נפלאות בהעלֹתך תש"פ

‫ַּגל ֵעי ַני ְו ַא ִּבי ָטה ִנ ְפ ָלאֹות ִמּתֹו ָר ֶתָך‬

‫משיהעוררבי יתוצרחהקוהגיתנווזעבודוריוגתשחלסיידטי“ותא‬

‫“מהן כוונות? כשמצליחים להבין ולהעמיק בסודות התפלה‪,‬‬
‫כל מלה מעוררת את הספירה אליה היא שייכת למעלה‪,‬‬
‫ופועלת על המקבילה שלה בתוך נפש האדם — בשינוי‬
‫התנהגותו ובהתעוררות ותיקון למציאות הסובבת אותו“‬

‫פרשת בהעל ֹתך תש“פ‬

‫בה׳התעֹשל“תפך‬

‫מעין גנים לפרשת בהעֹלתך‬ ‫מבוא לכוונות‪04‬‬

‫פה אל פה‪26‬‬ ‫היחס לכוונות התפילה בחסידות‬
‫מבוא לשני השיעורים הבאים‬
‫על מהות נבואת משה — יחוד נשיקין —‬ ‫העוסקים בכוונות התפילה‬
‫ועל ניצוץ משה רבינו שבכל אחד‬ ‫ע“פ תורת הקבלה‬

‫פרקי אבות‪29‬‬ ‫מטבע הברכה‪06‬‬

‫בור ועם הארץ‬ ‫כוונות הברכה המתחדשות‬
‫מה בין בור לעם הארץ‬ ‫על כוונות המתחדשות‬
‫לאור תורת החסידות‬
‫ארבע המהפכות‪30‬‬
‫דרוש הדעת — כוונת “אחד“‪19‬‬
‫קירוב וריחוק בגיור‬ ‫כוונת קריאת שמע‬
‫על תנועות הקירוב והדחיה‬ ‫התבוננות מעמיקה על החיבור‬

‫שבתהליך הגיור‬ ‫בין דעת עליון לדעת תחתון‬
‫ועל התאחדותנו עם דעת ה׳‬
‫הסיפור החסידי‪33‬‬
‫התחדשות המנורה בכל הדלקה‪22‬‬
‫רבי מנחם מענדל מווארקי‬ ‫אור החיים לפרשת בהעֹלתך‬
‫סיפורים וביאורים על בעל ההילולא‬ ‫סוד הבנין וההתחדשות בעבודתו‬
‫של אהרן הכהן — הדלקת המנורה‬
‫של ט“ז בסיון‬
‫גילוי הפנימיות ושמירתה‪24‬‬
‫מענות ותשובות‪35‬‬
‫שפת אמת לפרשת בהעֹלתך‬
‫תשובות הרב לשואלים‬ ‫על ההבדל בין קרבנות הנשיאים‬
‫על לימודי חול ולימוד מאומץ‬ ‫לעבודת אהרן ועל עבודת הלויים‬

‫רמז בפרשה‪36‬‬ ‫השוערים והמשוררים‬

‫אהבת מרים אהרן ומשה‬ ‫הניגון החסידי‪25‬‬
‫על הקשר המתמטי המיוחד‬ ‫ניגון מס׳ ‪450‬‬
‫ניגון מי“א ניסן תש“פ‬
‫בין משה‪ ,‬אהרן ומרים‬

‫המדור לילדים‪37‬‬

‫אין מצב אבוד‬
‫רזי ילמד אותנו על סוד פסח שני‬

‫לקבלת השיעורים במייל ולהצטרפות לצוות המפיצים‪[email protected] :‬‬
‫עריכה‪ :‬אביב מויאל | עיצוב‪ :‬דעה אביחיל | מערכת‪ :‬הרב יוסי פלאי‪ ,‬בעז יעקבי ואיתיאל גלעדי‬

‫‪3‬‬

‫בס“ד‬

‫הקדמת המערכת‬

‫שבת שלום לכל קוראינו די בכל אתר ואתר‪ ,‬לפניכם גליון נפלאות לפרשת‬
‫בהעֹלתך בעיצוב החדש [עם כמה תוספות עיצוביות שנשמטו בגליון הקודם] ועם‬

‫הרבה תוכן חדש עמוק ונפלא‪.‬‬
‫השבוע שני השיעורים בגליון עוסקים בכוונות התפלה במובן הקבלי שלהן‬
‫— מבנה פנימי־קבלי שיש להתבונן בו בתפלה‪ .‬זו הזדמנות נאותה לפרוש בקצרה‬
‫את יריעת היחס לכוונות האריז“ל [והכוונות ע“פ קבלה בכלל] בתורת חסידות‬
‫ואת ההסבר‪ ,‬מה גם מי שאינו ׳מכוון׳ על פי הקבלה יכול להפיק מהכוונות‪ .‬נושאי‬
‫השיעורים‪ ,‬המעט ׳כבדים׳ לרוב האנשים‪ ,‬הביאו אותנו לצרף מבוא קצר‪ ,‬המופיע‬

‫בתחילת הגליון‪ ,‬על היחס לכוונות התפילה בחסידות‪.‬‬
‫השיעור הראשון עוסק בכוונת מטבע הברכה‪ ,‬נושא מרכזי ויסודי בספרי הקבלה‬
‫ובסידורי הכוונות‪ .‬השיעור פותח בהכנה לחג השבועות‪ ,‬שיא ה“תספרו חמישים יום“‬
‫ומגלה את ה“מאה שערים“ להם זוכים בשמחת החג‪ .‬תורף השיעור‪ ,‬כאמור‪ ,‬עוסק‬
‫בכוונת מטבע הברכה שתקנו חז“ל לאור קבלת הרמ“ק‪ ,‬קבלת האריז“ל וכוונה‬
‫מחודשת על פי תורת החסידות עם הסבר על ההבדל בין גישת תורת הקבלה‬

‫לתורת החסידות לכוונות בכלל‪ ,‬ולתיקון העולמות ותיקון הנפש‪.‬‬
‫בשיעור השני בגליון‪ ,‬חלק מהתוועדות יסוד שביסוד‪ ,‬מתבונן הרב במושג דעת‬
‫בדברי הרמב“ם‪ ,‬ומשם עובר לביאור מעמיק לאור תורת החסידות על המושגים דעת‬
‫עליון ודעת תחתון ועל התאחדותנו עם דעת ה׳ — כשהתבוננות זו מתרחבת לכוונת‬

‫המילה “אחד“ שבקריאת שמע‪.‬‬
‫שבת שלום ומבורך‪,‬‬
‫המערכת‬

‫‪4‬נ‬

‫נקודה בקצרה‬

‫מבוא לכוונות‬

‫היחס לכוונות התפלה בחסידות‬

‫ומביא את הסחורה‪ ,‬והדבר לוקח זמן רב׳‪.‬‬ ‫להביא את הסחורה‬
‫הסיפור מדגיש‪ ,‬קודם כל‪ ,‬כי בחסידות כוונות‬
‫התפלה אינן ריכוז־עיון מחשבתי‪ ,‬אלא פעולה‬ ‫מסופרא כי לרב המגיד ממעזריטש נ“ע‪ ,‬טרם‬
‫שתכליתה לחולל שינוי ממשי — ׳להביא‬ ‫התקרב לבעל שם טוב‪ ,‬היה ידיד נעורים עמו עסק‬
‫את הסחורה׳ מהעולמות העליונים למציאות‬ ‫בספרי קבלה‪ .‬כשהתפרסם המגיד כמנהיג‪ ,‬בא‬
‫שלנו‪ ,‬לגלות אלקות ולחולל תיקון בנפש האדם‬ ‫לבקרו החבר (שלא היה חסיד) והתפלא לראות‬
‫את אריכות תפלתו‪ .‬כחבר‪ ,‬הוא ההין לשאול —‬
‫ומתוכה גם במציאות החיצונית‪.‬‬ ‫׳יחד למדנו את כוונות האריז“ל לתפלה‪ ,‬וגם אני‬
‫מתפלל בהן‪ ,‬ואיני נזקק לזמן כה רב בתפלתי‪.‬‬
‫היחס לכוונות בחסידות‬ ‫מדוע אתה כה מאריך?׳‪ .‬במקום תשובה‪ ,‬הרב‬
‫המגיד שינה את נושא השיחה והתענין באורח‬
‫במבט ראשון‪ ,‬אחרי סיפור כזה‪ ,‬נראה כי‬ ‫חיי חברו‪ ,‬והלה סיפר שהוא עוסק בתורה ועבודה‪,‬‬
‫הכוונות אינן שייכות לכל מי שיודע בנפשו‬ ‫בעוד אשתו מנהלת את החנות ממנה פרנסתם‪.‬‬
‫כי אינו מהלך בעולמות העליונים — כלומר‪,‬‬ ‫רק במשך כשבועיים בשנה הוא נאלץ להתבטל‬
‫כמעט לאף אחד‪ ...‬אמנם‪ ,‬ההתייחסויות בחסידות‬ ‫מתורתו ולנסוע ליריד בלייפציג‪ ,‬לחדש את מלאי‬
‫הסחורה‪ .‬׳ומדוע דורש הדבר ממך שבועיים?׳‬
‫לכוונות המקובלים מורכבות יותר‪:‬‬ ‫שאל המגיד‪ .‬החבר פירט את סדרי נסיעותיו‬
‫אדמו“ר האמצעי מזהיר בחריפותב “לא‬ ‫הלוך וחזור‪ ,‬כולל ההפסקות לשינה ואכילה‪ ,‬וגם‬
‫לעלות במעלות ומדרגות כונות ושמות ויחודים‬ ‫ללימוד ותפלה‪ ,‬ואת המסחר ביריד לפרטיו‪ .‬שוב‬
‫הנהוג בין המקובלים‪ ,‬כי לא חפץ ה׳ באלה“‬ ‫הקשה המגיד — ׳הלא סיפרת לי את הכל ברגעים‬
‫ואומר שמי “שמגמתו רק לבא אל עומק הכונה‬ ‫ספורים‪ ,‬ומדוע אתה מקדיש לכך שבועיים‬
‫והיחוד שעל פי הקבלה לבד‪ ,‬לומר רזי לי רזי לי‬ ‫בשנה?!׳‪ .‬ענה החבר — ׳לא מספיק לספר‪ ,‬צריך‬
‫כו׳‪ ,‬ואין לבבו נכון באמת ובתמים לעצמותו ית׳‬ ‫לנסוע באמת ולהביא את הסחורה!׳‪ .‬אז חזר הרב‬
‫לבד“ כוונותיו הן היפך הכוונה הרצויה‪ ,‬שצריכה‬ ‫המגיד לשאלת החבר‪ ,‬וענה לו — ׳אתה יודע‬
‫להיות רק פניה לה׳ אחד והרגשת אחדותו‪ .‬אכן‪,‬‬ ‫את הכוונות‪ ,‬וחושב במהירות על כל העולמות‬
‫הוא גם פותח שם שאפשר להתייגע בזהר ובכתבי‬ ‫בהם עוברים בתפלה‪ ,‬אבל אני באמת נוסע ליריד‬
‫האריז“ל כדי לראות ש“הכל עולה אל מקום‬
‫א׳‪ ,‬והוא אחדות הפשוטה דווקא“‪ ,‬ובמקום‬

‫ב הקדמת אמרי בינה‪.‬‬ ‫נרשם על ידי איתיאל גלעדי‪ .‬לכללות הדברים עיין באריכות בספר‬
‫ענין התפלה וההתבוננות‪.‬‬

‫א ראה שיחת פרשת פינחס תשי“א‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫שמאפשרת החסידות לעשות לכל לימוד הקבלה‬ ‫אחרג הוא כותב ש“כוונות פירוש המלות על פי‬
‫— הם יתקרבו אלי‪ ,‬יאירו לי ויעוררו אותי‪ ,‬ואולי‬ ‫הקבלה מסייעים לחזק את עומק השגת הכלל‬
‫יום אחד גם יוטמעו בקרבי ויהפכו עבורי לפשט‬ ‫בעצמות אלקות“‪ ,‬ורק מציין שדרך זו שייכת‬
‫בתפלה‪ .‬כשם שאפשר להעמיק בתפלה עוד ועוד‬ ‫לותיקים בלימוד החסידות ובדרך ההתבוננות‪,‬‬
‫במשמעות פסוק‪ ,‬מזמור או ביטוי‪ ,‬לאור החסידות‪,‬‬ ‫בעוד ש“החדשים יותר טוב להם להעמיק‬
‫להתחיות ולהתעורר ממנו‪ ,‬גם הכוונות הן פתח‬ ‫דרך כלל תחלה‪ ,‬עד שיורגלו מעט מעט בדרך‬
‫להתבוננות מאותו סוג‪ ,‬ואם בעולמות העליונים‬ ‫הפרט דווקא“ (ולכך נוספת גם אזהרה־המלצה‬
‫אינני מסתובב — בנפשי פנימה ובעבודתי בעולם‬ ‫ש“העוסק בכוונות צריך ללמוד הענינים ברור‬

‫אני בהחלט יכול לחולל שינוי‪.‬‬ ‫בכתהאריז“ל‪ ,‬ואז כוונתו רצויה“ד)‪.‬‬
‫מעבר לכך‪ ,‬אדמו“ר האמצעי מדגיש‬ ‫גם רבי נחמןה הקפיד על מי שעסק בכוונות‬
‫(במקורות הנ“ל ועוד) כי יש להתייגע ולהתבונן‬ ‫— אף שלמד את כתבי האריז“ל בפקודתו —‬
‫שכל הכוונות‪ ,‬השמות והספירות‪ ,‬אינם אוסף‬ ‫ואמר לו שיתפלל רק בפירוש המלות כפשוטו‪,‬‬
‫׳מקרים פרטיים׳ ביניהם מתחוללים יחודים‪ ,‬אלא‬ ‫“ואמר לו‪ ...‬שמי שאינו ראוי לזה‪ ,‬כשמתפלל עם‬
‫מהלך אחד ש׳תופר׳ את כל פרטי המציאות‬ ‫כונות הוא כמו כשוף‪ ,‬כי בכשוף נאמר ׳לא תלמד‬
‫ומגלה בהם את אחדות ה׳ז‪ .‬ואדרבא‪ ,‬אמירה‬ ‫לעשות׳‪ ,‬ודרשו רבותינו ז“ל ׳לא תלמד לעשות‪,‬‬
‫כללית ש“הוי׳ אחד“ מצריכה עצימת עינים‬ ‫אבל אתה למד להבין ולהורות׳‪ .‬כך הוא בענין‬
‫מפרטי המציאות‪ ,‬והתבוננות פרטית ויסודית‬ ‫הכונות‪ ,‬להבדיל‪ ,‬שאין צריכין ללמד אותם כי אם‬
‫בפרטי סדר השתלשלות ממחישה כיצד הכל‬ ‫להבין ולהורות‪ ,‬אבל לא לעשות עמהם‪ ,‬דהינו‬
‫מתחבר אל האחד‪ .‬אכן‪ ,‬כשזו המגמה‪ ,‬מקבלות‬ ‫לכונם בתפלה‪ ,‬מי שאינו ראוי לזה“‪ .‬ומי הוא‬
‫הכוונות אופי חדש‪ :‬הן משמשות ׳כלי גמיש׳‬ ‫הראוי? “הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה“‬
‫להתבוננות כזו‪ ,‬תוך בחירה כל פעם בדגשים‪,‬‬ ‫ש“אצלם כל הכונות של האר“י‪ ,‬זכרונו לברכה‬
‫מבנים ומהלכים שונים כדי להתבונן שוב —‬ ‫וכו׳ הם פרוש המלות‪ ,‬שבפרוש המלות שלהם‬
‫באופן מרענן ומחודש — כיצד אחדות ה׳ מתגלה‬ ‫כלולים כל הכונות“ (וידוע שהיה גם מי שרבי‬
‫בכל ההשתלשלות‪ .‬וכן‪ ,‬הן עולות עוד מעלה־‬
‫מעלה‪ ,‬גם למדרגות שבהן לא עוסקות בדרך כלל‬ ‫נחמן הורה לו לעסוק בכוונותו)‪.‬‬
‫כוונות האריז“ל — החסידות שמצאה ׳אותיות׳‬
‫להסביר את המדרגות שלפני הצמצום‪ ,‬ודווקא‬ ‫כוונות מתחדשות‬
‫באמצעותן העמיקה לחשוף כיצד כל הפרטים‬
‫נכללים באחדות הפשוטהח‪ ,‬עושה כך גם בכוונות‬ ‫אז מה תכל׳ס? איך נכון עבור חסיד־פשוט‬
‫ומעלה אותן מעלה־מעלה בכוונות המתחדשות‬ ‫בדורנו להתייחס לכוונות?‬

‫בכל דור ובכל יום‪.‬‬ ‫ראשית‪ ,‬מדברי רבי נחמן ש“אתה למד להבין‬
‫מי שילמד את השיעורים הבאים לאור‬ ‫ולהורות“‪ ,‬מובן שכל כוונה היא קודם כל הזדמנות‬
‫הקדמה זו — ימצא בהם המחשות לאמור כאן‪.‬‬ ‫להתבוננות‪ .‬גם אם כוונת המילים והאותיות‬
‫בתפלה היא עדיין ׳מעל הראש׳ עבורי‪ ,‬משום‬
‫בהצלחה!‬ ‫שהדברים לא ׳נדבקים׳ אצלי לפירוש המלות‬
‫ולכוונה הפשוטה‪ ,‬ככל שאעמיק ואעיין בדברים —‬
‫ז כמובן‪ ,‬זו גם המשמעות האמתית של הכוונות לפי דרך‬ ‫ואשתדל לתרגם אותם לממד הנפשי שלהם‪ ,‬כפי‬
‫המקובלים‪ ,‬כפי שמדגיש הרש“ש (נה“ש דף ט ודף לד‪ ,‬וראה גם‬
‫דף יא‪ ,‬א ואילך)‪ ,‬אך בעוד הרש“ש ׳עיבה׳ את הכוונות והוסיף עוד‬ ‫שער היחוד סוף פרק ד‪.‬‬ ‫ג ‬
‫ועוד פרטים לשם כך‪ ,‬החסידות ממחישה זאת קודם כל בהשראת‬ ‫לוח “היום יום“ בדר“ה (ראה גם יא אדר־א)‪.‬‬ ‫ד ‬
‫ה ‬
‫אלקות פשוטה‪ ,‬ומתוך כך ׳מחלחלת׳ אל תוך הפרטים‪ ,‬ואכמ“ל‪.‬‬ ‫ראה לקומ“ת קכ‪.‬‬ ‫ ו‬
‫ ח ראה אגרת רבי אייזיק מהומיל שנדפסה במאמר שני המאורות‪.‬‬ ‫ראה שיח שרפי קדש (ברסלב) ח“א תרכח‪.‬‬

‫‪6‬ש‬

‫שיעור‬

‫כוונות הברכה‬

‫מטבע הברכה‬

‫קיצור מהלך השיעור‬

‫בשבוע של “זמן מתן תורתנו“ התוועד הרב כהכנה למתן תורה‪ .‬ההתוועדות‬

‫ברובה נגעה ישירות לחג השבועות‪ ,‬ועוד חזון למועד לפרסומה‪ ,‬אך היא נחתמה בנושא עמוק‬
‫וחשוב‪ ,‬שהתקשר גם לשבועות‪ ,‬אך הוא נוגע לכל יום ויום בשנה — “מאה ברכות“‪ ,‬עם הכוונה‬

‫הפנימית שיש לכוון בהן‪.‬‬
‫פרק א מתחיל בקשר לשבועות‪ ,‬שיא ה“תספרו חמשים יום“‪ ,‬ומגלה את ה“מאה שערים“ להם זוכים‬

‫בו בשמחה‪ .‬בפרק טמון דרוש קצר על “שיר המעלות“‪ ,‬עם קשר מיוחד לימי סיום הקורונה‪.‬‬
‫פרק ב פותח בחשיבות “מאה ברכות“ ובכך שהן מגלות את הטבע היהודי‪.‬‬

‫פרק ג‪ ,‬תורף השיעור‪ ,‬מסביר את מטבע הברכה לפי הרמ“ק והאריז“ל ומחדש כוונה על פי‬
‫החסידות‪ ,‬קבלת הבעל שם טוב — תוך דגש על ההוד כראשית עבודת ה׳‪ ,‬הסבר החילוק בין‬

‫ברכות הנהנין לברכות המצוות ועוד ועוד‪.‬‬

‫נציין שהשיעור חתם בעוד מהלך מופלא שלם — ביאור חדש של שרש הספירות‬

‫מעלה־מעלה‪ ,‬באופן שכולל את כל סדר ההשתלשלות‪ ,‬והקבלה של הסדר החדש לעשרת‬
‫הדברות — הקובע ברכה לעצמו בע“ה‬

‫(והסקרנים יכולים כבר לבקשו במייל ‪.)[email protected]‬‬

‫יום“ שייכים לשמחה‪ ,‬כי ה“חמשים יום“ הם‬ ‫א‪ .‬מאה שערים‬
‫חמשים שערי בינה שפנימיותה שמחה — “אם‬
‫הבנים שמחה“ב וכן‪ ,‬חמׁשים אותיות ׂשמחים‪.‬‬ ‫מאה שערי שמחה‬
‫צריך להגיע לתכלית השמחה בשבועות —‬
‫חמשים שערי שמחה‪ .‬שער הנון של השמחה‪,‬‬ ‫נפתח עוד נושא‪ ,‬ששייך גם לחג השבועות‪:‬‬
‫הפסוק אומר “תספרו חמשים יום“א‪“ .‬חמשים‬
‫ב תהלים קיג‪ ,‬ט‪.‬‬
‫נרשם ע“י איתיאל גלעדי‪ .‬לא מוגה‪ .‬ב׳ סיון תש“פ — כפר חב“ד‪.‬‬
‫א ויקרא כג‪ ,‬טז‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫האבות הוא הבינה‪ .‬במוחין‪ ,‬אברהם הוא החכמה‪,‬‬ ‫אליו מגיעים בשבועות‪ ,‬הוא המדרגה שהרבי‬
‫יצחק הוא הבינה ויעקב הוא הדעת (בפרט‪,‬‬ ‫קורא לה “שמחה בטהרתה“ג — שלמות של‬
‫מוסבר בכוונות שמוחין חב“ד הם “אלהי אברהם‬
‫אלהי יצחק ואלהי יעקב“יא)‪ .‬פשוט שיצחק‬ ‫שמחה‪ ,‬שמחה ללא תנאי‪ ,‬ללא סיבה‪.‬‬
‫הוא השמחה — שמו לשון צחוק ושעשועים‪,‬‬ ‫כתובד שבחמשים שערים יש שתי קומות —‬
‫“משחקת לפניו בכל עת‪ .‬משחקת בתבל ארצו“יב‪,‬‬ ‫חמשים שערים בבינה עילאה (שמחה בטהרתה)‬
‫וחמשים שערים בתבונה (שמחה שיש לה טעם)‪,‬‬
‫שעשועי התורה והמשחק של התורה‪.‬‬ ‫וביחד מאה שערים‪ .‬אם כן‪ ,‬לא מקבלים רק‬
‫הסברנו שקבלת התורה בשמחה ובפנימיות‬ ‫חמשים שערי בינה — שמחה בטהרתה — אלא‬
‫מכוונת כנגד חכמה (תורה)‪ ,‬בינה (שמחה) ודעת‬
‫(פנימיות)‪ .‬אפשר להקביל לכך גם את האבות‪:‬‬ ‫“כפלים לתושיה“ה‪.‬‬
‫“אברהם התחיל להאיר“יג — הוא אור התורה‬ ‫הפסוק המלא הוא “ויגד לך תע ֻלמות חכמה‬
‫עצמה‪ .‬השמחה של קבלת התורה היא יצחק‪.‬‬ ‫כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעונך“‪.‬‬
‫הפנימיות — ההתעצמות של תלמיד חכם עם‬ ‫רעי איוב אומרים לו כי על אף שנדמה לו שהשיג‬
‫התורה‪ ,‬שהוא מקבל אותה בפנימיות — היא‬ ‫וקיים את כל התורה‪ ,‬באמת יש עוד כל נעלם‪,‬‬
‫יעקב‪ ,‬לכן יעקב הוא התלמיד־חכם שהתעצם‬ ‫“כפלים לתושיה“‪ ,‬שעדיין לא השיג וקייםו‪ .‬ידיעה‬
‫עם התורה‪“ ,‬איש תם יֹשב אהלים“יד (אהלי תורה‬ ‫זו עצמה היא התיקון — “ישה“ הוא לשון חוב‬
‫של שם ועבר‪ ,‬אור המאיר לעצמו ואור המאיר‬ ‫ולשון שכחהז‪ ,‬כאשר מתוך ידיעת האדם שהוא‬
‫לזולתו‪ ,‬כמבואר במ“אטו)‪ .‬לפני כן “אברהם‬ ‫חייב לה׳ עוד קומה ה׳ שוכח ומעביר את עונו‪.‬‬
‫התחיל להאיר“ ויצחק מצא “מאה שערים“ —‬ ‫לעניננו‪ ,‬אחרי כל עבודת הספירה‪ ,‬כשמגיעים‬
‫מי ששמח בקבלת התורה מוצא מאה שערים‪.‬‬ ‫לתכלית של “חמשים יום“‪ ,‬יש לזכור כי עדיין כל‬
‫הדרך לפנינו ויש “כפלים לתושיה“ שעלינו לקבל‬
‫“שיר המעלות“ — להוולד לגאולה‬ ‫(מחדש) במתן תורה‪“ :‬ויגד לך [בחג שבועות‪ ,‬זמן‬
‫מתן תורתנו] תע ֻלמות חכמה [׳אורייתא מחכמה‬
‫בחג סועדים שתי סעודות‪ ,‬לילה ויום‪ ,‬ולפני‬ ‫נפקת׳ח] כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה‬
‫ברכת המזון אומרים “שיר המעלות בשוב הוי׳‬ ‫מעונך [בזכות אותה תנועה של תשובה מלאת‬
‫את שיבת ציון היינו כחֹלמים וגו׳“טז — המזמור‬ ‫שמחה — תשובה על תחושת ההישג והידיעה‬
‫השביעי‪ ,‬החביב‪ ,‬ב־יה מזמורי “שיר המעלות“‪.‬‬ ‫ושמחה במה שעתידים ללמוד ולקבל — מוחל‬
‫יש במזמור בדיוק חמשים תבות ועל כן יש לכוון‬
‫באמירת המזמור ל“תספרו חמשים יום“‪ ,‬תבה‬ ‫ה׳ על כל העוונותט]“‪.‬‬
‫ליום תבה ליום‪ .‬בחג שבועות מכוונים את התבה‬
‫האחרונה — “הכל הולך אחר החיתום“יז —‬ ‫שמחת יצחק‬
‫“[בא יבא ברנה נֹשא] א ֻלמֹתיו“‪ ,‬היינו מציאת‬
‫“מאה שערים“‪ ,‬אלומות תבואה‪ ,‬כאשר אומרים‬ ‫מי מצא “מאה שערים“י? יצחק אבינו‪ ,‬שבין‬

‫את המזמור פעמיים בחג‪.‬‬ ‫ ג שיחת כי תצא י“ד אלול תשמ“ח‪.‬‬
‫ד ראה עמק המלך שט“ז פי“ב (וראה כמה אופני ביאור באוה“ת‬
‫יא שעה“כ ענין כונת העמידה (עמ׳ קצג)‪ .‬וראה זהר ח“ב יד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫יב משלי ח‪ ,‬ל־לא‪.‬‬ ‫בראשית ח“א עה“פ “ויזרע יצחק מאה שערים“‪ ,‬ואכ“מ)‪.‬‬
‫ה איוב יא‪ ,‬ו‪.‬‬
‫יג שמות רבה טו‪ ,‬כ‪.‬‬
‫יד בראשית כה‪ ,‬כז‪.‬‬ ‫ ו רש“י עה“פ‪ ,‬וראה באריכות גם במלבי“ם‪.‬‬
‫טו ראה שיעורים בסוד הוי׳ ליראיו ח“ג עמ׳ קצג ובכ“ד‪.‬‬ ‫ז ראה אבן עזרא עה“פ‪.‬‬

‫ט ז תהלים קכו‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ח זהר ח“ב קכא‪ ,‬א‪ .‬וראה שם פה‪ ,‬א‪.‬‬
‫יז ברכות יב‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ט וראה גם שמות רבה מו‪ ,‬א כי בפרט נאמר “כפלים לתושיה“‬
‫על הלוחות השנים‪ ,‬יחד עם התשובה והכפרה על חטא העגל‬

‫(ונתבאר באריכות בשיעורי ט“ו־י“ט אד“ר ע“ו)‪.‬‬
‫ י בראשית כו‪ ,‬יב‪.‬‬

‫‪8‬‬

‫וברג‪.‬יאלמושייאהתהבטהרבכוכעוונהתהיה—ודי‬ ‫בעצם במזמור זה הכל כפול‪“ ,‬כפלים‬
‫לתושיה“‪“ :‬היינו כחֹלמים“ “היינו שמחים“ (רמז‬
‫מאה שערים — מאה ברכות בכל יום‬ ‫מובהק לחמשים התבות ו“תספרו חמשים יום“);‬
‫“אז ימלא שחוק פינו‪“ “...‬אז יאמרו בגוים‪;“...‬‬
‫מה הם אותם “מאה שערים“? כתובכה‬ ‫“הגדיל הוי׳ לעשות עם אלה“ “הגדיל הוי׳ לעשות‬
‫שהם המאה ברכות שאדם חייב לברך בכל‬
‫יוםכו‪ .‬מאיפה לומדים על מאה ברכות? מפסוק‬ ‫עמנו“; “ ֹנשא משך הזרע“ “ ֹנשא א ֻלמתיו“‪.‬‬
‫ב“פרשת היראה“כז (השייכת ליצחק‪“ ,‬פחד‬ ‫והנה‪ ,‬למזמור הזה יש משמעות מיוחדת‬
‫יצחק“כח)‪ ,‬אותה יש יהודים שאומרים כל יום‬ ‫לימים אלה‪ ,‬בהם יוצאים ממצוקת הבידוד כו׳‪,‬‬
‫אחרי התפלהכט‪ .‬הפרשה מתחילה “ועתה [לשון‬ ‫ומתרפאים כולנו לפני חג מתן תורה כדי לקבל‬
‫תשובהל] ישראל מה הוי׳ אלהיך ׁשֹאל מעמך כי‬ ‫את התורה בשמחה ובפנימיות‪ .‬מה עלינו ללמוד‬
‫אם ליראה“לא‪ ,‬מכאן “היה רבי מאיר אומר חייב‬ ‫מכל התקופה הזו שעברה עלינו ומהיציאה ממנה‬
‫אדם לברך מראה ברכות בכל יום“לב‪ .‬רבי מאיר‬ ‫כעת ב“ה? “היינו כחֹלמים“‪ ,‬גם “כפלים לתושיה“‬
‫— נשמה משיחיתלג‪“ ,‬מאיר עיני חכמים“לד —‬ ‫— חלום הגלותיח‪ ,‬חלום זועה‪ ,‬וחלום הגאולהיט‪,‬‬
‫דורש “אל תקרי ׳מה׳ אלא ׳מאה׳“לה‪ .‬כמו שהרבי‬ ‫חלום טוב‪ ,‬הכי טוב‪ .‬כמה חדשים היינו במצב‬
‫דבר על הכנסת א ל־גולה והפיכתה ל־גאולה‬ ‫של עיבור‪ ,‬עיבור־שני בלשון הקבלה‪ ,‬וכעת עלינו‬
‫(כנ“ל) — בגימטריא מה — רבי מאיר מוסיף‬ ‫להיוולד מחדש‪ ,‬עם מוחין חדשים‪ ,‬דהיינו חיות‬
‫עוד א לתוך ה“מה“ (הבטול) והופך אותו למאה‬ ‫חדשה‪ ,‬מוחין דגדלות‪ ,‬כלים רחבים לקבל את‬
‫התורה־חדשה של מלך המשיח ולפעול בעולם‬
‫(ל־י פעמים י‪ ,‬יפי)‪.‬‬ ‫להחשת הגאולה לתקן עולם במלכות ש־די —‬
‫זו גם קבלה טובה לשבועות‪ :‬כמו שהרבי דבר‬ ‫לקיים סוף כל סוף את הוראת הרבי “עשו כל‬
‫שבחג שבועות צריך לקבל־להתחזק בענין של‬ ‫אשר ביכולתכם“כ (להוסיף ל“כל“ מה שעשינו‬
‫חת“ת‪ ,‬זהו גם יום שצריך להתחזק בענין של‬ ‫עד עתה עוד קומה חדשה של “כל“ — “כפלים‬
‫“מאה ברכות בכל יום“‪ .‬יש יהודים שממש סופרים‬ ‫לתושיה“)‪ .‬היציאה מחלום הגלות לחלום הגאולה‬
‫אותן‪ ,‬במיוחד בשבת שיש פחות ברכות‪ ,‬ועושים‬ ‫היא‪ ,‬כדברי הרביכא‪ ,‬המשכת ה־א לתוך ה־גולה —‬
‫מאמץ מיוחד לברך מאה ברכות מדי יום ביומו‪.‬‬ ‫גילוי המוחין בעצםכב שהיו טמונים בעיבור‪“ ,‬גל‬
‫עיני [להתעורר מהשינה של חלום הגלות] ואביטה‬
‫הטבע היהודי — לברך את ה׳‬ ‫נפלאות מתורתך“כג (כפירוש אדמו“ר הזקן ל“היינו‬
‫כחֹלמים“‪“ :‬שיתגלה מדרגה ובחי׳ זו של החלום‬
‫מסופרלו שהרבי הרש“ב‪ ,‬חוץ מהדין של מאה‬ ‫עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך‬
‫ברכות‪ ,‬היה ׳מורגל בברכות׳ וגם הקפיד לברך‬
‫להם בזמן הגלות שהוא מבחי׳ החלום“כד)‪.‬‬
‫כה רקנאטי תולדות (ומובא בשמו בכ“מ); מגלה עמוקות לך לך‬
‫וויחי ובכ“ד בספרי הקבלה והחסידות‪.‬‬ ‫י ח כפירוש הרד“ק והמצודות (ועוד)‪.‬‬
‫כ ו ראה שו“ע אדה“ז מו‪ ,‬א‪.‬‬ ‫יט כפירוש האבן עזרא והמלבי“ם (ועוד)‪.‬‬
‫כ ז דברים י‪ ,‬יב־יא‪ ,‬ט‪.‬‬
‫כח בראשית לא‪ ,‬מב‪.‬‬ ‫ כ שיחת כ“ח ניסן תנש“א‪.‬‬
‫כ א שיחת פרשת אחרי מות־קדשים ופרשת אמור תשנ“א‪.‬‬
‫כט כנדפס בסידורים רבים על פי ספרי היראים וסידור הר“ש‪.‬‬ ‫מבואר באריכות במאמר “מגולה לגאולה“ בספר מודעות טבעית‪.‬‬
‫ל בראשית רבה כא‪ ,‬ו‪.‬‬ ‫כ ב כמבואר בשיחה שם‪ ,‬אלף לשון “אאלפך חכמה“ (איוב לג‪,‬‬
‫ל א דברים י‪ ,‬יב‪.‬‬ ‫לג) “אאלפך בינה“ (עפ“י שבת קד‪ ,‬א) — שתי המדרגות כנגד שתי‬
‫לב מנחות מג‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫בחינות שער החמשים הנ“ל‪ .‬בעומק‪ ,‬ה־א המתגלה בשבועות היינו‬

‫לג ראה ירושלמי כלאים פ“ט ה“ג‪.‬‬ ‫ה־א ד“אנכי“ — “אנא [נפשי כתבית יהבית]“ (שבת קה‪ ,‬א)‪.‬‬
‫ל ד עירובין יג‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫כ ג תהלים קיט‪ ,‬יח‪.‬‬
‫כ ד תו“א כח‪ ,‬ד‪.‬‬
‫לה זהר ח“ג קעט‪ ,‬א‪.‬‬
‫ל ו לקו“ד לג אות ד (עמ׳ ‪ 798‬במהדורת לשה“ק)‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫כל שעה־שעתיים‪ .‬אם לא היה לו משהו לברך קיום מצוהמ (בברכת המצוות) — ומתמלאים‬

‫עליו — פרי או משהו אחר — הוא היה אומר את גם שמחה על קרבתו וטובו‪ .‬צריך לברך את ה׳‬

‫הפסוק “ברוך אתה הוי׳ למדני ֻחקיך“לז (פסוק בשמחה‪“ ,‬עבדו את הוי׳ בשמחה“מא‪ ,‬ותוך כדי‬

‫מפרק קיט‪ ,‬הפרק של הרבי השנה)‪ .‬זהו הפסוק הברכה להתבונן בסוד הוי׳“ הפנימי שבה וכך‬

‫היחיד שמתחיל “ברוך אתה הוי׳“ — עיקר להתקרב לפנימיות אור אין סוף ב“ה‪ .‬והרמז‪:‬‬

‫מטבע הברכה בגימטריא שמחה ובגימטריא “סוד‬ ‫מטבע הברכה‪.‬‬

‫צריך להיות כל הזמן בתודעה של לברך את הוי׳ ליראיו“מב‪ .‬הברכה לה׳ צריכה להיות “בפיך‬

‫ה׳‪ .‬דבר מאד חשוב לחשוב עליו — יהודי היינו ובלבבך“מג — היראה בפה‪ ,‬כאשר מרגיש את‬

‫אחד שכל הזמן אומר “ברוך ה׳“‪ .‬באמת ככה השכינה מדברת מתוך גרונו (כמבואר בדא“חמד)‪,‬‬

‫נוהגים — ׳מה נשמע? מה שלומך?׳ ׳ברוך ה׳!׳‪ .‬והשמחה בלב‪“ ,‬נתתה שמחה בלבי“מה‪.‬‬

‫זהו גדר של יהודי‪ ,‬ממש טבע יהודי‪ ,‬לברך את ה׳‬

‫מאה פעמים ביום‪ .‬את הכח־הטבע הזה מגלים כוונת “מטבע הברכה“‬
‫מי שלומד קצת קבלה — וכל שכן מי‬ ‫בשבועות — כשמסיימים את ספירת העומר‬

‫שלומד הרבה קבלה — יודע‬ ‫בשמחה וזוכים ל“מאה שערים“‬

‫שלימוד מטבע הברכה הוא יסוד‬ ‫(כיצחק אבינו שזכה ומצא מאה‬

‫כל הכוונות שמכוונים על פי דרך‬ ‫יהודי היינו אחד‬ ‫שערים)‪“ ,‬מאה ברכות“‪.‬‬
‫הקבלה וגם על פי דרך החסידות‪.‬‬ ‫שכל הזמן אומר‬ ‫זו התחלת נושא גדול‪,‬‬
‫כוונה בתפלה — להבין מה שאנו‬ ‫“ברוך ה׳“‪ .‬באמת‬ ‫ששבועות הוא זמן לקבל‪“ ,‬נעשה‬
‫אומרים ולכוון בלב — מתחילה‬ ‫ונשמע“לח‪ ,‬לברך מאה ברכות בכל‬
‫ככה נוהגים —‬ ‫יום‪“ .‬נעשה“ בפועל — לברך את‬
‫מכוונת הברכה‪.‬‬ ‫׳מה נשמע? מה‬ ‫ה׳ מאה פעמים‪ ,‬מאה ברכות‪,‬‬
‫מענין שבכל שלב של‬ ‫כל הזמן לברך את ה׳ — וגם‬
‫התגלות חכמת הנסתר נושא‬ ‫שלומך?׳ ׳ברוך‬
‫“נשמע“‪ ,‬נבין את הברכה‪ ,‬את ה׳!׳‪ .‬זהו גדר של‬
‫הברכות היה חשוב מאד‪ ,‬אבל כל‬

‫פעם הכוונות התחדשו‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫יהודי‪ ,‬ממש טבע‬ ‫פנימיות נשמת הברכה שאנו‬
‫כוונת מטבע הברכה אצל הרמ“ק‬ ‫יהודי‪ ,‬לברך את ה׳‬ ‫מברכים‪ .‬צריך לברך בטבעיות‪,‬‬
‫— רבינו משה קורדובירו‪ ,‬שקדם‬ ‫מאה פעמים ביום‬ ‫בתמימות‪ ,‬וגם להבין — “ברוך‬
‫לאריז“ל — היא כפי שהוא מבין‬ ‫אתה הוי׳ אלהינו מלך העולם“‪,‬‬

‫מספר הזהר הקדוש; אחר כך בא‬ ‫“אשר קדשנו במצותיו וצונו“‬

‫(כמו שתיכף נאמר “אשר קדשנו במצותיו וצונו האר“י הקדוש והסביר בדרך שלו; אחריו בא‬

‫הרש“ש שהעמיק מאד בדבריו‪ ,‬ועשה מכוונת‬ ‫על ספירת העומר“)‪.‬‬

‫כשמברכים את ה׳ תמיד מתמלאים יראה הברכה מעשה מרכבה ממש — כוונות מאד־מאד‬

‫מהרגשת הנוכחות שלו (כפשט “מה הוי׳ אלהיך מורכבות‪ .‬רק לכוון פעם אחת ביום “ברוך אתה‬

‫שֹאל מעמך כי אם ליראה“) — הגורמת פחד הוי׳“ יכול לקחת חצי יום‪ ,‬שש שעות‪ .‬כוונה כזו‬

‫מלמעול בקדשי שמים ולהנות מהעולם הזה בלא‬

‫ברכהלט (בברכות הנהנין) או היראה שלקראת מ ראה פרי הארץ פרשת נח‪.‬‬

‫מ א תהלים קא‪ ,‬א‪.‬‬

‫מב שם כה‪ ,‬יד‪.‬‬

‫מ ג דברים ל‪ ,‬יד‪.‬‬ ‫ל ז תהלים קיט‪ ,‬יב‪.‬‬
‫ל ח שמות כד‪ ,‬ז‪.‬‬
‫מ ד ראה כש“ט (קה“ת) אות קס‪ ,‬ובכ“ד במאור עינים ובפרי‬
‫הארץ‪.‬‬

‫מה תהלים ד‪ ,‬ח‪.‬‬ ‫ל ט ראה ברכות לה‪ ,‬א־ב‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫להמשכה מהכתר (כמו שמוסברנב סוד חיי שרה‬ ‫היא קצת יותר מדי בשבילנו (לעת עתה על כל‬
‫— “מאה שנה [בכתר] ועשרים שנה [במוחין‬ ‫פנים) — כל אחד צריך לדעת את ה“תפסת‬
‫חכמה ובינה] ושבע שנים [בשבע המדות]“נג)‬ ‫מרובה לא תפסת“מו שלו‪ .‬לא צריך לתפוס יותר‬
‫מדי — צריך משהו קומפקטי‪ ,‬שנוכל לתפוס‬
‫— גילוי מהמקיף העל־מודע‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬בפרט אם צריכים לכוון מאה פעמים ביום‪.‬‬
‫במושגים של האריז“ל‪ ,‬הטבע היהודי והגילוי‬ ‫צריך כוונה מספיק קומפקטית וטובה שתוכל‬
‫שלו — באופן של מודעות טבעית — שייכים‬ ‫להכנס לתודעה — אם אכוון אותה הרבה (כמו‬
‫ליחס והחיבור בין החסדים המכוסים (בהם אין‬ ‫שמתרגלים לנשימת חדוהמז‪ ,‬עד שבאה מעצמה)‬
‫מודעות) והחסדים המגולים (בהם יש מודעות‬ ‫— עד שכל פעם שאברך תהיה לי כוונה זו‪,‬‬
‫עצמית)נד‪ .‬האריז“ל‪ ,‬כדרכו‪ ,‬׳מסבך׳ את הסוד‬
‫של מאה ברכות וההסבר שלו קושר אותו גם‬ ‫כמעט באופן טבעי‪.‬‬
‫להמשכה מהכתר וגם לחיבור בין המדרגות‬
‫המגולות והמכוסות‪ :‬הוא מסבירנה שמאה ברכות‬ ‫גילוי הטבע היהודי‬
‫היינו התפשטות עיקר המוחין מכתר ז“א עד‬
‫שליש עליון דת“ת‪ ,‬שש ספירות ושליש כאשר‬ ‫חזרנו כמה פעמים על כך שיש בברכה משהו‬
‫כל ספירה כלולה מ־‪ ,10‬סה“כ סג דרגות‪ ,‬ואחר‬ ‫טבעי — ששייך לעצם הטבע היהודי — וצריך‬
‫כך ההתפשטות במקום החסדים המגולים בשני‬ ‫לברך אותה בתמימות ובשמחה‪ ,‬ועם זאת‬
‫שליש ת“ת ונה“י‪ ,‬עוד לז דרגות — סג ו־לז‬ ‫צריכה להיות בברכה הבנה־כוונה טובה ופנימית‬
‫משלימים למאהנו‪ .‬הוא מסביר שכל ההמשכות־‬ ‫ויראה מתוך תשומת לב‪ ,‬ואפילו הכוונה צריכה‬
‫הברכות הן מהבריכה העליונה דאמא‪ ,‬ממקום‬ ‫להיות ׳טבעית׳‪ .‬בתפלה אנחנו יוצאים מהעולם‪,‬‬
‫החסדים המגולים שלה דהיינו שני שליש ת“ת‬ ‫מהטבע הרגיל‪ ,‬אבל מאה ברכות מקיפות ומלוות‬
‫ונה“י שלה (לבושי המוחין דז“א) — עוד לז‬ ‫את היהודי כל היום‪ ,‬בכל מה שהוא עושה‪ ,‬ולכן‬
‫דרגות (דאמא) שמעל ל־סג ו־לז (דז“א)נז‪ ,‬שרש‬ ‫צריך להיות בהן משהו טבעי — הן משתלבות‬
‫יחוד קול־דבור (ז“א ונוקבא) בהבל־להב־הלב‪.‬‬ ‫בכל מעשי היהודי‪ ,‬מכוונות אותו ל“כל מעשיך‬
‫ב־הבל הפה שלו‪ ,‬במאה ברכות‪ ,‬מגלה היהודי‬ ‫יהיו לשם שמים“מח ו“בכל דרכיך דעהו“מט‬
‫את היפי היהודי הטבעי והאמתי (מאה בגימטריא‬ ‫ומחדירות כוונה גם בכל המצוות שלו (וזהו‬
‫יפי‪ ,‬הרומז להתכללות של י פעמים י) ומתקן‬ ‫המובן הפנימי־האמתי של כוונה — לא ׳מחשבה׳‬

‫את “הבל היפי“נח‪.‬‬ ‫אלא התכווננות פנימית למטרהנ)‪.‬‬
‫במושגים של קבלה וחסידות‪ ,‬הטבע היהודי‬
‫נ ב לקו“ת ברכה צג‪ ,‬א‪.‬‬ ‫הוא ׳מקיף׳ — משהו שחופף מעל המודעות של‬
‫נג בראשית כג‪ ,‬א‪.‬‬ ‫היהודי — והברכה צריכה לגלות־להפנים אותו‬
‫(ביחס למצוות‪ ,‬באמת כתוב בפירושנא שהברכה‬
‫נ ד ראה באריכות בספר מודעות טבעית מאמר “בכל לבי‬ ‫מגלה את האור המקיף של המצוה)‪ .‬באמת‪,‬‬
‫דרשתיך“ ובעיקר שם בביאור ובנספח אליו‪.‬‬ ‫ב׳פשט הקבלה׳ הסוד של “מאה ברכות“ קשור‬
‫נה ראה פע“ח שער הברכות פ“א‪.‬‬
‫מו ר“ה ד‪ ,‬ב‪ .‬ובכ“מ‪.‬‬
‫נו לז היינו חלק המילוי של סג (יוד הי ואו הי)‪ ,‬כך שההפרש‬ ‫מז ראה אשא עיני מאמר “סוד הנשימה‪ :‬חדוה“‪.‬‬
‫ביניהם הוא הוי׳ (השרש)‪ .‬כאשר מעלים ברבוע (בסוד ההתכללות‬
‫דמעשה מרכבה) את לז ו־סג — ‪ 37‬ברבוע = ‪“( 1369‬ורוח אלהים‬ ‫מח אבות פ“ב מי“ב‪.‬‬
‫מרחפת על פני המים“‪“ ,‬רוחו של מלך המשיח“)‪ 63 ,‬ברבוע = ‪3969‬‬ ‫מ ט משלי ג‪ ,‬ו‪.‬‬
‫— ההפרש הוא כבר ‪ ,2600‬מאה פעמים הוי׳‪ ,‬סוד מאה ברכות בהן‬
‫נ ראה לקו“ת שה“ש יג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מברכים את הוי׳‪.‬‬ ‫נ א תו“א נב‪ ,‬ב בשם הפע“ח (וראה פע“ח שער התפלה פ“א‬
‫נ ז לז (דאמא) ועוד סג ו־לז (דז“א) עולה ‪ — 137‬גיל אברהם‬
‫בעקדה‪ ,‬כאשר ה־‪ 37‬העליונים‪ ,‬או התחתונים‪ ,‬הם גיל יצחק‬ ‫ובעולת תמיד שער כללות התפלות ועוד)‪.‬‬
‫בעקדה‪ .‬הכל שייך לכוונת “אתה“ בברכה — כפי הכוונה‬
‫שמתחדשת כאן בהמשך — סוד ההתכללות דאברהם ויצחק על‬

‫ידי מסירות נפשם בנסיון העקדה‪.‬‬
‫נח משלי לא‪ ,‬ל‪.‬‬

‫‪11‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫ולובש צורה“סז‪ .‬לכן אצלנו גם אפשר לכוון שונה‬ ‫גל‪.‬פכיוונשולתש“מקבטלבועתהברכה“‬
‫— לראות את המלה מזוית אחרת‪ .‬אבל קודם‬
‫צריך להבין איך הרמ“ק אומר ואיך האריז“ל‬ ‫כוונה — הספירה והכח הנפשי בכל מלה‬
‫אומר — ואחר כך אפשר לחשוב הלאה‪ ,‬איך‬
‫כוונות‪ ,‬לפי פשט‪ ,‬היינו חיבור המלים כך‬
‫מתקבל אצלנו‪.‬‬ ‫שכל מלה היא כינוי לספירה וכח נפשי‪ .‬הכוונה‬
‫במלה באה לעורר את אותה ספירה כו׳ למעלה‬
‫“ברוך“ — כתר (רמ“ק)‬ ‫(עיקר ענין הכוונה על פי חכמת הקבלה) ואותו‬
‫או יסודות או“א (אר“י)‬ ‫כח נפשי באדם המתפלל (עיקר ענין הכוונה על‬
‫פי חכמת החסידות)‪ .‬הרי “מבשרי אחזה אלוה“נט‬
‫“הכל הולך אחר הפתיחה“ — ובלשון‬ ‫— אני יכול לראות מבשרי (מה“לב בשר“ שליס)‬
‫המדרש במקור “הכל הולך אחר הראש“סח —‬ ‫מהו כל דבר בשרש‪ ,‬והעיקר‪ ,‬להמשיך את הדבר‬
‫ו“בתר רישא גופא אזיל“סט‪ .‬כל הברכה נקראת‬ ‫מהשרש שיתגלה ויפעל בתוכי (ודרכי לחלקי‬
‫על שם המלה “ברוך“‪ ,‬המלה הראשונה — אותה‬ ‫בעולם ועד שיפעל בעולם כולו‪“ ,‬לתקן עולם‬
‫אומרים עוד לפני “אתה“ ולפני הזכרת שם‬
‫“הוי׳“ שבא שלישי בברכהע — לכן בה נפתח‬ ‫במלכות ש־די“סא)‪.‬‬
‫במלים הכי פשוטות‪ ,‬מה שרוצים בכלל‬
‫את ההתבוננות‪.‬‬ ‫לעשות לגבי כוונות התפלה‪ ,‬החל מהברכה‪,‬‬
‫הרמ“ק אומרעא פשוט — “ברוך“ היינו‬ ‫הוא להתבונן בשלש רמות — שלש קבלות‬
‫המשכה מהכתר‪ .‬הוא אפילו נותן סימן מתיקוני‬ ‫— כמוסבר בחסידותסב‪ :‬קבלת הרמ“ק‪ ,‬קבלת‬
‫הזהרעב (שמצוטט גם בחסידות‪ ,‬הרבי הרש“ב‬ ‫האריז“ל וקבלת הבעש“ט‪ .‬קבלת הבעש“ט היא‬
‫כותב אותו בתחלת המשכו הגדול‪ ,‬תער“בעג)‬ ‫רב־גונית‪ ,‬הולכת ומתפתחת מדור לדור — כל‬
‫— כשאני אומר את המלה ברוך לכוון שראשי‬ ‫הזמן יש חידושים‪ ,‬גם כוונות חדשות‪ .‬אפילו‬
‫התבות (לא לפי הסדר) הם “ראש ומקור כל‬ ‫בפשט‪ ,‬רש“י הקדוש אומר שאם הייתי כותב‬
‫ברכות“‪ .‬ברכה היא שפע — אור ושפע שיורד‬ ‫את פירושי היום לא היה בדיוק כמו אתמול‬
‫מלמעלה‪ ,‬מהשמים — והנאצל הראשון שה׳‬ ‫— בגלל הפשטים המתחדשים בכל יוםסג‪ .‬כל‬
‫האציל הוא הכתר‪ ,‬שהוא “ראש ומקור כל‬ ‫שכן וקל וחומר לגבי דברים שבלבסד‪ ,‬שהם בגדר‬
‫ברכות“‪ ,‬ממנו נמשך כל השפע‪ .‬בברכה צריך‬ ‫“נודע בשערים בעלה“סה — “כל חד וחד לפום‬
‫שיעורא דיליה‪ ,‬לפום מה דמשער בליביה“סו (סוד‬
‫סז לשון הראשונים‪ .‬ספר הפליאה ד“ה “ויאמר אלהים ישרצו‬ ‫האות נ של אשת חיל‪ ,‬נ שערי בינה‪ ,‬אבל כפול‪,‬‬
‫המים וגו׳“; פירוש הראב“ד לספר יצירה (פ“ב מ“א); תחלת ספר‬ ‫“מאה שערים“‪“ ,‬מאה ברכות“)‪ .‬בפרט‪ ,‬ה“מאה‬
‫ברכות“ נלמדות מהמלה “מה“ — מה“מה“‬
‫החשק לר“א אבולעפיא‪ ,‬ובכ“מ‪.‬‬ ‫שבנפש‪ ,‬הבטול‪ ,‬בא הכח להיות “פושט צורה‬
‫סח פרקי דרבי אליעזר פמ“ב‪.‬‬
‫סט עירובין מא‪ ,‬א; וראה סוטה מה‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫נ ט איוב יט‪ ,‬כו‪.‬‬
‫ע מזכיר את תחלת התורה‪“ ,‬בראשית ברא אלהים“‪ ,‬ששם ה׳‬ ‫ ס ראה תניא אגה“ק טו; מבוא לספר הנפש‪.‬‬
‫הוא המלה השלישית — לא הראשונה‪ .‬כשתרגמו את התורה ליוונית‬
‫שמו את אלקים כמלה ראשונה (מגלה ט‪ ,‬א)‪ ,‬שלא יטעו הגוים‪,‬‬ ‫סא תפלת “עלינו לשבח“‪.‬‬
‫אבל בתורה זו המלה השלישית‪ .‬התורה מתחילה ב“בראשית“‪ ,‬ב־ב‬ ‫ס ב מאמר “השפלות והשמחה“ ממו“ה ר׳ אייזיק מהומיל פע“ב‪.‬‬
‫רבתי‪ ,‬שחז“ל מפרשים מלשון ברכה (בראשית רבה א‪ ,‬י) — כל‬ ‫מבואר בטבע היהודי מאמר “המודעות העתידית“ עמ׳ מה ואילך;‬
‫התורה מתחילה מ“ברוך“‪ .‬המלה השניה‪“ ,‬ברא“‪ ,‬עולה בגימטריא‬
‫חצי “אתה“‪ .‬ודאי צריך לקבל את ה“ברוך“ הזה ב“נעשה ונשמע“‬ ‫בעתה אחישנה פ“א ובכ“מ‪.‬‬
‫שלנו‪ ,‬בקבלת התורה שלנו‪ .‬שם מתחיל “בראשית ברא אלהים“ —‬ ‫סג ראה רשב“ם על בראשית לז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫מ“ברוך“ ל“אלהים“‪ .‬בברכה אומרים “ברוך אתה הוי׳“ — מ“ברוך“‬ ‫סד כמבואר בהקדמת ספר התניא‪.‬‬
‫עד “הוי׳“‪ ,‬דרך המלה המאד־חשובה “אתה“‪ ,‬פניה לנוכח לקב“ה‬
‫(כדלקמן)‪ .‬הערך הממוצע של שתי השלישיות‪“ ,‬בראשית ברא‬ ‫סה משלי לא‪ ,‬כג‪.‬‬
‫אלהים“ “ברוך אתה הוי׳“‪ ,‬הוא “כפלים לתושיה“!‬ ‫ס ו הקדמת התניא שם עפ“י זהר ח“א קג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עא פרדס רמונים ש“ג פ“ה‪ .‬וראה שכ“ג פ“ב‪.‬‬

‫ע ב תקו“ז תקון ע (קכ‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫ע ג אות כג (בנוסח “ראש ומקור כל ברכה“)‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫היום? קבלת התורה (יסוד אבא‪ ,‬ברוך) בשמחה‬ ‫להמשיך מהכתר — דרך כל הספירות — עד‬
‫ובפנימיות (יסוד אמא‪ ,‬ברכה)‪ ,‬כנ“ל‪.‬‬ ‫המלכות‪ ,‬הכל בתוך המלה “ברוך“עד‪ .‬בנפש כתר‬
‫היינו אמונה־תענוג־רצון — שלשת הראשים‬
‫המשך מטבע הברכה ברמ“ק ובאר“י‬ ‫שבכתרעה‪ .‬ב“ברוך“ צריך להאחז בכתר ולחשוב‬
‫שכל הברכה יורדת מהכתר‪ ,‬עד שמגיעה לסוף‪,‬‬
‫לפני שנתחיל את התכל׳ס שלנו‪ ,‬נמשיך רק‬ ‫“סיפא דכל דרגין“עו‪ ,‬המלכות־השפלות‪ .‬זו כוונת‬
‫לומר עוד יותר בקיצור‪:‬‬
‫הרמ“ק למלה “ברוך“‪.‬‬
‫אצל הרמ“ק “ברוך“ הוא הכתר‪“ ,‬אתה“‬ ‫אצל האריז“ל הכוונה אחרת‪ :‬הוא כותבעז‬
‫המלכות אבל מצד החסד ו“הוי׳“ התפארת‪.‬‬ ‫ש“ברוך“ בכל מקום היינו ספירת היסוד — יסוד‬
‫מהו “אלהינו“? בשביל הרמ“ק הוא בינה‪ ,‬וגם‬ ‫הוא גם צינור להמשכת שפע — ובמטבע הברכה‬
‫“מלך“ הוא בינה‪ ,‬ו“עולם“ היינו ו“ק‪ ,‬מדות הלב‪,‬‬ ‫“ברוך“ היינו יסוד אבא שמתקשר ומחובר תדיר‬
‫ליסוד אמא‪ .‬על יחוד יסודות או“א נאמר בזהר‬
‫ומלכות‪.‬‬ ‫“איהו ברוך — איהי ברכה“עח‪ .‬אין ברוך בלי‬
‫אצל האריז“ל המלה השניה‪“ ,‬אתה“‪ ,‬היא‬ ‫ברכהעט‪ ,‬לכן “ברוך“ כולל את יסוד אבא ויסוד‬
‫ראשי תבות “אשר תנה הודך“פב‪ ,‬בכך הוא‬ ‫אמא‪ .‬האריז“ל אומר בפירוש שה־ב של ברכה‬
‫אומר להתבונןפג — כוונה פלאית‪“ .‬אשר תנה‬ ‫היא בינה וה־ר של ברכה היא “ראשית חכמה“פ‪.‬‬
‫הודך [על השמים]“‪ ,‬ר“ת “אתה“‪ ,‬בא לעורר‬ ‫מכוונים ב“ברוך“ לחבר בין חכמה ובינה — ה־ב‬
‫את האושר — היות שהמלה הראשונה כאן‬ ‫היא בינה‪ ,‬סוד הנתיב דיסוד אמא‪ ,‬וה־ר היא‬
‫היא “אשר“ — מה“ברוך“ בתוך אמא‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫ראשית חכמה‪ ,‬סוד השביל של יסוד אבאפא‪.‬‬
‫הכוונה היא לחזק את השמחה‪ .‬יש מקום — גם‬ ‫הם תמיד מחוברים‪ ,‬אבל צריך לעורר אותם —‬
‫באריז“ל — שכתוב שסתם “אתה“ היינו חסדפד‪.‬‬ ‫לעורר את היחוד — וזו כוונת המלה “ברוך“‪.‬‬
‫על אברהם אבינו‪ ,‬איש החסד‪ ,‬כתוב “אתה כהן‬ ‫זו תפיסת כוונת האריז“ל בפשטות גמורה‪,‬‬
‫לעולם“פה‪ .‬אבל בשער הכוונות לאריז“ל‪ ,‬לפני‬ ‫בלי כל המורכבות של הרש“ש‪ .‬מה פירוש‬
‫הפיתוח של הרש“ש‪ ,‬יש כוונה זו — כוונה גדולה‪,‬‬ ‫כוונת האריז“ל ל“ברוך“ במלים שלנו בשיעור‬
‫שאמרתי רק בקיצור נמרץ‪ .‬אחר כך הוא אומר‬
‫ששם “הוי׳“‪ ,‬המלה השלישית‪ ,‬הוא “[אשר‬ ‫ע ד בשכ“ג פ“ב מביא מתקו“ז הנ“ל גם שתבת “ברוך“ כוללת‬
‫תנה הודך] על השמים“ — להמשיך מקיפים‬ ‫עשר ספירות כדלהלן‪“ :‬ועוד‪ ,‬ברוך‪ :‬ב׳ אחזי תרין‪ ,‬שכינתא עלאה‬
‫(ארבעת השמות עב סג מה בן הכלולים בשם‬ ‫ותתאה‪ ,‬ר׳ ראשית חכמה‪ ,‬ו׳ אחזי שית ספירן‪ ,‬ך׳ אחזי על כתר‬
‫הוי׳ ב“ה) על המדות‪“ ,‬על השמים“‪“ .‬אלהינו“‬ ‫עלאה“‪ .‬וראה פע“ח שער הברכות פ“ג‪ .‬ורמז‪ :‬כשמצרפים את‬
‫היינו גבורה‪ .‬אחר כך‪“ ,‬מלך“ בבינה (עולים‬ ‫שמות עשר הספירות‪ ,‬העולים ‪ ,2868‬ל־ברוך מקבלים לו פעמים‬
‫מ“אתה הוי׳ אלהינו“‪ ,‬חג“ת‪ ,‬לבינה) — כאן‬ ‫אלהים‪ ,‬לו צדיקים שכל אחד מהם בבחינת אלהים‪ ,‬ומתקיים “אני‬
‫גם האריז“ל אומר כמו הרמ“ק‪ .‬הייתי חושב‬
‫ש“מלך“ מלכות‪ ,‬אך שניהם אומרים ש“מלך“‬ ‫אמרתי אלהים אתם“ (תהלים פב‪ ,‬ו)‪.‬‬
‫— “[אלהים חיים] ומלך [עולם]“ — הוא בינה‪.‬‬ ‫עה סוד ה׳ ליראיו ש“א פ“א ובנספח “ג׳ רישין שבכתר“ (וביאורם‬
‫הרמ“ק אומר שה“עולם“ הוא ו“ק ומלכות‬
‫בשיעורים בסוד ה׳ ח“ג עמ׳ מז ואילך ועמ׳ רצא ואילך)‪.‬‬
‫והאר“י מפרש רק מלכות‪.‬‬ ‫עו זהר ח“ב נו‪ ,‬א; ח“ג רנו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫עז פע“ח שער הברכות פ“ב‪.‬‬
‫פ ב תהלים ח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פג שעה“כ דרושי ר“ה ו (ביאור ענין הכריעות); משנת חסידים‬ ‫ע ח זהר ח“ב קסב‪ ,‬א (וח“ג רסד‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫ע ט ברוך־ברכה משלימים ל“תנה [הודך על השמים]“ (תהלים ח‪,‬‬
‫מסכת ליל ר“ה פ“ד מ“ז‪.‬‬ ‫ב) — שייך לכוונת “אתה“‪ ,‬כמו שיתבאר‪ .‬בחישוב של “רצוא ושוב“‪,‬‬
‫פד שער מאמרי רשב“י עקב (על דרע“א ע“א); פע“ח שער‬ ‫ד“פ ברוך־ברכה = ‪ ,1820‬סוד פעמים הוי׳‪ ,‬מספר האזכרות של שם‬
‫הוי׳ ב“ה בכל התורה כולה — נשמת כל התורה כולה היא היחוד של‬
‫הברכות פרקים ב־ג‪.‬‬
‫פה תהלים קי‪ ,‬ד‪ .‬תהלים קי‪ ,‬ד‪.‬‬ ‫“איהו ברוך ואיהי ברכה“‪.‬‬
‫פ תהלים קיא‪ ,‬י; משלי ד‪ ,‬ז‪.‬‬
‫פא השביל הזה הוא גם בבחינת “כפלים לתושיה“‪ ,‬סוד “בשביל“‬
‫— ב־שביל‪“ ,‬בשביל התורה“ ו“בשביל ישראל“ (רש“י לבראשית א‪,‬‬
‫א)‪ ,‬סוד “ב־ראשית“‪ ,‬וכמו שעוד יתבאר אי“ה‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫הוא בינה‪ ,‬שרש הגבורה‪ ,‬שנקראת “אלהים‬ ‫אומרים כל זאת רק כדי שנבין שכל אחד‬
‫חיים [ומלך עולם]“צב‪ ,‬גם אלקים וגם מלך‪ ,‬אבל‬ ‫מפרש אחרת — יש דמיון‪ ,‬אבל גם שוני‪ .‬כולם‬
‫לפי הפירוש שראינו ש“אלהינו“ היינו הבטחון‬ ‫משתווים בהסבר שם הוי׳ כתפארת‪ ,‬או מקיפי‬
‫בה׳ ומקור הכח שלנו לעשות חיל — נכוון‬ ‫התפארת של הלב‪ ,‬וגם אנחנו נצעד בדרך זו‪.‬‬
‫“אלהינו“ בנצח‪ ,‬ומכאן תצא שאר ההתבוננות‪,‬‬ ‫שם הוי׳ הוא שם הרחמים — מעורר רחמים‪,‬‬
‫החל מהמלה “ברוך“‪ .‬כפי שהוזכר‪ ,‬שם הוי׳ הוא‬ ‫כשאומרים “ברוך אתה הוי׳“‪ .‬פנימיות התפארת‬
‫רחמים — מוסכם על כל הכוונות — תפארת‪.‬‬
‫באמת‪ ,‬בסדר הספירות אחרי תפארת בא נצח‬ ‫היא רחמים‪.‬‬
‫— כבר פירוש טוב‪ ,‬שאחרי “הוי׳“ בא “אלהינו“‪.‬‬
‫המניע להתבוננות החדשה —‬
‫“ברוך“ בהוד‬ ‫“אלהינו“ בנצח‬

‫נחזור להתחלה‪ ,‬מה יכול להיות “ברוך“ חוץ‬ ‫על הרקע של שתי הכוונות האלה‪ ,‬אנחנו‬
‫מהכתר‪ ,‬וחוץ מהפירוש היותר עמוק — והפחות‬ ‫רוצים לתת כוונה נוספת — פירוש של עבודה‪.‬‬
‫מובן — שיש כאן “איהו ברוך‪ ,‬איהי ברכה“‪,‬‬ ‫נחשוב עליו ביחד‪ .‬לפני כן‪ ,‬נספר מה היה המניע‬
‫יחוד היסודות של חכמה ובינה? מה עוד יכול‬ ‫של כל הדרוש שכעת אנו מתחילים — מטבע‬
‫להיות “ברוך“‪ ,‬שקשור גם בפשט לשרש ברך?‬
‫כתוב בחסידותצג שהשרש ברך בברכה גם לשון‬ ‫הברכה‪:‬‬
‫ֶּב ֶרך — יש שתי ברכיים — ומה עושים בברך?‬ ‫לפני כמה שבועותפו הסברנו כוונה של “שמע‬
‫כורעים‪ .‬אני כורע ברך‪ ,‬כלשון חז“ל‪“ :‬כשהוא‬ ‫ישראל הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד“פז‪ ,‬והבאנו מקור‬
‫כורע — כורע בברוך“צד (ההמשך‪“ ,‬וכשהוא זוקף‬ ‫מהחסידותפח ש“אלהינו“ — “הוי׳ אלהינו“ —‬
‫— זוקף בשם“‪ ,‬היינו שזוקף את הכל לרחמי ה׳‬ ‫הוא שה׳ הוא הכח והחיות שלנו‪ .‬כתוב במקום‬
‫יתברך‪ ,‬שם הוי׳ שבתפארת)‪ .‬בברך יש הכנעה‪.‬‬ ‫אחדפט שב“אלהינו“ הכוונה לפסוק “כי הוא הנֹתן‬
‫לך כח לעשות חיל“צ — ממילא מיד מתקשר‬
‫באיזו ברך עיקר ההכנעה? ברך שמאל‪ ,‬ההוד‪.‬‬ ‫לנושא הכללי שלנו כאן עם הבנות‪ ,‬אמונה‬
‫ראינו שהאריז“ל אמר בפירוש שה־ב של‬ ‫ובטחון‪ ,‬הבטחון הפעיל של הנצח‪ .‬מכך הבנו‬
‫שרש ברך היא בינה וה־ר היא חכמה‪ .‬מהי ה־כ?‬ ‫שכאשר אומרים “הוי׳ אלהינו“ צריך לחשוב‬
‫הוא לא כותב‪ ,‬אבל פשוט — מאמר מפורש בזהר‬ ‫האמונה שלי שה׳ כל הזמן נותן לי כח לעשות‬
‫— “אין כ אלא לכתר“צה‪ ,‬ה־כ היא כתר‪ .‬ברור‬ ‫חיל‪ ,‬ספירת הנצח‪ .‬זהו המניע — ההשראה —‬
‫לי שהשרש ברך הוא בינה־חכמה־כתר — עליה‬
‫בג“ר‪ .‬הסדר בינה־חכמה־כתר הוא צירוף ה־י־וצו‬ ‫למה שאנחנו עושים כעת‪.‬‬
‫(הכתר הוא הקו האמצעי‪ ,‬שרש ה־ו של שם‬ ‫שוב‪ ,‬הכל בא מהווארט ש“אלהינו“ היינו‬
‫הוי׳)‪ .‬צריך להכיר את חכמת הצירוף‪ ,‬לפיה יוצא‬ ‫הכח והחיות שלנו — הנצח שלנו‪ ,‬הנצחון שלנו‪,‬‬
‫מהאריז“ל — דבר שהוא לא כותב‪ ,‬ולכאורה‬ ‫“נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם“צא שלנו‪ .‬אין‬
‫לא התכוון לו בכלל — שהצירוף של שרש ברך‬ ‫שום פירוש קודם למטבע הברכה שאומר שבמלה‬
‫“אלהינו“ מכוונים לספירת הנצח‪ .‬לפי האריז“ל‬
‫“אלהינו“ היינו גבורה‪ ,‬שם הדין‪ ,‬ולפי הרמ“ק‬

‫צב זהר ח“ב סח‪ ,‬ב‪ .‬פירוש הרמ“ק לספר יצירה פ“א מ“א; פע“ח‬ ‫פו ל“ג בעומר תש“פ (נדפס ב“ואביטה“ בה“ב)‪.‬‬
‫תפלות ר“ה פ“ה; פיה“מ ד“ה “ברוך משלם שכר טוב“‪.‬‬ ‫פז דברים ו‪ ,‬ד‪.‬‬

‫צג ראה מאמרי אדה“ז כתובים ח“א לתהלים קמה‪ ,‬ב (מאמר‬ ‫פח לקו“ת בלק ד“ה “מה טובו“ סופ“א‪ .‬ובכ“מ‪.‬‬
‫שעוסק כולו במאה ברכות)‪.‬‬ ‫פט ראה בני יששכר ניסן דרוש ג ובמאמר “שמע ישראל“ בספר‬

‫צ ד ברכות יב‪ ,‬א‪.‬‬ ‫אשא עיני‪.‬‬
‫צ דברים ח‪ ,‬יח‪.‬‬
‫צה ראה לקומ“א ו‪ ,‬ד‪.‬‬ ‫צא שמואל־א טו‪ ,‬כט‪.‬‬

‫צו ראה סוד ה׳ ליראיו ש“א פכ“ט‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫להודות־לברך‬ ‫מה יהודי עושה‬ ‫(ה־י־ו) הוא הצירוף של ספירת‬
‫גם על הרעה‬ ‫כל הזמן? מודה‪.‬‬ ‫ההוד‪ .‬כשאני מברך את ה׳ —‬
‫“ברוך אתה הוי׳ אלהינו מלך‬
‫יש עוד ראיה חשובה מחז“ל‬ ‫מודה פירושו‬ ‫העולם בורא פרי העץ“‪“ ,‬המוציא‬
‫שהמושג ברכה קשור בעיקר‬ ‫גם להאמין וגם‬ ‫לחם מן הארץ“ — אני מודה לה׳‪.‬‬
‫להוד‪ .‬חז“ל אומרים במסכת‬ ‫לברך‪ .‬לכן הכוונה‬
‫הראשונה היא‬ ‫הכל מתחיל מהודיה‬
‫ברכותצט‪:‬‬ ‫ברוך — כוונה של‬
‫חייב אדם לברך על הרעה‬ ‫הודיה לה׳‪ ,‬שהיא‬ ‫ברכה הולכת יחד עם הודאה‪.‬‬
‫כשם שהוא מברך על הטובה‬

‫שנאמר “ואהבת את ה׳ אלהיך‬ ‫גם אמונה וגם‬ ‫הכל צריך להתחיל מהודיה‪ .‬מה‬
‫בכל לבבך ובכל נפשך ובכל‬ ‫הכנעה לה׳‬ ‫הדבר הראשון שאני עושה בבקר?‬
‫מאדך“‪“ ...‬בכל מאדך“ — בכל‬ ‫מה המלה הראשונה שאומרים‬

‫מדה ומדה שהוא מודד לך הוי‬ ‫בבקר? “מודה“‪ .‬למה קוראים‬

‫לי יהודי? מה יהודי עושה כל הזמן? מודה‪ .‬מודה מודה לו במאד מאד‪.‬‬

‫כאן דורשים את “מודה לו“ כחיוב לברך‬ ‫פירושו גם להאמין וגם לברך‪ .‬לכן הכוונה‬

‫הראשונה היא ברוך — כוונה של הודיה לה׳‪ — ,‬על הרעה כמו על הטובה — ראיה ברורה‬

‫שהיא גם אמונה וגם הכנעה לה׳‪ .‬אין הכי נמי — שברכה בהוד‪.‬‬

‫כל הלימוד כאן לגבי הברכה הוא מלשון‬ ‫כשאני מברך אני מגיע לכתר‪ ,‬אבל מצדי העבודה‬

‫היא ברך שמאל‪ ,‬ההוד‪ ,‬ממנה אני מתחיל את הודיה — לשון נופל על לשון של “מדה ומדה‬

‫שהוא מודד“ ו“מודה לו במאד מאד“ (בכפל‬ ‫היום ואת הברכה‪.‬‬

‫כתובצז שְּברכה היא גם לשון ַה ְברכה — לשון‪ ,‬כנגד הטובה והרעה‪“ ,‬כל מדה ומדה“)‪,‬‬

‫לקחת־לכופף את ענף האילן־הגפן ולשים אותו הכל בדרשת “מאדך“‪ .‬כנראה‪ ,‬אם הראיה היתה‬

‫באדמה‪ ,‬לשתול אותו‪ ,‬שיצמח צמח חדש‪ .‬איך מלשון ברך היה משמע שיש לברך בעיקר על‬

‫אני מגיע לענף‪ ,‬כופף אותו ושותל אותו מחדש? דבר טוב — סתם ברכה (מן השמים) היא‬

‫הכל מתחיל מהשרש של כח ההודיה בנפשצח‪ ,‬טובה (וכן “והיה ברכה“ק של אברהם‪“ ,‬הברכות‬

‫ההוד‪ ,‬לברך ולהודות‪“ ,‬מודה אני“‪ .‬לכן כוונת מסורות לך“קא‪ ,‬היינו לברך בטוב)‪ ,‬והוה־אמינא‬

‫הברכה‪ ,‬ראשית כל הכוונות של התפלה‪ ,‬מתחילה שהברכה שלי כהודיה לה׳ היא גם על הטוב‬

‫מ“ברוך“ — שמצדי פנימיות ה“ברוך“ היא הנראה והנגלה מלמעלה דווקא‪ .‬כדי להדגיש‬

‫ש“חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על‬ ‫פנימיות ההוד‪.‬‬

‫יהודים מודים בטבעיות‪ ,‬בתמימות‪ ,‬וגם הטובה“ צריך ללמוד דווקא מלשון הוד (סוף קו‬

‫מברכים בתמימות‪ .‬לוקחים את הפרי ואומרים שמאל)‪ ,‬כדי לכלול‪ ‬גם הודיה על הרעה כאשר‬

‫“ברוך אתה הוי׳“ — הכל טבעי‪ .‬טוב ומתאים‪“ ,‬הודי נהפך עלי למשחית“קב‪ .‬אפשר להודות גם‬

‫כי פנימיות ההוד היא תמימות‪ .‬מהי תמימות? על הרעה משום שההוד מתיחס‪ ‬לדבר שהוא‬

‫שבסוף לא צריך לדעת שום כוונות — רק לומר למעלה מטעם ודעת שלי‪ ,‬גם דבר שנראה לי‬

‫את הדברים בהודיה פשוטה ותמימה מהלב‪ .‬מזה היפך‪ ‬הטוב צריך להודות על האמת ש“גם זו‬

‫מתחילים‪ ,‬זה הראש ו“הכל הולך אחד הראש“‪.‬‬

‫צט פ“ט מ“ה‪.‬‬ ‫צז דעת זקנים מבעלי התוספות ופירוש הטור הארוך עה“ת‬
‫ק בראשית יב‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫בראשית יב‪ ,‬ג ובכ“ד‪.‬‬
‫ק א רש“י על בראשית כה‪ ,‬ה‪.‬‬
‫צח ראה ישמח ישראל פרשת יתרו אות ג‪“ :‬ברכה היא מלשון‬
‫קב דניאל י‪ ,‬ח‪.‬‬ ‫הכנעה‪ ,‬כמו המבריך את הגפן בארץ“‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫אומר “אתה“ לה׳‪ ,‬פונה אליו כעצם הטוב כאשר‬ ‫לטובה“קג ו“כל מה דעביד רחמנא לטב עביד“קד‪.‬‬
‫“טבע הטוב להיטיב“ במדת “חסד לאברהם“ביק‪.‬‬ ‫בסגנון החסידות‪ ,‬לשון ברכה היינו המשכה‬
‫זהו חסד מלמעלה למטה‪ ,‬מה׳ אלי‪ ,‬אבל כאן‬ ‫מהמקור‪ ,‬העלם שישנו במציאות‪ ,‬ולכן לא ברור‬
‫רוצים שהכל יהיה יחד‪ ,‬עבודה שלי‪ .‬איך אני אומר‬ ‫שברכה יכולה להיות דבר רע‪ ,‬שהרי “אין רע‬
‫“אתה“ לה׳? כמובן‪ ,‬באהבה — אני אוהב אותו‪.‬‬ ‫יורד מלמעלה“קה כו׳‪ ,‬מה שאין כן הודאה מגיעה‬
‫אבל מעבר לאהבה — “רחימו“ — יש ב“אתה“‬ ‫להעלם‪ ‬שאינו במציאות‪ ,‬שם‪ ‬הכל טוב בעצם‬
‫גם “דחילו“‪ .‬אני אומר “אתה“ בדחילו ורחימו —‬
‫באהבה וביראה‪ .‬או‪ ,‬כמו שלמדנו לא מזמן‪ ,‬יש‬ ‫ועל ידי אמונה (הוד) יתגלה הטובקו‪.‬‬
‫אהבה כמים ואהבה כאשגיק‪ .‬אם אני מוכן ורוצה‬
‫להתקרב לקב“ה — להקריב את עצמי‪ ,‬כיצחק‬ ‫אתה — התכללות חסד וגבורה‬
‫אבינו ש“פשט צווארו על גבי המזבח“דיק‪ ,‬להיות‬
‫קרבן לה׳ — נפרש את “אתה“ כמו שמסביר‬ ‫אם כן‪ ,‬מטבע הברכה בדרוש שלנו מתחיל‬
‫מברך שמאל‪“ ,‬ברוך“‪ .‬הוא מגיע לכתר (שלמעלה‬
‫בתניא‪ ,‬שבאמירת “אתה“ יש מסירות נפש‪.‬‬ ‫מטעם ודעת — כל הודיה בנפש הוא להודות‬
‫בעצם‪ ,‬כוונת “אתה“ היא כוונת העקדה‪.‬‬ ‫לדבר שאיני מבין בשכל)‪ ,‬וגם עושה את היחוד‬
‫בעקדה כתוב “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה“וטק‬ ‫של “איהו ברוך“ ו“איהי ברכה“‪ ,‬של יסודות‬
‫— אתה‪ ,‬אברהם אבינו‪ ,‬שאתה אהבה‪ ,‬ברגע הזה‬ ‫אבא ואמא לפי האריז“ל — הכל נעשה — אבל‬
‫נעשה יראהזטק‪ .‬ביכולת לומר לה׳ “אתה“ לנוכח‬ ‫אצלי הכוונה היא דווקא הוד‪ ,‬אני רוצה לשים‬
‫יש תכלית המרכבה — התכללות המדות‪ ,‬כנ“ל‪.‬‬ ‫כנגד כל מלה רק ספירה אחת‪ ,‬ברוך־הוד‪“ ,‬מודה‬
‫התכללות המדות הראשיות בנפש היא התכללות‬
‫אהבה ויראה‪ .‬אתה‪ ,‬אברהם‪ ,‬שמדתך אהבה —‬ ‫אני לפניך“‪.‬‬
‫“ידעתי כי ירא אלהים אתה“ — ויצחק בנך‪,‬‬ ‫מהו “אתה“? ודאי חסד‪“ ,‬אתה כהן לעולם“‪.‬‬
‫שמדתו יראה‪ ,‬כעת אוהב את ה׳ בכלות הנפש‪,‬‬ ‫יכול להיות מלכות — הרמ“ק אמר שזו מלכות‪,‬‬
‫פושט את צוארו על גבי המזבח להיקרב כעולה‬ ‫אבל החסד של המלכות‪“ .‬אתה“ היא פניה‬
‫תמימה לה׳‪ .‬זו כוונת־חווית “אתה“ — גם חסד‬ ‫לה׳ לנוכח‪ .‬בספר התניאקז אומר אדמו“ר הזקן‬
‫וגם גבורה‪ ,‬במשמעות של התגברות האהבה‪ ,‬יחד‪.‬‬ ‫שהמלה “אתה“ היא המלה הכי חשובה בתפלה‪.‬‬
‫כשאני אומר “אתה“ לנוכח‪ ,‬לה׳‪ ,‬קודם כל אני‬
‫זו החויה כשאני אומר לה׳ “אתה“‪.‬‬ ‫חווה את ה׳‪ .‬ההודיה של “ברוך“ היא עדיין בתוך‬
‫עצמי‪ .‬ב“ברוך אתה“ יש תנועה של “צאינה‬
‫“הוי׳ אלהינו מלך העולם“ —‬ ‫וראינה“קח — לצאת מה“אני“ שלי ולעמוד נוכח‬
‫תפארת־נצח־מלכות־בי“ע‬ ‫פני ה׳קט‪“ ,‬שפכי כמים לבך נֹכח פני א־דני“קי —‬
‫שיש בה גם מסירות נפש (סוד “אליך הוי׳ נפשי‬
‫אחר כך “הוי׳“ היינו מדת הרחמים‪ ,‬פנימיות‬
‫התפארת‪“ .‬הוי׳“ היינו רחמי ה׳‪ ,‬אך גם מצדי‬ ‫אשא“איק)‪.‬‬
‫יש מצוה להתדמות לה׳ — “מה הוא רחום אף‬ ‫“אתה“ כמדת חסד היינו החסד של ה׳ — אני‬

‫בי ק מיכה ז‪ ,‬כ‪.‬‬ ‫קג תענית כא‪ ,‬א‪.‬‬
‫גיק התוועדות ל“ג בעומר — אור לח“י אייר שנה זו‪.‬‬ ‫קד ברכות ס‪ ,‬ב‪.‬‬

‫די ק שמות רבה מד‪ ,‬ה‪.‬‬ ‫ק ה בראשית רבה נא‪ ,‬ג‪.‬‬
‫וטק בראשית כב‪ ,‬יב‪.‬‬ ‫קו נקודה זו היא נושא אגה“ק יא בתניא‪ ,‬שנלמדה באריכות‬

‫זטק ראה זהר ח“א קיט‪ ,‬ב; ח“ג יח‪ ,‬א; לקו“ת (האריז“ל) וירא ד“ה‬ ‫לאחרונה (החל מכ“ב אדר שנה זו)‪.‬‬
‫“סוד העקידה“; לקו“ת ואתחנן ח‪ ,‬ב; שם דרושי ר“ה נח‪ ,‬ב; מעין‬ ‫ק ז פמ“א‪.‬‬

‫גנים ח“א עמ׳ לז ואילך‪.‬‬ ‫ק ח שה“ש ג‪ ,‬יא‪.‬‬
‫קט ראה לוח “היום יום“ כ“ג שבט (וד“ה “צאינה וראינה“ תקע“ב)‪.‬‬

‫ק י איכה ב‪ ,‬יט‪.‬‬
‫אי ק תהלים כה‪ ,‬א‪ .‬ראה שעה“כ דרושי נפילת אפים ב‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫— ברכות הנהנין וברכות המצוות‪.‬‬ ‫אתה היה רחום“זיק — ואם אני רוצה שה׳ ירחם‬
‫קודם כל נקדים ונאמר שהמשותף לברכות‬ ‫עלי אני צריך לרחם על העני‪ ,‬לתת צדקה‪ ,‬ו“כל‬
‫הנהנין ולברכות המצות — “ברוך אתה הוי׳‬ ‫המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים“חיק‪.‬‬
‫אלהינו מלך העולם“ — הוא מדות הלב‪ ,‬שם‬ ‫מה הוא “אלהינו“? כחנו וחיותנו‪ ,‬הנצח —‬
‫נהנים כפשוטו‪ .‬בברכות הנהנין העיקר הוא‬
‫ההנאה‪ ,‬אך גם בקיום מצות — אף על פי‬ ‫מכאן באה כל ההשראה לפירוש‪ ,‬כנ“ל‪.‬‬
‫ש“מצות לאו ליהנות ניתנו“אכק — בהחלט צריכה‬ ‫איך נפרש “מלך“? לא כמו המקובלים‪,‬‬
‫להיות גם הנאה פנימית‪ ,‬שמחה של מצוה (אור‬ ‫שאומרים שמלך היינו בינה‪ .‬נפרש כפשוטו‪ ,‬מלך‬
‫הבינה המאיר במדות דווקא‪“ ,‬נתתה שמחה‬ ‫הוא מלך — הוא מלכות‪“ ,‬הוי׳ מלך“‪ .‬פלאי‬
‫בלבי“ — סיום הפסוק‪“ ,‬מעת דגנם ותירושם‬ ‫פלאים שאף אחד מהמכוונים לא מפרש ש“מלך“‬
‫רבו“‪ ,‬רומז במובהק לברכות הנהנין על הדגן‬
‫והיין‪ ,‬אך גם לתוקף נתינת השמחה בלב‪ ,‬וביתר‬ ‫הולך על מלכות‪.‬‬
‫שאת‪ ,‬בשמחה של מצוה)‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬החלק‬ ‫מהו ה“עולם“? יש מי שמפרש על ו“ק או על‬
‫המיוחד למצות הוא בעצם המוחין‪ ,‬הד“ר‪ ,‬כחב“ד‪.‬‬ ‫המלכות‪ ,‬אבל אנחנו נפרש לפי פשט — עולם‬
‫ברכות הנהנין שייכות למוחין דקטנות‪ ,‬ז“ת‪,‬‬ ‫לשון העלםטיק‪ ,‬העולמות התחתונים‪ ,‬מציאות‬
‫תיקון חיצוניות העולמות‪ ,‬וברכות המצוות‬ ‫היש שה׳ ברא לכבודו‪ ,‬כדי שאנחנו נעשה לו‬
‫למוחין דגדלות — תוספת ג“ר — תיקון‬ ‫יתברך דירה תחתונים‪ .‬ה׳ הוא “מלך העולם“‬
‫פנימיות העולמות (ובמקור — חיצוניות הקו‪,‬‬ ‫פשוטו כמשמעו — לא צריך פשעטלאך‪ ,‬גם על‬
‫כח ההתחלקות שבקו‪ ,‬לדעת מה מברכים על‬ ‫פי קבלה‪“ .‬עולם“ הוא כל מה שאני רואה‪ ,‬ומי‬
‫כל דבר הנאה כו׳‪ ,‬ופנימיות הקו‪ ,‬כח ההתכללות‬
‫שבקו‪“ ,‬העוסק במצוה פטור מן המצוה“בכק מכח‬ ‫כאן המלך? ה׳ הוא המלך‪.‬‬
‫ההתכללות שבמצות סוד מעשה מרכבה מוחין‬
‫דגדלות)‪ .‬ואכן‪ ,‬הנאה־מצוה (ב־ר) בגימטריא גם‬ ‫ברכות הנהנין וברכות המצוות —‬
‫קטן־גדול‪ :‬בהנאה האדם קטן — מקבל מהעולם‬ ‫קטנות וגדלות‬
‫— אך יש לדעת שמעיקרי תורת הבעש“ט הוא‬
‫העיסוק בשאלה מה עושים כשנופלים לקטנות‪,‬‬ ‫עד כאן הוסבר הנוסח שזהה בכל הברכות‪,‬‬
‫שהרי “שבע יפול צדיק“גכק על מנת לקום (סוד‬ ‫אך אם זו ברכת המצוות‪ ,‬כמו שתיכף נברך על‬
‫דוד “בר נפלא“דכק כו׳)‪ .‬עולה מכאן כי במצבי‬ ‫ספירת העומר‪ ,‬ממשיכים “אשר קדשנו במצותיו‬
‫קטנות ברכת הנהנין — להכיר בטובת ה׳‬ ‫וצוונו“‪ .‬שתי האותיות הראשונות של ברכה‬
‫בהנאות העולם‪ ,‬שאני מקבל ממנו כקטן אצל‬ ‫— ב־ר (כמו תחלת התורה‪“ ,‬בראשית“)קכ —‬
‫אביו — היא סגולה לקום מהקטנות‪ .‬במצוה‬ ‫בגימטריא הנאה־מצוה‪ ,‬רמז לשני סוגי הברכות‬
‫האדם הוא גדול‪“ ,‬גדול המצווה ועושה“הכק‪ ,‬והוא‬
‫פועל בעולם תיקון פנימי‪ ,‬עד ש“גדול [עוד יותר‬ ‫זי ק מכילתא פרשת השירה ג‪.‬‬
‫חי ק שבת קנא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫גדול] ה ְמ ַעׂשה יותר מן העושה“וכק‪.‬‬
‫טיק ספר הבהיר אות י‪.‬‬
‫אכק עירובין לא‪ ,‬א‪.‬‬ ‫קכ בכל אחת מספירות הנה“י בר מתפרש בדרך אחרת‪ :‬בנצח‬
‫בכ ק סוכה כה‪ ,‬א‪.‬‬ ‫בר היינו “ברא כרעא דאבוה“‪ ,‬בהוד בר היינו יציאה לבר‪ ,‬ביסוד‬
‫גכק משלי כד‪ ,‬טז‪.‬‬ ‫בר היינו ברית שהוא לשון ברי‪“ ,‬הודאי שמו כן תהלתו“ (פיוט “וכל‬
‫מאמינים“)‪ ,‬מחית עמלק — שענינו ספק־שמא — בברית קדש‪,‬‬
‫דכק סנהדרין צו‪ ,‬ב; זהר ח“ג רטז‪ ,‬א; רעט‪ ,‬א‪.‬‬ ‫כאשר ברי הוא גם בריא‪ ,‬נשמה בריאה בגוף בריא‪ ,‬סוד האות ברית‬
‫הכק ב“ק פז‪ ,‬א (ובכ“ד)‪.‬‬
‫וכק ב“ב ט‪ ,‬א‪.‬‬ ‫קדש‪.‬‬
‫ברך מתחלף בברא באכב“י (כאשר א גם בכתר כמו כ והצירוף‬
‫נשאר ה־ו־י‪ ,‬הוד)‪ ,‬לפי זה “בראשית ברא“ היינו ׳בראשית ברך׳‪,‬‬
‫קודם כל תאמר ברכה (וממילא בראשית תהיה בריא)‪ .‬כאשר‬
‫נחליף את כל השרש ברך באכב“י — ינא — אני למפרע‪ ,‬סוד אין‪,‬‬
‫“ ַאִין מזל לישראל“ (בעש“ט עה“ת לך כו; ע“פ שבת קנו‪ ,‬א) נמשך‬
‫על ידי ‪ 100‬ברכות שעל פי פשט הקבלה היינו המשכת מן הכתר‪,‬‬

‫כנ“ל בפנים‪.‬‬

‫‪17‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫דיליה בעלמא דאתכסיא‪ ,‬בינה‪ ,‬כנ“ל) — “׳מגיד‬ ‫“אשר קדשנו במצותיו וצונו“ — כחב“ד;‬
‫ד ָב ָרו ליעקב ֻחקיו ומשפטיו לישראל׳בלק‪ ...‬מה‬ ‫המצוה — יסוד‬
‫שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות“גלק‪ .‬אחד‬
‫מיסודות החסידות הוא שמצוה היא לשון צוותא‬ ‫אחרי הקדמה זו‪ ,‬נאמר בתכלית הקיצור‪.‬‬
‫וחיבורדלק — ב“וצונו“ ה׳ מתחבר עמנו ויודע‬ ‫המקובלים מכוונים “אשר“ על בינה‪“ ,‬קדשנו“‬
‫אותנו (על דרך “והאדם ידע את חוה אשתו“הלק‪,‬‬ ‫יש מי שאומר שזה דעת‪“ ,‬במצותיו“ יש מי‬
‫שאומר נצח והוד ו“וצונו“ יסוד‪ .‬יש עוד כוונות‬
‫ידיעה שאחרי הקידושין ב“וקדשנו“)‪.‬‬ ‫— אבל זו כוונה כלליתזכק‪ .‬אנחנו נסביר זאת‬
‫מה חסר לנו? עברנו על כל הספירות —‬
‫ספירה אחת לא אמרנו‪ ,‬ספירת היסוד‪ .‬הזכרנו‬ ‫אחרת‪ ,‬בשרש‪ ,‬במוחין (כנ“ל)‪:‬‬
‫כוונה ש“צונו“ ביסוד‪ ,‬אבל שרש היסוד הוא דעת‪.‬‬ ‫כתוב בחסידותחכק ש“אשר“ הוא אושר עליון‬
‫“אשר קדשנו במצותיו וצונו“ היינו כחב“ד לפי‬ ‫— שבאמת מתגלה בבינה‪ ,‬אבל האשר האמתי‪,‬‬
‫הסדר‪ ,‬ואז המצוה עצמה — עליה אני מברך‬ ‫שהוא גם אותיות ראש‪ ,‬הוא הכתרטכק‪ ,‬בפרט‬
‫— היא היסוד‪ ,‬הקו‪ ,‬שממשיך את אור אין סוף‬
‫הראש השני‪ ,‬התענוג שבכתר‪.‬‬
‫למטה־מטה‪ ,‬כל מצוה בפני עצמה וענינה‪.‬‬ ‫“קדשנו“ משרש קדש — כמו שחתן מקדש‬
‫כלהקל — הוא חכמה‪“ ,‬קדש׳ מלה בגרמיה“אלק‪.‬‬
‫סיכום‬ ‫“מצותיו“ הינו “גרמוהי“‪ ,‬הכלים‪ ,‬ושרש‬
‫הכלים הוא בבינה — כל המצוות נתנו עבור‬
‫אז בעצם מה עשינו כעת? ב“ברוך אתה הוי׳‬ ‫שמחה של מצוה (שממקורה בבינה מתפשטת‬
‫אלהינו מלך העולם“ כללנו את כל הו“ק‪ ,‬כל הז“ת‬ ‫ללב בסוד “נתתה שמחה בלבי“ כנ“ל)‪ .‬לפי זה‪,‬‬
‫חוץ מהיסוד — שהשארנו לסוף‪ .‬אחר כך “אשר‬
‫קדשנו במצותיו וצונו“ היינו המוחין‪ ,‬בדיוק לפי‬ ‫“קדשנו במצותיו“ היינו יחוד חכמה ובינה‪.‬‬
‫הסדר‪ ,‬כתר־חכמה־בינה־דעת‪ ,‬ואז הגענו לתכל׳ס‪.‬‬ ‫“וצונו“ היינו דעת‪ ,‬המשכה בפנימיות‪“ ,‬דעת‬
‫מקנה“ של ה׳ המצוה לנו לקיים את “מצותיו“‬
‫עד כאן‪ ,‬בקיצור הכי נמרץ‪“ ,‬מטבע הברכה“‪:‬‬ ‫— המצוות שהוא עצמו מקיים (בסוד גרמוהי‬

‫קבלת הבעש“ט‬ ‫קבלת האריז“ל‬ ‫קבלת הרמ“ק‬ ‫מטבע הברכה‬
‫הוד‬ ‫יסוד אבא באמא (ברוך־ברכה)‬ ‫כתר‬ ‫ברוך‬
‫אתה‬
‫חסד וגבורה‬ ‫חסד‬ ‫חסד שבמלכות‬ ‫הוי׳‬
‫תפארת‬ ‫תפארת‬ ‫תפארת‬ ‫אלהינו‬
‫נצח‬ ‫גבורה‬ ‫מלך‬
‫מלכות‬ ‫בינה‬ ‫העולם‬
‫בינה‬ ‫ו“ק‬ ‫אשר‬
‫עולמות בי“ע‬ ‫מלכות‬ ‫קדשנו‬
‫כתר‬ ‫בינה‬
‫חכמה‬ ‫דעת‬ ‫במצותיו‬
‫בינה‬ ‫נצח והוד‬ ‫וצונו‬
‫יסוד‬
‫דעת (שרש היסוד)‬ ‫חתימת הברכה‬
‫יסוד‬

‫בלק תהלים קמז‪ ,‬יט‪.‬‬ ‫זכק שער הכוונות דרושי כונת הברכות‪.‬‬
‫חכ ק לקו“ת בשלח א‪ ,‬ד‪ .‬ע“פ תקו“ז תקון ל (עד‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫גלק שמו“ר ל‪ ,‬ט‪.‬‬
‫טכק ראה תקו“ז תקון לט (עט‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫דלק תולדות יעקב יוסף צו ב; דגל מחנה אפרים ליקוטים ד“ה‬ ‫קל תניא פמ“ו‪.‬‬
‫“מצוה“; מאור עינים וירא ד“ה “בש“ס דשבת“; פרי הארץ עקב‬
‫ד“ה “ראה אנכי“; תו“א ו‪ ,‬ב (ובכ“ד); קדושת לוי לך לך ד“ה “המול‬ ‫אלק זהר ח“ג צד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ימול“ (ונזכר כבר בשל“ה יומא‪ ,‬דרך חיים תוכחות מוסר טז‪ ,‬ועוד)‪.‬‬

‫ראה עוד מלכות ישראל ח“א מאמר “החסידות וארץ ישראל“‪.‬‬

‫הלק בראשית ד‪ ,‬א‪.‬‬

‫הברכה עבטמ | שיעור‬ ‫‪18‬‬

‫ַהּלֹו ֵמד ַעל ְמ ָנת ַל ֲעׂשֹות | צידה לדרך‬

‫ŠŠכשמגיעים לשער הנון — ונדמה שמשיגים כבר הכל — יש לדעת שנדרש “כפלים‬
‫לתושיה“‪ ,‬אנו עוד בעלי חוב ומוטל עלינו עדיין להשיג את הכל‪ .‬בזכות ידיעה זו ה׳‬

‫מוחל על כל עוונותינו וחובותינו‪.‬‬
‫ŠŠמי ששמח בשמחת התורה — עד ל“שמחה בטהרתה“ — זוכה ומוצא “מאה שערים“‪.‬‬

‫ŠŠבשיר המעלות — הכולל נ תיבות — אנו יוצאים מחלום הגלות לחלום הגאולה‪.‬‬
‫ŠŠסיום הבידוד הוא יציאה מחלום של גלות לחלום של גאולה — לידה מחדש אחרי‬
‫עיבור שני — וזהו הזמן לקיים “עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו‬

‫בפועל ממש“‪.‬‬
‫ŠŠעלינו להתחזק בימים אלה בברכת “מאה ברכות“ בכל יום‪.‬‬
‫ŠŠהטבע היהודי הוא לברך את ה׳ — בכל יום ובכל שעה — והברכה מגלה את הטבע‬

‫היהודי‪.‬‬
‫ŠŠיש לברך את ה׳ בטבעיות ועם כוונה פנימית‪.‬‬

‫ŠŠהברכה מעוררת יראה ושמחה‪.‬‬
‫ŠŠיסוד כל הכוונות הוא מטבע הברכה — שצריך להכנס בטבעיות למודעות שלנו בכל‬

‫ברכות היום‪.‬‬
‫ŠŠכוונה היא זיהוי שרש המלה בספירות ובכחות הנפש ואמירתה באופן שיעורר את‬

‫השרש‪ ,‬ימשיך אותו בנפש ודרכה יפעל בעולם‪.‬‬
‫ŠŠהכוונות מתחדשות בכל יום‪.‬‬

‫ŠŠכל פעם שאומרים “אלהינו“ יש להתחזק בבטחון הפעיל — “כי הוא הנֹתן לך כח‬
‫לעשות חיל“‪.‬‬

‫ŠŠראשית העבודה של יהודי היא הודיה — ברכה במובן של אמונה והודיה‪ ,‬בהכנעה‬
‫וכפיפת ברך‪.‬‬

‫ŠŠההודאה שלמעלה מטעם ודעת מאפשרת להודות ולברך על הרעה כשם שמברכים‬
‫על הטובה‪.‬‬

‫ŠŠתכלית הברכה היא הודיה תמימה ופשוטה מהלב‪.‬‬
‫ŠŠבפניה הישירה והמסורה לה׳ — “אתה“ — מתכללות האהבה והיראה‪ ,‬כמו בעקדת‬

‫יצחק‪.‬‬
‫ŠŠברכות הנהנין הן עבודה בקטנות מוחין‪ ,‬המתקנת את חיצוניות העולמות‪ ,‬וברכות‬

‫המצוות עבודה בגדלות מוחין‪ ,‬המתקנת את פנימיות העולמות‪.‬‬
‫ŠŠסגולה לקום מנפילה לקטנות — לברך ברכת הנהנין‪.‬‬

‫ŠŠהמצוות הן הקידושין והנישואין של הקב“ה ועם ישראל‪.‬‬
‫ŠŠהמצוה עצמה היא כח היסוד — להשפיע לעולם ולתקנו‪.‬‬

‫“דחא“ תנווכ — תעדה שורד | שיעור‬ ‫‪19‬ש‬
‫שיעור‬
‫כוונות קריאת שמע‬

‫דרוש הדעת — כוונת “אחד“‬

‫קיצור מהלך השיעור‬

‫בהתוועדות יסוד שביסוד — שפורסמה שבוע שעבר — הוקדש פרק ל׳דרוש הדעת׳‪ ,‬והוא‬

‫קובע כאן ברכה לעצמו‪ .‬מתוך לשונות הרמב“ם על דעתו של ה׳ — ש“הוא‬
‫ודעתו וחייו אחד“ ו“מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל“ — עולה‬

‫התבוננות מעמיקה על החיבור בין דעת עליון לדעת תחתון אצל ה׳‬
‫עצמו ועל התאחדותנו עם דעת ה׳‪ .‬ההתבוננות הזו מורחבת לכוונה שלמה בסוד‬

‫המלה “אחד“‪ ,‬כשבין דעת עליון לדעת תחתון של ה׳ נפרסות עוד חמש מדרגות־בינים של‬
‫דעת עליון‪ ,‬ה׳מכסות׳ את כל סדר השתלשלות‪ ,‬ובסופו של דבר הכל נמשך עד ל“דעת‬
‫תחתון“ שלנו‪ ,‬הנבראים בארץ‪ ,‬ומשם מתפשט להחיות את העולם כולו‪.‬‬

‫פשוטה הוא יודע את כל הנבראים‪ ,‬׳בידיעת עצמו‬ ‫ידיעת ה׳‬
‫יודע הכל׳ (ובלשון המובאת בתניא “בידיעת‬
‫עצמו יודע את כל הנבראים“ג) — “ומפני שהוא‬ ‫הרמב“ם פותח את היד החזקה במצוות‬
‫יודע עצמו יודע הכל‪ ,‬שהכל נסמך לו בהוייתו“ד‬ ‫ידיעת ה׳ — “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע‬
‫(בהמשך ללשון הרמב“ם “יודע הכל“‪ ,‬פיתח רבי‬ ‫שיש שם מצוי ראשון‪ .“...‬לאחר שהוא מאריך‬
‫אברהם אבולעפיא את הרמז לכוון בשם הוי׳‬ ‫בשני פרקים של “מעשה מרכבה“א‪ ,‬הוא חותם‬
‫ביכולת הנבראים למדרגותיהם השונות לדעת את‬
‫בראשי תבות יחיד הוא ויודע הכלה)‪.‬‬ ‫ה׳ ובהפרש בין אופי הידיעה שלנו‪ ,‬הנבראים‪ ,‬לבין‬
‫דעתו־ידיעתו של ה׳‪ :‬הנברא ודעתו הם שני דברים‬
‫ ג שער היחוד והאמונה פ“ז‪ .‬בלשון הרמב“ם עצמו “בידיעת‬ ‫שונים ואילו הבורא “הוא ודעתו וחייו אחד מכל‬
‫עצמו יודע הכל“‪.‬‬ ‫צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד“ב ובאותה אחדות‬

‫ ד כשמעמיקים בזה מגיעים לדברי הבעש“ט “כשאתה תופס‬ ‫נרשם ע“י איתיאל גלעדי‪ .‬לא מוגה‪ .‬אור לכ“ו אייר תש“פ — כפר חב“ד‪.‬‬
‫בחלק מן העצם אתה תופס בכולו“‪ ,‬כפי שהתבאר בחלקה הראשון‬ ‫א ראה הלכות יסוה“ת פ“ב הלכות יא־יב‪.‬‬
‫של ההתוועדות‪ ,‬שהרי כל ׳חלק׳ כלול לגמרי בדעתו הכוללת של‬
‫ב הלכות יסוה“ת פ“ב ה“ט‪ .‬ובהלכות תשובה פ“ה ה“ה‪.‬‬
‫ה׳ ורק בה הוא מתקיים‪.‬‬
‫ה ראה סוד הוי׳ ליראיו שער ח‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫הכל“ מקביל לאותיות ו־ה (“והנגלות“)‪.‬‬ ‫“אל דעות הוי׳“‬
‫לכאורה‪ ,‬אחרי שהעלינו כאן את “דעת‬
‫תחתון“ להיות חלק מדעתו־ידיעתו של ה׳‪,‬‬ ‫אם כן‪ ,‬יש שתי דעות שונות במהותן‪ ,‬דעתו־‬
‫שוב אין לנו חלק בה‪ .‬אך באמת‪ ,‬ההיפך הוא‬ ‫ידיעתו של ה׳ ודעתנו־ידיעתנו‪ .‬על כך דרשו‬
‫הנכון — כשמגלים את השרש של “דעת תחתון“‬ ‫בחסידות פסוק־יסוד לגבי דעת ה׳ — “אל‬
‫שלנו בתוך “דעת עליון“‪ ,‬אפשר לנסות לעלות‬ ‫דעות הוי׳“ו‪ .‬בחסידותז מבואר ש“אל דעות‬
‫לשרשנו שם ולהרגיש כיצד גם “דעת תחתון“‬ ‫הוי׳“ מלמד שישנן שתי דעות — “דעת עליון“‬
‫נכללת בידיעת ה׳ האחדותית‪ .‬כך העיד אדמו“ר‬
‫האמצעיט שאביו אדמו“ר הזקן מסר את הנפש‬ ‫ו“דעת תחתון“ח‪:‬‬
‫שכל אחד — גם אם יש לו נשמה נמוכה — יוכל‬ ‫דעת עליון היא כפי שה׳ יודע את המציאות‬
‫מלמעלה — כאשר מה שלמעלה הוא היש‬
‫לחוש משהו מדעת עליון‪.‬‬ ‫האמתי ומה שלמטה הוא אין (שהרי הכל בטל‬
‫נגדו‪“ ,‬כולא קמיה כלא חשיב“)‪ .‬דעת תחתון היא‬
‫כוונת “אחד“ — הוא ודעתו וחייו אחד‬ ‫התפיסה שלנו הנבראים‪ ,‬הרואים את הדברים‬
‫בדיוק הפוך‪ :‬המציאות התחתונה מורגשת כ“יש“‬
‫אחרי קצת עיסוק ו׳דירוג׳ בתוך דעתו של‬ ‫ומה שלמעלה כ“אין“‪ ,‬שאינו מושג כלל‪ ,‬העלם‬
‫ה׳ — “אל דעות“‪ ,‬שהתפרטו לנו כבר לשלש‬ ‫הבורא מן הנברא‪ .‬אכן‪ ,‬ה׳ עצמו ברא את שתי‬
‫דעות — נחזור לביטוי הראשון של הרמב“ם‪:‬‬ ‫הדעות‪ ,‬ולכן נקרא “אל דעות“‪ ,‬הוא הנותן לנו‬
‫“הוא ודעתו וחייו אחד“‪ .‬לשון זו ׳מזמינה׳ לכוון‬
‫אותה במחשבה באמירת פסוק היחוד — “שמע‬ ‫את האפשרות לחוות בדעת תחתון‪.‬‬
‫ישראל הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד“ ו“הוא ודעתו וחייו‬ ‫אמנם‪ ,‬בפשט הביטוי “אל דעות“ מתייחס‬
‫כולו לה׳ ולדעתו — גם בדעתו של ה׳ עצמו‪,‬‬
‫— אחד“‪.‬‬ ‫בלי להתייחס ל“דעת תחתון“ של הנבראים‪,‬‬
‫לכאורה‪ ,‬במחשבה ראשונה‪ ,‬אנו אולי היינו‬ ‫ישנן “דעת עליון“ ו“דעת תחתון“‪ .‬לאור דברי‬
‫מקדימים את חייו של ה׳ לדעתו — ו׳מרויחים׳‬ ‫הרמב“ם הנ“ל ניתן להסביר את חלוקת דעתו‬
‫סדר של הוא־חייו־דעתו — אך הרמב“ם מדייק‬ ‫של ה׳ לשתי דעות‪[“ :‬א] בידיעת עצמו [ב] יודע‬
‫ואומר הפוך‪ .‬מדוע? כתוב בחסידותי שיש שתי‬ ‫הכל“‪ .‬כלומר‪ ,‬אמנם אצלו יתברך הכל באחדות‬
‫דרגות חיים — “חי בעצם“ ו“חיים להחיות“‪.‬‬ ‫גמורה (“מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד“‪,‬‬
‫הייתי חושב שמה ש“חייו“ אחד אתו יתברך היינו‬ ‫כלשון הרמב“ם) אבל בתוך האחדות הפשוטה‬
‫“חי בעצם“‪ ,‬אבל החידוש הוא — ובכך מוסבר‬ ‫מבחינים במושגים שונים (כפי שהם נתפסים‬
‫למה הרמב“ם מאחר את חייו לדעתו — שכולל‬ ‫אצלנו)‪ ,‬יש את “ידיעת עצמו“ (ללא התייחסות‬
‫גם את החיות של כל הנבראים‪ ,‬מה שה׳ מחיה‬ ‫לזולת כלל) ויש מה שמתוך ידיעת עצמו “יודע‬
‫הכל‪“ ,‬ואתה מחיה את ֻכלם“יא‪ .‬כמו שבידיעת‬ ‫הכל“‪ ,‬כמו ההבדל בין “אור המאיר לעצמו“‬
‫עצמו הוא יודע את כולם‪ ,‬בחי שלו — חי בעצם‬ ‫(ידיעת עצמו) ל“אור המאיר לזולתו“ (בידיעת‬
‫עצמו יודע הכל)‪ .‬ובהשוואה לביטוי “יחיד הוא‬
‫— הוא מחיה את כולם‪.‬‬ ‫ויודע הכל“‪“ :‬יחיד הוא“ זו “ידיעת עצמו“‪ ,‬שייך‬
‫נתבונן בכך לפי כוונת המלה “אחד“‬ ‫לאותיות י־ה של הוי׳ (“הנסתרות“)‪“ ,‬ויודע‬
‫בהלכהיב‪ :‬ה־א היא אלופו של עולם‪ .‬ה־ח היא ז‬

‫ט קונטרס ההתפעלות‪.‬‬ ‫ ו שמואל־א ב‪ ,‬ג‪.‬‬

‫י ראה המשך תרס“ג בתחלתו; תרפ“ה ותש“ח ספ“ב ואילך;‬ ‫ז סידור עם דא“ח ד“ה “מזמור לתודה“ (מד‪ ,‬א)‪ .‬ובכ“מ‪.‬‬
‫ד“ה “אשרינו“ ה׳ש“ת; המשך תער“ב ח“א פנ“ה‪ .‬ובכ“מ‪.‬‬
‫ח אותיות עת בדעת הן ראשי תבות עליון תחתון‪ ,‬שתי הדרגות‬
‫יא נחמיה ט‪ ,‬ו‪.‬‬ ‫הכלולות בעצם הדעת‪ ,‬כלומר שמגדר הדעת הוא שיש בה שתי‬

‫י ב סמ“ק סימן ב; הובא בב“י או“ח סימן סא‪.‬‬ ‫דרגות של עליון־תחתון‪.‬‬

‫‪21‬‬

‫“דחא“ תנווכ — תעדה שורד | שיעור‬ ‫הדעת‪ ,‬הגבוהה יותר‪ ,‬מאירה באויר שביניהםכ‪,‬‬ ‫רקיעים וארץ‪ ,‬וה־ד היא ארבע רוחות העולם‪.‬‬
‫סוד הממוצע המחבר שיותר גבוה בשרשו משני‬ ‫לעניננו‪ ,‬ה־א היא אלופו של עולם‪ ,‬רק “הוא“‬
‫(לפני “דעתו“)יג; ה־ח היא מדרגות של הדעת‬
‫הדברים (ההפוכים) אותם הוא מחבר‪.‬‬ ‫היורדות מדעת עליון לדעת תחתון‪ ,‬בתחילה‬
‫דעת דגניז בפומא‪ :‬הדרגה השלישית היא‬ ‫בתוך הרקיעים ולבסוף ב“דעת תחתון“ שבארץ‪,‬‬
‫“דעת גניז בפומא“כא‪ ,‬מהדעת שמאירה באוירא‬ ‫“לדעת בארץ דרכך“יד; ה־ד היא התפשטות‬
‫באה הדעת לתוך הפה של הכתר‪ ,‬של אריךכב‬ ‫“חייו“ במה שהוא מחיה את כל הנבראים‬
‫“תיקון “וחטאה“ במדות הרחמיםכג)‪ ,‬הדעת‬
‫מתגלה בפה (כאשר הפה העליון מכוון כנגד‬ ‫בהתפשטות ל־ד רוחות העולם‪.‬‬

‫הפה התחתון‪ ,‬הברית)‪.‬‬ ‫שבע־שמונה מדרגות הדעת‬
‫דעת דדיקנא‪ :‬הדרגה הרביעית היא הדעת‬
‫המייחדת את שני המזלות של הדיקנא (שערות‬ ‫אם כן‪ ,‬לשלמות התבוננות זו נחוץ לפרט עוד‬
‫הזקן כביכול)כד — מזל עליון‪“ ,‬נֹצר חסד“‪ ,‬ומזל‬ ‫את הדעת‪ ,‬כנגד שבעה רקיעים (המנויים במסכת‬
‫תחתון‪“ ,‬ונקה“ (ומבוארכה שענין דעת זו הוא‬ ‫חגיגהטו)‪ ,‬כאשר עצם המושג רקיע שייך לדעת‬
‫(כמפורש בזהרטז ומובא בשער היחוד והאמונה‬
‫להמשיך בני‪ ,‬המשכת שפע לעולם)‪.‬‬ ‫בתניאיז)‪ .‬שבעת הרקיעים כולם דעות של “אל‬
‫דעת הנעלם‪ :‬הדרגה החמישית היא דעת‬ ‫דעות“ עצמו — והם פרושים בין “דעת עליון“‬
‫עליון המייחדת אבא ואמא עילאין‪ ,‬חכמה ובינה‬ ‫ממש‪ ,‬המתפשטת בעוד חמש דרגות‪ ,‬עד “דעת‬
‫(ככתוב באגרת הקדשכו)‪ ,‬ונקראת דעת הנעלםכז‪.‬‬
‫דעת המתפשט‪ :‬הדרגה השישית היא הדעת‬ ‫תחתון“ של ה׳‪:‬‬
‫המחברת את השכל־המוחין‪ ,‬לרגש‪ ,‬מדות הלב‪.‬‬ ‫דעת דרדל“א‪ :‬הדרגה העליונה היא “ידיעת‬
‫זו “דעת המתפשט“‪ ,‬בהיותה מתפשטת בכל‬ ‫עצמו“ ממש בלשון הרמב“ם‪ .‬במושגי הקבלה‬
‫הקצוות של המדות‪ .‬עד כאן הכל הארה מדעת‬ ‫והחסידות‪ ,‬זו דעת דרדל“א‪“ ,‬רישא דלא ידע‬
‫דרדל“א‪ ,‬דעת עליון שבדעת עליון‪ ,‬ידיעת עצמו‪.‬‬ ‫ולא אתידע“‪ ,‬הראש העליון של הכתר‪ .‬בכללות‪,‬‬
‫הדעת שביסוד‪ :‬לבסוף מגיעה הדעת שבתוך‬ ‫רדל“א הוא אמונה‪ ,‬אבל דעת דרדל“א בפרט‬
‫היסוד (שנקרא “כי כל בשמים ובארץ“כח)‪,‬‬ ‫היא לדעת את האמונה‪ ,‬לדעת את הלא ידוע!‬
‫“והאדם ידע את חוה אשתו“כט — זו כבר דעת‬
‫תחתון שבדעת עליון‪ ,‬מה שבידיעת עצמו יודע‬ ‫זו המצוה “לידע שיש שם מצוי ראשון“יח‪.‬‬
‫אוירא‪ :‬הדרגה הבאה היא הארת הדעת של‬
‫הכל (כידיעת האדם את חוה‪ ,‬הזולת)‪.‬‬ ‫רדל“א באוירא‪ .‬האוירא הוא בין גלגלתא למוחא‬
‫אחרי כל המדרגות שבתוך “אל דעות“‪ ,‬כנגד‬ ‫סתימאה‪ ,‬ושם מאירה הדעת דרדל“א (סוד‬
‫הרקיעים‪ ,‬יש את ה“דעת תחתון“ ממש‪ ,‬הדעת‬ ‫“אוירא דארץ ישראל מחכים“יט)‪ .‬בגלגלתא יש רק‬
‫חסד דעתיק ובתוך מו“ס רק גבורה דעתיק‪ ,‬אבל‬
‫שלנו הנבראים‪ ,‬כאן בארץ‪.‬‬

‫ כ ראה המשך תער“ב ח“א עמ׳ תנג ואילך; שם עמ׳ תשיט‬ ‫י ג וכמו שהתבאר בהתוועדות סוד המלה טמא — ה־א של שער‬
‫ועוד‪ .‬ראה באריכות בספר חסדי דוד הנאמנים ח“ה עמ׳ ‪ 184‬ואילך;‬ ‫החמשים שלאחר מט שערי בינה‪ ,‬סוד “איני יודע“‪.‬‬

‫שיעורים בסוד ה׳ ח“ב עמ׳ קכו‪.‬‬ ‫יד תהלים סז‪ ,‬ג‪.‬‬

‫כ א זהר ח“ב קכג‪ ,‬א‪.‬‬ ‫טו חגיגה יב‪ ,‬ב‪.‬‬

‫כ ב ע“ח שי“ג (א“א) פ“ו (מ“ק); שער מאמרי רשב“י משפטים‪.‬‬ ‫טז זהר ח“ב רט‪ ,‬ב ואילך‪.‬‬

‫כג שמות לד‪ ,‬ז‪.‬‬ ‫יז פ“ה‪.‬‬

‫כד שער מאמרי רשב“י‪ ,‬פירוש האד“ז (עמ׳ רמט)‪ .‬ובכ“מ‪.‬‬ ‫יח שהיא “יסוד היסודות ועמוד החכמות“‪ ,‬כמבואר בהתוועדות‬
‫יסוד שביסוד הקשר בין הדעת ליסוד‪ .‬הקשר לרדל“א עולה‬
‫כ ה ראה ספר הליקוטים פרשת תולדות‪.‬‬ ‫מהפסוק “וארבעה לא ידעתים‪ ...‬דרך גבר בעלמה“ (משלי ל‪ ,‬יח־‬

‫כ ו פט“ו‪.‬‬ ‫יט)‪ ,‬ואכמ“ל‪.‬‬

‫כז ע“ח שכ“ה דרוש ב (מ“ק)‪.‬‬ ‫יט ב“ב קנח‪ ,‬ב‪.‬‬

‫כ ח דהי“א כט‪ ,‬יא‪.‬‬

‫כט בראשית ד‪ ,‬א‪.‬‬

‫‪22‬א‬

‫אור החיים‬

‫פרשת בהעֹלתך‬

‫התחדשות המנורה בכל הדלקה‬

‫בגימטריא “והיו לבשר אחד“ו בעובר־הילדז)‪.‬‬ ‫המדרשא מלמד כי פרשת המנורה היא נחמה‬
‫את סוד העלאת־הולדת הנרות — סידורם־‬ ‫לאהרן‪ ,‬שחלשה דעתו שלא נשתתף עם הנשיאים‬
‫בנינם במנורה (ולא הדלקתם בלבד) — מקבל‬ ‫בחנוכת המזבח וה׳ אמר לו “שלך גדול משלהם‪,‬‬
‫אהרן‪ ,‬שכנגד הבינה־האמא‪ ,‬ממשה‪ ,‬שכנגד‬ ‫שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובקר“‬
‫החכמה־האבא‪ :‬תכלית המנורה היא “עדות‬ ‫(ומסביר האוה“ח ש“דבר אל אהרן“ הוא עצם‬
‫לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל“ח‪ ,‬ולכן “אל‬ ‫הצווי ו“ואמרת אליו“ הנחמה במענה רך ומיישב‬
‫מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות“ — הכל‬ ‫דעת‪ ,‬המאמיר־מחשיב את אהרן)‪ .‬האוה“ח‬
‫מצביע על נר המערבי‪ .‬בשבעת ימי המילואים‬ ‫מאריך לבאר שבהטבת הנרות — המתפרקים־‬
‫סידר משה את הנרות כמופנים לנר המערבי‪,‬‬ ‫נשמטים מהמנורה — אהרן בעצם “בונה אותה‬
‫וכשהתפקיד עבר לאהרן “חש ה׳ שידין אהרן‬ ‫מחדש“ בכל הדלקה‪ ,‬ערב ובקר‪ ,‬וחנוכת המנורה‬
‫בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן‪ ,‬ואדרבא יותר‬ ‫היום־יומית של אהרן (התחדשות שאין בכל‬
‫הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם‬ ‫קרבנותיו) גדולה מחנוכת המזבח החד־פעמית‬
‫ולא באלכסון‪ ,‬לזה צוה ה׳ שיאמר לאהרן שדבר‬ ‫של הנשיאים (בנוסף למעלת ה“מנורה בדרום“‪,‬‬
‫זה מעכב“‪ .‬הבינה‪ ,‬המגדירה והמסדרת‪ ,‬מתבוננת‬ ‫המושרשת בספירות חכמהב וחסד‪ ,‬על המזבח‬
‫ישירות ותופסת ב׳יש׳‪ ,‬ועל משה ללמד את‬
‫אהרן את סוד האלכסון — ההסתכלות באיןט —‬ ‫ששייך למלכות)‪.‬‬
‫של “והחכמה מאין תמצא“י‪ .‬כלומר‪ ,‬בהעלאת‬ ‫בנין המנורה הוא מכח הבינה־האמא — כחו‬
‫הנרות יש גם העלאת אהרן לדרגת משה‪ ,‬בסוד‬ ‫של אהרן‪ ,‬לשון הריון — המולידה את שבע‬
‫האלכסון‪ .‬ורמז‪ :‬אלכסון בגימטריא “הוי׳ אלהינו‬ ‫המדות‪ ,‬שבעת הנרות‪ .‬הבנין מחדש בכל יום הוא‬
‫[שלנו יחד‪ ,‬׳שבת אחים גם יחד׳יא‪ ,‬של משה‬ ‫גילוי במקדש של מדרגת “עתידה אשה שתלד‬
‫בכל יום‪ ,‬שנאמר ׳הרה ויֹלדת יחדו׳ג“ד‪ .‬נר המערבי‪,‬‬
‫ואהרןיב] הוי׳ אחד [בחינת אין]“יג‪.‬‬ ‫השורה על שבעת הנרות‪ ,‬הוא סוד הנר הדלוק‬
‫על ראשו של העוברה — גילוי אור אין סוף בו‬
‫ ו בראשית ב‪ ,‬כד‪.‬‬ ‫מלמדים אותו את התורה כולה (ורמז‪ :‬נר מערבי‬
‫ ז ראה רש“י עה“פ‪.‬‬
‫ ח שבת כב‪ ,‬ב‪ .‬השראת השכינה בישראל = “גל עיני ואביטה‬ ‫נערך מרשימת הרב ע“י איתיאל גלעדי‪ .‬י“ב אייר תש“פ‪.‬‬
‫נפלאות מתורתך“ = ג“פ תריג (אורות)‪.‬‬ ‫א במדבר רבה טו‪ ,‬ו‪.‬‬
‫ט ראה קדושת לוי ליקוטים ד“ה “אתה הוא הוי׳ לבדך“‪.‬‬
‫ב בבא בתרא כה‪ ,‬ב‪“ :‬הרוצה שיחכים ידרים‪ ...‬מנורה בדרום“‪.‬‬
‫י איוב כח‪ ,‬יב‪.‬‬ ‫ ג ירמיה לא‪ ,‬ז‪.‬‬
‫יא תהלים קלג‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ ד שבת ל‪ ,‬ב‪.‬‬
‫י ב הוריות יב‪ ,‬א (ובכ“ד)‪.‬‬ ‫ה נדה ל‪ ,‬ב‪.‬‬

‫יג דברים ו‪ ,‬ד‪.‬‬

‫‪23‬‬

‫עלתךהב | םייחה רוא‬ ‫ז פעמים משה‪ ,‬גילוי משה בכל אחד משבעת‬ ‫האוה“ח מסביר שפנית שבעת הנרות “אל‬
‫הנרות (בחלוקת ז ל־ה ו־ב — חלוקת זהב של‬ ‫מול פני המנורה“ היא פנית שבעים האומות‬
‫נרות המנורה — כאשר “מנרת“ עולה ב“פ‬ ‫אל ישראליד‪ ,‬נר המערבי שלא יכבה לעולם‬
‫משה והשאר ה“פ משה)‪ .‬וכן‪ ,‬פסוק הפתיחה‬ ‫(כשכל שפע האומות הוא לצרכם)‪ .‬באופן דומה‬
‫של פרשתנו — “בהעל ֹתך את הנרֹת אל מול‬ ‫ניתן להסביר שזו פנית כל נשמות ישראל —‬
‫פני המנורה יאירו שבעת הנרות“יח — עולה‬ ‫הרמוזות בנרות המנורהטו‪“ ,‬נר הוי׳ נשמת אדם“טז‬
‫הוי׳ פעמים חכמה־חכמה‪ ,‬סוד “הוי׳ בחכמה‬ ‫— אל משה רבינו‪ ,‬הנשמה הכללית המשרה‬
‫[ב מדרגות חכמה‪ ,‬עילאה ותתאה] יסד ארץ“יט‬ ‫את החכמה־האין בכל ישראל ומגלה את ניצוץ‬
‫ו“ ֻכלם בחכמה עשית [תקנת]“כ בגילוי נקודת‬ ‫משה בכל אחד‪ .‬והרמזים‪ :‬הפסוק העיקרי ממנו‬
‫החכמה־האין בכל נשמות ישראל‪“ ,‬ארץ חפץ“כא‪.‬‬ ‫מוכיח האוה“ח כי הנרות נפרדים מגוף המנורה‬
‫הוא “את מנרת המאור ואת נרתיה“יז‪ ,‬העולה‬
‫העולה צבי (משה באתב“ש)‪.‬‬
‫יח הפסוק מתחלק לשלש תיבות כנגד ג“ר (המוחין־הפנים‪,‬‬ ‫י ד ישראל פני המנורה (ר“ת יפה‪“ ,‬מה יפה ירושתנו“) = ‪987‬‬
‫הנכללים בחכמה‪ ,‬כנגדם יש להעלות את הנרות)‪“ ,‬בהעֹלתך את‬ ‫(מספר האהבה ה־‪ = )16‬ז פעמים מצוה (סוד “נר מצוה“ בשבעת‬
‫הנרת“‪ ,‬ושבע תיבות כנגד ז“ת (הנרות־המדות שיש להעלות)‪,‬‬ ‫קני המנורה‪ ,‬כללות כל תריג־אורות מצוות‪ ,‬המשלימים את ‪987‬‬
‫“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות“ (ביטוי של ז מלים ו־כח‬
‫ל־‪ ,1600‬מ ברבוע)‪.‬‬
‫אותיות — משולש ז — כמו הפסוק הראשון בתורה)‪.‬‬ ‫ט ו ראה לקו“ת פרשתנו‪.‬‬
‫יט משלי ג‪ ,‬יט‪.‬‬
‫ט ז משלי כ‪ ,‬כז‪.‬‬
‫ כ תהלים קד‪ ,‬כד‪.‬‬ ‫י ז במדבר ד‪ ,‬ט‪“ .‬את מנרת המאור ואת נרתיה“ ר“ת אמונה (!)‪,‬‬
‫כ א מלאכי ג‪ ,‬יב‪.‬‬

‫עבודה עולה מאליה‬

‫“כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו‪ ,‬שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו‪ ,‬אמר‬
‫לו הקב“ה חייך‪ ,‬שלך גדולה משלהם‪ ,‬שאתה מדליק ומטיב את הנרות‪ .‬בהעֹלתך‪ ...‬עד שתהא‬
‫שלהבת עולה מאליה“ (רש“י)‪ .‬על ידי שחלשה דעתו של אהרן והגיע למדת ׳אין׳ ושפלות אמתית‪,‬‬
‫זכה להעלות את הנרות‪ ,‬להעלות את נשמות ישראל‪ .‬כל מי שעדיין בבחינת ׳יש׳ צריך לעבוד את‬
‫ה׳ ביגיעה רבה‪ ,‬אבל מי שמגיע לדרגת ׳אין׳ זוכה לעבודה בדרך ממילא‪ ,‬שלהבת עולה מאליה‪.‬‬

‫שעשועים יום יום‬

‫חכמת התורה‬

‫“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות“‪ .‬נרות המנורה רומזים לחכמות האמתיות בעולם (ראה‬
‫העמק דבר)‪“ .‬פני המנורה“ היינו חכמת ישראל המיוחדת‪ ,‬חכמת התורה בכלל וחכמת האלקות‬
‫שבתורה בפרט‪ .‬כל שאר החכמות באו להאיר‪ ,‬להוסיף אור‪“ ,‬אל מול פני המנורה“‪ .‬עיקר הארה‬
‫זו הוא בלילה — “אל מול פני המנורה“ ס“ת לילה — בזמן הזה‪ ,‬זמן הגלות‪ .‬בבקר הגאולה כל‬
‫שאר האורות יוכללו וישאבו אל תוך אור “פני המנורה“ (שרשם האמיתי) ובכך יכלו מן המציאות‬

‫הנפרדת שלהן מכל וכל‪.‬‬

‫שעשועים יום יום‬

‫‪24‬ש‬

‫שפת אמת‬

‫פרשת בהעֹלתך‬

‫גילוי הפנימיות ושמירתה‬

‫עולם המעלים ומצמצם על גילוי ה׳ (והיא מניעה‬ ‫כשהתקנא אהרן בקרבנות הנשיאים אמר‬
‫קיום מצוות מתוך רחמים עמוקים על ה׳ ורצון‬ ‫לו ה׳ “שלך לעולם קיימת“א‪ .‬מסביר השפת‬
‫אמתב שהקרבנות הן “חיי שעה“‪ ,‬כמו התפלות‬
‫לגלותו בעולם)‪.‬‬ ‫(שנתקנו במקום קרבנות) העוסקות בעניני‬
‫בהמשך מסביר השפ“א‪ ,‬ביחס לשמירת‬ ‫העולם המוגבלים בזמן ומקום (אליהם רומזים‬
‫הלויים‪ ,‬כי בכל מקום שמתגלה הפנימיות‬ ‫יב הנשיאים‪ ,‬שכנגד יב גבולי אלכסון התוחמים‬
‫נדרשת שמירה‪ .‬הפנימיות היא המוחין שבכל‬ ‫את המרחב)‪ ,‬ואילו המנורה היא “חיי עולם“‪,‬‬
‫דבר (התורה הנסתרת‪ ,‬כנ“ל)‪ ,‬החב“ד‪ ,‬ו“שער‬ ‫כמו התורה הנצחיתג‪ .‬משה‪ ,‬שמדתו נצח‪ ,‬מגלה‬
‫הפנימי“י (שהוא מזכיר) הוא “שער הפונה‬ ‫את “תורה אור“ד — אור בגימטריא אין סוף‪ ,‬אור‬
‫קדים“יא המוזכר במשיח (והנכנס ב“שער‬ ‫הגנוז (ה־רז הטמון בתורה) המאיר “מסוף העולם‬
‫הכולל“ השוה לכל נפש‪ ,‬נוסח האר“י‪ ,‬ממשיך‬ ‫ועד סופו“ה — ואהרן‪ ,‬בהעלאת נרות המנורה‬
‫עליו לשמירה מקיפין דאמא‪ ,‬הכלל החופף־‬ ‫(העומדת בדרום‪ ,‬קו הימין‪ ,‬הנמשך עד ספירת‬
‫שומר על כל הפרטים)‪ .‬הוא מביא דוגמאות‬ ‫הנצח‪“ ,‬נעימות בימינך נצח“ו)‪ ,‬מחבר את האור‬
‫לגילוי הפנימיות בעולם־שנה־נפש — המקדש‬ ‫ל“נר מצוה“ והופך כל מצוה‪ ,‬המוגבלת מצד‬
‫בעולם‪ ,‬השבת בשנה והמילה בנפש (והרמז‪:‬‬ ‫עצמה בגדרי העולם‪ ,‬ל“נר תמיד“ז‪“ .‬נר תמיד“‬
‫מילה־שבת־מקדש עולה כתר תורהיב‪ ,‬העולה‬ ‫בגימטריא רחמנות — בקשת הרחמים (בתפלה־‬
‫גם “עשרת הדברים“ ו־עשרים וששה)‪ .‬כל‬ ‫רחמי) על האדם היא חולפת‪ ,‬אך “רחמיך רבים‬
‫שמירה מתפרטת לשנים — “לעבדה ולשמרה“יג‪,‬‬ ‫הוי׳“ח‪ ,‬הרחמנות הרבה על ה׳ (כפירוש אדמו“ר‬
‫“זכור ושמור“‪ ,‬מצות עשה ומצות לא תעשה‪,‬‬ ‫הזקןט)‪ ,‬היא בבחינת חיי עולם‪ ,‬כל עוד קיים‬
‫זכירה בפה ושמירה במחשבה — ובמקדש‬
‫היינו תפקידי הלויים המשוררים (הזוכרים‬ ‫נערך מרשימת הרב ע“י איתיאל גלעדי‪ .‬י׳ אייר תש“פ‪.‬‬
‫בפה) והלויים השוערים (השומרים)‪ ,‬שאל להם‬ ‫א במ“ר טו‪ ,‬ו‪.‬‬
‫ב תרס“ג‪.‬‬
‫להתחלף בתפקידיהםיד‪.‬‬ ‫ג שבת י‪ ,‬א‪.‬‬
‫ ד משלי ו‪ ,‬כג‪.‬‬
‫מאדה“ז‪ .‬וראה אגרת התשובה פ“ז‪.‬‬
‫ י יחזקאל מ‪ ,‬טו‪.‬‬ ‫ ה ברכות נט‪ ,‬א‪ .‬ובכ“ד‪“ .‬מסוף העולם ועד סופו“ ר“ת מסוה‬
‫י א שם מו‪ ,‬א‪.‬‬ ‫(בגימטריא אלף־פלא) — הכיסוי בו גנז משה קירון אור פניו‪.‬‬
‫ו תהלים טז‪ ,‬יא‪.‬‬
‫י ב אוצר עדן הגנוז לר“א אבולעפיא‪ ,‬ח“א סימן ב‪.‬‬ ‫ ז שמות כז‪ ,‬כ‪.‬‬
‫יג בראשית ב‪ ,‬טו‪.‬‬ ‫ ח תהלים קיט‪ ,‬קנו‪.‬‬

‫י ד ערכין יא‪ ,‬ב‪ .‬וראה שם בתוס׳ ד“ה “השוער“‪.‬‬ ‫ט ׳אבני“ה ברזל׳ — ברסלב‪ ,‬אות מ“ו‪ ,‬בשם רבי נחמן ששמע‬

‫עלתךהב | םייחה רוא‬ ‫‪25‬נ‬
‫ניגון‬
‫‪ | 450‬י“א ניסן תש“פ‬
‫ניגון • ‪450‬‬

‫י"א ניסן תש"פ‬

‫‪‬‬ ‫לאט‪ ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪     ‬‬ ‫‪         ( )    ‬‬
‫‪‬‬

‫‪6‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪       ‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪2   ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪     ‬‬ ‫‪   ‬‬ ‫‪        ‬‬ ‫‪   ‬‬
‫‪‬‬

‫‪14‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪   ‬‬ ‫‪   ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪   ‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬

‫‪18‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪   ‬‬ ‫‪   ‬‬ ‫‪  ‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬

‫‪22‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪   ‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪D.C.‬‬ ‫‪al‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ Coda‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬

‫עבודה כושית‬

‫בסוף הפרשה אהרן ומרים דברו במשה שלקח “אשה כשית“‪ .‬אהרן ומרים היו בדרגה של עבודת‬
‫ה׳ מתוך אור‪ ,‬כמו הדלקת הנרות של אהרן (בתחילת הפרשה)‪ ,‬מתוך התבוננות עולה שלהבת של‬
‫אהבה רבה‪ .‬אבל משה רבינו קשור לעצמות ה׳‪ ,‬מעל ומעבר לאור הגלוי‪ .‬העצמות היא חשוכה‪,‬‬

‫כושית‪ ,‬וכך ניתן לעבוד את ה׳ בתוך המציאות התחתונה והחשוכה‪.‬‬

‫שיעור י“ד סיון תשע“ג‬

‫אחד“ עם הנשמה שאיתה מתקשרים “פה אל‬ ‫‪26‬מ‬
‫פה“‪ .‬אם אין אהבה מושלמת בין שנים‪ ,‬אזי‬
‫“נעתרות נשיקות שונא“ה — נשיקות שלא באות‬ ‫מעין גנים‬
‫מאהבה הן כבדות — אבל כשיש לב אחד בין שתי‬
‫נשמות הן יכולות באמת לתקשר “פה אל פה“‪.‬‬ ‫נקודה חסידית | פרשת בהעֹלתך‬
‫ועוד‪ ,‬פה אל פה אדבר בו עולה פעמיים יצחק‪.‬‬
‫זווג בכלל‪ ,‬וזווג נשיקין בפרט‪ ,‬הוא המדרגה של‬ ‫פה אל פה‬
‫יצחק אבינו (“יצחק מצחק את רבקה אשתו“ו)‪,‬‬
‫מלשון צחוק־שחוק והנאה (בפרט‪ ,‬הצחוק של‬ ‫“ּ ֶפה ֶאל ּ ֶפה ֲא ַדּ ֶבר ּבֺו ּו ַמ ְר ֶאה ְול ֹא ְב ִחידֹת‬
‫תקשורת “פה אל פה“‪ ,‬נשיקין‪ ,‬שייך לדעת‪,‬‬ ‫ּו ְת ֻמ ַנת ה׳ יִַּביט ּו ַמּדּו ַע ל ֹא ְי ֵרא ֶתם ְל ַדּ ֵבר ְּב ַע ְב ִּדי‬
‫מדתו של משה רבינו‪“ ,‬דעת גניז בפומא“ז‪ ,‬ב“פה‬ ‫ְבמֹׁ ֶשה“א‪ .‬זהו השיא של תיאור מעלת משה רבינו‬
‫(לאחר שמרים ואהרן דברו במשה)‪ ,‬שנבואתו היא‬
‫אל פה“)‪.‬‬ ‫באין־ערוך ביחס לשאר הנביאים‪ .‬כל הנביאים‬
‫הביטוי “לב אחד“ נאמר על חניית ישראל‬ ‫התנבאו ב“כה אמר הוי׳“ — כה‪ ,‬בערך‪ ,‬ככה —‬
‫מול הר סיני‪ ,‬הפעם היחידה בה נאמר “ויחן שם‬ ‫ורק משה התנבא ב“זה הדבר אשר צוה הוי׳“ב‬
‫ישראל“ח בלשון יחיד‪ ,‬ומפרשים חז“ל “כאיש אחד‬ ‫— זה בדיוק (לכן רק משה נותן מצוות‪ ,‬אפילו‬
‫בלב אחד“ט‪ ,‬כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד‬ ‫המשיח לא יחדש מצוות)‪ .‬אכן‪ ,‬כתוב בתניאג‬
‫בלי מחלוקת‪ ,‬ואז זכו למתן תורה “מנשיקות‬ ‫שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו‪ ,‬כל אחד יכול‬
‫פיהו“‪ .‬כמו שמשה הוא “לב אחד“ עם ה׳ כך כדי‬ ‫לתקשר עם ה׳ במדרגת “פה אל פה אדבר בו“‪.‬‬
‫שכל ישראל יקבלו את תורת משה הם צריכים‬
‫להיות “כאיש אחד בלב אחד“‪ .‬מכאן הכל מגיע‪.‬‬ ‫נשיקות מחברות מלב אחד‬

‫יד מקרבת לגוף‬ ‫נפתח בהתבוננות חשבונית‪ .‬פה אל פה אדבר‬
‫בו = ‪ 16 = 416‬פעמים הוי׳ = לב פעמים אחד (אחד‬
‫נמשיך להתבונן בשלש המלים הראשונות‬ ‫הוא חצי הוי׳‪ ,‬וממילא “הוי׳ אחד“ הוא סוד “שלם‬
‫“פה אל פה“‪ .‬מתאים לעשות פעולת ׳הכאת‬ ‫וחצי“)‪“ .‬פה אל פה“ מתחיל מלהיות “לב אחד“‬
‫אותיות׳‪ ,‬להכפיל את האותיות בכל תיבה‪ ,‬בדרך‬ ‫עם ה׳‪ ,‬קשר אמתי של לב ופה‪“ ,‬פיו ולבו שוים“‪,‬‬
‫הבאה‪ :‬פ פעמים ה = ‪ .400‬א פעמים ל = ‪ .30‬פ‬
‫פעמים ה = ‪ .400‬הכל יחד ‪ .830‬נחבר זאת ל־פה‬ ‫מה שאני חש בלב אני אומר בפה‪.‬‬
‫אל פה אדבר בו‪ ,416 ,‬ונקבל ‪ 14 ,1246‬פעמים‬ ‫בלשון הקבלה‪“ ,‬פה אל פה“ היינו ׳זווג‬
‫‪ ,89‬יד פעמים גוף‪ .‬כלומר‪ ,‬חפשנו את המספרים‬ ‫נשיקין׳‪“ ,‬ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך‬
‫השייכים לגוף כיון שהכל מתחיל מתקשורת “פה‬ ‫מיין“ד‪ ,‬וכדי להגיע למדרגה הזו צריך להיות “לב‬
‫אל פה“‪ .‬היד מביאה אל הגוף‪ ,‬זהו כח של “ימין‬
‫מקרבת“י (ומי שכותב בשמאל‪ ,‬זו הימין שלו)‪,‬‬ ‫ערוך מתוך הקלטת שידור ד׳ אייר תשע“א‪.‬‬
‫א במדבר יב‪ ,‬ח‪.‬‬
‫ה משלי כז‪ ,‬ו‪.‬‬
‫ו בראשית כו‪ ,‬ח‪.‬‬ ‫ ב במדבר ל‪ ,‬ב ורש“י שם‪.‬‬
‫ז זהר ח“ב קכג‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ ג פרק מב‪.‬‬

‫ ח שמות יט‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫ ד שיר השירים א‪ ,‬ב‪ .‬וברש“י “אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג‬
‫ ט מכילתא‪ .‬מובא ברש“י עה“פ‪ .‬כאיש אחד בלב אחד [אחד‬ ‫עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה‪ ...‬ונאמר דוגמא שלו‬
‫אותיות] = יהושע‪ ,‬תלמיד משה‪“ ,‬פני יהושע כפני לבנה“‪ ,‬סמל כל‬
‫על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים“‪.‬‬
‫ישראל בקבלתם ממשה‪.‬‬
‫י סוטה מז‪ ,‬א‪.‬‬

‫‪27‬‬

‫ךתלעהב | םינג ןיעמ‬ ‫הספורנו מפרש “פה אל פה אדבר בו‪.‬‬ ‫“ימינו תחבקני“יא‪ ,‬להביא את הזולת אל הגוף‪.‬‬
‫שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו“‪.‬‬ ‫למה ה׳ נתן למשה את התורה “פה אל פה“‪,‬‬
‫מה הרצון שלו בנשיקה עם ה׳? הכל בשביל‬
‫משה רבינו מתנבא כשהוא זקוף קומה‪ ,‬לא כשאר‬ ‫לקרב את כולם לה׳‪ ,‬להושיט יד לקרב את כולם‬
‫הנביאים שנופלים‪ ,‬כמו שכותב הרמב“םטז שאצל‬ ‫לגוף התורה ועל ידי כך “לאשתאבא בגופא‬
‫שאר הנביאים צריך לבטל את הכח הגופני כדי‬ ‫דמלכא“יב‪ ,‬להשאב ב׳גוף׳ של ה׳‪ .‬זה הכח של‬
‫להתנבא‪ ,‬לכן הם נופלים או מתנבאים בחלום‪,‬‬
‫ואילו משה מקבל את נבואתו “פה אל פה“‪ ,‬בלי‬ ‫נבואת משה רבינו‪.‬‬
‫נמשיך את פעולת ההכאה גם במלים “אדבר‬
‫בטול חושים‪ ,‬מפוכח לגמרי‪.‬‬ ‫בו“‪ ,‬כיון ש“אדבר“ מתחלק לשתי תנועות אד־‬
‫בעל ׳הכתב והקבלה׳ מפרש ש“פה אל פה“‬ ‫בר (וכך כל הביטוי הוא במקצב “פה אל פה אד‬
‫היינו מקצה אל קצה (כמו במקומות אחרים‬ ‫בר בו“)‪ :‬א פעמים ד = ‪ .4‬ב פעמים ר = ‪ .400‬ב‬
‫בתנ“ךיז)‪ ,‬בהמשך לפסוק הקודם “בכל ביתי‬ ‫פעמים ו = ‪ .12‬וביחד ‪ = 416‬פה אל פה אדבר בו!‬

‫נאמן הוא“ — “אחר שאמר שהוא הנאמן בכל‬ ‫פירושי “פה אל פה“‬
‫בית החכמה‪ ,‬הוסיף לאמר‪ ,‬פה אל פה אדבר‬
‫בו‪ .‬כלומר מן קצה הראשון שבבית החכמה עד‬ ‫כעת נחזור לפרש את פשט הבטוי “פה אל‬
‫קצותה האחרון אוכל לדבר עמו‪ ,‬שאינני צריך‬ ‫פה“‪ ,‬בין המפרשים יש מגוון פירושים‪:‬‬
‫להעלים ממנו שום ידיעה וחכמה“‪ .‬ה׳ מרשה‬
‫האבן־עזרא מפרש “פה אל פה‪ ,‬בלא אמצעי“‪,‬‬
‫למשה ׳לטייל חופשי׳‪ ,‬להכנס ולחטט בכל פינה‬
‫בביתו‪ ,‬באוצרותיו ובסודותיו‪.‬‬ ‫בלי שום ממוצע (כמו מלאך)‪ .‬הנבואה מגיעה ישר‬
‫מעצמות ה׳ למשה רבינו‪ ,‬כמו “שכינה מדברת‬
‫פירוש נוסף של אחד האחרונים‪“ :‬פה אל‬ ‫מתוך גרונו של משה“יג בלי שום אמצעי (וכן‬
‫פה“ היינו שאני נתתי לו את הכח בפה‪ .‬תחילה‬
‫היה משה “כבד פה וכבד לשון“יח‪ ,‬לא היה לו כח‬ ‫מפרש הרמב“םיד)‪.‬‬
‫לדבר ברור‪ ,‬ואני בראתי בריה חדשה אצל משה‬
‫רש“י מפרש “פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן‬
‫רבינו‪ ,‬שרפאתי לו את הפה שלו‪.‬‬ ‫האשה‪ .‬והיכן אמרתי לו‪ ,‬בסיני ׳לך אמר להם שובו‬
‫לכם לאהליכם‪ .‬ואתה ּ ֹפה עמוד עמדי׳טו“‪ .‬מה‬
‫הקבלת הפירושים לספירות‬
‫שמשה פרש מן האשה — שעל זה אהרן ומרים‬
‫חמשת הפירושים האלה מתאימים לפי הסוד‬ ‫מתחו בקורת — היה בצדק‪ ,‬בציווי מפורש של‬
‫לחכמה‪ ,‬בינה‪ ,‬דעת‪ ,‬ו קצוות‪ ,‬ומלכות‪ .‬נסביר‬ ‫ה׳ “ואתה פה עמוד עמדי“ (לפני מעמד הר סיני‬
‫ישראל פרשו מנשותיהם וכשנאמר להם “שובו‬
‫בקיצור‪:‬‬ ‫לכם לאהליכם“ הכוונה לחזור לחיי אישות‪ ,‬ואילו‬
‫פירוש האבן עזרא‪ ,‬שמשה מדבר עם ה׳ באופן‬ ‫למשה נאמר “ואתה פה עמוד עמדי“‪ ,‬רמז ברור‬
‫ישיר‪ ,‬בלי אמצעי‪ ,‬שייך לחכמה‪ ,‬מדרגת הבטול‪,‬‬ ‫שנאסר לו לחזור לאהלו‪ ,‬לזווג גשמי) — “ּ ֶפה‬
‫מוחין דאבא‪ .‬כשיש בטול יש גילוי של “אחד‬ ‫אל ּ ֶפה“ רומז ל“ּפֹה עמוד“‪ .‬בפנימיות‪ ,‬משה רבינו‬
‫עלה מדרגת זווג גופני לדרגת זווג עליון‪ ,‬׳זווג‬
‫האמת“יט‪ ,‬ואין שום כח באמצע;‬
‫פירוש רש“י‪ ,‬שה׳ אמר למשה‪ ,‬שייך לבינה‪,‬‬ ‫נשיקין׳‪“ ,‬פה אל פה“‪ ,‬ולכן פרש מן האשה‪.‬‬
‫מוחין דאמא (בכלל‪ ,‬פירוש רש“י על התורה הוא‬
‫בחינת מוחין דאמא‪“ ,‬יינה של תורה“‪ ,‬וכידוע‬ ‫יא שיר השירים ב‪ ,‬ו‪.‬‬
‫י ב זהר ח“א ריז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הלכות יסודי התורה שם‪.‬‬ ‫טז ‬ ‫י ג לפי זהר ח“ג ז‪ ,‬א ועוד‪.‬‬
‫מלכים־ב י‪ ,‬כא‪ .‬מלכים־ב כא‪ ,‬טז‪ .‬עזרא ט‪ ,‬יא‪.‬‬ ‫י ז‬ ‫י ד הלכות יסודי התורה פ“ז ה“ו “משה רבינו לא על ידי מלאך‬
‫י ח‬ ‫שנאמר פה אל פה אדבר בו“‪.‬‬
‫שמות ד‪ ,‬י‪.‬‬ ‫י ט‬
‫תניא פל“ה בהג“ה‪.‬‬ ‫ט ו דברים ה‪ ,‬כח‪.‬‬

‫ךתלעהב | םינג ןיעמ‬ ‫‪28‬‬

‫התפתחות התורה שבעל פה המתחילה להתגלות‬ ‫שתפלין של רש“י הם מוחין דאמא)‪ .‬ציווי מפורש‬
‫כאן‪ ,‬כאשר משה הבין מעצמו מהו רצון ה׳‪ ,‬ואת‬ ‫שייך לחכמה‪ ,‬אספקלריא המאירה‪“ ,‬זה הדבר“‪,‬‬
‫אבל כאן לא נאמר למשה “פרוש מן האשה“‬
‫זה אהרן ומרים לא הבינו!‬ ‫אלא הוא הבין דבר מתוך דבר בבינה (הם ישובו‬
‫זהו פירוש נוסף השייך למלכות‪“ ,‬מלכות פה‬ ‫לאהליהם ואתה לא)‪ ,‬לשמוע את מה שעולה‬
‫תורה שבעל פה“‪ ,‬בהמשך לפירוש הקודם שה׳‬ ‫מדברי ה׳ (שמיעה בבינה‪ ,‬וכן “נעשה ונשמע“‪,‬‬
‫רפא את הפה של משה‪ .‬והנה המלכות מקבלת‬
‫מהבינה (הבת מקבלת מאמא‪ ,‬אמא תתאה מאמא‬ ‫“עשיה לעילא“ בבינה);‬
‫עילאה)‪ :‬בבינה הוסבר שמשה הבין דבר מתוך‬ ‫פירוש הספורנו‪ ,‬שמשה מקבל את הנבואה‬
‫דבר מתוך דברי ה׳‪ ,‬זהו שורש התורה שבעל פה‬ ‫כשהוא במלוא חושיו‪ ,‬הוא הדעת‪ .‬מח הדעת כולל‬
‫(המתגלה במלכות)‪“ ,‬תורת אמך“‪ ,‬וכן “משה זכה‬ ‫את כל חמשת החושים הגשמיים של האדם‪ .‬אם‬
‫לבינה“‪ ,‬והבינה היא “שכינתא עילאה“ המדברת‬ ‫כן‪ ,‬שלשת הפירושים הראשונים הם חב“ד —‬

‫מתוך גרונו של משה (ב“מלכות פה“)‪.‬‬ ‫ישירות‪ ,‬במפורש‪ ,‬עם כל החושים;‬
‫הפירוש ש“פה אל פה“ היינו מקצה אל קצה‪,‬‬
‫ניצוץ משה בכל אחד‬ ‫מכוון כנגד ו“ק — ראשי תבות ו קצוות‪ ,‬כללות‬
‫המדות‪ .‬משה הולך לכל כיוון שהוא רוצה‪ ,‬הכל‬
‫יש ניצוץ משה רבינו בכל אחד‪ ,‬ועלינו לגלות‬ ‫גלוי וידוע‪ :‬חסד הוא דרום‪ ,‬גבורה צפון‪ ,‬תפארת‬
‫את הניצוץ הזה עם כל הפירושים‪ :‬לדעת שאנחנו‬
‫יכולים להיות קשורים לה׳ ולתקשר איתו בלי‬ ‫מזרח‪ ,‬יסוד מערב‪ ,‬נצח והוד מעלה ומטה;‬
‫שום אמצעי; שאנחנו יכולים לשמוע מה׳ דברים‬ ‫אחרון חביב‪ ,‬הפירוש שאני רפאתי לו את‬
‫מפורשים מה לעשות בכל שלב בחיים‪ ,‬גם אם‬ ‫הפה‪ ,‬הוא כנגד המלכות‪“ ,‬מלכות פה תורה שבעל‬
‫ההוראה נשמעת קצת מוזרה; ללמוד שלא‬
‫צריכים לבטל את החושים ולצאת מהגוף כדי‬ ‫פה“כ‪.‬‬
‫לקבל את ההוראה; שאנו יכולים ורשאים לחטט‬ ‫ולסיכום‪:‬‬
‫בכל מקום באוצרות של הקב“ה‪“ ,‬לדעת כל‬ ‫חכמה בינה‬
‫רז סודך“כב מקצה לקצה; ואחרון חביב‪ ,‬לדעת‬ ‫בלי ממוצע על פי צווי‬
‫שהקב“ה מרפא לנו את הפה‪ ,‬ומפתח מדור לדור‬ ‫דעת‬
‫קומה זקופה‬
‫את ה“פה אל פה“‪.‬‬ ‫ו קצוות‬
‫פירוש זה האחרון שייך במיוחד להמשך‬ ‫מקצה לקצה‬
‫הדורות‪ ,‬כיון ששרש הזמן הוא בספירת המלכות‪,‬‬ ‫מלכות‬
‫“ה׳ ֶמ ֶלְך ה׳ ָמ ָלְך ה׳ ימל ֹך לעולם ועד“כג‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫רפוי הפה‬
‫ה“פה אל פה“ הוא גם ההשתלשלות של משה‬
‫רבינו בכל דור‪ ,‬התפתחות התורה שבעל פה‪,‬‬ ‫הפרישה מן האשה בציווי או מעצמו‬
‫זו הנצחיות של משה‪ .‬גם בממד המקום‪ ,‬ראינו‬
‫ש“ּ ֶפה“ רומז ל“ּפֹה“‪ ,‬וממילא “פה אל פה“ הוא‬ ‫ראינו ברש“י שה׳ אמר למשה בפירוש‪“ ,‬פה‬
‫בכל מקום‪ ,‬בכל דור משה נמצא אתנו כאן ועכשיו‪.‬‬ ‫אל פה“‪ ,‬לפרוש מהאשה‪ .‬אבל יש מפרשים‬
‫כל זה נכלל ב“פה אל פה אדבר בו“‪ ,‬שה׳‬ ‫שמשה עשה זאת על דעת עצמו‪ ,‬כפשט הגמרא‬
‫יעזור שנוכל לגלות את המשה רבינו שבתוכנו‪.‬‬ ‫שזהו אחד משלשה דברים שמשה עשה מדעתו‬
‫והסכים הקב“ה עמוכא‪ .‬לפי זה‪“ ,‬פה אל פה“ זו‬

‫כב שיר הכבוד‪.‬‬ ‫כ פתח אליהו‪.‬‬
‫כג פסוקי “יהי כבוד“‪.‬‬ ‫כא שבת פז‪ ,‬א‪ .‬ראה שם בתוס׳ ומהרש“א‪ ,‬ובדברי דוד כאן‪.‬‬

‫ךתלעהב | םינג ןיעמ‬ ‫‪29‬פ‬
‫פרקי אבות‬
‫פרק ב‬

‫על המשנה להלן (פ“ה מ“י) “שלי שלך ושלך‬ ‫בור ועם הארץ‬
‫שלי עם הארץ — שנהנה ומהנה בשוה‪ ,‬וזהו‬
‫ישובה של הארץ‪ ,‬אבל אינו יודע קרא דכתיב‬ ‫משנה ה‬
‫׳ושונא מתנות יחיה׳‪ .‬וזהו לשון עם הארץ האמור‬
‫בכל מקום‪ ,‬שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין‬ ‫הּוא ָה ָיה אֹו ֵמר ֵאין ּבּור ְיֵרא ֵח ְטא‬
‫בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין“‪ .‬גם כאן‪,‬‬ ‫ְוֹלא ַעם ָה ָאֶרץ ָח ִסיד‪...‬‬

‫עם הארץ הוא אדם טוב עם כוונות טובות אבל‬ ‫מפרש הברטנורא “בור — ריק מכל דבר‬
‫חסרה לו את חכמת התורה כדי להבין בתיקונים‬ ‫ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע‪ .‬והוא גרוע‬
‫הראויים (כמו הרבה אנשים טובים שעוסקים‬ ‫מעם הארץ‪ ....‬ולא עם הארץ חסיד — אבל ירא‬
‫בפוליטיקה היום‪ .)...‬ממילא נלמד שלהיות חסיד‬ ‫חטא אפשר שיהיה‪ ,‬שהרי הוא בקי בטיב משא‬
‫אמתי פירושו לדעת לתקן נכון את החברה‬ ‫ומתן“‪ .‬כלומר‪ ,‬בור הוא אדם שאינו מבין בעניני‬

‫והמדינה לפי תורה!‬ ‫העולם‪ ,‬בעסקים‪ ,‬כשדה בור שאינו חרוש‪ .‬האדם‬
‫צריך להיות כשדה חרוש‪ ,‬לחרוש פירושו גם‬
‫פירוש נוצר חסד‬ ‫לחשוב בעומק‪ ,‬מחשבה העושה ׳חריצים׳ במח‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬׳עם הארץ׳ כאן הוא אדם טוב‪,‬‬
‫הרבי מקאמרנא בפירושו נוצר חסד מפרש‬ ‫מעורב בחברה ומנהל מערכת יחסים תקינה עם‬
‫בדרך אחרת לגמרי‪ :‬הּבּור הוא אחד שלומד תורה‪,‬‬ ‫אחרים‪ ,‬אע“פ שלא למד תורה‪ .‬לכן עם הארץ‬
‫מתפלל ומקיים את כל המצוות בהידור‪ ,‬אבל הוא‬ ‫יכול להיות ירא חטא‪ ,‬כי יראה פירושה רגישות‪,‬‬
‫ורגישות לחטא כלפי הקב“ה מתחילה ברגישות‬
‫כמו ּבֺור מים עומדים‪“ ,‬כמו שהוא אתמול כך‬
‫הוא היום“‪ ,‬ללא התחדשות בעבודתו‪ .‬בור כזה‬ ‫כלפי אנשים אחרים!‬
‫בּור = יצחק‪ .‬מיצחק נלמד איך להפוך שדה‬
‫אינו ירא חטא — חטא פירושו חסרון ומי שאין‬ ‫בור לשדה חרוש‪“ :‬ויצא יצחק לשוח בשדה“‬
‫לו תחושה פנימית של החטאה־החמצה בכך‬ ‫(ויצחק קרא למקום המקדש שדה) — יצחק‬
‫שאינו מתחדש‪ ,‬לא יוכל להרגיש גם החטאות‬ ‫יוצא לשדה לעשות חשבון נפש‪ ,‬לחרוש בנפש‬
‫אחרות בעבודת ה׳ כי הוא מושלם בעיני עצמו‪.‬‬ ‫פנימה‪ ,‬ולהתפלל לפני ה׳ מקרב איש ולב עמוק‪.‬‬
‫גם פירוש זה מתקשר ליצחק [=בור]‪ ,‬בעל מדת‬ ‫כך חורשים את השדה והופכים להיות יראי חטא‪.‬‬
‫היראה‪ ,‬שהרי עבודת יצחק היתה לחפור בארות‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬מיצחק יוצא עשו “איש שדה“‪ ,‬זהו‬

‫ולמצוא מים חיים‪.‬‬ ‫שדה בור שאינו ירא חטא‪.‬‬
‫להשלמת הדברים נלמד מפירוש הברטנורא‬
‫ומיהו עם הארץ? זהו “צדיק אמת‪ ,‬קדוש‬
‫וטהור“‪ ,‬אלא שלא הגיע לבחינת ׳אין ממש׳!‬

‫אחרי כל עבודת הקודש שלו‪ ,‬במקום מאד פנימי‬
‫יש לו איזו ׳פניה׳ דקה לעצמו (הוא מרגיש ׳אני‬
‫עובד את ה׳׳) ולא הגיע לבטול מוחלט‪ .‬אחד כזה‬
‫אינו יכול להיות חסיד! חסיד הוא “המתחסד‬
‫עם קונו“‪ ,‬ללא פניה לצורך עצמו‪ ,‬אפילו פניה‬
‫דקה שבדקות‪ ,‬וכל עבודתו היא רק להגדיל את‬

‫שם ה׳ בעולם‪.‬‬

‫‪30‬מ‬

‫ארבע מהפכות‬

‫המהפכה הרביעית‬

‫קירוב וריחוק בגיור‬

‫בשנים האחרונות‪ ,‬הרב מלמד על ארבע ׳מהפכות׳ גדולות בהלכות תלמוד תורה‪ :‬כתיבת התורה‬
‫שבעל פה‪ ,‬נטילת שכר על לימוד תורה‪ ,‬לימוד תורה לנשים ולימוד תורה לאומות העולם‪ ,‬כאשר‬

‫היום אנו נמצאים בעיצומה של המהפכה השלישית ובראשיתה של המהפכה הרביעית‬

‫משתנה מעמדו ההלכתי‪.‬‬ ‫בפעם הקודמת התבאר שיש מצוה בגיור‪,‬‬
‫אם כן‪ ,‬כשמפיצים תורה באופן כללי‬ ‫ומקורה העיקרי במצות אהבת ה׳ ככתוב בספרי‬
‫לאומות‪ ,‬פונים לניצוץ במצבו כהעלם שאינו‬
‫במציאות‪ ,‬כדי לעוררו ולהמשיכו‪ .‬אבל כלפי גוי‬ ‫“ואהבת את ה׳ אלהיך‪ ,‬אהבהו על הבריות‬
‫שכבר התעורר להתגייר פונים לניצוץ שכבר‬ ‫כאברהם אביך כענין שנאמר ׳ואת הנפש‬
‫נמשך ונמצא‪ .‬ועוד נקודה חשובה‪ :‬כאשר פונים‬ ‫אשר עשו בחרן׳‪ ...‬שהיה אברהם אבינו מגיירם‬
‫לגויים שיש להם שייכות לזרע ישראל‪ ,‬כצאצאי‬
‫האנוסים וכדו׳‪ ,‬אע“פ שלפי הלכה הם גויים‬ ‫ומכניסם תחת כנפי השכינה“‪.‬‬
‫(או צריכים להתגייר לחומרה)‪ ,‬זו פניה להעלם‬
‫קירוב רחוקים יש מאין‪,‬‬
‫שישנו במציאות‪.‬‬ ‫קירוב קרובים יש מיש‬

‫גיורי אברהם ובירורי שרה‬ ‫אברהם נחשב שברא את הגרים‪ .‬והנה‪ ,‬הגר‬
‫שהתגייר התברר שעוד בהיותו גוי היתה לו זיקה‬
‫והנה דוקא על אברהם יש בקורת שלא קבל‬ ‫ליהדות‪“ ,‬מזלייהו“ היה בהר סיניא “גר שהתגייר“‬
‫את תמנעג‪ ,‬ו“הפריש בני אדם מלהכנס תחת‬ ‫שמתחילתו היה גרב‪ .‬אך במצבו הראשוני של‬
‫כנפי השכינה“ד‪ .‬ויש לומר שאברהם מדד את‬ ‫הגוי זיקה זו היא ׳העלם שאינו במציאות׳‬
‫הגרים במדת האמת שלו‪ ,‬מי הולך בדרכו ומתגייר‬ ‫(כניצוץ האש החבוי באבן־צור)‪ ,‬ולכן הגילוי‬
‫באמת ובתמים‪ .‬ועוד‪ ,‬הגרים של אברהם חזרו‬ ‫שלה הוא כבריאה יש מאין‪ .‬מעל הגוי המועמד‬
‫לגיותם לאחר מותוה‪ ,‬ומסתמא אברהם ראה‬ ‫לגיור עומד ניצוץ קדוש‪ ,‬אך הוא על־דרך ׳מקיף‬
‫רחוק׳ של היחידה‪ .‬אבל לאחר שכבר התעורר‬
‫זאת מראש‪.‬‬ ‫אצל הגוי רצון להתגייר — אז נמשך הניצוץ‬
‫ועוד‪ ,‬שרה חופפת את ראשו של אברהםו‪,‬‬ ‫להיות ׳העלם שישנו במציאות׳ (כאש בגחלת‪,‬‬
‫׳מקיף קרוב׳‪ ,‬כמו אור החיה בנפש)‪ ,‬ולכן כבר‬
‫סנהדרין צט‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫ ג‬
‫נדרים לב‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ ד‬ ‫נערך ע“י יוסף פלאי ואליעזר מזרחי‪ .‬מאמר רביעי בסדרה‪.‬‬
‫ ה‬ ‫ א שבת קמו‪ ,‬א‪.‬‬
‫פרקי דר“א פכ“ט‪.‬‬ ‫ו ‬
‫בבא בתרא נח‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ב מדבר קדמות מערכת ג אות ג‪.‬‬

‫‪31‬‬

‫הפכותמ עברא‬ ‫קירוב וריחוק בגיור‬ ‫ומבואר שהשערות הם הגרים שאברהם מקרב‪,‬‬
‫ואילו שרה מבררת את הגיורים שלו שיהיו‬
‫בתהליך הגיור עצמו יש קירוב וריחוקיא‪.‬‬ ‫אמתיים ודוחה מי שאינו ראוי (ולאברהם‬
‫בהלכות איסורי ביאה פרק י“ג (הי“ד) מבאר‬ ‫נאמר “שמע בקֹלה“)‪ .‬אברהם במדת החסד‪,‬‬
‫הרמב“ם שלכתחילה צריך לבחון את הגוי שבא‬ ‫“ימין מקרבת“‪ ,‬מקרב את כולם‪ ,‬אך לשרה‬
‫להתגייר האם בא מאהבת התורה או בגלל‬ ‫יש “בינה יתרה“ להבין דבר מתוך דבר ולבחון‬
‫האם חפץ באמת לקבל תורה ומצוות‪“ ,‬שמאל‬
‫׳עילה׳‪ ,‬סיבה חיצונית “אם לא נמצא להם‬ ‫דוחה“ (בדינים המתעוררים מהבינה)‪ .‬ויש לדרוש‬
‫עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח‬ ‫“אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את‬
‫שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו‪,‬‬ ‫הנשים“‪ :‬אברהם מזהה את הנקודה הטובה בצד‬
‫אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה‬ ‫הזכרי־המשפיע (אנשים)‪ ,‬ורוצה לגייר כל מי‬
‫מקבלים אותן שנאמר ׳ותרא כי מתאמצת‬ ‫שיש בו נטייה להשפעת חסד‪ .‬אבל שרה בוחנת‬
‫היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה׳“‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫את הצד הנשי־המקבל‪ ,‬האם הוא רוצה באמת‬

‫מודיעים את כובד העול כדי לדחות מי שאין‬ ‫לקבל את התורה‪.‬‬
‫כוונתו שלמה ויפרוש‪ ,‬אבל כשמתברר שחוזרים‬ ‫גם בגיורי משה רבינו יש בירור‪ :‬משה קבל‬
‫לתורה מתוך אהבה אז מצוה לקבלם ואסור‬ ‫את הערב־רב מדעתו‪ ,‬דוגמה לגרים שגרמו רעה‬
‫לדחות‪ ,‬כמו שלומדים מהיחס של נעמי לרות‬ ‫לישראלז‪ .‬ואע“פ ש“משה זכה לבינה“ח‪ ,‬יש לומר‬
‫המואביה‪ ,‬וכן נאמר על קבלת הגרים “לעולם‬ ‫שהחשק שלו לגייר גבר על הבינה המבררת‬
‫(ומכאן נובעת הזהירות בקבלת גרים‪ ,‬שהרי‬
‫יהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין“יב‪.‬‬ ‫מי לנו גדול ממשה ובכל זאת יצא מה שיצא)‪.‬‬
‫וממשיך הרמב“ם שהגרים שהתגיירו מסיבה‬ ‫באופן אחר‪ :‬רק לאחר הנסיון הבלתי־מוצלח‬
‫חיצונית “חוששים להם“ עד שיתבררו‪ .‬ומסיים‬ ‫עם הערב רב זכה משה לבינה כשרה אמנו‬
‫לדעת לברור ולדחות מי שאינו ראוי‪ .‬בפרט‪,‬‬
‫(הי“ח) “ומפני זה אמרו חכמים קשים להם‬ ‫מעמד הר סיני פועל את הבירור‪ :‬מצד אחד‪,‬‬
‫גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין‬ ‫נשמות הגרים היו בהר סיני‪ ,‬ומצד שני על הר‬
‫בשביל דבר ומטעין את ישראל‪ ,‬וקשה הדבר‬ ‫סיני “ירדה שנאה לאומות העולם“ט לדחות‬
‫לפרוש מהם אחר שנתגיירו‪ ,‬צא ולמד מה אירע‬
‫במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב‬ ‫מי שאינו ראוי‪.‬‬
‫הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה“‪ .‬כלומר‪ ,‬מה‬ ‫אכן נשמת משה רבינו חוזרת בכל דור ודור‬
‫לתקן את קבלת הערב רב‪ :‬לדחות מי שצריך‬
‫שנאמר “קשים גרים לישראל כספחת“א הכוונה‬ ‫לדחות ולקבל מי שצריך לקבל! זהו היעוד‬
‫רק לאלו שלא התגיירו מאהבת התורה אלא‬ ‫המשיחי‪ ,‬להתגבר על הטעות של משה (ועל‬
‫“בשביל דבר [חיצוני]“ וסופם שהם מטעים את‬ ‫ה׳טראומה׳ ממנה) ולפנות באופן מתוקן לאומות‬
‫ישראל בהבליהם שלא השתחררו מהם‪ ,‬אבל‬ ‫העולם‪ .‬התיקון הזה קשור ל“תורה חדשה“ של‬
‫גרי־צדק אמתיים אינם “קשים“ לישראל כלל!‬ ‫משיחי‪ ,‬שבמדה מסוימת שייכת לכל באי עולם‪,‬‬

‫סדר קבלת הגר‬ ‫׳מחבקת׳ את כולם ומקרבת רחוקים‪.‬‬

‫ובפרק י“ד מבאר הרמב“ם את סדר קבלת‬ ‫רש“י שמות לב‪ ,‬ז‪.‬‬ ‫ ז‬
‫לפי ר“ה כא‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫ ח‬
‫הגר “[א] כיצד מקבלין גירי הצדק? כשיבוא‬ ‫שבת פט‪ ,‬א‪.‬‬ ‫ט ‬
‫להתגייר ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה [סיבה‬ ‫ויקרא רבה יג‪ ,‬ג‪.‬‬ ‫י ‬
‫חיצונית כנ“ל] אומרים לו מה ראית שבאת‬

‫יא בכל הבא לקמן ראה בית חדש יו“ד רסח‪.‬‬
‫י ב רות רבה ב‪ ,‬טז‪ ,‬עיי“ש‪.‬‬

‫הפכותמ עברא‬ ‫‪32‬‬

‫וכך מפרש הרמב“ם “ְּב ַח ְב ֵלי ָא ָדם ֶא ְמְׁש ֵכם‬ ‫להתגייר‪ ,‬אי אתה יודע שישראל בזמן הזה‬
‫ּ ַב ֲעבֹתֺות ַא ֲה ָבה“יג‪ :‬תחילה מושכים “בחבלי‬ ‫דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין‬
‫אדם“‪“ ,‬דברי רצון רכים“‪ ,‬ורק אחר כך “בעבותות‬ ‫באין עליהן‪ .‬אמר אני יודע ואיני כדאי [רש“י‬
‫אהבה“ (עבות הוא יותר מחבל)‪ ,‬ולכן אין‬
‫מאריכים תחילה בפירוט עול המצוות ועונשם‬ ‫בגמרא‪“ :‬ואיני כדאי‪ ,‬ואיני ראוי להשתתף בצרתן‬
‫שעלול להרתיע ולדחות‪ .‬הכל תהליך חכם של‬
‫׳משיכת׳ הגר שיתגייר‪ .‬והב“ח מוסיף “ונראה‬ ‫ומי יתן ואזכה לכך“] מקבלין אותו מיד [קבלה‬
‫טעמו מההוא דאתא לקמיה דהלל הזקן ואמר‬
‫גיירני על מנת ליעשות כהן גדול כדאיתא בפ“ב‬ ‫ראשונית של הגר]“‪ .‬ומה שאומרים על היסורים‬
‫דשבת“‪ .‬כלומר‪ ,‬ממעשה הלל והגרים מוכח שיש‬
‫קירוב ראשוני בהודעת מקצת מדברי התורה‬ ‫של ישראל‪ ,‬מבואר בגמרא “דאי פריש נפרוש‪,‬‬
‫(ואם תחילה היה הלל מודיע לו הכל‪ ,‬לא היה‬
‫דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת“‪,‬‬
‫מוכן להתגייר) — והלכה כהלל!‬
‫דהיינו שאם כוונתו אינה שלמה אזי אנו רוצים‬
‫דחיה כדי לקרב‬
‫שיפרוש‪ ,‬כדי שלא יהיה מאותם שקשים לישראל‬
‫נמצא שיש מגמה לקרב את הגרים ולחבב‬
‫עליהם את התורה‪ ,‬אלא שתחילה נוקטים‬ ‫כספחת‪ ,‬אך אם לא ׳נבהל׳ ובכל זאת רוצה‬
‫ב“שמאל דוחה“ כדי לברר ולדחות מי שאינו‬
‫ראוי‪ .‬בנוסף‪ ,‬גם אותו גר שנמצא לבסוף ראוי הרי‬ ‫להתגייר סימן שבא מאהבה ומצוה לקבלו‪.‬‬
‫הדחיה הראשונית פעלה בו בירור עד שנעשה‬
‫ראוי בפועל‪ ,‬לאחר שהתגבר על הדחיה‪ .‬אדרבה‪,‬‬ ‫וממשיך הרמב“ם “[ב] ומודיעין אותו‬
‫הדחיה הגבירה אצלו את החשק להתקרב וכך‬ ‫עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה‬
‫הדחיה בשמאל היא הגורמת לקירוב בימין‪ .‬וכך‬ ‫זרה‪ ,‬ומאריכין בדבר הזה [מגיד משנה‪“ :‬שכיון‬

‫מפורש במסכת גרים “טבל ועלה אומרין לו‬ ‫שאלו הם עיקרי הדת והאמונה צריך להודיעם‬
‫דברים טובים דברים של ניחומים‪ ,‬במי נדבקת‪,‬‬
‫אשריך‪ ,‬במי שאמר והיה העולם ברוך הוא‪ ,‬שלא‬ ‫בבירור ולהאריך עמם בזה שהוא עיקר היהדות‬
‫נברא העולם אלא בשביל ישראל‪ ...‬וכל אותם‬
‫הדברים שאמרנו לך‪ ,‬לא אמרנו אלא להרבות‬ ‫והגירות“]‪ .‬ומודיעין אותו מקצת מצות קלות‬
‫שכרך“יד — הרי שלבסוף מגלים לגר שכל הדחיה‬ ‫ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה‪...‬‬
‫ומודיעין אותו עונשן של מצות‪ ...‬אם אכלת‬
‫לא היתה עבורו אלא כדי להרבות שכרו! דחיית‬ ‫חלב אתה ענוש כרת‪ ,‬אם חללת שבת אתה‬
‫הגר היא נסיון שנועד להעלותו‪ ,‬כנסיונותיו של‬ ‫ענוש סקילה‪ .‬ואין מרבין עליו‪ ,‬ואין מדקדקין‬
‫אברהם אבינו — זהו ׳מבחן הכניסה׳ לעם היהודי‬ ‫עליו‪ ,‬שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה‬
‫(ובית הדין עושה חסד עם הגר‪ ,‬להעמידו בנסיון‬ ‫לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם‬
‫בדבר קל יחסית)‪ ,‬וכך הוא זוכה בשכר הגדול‪,‬‬ ‫אלא בדברי רצון רכים וכן הוא אומר בחבלי‬
‫אדם אמשכם ואח“כ בעבותות אהבה‪[ .‬ג] וכשם‬
‫שכר העמידה בנסיון‪.‬‬ ‫שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין‬
‫אותו שכרן של מצות‪ ,‬ומודיעין אותו שבעשיית‬
‫יג הושע יא‪ ,‬ד‪.‬‬ ‫מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא‪ ...‬ומאריכין‬
‫י ד מסכת גרים פ“א ה“א‪ .‬הובא בברכי יוסף יו“ד רסח‪.‬‬ ‫בדבר הזה כדי לחבבן‪ ,‬אם חזר בו ולא רצה‬
‫לקבל הולך לדרכו‪ ,‬ואם קיבל אין משהין אותו‬
‫אלא מלין אותו מיד“‪ ...‬אם כן‪ ,‬בהודעת מקצת‬

‫מצוות קלות‪ ,‬מקצת מצוות חמורות ועונשן של‬

‫מצוות‪ ,‬אין מאריכים‪“ ,‬ואין מרבין עליו ואין‬

‫מדקדקים עליו שמא יגרום לטרדו ולהטותו‬

‫מדרך טובה לדרך רעה“‪ ,‬שכיון שכוונתו טובה‬

‫איננו רוצים שיחזור בו‪ .‬ובמתן שכרם של מצוות‬

‫מאריכים “כדי לחבבן“‪ ,‬למשוך להתגייר!‬

‫תוכפהמ עברא‬ ‫‪33‬ס‬
‫הסיפור החסידי‬
‫רבי מנחם מענדל מווארקי‬
‫ואת צנועים חכמה‬

‫רבי מרדכי מנחם מענדל קאליש‪ ,‬׳הרבי השותק׳ מווארקי‪ ,‬נולד בשנת ה׳תרע“ט לרבי ישראל‬
‫יצחק‪ ,‬מייסד שושלת וורקי והיה תלמידו של רבי מנחם מענדל מקוצק‪ .‬כבר בחיי אביו הנהיג‬

‫קבוצה קטנה של חסידי ווארקי‪ ,‬בהם מגדולי החסידים‪ ,‬שהדריך בדרכו המיוחדת בעבודת‬
‫ה׳‪ .‬דרכו של רבי מנחם מענדל מיזגה בין חסידות וורקא הלבבית לחסידות קוצק החריפה‪,‬‬
‫וחבורתו הייתה נקראת “לייב־גווארדיה“ (=חבורת האריות)‪ .‬לאחר פטירת אביו‪ ,‬בכ“ב בניסן‬
‫תר“ח‪ ,‬מיאן רבי מנדל לקבל את עול ההנהגה‪ ,‬במקומו הוכתר לאדמו“ר רבי שרגא פייבל‬

‫מגריצא‪ .‬הרבי מגריצא נפטר לאחר כחצי שנה בחג הסוכות תר“ט‪ ,‬ורק אז‪ ,‬בהוראת רבי‬
‫מנחם מענדל מקוצק‪ ,‬ניאות לשבת על כיסא אביו והחל לכהן כאדמו“ר בוורקא‪ .‬הצדיק מיעט‬
‫מאד בדיבור‪ ,‬וגם דברי תורה לא השמיע אלא בקיצור נמרץ‪ .‬בחג הפסח תרכ“ח חלה‪ ,‬ולאחר‬

‫חג השבועות לקחוהו לוורשה‪ ,‬שם נפטר לאחר מספר ימים‪ ,‬בט“ז בסיון‪.‬‬

‫מעצמה‪ ,‬ומכונה “מוחין דאבא“ בלשון הקבלה‪.‬‬ ‫לאחר שנפטר הרבי הזקן מווארקי‪,‬‬
‫הוכתרו שני בניו הצדיקים כאדמו“רים ומנהיגי‬
‫תפקיד האדם הלומד הוא בעיקר להעמיק בה‬ ‫החסידים‪ ,‬הבכור מרן רבינו יעקב דוד זי“ע‬
‫הוכתר כאדמו“ר באמשינאוו‪ ,‬ואחיו מרן רבינו‬
‫ולפתח אותה‪ ,‬בעזרת הבינה שהיא “מוחין‬ ‫מנחם מענדל זי“ע מילא את מקומו בווארקי‪.‬‬
‫החסידים אצל רבי מנחם מענדל‪ ,‬שלא ראוהו‬
‫דאמא“‪ .‬מהפסוק נראה‪ ,‬כי תכונת הצניעות‬ ‫לומד מעולם‪ ,‬רבו יותר מאצל אחיו שהתפרסם‬
‫כלמדן מופלג‪ .‬לזאת הורגלו המתנגדים לדבר‬
‫הנשית — מוחין דאמא — יפה ליגיעה בתורה‪,‬‬ ‫סרה‪ ,‬לאמר‪“ :‬הראיתם? הרבי השאיר אחריו‬
‫שני בנים‪ ,‬האחד יודע ללמוד‪ ,‬והשני לא‪ .‬ולמי‬
‫והיא המושכת אליה יותר מכל את הברקת‬ ‫דבקו יותר חסידים? למי שאינו יודע‪ .“...‬אך‬
‫חסידים קראו על מרן רבי מנחם מענדל מאמר‬
‫החכמה‪.‬‬ ‫חז“ל (מגילה ו‪“ ):‬לא יגעתי ומצאתי אל תאמין“‪,‬‬
‫אל לך להאמין שלא היתה כאן יגיעה‪ ,‬שהרי‬
‫אולי גם בשל כך‪ ,‬נהג רבי מנחם מענדל‬
‫ראית שיש כאן מציאה‪...‬‬
‫ב“הצנע לכת“ מאז צעירותו‪ ,‬ומעולם לא ראו‬
‫הפסוק במשלי אומר‪“ :‬ואת צנועים חכמה“‪.‬‬
‫את שקידתו בתורה‪ .‬הוא העמיד פני סתם ילד‬
‫החכמה היא הברקה הבאה מלמעלה כאילו‬
‫שובב‪ ,‬וההצגה הצליחה מאוד‪ :‬פעם אמרה אמו‬
‫לאביו כי אינה יכולה עוד לעמוד בשובבות של‬
‫“מענדל׳ה שלך“‪ .‬אמר רבי יצחק בחיוך שהוא‬
‫מוכן לעשות איתה עיסקה‪ :‬בעולם הבא המגיע‬
‫להם בעבור ילדיהם הם יתחלקו‪ ,‬ו“דוד׳ל יהיה‬

‫עבורך ומענדל׳ה עבורי“‪...‬‬

‫בסופו של דבר הסתרתו לא עמדה לו‪ .‬על‬

‫‪34‬‬

‫בסיפור נוסף מתגלה ענוותו של רבי מנחם‬ ‫אף שכילד לא הכיר בו איש חוץ מאביו‪ ,‬כמנהיג‬
‫מענדל‪ .‬למרות מעמדו כרבי לרוב חסידי אביו‪,‬‬
‫נהג לנסוע כחסיד אל רבי מנחם מענדל מקוצק‪,‬‬ ‫עדה סחף אחריו חסידים רבים יותר מאחיו הגדול‬
‫אף שקבלת הפנים שם הייתה לעיתים חמה‬
‫מדי‪ ...‬חסידי קוצק היו מפורסמים בעזותם‪ ,‬אותה‬ ‫רבי יעקב דוד מאמשינוב‪ .‬המתנגדים ראו בכך‬
‫הפגינו נגד חסידים ואף צדיקים מחצרות אחרות‪.‬‬
‫החסיד הקוצקאי נשען על רבי מנחם מענדל‬ ‫הוכחה לרדידותם של החסידים‪ ,‬שלא הבחינו‬
‫בהתעלמות בוטה מקיומו‪ ,‬כבכדי להפגין עד כמה‬
‫מי ראוי יותר להנהגה‪ .‬אך החסידים הפכו על‬
‫הרבי הזר אינו רצוי (לדעתו) בקוצק‪.‬‬
‫סיפורים רבים בסגנון זה נגמרים רע מאוד‪:‬‬ ‫פיו את מאמר חז“ל‪“ :‬לא יגעתי ומצאתי — אל‬
‫בקפידה של הצדיק ובעונש הפוגע במבזיו‪.‬‬
‫הסיפור הזה מתוק במיוחד‪ :‬כאן הופך הרבי‬ ‫תאמין“‪ ,‬והאירו בעזרתו את הדרך בה נהג רבם‪.‬‬
‫מווארקי את רשפי הבוז לנהר של אהבה‪ .‬אפילו‬
‫המים שאזלו‪ ,‬סביבם נסוב הריב‪ ,‬גם הם סמל‬ ‫על פי פשוטו‪ ,‬ה׳אל תאמין׳ מתייחס‬

‫מובהק של חסד‪.‬‬ ‫ל׳מצאתי׳‪ .‬אך החסידים טוענים‪ :‬ומה אם אני‬
‫רבי מנחם מענדל הוא חסיד של הרבי‬
‫מקוצק‪ ,‬וכמותו הוא חריף וממעט בדיבור‪ .‬אולם‬ ‫רואה שיש כאן מציאה? אז לא אאמין שלא‬
‫הוא גם הרבי של ווארקי — שאהבת ישראל עזה‬
‫היא מהמאפיינים הבולטים שלה‪ .‬במקום לכעוס‪,‬‬ ‫הייתה יגיעה‪ ,‬ורק צניעותו של הרבי גרמה לו‬
‫חשף רבי מנחם מענדל את הקשר הנסתר בינו‬
‫להסתתר מעיני העולם‪ .‬בדרך זו אפשר לפרש‬
‫לבין איש ריבו‪“ :‬דו לעהנסט זיך אהן אין מיר“‬
‫גם את חלקו הראשון של הפתגם‪“ :‬אם אמר לך‬
‫הוא אומר לו‪ ,‬ובתרגום מילולי — “הנך נשען‬
‫בי“; בכך שאתה מזלזל בי אתה למעשה נתמך‬ ‫אדם‪“ :‬יגעתי ולא מצאתי׳‪ ,‬אל תאמין“‪ .‬הענווה‬
‫בי‪ ,‬מקבל ממני חיים ומשמעות‪ .‬משמעות כזו‬
‫יכולה לנבוע אפילו מן ההגדרה העצמית של‬ ‫בה ניחן הצדיק גורמת לו לחוש רק את מה שלא‬
‫המזלזל כ“זה שלא קשור“ למזולזל בעיניו‪ .‬אך‬
‫גם אם הבין זאת החסיד‪ ,‬למה לא התנצל והמשיך‬ ‫למד‪ ,‬כאילו לא מצא‪ .‬אך בשבילנו תורתו היא‬
‫לדרכו? מה גרם לו למהפכה עמוקה כל כך‪ ,‬עד‬
‫שנטש את רבו הקודם והתמסר לרבי מווארקי?‬ ‫מציאה של ממש! אם כך‪ ,‬מה מקומו של החלק‬
‫לעתים אדם המתקומם בחריפות נגד דבר‬
‫מה‪ ,‬מסתיר בתוכו פנימה זיקה עמוקה אליו‬ ‫השלישי‪ :‬׳יגעתי ומצאתי׳‪ ,‬תאמין“? זו המתנה‬
‫(הנסתרת לרוב גם ממנו עצמו)‪ .‬את הזיקה הזו‬
‫הצית רבי מנחם מענדל‪ .‬במשפט אחד מכוון‪,‬‬ ‫אותה מקבל האדם על הכרתו בגבולות ידיעותיו‪,‬‬
‫במבט עין אחד‪ ,‬הרבי מגלה את אהבתו והחסיד‬
‫ועל יגיעתו בתורה בצניעות‪.‬‬
‫מתאהב בו למעלה מטעם ודעת‪.‬‬
‫מרן רבי מנחם מענדל נהג לנסוע אל הרבי‬
‫מקוצק גם כאשר נעשה רבי‪ ,‬עם כל ה׳עולם׳‬
‫שלו [=חסידיו]‪ ,‬מלבד תלמידו הרה“ק רבי‬
‫בעריש מביאלא‪ ,‬שלא היה נוסע אתו לקוצק‪.‬‬
‫מאחר ובקוצק שרר מחסור במים‪ ,‬להיותה‬
‫עיר קטנה‪ ,‬היה ביקור זה למורת רוחם של‬
‫חסידי קוצק‪ ,‬כי מרן רבי מנחם מענדל הגיע‬
‫עם ׳עולם׳ גדול שכילו את כל המים‪ ...‬כאשר‬
‫נשען הרבי מנחם מענדל על העמוד‪ ,‬הלך חסיד‬
‫קוצק והדליק את הסיגרי׳ שלו מהנרות שהיו‬
‫על העמוד‪ ,‬ובכוונה נשען עליו‪ .‬נענה מרן רבי‬
‫מנחם מענדל ואמר לו‪“ :‬יונגערמאן‪ ,‬דו לעהנסט‬
‫זיך אהן אין מיר“ [= אברך‪ ,‬הנך נשען עלי]‪,‬‬
‫ומאותו רגע ואילך לא היה בכחו להפרד ממנו‪,‬‬

‫עד שנעשה לחסיד ווארקי נלהב‪.‬‬

‫‪35‬מ‬
‫מענות ותשובות‬
‫שו“ת עם הרב‬

‫שהיחס ללימוד חסידות צריך‬ ‫בחולין‪ ,‬כל רגע הוא יקר‬ ‫לימודי חול‬
‫להיות ברצינות ובעיון ממש‬ ‫ואיכותי‪ .‬‬ ‫בישיבה קטנה‬

‫כמו לימוד הגמרא לעומק]‪.‬‬ ‫בגרות תמיד אפשר להשלים‬ ‫אני לומד בישיבה קטנה בה עושים‬
‫ברכת הצלחה רבה בלימוד‬ ‫מתי שרוצים (אם רוצים)‬ ‫בגרות‪ ,‬ומתלבט כיצד לנהוג‬
‫תורתנו הקדושה ושתזכה‪ ‬להיות‬ ‫בעתיד ובקצת זמן ומאמץ‬ ‫בעצמי‪ .‬מחד‪ ,‬כדי לעשות בגרות‬
‫מורה דרך בישראל לקרב את‬ ‫(יש לך ראש טוב ב“ה)‪ .‬אכן‪,‬‬ ‫אצטרך להשקיע יותר משעתיים‬
‫ישנה מגמה (משיחית) של‬ ‫בכל יום — המון זמן שאפשר‬
‫לב ישראל לאבינו שבשמים‪.‬‬ ‫איחוד התורה והמדע — אך‬ ‫ללמוד בו תורה‪ ,‬בפרט בשנים‬
‫האלה בהן הדעת פנויה ללמוד‪.‬‬
‫לימוד חסידות‬ ‫עוד חזון למועד‪ .‬‬ ‫מאידך‪ ,‬הורי ומורי — התומכים‬
‫במאמץ‬ ‫לגבי לא ׳להתבלט׳ אין‬ ‫בכך שאעשה בגרות‪ ,‬אך יאפשרו‬
‫זה חישוב‪ ‬כלל (ואם ישנם‬ ‫לי לנהוג גם אחרת — אומרים שיש‬
‫הרבה פעמים כשאני לומד חסידות‬ ‫׳מלעיגים׳ אז עליך לקיים את‬ ‫ענין שאהיה חלק מהמסגרת ולא‬
‫אני מרגיש שאני יותר מדי מאמץ‬ ‫ההלכה הראשונה בשו“ע לא‬ ‫׳אתבלט׳ ואתרגל לחשוב שאני‬
‫את השכל‪ ,‬וזה מעייף אותי מאוד‪,‬‬ ‫מנהל את חיי‪ ,‬וכן שכדאי ׳לאוורר׳‬
‫מה שגורם לכך שאין לי כח ללמוד‬ ‫להתבייש מפני המלעיגים)‪ .‬‬ ‫את הראש בנושאים אחרים‪ ,‬כדי‬
‫יותר אחר כך‪ .‬כיצד מגיעים לאיזון‬ ‫בענין ׳להתאוורר׳ —‬ ‫שזמן הלימוד יהיה יותר חזק (כרגע‬
‫נכון? כמו כן‪ ,‬איך אפשר לזכור‬ ‫ההתאווררות נעשית על ידי‬ ‫איני חש שהדבר נצרך‪ ,‬אבל אולי‬
‫לימוד דברים קלים יותר‪ ,‬כמו‬ ‫אני טועה)‪ .‬אודה מאד לעצת הרב‪.‬‬
‫הרבה גימטריאות בע“פ?‬ ‫לימוד קטעי אגדתא בש“ס‬
‫וקריאת סיפורי צדיקים וכו׳‬ ‫מענה‪:‬‬
‫מענה‪:‬‬
‫(זה מאד טוב ומחזק)‪ .‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬כל זמן שאתה לומד‬
‫לימוד חסידות בעיון ובעומק‪,‬‬ ‫בכלל‪ ,‬צריך כל יום ללמוד‬ ‫טוב (“תורת ה׳ תמימה“) כדאי‬
‫לשבור את הראש‪ ,‬אמור להיות‬ ‫חסידות [הרצוי ביותר הוא‬ ‫לתגבר (רק) לימוד זה שהוא‬
‫בכיף ובנחת — לא צריך להגיע‬ ‫לחלק את היום לשני שליש‬ ‫העיקר בחיים (ובאמת כולל‬
‫למצב שזה מעייף אותך‪.‬‬ ‫לימוד נגלה ושליש לימוד‬ ‫הכל) — מאד חבל (בגיל זה‬
‫שתזכה להתעמק בכיף‪ ,‬בלי‬ ‫חסידות‪ ,‬כמו שהיה בתומכי‬ ‫במיוחד) להשקיע את הראש‬
‫להתעייף‪ .‬בנוגע לגימטריאות‪,‬‬ ‫תמימים‪ .‬אם אי אפשר לעשות‬ ‫שעתיים או יותר בכל יום‬
‫לא נורא אם לא זוכרים אותן‪,‬‬ ‫כך בפועל מפני סדרי הישיבה‬
‫אפשר לעשות כל פעם מחדש‪.‬‬ ‫וכו׳ אז לפחות יש ללמוד מכך‬

‫‪36‬ר‬

‫רמז בפרשה‬

‫מתמטיקה בפרשת השבוע‬

‫אחריו ‪ 578‬שהוא הרבוע הכפול של טֺוב‪.‬‬ ‫אהבת מרים אהרן ומשה‬
‫במילוי‪ִ :‬מ ְר ָים ַא ֲהרֹן מֹׁ ֶשה עולים ‪ 1869‬שהוא‬
‫מכפלה של שני מספרי אהבה‪ 21 :‬פעמים ‪!89‬‬ ‫בסוף פרשת בהעל ֹתך אנו קוראים על הדיבור‬
‫במילוי המילוי ִמ ְר ָים ַא ֲהרֹן מֹׁ ֶשה עולים ‪3936‬‬ ‫שהיה בין מרים ואהרן אודות משה רבינו‪ .‬למרות‬
‫שהוא ‪ 32‬פעמים ‪ ,123‬כאשר ‪ 123‬בעצמו הוא‬ ‫זאת‪ ,‬מבחינה מתמטית מתגלה קשר של אהבה‬
‫סכום של שני מספרי אהבה‪ 34 ,‬ו־‪ .89‬כיוון שבין‬
‫‪ 34‬ו־‪ 89‬יש עוד מספר אהבה (את שלשתם ראינו‬ ‫בין שלשתם‪.‬‬
‫למעלה) הרי ש־‪ 123‬הנו גם מספר ‪ .Lucas‬סדרת‬ ‫על הקשר המיוחד שבין שלשת הנביאים‬
‫מספרים זו קשורה גם היא עם חתך זהב ועם‬ ‫כבר אמר הנביא‪ִּ“ ,‬כי ֶה ֱע ִל ִתיָך ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַרִים‬
‫ּו ִמּ ֵבית ֲע ָב ִדים ְּפ ִדי ִתיָך ָו ֶאְׁש ַלח ְל ָפ ֶניָך ֶאת מֹׁ ֶשה‬
‫סדרת מספרי אהבה‪.‬‬ ‫ַא ֲהרֹן ּו ִמ ְר ָים“ (מיכה ו‪ ,‬ד)‪ .‬והנה‪ִ ,‬מ ְריָם ַא ֲהרֹן מֹׁ ֶשה‬
‫והנה‪ ,‬רק ִמ ְריָם ַא ֲהרֹן (שדברו במשה) עולים‬ ‫שווה “ְׁשל ֹׁ ָשה ַּדּ ָב ִרים (לשון מנהיגים) יחד“‪ ,‬או‬
‫‪( 546‬הוי׳ פעמים אהיה) שגם הוא מכפלה של ‪3‬‬
‫‪ ,891‬שהוא ‪ 34‬פעמים ‪.11‬‬
‫מספרי אהבה‪ 2 :‬פעמים ‪ 13‬פעמים ‪!21‬‬ ‫והנה‪ ,‬ההפרשים בין ִמ ְריָם (הבכורה) לַא ֲהרֹן‬
‫‪ 4‬האמהות של משה אהרן ומרים הן ׂ ָש ָרה‬ ‫ובין ִמ ְריָם למֹׁ ֶשה הם ‪ 34‬ו־‪ ,55‬שניהם מספרי‬
‫ִר ְב ָקה ֵלָאה יֺו ֶכ ֶבד (איננו יודעים את שמות‬ ‫אהבה (הידועים גם כמספרי פיבונצ׳י) רצופים‬
‫נשי לוי וקהת) וסכומן עולה ‪ 890‬אשר עם‬ ‫וממילא הסכום שלהם‪ ,89 ,‬גם הוא מספר אהבה‪.‬‬
‫הכולל שווה ‪ ,891‬כנ“ל‪ 890 .‬שווה ‪ 10‬פעמים‬ ‫ואפשר לפרש זאת שקודם נולדה ִמ ְריָם הוציאו‬
‫‪( 89‬ההפרש בין מֹׁ ֶשה לַא ֲהרֹן)‪ .‬והנה‪ 891 ,‬הוא‬
‫הנקודה האמצעית של ‪( 1781‬הסכום של ‪890‬‬ ‫ממנה ‪ 34‬ובא ַא ֲהרֹן הוסיפו לו ‪ 89‬ויצא מֹׁ ֶשה‪.‬‬
‫ועוד ‪ )891‬ששווה ‪ַ( 13‬א ֲה ָבה) פעמים ‪ַ ( 137‬קּ ָב ָלה‬ ‫אם נמשיך את ההפרשים לפי מספרי אהבה‬
‫או ְּבקֹ ָלּה “ְׁש ַמע ְּבקֹ ָלּה“ הנאמר בשרה)‪ .‬הנקודה‬
‫האמצעית של ‪ 891‬היא ‪ 446‬או מֹׁ ֶשה במילוי (!)‪.‬‬ ‫נקבל את הסדרה‪:‬‬
‫כשנפתח סדרת נקודות אמצעיות נקבל‪,446 :‬‬
‫‪ ...7121 ,3561 ,1781 ,891‬וסכומן עולה ‪13800‬‬ ‫‪202 203 204 206 209 214 222 235 256 290 345 434 578‬‬
‫שהוא ‪ 40‬פעמים מֹׁ ֶשה‪ ,‬רמז לארבעים היום‬ ‫‪1 1 2 3 5 8 13 21 34 55 89 144‬‬

‫שהיה משה בהר‪.‬‬ ‫נתבונן בסדרה זו‪ .‬הסדרה מתחילה ב־‪202‬‬
‫‪ 891‬גם שווה ה־ו־ה כל אחד במשולש‬ ‫ששווה ַרב רמז לכך שמשה הוציא ממצרים רב‬
‫ואחר כך ברבוע (‪ 152‬ועוד ‪ 212‬ועוד ‪ .)152‬אם‬ ‫ניצוצות מתוך רפח בסוד ֵע ֶרב ַרב וכך ה׳ אמר‬
‫נבנה סדרה ד־ה־ד‪ ,‬ג־ד־ג‪ ,‬ב־ג־ב‪ ,‬וכו׳‪ ,‬סכום ‪7‬‬ ‫לו “ ַרב ָלְך גו׳“ (דברים ג‪ ,‬כו) והן ב האותיות‬
‫המספרים הראשונים‪891 ,425 ,172 ,54 ,11 ,1 ,0 :‬‬
‫יהיה ‪ 1554‬או ‪ 7‬פעמים ‪( 222‬מהסדרה למעלה)‪.‬‬ ‫הראשונות של התורה‪ְּ ,‬ב ֵראִׁשית‪.‬‬
‫ועוד ‪ 1554‬שווה מֹׁ ֶשה עם מילוי מֹׁ ֶשה ומילוי‬ ‫שבעת המספרים הראשונים בסדרה עד ‪222‬‬
‫שווים ּ ַבר ּ ָב ָרא ַצ ִּדיק ַּדּ ָבר ָה ָדר רּו ַח ְּבכֹר‪ .‬יוצא‬
‫המילוי של מֹׁ ֶשה!‬
‫שמֹׁ ֶשה הוא המספר ה־‪ 11‬בסדרה‪.‬‬
‫עד ָה ָדר (המלך‪ ,‬הנחשב לשרש עולם התקון‬
‫בכתבי האריז“ל) כל המספרים עולים ‪1024‬‬
‫שהוא ‪ 322‬וכן ‪ 4‬פעמים ַא ֲהרֹן‪ .‬אחרי מֹׁ ֶשה בא‬
‫‪ 434‬ששווה ָמִׁשי ַח ּ ֶבן ָּד ִויד (וכן‪ִ ,‬איׁש ִמ ְל ָח ָמה)‪.‬‬

‫רעיהכ‪ :‬הרב משה גנוט‬

‫לארשי ידליל רודמה‬ ‫‪37‬‬ ‫ָא ֹנ ִכי ְו ַה ְי ָל ִדים‬ ‫י‬
‫המדור לילדי ישראל‬
‫ְמַא ֶח ֶרת ָלבֺוא‪ָ :‬א ֵכן ִנּ ֶת ֶנת ִה ְזַּדְּמנּות‬
‫נֺו ֶס ֶפת ַלְּט ֵמ ִאים‪ִ .‬מי ׁ ֶשּל ֹא ִה ְק ִריב ֶאת‬ ‫ֵאין ַמ ִָצב ָאבּוד‬
‫ַהּ ֶפ ַסח ִּב ְז ַמּנֺו יּו ַכל ְל ַהְׁש ִלים ּו ְל ַה ְק ִריב‬
‫ְּביֺום י“ד ְּב ִאּ ָיר‪ְ .‬ו ָכְך ָאנּו זֺו ִכים ְל ִמ ְצ ָוה‬ ‫“ ָמה ַא ָּתה חֹוׁ ֵשב ְל ָך? ַּגם ַל ֲע ׂשֹות ַּב ָּל ָגן ְו ַגם ְל ַק ֵּבל ְּפ ָרס?“‬
‫“ ֹלא‪ֹ ,‬לא‪ְּ .‬פ ָרס ֵּפרוּׁשֹו ֵח ִצי‪ַ ,‬ו ֲאניִ ּבֹונ ֶה ַעל ָה־ ּ ֹכ־ל‪“...‬‬
‫ֲח ָדׁ ָשה ּ ַבּתֺו ָרה — ַה ְק ָר ַבת ּ ֶפ ַסח ׁ ֵש ִני‪.‬‬
‫ַמּדּו ַע ַמ ְמִּתין ה׳ ַעד ׁ ֶשּ ָיבֺואּו ֲא ָנִׁשים‬ ‫‪‬‬
‫ְוִיְׁש ֲאלּו? ָלּ ָמה ַהִּצּוּוי ְל ַה ְק ָר ַבת ַהּ ֶפ ַסח‬
‫ַהֵּׁש ִני ל ֹא ֶנ ֱא ַמר ִמּ ָיד ִעם ְי ִציַאת ִמ ְצ ַרִים?‬ ‫ּ ֶפ ַסח ְּכ ָבר ֵמ ֲאחֺו ֵרינּו ַו ֲא ִפּלּו ַחג‬
‫ַהָּׁשבּועֺות‪ֲ ,‬א ָבל ַּד ְו ָקא ּ ָכ ֵעת‪ַ ּ ,‬בּ ָפ ָרׁ ָשה‬
‫ְמ ִחי ָלה‪ ,‬זוּז ְק ָצת‪...‬‬ ‫ׁ ֶשּ ָלנּו‪ֲ ,‬א ַנ ְחנּו ּפֺו ְגִׁשים ֶאת ִסּפּור ּ ֶפ ַסח‬
‫ׁ ֵש ִני‪ֲ .‬עבּו ֵרנּו זֺו ִה ְזַּדְּמנּות ְמ ֻצּיֶ ֶנת ַל ֲחזֹר‬
‫ּ ַבָּׁש ָנה ׁ ֶש ָע ְב ָרה‪ְּ ,‬ב ֵליל ַחג ַהָּׁשבּועֺות‪,‬‬ ‫ּו ְל ַדּ ֵבר ַעל ּ ֶפ ַסח‪ָ ּ .‬ברּור‪ֶ ,‬זהּו ֲה ֵרי ַהִּלּמּוד‬
‫ָצ ַע ְדִּתי יַ ַחד ִעם ֲהמֺו ֵני ּ ֵבית ִיְׂש ָר ֵאל ֶאל‬ ‫ֶה ָחׁשּוב ְּביֺו ֵתר ִמּ ֶפ ַסח ׁ ֵש ִני — ֵאין ׁשּום‬
‫ַהּכֹ ֶתל ַהּ ַמ ֲע ָר ִבי‪ .‬זֺו ְכ ִרים? ֶזה ָה ָיה ִמְּז ַמן‪,‬‬
‫ִל ְפ ֵני ׁ ֶש ִה ְת ִחילּו ַה ְגּ ָבלֺות ַה ִה ְתּ ַכְּנסּות ׁ ֶשל‬ ‫ַמּ ָצב ָאבּוד ְו ָת ִמיד ֶא ְפׁ ָשר ְל ַתֵּקן‪.‬‬
‫ֲהקֺורֺו ָנה‪ַ ...‬הֶּד ֶרְך ֲעמּו ָסה ִּביהּו ִדים‪ִ ,‬מּ ָכל‬ ‫ֲא ָבל קֹ ֶדם ִנּ ָז ֵכר ִּב ְק ָצ ָרה‪ַ :‬עם ִיְׂש ָר ֵאל‬
‫ַהְּג ָו ִנים ּו ִמּ ָכל ְקצֺות ָה ִעיר‪ָ ,‬העֺוִׂשים ֶאת‬ ‫ָח ַגג ֶאת ַהּ ֶפ ַסח ָה ִראׁשֺון ׁ ֶשּלֺו ִמחּוץ‬
‫ַּד ְרּ ָכם ֶאל ְׂש ִריד ּ ֵבית ִמ ְקָּדׁ ֵשנּו‪ֲ ,‬א ָבל ִעַּקר‬ ‫ִל ְגבּולֺות ִמ ְצ ַרִים‪ָ .‬ה ָיה ֶזה ּ ַבָּׁש ָנה ַהׁ ְּש ִנּ ָיה‪,‬‬
‫ַהְּצ ִפיפּות ִמ ְתּ ַגּ ָלה ְּב ַבת־ַא ַחת ּ ַכ ֲאׁ ֶשר ַאּ ָתה‬ ‫ְּב ִדּיּוק ׁ ָש ָנה ְלַא ַחר ְי ִציָא ָתם ִמִּמ ְצ ַרִים‪,‬‬
‫ִנ ְכ ָנס ֶאל ּתֺוְך ָה ְר ָח ָבה‪ַ .‬אּ ָתה ְמ ַנּ ֶסה ְל ַפּ ֵלס‬ ‫ְּביֺום י“ד ְּב ִני ָסן‪ִ .‬מ ְסּ ַפר ֲא ָנִׁשים ׁ ֶש ָהיּו‬
‫ַמ ֲע ַבר ֶּד ֶרְך ֶה ָהמֺון ְּכ ֵדי ְל ַהִּגי ַע ּ ַכּ ָמה ׁ ֶשּיֺו ֵתר‬ ‫ְט ֵמ ִאים‪ְ ,‬ול ֹא ָי ְכלּו ְל ִה ְצ ָט ֵרף ְל ַה ְק ָר ַבת‬
‫ָקרֺוב ְלַא ְב ֵני ַהּכֹ ֶתל‪ְ ,‬וזֺו ְמִׂשי ָמה ְּב ֶה ְח ֵלט‬ ‫ַהָּק ְרּ ָבן ְו ַל ֲא ִכי ָלתֺו‪ִ ,‬נְּגׁשּו ֶאל מֹׁ ֶשה ַרּ ֵבינּו‬
‫ּו ְב ִפי ֶהם ַט ֲע ָנה‪ָ “ :‬לּ ָמה ִנּ ָג ַרע?!“‪ָ ,‬ה ִאם‬
‫ל ֹא ַקּ ָלה‪ֲ ,‬א ִפּלּו ִלי ָל ִדים ָר ִזים ּ ָכמֺו ִני‪...‬‬ ‫ְל ִמי ׁ ֶש ֵאינֺו ָטהֺור ְּכ ָבר ֵאין ִסּכּוי? ַה ִאם‬
‫ּתֺוְך ְּכ ֵדי ַהִּנ ְסיֺונֺות ֲא ִני ׂ ָשם ֵלב‬ ‫ל ֹא ִּת ְהיֶה ָלנּו ִה ְזַּדְּמנּות ְׁש ִנּ ָיה? מֹׁ ֶשה‬
‫ְלתֺו ָפ ָעה ְק ָצת צֺו ֶר ֶמת‪ֲ .‬א ָנִׁשים ִנ ְד ָח ִפים‬ ‫ַרּ ֵבינּו ֵמ ִבין ְל ִלּ ָבם ּופֺו ֶנה ַלה׳ ְּב ַבָּקׁ ַשת‬
‫ְּב ַכָּו ָנה ְּת ִחּ ָלה‪ַ ּ ,‬גם ְּכׁ ֶש ֵהם רֺו ִאים ׁ ֶש ֵאין‬ ‫ַה ְד ָר ָכה ַלּ ַמּ ָצב ׁ ֶשּנֺו ַצר‪ְּ .‬תׁשּו ַבת ה׳ ל ֹא‬
‫ַמ ֲע ָבר‪ְ ,‬ו ַל ְמרֺות ׁ ֶש ַה ְּד ִחיפֺות ׁ ֶשּ ָל ֶהם‬
‫ּפֺו ְגעֺות ּ ַב ֲא ָנִׁשים ָהעֺו ְמ ִדים ְּב ַד ְרּ ָכם —‬
‫ֵהם ַמ ְמִׁשי ִכים‪ֲ .‬א ִני ְמ ַלּ ֵמד ְזכּות ׁ ֶש ֵהם‬

‫מוגש בשתוף מוסדות תורת חיים בראשות הרב יצחק גינזבורג נכתב ע“י הרב שילה אופן‪ ,‬משפיע חסידי בת“ת תורת חיים ביורשלים‬

‫‪38‬‬

‫ַהִּמ ְק ִרים ְמ ֻדּ ָבר ְּבׁשֺו ֵגג‪ַ .‬סְך ַהּכֹל ָהָא ָדם‬ ‫ל ֹא ָעׂשּו זֹאת ִמּתֺוְך ּ ַכָּו ָנה ָר ָעה‪ְ ,‬ו ַהּ ַמּ ָט ָרה‬
‫ל ֹא ָר ָצה ְל ַהִּזיק ַל ֲא ָנִׁשים‪ֲ ,‬א ָבל ִל ְפ ָע ִמים‬ ‫ָהעֺו ֶמ ֶדת מּול ֵעי ֵני ֶהם ָא ֵכן טֺו ָבה‪ֲ ,‬א ָבל‬
‫ְּב ָכל זֹאת — ְּד ִחי ָפה ִהיא ְּד ִחי ָפה‪ֲ .‬ה ִכי‬
‫ָה ַרְׁש ָלנּות ּגֺו ֶב ֶלת ְּב ֵמ ִזיד‪.‬‬ ‫ַמ ְצ ִחיק הּוא ׁ ֶש ֵח ֶלק ֵמ ֶהם‪ ,‬אּו ַלי ְּכ ֵדי‬
‫ּו ְב ָכל זֹאת‪ַ ּ ,‬גם ּ ַכ ֲאׁ ֶשר ָה ְי ָתה ּפֹה‬ ‫ְל ַה ְרִּגי ַע ֶאת ַהּ ַמ ְצּפּון‪ ,‬חֺו ְז ִרים ׁשּוב ָוׁשּוב‬
‫ַרְׁש ָלנּות ְּגדֺו ָלה‪ַ ,‬ו ֲא ִפּלּו ְּב ַכָּו ָנה ְּת ִחּ ָלה‪,‬‬ ‫ַעל ִמּ ַלת ֶק ֶסם‪ְ “ :‬ס ִלי ָחה“‪ְ “ ,‬מ ִחי ָלה“‪.‬‬
‫ּ ָכ ֵעת ּ ַכ ֲאׁ ֶשר ּ ָבא ָהָא ָדם ְּבבּוׁ ָשה ְל ַבֵּקׁש‬ ‫ַו ֲא ִני חֺוׁ ֵשב ְל ַע ְצ ִמי‪ֵ :‬איזֺו ִמין ּ ַבָּקׁ ַשת‬
‫ְס ִלי ָחה ִמּ ָכל ַהּ ֵלב — ָקׁ ֶשה ִי ְהיֶה ׁ ֶשּל ֹא‬ ‫ְס ִלי ָחה זֺו? ַאּ ָתה ֲה ֵרי יֺו ֵד ַע ׁ ֶשּ ַכ ֲאׁ ֶשר‬
‫ִל ְסל ֹ ַח לֺו‪ָ .‬מה יֵׁש לֺו ַמר? ָהָא ָדם ּ ֶב ֱא ֶמת‬ ‫ַאּ ָתה ִנ ְד ָחף ִמיׁ ֶשהּו ַא ֵחר ִנ ְד ַחק‪ָ ,‬אז‬
‫ִמ ְצ ַט ֵער‪ֲ .‬א ִני ַמ ֲע ִדיף ְל ַה ֲחִׁשיב לֺו ֶאת‬ ‫ָמה ַאּ ָתה ְמ ַבֵּקׁש ְס ִלי ָחה? אּו ַלי ּ ָפׁשּוט‬
‫ַהּ ַמ ֲעׂ ֶשה ְּכסּוג ׁ ֶשל ָטעּות‪ְּ .‬כלֺו ַמר‪ָ ,‬א ְמ ָנם‬
‫ִה ְת ַנ ַה ְגּ ָת ְּכָא ָדם ֵמ ִזיד‪ֲ ,‬א ָבל ּ ָכ ֵעת‪ַ ּ ,‬כ ֲאׁ ֶשר‬ ‫ּ ַת ְפ ִסיק ִל ְדחֹף?‬
‫ֲא ִני מֺו ֵחל ְלָך‪ֲ ,‬א ִני ִמ ְת ַחֵּׁשב ּ ַבְּנ ִסּבֺות‬ ‫ּ ַבָּקׁ ַשת ַהְּס ִלי ָחה ַהּזֺו ַמ ְזִּכי ָרה ִלי ֶאת‬
‫ּו ַמ ֲחִׁשיב ְלָך ֶאת ַהּ ַמ ֲעׂ ֶשה ְּכסּוג ׁ ֶשל ׁשֺו ֵגג‪.‬‬ ‫ִּד ְב ֵרי ַהִּמְׁש ָנה‪ָ “ :‬האֺו ֵמר ֶא ֱח ָטא ְוָאׁשּוב‬
‫ֶא ֱח ָטא ְוָאׁשּוב‪ֲ .“...‬א ִני חֺוׁ ֵשב ׁ ֶש ִאם אֺותֺו‬
‫ְזדֹונֹות ַנ ֲע ׂשֹות ְזכוּיֹות‬ ‫ִנ ְד ַחק ָה ָיה ְמ ַבֵּקׁש ִמּ ֶמִּני ְס ִלי ָחה ּתֺוְך ְּכ ֵדי‬
‫ִה ְת ַק ְּדמּותֺו — ָהִיי ִתי ִמ ְת ַרּ ֵגז ָע ָליו‪ֵ .‬מי ָלא‬
‫ָה ֱא ֶמת ִהיא ׁ ֶשּ ָכְך ּ ַגם ּ ָכתּוב ִּב ְמפֹ ָרׁש‪.‬‬ ‫ּדֺו ֵחף‪ֲ ,‬א ָבל ּ ַגם ֵמ ֵעז ּתֺוְך ְּכ ֵדי ּ ָכְך ְל ִה ְת ַנּ ֵצל?‬
‫ִמי ׁ ֶשחֺו ֵזר ִּב ְתׁשּו ָבה ַעל ַמ ֲעׂ ָשיו ּו ְמ ַבֵּקׁש‬
‫ְס ִלי ָחה ֵמה׳‪ַ ,‬אְך עֺוׂ ֶשה זֹאת ִמִּי ְרָאה‬ ‫ְזדֹונֹות ַנ ֲע ׂשֹות ִּכׁ ְש ָגגֹות‬
‫הֺו ְפ ִכים ַהְּזדֺונֺות ׁ ֶשּלֺו ִלְׁש ָגגֺות‪ .‬ה׳ ִי ְתּ ָב ֵרְך‬
‫ִמ ְת ַחֵּׁשב ּ ַבְּנ ִסּבֺות ׁ ֶשּ ָג ְרמּו ָלָא ָדם ַל ְחטֹא‬ ‫ּ ַכ ֲאׁ ֶשר ְמ ַבֵּקׁש ָא ָדם ְס ִלי ָחה ְּב ֵכנּות‬
‫ּו ָמ ְנעּו ִמּ ֶמּנּו ְל ַה ְצ ִלי ַח ְל ִה ְתּ ַגּ ֵבר ַעל ִי ְצרֺו‪,‬‬ ‫ֲא ִמִּתית הּוא ַמ ְרִּגיׁש ּבּוׁ ָשה‪ִ .‬אם ָּד ַר ְכִּתי‬
‫ָע ֶליָך ְּב ָטעּות ֲא ִני ַמּ ָמׁש ִמ ְת ַנּ ֵצל‪ֲ .‬א ִני‬
‫ּו ַמ ֲחִׁשיב לֺו ֶאת ַהְּזדֺונֺות ִּכְׁש ָגגֺות‪.‬‬ ‫ִמ ְצ ַט ֵער ׁ ֶשִּב ְכ ָלל ִה ְת ַח ְלִּתי ְל ִהָּד ֵחק ּ ֵבין‬
‫ָמה ׁ ֶשּ ַמ ְפִּתי ַע הּוא ָמה ׁ ֶשּ ֶנ ֱא ַמר ַעל ִמי‬ ‫ָה ֲא ָנִׁשים‪ָ .‬נכֺון‪ִ ,‬אם ָהִיי ִתי חֺוׁ ֵשב ְמ ַעט‬
‫ׁ ֶשחֺו ֵזר ִּב ְתׁשּו ָבה ֵמַא ֲה ָבה‪ָ ּ :‬כתּוב ׁ ֶשְּלָא ָדם‬ ‫ָמה ָעלּול ְל ִהּ ָג ֵרם ִמּ ַמ ֲעׂ ַשי ָס ִביר ׁ ֶש ָהִיי ִתי‬
‫ּ ָכ ֶזה הֺו ֵפְך ה׳ ֶאת ַהְּזדֺונֺות ְל‪ְ ...‬זכּויֺות!‬ ‫ִנ ְמ ָנע ִמּ ָכְך‪ֲ ,‬א ָבל ְל ַצ ֲע ִרי ל ֹא ָהִיי ִתי ָר ִגיׁש‬
‫ַמּ ָמׁש ּ ֶפ ֶלא! ל ֹא ָע ֵלינּו‪ָ ,‬א ָדם ּ ָג ַנב‪ָ ,‬ר ַצח‬
‫אֺו ִחּ ֵלל ׁ ַשּ ָבת‪ָ ּ .‬כ ֵעת הּוא חֺו ֵזר ִּב ְתׁשּו ָבה‬ ‫ַמ ְסִּפיק ָלִׂשים ְל ָכְך ֵלב‪.‬‬
‫ְואֺו ָתן ָה ֲע ֵברֺות הֺו ְפכֺות לֺו ִל ְנ ֻקּדֺות ְזכּות!‬ ‫ֵאיְך קֺו ְר ִאים ְל ִמי ׁ ֶשּ ַמִּזיק ִמְּב ִלי‬
‫ֵאיְך ֶזה ִיּ ָת ֵכן? ְּג ֵנ ָבה ִהיא ַמ ֲעׂ ֶשה ַרע‪ָ ,‬אז‬ ‫ְל ִה ְתּ ַכּ ֵון ְל ָכְך? ׁשֺו ֵגג‪ַ .‬הּתַֹאר ֵמ ִזיד ׁ ָשמּור‬
‫ְל ִמ ְק ִרים ְמ ֻי ָח ִדים‪ָ ּ ,‬ב ֶהם ִמי ׁ ֶשּ ַמִּזיק עֺוׂ ֶשה‬
‫ֵאיזֺו ְזכּות ְיכֺו ָלה ִל ְהיֺות ְּב ַמ ֲעׂ ֶשה ּ ָכ ֶזה?‬ ‫זֹאת ְּב ַכָּו ָנה ְּת ִחּ ָלה‪ַ .‬ה ִאם ְל ַד ְעְּת ֶכם‬
‫ְמ ַלּ ֵמד אֺו ָתנּו ַא ְדמֺו“ר ַהּ ָז ֵקן ְּכ ָלל‬ ‫ַהִּמ ְק ֶרה ַהְּמ ֻדּ ָבר הּוא ׁשֺו ֵגג אֺו ֵמ ִזיד? ְּברֹב‬
‫ָחׁשּוב‪ְ :‬זכּות ִהיא ִמְּלׁשֺון ִזּכּוְך‪ָ .‬הָא ָדם‬

‫‪39‬‬

‫לארשי ידליל רודמה‬ ‫ָל ָּמה נִ ָּג ַרע?‬ ‫ׁ ֶשחֺו ֵזר ִּב ְתׁשּו ָבה ִמּתֺוְך ַא ֲה ָבה ַלה׳ —‬
‫הֺו ֵלְך ּו ִמ ְזַּדּ ֵכְך‪ָ .‬מ ַתי ֶזה ְּב ִעָּקר קֺו ֶרה לֺו?‬
‫ַנ ֲחזֹר ֶאל ַהְּט ֵמ ִאים ׁ ֶשל ּ ֶפ ַסח ׁ ֵש ִני‪.‬‬ ‫ַּד ְו ָקא ּ ַכ ֲאׁ ֶשר הּוא ִנ ְזּ ַכר ְּב ַמ ֲעׂ ָשיו ָה ָר ִעים‬
‫ֶא ְפׁ ָשר ְל ַנ ֵחׁש ּ ֵכי ַצד ִה ְרִּגיׁשּו אֺו ָתם ֲא ָנִׁשים‬ ‫ׁ ֶש ָעׂ ָשה ּ ֶב ָע ָבר‪ַ ּ .‬כ ֲאׁ ֶשר הּוא ִמ ְתּבֺו ֵנן ּ ָב ֶהם‬
‫ְּבׁ ָש ָעה ׁ ֶש ָראּו ֶאת ּ ָכל ַעם ִיְׂש ָר ֵאל ֵמ ֵסב‬ ‫הּוא ִמ ְת ַמּ ֵלא ַה ְרּ ָגׁ ַשת ְס ִלי ָדה‪ַ .‬רע לֺו ִעם‬
‫ְּב ֵליל ַהּ ֵס ֶדר ַעל ַמּצֺות ּו ְמרֺו ִרים‪ְ ,‬ו ֵהם‬ ‫ַה ִה ְת ַנ ֲהגּות ַהּזֺו‪ְ ,‬ו ַה ַה ְרּ ָגׁ ָשה ַהּזֺו ּגֺו ֶר ֶמת לֺו‬
‫— ּ ַבחּוץ‪ .‬זֺו ַה ַה ְרּ ָגׁ ָשה ׁ ֶשל ּ ַב ַעל ְּתׁשּו ָבה‪.‬‬ ‫ּ ָפׁשּוט ִל ְברֹ ַח‪ָ .‬רחֺוק ָרחֺוק ֵמ ָה ֲע ֵב ָרה‪ְּ .‬כ ָכל‬
‫ּ ֻכּ ָלם ַמ ְצ ִלי ִחים ְו ַרק ֲא ִני ל ֹא‪ַ .‬רק ֲא ִני‬ ‫ׁ ֶש ַה ֵח ְטא ָה ָיה ּ ָגדֺול יֺו ֵתר ּ ָכְך ּ ָג ֵדל עֹ ֶמק‬
‫ִנ ְד ָחה‪ַ .‬ה ְרּ ָגׁ ַשת ַהּ ַצ ַער ַהּזֺו ִהיא ׁ ֶשּדֺו ֶח ֶפת‬ ‫ַהּ ַצ ַער ׁ ֶשּלֺו‪ְ ,‬ויַ ַחד ִעם ַה ְרּ ָגׁ ַשת ַהּ ַצ ַער‬
‫אֺו ָתם ָלבֺוא ְו ִל ְתּבֹ ַע ִמּמֹׁ ֶשה ַרּ ֵבינּו ִל ְמצֹא‬ ‫ִמ ְת ַעּ ֵצם ֶא ְצלֺו ָה ָרצֺון ֶה ָח ָזק ְו ַהּ ָת ִקיף —‬
‫ִּפ ְתרֺון ַלּ ַמּ ָצב ׁ ֶשּ ָל ֶהם‪ָ “ .‬לּ ָמה ִנּ ָג ַרע?!“‪ֵ ,‬הם‬
‫זֺו ֲע ִקים‪ַ .‬ה ִאם ִּב ְג ַלל ׁ ֶשִּנ ְכׁ ַש ְלנּו ּ ַפ ַעם ַא ַחת‬ ‫ָלׁשּוב ֶאל ה׳ ְּב ָכל ִלּבֺו!‬
‫ָמה יֺו ֵצא? ׁ ֶשּ ָכל ִזּ ָכרֺון ׁ ֶשל ֵח ְטא‬
‫ְּכ ָבר ֵאי ֶנּנּו ְיהּו ִדים? ֵאין ָלנּו ֵח ֶלק ּ ַבה׳?‬ ‫ְמ ָק ֵרב אֺותֺו יֺו ֵתר ַלה׳‪ַּ .‬ד ְו ָקא ַה ֲח ָט ִאים‬
‫ִמי ׁ ֶשּ ָבא ְּבכֹ ַח ּ ָגדֺול ְו ִעם ַט ֲע ָנה ַהּ ָבָאה‬ ‫ַה ֲחמּו ִרים‪ַ ,‬הְּזדֺונֺות‪ֵ ,‬הם ֵאּלּו ׁ ֶשְּמ ַזְּכ ִכים‬
‫ֵמעֹ ֶמק ַהּ ֵלב — ְמ ַקּ ֵבל ֵמה׳ יַ ַחס ָיִׁשיר‪.‬‬ ‫אֺותֺו ְוגֺו ְר ִמים לֺו ָלׁשּוב ֶאל ה׳ ְּב ָכל ַהּכֹ ַח‪.‬‬
‫ָנכֺון‪ ,‬ה׳ ָיכֺול ָה ָיה ְל ַצּוֺות ַעל ּ ֶפ ַסח ׁ ֵש ִני‬ ‫ְּב ֵס ֶפר ַהּזֹ ַהר ּ ָכתּוב‪ֶ ׁ ,‬ש ַהּ ַצ ִּדי ִקים עֺו ְב ִדים‬
‫ְּכ ָבר ֵמ ָה ֶר ַגע ָה ִראׁשֺון‪ֲ ,‬א ָבל הּוא ִמ ְתַאּ ֶוה‬ ‫ֶאת ה׳ ְּכמֺו אֺור ַהּיֺום‪ .‬אֺור ַהֶּׁש ֶמׁש ֵמ ִאיר‬
‫ּו ִמְׁשּתֺו ֵקק ִלְׁשמֹ ַע ֶאת ַהְּז ָע ָקה ַהּיֺו ֵצאת‬ ‫ְּב ָח ְז ָקה ְּב ֶמׁ ֶשְך ּ ָכל ַהּיֺום‪ַ ,‬אְך ְלל ֹא ִׁשּנּוִיים‪.‬‬
‫ִמִּלּ ָבם ַהָּׁשבּור ׁ ֶשל ּ ַב ֲע ֵלי ַהְּתׁשּו ָבה‪ַ ּ .‬כ ֲאׁ ֶשר‬ ‫ְל ֻעּ ָמ ָתם‪ַ ּ ,‬ב ֲע ֵלי ַהְּתׁשּו ָבה ּדֺו ִמים ְל ַגּ ֵלי‬
‫ִהיא ִנְׁש ַמ ַעת ְמ ַנ ֵחם אֺו ָתם ה׳ ּו ְמ ַגּ ֶלה ָל ֶהם‬ ‫ַהּ ָים‪ַ ,‬הִּמ ְתּ ָפ ְר ִצים ַרק ְל ִעִּתים‪ַ ,‬אְך ּ ַכ ֲאׁ ֶשר‬
‫ַהָּד ָבר ִמ ְת ַר ֵחׁש — ַמּ ָכה ַהְּתׁשּו ָבה ְּב ָע ְצ ָמה‬
‫ֶאת סֺוד ַהְּתׁשּו ָבה‪ֵ “ :‬אין ַמּ ָצב ָאבּוד!“‪.‬‬
‫ׁ ֶשִּנ ְזּ ֶכה ָלׁשּוב ֶאל ה׳ ִּב ְתׁשּו ָבה‬ ‫ַרּ ָבה ּו“ְּב ֵחי ָלא יִַּתיר“ (ְּבכֹ ַח ּ ָגדֺול)‪.‬‬
‫ֵמַא ֲה ָבה! ׁ ַשּ ַבת ׁ ָשלֺום ּו ְמבֹ ָרְך! ָר ִזי‬

‫ְׁש ֵא ַלת ַהׁ ָּשבּו ַע‪:‬‬

‫ָמה לֹו ְמ ִדים ִמָּכְך ֶׁש ַה ְק ָר ַבת ֶּפ ַסח ֵׁש ִני ֶנ ֶא ְמ ָרה ַרק ְל ַא ַחר ַּב ָּקָׁש ָתם ֶׁשל ָה ֲא ָנִׁשים ֶׁשִּנ ְט ְמאּו?‬
‫ֵּבין ַהּפֹו ְתִרים ְנכֹו ָנה ֻי ְגַרל ִמְׂש ַחק ֻק ְפ ָסה‪ְּ .‬תׁשּובֹות ֵיׁש ִלְׁשֹלח ַלּדֹ ַא“ל‬

‫‪ [email protected]‬אֹו ְּב ֶט ֶלפֹון ‪ַ 079-9211452‬עד יֹום ב׳ ַה ָּקרֹוב‪.‬‬
‫הזוכים‪ :‬במדבר‪ :‬ישראל מאיר בורנשטיין ירושלים | שבועות‪ :‬חנה פליאה חלפון עדי עד‬

‫צעצועי רוזנפלד‬ ‫הפרסים בחסות‪:‬‬

‫יפו ‪ 34‬ירושלים | טלפקס ‪02-6240854‬‬

‫בא לידי ביטוי בהכנסת הקדושה לחיי היום־הטבע היהודי‬

‫יום של היהודי‪ .‬נדמה כי העיסוק בחסידות מציג שתי פנים כמעט־סותרות‬
‫לענין‪ :‬מחד‪ ,‬הדגישה החסידות את היהודי הפשוט‪ ,‬הפונה אל ה׳ בפשטות‬

‫ובטבעיות‪ ,‬מברך אותו ומודה לו באמונה ובהכנעה‪ ,‬וכך ׳מושיב׳ אותו‬
‫בעולמו‪ .‬מאידך‪ ,‬החסידות חושפת את נוכחות ה׳ דווקא דרך העומק והרב־‬
‫גוניות העצומים שלה‪ ,‬תוך העמקה ודיוק במבנים המופלאים של פנימיות‬

‫התורה‪ ,‬המאפשרים להתבונן ולגלות אותם בנפש האדם ובעולם הסובב‬
‫אותו‪ .‬אליבא דאמת‪ ,‬שני הדברים משתלבים ביחד — ריבוי הפרטים הוא‬
‫דרך למשש‪ ,‬להמחיש ולממש את האמונה התמימה וליישב אותה בכל פרטי‬
‫הנפש‪ ,‬והטבע היהודי של “עם חכם ונבון“ מאפשר לכנס את כל הפרטים‬

‫לתוך אחדות ה׳‪.‬‬
‫שני השיעורים בחוברת שלפנינו‪ ,‬בצירוף מבוא קצר לענין הכוונות בחסידות‪,‬‬

‫עוסקים בנושא זה‪ .‬הם מחדשים התבוננות בכוונות התפלה — כוונות‬
‫“מטבע הברכה“ שמלווה אותנו מאה פעמים ביום וכוונות “הוי׳ אחד“ שאנו‬
‫מכריזים בבוקר בערב — וממחישים כיצד הטבע היהודי והאחדות הפשוטה‬

‫של ה׳ צועדים יד ביד עם הכוונות המפורטות והעמוקות ביותר‪.‬‬

‫מעוניין להפיץ את עלון נפלאות במקום מגוריך?‬
‫שלח דוא“ל ל‪ [email protected] :‬או התקשר ‪052-4295164‬‬

‫רוצה להצטרף לתפוצת המייל שלנו ולקבל את כל ההודעות והשיעורים?‬
‫שלח דוא“ל‪[email protected] :‬‬

‫רוצה לשמוע את שיעורי וניגוני הרב? התקשר לפנימי‪-‬פון‬
‫‪ 079-9211452‬או ‪ — 02-5434297‬המספר פתוח לניידים כשרים‬