שיעורים
בהלכות בורר
שנאמרו מפי הרה"ג
הרב נתנאל ניר שליט"א
בכולל 'דורשי ציון' שע"י ראש הכולל
הרה"ג הרב אברהם צוויג שליט"א
©
כל הזכויות שמורות
טבת תשע"ט
הערות והארות יתקבלו בשמחה
במייל:
[email protected]
דברי פתיחה
אודה לה' המלמד לעמו תורה באהבה אשר זיכני למסור שיעורים תמידין כסדרן מזה
כמה שנים בהיכל התורה 'כולל דורשי ציון' וקונטרס זה הינו חלק משיעורי עיון ההלכה
שנמסרו בתוככי חבורתנו בשיעורי חודשי כסליו – טבת תשע"ט וקראתי שם הקונטרס
'ברור מללו' מתוך הפסוק בספר איוב [ל"ג ג'] בדברי אליהוא בן ברכאל הבוזי "יושר לבי
אמרי ודעת שפתי ברור מללו" וחידש הפסוק שהכח לדבור ברור נובע מתוך 'שפתי
דעת' ,השפתיים תמיד הינן שתיים ודוקא החיכוך וההתנגשות שבהם הוא הגורם לכח
החיתוך שבהם המברר את ההבל והקול הסתום הנמצא בפי האדם .תחושה זו מלווה
אותי במהלך מסירת ועריכת השיעורים שאמירת הדברים בפני ת"ח חריפים ועמוקים
בבחינת 'שפתי דעת' היא הגורמת לסייעתא דשמיא לברר ולחדש בצורת 'ברור מללו',
ומטרת השיעורים היא לעורר נקודות רדומות ולהאיר פינות אפילות ולשאוב עוד מעט
ממים שאין להם סוף מי תורתנו הקדושה ,ולכן קראתי שם הקונטרס ' ברור מללו' ע"ש
הלכות 'בורר' שנתבררו בשיעורים אלו .ובסיומן של הלכות בורר החמורות ,אשר כל
לומד הנכנס בשעריו של סימן שי"ט מבחין בדקויות הסברות אשר בחילוק דק משתנה
הדין מחיוב להיתר ומכיוון שחובה עלינו לענג את השבת במאכל ומשתה הרי ששומה
עלינו לשקוד ולברר את הלכות השבת וגדרי מלאכתה על מנת שכבוד ועונג השבת
יעלה לרצון לפני ה' ,וראיתי להביא מדברי 'מרגניתא טבא' שהביאו מרנא הח"ח בסו"ס
אהבת חסד וז"ל "שלא להזיז ידיו בשבתו ביו"ט ובמועד לשום פעולה אם לא יחקור
מתחילה וישים אל לבו אם אין בו חשש איסור חילול שבת ויו"ט ומועד ח"ו ,ונכון לזכור
כשיעשה המלאכה בחול ואסור לעשותה בשבת וקרוב הדבר להכשל בו ח"ו בשבת כי
הוא מהדברים כי הוא מהדברים שאינם נזהרים בו כ"כ ,שיזכור זה בפיו שיש בשבת
איסור אם עשה זה ובזה מקיים בחול מצוות עשה של זכור את יום השבת" עכ"ל,
ובפרט הלכות בורר העמוקות ומצוי להכשל בהן אם לא יתן דעתו ולבו לבררן ולשננן
ויהיו שגורין בפיו ובפי בני ביתו.
והנה שורש המילה בורר בלשון הקודש הינו בעל משמעות כפולה ,דאפשר למוצאו
כתבואה נקיה כדוגמת "ויצבור יוסף בר" ומילת בר מסמלת את הדבר שעלינו לאסוף
ולכנוס ,ולעומת זאת בספר איוב מצינו מילת בר מייצגת דוקא את המרוחק והמסולק
"יחלמו בניהם ירבו בבר" [ל"ט ד'] ובדברי חז"ל מצינו דקרו לחוץ בר ושניהם אמת דע"מ
ליטול את הנקי והזך נדרשים אנו לסלק לחוץ את הפסולת והיינו מאי דתנינן 'בורר ואוכל
בורר ומניח ולא יברור' דנטילת האוכל הזך וסילוק הפסולת תרוויהו מיקרו 'בורר' .ונמצא
פירוש מילת 'בר' נקיון ,או שמתייחס לתוצאה שהיא התבואה הנקיה או שמתייחס
אל התהליך והוא סילוק הפסולת שהוא 'היכי תימצי' להשיג נקיון ,אך מצינו סוג נוסף
של נקיון והוא נקיון שלילי דהיינו 'חסרון התבואה' ומצינו כדוגמתו בספר משלי "באין
אלפים אבוס בר -ורב תבואות בכח שור" [י"ד ד'] ופירש רש"י" :באין שוורים האבוס
ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית ,בר :נקי וריקם כלומר במקום שאין תלמידי חכמים
אין הוראה נמצאת כהלכה" הראת לדעת כי מקום שהרפיון שולט בו נקרא מקום 'בור'
שנקי ומסולק מחכמה רח"ל ,אך להיפך ,במקום שישנם תלמידי חכמים המנגחים
בהלכה בכח העיון ובשקידה עצומה שם תתברר ההלכה מכל הכיסויים וערפל האי-
וודאות ,דשקלו וטרו בדיבוק חבירים ולא נותר דבר דלא נתברר בבית מדרשם ,וזכינו
ב"ה שכן הוא בבית מדרשנו הבית הגדול לתורה ועבודת ה' דיתבי ת"ח כיתות כיתות
והוגין המון התלמוד הזה אלו בכה ואלו בכה ,ובגמרא במסכת שבת בסוגיא דבורר
מסופר על רב ביבי שבשבתא דיליה אקלעו רבי אמי ור' אסי לקמיה ושדא קמייהו
כלכלה דפירי מבלי לברור ,ואף הקונטרס הזה הוא בבחינת כלכלה דשדינא קמי רבנן ואי
אפשי לכתוב ולתאר את הריתחא דאוריתא והאש שסיבבה את מהלך השיעורים אך
ביקשוני האברכים להעלות על הכתב את תמצית השיעורים למען תשמר לנו מתיקות
הדברים שעלו בשעת השיעורים ולאחריהם בבחינת מן בצנצנת.
•••
ומכאן ברכה שלוחה לכל לומדי ,אברכי ,חכמי ורבני הכולל הגדול כולל דורשי ציון ,ובפרט
לרבני חבורת ההלכה שמשימים עצמם כשור לעול וכחמור למשאוי ביגיעת וידיעת
התורה ,וביותר יזכרו לטובה מחצדי חקלא בני החבורה הקדושה "דורשי ייחודך".
ולראש הכולל הרב אברהם צוויג שליט"א נשלח ברכתנו בשם כל הלומדים שיזכה
להמשיך במפעליו הרבים ולהגדיל תורה בכל חלקיה ויזכו הוא וב"ב העומדים על ימינו
למלא חפניים נחת מילדיהם מתוך שלוה והשקט ישלם לכם ה' שכרכם על אין סוף
שעות של הקרבה לטובת הצלחת הכולל.
"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר
ולחם ומזון לאביו לדרך" ומנחת ברכתי הדלה להורי היקרים שלכל אורך הדרך תומכים
יועצים ומעודדים וביותר על שעות הלימוד המזוקקות שמו"ר אבי הגאון שליט"א
מקדיש לי ללמדני מעושר חכמתו הצפונה בליבו ,ינצרם ה' בשמירה מעולה ובבריאות
איתנה ויקוים בהם מקרא שכתוב "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" באחדות
מופלאה של כל המשפחה.
וקובעת ברכה לעצמה אשתי שעומדת על ימיני לעזרני בכל הענינים ועליה יאה לומר
"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"
ואסיים בתחינה ובקשה מהחונן לאדם דעת "אוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו
מענה לשון" שאזכה למעלת 'ודעת שפתי ברור מללו' .
נתנאל ברבי שאול ניר
תוכן הענינים
בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .א
ששת מצבי הברירה +הכרעות הרב פעלים +יסוד אחד'-לא אהני מעשיו' ומשם יפרד
והיה לארבעה ראשים +חקירה :הקנס יחול על 'הפעולה' או אפי' על 'החפצא' +דחיית
ראיית הרב פעלים +הכרעת הביה"ל ע"פ החי"א +הבנה מחודשת בדעת המשנ"ב
בגדרי 'קנס במלאכת הוצאה' +
קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .יב
שלשה תירוצי הראשונים לקושיא זו +שיטת תוס' +שיטת הטור – כתירוץ תוס' +
שיטת רבינו יונה +שיטת הרמב"ן +סיכום ג' השיטות +שיטת הרמב"ם אינה
מוכרעת +מח' הנשמ"א והמג"א בדעת השו"ע +שיטת החמד משה +דחיית דברי
המג"א – נתיב חיים וק"נ +דעת המרדכי – והביאו הב"י +דעת הרשב"א -והביאוהו
הב"י והרמ"א +ביאור המאמר מרדכי +שיטת הרמ"א – בראי הנשמ"א +הכרעת החיי
אדם +הבנת הפמ"ג בדברי הרמ"א +ולסיכום +מדוע לא היקל הביה"ל מדין פלוגתא
דרבוותא +הבנה מחודשת בגדרי קנס במלאכת הוצאה +
פיצוח וקילוף בוטנים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .כב
ביאור חידוש הגר"א בדישה לאלתר +קילוף שקדים +קילוף בטנים 'קלופים'
מהקליפה האדומה +ביאור פעולת הניפוח +סיכום היתרי נפיחה בפיו +
שריית פירות במים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .לא
הגדרת ברירה בהשריה +שריית פסולת – כקילוף קליפה +ארבעת ההבדלים בין
קליפה ללכלוך +ג' ראיות שמותר לסלק פסולת בהדחה +חילוק בין בורר ביד
לבורר בכלי +יסוד התהילה לדוד – חילוק בין שריה לרחיצה +בורר מדרבנן בספק
תערובת +יסוד מחודש בהיתר ניקוי אדם וכלים +וזאת תורת העולה +
פסיק רישיה במלאכת בורר . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .לח
הוצאת שקית התה מהכוס +שיטת רש"י +שיטת השו"ע +שתי קושיות ע"ד
השו"ע +ביאור דברי השו"ע +החידוש בשיטת השו"ע +ביאור שונה בדעת השו"ע +
סיכום דחיית החידוש בשו"ע +פס"ר באיסור דרבנן +סיכום השיטות +הרמ"א ס"ל
דשרי ברירה דרבנן בשינוי +
ברירת זיתים בכף מנוקבת . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .מו
שיטת מהר"י חאגיז -ניכר כל מין בפנ"ע +דעת הטל אורות +חקירה :האם יש לאסור
שימוש בכלי כאשר ליכא 'תורת ברירה' ' +מקלף' לקילוף ירקות ופירות +שיטת מהר"י
אבולעפיא -סמוך לאכילה +שיטת מהריט"ץ -אין ברירה בלח +שיטת הט"ז -ברירת
פסולת יחד עם אוכל +שיטת שו"ע הרב -ישפוך את הזבוב +שיטת 'הבאר היטב'
' -אין ברירה בצף' +שיטת החזו"א -אין ברירה למוצק בלח +ארבע סברות להקל +
הוצאת 'שקית-תה' מכוס התה +
בדין מחבץ ושאר ברירה בלח . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .נו
שלושת ביאורי הראשונים " +נתינת קיבה" ' +סינון הגבינה מהקום' +נפק"מ בין רש"י
להרמב"ם ' +עשיית חמאה' ' +גרמא גמורה' +הגדרת הרה"מ יש ברירה בלח ,מחבץ
ומשמר + .חקירה :מחבץ ,הפרדה בין דבקים ,או משלח מדנים בין אחים + .דמיון מחבץ
חלב לחובץ שומשמין +מחבץ-חיוב בברירה במין אחד +נפק"מ ממחבץ לכבשים +
חיבוץ לאלתר +סתירה לכאורה בדעת המשנ"ב +חילוק נפלא בין חיבוץ לחיבוץ +
קושיא ע"ד המג"א :מה בין חלב לביצה +יישוב נפלא בדברי המגן אברהם +ברירת
יין בשעת הגיתות וקושיא עצומה +חילוק בין יין מגיתו למחבץ +חילוק בין שעת
הגיתות למשמר ותירוץ נפלא +סכמוני באשישות +
רקק והפריחתו הרוח . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .סז
דברי הרמ"א וחמשת קושיות הנשמ"א +רוק אין דרכו בזרייה +צורת זרייה ברחת +
דחיית נזק +אין זרייה אלא בגידולי קרקע +זורה ,הפרדה או תיקון אוכל +חילוקים
בין המג"א לרמ"א +יישוב עוד קושיות ע"ד המג"א +רוקק חייב משום זורה +דוגמאות
מצויות +חידוש מחודש :חילוק בין בורר לזורה +חילוק בין יורק ,ליורק והפריחתו +
אי ליכא ניקוי ,הכל שרי +זריית חמץ +ניעור מפה +
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו א
בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר
ששת מצבי הברירה
הכרעות הרב פעלים
יסוד אחד'-לא אהני מעשיו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים
חקירה :הקנס יחול על 'הפעולה' או אפי' על 'החפצא'
דחיית ראיית הרב פעלים
הכרעת הביה"ל ע"פ החי"א
הבנה מחודשת בדעת המשנ"ב בגדרי 'קנס במלאכת הוצאה'
###
וביתר ביאור ,אדם שבישל בשבת ,הרי יש לדון באדם ששגג או הזיד ועבר על
אינו דומה כלל מצבו של המאכל קודם
הבישול למצבו אחר בישולו וראו חכמים איסור בורר ,האם יהא דינו ככל שאר
צורך לקנוס בהכי וכן ברוב המלאכות מלאכות שבת שפורש דינם בשו"ע סי'
כגון תופר או שוחט .אך במלאכת בורר שי"ח ס"א דאם עבר בשוגג ,תאסר עליו
לא השתנו בעצם חלקי המאכל הנברר ועל אחרים המלאכה עד מוצאי שבת
אלא רק הוזזו והופרדו חלקי התערובת, ובמזיד-תאסר לחוטא עולמית ולאחרים
ולפיכך ייתכן שלא ראו חכמים צורך נתיר במוצאי שבת .או שמא ישנו חילוק
לקולא בין מלאכת בורר לשאר מלאכות.
לקנוס את העובר עליה.
ב' .היכולת להחזיר למצב ראשון' :וגם ששת מצבי הברירה
אם תאמר שאין זוהי סיבה שלא לגזור ויש להבחין בששה מצבים:
בכ"ז יש לדון מחמת ענין ייחודי שיש
למלאכה זו והוא 'היכולת להחזיר למצב א' .מלאכה-גרועה' :בעצם המלאכה
ראשון' וביתר ביאור ,אדם שעבר ובישל,
הרי שלעולם לא אוכל 'להחזיר את דאפשר למימר שטבעה של מלאכה זו
הגלגל' ולהפוך את המאכל לנא ולכן גזרו היא שאינה גורמת שום שינוי מהותי
וקנסו בהכי חכמים ,אך במלאכת בורר במהות החפץ או המאכל ,ומתוך כך יתכן
שאין לגזור כלל באדם שעבר וברר,
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ב
ולכן ברר אותו ולפיכך יש להסתפק ‡ עצם העובדה שאפשר בכל רגע נתון
במעשה כזה אפי' בשבת עצמה דאפשר להשיב את המצב לקדמותו זוהי סיבה
דלא חשיב 'נהנה ממלאכת שבת' ואולי
לא קנסוהו חכמים .ג' .פסולת מאוכל שלא לגזור על הבורר.
אחר השבת' :ויש לדון באדם שבירר
במזיד האם ייאסר עליו לאכול את הנברר ג' .פנים חדשות' :ובפרט אם בפועל,
לעולם כדין המבשל בשבת במזיד או
שמא יש לחלק שהרי 'לא אהנו מעשיו' לאחר שעבר וברר באיסור ,חזר הבורר
בכך שיכול להשיב את המצב לקדמותו ועירב שוב את הפסולת והאוכל וביטל
ולערב שוב את הפסולת והאוכל .ד .וסיים בכך את פעולת הבירור שעשה האם נאמר
הפמ"ג ,וי"ל דאסיר מטעם קנס דעביד דבהא פקע איסורא ואף אם קנסו רבנן
קנסא ,הרי שנאמר דעל המאכל המבורר
איסורא ,וצ"ע. גזרו והוא איננו כאן דפנים חדשות באו
לכאן או דלמא נימא דכיון דקנסו רבנן,
הכרעות הרב פעלים
איסורא וקנסא להיכן אזלי.
ובשו"ת רב -פעלים · ]ח"א או"ח סי' י"ג[
ויש לדון בכל הנ"ל בשבת עצמה לבורר
וכן בתהל"ד הבינו כי נסתפק
הפמ"ג רק אחר שחזר ובירר ,אך לא בין בשוגג ובין במזיד בין לבורר
נסתפק אי לא בירר מכח דיכול לחזור עצמו ובין לאחרים ,ואף לאחר השבת
ולערב ,אך לתרוייהו פשיטא להו דבשבת יש לשאול מה יהיה דינו של הבורר
עצמה ודאי שיאסר על הבורר לאכול במזיד ,האם נאסור עליו את המאכל
מהנברר ואף אי ישוב ויבלול את האוכל הנברר עולמית ,ואם כן ששה מצבים
לפנינו :שלשה בשבת עצמה ,ושלשה
עם הפסולת.
לאחר השבת.
ולכאורה נשאר מכל ששת המצבים רק
ומצאתי להפמ"ג ]שי"ט א"א ס"ק א'[ שדן
מצב ספק אחד והוא כאשר
לאחר השבת חזר ועירב את התערובת בזה בקצרה והעלה כי :א.
שבירר ,אך בשאר המצבים ,פשוט 'פסולת מאוכל בשבת' :יש לחלק בין אם
ברר פסולת מאוכל שבודאי יש לאסור
שאסור לאכול. בזה ככל דיני קנס מעשה שבת .ב' .אוכל
מאוכל בשבת' :אך אם יברור אוכל שאינו
וברב-פעלים הביא ראיה לאיסור בשבת מעונין בו ,הרי שבזה יש להסתפק מחמת
שגם קודם ברירתו יכל לאכול את כל
עצמה מדברי הרשב"א, התערובת אלא שאינו מעונין במאכל אחד
]הוב"ד בב"י סוס"י רנ"ג[ דמי שאמר לגוי
א .ויוצאת מן הכלל מלאכת 'מחבץ' שאחר שנתן קיבה בחלב לעולם לא יוכל להשיב את הנעשה.
ב .רבי יוסף חיים מבבל 'הבן איש חי' גדול רבני בבל תלמיד 'הזבחי צדק' רבי עבדאללה סומך חיבר
ספרי רבים ביניהם שו"ת רב פעלים בארבעה חלקי השו"ע ובסופו 'סוד ישרים' והוא שו"ת בעניני
סוד וקבלה .ה'תקצ"ה-ה'תרס"ט.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ג
וברב-פעלים הביא ראיה נוספת, להבעיר אש ולחמם תבשילו ]שבושל כבר
מערב שבת[ קנסינן וענשינן ליה שלא יאכל
לפשוט את ספיקו השני תבשילו בשבת ואפילו נצטנן .ופסק כן
של הפמ"ג בדין בירר במזיד ואחר הרמ"א ]רנ"ג ס"ה[ והרי שנלמד מכאן
השבת ביטל מעשיו ,מהמשנה בתרומות דאפי' הכא שהתבשיל היה מבושל
פרק ב' משנה ג' שנפסק בה כדברי ר' והשבח היחיד שהשביח בשבת היה
מאיר "המבשל בשבת שוגג יאכל מזיד החימום ובכ"ז פסקינן דאף אם יחזור
לא יאכל ,הנוטע בשבת שוגג יקיים לקדמותו ויהיה צונן כבראשונה עדיין
מזיד יעקור" ויש להבין הרי בין מבשל ישאר התבשיל באיסורו הראשון ,ומהא
ובין נוטע ,תרוייהו מלאכות אסורות נקיש לנידון דידן ונאמר דאע"פ שביטל
נינהו ומדוע קל דינו של המבשל שנאסר את שבח ההפרדה בכ"ז תשאר התערובת
עליו לאכול את התבשיל מהנוטע
שקנסוהו לעקור את נטיעתו וביאר באיסורה הראשון לכל השבת.
בתויו"ט שאכן בעצם היינו צריכים
להחמיר אפי' במבשל ,אך אין לנו ולכאורה נראה מדבריו שפשט לאיסור
אפשרות מעשית לעקור את שבח
הבישול שכבר נתבשל ,וטען אפילו במה שהסתפק הפמ"ג
ברב-פעלים שלא ייתכן שנתיר לנטוע לענין שבת עצמה ,בברירת אוכל מאוכל
שוב אחר העקירה את השתיל ,דהרי שסבר כי אולי יש להקל מחמת שלא
השוותה המשנה דיניהם ולא ייתכן שדין הועילו מעשיו דהרי אף קודם הברירה
נטיעה החמורה ]שצריך לעקרה[ יהיה קל יכלתי לאכול את שני המינים ,ועתה אחר
מדין מבשל ודייק זה אף מדברי הראיה נראה לאסור בזה דהרי התבשיל
הרמב"ם ,ומזה הוליד יסוד חדש דכל שחומם ע"י גוי היה ראוי לאכילה אף
מלאכה שנעשתה באיסור שבת חל עליה קודם החימום ובכ"ז קנס הרשב"א .הראת
איסור 'מעשה שבת' ולא יעזור בכך לדעת כי אין הסברא של יכולת הנאה אף
שינסה לבטל את המעשה ע"י עקירה או
לולי העבירה גורמת היתר.
עירוב מחדש.
אלא מאי ,דמדברי הרשב"א לכאורה
ולפיכך נראה שמסקנת רבינו
אפשר לפשוט לקולא את ספיקו
יוסף-חיים ברב פעלים דבכל השני של הפמ"ג בבירר במזיד ומבטל
מצב יחול איסור מעשה שבת על האוכל מעשיו אחר השבת דהרי הרשב"א אסר
הנברר בין אם בירר אוכל מאוכל ובין אם אך ורק בשבת עצמה ולא אחר השבת ,לא
בירר פסולת מאוכל בין בשבת ובין אחר תימא הכי אלא דהכא אקילו מחמת
השבת ]בבורר במזיד[ ואפי' אם חזר ובלל שמעשה האיסור נעשה ע"י גוי בציווי
ישראל ,אך בנידון דידן מעשה הברירה
את התערובת. נעשה ע"י ישראל ולכן יש להסתפק בו
כמשנ"ת לעיל.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ד
בחמימותו מותר ואין קונסים אותו דהא וכן פסקו בכמה ספרי אחרונים‚ שהבורר
לא אהנו מעשיו דהרי התבשיל היה חם
והטמנת האיסור גרמה רק מניעת אוכל מפסולת לאחר-זמן או בורר
פסולת מאוכל ישתווה דינו לכל מלאכות
הצטננות וזו לא מיקרי הנאה. שבת שדינן קבוע -בשוגג אסור לו
ולאחרים באותה שבת ולמוצאי שבת
וכתב המג"א דאף אם יטמין בשבת נתיר מיד ,ובמזיד ייאסר לו לעולם
ולאחרים נתיר במוצאי שבת ,ויש
עצמה בדבר שאינו מוסיף הבל לא שפסקו „ כי דין בורר כשאר מלאכות רק
ייאסר עליו מכיוון שלא אהנו מעשיו ע"י בבירר במזיד אך בבירר בשוגג ישתנה
האיסור ,מכיוון שהתבשיל היה כבר חם
קודם איסור ההטמנה א"כ נמצא דינו להיתר ,ונתיר מיד.
שהאיסור שעשה לא גרם הנאה חשובה
ולא קנסו ע"ז חכמים] .ואף שרצה יסוד אחד'-לא אהני מעשיו'
הגרע"א לדייק מדברי המג"א שבטומן
בדבר המוסיף הבל נחמיר יותר ונאמר ומשם יפרד והיה לארבעה
דאע"פ שהיה התבשיל חם ועומד
בחמימותו בכ"ז נאסור ,אין הכרח לומר ראשים
כך דכבר ביארו האחרונים שאין כוונת
המג"א לחלק בין דין אינו מוסיף הבל אך רציתי להציע לפני הלומדים דרך
למוסיף הבל אלא מפני שרצה המג"א
לומר את דינו אפי' בתבשיל שלא נתבשל שונה ,ואפשר להתיר עפ"ז ברוב
כ"צ ובזה מוסיף הבל בודאי שייאסר המקרים שהובאו לעיל ואפי' בבירר
אע"פ שהיה התבשיל חם עוד טרם
במזיד.
ההטמנה מפני שקירב את בישולו[
היסוד הראשון הוא 'לא אהנו מעשיו',
וגדולה מזו מצאנו בסימן רנ"ג בענין
ויש להבחין בו בכמה סוגי 'לא
איסור חזרה החמורה דאם יחזיר אהני':
בשבת בין שוגג ובין מזיד אסור עד מוצאי
שבת אך כל זאת דוקא בתבשיל שמצטמק א' .לא אהני מעשיו''-מניעת קלקול':
ויפה לו אך אם יחזיר תבשיל שמצטמק
ורע לו הורה הרמ"א וכ"כ בב"י שלא וענינו דקנס מעשה שבת יש לקונסו
ייקנס ,מחמת שלא הועילו מעשיו רק כאשר ישנה הנאה משמעותית מעשית
להשביח שבח חדש בתבשיל אלא לשמר האיסור וראיה לדבר ,דמצינו בסימן רנ"ז
ס"א שאם עבר אדם על איסור הטמנה,
חומו שלא יצטנן. נאסר עליו התבשיל אפי' בדיעבד אך
הגביל השו"ע קנס זה דוקא בצונן
שנתחמם ע"י ההטמנה האסורה או
בתבשיל שנצטמק ויפה לו ,אך בעומד
ג .כ"כ בארחות שבת פרק כ"ה סעי' כ"ג.
ד .איל משולש פ"א סעי' י"ג.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ה
והרמב"ם שחייב בבורר אוכל מאוכל הראת לדעת משלשה דינים אלו שאין
אזיל לשיטתיה דמחייב במלאכה שא"צ
לגופה והקשה הביה"ל ע"ד הישועות קונסים קנס מעשה שבת אי
יעקב משיטת הרא"ש שאע"פ שפוטר ליכא באיסור שעשה הנאה משמעותית
במלאכה שא"צ לגופה בכ"ז העתיק את ומצינו כן :א .בדין איסור הטמנה
דין איסור ברירת אוכל מאוכל ולפיכך במוסיף הבל מע"ש-בעומד בחמימותו.
הסיק הביה"ל שהרא"ש ס"ל דאפי' ב .בדין הטמנה בשבת עצמה-בעומד
בבורר אוכל מאוכל איכא קילקול בחמימותו .ג .בדין חזרת איסור בשבת
בתערובת ותיקון בברירה. עצמה-אי מצטמק ורע לו.
ולפי ההגדרת המחודשות שלפנינו נוכל ואף אנן נדון ונאמר דבמלאכת ברירת
לומר דאם בירר אוכל מאוכל הרי אוכל מאוכל אחר אין ההפרדה
שלפי הישועות יעקב נחשבת פעולתו נחשבת כמלאכה חשובה אלא כמלאכה
כפעולה בפסולת ולא נקנוס קנס מעשה שאינה צריכה לגופה וזאת ע"פ יסוד
שבת אפילו לרמב"ם שמחייב במלאכה הישועות יעקב ‰שהוב"ד בביה"ל ]ס"ג
שא"צ לגופה ,וגם לשיטת הרא"ש נראה ד"ה לאכול מיד[ שהקשה בעיקר מלאכת
שלגבי מעשה שבת יחשיב את הפעולה בורר שכל ענינה סילוק הפסולת
שנפעלה בתערובת אוכל מאוכל כאינה והרחקתה ודומה למכבה הנר מחמת
צריכה לגופה ,ועל אחת כמה וכמה שחס עליו שלא יפקע וביאר רש"י ]צג:
אליבא דשיטת הרז"ה ]ריש פרק האורג לז: ד"ה ר"ש[ "וכל מלאכה שאינה צריכה אלא
בדפי הרי"ף[ שחידש כי אע"פ שבכל לסלקה מעליו הוי מלאכה שא"צ לגופה
מלאכות שבת אין חייבין על מלאכה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה
שא"צ לגופה ,ישנן שתי מלאכות הלכך לאו מלאכת מחשבת היא" אלא
'יוצאות דופן' והן הזורה והבורר שבהן מיבעי לן למימר שכאשר מעורבים אוכל
חידשה תורה כי חייבין עליהן אף ופסולת יחדיו נחשב האוכל כמקולקל
ששתיהן מלאכות שא"צ לגופן מובהקות מחמת עירוב הפסולת ובזה שבירר את
שהרי כל עסקם של הזורה והבורר הוא הפסולת אנו רואים את סילוק הפסולת
להרחיק את הפסולת ואם כן אף אנו כפעולת תיקון באוכל דהרי ע"י הרחקת
נלמד לענין קנס מעשה שבת שאף הפסולת נתקן האוכל וחשיבא כמלאכה
שחידוש נתחדש דמחייבינן עלייהו לא הצריכה לגופה אך בתערובת שני מיני
נקנוס את הבורר בקנס מעשה שבת דהרי אוכלים אין אחד מהם חשיב כמקולקל
מבחינת 'הנאתו' לא נהנה ואפילו אם מחמת עירובו בשני ולפיכך הסיק
הישועות יעקב שכל בורר אוכל מאוכל
ברר פסולת גמורה מאוכל. חשיב כמלאכה שא"צ לגופה ופטור
ה .רבי יעקב משולם אורינשטיין ,אב"ד לבוב נין ונכד לחכם צבי ,נפטר ה'תקצ"ט.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ו
זו נכונה רק בבורר אוכל מאוכל אחר ובדרך קצרה :אחר שהוכחנו כי אין
שבעצם לא שינה דבר אבל בבורר פסולת
מאוכל ,שכל זמן שהיו מעורבים נחשב גם לקנוס קנס מעשה שבת במעשה
האוכל כמקולקל מחמת עירוב הפסולת שגדרו 'מניעת קלקול' נתבאר כי אין
בגוויה ולפיכך נחשבת פעולת הברירה לקנוס על מלאכה שהגדרתה 'מלאכה
כפעולת תיקון והשבחה בגוף המאכל שא"צ לגופה' מחמת שאין מעשה
הנברר ועל אחת כמה וכמה אי היו הברירה נתפס 'מעשה הנאה' אלא
מעורבים בצורה חזקה כגון תערובת אוכל 'הרחקת נזק' ואף אם יהיה חיוב חטאת
ופסולת בלח שנראה כי ברירה כזו דמיא בכה"ג ענין קנס מעשה שבת שאני דבעינן
לבישול וחשיבא כשינוי בעצם ,אך מדברי
הגאון רבי יצחק טייב Êבספר ערך 'מעשה הנאה' וליכא.
השולחן שדימה סינון מים ויין למלאכת
ב' .לא אהני מעשיו''-לא שינה דבר
הוצאה ניכר שלא חילק כן.
בגוף החפץ' :ומצינו סברא זו
ג' .לא אהני מעשיו''-הוחזר למצבו בדברי רבינו יונה ואחריו תמך בסברא
זו גם הריטב"א ]ונבאר דבריהם בהרחבה
הראשון' :וסברא זו מצינו בדברי בנספח לקמן[ ותורף דבריהם הוא שאין
הרמב"ן ]ונביא דבריו לקמן[ באדם שעבר על לקנוס 'קנס מעשה שבת' אם לא
איסור הוצאה מרשות לרשות וייסד השתנה דבר בעצם התבשיל וכגון
הרמב"ן דאי נהנה בפועל ממעשה מאכל שהוצא מרה"י לרה"ר ,והרי
העבירה כגון שהוציא מרה"י לרה"ר שנעברה בו מלאכה דאורייתא דהוצאה
ועדיין הפירות ברה"ר הרי שנאסרם עליו מרשות לרשות ובכל זאת לא אסרו את
דהרי מיתהני מעבירה אך אם יוחזרו אכילת המאכל מחמת שמעשה העבירה
הפירות לרה"י ,ששם היו מתחילה נתירם לא שינה בעצם התבשיל אלא רק הניעו
באכילה ואפילו למחזירם במזיד אף
שפעמיים נעבדה בהם מלאכה דאוריתא, וקירבו ממקום למקום.
פעם אחת בהוצאה ופעם נוספת בהכנסה,
וטעם סברת הרמב"ן ,דלא נהנה מהעבירה והרי במלאכת ברירה לא נשתנה דבר
דהא שם נמצאו מתחילה ולשם חזרו. בעצמות החפץ הנברר Âולפיכך
יורו רבינו יונה והריטב"א כי אין לקנוס
ובנידון דידן דברירה פשיטא שאם יערב כלל ואפילו לבורר במזיד פסולת מתוך
אוכל ואפילו בשבת עצמה ואף שהרויח
את האוכל הנברר בפסולת הרי ממעשה העבירה דהמאכל שברר נקי
שביטל את מעשהו ונמצא שלא נהנה מפסולתו ,וא"צ לערבו בפסולתו ע"מ
להתירו ולכאורה היה נראה לומר דסברא
ו .אך יש להבחין בין סתם מלאכת בורר למחבץ שפעולתו משנה מהותית את הנברר.
ז .מגדולי רבני תוניס,תלמיד ר' יוסף זרקא ,בן דורו של החיד"א חיבר ספר ערך השלחן על ד' חלקי
השו"ע ווי העמודים על ספר יראים ועוד .ה'תקי"ג-ה'תק"צ.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ז
את הברירה בכך שישוב ויערב אוכל כלום ממעשה האיסור שיתיר הרמב"ן
בפסולת הרי שאין לקנס על מה לחול דאיה השבח שהשביח ,הרי עקרו .אלא
דהרי הקנס חל על פעולת הברירה ומתוך שאפשר לצדד שאף שעדיין לא עירב את
דאזלא ליה ברירתו נמצא שפרח עמה גם האוכל בפסולת בכ"ז נתיר מכח
קנס חכמים ונתיר לברור מחדש את האפשרות לערב ואף שבמלאכת הוצאה
התערובת בצורה המותרת .או דלמא הותר הקנס רק אם הפירות חזרו בפועל
דאחר שקנסו חכמים על מעשה האיסור זהו מחמת שאין אפשרות בפועל להחזירן
ממשיך ומתפשט הקנס על עצם המאכל לרה"י מחמת איסורא דרביע עלייהו,
והוא גופיה הופך להיות 'חפצא של ודומים הפירות בזמן שהייתן ברה"ר
איסור' ולא יועיל מה שיערב שוב את למאכל שבושל באיסור שאי אפשר
חלקי התערובת דאין האיסור חל רק על להחזירו למצבו הקודם ולבטל את שבחו,
הפעולה אלא אפילו על המאכל עצמו. אלא שבבישול המניעה היא 'מעשית'
וברב פעלים צידד בתחילה להביא ראיה וכאן בפירות שהוצאו לרה"ר המניעה היא
לאדם שחזר ועירב את שברר מהלכות 'דינית' ,ושניא מפירות שנבררו שאין שום
בכור בהמה טהורה ]יו"ד שי"ג ס"א[ שמותר מניעה לערבן .אך יש לדחות שמחמת
לאכילה ע"י נפילת מום קבוע בו ולמדנו שעדיין ניכר השבח שבהם ייאסר לאכלן
שם שאדם שצרם את אזן הבכור קנסו עד שיבטל בפועל את השבח שהשביח
חכמים שלא יותר הבכור לאכילה במום ולא תליא באפשרות 'היכולת לערב' אלא
זה אך אם יפול בו מום קבוע נוסף שלא אי 'עירב בפועל' ואיבד ושיבר איסורו.
בכוונת אדם נתיר את שחיטת הבכור
ומכאן ראיה שכאשר קנסו וענשו חכמים וראה יסודי ושרשי דברי רבינו יונה
לא קנסו את הבכור עצמו אלא אך ורק את
מעשה האיסור שרצה אותו חוטא והריטב"א ,ואת סברות הרמב"ן
להרוויח ומכאן נלמד לדין בירר בשבת והתוס' ומה שפלפלו בדבריהם ראשונים
באיסור שאם ישוב ויערב ויבטל את ואחרונים בתוך השיעור 'מעשה שבת
פעולתו האסורה וממילא גם יפוג תוקפו
במלאכת הוצאה'.
של הקנס.
חקירה :הקנס יחול על
אך נלע"ד דלא דמיא כלל וכלל דהא
'הפעולה' או אפי' על 'החפצא'
הבכור מעולם לא טעם טעם היתר
מימיו ומשעה שהומלט נאסר ,ובא אותו ולכאורה יש לחקור בעצם מלאכת
אדם וצרם את אזנו ע"מ להתירו קנסו
חכמים וביטלו את נסיון פעולתו להתיר איסור בשבת אי קנסינן על
את הבכור ואוקמוהו על איסורו הראשון הניית 'פעולת הגברא' או דלמא כיון
אך הכא בתערובת האוכל ופסולת מעולם דקנסינן ,הקנס יחול אף על החפצא.
לא נאסרו חלקי האוכל שבה ואחר שברר וביתר פירוט ,אדם שבירר ונאסר עליו
המאכל מאי נאסר האם נאסר עליו ליהנות
ממעשה הברירה דיליה וממילא אי יבטל
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ח
שהשו"ע בסימן של"ו פסק כגירסא דידן ופעל איסור החילו רבנן איסור חדש על
שנקטוה שלשת עמודי ההוראה אך על המאכל כמות שהוא ומנא לך להתירו
עיקר סברת רבינו חננאל והגאונים לא מדינא דבכור ששם רק המשיכו רבנן את
נראה שיש מאן דפליג ,ולא עוד אלא
שבמשנ"ב ]ס"ק מ"א[ ציין לדעת הים של האיסור הקיים.
שלמה שהוב"ד במג"א שהורה לחוש
ד .לא אהני מעשיו''-יכל ליהנות גם
לשתי הדעות.Á
מבלעדי האיסור' :ונקדים בדברי
וכן מצינו בגמרא שבת ]קכב [.על דברי הגמ' בסוכה ]לז" [:דאמר רבה הדס
המחובר מותר להריח בו ,אתרוג המחובר
המשנה שהורתה שאם מילא הגוי אסור להריח בו" וביארו בגמ' טעמו
מים מבור ]שדינו כרה"י[ אל תוך השוקת שכיון שתשמישו של ההדס הוא להרחה
הנמצאת ברה"ר ובכך עשה מלאכה בלבד אין חשש שאם נתיר לו מלהריחו
דאוריתא של הוצאה מרשות לרשות יבוא לתולשו שהרי אין הבדל בין ריח
עבור בהמת ישראל ,ייאסר על הישראל הדס מחובר להדס תלוש אבל אתרוג,
להשקות את בהמתו ממים אלו ,והרי כיון שהוא עומד לאכילה יש לחוש שאם
זהו קנס מעשה שבת והורה רבינו-תם נתיר לו להריחו יבוא לתולשו ע"מ לאכלו
שבדוקא נקטה המשנה ציור דממלא מים ]כך גרסו הרי"ף ,הרמב"ם והרא"ש[ אבל רבינו
לצורך בהמה ,משום שלאיש הישראל חננאל והגאונים גרסו בגמרא איפכא,
עצמו ישנה דרך להגיע אל המים לולי דהדס המחובר אסור להרי בו שמפני שגם
מעשה האיסור של הגוי וזאת ע"י טיפוס הדס שנתלש באיסור קוצר בשבת מותר
ע"ג דפני הבור ולכן אין מעשה האיסור בהנאה בשבת עצמה ואפי' למי שקצצו
של הגוי חשיב כהנאה שיש לקנסה, מחמת שלא 'אהנו מעשיו' דמה הנאה
משא"כ בהשקיית בהמה דלא שייך לו שקצצו והרי להריח יכל גם בעודו
להכניסה לבור ולכן תועלת והנאה גדולה מחובר ,חששו חכמים שמא יבוא לתולשו
ישנה ממלאכת האיסור ,ולכן גזרו וקנסו מכיון שאינו מתיירא מקנס חכמים אבל
בהכי רבנן ,והוב"ד בדברי הרמ"א ]סי' באתרוג שאם יקצצנו אהנו מעשיו' דהרי
שכ"ה ס"י[ ועוד הוסיף וכתב דיש מתירים מעתה אינו מחובר והכשירו בזה לאכילה
קנסו חכמים 'קנס מעשה שבת' ואם
אף לכתחילה. יקצצנו ייאסר עליו האתרוג לעולם ]אליבא
דרבי יהודה[ ולפיכך לא ראו חכמים לגזור
וניהדר אנפין לנידון דידן דבורר פסולת גזירה נוספת ולאסור את ההרחה באתרוג,
כיון שידעו דמזהר זהירי ביה אינשי וכך
מתוך אוכל ונאמר דהכא נמי ביאר בדעתם בספר ערך-השולחן ,ואף
'לא אהני מעשיו''-יכל ליהנות גם מבלעדי
האיסור' דהא במקום לברור את הפסולת
ח .ובאמת דטעמייהו לא סתרי אהדדי אלא המחלוקת היא רק בגירסא.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו ט
מהמאכל לולי החטא כגון הכא באיסור היה יכול לברור את האוכל
שהמאכל היה מבושל ]ואף שהיה צונן אין מהפסולת בהיתר גמור ונמצא אם כן מה
זה מחשיבו למידי דלאו בר אכילה[ והרי זה הנאה הויא ליה מאיסורא ואין זו סיבה
סותר ושובר את יסוד 'לא אהנו מעשיו- מספיקה ע"מ לגזור ולקנוס ,ועל אחת
החזיר למצב קודם' וכן את יסוד 'לא טובה כפולה ומכופלת בבורר אוכל שאינו
חפץ בו מאוכל אחר שחפץ בו דאיכא תרי
אהנו מעשיו-יכל ליהנות גם קודם' 'לא אהנו מעשיו' האחד ,מעצם העובדה
שיכל לברור את האוכל שהינו חפץ בו
וכן הביא הגאון ר' יצחק טייב בספרו ובזה לא היה עובר על שום איסור .והשני,
דמה הנאה איכא בהאי ברירה והרי
ערך השלחן ראיה חזקה לצדד
לאיסור מדברי המרדכי ]סי' שכ"ג[ שכתב תרוויהו מיני אוכלים הם.Ë
– וראוי ליזהר שלא יאמר לגוי לסלקו
דחיית ראיית הרב פעלים
]היכא דאיכא גחלים לוחשות סביב הקדירה[
ומתוך הדברים נראה כי דרך 'לא אהני
דשבות דאית ביה מעשה הוא ,אבל אין
לאסור התבשיל בסילוק הגוי דמבעיר, מעשיו' הינה סברא חזקה
דאפי' בישראל הויא מלאכה שאצל"ג שאפשר להתיר בה בבירר במזיד ואפי'
ואין כאן אלא איסור דרבנן אליבא דר"ש, בשבת עצמה מארבעה כיוונים ,אך מה
והביאו הב"י ]בסו"ס רנ"ט[ והרי מדוייק נעשה מראיית הרב-פעלים שהביא ראיה
מדבריו שאע"פ שלא נעשה איסור בגוף לאיסור בשבת עצמה מדברי הרשב"א,
התבשיל אלא רק בגחלים הסוחרות לו, ]הוב"ד בב"י סוס"י רנ"ג[ דמי שאמר לגוי
בכ"ז שרי רק משום דהוי איסור דרבנן, להבעיר אש ולחמם תבשילו ]שבושל כבר
אך אילו היה כאן איסור דאורייתא הרי מערב שבת[ קנסינן וענשינן ליה שלא
שהיינו אוסרים מפני שנעשה על ידו יאכל תבשילו בשבת ואפילו נצטנן.
איסור ,ואף על פי שלא נעבדה עבירה ופסק כן הרמ"א ]רנ"ג ס"ה[ והרי שנלמד
הגורמת שינוי בעצם התבשיל והרי נידון מכאן דאפי' הכא שהתבשיל היה מבושל
זה הוא ממש כנידון מאכל שנעבדה בו והשבח היחיד שהשביח בשבת היה
מלאכת ברירה ומוכח אם כן שהמרדכי החימום ובכ"ז פסקינן דאף אם יחזור
סובר לאיסור ובכ"ז הביאו ב"י ,משמע לקדמותו ויהיה צונן כבראשונה עדיין
מכאן להכריע ההלכה דבורר אף שלא ישאר התבשיל באיסורו הראשון ,ומהא
עבר עבירה ישירה אלא רק הרחיק את נקיש לנידון דידן ונאמר דאע"פ שביטל
הפסולת הרי הוא בתוך גדרי קנס מעשה את שבח ההפרדה בכ"ז תשאר
שבת וסותר לכאורה את כל מה שביארנו התערובת באיסורה הראשון לכל השבת
ביסוד 'לא אהנו מעשיו-מניעת קילקול' ועוד נלמד מכאן שאף שיכל ליהנות
וכן ביסוד 'לא אהנו מעשיו-לא שינה דבר
בגוף החפץ'.
ט .ונראה שמזה הטעם צידד הפמ"ג להקל אחר שברר באיסור אוכל מאוכל.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו י
המאכל הנברר ואפילו בשבת עצמה ואם אך באמת אין זה סתירה כלל דגם בדברי
ירצה לבסס את היתר האכילה ישוב ויערב
את האוכל בפסולת וישוב ויברור הרשב"א שציין הרב פעלים ואף
בדברי המרדכי שציין ערך השולחן
כהלכות בורר. מדובר באיסור 'אמירה לגוי' ,ואמירה
לגוי שניא והחמירו בה רבנן ,כך חילק
הכרעת הביה"ל ע"פ החי"א ערך השולחן עצמו בסימן של"ו ונתן
טעם לשבח דאמירה לגוי קילא בעיני
והכריע החיי"א )הוב"ד בביה"ל ד"ה אחת( אינשי ולכן אחמירו בה רבנן ,ואמת
שלולי חילוק זה יש להקשות לכאורה
'ודווקא שנעשה מעשה בגוף קושיא עצומה על דברי רבינו יונה
הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל והריטבא שלא קנסו קנס מעשה שבת
וכיוצא בו ,אבל המוציא מרשות לרשות במלאכת הוצאה ,ממשנה ערוכה "מילא
שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה מותר מים להשקות בהמתו משקה אחריו
אפי' לו אפי' בו ביום ,ואם במזיד – אסור ישראל ואם בשביל ישראל אסור" ויש
להבין הרי כאן עבר הגוי עבור ישראל
אפי' לאחרים עד מוצאי שבת מיד. עבירת הוצאה מרשות היחיד ]בור המים
שעמוק עשרה ורחב ארבעה [ אל השוקת
ומכל מקום יש להחמיר בכל איסורי ברה"ר ובכ"ז אסרו חז"ל אלא ברור
ופשוט שבמלאכת גוי מחמרינן טובא.È
שבת כמו במבשל' עכ"ל ,וצריך
להבין דבריו דבתחילה נטה להתיר ואח"כ ונראה לחדש ולהוסיף בביאור החילוק
פסק למעשה לחומרא ולא רק על החיי"א
יש לתמוה אלא שלכאורה יש להקשות גם בין 'אמירה לגוי' לבין שאר
על המשנ"ב שהביא דבריו בביה"ל ,מדוע מלאכות ובכללן בורר ,שכל טבעה
הסכמת עם הכרעת הנשמ"א שאסר ומהותה של המלאכה היא 'אמירה'
במלאכת הוצאה הרי לפי הכלל דכל דבר ואמירה לית ביה מעשה ולעולם אינה
השנוי במחלוקת הפוסקים יש להתירו יכולה לשנות שינוי בגוף מאכל ,ולפיכך
ואכן כאן ,רבינו יונה והריטב"א מפורשות אחר שנתחדש קנס מעשה שבת באמירה
התירו ומדוע פסקת את דינו של הנשמ"א לגוי אין שום טעם בעולם לחלק בין שינה
בביה"ל 'ומכל מקום יש להחמיר בכל דבר בגוף המאכל או לא שינה דעצם
מציאות 'אמירה לגוי' לית ביה שינוי
איסור תורה כמו מבשל'.
ובכ"ז קנסו בה רבנן.
וייתכן לבאר כי כל האי התירא
העולה מן האמור ,אדם שבירר בין
'דמחלוקת הפוסקים' הוא
כמש"כ החיי אדם דכל דבר שיש מתירין בשוגג ובין במזיד ,לא נאסר
לכתחילה בהאי שרינן ,אך אם ישנה מח'
לגבי דיעבד – בהאי לית האי כללא ,והרי
כאן נחלקו הריטב"א ותוס' מה יהא דינו
י .ונתעוררתי לד"ז מהערת הגאון רא"ז מלצר בהערותיו על חידושי הרמב"ן עירובין מ"א אות ט'.
ברור בדין קנס מעשה שבת במלאכת בורר מללו יא
וכדוגמתה שלא נשתנה דבר מהותי בגוף לגבי דיעבד ,ומעולם לא התירו לכתחילה
החפץ נפסוק כר' מאיר ]ולא נקל כרבינו יונה[ את מלאכת הוצאה.
ג .בשאר מלאכות – נדמה אותן למלאכת
בישול ]ולא נקל בהן כר' מאיר וכ"ש דלא כרבינו הבנה מחודשת בדעת
יונה[ .וראיה להבנה זו מדברי הביה"ל ריש
סי' שי"ט שהכריע להורות במלאכת בורר המשנ"ב בגדרי 'קנס
כדעת הגר"א ולא התנה שיהא דוקא
במקום צורך כמו שהתנה בסימן שי"ח במלאכת הוצאה'
ס"ק ז'. אך נלע"ד להציע עוד הבנה מחודשת
ולמסקנא :אין מחמירין בקנס מעשה בדברי הנשמ"א ,דאף דפסקינן
להלכה כדברי ר' יהודה ולפיכך אפי'
שבת שתי חומרות ולכן בשוגג ייאסר לחוטא ולאחרים להנות
במלאכת הוצאה שהחמרנו בה כדעת מהמלאכה בשבת ואפי' בשוגג ,אבל
תוס' ,נורה להקל כדעת ר' מאיר המתיר במלאכה כמלאכת הוצאה ,שבפועל לא
בשוגג בין לו ובין לאחרים ,ולפיכך גם הועילו מעשיו לפעול שינוי בגוף החפץ
לדעת המשנ"ב שהחמיר ,ובמלאכת בורר ורבינו יונה והריטב"א סוברים שבשל כך
יורה כר' מאיר ,בשוגג שרי לכ"ע ואפי' לא נקנוס קנס מעשה שבת ואפילו במזיד,
באותה שבת ובמזיד החמיר ואסר לבורר ולדעת הרמב"ן נתיר אי לא אהנו מעשיו
כגון אם הושבו למקומם ,ולפיכך אף אם
עצמו בשבת ]ובפשטות אפי' אם יערב שוב[ נחמיר כדעת תוס' ,לא נחמיר תרי חומרי
ולפיכך הורה לפסוק במלאכת הוצאה
אך פשוט שיתיר במוצאי שבת לאחרים כשיטת ר' מאיר שהורה כי במעשה שבת
בשוגג שרינן לכולי עלמא אפי' בשבת
ואפילו לו עצמו ,וכשיטת ר' מאיר. עצמה] ,והגר"א פסק כשיטת ר"מ בכל דיני
ואף שכבר פסק המשנ"ב להורות כר"מ מעשה שבת[
במקום צורך ,נראה שיסוד התירו ועפ"ז הכריע החיי"א )הוב"ד בביה"ל ד"ה
מבוסס על ביטול עונג שבת ולכן הורה כן
רק בבישול בשוגג שבו יש צורך שבת אחת( ודווקא שנעשה מעשה בגוף
דאם נפסוק כר' יהודה וכהשו"ע ייאסר הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל
לכולם לאכלו בשבת עצמה אך אם נורה וכיוצא בו ,אבל המוציא מרשות לרשות
כר' מאיר וכהגר"א נתיר לכ"ע לאכול שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה – מותר
בשבת עצמה אך לגבי בישול במזיד אפי' לו אפי' בו ביום ,ואם במזיד – אסור
שהנפק"מ בו לענין מוצאי שבת לא היקל. אפי' לאחרים עד מוצאי שבת מיד ]וכדין
אך לפי ביאורינו בשיטת המשנ"ב יש המפורש בשיטת ר' מאיר[ ,ומכל מקום יש
להקל במלאכות כגון הוצאה וברירה להחמיר בכל איסורי שבת כמו במבשל.
כר"מ ואפי' בשוגג שלא במקום צורך ופירוש דבריו :א .דבמלאכת מבשל
נפסוק כר' יהודה .ב .דבמלאכת הוצאה
ובמזיד אפי' במוצאי שבת.
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו יב
קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה
שלשה תירוצי הראשונים לקושיא זו
שיטת תוס'
שיטת הטור – כתירוץ תוס'
שיטת רבינו יונה
שיטת הרמב"ן
סיכום ג' השיטות
שיטת הרמב"ם אינה מוכרעת
מח' הנשמ"א והמג"א בדעת השו"ע
שיטת החמד משה
דחיית דברי המג"א – נתיב חיים וק"נ
דעת המרדכי – והביאו הב"י
דעת הרשב"א -והביאוהו הב"י והרמ"א
ביאור המאמר מרדכי
שיטת הרמ"א – בראי הנשמ"א
הכרעת החיי אדם
הבנת הפמ"ג בדברי הרמ"א
ולסיכום
מדוע לא היקל הביה"ל מדין פלוגתא דרבוותא
הבנה מחודשת בגדרי קנס במלאכת הוצאה
###
פירות שהוצאו באיסור חוץ למקומן בין תוספת לשיעור 'קנס מעשה שבת
ביו"ט ובין בשבת :אי הוחזרו
למקומן,מותר לכולם בין בשוגג ובין במלאכת בורר' מתוך השיעור
במזיד ,וכל זמן שלא הוחזרו אם הוצאו 'קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה'
בשוגג מותרים באכילה אך אם הוצאו
פסק השו"ע בסימן ת"ה ס"ט בענין
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו יג
במזיד ,ייאסרו הפירות למי שהוציאן ,עליו כדין מעשה שבת לר"מ כשיטתו
ולר"י כשיטתו. ויסוד ההלכה מונח בגמ' עירובין ]מא[:
שיטת הטור – כתירוץ תוס' והקשו הראשונים שמהיכן שלא
וכן פסק הטור – דאוקמא להלכה בסי' נתבונן על סוגיית 'פירות
שיצאו' נראה כי דיניהם קלים מכל מעשה
ת"ה רק בעידנא דיו"ט ולא הזכיר שבת ,דהרי אם עדיין הם מחוץ לתחום
שהלכות אלו שייכות לשבת ,ולשיטתם שרינן בשוגג ,ובמעשה שבת שרינן
אין שום חילוק 'במעשה שבת' בין בשוגג רק לר' מאיר ,ואם חזרו הפירות –
מלאכת הוצאה למלאכת מבשל ,ולכן שרינן בין שוגג ובין מזיד – והרי 'במעשה
הדגיש הטור בסי' שיח 'ויראה שאין
חילוק בכל מעשה שבת' כדי לשלול שבת' גם ר"מ אסר במזיד.
אפשרות של קולא במלאכת הוצאה אלא
שלשה תירוצי הראשונים
– הוצאה ובישול – דינא חדא להם.
לקושיא זו:
שיטת רבינו יונה
שיטת תוס'
אך רבינו יונה פליג על התוס',
נביא את דברי תוס' בעירובין )מא ,ב ד"ה
והרשב"א במס' שבת )קל ,ב ד"ה הא
דתניא -ומורי הרב ז"ל כתב( הביא את שיטת לא הפסידו( שטען כי חילוק גדול
רבו רבינו יונה בגדרי 'מעשה שבת' וביאר יש הכא – וז"ל :ולא דמי למבשל בשבת
מהו 'מעשה' – וז"ל" :פירוש שנתחדש בו במזיד לא יאכל ,דהתם הוי איסור
מעשה בגופו של דבר כגון עשיית כלי או דאורייתא .עכ"ל הרי שהבינו תוס' דהכא
אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו – מדובר שהאיסור שנעשה הינו איסור
שנתחדש ענין בגופן וכו' אבל הבאת דרבנן ,דהיינו עבירה על איסור תחומין
כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא בלבד ,משום דכל סוגיין ביו"ט מוקמינן
מיתסרי אפילו לר' יוחנן הסנדלר בהבאתן לה ובכל הני הוצאות והחזרות לא נעברה
כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת" בפירות עבירה דאורייתא של הוצאה
והכנסה ,ולא הולכת ד"א ברה"ר ,משום
עכ"ל ,וכ"כ הריטב"א בעירובין. דלא שייך ביו"ט כל הני איסורים ,ומשום
כך אין להחמיר ולקנוס במלאכה דרבנן
ויוצא לדברי רבינו יונה והריטב"א כאשר חזרו הפירות למקומן ואפי' במזיד.
שישנו חילוק מהותי בין מלאכה אך בכל סוגית 'מעשה שבת' עסקינן
שממש 'פעלה עבירה' בגוף החפץ ,לבין
מלאכה שהחפץ שימש 'כחלק מעבירה' במלאכות דאורייתא ובהם ראוי
ולפ"ז מתבאר החילוק בין סוגיית 'פירות לקנוס ,ואמת כי אי היה מוציא את
שיצאו' שאע"פ שנעברה עבירה הפירות מרה"י לרה"ר ,או אפי' מוליך
באמצעות פירות אלו דהוצאו ,ואפי' ד"א ברה"ר – ודאי שהיינו אוסרין
בשבת ואפי' עברו מרה"י לרה"ר וטולטלו
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו יד
מעשה שבת וז"ל" :אבל מי שהיו לו ד"א ברה"ר וחזרו בכל אותן איסורין –
פירות בביתו והוציאן לרה"ר והחזירן בכ"ז מותרים במזיד ואפי' לו כיון שלא
לבית ,למה יאסרו ,וכי באיסורי שבת באו נשתנה דבר בגוף הפירות ע"י העבירה,
לידו ,והלא בביתו היו עמו ואינו נהנה ולפ"ד יש להעמיד סוגיית 'פירות שיצאו'
במעשה שבת כלל ,אבל ודאי לאכלן בין בשבת שאיסורה דאורייתא ובין ביו"ט
ברה"ר כיון שבאיסור שבת באו לידו שאיסורו מדרבנן ,ובשניהם נקל דלא
כגדרי 'מעשה שבת' משום שאין כאן
אסור" עכ"ל 'מעשה' בגוף הפירות .אמנם חשוב לציין
שהרשב"א עצמו במקום אחר חולק על
הרי שאוקים הרמב"ן סוגיא דידן אף
רבו וסובר כתוס'.
בשבת ,ולדבריו כך צריך לפרשה –
פירות שיצאו חוץ למקומן -בשוגג יאכל ונמצא כי נחלקו ר' יונה והתוס' בתרתי:
במזיד לא יאכל – כשיטת ר' מאיר בדין
מעשה שבת 'המבשל בשבת בשוגג יאכל א .במעשה שבת במלאכה דרבנן –
במזיד לא יאכל' ,ואם החזירן – למקום
המדוייק שהיו שם ,דהיינו – היו בביתו דהתוס' יתירו ,ורבינו יונה אוסר.
והוציאן בעבירה דרך רה"ר ואפי' מחוץ
לתחום והחזירן לביתו – שרי לאכלן, ב .במעשה שבת במלאכת הוצאה –
דהרי 'לא מיתהני מעבירה' ,דמה הנאה יש
לו – בביתו היו ולביתו חזרו ‡ אך לדעת דהתוס' יאסרו ,ורבינו יונה יתיר.
הרמב"ן – אם לא יחזרו הפירות לביתו –
מתוך שנעברה בהם עבירה שטולטלו ובמלאכת הוצאה דרבנן – יישתוו
ברה"ר – יש לאסרם כדין 'מעשה שבת' ·.
להתיר.
העולה מן הדברים – כי שיטת הרמב"ן
שיטת הרמב"ן
שודאי מלאכת הוצאה נחשבת
'מעשה שבת' אא"כ חזרו הפירות למקום ונוסיף כאן דרך שלישית בהבנת
שהיו שאז ישנו יסוד 'דלא מיתהני
מעבירה' ,דהיינו -עבירה הייתה ואפי' ההבדל שבין סוגית 'פירות
שיצאו' לשאר מעשה שבת והיא תירוץ
במזיד ,אך אין 'הנאה' מעבירה. רבינו הרמב"ן )עירובין מא ,ב ד"ה וזה שאמר
בגמ'( שחילק בין המקומות ואמר דאם
הפירות חזרו למקומן – אין לקנוס מדין
א .אלא שיש להעמיק בסברא זו ולשאול מדוע לא חשיבא הנאה ,והרי ברגע שהוצאו מביתו ריוח גדול
הוי ליה שחזרו.
ב .והעיר האברך החשוב הרב אלישיב לוי ,שלכאורה בריש סי' רנ"ז הבאנו את הסברא 'דלא אהנו
מעשיו' לגבי הטמנה ,ולא מצאנו שחולקים בדבר ,ומדוע כאן חולקים על הרמב"ן ,והשיב לו האברך
החשוב הרב ד"ש אוזי בצחות לשון דהתם יש 'חיסרון במלאכה' דהרי מאי דעביד הוי מלאכה גרועה
אבל אצלנו חומרת המלאכה במקומה עומדת אלא שביטל את הנאתו ממנה.
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו טו
פסק כר' יהודה האיסור בשוגג בשבת, סיכום ג' השיטות
ולכאורה נראה שפסק כר' יונה ,אך
מהמשך דבריו שהחמיר במזיד – נראה שיטת תוספות שאוקמי סוגיא 'דפירות
שפסק כתוס' והתחבטו האחרונים בדבריו
אלו לכאן ואלו לכאן ,הנשמת אדם – כר' שיצאו' ביו"ט ,ולשיטתם אין
הבדל 'במעשה שבת' בין מלאכת מבשל
יונה ,והערוך השולחן – כתוס'.
להוצאה.
מח' הנשמ"א והמג"א
שיטת רבינו יונה והריטב"א דאוקמי
בדעת השו"ע
סוגיא 'דפירות שיצאו' בין
דעת השו"ע – בראי הנשמת אדם בשבת ובין ביו"ט ,ולשיטתם יש הבדל
עצום 'במעשה שבת' בין מלאכת מבשל
ועתה נבואה לבאר את דברי השו"ע להוצאה ,דהכא נוצר שינוי מהותי בגוף
המאכל והתם רק הועבר ממקום למקום.
שלכאורה נראה שפסק )סי' תה
סעי' ט( כדברי הטור ,וא"כ בהשקפה שיטת הרמב"ן דאוקים סוגיא 'דפירות
ראשונה נראה כי פסק כתוס' אך אם נדייק
בדבריו נראה שהוסיף משפט אחר 'ואם שיצאו' בין בשבת ובין ביו"ט,
הוא שבת מותרים באכילה במקומם ואפי' אך לשיטתו אין הבדל מהותי 'במעשה
לאותו ישראל שהחזירם לצרכו במזיד'. שבת' בין מלאכת הוצאה למבשל,
ובשניהם יהיה הדין לר"מ – בשוגג יאכל
הרי שהבין כי יש להעמיד סוגיא במזיד לא יאכל ,אלא שישנו הבדל טכני
שבהוצאה אם יחזיר לקדמותו דהיינו
'דפירות שיצאו' ואפי' בשבת הוציא מביתו לרה"ר ואסר על עצמו מדין
וכאשר יצאו הפירות איתעבידא בהו מעשה שבת אם יחזיר לביתו דווקא – הרי
מלאכה דאורייתא של הוצאה מרשות שביטל את 'המעשה שבת' מכח 'לא
לרשות וטלטול ד"א ברה"ר ובכ"ז – בזמן מיתהני מעבירה' ,ובמלאכת מבשל לא
שחזרו – שרי אפי למחזיר עצמו – ואפי'
במזיד ומחוץ למקומם – שרי בשוגג שייך האי ביטול.
לכ"ע – והיאך ,הרי השו"ע עצמו פסק
שיטת הרמב"ם אינה מוכרעת
כר"י בדין מעשה שבת.
ודברי הרמב"ם אינם מוכרעים האם
ואכן מכח הבנה זו קבע הנשמת אדם
כתוס' או כר' יונה שכתב )פ"ו
)כלל ט סי' יא( כי השו"ע פוסק הכ"ד( "פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו
כדעת רבינו יונה והריטב"א. בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה
בגופן מעשה ולא נשתנו במזיד לא יאכלו
דעת השו"ע – בראי המג"א עד מוצאי שבת" עכ"ל .והרי שבשוגג
פסק שכיוון שאין נעשה בגופן שינוי –
אך המג"א )סי' תה ס"ק יד( הבין כי דברי אין לאסרן ,ואע"פ שבמעשה שבת )הכ"ג(
השו"ע מתפרשים כתוס' וכתב וז"ל
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו טז
ויצא לפי דברי המג"א ד' חילוקי ולא דמיא למבשל בשבת במזיד דאסור,
דהתם אסורא דאורייתא הויא .עכ"ל הרי
דינים: שהבין המג"א שאע"פ שכתב השו"ע
מפורשות דעסקינן נמי בשבתא – אין
א .עשה מלאכה דאורייתא – בין מוכרח לומר שמדובר בעבר על איסור
בישול ובין הוצאה – נידון בגדרי הוצאה והכנסה.
'מעשה שבת'.
וקצת תימא – במאי מוקמינן לה ,האם
ב .עשה מלאכה דרבנן – מעשר מטביל
רק בכרמלית ,ולא משמע
ומוציא לרה"ר דרבנן – אית ליה פירי שחולק השו"ע בכך ,וכן הקשה בביה"ל,
אחריני -נידון כגדרי מעשה שבת. אך יש להעיר כי ענין זה שנוי במח' בין
השו"ע למג"א ,דלשו"ע איכא בזה"ז
ג .עבר על מלאכה דרבנן -מעשר רה"ר ]כמ"ש בסי' שמה ס"ז[ ,והמג"א שם
]ס"ק ז[ סובר כי האידנא ליכא רה"ר,
ומטביל והוצאה לרה"ר האידנא – וטען כי כך גם דעת השו"ע עצמו ,ולכן
ולית ליה פירי אחריני – שרי לאכלם אין להקשות ע"ד המג"א דיכול לומר
דהשו"ע ס"ל דהאידנא לית רה"ר
ואפי' במזיד. דאורייתא ,ודברי השו"ע בסי' ת"ה
במוציא מרה"ר לרה"ר דידן ,ולכן בין
ד .עבר על איסור תחומין -והפירות איסור תחומין ובין הוצאה שניהם
איסורי דרבנן נינהו ,ולכן הקילו בהם בין
מחוץ למקומן -בשוגג מותר ,ובמזיד
אסור ]וצ"ב מאי שנא[. מעשה שבת.
שיטת החמד משה והקשה המג"א על עצמו – והרי
אך לחמד משה הוקשה שהרי לא חלקו המטביל כלים בשבת
והמעשר פירותיו ,שגם הם איסורי דרבנן
הפוסקים בהיתר של פירות שחזרו וקנסינן ליה ,ןמה הועלנו בתירוץ
ולא התנו דדווקא בעינן שלית ליה פירי דפירות שיצאו דרבנן נינהו ,ומתרץ –
אחרינא ,ולכן חילק מדוע הקלנו בפירות דהכא בפירות שיצאו לית ליה פירי
שיצאו יותר מדיני המעשר והמטבל כלים אחריתי וזו ע"פ היתר שהובא בגמ'
בשבת – משום דהתם במעשר הפירות )ביצה יז (:שאם עבר עבירה דרבנן אם
לא היו ראויים לאכילה כלל לולא לית ליה פירי אחריני שרי לאכלם ]ומוכח
העישור שעשה בעבירה ,ולכן א"צ לקנוס
אלא להשיבן למצב הקודם – דהיינו שם בגמ' שכל ההיתר דלית ליה אחריני ,לא חל
'למצב טבל' כגדרי מעשה שבת ,ואין
קונסין בדרבנן כלל ולכן גם הכא אין על איסורי דאורייתא[.
קונסין בפירות שיצאו ומפני שלא נעשה
שום תיקון בגוף הדבר – אין לאסור ולא
לקנוס בדרבנן.
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו יז
המג"א ,ונקט לעיקר כדברי הריטב"א, ולפ"ד עולה כי חילוק ההלכה יתפרש
וכמו שהבין הנשמת אדם בדברי השו"ע.
כך:
הראת לדעת :כי אין דעת השו"ע
א .במלאכה דאורייתא – נידון ככל
מוכרעת ,וייתכן כי באיסור
הוצאה יורה כדעת התוס' דדינו ככל מעשה שבת.
מעשה שבת וכ"כ המג"א והחמד משה,
וייתכן שיורה כדעת ר' יונה והריטב"א ב .במלאכה דרבנן דנתקן דבר בעבירה
שמלאכת הוצאה שונה מכל מעשה שבת
וכל שלא נעברה עבירה בגוף התבשיל – כדוגמת מעשר – אין 'קונסין' ,אך
אין לאסור ,וכך נקטו הנשמ"א משיבים את האיסור לכמות שהיה.
הקרבן-נתנאל והנתיב חיים. ג .במלאכה דרבנן שלא נתקן דבר
דעת המרדכי – והביאו הב"י בעבירה אלא רק נעברה ע"י עבירה
כהובאו ברה"ר האידנא – שרי לאכלם
אך הביא הגאון ר' יצחק טייב בספרו
ואפי' מזיד.
ערך השלחן ראיה חזקה לצדד
בשיטת השו"ע מדברי המרדכי ]סי' שכ"ג[ ד .בתחומין דרבנן – כאשר הפירות
שכתב – וראוי ליזהר שלא יאמר לגוי
לסלקו ]היכא דאיכא גחלים לוחשות סביב בחוץ – התרנו שוגג ואסרנו מזיד ]וגם
הקדירה[ דשבות דאית ביה מעשה הוא, כאן צריך ביאור מדוע לא השווה מדותיו[.
אבל אין לאסור התבשיל בסילוק הגוי
דמבעיר ,דאפי' בישראל הויא מלאכה דחיית דברי המג"א – נתיב
שאצל"ג ואין כאן אלא איסור דרבנן
אליבא דר"ש ,והביאו הב"י בסו"ס רנ"ט חיים וק"נ
והרי מדוייק מדברו שאע"פ שלא נעשה
איסור בגוף התבשיל אלא רק בגחלים אך הבנת המג"א דהשו"ע ס"ל
הסוחרות לו ,בכ"ז שרי רק משום דהוי
איסור דרבנן ,אך אילו היה כאן איסור כהתוס' ,נדחית בתוקף ע"י הגהת
דאורייתא הרי שהיינו אוסרים מפני נתיב חיים על השו"ע ,והקשה אף הוא
שנעשה על ידו איסור ,ואף על פי שלא את קושית החמד משה דהו"ל להרי"ף
נעבדה עבירה הגורמת שינוי בעצם והרא"ש לחלק ולומר שכל האי היתירא
התבשיל והרי נידון זה הוא ממש כנידון דפירות שחזרו הוי בדלית ליה פירי
מאכל שנעבדה בו מלאכת הוצאה ומוכח אחריני ,והביא את דברי הריטב"א
אם כן שהמרדכי סובר כתוס' ובכ"ז ורצונו לומר שכך צ"ל בדברי השו"ע,
ואדרבה – מזה שלא התנו תנאי זה דלית
ליה אחריני ,משמע שסברו כי מדובר
במלאכה דאורייתא.
וממש במילים אלו כתב הקרבן נתנאל
)רפ"ד דעירובין אות ע( והקשה על
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו יח
נהנה ממלאכת האיסור ,וסיים – אבל מה הביאו ב"י ,משמע מכאן להכריע דעת
אעשה ורבותינו הצרפתים ]התוס'[ לא השו"ע כהתוס'.
כתבו כן וגם לא מצאתי כעת בשום
דעת הרשב"א -והביאוהו
מחבר ,עכת"ד.
הב"י והרמ"א
ונראה שדבריו עולים בקנה אחד עם
ואפשר להביא ראיה נוספת מדברי
סברת הרמב"ן שחילק בין
'חזרו' שההיתר משום 'דלא מיתהני', תשובת הרשב"א] ,הוב"ד בב"י
לבין 'יצאו' שהדין כדין מעשה שבת ,אך סוס"י רנ"ג[ דמי שאמר לגוי להבעיר אש
גם לדבריו לא זכיתי להבין ,מדוע יש ולחמם תבשילו ]שבושל כבר מערב שבת[
להתיר בשוגג במקרה שיצאו חוץ לתחום, קנסינן וענשינן ליה שלא יאכל תבשילו
והרי השו"ע פסק כר' יהודה ,ובשלמא בשבת ואפילו נצטנן .ופסק כן הרמ"א
לדעת הרמב"ן דברי ת"ק עולים בקנה ]רנ"ג ס"ה[ והרי ראיה ניצחת דהרשב"א וכן
אחד עם דברי ר"מ ,אך השו"ע לא פסק הב"י שהביאו ובפרט הרמ"א דקבעיה
כדברי ר"מ אלא כר"י ,והיאך אפשר במתניתא דיליה סברי דהלכה כתוס'
הסוברים כי אין לחלק בין איסור ששינה
להסביר פירוש זה בדבריו. במהות התבשיל כגון שוחט ומבשל לבין
איסור צדדי שלא שינה בעצם המאכל
שיטת הרמ"א – בראי כגון מלאכת הוצאה מרשות לרשות או
הנשמ"א חימום דבר שנתבשל ונצטנן.
כתב הרמ"א )סי' שיח ס"א( 'או שעשה ביאור המאמר מרדכי
אחת משאר מלאכות' )טור( ,והעיר ואגב עסקנו בשיטת השו"ע לא נוכל
הנשמת-אדם שמשפט זה מיותר דהרי
מקורו מדברי הטור ,והטור שפסק בסי' להתעלם מביאורו של המאמר
ת"ה כדברי תוס' ,וכל סוגית פירות שיצאו מרדכי )סי' תה ס"ק ה( שביאר את דעת
עוסקת רק ביו"ט ,אך בשבת ייאסר ואף השו"ע בדרך חדשה ,דלא שנא
שנעברה עבירת הוצאה – ממילא צריך דאורייתא ולא שנא דרבנן ,כדי לאסור
הטור להדגיש בסי' שיח שלא רק המבשל צריך שתהיה 'הנאה ממלאכת איסור'
נאסר באיסור מעשה שבת אלא 'אין ולכן מבשל ,מטביל כלים טמאים ומעשר
חילוק בכל מעשה שבת' וכל המלאכות פירות טבל – נאסור דאי לאו איסורא
כולל הוצאה ייאסרו כדין מעשה שבת. דעבד לא חזיא ,ומהאי טעמא נמי
כשהוא חוץ למקומו ולא הוחזרו,
אך לדעת השו"ע שכתב שם שפירות אסורים באכילה משום שלא היו ראויים
לאותם שהם חוץ למקומם ,ונמצא נהנים
שיצאו וחזרו ואפי' בשבת ממלאכת איסור ,אך אם הוחזרו – לא
ואתעבידא בהו עבירת הוצאה – שרינן,
ואפי' במזיד – בודאי שרק המבשל ודומיו
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו יט
ומכל מקום יש להחמיר בכל איסורי יאסרו אך לא מלאכת הוצאה ,וממילא
הרמ"א שלא חלק על השו"ע שם בסי' תה
שבת כמו במבשל' עכ"ל ,דהיינו – – מדוע לפתע חולק על השו"ע הסובר
מעיקר הדין היה אפשר להקל כהשו"ע שמעשה שבת במלאכת הוצאה שרי
והריטב"א ,אך משום שהתוס' הטור וקובע הרמ"א שמעשה שבת במלאכת
והרמ"א פליגי עלייהו – יש להחמיר ,אך הוצאה אסור ,ומתוך כך הקשה הנשמ"א
יש להדגיש כי כל תוקף ראיית הנשמ"א
בהכרחת דברי הרמ"א כהתוס' הוא מכך על הרמ"א שהחליף סברתו.
שכתב 'או שעשה אחת משאר מלאכות'
והבין הנשמ"א שבא ללמדנו דלא רק ומחומר הקושיא ביאר הנשמ"א
מבשל אסיר אלא אף מוציא לרה"ר. בסברת הרמ"א שלא חלק
ע"ד השו"ע שם בסי' ת"ה משום שיש
וצריך ביאור מדוע ברישא שנטה להקל לבאר לדעת הרמ"א את דברי השו"ע
שכתב שהפירות שהוצאו באיסור
וכשיטת הריטב"א – בכ"ז אסר מותרים באכילה ,מדובר כהלכות 'מעשה
במזיד והרי נתבאר שלשיטת הריטב"א שבת' ומפני כך לא ראה צורך להגיה שם
ור' יונה שרי אף במזיד ורק בזמן שהוצאו
על דבריו.
חוץ לתחום במזיד אסרו.
הבנת הפמ"ג בדברי הרמ"א ולפי דברים אלו יוצא כי הבין הנשמת
אך הפמ"ג )משב"ז ס"ק א( הקשה ע"ד אדם בדעת הרמ"א שסובר כתוס'
לכל דבריו ,וישנה מח' בין השו"ע לרמ"א
הרמ"א – מה בא לחדש ומנא תיתא בדין מעשה שבת במלאכת הוצאה,
לחלק בין מבשל לשאר מלאכות ,והטור דהשו"ע שפסק כר' יונה והריטב"א –
שכתב ד"ז מפני שהביא את הפוסקים
כר"מ ,ולשיטתם יש מח' בדעתו – האם התיר ,והרמ"א שפסק כהתוס' – אסר.
רק במבשל ישנו היתר בשוגג מטעם
דחזי לכוס – ישתנה הדין ,ולכן כתב הכרעת החיי אדם
הטור בדעה ראשונה 'דויראה שאין
חילוק בכל מעשה שבת' ובין מבשל ובין ולפיכך הכריע החיי"א )הוב"ד בביה"ל
מדליק נר – שרי בשוגג ,אך לדעת
התרומה – יש חילוק במעשה שבת ד"ה אחת( – 'ודווקא שנעשה
שמבשל שרי בשוגג ]דחזי לכוס[ ,ומדליק מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות
את הנר ]דלא חזי לכוס[ אסור אפי' בשוגג שהיה כמבשל וכיוצא בו ,אבל המוציא
לר"מ דנפישא הנייתה ,אך אנו פוסקים מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר
כר"י ומדוע הגיה הרמ"א ,וכן הקשו מכמות שהיה – מותר אפי' לו אפי' בו
ביום ,ואם במזיד – אסור אפי' לאחרים
הבית מאיר והנתיב חיים. עד מוצאי שבת 'מיד' ]וכדין פירות שיצאו
חוץ למקומן[.
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו כ
מיירי בגוי שסילק קדירת התבשיל מן ותירץ הפמ"ג )ס"ק ב( שני תירוצים –
הגחלים ,וגוי שעשה מלאכה חמיר טפי
דילמא אתי לומר לגוי שיעשה מה שאין האחד – דלא תימא שרק
כן בישראל שעשה מלאכה בשבת וכן המבשל אינו צריך להמתין במוצאי שבת
בכדי שיעשו דהרי כבר חזי קצת ,אך
נאמר לגבי נידון דהמרדכי. המדליק את הנר בשוגג הואיל ולא היה
חזי כלל ייאלץ להמתין לר"י בכדי
מדוע לא היקל הביה"ל מדין שיעשו ,ולכן כתב הרמ"א דין זה
להיתירא – דבין מבשל ובין שאר
פלוגתא דרבוותא מלאכות כגון מדליק נר או שוחט למוצאי
ולכאורה יש להקשות ע"ד קדשו של שבת שרינן מיד.
המשנ"ב ,מדוע הסכמת עם ועוד תירץ הפמ"ג – דלא תימא שרק
הכרעת הנשמ"א – הרי לפי הכלל דכל
דבר השנוי במחלוקת הפוסקים יש במבשל דהיה חזי לכוס פסקינן
להתירו ואכן כאן ,רבינו יונה והריטב"א כר"י אך במדליק נר או שוחט בהמה דלא
מפורשות התירו ומדוע פסקת את דינו של חזי לכוס נפסוק כר' יוחנן הסנדלר משום
הנשמ"א בביה"ל 'ומכל מקום יש דנפישא הנייתה ,ולכן הורה הרמ"א דבין
מבשל ובין שאר מלאכות מורינן בהו כר'
להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל'. יהודה.ומוכח א"כ שלמדו הפמ"ג הנתיב
חיים והבית מאיר – דדברי הרמ"א לא
וייתכן כי כל האי התירא היא כמש"כ באים לשלול היתירא במלאכת הוצאה.
החיי אדם דכל דבר שיש ולסיכום:
מתירין לכתחילה בהאי שרינן ,אך אם
ישנה מח' לגבי דיעבד – בהאי לית האי נחלקו הראשונים בדין מלאכת הוצאה
כללא ,והרי כאן נחלקו הריטב"א ותוס'
מה יהא דינו לגבי דיעבד ,ומעולם לא שנעבדה בפירות האם דינה ככל
מעשה שבת או לא ,התוס' הורו שדינה
התירו לכתחילה את מלאכת הוצאה. ככל מעשה שבת ,וכן הרשב"א ,אך רבינו
יונה והריטב"א למדו כי ישנו חילוק בין
הבנה מחודשת בגדרי קנס
מלאכת הוצאה לכל שאר מעשה שבת.
במלאכת הוצאה
ונחלקו האחרונים בדברי השו"ע ,אלו
אך נלע"ד להציע הבנה מחודשת בדברי
בכה ואלו בכה ,וכן נראה
הנשמ"א ,דאף דפסקינן להלכה שדעת הרמ"א אינה מוכרעת ,ואף את
כדברי ר' יהודה ולפיכך אפי' בשוגג ראיית האחרונים מדברי המרדכי שממנה
ייאסר לחוטא ולאחרים להנות מהמלאכה לכאורה יש להורות כי הב"י דעתו נוטה
בשבת ואפי' בשוגג ,אבל במלאכה כתוס' – יש לדחות כמ"ש בספר אבני צדק
כמלאכת הוצאה ,שבפועל לא הועילו )סי' תנד( בנידון דתשובת הרשב"א ,דהתם
מעשיו לפעול שינוי בגוף החפץ ורבינו
יונה והריטב"א סוברים שבשל כך לא
ברור קנס מעשה שבת במלאכת הוצאה מללו כא
ופירוש דבריו א .דבמלאכת מבשל נקנוס קנס מעשה שבת ואפילו במזיד,
ולדעת הרמב"ן נתיר אי לא אהנו מעשיו
נפסוק כר' יהודה .ב .דבמלאכת כגון אם הושבו למקומם ,ולפיכך אף אם
הוצאה נפסוק כר' מאיר ]ולא נקל כרבינו נחמיר כדעת תוס' ,לא נחמיר תרי חומרי
יונה[ ג .בשאר מלאכות – נדמה אותן ולפיכך הורה לפסוק במלאכת הוצאה
כשיטת ר' מאיר שהורה כי במעשה שבת
למלאכת בישול. בשוגג שרינן לכולי עלמא אפי' בשבת
עצמה] ,והגר"א פסק כשיטת ר"מ בכל דיני
וראיה להבנה זו מדברי הביה"ל ריש סי'
מעשה שבת[
שי"ט שהכריע להורות במלאכת
בורר כדעת הגר"א ולא התנה שיהא דוקא ועפ"ז הכריע החיי"א )הוב"ד בביה"ל ד"ה
במקום צורך כמו שהתנה בסימן שי"ח
אחת( – ודווקא שנעשה מעשה
ס"ק ז'. בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה
כמבשל וכיוצא בו ,אבל המוציא מרשות
ולמסקנא :אין מחמירין במעשה שבת לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה
– מותר אפי' לו אפי' בו ביום ,ואם
שתי חומרות ולכן במלאכת במזיד – אסור אפי' לאחרים עד מוצאי
הוצאה שהחמרנו בה כדעת תוס' ,נורה שבת מיד ]וכדין המפורש בשיטת ר' מאיר[,
להקל כדעת ר' מאיר המתיר בשוגג בין לו ומכל מקום יש להחמיר בכל איסורי
ובין לאחרים. שבת כמו במבשל.
עד כאן משעור 'מעשה שבת במלאכת
הוצאה'.
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כב
פיצוח וקילוף בוטנים
ביאור חידוש הגר"א בדישה לאלתר
קילוף שקדים
קילוף בטנים 'קלופים' מהקליפה האדומה
ביאור פעולת הניפוח
סיכום היתרי נפיחה בפיו
###
רבינו הטור והרב המגיד ורבינו ירוחם, בגמ' שבת )קכח ,א( :חבילי סיאה ,אזוב
וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א בשבת.
וקורנית ,הכניסן למאכל מסתפק
ומובן שיפסוק השו"ע הלכה כמותם מהן בשבת וכו' ושם -חכמים אומרים
מולל בראשי אצבעותיו ויאכל ,ובלבד
)סי' שיט סעי' ו( וז"ל :אין שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה
מוללין מלילות ,אלא מולל בשינו מעט בחול ,וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר
בראשי אצבעותיו .עכ"ל .הרי דהותרה
דישה בשבת ובתנאי שיהא מעט מיני תבלין.
ובשינוי. ולפ"ז פסקו רבים מרבותינו הראשונים
אך ישנם ראשונים והם רש"י ותוס' וכן דשרינן בשבת 'למלול' דהיינו
לדוש ביד.
הרז"ה בביצה והמרדכי ,שנקטו כי
ישנו איסור למלול בשבת ,והגמ' בביצה ועפ"ז למדו בגמ' בביצה )יג ,ב( כיצד
שנאמר בה דשרינן למלול בשינוי עוסקת
מולל ,רבא אמר -כיון דמשני
ביו"ט ולא בשבת. ]צורת המלילה[ אפי' חדא ]אצבע אחת[
אכולהו נמי ]מותר בכל האצבעות[ ,וממנה
ולכן הדין לשיטתם כי ביו"ט מותר נלמד כי הותרה לן מלילה בשינוי –
אוקומי כל הני ראשונים בשבת ביום
למלול בשינוי ,אך בשבת אסור
למלול ,והגמ' )שבת קכח( שבה מוכח השבת.
שמותר למלול בשבת – ביאר הרז"ה
דמדובר במיני תבלין בלבד ]שאין דרך וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש
לדושם כלל וממילא לא שייך בהם דישה[. שלשת עמודי הוראה ,והלכו בדרכם
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כג
ועפ"ז בא לדון בספר 'שבט הלוי' )ח"א והמרדכי ביאר שישנן שתי משמעויות
סי' פ"א( בדין פיצוח בוטנים למילה 'מולל' א .דישה .ב.
מקליפתן העליונה ,וטען כי בכה"ג איכא ריכוך .ולכן בגמ' בביצה מדובר על
משום חשש מפרק דאורייתא אי עביד כן 'מלילת – דישה' ומותרת ביו"ט בשינוי,
כדרכו ,ואיסור דרבנן בכלאחר יד ושומר ובגמ' בשבת מדובר על 'מלילת – ריכוך'
שבת יזהר מלפתחם בשבת. ומותרת בשבת כיון שאינו דש כלל.
ותורף דבריו -דמצינו שני נידונים והרמ"א הגיה ע"ד השו"ע – וז"ל :ויש
שעסקו בהם רבותינו האחרונים מחמירין ,ולכן אסור לפרק
לבאר מדוע אין בהם משום דישה: האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך
קליפתן הירוקה וטוב להחמיר מאחר
א .מהו החילוק בין קליפת האגוז דיכול לאכלן כך בלא פירוק .עכ"ל.
ולכאורה נראה שדעתו כדעת השיטה
הירוקה דאית בה משום דישה –
לקליפה התחתונה הקשה שאין בה השניה וחולק על השו"ע.
משום דישה. ולסיכום :ישנה מח' ראשונים -
ב .ביישוב תמיהת מהרי"ל )הוב"ד במג"א ונראה שבכך נחלקו שו"ע
ורמ"א ,לדעה הראשונה – מותר לדוש
ס"ק ח( על מנהג העולם הלוקטים בשבת מעט ובשינוי ,ולדעה השניה –
קטניות מתוך שרביטין שלהן. אסור מכל וכל לדוש בשבת .ולכן:
באגוזים שעליהן שתי קליפות – העליונה
ובנושא הראשון – מהו החילוק בין ירוקה ומתקלפת ,והתחתונה קשה
ומתפצחת .לדעה הראשונה – מותר
קליפה ירוקה לקליפה קשה – לקלף את הקליפה הירוקה בשינוי,
מצינו שני ביאורים ברבותינו האחרונים,
שו"ע הרב כתב כי איסור מפרק שייך רק ולדעה שניה – יהיה אסור.
בקליפה העליונה ,והאג"ט ביאר יסוד
נפלא בחילוק בין 'מלאכת שדה' לבין ולגבי הקליפה התחתונה המתפצחת -
'מלאכת בית' ,שדרך הדשים לקלף קליפה
חיצונה הירוקה ולהכניס האגוזים לאוצר לכ"ע אין בה משום 'דישה' ,ונידון
אך את הקליפה הפנימית מפצחים סמוך זה שייך לסוגיית 'קילוף קליפות' ,ומשנה
לאכילה ,ולכן ליכא בזה דישה ,ולפי שני שלימה היא 'קורנס לפצע בו את
הטעמים הנ"ל – אין להתיר פיצוח קליפת האגוזים' ,ולכן הציע הרמ"א ]ע"פ ביאור
הבוטנים ,דהרי לטעמא דשו"ע הרב – אף האג"ט בדבריו[ ,דבמקרה שיש לפנינו אגוז
בבוטנים איכא תרי קליפין ,ולטעמא בעל שתי קליפות שיפצח את שתיהן
דהאג"ט – האידנא דרך הדישה היא לאו יחדיו ואגב פיצוח הקליפה הפנימית
דווקא סמוך לסעודה אלא קולפים למאות
ואלפים את הבוטנים ומוכרים אותם 'מתפצחת' הקליפה הירוקה.
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כד
בשו"ע הרב 'דאתחיל בדישה' מע"ש ולכן אח"כ קלופים ,ולפ"ז האידנא קליפת
נחשב שעשה את עיקר הדישה מע"ש הבוטנים היא 'מלאכת שדה'.
ועתה רק גומר – מלאכתו ולא חשיב
מפרק ,אך הכא לא שייך האי היתירא, ובנושא השני – על תמיהת המהרי"ל
דהרי לא פעל האדם את ניתוק הבוטן
מקליפתו ולא אתחיל בדישה כלל ,ועפ"ז מדוע נוהגים העולם ללקוט
הקטניות מתרמיליהם נאמרו ג'
הסיק דאסיר לקלוף קליפת הבטנים.
ביאורים באחרונים:
אך רציתי להציע בפני הלומדים אלו
המג"א – ביאר כי באותן הקטניות שנהגו
הערות קטנות ,דאפשר לומר דיסוד
החילוק בין קליפה ירוקה לקשה - העולם ללקוט מהן מדובר
דקליפה ירוקה לית בה צורך כלל ועתידה בקטניות טריות שאף הקליפה נאכלת
ליפול מעצמה ,ולפיכך ממהרין הלוקטים וממילא אין כאן דין 'דישה' כיון שדישה
להסירה ולהשליכה כדומן על פני השדה, היא הפרדת ופירוק אוכל מפסולת ,אך
אך הקליפה הקשה – הרי היא שבח האגוז הכא מין אחד הוא וליכא הכא מפרק כלל.
ומהניא ליה לאישתמורי וממילא חפצים
בה האוצרים ,ואף בבית משיירים הקליפה האליה רבה – ביאר במנהג העולם
עד שעת אכילה ,ואף שבמפעלים סותרים
את הקליפה הקשה של הבוטנים – אין זה דלוקטין קטניות שעדיין
גורם להיות כבר דישה ,אלא מסיבות מחוברות בשרביטן ,ולכן הוו כתולש
נוחות מפרקים ,אך אין חיסרון בעצם בעלמא ואין כאן משום מפרק ,דמפרק
הוא רק באוכל שאינו מחובר בשרביט
מציאות הקליפה.
אלא רק 'מונח' בתוכו.
ובוודאי להולכים בשיטת השו"ע אין
הט"ז – ביאר )ע"פ לבושי שרד( להיפך
לחוש לדישה ,ויתירו את
פיצוחי הבטנים ,דהרי אפי' במלילות מהא"ר ,דדוקא אי דחק מע"ש
ממש דודאי הויא דישה – שרא לן השו"ע, וניתק את הקטניות מחיבורן בשרביט תו
ולפיכך – יקוים בו "ואכלת פרי בטנך". ליכא משום מפרק ומותר בשבת לקחת
אך אפשר עוד לומר דליכא הכא מח' בין את הקטניות מהשרביטין.
השו"ע לרמ"א ,ונדייק זאת מדברי ועתה מכל הני טעמי לא עלתה ארוכה
הרמ"א שכתב וז"ל' :ויש מחמירין' ,ולכן
אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים להיתר הבוטנים – דלטעמא
גדולים מתוך קליפתן הירוקה ,וטוב דהמג"א -דתלה היתירא בשרביט נאכל –
להחמיר מאחר שיכול לאכלן כך בלא הכא אין קליפת הבוטנים נאכלת.
ולטעמא דהא"ר – דתלה היתירא
פירוק .עכ"ל. במחוברות בשרביטן בבוטנים אינן
מחוברות .ואף לטעמא דהט"ז דסבר
איפכא ,ותלה טעמא דהתירא במנותקין –
איכא חילוקא רבא ,דטעמא דהיתרו ביאר
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כה
בקולף לאלתר ,דהרי היתרא דלאלתר והרי שאחר שביאר את דעת ה'יש
שייך לכאורה רק במלאכת בורר ,ומפני
כך ציין הגר"א על דברי הרמ"א – עיין מחמירין' פסק כי "מהיות טוב –
סי"ב בהגהה ,וכוונתו ברורה – דשם התיר אל תקרא רע" ,ואם יש בידך לנהוג כדעת
הרמ"א מלאכת טוחן בלאלתר ע"פ שניהם – אל תקלף את האגוזים אלא
תאכלם ללא פירוק ,אך אם אין אפשרות –
תשובת הרשב"א.
לא אסר הרמ"א ויתיר כדעת השו"ע.
ולפ"ז זכינו לדין חדש – דלא רק בורר
וכ"כ בביה"ל )ד"ה בשינוי( בדעת הרמ"א
לאלתר שרי אלא אף טוחן ,וחידש
הגר"א דאפי' במלאכת 'דישה' אמרינן וכתב שכך כתב האליה רבה בשם
היש"ש ונחלת צבי ,ומסתבר הדבר דהרי
דשריא בלאלתר. רוב הראשונים סברי ליה הכי ,ויש
להוכיח עוד יסוד זה דהרמ"א לא פליג על
ביאור חידוש הגר"א השו"ע מהא דבהלכות יו"ט התיר השו"ע
מלילה ללא שינוי ולא חלק עליו הרמ"א,
בדישה לאלתר ולדעת היש מחמירין הרי תרי חומרי
איכא – א .בשבת שאסרו את המלילה
ואיידי דחביבים עלי דברי קדשו של בכל גווני .ב .ביו"ט שהתירו את המלילה
רבינו הגר"א נשתעשע בהם מעט. רק בשינוי.
דיש להקשות לכאורה על דבריו מסעיף ולפיכך ,לא נחלקו השו"ע ורמ"א בדין
דידן )סי' שיט סעי' ו( דפסק השו"ע: זה כלל אלא שבמקום
אין מוללין מלילות ,אלא מולל מעט שאפשר ליהנות מהאגוז מבלי לעבור
בראשי אצבעותיו .עכ"ל .וכתב ע"ז על דברי 'היש מחמירין' החמיר הרמ"א
הרמ"א – ואע"פ שמפרק האוכל מתוך ואסר קילוף כיוון דאפשר ,ועוד אפשר
השיבולים ,הואיל ואינו מפרק רק כלאחר לצדד בהיתר הקילוף ע"פ יסוד הגר"א
יד כדי לאכול שרי .עכ"ל. בדעת הרמ"א.
ועתה נקשה קושיא גדולה ע"ד הגר"א – ונקדים הקדמה קצרה :הרמ"א פסק )סוף
אי דישה לאלתר שריא – מדוע סי' שכא( דאסור לקלוף שומים
הכא הצרכנו דישה בשינוי. ובצלים כשקולף להניח אבל לאכול
וא"א לומר דהכא שרינן לאחר זמן ,דהא לאלתר – שרי.
משמע מדברי הרמ"א דהכא מיירי ומקורו בירושלמי )הובא בב"י( – האי מאן
לאכול מיד ,דכתב :הואיל ואינו מפרק רק
כלאחר יד כדי לאכול – שרי .ע"כ .ומשמע דשחיק תומא כד מיפרק רישיה
חייב משום דש ,ולפ"ז מובנים מאד
דמיירי לאכול לאלתר. תחילת דברי הרמ"א שאסר קילוף השום,
אך סוף דבריו צריך ביאור – מדוע שרי
ונראה לתרץ דיש לחלק בין מלילה
לקילוף שום ובצל ,דבמלילה –
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כו
ויש להבין – הרי הכא ממש שותה המולל אוחז בידו שיבולת המכילה בר
ומוץ ,ואחר מלילתו אינו יכול לאכול את
לאלתר את החלב – ומדוע ייאסר הנמלל ,דהרי הגרעינים מעורבים עדיין
לכל אדם לינק והרי הותרה דישה לאלתר במוץ ,ונדרשת פעולה נוספת בין
– אלא ודאי שיש לומר דבמלאכה כעין המלילה לאכילה והיא פעולת ברירה ,אך
חליבה שאין עניינה להיות מלאכה בכל קילוף – בין קילוף אגוזים ולוזים
הסמוכה לאכילה לא יתיר הגר"א דישה, ובין שומים ובצלים – המקלף אוחז בידו
וישרה סברא זו בעיני הלומדים ,ולכן פרי עטוף בקליפה -קולף ומיד יכול
נאמר גם כאן בנידון דבוטנים – דאף אם לאכול ,ואין הפסק בין הדישה לאכילה
תאמר דאיכא הכא דש – יתיר הגר"א ולכן הכא אפשר לומר שפעולת הדישה
תחשב 'כמעשה אכילה' ,אך בזמן שישנה
בגדרי לאלתר. חציצה בין מעשה הדישה לפעולת
האכילה אי אפשר להתייחס למעשה
העולה מן האמור:
הדישה כפעולת אכילה.
א .בספר שבט הלוי טען כי יש בקילוף
וזה מה שעלה בדעתי בתחילה ,אך אח"כ
בוטנים משום 'דש' ולכן אסור לקלפם
בשבת ואפי' בשינוי ,אך הכא הובאו עיינתי בדבר והצעתי לפני הלומדים
צדדים שאין כאן כלל דש ואע"פ חילוק דלא בכל פעולת דישה יתיר הגר"א
שהאידנא מקלפים מהם במפעל – אין זה לדוש סמוך לסעודה ,דישנה דישה שהיא
הופך את קילוף הקליפה למעשה – דישה. 'פעולת שדה' ,כדוגמת מלילת מלילות
שהינה בעצם חיקוי של פעולת הדישה
ב .ועוד נטען כי לדעת המחבר – אף אם במורג -חרוץ אך בביתו ובידיו של
המולל ,ודישה כזו – לא נתיר לאלתר ללא
ישנה דישה – שריא בשינוי ומעט, שינוי דהרי אינה כלל פעולת אכילה אלא
ואף הרמ"א כך ס"ל. פעולת דישת שדה ,ולעומת פיצוח אגוזים
ולוזים וקילוף שומים ובצלים שכל עניינה
ג .ועוד נאמר דלדעת הגר"א – דישה ע"מ 'מלאכת בית' ואין דשים כדוגמתן בשדה.
לאכול לאלתר – שריא. וביסוד זה בשיטת הגר"א סרה עוד
קילוף שקדים קושיא עצומה שהרי בסי' שכח
)סעי' לג( פסק השו"ע :גונח מותר לינק
ובקילוף שקדים יתווספו עוד צדדי קולא חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו
רבנן .עכ"ל .והרי הכא – חליבה מבהמה
דהרי לשיטת הט"ז – כל אסורה בשבת משום 'מפרק' והותרה רק
שהוחל בדישתו מע"ש – אין בו דישה
אח"כ ,הרי הכא כבר נקלפה ממנו קליפתו לחולה בשינוי.
הירוקה בשדה ,ואף אם תאמר שיש
בקליפתו הקשה דישה ]בשקד שעומד לפני[
הוחל בדישתו מע"ש.
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כז
ביאור פעולת הניפוח ובפרט לדעת השו"ע הרב דתלה הכל
אך כיצד בפועל מתבצעת פעולת בקליפה עליונה והרי היתה
קליפה עליונה והוסרה ,וליכא עוד
הניפוח ,בזאת הביא הערוך שני
פירושים: משום דישה.
א .מלשון נפה – שמנענע מיד ליד שילך קילוף בטנים 'קלופים'
הקליפה ,ולפ"ז נראה שהעדיף לגרוס מהקליפה האדומה
במשנה ובגמ' – מנפה באות ה' ולא מנפח
באות ח' ,וכן היא הגירסא במשנה ואחר כל הנ"ל יצא ברור שאין שום
במעשרות )פ"ד מ"ה( וכן גרס השו"ע. איסור דישה בקליפה האדומה
הפנימית שעוטפת את הבוטנים לכל
ב .ויש מפרשים – שמנפח בפיו שילך הדעות והשיטות ועוד נוסף כאן טעמא
להיתירא דהרי היא נאכלת ,ולכן הכא
הקליפה מלשון – "ויפח באפיו נשמת אפי' לטעמא דהמג"א גם נתיר את
חיים" ,ולפ"ז יעדיף את הגירסא מנפח
והיא גירסת הרי"ף והרמב"ם ועוד קילופה.
ראשונים ,אך באמת – אין לדייק
מהגירסא דבלשון הקודש האותיות ה' ו ולפי זה יצא שהרוצה למלול בידו מלא
ח' מתחלפות הן. חפנים מהבוטנים ע"מ להסיר את
קליפתן האדומה – שרי דאין כאן משום
וכדברי הפירוש השני כתב בפשטות דישה ולא מצאנו חשש ואיסור למלול.
בספר ערוך השולחן ,דוודאי ואף לנשוף ברוח פיו על הפסולת
שרי לנשוף ברוח פיו ולסלק את הפסולת,
ובשלמא לפירוש הראשון שמנפה בידיו, ולסלקה יש לצדד להתירא ע"פ
אך כיצד אפשר לקיים דבר הפירוש השני הגמ' בביצה )יג ,ב( כיצד מנפח אמר רב
שכעין זרייה עסקינן ,דהרי רבינו חננאל אדא בר אהבה אמר רב מנפח מקשרי
כתב מפורשות שפעולה זו זורה שמה, אצבעותיו ,מחכו עליה במערבא – כיון
וכך פירש גם רבינו הערוך עצמו בערך דמשני בחדא אפי' בכולא ידא נמי אלא
'זר' ,וחובה עלינו למימר דלדברי הפירוש אמר ר' אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו.
השני שמדמה המנפח לפעולת זרייה
מיירי באדם החפץ לאכול את מה שבידו וביאור הדברים דאחר פעולת המלילה
]וכדוגמת היתרו של מהר"י אבולעפיא המובא שבה התפרק האוכל מהפסולת
אך עדיין מעורב בו – מגיעה פעולת
בביה"ל )ד"ה הבורר( ועוד תליא סברתו הבירור – והיא נקראת 'ניפוח' ,ולמסקנת
בחבל ראשונים שסברו כן[. הסוגיא יש לנפח בשינוי דהיינו – ביד
ונתחדש הכא שלא רק בבורר שרי אחת ובכל זאת שרי בכל כוחו.
לברור פסולת מתוך אוכל וכן פסק ברמב"ם וכן פסק בשו"ע.
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כח
גם הוא שינוי גדול ועצום דהרי אין כלי בדרך אכילה דהיינו – את מה שבידו
בידו ועוד מנפה בידו אחת. ועומד לאכלו ,אלא אף במלאכת זורה
ולכן בין להאי ובין להאי פירושא שרינן ]שיסודה ברירת פסולת מאוכל בדרך שונה ,וכמו
לנפוח ולנפות בידו אחת ולאכול שנאמר בגמ' )שבת עג ,ב( היינו זורה היינו
מיד את מה שינפה. בורר היינו מרקד ,ופירש רש"י – והלא
כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן
ויש עלינו לזכור דהכא לא עסקינן הפסולת[ נתיר את זריית האוכל סמוך
ונראה לאכילה ,אך דא עקא דאין טבע
בפסולת האסורה מדאורייתא ,אלא המלאכה לעשותה בסמוך לאכילה כלל
בבורר דרבנן עסקינן ,דהרי הקליפות ולכן יש לשנות מדרך הזורים 'הרגילה',
דזורה בד"כ מנפה בשתי ידיו ובכל כחו
הנ"ל ראויות לאכילה ע"י הדחק. נושף ע"ג התערובת ,ולכן הכא נצטווינו
לשנות מהרגיל ע"מ שלא ייראה כמלאכת
וכבר חידש הרב המגיד דבדבר שהוא זורה המרוחקת מדרך אכילה ,ועתה נותר
לן לפתור בעיית בורר פסולת מאוכל
'מין אחד' ג' גדרים יש בו: והתירו ע"י שעושה כן סמוך לפיו ,ומיד
א .דאם יברור גדולים מתוך קטנים – אוכל את מה שברר.
ברירה זו מותרת ונידונת 'כהעדפה' ועפ"ז אפשר לבאר גם בפירוש הראשון
ואין ברירה במין אחד.
על מילת מנפח – שביאר שהוא
ב .אם יברור חלק שראוי לאכילה ע"י 'מנפה' – ומדמה את פעולת הידיים
לפעולת נפה וכברה ,ומדוע נתיר -הרי
הדחק – בזאת יש איסור דרבנן ]וביסס הכא אוחז התערובת בידיו ומכח ניעורו –
דבריו ע"פ הגמ' )שבת קיד([. מברר הפסולת מתוך האוכל ,ויש לתמוה
– מאין הותר לן לברור פסולת מתוך
ג .אם יברור חלקים שאינם ראויים אוכל ,אלא י"ל ע"פ דברי המתירים
לאכילה כלל הרי הוא עובר על ברירת פסולת מאוכל סמוך לפה.
בורר מדאורייתא.
אך אפשר למימר וזאת ע"פ דברי
והמג"א )סי' שיט סק"ג( 'הרכיב' דברי הרב
הרמב"ן שטעמא דהתירא הכא הוא
המגיד על דברי הרמ"א שאסר משום 'השינוי' ,דלפי שני הביאורים איכא
לברור עלים מעופשין מהעלים היפים, שינוי – דאם נופח בפיו ופועל כזורה –
ולפי דבריו העלים המעופשין שעליהן בכ"ז משנה מדרך הזורים שהרי 'זורה'
דיבר הרמ"א – מעופשין ברמה שאפשר משתמש בשתי ידיו והנופח – בידו אחת,
ולפי מ"ד שפועלות ידיו כנפה וכברה –
לאוכלם ע"י הדחק.
וכך פסק המשנ"ב בכמה מקומות
דפסולת של מין אחד כגון חתיכת
בשר שהקדיחה בחלקה – איסור ברירתה
רק מדרבנן.
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו כט
ס"ל דלית הכא בורר כלל וממילא מותר ועפ"ז נאמר דהרי הקליפות האדומות
גם לבו ביום ,ומג"א ס"ל דאיכא בורר
ושרינן לברור פסולת מתוך אוכל לאלתר שע"ג הבטנים ודאי נאכלות הן
משום דבשומר עסקינן ,ומעתה – לפי ע"י הדחק ואין בברירתן איסור דאורייתא.
דברי מהרש"ל כיון שבקליפה השומרת
על הבוטנים עסקינן – לית הכא בורר כלל. ויש לצדד דאפי' איסור דרבנן אין בהן
סיכום היתרי נפיחה בפיו דהרי יש שאוכלין אותן בשופי.
ולפיכך – נראה שאין כל חשש לנשוף ועוד – דיסודו של הרב המגיד אינו
בפיו לידו אחת ובכל כוחו ע"ג מוסכם לכ"ע שחידש כי איכא
קליפות הבוטנים ולאכלם מיד: 'יסוד חדש' והוא – ברירה מדרבנן –
והיכן מצינו ברירה מדרבנן מלבד ברירה
א .דיש לנו היתרא דמהר"י אבולעפיא ע"י קנון ותמחוי ,ולפי רש"י בגמ' )שבת
קיד( אין מקום לסברת הרב המגיד ,כן
ורבים הראשונים שעמו ,ולא מצינו פירש המנורה הטהורה ,וסיים – והמיקל
חולק על סברתו ]ומה שהביא הביה"ל דעת לא הפסיד ,דהיינו – המיקל לברור במין
אחד פסולת שראויה להאכל ע"י הדחק –
הרא"ש – מיירי בבורר בכלי כמש"כ מהר"י לא הפסיד דיכול לבאר דברי הרמ"א
שאסר ברירת עלים מעופשין – מעופשין
אבולעפיא עצמו[. לגמרי ואינם ראויים לאכילה כלל ,אך
במעופש מעט וראוי ע"י הדחק – עדיין
ב .נראה דלית בקליפות הללו שם פסולת
דינו כברירה במין אחד המותרת.
דנאכלות הן.
ולפי דברי המנורה הטהורה – אין ברירה
ג .אף אם תאמר דאינשי מרחקי להו ולא
כלל בקילוף הקליפות האדומות.
אכלי להו – הרי דינם לכל היותר
כפסולת מדרבנן. ועוד אפשר להוסיף את דעת מהרש"ל
ד .גם בפסולת הנאכלת ע"י הדחק יש לנו ביש"ש הובאו דבריו בביה"ל )ד"ה
מתוך אוכל( שסבירא ליה שבמין אחד שאת
דעת המנורה הטהורה שאין בה משום חלקו הוא 'שומר' אע"פ שאינו ראוי
בורר ולשיטתו – המיקל לא הפסיד. למאכל כלל וחלקו אוכל – אין איסור
בברירת הפסולת מתוך האוכל ,דאין על
ה .כיון דעביד בשינוי – איכא את יסוד הקליפות שם פסולת כלל ,וכך נראה
שסבר הרמ"א )סי' תקי( ,ואפי' המג"א שם
הרמב"ן דשרי בניפוח ע"י שינוי ,והרי שחלק על דברי מהרש"ל ס"ל דשרינן
משני בהאי דעביד בידן אחת ובכל כחו. לברור פסולת מאוכל לאלתר ורק נחלק
על מהרש"ל בשיעור זמן – דמהרש"ל
ו .יש לנו את דעת המהרש"ל דס"ל דלית
הכא ברירה כלל דהא הקליפות הללו
'שומר' הן.
ברור פיצוח וקילוף בוטנים מללו ל
ידיו ואין הכא חששא דדש כלל ואין צריך ז .מכיון שיאכל לאלתר – מסכים המג"א
שום שינוי בזה.
עם המהרש"ל ומתיר את ברירת
ומותר לנפוח על תערובת הבוטנים הפסולת מתוך האוכל אע"פ שאפשר
בקליפתן ע"מ להרחיק את בדרך אחרת של ברירת אוכל מפסולת.
הקליפות האדומות שאינו חפץ בהם
ואפי' בכל כוחו ,ובלבד שיעשה כן בידו ח .דעת ערוך השולחן דשרי לנפוח על
אחת וכל זאת ע"מ שיאכל לאלתר. פסולת ולהרחיקה בנשיפה ואפי'
בפסולת גמורה.
ומי שרוצה לצאת בשופי – יאכל מיד
העולה מן האמור:
מידו לפיו.
מותר למלול את הבוטנים העטופים
"וצפונך תמלא בטנם"
בקליפתם האדמדמה ואפי' בשתי
ברור שריית פירות במים מללו לא
שריית פירות במים
הגדרת ברירה בהשריה
שריית פסולת – כקילוף קליפה
ארבעת ההבדלים בין קליפה ללכלוך
ג' ראיות שמותר לסלק פסולת בהדחה
חילוק בין בורר ביד לבורר בכלי
יסוד התהילה לדוד – חילוק בין שריה לרחיצה
בורר מדרבנן בספק תערובת
יסוד מחודש בהיתר ניקוי אדם וכלים
וזאת תורת העולה
###
שהיו מביאין ]ביו"ט[ דלי מלא עדשים במשנה )קמ ,א( נאמר אין שולין את
ומציפין עליו מים ונמצא אוכל למטה
ופסולת למעלה ,שואלת הגמ' והתניא הכרשינין ולא שפין אותן,
איפכא ,ביאר רש"י – אוכל למעלה ופירש רש"י – מציף עליהן מים בכלי
ופסולת למטה ,מתרצת הגמ' לא קשיא לברור פסולתן כדתנן במסכת ביצה )יד ,ב(
הא בעפרא הא בגילי ,וביאר רש"י עפרא אף מדיח ושולה ,ורש"י בביצה ביאר
– למטה מן האוכל ,גילי – קש למעלה 'מדיח ושולה' דהיינו ששולה הפסולת
מן האוכל. שצף למעלה ע"י המים.
הראת לדעת כי לשון 'שלייה' מיירי ובערוך ערך 'של' ביאר כי אפשר לבארו
בהפרדת פסולת מאוכל ,בין על דרך ירידה או העלאה,
פסולת הכבדה מן האוכל שדרכה לשקוע, שלשול – הוא הורדה מעילא לתתא,
ושלה -כגון השולה דגים מן הים שהוא
ובין פסולת קלה מאוכל שדרכה לצוף.
לשון העלאה מתתא לעילא.
ובשו"ע כתב ע"פ הטור וז"ל :אין ואכן בגמ' בביצה )יד ,ב( נאמר
שורין את הכרשינין דהיינו מפורשות תניא אמר ר' אלעזר
ברבי צדוק כך היה מנהגן של בית ר"ג
שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר
ברור שריית פירות במים מללו לב
מהפסולת ,ומה ראית להגדיר זאת הפסולת ,ולא שפין אותן ביד כדי להסיר
כברירת אוכל מפסולת ,ולכן בכל מצב הפסולת דהוה ליה כבורר .עכ"ל.
נאסור את השריית הפירות ואפי' לאלתר.
אך כבר רבים מהאחרונים ס"ל דאין
שריית פסולת – כקילוף קליפה
כוונת השו"ע לחלק בין שרייה
וע"פ דברי הפמ"ג נבואה לדון – דהרי גם לשלייה והדין הוא דלא שנא ואסיר בין
אם תגדיר את פעולת ההשריה לשלות ובין לשרות.
כברירת פסולת מאוכל ,והרי מצינו
מצבים שבהם הותרה לנו ברירת פסולת ולכאורה מדין זה נולד איסור הנוגע
מאוכל ,כדוגמת קילוף קליפות שפסק
הרמ"א )סי' שכא( דשרי לקלף שומין מאד למעשה ,והוא -דפירות
ובצלים ע"מ לאכלם לאלתר ,וביאר המדובקים בלכלוך ייאסר לשרותם במים
המג"א דטעמא דהרמ"א משום בורר, להסיר טינופם ,ואפי' נראה שנאסור
ואע"פ שבד"כ אסורה ברירת פסולת לשטפם במים זורמים דמאי שנא ,דהרי
מאוכל ואפי' לאלתר -הכא שרי ,והוסיף נתחדש הכא דברירה ע"י מים שמה
המאמר מרדכי )הוב"ד בביה"ל שם( דכיוון ברירה ולכאורה בהסרת הלכלוך בידו
כגון ע"י גירוד ייאסר מכל שכן ,דהרי
דאי אפשר הוי דרך אכילה בהכי.
בידו הוא עיקר בורר.
ואם כן – גם כאן במקרה שאי אפשר
ולסיכום :נראה כי יש לאסור הסרת
לאכול את הפירות ללא ניקויים
והדחתם במים – נתיר את ברירתם ע"י לכלוך מפרי בכל שלשת
השרייה במים ,ואת דינא דהשו"ע שאסר המצבים :והם:
את שריית הכרשינין נוקים באפשר
לאכלם גם כך ,או שישנה דרך אחרת א .השריית הפרי במים.
לבררם בהיתר. ב .שטיפה במים ע"מ שתוסר הפסולת.
ג .גירוד הפסולת בידו בפרי שלא ע"י
מים.
ארבעת ההבדלים בין הגדרת ברירה בהשריה
קליפה ללכלוך
והפמ"ג )משב"ז סק"ה( נסתפק האם
אך יש לדחות את הדימוי לקליפה
בהשריית תערובת -שבה האוכל
בארבעה אופנים: נפרש מהפסולת או הפוך ,האם נחשב
כבורר אוכל מפסולת או כבורר פסולת
אינה מוכרחת מאוכל ]ונראה דספיקו האם השו"ע אסר רק
לאחר זמן או אפי' לאלתר[ ,ואחר דאיבעיא
א .היתר קילוף קליפות מבוסס על יסוד ליה איפשיט דאסיר כדין בורר פסולת
מאוכל ,משום שבו זמנית נפרש האוכל
אי אפשר ,וגם המאמר מרדכי שחידש
גדר זה הוסיף דכיון דאי אפשר
ברור שריית פירות במים מללו לג
אפשר מערב שבת – הוי דרך אכילה בברירת הפסולת ,אך
הכא יש לחלק בין קליפה שהיא חלק
ד .שמעתי מחכם אחד מלומדי בית מהפרי ודרך אכילתה התמידית היא לקלף
את קליפת הפרי ממנו לכן נחשבת הסרתה
המדרש שטען כי יסוד אי אפשר לא כדרך אכילה ,אך פסולת אינה מוכרחת
ייאמר בלכלוך דהרי אפשר מערב שבת ע"ג הפרי ולכן אין הסרתה ברחיצה
להדיח ולנקות את הפירות ,אך הסרת נידונת כמעשה אכילה אלא כשאר הפרדת
קליפות בדרך כלל אינה אפשרית מערב
שבת דהרי ירד ערכו וטעמו של הפרי אוכל מפסולת.
בעקבות הקילוף וכדוגמת תבלין ביו"ט
שאי אפשר לדוכו מעיו"ט לפי שמפיג מלאכה שקודם אכילה
טעמו ,ואנו נאמר אף כאן – דקליפות
הותרו בקילוף בשבת כיון שאי אפשר ב .בהסרת קליפת הפרי דרכם של בני
ולכן הוי דרך אכילה ,דמה שנמנעתי
לקולפן היה מסיבת הטריות של הפרי ,אך אדם לעשותה כחלק מאכילתן ואפי'
בהסרת לכלוך אין אומרים דאי אפשר, על השולחן עצמו ,מה שאין כן רחיצה
מלכלוך -אין לה שייכות לאכילה אלא
דהיה אפשר מערב שבת. היא מתיקוני המזון שקודם הסעודה ולכן
לא נוכל להתיר את סילוק הפסולת
וממילא אין להקשות מאי שנא
במלאכה שאין ענינה תיקון אוכל.
מקליפה המותרת דיש חילוקים
רבים בין קליפה לפסולת ,ואע"פ אינה שומר ואינה מחובר
שבשניהם אי אפשר לאכול את הפרי
ג .בביה"ל הובאו שני טעמים שונים
ללא סילוק הפסולת.
לחלוטין בהיתר קילוף הקליפות ,א-
ג' ראיות שמותר לסלק הוא טעמו של המאמר מרדכי והבאנו
אותו לעיל ,ב -טעמא דמהרש"ל דס"ל
פסולת בהדחה דכל דבר שהוא שומר לאוכל כגון קליפות
לוזים ואגוזים ואפי' עצמות הדגים ,חידש
א .הרה"מ בהלכות שביתת עשור )פ"א הביה"ל שמחמת חיבורן לדג לית בהו
ברירה אלא חשיבי כמין אחד )הובא בביה"ל
ה"ג( על דברי הרמב"ם שכתב :ומותר
לקנב את ירק ביאר דהרמב"ן והרשב"א באמצע ד"ה מתוך אוכל(.
ז"ל פירשו דזהו הדחת ירק ,ואמרו שנזכר
בירושלמי )שבת ספט"ו( שמותר להדיח ולפ"ז – קליפות ועצמות ושאר חלקי
כבשים ושלקות ,וכן נזכר בתוספתא
)ספי"ג( ,והרי מכאן ראיה דשרינן להדיח הפסולת הטבעית שיש בפרי –
נתיר את סילוקן מהאוכל ,אך לכלוך –
ירק מפסולת שעליו. ואפי' המעכב את האכילה – לא נתיר
את סילוקו ולא שנא בהדחה שטיפה
ב .וכן מצינו )סי' שיח ס"ד( דשרינן להדיח
או גירוד.
מליח הישן ממלח שעליו ,ובין אם
נאכל עם מלחו או שאינו נאכל יחד
ברור שריית פירות במים מללו לד
חילוק בין בורר ביד עם מלחו – היאך שרית לן והא איני חפץ
במלח ,ומדוע שרי לן.
לבורר בכלי
ג .וכן מצינו לגבי הרוצה לאכול בשר חי
אך בכ"ז שתי הראיות הראשונות נותרו
שכתב המג"א )סק"ה( דהדחה מיהא
על עמדם ,ולכן רציתי לחלק בין בעי ,ומדוע -והא לא גרע מפסולת ע"ג
הדחה ע"י רחיצה לבין שרייה במים,
דבשרייה בכלי שבו מים -פעולת הברירה בשר שהסקנו קודם דאסרינן.
נידונת כברירה בכלי שלא הותרה לצורך
הפרדת קליפות וכדומה ואפי' דאי אפשר, אך בראיה זו האחרונה יש לפקפק
לעומת שטיפה במים זורמים שנידונת
כפעולת קילוף רגילה וכל שכן גירוד ביד ע"פ יסוד המנחת חינוך )בורר אות
ו( שנסתפק ממש בכהאי גוונא ,שחקר
שאיננו שונה מקילוף שומים ובצלים. -האם ברירה במין אחד אמרינן גם
בזמן שבורר איסור מהיתר ,כגון תפוחי
ולפ"ז – החילוק פשוט – בשריה במים ערלה מתפוחי היתר ,האם נאמר שמא
האיסור לא משויא ליה כמין אחר אלא
ישנו איסור בורר בכלי ולא ביד, אריא הוא דרביע עליה ,או שבכ"ז
ולכן לא שנא אוכל מפסולת או פסולת האיסור משויא ליה כמין אחר או
כפסולת ,ובתר דמיבעיא ליה הדר
מאוכל – הכל אסור ‡. איפשיטא ליה מדין בורר בנפה קמח
חמץ מקמח כשר בפסח דשרי ,וכן
יסוד התהילה לדוד – מהיתר ניקור החלב ,ואם כן בנידון דידן
חילוק בין שריה לרחיצה ממש הוי כגוונא דא.
ובתהילה לדוד חלק על הפמ"ג וטען ואפשר לבאר עומק סברתו דאילו לא
דלא שנא פסולת מאוכל או הצריכה התורה את ניקור החלב
אוכל מפסולת – הכל אסור ,משום -דכל מהבשר היינו אוכלים אותו לתיאבון ,וכן
מאי דשרינן באוכל מתוך פסולת מיירי לכאורה אפשר לומר בדם -דאע"פ
בצורה שהיא דרך אכילה ,אך בשריית שמטרתי ורצוני לסלקו וחשיב בעיני
אוכלים להסיר הפסולת מעליהן – ישנו כפסולת גמורה – הרי זה רק מפני
חיסרון בדרך אכילה משום שכל עניינם שאסרתו תורה ואין כאן פסולת ממש רק
דרך ברירה ואין נוהגים אנשים לאכול איסור ,ודינו כשאר ברירה במין אחד
מאכלם בצורה שבוררים בדרך כזו ,ולכן
הכא בין אם נאמר שבברירה זו נברר דסוגיית הפוסקים להקל בה.
האוכל מן הפסולת -הכא נאסור ,וכל
א .אך אין כן דעת הפמ"ג ,דלפי ספיקו האם נידון כפסולת מאוכל או אוכל מפסולת – מוכח דהבין
דברירה ע"י השרייה במים אינה נחשבת כברירה בכלי.
ברור שריית פירות במים מללו לה
בורר מדרבנן בספק תערובת שכן שאם נקבע שברירה זו מפרישה
פסולת מאוכל ייאסר ,ולא נאמר דייחשב
אך עדיין יש לדון בדין שרייה דכיוון
כהסרת קליפה.
שפסולת מדובקת אל הפירות – מנא
לן להחשיבה כתערובת עם הפירות ולפי יסוד התהל"ד נמי ניחא ,דאיכא
ואע"פ שבספק תערובת כבר למדנו רבינו
התרומת הדשן )סי' נז( שעלינו להחמיר אף חילוק בין הדחת פסולת במים
שוודאי חשבינן ליה במעשה אכילה ,ולכן
שמסברת הלב ייראה להקל. הותרו הדחות הירק הנזכר בראשונים ,וכן
הדחת מליח הישן ממלחו ,והדחת הבשר
כל זאת מטעם דספק דאורייתא לחומרא, מהדם שעליו .אך שריה בכלי עם מים –
בזו נאסור הכל דענינה מלאכת ברירה ולא
אך הכא בשריית פירות במים ישנו
צד נוסף להקל – דהרי אפילו בשריית מעשה אכילה.
כרשינין במים כתבו הטור והשו"ע –
דהוה ליה כבורר ,ומחמת לשון זה שלא העולה מן האמור :לכאורה היה נראה
כתב הוה ליה בורר אלא הוסיף את כף
הדמיון – כבורר ,יש להסתפק אם כוונתו לאסור כל ניקוי פרי מלכלוך
לומר שאין בברירה ע"י שרייה בכלי שעליו ,בין בשרייה ובין ברחיצה
איסור תורה כלל דהרי עביד בשינוי ,וכך
הסתפק הפמ"ג )משב"ז סק"ה( .אך לאגלי ובגירוד.
טל ושביתת השבת פשיטא להו דהוא
אך אחר שהבאנו שלש ראיות כי שרינן
בורר מדרבנן·.
להדיח ירק מלכלוך ,בשר ממלחו,
ולפיכך יש לומר שנתיר את השריית ובשר חי מדם ,הבאנו שני חילוקים לחלק
הפירות יחד עם פסולתן בין הדחה לשריה:
המדובקות בהן משום דספק תערובת
בברירה דרבנן שרי ,דהרי הוי לן ספק א .בשריה האסורה מדינא יסוד האיסור
דרבנן לקולא. הוא מחמת שבורר בכלי ,ולעומת
הדחה וגירוד שנדון כבורר בידו.
וזאת ע"פ יסודו של הביה"ל )ד"ה לאכול
ב .דשריה נאסרה מכל וכל משום שאינה
מיד( ששם התיר ברירת תערובת
שכבות דהיינו כאשר הפסולת מונחת על שייכת כלל לדרך – האכילה אך יש
האוכל כשכבה ומעוניין לסלקה כדי לומר שרחיצה וגירוד הן פעולות
השייכות לאכילה כפיצוח וקילוף ]וזאת
ע"פ התהל"ד[.
ב] .ואף שהביה"ל )ד"ה דהוה לי כבורר( נקט דבורר בשרייה הוי דאורייתא ,יש לעיין כי ממקורו
בירושלמי נראה שמפרשי הירושלמי פני משה וקרבן העדה נקטו איפכא דאיכא ראיה דבורר בשלייה
הוי דרבנן[.
ברור שריית פירות במים מללו לו
מתייחסים אל 'תיקון האוכל' אך אם אוכל להרחיקה – והויא ספק תערובת ,והתיר
יהיה מעורב באוכל אחר ברירת וסילוק זאת משום דמיירי במלאכה שאינה צריכה
האוכל שאיני חפץ בו חשיבא כמלאכה לגופה שאיסורה מדרבנן ,וכך פסק עפ"ז
שא"צ לגופה ואיסורה רק מדרבנן. במשנ"ב )ס"ק טו(.
ונאמר עפ"ז – דהכא באדם וכלים אין ולכן נדון אנן והרי פסולת הדבוקה בפרי
חיסרון מהותי בהא דאיכא נחשבת כספק תערובת ופעולת
עלייהו פסולת ולא חשיבי כמקולקלים ההשריה במים איסורה נחשבת לאג"ט
עקב הזוהמא שדבקה בהם ,ולכן האדם ושביה"ש כבורר מדרבנן] ,וכן הסכימו הפני
שמסלק הפסולת שעליהן עביד מלאכה
שאינה צריכה לגופה שאיסורה בורר משה וקרבן העדה ,וכך פשט משמעות דברי
מדרבנן דבהאי שמסיר הפסולת לא הוי
'מתקן' את האדם או 'מתקן' את הכלי הטושו"ע[ ולכן נתיר את ההשריה במים.
דמחמת שמעולם לא נתקלקלו נקיונם לא
חשיב 'תיקון' ]ואין לומר סברא זו בפסולת יסוד מחודש בהיתר ניקוי
הדבוקה באוכל דודאי מאכלים ופירות מחמת אדם וכלים
שאינם חשובים כ"כ כאדם וכלים ,הלכלוך וע"פ יסוד זה – דלכלוך הדבוק לפרי אינו
'מקלקל' להו ובהסרתם מתקן להו וחשיב מלאכה בהכרח נדון כמעורב בו ,רציתי
לבאר בדרך מחודשת מדוע הותר להדיח
הצריכה לגופה[ והלכלוך הדבוק באדם או ולשרות כלים מהלכלוך שעליהם )שו"ע
בכלים חשיב כספק תערובת ,וספק שכג ס"ו( ‚ ,ומדוע מותר לנקות בגדים
מטיט הדבוק בהם )סי' שב ס"ז( ,וכן מדוע
דרבנן לקולא. הותר לאדם לרחוץ ולשרות גופו מלכלוך
שעליו ,וכן שרי לן לפלות כלים מכינים
ולכן מותר בכל הדוגמאות המוזכרות )שו"ע שטז ס"ט( ,ואדם נמי שרי לו לפלות
ראשו ,ומדוע בכל הני לא ייחשב כבורר.
לעיל להסיר את הלכלוך מאדם
וכלים ואפי' לאחר זמן ,ואין בזה משום אך התשובה לכל זה ע"פ יסוד הישועות
בורר דחשיב סילוקן כמלאכה שא"צ
יעקב )הוב"ד בביה"ל ד"ה לאכול מיד(
לגופה ,ובספק תערובת שרי. ותורף דבריו דבורר הינו מלאכה שא"צ
לגופה ומדוע נפסק כי יש לחייב עליה
ובנידון דפירות מלוכלכים – נראה חטאת ,ויש לבאר דכאשר פסולת מעורבת
באוכל בברירת הפסולת נתקן האוכל והוי
דהמשנ"ב )ס"ק כט( שאסר את ליה מלאכה הצריכה לגופה הרי שאנו
השריית התפו"א במים להסיר האבק
והעפר מעליהן – לשיטתו דס"ל דבורר
בהשריה הוי דאורייתא ,אך אם נאמר
ג .משנ"ב סי' רנג סק"ק.
ברור שריית פירות במים מללו לז
ב .אח"כ הבאנו ראיות דרחיצה מותרת. דבורר בהשריה הוי דרבנן יש להתיר כדין
ספק תערובת בבורר דרבנן.
ג .חילקנו בין השריה האסורה ,להדחה
אך גם לדעת הביה"ל נראה בוודאי
הנחשבת כברירה בדרך אכילה ותותר
בגדרי בורר. דיסכים להיתר שטיפת והדחת
הפירות ואפי' לאחר זמן ,דהרי כל
ד .אח"כ נטינו לומר שאפי' השרייה ראיותיו הן על דין השריית פירות דהיא
דאורייתא ,אך בשטיפה לכאורה יודה
תותר ע"פ צירוף של שתי טענות א-
דהכא ספק תערובת ,ב -בורר בשריית מים דהיא דרבנן.
מיחשב כשינוי ואיסורו מדרבנן וספק
דרבנן לקולא ,ועפ"ז נתיר השריה אפי' ועל כל זה יש לזכור דהרמב"ם השמיט
לאחר זמן דאינה בגדרי בורר כלל. כל דין זה 'דאין שולין את
הכרשינים' ,ולשיטתו כל הנידון אינו
ה .תלינו את חומרת המשנ"ב שאסר מתחיל וכמש"כ בשעה"צ )ס"ק כ"א(
דלפלא שלא העתיק הרמב"ם המשנה
שריית פירות בהגדרתו בשאלה מהי בהלכותיו ,ולפי מה שביאר הרמב"ם את
דין ברירה בהשריה. המשנה מובן -דס"ל להרמב"ם דשריית
כרשינין היא סוגיית תיקון והשבחת
ו .נתחדש כי היתר ניקוי אדם וכלים מאכל בהמה שראויה לאכלו ללא תיקון
וטרחה מצדנו ולכן נאסרה עלינו טרחא
מבוסס על שתי טענות ,א -דהכא דלא צריכא כזו ,וממילא נראה
סילוק הלכלוך נדון כמלאכה שא"צ דלשיטתו לא מצינו איסור מיוחד בבורר
לגופה ,ב -הכא ספק תערובת ,וספק בהשריה ,ופרי שא"א לאכלו ללא שריה
דרבנן לקולא. שרי לשרותו.
ז .הבאנו את שיטת הרמב"ם שביאר את וזאת תורת העולה
כל הסוגיא באופן אחר ולדידיה אין פירות שפסולת דבוקה בהן:
סיבה להחמיר בהדחה מכל בורר אחר.
א .בתחילה צדדנו דאסור לשרותן
ונזכה ויתקיים בנו " -וארחץ בניקיון כפי
לרחצן ולגרדם.
– ואסובבה את מזבחך ה'"
ברור פסיק רישיה במלאכת בורר מללו לח
פסיק רישיה במלאכת בורר
הוצאת שקית התה מהכוס
שיטת רש"י
שיטת השו"ע
שתי קושיות ע"ד השו"ע
ביאור דברי השו"ע
החידוש בשיטת השו"ע
ביאור שונה בדעת השו"ע
סיכום דחיית החידוש בשו"ע
פס"ר באיסור דרבנן
סיכום השיטות
הרמ"א ס"ל דשרי ברירה דרבנן בשינוי
###
המעורבת עם הכרשינין והיא קטנה מהם נאמר במשנה )קמ ,א( :אין שולין את
תיפול דרך נקבי הכברה ,והרי פעולות
בורר לפניך – אל תחוש ,דהרי כבר הכרשינין ולא שפין אותן ,אבל
נפסקה ההלכה כר' שמעון דס"ל דדבר נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה,
שאינו מתכוין כגון הכא שאין כוונתי וביאור הדברים דשרינן להניח את
בברירת הפסולת – אע"פ שבודאי ניחא הכרשינין שהם מין מאכל בהמה
עלי המעשה – שרי ,דאין הכרח המעורבים בפסולת -בתוך כברה שהוא
שהמעשה ייעשה דייתכן שלא תתברר כלי המיוחד לברירה לצורך כלשהו כגון
אוורור או ייבוש ,ואע"פ שנתינה זו נראית
כלל פסולת. כהכנה לברירה – בכ"ז מותר ,והוסיף
רש"י – ואע"פ דפעמים שהפסולת נופל
ובסיפא דמתניתין :אין כוברין את התבן דרך נקבי הכברה ונמצא נתברר מאליו.
בכברה ולא יתננו ע"ג מקום וביאור לביאורו – דהרי אחר הנתינה
שירד המוץ אבל נוטל הוא בכברה ונותן
ישנה אפשרות שהפסולת
לתוך האבוס.
ברור פסיק רישיה במלאכת בורר מללו לט
ובדרך קצרה – רש"י ביאר את הרישא וביאור הדברים – דהנה ]תבן שהוא מאכל
שהתירה הנחת כרשינין בהמה מצוי ועשוי מקשי התבואה
בתערובת פסולת ע"ג נפה בשבת ,וכן את הכתושים ,אך בתוכו מעורבים חלקיקי מוץ שאינו
הסיפא שהתירה הנחת תבן ומוץ בלולים ראוי למאכל בהמה ,ובעל הבהמה מעוניין בדרך
ע"ג כברה – במצב שאין הכרח ואין כלל לסלק את המוץ הקטן יותר מהתבן ,ולכן נותנן
וודאות שנתברר הפסולת מן האוכל, לתוך כברה וחלקיקי המוץ נופלים למטה והתבן
ויסוד ההיתר ע"פ הכלל הידוע – דבר נשאר למעלה ,ובשבת – נאסר עלינו לכבור תבן
שאינו מתכוין מותר כיון שאינו פס"ר. בכברה ,ואיסורו פשוט – דהרי 'מרקד' הוא.
הוצאת שקית התה מהכוס אך חידשה המשנה שאם ארצה לשנע
וע"פ שיטת רש"י הכא נבואה לדון את התבן המעורב במוץ מהאסם
אל האבוס – מותר ליתנו בכברה ואע"פ
בעניין מצוי מאוד בדיני ברירה, שפעולה זו נראית כהכנה למעשה
דהנה – אחר הכנת כוס תה ונתינת השקית ברירה ,ואף מותר להוליכו כך עד איבוס
שבה תערובת התה לתוך הכוס ,רגילים הבהמה ואע"פ שבדרך עלולים ליפול
אינשי להוציא את שקית התה מהכוס. חלקיקי המוץ.
ונמצינו צריכים לדון ב-ג' מצבים: ויש לתמוה – והרי תרתי לריעותא איכא
א .עצם עירוב השקית בכוס המים הכא ,האחת – דהרי בורר בכברה.
והשנית – הרי בורר פסולת מאוכל .וכל
החמים ,דבזמן עירוב התמצית הרי זאת בעודו אוחז את הכברה בידיו ומניעה
לכאורה הנני בורר את טעם התמצית בדרך הילוכו לכיוון האבוס ,ותימה מדוע
לתוך המים החמים. הותרה מלאכה זו.
ב .שליפת השקית מתוך המים שהייתה ואף ע"ז ביאר רש"י דהתירא הכא
מעורבת בהן. מבוסס על יסוד 'דבר שאינו מתכוין'
וכדוגמת מחלוקתם הידועה של ר' יהודה
ג .לאחר ששלפתי את השקית מן כוס ור' שמעון בגורר ספסל ועלול לחרוש
בדרך הליכתו – דר"י אסר ור"ש שרי,
התה נוטפות טיפות תה מתוך תערובת ומודה ר"ש לר"י בפסיק רישיה ,דהיינו
העלים ,והמים נוטפים ומסתננים דרך דמוכרח שיחרוש בהילוכו ,ולכן אף
בסיפא – סובר רש"י שאין הכרח שבדרך
נקבי השקית והרי בורר ממש לפניך. הילוכו של האדם יתברר המוץ ולכן
ונעסוק בדיון השלישי בלבד ,ולכאורה התירה המשנה.
איסורו מדאורייתא ממש ,דהרי:
א .המים מעורבים היטב בעשבי
התמצית.
ברור פסיק רישיה במלאכת בורר מללו מ
אל תוך הכוס ,וכן המליץ לעשות בשש"כ ב .והרי המים ועשבי התמצית – שני
)פ"ג סעי' ס"ד(.
מינים הם ואיכא בהכי ברירה גמורה.
שיטת השו"ע
ג .חפצי ורצוני בטיפות ,ושמח אני בכך
אך אם נעיין בדעת השו"ע )סי' שיט ס"ח(
שנוטפות לכוס ולא לאיבוד.
נראה כי רחק משיטת רש"י ובחר
בשיטת הר"ן -דאוקמי מתניתין בין רישא ד .איני מעוניין כלל בעשבי התמצית -
ובין סיפא בפסיק רישיה ,דכתב השו"ע
וז"ל :אין שורין את הכרשינין דהיינו ובמים הנוטפים הריני מעוניין ,והרי
שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר 'משמר' לפניך – דמשמר עניינו נתינת
הפסולת ,ולא שפין אותן ביד כדי להסיר שמרים המעורבים ביין בתוך משמרת,
הפסולת ,אבל נותנן בכברה אף על פי והיין נוזל דרך נקבי המשמרת ,והשמרים
שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה .עכ"ל. נותרים על עמדם במשמרת ,ובדיוק
הראת לדעת – כי אוקי למתניתין בודאות
פעולה כזו מתרחשת בכוס התה שלנו.
שיברור את הפסולת מן הכרשינין.
ולכאורה נראה ממש כאיסור תורה
שתי קושיות ע"ד השו"ע
גמור ומתרינן ביה משום
ויש לתמוה על דבריו – והרי כלל בורר או משום מרקד ,ומיבעיא לנו לדון –
האם אכן אסור הדבר ,או שמא נתיר
גדול בידינו דאע"פ שאינו מתכוין מחמת שאין מטרתי וכוונתי לפעולת
– פס"ר משוי ומחשיב אינו מתכוין השימור ,אלא מעוניין אני להוציא את
כמתכוין ,ומדוע התיר השו"ע בנתינת שקית התה מהכוס ולרחקה ,ופעולת
הכרשינין במקרה שודאי תתבצע
הברירה נעשית בפסיק רישיה.
פעולת ברירה.
שיטת רש"י
ועוד קשה דבסי' שכ"ד ס"א פסק השו"ע
ובשיטת רש"י מוכח שפשט את הספק
לסיפא דמתניתין וז"ל" :אין כוברין
התבן בכברה שיפול המוץ לארץ ולא הנ"ל ואסר פעולת ברירה,
יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ ,אבל אע"פ שאין תכליתי וכוונתי אליה אלא
נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אף על פי למטרת הליכה ,אם מוכרח הדבר שיברר
שהמוץ נופל מאליו מותר כיון שאינו המוץ מהתבן ,ולכן גם בשקית תה
ייאסר להוציאה אע"פ שמטרתי רק
מכוון" עכ"ל .וכאן הקושיא כפולה: להוציאה ולא לברור ,מחמת שפס"ר
האחת -דיש להקשות כמש"כ קודם הוא שייברר התה.
דמדוע שרי השו"ע בפסיק ולכן העצה היעוצה – ליטול את שקית
רישיה .והשנית -מהו סוף דברי השו"ע
התה באמצעות כף וממילא לא
ינטפו טיפי תה מהשקית המוצאת חזרה
ברור פסיק רישיה במלאכת בורר מללו מא
ממילא אין מחשבת אוצר ,ומשום כך שנתן טעמא דהתירא – כיון שאינו מכוון,
אין לנו צורך לסתור את פעולת הברירה, והא במעשה דפס"ר עסקינן כדמוכח
דברירה ללא דעת אינה ברירה כלל מתחילה – אע"פ שהמוץ נופל מאליו
ומאי האי טעמא דהתירא 'שאינו
ואינה מלאכה. מתכוין' ,והא בכל פס"ר אע"פ שאינו
ועתה ייפתרו שני חלומות בפשר אחד מתכוין – חייב.
וכך יתבארו דברי השו"ע – דשרינן ביאור דברי השו"ע
להוליך את התבן אע"פ שוודאי ונראה לתרץ בס"ד וזאת ע"פ הבנת
מתברר ,אך פעולה זו לא מיחשבא ברירה,
ואע"פ שבפס"ר בכל מקום -נאמר עומק מציאות מלאכת בורר,
דמחשבינן אינו מתכון כמתכוין ומחייב, דהיא מלאכה שונה משאר מלאכות ,דבכל
הכא – טעמא דהתירא דפס"ר מחמת שלא מלאכה – מתרחש שינוי מהותי בחפץ
התכוין ,ומחמת זה אין חיוב כלל דברירה הנפעל ,לדוגמא במלאכת בישול –
ללא כוונת ברירה אע"פ שמוכרחת המתבשל נהיה חפצא שונה לגמרי ,וכן
הברירה בפס"ר הינה מעשה חסר – בכל מלאכות ,אך הכא בבורר – לא עביד
משמעות ,וזה ביאור השו"ע שכתב – כלום ומתחייב על הזזת חלקים מתוך
'כיון שאינו מכוון'. התערובת מצד לצד.
החידוש בשיטת השו"ע ועוד יותר י"ל דמלאכת בורר הויא
ולפ"ז – מתחדש הכא שברירה דאורייתא מלאכה התלויה ברצון ובדעת
האדם ,למשל – הבורר ע"מ לאכול
בפס"ר שריא בשונה מכל לאלתר – שרי ,ולבו ביום -חייב,
מלאכות ,וממילא בנידון דידן – יהיה
מותר לשלוף את שקית התה מן הכוס ומחשבתו משויא ליה היתר.
אע"פ שמטפטף טיף להדי טיף. ולכן אף כאן נאמר ,דברירה ' -המחייב'
דאע"פ שפעולה זו נתפסת כמעשה הוא 'הרצון לאצור' ,ונגד אותו
הרצון הבסיסי של הבורר אפשר להתנגד
ברירה דאורייתא ,ואדם האוחז אך ורק ברצון הפוך ,והוא ' -בורר לאלתר'
את השקית ומעוניין בטפטוף אכן מתחייב או פעולות שהן 'דרך – אכילה' וענינם –
חטאת ,אם אעשה פעולה זו בכוונה מחשבה חזקה המתנגדת לרצון הבסיסי
להוציא את השקית מן הכוס – מותר של הבורר אשר מעונין "ברצון לאצור".
הדבר כדין פס"ר במלאכת בורר
אך במצב שאין כלל 'מחשבת אוצר'
דאורייתא דשרי ,דאינה מלאכה כלל.
כגון בנידון דידן שהניח כרשינין על
ביאור שונה בדעת השו"ע נפה ללא רצון וכוונת ברירה ,או הולכת
תבן בנפה -אין הכא דעת כלל ,ולכן
אך יש לדחות וליתן טעם אחר בדינא
דהיתר נתינת כרשינין ותבן בכברה,
ברור פסיק רישיה במלאכת בורר מללו מב
דווקא הפסולת ,וממילא בהולכה לא והוא – דהכא לא עביד מעשה ברירה
מתנקה כל האוכל אלא נשאר מעורב עם דאורייתא ,ואפשר לבאר בכמה פנים.
הפסולת אלא שפחתה כמות הפסולת
המעורבת ,ודמיא לדין הירושלמי בפרק א .פסולת הנאכלת ע"י הדחק -דיש
כלל גדול "אמר ר' יודן היה יושב על
הכרי ובורר כל היום אינו מתחייב" לומר דהכא פסולת הכרשינין ראויה
ולמדנו מדברי הירושלמי שני דברים: להאכל לבהמה ע"י הדחק ,וממילא
האחד -דכל זמן שלא נברר ונתקן כל ברירתה אסורה רק מדרבנן כמו שחידש
הכרי אין מתחייב הבורר ,דבורר משמעו הרב המגיד בהלכות שביתת עשור ,ונקטו
תיקון האוכל .והשני -דאיכא איסור
דרבנן ברירה מעין זו] .והביה"ל )סי' ש"מ כדברו המג"א והמשנ"ב.
ס"א ד"ה ומלקט( חקר ע"פ הירושלמי הנ"ל
בחיוב תולש שערה אחת לבנה משחורות, והוכחה גמורה לדבר מדין תבן ומוץ –
מה יהיה דינו של תולש שערה אחת לבנה
משחורות אך לא נתיפה האדם מחמת דהרי המוץ הוא פסולת התבן,
ומשנה שלימה היא דנוטל התבן עם המוץ
שישנן עוד שערות לבנות אחרות[. ומאכיל לבהמה ,ומוכח א"כ דמוץ אע"פ
שנחשב כפסולת – בכ"ז נאכל ע"י הדחק,
ונלמד לדין דידן דהרי הכא נמי נבררת וא"כ – הכא גם אם יכבור ממש בידיו
יעבור על דרבנן בלבד ,וממילא הוי פס"ר
רק מעט פסולת ואין בפועל שום
תיקון משמעותי בתערובת ,ולכן אין בדין דרבנן דשרי השו"ע כמו שנבאר.
בברירה מעין זו איסור דאורייתא ,אלא
ואפשר לבאר ע"פ חידוש זה את לשון
הגדרת המעשה היא פס"ר בדרבנן.
הטור ושו"ע לגבי שריית
ואפשר להביא ראיה להבנה זו מדברי כרשינין במים ,וכן בעניין שיפת כרשינין
– דהוה ליה כבורר ,ויש לשאול – מדוע
המאירי שחזר פעמיים על יסוד כתבו כבורר בכף הדמיון ושינו מלשון
זה – בדין נתינת כרשינין בכברה או רש"י שכתב דהוה ליה בורר ,וכבר
בכלכלה כתב – 'ומקצת הפסולת נופל הסתפק בזה הפמ"ג אי הוה מדאורייתא
מאליו' וכן בדין הולכת תבן בכברה כתב או מדרבנן ,ולדברינו ניחא דלא הוי
דאורייתא מחמת סוג הפסולת הנבררת –
– 'וקצת המוץ נופל מאליו'. דהוי פסולת כרשינין שאיסור ברירתה
מדרבנן ,ולפיכך כתבו הטושו"ע – לשון
ג .בורר בשינוי -ויש עוד לבאר כי כאן
ברירה מדרבנן.
בפעולת הכבירה כל ענינה היא הפוך
בדיוק מאב המלאכה הנקרא 'מרקד', ב .בורר חלק מהפסולת -ועוד אפשר
דמרקד מנפה בנפה והאוכל יוצא דרך
נקבי הנפה ,והפסולת נותרת בנפה ,וכמו לומר דהכא לא הוי ברירה
שהגדיר זאת ר' זירא )קלח ,א( מה דרכו מדאורייתא משום דפעולת 'הכבירה'
שונה מפעולת 'הרקדה' ,דבכבירה -
החלק היוצא מבין נקבי הכברה הוא
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בורר מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search