ערכים לשבת - גליון 6

במוצאי שבת, עם סיומו של עוד "סמינר תורמים" של ארגון ערכים, ניגש אלי אחד המשתתפים, סיפר ששמו יוסי, שהוא שומע הרצאות שלי, ושיש לו סיפור מיוחד בשבילי. *** לאחר חתונתם ערב שואת אירופה, משה ודבורה ברנשטיין התגוררו בעיר סיגעט שברומניה. הם שרדו יחד עד שנת 1944 ,עת הובלו בקרונות בקר למחנה אושוויץ־בירקנאו, שם הופרדו. משה הובל למחנה ההסגר באזור הגברים, מימין לשער הכניסה לבירקנאו, ודבורה למחנה הנשים משמאלו. עם שחר, היתה יוצאת דבורה עם אסירות נוספות לעבודות כפיה במפעל נשק שהוקם ליד מחנה ההשמדה, ושבה עימם לפנות ערב. את "ארוחת הבוקר" שלהן היו מקבלות האסירות בשעה 00:10 .מידי בוקר היה מופיע אסיר יהודי כשעל עגלתו הרתומה לסוס ניצב דוּד, ממנו היה יוצק "מרק" לפינכות שבידיהן, ותוך כדי גם מעדכן אותן על שלום בעליהן שבמחנה הגברים. באחד הבקרים, בעת חלוקת האוכל, כשהתקרבה אליו אחת הנשים ובקשה להתעדכן בשלומו של אחיה, החל הסוס להשתולל. הוא נשך אותה בזרועה בחזקה ותלש ממנה פיסת בשר, ולאחר מכן הטיל אותה למרחק של כמה מטרים, כשחלק מבשר ידה נותר בפיו. כשהבחין השומר הגרמני במתרחש, הוא ניגש אל האישה ואמד את מצבה. היא שכבה על הקרקע מטושטשת ושותתת דם, והשומר שהחליט שאין בה עוד תועלת, שלף את אקדחו כדי לירות בה. באותו רגע זינקה לעברו דבורה ברנשטיין, חצצה בינו ובין האישה וביקשה ממנו שיתיר לה לטפל בה. "זו חבלה קטנה", אמרה לו, "חבל להרוג אותה. עוד ניתן להשתמש בה למאמץ המלחמתי". השומר צחק והשיב את האקדח לנרתיקו. "את צודקת", אמר. "חבל לבזבז כדור על יהודייה. מה זה משנה אם תמות כאן או במחנה". דבורה קרעה רצועת בד משולי חולצתה, חסמה את הפצע המדמם ולקחה אותה למרפאה. מאז היא לא פגשה בה שוב. כשהסתיימה המלחמה, מצאה דבורה את בעלה ויחד הם שבו לביתם בסיגעט שברומניה. כשגילו ששכניהם השתלטו על ביתם, הבינו הזוג ברנשטיין שאין ליהודים עתיד ברומניה, עלו לארץ ישראל והתגוררו ברחובות. 17 שנה לאחר מכן, נפטרה דבורה, והותירה אחריה בעל ושלוש בנות. משה שעבד קשה לפרנסתו, ניסה לגדלן לבדו, אך כשהבין שהדבר בלתי אפשרי, התחתן בשנית. הוא נשא לאישה את לאה, ניצולת שואה אף היא, והיא הייתה אמא לילדיה של דבורה אשתו הראשונה. באחד הימים הבחין משה ברנשטיין שללאה צלקת גדולה ומכוערת על זרועה הימנית. לשאלתו, סיפרה שזו מזכרת ממחנה העבודה. "באחד הימים, בזמן חלוקת האוכל", סיפרה, "התנפל עלי סוס וקרע חתיכת בשר מידי. כששכבתי על הקרקע, הבחנתי במעורפל בגרמני שמכוון אלי את אקדחו, אלא שאז חצצה בינינו מישהי שאינני מכירה, והצילה אותי. אני חבה לה את חיי. בלעדיה לא הייתי היום בין החיים". משה, שזכר במעומעם את הסיפור אותו סיפרה לו דבורה אשתו הראשונה, ניגש לארון, הוציא משם את תמונתה של אשתו הראשונה. "זו היא שהצילה אותך?" לאה הביטה בתמונה בפה פעור ו... התעלפה. "הבנת אהרן? היו לי שתי סבתות. הסבתא הראשונה שלי הצילה ממוות את מי שעתידה לגדל את בנותיה, ולהיות הסבתא השנייה שלי. בשואה היה חושך גדול, אך במבט לאחור, כל ניצול יוכל לספר לך על קרן האור הפרטית שלו שבלעדיה לא היה זוכה להינצל, ושתי הסבתות שלי הן הוכחה ניצחת לכך". "אתה צודק", הסכמתי. לכן אנו מזכירים זאת בהגדה. "בליל הסדר אנחנו קוראים בהגדה פסוק מספר יחזקאל, שנאמר: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי". פסוק זה, על אף פשטותו, מעורר כמה שאלות – מי זאת שמתבוססת בדמיה? מיהו שעובר עליה ומבחין במצבה? ומה שהכי לא ברור, כיצד זה שדם הניגר מן הגוף ומסמל את אובדן החיים, דווקא בזכותו תחיה – דווקא "בדמייך חיי"? על כך משיב רבי מנחם בן שמעון ע"ה, שאת פסוק זה אמר הקב"ה לבני ישראל בעת שהיו משועבדים במצרים. וכך הוא כותב: "והפירוש: בעת שהיית מושלכת על פני השדה בגועל, ולא מה הסיבה לכך שהעם היהודי שורד למרות הכל? מה עושים כשכלום לא מסתדר, ומה ההוכחה לכך שגם בתוך החושך מאיר אור גדול? הרב אהרון לוי לשבת המשך בעמוד 2 י"ד בניסן תשפ“ג // גיליון 6 // לתגובות ולהנצחות 3303580-072 org.arachim@alon // נא לא לקרוא בשעת התפילה ובקריאת התורה הניצוץ היהודי אין גיל לתשובה הרב אליעזר אזיקוביץ בכל דור ודור מצילנו מידם ערכים מאחורי הקלעים סבא ניצח חג הפסח תשפ"ג העלון טעון גניזה זמני החג בגב העלון ֶ ַסח ּ ִרים ְלַח ַג הפ ּ ִהְרהו עמוד 4 עמוד 8 עמוד 10 יהודים קראו את ההגדה גם בספרד של האינקוויזיציה, וגם במחנות הריכוז בדמייך חיי ערכים לילדים וכאן הבן שואל עמוד 15 גיליון פסח מורחב

2 חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג היה לך חומל שיחמול עליך, בלתי שעברתי עליך לדעת עניינייך, וראיתי אותך בסכנה ובחרפה, והבטחתיך שם, שתחיי ולא תמותי. וטעם הזכיר פעמים ואמר לך בדמייך חיי – שכן יבטיח אותה השם תמיד". בפסוק הזה מבשר הקב"ה לעם ישראל, שאף שמשועבדים הם ומוטלים על פני השדה מושפלים ונעזבים, חסרי אונים ונטולי תקווה, אין הדבר כך. גם שם "ואעבור עלייך". אפילו שם נמצאת עימם ההשגחה. גם אם לא תמיד ניתן להבחין בה בזמן אמת. באומרו "בדמייך חיי", מבשר הקב"ה לבניו, שהגם שבדרך כלל דם הניגר מן הגוף מבשר על קץ החיים, אין הדבר כך. דווקא "בדמייך חיי". אף ש"בדמייך" את מתגוללת, אף על פי כן "חיי". שאפילו בחושך הנורא תסוכך עליכם ההשגחה. לכן מובא פסוק זה בהגדה, משום שאת ההגדה קראו יהודים לא רק באור, אלא בעיקר בחושך. יהודים קראו אותה במסעי הצלב, ובספרד של האינקוויזיציה. בימים בהם הכריחו אותם שכניהם להתאסלם, ובימים בהם חייהם היו תלויים על בלימה בשל עלילות דם. בגזירות ת"ח ות"ט, ובמחנות הריכוז שביקשו לקיים בהם "ולא ייזכר שם ישראל עוד". מה נתן להם את הכח להמשיך למרות הכל? בדמייך חיי. הידיעה שלמרות ה"בדמייך" עם ישראל חי. לכן אנו ממשיכים לקוראה גם היום. משום שלמרות ששבנו לארץ אבותינו, טרם זכינו לגאולה, ועדיין ישנם בינינו יהודים השרויים בצער, ומבקשים גאולה פרטית. אנחנו קוראים זאת כדי לזכור, שגם אם נראה לכאורה כי תפילותינו אינן נענות, גם אז הקב"ה אתנו. כדי שנזכור שאפילו בחושך הפרטי, יש אור. שאפילו שהכל נראה "בדמייך", אף על פי כן יש בו "חיי". "שאפילו בעת שהיית מושלכת על פני השדה בגעל נפשך, ולא היה לך חומל שיחמול עליך, עברתי עליך לדעת ענינייך וראיתי אותך בסכנה ובחרפה, והבטחתיך שם שתחיי ולא תמותי". לכן נאמר פעמיים "בדמייך חיי". כדי ללמד שלא רק בעבר נהגה כך ההשגחה, אלא "שכן יבטיח אותה השם תמיד". שהנהגה זו לא התרחשה רק ביציאת מצרים אלא גם בימינו. ולא רק לכלל האומה, אלא אפילו ליחיד. ודבורה ולאה ברנשטיין יוכיחו. חג שמח. המשך מעמוד 1 ִרים ּ ִהְרהו ֶ ַסח ּ ְלַח ַג הפ הרב אהרון לוי לכבוד חג הפסח, אנחנו יודעים כמה מקפידים שלא ייראה ולא יימצא חמץ, וזאת משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. זה נראה כאילו היתה תקלה, ומה הטעם להנציח אותה? למשל, לו לא היו מספיקים לשרוך נעליים, האם היינו מנציחים את זה? אם נשים לב, ההבדל בין חמץ למצה איננו בחומר הגלם, אלא בתהליך. החמץ נוצר מאותו חומר גלם של המצה, רק שהזמן נתן את אותותיו בחומר. ביציאת מצרים עם ישראל למעשה קיבל מהקב"ה את חירותו. בן חורין זהו אדם ששולט על הזמן, ולא שהזמן שלו משועבד בידי אחרים. שלא הספיק בצקם להחמיץ, אין זו תקלה, אלא המהות של חירות האדם השולט על החומר. )ע"פ מהר"ל גבורות ה' פרק לו( א נ ח נ ו מציינים את זה שהקב"ה הוציאנו ממצרים ועתה אנו בני חורין. והרי הקב"ה הוא זה שהכניס אותנו למצרים, וכי כל השעבוד היה, רק כדי שיהיה את מי להוציא?! התורה מלמדת אותנו, כבר בברית בין הבתרים שבה בישר הקב"ה לאברהם אבינו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם..." )בראשית טו, יג(. התהליך של "יצירת עם" עובר דרך "כור היתוך" – "אתכם לקח ה'... מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם" )דברים ד, כ(. וכתב ה"כלי יקר" )שם(: "נזדכך חומר שלכם בעינוי מצרים עד שנעשה ברור". השעבוד במצרים היה תהליך של הכנה, בו היה עלינו ללמוד על בשרנו, מה קורה כאשר אין יראת אלוקים, ולזכור לנצח כי עם ישראל בכל מקום שיהיה, נבדל הוא מכל העמים, ולעולם לא יתחבר לעמים אחרים. לחג הפסח יש שמות נוספים: "חג האביב", "חג החירות" ו"חג המצות". מדוע מכל השמות, אנחנו משתמשים דווקא בשם "חג הפסח"? בספר קדושת לוי אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, רעיון נפלא: מדוע בתורה בדרך כלל מכונה החג "חג המצות", ואילו בלשון בני אדם הוא מכונה "חג הפסח"? כי הקב"ה משתבח בישראל, ועם ישראל משתבחים בקב"ה: הקב"ה משתבח בנו, על שקיימנו מצוותיו בזריזות, ולכן בתורה נקרא "חג המצות". ואילו אנו משתבחים בקב"ה, שפסח על בתי ישראל וגילה חיבתו אלינו, ולכן בלשון העם נקרא החג "חג הפסח". )מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס( לתגובות, הנצחות והערות - מערכת: 3303580-072 org.arachim@alon © כל הזכויות שמורות // העלון הופק ע"י מחלקת דיגיטל ערכים בשיתוף מחלקת בוגרים עורך ראשי: הרב משה לנדאו // עורך משנה: יהודה פרידמן // עיצוב גרפי: ג. רובינשטין רבות נכתב על המשמעות הרעיונית של החמץ והמצה. הלחם – מסמל את היצר הרע; המצה – מסמלת את הדבקות בקב"ה, ההליכה אחריו לתוך המדבר. הלחם מסמל את המותרות התאוותניות, את הבלוף של ה"עולם הזה", שמוכר לנו כלום באריזת צלופן מרשימה, לעומת הפשטות והאמת של המצה. לפי מלומדים, הלחם בצורתו המוכרת לנו היום, הגיע לשיא שכלולו בארץ מצרים. בשאר העולם התקינו את גרגרי החיטה למאכל במגוון טכניקות – כתתו אותם בעלי, טחנו אותם ברחיים, קלו אותם באש, עשו מהם עוגות ומצות – אבל רק במצרים פיתחו את הטכנולוגיה הכרוכה באפיית לחם: מתקני אפייה גדולים, שמרים מיוחדים, תהליכי תפיחה ולישה. עד כדי כך השתכלל הלחם במצרים, שיש המכנים אותו "המאכל הלאומי של מצרים". לפי זה, המעבר מ"לחם חמץ" ל"מצה", עליו נצטוו ישראל בעת צאתם ממצרים, איננו רק עניין של שינוי בתפריט. יש כאן ביטוי סמלי להתנתקות מתרבות מצרים. לאכול מצה בדווקא, משמעו של דבר להכריז – "אינני מצרי!" רעיון זה משתלב עם דברי חז"ל, לפיהם שחיטת הכבש, אליל מצרים, נועדה אף היא לעקור מליבם של ישראל כל שמץ של התבטלות והערכה כלפי העבודה זרה המצרית. לאחר שבמכת בכורות הוכו כל אלילי מצרים, הגיע תורם של בני ישראל להנחית בעצמם את "מכת החסד": לאחוז במו ידם את סכין השחיטה, ולהניף את המאכלת על הכבש המצרי. נקל לשער את התחושות שעברו בליבם של אלו, שאך לפני זמן קצר היו עבדים, ועתה נדרשו לעקוד את אלילם של המצרים לעיני אדוניהם לשעבר. ולא בצנעה נעשה הדבר, כי אם בפרהסיה, תוך מתן הדם על פתחי הבתים. לאכול את בשר הכבש בצירוף אכילת מצה, זו כבר התרסה קולינרית גמורה נגד ערכי התרבות המצרית וכל המשתמע ממנה. מצה וכבש הם הכרזת עצמאות רוחנית-תרבותית מצד בני ישראל – הצעד הראשון בדרך ליציאה ממ"ט שערי טומאת מצרים, ולחירות הרוחנית של קבלת התורה. הבו כבוד למאכלי הפסח – המהפכה היהודית מתחילה במטבח! כבוד למטבח היהודי // הרב אליעזר אייזיקוביץ ְ ך ֹ ִמ ּתו ׁ ה ָרָש ּ ַהָפ הרב ישי וליס בואו לקבל כוחות וכלים מקצועיים, בסמינר מעצים ומחזק בהתמודדות אפקטיבית מול הנוער המתמודד שאני שומעת הרצאות על נושא זו הפעם הראשונה שאני חווה אותו יום יום, הקשיים שלי לפני ההרצאה מה הרגשתי כאילו שאלו אותי לפרטים 44-82-331-072

חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג 3 תנאי הכרחי לשלום בית הוא הכרות עם כללים רבים. נושא זה חשוב עד כדי כך, שהוא מצדיק את התערבותה של ההשגחה העליונה כבר מאז בריאת העולם. התבוננות בשידוך הראשון המוזכר בתורה, בו מחפש אליעזר עבד אברהם אישה ליצחק, מעלה כמה תובנות חשובות. א. את הדרך לחרן, שהיתה באופן רגיל מהלך ארבעה עשר יום, גמא אליעזר בתוך יום אחד בלבד – ללמדנו שההשגחה העליונה מכוונת את האדם אל בת זוגו, ואף מסייעת לו בכך, מעל לדרך הטבע. זו כשלעצמה בשורה טובה לכל "מעוכבי הזיווג" לדורותיהם: בבוא שעתכם, תהיה גם לכם קפיצת הדרך )אם יהיה בה צורך(. ב. אליעזר התפלל להצלחת שליחותו, על אף שבדרך הטבע היו לו סיבות טובות להאמין שיצליח גם בלא תפילה. וכי מי לא תרצה להתחתן עם בנו של אחד מעשירי תבל, שכל מלכי מזרח ומערב משחרים לפתחו? ובכן, מתברר שגם כאשר הכול נראה בהישג יד, בכל זאת תמיד כשמדובר בשידוך )כמו בכל דבר( נדרשים אנו להתפלל. ג. גם לאחר השתדלויות רבות, ולמרות קיומה של התאמה מושלמת לכאורה בין בני זוג, זקוקים אנו להסכמת ההשגחה, על מנת שהזיווג יעלה יפה בפועל. וזה מה שהשיבו לבן ובתואל לאליעזר: "מה' יצא הדבר". אכן, את יד ההשגחה ניתן לראות בחוש בעיקר בענייני שידוכים. כמעט כל הזוגות חווים "מקרים" הגורמים להחלטתם להשתדך. ואולם כה רב הוא מספר האירועים הנדרש כדי להוציא אל הפועל החלטה זו, על כל השלבים המביאים אליה, עד שהניסיון לייחס את תהליך השידוך ליד המקרה, הוא מופרך ורחוק מאוד מן השכל הישר. הסיבה לזאת נעוצה בכך, שכל חיבור המתרחש בעולמנו בין שתי ישויות נפרדות )ובפרט בין איש לאישה( אינו מתחיל כאן, אלא מקורו ותחילתו בעולם רוחני, והוא הולך ומשתלשל עד שיורד אל עולמנו זה. ראוי שנשנן לעצמנו: הקשר הזוגי שלנו אינו מתחיל לא בנו ולא בהחלטתנו להינשא. ראשיתו ותכליתו הם "למעלה מן השמש", בעולמות אחרים. כאן אנו רק מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל. ֲעָרִכים ִדי ּ ְהו ּ ַ ִי ַת הי ּ ַלב הרב מיכאל לסרי השגחה בבית היהודי בואו לקבל כוחות וכלים מקצועיים, בסמינר מעצים ומחזק בהתמודדות אפקטיבית מול הנוער המתמודד שאני שומעת הרצאות על נושא זו הפעם הראשונה שאני חווה אותו יום יום, הקשיים שלי לפני ההרצאה מה הרגשתי כאילו שאלו אותי לפרטים 44-82-331-072 המהפכה המשפטית היהודית ביציאת מצרים יצאו בני ישראל משעבוד לחירות. אבל אם נחשוב לרגע, נבין שלא כל האדם יצא לחירות )לכאורה(. לאדם יש שתי רשויות: השכל או הנשמה – זו הרשות השופטת, שמעבדת את הנתונים ומקבלת החלטה, מה צריך לעשות. הגוף – זוהי הרשות המבצעת, שיש לה הכלים לפעול ולעשות את המעשה. אנטונינוס שאל את רבי: גוף ונשמה יכולים לפטור את עצמן מן הדין, לעולם הבא. הגוף יאמר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני, הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ואילו הנשמה תאמר: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כציפור. אמר לו רבי: אמשול לך משל. למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה, והיו בו פירות משובחים. הושיב המלך שני שומרים, אחד חיגר בלי רגליים והשני עיוור. אמר החיגר לעיוור: יש פה הרבה פירות טובים. תרכיב אותי עליך, אני אומר לך לאן ללכת ונאכל את הפירות. אולי נמלא כמה ארגזים ונמכור בשוק. וכך עשו. לימים בא המלך בעל הפרדס. שאל אותם: "היכן פירותיי?!" אמר לו העיוור: אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני לא ראיתי פירות ולא רואה פירות. אמר החיגר: במקום שבו עזבת אותי, שם אני נמצא. לא זזתי מכאן. אין לי רגליים. הרכיב המלך את החיגר על העיוור, ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא, עתיד להחזיר את הנשמה לגוף, ודן אותם כאחד. )סנהדרין צא:( השכל שלנו הוא ה"רשות השופטת". הוא פיקח. רואה את כל הנתונים. על פי הנתונים הוא חושב ושופט בכל רגע מה נכון לעשות. אבל השכל חיגר, אין לו רגליים בשביל להוציא את המחשבה לפועל. הגוף זו ה"רשות המבצעת". הוא עיוור. הוא לא רואה. הוא לא באמת מבין. אבל יש לו רגליים, והוא רץ ויוצא לפעולה עוד לפני שהרשות השופטת אמרה את דברה. הרבה פעמים, עוד לפני שהרשות השופטת – השכל – מספיקה לעבד את הנתונים, הרשות המבצעת – הגוף – כבר יוצאת לפעולה. האם ביציאת מצרים יצאו לחירות שתי הרשויות – גם הגוף וגם הנשמה-השכל? הרשות השופטת תמיד היתה בת חורין, גם בשעבוד מצרים. הרב גולדוויכט זצ"ל, תלמידו של החזון איש זי"ע, אומר: "אפשר לכוף את האדם בגופו, אבל נפשו לעולם בת חורין היא". וכמו נפשו, גם הרשות השופטת לעולם בת חורין היא. השכל תמיד יכול לחשוב מה שהוא רוצה, גם אם אין לו דרך להוציא את המחשבה לפועל, מכיוון שכופים עליו לבחור אחרת, או אפילו מכיוון שהרשות המבצעת לא תמיד שומעת לו. המחשבה – תמיד בת חורין היא. במשולש הרשויות של היהודי, ליהודי אין רשות מחוקקת משל עצמו. ה"רשות המחוקקת" זו התורה, היא שקובעת את החוקים. בהפרדת הרשויות היהודית, הרשות המחוקקת היא הריבון. התורה היא זו שקובעת. הרשות השופטת עצמאית להחליט רק על פי הרשות המחוקקת. והרשות המבצעת צריכה לבצע את החלטת הרשות השופטת. )מה? גם במדינה זה ככה?!( כשעם ישראל יוצא ממצרים, הגוף אכן יוצא משעבוד לחירות. אבל השכל, ה"רשות השופטת" שהיתה כביכול בת חורין, דווקא עכשיו היא נכנסת לשעבוד תחת ה"רשות המחוקקת" – התורה. כשהרשות השופטת של האדם היא חופשית, היא עלולה להיות משוחדת על ידי הרשות המבצעת – הגוף. ובמילים פשוטות: הרשות השופטת משועבדת לרשות המבצעת )לפוליטיקאים?(, כי כדי לבצע את ההחלטות שלה, היא צריכה "קשרים" עם הרשות המבצעת. אני )השכל( אתיר לך )לגוף( כמה דברים, תמורת ביצוע של דברים אחרים. קוראים לזה שוחד מצוות. וכידוע, הקב"ה לא מקבל שוחד מצוות. כדי שהרשות השופטת תהיה באמת בת חורין לקבל החלטות 'חירותיות' ללא הטיה, היא צריכה להשתחרר מהשעבוד לרשות המבצעת. כדי להשתחרר משעבוד לגוף, הרשות השופטת זקוקה להיות משועבדת לרשות מחוקקת חזקה – לתורה. כשיש לך עוגן שלא נתון למצבי רוח, חוק נצחי שלא משתנה, אתה בן חורין אמיתי. עושה את הדבר הנכון. לעשות את הדבר הנכון, זה לא שעבוד. לעשות את הדבר הנכון זו חירות לבחור נכון, בלי שמישהו או משהו "יבלבלו" אותי. במשולש הרשויות היהודי, הרשות המבצעת משועבדת וחייבת להוציא לפועל את החלטת הרשות השופטת. אבל זאת בתנאי: הרשות השופטת בת חורין להחליט, רק לפי הרשות המחוקקת. אם השופטים כפופים לרשות המחוקקת, הגוף צריך לשמוע. אבל אם השופטים כפופים לעצמם, זו לא חירות: זה שעבוד. ולא דיברנו פוליטיקה... שלוש גלויות הן, ואחת קשה מחברתה: גלות המילה האחרונה ישראל בין הגויים, גלות ישראל ביד ישראל, והקשה מכולן, גלות האדם אצל עצמו. )רבי שלום רוקח מבעלזא( הרב משה לנדאו ְנֻק ּדַ ת ָ ט ּ ַמב על הפרדת רשויות ועל חירות ושעבוד

4 חג הפסח חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג . י"ד בניסן תשפ"ג בריזה נעימה נשבה מכיוון הים, ורשרשה את עצי הדקל של העיר הנאה פלמה דה מיורקה. השלווה הופרה בפתאומיות, עם הופעתה של כרכרה שחורה מטילת אימה. נזיר בגלימה אפורה הגיח מתוכה ובידו מגילת קלף. אימהות אספו את ילדיהן. תריסים הוגפו בחיפזון. צינה פשטה ברחוב, כאילו כיסה ענן קודר את עין השמש. הנזיר פנה ללא שהיות לפתח הבית, ונקש שלוש פעמים על הדלת. היא נפתחה בידי משרתת, פניה חיוורות כסיד. "קראי לאדון הבית!" ציווה עליה הנזיר. "כן, אב", מלמלה ואצה למלא את מבוקשו. כעבור רגעים ספורים הופיע אדם נשוא פנים, זקן מאפיר מכסה את פניו. "רפאל וליס?" שאל אותו הנזיר. "כן", השיב האיש בקור רוח. "כיצד אוכל לעזור לך, אב?" "אתה מצווה בזאת ללוות אותי ללשכת החקירה הקדושה". "במה אני נאשם?" "אתה מכיר היטב את חטאיך. ארוז חבילה קטנה ובוא איתנו מיד!" רפאל וליס היה סוחר ידוע, שעשה את הונו בעסקי ייבוא ויצוא. רשמית הוא היה נוצרי, שכן שישים שנה לפני גזירת השמד של 1492 ,כבר לא היו עוד יהודים באי הספרדי הזה. בעקבות גל של פרעות מצד שכניהם הנוצרים, נאלצו אבות-אבותיו של וליס להתנצר למראית עין. אלא שבפועל הם חיו חיים כפולים. בימי ראשון הם היו מקפידים לקיים את התפילות הנוצריות דווקא בכנסייה בעלת השם המסקרן "הר ציון", שנבנתה על בית הכנסת הקדום של האי. במטבחים הם היו תולים נקניק עשוי דבר אחר, אבל בפועל היו מקפידים לאכול דגים כשרים בלבד. בחלק מהבתים אף היו נרות שמן שדלקו ברציפות כל השבוע, כדי שידלקו גם בשבת בלי לעורר את חשד האינקוויזיציה. בזכות עיסוקו נמצא רפאל וליס בקשר מתמיד עם יורדי ים וקברניטי ספינות, מה שעשה אותו בפועל למנהיג הרוחני של קהילת האנוסים באי, ולאיש הקשר בינם לבין העולם היהודי שבחוץ. הוא היה האחרון לשומרי גחלת היהדות בפלמה דה מיורקה. אך כעת הצליחה האינקוויזיציה להניח עליו את ידיה הטמאות. תחת לחץ העינויים, הודה וליס בקיום קשר עם רבנים מחוץ לספרד. "הם הורו לנו להקפיד במיוחד, בכל כוחנו, על מצווה אחת מסוימת: תענית אסתר". סיפר לחוקריו. "למה דווקא המצווה הזאת?" שאלו אותו. "מה מיוחד בה?" "אסתר המלכה היתה היהודייה האנוסה הראשונה בהיסטוריה היהודית", השיב להם וליס. "למראית עין היא התנהגה כמו כולם, אך היא מעולם לא שכחה כי היא בת ישראל. אסתר המלכה מזכירה לנו כיצד עלינו לחיות את חיינו. ומתוך הדבקות בדוגמה האישית שלה, נזכור גם אנחנו, שלמרות הכול יהודים אנו. זו גם מצווה שקל להסתיר מעיני זרים, משום שאף אחד לא יודע אם אתה אוכל או לא". המסמכים הרשמיים מלמדים, שהרב רפאל וליס הואשם בהפצת תורה בקרב האנוסים באי, תוך שהוא מסתייע בכך בתלמידו רפאל בניטו טרונגי. אחותו של טרונגי, קתלינה טרונגי, הואשמה אף היא בהפצת יהדות בקרב הנשים. שלושת הנאשמים הועמדו למשפט, שבסיומו חרץ שופט האינקוויזיציה את גזר דינם: "לו הייתם מסתפקים בקיום מצווה אחת או שתיים בפרטיות בביתכם – היינו מתחשבים בכך, ומקלים את עונשכם. אולם לא הסתפקתם בכך. הפצתם את אמונתכם וניסיתם להסית לכך את יתר חברי קהילתכם. זהו מעשה מרי שעונשו חמור. לפיכך אנו דנים אתכם לשריפה בכיכר העיר!" ביום ה"אוטו-דה-פה" – כפי שכונה טקס השריפה הפומבי – התקבצו ובאו 000,30 אזרחי פלמה דה מיורקה לצפות במחזה שנערך בכיכר העיר, מול ארמון השלטון. הטקס נמשך יום שלם. הנאשמים הוצעדו רגלית מארמון האינקוויזיציה לכיכר העיר, כאשר בכל כמה מטרים הוצבו צלבי עץ כדי שתינתן להם ההזדמנות "לחזור בתשובה" ולהתחרט על "מעשיהם הנלוזים" בהפצת היהדות. גם במהלך השריפה עצמה, עדיין קיוו הכמרים כי היהודים יחזרו בהם, מה שיאפשר להם לא רק להציג את ניצחונה של הנצרות, אלא גם ינחית מהלומת מוות מוראלית על קהילת האנוסים כולה. אבל רפאל וליס הי"ד נותר איתן באמונתו עד לרגע האחרון. בשלב מסוים, כאשר נדמה היה שהוא מנסה לומר דבר מה, והנזירים אצו לעברו בתקווה כי הוא מבקש להתוודות, צעקה לעברו קתלינה טרונגי: "אל תיכנע! הם יכולים לשרוף רק את המלבושים החיצוניים שלנו, אך אין הם מסוגלים לגעת בנשמותינו!" בערבו של אותו יום, שלושת היהודים ובראשם הרב רפאל וליס, השיבו את נשמתם בטהרה לבוראם. היתה זו הפעם האחרונה בה נשרפו יהודים על המוקד בפלמה דה מיורקה. למראית עין, נדמה היה כי הכנסייה זכתה עתה לניצחון שלם. אבל רק למראית עין. *** בארכיון האפלולי והקריר שמתחת לארמון האינקוויזיציה במדריד, התאמץ הרב יוסף וליס לכלוא את דמעותיו. כבר שעות ארוכות שהוא והמתורגמן ההיסטורי רכונים מעל ערימת דפים מצהיבים, מכוסים בכתב ספרדי נאה ומדויק, שתיארו את העלילה בפירוט עוצר נשימה. הזמן חלף בלי שירגישו בו. התיאור היה כה מדויק, שהם חשו כאילו האירועים המתוארים בו התרחשו אמש, ולא לפני למעלה מארבע מאות שנה. התרגשותו היתה מובנת: זה עתה למד על רגעיו האחרונים של הסבא רבא שלו. "יש כאן עוד אלף דפים של מסמכים שונים", הצביע המתורגמן על התיקייה העבה שנשלפה מארכיב האינקוויזיציה. "החומר כולו נשמר בצורה מושלמת עד עצם היום הזה". הדרך שהובילה את הרב וליס לרגע הנוכחי, היתה ארוכה ומפותלת. ככל שהתבגר הוא חש צורך למלא את החללים בהיסטוריה המשפחתית שלו. בהיותו בן למשפחה שכמעט כל ענפיה נגדעו בשואה, הכתובת היחידה לשאלותיו היתה אביו, ר' יהודה וליס. "מה אתה יודע לספר על אבות אבותינו?" שאל אותו. "עוד כילד בפולין, אני זוכר שהיה לנו בבית חומש עתיק יומין, שעבר במשפחה מדור לדור", אמר לו האב. "בעמוד הראשון של החומש הזה נרשמו שמותיהם של כל בני המשפחה שהוא עבר ברשותם, ושמות המקומות בהם חיו. כידוע לך", נאנח בצער, "החומש וכל המידע היקר שהיה אצור בו, אבדו לנצח במחנות ההשמדה". "ואולי בכל זאת אתה זוכר משהו ממה שנכתב בו?" ר' יהודה וליס עצם את עיניו. "רק זאת אזכור: השם הראשון ברשימה היה של יהודי בשם הרב רפאל וליס, ונרשם שהוא חי במקום שנקרא פלמה דה מיורקה..." "ומה עלה בגורלו?" הסתקרן הרב וליס הבן. לאביו לא היה מידע רב להוסיף, פרט לעובדה שנרשם בחומש כי אותו רפאל וליס מת על קידוש השם. השנים חלפו, והרב יוסף וליס לא הוסיף עוד לחקור בנושא. הוא ניהל את ארגון "ערכים", ארגון התשובה הגדול בתבל, והדבר מילא את כל שעותיו. בכל שנה מקיים הארגון עשרות רבות של סמינרים, בהשתתפות רבבות יהודים המתחזקים במצוות וחוזרים בתשובה שלמה. כל סמינר דורש אינספור הכנות, וכל בוגר סמינר זקוק לליווי מקצועי צמוד, עד שיעמוד על רגליו בעולם התורה. בקיצור, העבודה רבה, ואינה מותירה זמן רב להרהר בנפתולי חייהם של יהודים, שחיו לפני מאות שנים. אבל יום אחד קיבל הרב וליס שיחת טלפון הכנסייה חגגה את ניצחונה, כאשר לכדה והרגה את הרב רפאל וליס, המנהיג היהודי האחרון של פלמה דה מיורקה | חמש מאות שנה לאחר כן, בתפנית מפתיעה שאיש לא יכול היה לחזות, התברר כי מסירות הנפש שלו הייתה עתידה לחולל את מהפכת התשובה הגדולה של דורנו | והגדת לבנך | הרב אליעזר אזיקוביץ בכל דור ודור מצילנו מידם פלמה דה מיורקה

חג הפסח חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג . י"ד בניסן תשפ"ג 5 שחשמלה אותו. מסתבר שממשלת ספרד העניקה לצוות חוקרים ישראליים גישה לארכיון האינקוויזיציה. אלו גילו שם, בין היתר, את זהותו של היהודי האחרון שנשרף על המוקד בפלמה דה מיורקה. למרבה הפלא שמו היה – רפאל וליס. האם מדובר בצירוף מקרים? העיתונאי הישראלי שדיווח על הסיפור, חשב שלא. "וליס – 'עמק' בספרדית – הוא השם שניתן למשפחה בידי הכנסייה לאחר שהתנצרה", הסביר לרב וליס. "מהחומר הקיים בידינו עולה, כי השם 'וליס' ניתן אך ורק למשפחת אנוסים אחת – וזו התגוררה בפלמה דה מיורקה". נסער ונרגש החליט הרב וליס לנסוע בעצמו לארכיונים, בחברתו של העיתונאי דובר הספרדית, כדי לחקור את הסיפור ביסודיות. הממצאים היכו אותו בהלם. התברר כי האינקוויזיציה תיעדה בפרוטרוט את נסיבות מעצרו של וליס ואת חקירתו. בתוך כך גם תיעדה את גבורת נפשו, כאשר סיפר להם על האופן בו חיזק את אמונתם של אחיו היהודים חרף כל הסכנות. לבסוף בא התיאור המרטיט של רגעיו האחרונים. זה היה בלתי ייאמן. פתאום השם הסתמי "רפאל וליס" התעורר לחיים והפך לדמות ריאלית. ולא סתם דמות גדולה מהחיים, אלא כזו שעד לרגעיה האחרונים עלי אדמות לא פסקה מלקרב יהודים ולקדש שם שמים! הרב יוסף וליס נרעש. "מי יודע אם לא זכות הסבא הקדוש, שכך מסר את נפשו למען התורה, היא זאת שגרמה לכך שצאצאיו ישובו כולם בתשובה שלמה, ואף יעמדו בראש מהפכת תשובה עולמית המקיפה את העם היהודי כולו", הכתה בו המחשבה. הכנסייה הטמאה סברה שעלה בכוחה לקפד את גחלת היהדות, אך מתברר כי מסירות הנפש של רבי רפאל וליס לא היתה לשווא. כעבור דורות רבים, ניצוצות גבורתו הציתו מחדש בקרב יוצאי חלציו את הזיק היהודי, והביאו למהפכה רוחנית שהחזירה בתשובה אלפים ורבבות. אך עדיין נותרה עוד משימה אחת, שאי אפשר לוותר עליה. "אני חייב להגיע בהקדם לפלמה דה מיורקה", הודיע הרב וליס. "אני מוכרח לבקר אצל קרובי המשפחה שלי. הם חיו מספיק דורות בחשכת המרתפים. הגיע הזמן להחזיר אותם לאור יום". *** פלמה דה מיורקה, בירת האיים הבלאריים וחלק מהרפובליקה הספרדית, היא יעד תיירותי מבוקש. החופים המרהיבים, מזג האוויר הפסטורלי וסמטאות האבן הציוריות, מעניקות לה אווירה מיוחדת במינה. אבל דעתו של הרב וליס לא היתה נתונה לכל אלו, בעת שעשה את דרכו במהירות בסמטאות הישנות ביותר של האי. שלטי עץ דהויים חרקו מעליו, ובאוויר עמד ריח תבשילים. הרב וליס עצר את אחד מעוברי האורח. "מכיר כאן צורף?" שאל אותו. מומחה אתו התייעץ, אמר לו כי צאצאי משפחות האנוסים באי עוסקים במלאכת הצורפות. האיש הביט ברב וליס בחוסר הבנה. "מראנוס?" שאל אותו שוב הרב וליס. האיש עדיין לא הבין במה מדובר. אבל כאשר הוא השתמש במונח "צ'ואטס", הכינוי המקומי ליהודי אנוס, נדלק בעיניו של האיש אור של הבנה, והוא הצביע לכיוון הנגדי של השוק. "וליס?" שאל אותו שוב. הפעם האיש הצביע על מקבץ של חנויות. "מסתבר שברבות השנים המשפחה גדלה והתרחבה", הרהר לעצמו הרב וליס. בפתח אחת החנויות עמד אדם מכובד למראה, איש עסקים מקומי. "אתה צאצא של רפאל וליס?" שאל אותו הרב וליס ישר ולעניין. "כן" באה התשובה. "מניין לך זאת?" "בגלל הכנסייה". "מה זאת אומרת 'בגלל הכנסייה'?" "בכל פעם שאחד מאיתנו מבקש להינשא, הכנסייה רושמת את כל הפרטים. בנוסף, בכנסייה היו תלויים בעבר בגדי הצ'ואטס הנידונים למוות, ועליהם שמות כל חמש עשרה המשפחות שהשתייכו אליהם. יש לנו בבית אילן יוחסין מפורט, שבו נוכל להראות לך איך אנחנו קשורים אל רפאל וליס, דור אחר דור". הרב יוסף וליס נדהם. הוא לא העלה בדעתו שקהילת הצ'ואטס בפלמה דה מיורקה עדיין שמרה על זהות נבדלת, לאחר חמש מאות שנה של נתק מוחלט מהעולם היהודי. איך זה קרה? בזכות מסירות הנפש של אנשים כמו הרב רפאל וליס הי"ד, וגם בגלל הכנסייה הנוצרית והאוכלוסייה המקומית, שהתייחסו לצ'ואטס כאל אזרחים מסוג ב', חסמו בפניהם אפיקי תעסוקה, מנעו מהם לכהן בתפקידים ציבוריים, ודאגו לכך שיתחתנו רק בתוך עצמם, וכך יהוו קהילה סגורה המוגנת מפני התבוללות. "אתה הבן דוד שלי!" אמר לו הרב וליס בהתרגשות. "אתה יהודי, ומגיע לך להכיר את המורשת שלך!" השמועה על הגעתו של הרב וליס לפלמה דה מיורקה עשתה כנפיים בקרב הצ'ואטס, ותוך זמן קצר הוא מצא את עצמו מוקף בקהל של מקומיים נרגשים, שהתעקשו ללוות אותו לכל מקום. הם לקחו אותו לבתים הישנים, בהם הוא ראה צלבים שנחקקו במקום בו היו בעבר מזוזות. אפילו ראש העיר של פלמה דה מיורקה שמע על האורח יוצא הדופן שהגיע לעיר, והזמין אותו למשרדו. "הסיפור המשפחתי שלך מעניין מאוד", אמר לו. "נוכל לסדר לך אזרחות ספרדית". הרב וליס דחה את ההצעה על הסף. "אני מתבייש להיות אזרח ספרד!" הצהיר. "אבל למה?" נעלב ראש העיר. "אתה צאצא לאזרחי ספרד. עליך להיות גאה בהזדמנות שניתנה לך להיות אזרח". תשובתו של הרב וליס הייתה מוכנה: "הסבא רבא שלך שרף את הסבא רבא שלי על המוקד. אבותיך הפכו את בתי הכנסת של אבותיי לכנסיות. וכעת אתה מתפלא שאני לא מקבל את הצעת האזרחות שלך?!" "אז מה אתה רוצה?" "אני רוצה לחזור לכאן ביום מותו של סבי הקדוש, יחד עם מניין של יהודים, ובאותו מקום בו שרפתם אותו אני רוצה להגיד עליו קדיש!" פניו של ראש העיר התכרכמו. "אנחנו עיר תיירות, וחלק מהתיירים לא יאהבו לראות שלטים המזכירים את העבר היהודי של האי, ואת היחס הנוראי שלנו כלפיהם", אמר. "תעביר לממשלת ספרד את מה שאמרתי", השיב וליס, "נראה מה הם יגידו". בינתיים היו לו דברים בוערים יותר לטפל בהם. כמו, למשל, לברר מהו המעמד ההלכתי של הצ'ואטס. הוא חזר לישראל והתייעץ עם הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל. צוות של רבנים נסע לפלמה דה מיורקה, על מנת לברר ביסודיות את מוצאם של הצו'אטו. בעקבות כך ניתן פסק הלכה, ולפיו כל צאצאי האנוסים שברשותם מסמכים המעידים על מוצאם, ראויים להיחשב יהודים. כעת החל הרב וליס לשלוח רבנים ומרצים מטעם ארגון 'ערכים', ולקיים סמינרים ליהדות לצאצאי האנוסים בפלמה דה מיורקה. *** שנה לאחר מכן הגיעה הזמנה מטעם ממשלת ספרד, להשתתף בטקס לכבודם של האנוסים בפלמה דה מיורקה. הרב וליס זכה לקיים את הבטחתו. בנוכחות מניין יהודים, המוני צ'ואטס וכל נכבדי העיר פלמה דה מיורקה, אמר קדיש לעילוי נשמת רפאל וליס הי"ד, מטרים ספורים מהמקום בו נשרף על קידוש השם. לאחר מכן ביקשו ממנו לדבר. "האינקוויזיציה רצתה להשמיד אנשים כמוני", אמר להם הרב וליס בעיניים נוצצות. "הם שרפו את סבא שלי, וחשבו שבכך פתרו את הבעיה: כולם התנצרו ואין עוד יהודים... אבל הם טעו. ראו, הנה אני! יהודי בדיוק כמו רפאל וליס! היהודים חזרו לאי, והיהדות עודנה חלק מחייהם של מיליוני יהודים בעולם. עם ישראל חי!" היה חשמל באוויר, והרב וליס המשיך. "יש סיבה נוספת לכך שהגעתי לכאן אישית, ולא הסתפקתי במשלוח פקס או מייל. לנו היהודים יש כלל: 'כל ישראל ערבים זה בזה'. אתם, יהודי מיורקה, האחים והאחיות שלנו. לא חשוב מה יקרה, כל עוד אתם נשארים יהודים, אנחנו נלך אחריכם עד קצווי ארץ, להראות לכם את הדרך שתוביל אתכם חזרה למקום שאליו אתם באמת שייכים. זאת הסיבה שטרחתי להגיע לכאן אישית – כי אני אסע לכל פינה בעולם, בשביל לפגוש את אחיי היהודים. מפני שאנחנו, המשפחה היהודית שלכם, דואגים לכם, אכפת לנו מכם, ואנחנו אחראים עליכם". באולם השתררה דומייה מוחלטת, ואז החלה התנפלות המונית של צו'אטוס, שקמו מתוך הקהל והסתערו על הבמה. "רבי", הם אמרו לרב וליס, "אמור לנו מה אנחנו אמורים לעשות". הרב וליס הביט בהם, ועיניו זרחו מאושר. הוא הביט בקרובי משפחתו וגם ברבים אחרים שאינם קרובי משפחתו, אך קשורים לעם ישראל בעבותות החוזרים עד להר סיני. הוא אמר להם: "יש לכם הרבה עבודה, חברים. התורה מחכה לכם. צאו ולמדו!" יו"ר ערכים הרב יוסף וליס שליט"א במפגש עם צאצאי האנוסים בספרד

6 חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג מקור ההשראה של הנער כאשר בונים מפלגה, מתחילים מהתשתית: סניפים, תאים מפלגתיים, ומי שחכם משקיע בעיקר בתנועת הנוער. כי הנוער הוא תמיד, מטבע הבריאה, העתיד של כל מיזם. הקומוניסטים היו מומחים לדבר. ידוע סיפורו של איוון רובשוב, הילד הקטן שהלשין לקג"ב כי אביו אינו נאמן לשיטה. השלטונות הוציאו את האב להורג. כנקמה חטפו חברי האב את הילד, והוציאו אותו להורג. הקומוניסטים הפכו את הילד הזה לסמל, בספרים, במחזות וברחובות שנקראו על שמו. הרעיון המזוויע היה חזק. מהפכה זקוקה למושאי שנאה, למושאי הערצה ולהרבה סמלים. ואם במקום נורמטיבי מאדירים משפחתיות ויחסים תקינים בין הורים לילדים; אם אחד מאלפי הדברים שהנחילה התורה לעולם הוא – שעל ילד לכבד את הוריו, גם אם לא כולם מממשים זאת; הקומוניזם, כדרכו, עיוות את המציאות והתאים אותה לצרכיו. להבדיל, תנועת המוסר ותנועת החסידות נבנו אף הן בשיטות הללו, של תשתית, סניפים ומושאי הערצה. אלא ששם ההערצה היתה במבנה הבריא של אבא שבשמים, אבא פיזיולוגי וחינוכי בארץ, ולצד זאת אב רוחני בדמות הרב, החכם או האדמו"ר. המקום בו התפתחה המשפחה היהודית היה במצרים. בנייה חזקה מתרחשת כאשר יש לה התנגדות. המלחמה של פרעה היתה על המשפחה היהודית, וניצחון עם ישראל היה ניצחונה של המשפחה היהודית. הניצחון הזה שרד אלפי שנים בזכות שהיה מאבק. המלחמה הגדולה של פרעה היתה על הילדים, וגם המאבק הגדול של משה היה על הילדים. פרעה תכנן להרוג את הבנים, להשיא את הבנות לגויים, ולבולל את העם היהודי. לכן כשהוא מסכים כביכול לשלוח את בני ישראל אחרי מכת ברד, הוא שואל את משה – "מי ומי ההולכים?" המדרש אומר שהוא שאל אותו – על מה שאמרת "נלכה ונעבדה את ד' אלוקינו", אז "מי ומי ההולכים" – עתידים אתם לומר "מי ומי": "מי יעלה בהר ד', ומי יקום במקום קדשו?" )תהילים כד, ג( והתשובה תהיה, כך טוען פרעה: "נקי כפיים ובר לבב... לא נשא לשווא נפשי, ולא נשבע למרמה" )שם פס' ד (. בוודאי אתה מתכוון, אומר פרעה למשה, לגדולי הדור וזקניו, שהם אלו שעונים לקריטריונים הללו. אתה טועה, פרעה, עונה לו משה – "בנערינו ובזקנינו נלך", נערינו לפני זקנינו, כי בהם ההשקעה האמיתית, בדור העתיד, כי זה מה שנשאר לנו. המיילדות היו הלוחמות הגדולות נגד פרעה: "ותחיינה את הילדים". והן הקימו בתים, את אותם בתים שרצה פרעה להשמיד, התמורה הישירה – "ויעש להם בתים". שיאו של הניצחון – מכת בכורות. הבכור הוא תמיד בסיס הבית, ובאותם זמנים ובאותן תרבויות, הרבה יותר. הוא שנתן להוריו את הכינוי 'הורים'. פרעה נלחם ב'בית', פרעה מפסיד את ה'בית', אז הוא נכנע. כי הוא יודע שאם הוא הפסיד את ה'בית', הוא הפסיד הכול. הוא ממציא השיטה, הוא ניסה להשמיד את העם היהודי דרך השמדת הבית, ואצלו כשמושמד הבית, הוא נכנע. בפסח הוחלט סופית, שהבית הפרטי הוא התשתית של הבית הלאומי. אז את מה שפרעה הבין, אנחנו לא נבין?! סיפור עם עתיק יומין, מספר על סוחר כובעים שעבר ביער, והתנמנם תחת אחד העצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו שהיו בשק, נעלמו. על ענפי העצים שסביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים. מוכר הכובעים נופף לעומתם באגרופיו, אך הקופים רק חזרו אחריו ונופפו לעומתו. הוא רקע ברגליו, והקופים אחריו. איים בזעקות, והקופים ניסו לחקות את קולו. ואז מרוב תסכול וזעם, השליך את כובעו לקרקע, והנה שוב חזרו אחריו הקופים, והשליכו לרגליו את כל הכובעים... אז נכון שהילדים הם לא קופים, וההורים לא סוחרי כובעים, אבל המשל נוקב עד לתהום... אמר פעם מחנך גדול להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם... אבל מעולם לא חדלו מלחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר." הכול יודעים את הסיסמה החינוכית "דוגמה אישית", אך לא רבים יודעים את גודל חשיבותה, ורבים אחרים מתקשים בקיומה. חז"ל אומרים על יוסף הצדיק, שבשעה שאשת פוטיפר התנכלה לו, "באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" )תנחומא וישב. יוסף ניצל מן החטא, כי דמות אביו שימשה לו מקור השראה, מקור המקנה כוחות חזקים בעת ניסיון. בחקר הנפש מקובל, שהאדם מושפע ממה שהוא רואה, יותר ממה שהוא שומע. האב יכול להרבות במשך שעות ארוכות בדברי חינוך ומוסר לילדיו, אך הדברים יעברו ליד האוזן. אבל אם הבן רואה את התנהגות אביו – הוא נוטה לחקות אותה יותר ויותר. על אף שבגיל הבגרות יש נטייה אצל בני הנוער לעצמאות יתר, עדיין דמויות האב והאם צרובות בתודעתם. נערים לא אוהבים להודות בכך, אבל ההורה משמש לבנו כמקור סמכות, ונער לא ימרוד בקלות באב נערץ. אז כהורה, מה עליי לעשות בשביל לשמש מקור השראה לבן? התשובה לכך ארוכה, ואין כאן המקום להרחיב, אך נזכיר מספר נקודות חשובות והכרחיות. נחלק אותן לשני מישורי התייחסות, הראשון אישי והשני תורני: במישור האישי – על הילד לחוש שאביו מכבד את אימו, ולהרגיש שאביו אוהב אותו ללא תנאי. על הבן לראות באב טיפוס רגוע, סבלן, שמח, ותרן וסלחן, וגם למצוא בו אישיות אכפתית, אמפתית, ולא אדם ביקורתי או שיפוטי. במישור התורני – על הילד לראות שהאב חי חיי אמונה וביטחון, מקפיד להזכיר שם שמים, קובע עיתים לתורה ברצינות, לא חוסך כל מאמץ במצוות ובצדקה, עוזר בבית בשמחה ומקפיד שלא לצער מי מבני הבית או מחוץ לבית. הילד רואה כיצד אביו מתפלל ומברך, הוא מבחין היטב אם הוא שמח במצוות, או שהכול עליו כמשאוי. הוא שם לב כיצד אבא מגיב במצבים מעוררי כעס ותסכול. גם אם איננו מושלמים בכך כהורים, עלינו לאמץ ככל האפשר את החוזקות הללו. חז"ל לימדונו ש"מעשי אבות סימן לבנים" )גיטין נו:(, ולכן אמרו שלא יאמר אדם לבנו שהוא ייתן לו דבר מה – אך לא ייתן, כי בכך הוא מלמדו לשקר. למעשה אפשר לומר, שהמסר בדוגמה האישית מועבר כמסר סמוי, ובכך עשוי כוחו להשפיע יותר. ולסיכום, הבנו שבסופו של דבר, החינוך מתחיל בחינוך עצמי... ַרת ֹ ְ ּתו ּך ּו ַה ִחנ הרב צביאלי בן צור חגה של המשפחה היהודית ְדִדים ֹ ֵדד ִמ ְתמו ֹ ַע ִר מ ְתמו ֹ ִעם נ הרב דניאל נשיא

חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג 7 היא הגיעה למשרדי ערכים בבני ברק וביקשה לשוחח עם המזכירה, וכשאיתרה אותה סיפרה לה על הזכות שנפלה בחלקה: היא היתה עורכת דין בכירה ומצליחה, חיה חיים חומריים נטולי זיק יהודי, אך תמיד הציקה לה השאלה, בַ מֶ ה מתבטאת יהדותה. ניסתה להדחיק את המחשבות, עד שחוותה נס רפואי לאחר תאונה חזיתית שעברה. אז, כשהיטלטלה בין חיים למוות, קיבלה על עצמה לבדוק אחת ולתמיד מהי היהדות, ומה זה אומר לה. 'בטעות' קיבלה מייל מגורם עלום, אודות סמינר לאקדמאים המתקיים בעוד כשבוע. קול פנימי אמר לה להתקשר ולברר מה שיותר מהר, אך קול פנימי אחר אמר לה להתעלם מהר... הקולות לא חדלו. קיבלה החלטה להתקשר למשרד ערכים, אך להיות חסרת סבלנות ונימוס... והיה, אם יתייחסו אליה בסבלנות ובנינוחות – זה יהיה סימן משמים שהיא צריכה ללכת לסמינר. היא עשתה הכול כדי שהמזכירה תנתק את השיחה ב'עצבים', אבל למזכירה שקיבלה את השיחה, היה את כל הזמן שבעולם. היתה לה סבלנות מעצבנת.בסוף השיחה 'בלית ברירה' היא נרשמה לסמינר. מאז היא זכתה לשוב בתשובה. כעת היא באה לספר למזכירה על גודל זכותה. המזכירה שיתפה אותה בסוד: בבוקר הראשון שלה בעבודה, הדריכה אותה אחת מהפעילות הוותיקות ואמרה לה: " כשאת מקבלת שיחה מאדם החפץ לקבל פרטים על הסמינר, דמייני לעצמך שמאחורי השפופרת, עומדים ומאזינים לשיחה הסבים שלו, והסבים שלהם, מהעולם העליון, והם במתח עצום לראות אם נכדם הטועה ישוב, או חלילה ימשיך בדרכו הקלוקלת. עלייך להיות סבלנית מאוד, כי אינך יודעת אם זו לא תהיה השיחה האחרונה שלו בהזדמנות לשוב לדרך אבותיו". *** אחד הסמלים, המלווים את יציאת עם ישראל ממצרים, זוהי היציאה בחיפזון. חיפזון זה אינו תוצאה של 'ברירת מחדל'. הקב"ה דרש מבני ישראל לשוות ליציאה ממצרים מראה של מנוסה ובהלה, כאילו מישהו רודף אחריהם בצאתם. כפי הנאמר:"ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'" )שמות יב, יא(. החיפזון לא נגמר באכילת הפסח, כל איסור אכילת החמץ, ואכילת המצה, נועדו להנציח את החיפזון והבהלה שליוו את היציאה. מה עניינה של בהילות זו? והרי איש לא רדף אחריהם?! והלוא פרעה התחנן שיצאו, כפי הנאמר בפסוק: " גרש יגרש אתכם מזה" )שמות יא, א( הם הרי לא ברחו ממצרים! על אף שאכילת הפסח לפני חצות שידרה מראה של בהלה לצאת, היציאה עצמה התנהלה ברוגע ובשלווה. הרשות לצאת ניתנה כבר בחצות הלילה, אך העם 'לא מיהר לשום מקום', ויצא "בעצם היום הזה". בעלות השחר, או יותר מאוחר. אפילו הכלבים רבצו בשקט, ולא הפריעו למיליוני האנשים לעזוב את המדינה! ובכלל יש להתבונן: הרי תכונת ה'חיפזון' היא לא מן התכונות החיוביות! כפי שהתבטא יעקב אבינו על ראובן בכיר השבטים: "ראובן בכורי אתה... פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה" )בראשית מט, ג-ד(. מבאר רש"י )שם(: "ראוי היית להיות יתר על אחיך, בכהונה ובמלכות... ומי גרם לך להפסיד? פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך, כמים הממהרים למרוצתם". כיצד אם כן, בחג הפסח אנו מנציחים את החיפזון והבהלה כיתרון !? מרן המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל מסביר, מדוע בחרו חז"ל להגדיר את תכונות האופי בשם "מידות": שכל דבר צריך להיות במידה הנכונה. ובעצם אין מידה שהיא כולה טובה, ואין מידה שכולה רעה. תפקיד היהודי לנתב כל מידה למקומה. כך גם בענייננו, באופן כללי תכונת יישוב הדעת צריכה להיות התכונה העיקרית, המכוונת את היהודי בקבלת החלטות בחיים. אך יש זמנים מיוחדים שבהם עליו להשתמש דווקא במידת החיפזון. אך גם חיפזון זה צריך לבצע ביישוב הדעת... כדי להבין את עומק העניין, עלינו להתבונן בפרק ה' במגילת שיר השירים. לימדונו חז"ל, ששיר השירים הנו משל העוסק ביחסי הגומלין שבין כנסת ישראל לקב"ה, באמצעות תיאור המשל בקשר שבין הרעייה לבין הדוד. הרעיה – זוהי כנסת ישראל, כלומר, המייצגת את נשמת עם ישראל; והדוד – הקב"ה. הפרק החמישי בשיר השירים מתאר את היעלמות הדוד, ואת הרעיה הכמהה לשובו: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קְ וֻ ּּצֹותַ י רסיסי לילה". הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול יורד אל כנסת ישראל ומנסה לעוררה. הקב"ה משתמש בשלושה ביטויי חיב: "אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי". לכל ביטוי יש אופי שונה ומיוחד, וכולם יחד מסמלים את הכמיהה והרצון האין סופיים של הקב"ה להשרות שכינתו בעם ישראל. אך בתגובה עונה הרעייה: "פשטתי את כֻ ּתָ ּנְ תִ ּי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגליי, איככה אטנפם?" תשובה הנראית כה חלשה ועלובה. אך הקב"ה ממשיך לדפוק ולהעיר את הרעיה: "דודי שלח ידו מן החור, ומעיי המו עליו". מבאר רש"י: "דודי שלח ידו מן החור – שאצל הדלת, וראיתי ידו ונהפכו עליי המון מעיי לשוב לאהבתו ולפתוח לו". סוף סוף נעתרת הרעייה לפתוח לדוד את הדלת: "קמתי אני לפתוח לדודי..." אך מה שקרה למרבה הצער: "פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר". הרעייה הפסידה את ההזדמנות, את עת הרצון. מלמדים אותנו בעלי המוסר, ששלמה המלך מלמדנו מסר חשוב מאין כמוהו: היהדות מקפידה מאוד על איסור החמצת השעה. שהִ ייה כלשהי נחשבת לפשע. לעתים אדם מפסיד את עולמו בשל חטא אחד – חטא שמוגדר: "ויתמהמה". ישאל השואל: האומנם בצק ששהה דקה מעבר לשמונה עשרה דקות, שונה מהותית מבצק ששהה פחות משמונה עשרה דקות?! התשובה היא חד משמעית: כן! לכל זמן יש ייחודיות משלו, שעלינו לנצלה עד תום! ההקפדה היהודית על הזמנים נועדה לחנך אותנו להיות קשובים למציאות, על מנת שלא נחמיץ את השעה, על מנת שלא נבזבז הזדמנויות יקרות לגאולה . זו הטרגדיה שבהתמהמהות של הרעייה – כנסת ישראל. אותם רגעים כה יקרים שבהם בא אליה הקב"ה, אך אנו לא קפצנו לפתוח את הדלת – הביאו להחמצת השעה, ובכך הפסדנו את הגאולה. המסר והלקח הנלמדים מכך, הם כפי שמלמדנו רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בפתח ספרו "צדקת הצדיק" )אות א(: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון השם, ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת משם אולי יוכל, ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות". ומהי המיוחדות של אותן הזדמנויות רוחניות? מלמדנו מרן רבי חיים מוולוז'ין זי"ע ב"נפש החיים", דברים נשגבים עד מאוד מכבשונו של עולם: "כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצווה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקום שורשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף )אור מקיף – כל אור אלוקי המאיר לעולמות, לכלים או לכל נברא שהוא, שאינם יכולים לקבל את האור בפנימיותם והרגשתם, מצד היותו גדול ומופשט מהם, ולכן האור הוא בבחינת מקיף ביחס אליהם. והיינו שהוא מעל ומעבר ליכולת השגתם(, וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו... ועל ידי זה האור המקיף הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו... וזה האור המקיף הוא לו לעזר לגמור המצווה... הבא ליטהר מסייעים אותו... וכן להיפך" )נפש החיים, שער א, פ"ג בהגהה(. משמע מדבריו הקדושים, שרגע המאבק הוא הרגע הראשון של הניסיון, וברגע זה יש לנצל את כל כוחות הטוב בחיפזון לניצחון מושלם. לאור הדברים מבאר ידידי הגר"ש אשכנזי שליט"א, את פשרה של אותן בהלה וחיפזון שהיו במצרים: האויב ממנו ברחו לא היה פרעה ההוא, הרשע שיושב על כיסא מלך מצרים, אלא 'פרעה' הפנימי, אותו יצר בהמי שמרגיש בנוח במצרים, שמעדיף לדבוק בישן ובמוכר על פני החדש והשונה, זה שחושש כי יציאת מצרים תוביל למתן תורה והמחיר יהיה איבוד החופש. אחרי הכול, צריך לזכור כי יוצאי מצרים היו בוגרי החינוך המצרי במשך מאתיים ועשר שנה, הם היו שרויים בתוך מ"ט שערי טומאה, כפי הנאמר בחז"ל שמלאכי השרת לא הבחינו בהבדל שבין בני ישראל למצרים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". והקול הזה התאמץ לכבול אותם במצרים. וכאן המסר העצום של התורה הוא, שהיציאה לחירות מתרחשת לעתים בהכרח ובבהלה, משום שהחלק הנמוך שבנפש היהודי לא רוצה לצאת. הדרך היחידה לברוח מידית מהרע. בזמנים מאין אלו, אל לנו להמתין להסכמות מוחלטות בתוכנו, משום שהן לעולם לא תגענה. זו הדרך לברוח ממצרים, לזנק מן החושך מבלי להמתין לחיבורים הרגשיים, להתעלם מהפחד מהשינויים ולצאת לדרך חדשה. לדעת לנצל את חלון ההזדמנות ולצאת לחירות עולם. הזדמנות שלא תחזור ֲעָרִכים ִים ּ ַלַחי הרב דוד ברוורמן

8 חג הפסח חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג . י"ד בניסן תשפ"ג רכזי "ערכים" החליפו ביניהם מבטים נבוכים. לא בכל יום מבקש יהודי, שכבר מזמן חצה את גיל הגבורות, להירשם למסע אמונה של ערכים בפולין. אבל מרדכי בן אביר דווקא נראה משועשע מכל העניין. "אז מה אם אני עוד מעט חוגג יום הולדת תשעים?" התפלא. "אני נראה לכם זקן? חכו-חכו. אתם עוד תרוצו אחריי". והוא רץ הלאה. מרדכי בן אביר הוא טיפוס כזה. בגיל שבו אחרים מחפשים דיור מוגן, הוא מחפש את אביו שבשמים. בזמן שאחרים נחים על זרי הדפנה, הוא כובש פסגות רוחניות. בגיל שבו אנשים מתקבעים בתוך עצמם, מרדכי פורש כנפיים וממריא לאופקים חדשים. בעשור השמיני לחייו החל מרדכי להשתתף בחוגי בית של 'ערכים'. בגיל שמונים ושבע נרשם לסמינר ראשון, ואחר כך בא סמינר שני. את חגיגת בר המצווה שלו חגג בגיל תשעים בדינוב, במהלך מסע אמונה של ערכים לפולין. שם, בעירו של בעל ה"בני יששכר", עלה לתורה בפעם הראשונה בחייו. "אני בן למשפחת אצולה שהעדיפה גלות על עושר", הכריז בעמדו מול ארון הקודש. "נצר לאבות שעזבו את מכורתם, כדי לא להתכחש ליהדותם. אני, שהבטחתי לאמי שאשא רק נערה יהודייה, כדי שלא לנתק את השלשלת; שקרובי משפחתי עלו בעשן הארובות של בירקנאו – לא ייתכן שלא אמשיך את מורשתם!" הקהל התרגש וזרק עליו סוכריות. בשלהי המאה הראשונה לחייו, נכנס ר' מרדכי בן אביר תחת נועם עול מצוות. "אתה לא כמו כולם!" הוא נולד בשנת תרפ"ו-1926 בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה, למשפחת קבלירו, שהיגרה לשם מטורקיה. הקהילה היהודית היתה קטנה, ולא היו בה רבנים או בתי מדרש. הוא נשלח לבית ספר כללי, ולמד בכיתה שבה היה הוא הילד היהודי היחיד. מפעם לפעם קיבל תזכורות לכך שהוא שונה מהאחרים. "הלימודים בבית הספר כללו לימודי נצרות", מספר מרדכי. "לפני שיעור הנצרות הראשון, דרש הכומר מכל היהודים לצאת מהכיתה. הייתי היחיד שקם ויצא. אני זוכר שהייתי נבוך מאוד. ישבתי נכלם על אחד הספסלים בחצר. רציתי להיות כמו כל הילדים, להתלבש כמוהם ולדבר כמוהם. והנה מצביעים עליי ומכריזים – 'אתה אחר! אתה לא כמו כולם!" בגיל 18 ,לפני שיצא ללימודים באוניברסיטת בואנוס איירס, הבטיח לאמו כי יתחתן רק עם נערה יהודייה. "אמי הייתה מודאגת מהעולם הפתוח שאפגוש באוניברסיטה. היא הדגישה באוזניי: 'מרדכי, זכור את אבות-אבותיך שעזבו הכל כדי להישאר יהודים. אל תבגוד בזיכרונם. לך בדרכם כל החיים!". בבואנוס איירס הצטרף לתנועת 'דרור', תנועת נוער ציונית-חילונית שדגלה בעלייה לארץ והקמת קיבוץ. במהלך הלימודים התחתן עם סטודנטית לרוקחות, בת למשפחה יהודית וחברה ב"שומר הצעיר". בשנת תשי"ד )1954 ) הצטרפו לחברים שהקימו את קיבוץ מפלסים בנגב המערבי, בואכה עזה. המעבר לחולות הנגב הצחיחים היה חד וקיצוני. המתיחות הביטחונית הייתה בשיאה. תקופת הצנע הייתה בעיצומה. לארץ הם הגיעו כאשר כל רכושם מסתכם בשמונה דולרים - אותם מסרו מיד לגזבר הקיבוץ. אורח החיים הקיבוצי התנהל בתנאי צנע קיצוניים כאשר הילדים מופרדים מהוריהם ב"בית ילדים" בהתאם לאידיאולוגיה הקשוחה של אותם הימים. למרות זאת היו בני הזוג קבלירו מאושרים. הנה חלומם הולך ומתגשם. אבל היו דברים שצרמו לו: "חגגנו את ליל הסדר הראשון בארץ, ולמחרת בארוחת בוקר גילינו לחם על השולחנות... הוכינו בתדהמה. קשה היה לי להבין, איך יכול להיות שלילה לפני כן חגגו פסח בקיבוץ, ולמחרת בעיצומו של החג אוכלים חמץ גמור". מסע שורשים לחיים יש שגרה סוחפת. לאחר המפגש הראשון עם היהדות חזר מרדכי אל הקיבוץ ואל חייו הרגילים. בהמשך עבר עם משפחתו לבאר שבע, ונעשה מנהל מחלקת החשמל של מפעלי ים המלח. חריצותו ומקצועיותו היו לשם דבר. כשהוקם בסיס חיל האוויר בחצרים, התמנה למהנדס המערכות ולאחראי על כל התשתיות התפעוליות בבסיס. לאחר מלחמת ששת הימים, שימש כיועץ בהקמת בסיסי חיל האוויר בחצי האי סיני. במלחמת יום הכיפורים, לאחר שצה"ל חצה את התעלה וכבש את בסיס חיל האוויר המצרי "פאיד", נקרא מרדכי לעזור בהפעלתו. גם במלחמת לבנון הראשונה, בהיותו בן חמישים ושש, הטילו עליו לתפעל את שדה התעופה הבינלאומי בביירות. ארבעים ושלוש שנה שירת מרדכי את משרד הביטחון בתפקידים מגוונים, ותמיד היה נכון לשליחויות נוספות. האידיאליזם בער בעצמותיו. דוד בן גוריון ביקש ממנו לארגן סטודנטים עבור האוניברסיטה החדשה שהוקמה בבאר שבע, אז הוא ארז את משפחתו ויצא לשליחות באמריקה הלטינית. לימים קיבל בגין פעילותו את תואר "יקיר העיר באר שבע". השנים חלפו ביעף, והילדים פרחו מהקן והקימו משפחות משל עצמם. מרדכי יצא לגמלאות, אך חייו המשיכו להיות מלאי מעש. הוא הסתובב בעולם וביקש להתחקות אחר שורשי המשפחה. עיין בארכיונים וליקט תעודות. יום אחד פגש פרופסור ספרדי, שהציע לו לעשות דוקטורט על תולדות משפחת קבלירו. "הגעתי במחקרי עד לתקופת הראשונים", מספר מרדכי. "מצאתי שבזמנו של הרמב"ן, כיהן הרב יונה קבלירו כרב הראשי של העיר ּבֶ סלּו, שהיתה מרכז יהודי חשוב בסמוך לברצלונה. אחד מאבות המשפחה, שלמה קבלירו שהיה ממגורשי ספרד, היה רב ורופא. גיליתי את מצבתו בעיר סלוניקי. במרתף מנזר עתיק בקטלוניה, מצאתי הגדה של פסח שעליה רשום שם משפחתי. המחקר שפרסמתי על המשפחה, השתרע על פני אלפיים עמודים". על מחקרו זה קיבל מרדכי תואר דוקטור מאוניברסיטת ברצלונה. הוא היה אז "רק" בן שמונים. אבל כזה הוא מרדכי בן אביר. מתעורר לחיים, כשאחרים כבר קמלים. עליה לתורה יום אחד בא לבקר אותו דורון, נכדו המתגורר בגליל. מרדכי הופתע לראות את הזקן והפאות שצצו על פרצופו של הנכד. "מה קרה?" נבהל. "הכול בסדר, סבא", הרגיע אותו. "פשוט מצאתי את אור האמת". בעקבות החזרה בתשובה של הנכד, ר' דורון בן- ויס, ניצתה סקרנותו של הסבא. הוא אדם משכיל ורחב אופקים, ומה שהכי חשוב – הוא אינו פוחד להתחיל מחדש גם בגיל מבוגר. פתאום נתן את דעתו לכך, שבתחום היידישקייט מושגיו נותרו פחות או יותר באותה נקודה בה היו בארגנטינה הרחוקה. מעולם לא מצא זמן למלא את הפער בהשכלה הרוחנית. בירר ומצא כי חוג תורה של "ערכים", מתקיים לא הרחק מביתו בבאר שבע. הוא ואשתו הגיעו פעם אחת, והדבר מצא חן בעיניהם. לאחר תקופה 'סחבה' אותו אשתו לסמינר ערכים בנתניה. רכזי ערכים הופתעו מעט. לא בכל יום נרשם אצלם לסמינר, אדם שחצה כבר מזמן את גיל הגבורות. אבל איך אפשר לסרב לאדם, שמגלה מחדש את יהדותו, מתוך פליאה והתפעלות שלא היו מביישים עלם צעיר?--- כעבור זמן הצטרפו השניים לסמינר נוסף, הפעם במלון בית וגן בירושלים. בתום הסמינר נערך הסימפוזיון שבו המשתתפים מתארים את החיזוקים הרוחניים שקיבלו על עצמם. מרדכי ביקש את רשות הדיבור. בחיוך כובש תיאר, עד כמה נהנה מההרצאות, וציין שזו לו הפעם הראשונה בחייו שבה נגע בספר התורה. אבל מה בקשר לשמירת מצוות? לא תודה, כרגע יש לו תוכניות אחרות. בשלהי המאה הראשונה לחייו, גילה ר' מרדכי שיש לו עוד דבר אחד לעשות: להפוך לבעל התשובה המבוגר ביותר של 'ערכים'... ץ ֹ ִ יצו ּ ַהנ ִדי ּ ְהו ּ ַהי אין גיל לתשובה בר מצווה בגיל 90 במסע ערכים לפולין

חג הפסח חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג . י"ד בניסן תשפ"ג 9 אבל אז הוא קיבל את ההחלטה הגורלית, לצאת למסע אמונה של ערכים בפולין, בהדרכת הרב יוסף וליס והרב אהרן לוי. במסעות הללו נוסעים שעות ארוכות בכבישים, מכתתים רגליים במחנות המוות, פוקדים קברי צדיקים, ותוך כדי כך שומעים הרצאות עומק בסוגיות הבסיסיות ביותר של היהדות. השיא היה בשבת בדינוב, עירו של רבי צבי אלימלך מדינוב זצוק"ל, בעל ה"בני יששכר". שם, מרדכי נסער. משהו עמוק התעורר בקרבו. פתאום הוא חש, שאינו יכול עוד לדחות את הדבר. "אני מבקש לעלות לתורה", אמר בפשטות. "אני מבקש להתחבר לתורה". בר מצווה בגיל תשעים ליז'נסק. הבעל-מנגן ר' יצחק פוקס מנגן ושר. סוד קסמו של הרב'ה רבי אלימלך הוא, שהוא מצליח לקלף מכולם את הקליפות, אפילו מאגוז ישן נושן. כולם רוקדים במעגל. כשהקליפות מסתלקות מתגלה האחדות. ליטאים, ספרדים, תימנים, חסידים – כל הקבוצה מרחפת. מרדכי פורש מהמעגל, נוטל את ידו של הרב אהרן לוי ומוביל אותו החוצה. "אנחנו צריכים לדבר", הוא לוחש לו. בית הקברות בליז'נסק טובל באפלה. רק קברו של רבי אלימלך מואר. אי של אור בים של חושך. מתיישבים על המדרגות הצדדיות. שתי מעלות צלזיוס. העיקר שהלב חם. מרדכי מתבונן מתוך משקפיו הגדולים. "אתה יודע, אהרן?" הוא אומר. "אני לא מאמין שזה קורה. אני מרגיש שאני לא המרדכי שהכרתי. פתאום אני רוצה להניח תפילין. אתה זוכר שאמרתי בסמינר, שאם אתחיל להניח תפילין זה יהיה לתמיד? הגיע הזמן, אהרן. אני לא מאמין שאני אומר זאת, אבל בגיל תשעים אני מתחיל להניח תפילין". "מזל טוב מרדכי", משיב לו הרב לוי. בעיניים דומעות ממשיך מרדכי: "אתה זוכר שאתמול עצרנו להפסקה בתחנת הדלק? אין לך מושג כמה הייתי רעב. על המכונה הסתובבו נקניקיות עסיסיות, אבל לא קניתי. למה? גם אני שאלתי את עצמי. אני הרי לא מקפיד על כשרות. לפני שבועיים – הייתי קונה. אבל כשהסתכלתי על הנקניקיות, ראיתי את סבו של הרב וליס. זה שמסר את נפשו ביום האחרון של המלחמה, כדי שלא לאכול את בשר החזיר שהקצין הגרמני הושיט לו. באותו רגע החלטתי: אני אוכל רק כשר! נותרתי רעב, ואני מוכרח להגיד לך – אף פעם לא ידעתי, שרעב יכול להיות מתוק כל כך--- "ועוד משהו, אהרן. אתה יודע איזו מתנה אני מביא לנכד שלי, לאשתו, ולשני ילדיו? אספתי מרצפת בית הכנסת בדינוב, ארבע סוכריות שזרקתם עליי כשעליתי לתורה. שמתי בשקית. כשאגיע לארץ אחלק לכל אחד אחת. הם לא יכולים לחלום על מתנה יותר מתוקה". מחלון הציון נשלחה אלומת אור, שהאירה את חשכת בית הקברות. עלי שלכת צבעוניים התעופפו ברוח. "לעיתים גיל שישים הוא צעיר מדי בשביל לעשות תשובה", מסיים ר' מרדכי בן אביר את סיפורו. "חסרות הבשלות והבגרות להבין, מה חובת האדם בעולמו. זו הסיבה שיש אנשים שמחכים עד לשנות השמונים והתשעים של חייהם, לפני שהם חוזרים בתשובה. אין גיל לתשובה. אף פעם לא מאוחר מדי"--- מצה של מסירות נפש "והגדת לבנך" בתוך התופת הנוראית בברגן בלזן, מקום בו חיי אדם שווים כקליפת השום, כשהיא אינה יודעת אם היא ובנה יחיו עוד יום אחד נוסף אדר תש"ה. במחנה הריכוז "ברגן בלזן" שהקימו הנאצים, בתוך התופת הנוראה, מבקש כ"ק האדמו"ר מבלוז'ב זי"ע לאפות מצות. לא בהסתר, אלא באופן גלוי ורשמי. הוא פונה אל מפקד המחנה הצורר יוזף קרמר ימ"ש, ומבקש ממנו לאפשר לו לאפות מצות. בימים אלו, על הבקשה עצמה היה מגיע לו מוות מידי, אך למרבה הפלא מפקד המחנה לא הרגו, אלא ענה לו שעל בקשה כזו, צריך לקבל אישור מהמפקדה הראשית בברלין. כעבור שלושה שבועות, בערב פסח, ארע הנס. נודע שהגיע מברק מברלין ובו אישור רשמי לבקשה. המפקד שאל את הרבי מה נדרש למבצע זה, והרבי ענה בביטחון מלא, שהוא וקבוצתו מונים כארבעים איש, והם זקוקים לשק קמח, מעט מים, תנור אפייה ועצים. על כורחו העמיד להם המפקד את מבוקשם. לא היו מאושרים מהרבי וקבוצתו, למול הנס המתרחש לעיניהם. בשירה והלל שינסו מותניהם לאפיית 'מצות מצווה' בתנאים נוראים שכאלו. באמצע האפייה, לפתע נכנס הצורר מפקד המחנה, בחמת זעם, בצרחות ובקללות. הוא בעט בתנור האפייה, שפך את הבצק והקמח לארץ, ואת המצות היחידות שכבר יצאו מהתנור, רמס ברגליו הגסות עד דק. הוא ניגש אל הרבי והפליא בו מכות רצח עד זוב דם, תוך שהוא זועק בטירוף: "מנוולים. אתם לא מתביישים?! אנחנו נותנים לכם 'הכול', ואתם ככה בוגדים בנו?!" לאחר מעשה התברר, שבאותן דקות גילו הגרמנים שיהודים מתוך המחנה הכינו מכתב שיועד לשוויץ, בו מפורטת הזוועה המתרחשת במחנה, ועל כך יצא קצפו של המפקד. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. הקבוצה כאבה על איבוד המצווה היקרה, אך דווקא הרבי היה מאושר ביותר, מפני שתוך כדי המכות שקיבל, הצליח לחטוף חתיכת מצה בגודל מטבע ואותה שמר בידו. עם צאתו של הצורר מהמקום, ניער הרבי את עצמו ואמר לבני הקבוצה: "לא יעזור להם. הלילה נערוך כאן בבלוק את ה'סדר', על אפם וחמתם". ליל הסדר הגיע. סביב הרבי התאספו הסחופים והדוויים. לפניהם היה זכר לארבע כוסות: משקה דלוח שהגרמנים התעקשו לקרוא לו קפה... כהגדה שימש הרבי, שידע את ההגדה בעל פה. מצה בגודל מטבע שנשארה לפליטה הונחה בחרדת קודש, ומרור היה להם בשפע... גם נשים צדקניות הגיעו לעריכת ה'סדר'. פניו הקדושות של הרבי מאירות באור מיוחד, והוא מתחיל בשמחה את הקידוש, כאילו נמצא על שולחנו הטהור בימים אחרים. הרבי סיפר את סיפור יציאת מצרים, וכשהגיע הרגע לברך על אכילת מצה, לא היה לנוכחים ספק, שהרבי הוא זה שיברך ויזכה לאכול מצה זעירה זו, כי הלוא הוא מסר נפשו עליה, בבחינת "בדמייך חיי". לפתע התרוממה אחת מהנשים ואמרה בהתרגשות: "הלילה הלוא הוא ליל הסדר, שפסגתו היא קיום מצוות "והגדת לבנך". נמצא עמי כאן בני הקטן, והוא הילד היהודי היחיד כאן. אני מציעה שהוא זה שיאכל את המצה, כי זוהי הדרך הטובה לקיים מצוות "והגדת לבנך" במקום נורא זה". הרבי הסכים. בחרדת קודש קרא לילד והעניק לו את המצה. הילד, בעיניים נוצצות מהתרגשות, בירך ואכל את המצה, מול דמעותיהם של הנוכחים כולם. כעבור שנים, הרב מרדכי נויגרשל שליט"א סיפר סיפור זה בדרכי פולין האבלות, לקבוצת מורות חשובות ב"בית יעקב", שבאו לראות מה עברו בני עמן בעמק הבכא. כשסיים לספר, קמה גב' אלתר ואמרה: "כבוד הרב, אני אמשיך את הסיפור, כי האישה מן הסיפור היא דודתי. כשהסתיימה המלחמה, הרבי מבלוז'ב הגיע בניסי ניסים לארה"ב, וכך גם אותה אישה ובנה. היא לא הכירה שם איש מלבד הרבי. יום אחד הגיעה האישה אל בית הרבי וביקשה להיוועץ עמו: הציעו לה הצעת שידוך עם יהודי בשם הרב ישראל שפירא. היא לא יודעת מאומה על האיש, ומבקשת לשאול את הרבי אודותיו. הרבי הכירו היטב, מפני שאדם מכיר את עצמו, והיה זה הוא בעצמו... מתברר שאותה אישה הכירה את הרבי בתוארו, אך לא בשמו. ענה לה הרבי: 'חושבני שכדאי לך להיפגש עימו. מה יש לך להפסיד?!'... היא באה לפגישה, וגילתה שהיועץ ומושא הייעוץ חד הם... הם נישאו למזל טוב, והיא הפכה להיות הרבנית מבלוז'ב. בנה, הילד דאז, משמש כיום כרבי מבלוז'ב שליט"א, ומנהיג את עדתו בארה"ב. כששאלו את הרבי מדוע בחר לשאת אותה, ענה: 'אישה שבתוך התופת הנוראה של ברגן בלזן, מקום בו חיי אדם שווים כקליפת השום, כשהיא אינה יודעת אם היא ובנה יחיו עוד יום אחד נוסף, ובכל זאת היא מנצלת את ההזדמנות לקיים בבנה את מצוות "והגדת לבנך" – זה כל מעיינה! אישה כזו, זכות היא לי לשאתה לאישה. ילד של אמא כזו, חפץ אני לגדל בביתי'".

10 חג הפסח חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג . י"ד בניסן תשפ"ג "וְ הֵ ׁשִ יב לֵ ב אָ בֹות עַ ל ּבָ נִ ים וְ לֵ ב ּבָ נִ ים עַ ל אֲ בֹותָ ם, ּפֶ ן אָ בֹוא וְ הִ ּכֵ יתִ י אֶ ת הָ אָ רֶ ץ חֵ רֶ ם" )מלאכי ג, כד(. ליל הסדר לדוגמה נערך ע"י ארגון 'ערכים' במקומות רבים ברחבי הארץ, כמה ימים קודם חג הפסח. הסדר כולל הדגמה מוחשית לכל סממני הסדר, תוך הסבר מפורט ולימוד תכני ההגדה. בא' בניסן תשע"ג, ערכנו בבית הכנסת 'היכל מרדכי' שבהרצליה פיתוח ליל סדר שכזה. בתחילת הערב ניגשה אליי ט', בוגרת סמינר ערכים המתגוררת בקיבוץ, ושאלה אם תוכל להסריט את מהלך הערב במצלמת וידאו. לפשר תמיהתי היא הסבירה, שמכיוון שאצלה בבית כבר עשרות שנים לא ערכו ליל הסדר, ילדיה אינם יודעים כיצד הוא נראה, ומכיוון שהשנה ברצונה לערוך אותו כהלכתו, לכן היא מבקשת ללמוד כל פרט. ביררתי בעדינות מה בקשר לבעלה, ותשובתה היתה שהוא הבטיח 'לכבד' את האירוע, כלומר – לשבת ליד השולחן ולא להפריע... כשהדגמתי את צורת ה'הסבה', הצביעה ט' ושאלה אם נשים מסבות גם הן. עניתי לה שנפסק בהלכה שרק נשים 'חשובות' מסבות, והוספתי בהומור שהיא לבטח עונה על קריטריון זה, כי היא הלוא 'עורכת' את הסדר ומלמדת את בני הבית את מצוות הלילה, ולכן כדאי שתסב, ולו כדי שיראו וילמדו הבנים כיצד מקיימים מצווה זו. בסיום הערב היא ביקשה ללמוד גם את שאר הלכות הפסח, ואנו שלחנו אותה לקבלת הדרכה מהאנשים המופקדים על כך בארגון 'ערכים'. יומיים לפני החג מתקשרת ט' ומספרת, שהצליחה להכשיר את הבית. בני הבית, למרות ריחוקם מהדת, שיתפו פעולה וסייעו בכך, וכעת היא מעוניינת לרכוש כלים חדשים ולטבול אותם כדת, וכן לרכוש מוצרי חג כשרים לפסח. היא היתה מעוניינת בהכשרים המהודרים ביותר, כי אם עושים סדר, אז שיהיה הכי טוב. היא ביקשה מצות מריחיים של יד, מוצרים שאינם 'שרויה' וכדומה. כמו כן ביקשה עשרים הגדות, כי היא הזמינה את כל המשפחה המורחבת, והיא לא רוצה על שולחן הסדר את 'הגדת הקיבוצים'. באותו יום היא הופיעה בבני ברק בג'יפ מאובק, ובו הועמסו כל צרכי החג. בחנות שבה רכשה את המצות, העניקו לה במתנה דיסק חסידי ובו שירי חג הפסח המקוריים, ומאז ועד לכניסת החג, אלו היו הצלילים שנשמעו בבית. עם סיום החג, קיבלתי מגב' ט' מכתב נרגש ביותר, ובו היא מתארת את שהתרחש בביתה בליל הסדר: "בני המשפחה המורחבת ישבו סביב השולחן הגדול והמפואר שערכנו. ביקשתי מאבי הישיש שיערוך את הסדר, אך הוא סירב. בעלי גם הוא הצטרף לסירוב. בלית ברירה התיישבתי אני להסביר את הלכות הסדר. בני הבית שיתפו פעולה, וכך התחלנו באמירת ההגדה. אבי ישב לצדי מהורהר, ולמרות טבעו הסוער הוא לא פצה את פיו. כשהגענו לבן הרשע שבארבעת הבנים, ביקש אבי לומר מספר מילים. הוא פתח את דבריו ברעד ואמר: 'אני הוא הבן הרשע'. ואז החל בסיפורו האישי, שמעולם לא נחשף בפנינו: גדלתי בבית חסידי בפולין, בימי טרום מלחמת העולם השנייה. הוריי היו יראים ושלמים, ומסרו את נפשם על חינוך צאצאיהם, אך למצער התחברתי לנערים פורקי עול. נחשפתי לעיתונות קלוקלת – עיתונים שלעגו ובזו לכל דבר שבקדושה, ובעיקר עשו צחוק מדקדוקי המצוות שסביב חג הפסח. ליצנות זו חלחלה כארס של עכנאי בליבי. הייתי אז בגיל חמש עשרה, מבחוץ עדיין נראיתי ירא שמים, אבל רק מבחוץ... עם התקדש ליל הסדר, אבי ישב בראש השולחן, אמי ואחיותיי סביב השולחן, ואני הבן היחיד, התבקשתי לשאול את ארבע הקושיות. אולם במקום לשאול את השאלות המקוריות, שאלתי את שאלת הרשע, בתוספת נופך של דברי הליצנות הנוראים שקראתי בעיתונים... הוריי היו בהלם ובתדהמה, המילים נעתקו מפיו של אבי, אמי פרצה יחד עם אחיותיי בבכי נורא, ואני קמתי מהשולחן בצחוק מתגלגל והלכתי לישון. בסלון השתררה שתיקה, עד שאבי התעשת. הוא ביקש מאחותי הקטנה הי"ד לשאול 'מה נשתנה', וענה את התשובות במתיקות כפי שהיה רגיל. ואז כשהגיע אל הבן הרשע, הגביה אבי את קולו ואמר: "הבן הרשע, גם כשהוא מזלזל ובז לכל דבר שבקדושה, אל לנו להתפעל מדבריו, שכן הוא שבוי בקליפת היצר הרע. עלינו לעזור לו לצאת מהשבי, ומהי אותה עזרה? – דמעות ותפילות! הבה נתפלל ונבכה שלא ניגע לריק, שעמלנו לא יהיה לשווא, ושבננו יזכה לשוב בחזרה אל המקום שממנו בא". דבריו של אבי הכעיסו אותי עד מאוד. אני שבוי בקליפת היצר?! להיפך, אני חופשי, אני מתקדם. אתם אלו השבויים בתפיסת העולם של השטעטל הנושן והמיושן. יצאתי בזעם מהבית, חבריי חיכו לי ברחוב ויצאנו להתהולל. כשחזרתי לביתי לפנות בוקר, הוריי היו נראים כאבלים שחרב עליהם עולמם. אבי ישב עמי לשיחה נוקבת וקרא לי לחזור בי, אך אני גמרתי אומר להפנות עורף לדרך התורה. אבא הביט בי במבט חודר ואמר: "ראה בני, אני קיבלתי מאבי את לפיד האש של תורת ישראל, אבי קיבל זאת מאביו, וכן הלאה עד מעמד הר סיני. כבר שלושת אלפים ושלוש מאות שנה שהלפיד עובר מאב לבן. אמא ואני השתדלנו להעביר לך את הלפיד כמתכונתו ללא כל שינוי, שפכנו ים של דמעות כדי שתגדל ירא שמים, עשינו כל שביכולתנו כדי שתצמח ותגדל להיות "א ערליכער ייד" )יהודי ישר(, ואני מבקש ממך שתשתדל להיות כזה. תעביר את הלפיד הלאה. אני מאמין שכך תעשה, איני יודע מתי, אך זה יקרה! כי לימדונו חז"ל, שדמעות לא שבות ריקם". נשארתי אדיש וקר. אמרתי לאבא ביובש שמושגים אלו השתנו, הלפיד המיושן שלו כבר לא מעניין, היום קיים היהודי העברי החדש, הציוני והחופשי, ועל זה תהיה גאוותו. אבי ממש לא שוכנע מהדברים... הוא אמר: "אולי בחיי ואולי אחרי מותי, אתה עוד תראה שהיהדות הישנה והעתיקה תנצח, כי אין יהדות אחרת". למחרת הפסח התארגנו החברים לעלות לארץ ישראל. גורמים שונים סייעו לנו לרכוש כרטיסים לנסיעה. האונייה אמורה היתה להפליג לחופי קפריסין ומשם להמשיך לארץ ישראל. נפרדתי מהוריי, ועל הפרידה הכאובה איני מסוגל לדבר כעת. הגענו בדרך לא דרך לארץ ישראל, היינו בין מקימי המדינה, את הפיאות החלפתי בבלורית, את הבגדים השחורים החלפתי בבגדי חאקי, עבדנו קשה, ייבשנו ביצות. בנינו בתים. ואז הגיעה השמועה על פרוץ מלחמת העולם השנייה. השמועות הנוראיות התגנבו לאוזנינו. כאבתי עד מאוד לשמע העדויות על עקידת משפחתי היקרה הי"ד ועל חורבן מולדתי. בטיפשותי לא הבנתי איך היהודים 'הסכימו' ללכת כצאן לטבח. חשבתי לעצמי, אני הייתי הרב דוד ברוורמן רב ומרצה בכיר בערכים, מחבר סדרת הספרים 'היא שיחתי' סבא ניצח ֲעָרִכים ֵרי ֹ ֵמֲאחו ְ ָלִעים ּ ַהק הרב דוד ברוורמן

חג הפסח חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג . י"ד בניסן תשפ"ג 11 לוחם... עושה מרד ומת מוות של גיבורים... זעמתי זעם רב על הוריי וכל בני קהילתם, שלא נלחמו. אמרתי לעצמי: כמה צדקתי כשגמרתי אומר להיות יהודי חדש, פייטר, חזק, עוצמתי וגאה, שאותו לא ירמסו לעולם. האמנתי ברעיון ה'קומוניזם'. הקמנו קיבוץ בצפון לאור אידאולוגיה זו. המשפחה שהקמתי היתה חילונית חרדית... כלומר, דאגתי וחרדתי שלא יהיה בבית שום סממן יהודי מיושן... נס שנולדו לי רק בנות, ולא הייתי צריך להתלבט על ברית מילה... כשאת היית קטנה, ערכנו בליל הסדר 'סדר קיבוצי', כשעל השולחן היו לחם ובירה. שרנו את שירי האביב מתוך 'ההגדה הקיבוצית', והכול היה נראה כה נפלא. ניצחתי את אבי הי"ד. אך הנה, יחד עם קריסת המפעל הקיבוצי, התברר השקר הגדול של הקומוניזם. הילדים זנחו את הרעיון שעליו נלחמנו, אין עוד אירועים קיבוציים כמו ליל הסדר או הבאת ביכורים. התחלתי להבין שדרכנו מלאה בקוצים. כפי הידוע לכם, בת אחת שלי עזבה את הארץ עם בעלה הנוכרי, האחרת לא רוצה להינשא, ורק את ואחותך הקמתם משפחות. בך, בתי הגדולה, היתה גאוותי. כשהזמנת אותי הערב, לא הבנתי למה כוונתך. הלוא הסדר הקיבוצי נשכח זה עשרות בשנים, ולסדר היהודי של פעם בוודאי את לא מתכוונת... תמהתי מה את מתכננת לערב הזה. אך כשהגעתי וראיתי את מצות היד הישנות והעתיקות, את החריין, את הכרפס ואת הזרוע הצלויה, כמעט שחשבתי להתעלף. האם אבי ז"ל צדק?! והנה, אני יושב ושומע את המשפחה שרה את השירים ששרנו בבית הוריי בעגה החסידית... חשבתי שאני יוצא מדעתי... לילה שלם את מדברת בחרדית... האם כל זה בעצם מבשר לי, שאת חוזרת בתשובה... אל היהדות הישנה שממנה ברחתי??? אבא ישב לצדי ומחה את זיעתו. לא ריחמתי... עניתי לו בעוז: "אבא, סבא צדק וניצח! ואני קיבלתי את הלפיד מהידיים הקדושות שלו. אך אני מעדיפה לקבל אותו מהידיים שלך... כבר שבעים שנה שהלפיד מחכה שתעביר אותו הלאה". אבי שב לשתיקתו. המשכנו את הסדר עד תומו." פסח תשע"ד, ליל הסדר בקיבוץ. בראש הסדר יושב יהודי קשיש בלבוש לבן, כיפה גדולה על ראשו, והוא עורך את הסדר בדיוק כפי שאביו ערך: מצות יד, מאכלים לא שרויה, הגדות עתיקות יומין. השירה היהודית כמו מפעם הדהדה ברחובות הקיבוץ, והעידה יותר מאלף עדים על התגשמות חזון הנביא: "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" שאלה: מדוע האמונה שלנו בבריאת העולם, מבוססת על יציאת מצרים? תשובה: החסד הגדול שגמל הקב"ה עם בני ישראל בהוציאו אותם מהשעבוד לחירות עולם, מחייב התייחסות מקבילה מצד ישראל. הכרת הטוב מהווה אבן יסוד באישיות האדם. לאור זאת מובן, שכאשר בא הקב"ה להקנות לישראל את תורתו, הוא פתח את דבריו בחובה בסיסית זו. ההכרה בחסדי ה' שגברו עלינו ביציאת מצרים, מובילה לנכונות מלאה לקבל את מצוות ה'. נתינת המצוות לישראל מהווה חסד מצד ה' כלפי עמו, לא פחות מגאולת מצרים. האמונה בה' נבנית לא רק על הצלת בני ישראל, אלא גם על המכות שהוכו בהן המצרים. בכל מכה ומכה גלומה אמונה רבה, שגם אותה נשאו בני ישראל בצקלונם בלכתם אל הר סיני. ביציאת מצרים נגאלו ישראל לא מן השעבוד בחומר ובלבנים בלבד. ביציאה זו הם השתחררו גם מכל נחיתות כלפי מצרים. שעבוד מצרים הקיף לא רק את גופם של ישראל, אלא גם את נפשם השקועה בטומאת מצרים. אכן, משעה שחילצם הקב"ה משם, נפקחו עיניהם לראות בעליל את האמת. הקב"ה אמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מאחר שנושענו ממצרים ומן ההסתר שזו גרמה לנו, מוטל עלינו להכיר את אמת האמונה ולחיות לפיה. נמצא שאמנם בריאת העולם היא בסיס האמונה, אלא שאלמלא יצאנו ממצרים, לא יכולנו להגיע אל אמונה זו ולראותה נכוחה. ביטוי מוחשי לרעיון זה, שניסי מצרים מהווים יסוד לאמונה בבורא, ניתן למצוא בסיפור המסופר על רבי ישראל מסלנט. בהגיעו באחת מנסיעותיו למלון שהיה רגיל לשהות בו, נוכח לראות שבעל האכסניה שינה את גישתו ליהדות, והחל לזלזל בענייני תורה ומצוות. כששאלו רבי ישראל לסיבת הדבר, סיפר הלה שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר, שהכחיש בדיבורו את ענייני השכר והעונש. אותו אדם ביקש שיקנו עבורו נקניק טריפה, והכריז שאם אכן יש שכר ועונש, שיחנוק הבשר האסור את גרונו. הכופר אכל את הטריפה לעיניו, ולא אירע לו מאומה. כתוצאה מכך הכריז אותו אדם, כי אין השגחה שמימית. מני אז, אומר האכסנאי, נכנסו מחשבות כפירה למוחו, ואמונתו התרופפה. רבי ישראל לא השיב לדבריו ונכנס לחדרו. לאחר שעות מספר חזרה בתו של בעל האכסניה מבית הספר, וסיפרה בשמחה על קבלת תעודת גמר עם ציון הצטיינות בנגינה. קרא רבי ישראל לילדה, וביקש ממנה שתנגן בפניו, כדי להיווכח שהיא אכן יודעת לנגן וראויה היא להצטיינות. הילדה סירבה. שלח רבי ישראל לקרוא לאב, ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות, ואינה מצייתת לו. שאל האיש את בתו בתימהון, כיצד היא ממרה את פי רבי ישראל, והיא השיבה בשאלה: כלום מתקבל על הדעת, שבפני כל אדם שלא יאמין לה, יהיה עליה לעמוד ולהוכיח את כישרונה בנגינה?! הן לשם כך קיבלה תעודת הצטיינות בבית הספר! פנה רבי ישראל אל האב ואמר לו: תשובת בתך יכולה לשמש גם תשובה לשאלותיך בענייני השגחה. הן כבר הוכיח הבורא בעבר לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית, בניסים הגלויים שעשה בזמן יציאת מצרים. במקרים רבים במהלך ההיסטוריה הוכחה ההשגחה על ידי ניסים רבים שנעשו על ידי ה' בידי נביאיו, כגון: אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל בהר הכרמל, בימי מרדכי ואסתר, בנס החשמונאים ובעוד מאורעות היסטוריים רבים, שבהם ראו הכול את יד ה'. האם הגיוני הדבר, שמול כל אחד שיאמר שאינו מאמין, ישנה ה' את מהלכי הטבע, כדי להוכיח לו שיש דין ויש דיין? הרוצה לדעת את ה', סיים רבי ישראל, יכול להביט בתעודה הנצחית שלנו – יציאת מצרים, אשר אושרה לעיני כל העולם. אין לנו כל צורך בהוכחות נוספות. לשליחת שאלות למערכת: org.arachim@alon ּ"ת ׁ ו ש ִע ֲם עָרִכים הרב זאב גרינוולד יציאת מצרים ואמונה 000-90-50-02 מוזמנים להאזין למגוון תכנים מרתקים ממיטב המרצים בקו התוכן של ערכים

12 חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג לע"נ האישה החשובה מרת דבורה פרומר ע"ה בת ר' אברהם שמואל ז"ל א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת חידון טריוויה א-ב לפרשת השבוע. שאלות קלות ומאתגרות כדי שכל בני המשפחה יוכלו להשתתף, ליהנות ולהצליח! "והגדת לבנך" | ו. הגדה של פסח | ה. דם, דבר | ד. גאולה | ג. בני ברק | ב. אליהו הנביא | א. ספירת העומר | ס. מצה | נ. ניסן | מ. לבן | ל. כרפס | כ. יוכבד | י. טיט | ט. חירות | ח. זרוע | ז. רגלים | ר. קמחא דפסחא | ק. צפרדע | צ. פסח )"ופסחתי עליכם"( | פ. עבדים | ע. תשובות תענית ת. שאינו יודע לשאול | ש. יה ָ יו ְ טִר ֲעָרִכים ְ ָ ת ּ ַ ב ׁ ֻ ְלַחן ש ׁ ְלש מתוך הספר "משפטי התורה" של הרה"ג צבי שפיץ שליט"א מאחר שבעלי המוזיאון לא נחסרו מאומה מחמת הנאתו של המבקר, לפיכך נשאר כאן גם אליבא דהתוס' הדין של "זה נהנה וזה לא חסר", ולכן פטור המבקר מלשלם כל תשלום עבור הנאתו מהביקור במוזיאון. כתבו התוס' ב"ק )כ: ד"ה טעמא דניקף וכו', בעניין אדם המקיף את גינת חברו שלא מדעתו(, שאם ראובן הנהנה גילה דעתו דניחא לו מהדבר שעשה חברו, והיה מוכן לשלם עבור הנאה זו, במקרה זה אף על פי שחברו לא הפסיד ממון מחמת הנאת ראובן, בכל זאת יהיה ראובן חייב לשלם לחברו כפי המקובל לשלם עבור הנאה זו. כך נקטו התוס' גם במסכת ב"ב )ה. בד"ה אע"פ וכו'( בתירוץ הראשון שם, וכך פסק השו"ע חו"מ )סי' שסג, ח( לדינא ללא חולק וע"ש. לאור האמור לעיל, בנידון של השאלה דנן, כשהמבקר טעה וחשב שהכניסה היא בחינם, ומעולם לא היתה דעתו להיכנס לשם בגנבה ובניגוד לרצון הבעלים )שלא כנידון של השו"ע בסי' שסג, ו(, וכמו כן, המבקר לא חשב מעולם להיכנס למוזיאון תמורת תשלום, ולו היה יודע שהכניסה כרוכה בתשלום – לא היה נכנס לשם, ומאחר שבעלי המוזיאון לא נחסרו מאומה מחמת הנאתו של המבקר, לפיכך נשאר כאן גם אליבא דהתוס' הדין של "זה נהנה וזה לא חסר", ולכן פטור המבקר מלשלם כל תשלום עבור הנאתו מהביקור במוזיאון. אולם, אם בשעה שנכנס למוזיאון ידע המבקר שהביקור כרוך בתשלום, ובכל זאת נכנס אליו ללא תשלום רק כדי לראות דבר מסוים, ויצא משם כעבור מספר דקות, חייב המבקר לשלם להנהלת המוזיאון מחיר כרטיס מלא. )משפטי התורה ב"ק סימן ל"ד( בנידון השאלה פטור המבקר מלשלם עבור הביקור במוזיאון. מבקר במוזיאון שנכנס בטעות בלי לשלם ּם ּ ו ִסכ ָבה ּ ו ׁ ְ ש ת ּ אחת מערי הארץ שמוזכרות בהגדה של פסח. מי היתה אימו של משה רבינו? מהו הציווי, שהוא עיקר מצוות ליל הסדר? באיזה חודש חל פסח? מה חייבים לתת לפני פסח? שתיים ממכות מצרים. מי ביקש לעקור את הכול? ההיפך מעבדות. כך היינו לפרעה במצרים. "את פתח לו" – למי? מה עשה ה' במכת בכורות? מה עושים הבכורות בערב פסח? לכבוד מי פותחים את הדלת בליל הסדר? )ב"שפוך חמתך"( לזכר מה אוכלים חרוסת? מה קוראים בליל הסדר? מה חייבים לאכול בלילה הראשון של פסח? אחת ממכות מצרים. ארבע כוסות – כנגד ארבע לשונות של... מה טובלים במי מלח? נמצא על קערת הסדר, זכר לקרבן פסח. מהי המצווה שמתחילים לקיים במוצאי החג הראשון? פסח הוא אחד משלושת ה... אדם נכנס למוזיאון מבלי לשלם, מאחר שעקב הפרסומת הרבה שהיתה למקום זה מטעם העירייה המקומית, היה סבור כי הכניסה היא חינם לתושבי העיר. לאחר שערך המבקר הנ"ל סיור במחצית מדוכני המוזיאון, ניגש אליו אחד מהפקחים האחראים במוזיאון, ואז התברר שהמבקר לא שילם עבור הכניסה למוזיאון. כעת נדרש המבקר לשלם את מחירו של כרטיס. אולם הוא טוען: "לו הייתי יודע שהכניסה היא תמורת תשלום, לא הייתי נכנס". לפיכך הוא רוצה לצאת בשלב זה מהמוזיאון, ולכל היותר לשלם להם מחצית ממחיר הכרטיס, בהתאם למה שסייר עד כה. ואילו הם מצדם, תובעים ממנו מחיר מלא. מהו הדין? ְ ֵאָלה ׁ ש

חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג 13 זָ ר הַ ּנִ כְ נָ ס ּבְ ׁשַ עֲ רֵ י יְ ׁשִ יבַ ת חַ כְ מֵ י לּוּבְ לִ ין הַ ּמַ עֲ טִ ירָ ה ׁשֶ ּבִ בְ נֵ י ּבְ רַ ק מְ אַ ּבֵ ד לְ רֶ גַ ע קָ ט אֶ ת עֶ ׁשְ ּתֹונֹותָ יו. הֲ מֻ ּלַ ת הַ ּלֹומְ דִ ים הַ חֹוזֶ רֶ ת ּכְ הֵ ד מִ ּכָ תְ לֵ י הַ ּבִ נְ יָ ן נִ ׁשְ מַ עַ ת ּכְ נַ הֲ מָ ה ּבִ לְ ּתִ י ּפֹוסֶ קֶ ת, מָ ׁשָ ל מְ דֻ ּבָ ר ּבִ כְ בִ יׁש סֹואֵ ן ּבִ מְ יֻחָ ד אֹו ּבְ גַ ּלֵ י יָ ם ׁשֹוצְ פִ ים לְ חֹוף הַ ּיָ ם. ּגַ ם מַ רְ אָ ם ׁשֶ ל מֵ אֹות ּבַ חּורִ ים, הַ ּיֹוׁשְ בִ ים ּבְ גַ ב רָ כּון ּומִ תְ נֹודְ דִ ים עַ ל ּגַ ּבֵ י ּגְ מָ רֹות ּגְ דֹולֹות, מְ עֹורֵ ר יִ רְ אַ ת ּכָ בֹוד ּבְ לִ ּבֹו ׁשֶ ל ּכָ ל מַ ׁשְ קִ יף מִ ּבַ חּוץ. יְ דֵ יהֶ ם מִ תְ נֹופְ פֹות ּבָ אֲ וִ יר מִ ּתֹוְך רְ תִ יחָ ה, ּופְ נֵ יהֶ ם אֲ דֻ ּמֹות ּומְ ׁשֻ לְ הָ בֹות ּבַ עֲ לִ יל. נִ ּכָ ר לְ עֵ ין ּכֹל ּכִ י הֵ ם מְ נֻּתָ קִ ים לַ חֲ לּוטִ ין מִ ן הַ הֲ וַ י הָ אַ רְ צִ י, הַ ּגַ ׁשְ מִ י, ּומְ רַ חֲ פִ ים אֵ י ׁשָ ם ּבְ אַ טְ מֹוסְ פֵ רָ ה ּגְ בֹוהָ ה, לְ מַ עְ לָ ה מִ ן הַ ּטֶ בַ ע. וְ אִ ם ּבְ מֶ ׁשֶ ְך ּכָ ל הַ ּׁשָ נָ ה ּכֻ ּלָ ּה ׂשֹורֶ רֶ ת ּבְ אּולַ ם הַ ּלִ ּמּוד אֲ וִ ירָ ה ׁשֶ ל קְ דֻ ּׁשָ ה וְ הִ תְ עַ ּלּות, עַ ל אַ חַ ת ּכַ ּמָ ה וְ כַ ּמָ ה ּבִ ימֵ י סְ פִ ירַ ת הָ עֹמֶ ר, יָ מִ ים סְ פּורִ ים טֶ רֶ ם הִ תְ קַ ּדֵ ׁש חַ ג מַ ּתַ ן ּתֹורָ ה, נִ רְ אֵ ית רְ צִ ינּות רַ ּבָ ה עַ ל ּפְ נֵ יהֶ ם ׁשֶ ל הַ ּלֹומְ דִ ים, הַ ּמְ כִ ינִ ים עַ צְ מָ ם לִ הְ יֹות רְ אּויִ ים לְ קַ ּבָ לַ ת הַ ּתֹורָ ה הַ ּקְ דֹוׁשָ ה. לְ פֶ תַ ע מֻ ׁשְ לָ ְך הַ ס ּבֶ חָ לָ ל, רַ ק קֹול חֲ רִ יקֹות מֹוׁשָ בִ ים נִ ׁשְ מַ ע עֵ ת קָ מִ ים מֵ אֹות ּבַ חּורִ ים עַ ל רַ גְ לֵ יהֶ ם, ּפְ נֵ יהֶ ם מֻ פְ נֹות ּבְ הַ עֲ רָ צָ ה לְ כִ ּוּון ּפֶ תַ ח הָ אּולָ ם, מִ ּׁשָ ם נִ כְ נָ ס רֹאׁש הַ יְ ׁשִ יבָ ה הַ ּנַ עֲ רָ ץ. הָ רַ ב וָ ואזְ נֶ ר, רֹאׁש הַ יְ ׁשִ יבָ ה, נִ ּגָ ׁש לִ מְ קֹומֹו הַ ּקָ בּועַ ּומַ מְ ּתִ ין עַ ד לְ הִ תְ יַ ּׁשְ בּותָ ם ׁשֶ ל אַ חֲ רֹונֵ י הַ ּתַ לְ מִ ידִ ים ּבְ טֶ רֶ ם ּפֹותֵ חַ אֶ ת ּפִ יו. ּכַ אֲ ׁשֶ ר ׁשָ ב הַ ּׁשֶ קֶ ט וְ תֹופֵ ס אֶ ת מְ קֹומֹו, עֹומֵ ד הָ רַ ב ּומַ כְ רִ יז אֶ ת הֹודָ עָ תֹו הַ ּקְ בּועָ ה לְ יָ מִ ים אֵ ּלּו: ״הֱ יֹות ּובִ יׁשִ יבָ תֵ נּו הַ ּקְ דֹוׁשָ ה לֹומְ דִ ים ּבַ חּורִ ים ּבְ נֵ י ּתֹורָ ה, ּדֹורֵ ׁש אֲ נִ י מִ ּכֻ ּלָ ם לְ הִ ּׁשָ אֵ ר ּבְ יֹום חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות ּבֵ ין ּכָ תְ לֵ י הַ יְ ׁשִ יבָ ה, עַ ל מְ נָ ת לִ ׁשְ ּכֹן ּבְ אָ הֳ לָ ּה ׁשֶ ל ּתֹורָ ה ּבְ עֶ צֶ ם הַ ּיֹום הַ ּקָ דֹוׁש, ּכְ פִ י הָ רָ אּוי לִ בְ נֵ י עֲ לִ ּיָ ה״. הַ ּתַ לְ מִ ידִ ים, ׁשֶ הֻ רְ ּגְ לּו ּבְ הַ נְ הָ גָ ה זֹו עֹוד מִ ּׁשָ נִ ים קֹודְ מֹות, קִ ּבְ לּו אֶ ת ּדְ בָ רָ יו ּבְ ׁשִ וְ יֹון נֶ פֶ ׁש. עֹוד מִ ּׁשַ חַ ר נְ עּורֵ יהֶ ם חֻ ּנְ כּו לְ צַ ּיֵ ת לִ גְ דֹולֵ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּולְ הִ ּׁשָ מַ ע לְ הֹורָ אֹותֵ יהֶ ם, עַ ל אַ חַ ת ּכַ ּמָ ה וְ כַ ּמָ ה ּכַ אֲ ׁשֶ ר מְ דֻ ּבָ ר ּבְ רֹאׁש יְ ׁשִ יבָ תָ ם הַ ּנַ עֲ רָ ץ עֲ לֵ יהֶ ם ּבְ יֹותֵ ר, וַ ּדַ אי יֵ ׁש לְ קַ ּיֵ ם אֶ ת רְ צֹונֹו. ּבְ עֵ ינֵ י אֶ חָ ד מֵ הֶ ם ֹלא נָ ׂשְ אּו הַ ּדְ בָ רִ ים מִ ּׁשּום מָ ה חֵ ן וָ חֶ סֶ ד. הּוא ּבָ חַ ן אֶ ת הַ ּפְ קֻ ּדָ ה הַ חֲ דָ ׁשָ ה וְ הֶ חְ לִ יט ּכִ י הּוא מַ עֲ דִ יף לִ ׁשְ הֹות ּבְ עֶ צֶ ם חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות ּבְ בֵ ית הֹורָ יו. מִ ּבְ לִ י לָ תֵ ת ּדִ ין וְ חֶ ׁשְ ּבֹון לְ אִ יׁש, קָ ם וְ נָ סַ ע לְ בֵ יתֹו עֶ רֶ ב הֶ חָ ג, ּבְ מַ חֲ ׁשָ בָ ה ׁשֶ ּבֵ ין ּבַ חּורִ ים רַ ּבִ ים ּכָ ל ּכָ ְך ֹלא יַ בְ חִ ין אִ יׁש ּבְ הֵ עָ דְ רֹו. אַ ְך אֶ ת רֹאׁש הַ יְ ׁשִ יבָ ה הַ ּפִ ּקֵ חַ הּוא ֹלא לָ קַ ח ּבַ חֶ ׁשְ ּבֹון. הָ רַ ב וָ ואזְ נֶ ר, ּבָ אַ הֲ בָ ה הָ עֲ צּומָ ה ׁשֶ רָ חַ ׁש לְ כָ ל ּתַ לְ מִ יד וְ תַ לְ מִ יד, הִ בְ חִ ין מִ ּיָ ד ּבְ הֵ עָ דְ רֹו, ּובְ מֹוצָ אֵ י הֶ חָ ג ׁשָ לַ ח לִ קְ רֹא לֹו לְ חַ דְ רֹו. ּתְ חִ ּלָ ה ׁשָ אַ ל אֶ ת הַ ּבָ חּור מַ ּדּועַ נָ הַ ג ּבְ צּורָ ה ּכָ זֹו וְ אֵ יְך הִ רְ הִ יב ּבְ נַ פְ ׁשֹו לְ הָ פֵ ר אֶ ת ּפְ קֻ ּדַ ת רַ ּבֹו, וְ אַ חַ ר ּכָ ְך הֶ עֱ מִ ידֹו עַ ל חֻ מְ רָ תָ ם ׁשֶ ל ּדְ בָ רִ ים. ״הַ אִ ם יָ דַ עְ ּתָ עַ ד ּכַ ּמָ ה מַ חְ מִ ירִ ים חֲ זַ ״ל עַ ל ּכָ ְך? עָ נְ ׁשֹו ׁשֶ ל ּפֹורֵ ץ ּגָ דֵ ר חָ מּור ּבְ יֹותֵ ר, וַ הֲ ֹלא נֶ אֱ מַ ר ’ּפֹורֵ ץ ּגָ דֵ ר - יִ ׁשְ כֶ ּנּו נָ חָ ׁש׳!״ ּובִ דְ בָ רִ ים אֵ ּלּו ׁשִ ּלַ ח אֶ ת הַ ּבָ חּור מִ ּלְ פָ נָ יו. הַ ּבָ חּור יָ צָ א מֵ חַ דְ רֹו ׁשֶ ל הָ רַ ב וָ ואזְ נֶ ר ּופָ נָ ה לָ ׁשּוב לְ אּולַ ם הַ ּלִ ּמּוד. ּבְ אֶ מְ צַ ע הַ ּדֶ רֶ ְך נִ בְ עַ ת לְ פֶ תַ ע מִ ּׁשֶ הִ בְ חִ ין ּבְ נָ חָ ׁש מְ גֻּדָ ל הַ ּמִ תְ ּפַ ּתֵ ל ּבְ נַ חַ ת סְ בִ יב עַ צְ מֹו. מֵ רֹב ּפַ חַ ד נָ ׂשָ א רַ גְ לָ יו וְ נִ מְ לַ ט מֵ הַ ּמָ קֹום ּבְ קֹול זְ עָ קָ ה. עַ ד מְ הֵ רָ ה הִ ּגִ יעַ לַ יְ ׁשִ יבָ ה לֹוכֵ ד נְ חָ ׁשִ ים מֻ מְ חֶ ה, ׁשֶ ּיָ רָ ה ּבַ ּנָ חָ ׁש מִ ּטְ וָ ח קָ רֹוב. רַ עַ ם הַ יְ רִ ּיָ ה נִ ׁשְ מַ ע הֵ יטֵ ב עֵ ת ּפִ ּלַ ח אֶ ת הָ אֲ וִ יר, אּולָ ם הּוא ֹלא ּפָ גַ ע ּבַ ּנָ חָ ׁש, ּכִ י אִ ם הִ מְ ׁשִ יְך ּבְ דַ רְ ּכֹו וְ נִ נְ עַ ץ ּכְ חֵ ץ ּבְ תֹוְך ּכָ תְ לֹו ׁשֶ ל הֵ יכַ ל הַ יְ ׁשִ יבָ ה. יְ רִ ּיָ ה נֹוסֶ פֶ ת ׂשָ מָ ה קֵ ץ לְ חַ ּיָ יו ׁשֶ ל הַ ּזֹוחֵ ל הַ מְ אַ ּיֵ ם. מֵ אָ ז אֹותֹו הַ ּיֹום ּבֹו נֹוכְ חּו הַ ּכֹל לִ רְ אֹות ּבַ ּמּוחָ ׁש מּול עֵ ינֵ יהֶ ם אֶ ת חֻ מְ רָ תָ ּה ׁשֶ ל ּפְ רִ יצַ ת ּגָ דֵ ר, ֹלא הֵ הִ ין אִ יׁש לִ פְ רֹץ וְ לִ סְ ּתֹר אֶ ת ּדְ בָ רָ יו ׁשֶ ל רֹאׁש הַ יְ ׁשִ יבָ ה, ּבְ יָ דְ עָ ם ׁשֶ ּדְ בָ רָ יו קְ דֹוׁשִ ים וְ אִ מְ רֹותָ יו אֲ מָ רֹות טְ הֹורֹות הֵ ּמָ ה. הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים נֹולַ ד ּבְ ב׳ ּבֶ אֱ לּול תרע״ג לְ אָ בִ יו ר׳ יֹוסֵ ף צְ בִ י ּבְ וִ ינָ ה ׁשֶ ּבְ אֹוסְ טְ רִ ּיָ ה. ּבִ צְ עִ ירּותֹו נָ סַ ע לִ לְ מֹד ּבִ יׁשִ יבַ ת חַ כְ מֵ י לּוּבְ לִ ין, ׁשָ ם עָ לָ ה וְ הִ תְ ּגַ ּדֵ ל מְ אֹד. ּבִ ׁשְ נַ ת תרצ״ח עָ לָ ה לָ אָ רֶ ץ וְ הִ תְ יַ ּׁשֵ ב ּבִ ירּוׁשָ לַ יִ ם ּתְ חִ ּלָ ה, ׁשָ ם הָ יָ ה לְ מֹורֵ ה צֶ דֶ ק. עִ ם הַ ּזְ מַ ן עָ בַ ר לִ בְ נֵ י ּבְ רַ ק וְ הִ תְ מַ ּנָ ה לְ רַ ּבָ ּה ׁשֶ ל ׁשְ כּונַ ת זִ כְ רֹון מֵ אִ יר, ׁשֶ ּנִ קְ רְ אָ ה עַ ל ׁשֵ ם רַ ּבֹו. ּכְ בָ ר ּבִ תְ חִ ּלַ ת ּכְ הֻ ּנָ תֹו ּכְ רַ ב יִ ּסֵ ד אֶ ת יְ ׁשִ יבָ תֹו הַ מְ פֻ רְ סֶ מֶ ת, יְ ׁשִ יבַ ת חַ כְ מֵ י לּוּבְ לִ ין, עַ ל ׁשֵ ם הַ יְ ׁשִ יבָ ה ׁשֶ ּלָ מַ ד ּבָ ּה ּבְ אֵ ירֹוּפָ ה וְ חָ רְ בָ ה ּבַ ּׁשֹואָ ה. הָ רַ ב וָ ואזְ נֶ ר נֶ חְ ׁשָ ב לְ אֶ חָ ד מִ ּגְ דֹולֵ י הַ ּפֹוסְ קִ ים ּבַ ּדֹור הָ אַ חֲ רֹון, וְ רֹב הַ ּפֹוסְ קִ ים ּבְ יָ מֵ ינּו מִ תְ ּבַ ּסְ סִ ים עַ ל ּפְ סָ קָ יו. ּבִ מְ רּוצַ ת הַ ּׁשָ נִ ים הּוא הֵ קִ ים אֶ ת קְ הִ ּלַ ת ’ׁשֵ בֶ ט הַ ּלֵ וִ י׳ ּבִ בְ נֵ י ּבְ רַ ק, וְ עִ ם הַ ּזְ מַ ן יִ ּסְ דּו ּתַ לְ מִ ידָ יו קְ הִ ּלֹות רַ ּבֹות ּבְ רַ חֲ בֵ י הָ עֹולָ ם הַ ּכְ פּופֹות ּתַ חְ ּתָ יו. הָ רַ ב וָ ואזְ נֶ ר ּכָ תַ ב אֶ ת הַ ּׁשּו״ת הַ מְ פֻ רְ סָ ם ’ׁשֵ בֶ ט הַ ּלֵ וִ י׳ וְ כֵ ן סְ פָ רִ ים נֹוסָ פִ ים. נִ פְ טַ ר ּבְ לֵ יל הַ ּסֵ דֶ ר תשע״ה וְ נִ טְ מַ ן ּבְ בֵ ית הַ ּקְ בָ רֹות ׁשֹומְ רֵ י ׁשַ ּבָ ת ּבִ בְ נֵ י ּבְ רַ ק. ִ י ּ ַן רב ֹ ָ או ּ ֹ ַר הג ּ ו ֵס ַק הד ֹ ּ ו ָמָרן פ ֵ ִו ָי ו ְ ואזֶנר זצוק"ל ּ ּ ֵא ַל הל ְ מו ׁ ש ֵ ִוי׳ ּ ֵ ֶב ַט הל ׁ ַ ַעל ’ש ּ ב ְמִר ָ ים עָליו ֹ ּ או ְוָהיו אַ חַ ד הַ יְסֹודֹות הַ חֲ ׁשּובִ ים ּבַ ּיַהֲ דּות הּוא הַ ּצִ ּיּות לִ גְ דֹולֵ י יִׂשְ רָ אֵ ל, ּבִ בְ חִ ינַ ת ״וַּיַאֲ מִ ינּו ּבַ ד׳ ּובְ מֹׁשֶ ה עַ בְ ּדֹו״. הַ ּצַ ּדִ יק מְ לַ ּמֵ ד אֹותָ נּו ּתֹורָ ה וֶ אֱ מּונָ ה ּומַ דְ רִ יְך אֹותָ נּו ּבַ עֲ בֹודַ ת ד׳. עָ לֵ ינּו לְ הִ ּׁשָ מַ ע לְ דִ בְ רֵ יהֶ ם ׁשֶ ל ּגְ דֹולֵ י הַ ּדֹור הַ ּצַ ּדִ יקִ ים, הַ מְ הַ ּו ִים חֻ לְ יָה הַ מְ קַ ּׁשֶ רֶ ת ּבֵ ינֵ ינּו לְ בֵ ין ּבֹורְ אֵ נּו, וְ אַ ל לָ נּו לִ סְ טֹות מִ ּדִ בְ רֵ יהֶ ם ּכִ מְ ֹלא הַ ּנִ ימָ ה. אֲ פִ ּלּו אִ ם יֹאמַ ר הַ ּצַ ּדִ יק עַ ל ׂשְ מֹאל ׁשֶ הּוא יָמִ ין וְעַ ל יָמִ ין ׁשֶ הּוא ׂשְ מֹאל, עָ לֵ ינּו לְ הַ אֲ מִ ין ּבְ דִ בְ רֵ יהֶ ם ּולְ הַ כְ נִ יעַ עַ צְ מֵ נּו ּבִ פְ נֵ יהֶ ם. נלב"ע בט"ו בניסן תשע"ה ִ ָיבה? ׁ ַ ן הְיש ֹ ְ רו ּ ְ ִמ ְסד ּ ׁ ב ַע ָ צ ָץ נָחש ּ ּו ַמד ְ ְ , וָדָבר ֵלך ֹ ִס ְ יף והו ֹ ַע ִל ה ּ יא ב ִ ְב ִח ַינת מו ֹ ְ ִמ ּטָ ּה ב ְ פ ׁ ְ ִמ ַירת ש ׁ ְ ָרֵאל, ש ׂ ֹ ָל נַפ ּ ל ב ְ ִיש ָ דו ּ ׁ ּד ָ ָבר ג ֹאש ְמִד ּ ים ב ְ ר ֹ ָת ַם ח ְקָל ִא ְ ים וָלעו ֹ ָב ְה לאו ֹ ּ ְ לַה ּכִ יר טו ְ ָרֵא ָ ל. עֵלינו ׂ ְ ֻא ּלַ ִת יש ּ ֶז ְה מָקֵר ֶב את ג ִלים ֹ ּ ָת ְם יכו ַב ֲת הָנָא ּ ה, ב ִ ְזכו ֹ ֹא טו ְ ִמ ּטָ ּה בֵ ָ ין ה ִא ּכָ ִר ְ ים לל ׁ ַה ּמֶ ְר ּכָ ָ ז הַאְר ִצ ַ י ה ּמֵ ִפ ּ יץ ד ְ ַב ַר ה ּש ֹ ב. ֹ ִת לְגֻא ּלָ ּה ב ְ ָקרו ּו ּ ְ לַקו ָאנו ״ ֹ ּ ו ֶ ַה עְבד ׁ ש ֹ ִ ְבִח ַינת ״מ ּ ּא ב ִ יק הו ּ ַד ּ ֵל | ַהצ ּ ְ כ ׂ ַס ַר הש ּ מו

14 חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים יְ צִ יאַ ת מִ צְ רַ יִ ם לֻ ּו ְ תָ ה, ּכַ ּיָ דּועַ , ּבְ נִ ּסִ ים ּגְ דֹולִ ים ׁשֶ ּטֶ רֶ ם הָ יּו ּכְ מֹותָ ם, ּומֵ עַ ל ּכֻ ּלָ ם - נֵ ס קְ רִ יעַ ת יַ ם סּוף. נִ ׁשְ אֶ לֶ ת הַ ּׁשְ אֵ לָ ה: הֲ ֹלא יָ כֹול הָ יָ ה הַ ּקָ דֹוׁש ּבָ רּוְך הּוא לְ הֹוצִ יא אֶ ת עַ ם יִ ׂשְ רָ אֵ ל מִ ּמִ צְ רַ יִ ם ּבְ אֹרַ ח טִ בְ עִ י ִ לִ כְ אֹורָ ה, לָ תֵ ת לָ הֶ ם אֶ ת הַ ּתֹורָ ה, לְ הֹולִ יכָ ם ּבַ ּדֶ רֶ ְך הָ רְ גילָ ה ּולְ הַ כְ נִ יסָ ם מִ ּיָ ד לְ אֶ רֶ ץ יִ ׂשְ רָ אֵ ל. מַ ּדּועַ נִ כְ רַ ְך עִ נְ יַ ן יְ צִ יאַ ת מִ צְ רַ יִ ם ּבְ נִ ּסִ ים עֲ צּומִ ים ּומֻ פְ לָ אִ ים ּכָ ל ּכָ ְך, ׁשֶ ֹלא הָ יּו ּכְ מֹותָ ם מֵ עֹולָ ם? מָ ׁשָ ל לְ מָ ה הַ ּדָ בָ ר ּדֹומֶ ה? מַ עֲ ׂשֶ ה ּבְ אָ דָ ם ׁשֶ ּנֵ חַ ן ּבְ כִ ּׁשָ רֹון אָ ּמָ נּותִ י יֹוצֵ א ּדֹפֶ ן: ּבְ אֶ מְ צָ עּות ּגִ ּלּוף ּבּולֵ י עֵ ץ הִ צְ לִ יחַ לִ יצֹר מֻ ּצָ גִ ים מְ עֹורְ רֵ י הִ ׁשְ ּתָ אּות ּומַ רְ הִ יבִ ים מֵ אֵ ין ּכְ מֹותָ ם. ּבְ אַ חַ ד הַ ּיָ מִ ים הֵ חֵ ל הָ אָ ּמָ ן ּבְ בִ ּצּועָ ּה ׁשֶ ל יְ צִ ירָ ה ׁשֶ ּטֶ רֶ ם נִ רְ אָ ה ּכָ מֹוהָ : ֻ ּדְ מּות סּוס הַ מְ גּלֶ פֶ ת מֵ עֵ ץ וְ נִ רְ אֵ ית אֲ מִ ּתִ ית לַ חֲ לּוטִ ין. הָ אָ ּמָ ן ׁשָ קַ ע רֹאׁשֹו וְ רֻ ּבֹו ּבַ יְ צִ ירָ ה הַ ּמֻ פְ לָ אָ ה. ּבְ מֶ ׁשֶ ְך הַ ּיָ מִ ים קִ ּבֵ ל ּבּול הָ עֵ ץ צּורָ ה ׁשֶ ל סּוס אֲ מִ ּתִ י: רֹאׁש מֻ ּטֶ ה ּבְ גַ אֲ וָ ה, זָ נָ ב מִ תְ נַ פְ נֵ ף ּבַ אֲ צִ ילּות וְ אַ רְ ּבַ ע רַ גְ לַ יִ ם אֵ יתָ נֹות. ּכְ ׁשֶ הִ ּגִ יעַ הָ רֶ גַ ע הַ ּגָ דֹול וְ תַ ּמָ ה הַ יְ צִ ירָ ה, עָ מַ ד ֻ הָ אָ ּמָ ן מּול הַ ּסּוס הַ מְ גּלָ ף - וַ אֲ פִ ּלּו הּוא עַ צְ מֹו הִ תְ קַ ּׁשָ ה לְ הַ אֲ מִ ין ׁשֶ אֵ ין זֶ ה סּוס אֲ מִ ּתִ י... ּבְ אֹותֹו זְ מַ ן נֶ עֱ רַ ְך ּבָ עִ יר הַ ּגְ דֹולָ ה, הַ ּסְ מּוכָ ה לַ ּכְ פָ ר, יְ רִ יד ּגָ דֹול ׁשֶ אֵ לָ יו הִ ּגִ יעּו סֹוחֲ רִ ים רַ ּבִ ים וְ תֹוׁשָ בֵ י הֶ עָ רִ ים הַ ּסְ מּוכֹות. הֶ חְ לִ יט הָ אָ ּמָ ן לְ הַ עֲ מִ יד אֶ ת הַ יְ צִ ירָ ה ּבַ יְ רִ יד הַ ּגָ דֹול. סָ בּור הָ יָ ה ׁשֶ הַ ּסֹוחֲ רִ ים הַ ּמַ ּגִ יעִ ים לַ ּמָ קֹום יַ ׂשְ ּכִ ילּו לְ הַ עֲ רִ יְך אֶ ת הַ יְ צִ ירָ ה וִ יׁשַ ּלְ מּו לֹו ּתְ מּורָ תָ ּה הֹון עָ תָ ק. ּומִ ּמַ חְ ׁשָ בָ ה לְ מַ עֲ ׂשֶ ה: הָ אָ ּמָ ן הֵ חֵ ל ּבַ הֵ עָ רְ כּות הַ ּמֻ רְ ּכֶ בֶ ת ׁשֶ ל הַ עֲ בָ רַ ת הַ יְ צִ ירָ ה לְ יַ עֲ דָ ּה. עִ ם אֹור הַ ּבֹקֶ ר הִ ּגִ יעַ לְ ׁשֶ טַ ח הַ ּיְ רִ יד, הֶ עֱ מִ יד אֶ ת הַ ּסּוס ּבִ רְ חֹובָ ּה ׁשֶ ל עִ יר וְ נֶ עֱ מַ ד לְ יָ דֹו, מְ צַ ּפֶ ה ּבְ כִ לְ יֹון עֵ ינַ יִ ם לַ ּקֹונִ ים הַ ּמִ תְ ּפַ עֲ לִ ים עַ ד עֹמֶ ק נַ פְ ׁשָ ם. אַ ט אַ ט הֵ חֵ ל הַ ּיְ רִ יד הַ מְ נֻ מְ נָ ם ׁשֹוקֵ ק חַ ּיִ ים: ּדּוכָ נִ ים הֻ ּצְ בּו ּבְ קַ רְ נֹות הָ רְ חֹוב, סֹוחֲ רִ ים הִ ּלְ כּו אָ נֶ ה וְ אָ נָ ה, וְ קֹונִ ים הֵ חֵ ּלּו לִ פְ קֹד אֶ ת הַ ּמָ קֹום. אּולָ ם לְ תַ דְ הֵ מָ תֹו הָ רַ ּבָ ה ׁשֶ ל הָ אָ ּמָ ן, מִ ּתֹוְך ּכָ ל הַ הֲ מֹונִ ים ׁשֶ ּפָ קְ דּו אֶ ת הַ ּמָ קֹום ֹלא הֹואִ יל אִ יׁש לְ הַ פְ נֹות מַ ּבָ ט לְ עֵ בֶ ר יְ צִ ירָ תֹו הַ ּמַ דְ הִ ימָ ה! אֲ נָ ׁשִ ים ּפָ סְ עּו ּכֹה וָ כֹה, ּבָ חֲ נּו אֶ ת הַ ּסְ חֹורָ ה וְ הִ תְ מַ ּקְ חּו ּבְ קֹולֵ י קֹולֹות - ַ אֲ בָ ל ּבְ סּוסֹו ֹלא הִ תְ ּבֹונְ נּו אַ ף לְ רֶ גע קָ ט! הָ יּו ׁשֶ הֵ עִ יפּו ּבֹו מַ ּבָ ט חָ טּוף, אַ ְך חִ יׁש מַ הֵ ר הֵ סִ יטּו עֵ ינֵ יהֶ ם לְ כִ ּוּון אַ חֵ ר. אַ כְ זָ בַ ת הָ אִ יׁש הָ יְ תָ ה קָ ׁשָ ה מְ אֹד, ּבִ לְ ּתִ י נִ ּתֶ נֶ ת לְ תֵ אּור. ּבְ אִ יׁשֹון לַ יִ ל ׁשָ ב הָ אָ ּמָ ן לְ בֵ יתֹו, נִ כְ נַ ס לְ חַ דְ רֹו הָ מּום וְ דֹומֵ עַ וְ תֵ אֵ ר לִ מְ קֹרָ בָ יו אֶ ת מְ אֹרְ עֹות הַ ּיֹום. ”אִ יׁש ֹלא הֵ עִ יף עַ יִ ן לְ כִ ּוּון הַ יְ צִ ירָ ה ׁשֶ ּלִ י,“ סָ ח ּבְ קֹול נִ ׁשְ ּבָ ר. ”הַ יְ צִ ירָ ה ׁשֶ ּבָ נִ יתָ הִ יא ּכֹה אֲ מִ ּתִ ית,“ עָ נּו לֹו מְ קֹרָ בָ יו, ”הַ ּסּוס ּכֹה ּדֹומֶ ה לַ ּמְ צִ יאּות, עַ ד ּכִ י אִ יׁש ֹלא הֶ עֱ לָ ה ּבְ דַ עְ ּתֹו ׁשֶ אֵ ין מְ דֻ ּבָ ר ּבְ סּוס אֲ מִ ּתִ י! מָ ה הַ מְ יֻ חָ ד ּבְ אָ דָ ם הָ עֹומֵ ד לְ יַ ד סּוס ּבְ אֶ מְ צַ ע הַ ּיְ רִ יד? עָ לֶ יָך לַ עֲ ׂשֹות ּפְ עֻ ּלָ ה ׁשֶ ּתֹוכִ יחַ לַ ּכֹל ּכִ י מְ דֻ ּבָ ר ּבִ יצִ ירָ ה מַ עֲ ׂשֵ ה יָ דֶ יָך. אֹו אָ ז ּתִ זְ ּכֶ ה לְ מַ חְ מָ אֹות ּולְ הַ עֲ רָ כָ ה.“ עִ ם אֹור הַ ּבֹקֶ ר הִ ּגִ יעַ הָ אָ ּמָ ן ׁשּוב לַ יְ רִ יד ּובַ ּסֵ תֶ ר חָ צָ ה אֶ ת הַ ּסּוס לִ ׁשְ נַ יִ ם. עַ ּתָ ה עָ מְ דּו ׁשְ נֵ י חֲ צָ אֵ י הַ ּסּוס מְ רֻ חָ קִ ים קִ מְ עָ א זֶ ה מִ ּזֶ ה. ּכָ עֵ ת הָ יָ ה ּבָ רּור לְ עֵ ין ּכָ ל צֹופֶ ה ׁשֶ אֵ ין מְ דֻ ּבָ ר ּבְ סּוס אֲ מִ ּתִ י. וְ אָ כֵ ן, ּכְ ׁשֶ הֵ חֵ ּלּו מְ בַ ּקְ רֵ י הַ יְ רִ יד לְ הַ ּגִ יעַ , הֵ חֵ ּלּו לְ הִ ּׁשָ מַ ע קְ רִ יאֹות הַ הִ תְ ּפַ עֲ לּות, וְ הֵ ן הָ לְ כּו וְ גָ בְ רּו ּכְ כָ ל ׁשֶ ּגָ דַ ל זֶ רֶ ם הַ ּבָ אִ ים לַ ּמָ קֹום. הַ ּצֹופִ ים ּפָ עֲ רּו עֵ ינֵ יהֶ ם לִ רְ וָ חָ ה, ּולְ תַ דְ הֵ מָ תָ ם ֹלא הָ יָ ה ּגְ בּול. עַ ּתָ ה ֹלא הָ יָ ה אִ יׁש אֶ חָ ד ׁשֶ ֹלא הִ תְ ּבֹונֵ ן ּבַ ּסּוס הַ ּמַ דְ הִ ים. ּכֻ ּלָ ם הִ סְ ּכִ ימּו ּפֶ ה אֶ חָ ד ׁשֶ ּמְ דֻ ּבָ ר ּבִ יצִ ירַ ת מֹופֵ ת - מְ לֶ אכֶ ת אָ ּמָ נּות מַ דְ הִ ימָ ה מֵ אֵ ין ּכָ מֹוהָ . ּבְ כָ ל ּבֹקֶ ר מַ פְ צִ יעָ ה הַ ּׁשֶ מֶ ׁש, הַ ּגֶ ׁשֶ ם יֹורֵ ד, וְ גַ ם סּוסִ ים ׁשֹועֲ טִ ים ּבַ ּׂשָ דֹות - וְ הֵ ם, ׁשֶ ֹלא ּכְ מֹו הַ ּסּוס הַ ּדֹומֵ ם ׁשֶ ּבַ ּמָ ׁשָ ל, יֹודְ עִ ים ּגַ ם לָ רּוץ, יֹודְ עִ ים לְ הַ ׁשְ מִ יעַ קֹולֹות וְ לִ רְ קֹעַ ּבְ רַ גְ לֵ יהֶ ם.ִ מַ רְ אֹות מֻ פְ לָ אִ ים נִ גְ לִ ים לְ עֵ ינֵ ינּו ּבְ כָ ל יֹום: ֵ הַ ּיָ ם הַ ּגָ דֹול ׁשֹוצֵ ף וְ רֹוגׁש, הַ ּגַ ּלִ ים מִ תְ נַ ּפְ צִ ים ִ ּונְ סֹוגים הָ לֹוְך וָ ׁשֹוב - וְ אָ נּו אֲ דִ יׁשִ ים לְ כָ ל אֵ ּלֶ ה, מִ ּׁשּום ׁשֶ אָ נּו מֻ רְ ּגָ לִ ים ּבַ ּדָ בָ ר. ּתֹופָ עֹות אֵ ּלּו מְ כֻ ּנֹות אֶ צְ לֵ נּו ּבְ ׁשֵ ם טֶ בַ ע, ּכִ בְ יָ כֹול טִ בְ עִ י הַ ּדָ בָ ר ׁשֶ ּיַ מְ ׁשִ יכּו לְ הִ תְ רַ חֵ ׁש ּכְ פִ י ׁשֶ הִ תְ רַ חֲ ׁשּו עַ ד הַ ּיֹום. הַ הֶ רְ ּגֵ ל מְ סַ ּמֵ א אֶ ת עֵ ינֵ ינּו ּומַ פְ רִ יעַ לָ נּו לְ הִ ּו ָ כַ ח ּבְ נִ פְ לְ אֹות הַ ּבֹורֵ א ּבְ כָ ל רֶ גַ ע מֵ חָ דָ ׁש. ּכַ אֲ ׁשֶ ר מִ תְ רַ חֵ ׁש ּדָ בָ ר יֹוצֵ א ּדֹפֶ ן – אֹו אָ ז אָ נּו מִ תְ עֹורְ רִ ים לִ רְ אֹות אֶ ת הַ ּנֵ ס ׁשֶ ּבַ ּדָ בָ ר ּומֹודִ ים לַ ה‘ עַ ל נִ פְ לְ אֹותָ יו. יְ צִ יאַ ת מִ צְ רַ יִ ם לֻ ּוְ תָ ה ּבְ נִ ּסִ ים ּגְ דֹולִ ים וַ עֲ צּומִ ים וְ ֹלא הָ יְ תָ ה ּבְ דֶ רֶ ְך הַ ּטֶ בַ ע, מִ ּׁשּום ׁשֶ רָ צָ ה הַ ּקָ דֹוׁש ּבָ רּוְך הּוא ׁשֶ ּיִ רְ אּו יִ ׂשְ רָ אֵ ל וְ כָ ל אֻ ּמֹות הָ עֹולָ ם אֶ ת ּגְ דֻ ּלָ תֹו וְ יֵ דְ עּו ּכִ י ה‘ הּוא הָ אֱ ֹלקִ ים, וְ לָ כֵ ן הָ יְ תָ ה ּכָ ל הַ הִ תְ רַ חֲ ׁשּות מֻ פְ לָ אָ ה וְ נִ ּסִ ית, יֹוצֵ את מִ ּגֶ דֶ ר הַ ּטֶ בַ ע. הַ ּקָ דֹוׁש ּבָ רּוְך הּוא חָ צָ ה אֶ ת הַ ּיָ ם לִ ׁשְ נֵ י חֲ לָ קִ ים - וְ כָ עֵ ת ֹלא נֹותַ ר אִ יׁש ּבַ אֲ דִ יׁשּותֹו. לִ ּבֹות יִ ׂשְ רָ אֵ ל נִ מְ לְ אּו הֹודָ יָ ה אֵ ין קֵ ץ, וְ ֹלא רַ ק ּבַ ּדֹור הַ הּוא, אֶ ּלָ א ּבְ כָ ל ּדֹור: ּבְ כָ ל יֹום וָ יֹום אָ נּו מַ זְ ּכִ ירִ ים אֶ ת יְ צִ יאַ ת מִ צְ רַ יִ ם וְ ׁשָ בִ ים ּומֹודִ ים לַ ּקָ דֹוׁש ּבָ רּוְך הּוא ׁשּוב וָ ׁשּוב עַ ל נִ ּסָ יו וְ עַ ל נִ פְ לְ אֹותָ יו. אַ ְך לְ מַ עֲ ׂשֶ ה, ֹלא רַ ק הִ תְ רַ חֲ ׁשּות ׁשֶ ל אֵ רּועַ יֹוצֵ א ּדֹפֶ ן הִ יא נֵ ס; חַ ּיֵ ינּו מְ לֻ ּו ִ ים ּבְ נִ ּסִ ים עַ ל ּכָ ל צַ עַ ד וָ ׁשַ עַ ל. ּבְ כָ ל ּבֹקֶ ר מֻ חְ זֶ רֶ ת לָ נּו נִ ׁשְ מָ תֵ נּו ּבְ דֶ רֶ ְך נֵ ס. ּכָ ל נְ ׁשִ ימָ ה ּונְ ׁשִ ימָ ה - נֵ ס ּגָ לּוי הִ יא. ּבְ כָ ל רֶ גַ ע וָ רֶ גַ ע מִ תְ חַ ּדֶ ׁשֶ ת הַ ּבְ רִ יאָ ה ּבְ דֶ רֶ ְך נֵ ס. עָ לֵ ינּו לְ הַ ּכִ יר ּבְ גֹדֶ ל הַ ּנֵ ס ּגַ ם אִ ם הּוא לָ בּוׁש ּבְ מַ לְ ּבּוׁש טִ בְ עִ י לִ כְ אֹורָ ה. ֶ ַסח ּ ָ ְל לַח ַג הפ ׁ ָ ְל וִנ ְמש ׁ ָמש ביאור: הדבר מוצע לכל מי שרוצה. דוגמא: האופניים בבניין שלנו משותפים לכל השכונה. הם מונחים בגינה לכל דכפין – לכל מי שרוצה להשתמש בהם. מקור: הגדה של פסח: "כל דכפין – ייתי וייכול, כל דצריך – ייתי ויפסח". תרגום: כל מי שרעב – יבוא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח. לכל דכפין ָ ם ּ ִ ְתג ּ ֵר ַ י הפ ֹ ֵמֲאחו

חג הפסח . י"ד בניסן תשפ"ג 15 ּ ֶ את 10 ַ הֶה ְב ּד ֵ ִלים ִמ ְצאו ְּ ן ב ִצ'יק! מ ֹ ָ 'א ִפיקו ֲ ט ּפו ַּ ת ְ ח ְ ר ִצ'יק ַּת ְ צ ֹ ָ או מדוע לקה הנילוס תחילה? כי כשהקב"ה מכה אומה, מכה את אלוהיה תחילה, והנילוס היה העבודה זרה שלהם. )שמות רבה ט', ו'-ז'( מי אמרו כשהיו על הים "זה ק-לי ואנווהו", ומדוע? התינוקות שגידל אותם הקב"ה בצורה ניסית במצרים, כמו עשבי השדה, עכשיו כשנגלה אליהם הקב"ה על הים, הכירוהו ואמרו "זה ק-לי ואנווהו". )סוטה י"א( כיצד התפרסם נס בקיעת הים בכל העולם ? נבקעו כל מימות שבעולם, אפילו מים שבכוסות ובחביות ובנהרות. )ילקוט שמעוני שמואל ב' כ"ב( מניין היו לבני ישראל מים לשתות כשעברו בים סוף, והרי מי הים הם מלוחים? היו נוקבים בקירות המפרידים בין שבט לשבט, ויצאו מהם מים מתוקים )שוחר טוב קי"ד ז(, שנאמר: "ויֵ נִ קֵ ּהו דבש מסלע ושמן מחלְ מיש צור". )דברים לב, יג( ִ ין ׁ ְרש ֹ ֲא ִל ְ ין ודו ֹ ו ׁ ֵאל ש ֹ ו ׁ ֵ ן ש ּ ְוָכ ַ אן הב מהו הטעם לשתיית ארבע כוסות בליל הסדר? חז"ל תיקנו זאת כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים: "והוצאתי אתכם", "והצלתי אתכם", "וגאלתי אתכם", "ולקחתי אתכם". )שו"ע תע"ב מ"ב ס"ק מ"ג( ]ואף שכתוב גם "והבאתי אתכם", כתב בספר "המנהיג" שאינו מן המניין, אלא בשורת הארץ היא. ורבי טרפון היה מביא כוס חמישית כנגד "והבאתי". )אוצר המפרשים פסחים צ"ט ב( [ מדוע אוכלים חרוסת, ומדוע נקראת כך? נקראת כך על שם הלבנה, שהיא מעשה חרסין, ואוכלים אותה זכר לטיט שבו שועבדו במצרים. )מרדכי בשם ירושלמי פרק ערבי פסחים( מדוע אסור לאכול מאכלים שונים אחר אכילת האפיקומן? כדי שיישאר טעם האפיקומן, שהוא זכר לקרבן הפסח. )שוע תע"ח פסחים קיט( איזה חלק מהמצה נוהגים לשמור לאחר הפסח, ומדוע? נהוג לקחת חתיכה מהאפיקומן, כסגולה לשמירה. )פסקי תשובות תע"ז, ה'( איזו מצווה מיוחדת מתחילה בלילה שלמחרת ליל הסדר? ספירת העומר. )שו"ע תפ"ט א'(

למה השוויגער תמיד צודקת? למה השוויגער תמיד צודקת? טיפים וחיוכים בחיי הנישואין הכניסה חופשית . מיועד לגברים ונשים ביום חמישי, כ”ב ניסן (23.4.13 (בשעה 00:20 בבית הכנסת נוה אשר רח’ נהר הירדן 106 פינת נחל רפאים, בית שמש הרב מאיר שוורץ הרב מיכאל לסרי אסרו חג בבית שמש רוצה להיות בהפצת עלון לפרטים 3303580-072 כניסה יציאה ר”ת שבת חול המועד ירושלים תל אביב חיפה באר שבע 27:18 40:19 42:18 42:19 35:18 42:19 44:18 41:19 19:20 19:20 20:20 19:20 25:18 38:19 41:18 40:19 34:18 41:19 45:18 40:19 כניסה יציאה ר”ת חג הפסח ירושלים תל אביב חיפה באר שבע 15:20 17:20 15:20 16:20 43:19 כניסה יציאה ר”ת שביעי של פסח ירושלים תל אביב חיפה באר שבע 20:20 22:20 23:20 21:20 30:18 45:18 45:19 38:18 45:19 46:18 44:19 ירושלים תל אביב חיפה באר שבע 41:00 43:00 42:00 43:00 חצות הלילה סוף זמן אכילת אפיקומן ביעור חמץ סוף זמן אכילת חמץ ירושלים תל אביב חיפה באר שבע 04:10 06:10 06:10 07:10 סוף זמן שריפת חמץ ירושלים תל אביב חיפה באר שבע 23:11 25:11 24:11 26:11 להקדשת העלון חייגו: העלון מוקדש: לעילוי נשמה: סנדי יפה בת דוד // מטיה מיכל בת שלמה // יצחק בן רוזה לרפואה שלמה: אפרת בת רחל // אהרון רפאל בן רחמה // עדינה עדי בת לאה להצלחה: אסתר בת שרה // קיילא יבגניה בת לודמילה // שושנה בת אסתר לזיווג הגון: דורית בת מלכה // שרית בת אסתר איסה // מיטל בת שושנה