שרי! שרי! ”אני בטח הוזה“, חשבתי לעצמי והמשכתי ללכת. ”זו בטח טעות. לא אלי מכוונות הקריאות“. חזותי החיצונית שכללה קרחת, עטופה, רזה ובלתי מזוהה, חיזקה את תחושתי שאני חולמת, או שמא מצבי הדרדר עד כדי כך שאני שומעת קולות. קבוצת נשים התקרבה אלי והחלה לדבר איתי, הייתכן? הן דיברו ואט אט הבנתי שהזכרתי להן את אמי. לא האמנתי שלמרות מראי בכל זאת הייתי מזוהה. דמעות ששכחתי מקיומן החלו לזלוג על לחיי ולהפשיר את הקרח שנערם על ליבי. חשתי שוב את חיבוקה של אמי ממנה נפרדתי בהוראתו של מנגלה ומאז לא ראיתיה. חברותיה שזכרו את טוב ליבה של אמי ועזרו לי גם במחנה, צרפו אותי אליהן. לאחת שעבדה במטבח הקצינים, הייתה חבילה של קוביות סוכר, אותה הספיקה לגנוב בהמולה שנוצרה לפני היציאה משערי המחנה. לאחרת הייתה קופסת שימורים ריקה מפח שהשיגה בדרך דומה. מאז ועד שנפגשנו עם החיילים המשחררים, נהגנו להמיס בקופסת הפח שלג ולהמתיקו בקוביית סוכר. הלגימות במשורה וגילויי האנושיות, זקפו אט אט את גבי וריככו את נפשי. אני חיה בזכות אמי, בזכות טוב לב וחברות, בזכות כוח רצון וקופסת הפח. חבל שלא שמרתי עליה, כי יחד עם טעמם של מי השלג המתוקים, החל לחזור אלי גם טעם החיים.
38 המרכז הבינלאומי | שם עולםאימי, שרה חיה לבית בנדיקט, הגיעה לאושוויץ בשנת 1944 בתקופה זו מצ'כולובקיה. היא הייתה בת זקונים למשפחה בת 10 ילדים. עד הגירוש, כשנתיים, אימי הבריחה אוכל כשר לעיר הבירה וכך פרנסה את כל משפחתה. בת 22 הייתה כשהגיע לאושוויץ עם הוריה, אחיותיה הגדולות וילדיהן. בסלקציה כל משפחתה נשלחה לתאי הגזים ורק אימי נשלחה לצד השני. אימי סיפרה לי באופן קבוע ביום השואה על מקורותיה בשואה והקפידה להדגיש בדבריה את ההתמודדות, העזרה ההדדית והשמירה על צלם אנוש. סיפור זה הוא אחד הדוגמאות לקורותיה בשואה. הקור היה מקפיא, החושך סמיך ומאיים. קולות רמים ומאיימים מלווים בנביחות נשמעו מכל עבר: ”שנל! שנל! מהר, מהר. מי שיגיע לשער יקבל חצי כיכר לחם ומי שינסה להסתתר ייתפס ויירה“, הודיע הכרוז. בבהלה שנוצרה הצלחתי לקחת מאחד הדרגשים שמיכה דקה שעטפה את ראשי וגבי וזה היה כל רכושי למעט הבגד הדק שעל גופי ונעליי המרוטות שלרגלי. השלג שירד היה חזק מתמיד וטשטש את הדרך. התחלתי לצעוד וההליכה המואצת בשלג שהגיע עד לברכיים הפכה קשה מרגע לרגע. רגלי קפאו והפכו כבדות מנשוא. יריות ושאגות הדהדו באוויר ודקרו את אוזניי. הפחד שמא אפול ואקפא בשלג האיץ בי להמשיך, כי מי שעצר לנוח נורה. כשהאיר היום ורגלי הכבדות החלו למאן לרצוני להמשיך ולהרימן, התחלתי להאט את צעדי. רציתי לנוח, אך מראה הגופות הירויות בצדי הדרך גרם לי להמשיך. כשאני גוררת את רגליי הכושלות וכפופה נס פח השלג | איטה זימן
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 41 מחנה העבודה ציידו אותו באישור תנועה זמני, כדי שיבקר את משפחתו. עד היום לא מובן לי איך הצליח לקבל משומרי המחנה אישור תנועה לבעל טלאי צהוב. העובדה היא שעם תעודה של Tobor Munka( עובד כפייה(, הרבה חוצפה וכושר התמצאות נדיר, הוא הצליח להגיע לסאסרייגן ולהתאחד לזמן קצר עם משפחתו. עם הגעתו, אבא סיפר לאשתו ולחותן שלו על הרכבות שמובילות יהודים בקרונות בקר לכיוון פולין. הוא סיפר להם ששוחח עם חיילים גרמנים ואלה אמרו לו שהיהודים מובלים להשמדה. באותו זמן, מארס 1944 ,העיר סאסרייגן היתה אמנם בשלטון הונגרי, אבל קרובה לגבול הרומני. חשוב לדעת כי מרומניה לא היו משלוחים לאושוויץ. אבא הציע לסייע לאשתו ולחותנו בניווט המשפחה לכיוון האזור שבשליטת רומניה ובכך להציל אותם מההשמדה הצפויה להם באם יישארו במקומם. הדברים שאבא סיפר לאשתו ולחותנו נראו לא אמינים. החותן שלו התייעץ עם ראש הקהילה בסאסרייגן וזה האחרון איים עליו שאם אבא ימשיך במאמצי השכנוע שלו להציל את משפחתו ולהוציאה מסאסרייגן לאזור בשליטת הרומנים, הוא ילשין עליו לז'נדרמריה ההונגרית והם יוציאו אותו להורג. אבא הבין שאין לו היכולת לשכנע את אשתו ואת חותנו למלט את המשפחה. כעבור שנים, הוא סיפר לאחי ולי, שהיחס כלפיו מצד חותנו ומצד יתר בני המשפחה שהתגוררו בסאסרייגן היה משפיל. הוא היה אז עובד כפייה כחוש מאוד והם ראו בו אדם מסכן ששהותו ביניהם מסכנת אותם, מאחר והוא נחשב בעיניהם לאסיר שנמלט ממחנה עבודה. מחוסר ברירה ובתסכול רב, אבא עזב את משפחתו וחזר לעבודות הכפייה, בתקווה שהקהילה תינצל ואז יוכל לחזור לביתו. ביוני 1944 שולחו יהודי סאסרייגן לאושוויץ. אבא המשיך בעבודות הכפייה עד ספטמבר 1944 .כשנודע לו שהצבא האדום כבש חלקים נוספים מהונגריה וסלובקיה, הוא הצליח להימלט לכיוון יחידה רוסית, הצטרף ליחידה לוחמת ושימש כמתורגמן עבור הרוסים מול האוכלוסייה המקומית, הרומנית וההונגרית. הוא חיכה לראות את בני משפחתו חוזרים, אבל ברגע שהבין שאף אחד לא חוזר מאושוויץ, החליט לעזוב. מפקדי היחידה הרוסית, שכבשה את אזור טרנסילבניה, ביקשו ממנו להישאר ולסייע להם בקשרים עם האוכלוסייה המקומית, אבל הוא החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הלך ברגל ולעיתים נסע עד לנמל קונסטנצה
40 המרכז הבינלאומי | שם עולםניסיון ההצלה של אבא אהרן ליוש ז"ל הכישלון והתסכול | דב ליוש "וואסר-וואסר..." )מים, מים( אלו הקולות שאבא שמע מהרכבת שחלפה על פניו בסלובקיה, במארס 1944 .אבא אהרן ז"ל עמד שם תחת השגחה של ז'נדרמרים הונגרים לאחר שגויס עם יהודים הונגרים לעבודות כפייה. הם הועסקו בעיקר בשיקום שדות תעופה ששמשו את הוורמאכט ובשיקום תשתיות אחרות של הצבא הגרמני. אבא ידע מספר שפות: אידיש, עברית, הונגרית, רומנית וגרמנית. בזכות הכרת השפה הגרמנית, הצליח במהלך חודשי עבודת הכפייה לקשור שיחה עם טייסים גרמנים והם סיפרו לו שהיהודים מובלים להשמדה באושוויץ. אבא היה בן זקונים, הילד התשיעי במשפחה, היתה לו אחות ושבעה אחים. המשפחה התגוררה בכפר בהונגריה. הוא למד בישיבה בעיר קלוז', הוסמך ועבד כשוחט ומנקר במרחב של רומניה, הונגריה, סלובקיה ואוקראינה ויצר קשרים טובים עם תושבי האזורים האלה. אבא התחתן ב-1930 ונולדו לו חמישה ילדים. לאחר נישואיו הוא בנה את ביתו בעיירה בורסק, שם שימש כשוחט ובודק, עד שנלקח לעבודות כפייה. אשתו והילדים עברו לגור בעיר סאסרייגן בטרנסילבניה, בה התגוררו הוריה. במהלך שנות עבודתו הוא למד את השפות השונות שדוברו באותם אזורים והכיר היטב את הטופוגרפיה, הדרכים ואמצעי התחבורה באזור הנרחב בו פעל. הצרחות "וואסר-וואסר...", שנשמעו מקרונות הבקר ברכבת שחלפה על פניו, זעזעו את אבא עד עמקי נשמתו. הוא הבין, במארס 1944 ,שהגרמנים מתכננים לשלוח את הקהילות באזור מגורי משפחתו בטרנסילבניה להשמדה באושוויץ. שומרי
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 43 בביסטריצה ובערי שדה אחרות במרחבה של טרנסילבניה, יכלו להציל אלפי יהודים. הם ידעו על המשלוחים וידעו על אושוויץ, אבל נמנעו מלפעול, כנראה מסיבות של אגו מנופח. הוא אמר שחששו שאם יבריחו יהודים מחוץ לתחום השפעתם, הם יאבדו את מעמדם המכובד בקהילה. אבא הכין את מצבתו עוד בחייו וכתב עליה את שם אשתו הראשונה ואת שמות ילדיו שנרצחו בשואה. לאחר פטירתו, בפברואר 1991 ,יצא נכדו הבכור למסע בפולין במסגרת "עדים במדים". אחד מהעדים סיפר לו שהיה על הרכבת שנשלחה לאושוויץ עם יהודי סאסרייגן וראה את אשתו של אבא ואת ילדיו. הוא ציין את התאריך, ה- 5 ביוני 1944 )י"ד בסיוון תש"ד(, היום בו הרכבת הגיעה לבירקנאו והאם וילדיה נשלחו למשרפות. מבחינתי העדות הזו מהווה סגירת מעגל. יהי זכרם של הורי ברוך.
42 המרכז הבינלאומי | שם עולםעל הים השחור ומשם הפליג לאיסטנבול בטורקיה. כשהגיע לטורקיה פנה למשרד הסוכנות היהודית באיסטנבול, קיבל סרטיפיקט ונסע ברכבת מאיסטנבול לחיפה, דרך דמשק, בירות וראש הנקרה. עם הגעתו לישראל, אבא התגורר בעיר נתניה, הצטרף לארגון המחתרת אצ"ל ועבד כנוטר. הוא התחתן עם אמי, הלן חיה ז"ל, ונולדו להם שני בנים: אחי משה ואני. אחד הזיכרונות שמלווה אותי כל חיי הוא תפילת "יזכור" ביום כיפור. אבא היה שליח ציבור בימים הנוראים. כשהייתי בן עשר, הוא ניגש להתפלל את תפילת הזיכרון ֵ לנספים בשואה. אבא התחיל להתפלל "אל ּ ן ב ְמ ֹרו ִמ ַ ים, ה ְמֵצ ְא מ ּנוָחה ָמֵל ַא רֲח ִמ ׁ ים שֹוֵכ ַ ּת כְנֵפ ַי ה ּש ׁ ְ ִכ ָינה..." ופרץ בבכי. קהל ְנ ֹכוָנ ַה תַח ַ המתפללים בכה עמו. לפתע החלו לעלות קולות בכי גם מכיוון עזרת הנשים. היבבות התגברו לצעקות: "טאטה )אבא, כשהכוונה לקב"ה( איפה מוישה שלי?! טאטה, איפה הילדים שלי?! איפה כל המשפחה שלי?!" אבא המשיך להתפלל ולאט לאט הבכי מעזרת הנשים הלך ודעך. כל הזמן הזה הייתי בבית הכנסת, למרות שילדים שהוריהם בחיים נוהגים לצאת מבית הכנסת בשעת אמירת תפילת "יזכור". הסיבה לכך היא שאחי ואני שרנו תמיד יחד עם אבא את תפילות הימים הנוראים. לאחר אמירת ה"יזכור" הזה, שזעזעה אותי כילד עד עמקי נשמתי, המשכנו להתפלל תפילת מוסף של יום הכיפורים: "ונתנה תוקף", "בראש השנה יכתבון", "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר". בתום התפילה יצאתי מבית הכנסת וראיתי את הנשים, שאף הן יצאו מהתפילה מרוגשות וחלקן המשיכו ליבב בשקט ולהיאנח. כילד, לא הבנתי עד כמה אבא נגע בתפילתו המיוחדת בליבם של ניצולי השואה. במהלך השנים הבנתי את חשיבות שליחותו. הוא שימש קול לאותם אנשים שאיבדו הכול, כמותו. גם היום אני ממשיך את דרכו של אבי כשליח ציבור ולימדתי את נוסח התפילה המיוחד שלו גם לילדיי. הם ממשיכים להתפלל כשליחי ציבור, כל אחד במקום מגוריו. כאשר הם נמצאים אצלי בימים הנוראים, הם מתפללים יחד איתי ושרים את אותם הניגונים של אבא, בהבדל אחד: כשאני בוכה בתפילה, הבנים ממשיכים לשיר במקומי. אבא סיפר על חייו לפני השואה ועל משפחתו הראשונה. כך ידעתי על חמשת האחים שהיו לי ואשר נספו באושוויץ. עד סוף ימיו אבא חי בתסכול נוראי מפעולות ההנהגה היהודית באזור מגוריו בטרנסילבניה. פעמים רבות אמר לי שרבני הקהילות וראשי הקהל בקלוז', בסאסרייגן,
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 45 מהרכבות. העצה הזו הצילה את סבתי שהיתה בת 43 באותה עת, גיל בלתי אפשרי באושוויץ. המוטו של אמא וסבתא היה תמיד "להישאר יחד". ביום שנאבד זו את זו נחדל מלהתקיים. היחד נותן כח ועצמה. כמה פעמים זכתה אמא בכרטיס כניסה לחיים )באמצעות יציאה למחנה עבודה(, אך דחתה אותו על הסף, רק בשל העובדה שלא רצתה להשאיר את סבתא לבדה. בניסים גדולים, יצאו מאושוויץ אל מחנה עבודה בגרמניה, בית חרושת לתחמושת בשם "האסג", שם שהו עד אפריל 1945. עם התקרבות החזית, הוצעדו בצעדת המוות ללא אוכל ושתיה. ב 19 לאפריל 1945 ,שוחררו בעיר אלטנבורג, על ידי הצבא האמריקאי. שלדי אדם מהלכים, עור ועצמות, 28 ק"ג, זה היה משקלה של סבתא באותו הזמן. אמא וסבתא, שבו לעיר הולדתה, שם התאחדו עם אחותה הגדולה ששרדה. סבתא, שורדת יחידה ממשפחה גרעינית בת 7 ילדים, כולם נשואים עם ילדים, איש לא נותר מלבדה. יהי זכרם ברוך. סבתא ואמא עלו לישראל ב1949 .אמא נישאה בארץ לאבי, יעקב צבי הירש, יליד וינה באוסטריה, שעלה ארצה ב1939 .אמא זכתה לראות ילדים נכדים ונינים. עד יומה האחרון, לא שכחה אמא את אשר אירע שם – את ההשפלה, הרעב, התינוקות הקטנים שנקרעו מזרועות אמותיהן. אך יותר מכל, ולמרות הכל, אמא לא שכחה לאהוב, לשמוח ולהאמין. העניקה לנו את צוואתה, לחיות חיים עוצמתיים, מלאי אהבה, שמחה וערכים. אמא זכתה להדליק משואה בטקס המרכזי ביום השואה ביד ושם. כשהנכד החייל מגיש לה את לפיד האש. עם תום הטקס אמרה אמא: "החלפתי את עשן הקרמטוריום שריצד מול עיני במשך השנים, באש המשואה באש הניצחון. " עם ישראל חי ! ------- היה זה מוצאי שבת קודש האחרון קודם אמירת הסליחות. פסענו בבית העלמין מוקפים במצבות זהות של עמך ישראל אשר ניכר כי עתיקות הן, שכן הכיתוב היה קשה לזיהוי. והנה, אנו עומדים בפתחו של הציון ובו מצבת האבן, ומעליה על הקיר כתובה תפילת ָ "גאט אברהם יצחק אונד יעקב, בהיט דאיין ָפאלק ישראל, מיט דאיינען לויב...", תפילה המיוחסת לסניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. עצמתי את עיני תוך כדי אמירת התפילה, והנה עלתה לפניי דמותה של סבתי זיכרונה לברכה, אשר מדי שבת בשבתו בשעת דמדומים היתה יושבת על מרפסת ביתה,
44 המרכז הבינלאומי | שם עולםאימי, הידי הירש לבית אנגל, ילידת 1927 , בעיר טרנבה שבצ'כוסלובקיה. היא גדלה בבית דתי ציוני, זוג הורים ושתי בנות. אביה - מוריץ )משה ירמיהו( אנגל הי"ד, היה איש חסד, רודף שלום ואוהב את הבריות. לחם במלחמת העולם הראשונה ושהה כשבוי במשך 7 שנים בכלא הרוסי. כשהתחילו "הזמנים הרעים" אמר לאמי - "אני לחמתי למען המדינה הזו, אל תפחדי, לא יאונה לך כל דבר רע". בערב שביעי של פסח 1942 ,ירדו סבתא ואמא עם סל וארנק לקניות חג. לפתע הגיע סבא מסמטת הרחוב ואמר להן – "מתחילים לקחת את המשפחות, רוצו, ברחו לחברינו הגוי, אני ניגש לבית לקחת מספר דברים, ומיד אחבור אליכם בעזרת ה'..." אלו היו המילים האחרונות ששמעה אמי מאביה. סבא נתפס, הובל לאושוויץ ושם מצא את מותו. סבתא ואמא, בדרך לא דרך, הבריחו את הגבול להונגריה, נתפסו, ובכל זאת ברחו. בהונגריה שהו במסתור, בהחבא, בזהות בדויה במשך שנתיים. השהות בהונגריה התאפשרה בזכות העזרה של משפחת סבתי, במיוחד אחיה ואשתו – היינריך )חיים( ופרידה אנגל הי"ד. עם כיבוש הונגריה על ידי הנאצים ב 19 למרץ 1944 ,ניסו אמא וסבתא להבריח את הגבול חזרה לצ'כוסלובקיה. אלא שהן נתפסו, הועברו לבית מעצר, לכלא, ומשם לבודפשט, למקום ריכוז היהודים, ומשם הובלו לאושוויץ. "אם תשאלי בת כמה את, אמרי, בת 39 – "כך פנה אחד האסירים הפולנים לסבתא עת ירדו תפילה למוצאי שבת | גיטה גלר
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 47 אמי צפורה מלכה רובין 1924.01.25 - 2022.12.09 נולדה בעיר SZOMOTOR שהיום נמצאת בשטחה של סלובקיה. לפני כן היתה בשטחה של אוסטרה - הונגריה. אמי הייתה הבת הרביעית מתוך שמונה ילדים. שלוש בנות וחמישה בנים. שלשה מתוכם חזרו הביתה לאחר השואה. אמי ושני אחים. עד שנת -1940 1941 החיים התנהלו ברוגע ובשלווה. אך בערך בתקופה זו ההונגרים השתלטו על האזור בו הם חיו והחלו לעושת צרות ולהתנכל ביהודים. אמי למדה לימודי קודש בחיידר ואת לימודי החול השלימה בבית ספר של העיירה . בשנת 1938 אחותה בלומה התחתנה ועברה לגור עם בעלה בהונגריה. לאחר שבעלה נלקח למחנה עבודה בהונגריה )TABOR MUNKA ,)בלומה חזרה עם שני ילדיה לגור ב SZOMOTOR כדי להיות עם אמה ומשפחתה. עד שנת 1944 מצבם היה בסדר ואחת הסיבות לכך היא שטרם הפעילו סנקציות גדולות על יהודי העיירה . וכן שטחנת הקמח של העיירה הייתה שייכת למשפחתה של אמי. בתקופה זו אסרו על היהודים לצאת מן העיירה ללא אישורים ומסמכים מתאימים. בשנת 1944 הגרמנים נכנסו לעיירה ובאפריל של אותה שנה אמרו להם לארוז מעט חפצים אישיים והם נלקחו לגטו SATORLJUJHELY בהליכה רגלית קשה סיפור חיים אמא ציפורה | בלומה משגב
46 המרכז הבינלאומי | שם עולםמביטה אל עבר הרי יהודה ומלווה את השמש השוקעת. אט אט היתה נושאת עיניה לשמים וסופרת: אחד, שניים, שלושה כוכבים. "סבתא, חכי לכוכב הרביעי! " הייתי מפצירה בה בתום של ילדה וסבתא הביטה בי באהבה בעיניה הכחולות היפות, לקחה את ידי בשתי ידיה החמות ואמרה: "מיין טייערע גולדענעס קינד , נכדתי היקרה, כשכוכב רביעי ינצנץ, ינצנצו רבים אחריו, הזמן כבר דוחק". וכך, הוצאנו את השבת בשירה שהיא בעצם תפילה עתיקה: ָ "גאט אברהם, יצחק אונד יעקב, בהיט דאיין ָפאלק ישראל, מיט דאיינען לויב - אלוקי אברהם, יצחק ויעקב שמור על עמך ישראל וברך אותם באהבה. זו השבת חולפת עוברת, ותן לנו שבוע של ברכה, שבוע של בריאות טובה, שבוע של פרנסה, שבוע של אושר וכבוד, שבוע של בשורות טובות, שבוע של ישועות ונחמות, אמן ואמן". סבתא נהגה לספר לנו, כי את התפילה הזו הקפידה לומר מדי שבת. "גם כשהיינו באוושויץ, שם, ב'צה לאגר', במחנה הנשים בבלוק 25 ,כששכבנו על הפריצ'ים ועשן הקרמטוריום ריצד מול ענינו, שרנו את הבקשה הזו בכל מוצאי שבת". הוסיפה סבתא ואמרה: "אז, גם אמרתי לאמא בגיחוך, 'ראי, היידי, מה אנו מבקשות כאן במחנה המוות אושוויץ - פרנסה?! עושר?! כבוד?!..." ואכן, סבתא ואימא שרדו ועלו לארץ ישראל. סבתא זכתה לרוות נחת מנכדיה וניניה אשר שרו עמה מדי שבת את התפילה הזו. ביום הולדתה ה-תשעים ואחד, בצהרי שבת קודש, יח' אדר א', 1992 ,הלכה סבתא לבית עולמה בדעה צלולה. וכששלושה כוכבים יצאו, ועמם השבת, סגרנו עבורה את המעגל וליווינו את נשמתה ָ בשירה שקטה ובתפילה נפלאה של "גאט אברהם", תפילה אותה ילדיי, הלא הם ניניה, מלמדים את ילדיהם - בני ניניה, תפילה המיוחסת לסניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. לזכרו. לזכרה.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 49 שב“ה היא זכתה להיות באחת המחלקות הטובות ביותר באושוויץ. אמי הגיעה לבלוק מספר31 והתחילה לשאול שאלות את חברות הצריף והתענינה מתי תפגוש שוב את משפחתה. אף אחת מנשות הצריף לא ענתה... עד שהקאפו של הבלוק אמרה לה את רואה את העשן? את מריחה את הריח באויר? המשפחה שלך שם. העבודה ב"קנדה" התקיימה בלילה לאחר שהביאו את כל המזוודות למקום. התפקיד של הנשים היה למיין את הדברים שבמזוודות ולהניח כל דבר בקופסה המתאימה. בזמן שעבדו ומיינו , הגרמנים שמרו ואיימו שלא יקחו כלום אפילו אוכל ישן שלפעמים מצאו במזוודות היה אסור לקחת. לנשים היה אסור לדבר אחת עם השניה כל זמן העבודה והיו חייבים לעמוד בהספקים. לאחר כמה זמן אמי הבחינה שמביאים הרבה בולי עץ לאזור. בתחילה לא הבינה מה קורה ולשם מה? אך בהמשך, התחילו לקחת את הגופות ולשים שכבת עץ שכבת גופות ככה עד שנוצרה ערימה שעליה שפכו נפט ושרפו את הגופות. אמי ראתה בערמות אלו, ילדים נשים זקנים .... דבר שהשאיר צלקת בנפשה עד יום מותה. מידי בוקר ובסיום יום העבודה הקשה פיזית ונפשית, העמידו אותם בקור עז שעות לספירה)צייל אפל(. אמי סיפרה שתמיד התלבטה היכן לעמוד .מקום העמידה היה בבחינה של חיים ומוות. מי שהיה נראה כחוש ,עייף או חולה נלקח למוות. כך גם היה כשעמדו בבוקר לקבלת אוכל. אם עמדת בראש הטור קיבלת את המים ואם נעמדת בסוף השורה קיבלת קליפה של משהו או שלעיתים קרובות המרק נגמר ולא נשאר מה לאכול. בינואר 1945 שלחו טרנספורט של אנשים לברגן בלזן ואמי נשלחה יחד איתם. כששאלתי את אמי איך היה במחנה ברגן בלזן היא הייתה אומרת שאושוויץ - בירקנאו היה מחנה קיץ לעומת מה שעברו שם!! היה קשה באושוויץ - ברנקאו אבל עדין נתנו קצת לאכול ומי שעבדה כראוי נשארה בחיים. ישנו שם על דרגשים בצפיפות אך בזכות זה אחת חיממה את השניה. לעומת זאת, בברגן בלזן לא חילקו אוכל כלל! ישנו על קש, על האדמה הקפואה. וכל בוקר היו צריכים להוציא את המתים החוצה. הם אכלו את השלג כדי להרוות את הצמא. אמי הייתה מספרת שהיא לא מצליחה להבין כיצד שרדה ונשארה בחיים במקום שכזה.
48 המרכז הבינלאומי | שם עולםומתישה. בגטו זה הם שהו תקופה קצרה. אימה של אימי לא חשה בטוב בתקופת היותם בגטו המעבר והיא נשלחה לבית חולים ששכן בגטו. כשהעלו את היהודים לרכבת פינו גם את החולים והעלו אותם לקרון האחרון ברכבת. ממש לפני חג השבועות העלו את האנשים הבריאים על רכבת. הרכבת עצרה בעיר KOSICE למספר ימים. בתחילה הגרמנים לא פתחו דלתות ואף לא נתנו שתיה או אוכל. לאחר שלושה- ארבעה ימים הגרמנים פתחו את הדלתות הרכבת וסבי מצד אימי ירד מהר בכדי להתפנות ולשפוך את הדלי. הגרמנים פתאום התחילו לדחוף את אלו שבחוץ חזרה אל הקרונות ואביה לא חזר לקרון שלהם כי נדחף לקרון אחר. אימי נשארה בקרון רק עם אחותה בלומה שני ילדיה, אחותה הקטנה טובי ועם אח נוסף חיים צבי . גם לאחר שנסגרו דלתות הקרונות הרכבת נשארה לעמוד . לאחר המתנה של יותר מיממה בקרונות סגורים וחנוקים החליטו הגרמנים שתחילה יורידו את המתים מהקרונות ורק אח“כ ימשיכו בנסיעה. סבתי שהיתה בקרון האחרון גם היתה בין האנשים שנפטרו ברכבת, היא הורדה יחד עם שאר המתים ונקברה בקבר אחים בקושיצ‘ה. רק בסיום המלחמה הדבר נודע לאימי. לאחר נסיעה ארוכה ומתישה הם הגיעו לאושוויץ - בירקנאו. מיד ברדתם מהרכבת הכלבים החלו לנבוח והגרמנים צעקו על היהודים RAUS RAUS -החוצה מהר תוך שקבלו מכות נמרצות. היה שם קאפו יהודי שראה שאמי נותנת יד לילדים. הוא שאל האם הילדים שייכים לה?! ולאחר שאמי ענתה שהם של אחותה הוא דחף את אמי וציוה על להחזיר את הילדים לאמם בלומה. ולאחר מכן דחף את אמי לצד ימין לשורה ללא ילדים. לאחר שכולם מויינו ונעמדו שורות שורות פתאום אמי שומעת צעקות וכשמרימה את עינייה רואה את אביה צועק לכיוונם באיידיש: ”ילדים שלי תיזכרו שבת זה שבת וכשר זה כשר“. לאחר מכן החלו להתקדם .... לקחו את אמי וצרבו את המספר 6765 A על ידה.לאחר מכן, גזזו את שערה ואת שערות שאר הנשים. נתנו להן בגדים לבנים והן נשלחו למקלחת. אמי נשלחה לאחת המחלקות שכונתה ”קנדה“ ורק בסיום המלחמה נודע לה
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 51 יום רדף יום, רעב רדף רעב, קור רדף קור והגיע חודש דצמבר ועמו חג החנוכה. לימים שמעתי על אסירים יהודים שהצליחו, בדרך־ לא דרך, להדליק נרות חנוכה באושוויץ. הם הוציאו מהשמיכות פתילים, טבלו אותם במרגרינה, קנו ממישהו סיגריה תמורת משהו אחר, וכך הדליקו נרות. אולם אנחנו לא הצלחנו להדליק נרות. המשכנו לחיות בתנאים נוראים של מחסור וחולי ולסבול מהתעללויות ומהשפלה. כולן היו חולות ומזוהמות בגלל תנאי ההיגיינה הירודים. בלילות ובבקרים ירד בדרך כלל שלג, ואנחנו לא היינו לבושות באופן מתאים לקור העז. לפעמים בצהריים יצאה שמש חיוורת והמסה מעט את השלג, אבל בלילה שוב ירד שלג, וכל אושוויץ היה עטוף כפור וקרח. בוקר אחד הגענו לבית החרושת הצבאי לטווייה וגילינו שכל הבלוקים של המפעל אינם קיימים עוד. הם פורקו לחלוטין. גם הלפרין לא היה שם. אמרו לנו שהעבירו את מומחי מפעל הנשק לגרמניה. בכלל, אושוויץ נראה כמו מקום שנמצא בתהליך של פירוק. שמענו שפוצצו כבר קודם לכן את הקרמטוריום, שמענו שהגרמנים מטשטשים ראיות, שהם מכסים את בורות השריפה בחול ובורחים לגרמניה. במשך שבועות ראינו שמוציאים ערימות של קוביות של סוכר באושוויץ | אתי אלבוים פרק מתוך הספר ”נערה באושוויץ״, מאת שרה ליבוביץ ואתי אלבוים בהוצאת ידיעות ספרים