קראט דחוס (1)

לדרך. כששמע זאת אבי שיחי', הפטיר בחיוך ואמר לה 'אין כתובה בלא תגרה. יהי רצון שיצאת ידי חובה במבוכה הזו', ולי לא נותר אלא לענות אמן בכוונה". כשרייזי אירחה את אחיה וגיסתה עם חמשת ילדיהם, שכנים חביבים שיצאו מהבית לשבת העמידו את הדירה לרשותם. "זו היתה דירה קומה מתחתנו, בצד המקביל לדירה שלנו. בליל שבת, לאחר הדלקת הנרות, ירדתי לשם עם המתארחים, להכניס עוגות ומגדנות וכל מיני דברים טובים. במקום לפתוח את הדירה הנכונה, פתחתי בטעות את הדלת הסמוכה, והנה מולי יושבת השכנה בניחותא כשבתה על ברכיה... "מסכנה, היא קפצה מרוב בהלה. גם אני קפצתי בהלם, וכל החמצוצים שבידי נפלו על הרצפה הבוהקת של השכנה. ליקריץ. אדום. דביק. מוזר. זה מה שהרגשתי אז. גם אחרי שהתנצלתי..." לרייזי יש רקורד עשיר בנושא. "בפעם אחרת", היא ממשיכה, "ירד בעלי חדור מוטיבציה למחסן שנמצא במינוס 2 להביא את קרשי הסוכה ובחזור, עלה הביתה בטעות רק קומה אחת במקום שתיים. זאטוט השכנים שהיה שקוע בחביתה מקושקשת ובסלט ירקות גילה אותו נכנס לביתו עם ערימת דפנות וקרשים. הוא קפץ ושאל בהיסטריה, 'מה זה???' זו היתה פעם ראשונה בחייו של בעלי, שבה הוא הרגיש כל כך נבוך. הפעם השניה היתה", היא משתפת, "כאשר יצא מהמעלית שקוע בעיתון היומי ונכנס הביתה, או רק חשב שכך... והסיפור הזה חזר שוב על עצמו..." ובסיבוב של מאה ושמונים מעלות מהכנסת אורחים לתפילת שמונה-עשרה, קבלו את הסיפור הבלתי- אפשרי הבא: "הסמינר האהוב שלנו", מתגעגעת רבקה, "ידע לצ'פר את התלמידות בתוכניות ובטיולים... באחד הטיולים ביקשה המורה מהנהג שיעצור את הטנדר בחניון הקרוב, כ ד י שנספיק להתפלל תפילת מנחה. "עצרנו. ירדנו. נעמדנו ליד קיר אפור, לכיוון ירושלים, ושקענו בתפילת מנחה. פתאום. בלי הודעה מוקדמת. הקיר הזה זז! כן, פשוט זז! ונעלם ממול העיניים! "התברר שהקיר הזה היה שער חשמלי ארוך וגבוה. ולא הבחנו בכך במבט עין ראשוני. זה היה משעשע ומביך, למורה שלי יש תיעוד במצלמה, כיצד אני וחברותי באמצע תפילת שמונה-עשרה עומדות מול החלל הענק שנפער בבת אחת מולנו. מנסות בכל הכח להתרכז בסידור, כשאלו שכבר סיימו חונקות את הצחוק. רכבים צפרו בעצבנות ישראלית, נהגים לא הבינו למה בחרנו להתפלל מולם, באמצע הכביש... וכל החניון היה כמרקחה. על הפנים האדומות שלנו, אני לא רוצה אפילו לדבר... מה שבטוח, לב נשבר ונדכא, וכנראה גם מבויש ונבוך, אלוקים לא תבזה..." "לפעמים אני הולכת לישון מוקדם, כשבעלי עדיין בכולל ערב", משתפת גב' לאה וייס, "ולכן משאירה לידי את הטלפון. לא פעם ולא פעמיים אני מגלה בבקר שמישהו התקשר אלי, ועניתי לו, רק שאין לי שמץ של מושג מה בכלל קשקשתי שם בשיחה... ולכי תתקשרי לגיסה ותשאלי אותה: 'סליחה, מה אמרתי לך אתמול? רק קחי בחשבון שדיברתי מתוך חלום'... ולכן, תוכלי לכתוב את שמי בכתבה, כי אם מישהי נזכרת שדיברתי אתה בין השעות תשע לעשר וחצי בערב, שתדע שעליה לקחת את דברי בערבון מוגבל, ואם אמרתי משהו פחות פוטוגני, אנא קבלו בסלחנות". מילים ברוח טובה לא תאמינו איזו מבוכה חווה בעלה של מירי, כשכינס את כל העובדים במוסד לאסיפת רה-ארגון חשובה. "בעלי, מזכיר במוסד חינוכי גדול, התבקש על ידי נשיא המוסדות לזמן את כל חברי ההנהלה, יו"ר, מנכ"ל, סמנכ"ל ושותפיו, לפגישה חשובה על נהלי העבודה. הוא הכין טופס מכובד על בלנק רשמי של הרשת, והדפיס בעשרות עותקים. בשעת האסיפה, כשחילק את הטפסים לחברי האסיפה, נחרד לגלות את הכותרת המהוקצעת שהתנוססה בזכותו: 'פגישה בנוגע לנעלי עבודה', במשך כעשרים דקות השתעשעו הנוכחים בבדיחות ובפרפראות, כל אחד על נעליו שלו. על ערדליו. סנדליו. נעלי השבת. נעלי הבריאות. המדרסים וכו'. "במאמר מוסגר, אחר כך גער המנכ"ל בבעלי על טעות ההקלדה המביישת, וביקש שישים לב בפעם הבאה". איידי מפליגה אי שם לימי נערותה, כשערכה עם אחיותיה, שהיו נערות גם כן, תורנות הוגנת להכנת ארוחת הערב. "באותו היום נפל הפור עלי. התבקשתי להכין סלט ירקות עשיר ודיאטטי לכל המשפחה. הוצאתי מלפפונים מהמקרר, והנה אני מגלה אותם כמושים, רזים, זקנים ומלאי קמטים, לא נראים טובים בכלל. נשפתי בעצבנות מופגנת: 'מי החכם שהשכיל לקנות הביתה את המלפפונים ה"יפים" הללו?' אבי שנכנס למטבח באותו הרגע ענה בחיוך: 'א-נ-י'. אוי, זה היה כל כך מביך. עד שרציתי לטמון את פני בין קמטוטי המלפפונים. ואפילו בקליפה הזקנה". גם מלכה סיננה משפט אחד קטן, שהביך את כל השחקנים במערכה. "בשבת האחרונה התארחנו אצל חמותי יחד עם אחותה, שהצטרפה לפנסיון. לפני הקידוש הבחנתי במפית חלות בלתי מוכרת, עם עבודת יד מדהימה, והחמאתי לה על כך מכל הלב: 'איזו מפית מקסימה! חדשה, נכון?! איזה יופי!' "שתיהן צחקקו במבוכה קלה עד כבדה, ומתברר שזו היתה המפית הרקומה שהאורחת-האחות הביאה מתנה לחמותי לפני שנים רבות, ורק כשהיא מגיעה לבקר משתמשים בה... לבושתי, אני הייתי השליחה המסורה לגלות את החרפה הזו. כמה לא נעים". • נעמדנו ליד קיר אפור, לכיוון ירושלים, ושקענו בתפילת מנחה. פתאום. בלי הודעה מוקדמת. הקיר הזה זז! כן, פשוט זז! ונעלם ממול העיניים! 54 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

1x1, 01,w - 011xn on)1w 111nn - 077-7408455 1x1, 01,w - 011xn on)1w 111nn - תוכן שיווקי ערימה של מדרסים במגירה את חלקכם אנו תופסים בעיצומם של הנקיונות לפסח, אתם עוברים מגירה מגירה, ארון ארון, מסדרים, מאבקים, מנקים לכבוד החג. חלק מכם, אלו הסובלים מכאבי רגליים, גב או כפות רגליים, נתקלים שוב במראה הלא מלבב, מגירת המדרסים אתם קוראים לה, מגירה המלאה במדרסים שונים מסוגים שונים. כמה תקוות תלינו במדרסים אלה, אתם חושבים לעצמכם, כמה כספים, כמה אכזבה. אתם מתבוננים במגירה במשך כמה דקות, נאנחים וסוגרים אותה כלעומת שנפתחה. אם אתם סובלים מכאבי גב או מכאבי רגליים, כנראה שמדרסים לא זרים לכם. התוספות השימושיות הללו מספקות כרית לכפות הרגליים שלכם, מה שמקל על העמידה וההליכה במשך תקופות ממושכות מבלי לחוות כאב. עם זאת, בעוד שמדרסים יכולים לספק הקלה, הם אינם מטפלים בשורש הבעיה, ומשאירים אתכם חשופים לכאב עתידי. כאן נכנסים לתמונה המדרסים של לוסיאן. בשונה ממדרסים פסיביים, שרק מקלים על כאבים, מדרסי לוסיאן הינם מדרסי איזון אקטיביים והם נועדו לטפל בשורש הכאב בכף הרגל על ידי קידום עמידה יציבה ובריאה יותר. על ידי כך, מדרסים אלו יכולים לעזור לכם להמנע מכאבים עתידיים גם בטווח הארוך. אז למה כדאי לכם לנסות את המדרסים של לוסיאן במיוחד אם כבר התנסיתם במדרסים רגילים? הנה כמה סיבות: כפות הרגליים שלכם יודו לכם בניגוד למדרסים אחרים שניסיתם, ההתחלה לא תהיה כמו להכנס לתוך ענן רך ונעים, מדרסי לוסיאן ידרשו מכם לעבוד, יקח זמן עד שכפות הרגליים שלכם ירגילו את עצמם לתנוחה הנכונה עבורם. שלא כמו מדרסים מסורתיים, המספקים רק ריפוד, מדרסי לוסיאן מתוכננים במיוחד כדי לתקן כל חוסר יישור בכפות הרגליים, ולהבטיח שהרגליים שלכם ממוקמות כראוי. יציבה טובה יותר מדרסי לוסיאן יעזרו לשפר את היציבה שלכם. על ידי קידום עמידה יציבה יותר, מדרסים אלו יכולים לעזור להפחית את העומס על הגב, הירכיים והברכיים, מה שיוביל לשיפור היציבה ולהפחתת הכאב. חושבים לטווח ארוך אחד היתרונות המשמעותיים ביותר של מדרסי Lucian הוא, שהם עוזרים להגיע לאיזון וליציבה נכונה. לאחר כמה חודשי שימוש במדרסים, ניתן להגיע אלינו לבדיקה נוספת ולהווכח דרך בדיקה ממוחשבת ואובייקטיבית, כי מעבר לתחושת השיפור האישית שלכם, הדריכה שלכם אכן השתנתה וכפות הרגליים שלכם עומדות בצורה נכונה ומאוזנת הרבה יותר מאשר לפני השימוש במדרסים. החידוש המרענן והייחודי של לוסיאן הוא, שהמדרס מפחית ומטפל בכאב אך גם מלמד ומחזק את כפות הרגליים לעשות זאת בעצמן! אם גם אתם סובלים מכאבי גב, ברכיים, כפות רגליים, רגליים ועוד, אנו ממליצים להתקשר עוד היום ולשמוע עוד על שיטת הטיפול בכאבים דרך מדרסי לוסיאן, זה הצעד הראשון בדרך לשינוי ולשיפור איכות החיים! ‰ן רוˆו ל‰‚יע לעבו„‰, יפומעך יום חופי בבי. מנלרכזרוו ‰ן ‡ו‰בו לעבו„, מזריובל ןובולנוח. לךוומכירני יח„ עם ˜בוˆ‰ נבחר ל עוב„ו וכירוˆ ,ברנו ‡ ‰ניסיון לנו, ח˜רנו ולמ„נו מניסיונן ל עו„ מ‡ו ˆווים ‡חרים. וכך נול„‰ וכני„ ינ‡מי חברי. י פוטייים ‰עבו„‰ חובלן פחומ‰מכור, מ‰כוח ומ‰זמן... חני טייכמן ,‰וויר ‰‡‡ סים˜ ,‰˜פו‰ רמ ‡ ‰על נסוך מוטיבˆי‰, ון כלים ל ˜ור נכונ‰. [email protected] תוכת שתהפ את הצת  למשפחה, * מפח‰ כן בוחרים לווי נים

שרשרת בלונים צבעוניים קישטה את כל חלל התקרה של המשרד. זה היה כל כך מפתיע, שנחמי פתחה את פיה למול השרשרת הזו ושכחה לסגור. "אפילו ליצנים!" קראה בהשתוממות כשנכנסה פנימה וראתה את הליצנים החמודים שתלו בינות לבלונים, "היסטוריה!" זה באמת היה אירוע היסטורי. מעולם לא ראו קירות הדירה הישנה והטובה בהרב קוטלר 8 חגיגה צבעונית שכזו. המשרד הרציני, שמעודו חווה אווירת עשיה פעלתנית, נשים חרוצות ומנהלת ביד רמה, אירח להפתעתו בבוקרו של יום רביעי אווירה פורימית עליזה, שביקשה לסחוף אליה את כל הנכנסות. "איזה יופי", אמרה נחמי שוב, במתכוון, כשראתה את הרבנית דימלמן עומדת וסוקרת בסיפוק את הבלונים והקירות המקושטים ובעיקר את חברות הצוות הנכנסות אחת אחר השניה ומתלהבות למראה עיניהן. "וזו רק ההקדמה", הרחיבה הרבנית את חיוכה עוד, אחרי שנחמי חשבה שהגיע לרוחבו המקסימלי. בתשע וחצי כבר היו שם כולן ומירה, שהפציעה סוף סוף מחדרה, הזמינה את כולן להכנס אליו. שולחן חגיגי ערוך לארוחת בוקר, עוד בלונים, וליצן חביב ליד כל אחת מן הצלחות. "פשוט הכנתן לנו מסיבה?" שאלה רחלי, נרגשת קצת. "אני לא מאמינה. בדיוק בבוקר הכי הזוי של השנה, אחרי הטירוף של לשלוח ילדים מחופשים, לקבל כזו ארוחת בוקר, זה סוג של הגשמת חלומות". "כן, בדיוק הבוקר לא טעמתי דבר", מוסיפה גם צביה. "הגעתי לכאן עם הנשמה בידיים. אם יש בוקר שההפתעה הזו קולעת, זה הבוקר הזה". "מדהים", אמרה מלי בקיצור. מבינה למפרע למה מירה ביקשה ממנה בתחילת השבוע שתבוא היום, ברביעי, ולא בשלישי כמו בדרך כלל. "העונג כולו שלנו", מחייכת מירה שממש נראית במצב רוח טוב ונדיב. "טלו ידיים ונתחיל". מרגלית, היחידה מחברות הצוות שהיתה בסוד הענינים מלכתחילה, מזרזת את כולן לעבר הכיור. הרבנית נהנית לראות את כולן מרוגשות ומופתעות כהלכה. כולן? מירה לא ממש בטוחה. היא רואה את אסתי, שנגררת עם כולן לנטילה, חיוך מלאכותי למדי מודבק לשפתיה. מירה חוששת שהיא יודעת מה הקפיא אותה. אסתי, ששמחה בדרך כלל גם בלי מסיבות, מגיעה למשרד עצורה ומאופקת כבר שבועיים. היא לקחה קשה מאוד את ביטול המסיבות של החוגים, למרות שהיא, מירה, לא ממש מבינה כמה זמן אפשר להיות 'מצוברחים' מאותו דבר בלי להתאושש ולעבור הלאה. ויש גם את דבורה, שגם היא לא נראית המאושרת באדם. לכי תדעי מה עובר עליה. את הרי לא באמת יודעת מה קורה בלב של אנשים. מירה בכל זאת מקווה שהמשך היום, על שלל תוכניותיו והפתעותיו, יצליח לשמח גם את שתי אלו, יחד עם כולן. כשהרבנית דימלמן הציעה לה לארגן מסיבת פורים לצוות, היא לא היתה בטוחה מה היא חושבת על זה. "בהפתעה?" שאלה רק כדי לארגן את המחשבות. "בוודאי". אצל הרבנית דימלמן הפתעה ומתנה תמיד הולכות יחד. מירה חשבה שאולי דווקא עדיף שתדענה קודם. שתגענה במצב רוח מתאים. אולי הן רוצות להתארגן, אולי תזדרזנה לסיים את המשימות שלהן בתחילת השבוע, אחרת דברים עלולים להדחות לאחרי פורים והיא פחות אוהבת את זה. אבל הרבנית ביקשה שזו תהיה הפתעה, ולמעשה הבחינה מירה שהרבנית לא באמת שאלה לדעתה אלא ביקשה את שיתוף הפעולה שלה בהכנות. "אני מרגישה", הסבירה הרבנית בכל חום לבה, "שמה שהכי חסר לנו עכשיו, לאו דווקא כאן במשרד אלא בהרבה מקומות, ובכלל במצב רוח הכללי של האומה - זו שמחה. ובמיוחד כאן בארגון, אנחנו כבר חצי שנה נפגשים כל הזמן עם הטרגדיות של המלחמה ומתמודדים גם עם המצב הכלכלי הדחוק של הארגון, שמחייב את כולן פה להתנהל אחרת וללמוד כל הזמן דברים חדשים. כל זה מצטבר ומכביד. אני רוצה לתת לעובדות הזדמנות לנער את כל המשאים, להתמלא בשמחה, להעניק להן בוקר שכולו בשבילן, שמח ומשמח". "מאיפה נקח תקציב למסיבה?" הרגע הזכירה הרבנית את מצבו הדחוק של הארגון, מאיפה יקחו עכשיו תקציב למסיבה שמחה ומשמחת? "את זה תשאירי לי, מירה", ביקשה הרבנית. "את האוכל אני רוצה להכין בעצמי, ארוחת בוקר ביתית ומושקעת, ואת התכניות נשיג במחיר זול או בהתנדבות, אולי נעשה משהו פנימי, זה בדיוק מה שצריך לחשוב עליו". מירה הנהנה. "השמחה לא תלויה בכמה כסף נוציא, ולא בשום גורם חיצוני אחר. השמחה תבוא מתוכנו, מזה שאנחנו יחד, מזה שכולנו זוכות לעבוד במקום כל כך חשוב וקדוש". כך אמרה הרבנית למירה אז וכך, כדברים האלו, היא אומרת עכשיו לחברות בשיחת הפתיחה. הן יושבות כולן סביב השולחן של מירה, שלרגל המאורע הוזז ממקומו, הועמד לאורך החדר ונערך כהלכה. הן סועדות את לבן במטעמיה של הרבנית והיא מחזקת אותן בדברי תורה. "אם נתלה את השמחה שלנו בכל מיני גורמים חיצוניים, לעולם לא נוכל לשמוח באמת, תמיד יקרה משהו שיעיב עליה, תמיד יהיה משהו שעוד לא השגנו, שעוד לא הסתדר. מתי נשמח? בגיל מאה? כשכל הבעיות של החיים יהיו מאחורינו?" "אם לא נשמח עכשיו", אומרת נחמי בבדיחות מה, "איך נגיע בכלל לגיל מאה?" הן צוחקות, ומירה שוב מעבירה את מבטה על פני כולן, בוחנת את התגובות. אם היא רואה נכון, אז דווקא אסתי נראית נינוחה יותר. היא מקשיבה לרבנית בקשב רב, ומירה רוצה לקוות שהיא מצליחה ליהנות. כן, מירה רואה נכון. אסתי מרגישה איך המסיבה הבוקר עושה לה טוב. היא לקחה קשה מאוד את הסיפור של מסיבות החוגים, היא הרגישה שלא באמת ראו אותה בסיפור הזה וזה בפירוש העיב על המצב- רוח שלה בעבודה בימים האחרונים, אבל עכשיו היא מרגישה אחרת. נכון שמירה היתה אטומה למדי, אבל הרצון של ההנהלה לשמח אותה הבוקר, וכל מה שהשקיעו בשביל זה, נוגע מאד ללבה, ומצליח להרחיב אותו. רק בעיניים של דבורה היא לא רואה אף ניצוץ. היא לא באמת שמחה כעת עם כולן והמסיבה הזו לא משמחת אותה בכהוא זה. אולי אפילו להיפך. הן מתקדמות לתוכנית הפנימית שהכינה מרגלית. מוזמנות לענות על כל מיני שאלות בענין השמחה, להזכר בכל מיני שירים שמחים ומצחיקים ולנסח עובדת ה. אייזנר עובדת עם לב 56 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

כל מיני משפטים משמחים זו לזו. "מה הכי שמח לך במסיבה שלנו היום?" עוברת מרגלית לשאלה הבאה. את התשובה צריך לכתוב הפעם על בלון שכל אחת תפריח לחלל. אחר כך הרבנית תקח את כל הבלונים, תקריא את הכיתובים וכולן תצטרכנה לנחש מי אמרה מה. "שמח לי שאנחנו ביחד", כותבת אסתי. "שזכיתי לעבוד במקום כל כך איכותי". היא מפריחה את הבלון שנוחת, בלי כוונה, ממש על יד מירה, ואז נוטלת בלון נוסף וכותבת עליו: "שמח לי שהתבטלנו להנאתנו" ומנסה לכוון אותו בדיוק אל המקום של קודמו. דבורה לא נוטלת בכלל את הלורד. אין לה שמץ של מצב רוח. היא מסיימת את פרוסת הלחם-קל שהוציאה מתיקה, ותוהה מה עכשיו. "את לא כותבת כלום, דבורה?" מתפלאה מירה בשקט. היא יושבת קרוב אליה ומשתדלת לא להפוך את זה לעסק כללי. "שום דבר לא משמח אותך?" "המסיבה נחמדה מאוד", מעקמת דבורה את השפתיים לכיוון חיוך ומשתדלת לענות ממש בשקט, "אבל נראה לי שהייתי הרבה יותר שמחה לגמור בדחיפות את המטלות של השבוע ולא לגרור חובות לאחרי פורים. אחרי פורים זה ערב פסח עם שלל המטלות שלו, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לסחוב עומסים כשאין לי איפה לפרוק אותם". היא מקווה שמירה לא תתאכזב. היא חלילה לא רוצה להיות משביתת שמחות, אבל קשה לה ממש לשמוח בהזמנה. ועוד בהפתעה. וקשה לה גם לומר מחמאות במקום שהן אינן. היא ממש לא הטיפוס הזה, של אחד בפה ואחד בלב. בדיוק ברגע הזה מקריאה הרבנית דימלמן את הכיתוב על הבלון של מירה, כך שמירה מתבקשת לאשר את הניחושים והיא משוחררת מהצורך להגיב לדבורה. הקראת הבלונים מסתיימת. הניחושים היו משעשעים והכשירו את הלבבות לחלק הבא של התכנית, שכולל גם "מתנות" שמחלקת מירה לצוות כמו הבטחה עתידית להכנת כוס קפה, רשות לאחר שעה שלמה בבוקר מסוים שתבחרי ותודיעי עליו מראש, ועוד כאלו. הרבנית מגדילה לעשות ומפתיעה אפילו את מירה ההלומה, כשהיא מודיעה לכולן על יום חופש כללי. "מתנה שבטח תשמח את כולכן יותר מכל - ביום שלישי אחרי פורים, נעשה לנו אסרו חג. תתחילו פסח". האושר של החברות מרקיע שחקים. אסתי רוצה לרקוד. "מזמן לא צחקתי ושמחתי ככה", אומרת נחמי כשהן קמות ללכת מוקדם, כטוב לבה של הרבנית בשמחה הגדולה, החליטה שגם יגמרו היום לעבוד באחת בצהריים, "זו היתה מסיבה מושלמת". "ממש הרגשתי את הלב שלי מתרחב", מפרגנת צביה. "איך הריאות מתמלאות באוויר". "באמת באמת שימחתן אותי". רחלי. "מאוד". מגיבה אסתי, בחיוך שלם. והחיוך שלה שלם ממש. ורק דבורה, שמועקת ההספקים ישבה לה על הלוע לאורך כל הבוקר, הולכת אתה כעת הביתה. מי צריך מסיבות בימים לחוצים כאלו. לא חבל על הזמן המתבזבז? מ. זיכרמן, יועצת משפחתית, עם לב מנחת סדנאות לתקשורת מקרבת החיים מציבים בפנינו אתגרים, דאגות ולחצים. אנחנו פוגשים את דבורה, שמועקת ההספקים ישבה לה על הלוע לאורך כל הבוקר, מה שהביא אותה לאי שקט פנימי. היא לא מאפשרת לעצמה להכניס את השמחה פנימה, סוגרת לה דלת, נועלת. שימו לב, למרבה האירוניה, היא הפסידה גם הספקים וגם שמחה. שמחה זה ענין של בחירה. זה לאפשר לה להכנס ללב. אנחנו רואים את אסתי, מפנה את הקולות הכואבים, נותנת רשות לשמחה לכבוש את לבה, רואה את ההשקעה של ההנהלה לשמח, זורמת. השמחה האמיתית נובעת מתוכנו – משלמות פנימית ללא תנאי חיצוני. אנחנו אנשי אמונה, מאמינים שכל מה שיש לנו וכל מה שיקרה - זה ממנו. לפעמים נדמה לנו שרק אם נשקיע יותר, נתאמץ עוד, נעשה מהלך כזה או אחר, נצליח להשיג את היעדים שלנו - אז השמחה תמלא את לבנו. אנחנו חושבים שכשהדברים שתיכננו יסתדרו - נהיה מאושרים. אך האמת היא שהשגת שמחה אינה תלויה בנסיבות אלא במקור פנימי, שאיננו יכולים להמתין שיגיע מעצמו. זה לא קורה לבד. זה דורש עמל. כמו שברור שגן מלבלב לא צמח לבד, ללא השקעה. כשאדם זוכה בפיס הוא קופץ משמחה. האם תחושת ההתרוממות הזאת תחזיק מעמד לאורך זמן? ברור לנו שאפשר להיות גם מיליונרים וגם אומללים. יתכן שהזוכה ה"מאושר" לא יודע מה הוא רוצה להשיג מהחיים ואז, השמחה היא רק אשליה. סיפור עממי מספר על אשה זקנה שחיה לבדה. ערב אחד ישבה וסרגה בסלונה, כשלפתע היתה הפסקת חשמל, והמסרגה אבדה לה. היא יצאה החוצה אל הרחוב והתחילה לחפש אותה נואשות, תחת אורו של הפנס. עברה שם עוברת אורח ובנסיון לעזור לה שאלה אותה: "היכן בדיוק איבדת את המסרגה?" "בסלון שלי", ענתה. ”אם כך, מדוע את מבזבזת את זמנך ומחפשת אותה בחוץ?" "כי בסלון שלי חשוך כעת. אני מחפשת היכן שיש אור!" באופן דומה, גם אנחנו נוהרים אחר האור הכוזב של חדוות החושים, הנאות מסנוורות, ומחפשים את השמחה במקום הלא נכון. שמחה היא יותר מרגע של הנאה. היא מצב תודעתי של עומק ושלמות. לא משנה לאן נלך, להרי ההימלאיה, לאי אקזוטי יפהפה או לנווה מדבר. הנוף המקסים יפעים אותנו לזמן מה. אבל למעשה נמצא שם את אותה אדמה, אותם שמים ומים. וגם לשם נסחב את המקומות השרוטים והבלתי פתורים שלנו. את מערכות היחסים הפגומות ואת המחשבות המוטעות. נקח אתנו את אותה ההכרה לכל מקום. שאלת השאלות סובבת סביב גילוי שמחה. שמחה היא פועל יוצא משלמות ושלווה. היא משאת נפשנו י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 57 המשך בעמ' 81>>

חנה ואביגיל החברות של ריקה אני רוצה להכיר אותן אני רוצה להכיר הרבה אנשים. באותו לילה לא חלמתי על בקתות פח חשוכות בהרים במכסיקו, אלא על אולמות שהרצפה שלהם פועמת ומסתובבת יחד עם האנשים והמוזיקה הרוקדת, הבס פעם בתוכי כל הלילה, אורות נצנצו על עיני, חדרו את העור הדק והבליחו לתוך החלומות. בבוקר קמתי עדיין שיכורה, כאילו גמעתי מגביע אין סופי של מראות וצלילים ואנשים. הייתי צריכה הרבה איפוק בשביל סדר הבוקר הבנאלי שלי, השקט והביתי. ארגון החדר, טאטוא, איבוק, ארוחת בוקר קלה, לימוד מתוך ספרים - יהודית קנתה כאלו לפי בקשתי, אחד מלמד סריגה, עוד שיחון באידיש, והספר שנידבה לי אסתי בנושא אלגברה לינארית. הבקרים שלי, במובנים מסוימים, כאילו לא השתנו מאז שהייתי יושבת בקומה השניה בסן אנחל, יחידה בעולמי. הייתי עסוקה באיבוק המדפים הפתוחים בחדר, כשפתאום פקע בי משהו והעפתי את הסמרטוט היבש בכינון ישיר אל השיש. די! די לאבק מדפים פתוחים בחדר סגור! יש מלא אבק בעולם, אף אחד לא טורח לאבק אותו, העולם גדול ויש מקום גם לאבק וגם לאנשים. רק כשאת מסוגרת בחדר האבק מפריע לך. התקשרתי לריקה. פלא ששמרתי את המספר שלה, אחרי המפגש בינינו שטלטל את עולמי. לא הייתי אתה בקשר מאז. לא רציתי לשמוע על ילדות מפונקות משכונת אונטריו, שגדלו במכסיקו-סיטי לידי במרחק שנות אור ממני. לו אבא ואמא שלי היו בין החיים, לו הייתי זוכה לילדות נורמלית, אולי היינו חברות לכיתה. "הולה, אליסיה!" ריקה התגלגלה לתוך האוזן שלי, כאילו נעצרנו באמצע השיחה. "מה שלומך?" "את לא בלימודים, ריקה?" אני נזכרת באיחור גדול. "אם חשבת שאני בלימודים, למה התקשרת?" צוחקת ריקה. "ליסי, הארץ מקלקלת אותך! למזלך, הלימודים כאן בארץ הם לא מה שאנחנו רגילות. כל יום יש סיבה להתחיל מאוחר או לגמור מוקדם". "ריקה, אני רוצה לבוא לבקר אותך בדירה", אמרתי. "אמרת שיש לכן דירה של בנות מרחבי העולם". "העולם הדובר ספרדית", מדייקת ריקה. "בואי! יהיה נחמד! היום אנחנו הולכות לעשות לנו ערב התעוררות. אליאנה תנגן, ואביגיל תכין את הכיבוד". "אם כן, אני אכין את הקינוח", הודעתי. "תסבירי לי איך להגיע?" כתבתי בדבקות את ההוראות מפיה של ריקה. שני אוטובוסים והליכה רגלית של כמה דקות. אני יכולה לקחת מונית, אבל אני לא רוצה! אני אסע באוטובוס על אף שריקה הזהירה אותי שנהגים של אוטובוסים ישראליים עצבניים נורא, ושאם צועקים שעלי להתקדם הכוונה ללכת אחורה. אני אתקדם בכל מחיר. גם אם זה מפחיד, גם אם זה מרגיש כמו ללכת אחורה. ריקה אמרה לי להגיע בשעה חמש, כתבתי את השעה בפתק. לרגע הזכרתי לעצמי את יהודית, שמציינת תאריכים ושעות ביומן שלה. הפגישות שלה מצטופפות לפעמים בין השורות, בראשי תיבות קטנים ומסתוריים שרק היא יודעת לפענח. ביום אחד יכולים לשכון זה לצד זה פגישת ייעוץ עם מנהלת מבית שמש, והרצאה ביום עיון של צוות בנתניה, ואסתר טובה שלה, זאת המזכירה האישית שמנהלת אותה, מתקשרת לפעמים להתחנן אליה לנסוע בין לבין לקפיצה קטנה לאשדוד. רק הימים שלי נפתחים ונסגרים ריקים וחלקים, מכילים רק אותי, וגם זה בקושי. ההחלטה הבאה שלי: לקנות לי יומן ולמלא אותו צפוף, להרחיב את הימים, להרחיב את הנפש שלי. בינתיים, מה אעשה עד חמש? פתאום לא יכולתי להשאר עוד רגע בין הקירות. חלפתי בתיעוב על פני ספרי הלימוד, לא חננתי את סל הכביסה במבט, ואפילו לא הצצתי למטבח, עיר המקלט שלי. אני לא צריכה עוד ערי מקלט! אף אחד לא רודף אחרי, חוץ מאשר אני עצמי, ורק אני אהיה לי גואלת, אשלח אותי החוצה. יש הרבה מה לעשות בעולם. אני יכולה לנסוע לקבר רחל. אני יכולה לנסוע לשוק או למרכז העיר. במקום להזמין פסנתרים בטלפון, אני יכולה למשש את העולם, או לפחות חצילים מבריקים שגדלים בו. אני יכולה לצאת לנחל הירקון. אני יכולה לנסוע לסמינר של אסתי ולראות איך זה נראה ונשמע כשאלף תאומותיה מסתובבות באותו חלל. יהודית הציעה לי את כל אלו. מדי פעם היתה מנסה בעדינות רעיון חדש לשלוף אותי החוצה. בדרך כלל סרבתי. לא רציתי לצאת למסע קניות בגדים. לא רציתי לבוא לחתונה של בת דודה של אסתי. שאלתי את יהודית אם אני צריכה, והיא אמרה שלא. אולי זאת היתה הבעיה, שלא הייתי צריכה. לאנשים אחרים החיים לא הציעו, הם הדפו קדימה, בכח. התחייבויות קודמות, אילוצי פרנסה, יחסים משפחתיים או העשרים אחוז הנעלמים של אסתי. רק אני יכולתי לבחור להשאר בחדר, תולעת בכרוב קטן, ובחרתי בו, בחדר הלבן ובעל הניחוח הנעים שלי. לא עוד. כתבתי פתק מסודר ליהודית, שלא תדאג, הצמדתי למקרר, ויצאתי לאוויר העולם הקריר. /// "ריני, אמרת שהשגתם פסנתר לחנות?" היא הבטיחה לנסות למזער את נזקי הקניות של ליסי. לילדה אולי ממתינה בעתיד כלשהו ירושה של עשרות מיליונים, אולי היא מיליונרית בפוטנציה, אבל חשבון הבנק שלהם לא. מה יהיה אם הילדה תחליט מחר להזמין לה הביתה פיל מחמד קטן, או לתרום מאה אלף שקל למקבצת נדבות שתפגוש? היא צריכה להתייעץ עם הפסיכולוגית איך להציב לליסי גבולות בלי להקטין את הנפש שלה, ובינתיים, אם היא תבטל את הפסנתר החדש שליסי קנתה, ותקנה לה תחת זאת פסנתר במצב מעולה מבית עשיר בחצי מחיר, זה יהיה צעד קטן בכיוון הנכון. "כן, הנה הוא מגיע!" מגביהה ריני את קולה מעל לקולות נפילה של חפצים כבדים. "את כל החפצים כאן, ואת הפסנתר צריך להכניס פנימה לשם, כן, יש שם מקום בשבילו. בזהירות!" מתריעה ריני לקול ח. לוברבום פרק ל"ט 58 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

התנפצות של משהו. "הכל כאן מלא חפצי ערך, בבקשה". "גם כן סבלים", חוזרת אליה ריני בטרוניה. "הם זורקים את החפצים מהמשאית לרצפה מגובה של מטר. אם לא מפקחים עליהם, הם היו מביאים לנו את הפסנתר מפורק לקלידים". "אם הוא לא מפורק עדיין, אני יכולה לקנות אותו? הפסנתר בכלל למכירה?" "אלא מה?" גיחכה ריני. "כלילה בן אדם עסקי. לכל דבר בחנות שלה יש מחיר, והוא ימכר, אם לא באלף, אז באלפיים". יהודית נושכת שפתיים, חושבת באיזה מחיר מוכרת כלילה את ריני לעמוד בחנות ולקבל את פני הסבלים שזורקים את החפצים. שלושים שקלים לשעה? "בכמה ימכר הפסנתר?" "רגע, אמא, יש כאן איזו לקוחה שאולי צריכה עזרה", ריני נעלמת מהקו, משאירה מאחוריה קולות שיהודית רוצה לשים ידיים על האוזניים מפניהם. אחרי רגע שוב חוזרת הילדה שלה לטלפון, קולה צעיר ועדין. "מוזר, היא נעלמה. הייתי בטוחה שהיא רוצה משהו - היא עמדה קרוב אל הסבלים וחיכתה שהדרך תתפנה. לא משנה. הבקרים פה כל כך משעממים בלי קונים לפעמים, שאני שמחה כמו כלילה כשמישהו נכנס". יהודית מתאפקת לא לשאול אם הם משעממים כמו שיעור מתמטיקה, יותר או פחות. "אז מה, את רוצה את הפסנתר?" ריני צוחקת. "את יודעת מה, תחכי רגע על הקו, אני אשאל את כלילה. אולי נחסוך את המחיר של הסבלות של הפסנתר, ונשלח אותו ישר אליכם! חכו עם הפסנתר, אל תורידו אותו! אני כבר אומר לכם מה לעשות אתו". /// רחוב מונצר היה שקט באותו ערב, כשמוכרת צעירה גמרה את המשמרת ופיהקה. כלילה הביאה אותה היום לשתי משמרות ברצף. במשרה הבאה שלה היא תברר מראש האם העובדות המקבילות הן אחייניות של המנהלת. החנות היתה ריקה מאדם. כך, לכל הפחות היא חשבה, אחרי שזירזה קודם שתי קונות אחרונות, ששוטטו בין המדפים בחיפוש נלהב עד שהגיעו לקופה וביקשו ממנה בתמימות לפרק שתי ידיות וינטאג' ממזנון סלוני. היא נאלצה לאכזב אותן שהידיות אינן למכירה בפני עצמן. שתי הקונות ההן יצאו, ואיש לא נכנס אחריהן. היא נשמה את האוויר הדחוס מעט של החנות, חשבה על החלונות הקטנים בעורף, שהיו מוסתרים בחלקם במעמדים. שמחה לחשוב על משבי האוויר הקרים שמחכים לה בחוץ. היא לא ידעה שעוד מישהי נושמת יחד אתה את אותו אוויר, כמעט בלי להניע שפתיים ובלי להשמיע רחש. היא לא ידעה שעמוק בקצה החנות, ממש מתחת אותם חלונות מואפלים, מוסתרת מאחורי גיבוב ארגזים שהמתין לפריקה, מביטה בה מישהי, שפופה, עוקבת אחר תנועותיה, ואחר המילים שמלמלה לעצמה באין מפריע. היא המתינה, באורך רוח, כשם שהמתינה כל אותו היום מחוץ לחנות, בדיוק אל הרגע הזה. המוכרת הצעירה ביצעה במיומנות חדשה את הרוטינה של סגירת קופה. היו שם כמה שקלים שלא הסתנכרנו אבל היא לא היתה מוטרדת מהם במיוחד, כמו שמעולם לא נתנה לכסף הקטן של החיים להציק לה. כלילה תקזז אותם בסוף החודש מהמשכורת שלה, שיהיה. היא ממילא לא עובדת כאן בשביל הכסף. היא גררה אחד לאחד את החפצים שהיו מוצגים לראווה בכניסה לחנות, ואי אפשר היה לסגור את התריס כל עוד שהם היו שם. התנשפה כשגררה את המיקסר מסדרת הבוטיק - בדרך כלל כלילה לא התעסקה עם אביזרי חשמל, אבל המיקסר היה לא רק כלי חשמל אלא גם יצירת אמנות. רטנה על טעמה של בעלת הבית. איחלה לה לאהוב להבא רק מיניאטורות. היא מילאה את המעברים בעוד ועוד פריטים, חוסמת בבלי דעת את הגישה אל אחורי החנות. כלילה אמנם אמרה שלפני סגירה סופית יש לעשות סיבוב ולוודא שהחנות ריקה, אבל השקט מסביב היה מושלם. ואיזה איש יתן שילכדו אותו במלכודת חפצים, יסגרו את האור וינעלו את הסורג הכבד, החורק, בלי להשמיע קול? "לילה טוב!" הכריזה בעליזות אל חלל החנות העמוס חפצים רדומים. החנות הקטנה, שנראתה בחושך יותר מכל מערת אוצרות מופלאה, לא החזירה לה שום הד. וגם הדמות השפופה שהצטנפה בירכתי החנות ללא נוע, נהגה כך. התכנסה אל תוך האפלולית והשקט, לא החזירה הד. אליסיה, שגדלה בבית סבתא שלה בלי לפגוש אדם, מגיעה לארץ ישראל, לביתה של יהודית. יהודית יצרה קשר ראשוני בינה לבין ריקה, תלמידת סמינר ממכסיקו. ריני, שגדלה לפניה בבית של יהודית ושבה לבית הוריה, עוזבת את הלימודים ומתחילה לעבוד בחנות יד שניה. /// תקציר

גנבים. המחשבה חוצה את המוח שלי כמו ברק. גנבים באו באור הבוקר למשפחת פילמר. בטוחים שהבית ריק. ולא חסר כאן מה לגנוב. הם ערבים? המוח שלי מטיס דמיונות בעתה. תמיד הוא היה אלוף בהרצת תרחישים הזויים. בהצמחת שיניים וקרניים לכל מפלצת. אם הגנבים ערבים, אני בסכנת חיים. האמת היא שגם אם לא אני עלולה להיות בסכנה. אני נצמדת בכח לדלת הבית. קולות קלושים בוקעים מתוך החדר. שוב ארון נפתח, נסגר. למרות תחושת הסכנה שמלפפת את גרוני, אני לא יוצאת החוצה. לא פורצת בחלוק אקונומיקה מביתה של הדסה היישר אל זרועות שכנותי המפטפטות בנחת. הפחד מהבושה מנצח אפילו את הפחד הזה. הרי לא בטוח ש - - - דלת החדר מתנועעת. אני לוחצת על ידית הדלת. לברוח הרגע! חונקת צעקה. הגנב צועק גם הוא. 'אמאלהההההה!!!! מי זהההה?????' אני מסתובבת מעם הפתח. הגנב נמוך ממני. יש לו פנים של נערה סתורת שיער. עיניים מבוהלות וקערה של נטילת ידיים רועדת בין הזרועות. קוראים לגנב הזה תמר פילמר. במקום לנשום בהקלה אני מפלבלת בעיני. לא מצליחה להוציא הגה מהפה. "אמא של דיני..." היא כמעט מתעלפת. "מה – את – עושה כאן???" העיניים שלה עולות ויורדות על חלוק האקונומיקה שלי. לא מחמיצות אף כתם. אחר כך הן פוזלות אל הדלי הירוק. הארונות הפתוחים במטבח. מיכל האקונומיקה מדיף הניחוחות. "מנקה?" היא זוקפת גבה. אני עדיין לא מצליחה להניע שפתיים. 'ממש לא', אני רוצה לצעוק. מנענעת בראשי. אין סיכוי שתמר תדע שאני עובדת אצלם. בדיוק תמר שלומדת במחזור של דיני. אני לא עושה את זה לבת שלי. לא עושה לה את זה בעולם. 'מותר לשקר מפני השלום', אני מנסה ללחוש לעצמי, אבל גם אם אתאמץ מאוד אין שום הסבר לנוכחות שלי בבית פילמר, בחברת דליי מים ובועות סבון. בתלבושת של עוזרת בית. "כל כך נבהלתי..." תמר נכנסת לחדר האמבטיה, יוצאת משם כעבור חמש דקות. מאורגנת ומסורקת. "את יוצאת לבית הספר?" הלב שלי מפרפר. דיני, המתבגרת שלי, יושבת עכשיו בכיתה. דיני, הלחוצה מכל מילה של חברה. דיני, שכל עקימת אף עלולה לשבור לה את הלב. קל וחומר אם המעקמת את אפה היא תמר. תמר מושכת כתף, שולפת מהמקרר גבינה צהובה. "כבר נקי כאן?" היא מעבירה יד על משטחי השיש הרחב. למה הדסה לא עידכנה אותי? לא היתה שיחה אחת שלא הבהרתי לה את ענין הסודיות. זה היה קריטי. זה היה התנאי. "זה בסדר", אני ממלמלת. היא מארגנת לעצמה טוסט עסיסי. יוצאת לסלון. שולפת סידור מהספריה. "את לא יוצאת לבית הספר?" אני שואלת שוב. היא מרימה אלי עיניים חומות. ניצוץ מפוחד מהבהב באישונים. "ישנתי", היא פותחת את הסידור. "לא שמעתי שהיית כאן, לא ידעתי שאת אמורה לבוא". מיד כשהיא מסיימת את המשפט, היא מתחילה לדובב 'אדון עולם'. מונעת ממני כל אפשרות להמשיך את השיחה. ח ל ו מ ו ת ש ל א ח ר י ם 60 קראט | כ"ב בשבט תשפ"ד ג . ס פ ר י ן תקציר: ציפי, גרפיקאית, עובדת בסתר בבית הדסה השכנה, כדי להשלים הכנסות. למרבה הפתעתה היא מגלה, כי הדסה היא אמא מיוחדת במינה, למרות שהיא עובדת שעות רבות מחוץ לבית. בפרק הקודם: משלוחן מניח מאחורי בית משפחת פילמר אריזת שי. ציפי מגיעה למסקנה שמדובר במתנה עבור הדסה. היא שומרת על המארז במדף עליון, ולפתע שומעת קולות חשודים מתוך החדר. 60 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

אני מתהלכת נסערת ברחבי הבית. מתכופפת אל דלי ירוק. סוחטת סמרטוט. כל חוסר האונים שלי נסחט בתוך הבד הוורוד. נוזל טיפין טיפין בתוך הדלי. אני מסתערת על צמד ארונות אחרונים. כמו תמיד, הסערה הפנימית שלי יוצאת החוצה בתוצאה של נקיון יסודי. ברק בקצב אוטוסטרדה. כשתמר נעמדת לשמונה עשרה, אני מרגישה שמשהו בתוכי מתחיל להתייצב, לחשוב בהגיון. קודם כל אזהיר אותה שלא תספר לאף בת מבית הספר. לאף אחת בעולם. אולי היא תוכל לשמור על הפה... אולי דיני שלי לא תדע לעולם? אני אסביר לה כמה זה חשוב. כמה זה יכול להיות איום ונורא... תמר פוסעת שלוש פסיעות לאחור, נוטלת ידיים. מתיישבת בסלון עם הטוסט החמים שלה. מרופד בנייר אפיה. "תמר", אני צועדת לסלון. חושבת רק על דיני שלי. דיני והעיניים שלה, שכל כך מתאמצות למצוא חן בעיני החברה. דיני שעושה הכל בשביל להיות הכי בסדר שיש. "תקשיבי. אף אחד לא יודע שאני עובדת כאן", אני מתהלכת סחור סחור. "זה... זה סוד. אני ממש מבקשת ממך לא לספר אותו לאף אחד בעולם". תמר נוגסת בטוסט. "במיוחד לא לדיני", אני פולטת. תמר מהנהנת באלכסון. מושכת גבינה נמסה בין פיסות הלחם. אני חוזרת בהיסח הדעת למטבח. פותחת מקפיא, מתחילה לרוקן את כל התכולה אל שולחן המטבח. קופסאות פלסטיק מושקעות. עוגות מלופפות בנייר אלומיניום. כשהיד שלי מגיעה לתחתית המקפיא אני מגלה איזו שטות עשיתי. מה הקשר מקפיא עכשיו? לא סיכמתי עם הדסה על דבר כזה. מה בדיוק היא תעשה עם כל התכולה ביום אחד. אני מחזירה הכל במהירות. מנסה לשחזר איפה עמדה כל קופסה. תמר מברכת ברכת המזון, מתרוממת מהכסא. "את יוצאת עכשיו לבית ספר?" אני צועדת אחריה כמו צל. "לא", היא משפילה מבט. "אני לא הולכת היום לשום מקום". "מה קרה?" "רק לי לא נותנים לעבור כיתה", הקול שלה רועד פתאום. "שנה שעברה עשו סלט, שמו אותי בכיתה הכי דפוקה. השאירו אותי רק עם שלוש בנות נורמליות. שתיים מהן עברו לכיתה המקבילה לפני שבועיים. אני לא הולכת יותר לכיתה הזאת!" היא זוקפת סנטר בתנועה עקשת, אבל משהו רועד לה בקצות האצבעות. "מה אמא שלך אומרת על זה?" אני תוהה. "אמא שלי אומרת שאם בית הספר חושב שאני לא צריכה לעבור כיתה אז אני לא צריכה לעבור. היא אומרת שאני לבד יכולה לעשות את הכיתה מוצלחת. אבל חברות שלי עברו... ואין לי עם מי לדבר! אין! המנהלת של בית הספר תראה שאני לא מגיעה כמה ימים, אולי ככה היא תשתכנע להעביר אותי כיתה". "רגע", אני פוסעת צעד לאחור. "את רוצה לומר לי שגם אתמול נשארת בבית?" אתמול לא הייתי כאן. אתמול הייתי גרפיקאית. אמא לנערה במסע קניות. לא עוזרת. היא משפילה מבט, נותנת לי להגיע למסקנה בעצמי. "ואת רוצה לומר לי שאמא לא יודעת מכלום?" "אל תספרי לה!" היא מתקרבת אלי, מקשה אחת של אין אונים ותחנונים. "בבקשה!" "בוודאי שאני אספר לה", אני חוזרת למטבח. סוגרת ארונות. מחזירה סמרטוטים אל חדר הכביסה. מרוקנת דלי ירוק. "אני אספר לה בעצמי..." תמר משתרכת אחרי. "זה... זה... אני מתחננת, זה לא יהיה טוב אם היא תשמע את זה ממך. אני כבר אדבר אתה על זה, מבטיחה. בסדר?" אני משרבטת להדסה על דף ממו מה ניקיתי הבוקר. מתפטרת מחלוק האקונומיקה. 'כבר מאוחר', נחרדת לגלות את המחוגים בשעון, מתקרבים בצורה מבהילה לשעה בה חוזרים ילדי החמד מהמוסדות. תמר מקדימה אותי בצעד. "בואי נעשה הסכם", העיניים שלה מהבהבות במצוקה. "את לא תספרי לאמא שלי שהייתי כאן הבוקר – ואני לא מגלה לאף אחד בעולם שאת מנקה אצלנו. אף אחד!" "מה פתאום", אני פולטת. אוחזת את הידית. איזה מין מאזן אימה משונה. "בבקשה", היא מפצירה שוב. "נדבר כבר", אני מסובבת מפתח במנעול. חומקת החוצה. נסערת. עולה לקומה השניה, פורצת אל הבית שלי כמו רוח סערה. מקדימה את הילדים בעשר דקות תמימות. אילו הייתי חיה בעולם מקביל. אילו הייתי חיה בעולם מקביל הוא היה עולם פשוט. בו היה ברור לכל אחד מה מוטל עליו לעשות בכל עת. מתי לדבר, מתי לשתוק. מתי להעלים עין, ומתי לכסות. בעולם שלנו אני מתהלכת ותוהה. מנסה להקשיב לעשרים הקולות שרוחשים בתוכי. יחד עם ערבוביית הקולות של הילדים שממלאים כל פינה בבית. דיני שלי פותחת דלת, חוזרת מאושרת מבית הספר. כמה לא מובן מאליו. מספרת על הגדה מיוחדת שהן הולכות להוציא יחד, כל בנות הכיתה. כל אחת תביא ווארט אחד והיא עם עוד שתי חברות אחראיות על האיסוף והעריכה. פתאום כל כולי פחד. רק שהסוד שלי לא יתגלה. שדיני תמשיך להסתובב ביקום שלנו עם עיניים צוחקות. י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 61 סיפור קצר בהמשכים פרק 5

מילים עם כח ח. וקסלמן המתנה של החיים / אמא שניסתה וראתה כי טוב המתנה הגדולה ביותר שאת כאמא יכולה לתת לבתך, הנסיכה שמקימה תיכף ממלכה: תני לה להכנס כבר בגיל בית הספר למטבח. חברי אותה לבית, לארוחות הצהריים, לסעודות שבת וחג ומהותן, עזרי לה עם הכללים הפשוטים והמורכבים, שתכנס ברגל ימין למטלות הבישול והאחסון. כמה הווי משפחתי אפשר ליצור בשעות אלו במטבח! כמה סיפוק והנאה ניתן לחוות דווקא עם העבודה הרבה, הלכלוך והטרחה! עם איזו תחושה נפלאה תלך בתך לישון אחרי שהיה במטבח, גדושה עצות ותחבולות! איזו הקניה חשובה את מקנה לך לכל החיים! הרווח שלך ושלה יהיה עצום. היא לא תגדל עוד על זרי פינוק וחלומות. לא תחפש רק הווי חברתי ובמה מול פרוז'קטורים. נפשה תתמלא בסיפוק אמיתי ורצון לעשיה, ויצירת קשר משפחתי חם בבית. אמא, למה את דואגת כל היום למצבה החברתי ולבילויים אחר הצהריים? תני לה חוויית התנסות למידה וטעיה בשטח המיוחד בבית. כך גם תקלי עליה בממלכתה העתידית. היא תוכל להפעיל כשרונות מבורכים ולהעמיד בקלילות סירים מדיפי ניחוחות. יהיו לה כללים ברורים ממטבחה של אמא. יהיה לה סיפוק ואושר פנימי. תהיה לך רווחה בידיעה שבתך כבר הוכשרה היטב לתפקידה. היא לא תעקם את האף כשתצטרך להכין ארוחה קטנה, ולא תזדקק בדחיפות לשרותי הסעדה יומיומיים... תוכלי להכין לה כהחלטתך, אבל היא לא תהיה תלויה רק בך. טוב, אז לא / אנונימית אפתח בשבח האכסניה. תודה על הנושאים החשובים והמועילים! גם אני בתור בחורה עזרתי רבות לדודתי. מדי יום חמישי לקחתי את הילדים לגינה והייתי אצלה המון. היום דודה שלי כבר אם לבנות גדולות, ואילו אני - אם לקטנים ומדי פעם זקוקה לעזרה. כשאני נואשת, אני מעזה להרים טלפון ונתקלת בתירוצים. נדיר מאד שאחת הבנות יכולה להענות. זה נראה כך: "חני, את יכולה ללכת? אה, יש לך מבחן. רבקי, את יכולה? אה, קבעת עם חברה, אה אז בטח שלא. מלכי, את יכולה? יש לך מפגש חברתי? אז אף אחת לא יכולה, ממש חבל. אני מצטערת". ואני סוגרת את הטלפון ותוהה: מה את חושבת, דודה יקרה? שאצלי לא היו עיסוקים מעניינים? וכי לא ויתרתי על הליכה בערב ועל זמן עם חברות? לא קיצרתי בלימוד עם חברות ולמדתי לבד, כדי לעזור? לדעתי הבעיה בנו, האמהות. הכדור נמצא אצלנו! התרגלנו לתת לבנות ולתת להן, לאפשר להן לחלק את הזמן לפי ראות עיניהן. לא לקחת להן חלילה... ואז, רק אם נשאר זמן אחרי לימוד של ארבע שעות, כולל פטפוט שעתיים, וצחוק בין לבין, ופעילות חברתית והנאות וחוויות – אולי ילכו גם לעזור, ואם לא – אז חס וחלילה שלא יהיה על חשבון... הרי בינינו, אנו רואות הרבה פעמים נערות סמינר עסוקות שחוזרות הביתה מהלימודים ומתעכבות שעה ברחוב. כן, הן עסוקות. עם הרבה חוויות וגם מבחנים. ומה עם חסד? מותר לבחורה לדעת שמקריבים בשביל זה! מוותרים! למה שאמא לא תגיד לבת שלה: "יש לך מחר מבחן? תורידי חצי שעה מהלימוד, תוותרי על הפטפוטים ולכי לעזור". הבת שלך תראה שזה חשוב לך, כמו דברים אחרים שאת יודעת להנחיל לה. למה בעזרה לזולת פתאום אנחנו מוותרים, לא צריך ולא חייבים? כשהבת שלי תגדל – כך קיבלתי על עצמי בל"נ ואני מקווה שאעמוד בזה - ארצה לעודד אותה לעזור לאחרים, גם כשזה על חשבוני. אנחנו לא נפסיד מזה! האחריות על הנערה / מורה להוראה מתקנת בסמינר האחריות על הלמידה אמורה להיות על התלמידה. כך זה בדרך כלל. עזרה למשפחה לא אמורה לסתור את הלימודים. אלא אם כן יש לתלמידה בעיה בלימודים ואז, גם אם לא תדרש ממנה עזרה בבית - זה יגיע. היא תמצא סיבות אחרות. אני רואה שגם תלמידות שלא נדרשות לעזור בבית – כשקשה להן בלימודים והראש שלהן לא שם, הן מוצאות את כל הסיבות. אלו שרוצות ללמוד, מספיקות גם בתנאים הכי מורכבים. במקרים רבים, כשאמא מעודדת למידה, זה עוזר לתלמידה להספיק הכל. ראיתי בנות שגם עם המון עזרה מסביב עמדו במטלות שלהן בכבוד. מה הקשר בין לימודים לפרנסה? / אחת שמתקשה לראות את המצב קשה לי לראות שהלימודים הפכו ל'אליל', והחסד – שיחכה בצד. ואליך מחנכת יקרה – קראתי את פנייתך אודות התלמידה שלא ממלאה את חובותיה הלימודיות. הייתי רוצה להתייחס לדאגתך בקשר לעתיד הפרנסה. איני רואה במציאות הוכחה שיש קשר בין השקעה לימודית לפרנסה ברווח. בדיוק השבוע שמעתי מידידה קרובה שעורכת הפעלות ברחבי הארץ, כי נערך מפגש של כתתה לאחר עשר שנים מסיום הסמינר. להפתעתן גילו, שאין כל קשר בין הבנות שהצטיינו בלימודים לפרנסה ברוכה. הסתבר, שגם אלו שנצפה להן עתיד מזהיר, עובדות בעבודות שנגישות לכל אחת בשכר מינימום. לעומת זאת נמצאו בנות שבכח היצירתיות שלהן מצאו אפיקי פרנסה נפלאים. גם חברתי, שהלימודים והיא היו כשני קווים מקבילים – ב"ה זוכה לפרנס. אז מורות יקרות, יתכן שבקרוב תפגשו את התלמידה שלא למדה – בתור מפעילה מבוקשת שעושה חיל. החיים לא מתחילים בגיל שמונה עשרה / אחות גדולה רציתי להוסיף לגבי הקטנות בבית: לא והפעם: עזרה ובית 62 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

את מוזמנת לשלוח תגובות לטלפקס של מכון מילים. קשה לך לנסח ולפקסס? השאירי הודעה קולית קצרה וברורה בתא הקולי בעברית|באנגלית. צוות המכון יעשה עבורך את העבודה: 450-500-1599 המדור בשיתוף: הכל כלול: • תשאול • כתיבה • עריכה • עיצוב • הפקה ספר משפחתי בהפקה אישית אם לא נספר להם - מאיפה שידעו? 1599-500-450 [email protected] נולדתן גדולות. כשהייתן קטנות, אנו היינו הגדולות והתמסרנו אליכן כשאמא היתה עמוסה עם הבית המבורך. אני לדוגמה, ויתרתי על הדרכה כדי שאוכל לשמור על אחי הקטנים בשבת אחר הצהריים, בזמן שאמי הולכת לנוח. אז שאחיותי לא תחשובנה בבקשה שהחיים מתחילים בגיל שמונה עשרה! לא להפיל משימות, לדבר! / אמא חשוב לא להפיל משימות ללא הסבר על הבנות. לא להודיע: "היום את הולכת לעזור לדודה... היום את שומרת על..." צריך להשקיע מאמץ קטן ולהסביר את חשיבות הענין. כך הבנות תעזורנה מתוך חיבור ושיתוף, זה יעצים אותן ולא ישאיר טעם מר. לא רק בחורות / אמא כאובה מירושלים כמה תגובות נכתבו פה על הבנות שכן עוזרות ולא עוזרות. אבל את הכאב הגדול והפנימי שלי - אף אחד לא הזכיר. אני הרגשתי לאחרונה שזעקה גדולה מאד נחנקת בתוכי, ולא מעזה לצאת החוצה. הבנות שלי דווקא לא עסוקות כל כך. הסמינר שבו הן לומדות בכלל לא מספק פעילות מעבר לשעות הלימודים. )כל המתלוננות היקרות! אתן לא יודעות שיש בדורנו גם בנות שמשוועות לכל זאת! וחולמות שפעם יקראו להן אחר הצהריים! תעריכו את הבעיות שיש לכן, בעיות של עשירים!( לבנותי יש שעות פנויות ברווח, אבל - אני אגיד את זה למרות הבושה: יש לי חמש בנות. והן לא רוצות לעזור. תמיד יש להן תירוצים והתחמקויות. אם צריך קצת עזרה אז יש להן בוחן, ואם צריך הרבה – אז הן ממש לא מרגישות טוב. כשקראתי על כל הבנות שהיו רוצות לעזור אלא שיש להן עומס – קינאתי. אבל אז באה תגובה שממש חיזקה אותי ואני מרגישה שהיא הולכת לשנות לי את החיים. אף אחד לא עוזר לאף אחד, זה רק ה' שעוזר! הפסקתי לחכות לטובות של הבנות. אני נותנת להן משימות כדי לחנך אותן, אבל לא כדי לעזור לי! ראיתי, שכאשר אני שלמה עם זה, ה' שולח לי שליחים אחרים. הקושי לא בידיים של אף אחד, צער גידול בנים לא נקבע על ידי הבחורות. אם הן לא עוזרות – ההפסד הוא שלהן. הקושי שלי לא יגדל מכך. הרי יכול להיות שהבנות ינקו ופתאום ישפך, וישמרו על הקטנים ופתאום חלילה מישהו לא ירגיש טוב... ויכול להיות שישאירו לי את כל המטלות לעצמי וה' יעזור ויהיה יום נפלא ורגוע. מנסיון! בואו לא נתבלבל, יש לה' שליחים טובים, לא רק בצורת בחורות שלפעמים בגיל העשרה לא קל לבקש מהן טובות! בפנים ובחוץ / אנונימית המסגרת מאד חשובה לבנות היקרות, ולכן אין לזלזל בעקביות ובמשימות הבית. זה יוצר את החיבור והראש המלא בתוכן. אני מציעה שבמוסדות הלימוד יהיה חוב סמינרי עם ציון גם למשימות שבת שבוצעו בתור עזרה בבית. אותנו לימדו: ביום שהולכים לחסד בחוץ, עושים יותר חסד בבית. לא פחות. סבנו ר' שלמה צבי ווייס ז"ל וסבתנו מרת חיה ביילא ע"ה, התגוררו ברחוב יואל בירושלים. יום אחד נכנסה סבתא חיה הביתה, ועיניה חשכו: כל קירות הבית היו מקושקשים בשרטוטים קטנטנים וצפופים. מי קשקש על הקירות? היא נבהלה. "זו שורי הקטנה", השיבו לה הילדים במקהלה. סבתא חיה עצרה ובחנה את הקשקושים. במקום לרגוז ולגעור – היא התפעלה. ראתה שכל השרטוטים מדויקים להפליא, כולם זהים ובאותו גובה. סבתא ווייס היתה תמיד מעמיקה לראות. היו לה תלמידות בכל הגילאים, והיא היטיבה להבין ללבן. גם בשרבוטים שעל הקיר – ראתה את מה שמעבר... "אלו לא סתם קשקושים של ילדה קטנה", קבעה. "רואים שיש לה ידי זהב!" מאז, עודדו סבא וסבתא את שורי הקטנה ללמוד מיומנויות שונות של יצירה, ציור, רקמה ותפירה. על קירות הבית נתלו ציוריה, ובטוב לבה עזרה לאחיה ואחיותיה. ציירה להם שערים למחברות ותפרה להם תחפושות מפוארות. היא לא ירשה מהוריה רק ידי זהב וכשרונות, אלא לב של זהב ומידות טובות. האחים והאחיות העריצו את האחות ה ק ט נ ה , ש ת מ י ד הקשיבה, יעצה, ונתנה מ ע צ מ ה . כשאמרו לה תודה, היא ממש התנגדה: "כל כך נהניתי, אין בעד מה! אני זו שצריכה לומר לכם תודה"! )מתוך "סבתא שלנו", הספר המשפחתי של משפחת פומרנץ( דמות של כח עפ"י מסכת חייה של מרת שרה פומרנץ ע"ה לבית ווייס י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 63

תקוה ומרקר נ. ליבוביץ בסיפור חייה האמיתי 64 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד איך שולחים את הלב? אין לי תשובה לשאלה, אבל זו לא סיבה לוותר על הרצון שפועם בכל חושי להכיר תודה לגברת קורן. אתמול ערכתי רשימה מסודרת של שלל משלוחי המנות שיש לארגן ולעצב. הרשימה היתה הרבה יותר ארוכה מבשנים עברו. התחלתי מהמשלוחים שיישלחו עוד לפני פורים. משלוחים מכבדים למלמדים החשובים שנותנים מוח ולב בצורה מיוחדת. הצוות בחיידר התנהג לדוגמה בכל תקופת המחלה וגם כעת, בתקופת ההחלמה, הם מעניקים לילדים יחס רגיש מצד אחד, אבל בונה ומעצים מצד שני. קשובים לכל צורך של הילדים. משלוח לליבי, מורת הקריאה של שלוימי, שעוצב בדיוק לפי התוכנית שלו. המתוק הזה דאג לברר אצלה מה הילדים שלה אוהבים ולפי זה נתן לי הוראות מדויקות מה להכניס. משלוחים למורות ולגננות. השולחן בסלון מנצנץ בשלל צבעים, צלופנים וסרטים. אני לא ממהרת לסמן וי על השלב הראשון בחגיגה. יודעת היטב שהחלק החשוב ביותר זה מכתבי הברכה, ויש לי כל כך הרבה מה לכתוב. הלוואי שהייתי יכולה לשלוח להם תמונה מתוך לבי, שיוכלו למשש את ההערכה הרבה, העמוקה והכנה. אני לוקחת דף ועט ומגלה שב"ה יש כח במילים והלב יודע לשרטט את עצמו יפה גם בתוך השורות. לאות ומתיקות ממלאים אותי בסיום. לא מסוגלת להציץ למטבח ולא למרפסת השירות. אמא'לה. כמה כח לוקח הפורים השמח הזה. איך נשים מצליחות ללהטט בכל המשימות ועוד לצאת לעבודה בימים העמוסים האלו? איך אני עצמי עשיתי את זה בשנים עברו? נשגב מבינתי. קטונתי. אני זוחלת למיטה, עוצמת עיניים במסלול המכשולים שבדרך. המשחקים הפזורים ינוחו הלילה בפיזור חופשי. לפני שאני נרדמת, אני מדמיינת משלוחי מנות ענקיים בכמות דמיונית ממש. אין מכתבים מצורפים למשלוחי הנפילים, רק הקדשה קצרה באלפי עותקים: "לבתי האהובה, רואה את מאמצייך. אב הרחמן". למחרת, כשאני אורזת יחד עם הילדים, בעזרתה של כבי, את משלוחי המנות הנוספים, אני זוכרת יותר להוסיף את המחשבות הנכונות. לשם מי ולשם מה כל היופי הזה. מכוונת לשם מצוה. ב"ה. הרבה 'וי'ים מסומנים ברשימה הצמודה למקרר. כמעט סיימתי עם המשלוחים. רק ליד השורה הראשונה אין וי. משלוח מנות לקורן. ימים ולילות אני הוגה במשלוח לקורן. רוצה משלוח ענק, כזה שלא עובר בדלת. גברת קורן מקפידה על תזונה בריאה ואני רוצה להביא משלוח שישמח אותה, לא שלל ממתקים ושוקולדים. קניתי לה מסחטת מיצים איכותית ויש לי תוכנית סדורה איך לעצב את המשלוח עם שלל פירות וחטיפי בריאות. השעה מאוחרת, אבל עייפות לבדה לא יכולה להיות הסיבה לדמעות שמציפות אותי מול הקלקר הענקי שקניתי למשלוח של קורן. ופתאום אני שמחה שאי אפשר לצלם תמונות מתוך הלב. לא רוצה שאף אחד יפתח את תמונות הלב המעורבב שלי, ובוודאי לא גברת קורן הנפלאה. טוב שיש נייר מכתבים ואפשר לבחור מה להניח עליו. לשלוף מתוך העיסה המבולבלת שבלב רק את המשפטים המתאימים. הדמעות מציפות אותי. עוד רגע תזלוגנה על הדף הצבעוני היפה שהכנתי לקורן. קורן המקסימים, שמגיעה להם כל התודה שבעולם. שהלב הגדול שלהם עוטף את הנסיכה האהובה שלי. אני מושיטה לה ידיים אוהבות בכל יום מחדש, אבל היא – לא רוצה לרוץ אליהן. מעדיפה להיות ילדה של קורן מילדה אהובה של אמא. מרגלית בת השנה וחצי נמצאת כעת אצל קורן בדיוק כמו במשפחתון. חוזרת ברבע לארבע כמו ילדים רבים כל כך בגילה. הכל יכול היה להיות כל כך שמח, כל כך טוב ורגיל, אבל זה לא ככה. מבחינת מרגלית – הדמות הקרובה אליה זו גברת קורן. ההתקשרות הראשונית שלה לדמות אם היתה הגברת קורן, לא אני, אמה האוהבת, שטיילה אז במחלקות פחות נחמדות ממחלקת יולדות. אני עוזבת את נייר העטיפה המבריק. המשלוח של קורן יחכה למחר. נס שהתחלתי מוקדם עם ההכנות. לא יכולה לעצב משלוח כשהדמעות מסתירות לי את המוצרים. מי שיביט מבחוץ אולי לא יבין. הנה, ב"ה, החיים חזרו אל מסלולם פחות או יותר, רק אני יודעת את האמת. מרגישה אותה בכל יום מחדש. אני יכולה לבקש מכבי שתבוא מחר לסיים את הכנת המשלוח הטעון הזה במקומי, אבל אני לא רוצה. בוחרת לעשות זאת בעצמי. רוצה לעבד את התחושות, לסלק את אדון כעס שנדחף שוב ושוב מול גברת קורן. היא לא אשמה שמרגלית כל כך אוהבת אותה, במקומי. לה עצמה מגיעה רק תודה על המסירות שלה למרגלית שלי. לא רוצה שאף אחד יפתח את תמונות הלב המעורבב שלי, ובוודאי לא גברת קורן הנפלאה

48 .תמונה מתוך הלב הקולות צורחים בתוכי. משתוללים ממש. שומטת הכל, מרשה לעצמי להקשיב להם. אל תכעסי על עצמך שאת כועסת. זה כעס מובן. זו כפיות טובה, אני רוצה להחזיר לקולות הלא פוטוגניים האלו. ושותקת. כי בכל קשר יש שניים והקשר המדהים בין גברת קורן למרגלית ממשיך לפעום בעוצמה כי גברת קורן דואגת לה יותר ממטפלת במשפחתון רגיל. היא לוקחת אחריות אמהית. מותר לי להבין את הכעס שלי ורק אז להצליח לפוגג אותו. אני מחליטה להשאיר את הכנת המשלוח הזה לתענית אסתר או לליל פורים. יש לי עבודה לעשות עם עצמי. מגיע לגברת קורן לקבל את המשלוח מלב יותר נקי. פורים מגיע בקול רעש שמח. כמה טוב שיש לפני היום הגדול הזה כל כך הרבה הכנות. שלא נופלים ככה פתאום ליום מיוחד כל כך ועתיר השפעות. הילדים נראים נפלאים עם התחפושות ואני מודה לה' שגיסתי צילמה אותם לפני כמה ימים, כי כעת בתוך הבלאגן אין לי כוחות לעשות זאת, אפילו שאני מאד אוהבת לצלם. יהושע לוקח אחריות מעל ומעבר. רוצה לראות אותי נחה, שלא אתמוטט. עוד מחכה לנו נסיעה וסעודת פורים אצל הורי. "עוד לא סיימתי להכין את המשלוח לקורן", אני אומרת לו לחוצה. לא יכולה לנוח. בכל זאת הוא עומד על כך שאתן לעצמי חצי שעה של שקט בחדר סגור. הילדים אתו. אני מתיישבת על המיטה, מרגישה את העייפות. לוקחת תהלים ליד. שואפת לנצל, להרגיש את פורים ככיפורים. אומרת פרק אחד ודמעות ענקיות מטשטשות לי את המילים. לא לוחשת כלום, רק בוכה ובוכה. יודעת ומרגישה ממש שאב הרחמן רואה ומבין את כאבי. לפניו כל תמונות לבי גלויות וידועות. הוא רואה גם את ההודיה העצומה על כל הניסים שעשה לי והוא רואה גם את הכאב המדמם שלא יכול להחבש. אני רוצה את מרגלית שלי. רוצה אותה ילדה של אמא. הוא יכול לעשות הכל. הוא שומע ומבין לב של אמא. יותר מחצי שעה עוברת. אני יוצאת חדשה. בתנועות קלילות אני מסיימת עם המשלוח של קורן. כותבת מכתב אמיתי ומעריך, מאושרת עם כל מילה שנכתבת, עם הלב ששר לה תודה באמת, בלי מחיצות. בשיירה גדולה אנחנו עולים עם המשלוח הענק. כולם רוצים שגברת קורן תראה את התחפושות שלהם. התאומים דופקים במרץ. שרי אוחזת בעגלה של מרגלית, כלת האירוע. גברת קורן פותחת ומתרגשת. דמעות בעיניה. המשלוח לא עבר בדלת. הוא עבר בלב. 03-6772773

טיפה לפני הגשם ג. ספרין 66 קראט | ביום בהיר מאוד מגיעים טרקטורים ליישוב שלנו. מרעידים את כל העפר השפוך בשבילים. נוגחים עם קונגו בקירות של אולם הכינוסים. אני עומדת במטבח שלי. בוררת אורז אחד. עוד אחד. ועוד אחד. אולם הכינוסים קרוב לכאן, הרעש עובר בקלות דרך החלון הפתוח. מתנופף בווילון. מחר בבוקר יש לי אירוע, לכן עופות מתבשלים עכשיו באיטיות על הכיריים, עומדים להיות ארוחת הצהריים של מחר. הבית ריק. דובי ושימי נעלמו ברגע שנפלטו מההסעה, רותי לקחה את שולמית ומלי לצפות באתר הבניה. אריה, בעלה של צירי, נמצא מהבוקר בשטח. מפקח על הפועלים. אני מסיטה גרגר אחרון של אורז. שופכת את כולם בתנופה אל הסיר. מקטינה להבה. המחשבות שלי נודדות כמה מטרים מכאן, אל מקום שבו חלומות משורטטים הולכים והופכים למציאות. ⋅ בשש וחצי בערב אני מחליטה לצאת. הארוחה כבר מחכה על השולחן, והילדים עדיין לא שבו. פוסעת לאט. הצעדים שלי מהססים, לוקחים אותי אל התפצלות השבילים. טרקטור צהוב אוגר אבנים בכף. שברים של הקיר החיצוני ממלאים את מכולת הבניה. אולם הכינוסים חשוף לרווחה. בעל שלושה קירות בלבד. "וואו", אני עוצרת לרגע, נדהמת. כמה הספיקו ביום אחד... על הגדר מול אולם הכינוסים יושבת קבוצת נשים, צופות בדרמה. ילדים משתובבים על גבעות החול. "תראה, עדו!" אסנת מתלהבת. "הטרקטור מרים את הכף! ו... הנה, הנה, הופה!" עדו בן השנתיים מוחא כפיים. יונתן של גילה מקפץ על הגדר. היא תופסת אותו רגע לפני איבוד שיווי המשקל. "ילדים!" אודליה צצה משום מקום. גדוד ילדים כהי עיניים נושאים אליה מבט. "הבאתי סנדוויצ'ים! קחו מים לנטילת ידיים וקדימה! ארוחת ערב!" "הולכים לעשות כאן אולם גדול", רבקה מספרת לילדונת שלה. "ויבואו לכאן כלות? עם שמלות פורחות?" צחוק חולף בגדר. "אולי - - - " רבקה מחייכת. "מי יודע... לכאורה זה עומד להיות אולם מסוג אחר". "יהיו כאן חתונות בלי כלות?" הילדונת מתאכזבת. "לא חתונות. יהיו כאן מסיבות, תכניות... אולי גם שמחות. קטנות יותר". הילדונת מהנהנת בעיניים זוהרות. כולם מריעים כשהטרקטור מעמיס עוד אבנים למכולה. רוח של בין ערביים נושאת אתה גרגרי חול. צחוק של ילדים וקרניים אחרונות של שמש. "שלום הרבנית", אסנת מתרוממת פתאום, מקבלת את פניי בחיוך מנומס. כולן משתתקות, בוחנות אותי כשאני תרה אחר דובי ושימי, מנסה לצוד את תשומת לבם בלי לצעוק. מלאכה מורכבת עד מאוד. "אמא?" שני ילדים רצים על הגבעה. ציצית מתנופפת ומכנסיים לבנים. "זה היה שחור הבוקר..." אני ממלמלת בבהלה. "בואו, צדיקים, חוזרים הביתה". "א-מא", שימי מחנן בקולו. "אולי נישאר כאן עוד קצת? אולי נביא לכאן גם ארוחת ערב? אנחנו בדיוק באמצע משחק ו–" אני מנענעת בראשי, מוכנה להמתין עוד חמש דקות בלבד. שהמשחק יסתיים והביתה. שימי ודובי עטים על הגבעה. אני פוזלת לאחור. גדר עמוסה, קולות של צחוק ופטפוט. אמהות וילדים, ריח של חביתה וירקות חתוכים בקופסה. בין אפרת לאודליה יש מקום רחב. כמה הייתי משתוקקת לשבת שם עכשיו, יחד עם כולן, לתת לילדים לרוץ ברוח. להיות חלק טבעי מהשיחה הקולחת הזאת. מקצה השביל מתגלגלת העגלה היפה של שולמית. רותי צועדת מאחוריה, שקועה בשיחה עם צמד נערות. "היא כבר עייפה", אני מקבלת לזרועותי פעוטה משפשפת עיניים. מלי אוחזת בכף ידי. שימי ודובי מנערים מכנסיים לבנים. וכך אנחנו חוזרים הביתה, משפחה. ילדים שרצו על גבעות החול. פעוטה שזכתה לטיול באוויר הצח. נערה שבילתה עם בנות גילה. ואמא – רבנית. שבררה אורז במטבח. ⋅ "אריה ביקש ממני אחרי מנחה לעבור באולם הכינוסים", שלמה מקרב אליו את המלחיה. "ההתקדמות שם מדהימה", אני מתלהבת. "עכשיו הכל נראה כמו חורבן", הוא מכה במלחיה. גרגרי מלח נוחתים לתוך הסלט. "הם הורסים כמעט את כל המעטפת בשביל להרחיב". אני רואה בעיני רוחי את התכניות שהגיתי עם אלה - הולכות ותופסות גובה. הטלפון הביתי מתעורר פתאום. מספר בלתי מוכר על הצג. "אפשר לדבר עם הרבנית?" קול מלא מרץ מפכה בפומית. "מדברת", אני מחייכת לעצמי. "זאת אודליה רז", אנרגיה זורמת מעבר לקו, תוססת כמו גזוז קריר. "הבנתי שעומד להבנות כאן אולם רציני... אירוח נשים... אירועים, יהיה כלול בו גם מטבח, נכון?" "בעזרת ה'", אני מרותקת לקול שלה. "מה מספרות הנשים?" "כולנו מתעניינות מאוד, זאת חוויה גדולה ליישוב הקטן שלנו", היא צוחקת. אני אוהבת את הצחוק שלה. נגיעות של קוקה קולה אקזוטית. "אני כל כך שמחה לשמוע, האמת היא שחששתי", אני מגלה לה. "חששתי אולי יפריע לכן הרעש... הלכלוך..." "חס וחלילה", אודליה מכריזה. "רציתי להציע לך הצעה", היא לואטת. "מה דעתך שאני אהיה אחראית על המטבח?" "אחראית על המטבח?" אני מתיישבת על הכסא הקרוב. "לא הכל אני יודעת לעשות... אבל הרבה כן. ולהיות אחראית זה אומר לרכז את כל הנשים המוכשרות כאן ולתת לכל אחת לעשות את מה שהיא טובה בו". "זה נשמע מדהים", אני פולטת. "תני לי לחשוב על זה... התפעול של המטבח עדיין לא עומד עכשיו על הפרק. אבל זאת הצעה נהדרת! תודה שהתקשרת". "אין בעד מה", היא נפרדת ממני. מאחלת לילה טוב. אני אוחזת את המכשיר פתוח. צליל מונוטוני עולה ממנו. הרבה מילים עומדות לי בתוך הגרון. מבקשות להמשיך את השיחה. לגמוע עוד מהגזוז של אודליה. יש בו מעבר מהיר מתוכניות למעשים. אנרגיה שסוחפת את כל מי שעומד בדרכה. ההצעה שלה קוסמת, נותנת אחיזה נוספת לחלום שלי. טיפת התגשמות. לעבוד יחד אתה זאת יכולה להיות בחירה נהדרת. פרק 49 תקציר: אילה, מפיקת אירועים, עוברת מירושלים ליישוב 'מאורות', עקב תפקידו החדש של בעלה, הממלא את מקום אביו כרב היישוב, היא מגלה שנדרש ממנה להכנס לנעלי הרבנית. אילה מציעה להפוך את אולם הכינוסים הקטן לבית הארחה בסגנון כפרי. קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

הספר החדשני, מוגש במקוריות מרתקת ומושקעת, כהמשך ישיר לסדרה הסוחפת "מ"ח קניינים" בקו צל"ש. "קנית את זה" כבש את ליבן של רבבות נשים ובנות והפך לספר חובה המשלב חווית קריאה עם תוכן מרומם ומאיר. בהמלצת הרב זנדר שליט"א ובשילוב קטעי הלכה מספרו החשוב "משנת הצניעות". מתנה אידיאלית וערכית לבנות ונערות! שהאיר הספר אלפי בתים מק"ט 4691 הפצה: 'ספרים' 8026622-02 5 4 10 0737-861-861

מכאן תמשיכו הלאה 68 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד ב. בלומנברג פרק 74• לא יוצאים מהקופסה בלי רשות "כשאמרתי לה שאני לא זה ולא זה, ולא עסקתי בשום תפקיד חינוכי מעודי, היא ממש התאכזבה. היה לי כמעט לא נעים ממנה..." בבית, כשהיא מסדרת את המשלוח מהסופרמרקט בארונות ומספרת על קורות היום למרדכי, הסצנה כולה נראית לטובי מבדחת. ורדה כמעט האשימה אותה: 'אבל תיפקדת פה מדהים עם שיפי! ואת טיפוס מנהלת כזה, מה, את לא?' 'אני לא', אישרה טובי. 'יש לי גישה טובה לאנשים, ברוך ה'. ואם היתרון הקטן הזה יכול להביא פה תועלת, אשמח להעמיד אותו לשירותכם'. 'פחות מה שאני צריכה פה כרגע', הצטערה ורדה. "מה זאת אומרת שלא עסקת בחינוך מעודך", מתנגד מרדכי, "למה, מי הוציא מהבית הזה שלושה ילדים מחונכים היטב?" "אוי", היא מחייכת, "זה לא נקרא". "אז מה 'כן נקרא'?" "מישהי עם שם, עם רזומה", היא מסבירה, מעמידה את אריזות הוואקום של הקטניות זו לצד זו בשורה ישרה, מדויקת. "אשת חינוך בהגדרה". "בשביל מה ארגון שעוזר למשפחות במצוקה צריך אשת חינוך בהגדרה?" הוא תובע לדעת. "הם צריכים מישהי שתרכז את המתנדבות הצעירות, תהיה כתובת לשאלות, תכוון". תעזור להן לעבד את המפגש עם משפחות מצוקה, הציעה טובי. תחזיק אותן קצר, חתכה ורדה. את רואה מה קורה כשהן לא ממושמעות להוראות. ואחר כך הסמינרים וההורים מתקשרים נסערים, אומרים שצריך לשמור יותר על הבנות. אנחנו רואים בעין חמורה מקרה כזה של תלמידה שלנו שפוגשת דברים שהיא לא אמורה לפגוש, ציטטה ורדה מורה אלמונית כלשהי. "נו? ומי מתאימה לתפקיד הזה יותר ממך? סיפרת להם כמה בקשות עזרה עברו דרכך כל השנים? לכמה אנשים עזרת? כמה פרויקטים הפעלת? יש לך נסיון בשטח יותר מאלף מורות". "יכול להיות". "אמרת להם את זה?" "לא". היא קורעת מארזים של ממחטות, חורצת את החבילות בפס הפתיחה, לוחשת "לכבוד שבת קודש". ככה ראתה את אמא שלה עושה תמיד, עודה ילדה קטנה שעוזרת לפרק שקיות מהמכולת. כבר אז חיבבה את השפע שהגיע אתן הביתה, את מראה הארונות המלאים מצרכים. מעולם לא נצרכה לבקש משכנה מפה חד פעמית או ביצה. אהבה להרגיש שיש לה בבית הכל, כלום לא חסר לה. "למה לא?" "כי השיקול שלהם נכון. אם היא רוצה שהסמינרים ירשו לבנות לבוא להתנדב אצלה, היא צריכה שהם יהיו רגועים שהבנות בידיים של דמות חינוכית מוכרת ואמינה. ענין שיווקי פשוט". "נו נו. לי זה נראה כמו ראש קטן. ארגון לא אמור לוותר על איכויות כדי ליצור תדמית איכותית. הפוך, אם יש לך אנשים איכותיים אתה יכול לבנות אתם תדמית נכונה. ככה עובדים מנהיגים". "יש בזה". אוי, כמה הוא היטיב להגדיר. יותר ממה שהיא רצתה לומר, אפילו בינה לבין עצמה. ⋅ "אולי תרצי להצטרף למחלקת המזון שלנו, המחלקה שאחראית על ארוחות למשפחות במצבי מצוקה", הציעה לה ורדה קודם, במשרדה הקטן. "בשמחה", טובי אמרה. "אני אוהבת לבשל ויש לי מטבח גדול, מקום ברווח להכין בו כמויות גדולות". "אה, איזה יופי", ורדה חייכה אליה, "אבל אנחנו לא אוספים ארוחות מוכנות מבתים. זה מדי הרבה לוגיסטיקה ומדי הרבה תקלות. יש לנו תורם שנותן לנו את המטבח התעשייתי של הקייטרינג שלו לשלוש שעות בכל בוקר. תמיד חסרה שם יד עוזרת". שתיהן הצטערו לגלות שהמטבח המדובר נמצא רחוק מאוד מהבית של טובי, בדיוק בקצה השני של העיר. "אני יכולה להגיע עד שם, ברעיון", הסבירה טובי, "אבל הרבה מאוד זמן ילך רק על הדרכים. במקום זה, אוכל בקלות למצוא דרך לשנע אליכם אוכל מוכן". מרדכי יסיע ברכב שלו ברצון, היא ידעה, ואם לא, הם ישלמו לשליח. אבל ורדה אמרה שלא. יותר קל ויותר מסודר שהכל מתבצע במקום, כך אמרה. זכותה. ואולי הלוגיסטיקה שמהלכת עליה אימים היא בסך הכל סיפור כיסוי מנומס לנימוקים משמעותיים יותר. יכול להיות. אחר כך סיפרה ורדה על המשחקיה. משפחות נתמכות הארגון זכאיות לשלוח את ילדיהן למשחקיה פעמיים בשבוע, לכל אחר הצהריים, כולל ארוחת ערב. טובי התפעלה באמת. "חסרות לנו שם עובדות", אמרה רכזת המתנדבות, "אבל נו, זה לא בשבילך. את המשחקיה אנחנו משאירים לבנות הצעירות להפעיל. לנשים מבוגרות קשה יותר להעסיק פעוטות". "לא תמיד", אמרה טובי בחיוך קליל. "לפניך אשה מבוגרת שאוהבת פעוטות אהבת נפש". "לרוות נחת מהנכדים ולספר להם סיפור", התנגדה ורדה, "זה לא דומה לעשרים קאצ'קאלך שצריך להעסיק ארבע שעות רצופות". כמעט סיפרה לה על השעות הרבות שילדי מאיר בילו אצלה. על הרוזנפלדים הקטנים שאוהבים כל כך את חדר המשחקים שלה. בסוף שתקה. "אז מה כן יתאים לך", התלבטה ורדה. "אולי להגיע למשפחות, לעזור לנשים אצלן בבית?" טובי הציעה. ראתה בעיני רוחה את האשה מהסיפור של שיפי, ולבה יצא אליה. "אנחנו לא רוצים להרגיל אותן שעושים את העבודה במקומן, את מבינה?" שיתפה אותה ורדה ב'שיקולי ההנהלה'. "אלו נשים שצריכות מישהי שתדריך אותן מה לעשות, לא תעשה בשבילן. זה צורך מאוד גדול, אבל אין לנו כרגע מערך סומכות מתאים". אז תקימו אותו! תנופת העשיה שהיא רגילה בה פיעמה בתוכה, כלואה. "אפשר להקים מערך כזה", היא הציעה בזהירות. "ואולי לא חייבים ממש מערך, אלא מספיקות אשה או שתיים מתאימות?" "רעיון יפה", החמיאה ורדה. "אנחנו נחשוב על זה, בהנהלת הארגון. צריך פה הכשרה לסומכות, צריך הכנה של השטח, צריך תקציב. נראה". מחר טובי תבוא למטבח התעשייתי. תקלף בטטות בתנועות ארוכות. תקטום ראשי קישואים. תנסה להתאים את עצמה לקופסה הקטנה שאין מה להציע לצאת ממנה. צריך לחשוב על זה, הרי, וצריך לבדוק את השטח. יש לנו הנהלה שתעשה את זה, תודה. אם לא איכפת לך לחתוך את הבטטות יותר גדול. ממש ממש תודה... תקציר: טובי מגיעה למשרדי ארגון 'יד למשפחה' במטרה להתחיל להתנדב בו. היא נפגשת עם ורדה, רכזת המתנדבות.

היא לא אוהבת את כל ההיערכות הזו לפורים. מזמן שמה לב, שכבר שבוע לפני ראש חודש אדר תדירות אירועי המיגרנות שלה ועוצמתן עולה, ובפה יש לה הרגשת יובש תמידית. "לחץ", מאבחנת מלכי אחותה בכל שנה מחדש. "ככה זה, ההכנות לפורים הן מלחיצות. כל התחפושות ומשלוחי המנות והמתנות לשכנים ולמורות ולמלמדים. מצד שני", היא צוחקת, "כל אשה נורמלית תעדיף את הלחץ של ערב פורים מהלחץ של ערב פסח". אולי היא לא אשה נורמלית. ערב פסח לא באמת מלחיץ אותה. סדר ונקיון ובית מאורגן דווקא מרחיבים את ריאותיה. לצחצח כלי כסף היא ממש מחבבת, ואפילו חלונות מאובקים לא מאיימים עליה. גם יום הפורים מטשטש את שדה הראיה שלה: רעש. בלגן. הדי פיצוצים וצפירות רכבים עצבניות. מוזיקה בקולי קולות. המון צבעים וקולות ודלת שנפתחת ונסגרת ושוב נפתחת, רומסת כל זכר לפרטיות שהיא כל כך צריכה. בחורים לא מוכרים שעולים ויורדים בחדר המדרגות. ילדים של שכנים מלווים ברשרוש צלופן שקוף וסרטים מבריקים, מסתלסלים. בקבוק מתנפץ על מפתן הדלת וריח של יין ישן. היא תופסת את הראש בשתי הידיים. מנסה לנשום עמוק. הזכרונות משנה שעברה מכבידים על לבה. קוראים לפטיש המיגרנה לבוא. היא לא אוהבת את ערב פורים. חמשת הילדים שלה, תפוחים שלא נפלו רחוק מאמא-עץ, גם הם לא מאד אוהבים. התחפושות מציקות להם. משלוחי המנות לחברים מלחיצים אותם. הבטן כואבת להם מרוב ממתקים ולפעמים גם יש להם בחילה. חמשה ילדים שמעדיפים ברוב קולות את ערב פסח. עד שבאה הילדה השישית, דומה הרבה יותר לאבא-עץ, סופרת את הימים בלוח השנה ולא מבינה מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע. "החלטתי למה אני רוצה להתחפש", מודיעה אביגיל בעיניים נוצצות ביום סגרירי של שלהי טבת. "סופית אני רוצה להיות ליצנית". "ליצנית?" מרים משתעלת. "את מתכוונת ליצנית רפואית? חלוק של רופאה ואף אדום לקישוט?" "מה פתאום רפואית!" אביגיל מכווצת מצח חמוד. "ליצנית רגילה. כל גרב בצבע אחר והמון תלתלים על הראש!" "טוב, נראה. פורים עוד רחוק", היא נאנחת. מקווה שהימים הבאים יעבירו את רוע הגזירה, ורעיונות חדשים והגיוניים יותר יעלו בראש הקטן של אביגיל. ט"ו בשבט חולף בעדינות אופיינית. פורים מתקרב בצעדים גדולים ומאיימים. אביגיל לא שוכחת. להיפך. היום הגדול הולך ותופח בדמיונה. לובש צבעים וצורות ורעש. "נדליק מוזיקה בקול!" היא מתלהבת. "נקח מסבא וסבתא את הרמקול שלהם ונחבר אותו לטייפ. ונכין משלוחי מנות ענקיים לכל השכנים. לא קטנים כמו בכל שנה. וגם לחברות שלי כבר סיפרתי שהשנה אני משקיעה במשלוחים שלהן. הכל יהיה צבעוני בדיוק כמו התלתלים של הליצנית". "הליצנית", מרים כמעט נחנקת. "לא שכחת ממנה?" "ברור שלא", שמחה אביגיל. "ללרנר יש נעליים שמתאימות בדיוק לליצנים מצחיקים, וסבתא חושבת שיש לה בבוידעם פאה מעולה. את לא צריכה לדאוג, אמא. הכל כבר ממש מאורגן". • "כל הרחוב שמח". ליצנית בפוטנציה מקפצת לידה, מעבירה משקל מרגל לרגל. עוד רגע תחליט להתהפך כמו לוליין בקרקס. הרחוב עמוס אנשים ומנגינות, היא מנסה לפלס בו דרך, מהדקת אחיזה ביד הקטנה שלידה. "קנית כבר צלופנים, אמא? הנה יש פה דוכן מלא סלסלות ואריזות ענקיות. תקני את אלו לשכנים בבנין, טוב, אמא?" "אנחנו לא אורזים משלוחי מנות בצלופן, אביגיל. יש לנו את המשלוח הרגיל של כל שנה, את לא זוכרת? פשטידת תפוחי עץ טעימה ובקבוק של מיץ תפוחים". "ונארוז הכל בצלופן עם סרט ירוק תפוח? ונשים גם שוקולדים בכל מיני צורות? השכנים בטוח ישמחו לקבל משלוח גרנדיוזי". תקווה מהבהבת בעיניים החומות שלצידה. קשה לה כל כך לאכזב את הילדה שלה, אבל צלופן לא בא בחשבון. מה סיפור לפורים ה. אירנשטיין 70 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

רע בשקיות הנייר היפות שהשכנים שלהם מקבלים מהם בכל שנה? "לא", היא אומרת בסוף. "אנחנו לא שולחים משלוחים גרנדיוזיים, אביגיל. בואי ניכנס לחנות פה בפינה, יש להם שקיות נייר מצוינות". "כל השכנים של חברות שלי שולחים משלוחי מנות ענקיים עם צלופן שקוף וסרט", העיניים של אביגיל מתחילות לטפטף. "אצל כולם יש המון אנשים בסעודה ובחורים שנכנסים ויוצאים וקופצים על השולחנות ושותים יין ומשתכרים והרבה רעש ובלגן ושירים שמחים בקול. רק אצלנו"... "את אוהבת רעש ובלגן והמון אנשים שקופצים?" הקול של מרים שקט, כמעט הולך לאיבוד בין צפירות מכוניות ומוזיקה רועשת. אביגיל דווקא שומעת. "כן", היא מנגבת דמעות בגב היד. "אני רוצה שגם אצלנו יהיה פורים כזה שמח". היא לוחצת יד רטובה. שותקת. לא רוצה לאכזב. כואב לגלות שהילדה שלך רוצה אחרת ואת לא יכולה להגשים לה משאלה. לא יכולה להבטיח רעש ובלגן. לא כשהפטיש שבתוך הראש שלה כבר הולם בלי הפסקה. מה היא כן יכולה? • דלת הבית נפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. כבאי מתוק וליצנית אחת מתרוצצים בין המטבח לפתח, אחראים על חלופת משלוחים. אביגיל מלטפת בערגה כל סלסלה עטופה, מחזירה שקית נייר רגועה ולא מרשרשת. מיישרת את פאת התלתלים הצבעונית שלה, מבקשת עזרה בחיזוק כפתור ענק שכמעט נתלש, שומרת על המוט עמוס הבלונים שעזר לה אבא לנפח. "ליצנית זו תחפושת ממש מוצלחת", היא זורקת ביד אחת כדור צהוב, מנסה לתפוס אדום ביד השניה. מגחכת כששניהם נופלים ומתגלגלים אל מאחורי הספה. "נראה לי שאני אתחפש לזה גם בשנה הבאה. זה בדיוק מה שאני אוהבת: צבעוני ושמח". "ומתפוצץ", צוחק אבא כשעוד בלון משמיע קול גדול והופך לקרעים חסרי נפח. "בשתים עשרה יבואו לפה חמש החברות הכי טובות שלי", נזכרת אביגיל, מודיעה לכולם. "ברבע לשתים עשרה אמא מרשה לי להדליק לכבודן מוזיקה בקול, שיהיה פה קצת שמח. סיימנו עם המשלוחי-מנות בינתיים, נכון?" "לא סיימנו". אבא מחייך, שולף קופסה גדולה מתחת לשולחן במטבח. "את משלוחי המנות הכי יקרים עדיין לא חילקנו". "מה יש פה?" מצטופפים כולם. "משלוחי מנות למי?" "לכם", מרים מתרגשת. כל כך רצתה לשמח אותה. אותם. כל כך הרבה חשבה איך תוכל לעשות זאת בדרך משלה. "אבא ואני החלטנו השנה לתת לכל ילד משלוח מנות אישי". שמחה קולנית לא תוכל להעניק להם. שמחה שקטה שממלאה את הלב דווקא כן. שקט שורר במטבח. כולם קוראים את המילים החמות שכתבו להם אבא ואמא. מציצים אל התכולה המושקעת שממלאה את המארזים. "פתאום חשבנו שלא רק לשכנים מגיע", מסביר להם אבא. הם צוחקים. מודים. שמח ומואר במטבח שלהם. מנגינה קולנית עולה מן הרחוב, מתדפקת על החלונות. מישהו מסיט וילון. פותח חלון. שמחה שבפנים מתערבבת עם זו שבחוץ. איזה פורים. בשתים עשרה בדיוק נוקשת חבורה עליזה על הדלת. חמש החברות הכי טובות של אביגיל מצטופפות ליד הפתח, מחליפות משלוחים וחוויות. "שקט פה", מציינת חלבנית חמודה. "אפשר לשכוח שפורים". "ככה זה אצלנו", מתכווצת אביגיל. "כבר סיימנו עם כל המשלוחים ועוד לא התחלנו סעודה ו... ככה זה". "אנחנו הבאנו השנה לשכנים משהו מושקע", נזכרת מוכרת גלידה גבוהה. "אחות שלי עבדה שעות על כל משלוח. היה אפשר לחשוב שפתחנו בבית חנות לעיצוב מתנות!" "אנחנו חילקנו את המשלוחים ממש מוקדם בבוקר. אחר כך הסלון חייב להיות פנוי, אתן יודעות. כל התלמידים של אבא שלי מגיעים וצריכים הרבה מקום לקפוץ ולשיר ולשתות. לפעמים נראה לי שהקירות של הבית יתחילו לרקוד עוד רגע מרוב שמחה". "אנחנו גרים ממש מעל הרחוב הראשי", מתלהבת דיילת מנומשת. "כל השנה אני מתגעגעת לרעש של פורים! כל רגע עובר אוטו פורים אחר, ויחד עם השירים שבתוך הבית זו חגיגה". היא בוחנת אותן מן הצד. חבורה עליזה ופטפטנית, וליצנית אחת קצת בצד, חושבת. שותקת. הלב שלה יוצא אליה. מוכנה לסלסל אלף סרטים ולגזור עשרות צלופנים, להדליק מנגינות בקול גדול ולסמם את הפטיש העצבני במשככי כאבים חזקים. מה היא בסך הכל רוצה, הילדה שלה? לספר שגם בבית שלהם שמח? "אצלנו עשו השנה משהו מיוחד", היא שומעת פתאום קול מוכר. חמש החברות הכי טובות משתתקות. מקשיבות. "אבא ואמא שלי חילקו לכל הילדים משלוחי מנות מיוחדים". "לילדים שבבית?" תמהה הדיילת. "כן, לנו", מסבירה לה הליצנית בפשטות. המון תלתלים צבעוניים רוקדים על הראש שלה. "אבא שלי אמר שאלו המשלוחי מנות הכי יקרים. הוא צודק, לא?" "בטח צודק", מסכימה אתה החלבנית. "איזה יופי לכם". פורים בחוץ. היא לא מבינה איך דפיקות הפטיש בתוך הראש שלה נחלשות אט אט. אולי אחרי כל כך הרבה שנים היא תתחיל סוף סוף להתרגל ליום הזה, על הרעש והשקט שבו. אולי בשנה הבאה היא תצליח אפילו לאהוב את פורים. שקט שמח י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 71

בהגשת: י. הורוביץ פינה חמה גב' חני ברמן, אמא למשפחת נשואים, וסבתא, וגם גננת )איזה נחמד לקום בבוקר ולצאת לעבודה הזאת. מ ת א ר ח ת תודה לה' עליה!( ושחקנית. 72 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד המאג שלי או מה יכול לקרות רק במטבח שלי? לא יודעת מה קורה במטבחים אחרים, אבל המטבח שלי מארח אין-ספור מנות של בורגול. אני יכולה לצלצל אל בעלי מהדרך, לבקש ממנו לשפוך לכלי כוס בורגול ומים רותחים כדי שיהיה לי כשאני חוזרת הביתה. כמו שאתן מתפנקות על עוגות, אני מתפנקת על בורגול. לא יודעת למה כולם מרזים ממנו חוץ ממני... מה עוד, אני חושבת שרק במטבח שלי התבניות - אני מעדיפה לאפות הכל בתנור, אפילו פלפל ממולא אני מצליחה להכין בו מושלם! - שומעות בכל יום חכמות של ילדות קטנות. יש לי חברה מאוד מאוד טובה, שגם היא גננת, והזמן הקבוע שלנו לפטפוטים הוא זמן הבישול. יחד עם הלהבה הראשונה שאני מדליקה בגז, ועם התנור שאני מפעילה, אני מדליקה גם את הטלפון - ומפה ועד סיום הבישול אנחנו מחליפות חוויות. זה נשמע ככה: "תגידי, גם לך יש מלשנית שחייבת לספר לך מי הרביצה\חטפה\התנהגה לא יפה בחצר?". "שתיים!". "גם לך יש ילדה כזאת שלא יכולה לשבת דקה וחצי בריכוז?". "שלוש כאלו". וכאן אנחנו גולשות בדרך כלל הלאה, לפסים של איך נכון להתנהג והחכמות האחרונות מהבוקר. מה שלמדתי בעבודה, ועוכל היטב במטבח שלי, הוא העובדה שלילדים יש אוזניים, הם שומעים הכל, זוכרים הכל ומספרים הכל. תפסיקו לחשוב שאפשר לדבר מעל הראש שלהם, זה לא הולך. למחרת אני שומעת הכל בגן. )אגב, מה שעוד הבנתי, וכאן זהו טיפ לגננות: לא להתעניין יותר מדי בדברים אישיים שבנות מספרות מהבית. אם תגידו 'באמת?!' בטון מתפעל, כשהבנות יספרו לכן על מה שאמא אמרה אתמול למתבגרת, מחר הן תקשבנה לשיחה הזאת עוד יותר, ולא זה מה שהאם היתה רוצה...( הנה סיפור טרי שחלף במטבח שלי רק היום. את שמות הבנות שיניתי, כמובן. בזמן ההפסקה ישבתי בגן ורציתי לאכול שתי דקות בשקט פרוסה קטנה של עוגת גבינה. כל הבנות יצאו לחצר, אך אחת מהן באה ונעמדה לידי כמו שומרת ראש. "למה את לא יוצאת לחצר, חמודה'לה?" שאלתי אותה. "כי אני רוצה לראות מה את אוכלת", היא אמרה, הכי פשוט שיש. "הנה תראי, עוגת גבינה. עכשיו את יכולה לצאת?" הראיתי לה. "לא", היא משכה בכתף. "למה?". "כי אני רוצה לטעום מזה גם!". "ומה אני אוכל אם תאכלי את העוגה שלי?" שאלתי אותה. היא לא ענתה רק ציינה: "אני חייבת לטעום אם זה כמו של סבתא שלי". טוב נו, נתתי לה )זה לא כמו של סבתא!(. הילדה יצאה, ואחרי שניה נכנסה מזועזעת פנימה. "חני, את יודעת מה ללי אמרה? שאת נורא שמנה!" אופס! "תקראי לה ונשמע מה היא אומרת", ביקשתי. ללי הגיעה, חצי בוכה, עשרים בנות צעדו אחריה, מבט גדול ומרחם בעיניים שלהן. אל תקלו ראש, ללי העליבה את הגננת! "ללי מותק, מה רצית לומר לי?" שאלתי אותה, לא נעלבת בכלל. "זה זה זה... בכלל לא אני אמרתי..." היא התייפחה, "זה אמא אומרת כל היום לאחותי הגדולה. מי שאוכל עוגה נהיה שמן. זה לא אני, זה אמא!"... רוצות עוד? יש מלאן )בואו יום אחד לגן, ונראה אתכן ממשיכות לומר 'מלא' ולא 'מלאן'...(. מה המסקנה? בכל בית עושים דיאטה, כל האמהות מפחדות שהן או בני הבית ישמינו מעוגות, ומילה שאת לא רוצה שתצא לרחוב - אל תגידי ליד ילדים... קפה בוץ או התקרית הכי גדולה שקרתה לך במטבח אתן באמת רוצות לשמוע? בבקשה... הכנסתי דגים סופר מושקעים לשבת, עבדתי המון, כשהטלפון צמוד לאוזני כמובן, והפקתי תבנית דגים מהממת. בערב שבת, בערך שניה להדלקת נרות, כשנכנסתי לראות שהכל עומד טוב על הפלטה במטבח, מילא את המטבח ריח מדהים של נקיון. זה היה נחמד, אבל בהתחשב בעובדה שרק אני הייתי בבית ולא ניקיתי את המטבח לפני שתי דקות, זה היה גם חשוד. פתחתי סירים ותבניות. מצאתי את הדגים מבעבעים היטב בתוך קצף לבנבן סמיך. במקום שמן, שפכתי פנימה פיירי צהוב לימון... שוקו חם או סיפור מצחיק שקרה לך עם הילדים במטבח יש לי רק בת אחת, קוראים לה תמי, ולא התרחשו אתה סיפורים מצחיקים במטבח. לא בגלל שהיא לא מצחיקה - היא מצחיקה מאוד - אלא בגלל שאני לא סובלת שעובדים אתי במטבח. כשאני במטבח יש אתי רק טלפון וסיפורי גן או שיחות ראיון לעיתון, כמו עכשיו )אגב, אני מכינה עכשיו 'קציצות מבית הצדיק', בהמשך אתן את המתכון(. כך יצא, שעם השנים תמי תפסה לה מומחיות על האפיה, ואני לקחתי אחריות על הבישול. ואל תגידו שזה לא תורשתי, כי כמו שאני צלצלתי לאמא אחרי החתונה לשאול איך עושים אורז, גם היא צלצלה עם אותה שאלה בדיוק... חליטה או זכרון ילדות מהמטבח של אמא כמו שאמרתי, דברים עוברים אצלנו בתורשה, וכמו שאני לא סובלת שנמצאים אתי במטבח, גם אמא לא סבלה שיכנסו אתה למטבח. אגב, הזמן שהיא היתה שקועה שם בבישולים היה זמן נהדר להשגת חתימות הורים או פתקים. אמא היתה מרוכזת בבישול ובשקט שלה, וכל היתר נעשה כלאחר יד... באחת הפעמים האלו, כשאמא היתה מרוכזת, דחפתי לה דף ועט ביד, והכתבתי לה את התוכן: "למורה תחי' שלום וברכה, נא לשחרר את בתי חני בידיעתי ובאשמתי" )פעם ראיתי אצל חברה את הביטוי הזה – בידיעתי ובאשמתי – וכל כך נהניתי שהחלטתי להביא אותו גם לפתקים שלי(. הפתק הזה ישב בתיק שלי, מוכן לעת מצוא, ולפני שיעור חשבון )שנאתי חשבון!( מתיש במיוחד הוא נשלף, הגיע למורה ו... חזר אתי הביתה, מוכן לפעם הבאה. הייתי תלמידה מצטיינת, רק את החשבון אהבתי פחות ושמרתי עבורו את הפתק. המורה לחשבון ידעה שהפתק משומש במצב טוב )עם השנים התברר לי שגם אמא ידעה(, אני ידעתי את זה, אבל היתה בינינו הסכמה שבשתיקה על כך שאני לא מנצלת אותו יותר מדי, והיא נותנת לי לצאת כשבכל זאת אני מרגישה צורך. היום היאהרצייט של אמא שלי, ואני מקדישה את הסיפור הזה לעילוי נשמתה. אל תצחקו, בדור שבו לא ידעו עדיין להכיל את התלמיד, אמא היתה אולי 'חד בדרא' שהבינה את נפש התלמידה שלי...

מ ת כ ו נ י ם העוגה הכי טובה ליד הקפה כמו שאמרתי, עוגות הן התחום של תמי שלי, אני אחראית על הבישולים. קחו מתכון טוב לקציצות. קוראים להן קציצות מבית הצדיק. שמעתי פעם שהרבנית - אשת-חבר הבבא סאלי זיע"א, או הבת שלו – היתה מכינה אותן, ומאז שטעמתי אותן לראשונה הן מככבות אצלנו. קציצות מבית הצדיק לוקחים חבילת בשר טחון, מערבבים עם חבילה הודו טחון ושמים בקערה. לוקחים חצי שקית פטרוזיליה בדוקה ושטופה, שתי שיני שום, בצל שלם, טוחנים במעבד מזון ושופכים אל תערובת הבשרים. קולפים תפוח אדמה גדול, מגרדים במגרדת דקה ומוסיפים לתערובת הבשרים. מתבלים את התערובת במלח, שתי כפות שמן, שתי פרוסות לחם רטוב וסחוט טוב-טוב, חצי כוס אורז לא מבושל, ומערבבים לבלילה אחידה. שופכים לצלחת אחת ביצים טרופות, ובצלחת נוספת סולת. מחממים מחבת, מכדררים קציצות וטובלים כל אחת מהן בביצה ואחר כך בסולת. מטגנים את הקציצות חצי טיגון במחבת לוהטת ומוציאים על נייר סופג. מרתיחים במים עם קצת אפונה או קישואים ומעבירים אליהם את הקציצות המטוגנות. מבשלים בערך עשרים דקות ומוסיפים למים קצת סוכר, פלפל שחור, בהרט )כן, שימו, אל תפחדו!(, קופסת רוטב שקשוקה בחריפות עדינה )קונים בקופסאות דומות לרסק עגבניות(, פפריקה ומלח. מרתיחים, מנמיכים ומבשלים עשר דקות נוספות. מעדן! סלט חצילים חריף אש קולים חצילים בתנור, מעבירים למעבד מזון ומוסיפים פלפלון חריף, שתי שיני שום, מיונז, מיץ לימון וקצת סוכר. טוחנים ושומרים במקרר לשבת. כ ל י ם ש ת כ נ י ס י / ל א ת כ נ י ס י ל מ ט ב ח 01 03 02 ת ו ב נ ה ש ה ג ע ת א ל י ה ב מ ט ב ח לשים חריף! תכניסו חריף הביתה. שימו פלפל חריף בדגים, שימו חריף בסלטים, תכניסו קצת טעם בלי לפחד. אל תהיו אשכנזים כבדים... י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 73 סומאק לסלט המועדף עלי. חותכים בצל סגול דק, מתבלים בשמן זית, בפלפל שחור, במלח, במיץ לימון ובסומאק, משהים מעט ואוכלים כמו חטיף. טימין ורוזמרין לתיבול דגים, עופות, בשר ומה לא? אבל שימו לב שהטעם שלהם דומיננטי מאוד ומשתמשים בהם בקמצוצים קטנים. בהרט ותבלין קובה מקפיצים את הטעם של קציצות! עזבו כלים, קבלו תבלינים שהגיע הזמן להכניס למטבח

גורמה בבית 74 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 75 שטרודל קרמבו מנה מהירה, לקינוח נחמד. בצק עלים שעוטפים במרכזם קרמבו ומלית שוקולד. מגישים חם לצד גלידה. כמות: 3 שטרודלים זמן ההכנה: חצי שעה דרגת קושי: קלה אופן ההכנה: מפשירים את בצק העלים במקרר. מחממים תנור לחום של 190 מעלות. פורסים את בצק העלים ומחלקים ל-3 חלקים. במרכז הבצק, לאורכו, מורחים ממרח שוקולד בנדיבות או מפזרים שוקולד-צ'יפס. מניחים 3 קרמבואים ומועכים אותם קצת. סוגרים כמו מעטפה והופכים על תבנית עם נייר אפיה. מחוררים בצורה יפה בפסים אלכסוניים את השטרודל. לקבלת צורה כמו בתמונה, מניחים את הקרמבואים בחלק העליון של הבצק, סוגרים מהצדדים ומגלגלים כמו בלינצ'ע, גלגול אחד בלבד. את הסוף חותכים לרצועות דקות שנשארות מחוברות לבצק עצמו, מותחים מעט כל רצועה ומגלגלים כמו בורג, ומהדקים על השטרודל בצד השני. מורחים את הבצק בביצה ומפזרים מעל מעט סוכר גבישי. אופים כ-20 דקות עד שהבצק מזהיב. מגישים חם. החומרים: •חבילה בצק עלים •9 קרמבו •ממרח שוקולד איכותי/שוקולד-צ'יפס ב. קופטייל | סגנון: ל. לנדא | צילום: ד. קאליש

76 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד מתכון פיקס

י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 77 החומרים: •1 ק"ג קמח •50 גרם שמרים טריים או 20 גרם שמרים יבשים •500 גרם מים - 2 וחצי כוסות •60 גרם שמן - 3/1 כוס •50 גרם סוכר - 4 כפות •20 גרם מלח - כף לציפוי: ביצה טרופה למילוי: חבילה פסטרמה עוף או הודו בטעם הרצוי. •3 ביצים •כפית חרדל •רבע כפית מלח •רבע כפית פפריקה מתוקה לחמניות אווריריות ממולאות בפסטרמה אופים לחמניות כדוריות. לאחר אפיה חלקית, מסירים את החלק העליון של כל לחמניה, ממלאים ברצועות פסטרמה ובבלילת ביצה, כדי שתדביק את הפסטרמה ללחמניה. ממשיכים את האפיה עד שהלחמניות מוכנות. אופן ההכנה: נעביר לקערת המיקסר את כל החומרים, מלבד המלח. נלוש עם וו הלישה כ-3 דקות. נוסיף את המלח ונלוש עוד 7 דקות. סך הכל 10 דקות לישה. נכדרר את הבצק לכדור חלק. ונניח להתפחה בקערה מכוסה, להכפלת הנפח. לאחר התפיחה נעביר את הבצק למשטח עבודה. נחלק את הבצק לחלקים במשקל 100 גרם כל חלק. נכדרר לכדור חלק. נעביר לתבנית מרופדת בנייר אפיה ונניח להתפחה נוספת. נבריש בביצה טרופה. נחמם תנור לחום של 180 מעלות. נכניס את הלחמניות לאפיה בתנור החם, עד להשחמה עדינה. )כ-%80 מהזמן שצריך לאפות את הלחמניות(. נוציא את הלחמניות מהתנור. נצנן קלות. בעזרת סכין חדה נסיר את הכיפה, עם מעט מהחלק הפנימי של כל לחמניה, נפרוס פסטרמות לרצועות דקות וקצרות כמו גפרורים ונסדר בשקע שנוצר בראש הלחמניה. בקערה נטרוף ביצים, תבלינים וחרדל. נזלף בעזרת כף מעט ביצה לכל לחמניה. נכניס את התבנית בחזרה לתנור החם ונאפה עוד כ-10 דקות להשחמה מלאה של הלחמניות. הלחמניות מעולות בהקפאה. נגיש לאחר חימום קל. ד. פוקס | סגנון: ל. לנדא | צילום: ד. קאליש כמות: 10 מנות זמן הכנה: 30 דקות דרגת קושי: קלה כמות: כ-15 לחמניות זמן הכנה: 3 שעות דרגת קושי: קלה החומרים: •4 כוסות קמח •חצי כפית מלח •1 אבקת אפיה •2 כפות חומץ •כוס שמן •כוס מים רותחים למלית: •3 בצלים גדולים •חצי כפית מלח ופלפל •כף סילאן •רטבים לבחירה: ממרח חרדל/ קטשופ/ רוטב ברביקיו/ רוטב צי'לי וכד' •פסטרמות עוף או הודו בטעם הרצוי. אפשר לשלב כמה סוגים לציפוי: ביצה טרופה ושומשום מאפה בצק במילוי פסטרמה ובצל מטוגן מאפה קליל ומהיר, מתאים כתוספת למנה עיקרית. אופן ההכנה: נשים את כל חומרי הבצק בקערה, נלוש בעזרת הידיים לבצק נוח ונעים. נכסה את הבצק בניילון נצמד וניתן לו מנוחה של 15 דקות. בינתיים נקלוף בצלים, נפרוס לרצועות דקות, נטגן אותם במעט שמן עד להזהבה. נחלק את הבצק ל-3 חלקים. על משטח מקומח נרדד כל חלק לעלה מלבני דק. נמרח על הבצק רוטב לבחירה או שני רטבים. נסדר את הפסטרמות על פני הבצק. נפזר מעל הפסטרמות בצל מטוגן. נגלול את כל זה בזהירות לגלילה, כמו רולדה. נעביר לתבנית מרופדת בנייר אפיה. נחמם תנור לחום של 190 מעלות. נבריש את המאפים בביצה טרופה. נפזר שומשום. נאפה בתנור החם עד להשחמה נאה כ-30 דקות.

ש. גרוס במוקד: פרבתי, העובדת הנפאלית של סבתא, בראיון פורימי צלחת מעופפת דרישת‌שלום:‌ למשפחה היקרה שלי בנפאל. אנחנו עומדים בקשר יום-יומי בטלפון, והם מעדכנים אותי בכל הנעשה ומה התחדש בנפאל. ‌מתגעגעת:‌ לנפאל מקום הולדתי. לנופים המדהימים, לאוויר הצלול, לאווירה המיוחדת בין השכנים, לחברות, ושוב, למשפחתי האהובה שלא התראיתי אתה כבר שש שנים. לפני חודשיים אבא שלי מת בגיל מאה וחמש, והיה לי קשה מאוד להיות רחוקה מהמשפחה ברגעים הקשים. מובן שלא יכולתי להשתתף בהלוויה שלו, לכן דודה שלי השמיעה לי בטלפון את כל הטקס. ‌כך‌הגעתי‌לכאן:‌ לפני שתים עשרה שנה, כשהייתי בנפאל, התלבטתי הרבה לאן לטוס. על הפרק היו כמה אופציות, ובאותם ימים זה היה הנושא הכי חם לאן פרבתי תסע כדי להתפרנס ולפרנס את המשפחה. האופציות הנוספות שעלו היו - קנדה, שירדה מהפרק בגלל הכפור העז ששורר בה ברוב ימות השנה ואני לא רגילה למזג קיצוני כזה; וכן קליפורניה, שגם היא משום מה לא קרצה לי במיוחד. במשך תקופה ארוכה רעיונות עלו וירדו. שוחחתי ממושכות עם חברות שנסעו למדינות שונות בעולם ושמעתי מהן אודות ההתמודדויות, הקשיים, וכמובן גם את הצדדים החיוביים שהן חוות. נכנסתי למשרדי תיירות שונים כדי ללמוד מקרוב על מדינות בעולם, ואחרי תקופה ההחלטה נפלה - אני נוסעת לישראל. השיקול העיקרי היה בגלל התנאים הטובים שיש בישראל. אבא שלי אמר לי כל פעם שדיברנו – פרבתי, את נוסעת לישראל, שם יהיה לך הכי טוב. בעלי נסיון סיפרו לנו על היהודים הדתיים ושומרי המסורת, כמה הם אנשים טובים ומכבדים, והסקתי שמדינת היהודים זו הבחירה הכי נכונה. פרידה:‌ הפרידה מכולם היתה לא קלה, ורק מלדבר על זה עולות לי דמעות לעיניים. הגעתי לארץ בלי לדעת מילה בעברית. הביטוח- לאומי תיווך לי קשישה ירושלמית חמודה שאצלה עבדתי במשך שנתיים, ואז היא חלתה, ואחרי תקופה לא ארוכה נפטרה. היה לי צער מהאובדן וחיכיתי שיזמינו אותי לעבוד אצל משפחה אחרת. כעבור שבועיים קיבלתי טלפון ממשפחה בני ברקית מדהימה, שאצלם אני עובדת כבר ארבע שנים. ‌סגנון‌חיים: אומרים עלי שאני טיפוס שקט. חני, הבת של סבתא שאצלה אני עובדת, אומרת עלי בכל הזדמנות שאני טאקטית. לא פעם ביקשתי ממנה לנסות להסביר לי מה זה טאקטית, והיא נתנה לי דוגמאות מצחיקות של אנשים בלי טאקט. מכאן הבנתי מה זה אומר טאקט. האמת, אני לא חושבת שאני חריגה בהתנהגות הזו, אנחנו הנפאלים מחונכים מגיל קטן לנימוס ולכבוד, וגם הילדים הקטנים יודעים מתי לתת פרטיות לשני. אבל חני, שהיא הבת הצעירה של סבתא, אומרת שאני לא יודעת לקבל מחמאות. ‌מתחברת:‌ כחלק מההכנות שלי לקראת המעבר לישראל, קראתי הרבה על היהודים ועל אורח חייהם השונה והמיוחד. קראתי על הלבוש שלהם ועל הכשרות והמנהגים. ידעתי שהיהודים לא הולכים לכל מקום, והם עם מעניין ושונה מכל העמים האחרים. ידעתי שיש לי הרבה מה ללמוד כשאני מגיעה לארץ, אבל אני טיפוס סקרן ואוהב ידע, לכן לא פחדתי. להיפך, הרגשתי כמו לפני אתגר מעניין וחיכיתי לרגע הזה, לפגוש משפחה יהודיה. קראתי גם חומרים על ההיסטוריה של מדינת ישראל, ודבר אחד הבנתי מכך: ישראל נמצאת כל הזמן במלחמה ארוכה ומתישה – גם אם לא כל השנים זאת מלחמה רשמית - והיא לא מוכנה לוותר. היא נלחמת בעקשנות על הזכות שלה להתקיים. בחלום הכי רחוק לא חלמתי שאחווה מקרוב את ההיסטוריה של העם הזה ואהיה חלק ממלחמה קשה וטראגית - מלחמת חרבות ברזל. סבתא‌ואני:‌ אני אוהבת את העבודה שלי, אבל יותר מהכל אני אוהבת אהבת נפש את סבתא! קשה לי לתאר כמה. סבתא היא אשה אצילית ומכובדת, והבנות שלה, שחלקן מתגוררות בבני ברק, מספרות לי הרבה על העבר העשיר שלה. היא ניהלה במשך שנים ארוכות מוסדות חינוך מפוארים והקימה בית לתפארה. אחת החוויות שהכי נחרטו לי בתקופה הראשונה שלי בארץ - זו השבת. כמה התלהבתי לראות איך כל המשפחה לבושה חגיגית. הבנות בשמלות בהירות ויפות, והשולחן מכוסה במפה לבנה וערוך בכלים יפים. המראה הזה היה שונה מכל הדברים האחרים שהכרתי. היום אני יודעת מה זה שבת, אבל עם כל זה, עדיין מתרגשת כשהשבת מתקרבת, וביום שישי אני עוזרת לסבתא לבחור בגד מהארון ויחד אנחנו מתכוננות לבוא שבת המלכה. אחרי שסבתא מדליקה נרות בסלון, אני מתיישבת לידה ויחד אנחנו שרות בשקט 'לכה דודי', שהוא שיר יפה מאוד ואני אוהבת את הלחן שלו. סבתא ניסתה להסביר לי קצת את המילים, ולא הכל הבנתי. ביום-יום, ובעיקר בשבתות, דלת הבית כמעט ולא נסגרת. הבנות מגיעות לכאן בתדירות יום-יומית, והנכדות קופצות לביקור ובדרך כלל גם מביאות אתן משהו לסבתא )וגם בשבילי( - בלינצ'ס במילוי גבינה, ופעם סלט ירקות או פשטידה חמה שיצאה מהתנור. מרגש אותי לראות עד כמה כל המשפחה מכבדת אותה ומקשיבה לכל מילה שלה. וסבתא באמת אשה חכמה ומלאת תוכן. גם אנחנו, הנפאלים, כמו היהודים, מכבדים הורים ולא מכנים אותם בשמם. אמא זו "בוהה", אבא זה "און", וסבתא היא "אזוראמא". נפאל ביקור בית 78 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד

‌חלק‌מהמשפחה:‌ אני הולכת עם סבתא לפאנית, ובפעם האחרונה שהיינו אצלה אמרתי לפייגי הפאנית החמודה איזו תסרוקת לעשות לסבתא בפאה. רותי, הנכדה מבית שמש, מתחתנת אחרי פורים ואני רוצה שסבתא תיראה יפה בחתונה. אני גם מגיעה עם סבתא לשמחות במשפחה. בתחילה הייתי בהלם מהמראות ומהמנהגים, אבל היום אני כבר מכירה. לפעמים אני לא צריכה להשאר שם, כי כולן סביבה ולא זקוקות לי, ואז אני יוצאת לכמה שעות. שבת‌גויה:‌ מהשבת הראשונה שלי בבני ברק אני משתדלת לעזור למשפחות שנקלעו למצוקה. על דלת ביתה של סבתא מוצמד דף גדול, ועליו כתוב כמה צריכים לשלם לי במוצאי שבת ומהן השעות שבהן מותר לדפוק על הדלת. גם כשהקריאה היא דחופה במיוחד, את סבתא אני לא משאירה לרגע לבד ולכן כשקוראים לי ורק אני נמצאת אתה - אני מסבירה בסבלנות לבן אדם שבדלת שרק בעוד שעה או שעתיים אוכל להגיע, ואז, כשחני או יוכבד מגיעות, אני יוצאת לכתובת. לא פעם אני מוצאת את עצמי צועדת בגשם וברוח, ומטפסת ארבע קומות - בבני ברק המעליות נדירות - ומגיעה לבית המשפחה כדי להדליק את התנור שכבה פתאום בחדר של קשישים או תינוקות. אני מרחמת עליהם שקפאו מקור ויודעת שעזרתי להם מאוד. ‌שמחות:‌ את שואלת אותי איזה חג או יום הכי אהוב עלי? אז אני חושבת שפורים. הבלגן ברחובות, התחפושות, המוסיקה השמחה. סבתא ואני יוצאות לרחוב ונהנות לראות תחפושות יפות ולהרגיש מקרוב את האווירה. משעות הצהריים הבית של סבתא הומה אדם. המשפחה מכל הארץ מגיעה, וכולם שרים ורוקדים והשמחה גדולה. שם: פרבתי מקום מגורים: נפאל - בני ברק, ישראל מתגוררת אי שם בגלובוס או מכירה אחת כזו שתשמח לחלוק איתנו חוויות מטבח ותרבות מארץ רחוקה? נשמח לקבל פרטים ליצירת קשר! פקס: 2160-470-077. 0533-18-15-18 - וילונייס, יוקרה.

מי יתן זכרונות מכיתה א' למעלה מעשרים פניות. נשים התקשרו בהתרגשות או שלחו פקסים נוסטלגיים, המתארים את החוויות הצרובות בזכרונן מכיתה א' בבית יעקב מרכז, אצל המורה פנינה נויגרשל, המורה הדסה וקסלשטיין והמורה רחל רוזמרין. "שמחנו מאד לשוחח עם תלמידותינו החביבות מהעבר ולהזכר יחד בזכרונות נעימים מכיתה א'", משתפות המורות בהתרגשות, "ונשמח מאד ליצור קשר עם תלמידות נוספות שטרם פנו" בפקס: 3181890-077 או בטלפון - למורה רוזמרין .05041-19866 - נויגרשל למורה, 05041-01392 - נשמח לשמוע אתכן! ולפניות החדשות: ביום רביעי שעבר חזרתי מחתונה בירושלים עם מעיל קטיפה שחור שאינו שלי. אשמח להחזירו בהקדם למאבדת. בחודש אב תשפ"ג נסענו עם הילדים לקבר שמואל הנביא. כשצילמנו את ילדינו, ביקשה מאתנו אמא למשפחה מקסימה שנצלם גם את ילדיה ונשלח לה את התמונות. צילמנו אותם בחפץ לב והשארנו להם מספר פלאפון, אך הם לא חזרו אלינו. נשמח להעביר להם את התמונות המרהיבות. אני מחפשת את בעלי החנות למוצרי פלסטיק ברחוב מלכי ישראל בירושלים לפני כ-20 שנה לצורך השבת חוב. מכירה? שלוחה מס' 1 עזרה ללא גבולות ר. שיינברג 80 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד מעונינת להגשים את אחד החלומונים או לשלוח חלומון משלך? מוזמנת לפנות אלינו למספר 2720.345.073 או לפקס 2160-470-077 .יש להשאיר הודעה ברורה בצירוף שם או ראשי תיבות לפרסום, עיר מגורים וכן מספר ליצירת קשר )לא לפרסום(. שימי לב, השארת בקשה לעזרה בכל תחום בשלוחה 0 בלבד. שחזור כרטיסי זכרון 8 פניות. פוטו ציון בבני ברק, פוטו פירסט בבית שמש, גרפיקס בבית שמש, מומחי שחזור באשדוד, פתח תקוה וחיפה. אחת הציעה לכרוך סלוטייפ סביב הכרטיס באופן מסוים שיקים אותו לתחיה. הפונה מספרת: "משחק נאה מצאה לה הקטנה שלי לשעות הפנאי, וכשראיתי מה עוללה לכרטיסי הזכרון, הלב שלי נשבר יחד אתם. שדות רסיסים כחולים ושחורים לבלבו סביבה בנחת. במקום לצרוח התחלתי פשוט לצחוק. אספנו את השברים, וביחד התיישבנו להרכיב את הפאזל היקר ביותר בעולם. בסיום שעת היצירה, נחו בידי חמישה כרטיסים חבושי סלוטייפ מכף רגל ועד ראש. ומה עכשיו? פניתי לחנות בתל אביב ושם דרשו, לא, רגע, קחו כסא... 000,6-000,2 שקל לכרטיס! אז מה כן? פונים לקראט. והתשובה הדהימה אותי. האוצר, כמו תמיד, מתחת לגשר... ירדתי לחנות גרפיקס הסמוכה לביתי, והמוכר במומחיות רבה הצליח לשחזר את כולם, פרט לאחד, חבל על דאבדין..." גמ"ח למעילים חסידיים מי כעמך ישראל! למעלה משלושים מעילים נתרמו בעין יפה. ארבעה מהם כבר זכו לעטוף בחורי ישיבה טהורים ולחמם את לבם. אך התגלתה כאן תופעה מעניינת: כמעט כל המעילים שנתרמו הינם במידות גדולות של אברכים בלבד. הרי כל חתן מצטייד במעיל חורף משובח לפני חתונתו, ומהר מאד המעיל הופך למתקן לצבירת אבק ולתפיסת חלל בארון התליה הצפוף, כך ששלושים נשים שמחו מאד להפטר מהמעיל המיותר. אך מה לעשות שהביקוש הוא דווקא עבור בחורי ישיבות? התקבלו עשרות פניות של נשים המבקשות מעילי חורף חסידיים במידות קטנות של בחורים. כשאת הולכת לנקות את ארון המעילים, שימי עין ולב - אולי יש כאן מעיל שלא בשימוש שיוכל לשמח יהודים? ניתן גם להשאיל את המעיל לשנה-שנתיים בלבד, ולקבלו חזרה לכשיגדל הילד הבא. נשים המעונינות למסור/להשאיל מעילים חסידיים, מוזמנות לפנות למספר 39038-05331 , בין השעות 11-9 בערב. תזכינה למצוות! ולפניות החדשות: שמעתי על מוצר בשם "פאנל חימום" המשמש להסקה ונראה כמו אריח קרמיקה המותקן על הקיר. המעלות: יותר בטיחותי. חסכוני יותר בחשמל, הבית נעים יותר, ומספיק פאנל אחד לחלק גדול מהבית ואין צורך בפאנל לכל חדר. הייתי רוצה לשמוע מבעלת נסיון לפחות חורף אחד, האם הוא אכן יעיל כפי שהובטח לי, והאם ההתקנה שלו יקרה או מסובכת, כי אני גרה כרגע בשכירות והייתי רוצה לעבור אתו מדירה לדירה, ולהפיץ את החמימות הביתית לכל מקום בו נגיע. דסי ש. לצערי אני סובלת מכל הסוגים של קשיי שינה למבוגרים... קשיי הירדמות קשים, יקיצות מוקדמות ושינה קלה מאד. ניסיתי ויטמינים, ברזל, קלציום, מגנזיום וסידן. בלעתי כדורים טבעיים לעשרות כמו רגיעון לילה, מלטונין, רסקיו וכדו'. ניסיתי גם טיפול רגשי, טיפול בשיטת התדרים, מדבקות תדרים והומופאתיה. הכל עזר נקודתית, אך לא פתר את הבעיה מהשורש. אם יש מישהי שיש לה פתרון אחר שלא הופיע ברשימה הארוכה הנ"ל – ויש לה אתו נסיון טוב – אשמח מאד מאד לשמוע. שרה י. יודעת? שלוחה מס' 3 שולחנות, ספות, מיטות, כסאות... עם ישראל נמצא כעת בתנופת התחדשות, ויחד עם רענון הבית בערב פסח זה גם הזמן לשדרג את הריהוט. פניות רבות של נשים המעונינות לרכוש רהיטי יד שניה התקבלו במדור, אבל המסגרת הנוכחית פחות מתאימה לפניות מסוג זה. מה שכן, נשמח להציג בפני אלו שטרם מכירות מיזמי חסד ארציים של קווי טלפון בהם ניתן לשמוע על רהיטים, מכשירי חשמל, מוצרי תינוקות ועוד יד שניה, וכן למסור/למכור רהיטים או מוצרים שברשותכם. קו "איש אל רעהו" במספר 3831983-073 .וקו נוסף: לקבלה/לקניה 5074161-03 למסירה/למכירה בלבד 49481-05276 .תתחדשו!

י"א באדר-ב' תשפ"ד | קראט 81 חוברות "ובלכתך בדרך" 5 פניות. שתיים סיפרו שגם להן יש כרכים כפולים וישמחו להחליף אתה, ושלוש המליצו על חנויות שי ואור החיים, שבהן ניתן לקנות חוברות בודדות ולא את כל הסט. הפונה מספרת: "בעיני זו תעלומה של ממש, איך נעלמו חלק מהכרכים ובמקומם הופיעו אחרים? הסט שלי אט אט מתמלא בכפילויות, וחלק מהפרשות נעדרות ממנו. שוחחתי עם הנשים המעונינות להחליף, אך התברר שהפרשיות החסרות לא תואמות. כעת אני עומדת לרכוש את החוברות הנעדרות ולהשלים את הסט, כך שאוכל בשבת בבוקר ללכת לתפילה כשבידי הפרשה המתאימה בחוברת הנוחה ומאירת העיניים". תקליטים לפטיפון 4 פונות. למעלה מעשרים תקליטים בסך הכל. רובן קיבלו זאת בירושה מסבא וסבתא, ואין להן כל כך מה לעשות עם האוצר הנוסטלגי בדורנו. הפונה מספרת: "שמחנו כל כך לקבל את התקליטים, הם יהיו עבורנו שמחת חג אמיתית, כשכל המשפחה מתאספת בחול המועד ומתענגת על הצלילים. למי שיודעת, איכות השמע בפטיפון עולה בהרבה על הנגנים והאונקים שבדורנו. כבר עכשיו הספקנו להקשיב בכובד ראש לכמה תקליטים ולמיין את מה נשמיע ולמי בביקורי החג הבאים עלינו לטובה, כך שאנחנו, לפחות מבחינה אחת, כבר מאורגנים לפסח"... מתכונים לגבינת שמנת מארה"ב 13 מתכונים. חלקן מישראליות שגרות בחו"ל, וחלקן מאמריקאיות מהארץ. האמריקאיות מספרות על בעיה הפוכה בדיוק - כל המתכונים שלהן מותאמים לגבינת שמנת והן לא מבינות איך אופים עם גבינה רגילה. "זו היתה משימה מאתגרת ממש", משתפת הפונה, "להצליח להתקשר לכל הפונות, כשיש הפרש שעות רציני של שבע שעות אחרי הארץ. בסופו של דבר המבצע הוכתר בהצלחה רבתי, והצלחתי להעזר לא רק בעוגות אלא גם בייעוץ קולינרי, בסיוע בבירוקרטיה, ובהרחבת מעגל החברות המצומצם שהספקתי לרכוש ביבשת הזהב. ומה לגבי העוגות? כמה המליצו לי על יוגורט "גריק" שמרקמו דומה למרקם הגבינה הישראלית, כמה המליצו על גבינת "פארמר" שמרקמה דומה לגבינת "טוב טעם", והיו גם את היצירתיות שהציעו למהול חלב בגבינת השמנת עד לקבלת המרקם הרצוי. והפואנטה? חברה מקסימה שלי הגיעה לבקר ובאמתחתה סטוק רציני של גבינות תנובה מוקפאות. עוד באותו ערב זכינו ליהנות מלביבות גבינה אותנטיות, וכור ההיתוך האמריקני נדחה לעוד כמה שבועות..." ולפניות החדשות: למרכז לילדים לקויי ראיה ועיוורים דרושים כלי נגינה במצב מצוין עבור הקמת חדר מוזיקה. אני מחפשת כבר זמן רב את ספרי "פאר הדור" על החזון איש, אשמח לקבלם או לדעת היכן ניתן לרוכשם. אנחנו זקוקים בדחיפות לחלקים לכסא רכב של תינוקות מחברת בייבי ג'וגר. י. ב. בית שמש אני מעונינת לפתוח גמ"ח לעילוי נשמת אמי ע"ה שנפטרה לפני זמן קצר. מדובר בגמ"ח של כובעים אלגנטיים לפאות לשמחות. נשמח מאד לקבל כובעים עדכניים בלבד, במצב חדש, עבור הגמ"ח הטרי. ירושלמית. יש לך? שלוחה מס' 2 ואנחנו מגלים אותה תוך התבוננות ועצירה, באמצעות היכולת לנוח מהמרוץ ולשחרר. אנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים ומבזבזים את רוב היום שלנו על דאגות מפני העתיד, על שהדברים שאנחנו רוצים לא מתנהלים כפי שאנחנו רוצים, על פחדים על מה יהיה, על מה שלא יהיה, שיגמר, שיקחו לנו, שלא נצליח. בעל ’חובות הלבבות' מבקש מאתנו להתבונן ולראות, שהמציאות היחידה היא שיש מנהל עולם האחראי באופן ישיר לכל נברא ונברא. אדם שאומר שהוא בוטח בה‘ אבל עולמו הפנימי לא רגוע, משקר לעצמו. המדד היחיד לבטחון בה‘ זו התחושה הפנימית שלנו. מה לוקח לנו את השמחה? כל אחד וסיבותיו הוא. אנחנו בנויים אחרת ולכן הסיבה של כל אחד מאתנו תהיה שונה, אינדבידואלית וייחודית לכל אחד. אנחנו צריכים להיות קשובים וכנים מאוד בשביל לגלות את הסיבה המדויקת. לאחד קשה כאשר משנים לו תוכניות, לאחר כאשר כועסים עליו, לשלישי כאשר מנסים לשלוט עליו, לבו של הרביעי מתחמץ כשהוא משווה את עצמו לשני, והחמישי כאשר הוא נכשל והשישי כשהוא לא מוערך. שמחה נובעת מיכולת להתמקד בראיית הטוב והחסדים הסובבים אותנו. מלהעריך את מה שיש, ומלהודות על כך. מלפתח אופטימיות וסלחנות כלפי עצמנו ואחרים. שמחה אינה תלויה במצב הכלכלי או המקצועי שלנו, אלא ביכולת להבין שהעושר האמיתי תלוי בנו. מאוד קשה למצוא את השמחה בתוכנו, אבל אי אפשר למצוא אותה באמת באף מקום אחר. אז מה 'גונב' לנו את השמחה? זו שאלה שאנחנו צריכים לשאול אותה ולהדהד אותה בתוכנו וממנה לפנות לעבודת חיים בדיוק על הנקודה הזו. שמחה דורשת קבלת המציאות כפי שהיא. החיים לא תמיד הולכים כפי שציפינו. כשאנחנו מקבלים את מה שקורה בלי להלחם או להתרגז, אנחנו מאפשרים לעצמנו לחיות בהשלמה, ולמצוא שלווה ושמחה. ההמתנה שהדברים יסתדרו בצורה מושלמת לפני שנאפשר לעצמנו לחוות שמחה, מכניסה אותנו למעגל מתמיד של חוסר שביעות רצון. גישה הפוכה שאומרת – אין שום דבר בעולם שיכול לעצור אותי מלשמוח, מכניסה אותנו למעגל אמיתי של שמחה פנימית, שלווה ואמונה. המשך מעמ' 57>>

82 קראט | י"א באדר-ב' תשפ"ד צ. דינר פינה לבקר בה ֶשוה תוכן שיווקי שווה לבית שווה לך מאזר וואר – טעם מובחר ושרות משובח מאזר וואר, רשת חנויות יוקרה לאם, מייבאת ביגוד יוקרתי לאם מוצרי על מארה"ב ומקנדה - מגישה קולקציית קיץ מלאה במגוון סגנונות: שבת, יום-יום וארועים. טעם מובחר ושרות משובח. מאזר וואר. נהנית לפתוח את קולקצית האביב והצוות ממתין רק לכן. במיוחד. בני ברק: הלפרין 15 | ירושלים: שמגר 6 | בית שמש: נהר הירדן 12 | אשדוד: הורקנוס 9 שווה לטף סדרת קמיל בלו סנסיטיב - המותג מס' 1 בטיפול בתינוקות השמנים מסדרת קמיל בלו סנסיטיב של ד"ר פישר, להזנה ולהגנה על עורו העדין של התינוק מפני יובש וגירויים. בסדרה מ ב ח ר ש מ נ י ם איכותיים, בהם גם שמן המועשר בשמן שקדים המכיל נוסחה ייחודית המעניקה לחות ל-48 שעות. קמיל בלו סנסיטיב שמן לתינוק המועשר בשמן שקדים מכיל תמצית פרחי קמומיל, ויטמין E ,אשר מעשירים, מזינים ומגנים על עור התינוק ומעניקים לחות לה הוא זקוק, נספג בקלות ובמהירות. השמן לתינוק הינו היפואלרגני ועבר גם מבדק סנסיטיב המעיד על התאמה לעור עדין ורגיש במיוחד. אינו מכיל פראבנים, סיליקונים, חומרים משמרים, SLES, SLS , ובריח עדין לחוויית שימוש נעימה במיוחד. מחיר מומלץ לצרכן: 90.17 תכולה: 200 מ"ל קמיל בלו סנסיטיב שמן לתינוק מועשר באלוורה לטיפול בעור יבש ולהענקת לחות. נוסחה ייחודית המועשרת בתמצית אלוורה, שמן פשתן ושמן כותנה להענקת לחות לעור, הגנה מפני יובש, גירויים ושמירה על עור בריא. מועשר באומגה 3 ו-6 שמקורן בשמן פשתן המסייעות בשמירה על בריאות העור. נספג בקלות ובמהירות. השמן הינו בריח עדין ונעים במיוחד, מספק לחות ל-48 שעות וכן היפואלרגני, סנסיטיב וללא פרבנים. מתאים לשימוש בתינוקות מהיום הראשון. מחיר מומלץ לצרכן: 90.17 תכולה: 200 מ"ל. קמיל בלו סנסיטיב שמן טיפולי לתינוק מועשר בתמצית קמומיל לטיפול ביובש ולהרגעת העור. נוסחה ייחודית המועשרת בתמצית פרחי קמומיל ובוויטמינים A ו-E להזנה ולסיוע בהגנה על עורו העדין של התינוק מפני יובש וגירויים, וכן סקוואלן צמחי משמן זית לריכוך ולסיוע בשמירה על לחות העור. נספג בקלות ובמהירות ומותיר ריח עדין ונעים במיוחד. השמן מעניק לחות ל-48 שעות, הוא היפואלרגני, סנסיטיב וללא פרבנים. מתאים לשימוש בתינוקות מהיום הראשון. מחיר מומלץ לצרכן: 90.29 תכולה: 500 מ"ל. את כל השמנים ניתן להשיג ברשתות השיווק ובחנויות הנבחרות. סנו סושי - ספוג הפלא EXTRA עם השכבה הירוקה המחזקת בערב פסח ספוג הפלא עובד אצלכם שעות נוספות? תכירו את ספוג הפלא EXTRA עם השכבה הירוקה המחזקת של סנו סושי, שהופכת אותו ליעיל וקל יותר לשימוש. השכבה הירוקה המחזקת, מונעת מהספוג להתפורר במהלך הנקיון ושומרת על צורתו גם לאחר השימוש. ספוג הפלא EXTRA של סנו סושי עושה נפלאות בניקוי. מסיר בקלות שומנים וכתמי לכלוך עקשניים מהקיר ללא צורך בחומרי ניקוי נוספים. מעט מים על הספוג והכתמים יורדים ללא מאמץ. את סנו סושי ספוג הפלא EXTRA ניתן להשיג ברשתות השיווק באריזה של 6 יחידות גדולות ונוחות במיוחד. הריהוט לא צומח על העצים - הוא מחכה לכם ברהיטל! מותג הריהוט המוביל בציבור החרדי עם מבחר ענק של חדרי הורים, חדרי ילדים, מזרנים, סלונים ועוד. ממיטב החברות והנגרים המובילים באיכות מעולה. ב'רהיטל' יתאימו עבורכם את הריהוט בהתאמה מדויקת לצרכים שלכם, באמינות אבסולוטית עד לרהיט המושלם שיפאר לכם את הבית. כעת, לקראת פסח הקרב ובא, הצטרפו למאות הלקוחות שכבר רכשו את 'מזרוני מדיקל', מזרנים איכותיים, נוחים ומשתלמים במחירים אטרקטיביים. מוזמנים עכשיו להכנס להתרשם מהתצוגה שלנו, ולקבל שירות נעים ואדיב בדרך כשרה ע"פ 'טהרנו'. כתובת: ירושלים - בינת יששכר 1 ,ליד כיכר בעלזא; שעות פתיחה: .20.00-22.00 | 11.00-14.00 בית שמש - תכלת מרדכי 5 בחניה, ק. בעלזא; שעות פתיחה: -00.11 00.15 או בתיאום.