50 המרכז הבינלאומי | שם עולםבאפריל 1945 האנגלים באו לשחרר אותם- הם לא האמינו למראה עינייהם !! האנגלים התחילו לתת לשורדים את האוכל שלהם, לאחר כמה ימים שורדים אלו שאכלו החלו למות כמו זבובים. הגוף שלהם היה חלש מידי ולא יכל לעכל את האוכל. בחודש הראשון לאחר השחרור האנגלים ניסו לעשות קצת סדר עם האנשים ומכיון שאמי הייתה בודדה נתנו לה כרטיס ושלחו אותה למחנה עקורים. לפני שאמי אפילו נכנסה למחנה עקורים נודע לה באיזה צורה שאח אחד נשאר בחיים וכך התחילה את המסע שלה לחזור הביתה. היא הגיעה להונגריה, לבודפשט, והתחילה לתת לאנשים על הרכבות שנוסעות לכיוון פתקאות עם שמה . כך אחיה חיים צבי ראה פתק עם שמה ומיד קפץ על גג הרכבת לכיוון בודפשט. הוא פגש את אמי שם וביום השבת הוא אמר לה חוזרים הביתה ועדכן אותה שנשאר עוד אח בחיים, יצחק יעקב . אמי לא הסכימה ללכת איתו. שאלה אותו "אתה לא מביו שהיום שבת!" אבל אחיה שאל אותה אחרי כל מה שעברת את עדיין מאמינה באלוקים?? אבל לא עלו בשבת על הרכבת רק למחרת. חזרו לSZOMOTOR ולאחר תקופה קצרה היגיעו לישראל בדרך לא דרך. היא התחתנה בארץ עם ישראל אריה פישמן מ UJFEHERTO הונגריה נולדו להם שתי בנות, אחותי ואני. אחרי כמה שנים עברו לחו"ל וגידלה אותנו בדרך ששמעה מאביה "שבת זה שבת וכשר זה כשר"
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 53 בצדה היו אבני דרך ממוספרות, וידעתי כמה מהדרך עברנו וכמה עוד נשאר ללכת. באחד הימים, כשצעדנו עם המיטות הכבדות על כתפינו, חשתי שכוחותי עומדים לנטוש אותי. הרגשתי שהגיע הסוף והייתי עצובה מאוד. ידעתי שאני האחרונה שנותרה ממשפחתנו והצטערתי לחשוב שלא יישאר שום זכר ממנה. צעדתי ברגליים כושלות בקבקבי העץ המחליקים, כשהמיטה על כתפי, על אדמה בוצית מעורבבת בשלג, וחששתי שאם אפול בקטע הדרך הזה אהיה מלוכלכת ולא ירצו להרים אותי. חשבתי שעדיף שאפול בהמשך, במקום מרוצף, כדי שיוכלו לעזור לי לקום. פניתי אל ריבונו של עולם: איך יכול להיות שאנחנו מקבלים כאלו עונשים? למה זה מגיע לנו? מה עשינו? ידעתי שצריך לומר ”שמע ישראל“ כשהולכים למות, אבל לא ידעתי אם אני צריכה לצעוק או לומר זאת בשקט. לא ידעתי אם עלי לומר ”שמע ישראל“ כבר עכשיו או רק כשאפול. נכנסתי למין תשישות גדולה ולהבנה שבעוד רגע אפול וידרכו עלי. כולן היו תשושות וחלשות, ומי שנפלה, דרכו עליה ורמסו את גופה. בכוחות נפש עילאיים המשכתי לצעוד ואמרתי לעצמי – עוד קצת, תנסי להמשיך, אל תיפלי. פתאום ראיתי קבוצה גדולה של גברים הולכים לידנו. הם היו לבושים בבגדים אזרחיים חמים, לא בבגדי אסירים. הם הסירו את כובעיהם וקראו בכמה שפות, ”פרטיזנים! פרטיזנים! מאיפה אתן?“ חשבתי שהם פרטיזנים שנפלו בשבי והובאו לאושוויץ. הם צעקו בכמה שפות, ”יש יהודים?“ ”חנוכה, חנוכה!“ ”חג המולד!“ וזרקו אלינו צעיפים וסוודרים, אבל היה קשה לתפוס אותם תוך כדי ההליכה עם המיטות על הכתפיים. לפתע אחד מהם צעק לעברי, ”את, הילדה, הקטנה,“ וזרק אלי מטפחת גברית חומה, שארבעת קצותיה קשורים זה לזה. ידי הימנית היתה פנויה, והצלחתי לתפוס את החבילה. הפרטיזנים צעקו לעברנו: ”תחזיקו מעמד, הרוסים כבר פה, הם עברו את נהר הוויסלה!“ אחר כך עברו אותנו והמשיכו בדרכם. תוך כדי המשך הצעידה עם המיטה על הכתפיים התרתי בשיני ובידי הפנויה את הקשרים של המטפחת. לתדהמתי גיליתי בתוכה קוביות סוכר לבנות וגדולות. הכנסתי לפי קוביית סוכר. לא יכולתי לתת מהקוביות
52 המרכז הבינלאומי | שם עולםמסמכים, מפנים קצת שלג ושורפים אותם. המרחק מהבלוק שבו ישנו למפעל הנשק היה כשעה הליכה. הצעידו אותנו לבלוק אחר, האנגר גדול, הכניסו אותנו לתוכו ואמרו לנו לחכות. לא היה שם מקום לשבת, היה קר, נשבה רוח, ירד גשם ואולי אף שלג. באושוויץ נותרו באותם ימים עשרות אלפי אסירים, מתוך מאות אלפים שהיו בו, לאחר שרוב האסירים נשלחו לגרמניה. גם חלק גדול מהחיילים הגרמנים כבר חזרו לגרמניה, משום שהצבא הרוסי התקרב לאושוויץ. המפעלים הצבאיים נסגרו ולא היה מה לעשות איתנו. אני מניחה שלכאורה אפשר היה להוציא להורג ביריות את כל האסירים שנותרו באושוויץ, אבל לא עשו זאת, אולי משום שהנאצים עדיין נזקקו לפועלי כפייה וייעדו לנו עבודה בהמשך. במשך יום־יומיים לא היה מה לעשות בנו. השומרים לא היו גרמנים, אלא חיילים פולנים או אוקראינים שנתנו לנו הוראות בפולנית. היו שמועות שאלו אסירים לא־ יהודים שהגרמנים שחררו מבתי הכלא בפולין ובאוקראינה כדי שישגיחו עלינו בזמן שהם בורחים לגרמניה, ועד שישלחו את כל אסירי אושוויץ לגרמניה. בשלב מסוים, כדי שלא נשב באפס מעשה, החליטו השומרים להטיל עלינו מטלה סתמית ומיותרת – להעביר מיטות כבדות מאוד ממקום למקום. היו אלו מיטות עץ, בעלות שני דרגשים, שעל כל אחד מהם ישנו בכל לילה ארבע־עשרה בנות. התחילו לסדר אותנו בקבוצות של שש בנות, ועל כתפיהן של כל שש הניחו מיטת עץ כבדה. הייתי הימנית משתי הבנות שבאמצע השישייה, והמיטה הונחה על כתפי השמאלית. החלה מריבה בין הבנות ונשמעו צעקות, כי הבנות לא ידעו מה טוב יותר ואיפה עדיף לעמוד. היו בנות שקרסו מכובד המיטה, והשומרים הפולנים צעקו את ההוראות בפולנית. היינו רזות, רעבות וקפואות מקור, אבל לא היתה לנו ברירה. הפקודה ניתנה, ואנחנו התחלנו לצעוד כשהמיטות על כתפינו. צעדנו במשך שעות, עד רדת החשיכה. בלילה ישנו במחסן גדול, על אותן המיטות שסחבנו, ולא קיבלנו כמעט אוכל ושתייה. למחרת שבו והוציאו אותנו החוצה, וחוזר חלילה. כך הלכנו כמה ימים עם המיטות על כתפינו. זה היה סיוט בל יתואר. עם הזמן כבר הכרתי את הדרך היטב, שכן
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 55 הרוסים באים / שרה ליבוביץ החיילים הרוסים נכנסו לבלוק שלנו והביטו בכולנו בלסת שמוטה ובעיניים קרועות לרווחה. הם היו מבוגרים ונראו לנו כמו "דודים" או "סבים". גם הם עצמם לא היו במיטבם, משום שרובם היו פצועים מהמלחמה הארוכה. לזה חסרה רגל, לזה חסרה יד, אבל כנראה מצבנו היה גרוע משלהם. היינו רזות, שדופות וחולות. כעבור שבוע נודע לי שמשקלי היה אז עשרים ושמונה קילוגרם. נראה לי שהרוסים התקשו לקלוט את מה שאירע במקום התופת הזה. הם הסתובבו בבלוק לאט ובצעדים זהירים, חייכו אלינו בחמלה ועודדו אותנו ברוסית, "יהיה טוב." לפעמים ההיסטוריה מייעדת לאדם להיות במקום מסוים ובזמן מסוים, וכך ההיסטוריה ייעדה לאותם חיילים רוסים המלחת בשר הטריפה | אתי אלבוים נערה באושוויץ / שרה ליבוביץ ואתי אלבוים הוצאת ידיעות ספרים שני קטעים מהספר "נערה באושוויץ", המסופר בשני קולות – קולה של שרה ליבוביץ, שהייתה אסירה באושוויץ-בירקנאו בהיותה בת 16 ואיבדה שם את כל המשפחה, ושל בתה אתי אלבוים, דור שני לשואה
54 המרכז הבינלאומי | שם עולםלחברותי, כי ראשיהן היו מוסתרים מתחת למיטה והמרחק בינינו היה גדול. התחלתי ללעוס קוביית סוכר. תחילה לא יכולתי לבלוע, מרוב שגרוני היה יבש, אבל כעבור דקה נהיה לי מתוק בפה, והיובש עבר. תחושת מתיקות פשטה בכל גופי. סוף־סוף יכולתי לנשום. גם כאבי הבטן שהיו לי עברו כבמטה קסמים. אכלתי בזו אחר זו אולי עשרים קוביות סוכר, והרגשתי שכוחותי שבים אלי. קוביות הסוכר החיו אותי והשיבו לי את הרצון ואת היכולת לשרוד. כשהגענו לפנות ערב למחסן והורדנו את המיטות מכתפינו, כל הבנות התנפלו עלי וחטפו ממני את המטפחת עם עשרות קוביות הסוכר שנותרו בה. השארתי לעצמי ארבע קוביות סוכר ביד, אבל הבנות התנפלו עלי, פתחו את ידי ולקחו גם אותן. מאוחר יותר באותו לילה, כששכבנו לישון על המיטות, חשבתי על דבריהם של הפרטיזנים. באותו רגע לא היה אכפת לי מהרוסים שמתקרבים. רציתי צלחת מרק, רציתי בית, רציתי למצוא מישהו ממשפחתי בחיים, אבל ידעתי שאין לי בית לחזור אליו ושאיש לא מחכה לי עם כוס תה או עם מרק חם. המחשבות על השחרור היו משמחות ומעציבות גם יחד, ונשגבות מבינתי באותו רגע. חשבתי על מעשה החסד של הפרטיזנים שהשליכו לעברנו בגדים ומזון ועל הפרטיזן שהשליך לעברי את קוביות הסוכר וכנראה הציל אותי. הוא ויתר למעני על קוביות סוכר וגם על מטפחת אף, מצרך יקר במחנה ההשמדה. לא בטוח שידע שבמעשה זה הציל נערה אומללה. המחווה שלו הזכירה לי שגם בתוך התופת, בתוך תהום עמוקה, יכולה נפש האדם להתעלות ולהושיט יד לעזרה. האנושות עלולה להיות רעה; האנושות עשויה להיות גם טובה, ולכל אדם ניתנת זכות הבחירה.
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 57 שבו מחפשים היגיון. אושוויץ כולו היה מקום של חוסר היגיון. התחלתי לחפש מלח. מישהו אמר שבבוקר ייתנו לנו מלח, ולכן החלטתי להחביא את חתיכת הבשר שלי. הלכתי עם חברה לפינה מבודדת, חפרנו בור בשלג וטמנו בו את חתיכות הבשר. חזרתי לבלוק, נעמדתי בחוץ, נשענתי על הקיר והבטתי באנשים סביבי. בין האסירות היו אוקראיניות וקומוניסטיות לא־ יהודיות, ששמחו מאוד לקראת השחרור. שלא כמונו הן לא איבדו את משפחותיהן ולא חוו אסון ברמה הלאומית. אז עוד לא ידענו לומר את המילה "שואה" ולא יכולנו לדמיין את ממדי הרצח, אבל ידענו שהאסון שחווינו אינו פרטי, אלא אסון של עם ישראל כולו. היו רגעים שבהם חשבנו שאולי אנחנו היהודים היחידים שנותרו בעולם. האסירות האוקראיניות והקומוניסטיות התנשקו והתחבקו, נשכבו על השלג ושרו, הצטלבו, בירכו והודו לרוסים על כך שנכנסו לאושוויץ ושחררו אותנו. הן שרו יחד עם החיילים הרוסים "הופה הו", וממש יצאו מגדרן מרוב שמחה. דמעות זלגו מעיני ופרצתי בבכי. נכנסתי לבלוק, הלכתי לחברותי, שעדיין שכבו במיטה כשרגליהן קפואות, ואמרתי, "לאן אני אלך מחר, ביום ראשון? מי יחכה לי? איפה אהיה? לא נותר לי איש ממשפחתי." כולן הצטרפו לבכי שלי, וכל אחת דאגה לעתידה. לכולנו לא היה לאן לחזור. כולנו איבדנו את בני משפחתנו. לאחר לילה של בכי ושינה טרופה, כשקמנו בבוקר התברר שפרצה הרעלת קיבה חריפה. הגורם היה בשר הסוס שהכיל חיידקים. כל מי שאכל מהבשר, ובעיקר מי שאכל אותו נא, הרגיש רע מאוד, ורבים נפחו את נשמתם ושכבו מתים על השלג. בין המתים היו חיילים רוסים, אוקראינים, פולנים, אסירים קומוניסטים וגם אסירים יהודים. התברר שכל מי שלא אכל את בשר הסוס – ניצל. בלב כבד קיבצו את המתים לבלוקים אחרים והניחו אותם שם בערימות. המוות ההמוני היה סתירה כואבת לשמחת השחרור של האסירים הגויים מליל אמש. אחרי שבעים שנה / אתי אלבוים סיפורה של אמי, שחיפשה מלח על מנת להמליח את נתח בשר הסוס, היה מעין אתנחתה קומית בסיפורה. אבי ז"ל היה יושב לידנו, מקשיב עמי לסיפור ומחייך.
56 המרכז הבינלאומי | שם עולםלהיות המלאכים המושיעים, שהגיעו ראשונים אל מחנה המוות כדי להושיט לניצולים יד לחיים. תחילה הם שלפו מתרמיליהם מזון משומר כמו נקניק, אבל הבנות היהודיות סירבו בנימוס, משום שידעו שהמזון אינו כשר. החושך ירד, השבת יצאה, ובחוץ חזר לרדת שלג. השלג לא הרתיע את החיילים הרוסים, שחלקם בילו מחוץ לבתיהם ברוסיה חודשים ארוכים. הם החליטו לארגן לנו רחצה. כנראה ניכר עלינו שלא התקלחנו זה שבועות רבים, והם שמעו שלכולנו יש כינים. הם הוציאו מהבלוק שלוש־ארבע מיטות עץ גדולות, הבעירו מדורה גדולה והניחו מעליה סיר ענקי. אחר הורידו מכמה מיטות מזרנים ושמיכות ויצרו מעין "גשר" יבש מפתח הבלוק עד למדורה, כדי שיהיה לנו נוח וקל לצאת ולהיכנס. לא היינו רגילות במקום הזה להתחשבות שכזו. בשלב זה כבר לא היה חשמל באושוויץ והחושך היה כבד. שמעתי את אחד המפקדים אומר ברוסית למפקד אחר, "לך עם החיילים שלך לעיר ותביאו ארבע־ עשרה עששיות נפט לתאורה." החייל הרוסי שאל, "מאיפה אני אביא עששיות?" המפקד ענה לו, "תיכנסו לבתים וקחו משם." כעבור חצי שעה חזרו החיילים עם עששיות, ואור בהיר שטף את אזור ה"מקלחת" בחוץ. הוציאו אותנו מהבלוק בזו אחר זו, הורו לנו ללכת על המזרנים ועל השמיכות אל עבר סיר המים החמים, אספו מים בסיר קטן ושטפו אותנו כשאנחנו לבושות בבגדינו, ללא סבון וללא חומר חיטוי. על ראשי שפכו מים מתוך סיר לילה, עטפו אותי בשמיכה יבשה והורו לי, "רוצי לבלוק." כשהגיע הזמן להכין ארוחת ערב ירו החיילים הרוסים באחד הסוסים שלהם, שכנראה היה חולה, וחילקו לאנשים חתיכות בשר לא מבושל. מחוץ לבלוק הניחו קרשים של מיטה מפורקת, הבעירו אש וכל אחד בתורו צלה מעליה את חתיכת בשר הסוס שלו. אחזתי את חתיכת הבשר שנתנו לי, נכנסתי לבלוק ושאלתי את חברותי מה לעשות בה. מישהי שאלה אותי בשקט, "יש לך מלח להמליח ולהכשיר אותו?" במציאות אחרת השאלה היתה יכולה להיות מבדחת – להכשיר בשר טרף של חיה טמאה?! אבל אושוויץ לא היה מקום
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 59 מסך את מילות השיר "זכור דבר", על פי ָ ַ על ֹ ָּ ר־דָב ְר לַע ְבֶּדך ְ תהילים קי"ט, מט־נא: "זכ ָ ֹ ֶ את נָחָמ ִת ְ י בָעְנִי ּ י כ ִ ִ י א ְמָר ְתך ֲאֶׁש ִר יַח ְל ָּתִני. ז ָ לֹא ּ ְתִנ ֵ י. זִד ֱ ים ה ִל ֻיצִנ ַ י ע ְ ד־מאֹ ִד מ ּתֹוָר ְתך ִחָי ָנ ִט ִיתי." חברי לקורס, כולם בנים לאודים מוצלים, זמזמו את מנגינת השיר, ולפתע עלתה בעיני רוחי דמותם של הורי היקרים, שרים את השיר בהיותי ילדה. זה זמן רב שלא שמעתי את השיר, אולם ניגונים ששותלים בנו הורינו בילדותנו טבועים בנו גם אם לא שמענו אותם עשרות שנים. אבי ואמי אהבו מאוד את השיר ושרו אותו בשמחה ובדבקות. "זדים הליצוני, הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי". את הלחן לשיר חיבר בשנים המאוחרות של מלחמת העולם השנייה הרב אליעזר זוסיה פורטוגל זצ"ל, האדמו"ר מסקולען שבגבול רומניה־מולדובה, שעסק בתום המלחמה בהצלת ילדים יהודים יתומים. ככל הנראה, השיר נחל הצלחה במזרח אירופה עוד בזמן המלחמה. אמי הכירה אותו מבית הוריה וזוכרת שאביה היה שר אותו. השיר הגיע ארצה עם העולים מאירופה והיה אהוב על הציבור הדתי־לאומי בישראל בשנות החמישים והשישים. מוראות השואה האירו בהבנה חדשה את נחמתו של משורר תהילים, על כך שזדים לעגו לו ואף על פי כן לא נטה מתורת השם. לאחר השואה – זו היתה גם נחמתם. אבי עבר אירועים לא קלים בזמן השואה. מלבד אח אחד, כל משפחתו נספתה, רובה באושוויץ. הוא עצמו גויס בכפייה לצבא ההונגרי. לאחר הכיבוש הגרמני הפך לשבוי, ברח, נע ונד בדרכים במשך שבועות, נתפס ועמד לפני הוצאה להורג, אך נמלט וניצל. כל אותו הזמן שמר אבי בין מיטלטליו את התפילין שקיבל לפני צאתו מהבית מאחיו אליעזר ז"ל, והן מצויות בידינו עד היום. "גם בשעות הקשות בצבא, בשבי ובבריחה ביערות," סיפר אבי, "לא היה יום אחד שבו לא הנחתי תפילין." "זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי". זהו כוח האמונה של שני שורדים, שראו הכול והמשיכו להאמין בבורא עולם ולקיים את מצוותיו בשמחה ובדבקות. "תארי לך," היה אומר אבי בהשתאות, בהערצה. "אמא הלכה לחפש מלח כדי להכשיר בשר טריפה של חיה טמאה באושוויץ!"
58 המרכז הבינלאומי | שם עולם"תארי לך," היה אומר לי אבי, "אמא הלכה לחפש מלח כדי להכשיר בשר טריפה של חיה טמאה!" אמי היתה צוחקת בצחוקה הצלול הנעים. אמי אוהבת לספר בדיחות ואנקדוטות, והיא מספרת אותן בכישרון רב, ומכיוון שזה סיפורה האישי, יש לה הזכות המלאה לראות בסיפור המלח אפיזודה קומית. אבל אז היה מצטעף מבטו של אבי ולחלוחית היתה מציפה את עיניו, משום שבסיפור על נערה שמחפשת באושוויץ מלח על מנת להכשיר בשר סוס יש גדלות נפש ואמונה חזקה, טהורה ותמימה. "אמא חיפשה מלח כדי להכשיר את בשר הסוס," היה אומר אבי בגאווה רבה, בהערכה, באהבה ובהשתאות. גם בשאול תחתיות, לאחר שאיבדה את כל משפחתה וראתה אנשים נרצחים על ימין ועל שמאל ללא עוול בכפם, אמא ביקשה להמשיך לשמור על אורח חיים יהודי, כפי שראתה בבית הוריה. האמונה שלה בבורא עולם לא נשחקה תחת מגפי הקלגסים, לא התפוגגה עם מראה עשן הקרמטוריום ולא נעלמה ברעב, בתשישות ובייסורים. שאלת האמונה בזמן השואה ולאחריה מעניינת ומורכבת. באחד הימים שאלתי את הורי כיצד המשיכו להאמין בבורא עולם אחרי הכול, ככלות הכול. "בשבילנו אפילו לא היתה כאן שאלה," ענה אבי, שחבש כיפה סרוגה, היה גבאי בית כנסת והקפיד על לימודים תורניים מדי יום. "לאמא ולי היתה אמונה חזקה בבורא עולם, והיה לנו ברור שאנחנו רוצים להמשיך להיות אנשים דתיים, כפי שהיו הורינו." לא שאלתי יותר. קטונתי מלהבין את ֶ סדר הנהגת העולם ואת משמעות הסתר הפנים של בורא עולם בשואה. את הרצח בזמן השואה תכננו, הנדסו וביצעו בני אדם, בזדון ובכוונה תחילה, כפי שפצצת האטום שהושלכה באותה מלחמה תוכננה, הונדסה ובוצעה בידי בני אדם במחשבה תחילה. על הרצף שבין שואה לתקומה, בין אושוויץ ובין מדינת ישראל, בין המוחלטות של הבורא ובין הבחירה החופשית של האדם, למדתי מהורי כי במקום שבו נגמרות השאלות ממשיכה להתקיים אמונה פנימית תמימה. במהלך כתיבת הספר השתתפתי בקורס "שליחי זיכרון" של מכון "שם עולם", שנועד להקנות לבני הדור השני לשואה כלים לתיעוד הסיפור של הוריהם. אחת המשתתפות בקורס סיפרה על אביה, שהיה ניצול אושוויץ. בסיום דבריה הקרינה על
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 61 אבל פה תוכל להיות יהודי טוב." ואכן, סבא שלי קבל את דברי אביו, ונשאר. הוא פנה לרבי מבעלז לבקש המלצה לגבי מקצוע. הרבי המליץ שיפתח עסק לייצור משקאות אלכהוליים. בזכות עצה זו, ב1942 סבא זכה בתעודת "עובד נצרך" סלובקי והוחזר הביתה ממחנה האיסוף בפופראד, ממש לפני המשלוח למחנות. )בזמן שהיה עצור בפופראד, אביו נפטר.( במשך השנתיים הבאות, סבא עשה את כל שביכולתו לשמור על בניו. הבריח אותם להונגריה, השיג להם תעודות מזוייפות, ודאגו להם לקשרים. כשהנאצים נכנסו להונגריה, התאומים שוב גנבו את הגבול לחזור להורים, כך שבפרוץ המרד הסלובוקי הגדול בסוף אוגוסט 1944 , המשפחה היתה ביחד ועברו לבאנסקה ביסטריצה, מרכז המרד. עם כשלון המרד באוקטובר 1944 ,סבא וסבתא, ושני הבנים הצטרפו לשיירת פרטיזנים שיצאה מהעיר לכוון צפון. בימים שלפני הפינוי, הצליח סבא להשיג סוסה ועגלה קטנה בכדי להעמיס עליה את הדברים שהצליחו להביא עמהם מהבית הרחוק יחד עם הסידורים, התפילין והצידה לדרך. סבתא ישבה על העגלה והגברים צעדו לידה. באחת ההפגזות הקשות על השיירה שלהם, סבתא קפצה מהעגלה לתפוס מחסה, ומרוב בהלה, הסוסה ברחה עם כל הציוד שלהם. ניסו לחפש אחרי העגלה, אך לשווא, וכל אחד נשאר רק עם המעט שהיה עליו. כשהגיע ההוראה להתפזר ולברוח להרים, המשפחה מצאה את עצמה במצב קשה, בלי אוכל, ובלי בגדים חוץ ממה שהיה עליהם. תוך כדי שיטוטים ביער, נתקלו בחיילים בריטיים שבאו לעזור למרד וקבלו מהם קצת בגדים ומזון. המצב של המשפחה התדרדרה עד כדי כך, שכשמצאו פגר של סוס ביער, החליטו שינסו לאכול ממנו בכדי לשמור על מצוות "וחי בהם" ועל נפשם. אך במקום להנצל, נהיו חולים. שאר המשפחה התאוששה איכשהו, אבל המצב של סבא התדרדר. "די," הוא רטן. "אם נגזר עליי למות, אני רוצה למות כבן אדם בין אנשים, ולא כחיה פצועה ביער." וכך, המשפחה אזרה אומץ, והחליטה לצאת מהיער ולרדת מההר. בשקט עברו ליד הבתים המפוזרים בפרוורי כפר קטן. התקרבו לבית הראשון, הסתכלו לכוון סבא, אך סבא נדנד בראשו. המשיכו לכוון הבית השני. שוב מסתכלים על סבא, ושוב סבא מנדנד בראשו. עוברים ליד הבית השלישי, מסתכלים על סבא, וסבא מהנהן. וכך נגשו לבית ודפקו בדלת, בלי לדעת מה מצפה להם. לאחר רגע, הדלת נפתחה, ונצבה מולם אישה קטנה שמיהרה להכניסם לביתה. יחד איתה נמצאים בביתה הדודה הזקנה וארבע ילדים. סבא ניסה לדבר עם האישה, מאריה חלאדני, אבל היא ענתה שיש זמן לדבר כשבעלה יחזור הביתה מהעבודה.
60 המרכז הבינלאומי | שם עולםבזכות כיבוד הורים? | מירל )בודנר( אבלס אבי, נפתלי )תולי( בודנר )מייזליש(, נולד בשנת 1925 ,דקות מעטות לפני אחיו התאום יוסף ישעיה)יוסי( צאצאים למשפחה חסידית עם היסטוריה עשירה שנמסרה מדור לדור. אבות אבותיהם, משפחת רבנים, חיו בפולין, עד לעלילת דם בליל סדר אחד במאה ה18 .המשפחה התפזרה, וסבי סבו של אבא הגיע לברדיוב, שבצ'כוסלובקיה, שם מצאו חיים יחסית טובים. לאורך השנים, המשפחה חייה לפי צוואתו של דוד המלך "סור מרע ועשה טוב" והתעסקה בחסד ודאגה לזולת. זה היה כל כך עמוק בנשמתם, שכשהעסק של סבא של אבי עלה באש בסוף המאה ה - 19 , חששותיו שמא אסונו יביא הרס לספקיו, הניעו אותו לפעולה . הוא השאיר את אשתו וחמשת ילדיו )כולל תנוק בן מספר שבועות(, ונסע לעבוד בארצות הברית למספר שנים עד שהצליח להגיע לסכום הנדרש. לסבא שלי, מנחם בודנר, מלאו 18 שנה בדיוק לפני פרוץ מלחמת עולם השנייה. הוא גוייס לצבא האוסטרו-הונגרי, וב1915 נפצע ונפל בשבי הרוסי. סבא עבר שם שנים קשות ואף פעם לא דבר עליהם. הוא היה בין אחרוני השבויים שחזרו הביתה. בשנת 1920 הוא חזר משם עם בריאות לקוייה, אבל עם חשש איתן לגבי הקומוניסים ועתיד אירופה. לאחר שהתחתן ונולדו התאומים, סבא השיג ויזות לארה"ב כבר בשנות העשרים, אבל אביו לא היה מרוצה מזה. הוא קרא לו לשיחה, וביקש ממנו שיכבד אותו ואת בקשתו שכל עוד שהוא בחייים, הוא לא יהגר לארה"ב, כי לטענתו: "באמריקה תוכל אולי להיות יהודי עשיר,
קובץ ראיונות ועדויות | הונגריה 63 עד שכומר מקומי שכנע את הקצין לחוס על הילדים כמעשה חסד לכבוד חג המולד. וכך יוזף הצעיר חזר לביתו. פעם בשבוע, יוזף חלאדני היה מגיע אליהם ברגל או על מגלשות סקי להביא להם אוכל, בעיקר לחם טרי, קטניות וכל דבר אחר שהתאפשר לו. הוא היה מכריז על בואו באיזו שריקה מיוחדת שיידעו מראש שזה הוא ולא ידאגו. בכל ביקור, בנוסף לאוכל וחיוך, הוא היה גם דואג להביא משהו לרומם את רוחם, אם בדיחה טובה, חדשות טובות על התקדמות המלחמה, ואפילו מצלמה לצלם אותם. בקיצור, דאג לא רק לצרכי הגוף אלא גם לצרכי נפש. לא כך הגוי של משפחת אלפנט, שבצירוף מקרים מעניין, נקרא גם הוא חלאדני, אוטו חלאדני. למרות השם המשותף, לא היה ביניהם שום קשר משפחתי ושום דמיון. דודי צחק שלגוי של משפחת אלפנט אכן התאים השם "חלאדני", שבסלובקית משמעו השם הוא "קור", ולפי ספורי המשפחות, על אוטו היה בהחלט אפשר לומר "כשמו כן הוא". להבדיל מיוזף, הוא היה מגיע בפנים חשדניות ומאיים שאם לא ישלמו לו יותר, הוא יסגיר אותם לגרמנים, ותמיד דאג לעדכן אותם בחדשות השחורות והרעות, כך שמבקור של האחד והשני נעו בין תקווה ליאוש במעגל אין סופי. בנוסף, התנאים בבונקר היו קשים. המקום היה קטן ולא גמור. לא היה מקום בפנים למדורה, רק בחוץ. כשישנו, היו צריכים לשכב גב אל גב, ואם מישהו רצה להתהפך, היו כולם צריכים לעמוד בכדי להסתובב. ניסו לשמור על שגרה יומית. התפללו ביחד כל יום, כשכל אחד דקלם מה שהוא זכר בעל פה מהתפילות. בשבת, הקפידו על תפילות ושירת זמירות. מעת לעת, היו ממיסים שלג בכדי לכבס את הבגדים, ועד שהם התייבשו, היו מצטופפים בתוך השמיכות שמשפחת חלאדני הביאה להם. בנוסף ליוזף, גם אחיו הקטן אנטון, פרטיזן בשנות העשרים, היה מגיע לבקורים ומביא להם סיגריות שגלגל עבורם, וגם עוגיות חג המולד מיוחדים שאפתה אחות המשפחה עבורם. גם לאחר המלחמה, הקשר החזק והעזרה ההדדית בין משפחות בודנר וחלאדני המשיכו. סבא אפילו רשם בצוואה שלו שלא נשכח את החסד שעשה עמנו הזוג . 1 חלאדני, מגוללי הנס של משפחתנו קטונתי מלהבין את חשבונותיו של הקב"ה. אבל עוד כילדה תהיתי איך ולמה זה שמשפחת אמא שהיתה גם משפחה חסידית מקסימה ובעלת מידות נספתה כמעט כליל, ומשפחת אבא נשארה ברחמי הא-ל שלמה. אין תשובות. אבל בתוך תוכי אני תוהה: האם זה אולי בזכות מעשה כבוד אב? 1 .ב2012 ,יוזף ומריה חלאדני הוכרו ע"י יד ושם כחסידי אומות העולם, וילדיהם קבלו את האות בטקס מרגש בברטיסלבה ב1.30 .2013 בנוכחות דודי ועוד נציגים מהמשפחה שלנו.
62 המרכז הבינלאומי | שם עולםאבא ומשפחתו ישבו לחוצים, בלי לדעת אם בעלה של מאריה יופיע כמלשין או כמושיע... למזלנו, יוזף חלאדני הופיע כמושיע. משפחת חלאדני הכינה את הסלון לחדר שינה למשפחת בודנר, והכינה מחבוא מעל למחסן העצים להסקה שיוכלו לברוח אליו לעת הצורך. אמנם הפרטיזנים היו ביערות הסמוכים, אך חיילים גרמנים היו מגיעים לבית להחרים אוכל או בהמות המשק או לחפש אחר פרטיזנים. יום אחד, לקראת חג המולד, הגברים יצאו לנסר עצים להסקה, והופתעו ע"י קבוצת גרמנים שהמשאית שלהם נתקעה בדרך. אבא סיפר לי בזמנו שנתקלו במחסום עצים שהקימו הפרטיזנים על הכביש, אך לפי דודי, המשאית פשוט נתקעה בשלג ובקרח שהצטברו שם. כך או כך, הגרמנים באו לגייס עזרה. כשראו את הבודנרים, התחילו לזעוק "יודן, יודן!" והאשימו אותם בפעולה פרטיזנית שבה נהרג קצין בכיר ביום הקודם. יוזף חלאדני התווכח איתם וטען שאלו קרובים שהגיעו לעזור עם ההכנות לחג ושהם לא מעורבים עם הפרטיזנים, ללא הואיל. ובשעה שהגברים היו עסוקים בחוץ, מאריה מהרה להסתיר את סבתא דינה במחבוא. בסוף, הגרמנים לקחו את סבא, אבא, ודוד יוסי למשאית, וסבתא נשארה במחבוא כולה חרדה לגורל בעלה ובניה. המפקד צווה על השלושה לשחרר את המשאית, הפקיד עליהם שני שומרים, ונעלם עם שאר החיילים ביער בחיפוש אחר הפרטיזנים. דודי סיפור לי איך שהחייל הצעיר האיץ בהם בקריאות של "שנעל, שנעל!" בשעה שהחייל המבוגר יותר הרגיע "אין מה למהר,קחו את הזמן שלכם." בשעת בין הערביים, החיילים חזרו, ובשריקה חדה אחת מהמפקד, כל החיילים קפצו לתוך המשאית המשוחררת, וברחו. מרוב חפזון לצאת לפני רדת השחת, שכחו לגמרי מהמשפחה שלי. כתוצאה מארועי היום, הבין יוזף שמסוכן מדי לשמור על המשפחה אצלו בבית. יוזף, שמאוד אהב לטייל ביער, סיפר שהוא מכיר מקום שיכול להוות להם מסתור טוב. בחלוף הימים, כשתוך כדי החיפושים אחר הפרטיזנים ביער, התקרבו למקום המסתור שלהם, יוזף בא להציע מקום אחר, ששם היה, לדברו, עוד משפחה "כמוהם." כבר באותו לילה, הוביל אותם לבונקר חצי בנוי ביער. ואיזו שמחה גדולה היתה לגלות שם את משפחת אלפנט, שהם לא רק בני עירם, בארדיוב, אלא גם חברים טובים! הבודנרים לא נשארו רחוק ממשפחת חלאדני להרבה זמן. בעקבות אותו ארוע של רצח הקצין הגרמני, הגרמנים איימו שאם לא יסגירו להם את הפרטיזנים האחראים למקרה, יקחו את כל הבנים הצעירים וישלחו אותם לגרמניה. וכך, יוזף חלאדני בן השש, הצטרף אליהם בבונקר. סבתא, שמאוד אהבה ילדים, שמרה עליו,
64 המרכז הבינלאומי | שם עולם