די אידישע שטעטל - פתיחה אודים מוצלים מאש, שרידי עיירות מזרח אירופה החיים עמנו כיום לאוי"ט, מתרפקים בגעגועים על עיירתם מכורתם, ה'שטעטל' של פעם, שמראותיה וקורותיה חקוקים בנימים חבויים בתוככי נשמתם עד כלות. "אם ברצונכם לדעת את המעיין ממנו שאבו אבותינו את כוחם הרוחני, עליכם לחזור אל העיירה", אומרים תמיד אותם ישישים ולחלוחית ניכרת בזווית עיניהם. "חבל שלא הכרתם אותם, את היהודים של ה'שטעטל'", חוזרים הם ואומרים. "את אותם נפחים, שואבי מים וחוטבי עצים, שהסתובבו בינות גגות הקש המשופעים, או סביב העזים שליחכו את קש הגגות; ובעודם עסוקים במלאכתם היו שפתותיהם ממלמלות פרקי תהילים בהשתפכות. חבל שלא ראיתם את קלסתר הפנים של היהודי הפשוט בתפילתו וניגונו; את האמא היהודיה וה'צאינה וראינה' בידיה, את האיש בעל הפנים המסבירות והחיוך החרישי; את הבית הדחוק בחוץ ורחב בפנים; את היהודי עמוס העמל והטרדות, אך מאושר מאין כמותו ושמח בחלקו". הדמויות המרכזיות בקהילה היו בראש ובראשונה, כמובן, המרא דאתרא שהנהיג את הקהילה, השוחט ובודק )שו"ב(, כשבעיירות רבות - בעיקר עם אוכלוסיה קטנה – הרב שימש במקביל גם כשו"ב, גם כמוהל ולעתים גם כמלמד דרדקי וחזן. "שצמ"ץ" - כך היו מכנים אותם. רב העיירה היה משמש כמורה הוראה וגם כמורה דרך ויועץ לתושבים בכל עניניהם. ברוב העיירות היה הרב תלוי בחסדו של ראש הקהל ופרנסי הקהילה, והצלחתו תלויה היתה" במידה רבה בשיתוף הפעולה ובטיב הקשרים שהיו לו עם אלו. השוחט הפך לחלק בלתי נפרד מהווי העיירה, שכן כל התושבים השתמשו בשירותיו לפחות פעם אחת בשבוע, כשביקשו לאכול בשר בסעודת השבת. אמנם, היו עיירות רבות שידן לא היתה מספקת להחזיק שוחט משל עצמן, ולכן היו משתמשים בשירותיו של שוחט אזורי, שהיה הולך מעיירה לעיירה כדי לשחוט את העופות של תושבי העיירות. החזן בעיירה אף הוא היה דמות ססגונית וחלק בלתי נפרד מהווי השטעטל, וסביבו נארגו אגדות שונות בפולקלור של השטעטל. גם הוא תלוי היה באחוזי המשרה, בהתאם לסוג העיירה ומעמדה הכלכלי, החל מחזן־שליח ציבור קבוע, ועד לחזן שעמד על מקומו רק בימים הנוראים. "הרבה דמויות היו בעיירה... היו בה גיבורי זרוע שהפילו אימה על הגוי שביקש להציק ליהודים, רופאים ידועים בעלי מוניטין בחכמת הרפואה; היו בה דמויות שנרקמו עליהן אגדות: מקובלים, עוברי אורח שעברו בעיירה וסיפרו על עצמם שמעשרת השבטים הם; אמרו עליהם שגדולים הם בנסתר... "ועוד דמויות היו בעיירה; כאלו שהסתפקו בצימוקים, שקדים, בוטנים ובלחם עוני. האגדות ידעו לספר עליהם כי בתיקון חצות שפכו דמעות כמים על חורבן בית המקדש. והיו גם דמויות של מהפכנים נדיבים, הנוטלים מהעשירים ומחלקים לעניים, והם עצמם קבצנים גדולים, שעל שולחנם אפשר היה למצוא רק צלחת גריסים. והיו גבירים שנתנו בחפץ לב לחם, תפוחי אדמה, קמח וגם כסף מזומן לחלוקה בין זקנים, חולים, אלמנות, כלות עניות, תלמידי בית מדרש וכו'. "ולא חסרו בעיירה יהודים רחבי לב, שתמכו במשפחות עניות והקימו בכספים שלקחו מן העשירים בתים לתלמוד תורה. כל מי שחי בעיירה זוכר את אותם טיפוסים מלאי להט מהפכני; יפי נפש היו, בעלי רגש אנושי חם. ולצדם החסידים אוהבי ניגון ושמחה, נאמנים היו לרבותיהם, שמחים היו בחלקם וחיו בשכנות טובה, בשלום ובשלווה עם כל תושבי השטעטל...". השורות דלעיל, מתוך הספר 'עיירה יהודית', הן חלק מהתיאורים הקיימים לרוב על דמויותיה הססגוניות של השטעטל. חלק נכבד באותם תיאורים, שמהם ליקטנו להלן, מתוך זכרונותיהם של בני עיירות שונות, תופסים בעלי המלאכה לסוגיהם השונים, יהודים פשוטים, עמלי כפיים וישרי־דרך, שהיו מסממני ההיכר הבולטים של העיירה היהודית. בעמודים הבאים נביא קצת תיאור מהווי השטעטל של פעם, כאשר נבחין שמהכל נותרו רק זכרונות, ולעומת זה משהו אחד שנשאר עד היום... המטבח של הקהילה.
העגלונים בטבורה של העיירה יכולת למצוא את שבט העגלונים. שבט שאהב את סוסיו, והסוסים דבקו בו. בין הסוסים והעגלון היתה כרותה מעין ברית. ביראת כבוד התייחסו זה לזה. אולם בני העיירה לא רחשו להם כבוד. בבית המדרש לא יוחד להם מקום בכותל המזרח. הם לא היו למדנים, ואת הסידור החזיקו לא פעם במהופך. משמע, לא ידעו לקרוא. בראש השנה וביום הכיפורים היו עומדים במקומותיהם כשאר היהודים, אולם לא נמשכו אחרי בעל התפילה, חסרו להם שם סוסיהם המהירים. מיד עם תום החג אפשר היה לראות אותם ליד סוסיהם, מטפלים בהם במסירות. כיכר השוק היתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השוק ותגריו השטעטל – לב העיירה. וכך מתואר השוק המקומי בספר הזכרון לקהילת מלאובה: ”ביום השבת ובחגים נח השוק. החנויות סגורות במנעול ובבריח. בני אדם מעטים נראים בו. האנשים המעטים העוברים בשוק הם יהודים, לבושים בבגדי קטיפה ומשי, בקפוטות שחורות, בכובעי קטיפה, כולם במאור פנים פונים בכיוון הסמטאות אל בית הכנסת, בתי המדרש ואל בתי תפילה שונים. ”השוק ריק. אין מסחר. אין עסקים. שבת. בחלל האוויר מרחפת הרגשה של קדושה ושל מנוחה, הפורשת אור וששון על כל ימי השבוע. ”ביום ראשון, בימי חגיהם של הנכרים, מתמלא השוק איכרים כבר השכם בבוקר. חנויות היהודים פתוחות למחצה, סגורות למחצה. היהודים אינם מסתובבים בשוק. הם ניצבים לפני הבתים, לפני החנויות לשם ביטחון. שעות אלו מעוררות מחשבות נוגות, זכרונות לא נעימים, פחד. היהודים יודעים: כל הצרות, כל הרדיפות ראשיתן תמיד ביום ראשון, ביום החגא הגדול שלהם. ”ימי שני וימי רביעי הם ימים אפורים. בתי העסק פתוחים לפי השגרה. ה‘פדיון‘ מועט. אנשים עייפים מתנועעים ללא רצון, ללא מטרה. עומדים להם כיתות־כיתות, עומדים שותקים. מסתכלים בעיני זגוגית בשוק הריק למחצה, המתמשך כפיהוק. אם נפלט איזה דיבור, אין לו כל טעם. מתפרדות להן הכיתות, האנשים מתפזרים, ממשיכים לגרור את הרגליים הכבדות והעייפות. בימים כאלה השוק כאילו מתמלא באפרוריות מידבקת, המוסיפה כובד לכל מחשבה, לכל תנועה כאילו בן האדם והחיים כולם החלו שוקעים לתוך ביצה שאין לה קץ. ”שפר גורלם של ימי שלישי ושישי. באים ומתייצבים ימי המסחר. מכל העברים נוהרים אדם ובהמה אל השוק הישן. בשעות הבוקר נעשה כבר המקום צר מהכיל את כל הבאים אליו. השוק מלא על כל גדותיו ומשתפך בחלקו לשוק הירוק, לשוק החדש. אלה הם שווקים שבדרך־כלל אינם בחזקת שווקים. ”בימי שלישי ושישי חיים ותוססים כל הרחובות בדופק המסחר. שווקים וירידים תופסים כל פינה פנויה בעיר. השוק קם לתחיה, כל הרחובות הומים. ”מעלות השחר נוהרים לשוק כפריים בעגלות רתומות לסוס אחד או לצמד סוסים. הן טעונות תבואה, טנאים מלאים פירות, ברווזים, אווזים, תרנגולות והודים. פה ושם מוטלת עגלה על העגלה, ולאחורי העגלה קשורים סייח, פרה... ”הולכי רגל כפריים נושאים בסלי תבן חמאה, גבינות, שמנת בכלי חרס, דובדבנים, תות גינה או גם עוף. יש מחמר אחרי פרה, אחר מוליך עדר אווזים. ברעש בלתי פוסק נוהרים כל אלה אל השוק מכל הנתיבים, כפלגי מים רצים בשאון אל מקווה מים גדול. ”השאון והמרוצה גדולים. יהודים שקטים משתנים בימי השוק ללא הכר. אנשים שוכחים את עצמם כליל, ’יוצאים מעורם‘. רצים אחרי איכר בודד מהלך אחרי עגלת איכרים. זה ממשש שק גרעיני שיפון, זה חוטף עוף מהעגלה, נושף בחלקו האחורי לבדוק אם הוא שמן למדי. יש ששניים או שלושה ביחד מוליכים עגל. זה מושך את העגל בראשו וזה מסובב את זנבו, כדי לאלצו ללכת מהר. להניח יד על שק תבואה, על בהמה, על עוף - הרי זו סגולה להיחשב לשותף לריווח הזעום. סרסורים, תגרנים מוכרים מיד שניה, בקולי קולות ובעמל רב מתאמצים להוציא ריווח שווה־אגורה. הזמנים הולכים ומחמירים, הפיות הולכים ורבים. ”עיקר המסחר הוא בתבואה. תופסים עגלה טעונה תבואה, אצים עם האיכר לאסם של סוחר תבואה גדול, כגון: מרדכי לייב ראק, ברוך אייזנברג, משה ציטרין, משה דוד זלאטניק, מאיר ריינגבירץ, אברהם ריבאק, פישל פרנקל וכדומה, מקבלים דמי סרסרות מכל שק ורצים שוב לחפש עגלת תבואה אחרת. ”אם נתקלים בקשיים בעניין ההעברה לאסם, מובילים את מעט התבואה הישר לטחנה. בעלי הטחנות בעיירה הם יהודים. תבואה וקמח נפוצים לארץ...“. ”הרי הוא פרומער...“. סנדלר במלאכתו בגדי עשירים ועניים. החייט ממלאובה לערים ולעיירות רבות במדינה וגם בחוץ לארץ... .
הנפחים הנפחים פרזלו את הסוסים, אחזו ביד אחת את הפרסה והמסמרים וביד השניה את רגלו של הסוס. הם היו בעלי גוף שרירי, היה עליהם להתגבר על סרבנותו של הסוס. מנהג היה לנפחים לדבר עם הסוס תוך כדי פרזול. ”אין זה משחק“, אומר הנפח לסוסו. ”אנחנו קרובי משפחה ואל תסרב למסור לידי את רגליך הפצועות“. לאחר העבודה משקה הנפח את הסוס, גמול לסבלנותו, ומוליכו לטיול קצר, כדי להיווכח שהפרסה אינה מפריעה. הנפחים היו גם מתקינים את הרעשנים לפני פורים, בעזרת רעשנים אלה ’נפתחו שערי שמים‘ בעת קריאת המגילה. החשבון עם המן היה הנפחים היו ראשונים למאבק נגד מתפרעים, שותפים נאמנים לסבלים ולעגלונים. הם שאבו כח ממראה גופם החסון, הקרינו בטחון וקולם היה בוטח. לצד הנפח היה גם שוליית הנפח שהיה עוזר לו להלום בפח. אותו שוליה היה יושב בדרך־ כלל על מקומו של הנפח לאחר זקנותו. ואם הנפחים היו שם דבר לפשטות ולעתים אף לבורות, העוזר על אחת כמה וכמה. שואב המים בגדיו של שואב המים היו מטולאים, רטובים ונקיים. על הכתפיים האסל, ראשו זקוף כלפי שמים ושפתיו תמיד תפילה. עבודתו קודש היתה, והכל באמצעות אסל ודליים. הוביל מים מן הבאר והנחל אל בתי היהודים. וכה מתואר בספר ’סוכטשוב‘ שואב המים המקומי, קלמן יעקל: ”הדליים של קלמן יעקל שואב המים, תלויים היו על אסל כבד, משל היו חביות, והוא סחבם זקוף קומה, מסתכל נכחו בעיניים שריסים בולטים אדמדמים אפפו אותן, כמו קיבל על עצמו לכפר בעמלו על חטא שחטא, ולא הובלת המים או דבר אחר מעניינו. מעולם לא ידע כמה פעמים סחב דליי מים, ולאילו בתים. משנשאל כמה פעמים סחב מים, נבוך, והפליט בקושי: ’יותר מחמש‘. אך ייתכן שסחב עשר ועתים עשרים פעם. אף לא דרש תשלום בעד סחיבת המים. דבר זה לא היה מעניינו, אלא של זוגתו. היא שערכה החשבונות. ”קיץ וחורף, עם שחר, אומרים היו קריאת שמע, וקלמן יעקל נטל את הדליים הגדולים, תלאם על האסל, נשק למזוזה וירד לנהר, מילא אותם מים וחזר העירה. וכך היה הולך וחוזר, ללא עייפות, ומבלי לנוח ומבלי להוציא הגה מפיו. ונתעורר הרושם שלנצח יהא מהלך אל הנהר לשאוב מים. ואולם, בפתע, הוריד מכתפיו האסל והדליים, ושוב פנה לעבר הנהר, שלא כדי לשאוב מים, אלא – חכה בידו - לצוד בה דגים. אם העלה קלמן יעקל אי־פעם דג בחכתו – לא ידע איש. מכל מקום ברור שהוא לא מכר דגים. עד לשעת הערב עומד היה על שפת הנהר, החכה בידו, ומסתכל במים. ועם בין השמשות חוזר היה אל בית המדרש למנחה־מעריב. ובבית המדרש לא הרחיק מעולם לכת מקצה השולחן שניצב סמוך לדלת, ליד שני התנורים הגדולים. וכך, ידיו מורדות, הסתכל בארון הקודש, ולא נע ולא זע. ואך הניע בראש, משל הסכים לדבריו של מישהו - ותו לא. לא ’אמן‘ ולא ’ברכו‘. ובקצהו של אותו שולחן עומד היה גם בימות חג בשעת התפילה. וטליתו הנקייה כמו תלויה עליו, וידיו מורדות תחתיה, כמו בשעת סחיבת המים, מבלי לנוע, עמד והסתכל. בעליה לתורה לא נתכבד מעולם. לא ידעו אם יודע הוא לברך על הספר - ולהעליבו לא רצו. ואולם, פעם בשנה, בשמחת תורה, נתכבד בהקפה. הספר בידו, מפסיע היה בשקט, מבלי לפצות פה, כמהורהר. לא שר, לא רקד, לא שמח בספר התורה, ואך הסתכל נכחו. בעיר הכירו אותו היטב. ’סופך להיות קלמן יע־ קל‘ - הזהירו אמהות את ילדיהן שהתרשלו. ’אינך אלא קלמן יעקל‘ - נהגו חנוונים לעלוב איש ברעהו“...
בונים מחדש את המטבח מחדש את מטבח החסד 'שוש אשיש' - לרווחת אנ"ש קהילתנו לחיים אידען בימים אלו אנו זוכים לחדש כנשר נעורינו, לבנות ולהקים הק'. זה לא סוד שתקופה ארוכה לא היתה פעילות במסגרת 'שוש אשיש, אולם בתקופה האחרונה ובעיקר בשנה האחרונה, התעוררו כמה עסקנים לחדש את המפעל המיוחד הזה שכל כולו גמילות חסדים ועשיית טוב עם הזולת. כעת, אנו יוצאים במגבית 'לשובע' לבסס ולחדש את המטבח שע"י ביהמ"ד שניזוק קשות מהגשמים והרוחות של החורף האחרון שעעל"ט. מלבד הגג שקרס, גם חלק מן הכלים ניזוקו, כאשר במקביל ישנו חוסר בסירים ובעוד כלי עזר של בישול ואפיה. מספר אברכים אשר ליבם פתוח כאולם, אזרו עוז ונכנסו לעובי הקורה - תרתי משמע - בשביל לשקם את ההריסות ולבסס היטב את המטבח. מטבח החסד - הוא שלי, שלהם ושלך. של כולם! הסיוע שמקבלים בעלי השמחה ובפרט המחותנים החשובים שיחי' כאשר העול של הכנת השמחה כמו שבת שבע ברכות וכו' - יורד מעל ראשם, כאשר המתנדבים בעם עושים כל אשר לאל ידם שהאירוע יצליח. לצד זאת ישנו גם הצד של החיסכון הגדול שיש לבעלי השמחה, כאשר כל המוצרים הינם במחיר הקרן ולפעמים אף פחות מזה, במחירי מבצע. הבישול והאפי' נעשים כולם בהתנדבות מלאה עם לב חם ונרגש. כל המחותנים מצביעים על כך שמטבח החסד הינו משהו נחוץ ודחוף, כאשר א"א לחשוב איך יכולנו עד היום בלי זה. בפרט במרוצת השנים כאשר ב"ה עוד ועוד אברכים הופכים למחותנים ומתחילים בפרק השאת צאצאיהם, הדבר מתבקש אלף מונים. ישנם שבתות בהם מכינים כמה שמחות במקביל כאשר האוכל מועבר לאולמות סמוכים כאן ברחוב, ועוד היד נטוי'. בהמשך - לפי התוכנית - אנו רוצים להתחיל לבשל ולהכין חתונות של אנ"ש, דבר המצריך לוגיסטיקה גדולה יותר וכלים טובים לבישול ואפיה. עתה כאשר כולנו שותפים לדבר אחד, כדאי להציג את העלויות הרבות שיש בהקמת המטבח, אשר מלבד לשמחות ישמש אי"ה כמטבח החסד של השטעטל שלנו, קרית בעלזא בית שמש. אכן, אין כיום בשטעטל את החלבן או החייט העירוני וכמובן לא הסנדלר... מי מתקן כיום נעליים כאשר מחירי הנעליים זולים מבעבר. אולם משהו אחד מזכרת מהעזרה ההדדית שהיה מנת חלקם של יושבי העיירה היהודית נותר לנו: מטבח הקהילה המשותף, מטבח החסד, מפעל העזרה ההדדית אשר נותן את כל כולו ואת כל הלב לכל אחד ואחד מחברי הקהילה שיחי'. מעתה אמור, מטבח החסד הוא של כולנו, וכולנו שותפים לקדירא דבי שותפי, ובפן החיובי. כולנו מסייעים לעסקנים החשובים שיחי' בעלויות הרבות הכרוכות בהקמת המטבח, ואח"כ בהחזקת המטבח דבר יום ביומו. הושענא טלאיך תשביע. הושע נא. מקום של כבוד ונתח נכבד של חסד וגמילות חסדים ע"י מטבח החסד, נוטל לעצמו הארגון החשוב "לחיים" אשר רבים יעידו ויצביעו עליו כמי שנעזרו בו בעיתות שמחה וכו'. גם ארגון זה יקבל חלק ויטול חלק במטבח החדש והמפואר ע"מ להקל על העבודה המפרכת של הכנת עשרות מנות מידי שבוע בשבוע. וע"כ עוד חזון למועד. ופרטים נרחבים יבואו בהמשך.
ע+לויות המוצרים בנית גג + תומכים איטום וניקוזים מים אינסטלציה תיקונים פנים חשמל וונטה + קולט אידיים מזגן מנגנון גז + בלונים 000,29 500,8 500,13 000,6 000,12 000,4 התמונות להמחשה בלבד
שוש אשיש במספרים שבתות שמחה מנות לסעודות סכום החיסכון +למחותנים 40 2000 000,150 קולף חשמלי תנור אידיים + תיקון מקפיא מעבד מזון 000,15 000,10 000,13 500,7
ע+לויות המוצרים מדפי איחסון מקרר מלוש קונטנרים )2) מקרר ירקות וביצים חצובה גז 000,6 000,6 500,8 500,2 800,1 800,3 התמונות להמחשה בלבד
המה מעידים באופן אישי יכולני להעיד על שמחת לבם ורווחתם של המחותנים שיחי'., כאשר ערכנו ב"ה רק בשנה האחרונה כ-40 שבתות שמחה, ועוד היד בטוי' ב"ה לבריתות , פדיון הבן ואף חתונות. כן אנו חושבים קדימה על עריכת חתונות על כל המשתמע מכך. אולם ברצוני להדגיש כאן עוד זווית , לשאלה מדוע נדרשים כ"כ הרבה כלים מכלים שונים. אין צורך לומר כי המתנדבים עושים הכל בהתנדבות מלאה, יומם ולילה - כאו"א בשעות שלו... מי בשעות הבוקר המוקדמות ומי בשעות הקטנות של הלילה. לפיכך, חשוב שיהא ביד המתנדבים את כל הכלים הנדרשים בלי לוותר על נוחות וקלות , שיצליחו לעשות את עבודת הקודש על הצד הטוב ביותר. הסיוע הזה אשר כ"א שותף לזה, הינו היוזמה הכי חשובה לדעתי, וכולנו נרתמים לסייע לעושי המלאכה. ביי אונז אלע אויף שמחות , בעזרת השם יתברך. הרב חיים מושקוביץ מראשי המתנדבים סיר צולנט גדול - 2 סיר מרק גדול - 2 סכינים מקצועיים עגלות מטבח 500,1 400,1 500,1 300,1
ע+לויות המוצרים בלנדר מוט איכותי - 2 המידות קערות פלסטיק כל עגלת פילה כלים מכלים שונים עגלות שינוע - 2 סה"כ 200,1 800 200,1 450,4 000,1 050,164 ש“ח התמונות להמחשה בלבד