זרקור - עיתון לדוגמה

‫סיפור בהמשכים‪ ///‬תמר מור‬ ‫מבטיהן התמודדו רגע ארוך לפני שמירי הנהנה‪.‬‬ ‫ההוא ששבי נולדה‪ .‬נעמי דרשה אז שהיא זאת שתתקשר‬
‫למורה שלה ותבקש שתוותר לה על המבחן מחר כי מרוב‬
‫המבט של ליבי עדיין נח עליה‪ ,‬חד ונוקב‪" .‬מירי את רוצה‬
‫להקשיב לי רגע?" היא אמרה לבסוף בטון שגרם למירי‬ ‫התרגשות היא לא מצליחה ללמוד‪.‬‬
‫נעמי לא הסכימה בשום אופן שאבא יתקשר (לא רוצה‪,‬‬
‫להתכווץ‪.‬‬ ‫זה בושות איומות שאבא מדבר עם המורה)‪ ,‬או שיכתבו‬
‫לה פתק (אני צריכה לדעת כבר יום קודם שאני לא צריכה‬
‫לא‪ ,‬היא חשבה‪" .‬כן‪ ,‬בטח"‪ ,‬היא אמרה‪.‬‬ ‫ללמוד)‪ .‬אבא היה טרוד מכדי להכנס לעומק העניין או‬

‫"את עושה שטות שאת רוקדת לפי החליל של דבורי‪ .‬היא‬ ‫להכריע אם נעמי אמורה לעשות את המבחן או לא‪.‬‬
‫איבדה את עצמה לגמרי בשבועיים האחרונים‪ ,‬את לא‬ ‫מירי התקשרה אז בסוף‪ .‬בטח שהיא התקשרה‪ .‬למורה‬
‫חייבת להיות חלק מזה‪ .‬תגידי לה יפה‪ :‬אני לא יכולה להשיג‬ ‫עדינה לוי‪ ,‬שהיתה המורה שהיא הכי פחדה ממנה בבית‬
‫לך שוקולד ועדיף שתעזרי לעצמך במקום לשגע את כל‬ ‫הספר‪ .‬גמגמה ואמרה שמדברת אחות של נעמי‪ ,‬ביקשה‬
‫מי שמסביבך‪ .‬קצת חוט שדרה שיהיה לך‪ ,‬למה את צריכה‬ ‫מהמורה שנעמי לא תעשה את המבחן‪ .‬הסבירה בגמגום‬
‫למה התרגשות אמורה למנוע מילדה ללמוד‪ ,‬וכל אותו‬
‫לעשות בושות לעצמך בגללה?"‬
‫הזמן התפתלה מכאב‪.‬‬
‫"היא חברה שלי"‪ ,‬מירי לחשה קלושות‪ ,‬קולטת רגע מאוחר‬ ‫עכשיו היא תהיה חזקה יותר‪ .‬היא חייבת לבוא אל דבורי‬
‫מדי שהיא הסגירה את עצמה‪" .‬חברות עושות דברים אחת‬ ‫עם תוצאות‪ .‬הבטן תתאושש בסוף‪ ,‬לא יקרה לה שום דבר‪.‬‬
‫וגם לדבורי לא יקרה כלום‪ .‬זה שוקולד לא טעים‪ .‬הוא יספיק‬
‫בשביל השנייה"‪.‬‬ ‫לה להרבה זמן והעסק יירגע קצת סוף כל סוף‪ .‬עכשיו הוא‬

‫"תלוי איזה דברים"‪ .‬ליבי היתה גבוהה ממנה בראש‪ ,‬ומירי‬ ‫באמת יירגע‪.‬‬
‫לא אהבה את זה עכשיו‪" .‬אם את עוזרת לחברה שלך להזיק‬
‫לעצמה‪ ,‬את סתם דואגת לעצמך שתצאי טובה‪ ,‬ולא לה"‪.‬‬ ‫"למשהו טוב? את בטוחה?"‬
‫מבטיהן התמודדו רגע ארוך לפני‬
‫"אבל היא‪ "...‬מירי עצרה‪ .‬ויכוחים עם ליבי לא יעזרו‪ ,‬והיא‬
‫בכלל רוצה לבכות עכשיו ולא מתחשק לה שזה יקרה במרכז‬ ‫שמירי הנהנה‪.‬‬
‫הכיתה וההפסקה‪" .‬בקיצור‪ ,‬את לא רוצה לתת לי אז לא"‪,‬‬
‫המבט של דבורי עקב אחריה בהפסקה‪ ,‬מופתע ושמח‪ .‬נתן‬
‫היא אמרה בקול של מישהו אחר‪.‬‬ ‫לה כוח מאחור כשהיא ניגשה לליבי בסוג של קפיצת ראש‬

‫"אני רוצה לתת לך‪ ,‬אבל לא שוקולד אלא דברים אחרים‪.‬‬ ‫למים‪ ,‬לפני שתכננה מה בכלל תאמר לה‪.‬‬
‫חבל שאת לא רוצה לשמוע"‪.‬‬ ‫כנות תהיה הכי טובה‪ .‬היא תגיד לה שהיא צריכה את‬
‫השוקולד שליבי קיבלה ליום הולדת ‪ -‬בשביל משהו‪ ,‬לא‬
‫"טוב‪ ,‬אנחנו נדבר‪ .‬תודה רבה"‪ ,‬מירי פלטה וברחה משם‪.‬‬
‫היא רק רוצה לבכות עכשיו ואין לה מושג אפילו למה‪ ,‬אבל‬ ‫משנה מה‪ ,‬ותשאל אם יש לה מה לעשות אתו‪.‬‬
‫"לזרוק אותו כמובן"‪ ,‬ליבי הודיעה‪" .‬מה את רוצה לעשות בו?"‬
‫דבורי רדפה אחריה מלאת ציפייה‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬צריכה אותו למשהו"‪.‬‬
‫"נו? היא הסכימה?"‬ ‫"מה קרה? דבורי ביקשה?"‬

‫"לא"‪ .‬מירי בלעה את הרוק‪ ,‬אומרים שזה עוזר‪" .‬היא‬ ‫כמה בוז בעיניים של ליבי‪ .‬דבורי הרסה לגמרי את המעמד‬
‫התעצבנה עליי‪ .‬בקיצור‪ .‬אין על מה לדבר"‪.‬‬ ‫שלה בכיתה בשבוע האחרון עם כל הדיבורים השטותיים‬
‫שלה‪ .‬היא חייבת להשיג לה עוד כמה קוביות שיחזירו אותה‬
‫"טוב‪ ,‬זה מה יש"‪ ,‬דבורי אמרה בהשלמה עצובה‪" .‬אבל‬
‫תודה שרצית לעזור לי‪ ,‬מירי‪ .‬את באמת חברה נאמנה"‪.‬‬ ‫לשפיות לפני שכולן יסובבו לה אצבע על הרקה‪.‬‬
‫"קרה שאני צריכה אותו‪ .‬למשהו טוב‪ .‬את לא סומכת עליי‪,‬‬
‫המורה של נעמי לא הסכימה לדחות את המבחן בשום‬
‫אופן‪ ,‬ונעמי אמרה שהכל משום שמירי לא שכנעה אותה‬ ‫ליבי?"‬
‫מספיק‪ .‬דבורי לפחות לא מאשימה אותה‪ ,‬היא יודעת‬ ‫"למשהו טוב? את בטוחה?"‬

‫‪ 38‬תשע"ט‬ ‫שהיא כן ניסתה‪.‬‬

‫"סליחה שלא התאמצתי יותר"‪ ,‬מירי לחשה בכל זאת‪" .‬רגע‪,‬‬
‫אני הולכת לכמה דקות‪ ,‬טוב?"‬

‫לבד מול כיורים לבנים ושתקניים‪ ,‬סוגרת אחריה את הדלת‬
‫ונותנת לעצמה לפרוק‪ .‬בלחש‪ ,‬שלא ישמעו שום דבר‪.‬‬
‫שוטפת מתחת לזרם את הפנים ואת הדיבורים של ליבי‪.‬‬
‫מנגבת חזק את העיניים‪ ,‬לוחצת עליהן‪ .‬בודקת במראה‬

‫שלא נשארו שום עקבות‪.‬‬

‫אברימי בטח יגיד שהיא צריכה להגיש תביעה ייצוגית‬
‫נגד המדינה על מה שהיא עוברת בגלל ההתנכלות חסרת‬
‫ההיגיון שלהם לקקאו ישר דרך‪ .‬אולי לפחות היא תרוויח‬
‫מזה משהו‪ .‬בינתיים היא הרוויחה חיוך שייבש את הדמעות‪.‬‬

‫‪51‬‬

‫סיפור על רקע הסטורי‬
‫עונש מוות‬

‫פרק ‪20‬‬

‫דן שואף אוויר מלוא ריאותיו‪ ,‬ומביט אל השמים הקפואים‬ ‫תקציר‪ :‬סיפורנו מתרחש מיד לאחר תום מלחמת העולם‬
‫שבחוץ‪" .‬הביצה הקשה שלך מתקררת"‪ ,‬הוא אומר בחביבות‪,‬‬ ‫השנייה‪ ,‬ומתחולל בארבע זירות שונות‪.‬‬
‫"בוא נלך לאכול‪ ,‬אינו"‪ .‬ומבלי לחכות לתשובה‪ ,‬הוא חוזר להדוף‬
‫את כיסא הגלגלים לעבר המטבח‪ ,‬מצמיד אותו אל השולחן‪,‬‬ ‫בפרק הקודם עזבנו את סלבה בפנימייה הצבאית שאליה נשלח‪,‬‬
‫מפנה את גבו אל בעל הבית שלו ומתעסק באריכות בסיר‬ ‫ועברנו אל דן‪ ,‬נגר יהודי המתגורר בעיירה קטנה בפינלנד‪.‬‬

‫הביצים הקטן שעל הכירה‪.‬‬ ‫זרים שמתדפקים באישון לילה על דלתו של דן‪ ,‬גורמים לו‬
‫מבחוץ חודרים קולות של בוקר‪ ,‬אבל בתוך הבית שוררת דממה‪.‬‬ ‫לחלומות ביעותים מתקופת שירותו בצבא הפיני ‪ -‬שם נלחם‬
‫"אם אתה אומר ברצינות שהגיע לך עונש מוות – אני חושב‬ ‫לצדם של החיילים הגרמנים נגד ברית המועצות‪ .‬אינו‪ ,‬בעל‬
‫שמגיע לי לדעת על מה הוא הגיע לך‪ .‬אני לא בטוח שאני רוצה‬ ‫הבית הנוכרי שבביתו מתגורר דן‪ ,‬אירח בביתו בתקופת המלחמה‬

‫לארח אצלי בבית איזשהו ארכי‪-‬נבל מרושע"‪.‬‬ ‫עשרה פליטים יהודים‪ ,‬בלא לקבל דבר בתמורה‪.‬‬
‫הוא מתבדח‪ ,‬אבל שום חיוך לא עולה על פניו של דן‪" .‬אני‬
‫אעזוב מחר"‪ ,‬הוא אומר בשקט‪" .‬הבן של הכובסת ישמח‬ ‫איאולו‪ ,‬מאה קילומטרים מטורקו‪ ,‬פינלנד‬
‫מבטו של אינו רונברג מתרומם מידיות כיסא הגלגלים אל‬
‫לעבור לגור אצלך"‪.‬‬ ‫הווילונות שרקמה אשתו ואל תמונתו של בנו היחיד‪ ,‬לבוש‬
‫"ככה"‪ ,‬אומר אינו‪ ,‬ובקולו אין צליל פתיעה אלא עלבון עמוק‪.‬‬ ‫המדים‪ ,‬התלויה על הקיר‪" .‬רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬דן"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬דווקא‬
‫נראה לי שעלינו כאן על משהו‪ .‬אל תמשיך קדימה במהירות‬
‫"ככה‪ ,‬דן?"‬
‫פניו של דן מתעוותות במצוקה‪ ,‬והצלחות שהוא מגיש לשולחן‬ ‫כזו‪ ,‬בבקשה"‪.‬‬
‫רועדות בידיו‪" .‬אני רוצח‪ ,‬אינו"‪ ,‬הוא אומר בלחישה‪" .‬אני הצלתי‬ ‫דן עוזב את ידיות הכיסא‪" .‬אני מצטער"‪ ,‬הוא אומר‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא התכוונתי לקצב ההליכה שלך"‪ ,‬מוחה אינו‪" ,‬התכוונתי‬
‫את חייו של של קארל‪-‬היינץ בקנבאור"‪.‬‬
‫"אתה סותר את עצמך"‪ ,‬קמט נוצר בין גבותיו של אינו‪" ,‬או‬ ‫לקצב של המחשבה‪"...‬‬
‫שאולי לא הבנתי אותך? אתה רוצח כי הצלת את חייו של מי?"‬ ‫"אני לא – "‬
‫"של קראל‪-‬היינץ בקנבאור"‪ .‬עיניו של דן נראות חלולות‪" .‬הוא‬
‫היה מאנשי המטה של היטלר‪ .‬הטיסו אותו הנה כדי לנסוך‬ ‫"אתה נוהג בי במסירות של בן"‪ ,‬אומר אינו רונברג בתוקף‪,‬‬
‫מוטיבציה בחיילים‪ ,‬והמטוס שלו החליק על הקרח והתהפך‪.‬‬ ‫"ואני רוצה לגמול לך כגמולך הטוב ולנהוג בך כמו אבא‪ .‬ואבא‬
‫אומר לפעמים גם דברים שלבן שלו לא נוח כל כך לשמוע"‪.‬‬
‫אם לא היה בסביבה רופא צבאי מוכשר ‪ -‬הוא היה מת"‪.‬‬ ‫דן‪ ,‬שנתקף בנזלת פתאומית‪ ,‬מושך באפו‪" .‬אני מקשיב"‪ ,‬הוא‬
‫"נו?" אומר אינו‪" ,‬אתה מרגיש טוב‪ ,‬דן?"‬
‫אומר‪.‬‬
‫דן מהנהן‪" .‬אני הצלתי אותו"‪ ,‬הוא אומר בצרידות‪" ,‬ומי יודע‬ ‫"יופי"‪ ,‬אומר אינו‪" .‬אז ככה‪ ,‬יקירי‪ ,‬אני חושב שעלית כאן על‬
‫כמה יהודים מתו אחר כך משום שהנחש הארור הזה נשאר חי"‪.‬‬ ‫משהו חשוב‪ .‬אם היו פינים בקבוצה ההיא‪ ,‬שניסתה להטביע‬
‫"אמרת שהוא היה מת אם לא היה בסביבה רופא‪ ,‬או אם לא‬ ‫אותך‪ ,‬אין שום פלא שסיום המלחמה לא ריפא את הכאב שלך‪.‬‬
‫אתה צריך לתבוע צדק! אתה צריך לגשת למשטרה! אני בטוח‬
‫היה בסביבה נגר?" תוהה אינו בחריפות‪.‬‬
‫"אם לא היה בסביבה רופא"‪.‬‬ ‫שכשהפורעים ההם יענשו אתה תמצא לעצמך שלווה"‪.‬‬
‫שפתיו של דן רועדות‪ ,‬והרפלקס הזה נראה מוזר מאוד על פניו‬
‫"נו?" חוזר שוב אינו‪" ,‬אז מה אתה מנסה לומר?"‬ ‫הרבועות‪ ,‬המסותתות‪" .‬אני קיבלתי בסך הכל את מה שמגיע‬
‫שפתיו של דן מתעקלות למעין חיוך‪" .‬הייתי רופא פעם"‪ ,‬הוא‬
‫לי"‪ ,‬הוא אומר בלחישה‪" .‬זה קרה לי כי זה הגיע לי‪ ,‬אינו"‪.‬‬
‫אומר בשקט‪" ,‬לפני שנהייתי נגר"‪.‬‬ ‫"הגיע לך שינסו להרוג אותך?"‬
‫אינו בוהה בו רגע‪ ,‬ואחר כך מתחיל לצחוק‪ ,‬ופירורי ביצה קטנים‬
‫וצהובים ניתזים סביב‪" .‬באמת היית נגר גרוע מאוד כשהגעת‬

‫תשע"ט‪52 38‬‬

‫סיפור בהמשכים ‪ ///‬מ' קינן‬ ‫מעשה קטן וסתמי‪ ,‬משהו שהוא לא טוב אבל גם לא רע‪ ,‬עד‬ ‫הנה"‪ ,‬הוא אומר‪" .‬נגר גרוע ממש"‪.‬‬

‫שלאדם המעשה הזה נראה שגרתי ומובן מאליו‪ ,‬ואז הוא‬ ‫דן מגחך ומשפיל את ראשו במבוכה‪" .‬אבא שלי היה נגר"‪ ,‬הוא‬

‫מבקש ממנו לעשות רק עוד מעשה קטן‪ ,‬שגם הוא לא טוב‪ ,‬אבל‬ ‫אומר‪" ,‬עזרתי לו הרבה כשהייתי נער"‪.‬‬

‫לא ממש ממש רע‪ .‬ובסוף? אם הבנאדם לא מתעורר מספיק‬ ‫"ונשארת בערך ברמה ההיא"‪ ,‬אינו לא עושה לו הנחות‪" .‬אבל‬

‫מוקדם ולומד להציב לעצמו גבולות‪ ,‬בסוף הוא מסוגל להציל‬ ‫היום אתה כבר בסדר‪ .‬הלקוחות מרוצים ממך"‪ .‬הוא מנענע‬

‫חיים של קצין נאצי‪ ,‬של פושע מלחמה‪ ,‬בלי לעצור ולחשוב‬ ‫בראשו לשלילה‪" ,‬אבל בוא נחזור לנושא שלנו – אתה היית‬

‫שאולי זה פשע להציל חיים של כזה יצור דמוי‪-‬אדם"‪ .‬הוא‬ ‫רופא באמת? רופא מהאוניברסיטה עם תעודה?"‬

‫נושם עמוקות לאחר הרצאתו הקצרה‪" .‬שאלת"‪ ,‬הוא אומר‪,‬‬ ‫דן רק מעקם את שפתיו לכדי חיוך עלוב‪ ,‬ואינו אומר דבר‪.‬‬

‫"אז הנה לך תשובה"‪.‬‬ ‫"זה מטורף!" מוחה אינו‪ ,‬ודופק על‬

‫עיניו של הזקן נראות מצועפות מעט‪.‬‬ ‫השולחן בכוח שגם הוא וגם דן לא‬

‫"הלוואי שכולם היו יודעים את מה‬ ‫"זה מטורף!" מוחה‬ ‫ידעו שעדיין קיים בו‪" .‬ברדיוס של מאה‬
‫שאתה אומר עכשיו"‪ ,‬הוא אומר‬ ‫אינו‪ ,‬ודופק על השולחן‬ ‫קילומטר מכאן אין רופא! אם מישהו‬
‫בצרידות‪" ,‬הלוואי שכולם היו מבינים‬ ‫חולה‪ ,‬צריך לגרור אותו עד טורקו ‪ -‬ואתה‬
‫מה המשמעות של המעשים הקטנים‬ ‫בכוח שגם הוא וגם דן‬ ‫יושב אצלי בבית ומרפד כיסאות? אתה‬
‫שהם מחליטים לעשות‪ ,‬וכמה רחוק הם‬ ‫לא ידעו שעדיין קיים‬ ‫השתגעת‪ ,‬או שאני איבדתי את שפיותי‬
‫יכולים לקחת אותם‪ ,‬לטובה או לרעה"‪.‬‬ ‫בו‪" .‬ברדיוס של מאה‬
‫"אתה בחרת בטוב"‪ ,‬אומר דן‪" .‬אתה‬ ‫במשך הלילה שעבר?"‬
‫פתחת את הבית שלך לפליטים היהודים‬ ‫קילומטר מכאן אין‬ ‫דן מתיישב על כיסאו ומרים את המזלג‪.‬‬
‫רופא! אם מישהו חולה‪,‬‬ ‫"אני כבר לא רופא"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬הפסקתי‬
‫והצלת חיים של משפחה שלמה!"‬ ‫להיות רופא בלילה ההוא‪ ,‬אינו‪ .‬עוד לפני‬
‫"אני בסך הכל ריחמתי על ילד קטן‬ ‫צריך לגרור אותו עד‬ ‫שהבנתי את ממדי הפציעה שלי ואת זה‬
‫שהלך בשלג בנעל קרועה‪ ,‬ואמרתי‬ ‫טורקו ‪ -‬ואתה יושב‬
‫שיותר לא אשרת בצבא"‪.‬‬
‫אצלי בבית ומרפד‬
‫כיסאות?"‬

‫לו שיכנס פנימה כדי שאוכל לתפור‬ ‫"ולמה הפסקת להיות רופא?" מתעקש‬

‫לו אותה‪ .‬זה לקח פחות מחמש דקות‪.‬‬ ‫אינו‪.‬‬

‫שום דבר"‪.‬‬ ‫"אמרתי לך"‪.‬‬

‫"עשית בחירה קטנה"‪ ,‬מאשר דן‪" .‬גם אני‪ .‬ותראה לאן הבחירה‬ ‫"שהצלת את החיים של איזה קצין נאצי ארור?" אינו נד בראשו‪,‬‬

‫של כל אחד מאתנו הובילה בסופו של דבר"‪.‬‬ ‫"אתה נושא יותר מדי על לבך‪ ,‬ילד"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬הרבה יותר‬

‫אינו נד בראשו לשלילה‪" .‬לרעיון אני מסכים"‪ ,‬הוא אומר‪,‬‬ ‫מדי‪ .‬היו לך אפשרויות אחרות‪ ,‬בתור רופא צבאי? היית חייב‬

‫"אבל לא לדוגמה‪ .‬דן‪ ,‬דן שלי‪ ,‬דן! יש לך מושג מה היה יכול‬ ‫לציית לפקודות‪ ,‬הלא כך?"‬

‫לקרות אם הנאצים היו חושבים שהקצין הבכיר שלהם מת‬ ‫"לא"‪ ,‬אומר דן‪" ,‬לא הייתי חייב לציית לפקודות‪ ,‬אינו‪ .‬הייתי‬

‫בגלל שרופא יהודי‪-‬פיני סירב להציל את חייו? כמה יהודים‬ ‫נענש‪ ,‬זה ברור‪ ,‬אבל אולי זה היה שווה‪ ,‬אם חיית האדם ההוא‬

‫יש היום בפינלנד? אלף שמונה מאות? הגרמנים היו יכולים‬ ‫היה מת גם"‪.‬‬

‫לדרוש מן הממשלה הפינית לשלוח את כולם היישר למחנות‬ ‫אינו מביט בו ממושכות‪" .‬ולמה לא עשית את זה? למה באמת‬

‫העבודה‪ ,‬ואולי אפילו גרוע מזה‪ .‬על מה אתה מאשים את‬ ‫טיפלת בו‪ ,‬בחיית האדם?"‬

‫עצמך? אסור היה לך לפגוע בקצין ההוא‪ ,‬יקירי‪ .‬לו הוא היה‬ ‫דן בוהה בביצה שלו‪" .‬כשהייתי ילד‪ ,‬אבא שלי לימד אותי איך‬

‫מת – היה עלול להתרחש אסון נורא"‪.‬‬ ‫עובד היצר הרע של האדם‪ .‬בהתחלה הוא אומר לו לעשות‬

‫‪ 38‬תשע"ט‬ ‫‪53‬‬

‫בנות עשרה ואמן מספרות‪4‬‬ ‫פרקי הווי ‪ ///‬מגישה‪ :‬ד' רוטנשטרייך‬

‫בצי ‪ -‬הלא היא בת ציון‪ ,‬כיתה י"גרק הקדמה קלה‬
‫אביגיל ‪ -‬כשמה כן היא‪ ,‬כיתה י"ב‬
‫אפי ‪ -‬אפרת‪ ,‬כיתה י"א‬
‫בתוש ‪ -‬בתיה‪ ,‬כיתה ט'‬

‫ֵא ְמ ֶע ְ ֹשֵרה‬

‫פרק ‪74‬‬

‫פרויקט שבועות‬ ‫בצי מספרת‪:‬‬

‫כל ספר התהילים זו סגולה ‪ -‬ומה טוב יותר מלהגיד ספר ועוד‬ ‫משהו הריח לי אפוי יתר על המידה‪ .‬הזעקתי את אביגיל‪ ,‬שישבה‬
‫ספר עד אור הבוקר?‬ ‫באותה השעה בחדר ודפדפה באלבום מתכונים שהביאה לה‬
‫פעם חברתה לבית הספר היסודי כמתנה בצחוק‪ ,‬והנה התברר‬
‫הצעתי זאת לאפי‪ .‬היא התלהבה מהרעיון‪ ,‬וכשאביגיל ובתוש‬
‫חזרו שיתפנו גם אותן‪ .‬תכ ַננו בדיוק את התורנות בסוף סעודת‬ ‫שהצחוק רציני ביותר‪.‬‬
‫ליל החג‪ ,‬את ההשכבה של הקטנים כולל ילדי דודתנו חוה‬ ‫"אביגיל!" הייתי צריכה לצעוק פעמיים כדי להעיר אותה מחיפוש‬
‫החביבה שמגיעה לחגוג אתנו‪ ,‬וככה נגמרו ההכנות באותו‬ ‫יסודי אחר קינוח חדשני‪ .‬היא התעוררה ורצה למטבח בבהלה‪.‬‬
‫עוגת הגבינה היקרה שעליה עבדה במחצית השעה האחרונה‪,‬‬
‫הלילה במצב רוח מרומם‪.‬‬ ‫נראתה דווקא בסדר גמור‪ ,‬ויצאה תפוחה ומפוארה מהתנור‪.‬‬
‫הרגשתי טוב ממש‪ .‬לא רק אני מתעלה‪ ,‬אלא מעלה את כולן‬ ‫היה נעים במטבח‪ .‬אני ערבלתי באותה השעה את הפטריות‬
‫אתי‪ .‬נהדר! גם אפי היתה מרוצה‪ ,‬שהלא היא הביאה את המקור‬ ‫שבסיר הגדול‪ ,‬תערובת שתהפוך בעזרת ה' בהמשך הערב למרק‬
‫מוקרם; אפי עבדה על סלטים מגוונים ובתוש היתה העוזר‪-‬טבח‬
‫לכל היוזמה הזו‪.‬‬ ‫של כולנו‪ .‬לא שהיא התכוונה לזה מלכתחילה‪ ,‬אבל האווירה‬
‫עברה סעודת החג‪ .‬בתוש הסתכלה עליי במבט קצת עייף ופיהקה‬
‫בקול‪ .‬הבנתי את הרמז מיד‪ ,‬ובכלל‪ ,‬ייתכן שהיא צעירה מדי‬ ‫במטבח משכה אותה‪ ,‬ולהכין משהו משלה ‪ -‬היא פחדה‪.‬‬
‫בשביל פרויקטים כאלו‪ ,‬ולא מבינה מספיק את העומק שלהם‪.‬‬ ‫ככה זה כשיש שלוש אחיות מעלייך‪ ,‬שגנבו לך את כל הניסיון‪.‬‬
‫נשארנו אפי‪ ,‬אביגיל ואני‪ .‬השולחן היה מסודר‪ ,‬הקטנים במיטות‬ ‫"מאיזה צד פורסים את זה?" שאלה בתוש את אביגיל שאלת תם‪.‬‬
‫והדודה חוה התרווחה על הספה‪ ,‬משוחחת בשקט עם אמא‪.‬‬ ‫"שלא תעזי!" הגנה אביגיל על העוגה שלה ונפנפה באיום במרית‪.‬‬
‫אנחנו לקחנו ספרי תהילים והתחלנו לומר בלחש‪ .‬החלטנו‬ ‫"את נראית ישר מההצגות"‪ ,‬אפי צחקה‪ ,‬ואביגיל צירפה פרצוף‬

‫שכשיתחיל להיות מייגע ‪ -‬נאמר קצת בחברותא‪.‬‬ ‫מתאים ‪ -‬אם כבר‪.‬‬
‫ואז כבה שעון השבת‪.‬‬ ‫אבל מהר מאוד הכל נגמר‪ .‬אביגיל מצאה מתכון מבוקש וסחבה‬
‫ִאתה את בתוש ‪ -‬שהיתה כאמור הסייעת ‪ -‬למכירת מוצרי‬
‫הי‪ ,‬מה זה? האור חלש מדי‪ .‬איך נצליח להחזיק מעמד עד הבוקר?‬ ‫האפייה כדי למצוא 'קשקושים' שונים שיתאימו למתכון; אפי‬
‫אמא הגיעה לזרז אותנו‪ .‬כמובן‪ ,‬שכחנו לשתף אותה בתכניות!‬ ‫סיימה עם הסלטים בשעה טובה‪ ,‬אחרי ששרפה את הבצל‬
‫"תכ ַננו להשאר ערות כל הלילה"‪ ,‬הסברתי לה‪ ,‬ואפי הראתה לה‬ ‫ועבדה קשה לאוורר את המטבח‪ ,‬והתיישבה לה בסלון למנוחה‬
‫את העיתון והמקור‪ .‬אמא הנהנה ואז אמרה בשקט‪" :‬הגברים יהיו‬
‫ערים גם כן כל הלילה‪ ,‬אבל הקטנים ‪ -‬לא‪ .‬אם לא נלך בעצמנו‬ ‫קלה; אמא עסקה עם הכביסות במרפסת השירות ‪-‬‬
‫לישון ולא נשמור על הקטנים מחר ‪ -‬גם אנחנו לא נצליח לישון‪,‬‬ ‫ואני נשארתי לבדי במטבח‪ַ ,‬בּשקט ובהרהורים שלי‪.‬‬
‫וגם הגברים‪ ...‬מה התפקיד שלנו בעניין הזה? זאת השאלה"‪.‬‬ ‫אני אוהבת את חג השבועות עם האווירה המיוחדת שלו‪,‬‬
‫הרגשתי החמצה גדולה כל כך‪ ,‬שקשה לי לתאר‪ .‬אביגיל ואפי‬ ‫אבל השנה אני רוצה קצת משהו לעצמי‪ .‬הרגשתי זאת היטב‬
‫כשהבנתי שאני עומדת לראשונה להצליח במשימה‪ :‬לסיים את‬
‫ויתרו ביתר קלות‪ ,‬אבל אני‪- - -‬‬ ‫ספירת העומר בברכה‪ .‬כל שנה ניסיתי‪ ,‬ונפלתי בשלב כלשהו‬
‫אפי הסתכלה עליי‪ .‬אולי היא זכרה את ההרהורים שלי עם‬ ‫באמצע; והשנה ‪ -‬כן‪ ,‬ברוך ה'‪ .‬נשארו אמנם שלושה ימים‪ ,‬אבל‬
‫עצמי‪ ,‬ואולי סתם הבינה אותי‪ ,‬כמו שקורה לא פעם‪ ,‬ואז היא‬
‫אמרה פתאום‪" :‬אולי בצי יכולה להישאר ערה? אנחנו שלוש‬ ‫מי נופל בדיוק בשלושה האחרונים?‬
‫בנות בלעדיה‪ .‬נשמור על כולם‪ ,‬נארגן‪ .‬בכלל‪ ,‬היא עוד רגע‬ ‫ואחרי ספירה כזו‪ ,‬אני רוצה חג שבועות שונה קצת‪ ,‬מרומם‬

‫בשידוכים‪ ,‬זה חשוב‪ ,‬לא?"‬ ‫יותר; שארגיש אחריו שעשיתי משהו עם עצמי‪.‬‬
‫אמא חייכה‪ ,‬ואז חייכה עוד קצת‪" .‬אם אתן ככה מפרגנות לה‬ ‫"את מהורהרת מאוד"‪ ,‬אפי שנכנסה למטבח קטעה אותי‪,‬‬
‫ושיתפה‪" :‬בדיוק קראתי עכשיו משהו חשוב‪ ,‬חשוב ממש‪,‬‬
‫‪ -‬אני ודאי שמחה!"‬ ‫בתוספת של עיתון החג‪ .‬היה כתוב שם שמי שנשאר ער כל‬
‫"כן"‪ ,‬הצטרפה אביגיל‪" .‬אל תדאגי‪ ,‬אמא‪ .‬לא נקנא בה‪ .‬זו המתנה‬ ‫ליל שבועות‪ ,‬ויעסוק בתורה ולא יתבטל ‪ -‬מובטח לו שישלים‬

‫שלנו לאחותנו הבכורה‪ .‬תיהני‪ ,‬בצי!"‬ ‫שנתו ולא יהיה לו שום נזק כל השנה ההיא"‪.‬‬
‫נשארתי לבד לאור הנרות‪ ,‬עם ספר התהילים ביד‪ .‬מתפללת‬ ‫מצא חן בעיניי‪ .‬נכון‪ ,‬אני לא לומדת תורה‪ ,‬אבל גם להגיד את‬
‫ומרגישה תחושה חמה ונעימה בלב‪ .‬אין מתנה מתוקה מזו‬

‫שקיבלתי הערב מאחיותי היקרות!‬

‫‪54 38‬‬

‫דקרוגושית קל‪ :‬בינוני‪ :‬קשה‪:‬שעת פיצוח ‪///‬‬

‫אתגרים ושעשועי חשיבה ‪ ///‬פ‪ .‬חריף‬ ‫בונדוקים ‪ ///‬חידות היגיון‬

‫יגדיל תורה‬

‫לכבוד חג מתן תורה‪ ,‬קיבלו על עצמם חמשה בחורים מחמש ישיבות לכתוב קונטרס תורני בנושא למדני מסוים‪ .‬הבחורים‬
‫עמדו במשימה וסיימו את מטלתם‪ ,‬כל אחד ביום אחר‪.‬‬

‫מצורפת טבלת עזר ובה רשומים שמות הבחורים והישיבות וכל יתר הפרטים – באופן המצליב ביניהם‪ .‬את המידע‬
‫המתקבל מהנתונים הכניסו לתוך המשבצות המתאימות‪ .‬משבצת חיובית סמנו ב‪ V-‬ומשבצת שלילית השחירו‪ .‬שימו לב‬
‫כי לאחר שסימנתם משבצת מסוימת ב‪ ,V-‬הרי שכל המשבצות בשורה ובטור שלה (בקוביה זו של ‪ )5X5‬מושחרות ממילא‪.‬‬

‫הישיבה‬ ‫הקונטרס‬ ‫הנושא‬ ‫תאריך סיום‬ ‫‪ .1‬הבחור מ'חכמת אלחנן' סיים את קונטרסו‪,‬‬

‫אורי‬ ‫בית פנחס‬ ‫אוסף חידו"ת‪ ,‬בכ"ז באייר‪.‬‬
‫בן ציון‬ ‫השקדנים‬
‫חננאל‬ ‫חכמת אלחנן‬ ‫‪ .2‬ישראל לומד ב'בית פנחס'‪ ,‬ובן ציון כתב על‬
‫יהושע‬ ‫נפש שלמה‬
‫ישראל‬ ‫קול ברמה‬ ‫קידושי טעות‪.‬‬
‫כ"ו אייר‬ ‫אוסף חידו"ת‬
‫כ"ז אייר‬ ‫באר המים‬ ‫‪ .3‬הקונטרס 'חידושי סוגיות' הסתיים בכ"ו אייר‪.‬‬
‫כ"ט אייר‬ ‫דברים ערבים‬
‫ר"ח סיוון‬ ‫חידושי סוגיות‬
‫ג' סיוון‬ ‫פלפולי תורה‬
‫חזקת הגוף‬ ‫חזקת הגוף‬
‫יאוש שלא מדעת‬ ‫יאוש שלא מדעת‬
‫קידושי טעות‬ ‫קידושי טעות‬
‫רוב וקרוב‬ ‫רוב וקרוב‬
‫תקפו כהן‬ ‫תקפו כהן‬
‫אוסף חידו"ת‬
‫באר המים‬ ‫כ"ו אייר‬
‫דברים ערבים‬ ‫כ"ז אייר‬
‫חידושי סוגיות‬ ‫כ"ט אייר‬
‫פלפולי תורה‬ ‫ר"ח סיוון‬
‫ג' סיוון‬

‫‪ .4‬בן ציון לא סיים אחרון‪.‬‬

‫המחבר‬ ‫‪ .5‬הקונטרס 'דברים ערבים' עוסק בנושא‬

‫חזקת הגוף‪.‬‬

‫‪ .6‬הבחור מ'נפש שלמה' סיים את קונטרסו‪,‬‬

‫'באר המים'‪ ,‬בר"ח סיוון‪.‬‬

‫תאריך סיום‬ ‫‪ .7‬הקונטרס שהסתיים בכ"ז אייר אינו עוסק‬

‫בנושא תקפו כהן‪.‬‬

‫‪ .8‬תלמיד ישיבת 'קול ברמה' כתב את הקונטרס‬

‫'פלפולי תורה' וסיים בג' סיוון‪.‬‬

‫‪ .9‬הבחור מישיבת 'השקדנים' סיים את‬

‫הנושא‬ ‫קונטרסו בכ"ט אייר‪.‬‬

‫‪ .10‬יהושע לומד ב'חכמת אלחנן' ואורי כתב‬

‫על ייאוש שלא מדעת‪.‬‬

‫הקונטרס‬

‫אגוזי מלך ‪ ///‬ידע יהודי‬

‫על ההרים‬

‫מיהם שני האחים מאב‪ ,‬אך לא מאם‪ ,‬שנולדו על הר (מתואר בתורה)?‬

‫פתרונות לשעת פיצוח גיליון ‪34‬‬

‫אגוזי מלך‬ ‫פיסטוקים בונדוקים‬
‫שברי כלים‬
‫עסק צבעוני‬ ‫זיג זוג‬
‫כאשר נכנס אשמדאי בבת המלך והוציאו‬ ‫עטו של מר כספי הוא בצבע זהב‪.‬‬
‫רשב"י‪ ,‬נשברו כל כלי הזכוכית שבבית‬ ‫דבר מה‪ ,‬מה נשמע‪ ,‬שומע כעונה‪ ,‬מענה‬
‫המלך (מדרש זוטא‪ ,‬איכה‪ ,‬פרשה א‬ ‫לשון‪ ,‬לשון נקייה‪ ,‬ניקיון כפיים‪ ,‬כף יד‪ ,‬ידי‬
‫חובה‪ ,‬חובת השעה‪ ,‬שעה קשה‪ ,‬קשה‬
‫אות מג)‪.‬‬ ‫יום‪ ,‬יום רביעי‪ ,‬ארבעה בנים‪ ,‬בן חמש‪,‬‬

‫חומש דברים‬

‫מירי ינקוביץ ירושליםהזוכים‪:‬‬ ‫פתרונות יש לשלוח עד שבוע מיום קבלת הגליון‪:‬‬

‫משפחת ברויאר מירושלים‬ ‫לכתובת‪" :‬זרקור" ת‪.‬ד‪ 5284 .‬ירושלים ‪ 91052‬או בפקס‪02-5372784 :‬‬
‫לשלוח בדף נפרד ולציין עבור מדור שעת פיצוח‬

‫‪ 38‬תשע"ט‬ ‫‪55‬‬

‫ַּת ְק ִציר‪:‬‬ ‫פרק י"ט‬
‫ַעְר ִבי ֵמ ִציק ְלתֹו ָׁש ֵבי ַה ְּ ׁשכּו ָנה ֶׁש ִּמחּוץ‬
‫כתבה‪ :‬חיה ציירה‪ :‬אביגיל כהן‬
‫ַלחֹומֹות‪ֶּ ,‬דֶרְך ִּפ ַּסת ַקְר ַקע ְק ַטָּנה‬
‫ֶׁשִּנ ְׁש ֲאָרה ְּב ַב ֲעלּותֹו‪ְ .‬יהּו ִדי ֶׁש ִה ְת ַח ֵּפׂש‬
‫ְל ַעְר ִבי לֹו ֵחׁש לֹו סֹוד‪ְ ,‬ו ָה ַעְר ִבי ַמ ְת ִחיל‬
‫ַל ְחּפֹר ּבֹור ָעמֹק ַּב ַּקְר ַקע ֶׁשּלֹו‪ַּ .‬בַּלְי ָלה‪,‬‬

‫ַהְי ָל ִדים ׁשֹו ְמ ִעים קֹול ְי ָל ָלה‪.‬‬

‫ָּכ ָכה ֶזה ְּכ ֶׁשּיֹו ְצ ִאים ִמ ֵּבין‬ ‫ֶזה ַּתִּנים‪.‬‬
‫ַהחֹומֹות ֶאל ִׁש ְט ֵחי ַה ָּבר‪...‬‬
‫ָה ֱא ֶמת‪ֶׁ ,‬שִּל ְפ ֵני ַע ְׂשרֹות ָׁש ִנים‪,‬‬
‫ָהיּו ְמ ַׁש ְחְרִרים ִּבירּו ָׁש ַלִים‬
‫ַּבַּלְי ָלה ְצבּו ִעים ְּכ ֵדי ֶׁשּיֹא ְכלּו‬
‫ְׁש ֵאִרּיֹות ִוי ַנּקּו ֶאת ָה ִעיר‪.‬‬

‫אֹו אּו ַלי ִּפי ִלים‪ .‬אֹו‬ ‫אֹו אּו ַלי ׁשּו ָע ִלים‪.‬‬ ‫ַּתִּנים! ַא ָּבא!‬
‫ֲאָריֹות‪ .‬אֹו ְנ ֵמִרים‪.‬‬ ‫אֹו אּו ַלי ַּכ ְל ֵּבי ַּבר? אֹו‬

‫ְצבּו ִעים? ִמי יֹו ֵד ַע‪.‬‬

‫ַא ָּתה רֹו ֶאה? ַּגם ְל ַתִּנים‬
‫ָיכֹול ִל ְהיֹות ַּת ְפ ִקיד‪.‬‬

‫ַּבַּלְי ָלה‪:‬‬

‫ַמ ָּזל ַרע! ִמי ִה ְכ ִניס ֶאת‬ ‫ַה ַה ַההּוּוּוּו‪.‬‬ ‫ַא ְמ ִׁשיְך ַל ְחּ ֹפר‪ַ ,‬הּיֹום הּוא‬ ‫ַּבּבֹ ֶקר‪:‬‬
‫ַה ַּתן ַל ֲח ִפיָרה?‬ ‫יֹום ַה ַּמ ָּזל ֶׁשִּלי‪.‬‬

‫ירושלים‬

‫‪YERUSHALAYIM‬‬

‫שולם ‪P.P.‬‬
‫ש' ‪55‬‬

‫השולח 'זרקור'‬
‫ת"ד ‪5284‬‬

‫ירושלים ‪91052‬‬
‫עיתון רשום‬
‫ברשות הדואר‬