הבנייה החזרתית - הכל מתחיל בדירה עולם הנדל"ן משפחות ישראליות ממוצעות, ממודיעין ושכונת תל ברוך בתל אביב. ניתוח הדירה כצורה של "עץ משפחתי" המתחיל מחלל משותף סלון + מטבח ומעבר במסדרון לחדרי השינה. רק דירות המגורים מתוכננות זהה למרות השוני בין המשפחות המתגוררות בו. אכן, כמעין נבואה המגשימה את עצמה, קיימת התאמה בין דפוס התכנון של הדירה הישראלית ובין דפוסי השימוש והפעילות של המשפחות המתגוררות באותן דירות; בנוסף, תכנון פנים הדירה משפיעה על נראות כל השכונה, שכל הדירה הסטנדרטית הרווחת, משוכפלת בבניין ולמעשה יוצרת את נראותו ומשוב שזה הסטנדרט המצופה מיחידת מגורים, הבניין גם הוא משוכפל וכך למעשה שכונות שלמות נרקמות והן נראות אותו הדבר. דפוס התכנון של הדירה הישראלית הטיפוסית ודפוסי הפעילות של הדיירים בתוכה משקפים את המרכזיות של המשפחה — ושל הילדים בתוך המשפחה — בחברה הישראלית. מבחינה זו, דפוס התכנון משקף ערכים הנמצאים בבסיס האתוס של החברה הישראלית, ובכך מהווה דפוס גנרי שאינו מתייחס לשונות בין משקי הבית. משפחות ישראליות ממוצעות, ממודיעין ושכונת תל ברוך בתל אביב. ניתוח הדירה כצורה של "עץ משפחתי" המתחיל מחלל משותף סלון + מטבח ומעבר במסדרון לחדרי השינה. רק דירות המגורים מתוכננות זהה למרות השוני בין המשפחות המתגוררות בו. אכן, כמעין נבואה המגשימה את עצמה, קיימת התאמה בין דפוס התכנון של הדירה הישראלית ובין דפוסי השימוש והפעילות של המשפחות המתגוררות באותן דירות; בנוסף, תכנון פנים הדירה משפיעה על נראות כל השכונה, שכל הדירה הסטנדרטית הרווחת, משוכפלת בבניין ולמעשה יוצרת את נראותו ומשוב שזה הסטנדרט המצופה מיחידת מגורים, הבניין גם הוא משוכפל וכך למעשה שכונות שלמות נרקמות והן נראות אותו הדבר. דפוס התכנון של הדירה הישראלית הטיפוסית ודפוסי הפעילות של הדיירים בתוכה משקפים את המרכזיות של המשפחה — ושל הילדים בתוך המשפחה — בחברה הישראלית. מבחינה זו, דפוס התכנון משקף ערכים הנמצאים בבסיס האתוס של החברה הישראלית, ובכך מהווה דפוס גנרי שאינו מתייחס לשונות בין משקי הבית.
ההבדלים בין הדירות ניכרים בעיקר בממד הכמותי והעיצובי, כלומר בהיבטים כגון שטח הדירה, מספר החדרים, המפרט הטכני ופרטי העיצוב, בעוד דפוס התכנון הדירתי חוזר על עצמו. הדפוס המתואר כאן ניכר גם בדירות המכונות ״מיוחדות״, למשל דירות ״פנטהאוז״, ״סטודיו״ או ״לופט״. ישנו ניסיון שיווקי להמציא דירות "מיוחדות" ולערוך שינויים אך רק בחלל המשותף של הדירה. כמו שהדירות חוזרות על עצמן, כך גם דפוסי ההתנהלות של המשפחות המתגוררות בהן חוזרים על עצמם ומאוד זהים זה לזה. מנקודת מבטם של האדריכלים, סכמת הדירה הטיפוסית היא תוצר ישיר של מבנה השוק הנוכחי, שבו האדריכל פועל אל מול יזמים פרטיים המתווכים בינו ובין לקוחות הקצה — הדיירים. מצב זה הופך את קהל היעד לגנרי ולאנונימי ומייצר התנהגויות ללא דיון בהעדפות, ברצונות ובצרכים של קהלי יעד תכנוניות גנריות ואנונימיות, שונים. ההבדלים בין הדירות ניכרים בעיקר בממד הכמותי והעיצובי, כלומר בהיבטים כגון שטח הדירה, מספר החדרים, המפרט הטכני ופרטי העיצוב, בעוד דפוס התכנון הדירתי חוזר על עצמו. הדפוס המתואר כאן ניכר גם בדירות המכונות ״מיוחדות״, למשל דירות ״פנטהאוז״, ״סטודיו״ או ״לופט״. ישנו ניסיון שיווקי להמציא דירות "מיוחדות" ולערוך שינויים אך רק בחלל המשותף של הדירה. כמו שהדירות חוזרות על עצמן, כך גם דפוסי ההתנהלות של המשפחות המתגוררות בהן חוזרים על עצמם ומאוד זהים זה לזה. מנקודת מבטם של האדריכלים, סכמת הדירה הטיפוסית היא תוצר ישיר של מבנה השוק הנוכחי, שבו האדריכל פועל אל מול יזמים פרטיים המתווכים בינו ובין לקוחות הקצה — הדיירים. מצב זה הופך את קהל היעד לגנרי ולאנונימי ומייצר התנהגויות ללא דיון בהעדפות, ברצונות ובצרכים של קהלי יעד תכנוניות גנריות ואנונימיות, שונים.
החזרתיות של דירת המגורים תורמת לאחידות של הנוף העירוני. קודם כל היא מובילה לשעתוק של טיפולוגיה מבנית: בנייני ה- H שנמצאו מיטביים לדרישות של המשפחה הישראלים הסטנדרטית. היא יוצרת בעיה נוספת, ההומוגניות החברתית מקשה על תפקוד התשתיות והשירותים. לדוגמא, כאשר ילדי השכונה הולכים כולם לבית הספר ויוצרים ביקוש־יתר לכיתות לימוד בשלב הראשון, ובהמשך עוזבים את מערכת החינוך בעת ובעונה אחת ומובילים להיצע־יתר של שטחי ציבור לא מנוצלים יתר על כן, היא מייצרת סגרגציה בין משקי בית מסוג ״משפחת ישראלי״ )"הסטנדרטית"(, כלומר משפחה גרעינית עם ילדים, ובין משקי בית ״אחרים״ שאינם מקבלים מענה מיטבי לצורכיהם ביחידות הדיור הטיפוסיות. עשרות שכונות מסוג זה הוקמו בעשורים האחרונים בישראל. בפיזור שלהן ברחבי המטרופולין והמדינה, השכונות הללו סדר מרחבי ברור ומובנה. אולי נבדלות זו מזו בערכי הנדל״ן, במיקום שלהן ביחס לגלעין המטרופולין, במעמד הסוציו־אקונומי של תושביהן ובתדמית שלהן, אולם הן מציעות דפוסי חיים ומגורים דומים שחוצים קווים גאוגרפיים, חברתיים ופוליטים.
הצורך בגיוון וההתעלמות ממנו עולם הנדל"ן בתחום הדיור המונח גיוון מקבל שלל תצורות: גיוון בגדלי נכסים, גיוון בתמהיל שימושים, גיוון במפרד הדירה, גיוון בטיפולוגיות הבינוי וכו'. לכל קבוצה של מאפייני גיוון יש השפעה כלכלית שונה: גיוון גדלי נכסים, מפרט וטיפולוגיות בינוי מייצר גיוון בעלויות דיור – ומכאן שיש מנעד מחירים יותר משמעותי שמאפשר ליותר סוגים של משקי בית למצוא דיור שעונה על הצרכיהם במשאבים שעומדים לרשותם וכן לעסקים קטנים לפתוח עסק בעלויות יותר נמוכות
הסיבה שאנו רואים את העלייה במספר הדירות הגדולות בעשורים האחרונים נובעת מכמה סיבות, אך בראש ובראשונה מוצבים היזמים: יזמים מרוויחים יותר כסף על דירות גדולות. אבל זה לא ההיבט היחיד שמונע מהם לייצר גיוון – תכנון חזרתי ושבלוני מאפשר צמצום עלויות בינוי ותכנון. תכנון שכזה מאפשר תיעוש של הבניה )לדוגמא תבניות ברנוביץ'( והופך את העבודה למהירה ויעילה יותר. הפעמים היחדיות שבהם היזמים מייצרים גיוון הם במקרים שהדיירים מוכנים לשלם את מחיר הייחודיות של הפרויט. היבט נוסף הוא ההיבט המימוני – פרויקטי דיור הם פרויקטים ממונפים מכספי הבנקים. יזמים צריכים "להעיף את הפרויקט" כמה שיותר מהר בכדי "להגיע לכסף" )ההכנסות גדולות מההוצאות( ולכן יעדיפו מעט נכסים גדולים על פני ריבוי נכסים קטנים. היבט אחרון המשלב בין שני ההיבטים הקודמים הוא היבט הוודאות הגבוהה או הסיכון הברור. יזמים שרגילים למכור מוצר מסוים )דירות גדולות(, יראו בכניסה לשוק הדירות הקטנות הגדלה של הסיכון שהם לוקחים ולכן ימנעו מסיכון זה.
מקומן של הרשויות המקומיות בסיפור: מאז שנות ה- 80 דירות בישראל הולכות וגדלות. זו לא מגמה של שני העשורים האחרונים, זו מגמה שהולכת יד ביד עם הגידול ברווחה הכלכלית של הציבור. יש לזה כמה גורמים, חלקם כלכליים )המגזר הפרטי הפך דומיננטי בשוק והוא מחפש לבנות יותר יעיל(, חלקם תרבותיים )הגדלת חשיבות המרחב האישי של הפרט( וחלקם כלכליים מוניציפליים – דירות יותר גדולות ויקרות מושכות אוכלוסיות יותר חזקות "שמשלמות %100 מהארנונה" ומקטינות גרעוניות. הגורם האחרון הוא משהו שהשתרש לפני שני עשורים ולמרות שדי ברור שזו גישה שלא מחזיקה מים )כי דירות גדולות מושכות את משקי הבית הגרעוניים ביותר, משק בית עם ילדים(, היא עוד תפיסה שמנציחה המשך תכנון של דירות גדולות. צריך לומר בצורה ברורה – העובדה שבונים קטן לא מונעת ממשקי בית עם ילדים לגור בדירות קטנות. נכון לומר שאנחנו מפחיתים את הסבירות שמשקי הבית שיכנסו לדירות קטנות יהיו עם ילדים, אבל משקי הבית היום הם לא תבנית של קבועה של משק בית "אידיאלי" ולכן גם התוצאה לא ממש ניתנת להנדסה.
על מנת להתמודד עם ההעדפה של היזמים לדירות גדולות, לרשויות המקומיות )ולמדינה( יש מספר כלים בכדי לשפר את הגיוון: במקרים לא מעטים, השווי למ"ר של יחידות דיור קטנות גבוהה יותר בהשוואה ליחידות דיור בינוניות וגדולות. הדגשת הפערים האלה יכול לסייע לכוון את היזמים לבנות דירות קטנות, כי יש לא מעט מקרים בהם הרווחיות למ"ר גבוהה יותר בדירות אלה. במקרה ואין כדאיות יותר גבוהה לדירות קטנות, הרשות המקומיות יכולה לייצר תמריצים לבינוי דירות קטנות הטיפול בצורך של היזמים "לסיים פרויקט כמה שיותר מהר" יכול לבוא ממספר כיוונים: תקנון תכנית יעיל וצמצום הזמן של הוצאת היתר. )חוסך זמן וסיכונים - ובכך גם כסף רב של היזם(. הרשות המקומית צריכה לאסוף ולמסור נתונים על משקי הבית הקטנים אל מול כמו הדירות הקטנות. הצעד המשמעותי ביותר שרשות מקומית יכולה לעשות היא להגדיל את מדיניות תמהיל הדיור בתחומיה ולחייב את היזמים לפעול לפיה. )כמו שימוש בדיורית או שינוי ההגדרה ל"דירה קטנה" מ- 80 מ"ר ל- 50 מ" R לדוגמא וכן הלאה(.
דפוסי תכנון עירוני קיימים - תל אביב כמקרה בוחן היבט רגולטורי ומדיני במחקרי בחרתי להתמקם בבלוק שרירותי בשכונת הצפון הישן בתל אביב. 'תכנית גדס לתכנון ערים' אושרה ע"י הועדה המקומית יפו ב -31 יולי 1925 , ומיד לאחר מכן הוגשה גם לועדה המרכזית של שלטונות המנדט לתכנון ערים. היא תוכננה על ידי פטריק גדס, ביולוג ובוטניקאי בהכשרתו ופעיל חברתי. ההשפעה העיקרית עליו הייתה מהספר "עיר הגנים של המחר" שנכתב על ידי אנבעזר הווארד ונחשב עד היום לטקסט המכונן של תנועת עיר הגנים במחצית הראשונה של המאה ה -20 , ולאחת מאבני היסוד של תכנון הערים המודרני. הצעותיו של הווארד למיגור תחלואי העיר התעשייתית באמצעות תכנון כוללני המשלב את איכות החיים של העיר (הזדמנויות תעסוקה, קשרים חברתיים והיצע תרבותי) עם אלה של הכפר (גישה ישירה ובהישג יד לטבע, אויר נקי, יופי) דיברו אל גדס, שבאותה עת כבר היה פרופסור ותיק לבוטניקה ובעל נסיון מעשי רב במשכנות העוני של אדינבורו
גדס ייחס משמעות גדולה לשילובם של שטחים הירוקים, במגוון מופעים, גדלים וצורות, בעיר המודרנית. בתל אביב הציע גדס לשלב סוגים שונים של שטחים ירוקים: שדרות, פארק מרכזי, גן בוטני וגינות בלוק. בדו"ח גדס 1925 הוא מונה מספר תועלות בשטחים אלה: - ערך כלכלי: א. אספקה חקלאית - נטיעת עצי פרי שיספקו פירות לתושבי העיר. ב. פיתוח ענף גידול תולעי המשי - נטיעת עצי תות ושימוש בעלי העצים כמזון לתולעי משי לצורך אספקת חומר גלם לתעשיית טוויית המשי ולמפעל שבתל אביב. ג. ערך חלקות המגורים - חלקות מגורים הסמוכות לגינות או לשדרות מטופחות ערכם גבוה יותר לתפיסתו של גדס. - ערך בריאותי: א. לאכילת הפירות הגדלים על העצים בעיר יתרונות בריאותיים. ב. בריאות נפשית - הגנים והעצים משרים שלווה וגורמים שמחה לתושבי העיר.
- ערך חברתי-קהילתי: א. הגינות במרכזי הבלוק יטופחו ע"י מתנדבים מדיירי הבלוק והעירייה תעודד תחרות בריאה בין הגינות השונות בעיר. ב. הייחודיות של כל בלוק בעיר תודגש בין היתר באמצעות הגינה בה תינתן הבחירה לדיירי הבלוק בהחלטה בנוגע לאופי הגינה וסוג הצמחיה. ערך חינוכי: א. הגנים בכלל, ובמיוחד הגנים שליד בתי הספר יטופחו ע"י התלמידים. ב. יוקם גן בוטני שיהווה מקום ללימוד ולהכרת סוגי צמחים שונים. תרשים עיר הגנים של אבנעזר האוורד 1902
גדס חילק את מערכת התנועה בעיר למערת היררכית: 1 .עורקי תנועה עירוניים המתפרסים מצפון לדרום, הכיוון הצפוי להתפתחותה של העיר בעתיד. ברחובות אלה יתאפשר עסקים ומסחר אשר לא פוגעים במגורים שמעל. עורק התנועה העירוניים הנוספים הם ממזרח למערב, ואלה יהיו שדרות ירוקות בליבה של העיר. מערכת זו הבניה כשתי וערב יוצרת איזורים תחומים בהם - "בלוקים" אשר בהם יבנו בנייני המגורים. בתוך הבלוקים קיימת מערכת רחובות משני המוסילה אל מבני המגורים. רחובות אלה מיועדים לתושבי הבלוק ולא מעבר, עליהם להיות קצרים וצרים ככל האפשר. השימוש בדרכי מגורים מעטות ככל האפשר יאפשר ניצול נכון של הקרקע בבלוק לצורך הרחבת חלקות המגורים ולצורך "יצירת מקום עבר גן, מגרש משחקים, מגרש טניס וכדומה", כך ימוקמו בכל בלוק מגרשים עבור גינות ושימושים ציבוריים פתוחים נוספים. מתוך ארכיון תל אביב
הבלוק הגדסי הממוצע בעיר הינו באורך 300 מטר, וברוחב 200 מטר. בצורתו האידיאלית הוא מורכב משתי שורות היקפיים של חלקות בגודל מקסימלי של 560 מ"ר כלאחת, כאשר כל החלקות פונות אל מרווח ואל נוף: החלקות החיצוניות אל הרחובות הראשיים, החלקות הפנימיות אל הגינות הפנימיות.
בפרויקט שלי, החלטתי להסתכל על השטחים הלא מנוצלים בתוך הבלוק הגדסי, כמקום פוטנציאלי למגורים קטנים.
פרק 5 היבט סביבתי
צפוף פה היבט סביבתי מדינת ישראל מהווה תופעה חריגה בנוף הדמוגרפי העולמי של תחילת המאה ה- 21 , עקב שילוב יוצא דופן: צפיפות אוכלוסין גבוהה, קצב ריבוי טבעי גבוה המאפיין מדינות עולם שלישי וכלכלה וצריכה המאפיינות מדינות עולם ראשון. מאז הקמתה, אוכלוסיית ישראל גדלה פי עשרה בתוך ששה עשורים בלבד. ישראל היא כיום המדינה בעלת קצב גידול האוכלוסייה הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות של העולם המערבי, ובעלת צפיפות אוכלוסין השלישית בגודלה. בפועל, צפיפות האוכלוסין בישראל גבוהה אף יותר, משום שלמעלה ממחצית משטח המדינה מכוסה במדבר ו/או מנוצל לצרכי צבא וביטחון. לפי קצב הגידול הנוכחי, אוכלוסיית ישראל צפויה להמשיך ולהכפיל עצמה עד אמצע המאה הנוכחית. אז מספר התושבים ליחידת שטח יהיה הגבוה שבמדינות המערב, ואחד הצפופים בעולם כולו. לעליה התלולה בגודל האוכלוסייה ובצפיפותה ישנן השלכות מרחיקות לכת על כל מרקם החיים בישראל בהווה ובעתיד הקרוב והרחוק, והיא אינה פוסחת על אף אחד מרבדי החברה. בחרתי לסכם את ההתייחסות של הדוח בהיבט הדיור והשטחים הפתוחים.
לעליה התלולה בגודל האוכלוסייה ובצפיפותה ישנן השלכות מרחיקות לכת על כל מרקם החיים בישראל בהווה ובעתיד הקרוב והרחוק, והיא אינה פוסחת על אף אחד מרבדי החברה. בחרתי לסכם את ההתייחסות של הדוח בהיבט הדיור והשטחים הפתוחים.
ול- בהן הן די פנטסטיות, בערים אנו צפויים להגיע לרמות צפיפות לקילומטר רבוע, וזה מונח שיש להתרגל אליו. הצפיפויות שמדובר הצפופה ביותר. ”בשנים הקרובות נדבר יותר ויורת על הצפיפות ”ישראל בדרכה להיות אחת המדינות הצפופות בעולם, ואולי אף שינועו בין 40 אלף נפשות ואשר עשויות להגיע גם ל- 80 100 אלף נפש לקמ“ר, שזה פי 4-3 מרמת הצפיפות בערים כיום“ דלית זילבר, מנהלת מינהל התכנון ) 2022-2017)
בעיית הדיור ההשפעה הגדולה והבולטת ביותר של הגידול באוכלוסייה בתחום הדיור היא עליית מחירי הקרקע וכתוצאה מכך בניית המגדלים. בישראל 2050 יחיו 18 מיליון תושבים וכמעט כל תושבי מדינת ישראל העירוניים, משמע %98 מהאוכלוסייה, יגורו במגדלי ענק. לפני הריצה למגדלי הענק, העתידיים הדורשים הרס רב, משאבים רבים, ובניה חדשה, בפרויקט שלי אני מבקשת לעצור ולשקול את צעדנו. לבחוןאת הקיים ויתרונותיו, לבחון ערים צפופות בעולם אשר אינן מבוססות על גורדי שחקים )כמו ברצלונה ופריז( וללמוד מהן. כיצב ניתן לשמור על בניה מרקמית, הקשורה למרקם העירוני הקיים לפני שישר מכריזים על הרס העיר ובנייתה מחדש? כל אלו חשובים במיוחד כאשר ידוע כי למגורים בגורדי ששחקים מספר חסרונות מרכזיים: 1 .עלויות הבנייה של המגדלים ותחזוקתם גבוהות יותר באופן משמעותי משל בנייה סטנדרטית לגובה )בניה מרקמית(. "המגדלים מהווים מעין מכונה סגורה המחייבת תחזוקה יחודית ומתמדת שאינה ברת קיימא לאורך זמן".
2 .בעיית "הטרמפיסט" - אנשים שיסרבו לשלם את העלויות הגבוהות עבור תחזוקת הבניין. מחקרים מראים כי "חברות ניהול" לא יכולות לרפא את המחלה של סרבני התשלומים. מגדל שאינו לעשירים ביותר - יוזנח עד מאוד. 3 .קשה לצפות אילו שינויים ידרשו במגדל ואילו התאמות טכנולוגיות יתאפשרו. גם כאן מדובר בסיכון כלכלי שכנראה יוביל להוצאות אף גבוהות יותר. 4 .עיר צריכה לאפשר התחדשות עירונית. בגלל שהמגדל הוא כמו "מכונה סגורה" ולא יהיה ניתן להרחיבו ולהתאימו בדרכים שונות. המגדלים ישארו "תקועים" ללא אפשרות להתאמה ושינוי. 5 .המגדלים אינם מתאימים למשפחה הישאלית: אין תקדים בעולם כולו למצב של מגורים המוניים בגורדי שחקים של משפחות מרובות ילדים. התכווננות המדינה לכך שרוב אוכלוסיית ישראל תחיה במגדלים עם ילדיהם היא סיכון שכן לא ידוע איך "הניסוי החברתי" יגמר. 6 .בראיה העירונית גורדי השחקים אינם מסייעים לקהילה שכונתית ועלולים להוביל לתחושות ניכור.
התומכים במגדלים הם 3 שחקנים מרכזיים: היזמים שחושבים על רווחים, , העירייה שלא חושבת על הטווח הרחוק ונתונה ללחצים, ופעילי הסביבה שלא רוצים שיגזלו שטחים נוספים מהטבע ואינם מכירים או מבינים את ההשלכות האחרות שעלולות להיות לתופעה. "יש לבנות יותר בנייה מרקמית בצפיפות הדומה למגדלים אך יותר נמוך, 9-7 קומות לדוגמה. השטח הבנוי צריך לשמש לרבים מבין השירותים הציבוריים לרבות שטחי גינות משחקים וספורט. ע"י שימוש נכון באזורים בתוך המבנים ובגגות הגדולים הנוצרים בבנייה מרקמית, ניתן לחסוך הרבה מהשטחים הפתוחים בין המגדלים של היום. בתוך המבנים יהיו חממות, גני משחקים, ריאות ירוקות קטנות, גני שמחות, גני שמחות, גני ילדים ובתי ספר וגם שימושים נוספים למסחר ומשרדים, כמובן" עוד טוענים הכותבים כי יש להוריד פעילויות ציבוריות רבות אל תת והקרקע ויפה שעה אחת קודם. בין הפעילויות המוזכרות: קניונים, מרחבי אירועים, אולמות קונצרטים, תעשיות, כבישים ותשתיות אחרות ו כ ' .
אפשר גם אחרת. נסתכל על שתי הערים הצפופות ביותר באירופה: פריז ) 218,52 אנשים לקמ"ר( וברצלונה ) 199,53 אנשים לקמ"ר(. לצורך השוואה, בגבעתיים העיר השניה בצפיפותה בישראל היום יש כ- 000,19 אנשים לקמ"ר ועד 2040 היא צפויה להכיל כ- 000,60 אנשים לקמ"ר. בעמוד הבא ניתן לראות את סוגי המרקם הקיימים בשתי ערים אלו. לא מדובר במגדלים גבוהים אלא בסופר בלוקים המצלים את הקרקע בצורה מירבית, ומכיתיבים צורת מגורים אחרת, כזו שבארץ תתפס רחוקה מאוד "מהחלום הישראלי" . היתרונות של הסופר בלוקים מעניקים לתושבים, הם מגוונים: יחסי האנוש וחיי הקהילה נשמרים, הרכבים וכל התחבורה הממונעים נשארים מחוץ לבלוק ולמעשה יש עדיפות להולכי הרגל . בנוסף התושבים יכולים לגור בלב העיר סמוך לשירותי תעסוקה ומסחר, בילוי ותרבות .
Paris, France - the second most densely populated 1km sq: 52,218 people
Super Blocks Prioritising people over cars with a focus on accessibility following community participation rulebook Barcelona - the Most densely populated 1km sq: 53,199 people
מנצלים את הקרקע בצורה יותר טובה. זה לא נכון. הרבה ” ח ו ש ב י ם ש מ ג ד ל י מ ג ו ר י ם מ ו ז י ל י ם א ת ה ד י ו ר . ש ה ם י ו ת ר י ק ר ל ב נ ו ת א ו ת ם . ו ה ר ב ה י ו ת ר י ק ר ל ת ח ז ק א ו ת ם “ פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית, 2022
אין לנו שטח לבזבז היבט סביבתי אובדן שטחים פתוחים הוא אחד התחומים בהם ניתן לראות את השפעות גידול האוכלוסייה על החברה והסביבה בצורה הברורה ביותר. החל מהכחדת מיני חי וצומח ופגיעה במגוון הביולוגי, דרך פגיעה בתוצרת המזון המקומית ועד להשלכות הבריאותיות של פגיעה במי תהום ואובדן קרקעות באופן בלתי הפיך. מבין כל המשאבים העומדים לרשותה של מדינת ישראל קרקע היא המשאב היקר ביותר מעצם היותה משאב מוגבל בעל ערך סופי שאינו מתחדש ועל כן לפגיעה בקרקע השלכות הרות גורל. כבר היום אנו עדים לשורת ההשלכות של גידול האוכלוסין על הקרקע: במרחב האורבני מנהריה לאשקלון הוכחדו מרביתם המוחלט של השטחים הפתוחים לטובת שטחי מגורים ומסחר ואיתם בעלי החיים הצמחים שהיו ייחודיים לאזור. על מנת לטייל בשמורת טבע אנו נדרשים אל הגליל והנגב, כאשר נסיגת עולם הטבע הישראלי צפויה להמשיך ולהחמיר. תיאוריית האיים - עם זמן, נוצר נתק בין שמורות הטבע בישראל, הם הופכים ל"איים". ברגע שאין מערכת אקולוגית עם קשרי גומלין ועם מרחב המאפשר העברת גנים ממקום למקום עתידם של החי והצומח בשמורת הטבע הוא כליה.
שטחי חקלאות: מתוך כלל השטחים הפתוחים כמות השטחים הרלוונטיים לחקלאות מצומצמת מאוד. חלק גדול מהשטחים ובהם שטחי הנגב צחיחים מכדי לגדל בהם תוצרת חקלאית. בנוסף - שטחי חלקאות אינם טבע אמיתי שכן הם מרוססים ומבוקרים באופן קבע. במקביל מערכת הביטחון מחזיקה בכמויות אדירות של שטחים בדרום. כאשר לוקחים בחשבון את מרחקי הביטחון הנדרשים לאימונים ואת עליונות השיקול הביטחוני, מקבלים תמונה קודרת. כל אלה בצרוף מדיניות בניה ממשלתית לקויה, העדר תכנון ארוך טווח וקצב גידול אוכלוסייה מהיר מובילים לכיוון אחד ויחיד, מקום שמאוד לא נעים לחיות בו.
"הקושי המשמעותי ביותר בהגנה על שטחים פתוחים נעוץ בערך האלטרנטיבי של השטחים. על פניו העלות היחידה של החזקת שטח פתוח היא עלות השכר דונם בשפך נחל פולג שווה מיליון וחצי שקלים וככל שנעשה פה צפוף יותר של מספר פקחים אך למעשה העלות האמתית היא העלות האלטרנטיבית: כל הערך הכספי רק עולה. קשה מאוד לכמת בכסף את ההנאה מאירוס פורח או את התעלות הנפש שפרט חווה כשהוא נמצא בהרמוניה עם הטבע ."
פרק 6 סיכום ומסקנות להמשך
מסקנות אבחר לצטט "תגובה למערכת" שהתקבלה בעיתון הארץ בינואר 23 ונכתבה על ידי הקורא איתי בכר: "זה לא חדש שישראל הולכת )או ליתר דיוק דוהרת( לעבר היותה אחת המדינותהצפופות בעולם, בשל שיעור ילודה גבוה במיוחד. עפרי אילני מזהיר במאמרו מפני הצפיפות הקיימת, שצפויה רק להחריף, ודורשת מאיתנו לאתר פרצות וקיצורי דרך כדי להתמודד עם המציאות המאתגרת. הפתרון, בעיני, מתחיל ביחס שאנו מעניקים למונח "צפיפות". ככל הנראה, האסוציאציה הראשונה שתעלה לנו כשנחשוב על "צפיפות" היא דוחק, רעש, עוני וזיהום אוויר. נחשב על הודו או בנגלדש. הצפיפות פשוט מעוררת בנו סלידה. לא סתם החלום הישראל הוא 3 כיווני אוויר, עדיף בצמוד קרקע ועם חניה בטאבו. להפסיק לפחד וללמוד לאהוב את הצפיפות
מנגד, כמעט ולא לוקחים בחשבון את היתרונות של הצפיפות. הריח תל אביב לא הייתה הופעת להיות תל אביב של היום לולא הצפיפות הגבוהה בה, ולא סתם היא העיר המבוקשת בישראל. צפיפות מאפשרת לגור בדירות קטנות וזולות, אבל עם מגוון רחב של הזדמנויות ואפשרויות. צפיפות מאפשרת לקיים תחבורה ציבורית נוחה ויעילה ולהתנייד בלי רכב פרטי. צפיפות מאפשרת לעסקים קטנים לפרוח, מאפשרת למגוון אוכלוסיות לחיות באותו מרחב, מאפשרת להשקיע יותר בתרבות במרחב הציבורי ומאפשרת ביטחון אישי גבוה. הצפיפות מאפשרת חיים. אז במקום להירתע מהצפיפות ולהתכחש אליה , צריך לשנות גישה ולחבק את הצפיפות. לראות בה ברכה בתאפשר לשפר את רמת החיים בישראל. עוד תראו שזה לא כזה נורא כמו שחשבתם, ושאין שום סיבה לברוח.
מה החקר התיאורטי מלמד? גיוון בבניינים מעיד על גיוון בני האדם החיים בהם. היום רובנו חיים בתוך שבלונה המקבעת אותנו, מכלילה אותנו ומשטיחה את הפרט. לפני שאנו דוהרים אל עבר גורדי השחקים ומתחילים לשכפל אותם בכל עבר )בהנחה שזה הפתרון היחיד לצפיפות החריגה הקיימת במדינת ישראל ושתחמיר עם השנים( יש לעצור ולחשב מסלול מחדש. אני מאמינה כי יש לשמור על האינדיוידואל וחיי הקהילה הקיימים בבנייה המרקמית כיום, גם בתצורה הצפופה של המגורים בעתיד. נושא זה הינו משמעותי ויש לזכור אותו בכל שלב בתכנון המגורים , כי בסוף אנו מכננים אותם לאנשים ורוצים שהם יחיו בהם חיים מאושרים ולמאי סיפוק והגשמה עצמית. כך הם גם ישפיעו על הסובבים אותם ועל החברה כולה. לכן, בפרויקט שלי, החלטתי לבחון את המרחבים העירוניים בתל אביב, אשר נשכחו ואינם בשימוש מספק. ברצוני לבחון את אלה כפוטנציאל להגברת הצפיפות והוספת מגורים . בפרויקט זה אשים את הדגש על המגורים הקטנים שכן המחסור בשוק הינו אדיר ואף בלתי נתפס, וזו בעיה בפני עצמה שאינה מקבלת את היחס הראוי עדיין מהממסד.
פרק 7
המחקר העיצובי
מקלט עירוני הקטלוג
בית קפה בשדרה
כיכר עירונית
חניה פרטית
חניה ציבורית
דוכן לוטו
בין קירות עיוורים
מגדל
חניה ברחוב
מגדל
כביש שכונתי
כביש ראשי
חניה פרטית