גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של דביר זכאי הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 1 לספר ביציאת מצרים בימי מלחמה יוצרים זיכרון | רבני ורבניות בית הלל ּגַד ַת ה ָּש ׁ ִנים ּכֹו ְת ִב ַּ ים ד ְף ב ּ ַהָ ֶפ ּ ַס ַ ח תשפ"ד קֵּדׁש ּ ו ְצַרח ּמׁ ְש ֹקוף ֹנוַת ָּר ד ַם ע ַל הַ ַה ֻּש ׁ ְלָח ָ ן מֵל ֲא חָל ִל ֵ ים ר ִיקים שורי חזן 6 המאורעות המתרחשים בעקבות יציאת מצרים, הם למעשה חוויות ילדותנו הקולקטיבית כאומה. משה נושא את העם כאשר יישא האומן את היונק והקב"ה מוביל אותנו בתום ילדות, כשאיננו יודעים באמת איך, לאן או מדוע הרב יותם הלפרין 7 בשמיני עצרת, "בצאת השנה", ביום האחרון של הרגל האחרון - אירע לנו היפוך מדויק של ליל פסח, הלילה הראשון של הרגל הראשון. במקום ליל שימורים, מצאנו את עצמנו ביום הסתר פנים הרבנית שלומית פיאמנטה 8 החושך השתלט וכפה את עצמו עלינו. משימת ההארה היא משימה קשה ביותר. החושך והאור מעורבבים אלו באלו, ובכל צומת אליו אנו פונים, אנו נדרשים לשאול את עצמנו, בכל פנייה מחדש, כיצד נפעל בדרך של הארה הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי 10 האיורים של איתן רוזנצוייג הי״ד שנפל בעזה | גופני כתבי היד: מיזם אות.חיים
2 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של יאכז ריבד הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ הַ שַּׁ תָּ א, הָ כָ א. בליל חורף ירושלמי, חודשיים לתוך המלחמה, חבורת כותבים וכותבות ניסתה למצוא מילים לסיפור שכולנו חיים בו. תחושת אילמות והעדר מילים הייתה נקודת ההתחלה של תהליך מסעיר, שבו נולדו רוב היצירות שאתם אוחזים בידיכם כעת. במבט לאחור, הבנו שיצרנו יחד סיפור - סיפור שלא סופר מעולם, על לילות המלחמה והאימה, על ימי הגבורה והתקווה. התורה מצווה אותנו לספר ביציאת מצרים בכל שנה מחדש - בכל שנה מתוך נקודת המבט שלה. האסון שאירע לנו בשמחת תורה ומלחמת הגבורה שבעקבותיו, מחייבים אותנו למצוא דרך חדשה לספר ביציאת מצרים, להוציא את הדיבור שלנו מגלותו, לחדש את ברית המילים שתוליד גאולה. ַ"ה ַּש ׁ ָּת ָא, הָכ ְ א" מַלָּוה את קריאת ההגדה, ומיועדת להוסיף ולהעשיר את ליל הסדר שלכם. כל חלקי החוברת נכתבו בתוך ימי המלחמה ומתוך המצב שכולנו נתונים בו, מתוך מבט חדש אל סיפור יציאת מצרים. מילותינו פוגשות את הכאב והאובדן שמציאות ימינו טבולה בהם, ונותנות מקום לזיכרון הנופלים: בכל עמוד תוכלו למצוא גופן ייחודי ממיזם אות. חיים שמנציח את כתב ידם של הנופלים. איוריו המיוחדים של איתן רוזנצוויג הי"ד, יוצר מחונן שנפל בגבורה בלחימה בעזה, מצטרפים אל המילים לסיפור אחד של כאב ותקווה. סיפור יציאת מצרים צועד עם העם היהודי לאורך דורות רבים, ומקפל בתוכו את האמונה ש"בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל". גם כעת, כאשר עומדים עלינו לכלותנו, נשאב כוחות ואמונה מהבאר העמוקה של סיפור הולדת עמנו, ונספר אותו שוב, מחדש. ְ ֲ חִיי. ַה ַּש ׁ ָּת ָא, הָכ ְא, ב ּ ָדַמִיך הרבנית שלומית פיאמנטה - מנכ"לית, רבני ורבניות בית הלל הקדמה הרב מאיר נהוראי, יו"ר ארגון בית הלל על פי רוב, האירועים בפיוט "דיינו" מתוארים לפי סדר כרונולוגי הדרגתי. אולם, יש פעם ִ אחת שסדר האירועים אינו כרונולוגי. הפיוט פותח: "א ּל ּו ֹ הו ִצ ָיא ּנו ִ מ ִמ ּ ְצַרִי ְם ולֹ ָא ע ָ ׂש ָה בֶהם ּ ּ ינו ִ ", ולאחר שכבר יצאנו ממצרים, חוזרים לאירוע קודם: "א ּל ּו ָ הַר ֶג א ְת ב ּ ֹכוֵר ֶיהם ׁ ְשָפ ִט ַּ ים, דֵי ּ ּ ינו". מדוע שינה מחבר הפיוט את סדר האירועים? ְולֹ ָא נַת ָ ן ל ּנו ֶ א ָת מ ֹמוָנ ַּם, דֵי כדי לענות על שאלה זו, נתבונן על יציאת מצרים של דורנו – היציאה ממחנות ההשמדה. מלחמת העולם השנייה הוכרעה בפלישת בנות הברית לנורמנדי. באותו זמן, הכלואים במחנות ההשמדה לא ידעו מאומה על מה שהתרחש בחוץ, ולכן הפלישה עצמה לא הייתה משמעותית לגביהם. מבחינתם, הפלישה של בנות הברית לא היוותה את נקודת הפתיחה של גאולתם. רק לאחר שיצאו לחירות והחלו לשמוע על האירועים שקדמו ליציאתם, הם יכלו להכיר בשלבים שקדמו לשחרור ממחנות ההשמדה. זכורני שאימי ז"ל סיפרה שהם הלכו בצעדת המוות בקור הגדול, ולאחר שקמו משנתם באחד האסמים, הגיע לפתע חייל רוסי ואמר לכולם: משוחררים! שורדי השואה לא ידעו באותו רגע כיצד קרה שגואלים אותם ומוציאים אותם לחירות. "דיינו" מיישם את מה שנקראנו לעשות בכל הלילה הזה: לראות את עצמנו כאילו יצאנו עתה ממצרים. לכן אנחנו מתארים את "מכת הבכורות" לאחר יציאת מצרים, בשלב שבו נודעה לבני ישראל. במהלך שמחת תורה, כבש החמאס חלקים מעוטף עזה; זו היתה זוועה, אולם כבר מהיום הראשון, קמו גיבורים שלא המתינו לצו 8 ,ורצו להילחם ולהגן על היישובים תוך סיכון חיים גדול. יצאנו למלחמה, הושמדו תשתיות, חוסלו מחבלים ושוחררו חטופים. בתקופה זו אנו נעים בין כאב גדול לבין התפעמות מרוח הגבורה הישראלית. בין צער לתקווה, ובין תסכול לעידוד. זו תקופה שדורשת עיבוד ושחזור, שיצטרפו כפרק נוסף לאותו סיפור היסטורי שהתרחש לפני שנים רבות. כך נוכל לקיים את ההלכה: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", להתבונן ולומר "דיינו" בהודאה על הניסים הרבים, ככל שנפנים אותם יותר ויותר. מטרת החוברת שבידיכם היא להתבונן בצורה מעמיקה על התקופה שאנו עוברים כאן יחד, מתוך חיבור בין עבר להווה - תמהיל יציאת מצרים של אז ושל היום. השתא עדיאל שושני ֹל ַהְזּ ַמ ּ ן הו ָא עג ּלַח ְת מֵלַאת ְכּ ֹמו ַ צַ ִז ְכ ֹרו ֹנות ּלֶח ָם, העֹ ִנ ַ י, ה ִמ ּ ְלָחָמה. ַה ֶ ּמ ָׁה ש ֹעו ִת נ ְכָנ ֹסו ְת ב ּ ֹיו ֶם אָחד ּכָ ַ ּמ ֹ ה מו ֶת נֱאָס ִפ ֶ ים א ָל הָאֶרץ ּכָ ַ ּג ֹדות ּמ ַה הָ ּת, כָ ּמ ַה מֲה ּדו ֹרו ַ ּכָ ַ ֹעו ִד י ְתַע ּנּו ְ ב ּ ֻקׁ ְש ֹיות. ֹ ּ ֹ ל קוֶר ְה ב ּ ַב ַת אַחת, ַהכ ָהַׁש ָּת ָא הָכא ִ ׂש ְמַח ּת תֹוָר ִה, י ְל ַל ָׁת שַמִים, ְ ֹטו ֹיוָט ְה לָבָנ ֲה, חֻתָּנ ְה ב ּ ַמִדּ ים ּ ים בחֹ ֶׁשך ְב ּ ֵאִר ְ י צֵמָא ֹ ה, אוָפ ִק ַ ֲעָבִד ָ ים הִי ּ ינו ְ ב ּ ֵנ ֹ י חוִרין ּבָאה ָׁשִר ְ ים ב ּ ִע ְבִר ְ ית לָׁשָנ ַה הָ ּ ים בֲאָר ִמ ְ ית ב ּ ַאְרָע ְא דּ ִי ְ ׂשָרֵאל. ּבֹו ִכ ַ ְבֵדי, ּ א ַע ׁתָ ה ַש ָ ֹרִ ין. ֵני חו ּ ּ אָ ה בְ ָנה ַהבָ ׁ ָלְ ש כא, ָ ה ָ ּ א ׁתָ ה ַש ּ אָ ה - ָ ָנה ַהבָ ׁ ָלְ ש
גופני כתב היד בעמוד זה עוצבו מכתבי ידם של עמאונל עלמנאו פלקה הי״ד ועמית מן הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 3 מה נשתנה יעל ליפשיץ ּכ ֶׁה ש ּנֹו ְתָר ִה מ ּחו ִץ לְזַמָּנ ּה ֻסָ ּב ִת ּ ִ ים ב ּ ְבֵאִרי ַע ֶּל דֶׁש ַא אַח ַד הָ ֵעָד ֶׁה שִנּ ְת ּ ּקו ַ ה ִמ ּ ִלּ ִ ים מְגּ ֹרוָנ ּה, ָמ ִה נּ ׁ ְש ַּתָּנה? ָר ֵׁאש ְי יָלִד ּ ים בֹוֲה ִק ְ ים ב ּ ָכתֹם ּב ָית ַם, י ְל ּדוָת ִם נ ְת ְלָׁשה, ִנְגְז ּלו ִ מֵ ּמ ְם ב ּ ּגוָפ ּה ֹ אוָת ַם מ ְצ ִפ ּ ָינה, ִאָ ָמ ִה הׁ ְש ַּתָּנה? ּל ָּה ד ְמ ּמו, ָחֵמׁש ְ לׁשֹו ֹנו ְת גּ ֻאָ ּם לֹ ָא רָאה, לֹ ָא נ ֹסו ְג לָא ֹחור, ַהָי ַא ׁ ְף ש ִכ ָינ ֶה נֱאָלָמ ֵה, א ֶינָּנ ֹ ה עוָנה, ָמ ִה הׁ ְש ַּתָּנה? ָמ ִה הׁ ְש ַּתָּנ ַה הֶפ ּ ַס ַח הֶּזה? ָמ ִה יׁ ְש ַּתֶּנ ְה וִי ְצַמ ֵח מָעָפר? ּ אן ב ֵינ ּ ינו ִ ת ּ ְקָו ֲה עִד ָינה ּה כ ֵ ְקׁשּוָר ָ ּה כ ָ אן מָחר? ּבֶנ ָ ָמ ִה יׁ ְש ַּתֶּנ ִה, יָ ּה נ ּ ָ תַ ׁ ש ּ ְ מַ ה נִ ֹת מַ ה ּ ַ ל הֵלילו מִ כָ ארבע קושיות מרטין הרשקוביץ ּל ֹ ילות? ּכ ַל הֵ ָמ ִה נׁ ְש ַּתָּנ ֵה ל ַ יל ה ֵּסֶד ִ ר תש"ד מָ ּיג ְע גּ ִרין ּב ַ ן ה ְב ּ ֹכו ֶׁר ש ֹל יוָסֶל ּה וַפְי ֶ ּלְיָל ַה הֶּז ִה נַּצ ַל הֵ ּב ַ ֶׁשַ ְוָכ ׁ ְל שַא ְר ב ּ ֵנ ַ י ה ִמ ּ ׁ ְשָפ ּ ָח ִה נְר ְצ ּחו. ּמׁ ְש ִח ָ ית פ ּ ַסח ְ ַ הַ ּמ ְלָאך ּלְיָל ַה הֶּז ַה הַ ּב ַ ָמ ִה נׁ ְש ַּתָּנ ֶׁה שַ ּב ַ ן ה ְב ּ ֹכו ֶׁר ש ִל ל ָיפ ּ ּא וַמ ָׁאש ֶה טְר ֹנו ִביץ ֹ ׁאשֹו ֶׁ ש ַל הֵ ַעל ר ֲאָב ׁ ְל שַא ֶר אָח ִ יו נ ְט ְב ּ ּחו? ּלְיָל ַה הֶּזה ָמ ִה נׁ ְש ַּתָּנ ַה הַ ֶׁשַה ְת ּ ִח ּנֹו ִת נ ְלֲחׁשּו ְ ולֹ ִא נְזֲע ּקו? ּל ֶאגר ַֹח ַ ע ְל מ ּזו ֹזו ַת הָ ָמ ִה נׁ ְש ַּתָּנ ָ ה שחֵס ָר הָי ֵה א ֹזו ְב ב ּ ֹאוׁ ְשִו ְ יץ כּ ֵד ִ י ל ְמר ּבן ּקְרָ ְוַג ָּם ד ַם הָ ַר ֵק אֶפ ְר וָעָׁשן? איך יוצרים זיכרון? מה נקרא השנה בהגדה? הרבנית רחל קרן ּ ב ּש ׁ ּוק... ּהו ָא עַמ ֹ ד לו ַ ּגׁש ְ ב ּ ָפִנ ְ ים מ ִא ִירים ּב ִא נָ ֲאָב ַל אָ ְוָקָנ ֶה א ַת הְגּ ִדי ְו ִל ְט ּ ָפ ּהו ַ ע ֵל מַצח... ֹזו ָ הְיָת ְה פ ּ ִת ָיח ֹתו ֶׁ ש ַל אַח ַד ה ִש ּ ׁ ִירים ֶׁש ּיוׁ ְש ּרו ָ לֶנַצ ָח, לֶנַצח... ּב ִא ע ְם גּ ִדי ְוַאָ ּגָדה ִנ ְכְנ ּסו ָ לַהָ ְוָע ְמ ּדו ָ לֶה ָׁם ש ִם ב ּ ׁ ְשָנִים. ְוַה ֵּסֶפ ָר הָי ְה כּ ָב ָר מֵל ֵא מֲה ֹמון ֶֹדל. ִנ ְפָל ֹאו ּת ו ֹמו ְפ ִת ֲ ים ע ּצו ִמ ְ ים לג ְוָלֵכ ֵ ן ה ִם נ ְצּ ּבו ַ ע ַל הַּד ָף הַא ְח ֹרון ֲח ּבו ִקים ֹ ּ ֶתל. ּוְד ּחו ִק ֶ ים א ַל הכ את השיר הזה, "הגדי מן ההגדה", כתב נתן אלתרמן לקראת פסח תש"ד )1944 ,)בעיצומה של מלחמת העולם השנייה - בעיצומה של השואה. הדיה כבר הגיעו לארץ. אלתרמן וקוראיו לא יכלו לשער את היקף נוראותה, ובוודאי לא יכלו לדעת האם ומתי תסתיים. ואולם כבר אז, כשהנורא מכול מתרחש, נאחז אלתרמן בראיית "חד גדיא", השיר העממי המסיים את ההגדה, כאלגוריה - כמשל לאב - הקב"ה הבוחר בעם ישראל, בעוד שאר הדמויות הן משל לשאר העמים הטובחים בישראל, עד שלבסוף מחזיר ה' את ישראל לגדולתם, וגאולתם אז כהיום תזרח ותגיע. הסיפור שעדיין נכתב אז בנהרות דם ובאש ובעשן, כבר צריך להיכתב, כבר צריך להישמע. וגם אי אז, בתחילת היווצרותו של העם, בראש חודש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, כשאפשרות היציאה מעבדות לחירות הייתה עדיין בגדר הבטחה בלבד שלא התרחשה כמותה, פונה ה' אל העם ומצווה עליהם לפעול ולבטא את אמונתם שאכן ייצאו לחירות. ּכ ֹרון ְ אחת מהמצוות מטילה אחריות על העם לעצב ולהבנות זיכרון: "וָהָי ַה ה ּיֹו ַם הֶּז ָה לֶכ ְם לִזָ ּג ּהו", כאשר עדיין לא התרחשו הדברים. בתוך ּק ֹ ת עוָל ְם ת ּ ָחֻ ֹ ֵת ֶיכ ֻם חַ ֹר ֹ ּ ֶתם אֹ ֹתו ַ ח ַג ל ְ ה' לד ְוַחג המציאות הקשה, כבר מופיעה הדרישה – להיות אחראים על עיצוב פניו של עתיד העם באמצעות הזיכרון, להתחיל לכתוב את דפיו של הספר. - כיצד ניתן להבנות זיכרון של מאורעות שעדיין מתרחשים, כשלא ידוע לנו לאן הם מוליכים? כיצד ניתן לזכור מאורע לאורך דורות, כשכלל לא היינו נוכחים בו? התשובה המרתקת של זיכרון יציאת מצרים היא: הגדה. סיפור. שבו יחד ודברו. הנוכחים כאן ועכשיו משלבים בשיחתם בהגדה את הדורות שקדמו להם, ואת כל מי שמסב כמותם וקורא את ההגדה, את הסיפור. כך הופך הסיפור לזיכרונו הפרטי של כל אחד ואחד: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אחד הדברים המרגשים ביותר בליל הסדר הוא ֹ הידיעה שכשם שאנו מסבים עכשיו לסדר, כך כל עם ישראל לגוניו השונים כל כך - הדורות שהיו וגם הדורות שיהיו - כולם מספרים אותו סיפור. מדי שנה מצטרפים אל דפיו עוד אבא וגדי. השנה, שאלת הזיכרון מכילה סיפור נורא. באותה מדינה שבשירו של אלתרמן היא האור אליו מייחלים שיזרח ויגיע, מתרחש סיפור של עשן והרג ודם - סיפור שעדיין לא נגמר, שאיננו יכולים לתארו עד סופו, ושאנו בחרדה גדולה ובאי ידיעה על אודות עתידו, אבל כבר מוטלת עלינו החובה של הבניית הזיכרון. מה נאמר? איך נספר? כשרבים כל כך בינינו אבלים, כשבמעגלי חיינו רב הכאב? נחזור אל עצתה של ההגדה: נצטרף לרצף של דורות לומדים; נספר מתוך שאלות ודיאלוג; ונכווין את הסיפור "לפי דעתו של בן" ושל בת. נביא אל ההגדה את האב והאם, את הילד והילדה, את היישוב והמסיבה, את הגדי הרך שלא מנע את העקדות, וגם את הכאב והשכול והאובדן והדאגה התהומית – את דפי העשן והדם. וגם "על גדולות ונצורות שיחתי נסבה" - סיפורי ההתמודדות והגבורה והשותפות הגדולה ובנייתו של העם, כי גם "על גדולות ונצורות" שיחתנו תיסוב. הזיכרון ייבנה מהסיפור, ומהשותפות הגדולה לאשר היה ולאשר מוטל עלינו עוד להמשיך ולעשות. ואז "ים ייקרע לא בכדי, ויש טעם חומות ומדבר להבקיע". וביחד נצפה לאור שיזרח ויגיע, ונברך ונייחל לגאולתנו ולפדות נפשנו. ְ ְ וָאַמ ָר א ּז ד ּוָמם: ּך ְוַה ֵּסֶפ ִר חֵי ּבא. ֹטו ִ ב, ע ְמ ּדו ָ לֶכ ְם גּ ִד ְי וַאָ ּב ַּ ין דַפ ּ ְ י מַה ְלּ ִכ ֹ ים עו ָד עָׁש ָן וַדם, ֵ ּבה. ַע ְל גּ ֹדו ֹלו ּת וְנ ּצו ֹרו ִ ׂ ת ש ָיח ִת ָי נַסָ ּקַרע לֹ ִא ב ּ ְכִדי ְ ָ יַד ְע ִת ּ ִ י כּ ָי י ִם יָ ַאך ּב ְר לַה ְב ִק ַיע ְוֵיׁש ַ טַע ֹ ם חו ֹמו ּת ו ִמְדָ ִא ְם ב ּ ֹסו ַף ה ִס ּ ּפ ּור ּב ּא וְגִדי ֹעו ְמִד ַ ים אָ ּ ְזַר ְח וַיִגּ ַיע. בין כל השאלות המרחפות בחללנו אחרי ְו ֹצו ִפ ְ ים ל ֹתוָר ֶׁם שִי זוועות ה10.7 ,עולה השאלה הגדולה. השתא, הכא? עכשיו דומה ל"אז"? כאן דומה ל"שם"? האמנם?
4 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של עומרי ניב פיירשטין הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ ע ֲב ָד ִים ה ָי ִי נו ּ לְפַרְעה בְ ּמ ִצְר ָי ִם ו ַי ּוצ ִיא ֵנו ּ ה' א ֱלה ֵי נו ּ מ ִש ָּׁם עושי הפסח בתנ"ך הרב יוסף פריאל מדוע קרבן הפסח הוא מצווה התלויה בארץ? והרי הקריבו קרבנות מסוימים גם במדבר? אין לנו אלא להניח שהפסח איננו קרבן רגיל, אלא יש בו עניין מיוחד. כדי לאתרו, נלווה את חמשת המנהיגים עושי הפסח בתנ"ך. נפתח במשה. משה הוביל הן את הפסח במצרים, והן את הפסח החריג ֲּע ׂשּו ֶ א ַת הֶפ ּ ַסח ַ )שהרי זו מצווה התלויה בארץ( בשנה השנייה במדבר: "וַי ּבָע ָה ע ָ ׂש ֹ ר יו ַם לחֶֹדׁש" )במדבר ט, ה(. ּבִר ׁאשֹו ְ ן ב ּ ַאְרָ ָ ֲּח ּנו ְ בֵנ ִי י ְ ׂשָרֵאל ַ המנהיג הבא הוא יהושע, שעשה פסח עם הכניסה לארץ: "וַי ּ בֶעֶרב" )יהושע ה, י(. ּבָע ָה ע ָ ׂש ֹ ר יו ַם לחֶֹדׁש ָ ֲּע ׂשּו ֶ א ַת הֶפ ּ ַס ְח ב ּ ַאְרָ ּג ַל וַי ּבִגּ ְלָ ַ בשלושים ותשע השנים של התקופה שבין פסח השנה השנייה במדבר ובין פסח יהושע, לא עשו פסח, כמשתמע מתחילת הפרק שם )ה, ה(, כי הם ֹ ַאכ ּל בֹו" )יב, מח(. ְ לא היו נימולים ו"וָכ ָל עֵרל לֹא י הבא שעושה פסח, הוא חזקיהו, כשש מאות שנים אחר כך, כמתואר ֹב ּמ ּצֹו ִ ת... כּ י לֹ ָא לר ּ ָא ְס ּפו ְ י ּרוָׁש ִַל ַם ע ָם ר ַב לֲע ׂשֹו ֶת א ַת ח ַג הַ ַ בדה"ב ל, ה: "וֵי ּכ ּתוב". ּ כָ ָע ׂשּו ַ ּח כמֹ ּהו ְ ב ּ ִי ְ ׂשָרֵאל ְ הבא, כמאה שנים אחריו, הוא יאשיהו: "ולֹ ַא נֲע ָ ׂש ֶה פַס ָ ּ ּהו" ֹ ׁ ִאשָי ּ כֶפ ּ ַס ֲח אֶׁש ָר ע ָ ׂשה י ִמ ֵימ ׁ ְ י ש ּמוֵא ַל הָּנ ִב ְ יא וָכ ַל מ ְלֵכ ִי י ְ ׂשָרֵאל לֹ ָא ע ׂשּו ַ )מל"ב כג, יז-יח(. ולכאורה: הרי כבר הוזכר חזקיהו שעשה את הפסח. אז למה כותב הספר מתעלם מכך? המכנה המשותף לכל הסברי הפרשנים הוא ההתלהבות מפעולתו של יאשיהו, שעשה - או בהיקף או בעוצמה רוחנית - את מה שלא עשו קודמיו. הפסח האחרון הוא בימי זרובבל, מנהיג שיבת ציון במאה ֲּע ׂשּו ְ בֵני ַ החמישית לפנה"ס: "וַי ּבָע ָה ע ָ ׂש ַר לחֶֹדׁש ָ הִר ׁאשֹון" )עזרא ו, יט(. ַה ּגֹוָל ֶה א ַת הָפ ּ ַס ְח ב ּ ַאְרָ בכל חמשת הפסחים המופיעים בתנ"ך, מלבד פסח מצרים, מצטיירת התמונה, שהייתה זו פעולה חריגה. השאלה העקרונית העולה אם כן היא: מדוע נמנעו רוב המלכים לעשות את הפסח במשך מאות שנות השופטים והמלכים? כנראה שבאמת העם המשיך להקריב את הפסח, כפי שהמשיך בפולחן כל שנות המקדש, אולם התנ"ך, בהזכירו דווקא את הדמויות הללו כמנהיגים העושים את הפסח, רוצה לומר לנו משהו. יש מכנה משותף לחמשת עושי הפסחים בתנ"ך: כולם היו מנהיגים שהובילו שינוי משמעותי בתולדות העם. משה הוציא את העם מעבדות לחירות. יהושע הכניסם לארץ. חזקיהו ראה את גלות עשרת השבטים, וביצע רפורמה דתית, כדי שגורל ממלכתו )יהודה( לא יהיה כגורל שכנתה. יאשיהו ביצע רפורמה, כדי לבטל את גזירת החורבן שכבר נגזרה בימי סבו, מנשה הרשע. וזרובבל קם בעקבות הצהרת כורש, עלה לארץ, והקים, למרות הקשיים הרבים, את בית המקדש השני. ניתן לראות שכל המנהיגים הללו היו שואפי חירות ומובילי שינוי דתי. מכאן נובע שפסח מסמל את החירות: חירות במשמעה הדתי ובמשמעה הלאומי - חוסר תלות בתרבות זרה ובארץ זרה, ולכך צריכה להיות כוונתנו גם עתה, בעת מלחמתנו וצרתנו. אנו תפילה שייתן ה' כוח בלב מנהיגינו להובילנו בחירות ולחירות. יש מכנה משותף לחמשת עושי הפסחים בתנ"ך: כולם היו מנהיגים שהובילו שינוי משמעותי בתולדות העם
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של אלירן אברג׳ל הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 5 ָ ִנים ָעהב ּ ָ רב ַ ְ גד א ֶ נ ֶ ּ כ ְ ָורה ּ ָרהת ּ ְ ֶ ָחד ָחָכם ִדּב א ע ׁ ָש ֶ ָחדָר וא ְ ּם ֶ ָחד ָת וא ׁאול ְ ש ְ ַע ִל ֵ ינו ֵיוד א ׁ ש ֶ ֶ ָחד וא ְ הבן הרשע של שנת תשפ"ד מרטי הרשקוביץ, מנכ"ל "יוצרים זיכרון" "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לפיכך אנחנו חייבין להודות... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו" )פסחים י, ה(. האם השנה נהיה מסוגלים לשבח? האם נרגיש שאכן יצאנו מאפלה לאור גדול כדי לשמוח? איך נקיים מצוות "והגדת לבנך" כשאין מילים? ייתכן מאוד שהשאלות הללו הן אלו שהטרידו את הבן הרשע. השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" איננה שאלה מתריסה ולועגת נגד הפולחן של החג, אלא שאלה כואבת - תגובה של אדם שצופה בהכנות לחגיגה. לא מזמן ראה את אביו כורע תחת נטל העבדות, וראה את אימו מקוננת על האח שנחטף מחיקה ונשלח ליאור. לפני רגע הם חשו נבגדים ונטושים על ידי אלוקי אבותיהם, ועכשיו הם הולכים לשבח אותו? האם הם שכחו את כל השכול, את הבנים שמתו? הרי הוא זוכר היטב. ולכן הוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" מה קורה פה? השכחתם את כל המתים, הפצועים והשבויים? הבן ה"רשע" שואל את אותה השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו השנה: איך נבטא את המילים "לפיכך אנחנו חייבין להודות", כשאין בנו אף שמץ של הודאה על מה שקרה? האדם הבודד אינו יכול לשמוח השנה, בגלל הסבל והכאב שמעיקים עליו. אולם, בחג הפסח השנה איננו חוגגים כאוסף של בודדים אלא כעם. חג הפסח הוא החג שבו נוצרנו להיות עם. ברית מצרים היא ברית גורל שבה נקשרנו יחד כאומה בגורל משותף. בחג הפסח הפכנו מאוסף של עבדים לעם, ומתוך השיוך בברית הגורל והאמונה בכנסת ישראל, אנחנו נדרשים לראות את הסבל שלנו כחלק מההתפתחות שלנו כעם: "כנסת ישראל צריכה היתה להתייסר שנים כה רבות בעבדות כדי להשיג את מעמדה כעם ואת גדולתה. ]...[ לולי נגזר עלינו לבלות שנים של אימה, לא היינו יכולים לצמוח ולהתפתח ולהיעשות לגוי גדול. בכאב ּ ובייאוש השגנו גדולה ומעמד של עם" )הגרי"ד סולובייצ'יק, "זמן חירותנו", עמוד 134.) הבן הרשע השנה - זה שמסרב לקחת חלק בחגיגות - איננו באמת רשע, אלא הוא בן שכואב לו. הוא בן שאינו מסוגל להבין שברית הגורל מחייבת גם אותו, כחלק מהכלל, לקבל את הגורל, לטוב או לרע. במקום זאת, הוא בוחר להוציא את עצמו מהכלל ולהתייחס אל עצמו כאדם בודד. אין לו אמונה בברית הגורל שכרתו אבותיו במצרים. מבחינתו, הברית אינה שווה את המחיר הנורא שנגבה עבורה. הוא לא שונה מאלו שמדברים היום על "רילוקיישן", שאינם רשעים. האמת היא שלא מגיע להם שנקהה את שיניהם, אלא שנחבק אותם, ובתוך החיבוק נספר להם את הסיפור של המשמעות של להיות חלק מעם. הסדר השנה הוא הזדמנות לספר לבנינו ולבנותינו על האמונה שלנו בברית הגורל ובכנסת ישראל: "יהודי המאמין בכנסת ישראל, הוא יהודי המצרף עצמו בחישוקי בל יינתק לא רק לעם שלו בדור הזה אלא לכנסת ישראל של כל הדורות" )הגרי"ד סולובייצ'יק, "על התשובה", עמוד 98 .) אין כל אפשרות לחגוג את סדר פסח, אלא אם כן נחווה אותו ביחד, ורק אם תהיה לנו פרספקטיבה של עם הנצח וראייה של דורות ולא של ימים. רק אם נראה את מה שמתרחש מאז השבעה באוקטובר כחלק מתהליך רב-דורי הכולל אפלה לצד אורה, נוכל להכיל את כל הכאב ולמצוא ריפוי לכל הטראומה, ולשבח את הברית שיצרה את הגורל המשותף. האמת היא שלא מגיע להם שנקהה את שיניהם, אלא שנחבק אותם, ובתוך החיבוק נספר להם את הסיפור של המשמעות של להיות חלק מעם
6 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של אלירן אברג׳ל הי״ד, מיזם אות.חיים״ עוד דף בהגדה שורי חזן ֶפ ּ ַס ַ ח תשפ"ד קֵּדׁש ּ ו ְצַרח ּב ִה הׁ ְש ַּתָּנה ְ ַ הְרֵ ּל כך ּכ ָ ָ ַה ֻּש ׁ ְלָח ָ ן מֵל ֲא חָל ִל ֵ ים ר ִיקים ּ ן בחֹ ִר ּ ים וַב ְס ּ ָד ִקים ְכּ ֵא ִב נ ְטַמ ַ ּגַד ַת ה ָּש ׁ ִנים ּכֹו ְת ִב ַּ ים ד ְף ב ּ ַהָ ֶפ ּ ַס ַ ח תשפ"ד קֵּדׁש ּ ו ְצַרח ּמׁ ְש ֹקוף ֹנוַת ָּר ד ַם ע ַל הַ ַה ֻּש ׁ ְלָח ָ ן מֵל ֲא חָל ִל ֵ ים ר ִיקים ִה ֶׁ יא שָע ְמָד ּ ה אוַל ַּ י תֲעמֹ ָד ל ּנו ּגַד ַת ה ָּש ׁ ִנים ּכֹו ְת ִב ַּ ים ד ְף ב ּ ַהָ ְמַב ְק ּ ׁ ִש ֵ ים ח ּרו ָת צָח ִה מ ִכּ ְתֵמ ַי יִין ּמׁ ְש ֹקוף ֹנוַת ָּר ד ַם ע ַל הַ ֵמָהָה ּר וֵמַה ָּשׂ ֹדו ְת מַק ְב ּ ִצ ּ ים רוַח ִה ֶׁ יא שָע ְמָד ּ ה אוַל ַּ י תֲעמֹ ָד ל ּנו ּטֶפ ֶת א ָת עְרֵפ ּ ּנו ִת ּ ְקָו ְה זֵקָנ ְה מַלֶ ְמַב ְק ּ ׁ ִש ֵ ים ח ּרו ָת צָח ִה מ ִכּ ְתֵמ ַי יִין ּל ֹ ילות ָ ֶׁ ש ְב ּ ָכ ַל הֵ ּגְד ָּת ְ ל ִבְנך ְו ִהַ ֵמָהָה ּר וֵמַה ָּשׂ ֹדו ְת מַק ְב ּ ִצ ּ ים רוַח ּטֶפ ֶת א ָת עְרֵפ ּ ּנו ִת ּ ְקָו ְה זֵקָנ ְה מַלֶ ּל ְה יָׁשָנ ְ ׂ ה שָפֶת ָיה ְ מַמ ְלּ ֹלות. ְת ּ ִפָ הסוד של הקטע המקופח ביותר בהגדה הרב אבידן פרידמן אם תהיה תחרות בין קטעי ההגדה בעניין מי הוא "הקטע המקופח ביותר", כנראה שהציטוט הקצר מהמכילתא, "יכול מראש חודש", יזכה בה בקלות. מסכן. ילד סנדוויץ' בין ארבעת הבנים, שכולם אוהבים לדבר עליהם ולהתווכח עליהם ולצייר אותם, ובין "מתחילה עובדי עבודה זרה" - נקודת ההתחלה של הסיפור על פי רב. יותר מזה: כמעט אף מילה ממנו לא מובנת. היינו חושבים באמת לספר את הסיפור מראש חודש?! המשמעות של "ביום" זה בעצם "בלילה"?! ה"זה" שבעבורו עשה ה' לנו, זה המצה והמרור?! וכמו שבריר המצה שהילד מחביא ואי אפשר בלעדיו, הקטע המוסתר הזה טומן בחובו את התשובה לאחת השאלות הכי קריטיות בליל הסדר. במיוחד בליל הסדר הזה של השנה הזאת, אנחנו ממש לא יכולים בלעדיו. איך יוצאים מזה? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לצאת מהמיצרים שלנו? בדרשה הזו טמונה התשובה. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" - מה זה ה"זה" הזה, שבעבורו עשה ה' לנו? רש"י מסביר כך: "בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". רשימה הגיונית - אלו בדיוק הדברים שיושבים מולו על השולחן בליל הסדר. אבל משום מה, המכילתא "שכחה" משהו מהרשימה. "בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך". למה ואיך השמיטו את קרבן הפסח? נשאל את השאלה ההפוכה לרגע: למה בכלל לזכור מצה ומרור? למה לסחוב את כל הסבל הזה איתנו? הרי ניצלנו! הרבה יותר הגיוני וטעים ונוח פשוט ללכת עם "על האש" ולחגוג כמו שצריך! וזה הסוד! דווקא בעבור זה ניצלתם - בעבור שתזכרו את המצה ואת המרור גם כשתיגאלו. בעבור שגם כשירווח לכם, תזכרו את השבריריות ואת המרירות, את העוני והסבל. אבל לא רק כדי לחיות בפחד קיומי תמידי שמא יחזור השעבוד, לא כדי להתבוסס בסבל של עצמכם ולהתקרבן ולהרגיש חלשים ומאוימים. אלא להיפך - כדי להתעצם, וכדי לבנות את העצמיות שלכם דווקא מתוך החוויה של הסבל והאחריות, ולא לשחזר אותו בעצמכם: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם במצרים". "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". וכך 36 פעם - ויש אומרים שאפילו 46 פעם - התורה מזכירה לנו: בעבור זה יצאתם - לא רק כדי שתפחדו לא לחזור לזה, אלא כדי שתזכרו לא לחזור על זה. כי אם חלילה תשכחו באיזה מצב הייתם ברגע לפני יציאתכם ממצרים: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת... ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים...", ומהר מאד תשכנעו את עצמכם ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" - הרי שמשם ועד "כי אבד תאבדון", הדרך קצרה מאוד. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" - זה הדבר העיקרי שאנחנו אמורים להגיד, זה עיקר ההגדה. זו התשובה לבן הרשע שמעז לשאול את השאלות הקשות )ומי לא שואל שאלות קשות בימים אלו...(. וזו התשובה גם לכל מי שנאלם דום ואינו יודע כבר לשאול. וזו תשובה שהיא באמת קשה כגידין. הרבה יותר נחמד ליהנות מהבתים הטובים שבנינו, ולחיות בתוך קונספציה שאומרת שכל הכוח וכל העוצמה שלנו מבטיחים לנו שתמיד יישאר כך. והרבה יותר מכביד להישאר כל הזמן עם המצה ועם המרור, במיוחד כשהם מביאים איתם אחריות. אבל דווקא השנה, כשהחוויה היומיומית שלנו מלאה בהרבה מאוד מרירות, הסוד הזה יכול לתת לנו כוח ותקווה. איך נצא מזה? - "בעבור זה" - בעבור שניקח את הסבל ואת העוני, את הקונספציות ואת היהירות ואת השכחה של התקופה, ונזכור אותם כדי לבנות את הקומה הבאה בצורה טובה ויציבה יותר, ואיתם נהפוך את הלילה האפל הזה ליום. ָ נך ִ ְ לב ְ ּ ת ָ ד ְ ּ ג ַ ה ו ִ ְ ר ֹ ּ ֵא לאמ ּ ַ יום ההו זה ַב ֶ ּר עבו ֲ ּ ַ ב ֹל ֹדש? יכו ֹאש חו מר מר ֹ ּד לו תלמו ְ
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של עומרי ניב פיירשטין הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 7 בכל דור ודור הרב יותם הלפרין פסח הוא חג של חירות, של גאולה, של יציאה משעבוד, אך יחד עם כל זה, ואולי לפני הכול - פסח הוא חג של ילדות ולידה. פסח הוא הרגע בו עם ישראל יוצא ממצרים, גוי מקרב גוי, כמו עובר היוצא מרחם אימו. כשאנו חוגגים את חג הפסח, אנו למעשה חוגגים את יום הולדתנו כעם. וכך המאורעות המתרחשים בעקבות יציאת מצרים, הם למעשה חוויות ילדותנו הקולקטיבית כאומה. משה נושא את העם כאשר יישא האומן את היונק. והקב"ה מוביל אותנו בתום ילדות, כשאיננו יודעים באמת איך, לאן או מדוע. כיום ידוע לכולנו כי חוויות ילדותנו מעצבות אותנו הרבה יותר מכפי שניתן לדמיין. לצד התום, הרוך והצחוק בילדות, ברור כי בתקופה זו בחיינו יש גם אלמנטים של קושי, אתגר, פחד ואף שבר. כדי לצלוח את הילדות בצורה מצמיחה, דרוש תמיד לפחות מבוגר אחד שיאהב וילווה, יתמוך ויעודד, ידרבן ויאמין - מבוגר שינכח. אם נביט רגע באותה אומה-ילדה שזה עתה נולדה, מתוך הקטסטרופה של חורבן מצרים, עם הפליאה העצומה למול היד החזקה - לא יקשה לדמיין גם כמה פחד ודאי עטף את אותם עבדים-עד-אמש, שנקראו לעזוב את כל המוכר להם, ופשוט לצעוד אל עבר הלא נודע, בעקבות משה וא-לוהי אבותם. לא קשה לדמיין את הבלבול והתהייה, לא קשה לדמיין את הספקות, ואולי אף העצב, שכן סביר להניח שרבים גם נותרו מאחור במצרים, או נשמטו או אף אבדו בדרך. ודווקא משום שחוויות אלו נטמעות בנו עמוק יותר מכפי שהורגש, ודווקא משום שהילדות היא כה מכוננת בזהותנו האישית והלאומית, ודווקא משום שכל שנה ושנה אנו מזכירים, מספרים וחוגגים את לידתנו-חירותנו - חז"ל קוראים את הפסוק, ומזמינים אותנו למסע תרפויטי אל עצמנו ואל ערש אומתנו - לראות את עצמנו יוצאים ממצרים, כי אנחנו יכולים וצריכים להיות גם המבוגר שמלווה את חוויותנו כאומה. כשאנו מצוידים במבט הזה, אין זה מפתיע שאת החובה לראות את עצמנו כיוצאים ממצרים לומדים חז"ל מפסוק העוסק בשיחה בין אב ובנו - נפשיים וממשיים כאחד. הפסוק מספר שבעת חגיגות הפסח לדורות, יגיד איש ישראל לבנו: "בעבור זה עשה ה' לי". בכל שנה ובכל דור, אנחנו חוזרים ברוחנו-נפשנו אל ילדות האומה, ויודעים להסביר לילד שבתוכנו בפנים: מה כל המהומה הגדולה הזאת שא-לוהים מוביל. הקושי להיוולד, לגדול, לצאת? בעבור זה הכול נעשה. זה שווה את זה, זה כדאי, זה גדול יותר ממה שנדמה. ומהו אותו "זה"? אותם דור ודור, אותם אב ובן ממשיים, שגם שלושת אלפי שנים לאחר מכן, יושבים ומספרים, עם חוויות הדור שלהם. במבט הזה, כשהאדם רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אין הוא רק מקבל מהוד הקדומים של בני החורין. הוא מסוגל להטעין דורות אחורה, בפרספקטיבה בת דורו, וכמו בהיזון חוזר, להיות זה שיוצא ממצרים, חזק יותר, מבין יותר, שלם יותר. בצורה זו, אנו כמו לוחשים חזרה לאותם הילדים היוצאים ממצרים: אתה לא לבד, אני איתך. דורות על גבי דורות עוד ייצאו ממך ויספרו על גבורתך. אתה לא לבד, אני צועד איתך. בעבור זה, בעבורנו אנו, בעבורי - זה שווה את הכול. ומתוך כך לשוב לדורנו-אנו וללחוש לעצמנו: אנחנו לא לבד. גם מה שאנו עוברים כעת, עוד יתברר כשלב נוסף בדרך אל הגאולה, בדרך אל "בעבור זה". מתחיל בגנות ומסיים בשבח הרב שלמה הכט המשנה בפסחים )י' ד'( קובעת מבנה לליל הסדר: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה. והתלמוד שם מביא מחלוקת מהי הגנות: מאי בגנות? רב אמר: "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ושמואל אמר: "עבדים היינו". ההגדה מרחיבה את הנוסח ומשלימה עבור כל חכם את גם את חלק השבח, שלא צוין בתלמוד: ּמ ֹקו ַם לֲע ָבד ֹתו, ּל ֹ ה עו ְבֵד ֲי ע ֹבוָד ָה זָר ָה ה ּיו ֲ א ֹבוֵת ּ ינו ְ - וַע ְכָׁש ֵ יו קְרָב ּנו ַ הָ ִמ ְת ּ ִחָ ַֹע ְ נ ּטוָיה. ֲעָבִד ָ ים הִי ּ ינו ְ לַפְרעֹ ְה ב ּ ִמ ְצָרִי ַ ם - וּיֹו ִצ ֵיא ּנו ֱ ה' אלֵֹה ּ ינו ִ מ ָּש ׁ ְם ב ּ ָי ֲד חָזָק ּה ו ִבְזר כמה שאלות עולות מיד כשאנחנו פוגשים את המתודה הזו להגדה: מדוע קיומה של מצוות סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות דווקא בדרך של הזכרת הגנות וממנה יציאה אל השבח? מדוע הגנות והשבח אינם ברורים מאליהם? איך יכול להיות ששני אמוראים חשובים כל כך חולקים ביניהם על החלק היסודי ביותר של הסיפור? מדוע אנחנו נוקטים כשתי השיטות? האם אין לנו יכולת הכרעה? האם לא מספיק לבחור רק נושא אחד מן השניים? האם ליל הסדר לא ארוך דיו גם כך? ימים אלה שבהם מתמשכת המלחמה בעזה ובצפון, ומצד שני אנחנו יודעים בהם יותר ויותר על התהליכים שקדמו למלחמה, רומזים לנו על תשובה אפשרית לשאלות הללו. ההגדה פותחת בגישה המתמקדת יותר באירוע העכשווי. עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' משם. אנו מתבוננים על האירוע המבודד ששיאו הוא ביציאה בליל הסדר. אנו מדגישים את קשיי השעבוד במצרים ואת העינויים שסבלנו, ומשבחים ומפארים את סדרת הניסים שהובילה את העם עד לעברו השני של ים סוף. בהקבלה למלחמה שלנו, זו הגישה הממקדת את המבט באירועי יום פתיחת המלחמה, באכזריות המחבלים, בגבורת החיילים והאזרחים, בסיפורי הגבורה וההצלה. הגישה השניה, גישתו של רב, שנסמכת בהגדה לפסוקים מספר יהושע, מתחילה את הסיפור כבר מימי תרח אבי אברהם. שעבוד מצרים מתחיל עוד לפני הולדת אבי האומה, ונס היציאה מסתיים בכניסה לארץ והקמת המקדש בירושלים. מחמש מאות שנה לפני יציאת מצרים ועד חמש מאות שנה אחריה. בימינו, זו גישה המוצאת את שרשי המלחמה הנוכחית באירועים שהתרחשו חמש עשרה, שלושים או ששים שנה לפני שפרצה. זו גישה שעולה לנקודת מבט גבוהה, לתהליכים אסטרטגיים ארוכים ולנקודות היסוד החשובות ביותר מיום עליית הרעיון של עם עובד ה' ועד שהגיע לשיאו. המבט הנקודתי על אירועי פתיחת המלחמה מלמד אותנו על הפוטנציאל. על עומק השנאה ששונאים אותנו אויבינו, ועל שיאי הגבורה ומסירות הנפש שאליהם מגיעים רבים כל כך בקרבנו. המבט הרחב אמור לכוון אותנו קדימה, אל העתיד, ביחד עם מחשבה מעמיקה ולהפקת לקחים מאירועי העבר. מנקודת מבט נישאת כל כך אפשר לראות את החזון ואת המשימה. ממנה אפשר לראות את הסיבות היסודיות ואת תהליכי העומק שהביאו אותנו לכאן. בעזרת הזכרונות המיידיים מהמבט הנקודתי אנו יכולים להעריך טוב יותר את הסיכונים ואת היכולות, לצורך דיוק המסלול והמעשים בצעידה קדימה. כך יכול סיפור יציאת מצרים לשמש כדגם לימוד של זיכרון והפקת לקחים. החזרה אל רגעי האימה ואל רגעי הגבורה ממקדת אותנו, והחזרה אל סלע היסוד מכוונת אותנו. ליל הסדר משמש כבר אלפי שנים כתרופה לאבדן דרך ולטשטוש המבט. מתוך מבט אל יסודות הבניין של האומה ואל האתוס היסודי של מדינת ישראל, ומתוך הישרת מבט אל הטעויות ואל רגעי השפל, נדע לצמוח לימים של ניצחון וגאולה, בעזרת ה'. ל ִרְאו ֹת א ֶת עַצְמו ֹ כְ ּא ִלו ּ הו ּא בְ ּ כ ָל ד ּ ו ֹר ו ָדו ֹר חַי ָּב א ָד ָם י ָצ ָא מ ִמ ִּצְר ַי ִם מ ִ תְ ּח ִל ָ ּה עו ֹבְ ד ֵי ע ֲבו ֹד ָה ז ָר ָה ה ָיו ּ א ֲבו ֹת ֵי נו ּ, ו ְעַכְ ש ָׁיו ק ֵרְב ָנו ּ הַמ ָּקום ל ַע ֲב ֹד ָתו ֹ
8 גופני כתב היד בעמוד זה עוצבו מכתבי ידם של שחר פרידמן הי״ד ואריה ריין הי״ד שתי בריתות מרטין הרשקוביץ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" )שמות יב, כב(. הדגש של קרבן פסח הוא פנימה, לתוך הבית. אסור לצאת החוצה. כל כולך חייב להיות מרוכז בתוך הבית, אל המשפחה. קרבן פסח, שהוא עיקר ברית מצרים, הוא קרבן של הבית. זאת בשונה מברית בין הבתרים שהייתה ברית מול העולם החיצוני: "ויוצא אתו החוצה" )בראשית טו, ח(. ברית בין הבתרים מבטיחה לאברהם יצירת לאום בתוך שלל העמים. ואילו ברית מצרים מוסיפה עוד נדבך ביצירת העם, נוסף על הפן הלאומי: הפן של הבית, של ערכים משותפים וזיכרון קולקטיבי משותף. לכן קרבן פסח הוא גם קרבן של עם, קרבן ציבור - אבל גם קרבן של יחיד, קרבן של משפחה. אסור לצאת מהבית בפסח מצרים, כדי להשקיע בבניית התא המשפחתי, שממנו בנוי עם. ברית מצרים ממשיכה את ברית בין הבתרים, אבל גם משלימה אותה, כך שהן שתי פנים של אותה ברית - פן חיצוני ופן פנימי. בברית מצרים אסור לצאת החוצה אל העולם הגדול, כפי שחייבים בברית בין הבתרים. צריך אז להתרכז בבית. יש שתי מטרות בברית הגורל: יצירת "עם בני ישראל" )שמות א, ט( - העם בו פרעה הכיר למעשה הרבה לפני ברית מצרים, ויצירת "בית ישראל" - מקום של אחווה וראיית האחר. שתי בריתות הגורל מלמדות אותנו שיש שני היבטים של עמיות, וכך גם שני היבטים של "ביחד". יש "ביחד" של לאומיות, כשגורמים חיצוניים מחייבים אותנו להתאחד. אולם הביחד הזה לבדו אינו מספיק; לברית הלאומית חייבים להוסיף ברית של אחווה. הביחד של התקופה האחרונה הוא הביחד של ברית בין הבתרים גרידא - ברית לאומית. אין כל סימנים לכך שהתקיים איזשהו איחוי לקרעים שפיצלו את העם לשניים. ה"ביחד" שלנו מבוסס על זה שכולנו מסתכלים החוצה לעבר חיילינו שנלחמים על הבית שלנו, ושכחנו כרגע מחילוקי הדעות הפנימיים בינינו. אבל הקרע הפנימי טרם טופל, והוא עלול לחזור אלינו ביתר תוקף, כשה"ביחד" החיצוני הקיים כרגע יתפוגג. אם לא נדע לכרות מחדש את ברית מצרים שמבוססת על רגש האחווה, ראיית האחר וויתור לטובת הזולת, כפי שקיים בכל בית - נסתכן בחידוש הקרע. והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. מן הדם אשר נשפך בסף - סף הבתים הפרטיים וסף הבית הלאומי - עלינו לתת מילים חדשות של ברית ֹת - ֹ ֶ ת. א ׁ ְ ל ש ֵּת ַ י ה ְמ ּ ּזוז ּמׁ ְש ֹקו ְף וֶא ׁ ְ ל ש ֵּת ַ י ה ְמ ּ ּזוז ֶא ַל הַ הצד הימני והצד השמאלי, השותפים שניהם בברית ּמׁ ְש ֹקוף - החלק העליון המשקיף ֶ הדמים; א ַ ל הַ ממעל - המנהיגות, החזון. כולנו יחד על הסף, ואם נדע להיכנס בברית - נדע לצאת אל החירות. * בליל הפסח - מה נאמר? פסח, מצה ומרור. ובמזוזת הפתח - מה נאמר? ָ ּ ו ְבָכל ָ ּ ו ְבָכ ַל נ ְפׁ ְשך ָ ְ בּ ָכ ְ ל לָב ְבך ְוָאַה ְבָת ֵ ּ א ֱ ת ה' א-לֶֹהיך ָ . ְמאֶֹדך ָ - זו המצה, לחם האמונה, לחם חיפזון, ְבּ ָכ ְ ל לָב ְבך כמו ליבנו הנחפז בימים אלה בין דאגה ותקווה ואין לו מנוחה. ָ - זה הפסח, שניתן דמו אל הפתח, והדם ּו ְבָכ ַל נ ְפׁ ְשך הוא הנפש, ונפשנו יצאה בדברו, ודמנו מור עובר על כפות המנעול. ָ - זה המרור, שהמר לנו, ובכל זאת, על כל ּו ְבָכ ְל מאֶֹדך מידה שהוא מודד לנו, נודה לו במאוד מאוד. ועל שניהם מה נאמר? ְ ֲ חִיי. ְ ְ בּ ָדַמִיך ְ ֲ חִי ָ י, ואַֹמ ָר לך ְ ְ בּ ָדַמִיך ָואַֹמ ָר לך הרבנית שלומית פיאמנטה ְ ֲ חִיי" - אלה דם הפסח ודם המילה. ְ ְ ב ּ ָדַמִיך ָ"ואֹ ַמ ָר לך כלומר: דם הפתח. פסח עוסק כולו בפתח, ביציאה, בנקודת הגבול שבין הפנים לחוץ. יציאת מצרים התרחשה בעצם בשני הכיוונים: החוצה, כמובן, אל המדבר - אבל גם פנימה, אל תוך הבית. לצאת ממצרים אפשר רק לאחר שנכנסים אל הבית וחותמים את פתחו בדם הברית. זה נכון לגבי כל משפחה באותו ליל השימורים, וזה גם נכון לגבי כל המבקשים לבוא בברית הגדולה: הדרך החוצה אל החירות עוברת בפנים. וזה נכון, מסתבר, גם לגבי ישראל תשפ"ד: הדרך לחירות מהשעבוד שהשתעבדנו לו - שעבוד לשקט מדומה, לביטחון מדומיין, לדרכי חשיבה לא תקפות - הדרך החוצה עוברת בפנים. ובין שני הכיוונים - החוץ והפנים - נמצא הפתח. בשמיני עצרת, "בצאת השנה", ביום האחרון של הרגל האחרון - אירע לנו היפוך מדויק של ליל פסח, הלילה הראשון של הרגל הראשון. במקום ליל שימורים, מצאנו את עצמנו ביום הסתר פנים, ובמקום דם על המשקוף שמונע מהמשחית לבוא, ניתנה למשחית רשות, והמשקופים מלאו דם אחים ואחיות. בליל הפסח, נתינת הדם על המזוזות והמשקוף ביטאה חירות, חיבור ולידה מחדש. לעומת זאת, ביום שמחת תורה העצוב - דם המשקופים היה דם של מוות - של שבי, בדידות ואובדן. ומכיוון שהדרך לחירות עוברת בשתי התנועות המנוגדות - פנימה והחוצה - אנחנו עוסקים בהן מאז אותו יום מר: החוצה אל אויבינו, ופנימה אל תוכנו - לשוב להיות כחבורה שמנויה יחד. מותנינו חגורים, נעלינו ברגלינו ומקלנו בידנו - בחיפזון נוגעים יחד בעצם היותנו, ונזהרים שלא לשבור. וכעת בפנינו ליל הסדר - פתחו וראשיתו של הזמן. בפתח הזה אנו מנסים להניח, במקום דם, מילים - מילים של ברית, אמונה וכאב. גם בפתחים הפיזיים הניצבים בין התנועה פנימה והתנועה החוצה, אנחנו מציבים מילים של ברית: ׁ ְשַמ ִע י ְ ׂשָרֵא ֱ ל ה' א-לֵֹה ּ ינו ֶ ה' אָחד. זו גם הקריאה שנצעקה מעבר לפתחים הנעולים באימה, ושסיפרה על אחווה והצלה. המזוזה נמנתה על ידי הרמב"ן כאחת המצוות המזכירות את יציאת מצרים, שכן המזוזה נזכרת בתורה רק בהקשר של יציאה לחירות - בסיפור ליל פסח במצרים וברציעת עבד המסרב לצאת מבית אדונו. התפר בין החוץ לפנים, אומרת התורה, הוא נקודת חירות. משהו מתחולל בה, חושף יסודות עומק, מציב דרישה של זהות. ברית, מילה, החוצה, פנימה ולקחו מן הדם ונתנו ע שתי המזוזת וע השמקוף ע הבתים
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידה של אוריה ליטמן ריקרדו הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 9 מדרש בית הרבנית יפית קליימר מצאוהו אותיות לקב"ה שהוא בוכה. אמרו לו: מדוע אתה בכך? ּת ב ִית ָ י, נַטׁ ְש ִת ּ ֶ י א ַת נֲחָל ִת ָ י, נַת ִת ּ י ָ אמר להם: עַז ְב ִת ּ ֶ י א ֵ ֶא ְת יִד ּדו ַת נ ְפׁ ִש ְ י ב ּ ַכף אֹ ְיֶב ָיה )ירמיהו יב, ז( מהי ידידות נפשי? הווי אומר: עם סגולתי. בכו עימו. עד שהם בוכים, פתחה האות ב' ואמרה לפניו: ריבונו של עולם, אתה שאין העולם מקומך ואתה מקומו של עולם, אתה שפתחת בי תורתך בבי"ת שהיא ברכה - איה הדרו של בית? איה מקומו של בית? איה קורות הבית? איה ברכת הבית? אמר לה: ולא כך לימדתיך, שפנייך פני עתיד ובמופלא ממך אל תחקורי - מה למעלה, מה למטה, מה לצדדים ומה לאחור? אמרה לו: פתח שנתת בי, פרצה שפרצת בי, נכנסו זדים, חמדו וחמסו. חיללו בתי בנותיך ובניך. אין בית אשר אין שם מת - מולדת בית ומולדת חוץ. שתק. חזרה ואמרה לו: במצרים הצלת בתיהם, ועכשיו ִ מה? צלא דמהימנותא שאמרת להם: ".. ת ּ ְהֶי ְה לֵצל ּמָטר" ֹיוָמ ֵ ם מחֹ ֶור ּ ב ו ְלַמ ְחֶס ּ ה ו ְל ִמ ְס ּתֹו ִ ר מֶּזֶר ּ ם ו ִמָ )ישעיהו ד, ו(, לא מגנא ולא מצלא. לא ענה לה. הייתה שם אישה אחת - שלומי אמוני ישראל שמה. אמרה לו: אתה שהוצאתנו מבית עבדים וציוויתנו על סימון מזוזות בתינו בדם. ראה, נהפכו בתינו למקום אבלנו, ומזוזות ביתנו מלאו דמים. לחש לה הקב"ה: בדמייך חיי. לחשה היא לו: אסוף את המעשים. אמר לה הקב"ה: היה ביניכם בית, אך לא נכנס מספיק אור. שתקה. חזרה ואמרה לפניו: בי אדוני, אני שהשבתי נפש זקני יעקב, אני שהודעתי מקום ארונו של יוסף, אני שגיליתי לעמך את סוד הגאולה, וביד רמה הוצאתנו מבית עבדים, ונכנסנו לבית שהבטחת את אבותינו ואימותינו, ובנינו לך את בית הבחירה, וקנינו בתים, שדות וכרמים בארץ הזאת. וכאשר חטאנו לפניך וגרשתנו ממקומנו ובנינו דירות עראי בארצות גלותנו, לא שכחנוך. וברחמיך הרבים, גם ציפור מצאה בית, וחזרנו לארצנו מארבע כנפות הארץ, ושבנו ונבנינו בה. ואין אנו עזי מצח וקשי עורף לומר לפניך: צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אנחנו ואנשי ביתנו, אבל אתה - אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת: שמע ישראל. ִ השפיל מבטו ואמר: כך עלה במחשבה לפניי - כּ י לֹ ַא מ ְחׁ ְש ֹבוַת ַ י מ ְחׁ ְש ֹבוֵת ֶיכ ְם ולֹ ַא דְרֵכ ֶיכ ְם דּ ָרָכ ְ י נֻאם ה' )ישעיה נה, ח(. אז קפצה לפניו כנסת ישראל ותאמר: ריבון כל העולמים, עליך הורגנו כל היום, ּבִי ֶת א ֲ ת-אָבָנ ְ יו וֶא ֵת-עָציו ְ ובא אויבך וָנַת ֶ ץ א ַ ת-הַ ּבִי ְת ו ֹהו ִצ ֶ יא א ִ ל-מ ּחו ָ ץ ל ִע ֶ יר אל- ּת כ ֲ ל-עַפ ַ ר הָ ְוֵא ָ ָמ ֹקו ָם טֵמא )ויקרא יד, מה(. ושבנו אליך בבושת פנינו. תשלומי בושת וצער שלנו - מי יהב לן? זילותא וכיסופא של בניך ובנותיך - ממי נתבע? שבת וריפוי ממי נדרוש? מאלו שקמו עלינו לכלותינו? מאותם שלא חסו על ברואיך? שלא שמו שמך נגדם? אנא ה', בנה ביתנו כבתחילה, ּל ב ֵּת ּ ינו ַ ע ִד ה ְתַנֵח ְל ב ּ ֵנ ִ י י ְ ׂשָרֵא ִל א ׁיש כי לֹ ָא נׁשּו ֶב א ָ ַנֲחָל ֹתו )במדבר לח, יב(. ּה בִי ּת ו ִב ְת ּבוָנ ִה י ְת ּכֹוָנן )משלי כד, ּבֶנ ָ ְ אמר לה: ב ּ ָח ְכָמ ִה יָ ג(. נשאה אליו פניה בבכי: ראה ה' והבט למי עוללת כה. אני היא שהוצאתני מבית עבדים להיות בת חורין. החלה שכינה בוכה עימה. ויקומו צבאות ישראל, חיל גדול, אנשים, נשים, טף וזקן, יתומים ואלמנות לנחמה. ויאמרו: ריבונו של עולם, הבט וראה, אנו עם זו קנית, מקווה ישראל, לך אנו מקווים, ַ חזק ויאמץ ליבך, אל יבושו בך קוויך, אל ייכלמו בך מבקשיך. אז שאג כארי ממרום ה' וממעון קדשו נתן קולו: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, ומעקה אעשה לביתך. עוד יבורכו הבתים ברכת נביאים וחוזים, קורות הבתים יהיו ברותים וארזים. עוד יישמע בציון קול אהבה ואחווה, וביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים. ּבִי ַת הֶּז ָה הַאֲח ֹרו ִ ן מ ָ ן הִר ׁאשֹון ּג ֹדו ִל י ְהֶי ְה כּ ֹבו ַד הַ ָ ָאַמ ְ ר ה' צָב ֹאות ּמ ֹקו ַם הֶּז ֶה א ֵּת ָׁ ן ש ֹלום )חגי ב, ט(. ּוַבָ מרחב מוגן אורית רז ְוֶז ֹ ה סו ַד אְנ ִפ ּ ְ ין דּ ַע ִת ּ ָיק ַא קִדּ ָׁישא ּבַע ְד לַח ּלֹו ּ ן בֹו ְק ֹעו ַת קְרֵנ ַ י ה ֶּש ׁ ֶמׁש ִמַ ְב ּ ָחְזָק ּה ּ ב ַּסְנֵוִרים ּכ ּ ינו ַ ֻהֵ ּבר ֹ ּ ֶק ׁ ִר ש ְבָע ְה ב ּ ֹאו ְק ֹטוֶ ּת בב ּב ַ ַׁשָ ַע ׁל שּו ָם מה? ּקׁ ְש ּנו ָ ֲהֵר ִ י ב ּ ַ ַא ִל ת ּ ׁ ְשַל ָח יְדך ּקָפ ַה, ה ְתָקָפה. ּקָפ ַה אַח ַר הָ ַהָ ֵע ֵינ ּנו ֹ צו ִפ ּיֹו ֶת א ֶל אֶרץ לֹ ְא ז ּרוָעה ּב ֹאו ְת ו ֹהו ְל ֹכו ֶת א ֶל צַמ ַח ה ָּשׂ ֶדה ָ ּא ג ֹדול ִנ ְהֶי ְה נ ֹכוִנ ְ ים למָֹר ָ ּכ ַה ה ּזֹו ְ , ב ּ ֶחֶר ׁ ְב ש ּלוָפה ּמָ ַלַ ִחַפ ּ ְ ׂש ּנו ִ ב ּ ְפָת ִח ּ ים וַב ְס ּ ָד ִקים ָׁשַא ְל ּנו ֶ א ׁ ְת שֵכֵנ ּנו ַ , וֲעַדִין - ָּד ָּם, ד ָּם, ד ֵם, אׁש ְ ו ִת ְמ ּ ֹרו ָת עָׁשן. ּקץ ְלָפִנ ִ ים - ח ַּש ׁ ְב ּנו ֶ א ַת הֵ ֹמוִנ ְ ים יׁשּו ֹעו ַת, מ ָּס ֹעו ְת, לָו ֹיות. ּמ ֹקום ְוַע ְכָׁש ֵו קְרָב ּנו ַ הָ ֹתֹת וּב ְמופ ְת ִים וּב ְמ ִל ְח ָמָה וּב ְי ָד ח ֲזָק ָה ֹ ּס ּ ות ב ְא ֹ ּב ְמַ וּב ִז ְרועַ נ ְטוּי ָה וּב ְמורָא ִים ג ְ ּדול ִים כ ְ ּ ׁ כל א ֲשֶר ע ָשָׂה ל ָכ ֶם : ה' א ֱלה ֵיכֶ ּ ם ב ְמ ִצ ְרַי ִם ל ְע ֵינ ֶיך ָ
10 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידה של אוריה ליטמן ריקרדו הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ מכות מצרים הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי המצרים עשו לבני ישראל כל עוול אפשרי: העבידו אותם בפרך, ושעבדו אותם במטלות לתועלת הציבור, בעבודות בינוי "בטיט ובלבנים". ככל הנראה, לא הסתפקו בניצול הפוטנציאל של כוח העבודה שנזדמן להם, והיה בכוונתם גם להשפיל את ישראל, כשדרשו מהם לנקות את הרחובות: "ששמו ישראל מכבדי חוצות ושווקים" )שמות רבה, וארא, י, ז(. לפי המדרש, המצרים הוסיפו וכפו על בני ישראל לבצע עבורם גם עבודות פרטיות. כששבו הפועלים קשי היום בערב, עייפים ורצוצים לביתם, דרשו מהם המצרים: "צא ולקוט לי ירק מהגינה", "בקע לי את העץ הזה" )תנחומא ויצא, ט(. גם בזה לא הסתפקו המצרים, והוסיפו להתעלל בבקשה ל"עבודות יזומות" חסרות היגיון ומטרה: "הביאו לנו שקצים ורמשים" )שמות רבה, וארא, י ,ד(. הפיחות הזוחל הזה לא הסתיים בכך. בשלב מסוים, ביקשו המצרים לזרות מורך בקרב בני ישראל ולהכאיב להם, וציוו: "צאו והביאו לנו דובים ונמרים כדי להיות מצירים בהם" )שמות רבה, וארא, יא, ג(. המצרים לא הסתפקו בכל אלו, ולא חמלו אף על תינוקות רכים בני יומם, וגזרו כליה ואבדון על אלו שלא ניתנה להם אפילו לרגע הזדמנות לחיים. המערכה שניהלו המצרים אל מול בני ישראל, לא הותירה בהם שביב תקווה, שריד תחושה של גאוות יחידה, ורמסה את כבודם וביזתה את צלם האנוש שבהם. במקום להתקיף ולמחות, נכנסו בני ישראל להשתבללות, וניסו להתגונן ולחמוק ממבט עיניהם של המשעבדים אותם, ושכחו שהצדק איתם. ייתכן שהמכה המתבקשת שצריך היה להנחית על המצרים, הייתה כליה מוחלטת וייסורים קשים תוך התעלמות מצלם האנוש שבהם - מידה כנגד מידה. אולם, מכות מצרים לא היו מכלות, אלא ניתנו במנות מדודות. המכות הבחינו לא רק בין בני ישראל למצרים )"והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן", "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" ועוד(. אלא למשל במכת ברד מתואר שמי שהיה ירא מה', הניס את עבדיו ומקנהו אל הבתים, ורק מי שהמשיך במריו - ספג את המכה הכואבת. הקב"ה בחר שלא לכלות את מצרים, שלא להוריד עליהם את המסך ולהחשיך רק על החשוכים. הקב"ה בחר להכות בדרך של הארה ולסמן את הנתיב הנכון. שנים של שינוי סדרי בראשית טשטשו בין הנכון והרע, בין הטוב והזוועה. המטרה של המכות לא הייתה נקמה, אלא להנכיח את הטוב ואת האור: "למען תדע כי לה' הארץ", "ולמען ספר שמי בכל הארץ". כל שנדרש הוא פנס, אלומת אור, אמות מידה חדשות. המכות שהנחיתו עלינו אויבינו בימים הללו, בדרך של פיחות זוחל - מעפיפונים בוערים לעוטף וטילים למרכז ועד לדרישות כלכליות מגוונות והטלת רבב מוסרי בנו ככובשים וכבוזזים - הותירו אותנו במשך שנים חתומי שפתיים. החושך השתלט וכפה את עצמו עלינו. משימת ההארה היא משימה קשה ביותר. החושך והאור מעורבבים אלו באלו, ובכל צומת אליו אנו פונים, אנו נדרשים לשאול את עצמנו, בכל פנייה מחדש, כיצד נפעל בדרך של הארה: להכניס סיוע הומניטרי? לפגוע באזרחים שהם מגן אנושי? לפנות אוכלוסיות מביתן? מהו הטוב ומהו הרע? רבינו בחיי מבאר מה ההבדל בין תנועה שהיא רגשית ובין תנועה שהיא מוכוונת ומתוכננת על פי ההיגיון: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" - הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו, אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים, כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה, והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה, כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו, ויוסיף על מדה אחת כמה מדות, שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים )רבינו בחיי, ויקהל לח, א(. לדבריו של ר' בחיי, זריעה והכאת שורשים בקרקע נדמות כלכלוך וכפגיעה באיכות הסביבה המושלמת לולי כן. אבל השכל מודע לכך שרק על ידי הפגיעה בקרקע, האדמה תצמיח לאדם, והוא לא יגווע ברעב. זהו יתרון החכמה מן הסכלות, וזהו יתרון האור מן החושך. החושך מבקש לבלוע ולעמעם בין טוב ורע, לתקוף את התהליך, למצוא את נקודות התורפה שבדרך, וההיגיון מלמד אותנו שצריך להתבונן אל האור שבקצה המנהרה ולפעול ולחתור להשיגו. המלחמה החלה בסימן "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך", והיא תסתיים כשנצליח להנכיח את האור והטוב המוחלטים. הלוואי שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו ממש! ר מַּכות שֶׂ ֶ ע ֶ ּ ה ֵב ִיא ה ַק ָ ׁ דוש ׁש ּב ָרוּך ְ הוּא ר ִים ְ עַ ּ ל ה ַמ ִצ רַים ְ שנים של שינוי סדרי ּב ְמ ִצ בראשית טשטשו בין הנכון והרע, בין הטוב והזוועה. המטרה של המכות לא הייתה נקמה, אלא להנכיח את הטוב ואת האור
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של יאכז ריבד הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 11 סיפור ארוך ומפותל של חירות הרבנית חנה השקס ההגדה של פסח מתחילה במה שנראה כסיכום סיפור יציאת מצרים כולו, מתחילתו ועד סופו: ֲ"עָבִד ָ ים הִי ּ ינו ְ לַפְר ְ עה ב ּ ִמ ְצָרִי ַם, וּי ִוצ ֵיא ּנו ֱ ה' א ֵלה ּ ינו ִמ ָּש ׁ ְם ב ּ ָי ֲד חָזָק ּה ו ִבְז ַרע ְ נ ּטוָיה". אבל מיד לאחר הסיכום, מופיע משפט תמוה שמזמין אותנו "לשחק בכאילו": ְ ּ הו ֶ א א ֲת א ֵבות ּ ינו ּ ב ּרוך ּק ׁדוש ָ ְ"ו ִא ּל ּו ִ לא הוצ ַ יא הָ ּבִד ָ ים הִי ּ ינו ִמ ִמ ּ ְצָרִי ֲם, הֵר ָ י א ּנו ּ וָבֵנ ּ ינו ּ ו ְבֵנ ָ י בֵנ ּ ינו ְ מֻׁש ְעָ ְלַפְר ְ עה ב ּ ִמ ְצָרִים". האם זוהי אמירה שיש בה היגיון היסטורי כלשהו? האם אחרי שלושת אלפים שנים של היסטוריה, אפשר לדמיין שאנחנו, אותם עברים בעלי זהות מובחנת, היינו ממשיכים לעבוד אצל עם מובחן אחר - המצרים של הפרעונים? מדוע להציג תרחיש לא סביר בפתיחה להגדה? שאלה זו מקבלת חיזוק משתי הופעות נוספות של משחק ה"כאילו". מיד בהמשך, בתשובה לבן הרשע, האומר: "מה העבודה הזאת לכם?" אומרת ההגדה: "אילו היה שם לא היה נגאל". האמנם בן מתבגר המקשה על מנהגי בית אביו, ראוי לעונש כה חמור של הוצאה מוחלטת מהכלל? השיא של משחק ה"כאילו" מגיע בפיוט העתיק "דיינו". פיוט זה ממוקם בסיום ההגדה, הרגע שאליו מוביל אותנו הסיפור כולו – אמירת שבחו של הקב"ה על נס הגאולה. אך במקום לפרט בפשטות את "מעלות המקום עלינו", מדמיין הפיוט מצב שבו תהליך הגאולה היה מסתיים באמצע הדרך: בני ישראל היו יוצאים ממצרים, אך המצרים לא היו מוכים, בני ישראל לא היו חיים מיד ה' במדבר, הם לא היו מקבלים את התורה, וה' לא היה מביאם לארץ ישראל ולא בונה את בית הבחירה. מדוע אנו נקראים על ידי ההגדה פעם אחר פעם לדמיין היסטוריה אלטרנטיבית? נראה שה"אילו" בתחילת ההגדה נועד להוביל אותנו, דרך הבן הלא מזדהה, ל"אילו" שבסוף הסיפור. "המשחק בכאילו" יוצר מסגרת שמוסיפה רובד עומק לסיפורה של היציאה לחירות. אילו ה' לא היה מוציא אותנו ממצרים, אולי לא היינו עד היום עבדים עבריים למדינת פרעונים, אבל גם לא היינו העם שקיבל את התורה בהר סיני ובחר להמשיך ולשאת אותה, גם כשהפכנו מוכים ומושפלים ונתונים לסכנת השמדה. אילו אותו בן לא היה מזדהה עם אחיו במצרים, הוא גם לא היה משתתף בהמשך מסעו של עם ישראל בהיסטוריה - אותו עם למוד גלות וחורבן, שמצמיח מתוכו שוב ושוב דור של תקומה הבונה את חורבותיו, ומערה לתוכן את תעצומות הרוח שהונחלו לו מאבותיו. "המשחק בכאילו" מלמד אותנו שמקור העוצמה הרוחנית הוא רצונו של ה' לבחור בנו ולהושיע אותנו. ובחירה - משמעה שאפשר גם אחרת. וזהו משמעו של "אילו". כבוחר, הקב"ה הנחיל את החירות לבחור, גם לנו, נבחריו: היציאה הניסית ממצרים לא שחררה אותנו מעול עבודת הפרך בלבד, אלא היא גם העניקה לנו את החירות לצאת למסע, שבהמשכו ה' בנה לנו את "בית הבחירה". והנה אנו נדרשים לבחור, פעם אחר פעם, לממש את הבחירה, לומר "נעשה ונשמע" ולהישאר עמו של ה'. ההגדה היא ההודאה בכך שזהו הסיפור - סיפורם של הנבחרים הבוחרים, ועל כך אנו משבחים את ה' ומודים לו. והנה אנחנו היום, בשנת תשפ"ד, שוב נקראים לבחור להיות דור של תקומה. ִ העייפות, הייאוש והאכזבה משברו של חלום התקומה והשלום בדורנו, עלולים להביא אותנו פעם נוספת לשאול: "מה ּלֶנַצח נתיישב וניעקר, ניבנה ַ העבודה הזאת לכם?" הָ וניחרב, נתאחד וניפרד? וכך עונה לנו ההורה החכם: אילו היינו מתפתים לעייפות הזאת במצרים, לא היינו נגאלים. בואו ואספר לכם, ילדיי - גם ילדי החכם וילדי התם וילדי השתקן - מהי העבודה הזו: זוהי עבודתם של שומרי התורה שקיבלנו בסיני; זוהי עבודת הבחירה שאנו מתמידים להנחיל לבנינו. וכמו אברהם אבינו, אנו ממשיכים ומצווים אותם לבחור בטוב שאיננו תמיד נראה כך: ללכת בדרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. ! ּ ֹם עָ לֵינו ּ קו ֹת לַמָ ֹבו ּמָ ה ֲ מַ עלות טו כַ ׁ ָפטִ ים ּ ֶהם שְ ׂה בָ ּ ְ מִ מִ צַר ָ ים וְלא ע ָש ִציאָ נו ֹ ּ הו אִ לו אנו נדרשים לבחור, פעם אחר פעם, לממש את הבחירה, לומר "נעשה ונשמע" ולהישאר עמו של ה'. ההגדה היא ההודאה בכך שזהו הסיפור
12 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של רם איתמרי הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ יורם ניסינוביץ * ֵמַח ֶג א ֹ ל מוֵע ֹ ד נו ְס ִעים ּ ּהוִדים ַהְי ִב ּ ְמ ֹנוַע ָ מ ֹרו ֶר אל ֶהָע ִתיד ּפֹו ְס ִח ַ ים ע ְל מִד ֹ ינו ּת וַמ ְלֻכ ּיֹות ְו ֹנו ִה ֶ ים א ָל הָאֶרץ ּמ ְבַטַחת ַהֻ ּם בָאֶרץ ָׁש ָ ְדּ ֵלַק ְת פ ּ ָר ִק ֲ ים חָדׁ ִשים ָׁש ֵם נָאֵס ֶף א ְל פ ּ ֵס ַיפס ֲא ֹבוֵת ּ ינו לֹ ִא יְרְדּ ּפו ּנו ְ ולֹ ָא נ ּמות ֹעוד ּ ִמ ִ ים ת ּ ְפֵּד ּנו ֹ ֶס ַת הָי ָׁש ֲם חר מאפילה לאור גדול שרונה הליקמן כשקוראים את ההגדה השנה, כשמגיעים ל"לפיכך", ההקדמה להלל ששרים כחלק ּלה" קופצים מהדף כי ּר ג ֹדו ּ ל, ו ִמ ִש ּ ׁ ְע ּב ּו ִד לְגֻאָ ּ מ"מגיד", לשונות הגאולה "וֵמֲאֵפָל ְה ל ֹאו ָ הם כל כך מזכירים לנו את השיר "אחינו" שאנחנו שרים למען החטופים בתקופה האחרונה. הנוסח שלנו בהגדה מאד דומה לנוסח של המשנה )פסחים י ה(: ּלס ּל ּה ו ְלַקֵ ְ ְ , לַעֵ ּבַח ְ , לָפֵא ְ ר, ל ֹרוֵמ ְם, לַהֵּד ְ ר, לָבֵרך ּל ְ ל, לַׁשֵ ּ ִב ְ ים ל ֹהו ֹדו ְת, לַהֵ ְ ֲ אַנ ְח ּנו ַ חָי ְל ִפ ָיכך ּ ֹגון ּת־כ ַל־הִנ ִס ּ ָ ים הֵא ּל ּו ֹ : הו ִצ ָיא ּנו ֵ מַע ְב ּדו ְת לֵח ּרו ִת מָי ְל ִמ ֶׁ י שָע ָ ׂש ַ ה לֲא ֹבוֵת ּ ינו ְ וָל ּנו ֶ א ָ ֹ ַאמ ְר לָפָנ ׁ ִ יו ש ָירה ּל ְה. ונ ּר ג ֹדו ּל, ו ִמ ִש ּ ׁ ְע ּב ּו ִד לְגֻאָ ְל ִ ׂש ְמָח ּה, וֵמֵאֶב ְל ל ֹיו ֹ ם טו ּב, וֵמֲאֵפָל ְה ל ֹאו ָ ֲחָדָׁש ַ ה: ה ְל ּלוָי ּה בתפילת "אחינו" שנכתב בתקופת הגאונים, שאומרים בתפילת שחרית אחרי קריאת התורה בימי שני וחמישי, גם רואים את לשונות הגאולה: ּמ ֹקום ּ ָּבָׁש ַה הָ ּ ּם וֵב ַּ ין בַי ּ כ ֵּל ב ִ ית י ְ ׂשָרֵא ַל הְנּ ּתוִנ ַּ ים בָצָ ּ ר ּה וַב ִש ּׁ ְבָי ָה ה ֹעו ְמִד ֵּ ים ב ַּ ין בָי ַאֵ ֽח ּ ינו ָ ּל ַה הׁ ְשָת ַּ ּ א בֲעָגָלא ְיַרֵח ֲם עֵל ֶיה ְם ו ֹיו ִצ ֵיא ִם מָצָ ּ ר ִה לְרָוָח ּה וֵמֲאֵפָל ְה ל ֹאוָר ּה ו ִמ ִש ּׁ ְע ּב ּו ִד לְגֻאָ ֹ ַאמ ָר אֵמן ּו ִבְזַמ ָן קִר ְ יב ונ הרעיון שהחושך משתנה לאור גדול בא מספר ישעיהו ט, א: ֹ ׁ ְשֵב ְ י ב ּ ֶאֶר ַץ צ ְלָמֶו ֹ ת או ָר נַג ּה ֲ עֵל ֶיהם׃ ּר ג ֹדול י ְ ָ ר ּאו ֹ או ָ ּ ים בחֹ ֶׁשך ָהָע ַם ההֹ ְל ִכ ַ תרגום יונתן מתרגם: ּא ב ִ ית י ְ ׂשָרֵא ַל דֲה ֹוו ְ מַה ְל ִכ ְ ין ב ּ ִמ ְצַרִי ִם כּ ְד ְב ּ ִק ְב ָל ְא נָפ ּ ּקו ְ לֶמֱחֵז ְ י נ ֹהו ַ ר סִג ַ י י ְת ִבין ַ עָמ ֵ ְב ּ ַאְרָע ּ א טוֵל ֹ ימוָת ְא נ ֹהוָר ַא אְזַה ֲר עֵל ֹ יהון לפי התרגום, יציאת מצרים = יציאה מחושך לאור גדול. השנה ראינו שבויים חוזרים מאפילה לאור גדול. יש סיפורים על שבויים בעזה שישבו במנהרות בחושך מוחלט יותר מ-50 יום, ואחרים שלא ישבו בחושך אבל הרגישו את הדיכאון כאילו הם היו בחושך ואז חזרו לישראל וקבלו כל כך הרבה אהבה והביאו לנו את האור. עכשיו מחכים שהאחרים יגיעו מהמצב הנורא הזה כמו שניצלנו מכל כך הרבה תקופות של שנאה ואנטישמיות למשך ההיסטוריה. כשנגיע לקטע הזה השנה, צריכים לכוון שנראה את סוף הסיוט הזה ושנמשיך הלאה כמו שהמשכנו בכל תקופות ההיסטוריה. ּצ ְר ַי ִם ֹצ ִא ֵנו ּ ה׳ מ ִמ ִ ּו וי ַ ע ַ ֹ ָד ח ֲז ָק ָה ו ּב ִז ְר י ּ ב ְ ֹל ד ּ ֹר ָא ג ָ ְ ָה, ו ּבמ י ְ ּ נטו פ ְת ִים ֹ ְ ֹת, ו ּבמ ֹתו ו ּב ְא
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידה של לילי איתמרי הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 13 מַ שֶּׁ הּו עֹוד יָקּום אליעז כהן ּ כ ַל הָּד ַם הֶּזה ְ ָ ַמ ֶּש ׁ ּהו ֹ עו ָד י ּקו ִם מ ּתֹוך ֲאִנ ֹ י יוֵדַע ּג ֹדו ִל צְוָח ֹתו לֹ ֹ א עו ֶד יֱהֶמ ַה ה ַּתִנּ ַ ין הָ ּף בְר ִק ִיע ָ ים יׁשּו ְב לׁשֹוֵרר ְכּ ֶׁש ֹעו ָ ּ כ ַל הָּד ַם הֶּזה ְ ָ ַמ ֶּש ׁ ּהו ֹ עו ָד י ּקו ִם מ ּתֹוך ּכ ֹרו ְ ן – וָנַמ ּס ּו ָ הִרים ּו ִמ ֶׁ י ש ָּש ׁ ָת ָּה ד ְם לׁ ִשָ ִמָּד ֹמו ּ כ ַל הָּד ַם הֶּזה ְ ָ ַמ ֶּש ׁ ּהו ֹ עו ָד י ּקו ִם מ ּתֹוך ּק ִבים ּאוַל ׁ ִ י ש ִיר ֲ ים, אִנ ֹ י אוֵמ ְ ר, מֻנָ ֶאֶר ַץ א ְל ת ּ ַכ ִס ּ י ֶ)ז ֲה חַת ַ ן הָּד ִמ ֶׁ ים שִנּ ְכַנ ִס ל ִ י ב ּ ְפִנים( ּ כ ַל הָּד ַם הֶּזה ְ ָ ַמ ֶּש ׁ ּהו ֹ עו ָד י ּקו ִם מ ּתֹוך ֲאִנ ֹ י רוֶאה ּמׁ ִש ַיח ֹ עוָלה ּלָ ּגָמ ֶׁ ן שַ ְכּ ּסו ַת אְרָ ּ כ ַל הָּד ַם הֶּזה ְ ָ ַמ ֶּש ׁ ּהו ֹ עו ָד י ּקו ִם מ ּתֹוך ֹ ּ ֶק ַ ר, עם ּר בב ֹ ּ ֶק ַ ּם, בב ִפ ּ ְתאֹ ַ ְוַי ְת ִח ָ יל ל ֶלֶכת ּ כ ַל הָּד ַם הֶּזה ְ ָ ַמ ֶּש ׁ ּהו ֹ עו ָד י ּקו ִם מ ּתֹוך ְ ֲ חִיי( ּ)ו ְכִד ְבֵר ַ י הָּנ ִב ְ יא – ב ּ ָדַמִיך ּב ְינַתִים ֵ ַפ ּ ַח ְד ב ּ ֹכו ֹרו ֹ ת לוֵט ֹ ף או ִת ְ י ב ּ ָכ ַל לְיָלה ּבֲח ֹצות ַ אדם נברא יחידי הרב בני לאו ַֹע ְ נ ּטוָי ֹ ה - זו ַ הֶחֶר ְ ב, כּ ָמ ֶׁה שֶּנֱאַמ ְר: וַחְר ּבֹו ׁ ְ ש ּלוָפ ְה ב ּ ָי ֹדו ְ , נ ּטוָי ַה ע ְל י ּרו ָשַלִים. ּו ִבְזר הדרשן הרחיק נדוד מעבר לסיפור מכות מצרים. עינו לכדה את המילה "נטויה" שבספר דברים וחיברה אליה את המילה "נטויה" שבספר דברי הימים א' פרק כא. שם מסופר סיפור המפקד שערך דוד בעת שסיים לבנות את ירושלים. בספר שמואל ב מופיע הסיפור בסופם של ימי דוד אך ראיות רבות ומוסכמות מכריעות שהמעשה הזה התרחש בראשית ימיה של ירושלים ובתחילת ימי מלכות דוד על כל שבטי ישראל. המיפקד שערך יואב בפקודת דוד עורר את תגובת ה' וגד החוזה פורס לפניו שלש אפשרויות של ענישה: שבע שנות רעב, שלשה חודשי מנוסה מאויביו או שלשה ימי דבר. דוד עונה בתפילה שיפול "ביד ה'" ולא ביד אדם וכך הארץ ניגפת במשך שלשה ימים בדבר שנהרגים בו 70 אלף איש. אבל הסיפור עוד לא נגמר: ּד ב ָ ין הָאֶר ּץ וֵב ַ ין ה ָּש ׁ ַמִי ְם וַחְר ּבֹו ׁ ְ ש ּלוָפ ְה ב ּ ָי ֹדו ְ נ ּטוָי ַה על ְ ְ י ָהוה עֹ ֵמ ֵ ּ ְר ֶא א ַת מ ְלַאך ּ ָּשׂ ָא דִו ֶ יד א ֵת ע ָינ ַ יו וַי ַוִי ּ ים ב ַּשׂ ִק ּ ַ ים ע ְל פ ּ ֵנ ֶיהם: )דברי הימים א, כא, טז( ֹ ּ ָּל דִו ְ יד וַהְזּ ֵקִנ ְ ים מֻכ ִס ּ ַ ּפ ְי ּרוָׁשָל ַ ִם וִי זהו הרגע שלכד בעינו הדרשן של ההגדה. ירושלים עומדת בסכנת הכחדה של חרב שבאה אחרי דבר. דוד מבין את תמרור האזהרה ובהנחיית גד החוזה רוכש את גורן ארונה היבוסי, מקים מזבח שיהיה לימים מקום המקדש. מה היה שם? מדוע ה' מאיים בחרב שלופה על עיר הבירה? ברור לכל שחטאו של דוד הוא חטא המפקד שביקש לעשות. עוד לפני בנין המשכן כבר מצווה התורה על הזהירות הנדרשת בזמן ספירת האנשים )לצורך מלחמה, ערב הכניסה לארץ(: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". סיבת ההתנגדות של התורה לספירה נובעת מיחס התורה לאדם כבריאה שנבראה בצלם אלוהים. אי אפשר לספור אדם כי הוא לא ניתן למניין. אדם נברא יחידי ואין דומה לו בבריאה כולה )ראו משנה סנהדרין פרק ד(. המשמעות של ההגדרה הזו קובעת גם את מעמדו של האדם הרחק מעבר ליכולת הקניין שנמדד בכסף או בערך מוגבל. ערכו של האדם לא ניתן למדידה וכל ניסיון לכמת אותו הוא סוג של החפצה ושיעבוד. כאן, בנקודה זו, מתחילה המרידה הגדולה של תורת משה בתרבות העולם הקדום. זוהי המרידה ב"בית עבדים" של מצרים. המלך כפוף לתורה והיא תזכיר לו )גם דרך איסור ספירת האנשים( שכוחו מוגבל ודמו אינו סמוק יותר מדמו של אחרון האזרחים. ובנקודה זו כשל דוד בראשית מלכותו. המנהיג שמתחיל לספור אנשים כאילו היו כלי משחק שוכח ערכו הבסיס של כל יחיד ויחיד. זהו הרגע שבו נכנס הקב"ה למגרש. זה היה החטא הגדול של הפרעונים במצרים שזלזלו בערכו של כל אדם באשר הוא. במשך אלפי שנים לא יכולנו לממש את האידאות היהודיות באופן ריבוני. היינו כפופים לשלטון זר ושימרנו את עצמנו כמיעוט שורד בתנאים קשים. רק לפני 76 שנים זכינו לריבונות יהודית מתחדשת. במגילת העצמאות הוגדרה דמותה של המדינה החדשה בין השאר על בסיס עקרונות השוויון שבין כל בני האדם: תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. הגדרה זו יסודה ומקורה באורה של תורה ומימושה הוא חלק ממימוש דמותה היהודית של המדינה. האדם כנושא צלם האלוהים הראוי לחירות וכבוד עומד בבסיס הקיום של המחשבה הליברלית ומקורה בתורת משה. העלאת זכר החרב הנטויה על ירושלים הוכנסה להגדה מיום עריכתה )בימי הגאונים(. אבל הקריאה בה בימינו הופכת את הקריאה בהגדה לחוויה מכוננת ומעוררת למחשבה מדינית של עם החותר למימוש חייו העצמאיים בארץ. א ַ ל-המָּקֹום ּ ֶ ִ וַיְב ֵאנו את- ּ ֶ ּ ן-לָנו ת ּ ֶ ּה; וַיִ ַהזֶ את ארֶ ץ ּ ֶ ֹ א ַ רֶ ץ הז ָ ה ָ ּ ָדְב ׁש ת חלָב ו ַזָב ָ
14 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של עומרי ניב פיירשטין הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ אל מילות ההגדה של פסח שירשנו מהדורות הקודמים אני מציעה להוסיף בפסח תשפ"ד שלוש שוועות שאינן מילוליות: א. שתיקה לאחר הקושיות וקודם שנתחיל ב'מגיד', נכריז על רגע של שתיקה יחד. ב. זעקה ַ לאחר שנקרא את הפסוק "וִנּ ְצַע ֶק אל ה'" ָֹדה"(, ִ ואת דרשתו )לאחר המילים מ ָן הֲעב ניתן קולותינו בזעקה יחד. ג. ניגון בלא מילים ֹ ַאמ ְ ר לָפָנ ׁ ִ יו ש ָירה ְ אחרי המילים "ונ ֲחָדָׁש ַה ה ְל ּלוָי ּה" וקודם שנשיר את ההלל, נשיר יחדיו ניגון בלא מילים. ָיֵת ֶּר פַס ַ ח תשפ"ד ע ֶּל פַס ּח דֹו ֹרו ֶׁ ת, שָא ּנו ְמַׁשְּו ִע ּ ין בֹו ְבּ ָׁשלֹׁש ְ ּ דָר ִכ ְ ים, וֵא ּל ּו ֵ ה ְ ן: זָעָק ׁ ְ ה, ש ִת ָיק ְה וִנ ּגּון. ַזֲעַק ַת ה ְמֻס ִבּ ְ ים בּ ֵע ֶׁת ש ֹאו ְמִר ָּ ים פ ּסו ַק 'וִנּ ְצַע ְ ק' – כּ ֶנֶגד ּמ ֹרור; ַהָ ּל ְא לַהְז ִכּ יר ֹ ֵב ל ֹ ילו ְת פ ּ ָס ִחים לֹ ֶא נֶא ְכ ּלו ְ מ ֹרוֵר ּ ינו ֶ אָ ֶׁשְבּ ר ִע ּנּו ֶ י הָעַב ְר, וָה ּיו ְ ט ּבו ִל ְ ים בּ ִנ ּחו ִמים; ַה ָּש ׁ ָנ ַה ה ּזֹו ְ מִר ִיר ָ ים א ּנו ְ ו ֹרוֲעִד ֵ ים מֲחַמ ַת ה ֹהוֶוה. ּמִגּ ְ יד – כּ ֶנֶג ֶּד פַסח; ֶרַג ֶׁע ש ׁ ְל ש ִת ָיקה קֶֹד ַם הַ ֶׁשְבּ ָכ ֵל ל ֹ ילו ְת פ ּ ָס ִח ַ ים ה ֶּפ ָה ס ְח גּ ּבו ֹרוָת ֶׁ יו של הקב"ה; ַה ָּש ׁ ָנ ַה ה ּזֹו ֶׁ , שָא ּנו ֹ רו ִא ֹ ים או ֹתו ְת וֵא ֶינ ּנּו ֹ רו ִא ִ ים פ ּ ׁ ְשָרם, ּג ַ ם – מִגּ ְ יד וֵא ֹ ינו ַ מִגּיד, ַ ה ֶּפ ָּה פ ּעו ּר ו ְמַג ְמֵ ַנׁ ְשֶה ֶה א ִת פ ּ ּ ינו ְ מַעט קֶֹד ִם מ ּלֹו ׁ ִ ת שְב ֹחו ֶׁ ש ָ ל מ ֹקום ִמ ִמ ּ ְצַרִי ְם וַע ֵד הָּנ ְ ה, כּ ִמ ֶׁ י ש ֹאו ְמִר ֵ ים: א ֶינ ּנּו ֹ יוְד ִע ֲ ים עַדִין ָמ ָה נ ּסוַח ַ ה ַּש ׁ ָת ּ א. ּ ֵת ּנו ַ ע ָ ל א ִב ּ ינו ֶׁ שַּב ָּש ׁ ַמִים ִו ִיה ָ י ר ֹצו ֶׁ ן שֶתֱ ּ עַר ּ ב ד ּו ִמָי ּלה. ִכּ ְת ִחָּנ ְה ו ִכ ְת ִ ּ הָ ּל ְ ל – כּ ֶנֶגד ִנ ּגּו ְ ן בּ לֹ ִא מ ִלּ ים קֶֹד ֶׁם שַּנ ְת ִח ְ יל בּ ׁ ִש ֵיר ַ י הַהֵ ַמָצּ ה; ֶׁשְבּ ָכ ֵ ל ל ֹ ילו ְ ת פ ּ ָס ִח ְ ים מַה ְלּ ִל ּ ים ו ְמַׁשְבּ ִח ְ ים בּ ׁ ִש ֹ ירות ְו ִתׁ ְשְבּ ֹחו ָּ ת דִו ֶ ד א ִת מ ֶׁ י ש ֹהו ִצ ָיא ּנו ֵ מַע ְב ּדו ְ ת לֵח ּרות ּוֵמֲאֵפָל ְה ל ֹאוָר ּה; ּ ׁש ָּ ב ּנו ְ כּ ּבוׁ ִש ַּ ים בֲאֵפָל ַה וֲאֵב ִל ְ ּ ים, ד ּווִֵי ּ י גּוף ַה ָּש ׁ ָנ ֶׁ ה, שֵי ּוְד ּווֵי ֶ י נֶפׁש ַ , ר ִבּ ָּ ים ב ּנו ָּ ג ּלו ִ מָּבֵת ֶיה ְם, וַר ִבּ ַ ים ה ְמ ּ ָחְר ִפים ּלל – ַע ְכָׁש ַו נ ְפָׁש ַם, א ָף א ּנו – קֶֹד ֶׁם שָּנׁ ִש ִ יר מְז ֹמוֵר ַ י הַהֵ ְנַׁשֵּוַע ִ ע ַם אֵח ּ ינו ְ בּ ֹקו ֶׁ ל שֵא ִ ין ע ּמֹו ֵּ דָע ְה וִד ּב ּו ֶׁ ר, ש ּהוא ּס ֶׁה שלֹ ּ ִא נַת ָּ ּ ן ב ּה ְ ׂ ש ֹאור. ְכּ ִעָ גלות הדיבור וגאולתו מורשת יציאת מצרים מונחלת מדור לדור דרך הפה הטועם את המצה, המרור והיין ודרך הפה המדבר. הפה מספר על היציאה מהגלות, מהלל את מוציאנו ממצרים, ואף מרבה לעסוק באופן רפלקסיבי במעשה הסיפור – בדרכים לסגלו לכל אחד מנמעניו ֹ ׁאש חֶֹדׁש"( ּבָע ָה בִנ ָ ים"(, בעיתויו )"י ֹכו ֵל מר ְ )"כּ ֶנֶג ַד אְרָ ובקביעת המינימום של מצוותו )דברי רבן גמליאל הנ"ל(. הזוהר ובעקבותיו צדיקים חסידיים העמידו חג זה על גלות הדיבור וגאולתו באשר לדיבור האלוקי ובאשר לדיבור האנושי. הדימוי המרכזי להתבטאות ה' בעולמו הוא הדיבור. במאמרותיו ברא אלוקים שמים, ארץ וכל צבאם, במילים הוא ניבא את שלוחיו, ובמילים הוריד את תורתו. הזוהר )ח"א רמו( מתבונן בתהליך ההתבטאות באופן מעודן ומבחין שהדרך מהמחשבה הנעלמה אל דיבור הפה עוברת דרך שלב הקול שנוצר בהרטטת שפתיים פנימיות בגרון. הקול קרוב למחשבה האינסופית, אך מחצין אותה. הוא כללי, גולמי, קרוב למקור האחדותי ורווי ברגש ובהתכוונות כללית. לעומתו הדיבור, שהברותיו נחתכות במוצאות הפה, עשוי לבטא את המחשבה ולפרט ולדייק את הגלום בקול. בדיבור נפגש שטף הקול עם המערכת הלשונית, ובעזרת המילים המחשבה מתחדדת ומתממשת. לפי הזוהר )ח"א רמו ע"ב(, במצב האידיאלי הכול אחד – הדיבור נאמן לקול, הקול נאמן למחשבה הראשונה, ואותה מחשבת-מוצא כרוכה באינסוף. דיבור נאמן כזה מטביע רישומו על שומעיו בקשב והרמוניה. לפי הזוהר )ח"ב כה ע"ב-כו ע"א( עד שהושלם תהליך יציאת מצרים בהר סיני, היה הדיבור בגלות, כלומר היו חסימות במערכת ההתבטאות. במצרים גלה הדיבור האלוקי. כביכול נחסם דבר ה' ָ מלהיוודע בעולם העכור, שבו מלך מכחישו, פרעה )שמות ה, ב(. גם ממשה גלה הדיבור במצרים. הוא ראה עצמו כבד פה ולשון )שמות ד,י; ו,יב(. לפי הזוהר משה היה קול בלא דיבור. ערלת פיו משקפת את הפער בין חיבורו העמוק לשליחות האלוקית ובין העולם המצרי האטום לנוכחות ה', שבתוכו היה צריך להודיע את דברו. אף דיבורם של ישראל טרם הבשיל במצרים. העם- התינוק פעה קולות גולמיים – זעקה, צעקה ושוועה, ועדיין לא דיבר )ר' צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים יא; קדושת שבת א(. הזוהר מספר שבתהליך יציאת מצרים, שהגיע לידי לא י ָצ ָא י ְד ֵי חוב ָתו, ו ְא ֵלו ּ ה ֵן: פ ֶ ּס ַח, מַצ ָה, ו ּמ ָרור. ר ַב ָּן גַ ּמְ ל ִיא ֵל ה ָי ָה אומ ֵר: כ ָּל ש ֶׁל ּא א ָמַר שְ ׁלש ָׁה דְ ּב ָר ִים א ֵל ּו ּ בַ ּפ ֶ ּס ַח, השלמתו בהר סיני, נגאל הדיבור. עם גאולת ישראל התחבר הקול הכללי בדיבור המפורט והמגדיר באותן שלוש זירות: גאולת הדיבור האלוקי התרחשה כשדיבורו-רצונו פעל במציאות הגלויה, ושמו נודע לישראל, לפרעה ולעמו. גמגום דיבורו של משה נתרפא. הנתק בין קולו למילותיו נתאחה, עד שבאחריתו יהפוך נאום פיו לתורה, חומש 'ואלה הדברים'. אף דיבורם של ישראל נגאל. מפי העם שבראשיתו נאנח, שיווע וזעק בקע דיבור גאול של שירה שבוע לאחר שיצא ממצרים. ובכל דור ודור מוזמנים צאצאי יוצאי מצרים להצטרף לגאולות הדיבור הללו ולהרבות בדיבור בגבורות ה' ביציאת מצרים. לכן דרש האר"י: פסח – פה סח. האם שב וגלה הדיבור השנה? האם בשנה הקודרת הזאת שוב גלה מאתנו הדיבור האלוקי? האם נסתתמו מילותיו המפורשות, והוא שב להתכנס אל המייתו העמומה של הקול? ייתכן שאכן נסוג הדיבור האלוקי מן המפגש שחווינו מאז שבנו לארצנו וללשוננו. אך אפשר, כפי שאמר הרב גרנות באבלו, שלא הסתר פנים כאן אלא גילוי פנים בדין. ובדרכי הדין הקשה מתגלה אלינו ההשגחה ומראה בסיבתיות טבעית שדיבורנו שלנו הוא שגלה; שבהשחיתנו את הדיבור שביננו הגלינו אותו. ניתקנו בין דיבור לקול, בין המילים לאינסוף שבמצולותיהם. במקום להקשיב לזולתנו ולאינסוף שמחוצה לנו התמסרנו לדיבור אטום ומצומצם החותר לכיבושים כוחניים; והדיבור הגולה ששיסע ביננו הוא שהעמיד את אויבינו עלינו. בין שהדיבור האלוקי גולה היום מעולמנו ואין אתנו יודע עד מה; בין שהדיבורים שבינינו גלו; אולי כדאי שנוסיף השנה למילות ההגדה הדבורות גם שוועות, קולות ללא דיבור. הקול, בין שהוא צעקה, אנחה או ניגון, אינו חד ובהיר כדיבור. הוא קשור לעולם ראשוני ואחדותי יותר, אצורים בו רגש וכוונה כללית, והוא מזמין את הזולת להצטרף אליו ממקומו שלו )ראו ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א רלז(. אולי נביא מזור-מה ליחד הפצוע שלנו כשנוסיף לליל הסדר רגעים של שוועות בקול ואף בלא קול, בשתיקה )ראו ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א סד, ג(. לא נעזוב את המילים המסורתיות, אך נוסיף להן שוועות משותפות בבכי, באלם ובניגון. בקול בלא דיבור יתייחדו שוועותינו עם המיות ליבם של החטופים ומשפחותיהם, של האבלים, הפצועים בגוף והמיוסרים בנפש, הגולים מבתיהם ושאר שבורי הלב. שלוש שוועות: שתיקה, זעקה וניגון | הצעה לפסח תשפ"ד הרבנית שרה פרידלנד בן ארזה
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של יאכז ריבד הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 15 ברכת הגאולה מרטין הרשקוביץ בסוף קריאת ההגדה, אחרי הדם והאש ותמרות העשן, אחרי ליל האימה ושירת ההצלה, אנו מברכים את ברכת הגאולה. זה הרגע לתהות על שאלה יסודית: אם סיפור יציאת מצרים הוא מצווה מהתורה, מדוע לא מברכים עליו לפני קיומו כמו על כל מצווה אחרת? על פי הסבר של החתם סופר, קיימת בנוסח ההגדה ברכה על מצוות סיפור יציאת מצרים, אך ברכה זו מופיעה בסוף ההגדה, והיא ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". הסבר זה קשה, שהרי הכלל היסודי בברכות המצוות הוא: "מברך ועובר לעשייתן". ואם כן, היינו צריכים למצוא את הברכה הזאת בתחילת ההגדה ולא בסופה? על כך ענה הרב רונן נויבירט ז"ל, המנכ"ל הראשון של רבני ורבניות בית הלל: "ישנו תקדים אחד בו מברכים את הברכה לאחר עשיית המעשה, מכיוון שטכנית הדבר לא מתאפשר קודם לכן. המדובר בתהליך הגירות. מרכיב מהותי בתהליך הגירות הנו הטבילה. לאחר הטבילה, הגר נחשב כיהודי לכל דבר. ברם, את הברכה על הטבילה אין הוא יכול לברך טרם הטבילה, מאחר ואינו יהודי עדיין. אשר על כן, הברכה מתבצעת לאחר הטבילה. זהו ממש מהלכו של ליל הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנו מתחילים את ליל הסדר ב"עבדים היינו", בגוף ראשון. ליל הסדר הוא לילה בו אנו עוברים תהליך אישי נפשי של יציאה מעבדות לחירות. לכן אין ביכולתנו לברך בתחילת ההגדה, מאחר ואנו עדיין עבדים, ממש כמו בתהליך הגיור. רק לאחר שעברנו את התהליך ונגאלנו, יכולים אנו לברך "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". אנו מברכים לא רק על גאולת העבר, אלא בראש ובראשונה על גאולתנו האישית בהווה" )רונן נויבירט, "למה לא מברכים על קריאת ההגדה?"(. מי שמספר את סיפור יציאת מצרים באמת, כאילו הוא יצא ממצרים, אינו יכול לברך טרם הסיפור. "עבודה זו של 'כאילו הוא יצא' מזריחה בנו את כוח ההתחדשות בכל עבודת השם שלנו שתהא נעשית אצלנו יום ויום כחדשה" )פחד יצחק על פסח(. זה נכון בכל שנה על כל יחיד ויחידה, וזה נכון השנה על העם בשלמותו. המציאות שלנו השתא הכא היא מציאות שלא יכולנו להעלות על דעתנו עד כה; ולאורה עלינו לספר את הסיפור המכונן והמחבר שלנו מחדש. ואם סיפרנו אותו באמת כסיפור שלנו, נוכל עכשיו לברך בלב שלם על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ּ חַ , לְ פאֵ ר, לְ רומֵ ם, ׁ בֵ ּ ַ חַ יָבִ ים לְ הודות, לְ הַ לֵ , לְ ש לְ פִ יכָךְ אֲנחְ נו ּ אֶ ת ּ וְלָנו ׂה לַאֲ בותֵ ינו ׁ ָע ָש ּ ֶ ס לְ מִ י ש ּ ַלְ קלֵ ּ ה ו ּ ַ ר, לְ בָ רֵ ך, לְ ע ֵל לְ הַ דֵ ׂ מְ חָ ה, ִ ּגון לְ ש ּת מִ יָ ּת לְ חֵ רו ּ ַ מֵ עבְ דו ּ: הוצִ יאָ נו ּל הַ נִ סִּ ים הָ אֵ לו כָ ּה. ּ ְ ד לִ ג ָאֻ ל ּ ו ׁ עְ ב ּ ִמִ ש ּ ָ מֵ אֲ פֵ לָה לְ אור ג ּ דול, ו ּמאֵ בֶ ל לְ יום טוב, ו ו ׁ ה: ׁ ָ ירָ ה חֲ דָ ש ָ ִ יו ש ָ וְנאמַ ר לְ פנ .
16 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידה של עדי אודיה ברוך הי״ד הלל בלילה הזה הרבנית טובה גנזל אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה התפללתי את ההלל אחרי שביקרתי בבית החולים ָ 'איתנים'. המילים: "אָּנ ַ א ה' מ ְלּ ָט ַה נ ְפׁ ִש ׁ י" ו"שּו ִבי ַנ ְפׁ ִש ִ י ל ְמ ּנוָחְי ִכי" קיבלו משמעות עמוקה נוספת וחדשה. גם בקריאת ההלל בלילה הזה, בליל הסדר )תשפ"ד(, הפסוקים שמבטאים את המיית הלב שלנו מקבלים ֲ רבדים נוספים של משמעות. המילים: "אָפ ּפוִנ ֶ י ח ְב ֵלי ָמֶו ּת ו ְמָצֵר ׁ ְ י ש ֹאו ְ ל מָצ ּאוִני", כאילו נכתבו על מצב החטופים, וכפי שמנסח זאת הרש"ר הירש: "כשבאו אלי חבלי מות, יסורי שאול וצרות, ואני הולך מצרה אל יגון, קורא אני אל ה' לעזרה, ואז נמצא לי ה' חנון וצדיק, ובהיותו א-לוהינו, הרואה בנו פרי ממשלתו, ָ הוא עושה עימנו חסד כאב עם בנו". במחצית הראשונה של השנה האחרונה, מליל הסדר האחרון ועד לשמחת תורה, דימינו שאנחנו במקום מוגן ובטוח, והפילוג שלט בנו. בבוקר שמחת תורה נפלנו למיצר גדול - כאב שאין לו סוף. את המילים ּמְרַח ָב י ּה" יש המפרשים ּ ּה ָ , עָנִנ ַ י בֶ ּמַצ ָר קָר ִאת ָי י ִ"מ ַ ן הֵ )אב"ע( שה' ענני בכך שהרחיב את המיצר. עם זאת, אני מזדהה השנה עם פירוש אחר, שבו המרחב הוא המרחב האלוהי, ומתוכו מגיע המענה. מעשי ה' אמנם מלווים בייסורים ומכאובים, אך יש בהם מבט אל הנצח: "לֹ ָא א ּמו ִת כּ ֶ י א ְחֶי ַה, וֲאַסֵפ ּ ַר מֲע ֵ ׂש ָי י ּה ַ . יסֹ ּ ר ּמֶות לֹ ְא נָתָנִני". ּ ּה ְ , וַלָ ִי ְס ּ ַרִנ ָי י ואולי דווקא ההלל שנאמר בליל הסדר – הוא הוא שתואם את מצבנו הלאומי השנה. הלל שיש בו לא רק שבח והודיה, אלא הלל מחולק וקטוע; הלל שאמנם יש בו שירה, אבל בין חלקיו אנחנו אוכלים גם מצה ומרור; הלל שנחלקו בו הפוסקים לאורך הדורות האם ומתי יש לברך עליו. ההודיה, מתוך הפרספקטיבה של שנה זו דווקא, היא על הרגעים בהם זכינו השנה לישועה, שאנחנו מבינים כעת עד כמה אינה מובנת מאליה; והיא מלווה ברחשי לב ובתפילה שלא נחווה שוב רגעים של הסתר פנים. בזמן חירותנו השנה, אמירת ההלל תדייק עבורנו את התפילה ואת משאלת הלב שנזכה בקרוב לחירות ולגאולה. ׁ וְנודֶ ה לְךָ שִ ׁ יר חָ דָ ש ִב. נ ְפָלאת )ראש חודש כסלו( ִהֵּנ ַה ה ּמ ּו ֹזות ְמַרֲח ֹפו ֹ ת רוֲחׁשֹות ּת ג ְח ִל ִיל ּיֹות ּכֲעַד ַ ַ ִמ ְתַי ְש ּ ׁ ֹבו ַת ע ְל כּ ֵתֵפ ּנו ֹנוֲע ֹצו ֻת ק ְל ֹמוֵס ֶיה ְ ן ב ּ ָעְרֵפ ּ ּנו ְב ּ ִדְג ּד ּו ָג מ ִהיר ָמִריר ִהֵּנ ַה ה ֵּת ֹבות ּג ֹרות ִנ ְפ ָּת ֹחו ִת נ ְסָ ִמ ְתַנֲע ֹרות ְמַפְזּ ֹרו ְת לָכ ֵל עֶב ְר ר ִס ֵיסי ּם, גְרַׁשִי ַׁם, ש ְלׁ ְשָל ֹאות ֹסוְגַרִי ֵ ׁשֹוָפ ֹרו ְת מֻהָפ ּ ִכים ְיֵר ִח ְ ים ב ּ ֵנ ֹ י יוָמם ִהֵּנ ַה הְדּ ִח ּ יפות ֶלֱאצֹ ִר לְנטֹ ִר ל ְכ ֹנוס ּלץ ֹ ַט ל ְחצֹ ְב לַחֵ ַלֲחר ִמ ִן דּ ְמָעה, ִמֶּד ִחי ִהֵּנ ִה גּ ְל ֹיו ֹנו ַת ה ְק ּ ָלף ִמ ְתַקֲה ִל ִ ים מ ְת ּגֹו ְל ִלים ִמ ְתַנ ְש ּ ׁ ִלים ְ ְכּ ִג ְלֵד ֶ י מַלח ּלׁשֹו ִ ן מ ְתַנ ֶּתֶק ֵת מַהֵחך ְוַהָ ְמַל ְחַלַח ִת ריר ִהֵּנ ָה ה ֹאו ִתּיֹות ֶנֱאָס ֹפו ֶת א ְב ֹיו ֹנות: ִהֵּנ ַה ה ּנּו ַ ן מׁ ְש ִפ ּ ַיל ֶׁת שֶבת ַהֵפ ּ ְא כּ ּפוָפה ּבֶנת ּד ג ְמ ֹלוִנ ִ ית גּ ֶ ּלֵמ ַ ַהָ ּב ָיה ָהָאֶל ְף מַדָּד ַה ע ַל קֶ ּה בֲע ֹבו ִתים ַה ָּת ֲ ו א ּסוָר ַ ֹהוָיה ּמַצ ֵ ר )ל ִ יל ה ְתַקֵּדׁש ַ חג( ִ ג. מ ַ ן הֵ ָא ּ ז יוַׁש ַר ה ִש ּ ׁ יר ְק ּטוַעֶ רֶגל ְ ְ מ ֹרוִר ּ ים וַמ ִת ּ ָירם ּכֹוֵרך ִמ ְת ֹעוֵרר ִמ ְתַנֵער ַּתַח ַת ה ַּת ּפ ּוַח ּלְיָלה ּז בֲח ִצ ַ י הַ ָא ַ ִי ְהֶי ֹ ה אור ָא ֶז נֱאסֹ ֶף א ְת גּ ָל ֵל ַ י הֲח ֹמור ּכה ֶהָח ִל ַ יל יֶ ְוַה ְמ ּ ּזוָז ִה ת ּ ׁ ְשמֹר ּמִזּ ִיק ִ ין י ְס ַּת ְת ּ ּרו ְוָכ ַל הַ ַּתַח ַת ה ְכּ ָס ֹתות ְ ְ ָא ָז ה ּרוַח ִ ת ּ ָּש ׁ ֵפך ַה ָּשׂ ָפ ִה ת ּ ְתַהֵפ ּ ך ְב ּ ּרוָרה ּב ְק ּעו ּגּגֹו ִת יָ ְוַהַ ִמ ִש ּ ׁ ָירה ּל כ ָל צָרה ּל כ ֶל פ ּ ֶר ְק וַע ָ ַע ָ ָא ָּז ת ֹבו ַא הְנּ ָׁשָמה ּ ב ׁ ִ ין שֶּנ ָיה ְכּ ֵרָס ּה ֵ ּפֹוָעה ֲע ָ ׂשָר ִה מ ֵינ ֶי זֶמר, ׁ ִש ְב ִע ֹ ים קו ֹלות: ָאָּנא ֹהו ּדו ִפ ּ ְת ּחו ּמֵל ַא הֶפ ּ ִה ק ּל ּוס ָא ִז יָ ּו ְ ׂש ֹחוק ּמִים ּב ְק ּעו ַ הַ ָא ִז יָ ְ ַ הָּדם, ּו ְלָחָל ֵב יָהֵפך ָא ֵז א ָיתם כָּ ל הַ נְּ שָׁ מָ ה תֵּ ָאלֵ ם הרבנית תמר ביטון ּ א. ד ּוָמה )ראש חודש מרחשוון( ּג ַם ה ּמ ּו ֹזו ֵת סְר ּבו ַ ָע ּגו ְ וָיׁ ְש ּבו ׁ ִ ש ְבָעה ּל ֶיהן ֹהוִר ּ ידו ָ לָאֶר ַּץ ת ְל ַּתֵ ֲע ּתו ֹקו ֵת ע ַינִים ָּת ּלו ֶ ח ְמ ֵּת ֲ י ח ִל ִילים ּג ֹדות ַ ע ַל הָ ּג ַם ה ִמ ּ ִלּ ים ַ ִהְדּ ּסו ּ מוָב ֹסות ְגּ ּדו ֹמו ֲת אִויר ּת כֶתר ׁ ְש ּתו ֹמו ֶ ׁשֹו ְמ ֹטו ׁ ִת ש ְבֵר ּ י לו ֹחוֵת ֶיהן ְב ּ ִמ ְל ּמול ּג ִם ס ָימֵנ ַ י ה ְק ּ ִר ָיא ָה ל ּעו ַ ּד ב ַ ית ה ְב ּ ִל ָיעה ֶנֶע ְק ּמו ְ ב ּ ֹמוַר ֵ ְלַג ְב ּנוִנּי ּו ׁ ְת שֵאָל ֹ ה סוֲע ֹרות: ֶא ְת ְמָהא ֶא ְת ְמָהא ּג ַם ה ְט ּ ָע ִמ ָ ים מ ּרו ַ ֳחַמְרָמ ּרו ּפֹוְר ּרו ֻ פ ּ ָּז ּרו: ּגֵרׁש ַ זְרָק ְא ת ּ ִביר ֵ ְת ּ ִל ָׁיש ְא גּ ֹדוָלה ּג ְם ב ּ ׁ ִש ְבֵרי ּג ְמֵ ּל ִל ה ְתַ ּג ַם הַהֵ ַ ַמ ְעְגּלָֹתיו ּמ ּנּו ֵ אָליו ּבֹוֵרַח ִ מֶ ּכ ַּל תְג ּמו ֹלו ִה ָי עָליו ָ ְב ּ ֵׁש ַם ה ֵּש ׁ ם ִכּ ֲ י א ִמ ַילם ּג ַם ה ֵּש ׁ ֹמות ַ ּג ְג ב ּ ִט ְפ ּטוף ּ בַ ִה ִק ּ ׁישּו ַ ּב ֵא א ֹ ימות ְמַנֵ ְמַצְוּ ִח ְ ים ב ּ ַמ ְקֵהַל ָׁת שְוא ַע ֶׁל שָעַב ְר וַע ֶׁל שָע ִתיד ִל ְה ֹיות
גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידה של עדי אודיה ברוך הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ 17 ויהי בחצי הבוקר ּפיוט להגדת פסח הַ שַ תַ א - שנת התשפ"ד תהילה גריזים )הפיוט בהשראת "ידיד נפש" לרבי אלעזר אזכרי, ושיר השירים. ִ על הקריין/נית להקריא הבתים, וכולם יחד עונים "הָּגֵל ָה נא"( ֹ ּ ֶקר ּ י בֲח ִצ ַ י הב ַ"וְי ִה ַ ּגֵל ָה נא ִנ ְפְר ּצו ֹ חו ֹמו ַת הֲהַגָּנ ִ ה – הָ ַהֶּנֶפׁש ַ הִנּ ׁ ְשָעָנה ּגֵל ָה נא ָה ְפָכ ִה ב ּ ַ ן לְיָל ְה מֻעָּנ ִ ה – הָ ּגֵל ָה נא ַּד ֲם עָפֵר ּנו ִ מ ָ י מָנ ִ ה – הָ ּגֵל ָה נא ַאֲחֵר ְ י כּ ֹלו ִת ֵּ י, ת ִ ן ל ֶי עְדָנ ִ ה – הָ ְ ֲ עָרֶפ ִ ל, ה ָּש ׁ ֲאִר ְ י ק ֹרוָבה ְמלֹ ָא ח ְפַנִיך ּב ַד ע ְצ ֹמו ָ לַדַע ְת וִנׁ ְשָא ַר חי ַר ִק מ ֶׁ י ש ִמ ּ ְתַמ ֵּס ַר לֲעָרֶפ ְ ל, מַאֵ ֹזוֶכ ְה לִג ּל ּוי, ַח ֵּש ׁ ִב ל ְ ׂ י שַכ ְר פ ּ ִס ֹ יעו ֲת עָרֶפל ּגֵל ָה נא ְוחֹ ֶפ ְ ן קַטָּנ ִ ה – הָ ֲאַנ ְח ּנו ׁ ְ ש ּכו ִח ׁ ְ ים, ש ּכו ִח ׁ ְ ים, ש ּחו ִחים. ּ ה – כֶר ֵם אל ּ – גֶפ ַ ן אֲהָב ֶ ְפ ּ קֹ ֹ ד אוָת ּנו ֶ ּכ ֹרון ֹאו ָּר ת ּלו ְ י ב ּ ּקוִר ַּ ים ד ִק ּ ֶׁ ים ש ִל זָ ַרַחׁש ִ מ ְ ׂש ָּתֵר ֶ ג, ה ְמָי ּה דֹוֶפֶקת. ּגֵל ָה נא ֹדו ְד וַר ְעָי ְה צֵמ ִא ַ ים ע ְד לָׁש ְכָר ִ ה – הָ ְ ְב ּ ֶא ְמַצ ַע ה ְב ּ ִר ָיח ּ ה, דֹוִדי ְב ּ ֶא ְמַצ ַע ה ְב ּ ִר ָיח ִה נ ְמָלך ְ ֲ חָזָרה. ּת כ ַל הֶּדֶרך ְו ֹעו ֶ ׂש ֶה א ָ ֵר ַיח ְ קטֶֹר ֵת הַנ ְח ִת ּ ְ י ב ּ ָכ ַל הֲחָדִרים ֶׁש ִת ּ ְמָצֵאִני. ּל גַּנ ְי נ ּעו ִל ּ ים וַמ ְעָיַני – – – ּכ ַ ָ ּגֵל ָה נא ּ ן כ ְל פ ּ ָתַחי מֹ ּר ו ְל ֹבוָנ ִ ה – הָ ַוֲעַדִי ָ איך היו שותקים אפרת ביגמן מתוך הספר "אבן שפה" שיצא לאחרונה בהוצאת קתרזיס ְ ִ ל ְה ֹיות ְ ַּ פַע ַם אַח ָת ה ּיו ְ ׂ שֵמ ִח ָ ים צִריך ְ ֲ"אִנ ֲ י אַס ֵּפ ָר לֶכ ֵם איך ּלׁשֹו ָ ן: מ ַה אֶת ֹ ּ ם יוְד ִע ֵ ים איך ְוָׁשַמ ְע ִת ֶׁ ּ י שָאַמ ָר א ְ ז בּ ֶז ַה הָ ְ ַּ פַעם ְ ָ מָר ׁ ְ ה שחָֹר ֲ ה, אִנ ֲ י אַס ֵּפ ָ ר לֶכ ֵם איך ִל ְ ׂשמֹ ַח ִ מ ֹתּ וך ַאַח ָת ה ּיו ְ ׂ שֵמ ִח ְ ים ו ּכו'״ )רבי נתן מנמירוב, חיי מוהר"ן, ס"ג( ּב ָ ר, ה ּיו ׁ שֹו ְת ִקים. ֹ ּ ַח ְ לַדֵ ּט ַל הכ ּו ְכֶׁשִנּ ַ ְ ָ ה ּיו ׁ שֹו ְת ִקים? ְוֵאיך ָה ּיו ֹ עו ְמִד ֶ ים ז ְה כּ ֶנֶג ֶד זה, ְ ׂשָפַתִי ּם דֹו ְב ֹבו ְת וֵא ֹ ין קוָל ֹם יוֵצא. ּת בֲאִו ְ יר וֵא ָ ין י ָד לַגַעת. ּל ֹחו ָ ְז ֹרו ֹעו ְת מֻׁשָ ְ ְ מֻה ֶּס ִה. א ְלּ ּמו ַת ה ִמ ּ ִלּ ים ִחּי ּוך ּ ין בֶה ְם צ ִל ֹ יל או ֹ ָׁאש ַּ ם, ת ְח ָּת ִם פ ּ ַ י פ ּ ַח ְת, וֵא ָ ָהְיָת ִה נ ֶּתֶכ ַת על ר ּל ֵה ע ֵינ ֶיה ֹם יו ְצ ֹאות ּל ֵב ר ֵ יק מ ִהְר ּהו ּ ר. ו ְבָכ ֵל אֶ ּל ִת ק ּש ׁ ּו ַ ר. א ַף הֵ ִמַ ֵמֲאֻר ּבֹוֵת ֶיה ּ ן ו ְמַב ְק ּ ׁשֹו ְת לַה ִב ּ ֹ יט עו ְד ו ֹעו ְ ד, מַב ְק ּ ׁשֹו ְת ב ּ ָכ ְל מ ֹאוָדן ּבַע ָׁ ש ּחו ֶׁק שָּנַׁש ֵר מַאְרָנ ֶׁק, שָהָיה ְלַא ֵּת ְר דּ ַב ָ ר־מ ָה א ּבו ִ ד. ל ְמצֹ ַא מ ְטֵ ּבִית. ָׁש ּמו ְר ב ּ ִכ ָ יס אָד ֹ ם או ִ א ָּש ׁ ְה ב ּ ֵצ ָאת ִם מ ַ ן הַ וַיְ הִ י
18 גופן כתב היד בעמוד זה עוצב מכתב ידו של דביר זכאי הי״ד, מיזם ״אות.חיים״ יוצרים את הזיכרון למעלה מחצי שנה חלפה מאז השביעי לאוקטובר, ונדמה שעדיין רחוקים אנו מלעבד באופן משמעותי את הקרע והשבר, השכול והאלם שהותירה בנו המלחמה. עשר שנות הנהגה תורנית קשובה יוצרים זיכרון "יוצרים זיכרון" הוא בראש ובראשונה מיזם המזמין את משתתפיו להביט, למשש, להריח, להניח אצבעות חשופות היכן שעד עתה אסור היה; להקשיב לקולות - זעם, כאב, עלבון או שתיקה רועמת; להתקרב ככל שניתן אל מקום השבר, להעיר את כל חושינו במפגש זה, ולהיות נוכחים בלב התהום. את שאי אפשר להבין בשכל, לנסות ולפגוש בעזרת חושינו האחרים. לזכור בצורה אחרת, עמוקה יותר - זיכרון שמשלב רגש ויצירה, והופך כל אחד מאיתנו לאיש עדות. "יוצרים זיכרון" מסייע למשתתפים בו לפתח, דרך כלים אמנותיים, שפה רגשית שלא תמיד עמדה לנו בשגרה - כדי לגשת לזיכרון הטראומטי. זוהי שפה שמאפשרת ביטוי לכאב החבוי ולאבל שנדחק, שמאפשרת לדמוע. המיזם שלנו מזמין את המשתתף לגעת באירועים פוצעים, כמו זיכרון המלחמה הנוכחית או זיכרון השואה, ולהפוך אותם ליצירה אישית. היצירתיות היא הדרך שבעזרתה אנו מבקשים לתור אחר המילים שטרם מצאנו, כדי לעבד את האסון ואת הכאב. אסופה זו, שנוצרה יחד עם רבני ורבניות בית הלל, חושפת מעט מהשפה והתובנות של "יוצרים זיכרון". אנו מקווים שמבט זה יסייע לכם במסעכם ליצור זיכרון, גם בפסח הזה. ארגון רבני ורבניות בית הלל פועל להשמעת קול תורני משמעותי ועדכני בציבוריות הישראלית. הרבנים והרבניות החברים בבית הלל פרושים בכל הארץ ופועלים בדרכים מגוונות בעולם התורה. שילוב מלא בין רבנים ורבניות, דיון פתוח וישיר בכל סוגיה עקרונית ומעשית שהמציאות מציבה בפנינו, והקשבה מתוך כבוד לדעות חולקות - הם עקרונות יסוד של בית הלל. בית המדרש ההלכתי של בית הלל כותב פסקי הלכה במתודה שיתופית ייחודית, והוציא לאור את הספר "ובית הלל אומרים" - ספר ההלכה הראשון שנכתב על ידי חבורת תלמידי ותלמידות חכמים. אתר "משיבת נפש", בו רבניות משיבות לשאלות הלכתיות, מכיל מאות תשובות מרתקות בנושאים מגוונים; מיזם "נגישו"ת" עוסק בסוגיות הלכתיות הקשורות לחיים עם מוגבלויות, ומקדם הנגשת קהילות דתיות לכל אדם - שניהם מיזמים פורצי דרך של בית הלל. מאז פרוץ המלחמה, בית הלל עוסק בחיזוק הרוח הגדולה שמובילה ַ את עם ישראל בגבורה ובאמונה. חוברת "ה ַּש ׁ ָּת ָא, הָכא" שמאפשרת לכם לספר ביציאת מצרים השנה, היא חלק ממאמץ גדול זה. עיצוב ועריכה גרפית: לאה מרמורשטיין-ירחי | אמנות גרפית עריכה: הרבנית שלומית פיאמנטה, הרבנית תמר ביטון עריכת לשון: רחלי רגב בעיצוב החוברת נעשה שימוש בגופנים מתוך ״אות.חיים - מיזם הנצחה בכתב ידם״: מיזם התנדבותי בו מעוצבים גופנים לשימוש חופשי מכתבי ידיהם של נופלים ונרצחים במתקפת שמחת תורה ומלחמת חרבות ברזל. מוזמנים להכנס לאתר המיזם, להוריד את הגופנים ולקחת חלק פעיל בהנצחה: il.co.hayim-ot.www אותיות הדפוס המצויירות נוצרו מתוך ובהשראת אותיות שצייר איתן רוזנצווייג הי״ד לשנה הב !הא ם ת "השתא הכא" עם ההגדות שלכם, ג א שמ ור בקרו באתר בית הלל - הנהגה תורנית קשובה: il.org.beithillel בית הלל | hillel beit hillel.beit היו שותפים לעשייה שלנו למידע אודות יוצרים זיכרון או לשאלות - פנו בדוא״ל: com.gmail@2gpoetry יוצרים זיכרון | Memory Creating