חיי החיילים בחפירות מלחמת העולם הראשונה
עדויות מפי תלמידי כיתה ט 6מקיף ח' ראשון לציון תש"ף
עבודה לסיכום נושא
14.5.1915
אחותי היקרה.
אינני ראיתי את הבית כבר כמעט שנה ,אני מתגעגע לכולם ,לאמא שמכינה את ארוחת הבוקר ,לאבא שקורא
את העיתון ושותה את הקפה לפני שיוצא לעבודה ,לצ'ארלי משחק בחוץ עם הכלבים ומנסה לתפוס פרפר שעף
באוויר ואליך שמסתכלת מחוץ לחלון לראות שצ'ארלי לא נפצע.
לאחר כמה שבועות בחזית כבר אפשר לראות את העייפות בעיניים של הלוחמים ,וזה בלי להגיד שאתה בעצמך
כבר לא מצליח לראות טוב מרוב עייפות .כמו תמיד התעוררנו בחצי שעה לפני עלות השחר ובתחילת
ההתקפות .כל החיילים בחפירות נעמדו על מדרגות הירי וכיוונו לכיוון האויב .כשהתברר כי אין התקפה ,ירדנו
והכנו ארוחת בוקר .התה ,הלחם והבייקון שהועברו בחבילות במשך הלילה שונים לחלוטין מארוחות הבוקר
בבית .כבר חודשים אני לא מפסיק לפנטז על פאי התפוחים המפורסם של אמא .לפני כמה שבועות התחילו
לחלק לכל אחד מאיתנו שתי כפות רום ,אני אהיה כנה איתך ,כל אחד מהפלוגה מסכים הרום הוא הדבר
היחיד שמונע מאיתנו להשתגע .התחילו לחלק אותו באמצע החורף ואמרו לנו שזה יחמם אותנו אך אני חושב
שכולם היו שותים אותו גם אם לא היו אומרים לנו למה אנחנו מקבלים אותו ,יכול להיות שרק ככה אנחנו
יכולים לספור כמה ימים עברו ,במקום לילה ויום אנחנו יודעים שעברה יממה על ידי כפיות הרום .לפני כמה
ימים הגיעו אלינו שני חיילים חדשים ,הדבר הכי מצחיק הוא שהדבר הראשון שאמרנו להם לא היה שלום או
ברוך הבא ,הדבר הראשון שאמרנו להם הוא שהם צריכים לזכור דבר אחד" ,לא משנה מה הסיטואציה בו
אתה נמצא ,את אף פעם לא מרים את הראש שלך מעל קו החפירות" .הפנים שלהם כשאמרנו להם את
המשפט היה הדבר הכי טוב שראיתי מאז שנכנסתי לפה.
לקראת השקיעה התחילה שוב פעם הכוננות ,חוליות גיזור תיקנו את גדרות התיל לפני החפירות ,חוליות
סבלים הביאו ציוד ,תחמושת דואר וכדומה מהעורף ,וחוליות הסיור זחלו אל תוך שטח ההפקר לתצפית
ותקיפות נקודתיות.
הלילה לא ישנתי .פעם הייתי עושה הכל בשביל להרוג אותם ,את יודעת עד כמה אני שונא מכרסמים ,אך אינני
מתקרב אליהם יותר .החולדות עצמן אינן רק הבעיה ,אלה גם מה שהן מביאות איתן ,הכינים .פיתחנו שיטה
להיפטר מהכינים שלהן ,אנחנו שורפים אותן .אך לשרוף אותן דורש זהירות ,אף אחד מאיתנו לא רוצה לשרוף
את הבגדים שלו ביחד איתן .אף על פי כך שהשקעתי זהירות וזמן רב בהיפטרות מהן ,לפני כמה שבועות אחת
מהן הדביקה אותי בקדחת .היו לי עליות פתאומיות בחום ,כאבי ראש וכאבים בהזזת העיניים והשוק ,לקח לי
שבועיים להחלים ממנה .יש עוד משהו שעשינו עם החולדות ,המצאנו משחק ,עד סוף המלחמה כל אחד צריך
לזכור כמה חולדות הוא הרג ,יכול להיות שאת חושבת שאני המוביל אך לצערי אני נמצא במקום השני עם
חמישה עשר חולדות במקום הראשון עומד קלארק עם שמונה עשר ,את כנראה זוכרת אותו מהמכתבים
הקודמים שלי.
הקרב האחרון בהחלט היה חוויה.
ניסינו לפרוץ את קווי הגרמנים במחוז סום שבצפון צרפת ,אני זוכר את היום הראשון ,בתחילת ההתקפה
פרצנו לעבר חפירות הגרמנים לאחר הפגזה וספגנו אלפי פצועים והרוגים .בלילה השישי נשמעו פגזים ,וג'יימס
שאותו עדיין לא הכרתי לך התחיל להשתגע ,הוא צעק ורעד ופניו החווירו .הוא ניסה לברוח וארבעה חיילים
היו דרושים בשביל להחזיקו ,להיות כנה איתך ,הוא באמת היה נראה יותר עייף ופחות מרוכז מאיך שהוא היה
לפני הקרב .עד היום אני לא מצליח להוציא את הפנים והצעקות שהוא השמיע ,לא ראינו אותו מאז.
בקרב הזה ראיתי לראשונה טנקים ,מכונות ענקיות ומפחידות שנוצרו בשביל להרוס ולהרוג.
אפילו שלפי מה שהבנתי ,הפעלת הטנקים הייתה לא יעילה הם נפלו לתוך הבורות שיש בשטח.
אך כפי ששמעת ,הצלחנו להשיג הכרעה ולהתקדם כעשרה ק"מ ,במחיר של יותר ממאות אלפי נפגעים משני
הצדדים.
למזלי לא נפגעתי אבל קלארק נפל ונחבל ברגלו אז הייתי צריך לסחוב אותו כל הדרך למרפאת שדה ,אני
בחיים לא ראיתי כל כך הרבה דם ,ושוב הצעקות הנוראות של הכאב והפחד ,וההתפללות לאחים שיעשו משהו.
אני שמח כשאני חושב על השקט שאתם נמצאים בו ,מקווה שאבא יחלים כמה שיותר מהר.
אוהב ומתגעגע ,אדוארד.
מרים חייפץ ט'6
:26.5.1915
לאמא היקרה,
אני משתתף כבר מספר חודשים במלחמת החפירות ,בקרב על ה"סום" חושש ומודאג,
המלחמה קשה ,נפצעו ואף מתו במהלך הקרב אנשים רבים ,חלקם חברים טובים שלי ואני
חושש שהרעה תבוא גם עלי.
בשוחות ההיגיינה לקויה לגמרי ,אנחנו נחשפים לטפילים ולרמת לחות גבוהה ,אשר גורמת לרבים
מאתנו למחלות שונות ,כגון -גרדת ,זיהום פטרייתי של החניכיים וזיהום בכפות הרגליים ,ממנו
אני סובל .על אף שמהצבים הללו לא קטלניים בפני עצמם ,הם גורמים לתפקוד לקוי שלנו,
החיילים וחוסר זריזות שסופו עלול להסתכם במוות מירי ,נפילה או חשיפה למצבים בריאותיים
קשים יותר ,ולכן אני כה חושש מהזיהום שלי .נוסף על כך ,תנאי עיבוד המזון ואכילתו בקרבת
עכברושים וגופות חללים גורמים למחלות מעיים קשות כמו טיפוס הבטן ,כולרה ודיזנטריה.
נגע נוסף הוא כינים וכיני ערווה שגרמו ,פרט לחוסר הנוחות ,למחלה שנודעה בשם קדחת השוחות.
החשיפה לתנאי קור קיצוניים בחורף (כולל טמפרטורות מתחת ל 0-מעלות צלזיוס) גבתה אף היא
קורבנות הן של דלקת ריאות והן של כוויות קור.
כמו כן ,רבים נשלחים מידי יום לאשפוז בבתי החולים אבל לצערנו כבר אין מקום לקבל את כולם
ולטפל בכל המקרים ,ולכן מטפלים רק במקרים החריפים והקשים ביותר .חברי הטוב יונתן
מחכה כבר למעלה מחודש שיאשפזו אותו ,עקב מחלת מעיים קשה ממנה הוא סובלת זמן רב.
הביקורים בעורף -בכפרים נוראיים ,זה כל כך עצוב ומדכא שאין באפשרותנו להיפגש עם
משפחתנו והחברים הקרובים .הגעגועים הרבים מתחזקים מיום ליום ,ועם הזמן תקוותי הולכת
ופוחתת .המצב נעשה מסובך וקשה ,ההרגשה של הריחוק מהבית ,מהמשפחה והחברים שלא
ראיתי זמן רב נוראית .ניסיתי לדבר לפני כמה ימים עם המפקד שלי ,שייתן אישור שתוכלי לבוא
ולבקר אותי ,להביא לי אוכל חם ולדבר איתי קצת מקרוב ,אך הוא לא הסכים בשום תוקף ,טען
שאני עלולה לסכן אותך ולמרות הצער הגדול שבי ,שלא אוכל לראותך לעוד זמן רב ,הבנתי אותו
ואני מקבלת זאת ומנסה להפנים את המצב.
אני נותן את כל כולי במלחמה הזו ,עושה כל שביכולתי כדי להגן על המדינה ואף להינצל בעצמי.
ההתמודדות בשטח קשה ומתסכלת ,אני כל כך מתגעגע אלייך אמא ,מחכה ליום שבו אחזור
הביתה ואוכל לפגוש אותך ואת כל שאר המשפחה ,שנתחבק ונדבר ,שאוכל לראותכם שוב.
אני לא מצליח להירדם בלילות ,מלבד הקור הקשה והחולדות המגעילות ,החרדות מקשות עלי
מאוד ,כל יום מרגיש ארוך ומתיש יותר עבורי.
ההתנהלות בתוך השוחות בזמן הקרבות לא נעימה במיוחד .הארוחות לא סדירות ,התנאים קשים
והמצב רוח של כולם ירוד .הראות הלקויה בשל ערפל והנטייה לנמנום שיכלה לעלות בתקיפת פתע
הביאו להוראה שעל כל החיילים להיות על משמרתם .לאחר מכן נערך ניקוי נשק וניקוי הסביבה
לקראת מסדר .לאחר ארוחת הבוקר הטילו הקצינים על החיילים מטלות תחזוקה שונות למילוי
הזמן הפנוי ,כגון מילוי שקי-חול ,ניקוי שירותים ,תיקונים שונים ועוד .זאת בצד משמרות בעמדות הירי
והתצפית ,עם זאת נותר עדיין שפע של זמן.
במהלך היום היה על החיילים להעביר את זמנם בפעילויות שונות ,שקטות וסטטיות ובהן השלמת
שעות שינה ,בישול מזון ,קריאה וכתיבה של מכתבים .רבים אחרים עסקו בכתיבה יוצרת במהלך
השהייה בחפירות .לדברי אביגדור המאירי שיחקו החיילים בקלפים ,סיפרו זה לזה מעשיות וערכו
התערבויות ,הדתיים שבהם השתדלו ככל יכולתם לקיים את מצוות דתם ופולחניה .כך התוודעו
החיילים באופן הדוק לאנשים רחוקים מהם מבחינה חברתית ומעמדית בדרך כלל .אחת
מפעילויות השגרה הייתה הכנת מוצרים ופסלים מחלקי פגזים .על אף הצפיפות ,חיילים רבים
טיפחו אזור אישי אותו ניסו להשאיר נקי ,יבש ומעוטר במזכרות.
בשעת הצורך ,הוקפצו שוב כל החיילים לכוננות ועם רדת החשכה החלה פעילות משיכת אספקה,
ציוד ,תחמושת ,פינוי חללים ופסולת .בשעות החשכה נשלחו גם פטרולים לשטח ההפקר ,למטרת
האזנה לאויב ,תפיסת ניירות שהתעופפו ברוח ובדיקה ותיקון גדרות תיל .החלפת המשמרות
נערכה גם היא במהלך הלילה.
אני כחלק מהחיילים בקרב על ה"סום" חווה דברים רבים כחלק מהשתתפותי כחייל בקרב ,דבר
ראשון ,אנחנו החיילים מסתתרים במנהרות בצורת זיגזג ,שחפרנו בתוך האדמה כדי להגן על עצמינו,
בתנאים מכפירים תחת אש אויב ,אך יש לנו מאגרי מזון ואמונה ,בבקרים אנחנו נלחמים מתוך
המנערות כנגד כוחות אויב גרמנים ,הקרב לא קל ,לאויב כוח רב אך אנחנו לא מאבדים אמונה
וממשיכות להילחם.
במהלך אחד המבצעים שלנו היינו צריכים לכבוש שטח אויב ולהתקדם בתוך המנהרות ,זה היה מאוד
קשה ומעייף אבל אנחנו לא ויתרנו ,אני ראיתי כמה מהחברים הטובים שלי נהרגים מאש אויב ,חברים
וחיילים טובים ,אך המלחמה הזו תפסה אותנו לא מוכנים ,נערים בני 18שיוצאים להילחם בחיילים
מאומנים ,נשמע משוגע נכון ,אבל אני רוצה להגיד לך שבמהלך המבצע הזה
המחשבות היחידות שלי היו הבית ,מתי אני אגיע הביתה למשפחה ולא לאוהל המחניק במנהרה.
אמא ,אני אוהב אותך ומתגעגע,
שלך,
ניב.
ניב תפילין ט6
23/2/1916
אחותי היקרה,
אני מצטער שלא כתבתי לך בזמן האחרון ,לא היה לי זמן רב להתעסק בכתיבת המכתב עם כל
הלחץ ,ובכנות לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות כדי לכתוב לך.
איימי ,את יודעת יותר טוב מכולם כמה אני לא אוהב אלכוהול אך כאן כולם שותים כמות
אלכוהול רבה ,הם אומרים שזה עוזר בקרב וזה משכך את כאבי הפציעות ,אני חושב שכבר
התחלתי להתרגל לטעם המר של הרום והיין .בפעם הראשונה שטעמתי רום ,הקאתי וכולם החלו
לצחוק עליי ולמען האמת גם אני צחקתי על עצמי ביחד עם כולם.
אני מניח ששמעת על הזוועות ועל המראות הקשים שאנו החיילים חווים כל יום ,אנחנו חיים פה
בצפיפות רבה ואספקת המזון שלנו אוזלת מרגע לרגע ,אבל שלא תביני לא נכון ,אני לא מתחרט על
הגעתי לשדה הקרב ,אני גאה להגן על המדינה שלנו ,על המשפחה שלנו ,עלייך ועל אמא.
אני יודע שזה נשמע מבהיל ואף מלחיץ אך אל תדאגי לי אני בסדר ,אני שמח להגיד לך כמו שאת
כבר יודעת ,ניצחנו בקרב על וורדן .רק לפני כמה ימים הצבא הגרמני נסוג משדות הקרב בוורדן,
למרות זאת אני חושב שבקרב הזה לא היו מנצחים ,גם הגרמנים וגם אנחנו איבדנו חיילים
אמיצים רבים ,חלקם הפכו להיות חבריי הטובים פה בחזית.
זה מרגיש כאילו רק אתמול היה ה 21-בפברואר וקמתי לקול ההפגזות ,הייתי מפוחד ולחוץ
מתחילת הקרב אבל הייתי מוכן להילחם ,אני זוכר שלגרמנים היה מן מכשיר שיורה אש ,אני לא
יכול להסביר במילים את הפחד והאימה שהרובה עורר בי ובחבריי .כבר ביום הראשון לקרב
הגרמנים הדפו אותנו ונאלצנו לעזוב את הקו הראשון והשני של השוחות.
החיילים הגרמנים הפגיזו אותנו ,רדפנו אחרינו וירו עלינו .לצערי ,רוב החיילים ורבים מחבריי לא
שרדו את ההתקפה הגרמנית ,אך אנחנו ,אלה ששרדנו היינו צריכים להמשיך להילחם למרות
האווירה המצערת והמדוכדכת ששררה בינינו.
לקראת סוף המלחמה ,במשך שישה שבועות התקדמנו אל הרחקת הגרמנים משטחנו וב 11-וב13-
בדצמבר אנו הצלחנו להכניע את הגרמנים ובסופו של דבר ב 19-בדצמבר הם עזבו לחלוטין את
שדה הקרב בוורדן ובכך נגמר הקרב הארוך.
בקרוב מאוד אני אחזור ,כרגע מטפלים בי בבית החולים ,למזלי הרב הפציעות שלי לא היו קשות
כמו של אחרים שנמצאים פה איתי .חלק מהחיילים כאן מספרים על ההתקפות של הגרמנים ועל
החוויות שלהם ,אחד בשם ג'ין מספר על כיבוש המבצרים ב"דומה" בפיקודו של הגנרל צ'ארלס
מקגאן ,חייל אחר מספר על מה שהוא עבר בניסיון שמירת ההר "מורט הום" מכיבוש גרמני אך
הוא נכבש למרות המאמצים הקשים שלו ושל חבריו לפלוגה.
יש לי עוד המון דברים לספר לך ותהיי בטוחה ,ברגע שאני אוכל אני אכתוב לך שוב.
אני לא יודע אם את זוכרת את ג'ון ,החבר הכי טוב שלי מהתיכון ,הוא היה הולך איתנו לבית
הספר כל יום ונמצא בבית שלנו כל הזמן .אז במהלך הקרב אני פגשתי אותו ,הוא היה נחמד וכיפי
בדיוק כמו שזכרתי אותו מילדותנו .סיפרתי לו שאני מתכוון לכתוב לך והוא אמר לי למסור לך
ולאמא דרישת שלום ולומר לכן שהוא מתגעגע אליכן.
איימי אני אוהב אותך ואני כבר סופר את הימים עד שאני אחזור הביתה ואוכל לחבק אותך ואת
אמא ,הדבר היחיד שהחזיק אותי בסבל ובתלאות שאנו עוברים פה הייתה הידיעה שאני הולך
לחזור אלייך ואל אמא בקרוב ,אני עדיין שומר את התמונה שלנו בכיס במדי החייל שלי ,ליד הלב.
מגישה (ט')6- אני אשמח אם תוכלי לבקש מאמא להכין לי את המרק האהוב עליי
עדן הררי סירוטסקי כאשר אני אגיע הביתה.
מתגעגע מאוד,
אחיך אדריאן.
אחותי היקרה ,ג'וזפין
אני כותב לך בתאריך .28/2/1916
אני כל כך מצטער שלא הצלחתי לכתוב לך בימים האחרונים ,אני מניח שאת יודעת כבר שהמצב לא
כל כך טוב אני לא מתכוון לשקר לך אבל אני לא רוצה לדכא אותך ,פשוט להיות כנה איתך.
קשה פה ,אני מרגיש שבאמצע חיי אני פשוט נשלח לגהינום.
אני לא מצטער שאני הגעתי הנה ,לורדן ,אני אעשה הכל בשביל להגן עלייך ,על אמא ועל המדינה שלי.
אבל דבר כזה...אף פעם לא היה...זה הרוע בהתגלמותו ג'וזפין.
אני נלחם לצד החברים שלי בתקווה שכולנו נשרוד את זה ,אני יושב לצידם בשוחות ומבטיח להם
שהכל יהיה בסדר בעוד שאני בעצמי לא בטוח שנוכל לעבור את זה.
חיי היומיום שלנו בבורות שחפרנו נוראיים ,אנחנו חיים בין עכברים וחולדות.
יושנים איתם ,מריחים את הריח הנורא שלהם כל בוקר מחדש ,אני לא מצליח להתמודד עם המראות
של החולדות המכרסמות את הגופות של אותם חיילים שהקריבו את חייהם למען אחרים ,זה לא מגיע
להם.
האנשים האלו הם גיבורים .גיבורי ורדן .אני מעריץ את כל החיילים שהקריבו את עצמם ,אני יודע
שבזכותם את ואמא יכולות לישון בשקט בלילות.
כואב לי עליהם ,על כולם .אני בוכה עם עצמי בלילות ,בשקט.
אני לא רוצה שאף אחד ידע.
לפני כמה ימים בלילה אחד כשישבתי עם עצמי רוב החיילים נימנמו חשבתי שאני אוכל לשבת עם
עצמי והמחשבות שלי ,אך לפתע התחלתי לשמוע רעשים מוזרים.
הייתי יכול להישבע ששמעתי מישהו בוכה .התחלתי להתהלך במבצר עד שמצאתי אותו ,את החייל
שבכה.
אני ראיתי בו את עצמי .אני יודע איך הוא מרגיש ,מה הוא עובר .ואני לא מאחל אפילו לשונאים שלי
לעבור את כל מה שאנחנו עוברים פה .חיבקתי אותו ישר ,ואני לא מתכוון לתת לו לעבור את זה לבד.
המזון שלנו נעלם ככל שהימים עוברים ,המים שלנו לא ראויים לשתייה.
אני פוחד לשתות או לאכול מזון לא טוב .אך ,מצד שני יש פעמיים שאני רעב כל כך שאני מסוגל לאכול
את החולדות שמסתובבות בנינו.
זה מה שהמלחמה הפכה אותנו ,חיות אדם ,אנשים שמוכנים לאכול חיות ביוב על מנת לשרוד.
אנחנו מסתובבים חסרי רוח חיים ,מתפללים לעוד יום שנוכל לכתוב למשפחות ,מתכננים מבוקר אחד
עד הבוקר הבא את האסטרטגיה הבאה ,רואים את המראות הנוראיים ,נפרדים מחברים ,קמים
לצלילי ההפגזות בבקרים.
ביום הראשון שלי בתאריך ה 21/2/1916-בדיוק כשהמלחמה רק החלה הגרמנים הטילו עלינו פצצות.
לא הייתה לנו ברירה ,נאלצנו לנטוש את שני קווי השוחות שלנו.
אני לא מצליח להבין איך זה אפשרי .זה היה כל כך נורא .לראות את אותם חיילים שאני נלחם
לצידם ,מאבדים את חייהם בשניות ספורות.
רגע אחד אנחנו יושבים ביחד ,מדברים ,משתפים סיפורים ושניה לאחר מכן...אני מתגעגע לרגעים
האלו ,כי אותם האנשים שישבו איתי נעלמו לאחר כמה דקות.
אני זוכר גם ממתקפת הגרמנים נשק נוראי.
כמו מעיין רובה שיורה אש .אני לא יכול להסביר את זה במילים כי אם לא ראית ,לא תוכלי להבין.
אני זוכר שהם רדפו אחרינו ,החיילים הגרמנים ,השטנים האלו.
הם רדפו אחרינו עם הרובים ,אני מסתכל על החיילים ועליי רצים לנפשנו ,זועקים לעזרה.
ידענו שלהחזיר מלחמה לא יעזור נגד הנשק הזה ,זה היה נשק השטן.
אני זוכר שרצתי ואחד החיילים נתקע מאחור בבוץ ,רציתי לעזור לו ,ללכת כמה צעדים אחורה
ולהושיט אליו יד לעזרה ,לא יכולתי לתת לו למות הייתי חייב לפעול מהר.
אבל זה היה מאוחר מידי .להבות האש שנורו מהרובה התפשטו על מדיו ותוך שניות על גופו.
אני זוכר את הצרחות שלו ושל שאר החיילים...זה היה נוראי .לפעמיים אני עדיין שומע אותם ,זועקים
לעזרה.
אני מצטער שלא הצלחתי לעצור את זה...לא הצלחתי לעזור לו...כי פחדתי.
פחדתי שאני לא אוכל לכתוב לך ג'וזפין ,אני מתגעגע אלייך ולאמא כל כך.
הימים נעשים קשים יותר מיום ליום .וזה היה רק השבוע הראשון.
אני יודע שאני יכול לשרוד ,אני חייב לשרוד.
הקרבות אומנם מחלישים אותנו וגורמים לנו להראות את החולשות שלנו אך למרות כל זאת ,זה
הופך אותנו לחזקים עוד יותר.
כולנו פה קמים בתקווה שכל יום ויום אנחנו נוכל ללמוד יותר על היריב ,ויום אחד באמת נוכל להדוף
אותם אחורה ולחזור בחזרה לבתים ולמשפחות.
אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך לא לדאוג לי אבל בבקשה ,אל.
אני לא לבד פה ,יש לי את החברים פה וכולנו מגנים אחד על השני.
השבוע הראשון של ההסתגלות היה נוראי אבל באותו הזמן הפכתי ליותר חזק ,פיזית ונפשית ,אני
גאה להיות פה ,לעמוד נגד הגרמנים ולשמור על המדינה שלי ,לשמור עלייך ועל אמא.
אני לא אוותר להם בכזאת קלות .אני לא אמות אל תדאגי.
אני אמשיך לחיות עד יומי האחרון ולהגן על עליכן .על כולכן.
שלך,
ז'אק.
מגישה :עדן מושיבאיב כיתה :ט6-
17.7.1916 בן חברי היקר,
אני כותב לך משדה הקרב ,אני בסדר ,לא הספקתי לכתוב כבר כמה חודשים אבל המראות קשים
מלעלות על הכתב .עם הגיוס עברנו אימונים והיינו אמורים להיכנס ללחימה בורדאן אבל בסוף
הוחלט שנשאר בעורף.
בתחילה ,הגענו לגבול גרמניה-בלגיה במטרה לפלוש לצרפת ולכבוש את פריז .אחרי כמה חודשים
של המתנה בעורף ,התחלנו להתקדם לאזור צפון צרפת ,אזור הסום .אנחנו שוכבים במנהרות מלאי
האפר ,קשה לנשום בכל המחנק הזה .צבא האויב הצליח להדוף אותנו כמה פעמים ,ודרך ההתגוננות
הטובה ביותר היא במנהרות קרקעיות ,במרחק של כמאה מטרים בלבד מהבריטים .אני מביט סביב
ורואה רק מנהרות וחוטי תיל דוקרני ,שלא יאפשרו לאויב להתקרב.
מנהרות הבריטים בעומק של כמטר ועשרים ,אך המנהרות שלנו עמוקות ומוצלחות יותר .המטרה
העיקרית היא בניית מנהרות להתגוננות ורק אחר כך לירות ולהילחם .מידי בוקר אנחנו קמים עם
שחר כדי להילחם ,להזכיר לאויבינו שאנחנו כאן ולא מתכוונים לסגת לאחור.
הגשם הוא המכשול שלנו .קשה לחפור באדמה בוצית ,המים המצטברים במנהרה מפריעים לנו
להתקדם ,חיילים רבים חולים והקור מקפיא את הרגליים .הצבנו במנהרה רצפה קרשים כדי למנוע
רטיבות ,ובנינו תעלות שירחיקו את המים מאתנו ,שלא נפגע .בינתיים זה עובד לא רע .הרבה
מהחיילים התלוננו שאנחנו רק חופרים ולא מתקדמים אל שטח האויב ,אבל זה היה מכוון ולטובה.
המנהרות במקום גבוה ומי הגשמים לא מצטברים במנהרות ,אלא זורמים הישר אל מנהרות הצבא
הבריטי ומחלישים אותם .מקווה שבמהרה הם יותשו ויחלו לסגת .הבריטים התחכמו והגביהו את
המנהרות ,וזה מקשה על הפגיעה בהם.
במנהרות יש פתחים צרים לנשק וחלונות פלדה קטנים כדי להקטין את הסיכוי שקליע יחדור ויפגע
באחד מאתנו .לפני יומיים הבריטים היו כל כך קרובים ,שהרגשתי אפילו את הרוח מהקליעים
שמרחפים מעל ראשי ,למזלי לא נפגעתי ,אבל לחברי ,אלן ,היה פחות מזל והקליע פגע ברגלו .אולי
זה בעצם לטובתו ,כי הוא פונה משטח הלחימה במנהרות ,וכנראה יגיע הביתה בקרוב.
אני זוכר את הערב לפני הכניסה לקרב 30 ,ביוני ,היה לנו ערב חופשי .אבל המראות היו עצובים,
העיירות שוממות ,הילדים ללא שמחה ,רק שממה .אבל אנחנו מרגישים שננצח ונסיים את הלחימה
ונשוב הביתה אבל אני לא מרגיש את הסוף קרב .אולי הקרב הזה יהיה האחרון– הקרב על הסום.
הקרב קשה ,יותר ממה שצפינו .כבר ביום הראשון של הקרב ,ספגנו מהלומה קשה ,לא מעדכנים
אותנו במספרים אבל אני משער שמעל אלפי חיילים גרמנים נפגעו ,ובטוח שהבריטים והצרפתים
אפילו ספגו יותר פגיעות.
הכי קשה זה לראות את המוות סביב .חיילים סביבי מתים ואפילו לא זכו להלוויה או לקבורה
מכובדת כמו שמגיע להם .נאלצנו להשאיר הרוגים בשטח ,רק להספיד אותם בכמה מילים ואפילו
לא לקבור את הגופות .כאן התחלתי להפנים מהי משמעות המלחמה.
כמה אני מתגעגע הביתה ,השקט חסר לי ,לצאת לפאב לשתות בירה כמו שהיינו נוהגים כל שבוע
לעשות .אבל אני לא מתחרט אפילו לרגע ,אני משרת את גרמניה ,מולדתי ,בכבוד.
המלחמה ארוכה אז אני כותב כדי לא לשכוח.
החיים במלחמה הפכו את המנהרות לביתי ואת הפלוגה למשפחתי .קשה לי בלי המשפחה ,לכן אני
מעדיף להפחית בחשיבה על הבית .תמסור להוריי שאני בסדר ,מתגעגע אליהם מאוד ,כל יום .אני
אני מפחד אבל, קשה פה. אבל לא באמת יכול לעלות את כל הזוועות על הכתב,כותב להם מידי פעם
.מאמין שבקרוב כולנו נחזור הביתה
.מקווה שסוף הלחימה קרב
.מחכה לראותך חבר יקר
, חברך, שלך
וולף
מקורות מידע- ביבליוגרפיה
אוחזר מ. האנציקלופדיה החופשית,ויקיפדיה. )2 אפריל,2020( .מלחמת העולם הראשונה •
https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%
AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%
A9%D7%95%D7%A0%D7%94&oldid=27667919.
אוחזר מ. האנציקלופדיה החופשית,ויקיפדיה. )23 מרץ,2020( .מלחמת חפירות •
https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%
AA_%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA&oldid=27557387.
אוחזר מ. האנציקלופדיה החופשית,ויקיפדיה. )1 מרץ,2020( .הקרב על הסום •
wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%A2%D
7%9C_%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9D&oldid=27396296.
Best of British Documentaries (2014, August 29). Diggin Up The Trenches - 60,000 •
British soldiers died on the first day in trench warfare (Video File).
Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=STlK-7YnVMY
.) קטע מהסרט 'במערב אין כל חדש' (סרטון וידאו. מלחמת החפירות.) בדצמבר13 ,2016( Inbar A •
https://www.youtube.com/watch?v=rjDyYufYwWE&t=40s אוחזר מ
World War History (2015, June 4). Apoocalypse World War 1 / Hell- (Part 3/5) TV •
Mini Series (2014). (Video File).
Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=QoBH-0CMUTI
LegionOfPorta (2008, December 21). The Trench – The End. (Video File). •
Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=0KzqzIR8x4U
Epic History (2015, December 24). The Battle of the Somme. (Video File). •
Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=lcICD9XDQ8w
הראל ווקסמן:מגיש
6 - ' ט:כיתה
מכתב של ג'ון מרטין(שם בדוי) מ ,13.8.1916חייל בצבא צרפת
אחותי היקרה,
אני כותב לך אחרי תקופה ארוכה ובלתי נתפסת בחזית ,שהפכה להיות הבית שלי .אני יושב ונזכר
ברגעים המשמעותיים שלנו כמשפחה .כולי געגועים ,אני נאחז בתקווה ביום שבו נשוב להיפגש.
אתמול נזכרתי ,כי עד לפני זמן לא רב ישבתי בכתה ,מלא תקווה ,למדתי וחלמתי על עתידי .לא
האמנתי שאגיע למצב שבו אני נמצא ,מצב של תופת וייאוש .כל חברי לפלוגה צעירים ,בעלי
חלומות גדולים שנקלעו למלחמה הארורה הזו .השתנתי מקצה לקצה ואני מרגיש אדם אחר.
היום רק רגשות של הרס ,מוות ונקמה בגרמנים מציפים אותי .יריות ,פחד ואימה מקיפים את
כולנו .אני מתפלל שיתמזל מזלי ולא אפגע .כשמגיעה ירייה אני מסתתר ומקווה שהפגז לא יפגע בי.
אני הורג והורס ,מציל את עצמי ונוקם באויבים שלנו .אני מרגיש שהפכתי לחיית פרא כשאני נתקל
בהם ומיד ההרס ,האלימות והנקמה יוצאים ממני .אין רחמים במערכה הזו ,רק מטרות בדמות
אדם לפגוע להן .אינני אותו בחור בן 19שאת מכירה .כל התקוות והחלומות שלי נמוגו והוחלפו
ברגשות פחד ורצון לשרוד כל יום שעובר.
אני כבר לא סופר את הזמן ,ימים הפכו לשבועות ,שבועות לחודשים והנה אני כותב לך שנה לאחר
גיוסי למלחמה העקובה מדם הזו .התקפה ועוד התקפה ,מוות ,הגופות נערמות ואני שואל את עצמי
עד מתי? איבדתי את תחושת הזמן והבית הפך להיות חלום רחוק.
אני עייף ותשוש ,אנחנו בקושי מצליחים לישון כאן .כל יום מתחיל אצלי לפני עלות השחר משום
שבשעות אלו מתקיפים אותנו רבות .כל החיילים והמבקרים בחפירות נעמדים על מדרגות הירי
ומכוונים לכיוון האויב .רק אם אין התקפה אנחנו יורדים ומכינים ארוחת בוקר .אלו הרגעים בהם
אני נזכר בבית ,בארוחות הבוקר המשותפות שלנו .תה ,לחם ובייקון מספקים אותנו לכל היום .יש
ימים ,שאיננו מקבלים כלל אספקה ונשארים רעבים.
עכשיו לאחר שאכלתי אני שותה קצת רום וכותב לך ,מחכה להוראות מהמפקד שלי .אתמול הוא
שאל אותי לשלומי וסיפרתי לו עד כמה אני מתגעגע הביתה והוא אמר לי לכתוב לך ,אולי זה ישפר
את הרגשתי והוא צדק ,אני כותב לך ומרגיש טוב יותר.
במהלך היום אסור לי להראות את עצמי מעל קו החפירות ,רק בערב מתחילה כאן הפעילות ,תיקון
גדרות ,הבאת ציוד ,דואר ,אוכל .בערבים אנחנו עושים תורנויות בחוליות הסיור .בתורנות אני
צריך לזחול לתוך שטח ההפקר לתצפית ולתקיפות נקודתיות .בכל פעם מקווה שאצליח ואחזור
בשלום למחנה.
לפני חודש סבלתי מזיהום שנגרם מרטיבות בכפות הרגלים שלי .לצערי נאלצתי להתפנות לבית
חולים שדה לטיפול ושם ראיתי לראשונה נפגע הלם קרב .זה היה שובר לב לצפות בו .הוא רעד והיה
מבולבל .הסתכלתי עליו וקיוויתי שלא אגיע למצב הזה .אני משתדל לחלום בהקיץ ,נזכר בכם שוב
ושוב ,זה הדבר היחיד שמחזק אותי במציאות הנוראית הזו.
קשה לי מאוד לישון בשוחה שלי ,החולדות מטפסות עלי ואני רועד מקור .חפירות התקשורת
מתמוטטות לעיתים ולצערי איבדנו חייל מהתמוטטות השוחות אתמול .אנחנו חיים בצחנה
וריקבון ,ממש גיהינום .גופות נערמות כל יום והחולדות לא מפסיקות להתרוצץ סביבנו .ההיגנה
ירודה ,אנו סובלים מפטריות ומחלות זיהומיות בכפות הרגלים ויחד עם זאת אחותי היקרה אין לנו
ברירה ,רק בשוחות אנחנו מוגנים .כאשר יצאנו ותקפנו מתוך השוחות מכונות הירייה של האויב
כתשו עשרות מאיתנו וזאת מבלי שהשגנו כלום מבחינת התקדמות .השוחות מגנות עלינו ואנו
חייבים להישאר בהן.
אני לא זוכר מתי התקלחתי בפעם האחרונה ,כולי בוץ מכף רגל עד ראש וכפות הרגלים שלי במצב
נורא .רמת הלחות כאן גבוהה והדבר גרם לגרדת נוראה אצל כולנו .למרות שמצב הזה לא קטלני
בפני עצמו ,הוא גורם לנו לתפקוד לקוי .אנו נחשפים כאן למצבים בריאותיים קשים ביותר .אנחנו
אוכלים בקרבת עכברושים וגופות חללים ,מה שגורם לנו למחלות מעיים קשות כמו טיפוס
הבטן ,כולרה ודיזנטריה והתרופות לא מגיעות תמיד בזמן.
אם זה לא מספיק אנחנו בעיצומו של הקרב על הסום שהחל לפני חודש וחצי ב 1.7.1916ואני לא
יודע מתי הוא יסתיים .אני זוכר בשעה 7:30בבוקר ,יצאו כוחות בריטיים ,ומדרום להם כוחות
שלנו קטנים יותר ,להתקפה גדולה בגזרת נהר הסום.
ניסינו לפרוץ את קווי הגרמנים במחוז סום שבצפון צרפת .ההתקפה נועדה להבקיע את קווי
הגרמנים בגזרה ,למשוך את עתודותיהם לקרב ,ולאפשר לנו לפרוץ לעומק השטח .בניסיון להתגבר
על קשיי הפיקוד והשליטה תכננו בני בריתנו הבריטים תכנית מפורטת מאוד שנועדה לכתוש את
הקו הקדמי הגרמני ולאפשר לחיילים רבים התקדמות חופשית ,אך לצערי התכנית השתבשה
לבריטים מיד .גרוע מזה ,ברגע שמסך האש הבריטי עבר את החפירות הראשונות והתקדם קדימה,
יצאו הגרמנים מן החפירות שלהם ,ופתחו באש מקלעים קטלנית לרוחב החזית .הארטילריה
הגרמנית ,שברובה לא נפגעה ,הונחתה מיד על שטח ההפקר .גרמנים רבים נפגעו בהפגזות ,אך גם
הכוחות הבריטים נפגעו .שמעתי שאלפים שכבו מתים בשטח והמונים נפצעו.
אצלנו המצב קצת יותר טוב .החילים שלנו מנוסים יותר .בנוסף תכנית הארטילריה שלנו ממוקדת
על היעד שאנו מעוניינים בו ,ולא על כל החזית .נכון לרגע זה השגנו את כל היעדים שהצבנו לפנינו,
אך איבדנו חברים רבים בדרך.
הקרב הזה הוא רק דוגמה למציאות שאני חווה יום יום ,סיוט מתמשך שלא נגמר .אני מקווה
שנצלח את הקרב הנורא הזה ושמכונות הירייה של הגרמנים לא יקטלו את כולנו.
מספר הקורבנות מתחילת המלחמה בלתי נתפס ואני מרגיש ,שהעבר לא קיים עבורי יותר .אני לא
מי שהייתי ונראה שלחיים אין משמעות יותר .הלחימה בחזית הפכה למציאות היחידה שאני מכיר.
זה דבר נורא לומר ,אבל אני מרגיש שגם אם אשרוד את זה לא אחזור להיות מי שהייתי .אני חווה
את הקטל במלוא עוצמתו ,את מותם חסר התכלית של חבריי ולא מבין מה אני עושה כאן? אני
מחכה ליום שבו הכל יסתיים ואוכל חזור הביתה כשהבסנו את האויב ,לראותכם ולדעת שהצלחתי
לשרוד את התופת הזו...
אני לא יודע מתי אוכל לכתוב לך שוב ומודע לכך שאני עלול להיפגע בכל רגע נתון מפגזים ,יריות או
גזים רעילים .דעי לך שאני אוהב אתכם ,מתגעגע אליכם ומתפלל שאראה אתכם שוב.
שלכם ג'ון מרטין
מגיש :מוריאל פרחי-יזי
כתה :ט'6
20\9\1916
אמא ואבא היקרים
מה שלומכם ,מקווה שהכאבים ברגלו של אבא פחתו.
סלחו לי שלא כתבתי אך מאז שהגענו למחוז סום בצרפת בתחילת יולי הייתי שקוע בקרבות קשים ואיומים
בהם חברים רבים שלי נפצעו ומתו ,ולא יכולתי לכתוב לכם.
בוודאי שמעתם על כך שהמפקד החדש שלנו הוא דאגלאס הייג ,ואנו סומכים עליו שיוביל אותנו לניצחון
בקרב.
ב 1\7החלה מתקפה בריטית שמטרתה הייתה לעזור לצבא הצרפתי הנלחם בוורדן כנגד הגרמנים .יצאתי
בריצה בשעת בוקר מוקדמת אך מהר מאוד חשתי שאיני יכול לרוץ יותר מכיוון שהציוד שנשאתי על גבי שקל
40קילו ולכן זחלתי לשטח ההפקר .באותו יום השכיל המטכ"ל הבריטי לתקוף את הגרמנים בעזרת הכוחות
הרגליים שאני נמנה עליהם ,הרעשה ארטילרית כבדה וחיל האוויר המצוין שלנו .למרות ההפגזה הארטילרית
הכבדה רבים מהגרמנים שרדו כי היו מוגנים בשוחות עמוקות ולכן גרמו לאבדות רבות בין חברי .תומאס חברי
הטוב רץ לפני ונורה על ידי צלף גרמני ונהרג במקום ,כתבתי להוריו תנחומים לפני יומיים ושמרתי לעצמי
תמונה של חברה שלו אותה אני מצרף במכתב זה .אנא מסרו את התמונה לג'יין ותגידו לה כי הוא אהב אותה
ודיבר עליה מדי ערב.
אתם זוכרים את ג'ו? החבר שלי ממורד הרחוב .הוא נפצע קשה בפניו וטופל בבית חולים שדה בכפר גילמון.
באתי לבקר אותו והזדעזעתי ממראה פניו .המראה היה מחריד ואף קשה לתיאור בגלל שנפגע קשה בפניו אפו
ועינו הימנית היו שקועות לתוך הגולגולת ומעוותות ,ידו השמאלית הייתה שרופה.
זכרתי אותו כבחור יפה תואר בעל ביטחון אך הוא שכב מולי ,רועד ,צרח בלי סוף .כנראה בגלל מראות הקרב
הקשים.
יצאתי מבית החולים שהיה מאוד מלוכלך ,ושמעתי את צרחות המטופלים שסבלו מכאבים עזים כי יש מחסור
בחומרי הרגעה.
חזרתי לחזית באותו ערב .היה קר מאוד ,המדים שלי היו רטובים בגלל הגשם שירד מזה שבוע ברציפות
והשלישות עדיין לא שלחו לנו מדים נוספים להחלפה .הגשם ממלא את השוחות במים שמגיעים עד ברכיי
ובבוץ .אני רעב מאוד כי האספקה לא הגיעה בזמן ומנות המזון קטנו מאוד .שלחו לי קצת מהעוגיות של אמא ,
אני חולם על הריבת התות שאמא מכינה .ביקשתי מפרדי חברי למחלקה לחלוק איתי בחבילת השוקולד
שקיבל מאחותו .כמה אני מתגעגע לדברים הפשוטים :שוקולד ,מיטה חמה ,בגדים יבשים ,מים חמים
וארוחה משפחתית ליד האח.
בנוסף לכך יש פה מכת עכברושים .הם מתרוצצים בכל פינה .אני חושש להירדם בגלל שאחד מחברי ננשך על
ידי עכברוש בלילה .ולכן לא ישנתי כבר מספר לילות.
לפני מספר ימים השתתפתי בקרב פלר ובו ראיתי לראשונה את ההמצאה הבריטית החדשה והמיוחדת ,חיית
ברזל נעה במהירות של 3קילומטר לשעה ונקראת בשם טנק,כשהטנקים הגיעו לשדה הקרב הם פילסו את
דרכם בקלות,התיל הדוקרני לא הפריע להם .הם היו חסינים לאש רובים ומכונות ירייה .זו הייתה המצאה
סודית של הצבא הבריטי המהולל .זהו נשק מודרני וחזק אך יש לו גם מגרעות למשל טנקים רבים טבעו או
ננטשו במכתשים הגדולים שנוצרו מפגיעת פגזים בקרקע.
השגנו התקדמות של כשלושה קילומטר בקרב פלר ואפילו כבשנו את יער היי ,אני גאה מאוד בחברי למחלקה
ובעצמי על הישג זה למרות שאיבדנו חברים רבים בקרב.
אני עצמי איני חש בטוב בגלל התנאים הקשים בשוחות הקור הרטיבות חוסר המזון ולאחרונה איבדתי נעל
אחת בבוץ הטובעני שבשוחה ולא קיבלתי נעליים חדשות .כנראה שהצטננתי אך לא משחררים אותי בגלל זה
מתפקידי.
מקווה שבמכתב הבא ארגיש טוב ואספר לכם על ניצחוננו בקרב על הגרמנים,
אוהב אתכם
הארי
מגישה :קרן רג'ואן
כיתה :ט'6
18בנובמבר 1916
לאחי היקר .....
הארבעת החודשים האחרונים לא היו קלים במיוחד ,אני עדיין לא מאמינה שהצלחתי לשרוד את
המלחמה .אתמול היה לנו יום לא קל ,חברי הטוב לינקולן נפצע בקרב על ידי חייל גרמני שירה ברגלו ,
אני לא יודעת איך הוא יצליח לתפקד במלחמה עכשיו ,כנראה שהוא יישלח לבית החולים להיתאוששות
ואני אשאר פה ללא חברי הטוב לינקולן שעד עכשיו נלחם לצידי ,זה מאוד מעציב אותי אבל יש בי תקווה
שברגע שהמלחמה תיגמר אזכה לראות אותו שוב ונחזור להיות חברים טובים כמו שהיינו.
יום הלחימה הראשון בקרב ,שבו ספגנו כ 60,000-נפגעים (מתוכם 20,000הרוגים) נחשב ככישלון
חרוץ .המספר הכולל של הנפגעים בסיום הקרב הסתכם בכ 420,000-בריטים 200,000 ,צרפתים ו-
465,000גרמנים ,סך הכול למעלה ממיליון נפגעים.
ב 14-ביולי ,יום הבסטיליה ,הייתה הארמייה הרביעית מוכנה לחדש את המתקפה על האזור הדרומי ,אני
הייתי שם ,מטרת המתקפה ,שידועה כקרב על רכס בזנטין ,הייתה להשתלט על עמדות ההגנה השניות
של גרמניה ,שנמתחו מפסגת הרכס בפוזייר ועד לדרך אלבר-בפום ,דרום מזרחית לכפרים גילמון וג'ינשי.
יעדי המתקפה היו הכפרים בזנטין לה פטיט ,בזנטין לה גראנד ולונגוול שהיו צמודים ליער דלוויל .מאחורי
קו זה ,על מדרון הרכס ,שכן יער היי.
המתקפה על רכס באזנטין נערכה על ידי 4דיוויזיות בחזית של כחמישה קילומטרים וחצי ,יצאנו לדרך
ב 03:25-לפנות בוקר ,לאחר הרעשת הפתעה ארטילרית של חמש דקות .הפעם נעשה שימוש
בארטילריה זוחלת – האש הארטילרית הועתקה כל כמה זמן מעט קדימה – וגלי התוקפים נעו במרחק
קטן ממוקד האש בשטח ההפקר ,כך שהיה עליהם לעבור רק מרחק קצר כאשר האש הארטילרית
הועתקה מהחפירות הגרמניות הקדמיות.
עד לאמצע הבוקר הוכתר השלב הראשון של המתקפה בהצלחה ,וכמעט כל היעדים הושגו .בדומה ל1-
ביולי ,נוצר חור בהגנות הגרמניות .ייתכן כי ניתן היה לכבוש את היעד בבוקר ,אולם עד שהפרשים יכולים
היו לתקוף ,הצליחו הגרמנים להתאושש .אף על פי שהפרשים הצליחו להחזיק מעמד בעמדתם באותו
יום ,היה עליהם לסגת למחרת.חזרנו למחנה מותשים כמו בכל יום וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מתי
כל זה ייגמר ואוכל לחזור למשפחתי שוב.
התנאים במלחמה לא היו קלים ,אני והרבה חברים טובים שלי התחבאנו בשוחות ,אין הרבה מה לעשות
שם ויש שם הרבה עכברים ,שם חלינו במחלות ונשלחנו לבתי חולים כדי להבריא ,שם אושפזנו וחזרנו
לקראת סוף המלחמה לאחר שהבראנו .
היה חוסר במזון והרבה פעמים נשארנו רעבים ,הרבה חברים שלי נפצעו בקרב ורק אתמול התאבלנו על
חברינו הטוב וויליאם שמת בשדה הקרב במהלך אחת התקיפות .
לא תמיד היתאפשר לנו להתקלח כאשר היינו מלאים בבוץ ובלכלוך ולהוריד אותו היה מקל עלינו כל כך.
היינו הולכים לישון מאוחר וקמים מוקדם לפני עלות השחר כך ששינה לא התאפשרה לנו הרבה ,לא היה
לנו הרבה מן פנוי ובזמן היחידי שהיה לנו כתבנו מכתבים למשפחות שלנו או שצברנו עוד שעות שינה .
האובדן של שתי הצדדים במלחמה היה עצום ומלא כאב ,המלחמה הייתה קשה לכולנו .
ב 24בפברואר 1917נסוג הצבא הגרמני משדה הקרב ושם בעצם נגמרה המלחמה כך שלא בדיוק היה
צד מנצח ובסופו של דבר שתי הצדדים הפסידו בגלל אובדן החיילים ,אפשר לומר שקרב זה היה אחד
הקרבות הנוראיים ביותר במלחמת העולם הראשונה .
אני שמחה כל כך שזה נגמר ושאוכל לחזור הבייתה אליך ולאמא ואבא ,מחכה לראותך.
נ.ב – יש לי הפתעה בשבילך .
שלך רוני .
מגישה :רוני סולימני
כיתה :ט6
20.11.1916 מכתבו של כריס אדוארדס
אבי היקר!
תודה לאל שנותרתי בחיים לאחר קרב הסום שהפך לזירת קטל שעוד ידובר עליה רבות.
אני כותב לך מכתב זה היום בתאריך .20.11.1916
לפני יומיים קרב נוראי זה ,שנקרא הקרב על הסום ,הסתיים.
את המכתב אני כותב בדם ליבי ,כשבכל רגע ורגע לא הייתי בטוח שאחלץ בחיים מקרבות עקובים מדם,
מול צבא גרמני מיומן ומתורגל .אני עדיין לא מאמין שכל זה מאחורינו.
תמונות הקרב והקטל מרצדות מול עיני ומדירות שינה מעיני.
רבים מחברי הטובים ביותר נהרגו ,ואני כל כך מתגעגע לראותם ולשמוע את קולם.
כשהתנדבתי לשירות הצבא הבריטי ,נשלחתי עם עוד קבוצה גדולה של חיילי לעיר בשם סום
הנמצאת בגבול צרפת .לא הספקנו לעבור מספיק אימונים ותרגולים ולאחר מספר ימים בלבד
ב 1.7.1916-בשעה 7:30בבוקר התחיל קרב שאת תוצאותיו לא יכולנו לנחש בחלומותינו הפרועים ביותר.
אני וחבריי ניסינו לבנות מנהרות תופת ובהן להטמין מוקשים לצבא הגרמני ,אך התוצאות לא
הוכיחו את עצמן .סה"כ נהרגו כמאות גרמנים מאלפי הגרמנים שהתפזרו על פני השטח.
הנזק היה רב מהתועלת .כשניסינו לתפוס מחסה במכתשים הרבים נקלענו לאש תופת גרמנית בלי
יכולת לצאת החוצה וזו הייתה מכה אנושה לצבא הבריטי .החיילים הגרמנים הפעילו כאלף מכונות יריה,
המשיכו להתקיף וחיילינו קרסו בזה אחר זה כקלחי תירס.
אלה היו טובי בניה של אנגליה ,שנחסמו בתיל והיו מטרה נוחה למקלענים הגרמנים.
כוחות גרמניים הוסיפו להגיע ולזרום מתעלות אחוריות .הקרבות היו לעיתים אינטנסיביים בטווח
אפס וכמעט כל כוחותינו הושמדו .רק מפקדנו שהיה אמיץ מאד נפצע ונלקח בשבי.
אין ספק שהמקלענים הבריטיים נהגו באומץ רב והצליחו להבקיע לתוך השוחות הגרמניות.
מה שבעוכרינו היה שיחידות קטנות ,שכן הצליחו להתקדם ,נותקו מהאחרות ,ולבסוף נמחקו כליל.....
במקום שבו נותרו פצועים ,פינוי הפצועים היה כמעט בלתי אפשרי ורק בנס חברי טום נופף
בחולצתו למול מטוס בריטי שהנמיך טוס ,וזה גרם להפסקת הארטילריה הבריטית ולסוג של רגיעה.
האדמה רעדה ,גשם איום של אדמה ואבנים ירד עלינו .ענן כביר של אבק ועשן עלה.
גופותיהם של רבים מחברי היו מוטלות סביבי ורק בנס חיי ניצלו מאש תופת זו.
הריחות הלכו וגברו והתערבבו זה בזה ,ריחות של עשן ,אבקת שריפה וריח גוויות של אנשים.
זה היה בלתי נסבל.
באופן ייזום ודחוף הוקם במקום בית חולים שדה מאולתר שברבות הימים הוכח שהציל חיי אדם רבים.
אני אישית נפצעתי קלות באחד המבצעים מרסיס שחדר לכתפי ובחסד האל והצוות הרפואי המסור חזרתי לפעילות
מבצעית תוך זמן קצר.
רבים מחברי נהרגו בקרב זה ,אני ועוד מספר ניצולים הועברנו ליחידה אחרת.
התעלות שלנו הופגזו ,נותרנו ללא אוכל וכמעט ללא מים .אבל למזלנו הועברנו למקום קרוב לכפר
ובו היו אנשים מאד מסבירי פנים שהביאו לנו מזון ,שתיה ואפילו אפשרו לחלקנו להתקלח בביתם.
לאחר מספר ימי התאוששות נשלחנו על ידי הצבא הבריטי לכבוש קרקע עמוקה יותר .
הדבר לא היה פשוט וגם גבה קורבנות רבים אך הצלחנו בסופו של דבר לחדור כ 7.5-ק"מ.
הצבא הגרמני ,על אף שהיה מיומן יותר מאיתנו ומצויד בחיילים סדירים ומילואים בעלי
ניסיון ,נלחם בנו ללא הרף ,אך השחיקה המתמשכת גרמה לצבא הגרמני לסגת בשיטת האדמה
החרוכה ,וב 18.11.1916-הסתיים הקרב על הסום שבעצם הכרעה אמיתית לא הייתה ,וכל הצבאות
שהשתתפו ספגו מכה רצינית ושילמו הרבה חיי אדם.
יש שמועות האומרות שכמיליון איש נהרגו ,כרגע איני יכול לבסס מידע זה.
אני מקווה שמכתב זה לא יגיע לידיו של מי ממפקדי ,אבל בלי ספק מפקדינו לא היו קשובים
לצרכינו ,לקשיינו ,לבעיות שנוצרו בשטח ,לפערים שנוצרו בין יחידות והליכה אינסופית בבוץ
טובעני וכל אלה גרמו לאובדן בחיי אדם ,שיכול היה להיחסך .המפקדים העליונים היו צריכים
להיות קשובים למפקדים בשטח ואולי זה הלקח החשוב ביותר שאני כחייל פשוט יכול לראות.
מקווה שאתם שומרים על עצמכם ,מתגעגע אליכם ומקווה לראותכם בקרוב ,ולשכוח מהחוויות הנוראיות
שחוויתי בקרב על הסום שנמשך 20שבועות.
מתגעגע ,מסור דרישת שלום חמה לאמא
כריס.
ירין שטרית
ט' 6
16.12.1916 חנה אהובתי,
כבר מספר חודשים שאני בעיצומן של החפירות ,בקרב על ה"סום" והחששות מציפים אותי,
המלחמה קשה ,נפצעו ונהרגו מספר רב של אנשים במהלך הקרב ,חלקם חלק מחבריי ואני חושש
שככל שהימים עוברים גם אני אפגע ואאלץ להשאיר אותך לבד.
ההיגיינה פה ברמה נמוכה מאוד ,אנו חשופים לחיידקים רבים ומפחדים להידבק במחלות שונות
הנפוצות פה,
כמו -גרדת ,זיהום פטרייתי של החניכיים וזיהום בכפות הרגליים ,ממנו
אני סובל.
אף על פי שמצבים אלו לא קטלניים כל כך ואפשר לצאת מהם ,הם פוגעים בתפקודנו,
שבסופם עלולים להסתכם במוות מירי ,נפילה או חשיפה למצבים בריאותיים
קשים יותר ,ולכן אני חושש ממצבי.
בנוסף ,תנאי עיבוד המזון ואכילתו בסביבתנו הלא היגיינית שמסביבה נמצאים גללים של בעלי
חיים שונים ,גורמים למחלות מעיים קשות כמו טיפוס הבטן ,כולרה ודיזנטריה.
נגע נוסף הוא כינים וכיני ערווה שגרמו ,למחלה שנודעה בשם קדחת השוחות.
החשיפה לתנאי קור הקיצוניים שאנו שרויים בהם (כולל טמפרטורות מתחת ל 0-מעלות צלזיוס)
גבתה אף היא קורבנות של כוחותינו מפגיעות שכיחות כמו דלקת ריאות וכוויות קור.
כמו כן ,רבים נשלחים מידי יום לאשפוז בבתי החולים ,אבל לצערנו ,כבר אין מקום לקבל את
כולם ולטפל בכל המקרים ,ולכן מטפלים רק במקרים החריפים והקשים ביותר.
חברי הטוב ג'ייקוב מחכה כבר זמן רב לטיפול ראוי ,עקב מחלת מעיים קשה שמונעת ממנו לתפקד
כשורה כבר זמן רב.
כמעט ואין אפשרות להיפגש עם משפחותינו ומאוד קשה ליצור איתם קשר.
הגעגועים הרבים מתחזקים מיום ליום ,ועם הזמן אמונתי לצאת מהמצב הזה רק יורדת מיום
ליום.
המצב נעשה מסובך וקשה ,ההרגשה של הריחוק מהבית ,מהמשפחה והחברים שלא
ראיתי זמן רב נוראית .ניסיתי לדבר לפני כמה ימים עם המפקד שלי ,שייתן אישור כדי שתוכלי
לבוא ולבקר אותי ,ושנוכל סוף סוף להתראות והוא אמר לי שיחשוב על כך.
במשך ימים חלמתי לפגוש אותך ולאכול מהאוכל המדהים שלך ושאוכל לשתף אותך במה עובר
עליי ואפילו תיתני לי אחת מעצותייך שתמיד עוזרות לי בכל מקום ובכל זמן.
לאחר כמה ימים המפקד שלי הזמין אותי לאוהלו והודיע לי שאין אפשרות לקיים מפגשים
ושאאלץ לחכות עוד קצת ולהיעזר בסבלנות עד שאוכל לראותך.
ימים רבים הייתי שבור מכך ,אך אין לי ברירה חייבים להמשיך להילחם .
אני נותן את כל כולי במלחמה הזו ,עושה כל שביכולתי כדי להגן על המדינה ואף להינצל בעצמי.
ההתמודדות בשטח קשה ומתסכלת ,אני כל כך מתגעגע אלייך אהובה ,מחכה ליום שבו אחזור
הביתה ואוכל לפגוש אותך ואת כל שאר המשפחה ,שנתחבק ונדבר ,ואריח את הריח המדהים שלך
שלא יוצא מראשי בכל יום פה.
את הסיבה שאני נשאר ולא מתפרק ורק התקווה הקטנה שאוכל לפגוש אותך מחזיקה אותי פה
בחיים.
אני לא מצליח להירדם בלילות ,מלבד הקור הקשה והחולדות המגעילות ,החרדות מקשות עלי
מאוד ,כל יום מרגיש ארוך ומתיש יותר עבורי.
ההתנהלות בתוך הקרבות לא נעימה במיוחד .הארוחות לא סדירות ,התנאים קשים
והמצב רוח של כולם ירוד וגם האופטימיסטים שביננו מתחילים להישבר.
הראות הלקויה בשל ערפל והנטייה לנמנום שיכלה לעלות בתקיפת פתע
הביאו להוראה שעל כל החיילים להיות על משמרתם.
לאחר ארוחת הבוקר הטילו הקצינים על החיילים מטלות תחזוקה שונות למילוי
הזמן הפנוי ,כגון מילוי שקי-חול ,ניקוי שירותים ,שיפור תנאי מחייה ותיקונים הכרחיים שונים
בסביבתנו .עם זאת נותר עדיין זמן רב.
במהלך היום היה על החיילים להעביר את זמנם בפעילויות שונות ,שקטות וסטטיות ובהן השלמת
שעות שינה ,בישול מזון ,קריאה וכתיבה של מכתבים .רבים אחרים עסקו בכתיבה יוצרת במהלך
השהייה בחפירות.
לדברי אחד החיילים ,שיחקו החיילים בקלפים ,סיפרו זה לזה סיפורים שונים מחייהם לפני
המלחמה וזו בעצם השעה שלהם ביום בה הם שוכחים מהצרות ונזכרים בטוב שהם הלכו ממנו
ובטוב שנותן להם תקווה בימים הקשים שאנו עוברים כדי שיוכלו לטעום ממנו עוד .הדתיים
שבהם השתדלו ככל יכולתם לקיים את מצוות דתם ופולחניה.
כך התוודעו החיילים באופן הדוק לאנשים רחוקים מהם מבחינה חברתית ומעמדית בדרך כלל.
אחת מפעילויות השגרה הייתה הכנת מוצרים ופסלים מחלקי פגזים .על אף הצפיפות ,חיילים
רבים טיפחו אזור אישי אותו ניסו להשאיר נקי ,יבש ומעוטר במזכרות.
בשעת הצורך ,הוקפצו שוב כל החיילים לכוננות ועם רדת החשכה החלה פעילות משיכת אספקה,
ציוד ,תחמושת ,פינוי חללים ופסולת .בשעות החשכה נשלחו גם פטרולים לשטח ההפקר ,למטרת
האזנה לאויב ,תפיסת ניירות שהתעופפו ברוח ובדיקה ותיקון גדרות תיל .החלפת המשמרות
נערכה גם היא במהלך הלילה.
אני כחלק מהחיילים בקרב על ה"סום" חווה דברים רבים כחלק מהשתתפותי כחייל בקרב,
דבר ראשון ,אנחנו החיילים מסתתרים במנהרות ,שחפרנו בתוך האדמה כדי להגן על עצמינו,
בתנאים קשים תחת אש אויב ,אך יש לנו אמונה ,בבקרים אנחנו נלחמים מתוך המנהרות כנגד
הגרמנים ,הקרב לא קל ,לאויב כוח רב אך אנחנו לא מאבדים אמונה וממשיכות להילחם.
במהלך אחד המבצעים שלנו היינו צריכים לכבוש שטח אויב ולהתקדם בתוך המנהרות ,זה היה
מאוד קשה ומעייף אבל לא ויתרנו.
המחשבות היחידות שלי היו הבית ,מתי אני אגיע הביתה למשפחה כשאני יוצא מפה כגיבור ולא
אצטרך לחזור למקום הזה.
באהבה מבעלך – ריצ'ארד גרין.
מגיש:
אוהד הרשקוביץ ט'6
21.12.1916
אהובתי אליזב'ת
אני מתנצל מראש אם המכתב יהיה קצר הפעם ,אפילו שיש לי כל כך הרבה לספר לך כבר מאוחר
ואני מאוד עייף לכן אקצר בדבריי.
כמו שאת יודעת בסוף ניצחנו בקרב על וורדן אבל לצערי הרב אבדו הרבה אנשים טובים כ-
550,000נפשות ,חלקם הפכו לחברי הקרובים פה בחזית ,אני מצטער להגיד לך שחברינו הטוב
לואי נהרג בעת שהגן על חייל אחר ,הוא נשלח לביתו עקב פציעה קשה.
את בטח שמעת שגם אני נפצעתי ,אל תדאגי האמת היא שזה סיפור די מצחיק ,ב'ת תמיד ידעת
שאני לא אוהב לשתות אלא אם זה יין אז כמה מהחברים הקרובים פה התעקשו שאני אשתה
קצת מהמשקאות שלהם (אני לא אומר שזה היה כזה רע ,אבל אני חושב שאדבוק ביין לעכשיו),
את בטח שמת לב שאני די *( maladroitצרפתית למגושם) וכנראה שלא שמתי לב לאן אני הולך
ומעדתי על אחת מהקסדות ונפצעתי ברגליים אבל אני בסדר עכשיו אז אין צורך שתדאגי.
הגרמנים תקפו אותנו עם מעיין רובה אש ,הם רדפו אחרי החיילים שלנו עם הרובה ,ראיתי זוועות
ושמעתי את הצרחות של החיילים שלנו בעודם נשרפים בחיים.
את בטח רוצה לדעת מה קרה ללואי ואיך הוא מת בדיוק ,סיפרתי לך שהוא מת כגיבור ושהוא
הציל את חיו של חייל אחר ,שני חיילים גרמנים רדפו אחר חייל צעיר ,אחד היא חמוש עם רובה
אש והשני עם רובה רגיל ,ירו לחייל הצעיר באחת מרגליו כך שהוא בקושי יכל לברוח ובעת
שהגרמני השני התקרב לשרוף את החייל הצעיר לואי שהספיק להגיב מספיק מהר נחלץ לעזרתו
של החייל ירה בגרמנים והצלחתי לעזור לחייל הצעיר להימלט לצערי לא הספקתי לעזור גם ללואי
והוא מת מכדור בלב.
אני עדיין זוכר את ההרגשה של תחילת הקרב ואת קולות הפגזים ,ואת זה שבערך ב 7בבוקר ה21
לפברואר החלו כל הפגזים .נפלו קוי הטלפון ומינו חיילים להיות רצים בין קוי השוחות ,שהעבירו
הודעות חשובות על החזית ,פקודות והוראות על תקיפות אסטרטגיות חדשות שנבנו מגנרלים
ומפקדים ,הרגשתי שהייתי אחראי לחיים של חיילים רבים בחזית ועל חיים רבים שהיו על הכוונת
אם נפסיד בקרב.
כמעט ואין כאן היגיינה,אנחנו בקושי מתקלחים ,בפעמים שאנחנו מתחלפים ומגיעים לקו השלישי
והאחרון רק אז אנחנו יכולים להתרענן ולהתקלח ,האמת שזה לא כזה נורא כשחושבים על זה,
אני יודע שאת קוראת את זה עכשיו ואת חושבת שזה גרוע יותר מהמלחמה עצמה ,את אף לא
אהבת לכלוך אה ..מה שאני הולך לספר עכשיו הולך לזעזע אותך ,זה משחק שהמצאנו בזמן שלא
נלחמנו ,אין כאן הרבה מה לעשות אז תשמרי על ראש פתוח ,המשחק מתחיל בכך שכולנו עומדים
במעגל ,לאחר מכן החייל הגבוה ביותר נכנס למרכז המעגל ,כולנו צריכים לתת לחייל במרכז
להריח את בית השחי ,הפה או את הנעל של החיילים מסביב .כשהחייל באמצע נכנע או מתעלף
בגלל הריח של חייל אחר ,החייל האחר מפסיד ומקבל את התואר כחייל הכי מסריח.
אתמול שיחקנו במשחק זה ,אני נבחרתי לחייל המסריח ,הפעם ג'ון פייר באמת התעלף.
מה שגרם לי להמשיך להילחם ולא לוותר בכל התקופה הזו הם המשפחה ,החברים שלי ,והזמנים
הטובים ואני שמח שבאתי לשדה הקרב הזה להילחם ,להגן על המדינה ועליכם.
חשבתי עלייך ועלינו אחרי שתיגמר המלחמה הזו ,ושכאשר אני אחזור הביתה נתחתן ותהיה לנו
המשפחה שתמיד ייחלנו לה.
מתגעגע מאוד אלייך.
אהובך ג'יימס
מגישה -שיראל אקוקה
מכיתה ט׳6
23.12.1916 לאמא היקרה
מה נשמע? איך אבא מרגיש ?
אינני נמצא בבית כבר כשנתיים וחודשיים.
אני מתגעגע אליך ,לאבא ,למרי ולאליזה .אני מתגעגע לארוחות הערב ולפשטידות שלך .אני מתגעגע לגינה היפה שלנו
עם עצי הדובדבן ופרחי הלילך.
אני מרגיש מוטרד בזמן האחרון ,האווירה בשוחות איננה בדיוק מרגישה כמו בית.
אתמול ,כמו תמיד ,התעוררנו כחצי שעה לפני עלות השחר .ובשעת תחילת ההתקפות ,כל החיילים והמבקרים בחפירות
נעמדו על מדרגות הירי וכיוונו לכיוון האויב .לאחר עלות השחר ,כאשר התברר כי אין התקפה ,ירדנו והכנו ארוחת
בוקר .התה ,הלחם והבייקון אשר הועברו בחבילות במשך הלילה שונים לחלוטין מארוחות הבוקר הבבית .כבר חודשים
אני מרגיש שאני מוכן לעשות הכל בשביל כמה מהחביתות המפורסמות שלך .לחלקנו חולקו שתי כפות רום ,ולהיות
כנה איתך ,הרום הוא הדבר היחיד שמונע ממני להשתגע במקום הזה .הרום מחולק לנו במיוחד לקראת קרב ,בשביל
לתת לנו איזושהי דחיפה ולעודד אותנו ,ולפעמים הוא מחולק בשביל שנתחמם בימים קרים .
במהלך היום חלק מחבריי לשוחות היו עסוקים בניקיון הנשקים ותיקון חלקי חפירות שניזוקו בלילה .אך רובנו ,כולל
אותי ,היו עסוקים בלחלום או בלכתוב מכתבים .הקצינים הסתובבו בינינו ,פיקחו ועודדו אותנו .לפעמים זה עוזר לנו
להרגיש קצת יותר טוב.
במהלך היום אף אחד מאיתנו לא האז להראות את עצמו מעל קו החפירות.
לקראת השקיעה התחילה שוב פעם הכוננות ,חוליות גיזור תיקנו את גדרות התיל לפני החפירות ,חוליות סבלים הביאו
ציוד ,תחמושת דואר וכדומה מהוערף ,וחוליות הסיור זחלו אל תוך שטח ההפקר לתצפית ותקיפות נקודתיות.
הלילה לא ישנתי .פעם הייתי אחד מהחיילים שהיה עושה הכל בשביל להרוג אותם ,אני שונא מכרסמים ,אך אינני
מתקרב אליהם יותר .החולדות עצמן אינן רק הבעיה ,אלה גם מה שהן מביאות איתן ,הכינים .פיתחנו שיטה להיפטר
מהכינים שלהן ,אנחנו שורפים אותן .אך לשרוף אותן דורש זהירות ,אף אחד מאיתנו לא רוצה לשרוף את הבגדים שלו
ביחד איתן .אף על פי כך שהשקעתי זהירות וזמן רב בהיפטרות מהן ,לפני כמה שבועות אחת מהן הדביקה אותי
בקדחת .היו לי עליות פתאומיות בחום ,כאבי ראש וכאבים בהזזת העיניים והשוק ,לקח לי שבועיים להחלים ממנה.
אני מצרף עם המכתב הזה כמה תצלומים ,לכל אחד מהם יש סיפור ואינני רוצה לאבד אותם ,ככה שאני סומך עליכם
לשמור עליהם.
הקרב האחרון בוא השתתפי -הקרב על סום ,בהחלט השפיע עלי ועל שאר החיילים .אני חושב שמי שהושפע ביותר
מהקרב הוא ג'יימס ,הרי הוא לא יכול להמשיך בלחימה .בליל שישי לפני שבועיים נשמעו פגזים ,וג'יימס התחיל
להשתגע ,הוא צעק ורעד ופניו החווירו .הוא ניסה לברוח וארבעה חיילים היו דרושים בשביל להחזיקו ,להיות כנה
איתך ,הוא באמת היה נראה יותר עייף ופחות מרוכז מאיך שהוא היה לפני הקרב.
הקרב האחרון בהחלט היה חוויה ,אך לא בהכרח חוויה טובה.
ניסינו לפרוץ את קווי הגרמנים במחוז סום שבצפון צרפת ,אני זוכר את היום הראשון ,בתחילת ההתקפה פרצנו לעבר
חפירות הגרמנים לאחר הפגזה וספגנו אלפי פצועים והרוגים .הטקטיקה של הצבא שלנו מהלקח שלמדנו מהימים
הראשונים בקרב .כל הזמן הזה חשבתי עד כמה הייתי מעדיף להיות במקום אחר -יפה יותר ,לא ספוג דם של אנשים
צעירים ומלאי חלומות כמוני .מקום שקט ,איפה שאפשר להניח את הראשון וליהנות מהשמש החמימה.
בקרב הזה ראיתי לראשונה טנקים ,מכונות ענקיות ומפחידות שנוצרו בשביל להרוס ולהרוג.
אפילו שלפי שהבנתי ,הפעלת הטנקים הייתה מוגבלת ולא יעילה.
אך כפי ששמעת ,הצלחנו להשיג הכרעה ולהתקדם כעשרה ק"מ ,במחיר של יותר ממאות אלפי נפגעים משני הצדדים.
במזל נפגעתי קלות בקרב ,אך הרבה מחבריי נאבקים בגורל שונה .הרבה מהם הגיעו לבתי חולים שדה ,המטופלים
שכובים כאובים עם הבעות פנים מלאות סבל .צרחות וצעקות נשמעו מכל עבר ,ואלו שלא איבדו את הכרתם בכו
וביקשו מהמטפלים שלא יתנו להם למות .עכשיו הזיכרון של הביקור שלי שמה חרוט בזכרוני.
אני שמח לדעת שאתם נמצאים במקום הרבה יותר טוב ,ואתם לא צריכים לראות את המראות שאני ראיתי ,ולשמוע את
הדברים שאני שמעתי .אני מקווה שאבא ירגיש טוב יותר בקרוב ואני שולח נשיקות לך ,לאבא ולבנות.
אני ממתין לתשובתכם.
בנכם ואחיכם היקר ,תיאודור.
איריס חייפץ ט6
מכתבו של טומי שלבי שנכתב בתאריך 2.1.1917
לוטי אהובתי,
קיבלתי את המכתבים מהבית ,אני כלכך מצטער שלא יכולתי להיות איתכם ,אני יכול רק לדמיין
את הפנים של ליזי שהיא חזרה הביתה וראתה את אמא בוכה בחצר ליד עץ הדובדבנים הארור
שנפל וריסק לה את הגמדים או בכלל לגלות שרוג'ר לימד את צ'ארלי לרכוב על האופניים בפעם
הראשונה .אני מרגיש שרימו אותי כי אחרי הכל זה התפקיד של האבא במשפחה לא של הדוד.
זה מדהים אותי לוטי כמה הוא גדל ממש גבר קטן .אני כל כך שמח שהוא קיבל את העיניים שלך,
כל לילה אני מסתכל על התמונה החדשה שלו לפני שאני עולה לתצפית (הפחד הכי גדול שלי הוא
מהתת מקלע של האויב אך אל תדאגי הראש שלי לא בולט).
כולם נראים כל כך שמחים בתמונות אבל אל תדאגי אני הכרתי מלא חברות חדשות ,אל חשש
לוטי אף אחת מהחולדות פה לא משתווה ליופי שלך .ואני די בטוח שבקרוב הן כבר יהיו יותר
גדולות ממני .פגשתי לא מזמן חייל ,טיפוס מצחיק שאוהב לספר סיפורים ,הוא סיפר לי על חבר
שלו שהחליט להתגנדר ושם ג'ל לשיער ובגלל זה חולדה אכלה לו את האוזן .אני חשבתי שהוא
משקר אבל הוא נשבע לי שהוא דובר אמת לכן החלטנו להתערב על בקבוק רום ,לצערי ולהפתעתי
הרבה הפסדתי ולכן עכשיו אני צריך לישון פיקח עם מודעות רבה לכל הצפיפות והריח של הטחב
בסביבה .אני מקווה שאני אצליח לפלח יין מאחד החבר'ה ,אבל את יודעת באופן די מצחיק זה
מזכיר לי את הדירה הישנה שקנינו בלונדון שלא היה לנו גרוש על התחת וכל מה שיכולנו להרשות
לעצמנו זה אותה דירת חדר מסכנה עם הטחב על הקירות.
איזה ימים טובים אלו היו .אמנם גם אז לא היה הרבה אוכל אבל לפחות הוא היה טעים.
אני סתם מתלונן יותר מדי ,כמו שאבא תמיד אמר כל עוד אתה חי לראות עוד יום תגיד תודה.
את יודעת לוטי ההורים כל כך גאים בעיטור ששלחתי להם שהם מסגרו את זה ,רוג'ר ציין שהם
הראו את זה לכל השכנים לפני שהם תלו את זה מעל האח בסלון .אמא אפילו דואגת לאבק את
הזכוכית כל ערב.
אני לא חושב שהגיע לי העיטור הזה ,הם עשו אירוע גדול עבורו כאילו אני איזה מעין גיבור ,אבל
לא יכולתי להפסיק לחשוב על חבריי שמתו במהלך הקרב .הם היו אנשים יותר טובים ממני .אבל
הנה אני הפחדן עדיין בחיים חצי שנה אחרי .ולמרות שהייתי מעדיף לשכוח את הגיהינום הזה ,את
השריקה הזאת אני בחיים לא אשכח ,זו השריקה של השטן .אמרו לנו שיש תוכנית ,הולכים
להפציץ את תעלות הגרמנים עם גז ה"כלורין" ,זו הפצצה החדשה שהצבא שלנו פיתח,
וכשההפצצות יגמרו יסמנו לנו מתי לרוץ אל עבר האויב ולחסל את הנותרים .אז רצתי קדימה,
רצתי ורצתי התפללתי לאלוהים וחשבתי עלייך ,על צ'ארלי ,המחשבה של לא לראות את צ'ארלי
שוב הוציאה אותי מדעתי ,לא ידעתי אם אחזור הביתה או אמות פה על אדמת הסום .לא יכולתי
יותר ,ויתרתי יקירתי ונתתי לאלוהים להחליט ולמזלי הייתי סתם עוד אחד מהממזרים שאלוהים
בחר בהם באותו היום להינצל ולהציל את אחד מחברי הצוות כי גם לו יש ילדים שמחכים לו
בבית .כל פעם שאני פוגש את אותו חייל אנחנו מרימים כוסית של רום או מה שבא ליד ושמחים
שאנחנו בחיים ושבחיים לא נחזור יותר לתופת הזאת המכונה ה"סום" .למרות שהיא עדיין רודפת
אותי בלילות עם הרעשים של ההפצצות ,הצעקות והריח של הבשר השרוף .אני גם תמיד מוודא
שהסכין הקטנה שקיבלתי תישאר תמיד מושחזת כי מי יודע מתי היא תצטרך להציל אותי שוב.
סליחה לוטי ,זה בטח יותר מידי לקריאה ,אני לא רוצה שתדאגי לי ,כרגע אני מצליח להתמודד עם
המצב וגם עם כל מה שיבוא .את זה אני מבטיח לך כי אני יודע שאלוהים יהיה לצידי וימצא עבורי
את הדרך הנכונה ממש כמו אז .אחרי הכל איזה מין אל הוא יהיה אם הוא ישאיר את צ'ארלי
שלנו יתום.
החלטתי שאני מצרף למכתבים מתנה עבור צ'ארלי ,צעצוע קטן מעץ שנראה כמו ליצן חמוד.
מצאתי אותו בין הריסות של עיירה נטושה שלצערי אני כבר לא זוכר איך קראו לה .אני יודע
שהצעצוע לא הכי יפה בגלל שהוא קצת נהרס לי בתיק והצבעים של הליצן השתפשפו אבל אני
מוצא אותו מאוד מקסים ורוצה שלצ'ארלי יהיה מתנת יומולדת אמיתית מאבא שלו אז אני שולח
את זה בתקווה שהמכתבים יגיעו לפני היומולדת שלו.
אוי אהובתי ,הינה אני כאן חופר לך במכתבים למרות שאני יודע שאת בטח משגיחה עלי מלמעלה.
אני מקווה שבעזרת מכתב זה תביני שאני עדיין מחשיב את עצמי בתור הגבר שלך ,ולכן אני אוכל
להתמודד עם כל מה שהעולם יזרוק עליי .כי אם לוטי אוהבת אותי אז יכול להיות שאולי אני
באמת גיבור שחביב על האל ,מה שאומר שאני האדם עם הכי הרבה מזל בעולם ולא מחלה או
כדור יורידו אותי .אני בטוח אחזור .את יכולה להירגע ולהשגיח רק על צ'ארלי כי אני בטוח שהוא
זקוק להשגחה עם איך שליזי מפטמת אותו ורוג'ר מפנק אותו .הוא בטח יצטרך השגחה עליונה
שתשמור עליו עד שאבא שלו יחזור מהמלחמה ומי מושלמת לזה יותר מהאמא.
באהבה רבה,
טומי שלך
נ.ב.
אני מקווה שרוג'ר לא ישכח למסור את המכתב לקבר שלך
מגישה :שקד שני
כיתה :ט6
ואמא ואבא היקרים.
אני כותב את מכתב זה בתאריך ה 1ביולי 1917ואני לא יודע מתי המכתב יגיע אליכם.
הייתי רוצה לספר לכם על כל מה שקורה אצלנו בקרב ובחיי היום יום ,ובאמת שאני לא יודע
מאיפה להתחיל כל מה שקורה פה ממש מטורף...
בואו נתחיל מכם ..קראתי את המכתב שלכם משבוע שעבר ושמעתי שאבא נקע את היד ,אני
מקווה שהוא מרגיש בסדר .ואמא ..אני מקווה שאת מרגישה בסדר ובריאה גם כן ,בבקשה ספרו
לי מה המצב בבית ואיך אתם מסתדרים במכתב הבא שלכם.
חיי היום יום
עכשיו הייתי רוצה לספר לכם קצת על מה שקורה פה.
הדברים שקורים פה אלה דברים שכנראה אתם לא רגילים אליהם ביום יום ,כמות האנשים
המתים פה כל כך גדולה שאין לתאר.
אתם בטח חושבים לעצמכם שרוב המוות נובע בגלל האויב ,נכון? טוב אני חושש שאתם טועים,
האויב העיקרי שיש לנו כרגע בשוחות הם העכברים והחולדות שמתרוצצות פה בלי סוף ,ואני לא
מדבר על חולדה או שניים ..בממוצע אני רואה ביום לפחות כמה עשרות של חולדות מתרוצצות
לנו פה בין הרגליים ואין לנו מה לעשות ,החולדות נושאות מחלות וקצב ההתפשטות פה אדיר
משום שהמקום פה צפוף כל כך ,אני מאוד מופתע שאני לא נדבקתי עדיין ,במיוחד בגלל העובדה
שאין לנו שום דרך לנקות את עצמנו ,כל החיילים פה יושבים עם אותם הבגדים מאז שנכנסנו
לשוחות לפני כחצי שנה .כן אתם בטח מתארים לעצמכם כיצד מרגישה ההרגשה לשבת עם אותם
בגדים למשך חצי שנה ..ההרגשה לא מדהימה ויש להוסיף כי גם אין לנו דרך לנקות את הידיים
בצורה המיטבית ביותר ולכן אנו נאלצים להילחם עם בוץ בידיים ,אותם בגדיים שלבשנו כבר חצי
שנה וחולדות שמתרוצצות פה בין רגלינו.
אני מתאר לעצמי שסדר היום שלכם הוא סדר יום פשוט יותר מאשר הסדר היומי שיש לנו פה..
אני מקווה שסדר היום שלכם כל יום הוא רגוע ועובר ללא כל הפרעה ,טוב אצלנו המצב שונה
בהרבה.
אנו מתחילים את היום שלנו בערך בשעה 4וחצי לפנות בוקר ..מוקדם מאוד נכון? גם אני חושב.
אך בשעה הזאת אנו צריכים להיות מוכנים להתקפת אויב ,זוהי השעה בה כל החיילים נעמדים על
מדרגות הירי ומכוונים לכיוון האויב.
לאחר עלות השחר כאשר התברר לנו שאין התקפה כרגע אנו יורדים מן מדרגות הירי ומכינים
לעצמנו ארוחת בוקר ,ארוחות הבוקר היו נחמדות ..אך לא יותר ,ארוחת הבוקר לרוב כללה תה,
לחם ובייקון ולחלקנו חולק 2כפות רום( .לקראת הקרב היה מחולק לנו יותר רום)
במהלך היום אנו מנקים את הנשקים שלנו ומתקנים את החלקי החפירות שניזוקו בלילה.
מי שלא עשה זאת כנראה ישן ,חלם או כתב מכתב בדיוק כמוני!
מפעם לפעם הסתובבו בינינו הקצינים ועודדו אותנו ופקחו עלינו עיניים כדי לראות שהכל בסדר.
במהלך היום אף אדם לא הראה את עצמו מעל קו החפירות וקראת השקיעה שוב כוננות והפעם
חוליות גידור תיקנו את גדרות התיל לפני החפירות ,חוליות סבלים הביאו ציוד ,תחמושת ,דואר
וכו' מהעורף ,חוליות סיור זחלו אל תוך שטח ההפקר לתצפית ולתקיפות נקודתיות ולקראת
הבוקר שוב הכנה לקראת הזריחה -החזרת כל הכוחות משטח ההפקר ובדיקת השינוים בחפירות
האויב .וכך בעצם הולך כמעט כל יום אצלנו בשוחות .כפי שאתם רואים ..החיים פה קשים מאוד.
הקרבות:
הייתי עכשיו רוצה לספר לכם על ההתנהלות שלנו בקרבות ,אתם בטח לא מודעים לכל הדברים
האכזריים שקורים פה ,תנו לי לספר לכם.
ציינתי ממקודם שבמהלך היום אף אדם לא היה מציץ מעל קו החפירות ,אני חייב לספר לכם כי
לא אמרתי את כל האמת ,רוב האנשים לא היו מציצים מעל קו החפירות ביום אך בכל יום היו
כמה אנשים אשר בדקו אם הגרמנים מסתערים לעברינו ,אפילו היו כמה פעמים ששמו אותי על
המשמר ,ואני חייב להגיד שלשמור על דבר כזה חשוב כאשר אתה כזה עייף זוהי לא עבודה קלה
אני תמיד הרגשתי כאילו אני עוד שנייה עוד להירדם וליפול על הרצפה.
היו גם ימים שבהם אנו ניסינו להסתער על הגרמנים ולכבוש את השטחים שלנו בחזרה ..אני
מדמיין לעצמי שאתם יודעים כמה הרוגים יש רק בפעולה אחת כזו ..מספר ההרוגים לא שווה את
זה ,במלחמה כמו זו אין מנצחים ..רק לפני כמה ימים ראיתי את אחד מן החיילים קופץ על רימון
כדי להציל שני חיילים אחרים ,אני ראיתי אותו מתפוצץ לחתיכות ..זה היה אכזרי אני ממש
מקווה שהמלחמה הזו תיגמר בקרוב ולא יהיו עוד הרוגים..
הקרב על הסום:
עכשיו הייתי רוצה לספר לכם על קרב גדול מאוד שאני בטוח ששמעתם עליו ,הוא התחיל לפני
שנה אחת בדיוק מן התאריך שבו אני כותב את המכתב ,הקרב על הסום ,לפי דעתי זהו הקרב הכי
אכזרי שהיה עד עכשיו ,אולי הוא לא הקרב שארך הכי הרבה זמן אך זהו הקרב שבו היו הכי
הרבה פצועים והרוגים .אני זוכר את היום הראשון של הקרב ,אני פחדתי לצאת לקרב וכך גם
חבריי תומאס ומייק .לכולנו הייתה אותה הרגשה בתוכנו ,הרגשת פחד מן הדבר שעומד לבוא.
במלחמה זו כל מדינות ההסכמה ניסו לפרוץ את קווי הגרמנים מן השטח של צפון צרפת ,בסוף
הקרב שארך כ 4וחצי חודשים הצלחנו להתקדם כעשרה קילומטרים אל תוך שטחם של הגרמנים,
אולי כבשנו שטח והקרב היה נראה כמו ניצחון ,אך כמות ההרוגים שהייתה במלחמה הזו לא
הייתה שווה את הקרב.
בקרב זה היו סך הכל כ 623,907 -הרוגים מן הצבא הצרפתי והאנגלי ביחד ,לצערי הרב אחד מן
ההרוגים היה חברי הטוב תומאס אשר סיפרו לי שצלף גרמני ירה לו אל תוך הראש ,אני מזועזע
מהתוצאות שיכולות להיות בלחיצה אחת על ההדק ,טראומה שתישאר איתי לכל שארית חיי.
אני חושב שאסיים פה את המכתב ,בבקשה תעדכנו אותי במה שקורה בבית ותשמרו על עצמכם.
אוקי?
מתגעגע
עוזי.
עוזי מסרי ט6
עבודה בהיסטוריה -מכתב
תאריך 18:בדצמבר 1917
מוען:אלקסיס קאסל
נמען:דניאל קאסל
שלום אחי ,אני יודע שלא התראינו המון זמן אבל אני רוצה לשתף אותך במה שחוויתי ובמה שקרה בזמן
המלחמה הגדולה.
נפרדנו בכדי להתגייס לחיל המתאים לנו .אני נבחרתי להיות מפקד של טנק.
יחד איתי ישבו שלושה חברים.
הראשון ביולי ,1916היום בו התחיל "הקרב על הסום" ישאר חקוק בזיכרוני .אנו הבריטים החלטנו לפוצץ
את קו התעלות הגרמני ולפוצץ את אזורם .מעל למיליון חמש מאות פגזים גוייסו למטרה זו .המטרה
הייתה להרוס את גדרות התיל .למרבה הצער הפעולה נכשלה בשל פגזים חלשים מכדי לקרוע את גדרות
התיל הגרמנים.
40קילוגרמים של חומרי נפץ על גבו של כל חייל ,והכל לשווא" .הכישלון הגדול" כינו את היום הזה
בחזיתינו הבריטית.
20000חיילים מתים 35 ,אלף חיילים פצועים ,בסך הכל 58אלף מתוך כ 66-אלף אשר היו באיזור הקרב.
היום הזה הותיר אחריו הרבה עבדות רבות .נשארנו מעטים לעומת הצבא הגרמני העצום שמספר האבידות
בו עמד על כ 8000חיילים.
15בספטמבר ,1916אחרונת פעולותי עם הטנקים" .הקרב על הסום" ידוע בשל הטנקים .זה היה הקרב
הראשון בהיסטוריה בו השתתפו כלי רכב משוריינים הנקראו טנקים .הטנקים הראשונים לא היו אמינים
במיוחד ,רק 32טנקים הגיעו לחזית מתוך 50טנקים הנשלחו למטרה זו.
הקרב התנהל בחזית המערבית של הדיוויזיה הניוזילנדית.
2מחברי הטובים נפלו במהלך הקרבות הללו .זו הייתה הרגשה איומה .הרגשה של עצב עמוק וחרדה רבה.
באמצע הקרב מול הגרמנים ,הופיעה תקלה בטנק שלי ושל חברי .על מנת לתקן בעיה זו יצאו חברי החוצה
מהטנק .מעשה זה היה מעשה מסוכן מאוד אך הייתה להם תמיכה משאר הטנקים ומהחיליים הרגליים.
בזמן הזה שאר החיילים מהטנק הלכו לעזור לחיל הרגלי עם הרובים שלהם .רק אני ועוד חבר שלי נשארנו
בטנק .לאחר כי פתרו את התקלה בטנק הגרמנים השליכו גז חרדל אל עבר חברי .לצערי הרב הגז הרג שני
מחברי והשאיר את כל שאר חברי פצועים .כאשר הגיע זמני למנוחה הלכתי לבקר את חברי הפצועים.
מצבם היה קשה ,היה ניתן לראות את הסימנים שהותיר עליהם הגז ,נפשית ופיזית.
ראיתי גם המון אנשים ,מכל הסוגים ובכל הגילאים ,אשר היו חולים במחלות קשות.
הייתי בהלם .המראות הקשים של אנשים רבים וחיילים במצב קשה הותיר בנשמתי צלקת.
עם סיום המלחמה (עלו גם פרשנויות רבות ,ניצחנו או הפסדנו הפכה להיות השאלה המדוברת ביותר
במדינה .חלק אומרים כי הפסדנו והחלק השני טוען כי ניצחנו וכבשנו שטחים רבים ,אך לא כבשנו הרבה
מהשטחים שציפו מאיתנו לכבוש.
לאחר המלחמה לא הצלחתי לחזור לעצמי ,הייתי שבור מכל הבחינות ,נפשית ופיזית.
המלחמה התישה אותי עד לרמה שלא הייתי מסוגל לקום מהמיטה .נפשי הייתה פצועה קשות מהמראות
הקשים של חברי מתים לצידי.
לאחר כחודש הצלחתי לחזור לעצמי אך לא לגמרי .נפשי נשארה פצועה ומדממת.
18בנומבר .1916היום בו חזרתי הביתה .חזרתי לאמא ואבא .זו הייתה הרגשה נפלאה.
אמא ואבא דואגים לך מאוד ורק מחכים שתחזור הביתה.
דניאל ,אשמח שתספר לי מה עברת בזמן המלחמה ואיך התמודדת עם כל הסיפור הזה.
אני מתגעגע אליך מאוד דניאל ,ורק מחכה לפגוש אותך שוב.
יש לך דרישת שלום חמה מאוד מאמא ואבא.
אלקסיס.
מגיש :ניק קריימרמן
כיתה :ט'6
לאחותי היקרה מלי:
אני רוצה שתשמעי על הימים הנוראיים שעוברים עלינו ,ואיך שאני כבר מתגעגע אלייך ורוצה
לחזור הביתה.
בשנת 1915בספטמבר במערב ,גרמניה נלחמה בצרפת בלגיה ואנגליה בשוחות שנפרסו על שטח של
643קילומטרים.
המלחמה שהייתה בגרמניה הייתה מאוד קשה אז כדי להתמודד עם המצב הקשה מפעלים
צרפתיים שכרו נשים בכדי שיוכלו לעזור עם המצב ולכן הן בנו 20מיליון קסדות בשבילינו ואפילו
כתבו לנו מכתב להצלחה להמשך הדרך כדי שיהיה לנו עוד מוטיבציה.
המצב בשבילי היה קשה כי פחדתי ,ראיתי אנשים שאיבדו חצי מהפנים שלהם בקרב ופחדתי שאני
עומד להיות הבא
עם זאת בכל זאת נשארתי כי אני לא יכול לדמיין שאני לא נלחם בשביל המדינה ולראות אנשים
אחרים שאין להם בעיה למות למדינה והמחשבה הזאת תמיד גרמה לי להמשיך ולהפסיק לפחד.
עכשיו את שואלת כנראה איך זה להיות בתוך השוחות במשך זמן מאוד גדול ותשובה היא :זה
נורא ,כל הזמן אנשים מקבלים כאן מחלות והמחלות האלו מועברות בקלות לעוד אנשים.
המקומות כאן לא היגייניים בכלל אף אחד מאתנו לא התקלח לפחות חצי שנה והבגדים שלנו
מאוד מלוכלכים ואין לנו שום אפשרות להחליף אותם.
המצב אצלנו מאוד קשה אספקת המזון והמים הולכת ונגמרת אז אנחנו צריכים לנסות לחסוך
בכמה שיותר עד שיביאו לנו אספקה חדשה.
הקרבות
היה לנו הרבה קרבות בשוחות וזה היה מאוד מעייף כי תמיד היה אחד שהיה עומד על המשמר
ורואה אם הגרמנים מתחילים לצאת אלינו .בימים שאני עמדתי על המשמר הייתי עייף מאוד והיו
חסרות לי המון שעות שינה.
היה לנו ימים בהם הסתערנו אל הגרמנים וניסינו להשיג שטח מהם ולנסות להרוג אותם.
לאחרונה המצב מתחיל להידרדר הצבא הגרמני פיתח פגזים שמפיצים גז רעיל וזה גרם לקרבות
האלו להיות הרבה יותר קשים ,אבל עם זאת לפחות הצלחנו ליצור מסכות שיוכלו לחסום את הגז
הרעיל והצלחנו להתמודד איתם.
אני רוצה להגיד לך אחותי שאני מרגיש שכל הקרבות האלו היו לחינם בגלל שכמות האנשים
המתים הוא גדול מדי ואפילו לא הצלחנו להשיג שטח והמצב היה בדיוק אותו דבר בצבא של
הגרמנים.
הקרב על ורדן
מלי ,אני רוצה לספר לך עכשיו על הקרב הגדול ביותר שבו נלחמתי בו.
זה היה הקרב הקשה מכולם על ורדן
ב 1916ב 21לפברואר התחיל הקרב על ורדן שהתרחש בגבעות צפון מזרח צרפת .הקרב הזה היה
ענקי בין צרפת לגרמניה.
בקרב הזה איבדתי הרבה מחברי .הקרב על ורדן היה הרעיון של הגרמנים לנסות לחסל את
הצרפתים בכדי להפחיד את הבריטים .הקרב הזה היה גדול והיה הכי קשה ,כמעט כל דקה מישהו
היה מת.
מספר ההורגים היה גבוה מדי ושוב פחדתי שאני גם אמות.
הגרמנים הצליחו להביס אותנו אך הגרמנים לא ניצחו גם ,גם להם היה מספר הרוגים גבוה מדי.
המלחמה הזאת הייתה הקשה מכולם מכיוון שנמשכה כמעט שנה מ 21לפברואר 1916עד ל18
בדצמבר .1916
אני רוצה להגיד לך מלי שאני מתגעגע אלייך ומחכה שכל הטירוף הזה יעבור ואני יוכל שוב לראות
אותך ולחבק אותך פעם נוספת.
אני מקווה שאת מבינה את המצב שלי ואת מבינה למה לא הייתי מסוגל לכתוב לך עוד מכתבים.
אבל אל תדאגי אני לעולם לא אוותר ואני תמיד אלחם ,וכשאני אלחם אני אחשוב עלייך וזה יתן
לי עוד מוטיבציה להמשיך.
אוהב אותך מאוד לידור.
לידור שוורצמן ט'6
לאימי היקרה
אני מקווה שכולם בריאים ושלמים בבית ,אני כל כך מתגעגע ולא יכול לחכות כבר לחזור ולאכול
מהאוכל שלך עם אחיי.
לפני חודש העבירו אותי ועוד מספר חיילים ,לגדה הקדמית להילחם ישירות בגרמנים בשוחות.
עכשיו אני מבין את הסיבה לתלונות של החיילים שבשוחות .עיקר תלונותיהם הם על כך,
שבקווים האחוריים נהנים ,בזמן שהחיילים בחזית סובלים מאבדות וממחסור רב .מחסור בשעות
שינה ,במזון ,בתרופות והפוגה.
סדר היום שלנו הוא כזה :אנו קמים מוקדם בבוקר עם הזריחה (בסביבות השעה ארבע וחצי) שכן
בדרך כלל בזמן הזה מתחילות ההתקפות .כל מי שנמצא בחפירות עולה על מדרגות הירי ומכוון
אל האויב ,כאשר אנו רואים שאין התקפה אנו יורדים מהמדרגות ומכינים ארוחת בוקר .ברוב
היום אנו מתחזקים את השוחות ,מנקים את הנשקים ,ומנסים למצוא תעסוקה .במהלך היום אף
אחד לא מראה עצמו מעל קו החפירות .ולקראת השקיעה -שוב כוננות .בלילה אנו באמת פועלים:
מתקנים את גדרות התיל ,מעבירים ציוד ,סורקים ותוקפים ולבסוף מתכוננים שוב לזריחה.
לא קל פה ,למעשה זה דיי קשה לחיות פה בשוחות .המון מתים ממחלות ומגורמים אחרים ובגלל
גשמי החורף הקרב ובא ,השוחות מתחילות להתמלא במים בוץ ועכברושים ,אבל אין מה לדאוג
זה לא עניין רציני .אני במצב סביר פה ,בנוסף התחיל לי כאב מזערי בחזה אבל אני חושב שזה רק
הלחץ והחרדה .כל קול פגז המחריש את אוזני מותיר בי געגועים הביתה ותקווה בלתי פוסקת
שהמלחמה הארורה הזאת תיגמר.
האוכל והמים מתחילים להיגמר ולכן עלה הרעיון לשחוט את הסוסים על ידי אחד המפקדים .רוב
החיילים הסכימו וכך גם אני ,שכן הבנתי שאין המון אפשרויות .המצב הוא בהחלט לא קל
ולמרות שכולם מותשים הלומים ומתגעגעים ,אנחנו מנסים להישאר מאוחדים .בזמן שהגרמנים
לא תוקפים אנחנו שרים ,משחקים בקלפים וישנים ,לפחות לא משעמם פה.
בנושא אחר ,לא מזמן הגיעו חיילים חדשים לחזית ,צעירים מאוד ולא מיומנים כלל .מאוד עצוב
לראות נערים רבים כל כך נטבחים במלחמה שאפילו לא מבינים את מהותה .זה מצער שלא
הספיקו לראות את העולם וכבר נשלחים למותם.
הספקתי להכיר אחד מהם ,זאכרי ,הוא נפגע בהסתערות לעבר האויב ומת מאיבוד דם .מסתבר
שלפני ששלחו אותו לכאן הוא היה גר בשכונה שלנו .היה לו מעין להט כזה בעיניים והוא האמין
שהוא יכל לעשות שינויי בעולם ,אני מבקש ממכם שתעזרו למשפחתו ותתמכו בהם ,הם אנשים
פשוטים הגרים בקרבת היציאה מהשכונה ,משפחת אמיל.
מרחץ הדמים בלתי ייאמן ,אני לא יודע כבר כמה זמן אני נמצא בחזית ,אבל מאות אלפי אנשים
מתו בצד שלנו רק בחודשים האחרונים .אני למדתי לא להיקשר לאנשים והגעתי להבנה שהכל
זמני .כמוכן הבנתי שצריך להעריך כל דבר קטן בחיים שלי ועד כמה שאני אוהב את כולכם .זה
עצוב להגיע למסקנה כזאת רק לאחר אירועים טראומטיים.
בכל זאת נראה כאילו הגרמנים עומדים להפסיד ושהכל ייגמר בקרוב .מצבם ממש רע ויש שמועות
המתרוצצות שהפצצות של הגרמנים עומדות להיגמר .אך בכל זאת אני לא חושב שיהיה אפשרי
לקרוא למצב הזה ניצחון .הניצחון הזה לא שווה את האובדן הענקי .מנקודת המבט שלי המנצח
הוא זה ששורד יותר זמן .מקווה שהכל ייגמר בקרוב ואוכל לראות אתכם בריאים ושלמים.
תכתבי לי מה שלום אבא ,ואיך כולם במכתב הבא שלכם.
אני מצרף קליע מעוך שמצאתי בשדה הקרב שהפכתי למחרוזת ,הוא לא הכי יפה ולא הכי מושקע
אבל יש לו ערך סנטימנטלי.
מקווה שאתם מסתדרים ואוהב המון ,שלכם אלן.
מגיש :דו-לב כחלון
כיתה :ט6-
The End