לשבת ה' סיון תשפ“ג // גיליון 13 // לתגובות ולהנצחות 3303580-072 org.arachim@alon // נא לא לקרוא בשעת התפילה ובקריאת התורה שבועות - פרשת נשא תשפ"ג העלון טעון גניזה עירוב תבשילין עמוד 2 עמוד 4 עמוד 6 עמוד 11 ר"ת ירושלים חיפה תל אביב באר שבע זמני השבת כניסת החג הדלקת נרות שבת יציאת שבת 00:19 01:19 18:20 01:21 15:19 16:19 20:20 04:21 10:19 11:19 22:20 06:21 17:19 18:19 19:20 01:21 הרב צביאלי בן צור הוא פשוט ילד הרב אהרון לוי קיצוניות? מרווח ביטחון הניצוץ היהודי מחיי עבדות עד מעמד הר סיני ערכים לילדים חידודים באחת המדינות בארה"ב שוכן מרכז ייחודי לחקר מחלת הסרטן. המרכז מאגד בתוכו את טובי המוחות, ויש בו את המעבדות החדישות ביותר. במרכז ישנה יחידת אשפוז, שם מנסים על החולים את התרופות החדישות והיקרות בעולם. אבל בשנים האחרונות המרכז נקלע לקשיים כלכליים, וחברי ההנהלה הקימו צוות שיבדוק היכן אפשר לקצץ מבלי לפגוע בפעילות המרכז. הם התחילו במה שהיה נראה להם החלק הכי פחות חשוב – בית הקפה. הצוות פנה לאנשי בית הקפה, שהיה חינם לעובדים ולמאושפזים: "תראו, בית קפה בחינם זה סוג של פינוק. לרופאים ולחוקרים, יש מספיק כסף לקנות קפה. וגם החולים לא ממש צריכים את זה, הם הרי מקבלים 3 ארוחות ביום. המרכז נמצא בקשיים כלכליים, לא נוכל להחזיק את בית הקפה יותר. לצערנו, כל עובדי בית הקפה מפוטרים". רשות הדיבור ניתנה לנציג בית הקפה: "לבית הקפה תפקיד חשוב מאד. בית הקפה מהווה נקודת מפגש בין החוקרים, על כוס קפה הם דנים במחקרים. לא פעם ולא פעמיים, פריצת הדרך בטיפול כלשהו משורבטת בפעם הראשונה על מפית בבית הקפה. סגירת בית הקפה תפגע אנושות במרכז". זה היה נשמע הגיוני. לכן, החליטה ההנהלה שלא לסגור את בית הקפה. אנשי הניקיון היו הבאים בתור. "נכון, חשוב שהכל יהיה נקי. אבל אתם יודעים... לא צריך שהכל יהיה מבריק. אפשר לעבור לחברת כח אדם, שהעובדים בה בעיקר יגררו את המים מפינה לפינה וינגבו )סוג של 'ספונג'ה'(". גם נציגי הניקיון הגיעו מוכנים, מצויידים במחקרים עדכניים על השפעת הניקיון על החולים, העובדים, החוקרים והרופאים: "כשלא הכל נקי ומבריק, אין מנוחת הנפש. החולים פחות מבריאים והחוקרים פחות מיושבים. מה יש לדבר? הניקיון חשוב מאד. לקצץ בניקיון זה ממש לא מעשה חכם". גם זה היה משכנע. לכן... עובדי הניקיון לא פוטרו. מסביב למרכז הרפואי היה פארק של ממש. ההוצאות על טיפוח הפארק היו גדולות מאד. גם הגנן הראשי זומן לוועדה. "איך אפשר בלי פארק מסביב למרכז המחקר?!" שאל־אמר הגנן הראשי, והניח על השלחן מחקרים שהמרכז עצמו עשה לפני כמה שנים: הפארק גורם לפתיחות מחשבתית של החוקרים, ובאופן עקיף גם לבריאותם של החולים". ממש משכנע. גם את עובדי הפארק החליטה ההנהלה להשאיר על קנם. עובדי החניה... גם הם אושרו. מישהו הרי צריך לשמור חניות לחברי ההנהלה... גם את עובדי התחזוקה של הבניין אי אפשר לפטר. מחסנאים, צבעים, עובדי "משאבי אנוש", גם הם אושרו פה אחד. פקיד המודיעין בכניסה... הוא ודאי נשאר, זה הרי מינימום של שירות! אחרי שהוזמנו כולם ולא נמצאה סיבה לפטרם, הוזמן גם המדען הראשי ועוזריו. חברי הוועדה ביקשו ממנו להסביר מה תרומתו למרכז. הוא התחיל להסביר מושגים מדעיים לא מובנים, ומונחים רפואיים שחברי הוועדה לייעול המרכז לא ממש הבינו. "תכל'ס", הם שאלו אותו, "יש לך כיוון לתרופות יעילות למחלה?" הוא התחיל לגמגם: "יש כמה כיוונים. יש מחקרים בחיתולים. לא נחים לרגע, מקווים שיבוא יום ונמצא את התרופה..." לוועדה... זה לא היה נשמע רציני. הם שאלו את המדען הראשי אם יש לו לוח זמנים בו הוא יכול לעמוד, לפתח תרופות יעילות למחלה. משנענו על ידו בשלילה... החליטה הוועדה פה אחד: המדען הראשי ועוזריו במרכז לחקר הסרטן הם תקן מיותר. חבורה של אנשים שלא באמת תורמים למרכז. *** שבועות הוא היום בו קיבלנו את התורה. זו הזדמנות טובה לברר לעצמנו, למה באמת בני הישיבות, הכוללים, לומדי התורה, לא מתגייסים לצבא... או למה הם לא שותפים בשוק התעסוקה? )כן, זו הוורסיה החדשה לשאלה(. הרב יוחנן דוד סלומון זצ"ל בספרו 'בעין יהודית', מספר על המרכז לחקר הסרטן. המצב המגוחך בו חברי הוועדה מחליטים לפטר את המדען הראשי, הוא התשובה. המרכז לחקר מחלות הסרטן הוא מבנה יפה עם עובדים רבים. כל אחד תורם את תרומתו. אבל לב ליבו של הבניין, הוא המדענים שחוקרים. גם אם הצלחתם לא נראית לעין, גם אם היא לא תמיד מובנת – כל שאר העובדים הם אלה שצריכים להסביר מה הם תורמים לעבודת החוקרים והמדענים. התורה היא לב ליבו של האומה הישראלית. בלי תורה אין עם ישראל. לומדי התורה אכן לא 'תורמים' למדינה או לעם ישראל, לומדי התורה הם לב הקיום וההוויה של עם ישראל. לומדי התורה הם הם 'התוכן' של העם היהודי. השאלה היא לא מה הם תורמים למדינה היהודית; השאלה היא מה המדינה היהודית ו"עובדיה" תורמים לתורה! יש אנשים שאומרים: "התורה...?! זה באמת נורא חשוב. וגם טוב שיש בחורים ואברכים שלומדים תורה בישיבות... אבל אנחנו אנשים פשוטים... אנחנו שומרים מצוות, מניחים תפילין, אוכלים כשר... אבל תורה?! בבית שלי?! זה התפקיד של בחורי הישיבות!" בית יהודי הוא ממש כמו עם ישראל... הוא צריך פרנסה, צריך שירותים, צריך מטבח חדשני, צריך אפילו ספה בסלון. אבל תורה, לא 'צריך' בבית. תורה זה הבית היהודי. אם אין שם תורה, זה לא בית יהודי. נקודה. לומדי התורה אכן לא 'תורמים' למדינה או לעם ישראל. איפה מחלקים קפה בחינם? למה בני הישיבות באמת לא מתגייסים לצבא
2 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 3 לפני שנים הייתי נוכח בערב שאלות ותשובות, בהשתתפות הורים שילדיהם חזרו בתשובה. מפגש מסוג זה טעון ברגשות רבים ואינו מן הקלים, מכמה סיבות. ראשית – לא תמיד זוכים החוזרים בתשובה להדרכה נכונה, ובהעדרה הם שוגים לא פעם בהתנהגותם וגורמים להוריהם עוגמת־נפש, בפרט כשהם נתלים בנימוקים הלכתיים־כביכול. שנית – גם אם זוכה השב בהדרכה נכונה, הרי מטבע הדברים עצם הקפדתו על ההלכה מחייבת את הוריו לשינוי באורח חייהם, דבר הפוגע בשלוותם וגורם להם חוסר נוחות. הוסיפו לכל אלה את העובדה שההורים אינם מכירים את תורת ישראל ואינם ערים לחשיבות המצוות, ותבינו מדוע תופעת לוואי כמעט בלתי נמנעת של תשובת הבנים היא כעס והתמרמרות מצד ההורים. "יש לי שאלה", אמרה אשה בגיל העמידה שהשתתפה בדיון. "מי מחנך את הילדים שלנו לקיצוניות הזאת? יהדות זה יפה, אבל הקיצוניות הזאת מרחיקה אותנו ומחריבה את הכל! כשמתחתנים – הקייטרינג צריך כשרות מהודרת, את זה אני מבינה. תזמורת שמנגנת שירים חסידיים? בסדר. אפילו את החליפה והכובע של החתן אני יכולה לקבל. אבל ההפרדה הזאת?! איפה זה כתוב? למה אי אפשר לשבת יחד? אתה יודע איך התביישתי כשהבן שלי לא היה מוכן ללחוץ יד לחברותיי? אורחת שבאה לכבד אותו מושיטה לו יד, והיא נותרת תלויה באוויר. זו דרך ארץ? זה מה שהתורה רוצה? איפה כתוב בתורה שאסור ללחוץ יד לאשה?" כמעט כל הציבור נענע בראשו לאות הזדהות. "את טסה לפעמים לחו"ל?" שאלתי אותה. "בהחלט", היא ענתה. "ישבת פעם ליד כנף המטוס? הבחנת ברעידות כשהמטוס נכנס לכיסי אוויר?" "אכן, זה די מפחיד". "כשהכנף רעדה, האם חששת שהיא עלולה להישבר?" "ממש לא", ענתה האשה, "הסיכוי שכנף מטוס תישבר הוא אפסי. כשמייצרים כנפיים, בודקים את יכולת הנשיאה שלהן. אם אינן יכולות לשאת משקל כפול ממשקלו של מטוס עמוס – הן לא יקבלו אישור של מנהל התעופה. קוראים לזה 'מרווח ביטחון'". "לא הבנתי", היתממתי, "לשם מה נדרש מרווח ביטחון גדול כל כך? אם הכנפיים מסוגלות לשאת מטוס עמוס במטען, לשם מה נדרש מרווח ביטחון כפול?" "כי מדובר בחיים של מאות אנשים", השיבה האשה, "וכשמדובר בחיי־אדם – לא לוקחים סיכונים". "ומה דעתך על טייס, שלמען הריגוש סוחט את ביצועי המטוס עד הקצה שלא לצורך, למרות שעל סיפון מטוסו שלוש מאות איש; האם תסכימי לטוס עם טייס כזה?" "ממש לא!" "אבל המטוס הרי יחזיק מעמד בגלל מרווח הביטחון הכפול! ממה את חוששת?" "אני לא חוששת מיכולת המטוס, אלא משיקול דעתו של הטייס. מטייס שמטיס נוסעים אני מצפה להתנהגות אחראית, המודעת לחשיבותו של המטען האנושי שהוא מטיס. טייס שמחפש ריגושים כשאני על סיפון מטוסו, אינו מעריך את חיי; ומי שלא מכבד את חיי, לא אטוס איתו לעולם". "אז למה בעצם את כועסת על בנך המבקש לנהל את חייו על פי התורה?" "מה הקשר? הבן שלי לא טייס!" "הוא דווקא כן. על־פי התורה, חיי האדם הם ערך עליון. לא משום שמנעמי החיים חשובים, אלא משום שאדם חי יכול להגיע אל תכליתו הרוחנית בעזרת קיום המצוות. ואם לחיים, שהם אמצעי בלבד, מייחסת התורה חשיבות גדולה כל כך; לתכלית החיים – על אחת כמה וכמה! בנך חזר בתשובה משום שהבין שיש לחיים מטרה רוחנית, ושקיום המצוות מסייע לו להגיע אליה, ולכן הוא נזהר כל כך מן החטא. מקורה של זהירות זו הוא בתורה, שלימדה אותו שהחטא הוא האיום הגדול ביותר על 'טיסת' חייו, ומשום כך עליו להיעזר ב'מרווח ביטחון' רוחני. אם מטוסים נדרשים למרווח ביטחון כדי לשמור על חיי העולם הזה, יהודים לא זקוקים למרווח ביטחון כדי לשמור על חיי הנצח שלהם...?!" "ואיפה כתוב בתורה שצריך לקחת מרווח ביטחון בקיום מצוות?" בפרשת נשא, מלמד הקב"ה למשה את הדינים השונים החלים על אדם שנדר נזירות. נזיר הוא אדם התובע מעצמו 'מרווח ביטחון' רוחני יותר מן המקובל – צעד אחד מעבר לנדרש. בעוד התורה מתירה לאדם לשתות יין, הנזיר אוסר אותו על עצמו. לכל אדם מותר להיטמא, אך לנזיר אסור. ונשאלת השאלה: למה? לשם מה מגדיל הנזיר את מרווח הביטחון שלו? מדוע אין די לו במה שאסרה התורה? האם אין זה ביטוי לקיצוניות מיותרת? ממש לא. במצוות נזיר מלמדת התורה, שהגדלת מרווח הביטחון של הנזיר אינה מתרחשת סתם כך. הוא עושה זאת מאותה סיבה שמטוסים שהיו מעורבים בתאונות, זקוקים למרווח ביטחון גדול יותר ממטוסים שזה עתה יצאו מפס הייצור. עיקרון זה מופיע במאמר חז"ל על פרשת השבוע, העוסק בשאלה מדוע נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ותשובתם: "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". במדרש זה מבארים חז"ל שהגדלת מרווח הביטחון אינה מטרה כשלעצמה. אדם מן השורה אינו נדרש למרווח מוגדל ודי לו במה שאסרה התורה. הנזיר נדרש לכך משום שיצא מן הכלל. משום שראה סוטה בקלקולה. משום שנחשף לחטא – ומי שנחשף לחטא נדרש למרווח ביטחון רוחני גדול יותר ממי שלא נחשף. ואם מי שרק נחשף לחטא נדרש לכך, בעלי תשובה – שחטאו ממש, לא כל שכן?! "זו הסיבה שבנך מחמיר על עצמו יותר מן הנדרש", אמרתי לבת ׁשיחי. "הוא למד זאת מפרשת השבוע. בנך מחמיר על עצמו כדי להגדיל את מרווח הביטחון שנדרש ממי שחטא בעברו, ומה לך כי תליני עליו? אם ממטוס תקין את דורשת מרווח ביטחון, מדוע ממנו את דורשת לצמצם אותו למענך...? יחד עם זאת, יש צדק מסוים בדברייך: כשאדם קובע בעצמו את מרווח הביטחון הרוחני הדרוש לו, הוא יכול לטעות פעמיים: אם יחמיר מדי – המטוס לא ימריא; ואם ייקל מדי - המטוס עלול להתרסק. אם יחמיר על עצמו יותר מכפי כוחו, סופו שייכשל מרוב עומס החומרות שנטל על עצמו. ואם ייקל מדי, לא יתקדם בעבודת ה'". מהי אם כן אמת המידה הנכונה להגדלת מרווח הביטחון בעבודת ה'? האם יש לה כללים ברורים? תשובה לשאלה זו משיבה התורה בדיני הקורבן שנדרש הנזיר להביא עם תום נזירותו, שנאמר: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד" )במדבר ו, יג(. לכאורה הלשון כאן לא מובנת, "יביא אותו"? וכי לא נכון יותר לכתוב "יבוא", או "יביא את עצמו"? מבאר רבי מאיר שמחה מדווינסק ע"ה, שכאן מציבה התורה בפני האדם את סרגל הבטיחות המדויק, וקובעת כי אינו יכול וגם אינו רשאי להציב בעצמו את מרווח הבטיחות הדרוש לו. מדוע? מפני ש"אדם קרוב אצל עצמו". משום שהוא משוחד. לכן נאמר "יביא אותו", ולא "יבוא" או "יביא את עצמו". ללמד שאם אדם רוצה לקבוע את מרחב הבטיחות הנכון – הוא צריך לשאול את עצמו מה היה מייעץ לאחרים במקרה זה, ולאמץ זאת בעצמו. לא פחות, וגם לא יותר. נאמר בפסוק 'יביא אותו' ולא 'יבוא' – דהיינו, יביא את 'עצמו' כאילו מדובר באדם אחר. "עבור בנך", אמרתי לאשה, "הזהירות מן החטא היא עניין של חיים ומוות, בדיוק כמו חיי הנוסעים המופקדים בידי הטייס. לכן חז"ל לימדו את בנך ששב בתשובה, לקחת מרווח ביטחון. זה אולי לא הכי נעים שיד מושטת נותרת תלויה באוויר, אבל בטיחות לפני הכל. את אולי מכנה זאת בשם 'קיצוניות', אך חז"ל מגדירים זאת כ'מרווח ביטחון'. "בנך טייס, גברתי. וכיוון שחינכת אותו לאחריות ולשיקול־דעת, הוא לוקח מרווח ביטחון, כדי לא לסכן את חייו הרוחניים ואם את חינכת אותו לכך, למה את מתלוננת עכשיו...?". הזהירות מן החטא היא עניין של חיים ומוות, בדיוק כמו חיי הנוסעים המופקדים בידי הטייס. איך זה שכנפי מטוס אינן נשברות? עם איזה טייס נסרב לעלות לטיסה? למה חרדים הם 'קיצוניים', ואיפה עובר הגבול בין קיצוניות לזהירות מתבקשת? לתגובות, הנצחות והערות - מערכת: 3303580-072 org.arachim@alon © כל הזכויות שמורות // העלון הופק ע"י מחלקת דיגיטל ערכים בשיתוף מחלקת בוגרים עורך ראשי: הרב משה לנדאו // עורך משנה: יהודה פרידמן // עיצוב גרפי: ג. רובינשטין ּ ַא ְלָיה ַאְקטו ַ ת ׁ ְ ָפָרש ּ ב ַע ּ ָ בו ׁ ּש ַה הרב אהרון לוי קיצוניות? מרווח ביטחון!
2 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 3 ד"ר מרטין זליגמן הוא פסיכולוג י ה ו ד י ־ א מ ר י ק א י , ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית. הוא כופר בגישה הפסיכולוגית ה ד ט ר מ י נ י ס ט י ת )המאמינה שכל אירוע ופעולה נקבעים בלעדית על ידי אירוע קודם(, וטוען שגורלו של האדם אינו מושפע מעברו. בספרו "אושר אמיתי" הוא מספר על ביקור שלו בבית החולים, כשחברו הטוב בּוֹבּ, היה שרוי בתרדמת מזה שלשה ימים: הבחנתי בגבר שמן, לבוש במדים של בית החולים. הוא סילק את סיר הלילה ממיטת החולה. אחר כך, יישר את התמונות שעל הקיר. הוא התבונן בתשומת לב מרובה בתמונה של שלג. יישר אותה וצעד כמה צעדים אחורה. הוא הביט בה שוב. לא. הוא לא אהב את זה. אחר כך, הוא הוריד את התמונה של השלג ותלה במקומה לוח שנה, שהיה תלוי קודם על הקיר שממול. שוב הוא צעד אחורה, הביט, קימט את מצחו, והוריד גם אותו. מארגז גדול הוא שלף שתי תמונות חדשות. אחת של חבצלת ואחת של ים. הוא תלה את שתיהן, במקום לוח השנה ותמונת השלג. שוב הוא צעד לאחור והביט, כאילו הוא נותן אבחנה רפואית רבת משמעות. הפעם הוא היה מרוצה. הוא השאיר את התמונות במקומן והוא הוציא תמונה נוספת, ותלה אותה מעל הראש של החולה. "אפשר לשאול מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "מה התפקיד שלי בבית החולים, אתה מתכוון? אני סניטר במחלקה הזו; אבל כשאני מביא תמונות חדשות למחלקה, אני תורם לבריאותם של החולים במחלקה. קח לדוגמה את מר מילר. הוא לא התעורר מאז שהוא בא לכאן. אני רוצה לוודא שכשהוא יפקח את העיניים שלו, הוא יראה דברים יפים שיעשו לו טוב. ככה הוא יחלים במהרה..." הסניטר היה יכול להגדיר את העבודה שלו כמו שכולם מגדירים אותה: "מסדר ציוד, שוטף מגשים, ומרוקן סירי לילה". אבל לא. הוא "דואג" לבריאותם של החולים. רוב העולם יגדיר את העבודה שלו כעבודה נחותה, אבל הוא הגדיר אותה עבודה עם "שליחות". הסיפור הזה הזכיר לי סיפור אחר, שמספרת הגמרא בתלמוד הבבלי במסכת תענית )כא:(. רב נחמן בר יצחק, היה מתגורר עם אנשים במקום שלא ראוי לכבודו. יום אחד פנה אליו רב נחמן בר חסדא, וביקש ממנו שיעבור לגור ליד תלמידי החכמים במקום הראוי לו. אמר לו רב נחמן בר יצחק, "לא מקומו של האדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו". במילים פשוטות, לא המקום שהאדם גר בו או העבודה שלו מגדירים אותו. להיפך, האדם מגדיר את העבודה שלו ואת מקום המגורים שלו. ואת זה רב נחמן בר יצחק למד מפרשת נשא. התורה מצווה לשלוח את הטמאים מהמחנה, אבל זאת דווקא כשהמשכן עומד, והשכינה שורה במחנה. ברגע שקיפלו את המשכן, והשכינה כביכול עזבה את המקום, כל הטמאים רשאים להיכנס למחנה. ללמדך שהמחנה עצמו לא קדוש. השכינה עושה אותו קדוש. תתפלאו, אבל המקום שאתם מתגוררים בו, לא נחשב איכותי בגלל המרחבים בשכונה, הניקיון של העיר או הארכיטקטורה של הבניינים )גם אם זכיתם לפינוקים הללו...(. אפילו מזג האויר הנעים לא ממש קובע. האנשים שגרים בשכונה שלכם הם אלו שקובעים את מעמדו של המקום. שני רחובות סמוכים; אותו מזג אויר, אותם בניינים, אותה עירייה אוספת את הזבל... אבל כיון שהאנשים הם מסוג אחר... המחירים זולים יותר )טוב, חוץ מבני ברק(. האוכלוסייה יכולה להוריד את מחירי הדירות בעשרות אחוזים, כי ה"אדם" עושה את מקומו. לכל השואלים על איכות החיים בעיר מגוריי... )ותודה על ההתעניינות(, אני נוהג לומר שלאיכות חיים יש הרבה משתנים. חלק מהם הם כמות העצים, רמת הניקיון והקירבה לבריכה. אבל יש פרמטרים נוספים, שמשום מה יש להם פחות רייטינג, אבל הם חשובים לא פחות ואולי אפילו יותר. איכות חיים נמדדת גם, ואולי בעיקר, באנשים שגרים סביבך, ברמה הרוחנית שלהם, במוסדות החינוך לילדים שלך, ואפילו בקירבת השטיבלאך )בית כנסת עם מניינים 7/24 )או המקווה לבית שלך. וזה נכון גם בעבודה. אותה עבודה, אותו משרד ממשלתי שהיה "אנמי" במשך שנים, אם מגיע שר "מהפכן", הוא יכול להפוך את המשרד למשהו חשוב ורב השפעה, עם כח אדיר. )טוב, לא ממש במדינה שלנו...(. כי האדם עושה את העבודה. ועוד דבר קטן... בפעם הבאה שאתם פוגשים מישהו ומנסים להכיר אותו, אל תשאלו אותו )כמו רוב הישראלים( איפה הוא גר, ובמה הוא עובד... כי ההיפך הוא גם נכון. לא המקום או העבודה עושים את האדם. כדי להכיר אנשים, )באופן די מוזר( צריך לשאול אותם שאלות אחרות, כמו מה הם אוהבים, ומה התחביבים שלהם. לא המקום מכבד את האדם, אלא אדם המילה האחרונה מכבד את מקומו. )תענית כ"א( למה הדירות ברחוב שלכם יקרות יותר או להיפך מדוע נקרא החג "שבועות"? הרי ספרנו גם ימים, ואפשר היה לקרוא לו "חג הימים". מה אם כן מבטא השם "שבועות"? ראשית, כבר בתורה נזכר שם זה: "וחג ׁשָ בֻ עת תעשה לך בכורי קציר חטים". בעומק העניין, ניתן לבאר על פי דרכו של המהר"ל, המבאר כי המספר שבע הוא המספר המבטא את ה"תכלית" – המטרה. למשל, השבת היא התכלית של ששת הימים שלפניו. או, אם נשים לב, לכל חומר יש 6 פאות )4 רוחות השמים, מעלה ומטה(. גם חג השבועות מסמל את המספר 7" .שבועות" זה 7 כפול 7 ,כלומר התכלית של התכלית – שהיא זמן מתן תורתנו. הרי שאפשר היה לקרוא ליום זה "חג התכלית של התכלית" או – חג השבועות. נוהגים לאכול בשבועות מאכלי חלב, מה הסיבה? טעמים רבים נאמרו למנהג זה, ונציין שניים מהם: א. התורה נמשלה לחלב ודבש, כמאמר הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך", ולכן בחג מתן תורה מתאים לאכול מאכלי חלב. ב. כשקיבלו ישראל את התורה ונצטוו על דיני הכשרות, נאסרו עליהם הכלים שהם בישלו בהם לפני כן, ולכן הם לא יכלו לאכול אלא מאכלי חלב, שאינם צריכים בישול להכנתם. במה קשורה מגילת רות לחג השבועות? גם לשאלה זו נאמרו מספר הסברים. על פי המסורת, דוד המלך נולד ונפטר בחג השבועות, ורות היא אמהּ של מלכות )שדוד היה מצאצאיה(. טעם נוסף הוא, שמעשה מגילת רות היה בימי קציר חיטים, וגם חג השבועות הוא בזמן קציר החיטים. עוד הסבר, שבחג השבועות אנו מציינים את כניסתם של עם ישראל תחת כנפי השכינה, כרות המואביה שבאה לחסות תחת כנפי השכינה. )מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס( ְ ך ֹ ִמ ּתו ׁ ה ָרָש ּ ַהָפ הרב ישי וליס בקו התוכן של ערכים מוזמנים להאזין למגוון תכנים מרתקים ממיטב המרצים הרב משה לנדאו ְנֻק ּדַ ת ָ ט ּ ַמב
4 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 5 מי אשם? התקשר אליי פעם ידיד, אדם ערכי מאוד, אך סבלנות היא לא הצד החזק שלו. הוא התקשר להתלונן על ילדו, שכהגדרתו: "מוציא אותו מדעתו". נתתי לו כמה עצות פשוטות בתכלית, אבל חוט השני אחד היה שזור בכולן – הן הצריכו הרבה סבלנות. הסברתי לו שחינוך זה לא "זבנג וגמרנו", חינוך חייב להיות דבר מאוד חכם ומאוד הרמוני, שמשלב המון דברים ביחד. הוא הבין את הדברים, אבל כנראה לא מספיק הפנים... הוא צלצל אליי לאחר כשבוע, ואמר לי: "דע לך שעשיתי בדיוק כמו שאמרת. עשיתי את זה ביום הראשון ביום השני וביום השלישי. ביום הרביעי התפוצצתי. גם כי לא ראיתי פידבק – לא ראיתי היענות מצידו, וגם בגלל שראיתי שלא רק שהוא לא משתנה לטובה, אלה מחדד את דרכו הלא טובה, וחשבתי לעצמי שאולי זה דווקא בגלל שאני מדי נחמד או מדי סבלני וסובלני. שאלתי אותו במה הוא עוסק, והוא אמר לי שהוא עובד בנדל"ן. שאלתי אותו באיזה תחום בנדל"ן, אז הוא אמר לי שהוא עובד בהפשרת קרקעות חקלאיות. התחלנו לשוחח על התחום בו הוא עובד. הדיאלוג בינינו היה משעשע, זה הלך בערך כך: "כמה שנים לוקח עד שקרקע מופשרת לעבודה חקלאית?" "זה לוקח כ־12 שנה". "ואתה יכול להיות בטוח מראש שהיא תופשר?" "לא, אבל אני רץ למרחקים ארוכים. איש עסקים בלי סבלנות שרוצה להשיג הכל מהיום להיום, שלא יכנס לתחום". "מה קורה אחרי שהקרקע מופשרת?" שאלתי, והוא סיפר שאחרי ההפשרה שלוקחת כאמור כ־12 שנה, יש את שלב ההיתרים, שהוא שלב נוסף של שנתיים- שלוש, ושלב השיווק שלוקח עוד כשנה. כך ש"עולים" לקרקע רק אחרי כ־16 שנה, ורק אחרי 20 שנה רואים את השקל הראשון, אבל אז מבינים כמה היה שווה להמתין. כשהוא סיים את התיאור הארוך והמפורט, אמרתי לו: "ובחינוך?" הוא צחק צחוק גדול, ובזה הסתיימה השיחה. אז אולי גם אנחנו נפנים את המסר הזה, ובזה יסתיים הטור... אחת הרעות החולות המצויות בקרב הורים רבים, היא הטלת האשמה של ה"כשל החינוכי" על אחד הצדדים. האב טוען שהאם לא הייתה תקיפה דיה, או שוויתרה הרבה והתעלמה מהתדרדרות הנער; והאם טוענת שהגישה הבוטה, הלוחצת והמייסרת של האב גרמה לבן לבַ עט. דיבורים אלו נשמעים רבות בשלבי הייעוץ, כשההורים מגיעים לקבל עזרה. התחושה היא כאילו הקולר נמצא בצד אחד, שאם רק היה נוהג אחרת הנער היה עולה ומשגשג בתורה. אבל כמו הרבה דברים בחיים, האמת לא נמצאת בצד אחד. במקרים אחרים, אנחנו שומעים הורים שמאשימים את עצמם, ומלאים חרטות כרימון. הם מלאים בנקיפות מצפון בגין שגיאות אמיתיות או מדומות שעשו. גם הנערים בעצמם, כמובן, מטילים במקרים רבים את האשמה על אחד ההורים או על שניהם גם יחד – מלבד כמובן האשמת המשגיח, הר"מ או הרב'ה בכיתה א' ב' או ד'. ראשית נקדים שהניסיון למצוא אשם שעליו יש לתלות את הקולר, לא די בזה שאינו מועיל אלא הוא מזיק באופן מהותי, הן לשלום בית, והן לפרויקט החינוך ולהתמודדות עם הנער המתמודד. הכל יודעים שכפי שאין אדם שאינו טועה, גם אין הורים שאינם טועים. המעשה החינוכי אינו מדע מדויק, ואינו מתמטיקה. אין טבלאות אקסל מסודרות או מדריך להורה המושלם. אי אפשר שלא לטעות בחינוך. אנו מוצאים שגדולי ישראל נדרשו לשאלה זו של "מי אשם?" ותמיד תשובם הייתה: "אתם אינכם אשמים". לא מחמת שהם רצו לעודד את רוחם הנסערת והשסועה של ההורים, אלא מפני שזו היא האמת. נחשוב לרגע, הרי הכוחות הפועלים על הנער הם עצומים. גם כוחות מבחוץ וגם כוחות מבפנים. מבחוץ: החברה ותרבות הביבים החילונית מרצדת בצבעים עזים ומושכת בעוצמה אדירה. מבפנים: שינויים פיזיולוגיים והתמודדות עם מערכת שלעיתים לוחצת. כוחות החוץ בשילוב גיל ההתבגרות הם כסופת טורנדו; לעומת השגיאות החינוכיות, שככל שישנן, הן משולות – במקרה הגרוע – למאוורר קטן ומקרטע. ידוע בשם הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאמר: "הכרתי מישהו שהיה נותן לילדיו מכות קשות ואכזריות. פה אפשר לומר שהוא אשם. אולי הוא אשם. אבל סתם ילד שיוצא לתרבות רעה בימינו, אי אפשר להאשים את ההורים. רק אם הם נתנו בבית גישה לדברים אסורים. אבל אם נתנו חינוך טוב והילד נחשף לפיתויים נוראיים, אין בכך עדות באשר לרמה החינוכית והרוחנית בבית". )כנס לב שומע, חנוכה תשע"ד(. במקום אחר מובא שהגראי"ל שטיינמן אמר: "מה שיש היום הרבה בעיות עם ילדים, זה מסוד ה' ומכבשי דרחמנא, גם 'גלגולים' וכדומה, והדבר קורה גם לאנשים גדולים ממש, וזה מהנסתרות לה' אלוקינו" )מאחורי הפרגוד, עמ' 623.) ידוע המעשה ביהודי שבור שהגיע לרבי שלמה מזוויעהל, ואמר לו שהשאיר בנים ברוסיה, והוא יודע להוותו שהם סרו מהדרך. הוא דואג שמא הוא אשם בעניין. השיב לו הרבי: "אם עשית את המוטל עליך במצות חינוך האב על הבנים, אין לך לחשוש שזה באשמתך, כיוון שמן השמים גזרו כל מיני גזרות, קומוניסטים, ושלא יהיו תלמידי תורה, שהרשעים סגרו הכל, הרי המצב של הילדים זו גזירה מן השמים" )יסוד צדיק, עמ' קמח(. אין הכוונה באמור לשלול לחלוטין אחריות של ההורים החרדים לדבר ה', להתדרדרות הילד, אלא להדגיש כי החלק של ההורים להתדרדרות, הוא שולי ביותר אם בכלל. נקודה נוספת וחשובה בעניין זה. גם אם ההורים עשו שגיאות או טעויות, נבירה בהם גובלת באיסור של "תהייה על הראשונות". אסור להורה להתחיל לחשוב 'אילו הייתי עושה כך או אחרת, אולי הדברים היו נראים אחרת', אלא עליו לקבל באהבה את היסורים שה' שולח לו, ואת הצער שיש לו עם הבן או הבת, ולומר לעצמו כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אז מה כן לעשות? 1 .אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן – לקבל הדרכה איך לנהוג מכאן ולהבא בצורה המיטבית ככל שידו משגת, עם הילד הזה או גם עם הילדים האחרים בבית. 2 .אולי לבוא לנער ולהודות בשגיאות האלו או אחרות שהיו לנו, ואולי גם לבקש סליחה. דבר זה יכול לגרום לקירוב לבבות ולהשיב את לב הבן אל האב והאם. ַרת ֹ ְ ּתו ּך ּו ַה ִחנ הרב צביאלי בן צור הוא פשוט ילד אין מקום לרגשות אשם ביחס לחינוך הילדים ְדִדים ֹ ֵדד ִמ ְתמו ֹ ַע ִר מ ְתמו ֹ ִעם נ הרב דניאל נשיא
4 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 5 בשבועות האחרונים, הבאנו כאן את הכללים המנחים לוויכוח בריא. בהינתן שאנחנו מקיימים את הכללים הבסיסיים האלו, חובה לזכור: ויכוח הוא תהליך רגשי טבעי בין איש לאשתו, ולכן אסור לנו להדחיק את הקשיים וההבדלים, אלא להפיק מהם תועלת. כשהתגאה בפניי מישהו, שהוא נשוי לרעייתו כבר שלוש שנים, ואפילו ויכוח אחד לא התעורר ביניהם, שאלתי אותו: רעייתך בחיים...? הרי לא יתכן זוג שפוי ללא ויכוחים. אנו צריכים למחוק מהלכסיקון את המשפט "אנחנו לא מתאימים". כולם לא מתאימים. הזוגיות לא נועדה לחבר את המתאימים, תכליתה להפוך את ה"לא מתאימים", למאושרים. הוויכוחים יכולים לשמש מקור לייסורים, אך הם יכולים גם להוות אתגר. הדבר תלוי רק בנו. פרט נוסף שעלינו לשנן: הוויכוח הוא אמצעי להתקרבות רגשית, ואינו בשום אופן מטרה בפני עצמה. עלינו לזכור זאת לאורך הוויכוח. אנו מתווכחים מתוך מטרה להתקרב אל הצד השני, ובשום אופן לא להישאר עם האמצעי – הוויכוח; שכן בזמן הוויכוח הקב"ה מסתתר ואינו משרה את שכינתו. השכינה שבה אל ביתנו כאשר אנו מתפייסים. סוד זה לימד הקב"ה את אליהו הנביא. וכך אמר לו: "צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'; לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש; לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש; לא באש ה'. ואחר האש, קול דממה דקה". פירוש: כשתראה רוח חזקה, אינני שם. גם כשתשמע רעש גדול אל תפחד, כיוון שגם שם איני נמצא. וגם באש הגדולה לא. רק בקול דממה דקה. בכ"ז בניסן תשס"ז, בסיומה של הרצאה על 'זהות יהודית' בחוג בית בכפר סבא, ניגשה אלי אחת מן המשתתפות כשהיא נרגשת מאד, ופרצה בבכי סוער: "כבוד הרב, רונן, הבן היחיד שלי, עומד להינשא עם נוכרייה! אם ח"ו זה יצא לפועל, ההמשך היהודי שלי יגדע ממנו וממני עולמית. בבקשה ממך, תנסה לשוחח עמו, ולשכנע אותו לחזור בו מהחלטה נוראית זו!" לאחר שנרגעה מעט מסערת הנפש, סיפרה מעט אודות בנה. רונן הוא סטודנט לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת חיפה, בחור מחונן במיוחד. "אמנם חילונים אנחנו, אך להינשא לנוכרים זהו קו אדום אותו לא עלה בדעתנו לחצות. והנה רונן שלי, בני יחידי עומד ח"ו לחצות קו אדום זה. מה עושים??" עניתי לה, שמהניסיון שלנו בשטח, אם גמלה בלבו של רונן ההחלטה להינשא, קלושים הסיכויים להצליח במשימה זו. סביר להניח ששיחה עמו בנושא תתקל בעוינות. אולם יש דרך אחת שיכולה לעזור, והיא: תורה! אם הוא ילמד תורה כמו שצריך, יש הבטחה בחז"ל שהמאור שבה יחזירנו למוטב. השאלה היא איך גורמים לרונן לבוא לבית המדרש? הצעתי לה לנסות לשכנע אותו בדרך כלשהיא להגיע לסמינר של 'ערכים' הקרוב, שיתקיים בעוד כחודש בחג השבועות. ואכן, למרבה הפלא, הוא הסכים. אמנם זה לא היה קל, אך האם הפכה עולמות, ובס"ד הגיעו היא, יחד עם בנה ובעלה, לסמינר. ליל חג השבעות תשס"ז, השעה היא 30.2 לפנות בוקר, היכל ישיבת 'קול תורה' הומה מאדם, בית המדרש מלא עד אפס מקום. נעימות קולות התורה בריתחא דאורייתא, מזכירות את בחינת "העם רואים את הקולות", המראה מעורר השראה. סמינר ערכים האקדמאי התקיים בבית הארחה הסמוך לישיבה, וחלק מתוכנית הסמינר היה סיור בליל שבועות בהיכל הישיבה. הקבוצה עלתה לעזרת הנשים כדי לראות 'מלמעלה' את המראה נורא ההוד, קולות ההתמדה של בני התורה ריגשו את כולם. בין משתתפי הקבוצה היו גם רונן והוריו, ורונן ביקש להיכנס לתוך היכל בית המדרש, כדי לחוות בעצמו את מה שקורה שם, בבחינת "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה". ניגשתי עם רונן אל שני בחורים, העמלים בתורה בחברותא בקולות רמים ובהתלהבות. רונן הציץ לראות במה הם עוסקים, והנה רואה הוא שהם לומדים מסכת בבא קמא בתחילת פרק "שור שנגח את הפרה". פניו של רונן מתכרכמות בתימהון, והוא לא יכול היה להתאפק ושאל: "סליחה על השאלה; שור נגח פרה, אכן מקרה מצער, אך זה קורה, קרתה תקלה ברפת ושור נגח פרה אומללה... על מעשה שכזה צועקים מתווכחים ועמלים חמש מאות בחורים בשתיים וחצי בלילה...? שיסתדרו ביניהם הרפתנים וזהו! זה נראה לך הגיוני?! האם אין נושאים יותר רלוונטיים מאשר שוורים הנוגחים פרות?" ניסיתי להסביר, לתת רקע על התקופה, להבהיר שזו רק דוגמא, ושההשלכות הרלוונטיות יכולות להיות תאונה בין שני רכבים וכדומה. אך רונן היה עסוק במה שנראה לדעתו מיושן ולא מתקדם, שוורים נוגחים פרות, ומאות בחורים עמלים בפתרון סוגיה זו. לאחר שכל הסבריי נפלו על אוזניים ערלות, סיימתי במשפט שאמר פעם אחד מראשי הממשלה: "'מה שרואים מפה לא רואים משם', אם תלמד כבן ישיבה תבין. מי שלא דרך מעולם על הפלנטה הישיבתית לא יבין זאת. תטעם תבין. אין לי מה להוסיף". לאחר כמה שבועות, בי"ז בתמוז, מתקשר אלי רונן, ומבקש 'לטעום' לימוד ישיבתי אמיתי. כיוונתי אותו לישיבה לבעלי תשובה, אך הוא סירב. "אני רוצה ישיבה חרדית אוטנטית כמו שראיתי שם בליל שבועות..." ניסיתי להסביר לו שזה כמעט בלתי אפשרי כשהוא עדיין חילוני, הוא צריך לעבור תהליך הדרגתי שלב אחרי שלב. אך רונן התעקש ללמוד עם חברותא שהוא בחור בן תורה, בתוך ישיבה אמיתית. מצאנו לו בחור מבוגר שהסכים ללמוד עמו פעמיים בשבוע בחברותא בתוך היכל הישיבה. אך תנאי אחד היה בפיו: אין שיחות נפש או פילוסופיה, אלא נטו לימוד גמרא. ואכן כך היה. חודשיים תמימים הם למדו בחברותא. רונן טעם, התענג ונקשר. תוך תקופה קצרה השתנה מן הקצה אל הקצה. מיותר לציין שהסיפור עם הנוכרייה הסתיים. רונן חזר בתשובה ועבר ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה. בחשוון תש"ע הוא זכה להקים בית נאמן בישראל, וכיום הוא מתגורר בעיר התורה בני ברק, עמל בתורה בכולל אברכים כל היום. ליל חג השבועות תשע"ב. נכנסתי לבית המדרש, והנה אני שומע את קולו המתנגן של רונן בלימוד עם החברותא בריתחא דאורייתא. נגשתי אליהם בלאט מאחור, להפתעתי הם עסקו בסוגיית "שור שנגח את הפרה". אמרתי: "אהה... רונן, שוורים נוגחים פרות..." החיוך המתוק והטהור שלו הבהיר בצורה חד משמעית: "מה שרואים מפה – מבית המדרש, לא רואים משם!" ֲעָרִכים ִדי ּ ְהו ּ ַ ִי ַת הי ּ ַלב הרב מיכאל לסרי כוחו של הלימוד בליל שבועות אסור לנו להדחיק את ההבדלים בינינו ה ֹ ִ מה שרואים מפ הוויכוח ּ כאמצעי ֲעָרִכים להתקרבות ִים ּ ַלַחי הרב דוד ברוורמן
6 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 7 פתאום חש אהרון ביד מחוספסת ומלוכלכת החוסמת את פיו. ידיים חזקות הרימו את הילד בן הארבע, וגררו אותו למעבה הג'ונגל. גם ממרחק של ארבעים שנה, קולו נרעד כשהוא מתאר את האירוע המבעית. "זה היה הדבר המפחיד ביותר שקרה לי בחיי", הוא אומר. "עד היום אני חש מסויט כשאני משחזר את האירוע הזה". בבוקר, מצא את עצמו אהרון בבית זר, מוקף באנשים בלתי מוכרים. הוא הזדחל חרש, והסיט את הווילון המטונף שכיסה את פתח החדר הסמוך. עיניו פגשו שורות שורות של רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד. הוא נסוג בחלחלה והצטנף בפינת החדר. אהרון טרם ידע זאת, אבל הוא נמכר לעבדות. כן, עבדות כפשוטה, ממש כמו אבות־אבותינו במצרים. כשמתבוננים באברך המזוקן, קשה להאמין שכך נראה עבד משוחרר. משום מה חשבנו שהעבדות פסה מן העולם כבר לפני מאות שנים, אבל חרף מעט שערות שיבה שנזרקו בזקנו, ר' אהרון בהחלט לא נראה כמי ששייך לדורות קדומים. הוא אדם בן זמנינו. והוא היה עבד. *** אהרון נולד בכפר בשם אמובר, על המדרונות המוריקים בחבל גונדר, בצפון־מערב אתיופיה. בזיכרונותיו המוקדמים ביותר הוא נמצא ב"טוקול" – בית שקירותיו עשויים מתערובת של חימר וקש, שבו חי עם הוריו. החיים היו פשוטים. בכל בוקר עם הנץ החמה, היו לוקחים אחיו נאד מים וכמה חתיכות של לחם אינג'רה שהכינה אימם, ויוצאים לרעות את עדרי הצאן. אהרון היה מלווה אותם במבטם. הג'ונגלים העבותים שסבבו את הכפר היו בעיניו סוף העולם, והוא התפעל מאומץ לבם של אחיו, לחדור לתוך מעמקיהם ללא מורא. אחר כך, היה לעיתים עוזר בבית: מקושש עצים עבור המדורה, או שואב מים בנהר. ותמיד יחף. בילדותו הוא מעולם לא ראה צורת נעל, כשם שלא פגש "פרנג'י" – אדם לבן. אבל מגיל קטן ידע אהרון שהוא שונה מהגויים שחיו בסביבתו. מרבית בני הכפר – שמונת אלפים נפש, היו חלק מקהילת 'ביתא ישראל'. ביום השבת היה לוקח אותו אביו לבית הכנסת, שם היו זקני העדה קוראים מתוך ספר תורה כתוב בשפת הגעז. בית הכנסת היה הגדול ביותר בכל מחוז גונדר, ושמו יצא לשם ולתהילה. אפילו הגויים התייחסו אליו בחרדת קודש. "האנשים היו תמימים ופשוטים מאוד", מספר ר' אהרון. "מרוב תמימות, לא הייתה להם מודעות לכך שבית המקדש נחרב. בפסח וסוכות היו שוחטים כבשים, כעין עבודת הקרבנות; והם היו בוכים בכי תמרורים שהקב"ה יכפר על עוונותיהם ושהם יזכו למחילה. אבל כנגד מה שהיה חסר להם בידע תורני, הייתה להם מסירות נפש ללא גבול. בכלל, אנשי 'ביתא ישראל' קיימו את המצוות שהם כן הכירו, בהקפדה מופלגת. לא היה אפילו אחד מבני הכפר שהעז לעשות מסחר בשבת. הדבֵ קות במצוות הייתה מוחלטת, ואבוי למי שסטה מדרך הישר". מגיל צעיר שמע אהרון סיפורים על ירושלים – "ירוסלם", כפי שכינו את עיר הקודש. ה"ירושלים" שהכירו מהסיפורים הייתה מקום מקודש, כמעט בשמים, עיר שבה חיו אנשים צדיקים, והרחובות בה נוטפים חלב ודבש כפשוטו ממש. ירושלים נראתה אמנם בעיניהם כבלתי מושגת לחלוטין, אך ליוותה את החיים בכפר מקרוב. כשהיו שוחטים פרה, היו מניחים אותה בכיוון ירושלים, בשביל שתשרה עליהם ברכה. כשהיו שוכבים לישון, היו נשכבים עם הפנים לכיוון עיר הקודש. יום אחד, נפוצה השמועה בכפר כי עולים לירושלים. אנשים התלחשו זה עם זה בפליאה: "אבל איך הולכים לירושלים?" והתשובה הייתה: "קודם כל הולכים ברגל לסודן, משם חוצים את המדבר, ומגיעים למצרים. משם הולכים ברגל עד לבאר שבע, המקום של אברהם אבינו, שעליו שמענו בסיפורי התורה". היהודים לא העזו לדבר בקול רם על עלייתם לארץ. הם התלחששו ביניהם, שכן אסור היה שהשמועה על כך תגונב לאוזני הגויים. הדרך לירושלים הייתה ארוכה ומסוכנת. צריך היה לפלס דרך בין כפרים עוינים, פקידי שלטון מושחתים, פלוגות חיילים אכזריים, נהרות מסוכנים ומדבריות לוהטים. "יציאת אתיופיה" אביו של ר' אהרון היה מורה דרך שהכיר את היער על בוריו, והוא החל להיעדר מהבית במשך פרקי זמן ממושכים, בעודו מוליך קבוצות של יהודים במשעולים ובדרכים. יום אחד החליט אביו, כי הגיע הזמן שגם הוא ומשפחתו יעלו לארץ ישראל. ההכנות נעשו בזהירות, שלא לעורר את חשד הגויים. ר' אהרון זוכר היטב את הלילה הגורלי בו יצאו לדרך. הם השאירו עששית נפט בוערת בבית, כדי שהגויים יראו אור דולק בחלונות ולא יחשבו שהם עזבו. 600,1 יהודים מכל הכפרים הסמוכים הצטרפו אליהם למסע. הם יצאו תחת חסות החשיכה. בתור מזון, הם לקחו איתם צידה לדרך שקים מלאים כדורי בצק יבשים. מלבד העובדה שכדורים אלה יכולים להחזיק מעמד ימים רבים, היהודים גם לקחו בחשבון את האפשרות שהדרך תתארך עד לימות הפסח, והם ביקשו לקחת איתם מזון שאין בו חשש חמץ... קשה לתאר את תלאות הדרך. סכנות רבות מספור ארבו להם בכל צעד. כנופיות שודדים נטלו את כספם. הרעב והמחלות עשו בהם שמות. שנה תמימה נמשכה הצעדה, ומספר הצועדים התמעט והלך. חלקם נרצחו בדרך, חלקם גוועו ברעב. שלוש מאחיות אמו של ר' אהרון גם הן לא שרדו את הדרך, לאחר שנהר עלה על גדותיו ושטף אותן איתו. חטיפה לילה אחד, כאשר הקבוצה עצרה בקרחת יער, יצא אהרון הקטן לשוטט בגפו בין העצים. זה היה הרגע שבו חבורה של סוחרי עבדים חטפו אותו. "צעקתי לאבא ואמא, אבל אף אחד לא שמע אותי", הוא משחזר. "הייתי מבוהל מאוד – ילד קטן לבד בעולם. מכרו אותי מיד ליד. מצאתי את עצמי בבית בלתי מוכר, מוקף באנשים מפחידים. הצצתי לתוך אחד החדרים וראיתי כמות עצומה של כלי נשק. בתור ילד לא הבנתי זאת, אבל מסתבר שנמכרתי לאחד מארגוני המחתרת האפריקנים, המגדלים ילדים חטופים כדי שילחמו עבורם. כאשר בכיתי, בא אדם מגודל ואיים עלי בנשק. הייתה להם שיטה לדכא את הילדים שחטפו, למחוק את עברם ולהפוך אותם לחיילים צייתנים. התפללתי לה' שיוציא אותי מהצרה הזאת". שלושה שבועות נמשך הסיוט ב"בית העבדים". ואז ארע נס. בוקר אחד, בעודו משתעשע באבני משחק קטנות בחצר הבית, הבחין אהרון באדם מוכר המגיח מתוך יער סמוך. הוא לא האמין למראה עיניו. היה זה דוד שלו. אהרון פתח בצווחות היסטריות ורץ לעבר הדוד ההמום. כעבור רגע הבחינו אנשי הגרילה בבריחתו, ופתחו במרדף. השניים נמלטו לג'ונגל, ומצאו מחסה מתחת סלע גדול. בנס, המחפשים חלפו על ידם ולא הבחינו בהם. לעת ערב השתכנעו השניים כי החיפושים אחריהם הופסקו, והם חמקו לעבר הכפר הסמוך. תוך כדי צעידה, עידכן אותו הדוד בקורות המשפחה, במהלך התקופה בה נעדר. מסתבר שאחרי שבנו נעלם ובתו חלתה, התייאש אביו של אהרון מהמסע, וחזר עם משפחתו לכפר הולדתו. אבל הדוד, הוא היה נחוש להמשיך הלאה. כך קרה שבסייעתא דשמיא הוא חלף במשעול הסמוך, בדיוק בשעה שאהרון שיחק בחצר הבית בו הוחזק. צירוף מקרים? בוודאי שלא. יד ההשגחה! "אם הייתי מחליט לצאת לחצר קצת קודם או קצת אחרי כן, או שהדוד שלי היה עובר בשביל קצת קודם או קצת אחרי כן – לא הייתי כאן", מתפעם ר' אהרון ועיניו מתלחלחות. "הרי אנו ובנינו ובני־בנינו משועבדים היינו---" הוא ממשיך, ומצטט את לשון ההגדה. אחרי הצלתו הפלאית החליט אהרון להמשיך עם דודו לכיוון מעבדות לסיני ץ ֹ ִ יצו ּ ַהנ ִדי ּ ְהו ּ ַהי מסתבר שנמכרתי לאחד מארגוני המחתרת האפריקנים, המגדלים ילדים חטופים כדי שילחמו עבורם
6 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 7 ארץ ישראל. המסע היה כרוך בייסורים ותלאות לרוב. מספר הנופלים בדרך היה מזעזע. מתוך 600,1 האנשים שיצאו לדרך, פחות משש מאות זכו להגיע לסופו. הדוד איבד בדרך את אשתו וששה מילדיו. רק בנו הקטן ואהרון שרדו את המסע. "לילה אחד לקחו אותנו לחוף הים. שררה עלטה מוחלטת. פתאום הבחנתי בצללית של סירה מתקרבת לחוף באורות כבויים. יצאו ממנה לוחמי 'שייטת' ישראליים, שהחלו לפנות אותנו לים. אחרי למעלה משנה בתנאי תת־תזונה, הייתי כולי עור ועצמות. אני זוכר שהחייל הרים אותי כמו שמרימים חבילה, החזיק אותי מעל הגלים, והניח אותי בסירה". כעבור יומיים, לעת זריחה, הבחין אהרון בחוף מטושטש אליו הלכו וקרבו. המסע הארוך של 'ביתא ישראל' הגיע לסיומו. הם הגיעו לארץ ישראל. אבל עבור ר' אהרון הייתה זו רק תחילת מסעו היהודי, לעבר הר סיני. מפגש מפתיע הם הגיע לארץ בשנת תשמ"א, הרבה לפני "מבצע משה", ו"מבצע שלמה" – שבו הועלו מרבית בני קהילת 'ביתא ישראל'. אהרון, שהגיע לארץ ללא הוריו, נשלח למשפחת אומנה. המראה של ילד כהה־עור בישראל היה נדיר באותם הימים, ואנשים לא ידעו איך לעכל זאת. הוא היה חריג בנוף האנושי, וחש בכך היטב. "במקום לקבל אותי בסבר פנים יפות, על זה שהנה הגיע עוד יהודי במסירות נפש לארץ ישראל – הילדים מאוד זלזלו בי", הוא מספר. "הם הסתכלו עלי בתימהון. מעולם לא ראו ילד כמוני". עשר שנים חלפו, אהרון גדל וכבר היה לנער צעיר. יום אחד נודע לו, כי בתוך קבוצת עולים חדשה שבאו מגונדר, נמצאים גם הוריו. הוא יצא לקבל את פניהם יחד עם דודו. כשראה אותם אביו, הוא נעץ בו מבט תמה ושאל את הדוד: "זה הבן שלך?" "לא", השיב הדוד. "זה הבן שלך!!" האב לטש בו מבט נדהם, ובו־במקום התעלף. כל אותן השנים הוא היה בטוח שבנו נמכר לעבדות, איש לא סיפר לו שהבן חי וקיים בארץ ישראל... פיגוע מטלטל אהרון למד במסלול חינוך דתי, אבל בהשפעת הסביבה החילונית ירד מהדרך. לאחר שירותו הצבאי הוא החל לעסוק במוזיקה, והקים להקה שיצאה להופעות ברחבי הארץ. החיים התנהלו על מי מנוחות – או כך לפחות היה נדמה לו. אלא שלבורא העולם היו תכניות אחרות עבורו. "קיבלתי סדרה של סטירות לחי מצלצלות, שנועדו להעיר אותי", הוא מספר. "לא התעוררתי מהסטירה הראשונה, אז הקב"ה ברחמיו שלח לי עוד ועוד תזכורות, לכך שהוא לא התייאש ממני ומצפה שאשוב לדרך הישר". היו אלה שנות 'הסכמי אוסלו', והארץ מלאה פיגועי תופת קשים. יום אחד היה אהרון בדרכו הביתה, בסמוך לשוק 'הכרמל' בתל אביב. הוא ראה מרחוק את האוטובוס שהיה עליו לקחת, והוא רץ לכיוון התחנה. האוטובוס בדיוק יצא מהתחנה, והנהג סירב לפתוח עבורו את הדלת האחורית. הוא היה מתוסכל נורא. אלא שכעבור חצי דקה, פוצץ את עצמו מחבל מתאבד, שעלה לאוטובוס בדיוק באותה תחנה. אהרון הביט בתדהמה בכדור האש שהתלקח בקדמת האוטובוס. הוא הבין שאך כפסע היה בינו לבין המוות. הוא ניסה להדחיק את המראות הקשים והשקיע את עצמו בעיסוקיו הרגילים, אבל התזכורות השמימיות המשיכו להגיע. יום אחד בעודו נוהג במשאית בתל אביב, הוא שמע קול נפץ מעליו. "הרמתי את עיניי, וראיתי על הגשר אדם לבוש בשחור, אוחז בנשק אוטומטי ויורה צרורות", הוא משחזר את הרגעים המצמררים. "המחבל רץ לעבר המשאית שבה ישבתי. קפצתי החוצה ונשכבתי מתחת למשאית. המחבל טיפס אל תוך ה'קבינה' של המשאית, וכשלא מצא שם אף אחד, פנה לכיוון מסעדה סמוכה. הייתה שם אנדרלמוסיה נוראה". בערב ט' באב, כאשר ישב עם חברים במסעדה, התפוצץ בקרבתם מחבל מתאבד. השולחן התעופף באוויר ואהרון עצמו נזרק לרצפה, אך בדרך נס קם ללא פגע. שוב חלף מלאך המוות במרחק אפסי ממנו, ושוב ניתנו לו חייו במתנה. אך הוא עדיין לא הסיק את המסקנה הנכונה. הוא החליט לקיים בעצמו "משנה מקום – משנה מזל". אולי אם יעזוב את גוש דן לטובת ירושלים, ישתנה גם מזלו לטובה... הוא הגיע לעיר הקודש בשנת תשס"ד. היה זה החורף הזכור לרעה, שבו האינתיפאדה השניה הגיעה לשיאה; ואהרון התקבל כמאבטח בתחבורה הציבורית. ימיו עברו עליו בשיטוט מתחנת אוטובוס אחת לרעותה, עיניו בולשות תדיר אחר סימנים חשודים. באחד הימים סיים סריקה באוטובוס קו 14 , בסמוך לשוק 'מחנה יהודה'. רגעים אחדים לאחר מכן, עלה לאוטובוס מחבל מחופש לגבר חסידי, שהחזיק בידו תיק גדול בצבע אדום. הצירוף הבלתי שגרתי, בין צבע התיק לבין האדם שהחזיק בו, משך כמה מבטים. שניות אחדות לאחר מכן, כשהאוטובוס עצר בכיכר הדוידקה, נשמע פיצוץ אדיר. עשרות יהודים נרצחו, במה שהיה אחד הפיגועים הקשים שידעה ירושלים. שוב מצא את עצמו אהרון במרחק נגיעה ממלאך המוות בכבודו ובעצמו. הוא רץ לכיוון זירת הפיגוע, יחד עם כוחות ההצלה. מחזות מחרידים הקיפו אותו מכל צד. משהו בתוכו נשבר. הוא השתטח על הרצפה וצעק "שמע ישראל!" מאוחר יותר, מצא את עצמו רץ ברחובות ירושלים כמו מתוך חלום, עד שמצא את עצמו עומד מול הכותל המערבי. הוא פרץ בבכי תמרורים. "שוב ושוב ראיתי את המוות מול העיניים", הוא מספר. "אבל רק כעת התעוררתי סוף סוף להבין, מה הקב"ה רוצה ממני. אני קורא לזה מתנת חיים. הבנתי שאני כל הזמן בבריחה מהדבר האמיתי, מקיום התכלית שעבורה נולדתי". סדרת האירועים המזעזעים שעבר, טלטלה אותו עמוקות. כעבור זמן לא רב, פגש את איש 'ערכים' הרב יוחנן לוי, שהזמין אותו להצטרף לסמינר יהדות בנתניה. השיעורים, ההרצאות, והסימפוזיון המרגש בסוף הסמינר, הותירו עליו רושם עמוק. "יצאתי מהסמינר אדם אחר", הוא מספר. "הכרתי גם קודם לכן את חיי התורה והמצוות, אבל זו הייתה היכרות שטחית וחיצונית. ההרצאות של רבני 'ערכים' עשו סדר בדברים, והראו בצורה משכנעת כי יש בורא לעולם, וכי הוא רוצה ממני דברים. גם קודם לכן האמנתי במציאות הבורא, אבל סברתי שדי בכך ש'אהיה אדם טוב' כדי לצאת ידי חובתי. פתאום התחוור לי שיש לי תכלית מוגדרת בחיים, ושהקב"ה ברחמיו העניק לי ולכל יהודי 'סט הוראות' למימוש התכלית הנעלה של החיים. זה היה כמו 'מעמד הר סיני' אישי". לאחר הסמינר, ארגון 'ערכים' לא השאיר אותו לרגע לבד, אלא דאג לו לליווי המשך ולהכוונה צמודה. הרב יוחנן לוי למד איתו בחברותא במשך תקופה ארוכה, וליווה אותו בדרכו הרוחנית. ר' אהרון המשיך לישיבה. השקפת עולמו השתנתה. במבט לאחור הוא הבין, כי כל האירועים הסוערים שעבר – מהחטיפה באתיופיה, עבור דרך מסע הייסורים לארץ ישראל, ועד סדרת הפיגועים כאן בארץ – כולם היו תמרורים זוהרים, כדי להשיבו מעולם התוהו לעולם הקדושה. אחרי המסע הארוך שלו בישימון החיים, הוא זכה ליציאת מצרים ולקבלת עול תורה. הוא הקים משפחה למופת על אדני התורה, ומקדיש חלק ניכר מיומו לעמל התורה בבית מדרש בעיר מגוריו. כמו עם ישראל בזמנו, זכה אהרון לצאת מעבדות לחירות, וליציאת מצרים פרטית. ועכשיו, לאחר שנים במדבר הרוחני, הוא זכה גם לקבלת התורה פרטית משלו. תרמו עכשיו וקבלו סופ”ש זוגי במגוון מלונות* *בתרומה מעל 200 ₪ לחודש בתי כנסת בעמדות נדרים פלוס בנק פאג”י בנק 52 סניף 183 חשבון 699918 באתר ערכים
8 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 9 לע"נ האישה החשובה מרת דבורה פרומר ע"ה בת ר' אברהם שמואל ז"ל א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת חידון טריוויה א-ב לפרשת השבוע. שאלות קלות ומאתגרות כדי שכל בני המשפחה יוכלו להשתתף, ליהנות ולהצליח! חלב | ח. ז באדר | ז. ו בסיוון | ו. הלל השלם | ה. דוד המלך | ד. ּגַ בְ נּונִ ים | ג. בעז | ב. אנוכי | א. סיני | ס. נעשה ונשמע | נ. מתן תורה | מ. לא | ל. כבד את אביך ואת אימך | כ. ישי | י. טנא | ט. תשובות תיקון ליל שבועות ת. שעורים | ש. רות | ר. קציר | ק. צימוקים | צ. פירות האילן | פ. עצרת | ע. ְטִר ְיוָיה דוד המלך היה נינו של... מי היה אביו של דוד המלך? באיזה תאריך חל חג השבועות? מה אמרו בני ישראל כשקיבלו את התורה הקדושה? שבועות נקרא גם חג ה... מי נולד ונפטר בחג השבועות? חמשת הדיברות האחרונות מתחילות במילה... בשבועות נוהגים לאכול מאכלי... אחד משמותיו של חג השבועות מה לקטה רות בשדה? בעצרת נידונים על ה... מה נוהגים לקרוא בליל חג השבועות? המילה הראשונה בעשרת הדיברות תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך ושמת ב..."? השלם את הפסוק "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר אומרים אותו בחג השבועות בתפילת שחרית שבועות נקרא גם חג... כיצד נקראים ענבים מיובשים? הר סיני נקרא גם בשם... אחת מעשרת הדיברות משה רבנו נולד ונפטר ב... מהו שמו של ההר שעליו ניתנה התורה? מי הייתה הסבתא רבתה של דוד המלך? מתוך הספר "משפטי התורה" של הרה"ג צבי שפיץ שליט"א כתוב במשנה )ב"ק צג:(: ״זה הכלל, כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה״. כלומר, הגנב חייב לשלם לנגנב כפי מה שהחפץ הגנוב היה שווה להימכר בשוק בזמן הגזילה, מכיון שזהו הערך הכספי שחיסר ממנו הגנב. חיוב זה קיים בין אם הגנב מכר את התמונה וקיבל את מלוא התמורה, ובין אם קיבל רק מחצית משוויה. כמו כן, גם אם הגנב הזיק או איבד את התמונה, בכל מקרא הוא חייב לשלם לנגנב כפי השווי המלא של התמונה כפי שהיתה שווה בשוק ביום הגניבה, כי זהו הסכום שהגנב הפסיד לנגנב. אמנם ביחס למטמון שהיה מוחבא שם, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים. לפיכך, לדינא הגנב פטור מלשלם לנגנב עבור המטמון שהוחבא בתמונה, מכיון שהוא לא ידע מכך, וגם לא היה צריך להעלות על דעתו שיש שם מטמון. אולם, אם במקרה הגיע ממון של הגנב לידי הנגנב, הוא רשאי לעכב בידו ממון זה, בשווי המטמון שהוחבא בתמונה. )משפטי התורה ב״ק סימן עצז( הגנב צריך לשלם לנגנב כפי מה שהיתה שווה התמונה בעת שגנב אותה, אולם את הכסף המוטמן, לא צריך להשיב. לפיכך אם הגנב מכר את התמונה במחצית מערכה, הוא ישלם לנגנב את שוויה המלא. גנב תמונה שהוחבא בה מטמון ּם ּ ו ִסכ ָבה ּ ו ׁ ְ ש ת ּ גנב פרץ לבית, וגנב משם תמונה יקרת ערך שהייתה תלויה על הקיר. הוא מכר אותה לאספנים, במחצית מהסכום השווה לערך התמונה. בנוסף, הגנב לא ידע זאת, אבל בגב התמונה היה מוטמן סכום כסף גדול. לאחר זמן, שב הגנב בתשובה, ומעוניין להשיב לנגנב את הכסף שקיבל עבור התמונה הנ"ל; אלא שהנגנב תובע ממנו, כי ישלם לו את שוויו המלא של התמונה, ומלבד זאת, גם את הכסף שהיה טמון בה. הגנב טוען לעומתו, כי לא ידע שהוחבא שם כסף, וגם לא נהנה מהכסף הנ"ל. כמו כן, הוא אינו זוכר למי מכר את התמונה. מה הדין? ְ ֵאָלה ׁ ש ָ ת ּ ַ ב ׁ ֻ ְלַחן ש ׁ ֲעָרִכ ְ ים לש
8 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 9 הַ ּׁשּוק הָ עִ ירֹונִ י ִּבּב ְ רֹוד הֹומֶ ה וְ ׁשֹוקֵ ק חַ ּיִ ים. ּתַ רְ נְ גֹולֹות מְ קַ רְ קְ רֹות, סּוסִ ים צֹוהֲ לִ ים רֹוקְ עִ ים ּב ְ רַ גְ לֵ יהֶ ם, סֹוחֲ רִ ים הָ עֹומְ דִ ים עַ ל הַ ּמִ ּקָ ח, אִ ּכָ רֹות עַ מְ לָ נִ ּיֹות מַ צְ ּב ִ יעֹות עַ ל מַ רְ ּכֻ לְ ּתָ ן. ּובֵ ינֹות לָ רַ עַ ׁש וְ לַ הֲ מֻ ּלָ ה נִ ּצֶ בֶ ת ּפָ מַ לְ יָ ה ׁשֶ ל אֲ נָ ׁשִ ים, מְ נֻּתֶ קֶ ת מִ ּכָ ל הַ ּמִ תְ רַ חֵ ׁש מִ ּסָ בִ יב, ּכְ אִ ּלּו צָ נְ חָ ה הֵ ּנָ ה מֵ עֹולָ ם ׁשֹונֶ ה לַ חֲ לּוטִ ין. ּובֶ אֱ מֶ ת הָ יּו אֵ ּלּו אֲ נָ ׁשִ ים מֵ עֹולָ ם אַ חֵ ר לַ חֲ לּוטִ ין. רַ ּב ִ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּב ַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב ּומֵ רֵ עָ יו נָ דְ דּו מֵ עִ יר לְ עִ יר, ּובְ כָ ל מָ קֹום אֵ לָ יו הִ ּגִ יעּו, נֶ עֶ צְ רּו ּב ַ ּׁשְ וָ קִ ים ּובְ קַ רְ נֹות הָ רְ חֹוב וְ עֹודְ דּו אֶ ת ּפְ ׁשּוטֵ י הָ עָ ם לַ עֲ בֹודַ ת הַ ּבֹורֵ א. לְ פֶ תַ ע חָ לַ ף ּב ַ ּמָ קֹום יְ הּודִ י לָ בּוׁש ּב ְ לֹואִ ים, ׁשֶ ּכִ מְ עַ ט וְ כָ רַ ע ּתַ חַ ת מַ ּׂשָ אֹו הַ ּכָ בֵ ד ׁשֶ ל הַ ּׂשַ ק ׁשֶ ּנָ ׂשָ א עַ ל ׁשִ כְ מֹו, ּומִ ּׁשּום מָ ה מָ ׁשַ ְך אֵ לָ יו אֶ ת ּתְ ׂשּומַ ת לֵ ב הֶ הָ מֹון ּכֻ ּלֹו. ״הֶ רְ ׁשְ ל צִ יג״, קָ רָ א אַ חֲ רָ יו מֹוכֵ ר הַ ּתַ ּפּוחִ ים ּב ִ בְ דִ יחּות הַ ּדַ עַ ת. ״הֶ רְ ׁשְ ל צִ יג״, ּדָ לְ קּו אַ חֲ רָ יו יְ לָ דִ ים ׁשֹובָ בִ ים, ּפְ אֹותֵ יהֶ ם מִ תְ ּב ַ ּדְ רֹות ּב ָ רּוחַ . ״הֶ רְ ׁשְ ל צִ יג זֶ ה״, מֵ נִ יף סֹוחֵ ר אָ מִ יד ּב ְ יָ דֹו לְ אֹות ּב ִ ּטּול, ״מִ תְ ּפַ רְ נֵ ס ּב ְ כָ בֹוד רַ ב, אּולָ ם אֶ ת ּכָ ל ּכַ סְ ּפֹו מְ בַ זְ ּב ֵ ז הּוא עַ ל אַ רְ ּב ַ ע הָ עִ ּזִ ים )עֵ ז - צִ יג(, אֹותָ ן הּוא מְ גַ ּדֵ ל ּב ְ בֵ יתֹו ּב ִ ׁשְ בִ יל חֲ לָ בָ ן״. אֲ בָ ל הָ יָ ה ּבֹו, ּב ְ הֶ רְ ׁשְ ל צִ יג, מַ ּׁשֶ הּו ׁשֶ ֹּלא נָ תַ ן לַ ּב ַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב מָ נֹוחַ . עַ ּמּוד ׁשֶ ל אֹור ּוקְ דֻ ּׁשָ ה הִ ּלֵ ְך מֵ עַ ל לְ רֹאׁשֹו ּב ְ כָ ל אֲ ׁשֶ ר ּפָ נָ ה. ’וַ ּדַ אי נִ מְ נֶ ה הּוא עִ ם הַ ּצַ ּדִ יקִ ים הַ ּנִ סְ ּתָ רִ ים׳, הִ רְ הֵ ר הַ בעש״ט ּב ְ לִ ּבֹו, וְ ֹלא מָ צָ א לְ עַ צְ מֹו מָ נֹוחַ . ׁשְ ֹלׁשָ ה יָ מִ ים צָ ם וְ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל לַ ּקָ ּב ָ ״ה ׁשֶ ּיָ אִ יר אֶ ת עֵ ינָ יו וִ יזַ ּכֵ הּו לְ גַ ּלֹות אֶ ת סֹודֹו ׁשֶ ל אִ ּכַ ר הָ עִ ּזִ ים הַ ּפָ ׁשּוט, הֶ רְ ׁשְ ל צִ יג. ׁשְ ֹלׁשָ ה יָ מִ ים חָ לְ פּו מֵ הַ ּיֹום ׁשֶ הֵ חֵ ל ּב ְ צֹומֹו, ּובַ ּיֹום הַ ּׁשְ לִ יׁשִ י נִ תְ קַ ל אֹור ׁשִ בְ עַ ת הַ ּיָ מִ ים, מָ רָ ן הַ ּב ַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב, ּב ְ הֶ רְ ׁשְ ל צִ יג מְ יֻּדָ עֵ נּו. הּוא ּפָ נָ ה אֵ לָ יו ּב ְ בַ ּקָ ׁשָ ה לְ קַ ּב ֵ ל מִ ּמֶ ּנּו ּכֹוס חֲ לֵ ב עִ ּזִ ים. ּב ִ מְ אֹור ּפָ נִ ים נַ עֲ נָ ה הֶ רְ ׁשְ ל לְ בַ ּקָ ׁשָ תֹו וְ הִ זְ מִ ינֹו לְ הִ תְ אָ רֵ חַ ּב ְ בֵ יתֹו הַ ּדַ ל. ׁשָ ם, מּול ּכֹוס חֲ לֵ ב עִ ּזִ ים טָ רִ י, ּפָ תַ ח ּב ְ סִ ּפּורֹו: ״לִ פְ נֵ י עֶ ׂשֶ ר ׁשָ נִ ים נִ פְ טְ רָ ה עָ לַ י אִ ׁשְ ּתִ י ּב ַ חֲ טָ ף, ּומֵ אָ ז ּגְ דֵ לִ ים ׁשְ נֵ י ּב ָ נַ י אֵ צֶ ל קְ רֹוב מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתִ י וְ לֹומְ דִ ים ּב ַ יְ ׁשִ יבָ ה, וַ אֲ נִ י נֹותַ רְ ּתִ י לָ גּור ּכָ אן לְ בַ ּדִ י. יָ מִ ים סְ פּורִ ים לְ אַ חַ ר ּפְ טִ ירָ תָ ּה נִ גְ לְ תָ ה אֵ לַ י ּב ַ חֲ לֹום וְ סִ ּפְ רָ ה לִ י מַ ה ּנַ עֲ ׂשֶ ה עִ ּמָ ּה ּב ְ בֵ ית ּדִ ין ׁשֶ ל מַ עְ לָ ה. ּכֵ יוָ ן ׁשֶ אִ ּׁשָ ה צִ דְ קָ נִ ית הָ יְ תָ ה, וְ ׁשָ קְ דָ ה לְ ֹלא הֶ רֶ ף ּב ִ תְ מִ יכָ ה לְ יֹולְ דֹות וְ לַ עֲ נִ ּיִ ים ּב ַ ּסֵ תֶ ר, מִ ּיָ ד ּב ַ עֲ לֹותָ ּה לַ ּׁשָ מַ יִ ם נִ כְ נְ סָ ה הַ יְ ׁשֵ ר אֶ ל ּגַ ן עֵ דֶ ן, ׁשָ ם נֶ הֱ נֵ ית הִ יא מִ ּזִ יו הַ ּׁשְ כִ ינָ ה. ’וְ אַ ּתָ ה, הֶ רְ ׁשְ ל׳, ּכָ ְך אָ מְ רָ ה לִ י, ’יְ הּודִ י ּפָ ׁשּוט הִ ּנְ ָך, לִ ּמּוד ּתֹורָ ה אֵ ינְ ָך יֹודֵ עַ . עֲ סֹק אֵ פֹוא ּב ִ גְ מִ ילּות חֶ סֶ ד ּב ַ ּסֵ תֶ ר, ׁשֶ ּכֵ ן אֵ ינְ ָך יֹודֵ עַ עַ ד ּכַ ּמָ ה חֲ ׁשּובָ ה מַ עֲ לָ תָ ּה ׁשֶ ל ּגְ מִ ילּות חֲ סָ דִ ים ּב ַ ּׁשָ מַ יִ ם׳. מִ הַ רְ ּתִ י לַ עֲ ׂשֹות ּכִ דְ בָ רֶ יהָ , וְ רָ כַ ׁשְ ּתִ י אַ רְ ּב ַ ע עִ ּזִ ים, מֵ הֶ ן אֲ נִ י מִ תְ ּפַ רְ נֵ ס ּב ְ דֹחַ ק רַ ב, ׁשֶ ּכֵ ן אֶ ת רֹב הַ ּכֶ סֶ ף אֲ נִ י מְ חַ ּלֵ ק ּב ַ ּסֵ תֶ ר לַ עֲ נִ ּיִ ים, וְ כֵ ן אֶ ת הֶ חָ לָ ב ׁשֶ אֲ נִ י חֹולֵ ב מֵ הָ עִ ּזִ ים אֲ נִ י מַ עֲ בִ יר לְ נִ זְ קָ קִ ים ּולְ חֹולִ ים, וְ הַ ּקָ ּב ָ ״ה נָ תַ ן ּב ְ רָ כָ ה ּב ַ חֲ לָ בִ י, וְ הַ חֹולִ ים ׁשֶ ּׁשֹותִ ים מֵ חֲ לֵ ב עִ ּזַ י מַ בְ רִ יאִ ים. ּב ְ לֵ יל אֶ מֶ ׁש נִ גְ לְ תָ ה אֵ לַ י ׁשּוב אִ ׁשְ ּתִ י ּב ַ חֲ לֹום, וְ סִ ּפְ רָ ה לִ י ׁשֶ הַ ּיֹום אֶ פְ ּגֹׁש ּב ְ עָ נִ י מְ כֻ ּב ָ ד וַ אֲ סַ ּפֵ ר לֹו אֶ ת סִ ּפּורִ י, ׁשֶ ּכֵ ן ּב ִ זְ כּותֹו אֶ זְ ּכֶ ה לְ הִ ּגָ אֵ ל ּב ִ גְ אֻ ּלָ ה נִ צְ חִ ית. וְ אָ כֵ ן, מַ ה ּׁשֶ הִ בְ טִ יחָ ה הִ תְ קַ ּיֵ ם ּכַ אֲ ׁשֶ ר ּפָ גַ ׁשְ ּתִ י ּב ְ ָך וְ סִ ּפַ רְ ּתִ י לְ ָך אֶ ת ּכָ ל קֹורֹותַ י״. חִ ּב ְ קֹו הַ ּב ַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב וְ הִ כְ רִ יז ׁשֶ ּב ִ זְ כּות מַ עֲ ׂשָ יו הַ ּטֹובִ ים ּומְ סִ ירּות נַ פְ ׁשֹו עֲ בּור ּגְ מִ ילּות חֶ סֶ ד זָ כָ ה לְ אֹור מִ ן הַ ּׁשָ מַ יִ ם. ּובְ עֵ צָ ה אַ חַ ת עִ ם חֲ בֵ רָ יו צֵ רְ פֹו אֶ ל חֲ בּורַ ת הַ ּנִ סְ ּתָ רִ ים ׁשֶ הֵ חֵ ּלּו לְ לַ ּמְ דֹו ּתֹורָ ה. עַ ד מְ הֵ רָ ה צָ מַ ח וְ הָ יָ ה לְ אֶ חָ ד מִ ּגְ דֹולֵ י הַ ּצַ ּדִ יקִ ים הַ ּנִ סְ ּתָ רִ ים, ּב ָ קִ י ּב ְ כָ ל מִ כְ מַ ּנֵ י הַ ּתֹורָ ה וְ רָ זֶ יהָ . ּכְ ׁשֶ ּנִ פְ טַ ר ּב ְ ׁשֵ ם טֹוב ּובְ ׂשֵ יבָ ה טֹובָ ה, הִ סְ ּפִ ידֹו הַ ּב ַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב הַ ּקָ דֹוׁש וְ סִ ּפֵ ר אֶ ת סִ ּפּורֹו ּב ָ רַ ּב ִ ים, לְ מַ עַ ן יִ לְ מְ דּו ּכֻ ּלָ ם עַ ד הֵ יכָ ן מַ ּגַ עַ ת מַ עֲ לָ תָ ּה ׁשֶ ל אַ הֲ בַ ת יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּוגְ מִ ילּות חֲ סָ דִ ים. הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים רַ ּב ִ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל ּב ַ עַ ל ׁשֵ ם טֹוב נֹולַ ד ּב ְ י״ח ּב ֶ אֱ לּול תנ״ח ּב ָ עִ יר אֹוקֹוּפ לְ אָ בִ יו רַ ּב ִ י אֱ לִ יעֶ זֶ ר. הּוא נֹולַ ד לְ הֹורָ יו ּב ְ זִ קְ נּותָ ם, ּובִ הְ יֹותֹו ּב ֶ ן חָ מֵ ׁש הִ תְ יַ ּתֵ ם מִ ּׁשְ נֵ יהֶ ם וְ נֹותַ ר לְ בַ ּדֹו ּב ָ עֹולָ ם. אּולָ ם לַ מְ רֹות הַ ּכֹל הָ יָ ה ּתָ מִ יד ּב ְ ׂשִ מְ חָ ה, ּוכְ בָ ר מִ ּגִ יל צָ עִ יר נָ הַ ג לְ הִ תְ ּבֹודֵ ד ּב ַ יְ עָ רֹות וְ ׁשָ ם לַ עֲ בֹד אֶ ת ד׳. ּב ִ ׁשְ נֹות נְ עּורָ יו נָ דַ ד לָ עִ יר ּב ְ רֹודִ י, ׁשָ ם נָ ׂשָ א אֶ ת אִ ׁשְ ּתֹו, אֲ חֹותֹו ׁשֶ ל רַ ּב ִ י ּגֵ רְ ׁשֹון מִ ּקִ יטֹוב. לְ אַ חַ ר נִ ּׂשּואָ יו הִ תְ יַ ּׁשֵ ב ּב ַ יְ עָ רֹות ׁשֶ ּב ֵ ין קִ יטֹוב לְ קֹוסֹוב וְ עָ בַ ד אֶ ת ּבֹורְ אֹו ּב ְ הֵ חָ בֵ א, ּכְ ׁשֶ הּוא חֹוצֵ ב טִ יט וְ עֹובֵ ד קָ ׁשֹות לְ מִ חְ יָ תֹו. לְ אַ חַ ר מִ סְ ּפַ ר ׁשָ נִ ים עָ בַ ר לְ הִ תְ ּגֹורֵ ר ּב ִ טְ לּוסְ ט, ׁשָ ם הִ תְ ּפַ רְ סֵ ם ׁשְ מֹו הַ ּקָ דֹוׁש ּב ָ רַ ּב ִ ים, וַ אֲ לָ פִ ים הֵ חֵ ּלּו לִ נְ הֹר אֵ לָ יו. ּב ַ הֶ מְ ׁשֵ ְך קָ בַ ע אֶ ת מִ ׁשְ ּכָ נֹו ּב ְ מֶ עזִ יּבּוז׳, ׁשָ ם הִ תְ ּגֹורֵ ר עַ ד סֹוף יָ מָ יו. הַ בעש״ט ּגִ ּלָ ה לָ עֹולָ ם ׁשִ יטָ ה חֲ דָ ׁשָ ה ּב ַ עֲ בֹודַ ת ד׳; ּתֹורַ ת הַ חֲ סִ ידּות. הּוא הֵ פִ יץ אֶ ת הַ חֲ סִ ידּות ּב ָ עֹולָ ם, וְ תַ לְ מִ ידָ יו, מַ מְ ׁשִ יכֵ י מֹורַ ׁשְ ּתֹו, הִ מְ ׁשִ יכּו אֶ ת הֲ פָ צַ ת הַ חֲ סִ ידּות ּדֹור אַ חַ ר ּדֹור עַ ד ּדֹורֵ נּו אָ נּו. הַ בעש״ט הָ יָ ה מְ פֻ רְ סָ ם ּב ְ אַ הֲ בַ ת יִ ׂשְ רָ אֵ ל עֲ צּומָ ה, וְ הָ יָ ה נֹודֵ ד ּב ַ ּכְ פָ רִ ים עַ ל מְ נָ ת לְ חַ ּזֵ ק אֶ ת אֶ חָ יו הַ ּיְ הּודִ ים ּב ְ רּוחָ נִ ּיּות. הּוא נִ פְ טַ ר ּב ְ יֹום חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות ּב ִ ׁשְ נַ ת תק״כ. ּ ֵא אֶצל ּ ִדי הו ָ ַמִי ּ ם. כָ ְל יהו ׁ ֶ ּבַ ּש ׁ ּ ש ֹ ּד ב ְ ֵע ֵינ ָ י א ִבינו ְ ָרֵא ְל יָקָר ְה מא ׂ ָרה. ַאֲהַב ִת יש ֹ ב ַה ּקָ ּבָ ֵ ״ה סֶפ ּר תו ֹ ֵ ם טו ׁ ַ ַעל ש ּ ְ ָרֵאל ב ׂ ִ ִי יש ּ ַרב ְמִר ָ ים עָליו ֹ ּ או ְוָהיו ּכַ אֲ ׁשֶ ר הַ ּיְ הּודִ י מֵ יטִ יב עִ ם זּולָ תֹו, הּוא מֵ יטִ יב ּב ַ ד ּב ְ בַ ד עִ ם זֹאת ּגַ ם עִ ם עַ צְ מֹו, ׁשֶ ּכֵ ן הּוא מְ זַ ּכֵ ְך אֶ ת אִ יׁשִ ּיּותֹו הַ ּפְ נִ ימִ ית ּומִ תְ עַ ּלֶ ה ּב ְ רּוחָ נִ ּיּות. יְ הּודִ י ׁשֶ ּמַ צְ לִ יחַ לְ הַ ּגִ יעַ לְ אַ הֲ בַ ת יִ ׂשְ רָ אֵ ל אֲ מִ ּתִ ית, יָ כֹול ּב ְ סִ ּיַ עְ ּתָ א ּדִ ׁשְ מַ ּיָ א לְ הַ עְ ּפִ יל הָ לְ אָ ה ּולְ הַ ּגִ יעַ לְ מַ דְ רֵ גֹות ּגְ בֹוהֹות ּב ַ עֲ בֹודַ ת ד׳. נלב"ע בו' סיון, חג השבועות תק"כ ְ ִב ַ יל עְצִמי ׁ ִ ש ּ ֵ ִני ב ׁ ֹ ֶב א ַת הש ּ ֵל | ֶלֱאה ּ ְ כ ׂ ַס ַר הש ּ מו ׁ ש ֹ ָ דו ּ ִ ַ ים הק ּ ֵע ָה הִעז ֹ רו
הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים 10 שבועות-פרשת נשא שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג 11 לְ מֶ לֶ ְך אֶ חָ ד הָ יָה ׂשַ ר יְהּודִ י חָ כָ ם ּומֻ צְ לָ ח, ׁשֶ הִ צְ לִ יחַ ּבְ כָ ל מַ עֲ ׂשָ יו וְ הָ יָה לְ עָ ׁשִ יר ּגָ דֹול. מּובָ ן ׁשֶ הַ ּׂשָ רִ ים הָ אֲ חֵ רִ ים, הַ ּגֹויִים, קִ ּנְ אּו ּבֹו מְ אֹד וְ נִ ּסּו ּבְ כָ ל ּדֶ רֶ ְך לְ הַ כְ ּפִ יׁש אֶ ת ׁשְ מֹו ּבְ עֵ ינֵ י הַ ּמֶ לֶ ְך. הֵ ם סִ ּפְ רּו עָ לָ יו לַ ּמֶ לֶ ְך ּדְ בָ רִ ים ׁשֶ ֹּלא הָ יּו וְ ֹלא נִ בְ רְ אּו, וְ נִ ּסּו לְ ׁשַ כְ נֵ עַ אֹותֹו לְ הַ אֲ מִ ין ׁשֶ הַ יְהּודִ י ּגָ נַ ב אֶ ת ּכַ סְ ּפֹו מִ ּקֻ ּפַ ת הַ ּמְ דִ ינָ ה. הַ ּמֶ לֶ ְך ֹלא רָ צָ ה לִ ׁשְ מֹעַ לַ ּׁשְ טֻ ּיֹות הַ ּלָ לּו, ּכִ י הּוא הִ ּכִ יר אֶ ת הַ ּׂש ַ ר ׁשֶ ּלֹו הֵ יטֵ ב, וְ יָדַ ע עַ ד ּכַ ּמָ ה הּוא יָׁשָ ר וְ הָ גּון. ”אַ ּתֶ ם מְ דַ ּבְ רִ ים מִ ּתֹוְך קִ נְ אָ ה“, אָ מַ ר הַ ּמֶ לֶ ְך לַ ּׂש ָ רִ ים הַ ּגֹויִים, וְ ׁשָ לַ ח אֹותָ ם מֵ עַ ל ּפָ נָ יו. אֲ בָ ל הַ ּׂש ָ רִ ים ֹלא הִ פְ סִ יקּו. ׁשּוב וָ ׁשּוב אָ מְ רּו לַ ּמֶ לֶ ְך ׁשֶ ּיִבְ ּדֹק וְ יִּוָ כַ ח ּבְ כָ ְך ׁשֶ הַ ּׂש ַ ר הַ יְהּודִ י ּגֹונֵ ב מִ ּמֶ ּנּו. ּבַ ּסֹוף נִ כְ נַ ע הַ ּמֶ לֶ ְך וְ קָ רָ א לַ ּׂש ַ ר ׁשֶ ּיָבֹוא אֵ לָ יו לַ חֲ קִ ירָ ה. חָ קַ ר הַ ּמֶ לֶ ְך אֶ ת הַ ּׂש ַ ר: ”ּכַ ּמָ ה רְ כּוׁש יֵׁש לְ ָך?“ עָ נָ ה הַ ּׂש ַ ר: ”מִ ילְ יֹון ּדֹולָ ר“. אֲ בָ ל הָ אֱ מֶ ת הָ יְתָ ה ׁשֶ הָ רְ כּוׁש ׁשֶ ּלֹו הָ יָה ׁשָ וֶ ה ּפִ י עֶ ׂשֶ ר! הַ ּמֶ לֶ ְך יָדַ ע ׁשֶ ּלַ ּׂש ַ ר יֵׁש הַ רְ ּבֵ ה יֹותֵ ר ּכֶ סֶ ף. הּוא ּכָ עַ ס עָ לָ יו מְ אֹד, וְ צִ ּוָ ה ׁשֶ ּיָבִ יאּו לָ אַ רְ מֹון אֶ ת ּכָ ל רְ כּוׁשֹו ׁשֶ ל הַ ּׂש ַ ר הַ יְהּודִ י. ּכְ ׁשֶ הֵ בִ יאּו אֶ ת הָ רְ כּוׁש סָ פְ רּו ּובָ דְ קּו, וְ רָ אּו ׁשֶ הַ ּׂש ַ ר ׁשִ ּקֵ ר, וְ ׁשֶ הָ רְ כּוׁש ׁשֶ ּלֹו ׁשָ וֶ ה ּפִ י עֶ ׂשֶ ר מֵ הַ ּסְ כּום ׁשֶ הּוא אָ מַ ר! עַ ל הַ ּׁשֶ קֶ ר הַ ּזֶ ה ֹלא יָכֹל הַ ּמֶ לֶ ְך לִ סְ ֹלחַ לֹו, וְ הּוא צִ ּוָ ה ׁשֶ ּיִזְ רְ קּו אֶ ת הַ ּׂש ַ ר לְ בֵ ית הַ ּסֹהַ ר וְ יִקְ ּבְ עּו ּתַ אֲ רִ יְך לְ הַ עֲ מִ יד אֹותֹו ּבְ מִ ׁשְ ּפָ ט. ּכְ ׁשֶ הִ ּגִ יעַ יֹום הַ ּמִ ׁשְ ּפָ ט, הֵ בִ יאּו אֶ ת הַ ּׂש ַ ר לִ פְ נֵ י הַ ּמֶ לֶ ְך. ”אֵ יְך הֵ עַ זְ ּתָ לְ ׁשַ ּקֵ ר ּכָ ְך?“ ׁשָ אַ ל אֹותֹו הַ ּמֶ לֶ ְך, ”הֲ רֵ י זֶ ה ּבָ רּור ׁשֶ ּיֵׁש לְ ָך רְ כּוׁש ּפִ י עֶ ׂשֶ ר מִ ּמַ ה ּׁשֶ אָ מַ רְ ּתָ !“ אָ מַ ר הַ יְהּודִ י: ”ֹלא ׁשִ ּקַ רְ ּתִ י, הַ ּכֹל אֱ מֶ ת. אֲ נִ י רָ גִ יל ּתָ מִ יד לִ רְ ׁשֹם ּבְ פִ נְ קָ ס מְ יֻחָ ד אֶ ת הַ ּמַ עֲ שֵ ׂר ׁשֶ אֲ נִ י נֹותֵ ן לִ צְ דָ קָ ה. ּכְ ׁשֶ הַ ּמֶ לֶ ְך ׁשָ אַ ל אֹותִ י ּכַ ּמָ ה ׁשָ וֶ ה הָ רְ כּוׁש ׁשֶ ּלִ י – עָ נִ יתִ י אֶ ת הַ ּסְ כּום ׁשֶ ּכָ תּוב ּבְ פִ נְ קַ ס הַ ּצְ דָ קָ ה ׁשֶ ּלִ י, ּכִ י זֶ ה ּבֶ אֱ מֶ ת הָ רְ כּוׁש ׁשֶ ּנִ ׁשְ אָ ר ּתָ מִ יד ׁשֶ ּלִ י, וְ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא יָכֹול לָ קַ חַ ת אֹותֹו מִ ּמֶ ּנִ י. ּוׁשְ אָ ר הָ רְ כּוׁש? אֲ נִ י אַ ף ּפַ עַ ם ֹלא יֹודֵ עַ אִ ם הָ רְ כּוׁש הַ ּזֶ ה יִּׁש ָ אֵ ר ּבַ ּיָדַ יִם ׁשֶ ּלִ י אֹו ֹלא. הִ ּנֵ ה, הַ ּמֶ לֶ ְך רֹואֶ ה ׁשֶ ּכָ ל הָ רְ כּוׁש נִ לְ קַ ח מִ ּמֶ נִ י עַ כְ ׁשָ ו. ּומַ ה ּנִ ׁשְ אָ ר לִ י? הַ ּכֶ סֶ ף ׁשֶ ּנָ תַ ּתִ י לִ צְ דָ קָ ה – הַ ּזְ כּות ׁשֶ ּלֹו ׁשְ מּורָ ה לִ י ּבַ ּׁשָ מַ יִם לָ עַ ד ּולְ עֹולְ מֵ י עֹולָ מִ ים...“ ּכְ ׁשֶ רָ אָ ה הַ ּמֶ לֶ ְך אֶ ת ּפִ נְ קַ ס הַ ּצְ דָ קָ ה וְ אֶ ת מַ ה ּׁש ֶ ּכָ תּוב ּבֹו, צִ ּוָ ה לְ הַ חֲ זִ יר לַ יְהּודִ י אֶ ת ּכָ ל רְ כּוׁשֹו, וְ הֶ חֱ זִ יר אֹותֹו לְ מַ עֲ מָ דֹו ּכַ ּׂש ַ ר הָ אָ הּוב וְ הֶ חָ ׁשּוב ּבַ חֲ צַ ר הַ ּמֶ לֶ ְך. ּכָ ְך, מַ סְ ּבִ יר רַ ּבִ י זַ לְ מָ ן סֹורֹוצְ קִ ין, צָ רִ יְך הָ אָ דָ ם לְ הִ תְ יַחֵ ס לְ כַ סְ ּפֹו. עָ לֵ ינּו לָ דַ עַ ת, ׁשֶ רַ ק מַ ה ּׁשֶ ּנֹותְ נִ ים לִ צְ דָ קָ ה נִ ׁשְ אָ ר ׁשֶ ּלָ נּו לְ תָ מִ יד. ׁשְ אָ ר הַ ּכֶ סֶ ף אֵ ינֹו ׁשֶ ּלָ נּו, ּוכְ לָ ל ֹלא ּבָ רּור ׁשֶ ּיִּׁש ָ אֵ ר אֶ צְ לֵ נּו. זֶ ה מַ ה ּׁש ֶ ּכָ תּוב: ”אִ יׁש אֲ ׁשֶ ר יִּתֵ ן לַ ּכֹהֵ ן לֹו יִהְ יֶה“ – מַ ה ּׁש ֶ הָ אָ דָ ם יִּתֵ ן לַ ּכֹהֵ ן, לִ דְ בַ ר מִ צְ וָ ה, ”לֹו יִהְ יֶה“ – זֶ ה יִּׁשָ אֵ ר ׁשֶ ּלֹו לְ תָ מִ יד, וְ אִ יׁש ֹלא יּוכַ ל לָ קַ חַ ת מִ ּמֶ ּנּו אֶ ת הַ ּמִ צְ וָ ה, ׁשֶ הִ יא הָ רְ כּוׁש הָ אֲ מִ ּתִ י ׁשֶ ל הָ אָ דָ ם. ֲעָרִכ ִ ים ל ָילִדים ביאור: אדם חכם הוא זה שיודע ללמוד מכל אדם כל דבר מה שיועיל לו דוגמא: הגמרא לומדת על מעלת כיבוד אב ואם, מסיפורו של דמא בן נתינה. אף שדמא בן נתינה היה גוי, כיון שמצאנו אצלו מידה טובה, עלינו ללמוד זאת אפילו ממנו. מקור: במסכת אבות )פרק ד משנה א( בֶ ּן זֹומָ א אֹומֵ ר: אֵ יזֶ הּו חָ כָ ם? הַ ּלֹומֵ ד מִ כָ ּל אָ דָ ם, שֶ ׁנֶ ּאֱ מַ ר: מִ כָ ּל מְ לַ מְ ּדַ י הִ שְ ׂכַ ּלְ תִ ּי כִ ּי עֵ דְ וֹתֶ יָך שִ ׂיחָ ה לִ ּי. )תהלים קיט, צט( איזהו חכם? הלומד מכל אדם ָ ם ּ ִ ְתג ּ ֵר ַ י הפ ֹ ֵמֲאחו ִ י ְהֶיה“ ֹ ֵהן לו ֹ ֶ ִר י ּתֵ ַ ן ל ּכ ׁ ׁ ֲ אש ִ”איש )במדבר ה, י( א ֹׂ ַ ָת נש ׁ ָ ָרש ּ פ ָתם ֹ ַ ֵם ה ְם לֵב ֲ ית אב ּ ֹן ג ׁ ו ׁ ּ ב ְ ֵנ ֵ י גְרש ֹאש ֹׂ ֶא את ר ָנש ָתם )ד. כב( ֹ ְ ּפְ ח ׁ ְל ִמש ּבְ ׁשָ נָ ה אַ חַ ת ׁשֶ ּבָ ּה חָ לָ ה ּפָ רָ ׁשַ ת נָ ׂשֹא לִ פְ נֵ י חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות, הִ ּגִ יעַ לִ ׁשְ ּבֹת אֵ צֶ ל הרה“ק רַ ּבִ י מֵ אִ יר מִ ּפְ רִ ימִ יׁשְ לַ אן זי“ע יַחְ סָ ן אֶ חָ ד, ׁשֶ הּוא עַ צְ מֹו ֹלא הָ יָה ּתַ לְ מִ יד חָ כָ ם ּגָ דֹול, אַ ְך הָ יְתָ ה ּבֹו ּגַ אֲ וָ ה יֹותֵ ר מִ ּׁשְ מִ ינִ ית ׁשֶ ּבַ ּׁשְ מִ ינִ ית... הּוא אַ ף הָ יָה נֹותֵ ן ּכָ ל הַ ּזְ מַ ן הַ רְ ּגָ ׁשָ ה ּכִ י רָ אּוי לַ חֲ ֹלק לֹו ּכָ בֹוד, וְ אַ ף נָ קַ ט ּפְ עֻ ּלֹות ּכְ דֵ י לְ קַ ּבְ לֹו... הִ רְ ּגִ יׁש ּבְ כָ ְך הָ רַ ּבִ י, ּוכְ דַ רְ ּכֹו הַ ּתְ מִ ידִ ית הִ תְ חִ יל לֹומַ ר אֶ ת ּדִ בְ רֵ י ּתֹורָ תֹו ּופֵ רֵ ׁש אֶ ת הַ ּמֶ סֶ ר ּבְ דִ בְ רֵ י הַ ּפָ סּוק: ”נָ ׂשֹא אֶ ת רֹאׁש ּבְ נֵ י“ – אָ דָ ם ׁשֶ ּמִ תְ נַ הֵ ג ּבִ נְ ׂשִ יאַ ת רֹאׁש, ּבְ רֹאׁש מּורָ ם, ּכִ י הּוא יַחְ סָ ן ּובְ נָ ן ׁשֶ ל קְ דֹוׁשִ ים – אֲ זַ י: ”גֵ רְ ׁשֹון“ – ּתְ גָ רְ ׁשּו אֹותֹו, ּכִ י יִחּוס ּבִ לְ בַ ד ֹלא נֶ חְ ׁשָ ב לִ כְ לּום! אֲ בָ ל אִ ם ”ּגַ ם הֵ ם לְ בֵ ית אֲ בֹתָ ם“ – אִ ם יִחּוס הָ אָ בֹות הּוא רַ ק ”ּגַ ם“, מֵ עֵ ין נִ סְ ּפָ ח וְ תֹוסֶ פֶ ת לְ יִחּוס עַ צְ מִ י ׁשֶ ל לִ ּמּוד ּומִ ּדֹות טֹובֹות, אָ ז ”לְ מִ ׁשְ ּפְ חֹתָ ם“ – אָ ז הּוא יָכֹול לְ הִ תְ יַחֵ ס לְ מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו... ּבְ הֶ קְ ׁשֵ ר לְ כָ ְך סִ ּפֵ ר הרה“ק רַ ּבִ י אַ בְ רָ הָ ם יִצְ חָ ק מִ ּבָ ארְ נִ יב זי“ע, ׁשֶ ּׁשָ הָ ה ׁשָ נָ ה אַ חַ ת ּבַ חֲ צֵ רֹו ׁשֶ ל הרה“ק הַ “ּדִ בְ רֵ י חַ ּיִים“ מִ ּצַ אנְ ז זי“ע מֵ ר“ח סִ יוָ ן עַ ד אַ חַ ר חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות. קֹדֶ ם חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות ּבָ א לְ צַ אנְ ז אֶ חָ ד מֵ הַ ּנְ כָ דִ ים הַ מְ יֻחָ סִ ים, וְ כַ ּיָדּועַ ׁשֶ הרה“ק מִ ּצַ אנְ ז זי“ע הָ יָה מְ קָ רֵ ב ּומַ רְ אֶ ה אֹותֹות חִ ּבָ ה מְ יֻחָ דִ ים לְ בנש“ק. אֲ בָ ל אֹותֹו אֶ חָ ד הָ יָה אִ יׁש ּפָ ׁשּוט, וְ גַ ם הִ תְ נַ הֲ גּותֹו ֹלא הָ יְתָ ה רְ אּויָה לְ בנש“ק... ׁשָ אַ ל אֹותֹו הרה“ק מִ ּצַ אנְ ז: מַ ּדּועַ קֹורְ אִ ים לְ אֵ ּלּו הַ ּיָמִ ים קֹדֶ ם ׁשָ בּועֹות, ”יָמִ ים הַ מְ יֻחָ סִ ים“? וְ הּוא ֹלא יָדַ ע לְ הָ ׁשִ יב עַ ל ּכָ ְך. אָ מַ ר לֹו הרה“ק מִ ּצַ אנְ ז: אֲ נִ י אֹמַ ר לְ ָך לָ ּמָ ה: ּכִ י קֹדֶ ם מַ ּתַ ן ּתֹורָ ה, הָ יּו הַ מְ יֻחָ סִ ים חֲ ׁשּובִ ים, אֲ בָ ל זֶ ה קֹדֶ ם חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות, ּולְ פִ יכָ ְך נִ קְ רָ אִ ים יָמִ ים הַ מְ יֻחָ סִ ים. אֲ בָ ל אַ חַ ר חַ ג הַ ּׁשָ בּועֹות, הַ יְנּו אַ חַ ר מַ ּתַ ן ּתֹורָ ה – מִ י ׁשֶ הּוא לַ מְ דָ ן ּומִ תְ נַ הֵ ג ּבְ דֶ רֶ ְך אֶ רֶ ץ ׁשֶ ּקָ דְ מָ ה לַ ּתֹורָ ה, הּוא מְ יֻחָ ס! וְ אִ ם לָ או, אֵ ין לֹו ׁשּום יִחּוס לִ כְ בֹודֹו... ְ ִנ ִינים ּ פ
10 שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג שבועות-פרשת נשא שבועות-פרשת נשא . ה' סיון תשפ"ג . ה' סיון תשפ"ג 11 ּ ֶ את 10 ַ הֶה ְב ּד ֵ ִלים ִמ ְצאו ִדים ּ ּו ִחד 500-3050-03 ֹ! קו קופלה: ְּב ּרו ִ א ּתו כ ַּ ם... ד ֶ ה ל ָ ֶּכ ה מַח ְ ל ֶ ֹ ַּפ קו מה נאמר על אלו שלומדים בליל שבועות בשמחה? שיהיו רשומים בספר זכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות. )זוהר פרשת אמור( באיזה תאריך הגיעו עם ישראל למדבר סיני? בראש חודש סיון. )שמות יתרו יט, א גמ' שבת פו( מהו "ערוב תבשילין"? תקנת חכמים להתיר לבשל מיום טוב לשבת. מדוע ניתנה תורה על הר סיני, ולא על הר תבור או כרמל? שכרמל בא מאספמיא ותבור מבית אלים, ועל שניהם עבדו עבודה זרה; ואילו סיני נתלשה כחלה מעיסה מהר המוריה, מהמקום שנעקד בו יצחק, ולא נעשתה בו עבודה זרה. ועוד שהיה נמוך ועניו מכולם. )ב"ר פר' צט, א( ישראל? מדוע ניתנה התורה במדבר ולא בארץ א. שאילו ניתנה בארץ ישראל היו אומרים אומות העולם שכיון שניתנה בארץ ישראל אין להם חלק בה, לכן ניתנה במדבר במקום הפקר, שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. ב. שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא כל שבט אומר בארצי ניתנה. )ילקוט שמעוני יתרו רפ"ו( כמה ימים לאחר יציאת מצרים נאמרו עשרת הדיברות? לאחר 50 יום, ב־ו' בסיון. )שבת פו( באיזו פרשה קוראים בתורה בחג השבועות? פרשת יתרו, שכתובים בה מעמד הר סיני ועשרת הדברות.
בואו לקבל כוחות וכלים מעשיים להתמודדות נכונה ויעילה, עם טובי המומחים ובעלי הנסיון הרב שלום סרברניק | הרב דניאל נשיא | הרב שמואל רוטנר | הרב דוד ברוורמן | הרב יחיאל פליסקין | הרב נתן רוזן המסלול המקרב בין הורים ומתבגרים סמינר סמינר מתמודדים מתמודדים להורים להורים חשנו במעין עולם הבא, אנו מתמודדים ארבע שנים ועדיין לא קיבלנו כלים כמו בסמינר הזה )ט.א, אדר פ״ג( הגענו במצב של חוסר אונים על סף ייאוש והחייתם בנו את התקווה + רעיון כיצד לפרוץ את החומה של הילד. )ב.ד, תמוז פ״ב( הורים כתבו לנו: חמישי עד מוצ"ש פרשת חוקת ג'-ה' תמוז )23.6.24-22 | )מלון עדן אין זכרון יעקב פרטים והרשמה: 3318244-072 מחיר מסובסד חוויה מיוחדת, העברתם את המסר בצורה מאד ברורה, עשיתם סדר בבלאגן הרגשי. )כ.א, שבט פ״ב( קורס מרצים קורס מרצים ערכים בין הנושאים: • פחד קהל • בטחון עצמי • שפת גוף • כריזמה • מבנה הרצאה • התייחסות לשאלות • איסוף מידע • תכנון זמן • קשר עם הקהל • יסודות בקירוב • אומנות ההשפעה והשכנוע הכשרה יסודית ומקצועית עם המרצים המובילים בארץ מיועד לגברים ונשים בהפרדה מלאה 5000188-02 מורחב! 10 מפגשים בשעות הערב חדש! חינם למשתתפי הקורס: קורס הדרכה דיגיטלי מקיף בנושא: חינוך והשפעה - אימון והכשרה אישית כולל סדנאות תרגול מצולמות - תעודת מרצה מוסמך "ערכים" לכל בוגרי הקורס - ליווי ויעוץ אישי לאחר הקורס ע"י צוות ההדרכה לפרטים 3303580-072 גם אתם להיות מנויים ולקבל לביתכם את עלון להקדשת העלון חייגו: העלון מוקדש: לעילוי נשמה: סנדי יפה בת דוד // זאב בן רפאל // שרל בת אליעזר // סיני יצחק בן שמעון לרפואה שלמה: ניסים בן מרסל // שרה רויזה בת בלומה חיה // משה חיים בן צ’רנה ציפורה להצלחה: שלמה בן רבקה // אילה בת פנינה // נעמה בת אילה // אפרת בת שושנה לזיווג הגון: נעמה בת הדסה // עדיאל ישי בן רות // מרים בת שרה // תהילה בת שרה חנה