לשבת א' באלול תשפ“ג // גיליון 25 // לתגובות ולהנצחות 3303580-072 org.arachim@alon // נא לא לקרוא בשעת התפילה ובקריאת התורה פרשת שופטים תשפ"ג העלון טעון גניזה עמוד 2 עמוד 5 עמוד 7 עמוד 11 ירושלים חיפה תל אביב באר שבע זמני השבת כניסה יציאה ר"ת 44:18 57:19 36:20 00:19 59:19 33:20 53:18 00:20 34:20 03:19 58:19 34:20 הרב דוד ברוורמן כח הציבור הרב אהרון לוי "כל האחריות עליו" שו"ת עם ערכים התשובה – מעפר לזהב ערכים לילדים מצא את ההבדלים החוקרים חלוקים בדעתם האם קולומבוס שיקר בכוונה תחילה או שמא רק הניח לעצמו ללכת שולל. אך לגבי דבר אחר אין וויכוח: הימאי האיטלקי היה נחוש לגלות בכל מחיר נתיב ימי חדש המוליך ליבשת אסיה, והוא לא הניח לעובדות לבלבל אותו. לפי הגיאוגרפיה המוכרת באותם הימים, המרחק בין אירופה לאסיה היה גדול מכדי שניתן לחצותו בהפלגה ישירה. הדבר הרתיע משקיעים אליהם פנה קולומבוס לצורך מימון מסעו. כדי להתגבר על הבעיה, הוא נקט בתחבולות שונות ומשונות שהקטינו את המרחק באופן מלאכותי. הוא בחר, למשל, בגלובוס הקטן ביותר שעלה בידו למצוא; הוא הקטין את רוחב האוקיינוס באופן קיצוני; והוא קירב את הגבול המזרחי של אסיה לאירופה ברמה מעוררת גיחוך. התחבולות פעלו היטב – לפחות על הנייר. המרחקים הצטמצמו באורח פלא, אסיה התקרבה לאירופה, וקולומבוס התקרב לכיסים העמוקים של מלכי ספרד שניאותו לממן את מסעו. אבל כל זה היה כמובן רק על הנייר. בפועל, לו היו הדברים מתנהלים כפי שקולומבוס תכנן, במקרה הטוב הוא היה חוזר ממסעו בידיים ריקות, ובמקרה הפחות טוב הוא היה מקפח את חייו. מזלו של קולומבוס היה שבדרך לאסיה צצה לפניו יבשת בלתי מוכרת, שאיש לא חשד בקיומה. הדבר לא רק הציל את חייו, אלא גם הקנה לו את התהילה בתור 'האיש שגילה את אמריקה'. קולומבוס לא היה הראשון או האחרון שנקט בחשבונאות יצירתית על מנת להתאים את העובדות לרצונותיו. למעשה, כמעט כולנו נוהגים כך במידה כזאת או אחרת. אנחנו 'רואים' את מה שאנחנו רוצים לראות; 'שומעים' את מה שאנחנו רוצים לשמוע; ומשקללים את מכלול הנתונים באופן שיובילו למסקנה הנוחה ביותר עבורנו. אחד משופטי בית המשפט העליון בעבר, דימה בנפשו שקיים "שיקול דעת א ו ב י י ק ט י ב י סביר" אותו ניתן לחשוף בחשיבה משפטית צרופה. אלא שמה שנראה סביר בעיני אדם אחד, יצטייר כבלתי סביר לחלוטין בעיני זולתו. כל בר דעת מבין שבסופו של יום ה'אדם הסביר' אינו אלא בבואה של השופט שהמציא אותו. כמה לא מפתיע. הנטייה לתפוס את העולם באופן המתאים לאזור הנוחות האישי, מושרש בנו. נסו לשכנע אדם בן עשרים או שלושים שתמונת המציאות שלו אינה נכונה, ותיווכחו עד כמה הדבר קשה. מכאן ההתפעלות הגדולה למראה גבורת הנפש של בעלי תשובה המשתתפים בסמינרים של 'ערכים'. מפליא לראות אנשים בוגרים המוכנים להעמיד תחת שבט הביקורת את העקרונות המכוננים עליהם התחנכו, ולבצע באורחות חייהם שינויים מרחיקי לכת. "כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה'" - מלמדנו ספר משלי )טז, ב(. אומר על כך הגאון מוילנא: "כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, ומה שעולה על רוחו ברצון הראשון... הוא זך וישר בעיניו. ואף שעושה עוול, הוא מראה פנים שהולך בדרך הישר. אך "ותוכן רוחות ה'": הוא ]הקב"ה[ יודע אם לא הייתה ברוחו רמיה... ואם הוא זך וישר". כולנו לכודים בתוך בועה של מאוויים, רצונות וחרדות שדרכם אנחנו תופסים את המציאות, וזו נוטה לשקף את צורת החיים אליה הורגלנו. כמו קולומבוס בשעתו, גם אנחנו מעקמים באופן אינסטינקטיבי את העובדות, כדי שיתאימו לפרשנות הנוחה עבורנו. האם יש דרך לצאת מהבועה? "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" – אומרת לנו פרשת השבוע. אנחנו זקוקים לשופטים ושוטרים היושבים על שערי הלב ומוודאים שאין אנו מוליכים את עצמינו שולל. הדבר חשוב במיוחד בחודש אלול, חודש חשבון הנפש, בו אנו עורכים את מאזן המעשים השנתי. בלי גורמי ביקורת חיצוניים, סביר להניח שנגזור על עצמינו שנה נוספת של מסעות סרק בהם ננוע באותו מעגל בו כבר הסתובבנו בשנים הקודמות, במקום לצמוח ולגלות עולמות רוחניים חדשים. ובכן, מי יכולים להיות אותם 'שופטים ושוטרים' שיוציאו אותנו מהמלכוד? האפשרויות מגוונות. "עשה לך רב וקנה לך חבר". כל אדם שהוא חיצוני לנו, נבון וירא שמים, שטובתנו והצלחתנו חשובים לו, יכול לעזור לנו לפרוץ את הבועה בה אנו לכודים. נקודת המבט של אדם מבחוץ גם יכולה לעזור לנו להתגבר על מחסומי החרדה המשפיעים על שיקול דעתנו. "דאגה בלב איש ישיחנה" אומר החכם מכל אדם. וביארו חכמים: "ישיחנה לאחרים - דהיינו תלמידי חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומיישבים את הלב" )פלא יועץ, 'דאגה'(. המבט החיצוני מאפשר לאדם להפריד בין חששות אמיתיים לבין חרדות דמיוניות, פרי עברו ואישיותו. התורה עצמה מהווה מנגנון בקרה אובייקטיבי על מעשי האדם. כפי שביאר אחד המפרשים: "אנוכי ה' אלוקיך – אנך ירד על סיני". האנך הוא הפלס באמצעותו יכול האדם לקבל מושג אובייקטיבי אם מעשיו הולמים את הטוב האמיתי, או שמא הוא חי בבועה של הצדקה עצמית. באמצעות שיטת הביקורת החיצונית לא בטוח שנגלה את אמריקה, אבל אנחנו עשויים לגלות משהו חשוב הרבה יותר: את עצמינו. איך מגלים עולם חדש? התכונה שמשותפת לנו ולקולומבוס הרב אליעזר אייזיקוביץ נסו לשכנע אדם בן עשרים או שלושים שתמונת המציאות שלו אינה נכונה, ותיווכחו עד כמה הדבר קשה.
2 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 3 לתגובות, הנצחות והערות - מערכת: 3303580-072 org.arachim@alon © כל הזכויות שמורות // העלון הופק ע"י מחלקת דיגיטל ערכים בשיתוף מחלקת בוגרים עורך ראשי: הרב משה לנדאו // עורך משנה: יהודה פרידמן // עיצוב גרפי: ג. רובינשטין לפני שנים, כשסיימתי את שיעורי היומי בבית-כנסת 'היזדים' בירושלים, ניגש אלי יהודי מבוגר וביקש לשוחח אתי. חזותו הייתה טיפוסית לחרדי ליטאי: כובע וחליפה, זקן ארוך, ופאות מאחורי האוזניים. "אינך מכיר אותי", פתח האיש בסיפורו. "שמי יונתן קיש, נכדו של בריגדיר קיש, שהיה ראש מערך ההנדסה של הצבא הבריטי בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. אני נראה חרדי מלידה, אך עד לפני כמה שנים הייתי חבר קיבוץ עין חרוד. הרב שך זצוק"ל, ראש ישיבת פוניבז', הצליח להחזיר אותי בתשובה באמצעות דברים שאמר בשנת תשנ"ג, ב'נאום השפנים'. הרב הפנה אז אל בני הקיבוצים שאלות נוקבות באשר לזהותם היהודית. ישבתי במטבח לארוחת ערב, ולפתע הגיע בני בריצה מהסלון נרגש כולו: 'אבא, בוא תראה, איש זקן, שמדבר ובוכה בגללנו'. 'בגללנו?', שאלתי בהפתעה, 'אנחנו מכירים אותו? מה רע עשינו לו שהוא בוכה בגללנו?'" "בני חזר לסלון, ואני המשכתי בארוחה, אך הסקרנות גברה עלי, וקמתי לצפות במרקע. ניבט אלי אדם מבוגר מאוד, הדור פנים, שפנה בדמעות אלינו, בני הקיבוצים, ושאל: "במה אתם יהודים? מהי התרבות היהודית שלכם?" הייתי בהלם. לא הצלחתי להבין מדוע האיש הזה בוכה בגללנו. סך הכל היינו די שלמים ומרוצים מעצמנו ומיהדותנו. תרמנו למדינה, שירתנו ביחידות הקרביות ביותר, היינו מלח הארץ. למה הוא בוכה? גם הבן שלי שאל זאת, ולא היה לי מה להשיב לו. באמת לא היה לי מושג. הנאום שהועבר בשידור חי הסתיים, וחזרתי למטבח. אך דמותו של היהודי הבוכה לא נתנה לי מנוח. הוא היה נראה אדם חכם וטוב- לב. אם הוא בכה בגללנו, ודאי הייתה לכך סיבה כלשהי, אך מהי? למחרת בבוקר, החלטנו אני ושני בני הגדולים לנסוע לבני-ברק, כדי לפגוש באיש. מאותו יום השתנו חיינו מקצה לקצה. זה אולי יישמע משונה, אך שלושתנו חזרנו בתשובה מפני שלא הבנו מה גורם לאדם זקן וחכם לבכות על מי שאינו מכיר". שאלתי את ר' יונתן אם הוא מכיר מקרים נוספים בהם אנשים בכו על אנשים אחרים, שאינם מכירים, בגלל שלדעתם רע להם )למרות שהם עצמם מרגישים נפלא(. ויונתן השיב בשלילה. "אתה יודע להסביר מדוע בכה הרב שך?", שאלתי את יונתן. "האם אחרי שחזרת בתשובה עסקת בשאלה מה גורם לאדם, שעוסק כל ימיו בתורה ואינו יוצא מארבע אמות של הלכה, למרר בבכי על קיבוצניקים, רק משום שבחרו מרצונם לחיות את חייהם אחרת ממנו?" כשיונתן השיב בשלילה, הצעתי לו לקרוא בפרשת השבוע. בפרשת שופטים מלמד הקב"ה את משה על מצות עֶ גלה ערופה, שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל... והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל... וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל...". )דברים כא, א-ח( פירש רש"י: "ידינו לא שפכו - וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". )סוטה מה( ואולם, אם זו אכן הסיבה לכך ש "ידינו לא שפכו את הדם הזה" - מדוע דווקא זקני העיר וחכמיה נדרשים לומר זאת? לכאורה הדבר הוא באחריות ראשי ופרנסי הקהילה, הם שצריכים לדאוג לענייניהם של תושבי העיר ואורחיה. על כך משיב הנצי"ב מוולוז'ין בביאורו לתורה: "ובאר הכתוב השייכות לכהנים תלמידי חכמים לאותו עניין, שני טעמים: א' - כי בם בחר ה', על כן ברכתם ברכה ותפלתם תפלה. ב' - ועל פיהם יהיה כל ריב שבין אדם לחברו; היינו, שהכהנים שומרים תורה... ואם כן, כל מקרה שבא בעיר שאינו מצוי כל כך, עליהם חל הענש, שהיה להם להתפלל. דכל ריב שלא נטש טרם התגלע לרע, וכל נגע בידי שמים שבא בעיר הוא על פיהם, שלא השגיחו להסירו על-פי פיוס בני אדם ועל-ידי תפלה. ודומה כאלו על פיהם נעשה הריב והנגע, כיון שעליו הוא מטל לדאוג על זה והוא התרפה. משום זה, עתה, כשארע אותה סבה ]מות ההלך[, על הכהנים הלוים להתעסק ]בהבאת עגלה ערופה[". לדברי הנצי"ב, הכהנים ותלמידי החכמים נדרשים לנער את עצמם מאחריות לרצח באמירה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", משום שלאמיתו של דבר האחריות למצבו הרוחני של הדור מונחת על כתפיהם. הם מעבירי התורה, והם מלמדיה ונושאיה. ואם פשע כה נורא התרחש בתחומם - הם אחראים לו, ועל-כן עליהם לבקש כפרה! מצוות עגלה ערופה מלמדת כי על-פי אמת המידה התורנית, מנהיגיו הרוחניים של הדור אחראים למחדליהם הרוחניים של בני דורם, כשם שמפקד בצבא אחראי למחדלי חייליו. מכאן שהאחריות הרוחנית על עם ישראל מונחת על כתפיהם, וככל שהמנהיג גדול יותר - כך גדלה אחריותו למצב. לכן בכה הרב שך זצוק"ל: הוא ידע שהאחריות למצבם הרוחני של יונתן קיש וחבריו בני הקיבוצים, מונחת על כתפיו. נכון. לא נעים להטיף מוסר לאנשים ולהטיח בהם שאלות נוקבות כגון: "במה אתם יהודים". קל ונחמד יותר להעלים עין או להתכנס בארבע אמותינו ולדאוג לעצמנו. זאת ידע הרב שך לא פחות מאיתנו. הוא נהג אחרת משום שידע דבר נוסף, שכנראה חמק מעינינו: מעמדו ומדרגתו הרוחנית מטילים עליו אחריות כבדה, ומחייבים אותו ליטול אחריות על עתידו הרוחני של הדור, משום שהמשימה החשובה של העברת המסורה לדור הבא - מוטלת על כתפיו. הרב שך הכיר בזכות הגדולה שנפלה בחלקו להנהיג את הדור, אך היה ער לחלוטין גם לחובותיה. לכן בכה. *** חברי הטוב מרדכי, בעל עבר ביטחוני מרשים בהגנה על עם ישראל, מתקרב לשנתו המאה, שיהיה בריא. עם פרוץ האביב הערבי, בשנת 2010 למניינם, הוא נסע לספרד כדי לפגוש בקרדינל של ברצלונה, ולבקש ממנו לסייע לנוצרים הקופטים במצרים, שלפי המידע שהיה בידו עמדו לשמש כמטרה קלה לפעולות טרור של האחים המוסלמים. "הקרדינל התבונן בי בפנים חתומות במשך כל הפגישה", סיפר מרדכי. "אף שריר לא נע בפניו הקפואות. כשסיימתי את דברי הוא השיב לי בנימוס: 'אדוני היקר, אני מכבד את דבריך ומעריך את טרחתך להגיע לכאן. אבל טעות אחת קטנה בכל זאת יש לך: אנחנו איננו יהודים. כשאצלכם נרדף יהודי בסוף העולם, כל יהודֵ י העולם נרתמים לסייע לו. אצלכם יש ערבות הדדית, אצלנו אין. אצלנו נוצרים נלחמים בנוצרים בשם הנצרות. בכל אופן, תודה לך על הדאגה'". הרב שך, להבדיל, בכה. ככה זה אצל יהודים. 'בגללנו?', שאלתי בהפתעה, 'אנחנו מכירים אותו? מה רע עשינו לו שהוא בוכה בגללנו?' מה מסתתר מאחורי הכפייה הדתית? מה הקשר בין קיבוצניק מעין חרוד לרב שך זצ"ל? מדוע רבנים מואשמים ברצח שלא ביצעו, ומה אמר הקרדינל של ברצלונה לחבר שלי? ּ ַא ְלָיה ַאְקטו ַ ת ׁ ְ ָפָרש ּ ב ַע ּ ָ בו ׁ ּש ַה הרב אהרון לוי "כל האחריות עליו"
2 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 3 מדוע לא התגלו טעמי המצוות? היה זה עוד דיון ער שהתנהל בסופה של הרצאה שמסרתי באחד מחוגי הבית של ערכים. עידו התפרץ: "אתה יודע מה הבעיה בתורה? למה הרבה אנשים לא שומרים את התורה?..." אמר, שאל, פסק... )מחק את המיותר( חשבתי שאולי אמצא כאן איזו תגלית חדשה, הבנה מבריקה, איך נצליח לשכנע את כולם לשמור תורה ומצוות... אז נכנסתי ל'מצב' האזנה. "אתה יודע מה הבעיה?" הוא חזר שוב. "כי לא מבינים את התורה. אתה אומר לאכול כשר, אבל לא כתוב למה. אתה אומר לשמור שבת, אבל לא כתוב בתורה מה הסיבה! אם הכל היה כתוב, והכל היה מובן, אנשים היו שומרים את המצוות. תבין..." הוא אומר לי, "אנשים לא מוכנים לעשות משהו, בלי להבין למה!" אמרתי לו שזו תאוריה יפה, רק שיש לי בעיה קטנה עם התאוריה הזו. שתי מצוות נכתבו בתורה, והן היחידות שנכתב בפסוקים המפורשים מהי הסיבה לציווי. אחת מהן מופיעה בפרשה שלנו. "לא ירבה נשים" )דברים יז( זוהי מצוה המיועדת למלך, ומצוה שלא ירבה לו נשים. וגם כתוב בתורה למה: "ולא יסור לבבו". כשמלך מרבה נשים, הוא עלול להימשך לחיי מותרות ותאוות, במיוחד אם הוא מלך, ולא חסר לו שום דבר. על המצוה השנייה קראנו בשבוע שעבר. "לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה" )דברים יד(. מדוע לא ירבה סוסים? כיון שמצרים משופעת בסוסים איכותיים, ומי שמקים צי של סוסים יורד אל מצרים לחפש סוסים משובחים ונדירים. לכן, יש חשש שבסוף יקבע גם את מושבו ואת מושב עמו במצרים. העניין הוא, שדווקא בשתי המצוות האלו, גילוי הטעם בתורה, לא ממש עזר. אולי אפילו להיפך. "אמר ר' יצחק, )סנהדרין כא( מפני מה לא נתגלו טעמי התורה? שהרי שני מקראות נתגלה טעמם, ונכשל בהם גדול העולם". שלמה המלך אמר: "אני ארבה לי נשים, ולא אסור". ובסוף ימיו כתוב, ש"נשיו הטו את לבבו". באחרית ימיו של שלמה, הוא הושפע מנשותיו שעבדו עבודה זרה. גם אם הוא עצמו נשאר נאמן מוחלט להקב"ה, הוא לא ממש נלחם בעובדי עבודה זרה בכל הכח, כפי שהיה מוטל עליו. שלמה המלך גם אמר, "אני ארבה לי סוסים, ולא אשוב מצרימה" אבל בפסוק כתוב, "ותצא המרכבה ממצרים" )מלכים א, ו(. כשנותנים הסבר, למה צריך לעשות כך או אחרת, נוצרת מכשלה חדשה. ההסבר אולי נשמע משכנע, אבל יש בהסברים בעיה קטנה. כשאתה מסביר, אתה נותן פתח לוויכוח. אפשר לדון בהסבר שלך. אם אתה אומר שמדענים גילו שאוכל לא כשר הוא לא בריא, ולכן כדאי לאכול כשר, יאמר לך הטעון שכנגד: "טוב. אז אני אוכל רק קצת". ובכלל, יש שיאמרו: "עדיף להנות ולמות צעיר, מלסבול ולמות זקן". אם תסביר שללכת לשמוע תקיעת שופר זה מעורר את הלב, החילוני יאמר לך, ששופר מזמן כבר "לא עושה לו את זה". ללכת להופעה של זמר דיכאוני בראש השנה, זה הרבה יותר מעורר. התורה בדווקא לא מסבירה את טעמי המצוות, היא מתכוונת שתעשה את המצוות ככה, כי ככה ה' ציווה. כי זו האמת. כשאתה מתחיל לחשוב למה, מה הכוונה ומה התועלת, אתה נכנס לחשבונות, שאולי יפטרו אותך מקיום המצוות. כשאתה משכנע מישהו לשמור תורה ומצוות, ומסביר לו את טעמי המצוות, אתה פותח פתח לוויכוחים. דווקא כשלא מבינים. דווקא כשלא עושים חשבונות. דווקא כשלא חושבים מהי הסיבה, דווקא כשאתה סומך על בורא העולם, שהוא יודע מה אתה צריך לעשות, בלי לשאול למה, דווקא אז, עושים את מה שצריך. זה נכון כשאתה בא לשכנע חילוניים לשוב בתשובה, וזה נכון גם כשבאים לשכנע ילדים לעשות מצוה כזו או אחרת. הדרך לשכנע אנשים ו... ילדים לקיים מצוות, היא לשכנע אותם שזו האמת. כשהמשוכנע מבין שזוהי האמת, הוא כבר לא צריך הסברים וטעמים למצוות. כשבן אדם עושה מצוה הוא שמח לאחריה. המילה האחרונה: ואילו בעבירה הוא שמח רק לפניה. )רבי משה מפשבורסק זצ"ל( הרב משה לנדאו ְנֻק ּדַ ת ָ ט ּ איך לא משכנעים לשמור תורה ומצוות ַמב "לא ימצא בך... מנחש ומכשף" )יח, י( מהי כוונת התורה באיסור ניחוש, האם אסור לנחש את מספרי הלוטו? מהות האיסור 'לנחש' על פי התורה הוא, האיסור לחפש ולדמיין אחר סימנים למאורעות שיקרו בעתיד, או לתלות בסימנים הללו את ההצלחה או הכישלון במעשיו של האדם. למשל, אדם איחר לאוטובוס – מכאן סימן שלא צריך להגיע היום לעבודה. אבל אולי זה בכלל סימן שצריך לצאת בזמן?... אם הוא נתקל ביונה צחורה ורואה בה סימן טוב, ולכן יחליט לעשות דווקא היום עסקה מסוכנת, בהנחה שתצליח, הרי הוא 'מנחש', אבל מובן כי ניחוש אקראי של מספר בלוטו, אינו חלק מאיסור זה. הניחוש מסיר מעל האדם את האחריות למצבו, ומשליך אותה על הגורל העיוור. מי שמסתמך בהחלטותיו ובהנהגת חייו על סימנים מומצאים, מייחס כוח שליטה למה שאין בו כוח. נזכור: אין עוד מלבדו. "שלש ערים תבדיל לך... תכין לך הדרך". )יט, ב-ג( רש"י מפרש, שבדרכים הוצבו שלטים המכוונים את הדרך לערי המקלט. מדוע זכו ערי המקלט לשילוט מסודר, דבר שלא מצינו כדוגמתו אפילו בדרכים המובילות אל בית המקדש? ראשית, יש כאן אחריות כלפי הרוצח בשגגה, שלא יטעה בדרך ויסתכן בנפשו. מעבר לכך, מלמדת אותנו התורה פרק בהשפעה חינוכית. כאשר עולה האדם עם קורבנו אל בית המקדש, והדרך אינה משולטת בעבורו, אין לו ברירה אלא לשאול את העוברים ושבים להיכן עליו לפנות. כך מתפרסמת עלייתו, ותודעת המקדש חודרת ומשתרשת בהכרתם. לעומת זאת, כאשר מדובר ברוצח בשוגג, מוטב לנו שיגיע האדם הזה ליעדו כמה שיותר מהר; מבלי שמעשיו יתפרסמו. "וכל זקני העיר ההיא והקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו: ידינו לא שפכה את הדם הזה". )כא, ו( במה אשמים זקני העיר, שאפילו אינם יודעים את זהות החלל, אך נחשדים בשפיכת דמו? מתוקף תפקידם ומעמדם, זקני העיר ומנהיגיה נושאים באחריות מוסרית כלפי כל מה שמתרחש בתוכה: הן כלפי האורחים המזדמנים לעיר, והן כלפי חינוכם של יושבי העיר. העובדה שהגיע לעיר אורח, ואיש מתושבי המקום לא דאג לו כראוי למזון, לינה או הגנה, הם אינם יודעים מי הוא וכיצד נהרג, מצביעה על כך שהזקנים לא מילאו כראוי את חובתם. לא את חובתם כלפי המקומיים, ולא את חובתם כלפי האורחים. כיון שמי שיש בכוחו להשפיע, ובתפקידו להשפיע, נושא באחריות. )מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס( ְ ך ֹ ִמ ּתו ׁ ה ָרָש ּ ַהָפ הרב ישי וליס 000-90-50-02 מוזמנים להאזין הרצאות וסדנאות במגוון נושאים טיפ יומי פרשת השבוע מידע עדכני על פעילות ערכים ועוד תכנים מרתקים לקו התוכן של ערכים
4 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 5 ביקורת נכונה - ברמז אחרי תקופה לא קצרה בה למדנו על המסלול הבטוח לאיבוד ילד, חלילה, ועל הפתרון לכך, פתרון אותו הכתרנו בכותרת 'בנק הרגשות', הגיעה העת לדבר על חום ואהבה 'הלכה למעשה'. כלומר, איך אנחנו הופכים את בנק הרגשות הספונטני, הרגשי, הזורם, למשהו מקצועי יותר, מדויק יותר וממוקד יותר? ראשית, אלו הם הכללים: 1 .חום ואהבה – זהו החיסון הנפשי של הילד. גוף האדם צריך חיסון, נפש האדם גם כן. ילד אהוב הוא ילד חזק, שיעמוד בעזרת ה' באתגרים מורכבים, מזדמנים ומתחדשים. 2 .חום ואהבה, מהם? – רגשות בריאים הם לב החינוך, והם המזון לנפש הילד. הם מה שמגדלו בריא בנפשו, ומוכן לקבלת מרות. אהבת הורים ביסודה היא אהבה טבעית, כעין אינסטינקט שטבע הבורא בכל הורה. עלינו רק לשמר את האהבה הזו, ולהביע אותה בפני ילדנו, כדי שיהיו מודעים לאהבתנו, ובטוחים בה. וכך כתב בעל ה'חובות הלבבות': "אהבת הורים לילדים היא בטבע האדם, על מנת שיהיו בהורה כוחות לטפל בילדו". 3 .בנק הרגשות – הטענת המאגרים בזמני רגיעה, באופן מתפרץ וטבעי, כזה שיראה לילד שאנחנו באמת אוהבים אותו, מה שיעניק לו הרבה כוח גם לזמנים טובים פחות. 4 .בין אהבה לפינוק - אהבה איננה פינוק. אהבה = מה שהילד צריך, פינוק = מה שהילד רוצה. אהבה =בונה. פינוק = משחית. ילד שיקבל אהבה יגדל למבוגר חזק, וילד שיקבל פינוק יגדל למבוגר חלש. 5 .אם עד היום לא הענקנו – בבתים לא מעטים נמוכה המודעות על חשיבות הענקת הרגשות. מרגע שאנו מבינים את חשיבות העניין, אנחנו יושבים, מתכננים ומשנים כיוון. מחליטים מי, מתי וכיצד לעשות זאת. לעיתים האם מעניקה חום והאב לא, ולעיתים להיפך. ישנם בתים בהם הענקת החום היא על ידי מילים טובות והבעת רגשות באופן מעט שונה מהמקובל. אם על ידי הבעת אהבה באמצעות קניית בגדים ומתנות, או בצורת הבעת מחמאות בצורה מאופקת ומדודה, ועוד. לעניות דעתי, חובה שלפחות אחד מההורים יעניק את הרגשות באופן המקובל, מפני שאת הצורך הטבעי של חום ואהבה, איננו יכולים, וגם לא כדאי שנמנע מילדינו. 6 .וכשאין זמן – כשאין זמן אנו נעניק זמן איכות, שפירושו, ריכוז מוחלט בילד למשך זמן של 10-5 דקות, שיהיה שווה ערך לחצי שעה בפיזור הדעת. לצד זאת, אנו חייבים לנסות להרחיב את הזמן ככל שניתן, כך שהוא יקבל זמן ממש, באיכות. 7 .מקום הגבולות – אהבה היא תשתית החינוך, כי משמעת תתקבל רק כשהמצע הבסיסי הוא חום ואהבה. הורה שיעניק לילדו חום, אהבה ועידוד, יוכל להטיל מרות. ובעתיד בעזרת ה' נרחיב על כך. 8 .השילוב המנצח – ילד בריא הוא ילד שיקבל רוב הזמן חום ואהבה, ובמיעוטו, בעת הצורך, גבולות ברורים וחדים. בטורים הבאים נלמד בעזרת ה' על שדרוג מקצועי לאהבה הספונטנית. בשבועות הקודמים הבאנו שיטות שונות להעביר ביקורת בצורה כזו שהילד יקבל אותה. השבוע נדבר על שיטה ידועה יותר, והיא: ביקורת מרומזת. בערוב ימיו, ערב פטירתו וכניסת עם ישראל לארץ, נושא משה רבינו נאום תוכחה לעם: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" )דברים א, א(. וידועה השאלה, מהו פשר אזכור המקומות, בלא לפרט יותר? אומר רש"י: "'אלה הדברים' - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". רש"י מבאר שכל אחד מהמקומות המוזכרים נושא בתוכו "תוכחה מרומזת" לישראל. "מדבר" - מה שהכעיסוהו במדבר. "מול סוף" - מה שהמרו בים סוף. "מדבר פארן" - זה מעשה המרגלים. "חצרות" - מחלוקתו של קורח. מכאן לומד ה'כלי יקר' מסקנה באומנות הביקורת: "כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו, יוכיחם ברמז ולא בפירוש". כך כבר קודם למשה לימדונו חז"ל מתוך דברי יעקב לעשיו על אומנות ההשפעה בדרך רמז ולא ישירות. נתבונן בפירושו של רש"י: "כה אמר עבדך יעקב - אתה חשוב ממני. עם לבן גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה - ברכות אבא לא התקיימו בי אין לי קרקעות בארץ". באמירות אלו ביקש יעקב להרגיע את עשיו, ולעקור מליבו את שארית השנאה. ואמר: הרי אבא ברכני: "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", והרכוש הרב שצברתי בחוץ לארץ הוא לא מן השמים ולא מן הארץ. ונקט בעוד הרבה מסרים עקיפים. לדברי בעל 'אמרי חן', יעקב מתכוון כאן גם להרגיע את עשיו מהחשש שהוא מתעתד ליטול כעת חלק מאדמותיו ולהתנחל בהן. משום כך שולח יעקב להודיעו: "ויהי לי שור וחמור ועבד ושפחה" – עיסוקי הוא בעיקר ברעיית מקנה, ואין לך, לעשיו, לחשוש שאני חוזר לארץ כדי להתחרות עימך ולהצר את צעדיך. אבל דומה שהפסוק הקשה ביותר הוא: "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותירציני" היתכן? מהו המסר הסמוי כאן? "אמר ר' לוי: משל למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חברו, והכיר בו האורח שמבקש מארחו להורגו. אמר לו האורח: 'טעם תבשיל זה שאני טועם אצלך כתבשיל שטעמתי בבית המלך!' אמר המארח: 'מכיר אותו המלך?' פחד ולא הרגו"! )סוטה מא( מדברי חז"ל כאן מתברר, שיעקב אינו מחניף לעשיו, אלא מטיל עליו אימה ופחד בצורה עקיפה. על ידי הזכרת שם אלוקים העומד לימינו; רומז לו שרגיל הוא לראות את פני אלוקים, כדי שלא יעז עשיו לפגוע בו לרעה. וזה מה שלימדונו חז"ל )ברכות ז(: "טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות". וכך כותב רבי חיים פרידלנדר זצ"ל: "אם התוכחה באה מן החוץ אזי מתגבר כוח ההתנצחות, אך כאשר אדם מתבונן ומבקר את עצמו אין לו עם מי להתנצח וחוזר למוטב". )'שפתי חיים', מועדים(. נתבונן עד כמה יש להיזהר שלא להטיח ביקורת ישירה. ככל שנצליח להעביר את המסר בדרך עקיפה ומרומזת, כך נצליח יותר לפלס דרך לנפש הנער, וכח הקבלה יגבר על כח הדחייה. ַרת ֹ ְ ּתו ּך ּו ַה ִחנ הרב צביאלי בן צור חום ואהבה – סקירה כללית מה הם כללי בנק הרגשות? ביקורת מרומזת יעילה יותר ְדִדים ֹ ֵדד ִמ ְתמו ֹ ַע ִר מ ְתמו ֹ ִעם נ הרב דניאל נשיא
4 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 5 תכונות האיש ותכונות האישה שונים אלו מאלו, כפי שכבר ביארנו. מדוע זה כך? וכיצד מסתדרים יחד, למרות השוני הגדול? תפקיד האיש הוא לפתח ולהשביח את כוח האיש שבו, והאשה משלימה בעבורו את החלק שלו, התכונות שאינן שייכות כל כך לאיש. וכן, תפקידה של האשה הוא לפתח את הכוח המיוחד שבה, ולהעצימו, כאשר את התכונות האחרות הנצרכות לה, , משלים בעבורה האיש. מכך אנו למדים שדווקא הניגוד בין איש לאשה מאפשר לכל אחד מאיתנו להשלים את החיסרון הקיים בו, ולהאיר יחד בבית את אור השלמות, הכבוד והאהבה. כשם שיצירת אור איננה מתרחשת ללא מוליכי חשמל הפכיים, שלילי וחיובי, פלוס ומינוס, כך אין הבית עומד על תלו ללא השלמת האיש את חסרון אשתו, ולהפך. אמנם, כשם ששלילי וחיובי ללא אמצעי משותף גורמים לניתוק, כך גם בחיי נישואים. כדי לזכות להשלים זה את זה זקוקים האיש והאשה לאמצעי מקשר ומחבר. זהו שאמרו חז"ל: "זכו - שכינה ביניהם. לא זכו - אש אוכלתם". ה"שכינה" היא ביטוי לכוח האלוקי, בשוכנו בתוכנו. אם "זכו" בני הזוג - מלשון זיככו את עצמם, את נפשם, ועבדו על מידותיהם – אזי, על אף הניגוד ביניהם, הם זוכים לאור. לפי שמקשרת ביניהם "השכינה". אולם אם לא "זכו" – לא הזדככו, אין אמצעי שיקשר ביניהם, וממילא "אש אכלתם". ההשלמה אינה קיימת, אלא במקום אשר מצויים השונים. שני כסאות זהים אינם משלימים זה את זה, כסא ושולחן - כן. זהו שנאמר בבריאת האשה" :אעשה לו עזר כנגדו". לכאורה, הפסוק סותר את עצמו: האם האישה היא "עזר" לאדם, או שמא "כנגדו"? אלא שכאן מבארת לנו התורה את התועלת שבמערכת הנישואין. מפני מה יש בכוח האשה להשלים את האיש? רק משום שהיא "כנגדו". השלמה זו אינה רק הופכת את האיש והאשה לשני אנשים שלמים; אלא היא יוצרת מציאות חדשה ממש. איש ואשה שלמים הם אחד, ולא שניים שלמים. בברכות הנאמרות תחת החופה אנו אומרים- "ברוך... יוצר האדם". ברכה זו לא נאמרת, עת מגיע לעולם תינוק חדש, ולכאורה נוצר אדם. היא נאמרת רק בעת היכנסם של החתן והכלה תחת החופה; במעמד המיוחד בו מתאחדות נשמת האיש והאשה. רק כעת, יחד, הם נעשים לאדם, יצירה שלמה. בעיצומו של המשחק בחצר התלמוד תורה שמשתייך לציבור הליטאי, ניגש אלי אחד המלמדים ושאל: "אתה מכיר את הילד הזה, עם המראה החסידי, שנמצא לבדו בפאתי החצר?" "אכן", השבתי, "מדובר בתלמיד חדש שהגיע בשבוע שעבר לכיתתנו מת"ת חסידי". המחנך לא הרפה, ותהה: "הרי הילד חש כל כך זר ובודד, מדוע שלא תצרפוהו למשחק?" הנהנתי בראשי בחוסר רצון. המחנך ניגש אל הילד, העביר יד רכה על פאותיו המסולסלות, ואמר: "אני כל כך מחבב פאות מסולסלות, הלוואי שהיו לנו עוד כמה כמוך!"... הוא פנה לחברי המשחקים, ואמר: "זכיתם והגיע אליכם ילד חמד. תצרפוהו למשחק, אתם רק תרוויחו מזה". היה זה המחנך הבלתי נשכח, רבי אליהו הכהן מונק זצ"ל, איש חינוך משכמו ומעלה. ת.נ.צ.ב.ה. פרשת 'שופטים' מסתיימת בסוגייה קשה: 'עגלה ערופה'. הרקע לקיום מצווה זו נוצר בעקבות טרגדיה. אורח בא לעיר, ואיש לא שם לב. לבסוף מצאוהו הרוג בקרבת העיר, ולא נודע מי הכהו, זקני העיר הקרובה יורדים אל הנחל, ושם מתוודים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" )דברים כא, ז( מביא רש"י במקום את תמיהת חז"ל: "וכי עלתה על לב, שזקני בי שופכי דמים הם?! "אלא, לא ראינוהו, שלא בא ופטרנוהו בלא מזונות, ובלא לויה" )סוטה מו(. כתוצאה מדין זה תקנו חז"ל שצריך ללוות את האורח ארבע אמות. יש להתבונן בפשר הדברים. א. מכיוון שמדובר במקרה "שלא ראינוהו", מהי אם כן התביעה על זקני העיר, הרי לא ניתן לתת מזונות וללוות לאדם בלתי נראה?... ב. מדובר במקרה מצער של רצח, כנראה על ידי שודדים עזי נפש. וכי מה היו מסייעים לו המזונות או הליווי? ג. למדונו חז"ל: ש"אין מיתה בלא חטא", ואם-כן, העובדה שהאיש נרצח, ודאי נגרמה לו בגלל חטאיו. מה לזקני העיר ולמעשה הרצח? התשובה היא, שסמל השפל ביחסי אנוש הוא הגעה למצב של אגואיזם ואטימות סביבתית, עד כדי שהזולת נהפך לשקוף! זהו שיאו של השפל! מיהודי מצפים להביט סביב, לחוש ולהרגיש את הסובבים אותו, המוכרים והחדשים. וכאן באה התביעה על עצם ההגעה למצב של: "לא ראינוהו". איך קרה הדבר שהגיע אורח, ואתם אפילו לא ראיתם?! ועדיין, יש לברר את עניין מצוות לווית האורח. שמעתי ממו"ר הגרמ"ד נויגרשל שליט"א: למדונו חז"ל על מהותם של שני ימי הדין של ראש השנה. היום הראשון, הוא בבחינת 'דין קשה', ואילו היום השני 'דין רך' . מהיכן זה נלמד? מבאר מרן הגר"א דסלר זצוק"ל: נאמר במשנה בראש השנה: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" )ר"ה, א-ב( ומבאר הברטנורא: "ככבׂשים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעׂשרן, ואין שניים יכולים לצאת כאחד". אך מאידך נאמר שם: "וכולם נסקרין בסקירה אחת"! האם דנים אחד אחד, או סקירה אחת? מיישב הרב דסלר שהדינים בראש השנה מתרחשים בשתי צורות. ביום הראשון של ר"ה דנים כל אחד בפני עצמו, על זכויותיו וחובותיו כאדם, האם מימש את חובתו בזה העולם. וזהו דין קשה! "כי מי יצדק לפניו בדין"? אך ביום השני של ר"ה, הדין הוא על כלל הציבור. וכשדנים את הכלל, היחיד נמדד כחלק מהכלל. וזהו הדין הרך, כי יש לכל יחיד את הזכויות של כל הציבור. כשיהודי יוצא לבדו לדרך, מידת הדין מרחפת. נאמר בחז"ל: "כל הדרכים בחזקת סכנה" )ירושלמי, ברכות, ד( ועל כן מצווים אנו ללוותו, להגן עליו, לעשותו חלק מן הציבור. כך תהיה לו הגנה רוחנית, על ידי זכויות הציבור. גם מבחינה נפשית, כאשר יחוש האורח כחלק מהציבור, הן מהכנסת האורחים והן מהליווי שלאחריו, לא תהיה לו סיבה לחטוף מזון מזולתו, וכן אם חלילה יקום מולו שודד, סביר להניח שלא יוותר כה מהר על חייו, כי הוא חש שייך לציבור, ולציבור יש כוח. כאשר יש בידנו האפשרות להעניק לזולת חום, אכפתיות ותחושת שייכות, חובה עלינו לתת לו זאת. לבל נתבע חלילה, ונוכל לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". עשינו כל שביכולתנו להצילו. מתי נוצר אדם, מה יועיל מזון וליווי מול שודד אכזרי? שלם? יוצר האדם כוח הציבור ֲעָרִכים ִים ּ ַלַחי הרב דוד ברוורמן ֲעָרִכים ִדי ּ ְהו ּ ַ ִי ַת הי ּ ַלב הרב מיכאל לסרי
6 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 7 גל מור מאחל לכל אדם ילדות מאושרת כשלו. כששומעים את תיאורה, מבינים. ילדות בשכונת בת גלים, אוויר ים מלוח ומרענן. ההורים והאחים התאומים חלקו את דירתם עם שלושה כלבים, שלושה חתולים, תוכי, כנריות ואקווריום של דגי נוי. אלו, מלבד האורחים: שיירות חתולים שהגיעו לאכול וללקלק חלב, ולהקות עורבים שגלשו למרפסת לקבל את ארוחתם. על הכל ניצחה האם, גננת מוכרת ואהובה בשכונה, שהאירה פנים לכל ילד ולכל בעל חי. כל חיית מחמד שחלתה, הובאה לביתם. גל היה מתלווה אל אמו לביקור אצל הווטרינר, ועוקב אחר תהליך ההחלמה. הרצון לעזור ולרפא, כנראה צמח בנפשו כבר אז, והתווה את מקצועו לעתיד. אבל תחביבו הגדול היה הים. בכל שעות הפנאי שלו ירד גל אל החוף, לרוב עם אחיו התאום. ההנאה הגדולה ביותר הייתה גלישה על פני הגלים השוצפים. להעפיל לגובה מטר, שניים ושלושה, ולצלול בתוך משברי הקצף הרועמים. לשמחתו, גם בעת שירותו בצבא הוא שירת בתפקיד שאיפשר לו יום משמרת ויום גלישה. לאחר השירות הצבאי הוא תכנן עם אחיו התאום את טיול הגלישה הגדול לאוסטרליה. שם יש חוף אוקיינוס נודע, עם גלי ענק. לשם כך החליטו האחים לחסוך כסף להגשמת החלום. בבוקר הם הועסקו במלון כנושאי מזוודות נופשים, תפקיד שבו התשר משלש את המשכורת, ואחר הצהריים נהנו מגלישה בים. כשהיה להם מספיק כסף, הם יצאו למסע הגדול. נסעו דרך אירופה, טיילו וחוו, והגיעו לארצות הברית. הם נסעו לקליפורניה שטופת השמש, וגלשו להנאתם. כספם כלה, והם שבו לארץ לחדש את המלאי. כמה שמחו ההורים לשובם, אבל הייתה בפיהם בקשה, אופיינית כל כך להורים: תיהנו כמה שתרצו, אבל הניחו בסיס לעתידכם. תרכשו מקצוע. גל ציית. הוא בחר ברפואה המשלימה, בהתמחות בדיקור סיני. הלימודים כללו את הכרת מערכות הגוף ושדות האנרגיה, צמחי מרפא ועיסוי עשבים, שיאצו וטכניקות דיקור. ארבע שנות לימוד יסודיות להכרת הבסיס, ומכאן ואילך התחילה ההתמחות המעשית. לאחר שעות הלימודים הוא עבד כמשלוחן פיצות, כדי לממן את הלימודים. בשנים אלו הוא אף נישא לרעייתו. הגלישה הושעתה, לא נמצא עבורה פנאי. עם סיום הלימודים, החליטו גל ורעייתו לצאת להתאווררות. ומה מתאים יותר לציון ההתמחות ברפואת המזרח, מאשר טיול במזרח?! הם חשבו לנחות בהודו ולעשות את דרכם למזרח; נפאל, תאילנד והלאה, עד יפן. בפועל, הם נשארו בהודו, שם פגשו בצעירים ישראלים רבים, על חוף האוקיינוס ההודי. ומפלאי ההשגחה הפרטית: הכירו לו שם ישראלי יורד, שהתמחה ברפואה סינית ופתח בית חולים פרטי בסרי לנקה. העסק משגשג בפיקוחו של פרופסור, ורופאים בעלי שם עומדים בתור להתקבל כמתמחים ברפואה המשלימה. באחוות ישראלים הוא הזמין את גל להתמחות אצלו, חינם אין כסף. כשמיצו את החוויה, שבו גל ורעייתו לארץ, והתקבלו לקיבוץ 'בית אורן' בכרמל. גל פתח קליניקה מצליחה לרפואה סינית, והחיים התנהלו למישרין. הם חיו נפלא, והצליחו כל אחד בתחומו. אבל אז, החליט גל כי די להם בשלוש שנות עבודה מתישה. יש למלא את המצברים, לצאת לנופש בלי הגבלת זמן, לחזור להודו ולהתמכר לשלוותה. גל סגר את הקליניקה, והם הודיעו לקיבוץ על עזיבתם, שהתקבלה בצער. הם ארזו את תכולת הדירה, ואכסנוה במחסן. הם כבר רכשו כרטיסי טיסה, והקיבוץ אישר את דירתם למשפחה מצטרפת. אך במהלך הבדיקות הרפואיות לפני הטיסה, התברר להם שמבחינה רפואית, עדיף שיישארו כעת בארץ, ולא יצאו להודו. הם ביטלו את הטיסה, ונותרו ללא דירה וללא פרנסה. מה עושים? היכן ילונו מחר? גל ורעייתו נזכרו בידידים שהכירו בהודו. הם שמרו איתם קשר על קשר טלפוני רופף, וידעו שהם מתגוררים ביישוב 'לוטם'. הם צלצלו וביררו בהיסוס, והוזמנו לביתם בהתלהבות. גל ורעייתו נסעו בלב כבד. הכביש הצר התפתל בין ההרים, ובאמצע שומקום הזדקר שער צהוב מעשביית פרא, הודיע שהגיעו. נראה היה כי הישוב לוטם הוא העתק של הודו. את הרוגע אפשר לנשום באוויר. גיטרות וג'מבות פזורות היו על המחצלות בכניסות הבתים הפתוחים לרווחה. בלוטם, כמו בהודו, אין מה לגנוב. השלווה היא מותג המושב. הם התקבצו בה כולם: מטפלים הוליסטיים, ציירים, פסלים, מומחי גינון אורגני, מדריכים למחול, מנחי סדנאות, מטפלים בצבע, מומחים לרפואה סינית. חיפשו את השלווה והאושר, ומצאו. כמעט כל משפחות היישוב בוגרות הודו. חלק מהם גם בוגרי 'ערכים'. אבל המהפך האמיתי של לוטם התחיל לפני כחמש שנים. סמינר 'ערכים' שהתקיים ביישוב מילא את הכמיהה הרוחנית בתוכן ובעניין. מעגלים מתרחבים של שיעורי יהדות וחוגי בית נוצרו. קבוצת המתחזקים הפכה למגובשת, וכינתה את עצמה בחיוך כ'חסידות לוטם'. חדר אוכל ישן שלא היה בשימוש הוקצה כאולם בית הכנסת. כך נוסד בית הכנסת 'אהבת חינם' במעלה היישוב. ביום כיפור הראשון להיווסדותו, הופתעו המתפללים למצוא את עצמם במניין שכלל יותר ממאה משתתפים. אבל גל ומשפחתו לא חיפשו יהדות, אלא חיפשו מקום מגורים, ולוטם מצאה חן בעיניהם. הם שכרו מבנה נטוש, והחלו לשפצו. בד בבד ניסה גל להקים מחדש את מרפאתו. הם עוד לא הספיקו להתערות במקום, וכבר התרחש המאורע המסעיר. עם שחר פרצה לביתם שכנה נסערת, תינוקה בזרועותיה: "תצילו אותו!" היא זעקה. בערב הילד פרכס בחום גבוה. בתחילה חשבו שהוא רועד מצינת הלילה, אך עם שחר מצאוהו מחוסר הכרה. כחול. על סף המוות. אין רופא בלוטם, אז פונים לעוסק בדיקור סיני. הילד היה רפוי, לא היה לו דופק. גל ניסה לבצע הנשמה ועיסוי לב לחילופין, אך ללא תוצאות. הוא המשיך בהתמדה, כשייאוש קר לופת את לבו. זעקותיה המרות של האם הרעידו אותו. אז, הוא נשא עיניו כלפי מעלה, ואמר: "אלוקים, תחייה אותו!" והתינוק פקח את עיניו! "אלוקים, תודה!" קרא, והתינוק החל לבכות. האם הסתערה. הניפה, חיבקה, התייפחה. ואז, סוף סוף, נפרצה הדלת. הגיע האמבולנס. האם הצטרפה לנסיעה לבית החולים, שם אבחנו דלקת ראות חריפה. גל עמד מול מילות ההערצה של רעייתו: "אתה הצלת את התינוק, אתה החיית אותו!" "זה לא אני", הוא הודה, "זה אלוקים!" והשתתק. שניהם עמדו נדהמים. החוויה הזו הכניסה גורם חדש לחייהם. הם הלכו יחד לביתם של חבריהם. ביקשו לדעת יותר אודות האלוקים, זה שהציל את התינוק. ביישוב הסמוך, מורן, התקיים סמינר של 'ערכים', הם נרשמו. מאז, גל ורעייתו גלשו הרחק הרחק משם, אל מחוזות של אמת ואמונה. גלישה לגבהים ץ ֹ ִ יצו ּ ַהנ ִדי ּ ְהו ּ ַהי הוא המשיך בהתמדה, כשייאוש קר לופת את לבו. זעקותיה המרות של האם הרעידו אותו. ההחייאה שהצליחה השיבה גם אותם לחיים
6 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 7 כיצד פועל תהליך התשובה? תשובה: תשובה היא תהליך של חזרה לאחור, והפקת לקחים לעתיד. ניתן לקרוא לה 'מיחזור'. אנחנו מבקשים לחזור לנקודת המוצא. אי אפשר לשאוף לשיפור בעתיד, בלי תיקון הישן. אי אפשר לרוץ אל מטרה בלי עצירה לבקרה. גם ריבוי זכויות על ידי מצוות ומעשים טובים אינו יכול להוות תחליף לתיקון החטאים. המעשים השליליים אינם נמחקים מן המציאות ואינם נמוגים בעשן הזמן, הם קיימים במציאות הרוחנית ומהווים 'נזק סביבתי' רוחני בעולם. ימי הרחמים והסליחות ניתנו לנו כדי שנוכל לשוב בתשובה ולתקן את הנזק הרוחני שעשינו בעולם. אז מה עושים? כיצד מתמודדים עם משא העבר? לפני שאנו עומדים להרים ידיים, בשורת התשובה מספרת: אין מקום לייאוש, המצב הפיך. עלינו לערוך 'חשבון נפש' - ריכוז מסודר של 'מצבורי אשתקד', לבצע רישום של המעשים מן השנה החולפת. במה התקדמנו, או במה, חלילה, התרפנו בשנים עשר החודשים האחרונים? ומהן נקודות החולשה שלנו בעבודת ה'? מהן המידות המגונות שהביאו למכשלה, מהם הליקויים הנפשיים שהיו הסיבה הראשונה להתדרדרות? לשון הרע, למשל, יכול לנבוע משנאת חינם, או מגאווה. החיפוש אחר שורשי החטא מביא את האדם למסקנות מפתיעות אודות המניעים הסמויים של מעשיו. מסקנות אלו תהוונה בסיס לתיקון, כאשר יחפש האדם דרך חדשה. תהליך התשובה מלמד את היהודי לזהות את הכוחות הדומיננטיים הפועלים בנפשו, ולעמוד על טיבם. משהכיר בהם, יוכל לרתום אותם לעשיית טוב, לנצל את נטיותיו הטבעיות לעבודת ה'. זוהי ההשפעה המיידית של התשובה. ההשפעות הסגוליות גדולות ממנה ומרחיקות לכת: התשובה ממשיכה ללוות את האדם עד כיסא הכבוד, והוא עולה לדרגות שלא הגיע עדיהן קודם החטא. התשובה מפיקה מהרע עצמו את הטוב, מזוהמת החטא - את ההתרוממות של קרבת האלוקים. למפרע מתברר כי העבירה עצמה זיכתה את היהודי בהתעלות. בכוח התשובה להפוך עפר לזהב, ומצבורי רפש - ליהלומים נוצצים. לשליחת שאלות למערכת: org.arachim@alon הטלפון צלצל בדרכי לעוד סמינר. על הקו היה אדרי, בוגר סמינר ערכים. "הרב יצחק, יש לי בשורה טובה, ובשורה רעה – אני צריך עזרה!" הם היו משפחה מבוססת כלכלית ממרכז הארץ, שחייהם נקלעו לסחרור לאחר הסתבכות כלכלית שהובילה לפשיטת רגל. פגשתי אותם. זוג חביב בשנות החמישים לחייהם. מהר מאוד הבנתי שהם זקוקים לעזרה כלכלית, וגם לעידוד נפשי. לאחר כמה שיחות הם התחילו להשתתף בקביעות בחוג הבית הידוע אצל משפחת כהן. התמיכה הרוחנית שקיבלו עזרה להם מאוד, והבחנתי שהם שותים בצמא את דברי התורה והאמונה שנשמעו בשיעורים. הצעתי להם להגיע לסמינר. הם היססו. הבנתי שהנושא הכלכלי מרתיע אותם. "אל תדאגו", אמרתי להם. "אתם תשלמו ככל שתוכלו, ואני אמצא יהודים טובים שישמחו להשתתף במצווה ולממן את השאר". במהלך הסמינר הם ישבו מרותקים להרצאות, ועזבו את המקום כשהם נפעמים ונרגשים. "גם אנחנו רוצים לקיים אצלינו חוג בית קבוע", אמרו. ביתם של משפחת אדרי הפך למקום תורה, כאשר שיעורי אמונה והרצאות יהדות מתקיימים בו פעם בשבועיים. למאור שבתורה יש השפעה רוחנית עצומה, ובהדרגה הבית כולו שינה את פניו, ללא היכר. לוויתי אותם יחד עם הליווי מקצועי של מחלקת 'טיפול המשך' של 'ערכים', היודעים היטב כי הסיוע הצמוד הוא המפתח להצלחה בתהליך החזרה בתשובה. כפי שקורה לא פעם במצבים כאלה, המפנה הרוחני לא נעצר בגבולות המשפחה, אלא השפיע על מעגלים נוספים; כאשר מכרים וקרובים משתתפים בחוג הבית, ובהמשך מתחזקים גם הם. אלא שמי שנשארה מחוץ למעגל ההשפעה, הייתה דווקא הבת. זו, אף שהשתתפה בסמינר הראשון שהתחיל את כל התהליך, נותרה אדישה לגמרי. ההרצאות לא עניינו אותה, וגם כ'שעשתה טובה' ונכנסה, העבירה את זמנה בהתעסקות עם הטלפון. התהליך הרוחני שעבר על הבית פסח עליה לחלוטין. פעילי ערכים הזהירו את ההורים שלא יפעילו לחצים על הבת, ועדיין, הייתה ציפייה שמשהו מכל האנרגיה הרוחנית שזרמה בבית יחלחל גם אליה, וישפיע ולו במעט. אך דומה היה כי הדבר כבר לא יקרה. עד לאותה שיחת טלפון מפתיעה. "הבשורה הטובה", אומר אדרי, "בתי החליטה סוף סוף לתפוס את עצמה בידיים ולהתחזק. קיבלה על עצמה שבת וכשרות. אבל... יש בעיה". נדרכתי. "בדיוק כשהיא החליטה להתחזק, ואף התחילה להתעניין במדרשה בה תוכל ללמוד, היא קיבלה זימון לצבא. מועד ההתייצבות הוא בעוד שבועיים". הבנתי היטב את הבעיה. אם בתם תתגייס, הלחץ החברתי והניתוק מהבית יעשו את שלהם. בשלוש השנים הקרובות בוודאי לא יהיה עם מי לדבר, ומי יודע אם אחר כך... "תשמע, בשלב הזה אי אפשר לדחות את הזימון. אבל כשיגיע תור בתך להתייצב, אני אבוא איתכם", כך אמרתי, למרות שלא ידעתי מה בדיוק אעשה. שבועיים אחר כך הגעתי יחד עם ההורים והבת ללשכת הגיוס בתל השומר. "אני נציג המשפחה, וחשוב לי לשוחח עם המפקד ולהסביר לו למה תהיה זאת טעות לגייס אותה". אמרתי לחייל בפתח. הלה גיחך. "זה לא עובד ככה", הוא אמר. משכתי בכתפי. "תעביר את ההודעה הזאת פנימה למפקד שלך, ושהוא יחליט". כעבור מספר רגעים, אני נקרא להיכנס פנימה. המפקד, אדם מבוגר שישב מאחורי המכתבה, בוחן אותי בסקרנות. "אתה יודע שהדברים לא מתנהלים כך". אמר לי כשהסברתי את מבוקשי. "ראה", אמרתי לו, "אני עובד בארגון 'ערכים'. האישה הצעירה הזאת נמצאת ממש בתחילת ההתחזקות הרוחנית, ולא היית רוצה שבגלל הגיוס לצבא ירד הכל לטמיון, ומי יודע מה יהיה עתידה". לפתע השתנה מבטו. "עם איזה ארגון אמרת שאתה עובד?" שאל. "ערכים", השבתי, בלי להבין לאן הוא חותר. חיוך הפציע על פניו. "הבוס שלך הוא יוסי וליס? מסור לו ד"ש ממני, ותגיד לו שאם הוא משוכנע שהאישה הזאת בדרכה לשמירת מצוות, אני אדאג שתקבל פטור על רקע דתי". התברר שהמפקד היה בעברו פקוד של הרב יוסף וליס שליט"א, לשעבר איש חיל האוויר וכיום יו"ר ארגון ערכים. בתם של בני הזוג אדרי עזבה את לשכת הגיוס, היישר למדרשה בירושלים, שם התחזקה מאוד. ואני למדתי מוסר השכל חשוב: לעולם אין להתייאש מנשמתו של אף יהודי. גם אם נדמה לך שהמאמצים הם לחינם, לעולם אינך יכול לדעת באיזה שלב תפתח הדלת הנכונה. הבא להיטהר - מסייעין בידו. בעזרת השם כשמפקד הלשכה חתם על פטור מגיוס ֲעָרִכים ֵרי ֹ ֵמֲאחו ְ ָלִעים ּ ַהק הרב יצחק מאמו ּ"ת ׁ ו ש ִע ֲם עָרִכים הרב זאב גרינוולד הרב יצחק מאמו רכז ערכים במחלקת משפחות, אזור המרכז
8 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 9 לע"נ האישה החשובה מרת דבורה פרומר ע"ה בת ר' אברהם שמואל ז"ל א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת חידון טריוויה א-ב לפרשת השבוע. שאלות קלות ומאתגרות כדי שכל בני המשפחה יוכלו להשתתף, ליהנות ולהצליח! חנוכת הבית | ח. זדון | ז. ונשל | ו. היטב | ה. דברי צדיקים | ד. גרזן | ג. ביכורים | ב. אויבים | א. נגעים | נ. לחטוב עצים | מ. מלך | ל. כל נשמה | כ. ידינו לא שפכו את הדם הזה | י. טף | ט. שופר | ש. רום לבבו | ר. קרבים | ק. צבאות | צ. פריזי | פ. עד | ע. ספר תורה| ס. תשובות אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ת. ְטִר ְיוָיה ָ ת ּ ַ ב ׁ ֻ ְלַחן ש ׁ ֲעָרִכ ְ ים לש מול מי יוצאים למלחמה? אותם מותר לנו לקחת בשבי, מעיר שנלחמת בנו )ואין חיוב להורגם(: איך שופטים צריכים לבדוק את העדים? מה אנו מצווים למנות עלינו כשניכנס לארץ? איזה שרים מפקידים על העם לפני המלחמה? כלי שבאמצעותו חוטבים עצים: מה אסור לחַ יות מערי העמים שסביבנו? מילה נרדפת ל'כוונה רעה' )מצוינת בהקשר של מישהו שעשה בכוונה מעשה לא טוב(: מה צריך לכתוב לעצמו המלך? הפסוק אומר שלמלך אסור להתגאות. איך נקראת הגאווה? אותם אנו מביאים בטנא אל בית המקדש, ונותנים לכהנים: מה אומרים זקני העיר שקרובה אל החלל על הנחל? באיזו מילה מתאר הפסוק את המקרה שהברזל נשמט מהגרזן? משהו שאם אנחנו לא מבינים בו, צריך ללכת לכהן )דיניהם מפורטים בפרשת תזריע(: כשהכהן אומר לעם שהם ניגשים למלחמה, הוא אומר להם "אתם"...? מה השוחד מסלף? למה הולכים ליער? איזו מלאכה הולכים לעשות שם? אחד משבעת העמים שחיו בארץ? איך נקראת החגיגה שעורכים בתום בניית בית חדש? איך נקרא מי שראה מקרה מסוים, ומספר עליו בבית משפט? שאלת בונוס: במה תוקעים בחודש אלול? אחרי "אל ירך לבבכם", נאמרים 3 דברים שלא צריך שיהיה לנו משונאינו הקמים עלינו. מהם? מתוך הספר "משפטי התורה" של הרה"ג צבי שפיץ שליט"א א. מבואר בגמ׳ במסכת ב״מ )מג( ובשו״ע חו״מ )שנט, ה( שכל המשתמש בחפץ השייך לחברו ללא רשותו, ואפילו אם דעתו להחזיר אותו בגמר השימוש – נקרא גזלן, ואסור לעשות כן. ואם לקחו – צריך להחזיר את החפץ מיד למקום שנלקח משם, בהתאם להלכות השבת גזלה המבוארות בשו״ע )שנה, א( וע״ש. ב. אין לקחת ללא רשות חברו דבר מאכל או חפץ אחר, אשר השימוש בו גורם הפסד לבעלים ומכלה את החפץ או מפסיד חלק ממנו. דין זה נאמר אפילו אם ברור לו שכאשר ייוודע הדבר לחברו הוא יסכים למעשהו. אולם בדיעבד, מי שדחוק ביותר למאכל מסוים או לחפץ הנ״ל, וברור לו שכאשר ייוודע הדבר לחברו הוא יסכים ברצון גמור למעשהו, יש למתיר לעצמו לקחת את החפץ על מי לסמוך. ג. מותר לאדם להשתמש בחפץ השייך לחברו, אם המשתמש יודע בוודאות שמחמת יחסיהם הטובים בעל החפץ היה מרשה לו להשתמש בחפץ אם היה מבקש זאת ממנו, ובתנאי שלא יגרם לחפץ נזק או חסרון מחמת השימוש. היתר זה קיים בעיקר אם במקרים אחרים כשביקש ממנו להשתמש בחפץ הנ״ל או בחפצים בעל ערך ממוני דומה - חברו הרשה לו זאת ברצון גמור. למרות האמור לעיל, גם במקרים שקיימת וודאות שחברו ירשה לו, אם יש באפשרותו לשאול רשות מפורשת מחברו, עליו לעשות זאת. חפץ אשר ידוע לכל שאין בעליו מקפיד על אף אדם אם ישתמש בו, מותר לכל אדם להשתמש בו ללא רשות. כמו כן, מותר לאדם להשתמש בחפץ של חברו לצורך מצוה, כמו בטלית של חברו, ארבעת המינים וכדומה. היתר זה קיים בתנאי שאין הבעלים זקוקים לחפץ זה באותו זמן, וכן שהמשתמש אינו מחסר או מקלקל את החפץ של חברו על ידי שימושו, וכן בתנאי שיחזירנו למקום שלקחו משם לאחר גמר השימוש. ד. בכל מקום שיש בו מנהג ידוע שאפשר לאכול משל חברו, גם אם אינו מבקש ממנו רשות בכל פעם, כגון במקרה של חברים הנמצאים באותו חדר בפנימייה, וכך נהוג אצלם, או מי שמתארח אצל חברו בבית, והחבר מכבדו כאשר הוריו אינם נמצאים בבית וכד׳ - מותר לו לכתחילה לאכול, ואינו צריך להמתין לרשות ההורים. )משפטי התורה ב״מ, יח( אסור להשתמש בחפץ השייך לאדם אחר ללא רשותו, גם כאשר לא נגרם לחפץ נזק כל שהוא מחמת השימוש. העושה כן -נקרא גזלן, ואפילו אם השתמש בחפץ בזמן שבעליו אינו זקוק לו. שימוש בחפץ ללא ידיעת בעליו ּם ּ ו ִסכ ָבה ּ ו ׁ ְ ש ת ּ אליהו היה זקוק לעט כדי לחתום על שיק ולמסור לחברו, אך לא היה לו עט, וגם לחברו לא היה. הוא הבחין שעל השולחן שלידו בבית המדרש נמצא עט, אבל הבעלים שלו לא בסביבה. האם מותר לו להשתמש בחפץ השייך לאדם אחר ללא רשותו, כאשר בדעתו להחזירו למקומו הראשון כשיגמור להשתמש בו? ומה יהיה הדין, אם המשתמש בטוח שחברו היה מרשה לו בחפץ לב להשתמש בעט? ְ ֵאָלה ׁ ש
8 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 9 ״אֱ מֹר נָ א, רַ ּבִ י יְ הּודִ י, הַ אִ ם טֶ רֶ ם סִ ּיַ מְ ּתָ אֶ ת הַ ּתְ פִ ּלָ ה?״ הַ ּזָ ר הִ פְ ׁשִ יל אֶ ת טַ ּלִ יתֹו מֵ עָ לָ יו וְ הֵ צִ יץ סְ בִ יבֹו לִ רְ אֹות הַ אִ ם ּבֹו מְ דֻ ּבָ ר. מִ ּׁשֶ רָ אָ ה ּכִ י הּוא הַ ּמִ תְ ּפַ ּלֵ ל הָ אַ חֲ רֹון ׁשֶ ּנִ ּצָ ב ּבִ תְ פִ ּלָ תֹו, הִ פְ טִ יר ּבְ נִ יחּותָ א לְ עֻ ּמַ ת הַ ּׁשַ ּמָ ׁש ּגְ בַ ּה הַ ּקֹומָ ה: ״הַ אִ ם נָ הּוג ּכָ אן לִ נְ עֹל אֶ ת ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת ּבְ אֹור הַ ּיֹום?״ הַ ּׁשַ ּמָ ׁש הֶ עֱ וָ ה אֶ ת ּפָ נָ יו ּבְ עֶ לְ ּבֹון ּבָ רּור. הַ אִ ם אֵ ין הַ ּיְ הּודִ י מַ בְ חִ ין ּבְ מַ אֲ מַ ּצָ יו הַ מְ רֻ ּבִ ים? ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת הֵ חֵ ל אַ ט אַ ט לִ לְ ּבֹׁש ּפָ נִ ים חֲ דָ ׁשֹות ּבְ נִ ּצּוחֹו הַ ּנִ מְ רָ ץ. עַ ׂשְ רֹות ּבְ נֵ י נֹעַ ר וְ אַ בְ רֵ כִ ים צְ עִ ירִ ים מַ ּטִ ים אַ ף הֵ ם ׁשֶ כֶ ם לְ סַ ּיֵ עַ ּבִ מְ לֶ אכֶ ת הַ ּקֹדֶ ׁש. מְ נֹורֹות הַ ּקְ רִ יסְ טָ ל עֲ צּומֹות הַ ּמְ מַ ּדִ ים, הַ ּמִ ׁשְ ּתַ לְ ׁשְ לֹות מִ ן הַ ּתִ קְ רָ ה, מֻ ּלְ אּו ּבְ נֵ רֹות חֵ לֶ ב אֲ רֻ ּכִ ים, ׁשֶ ּיָ אִ ירּו אֶ ת הַ חֶ דֶ ר ּכֻ ּלֹו ּבְ אֹור יְ קָ רֹות. זֵ רֵ י עֲ נָ ק ׁשֶ ל ּפְ רָ חִ ים מְ לַ ּבְ בִ ים טֹובְ לִ ים ּבְ יֶ רֶ ק מְ עַ ּטְ רִ ים ּכָ ל ּפִ ּנָ ה ּומְ פִ יצִ ים אֶ ת רֵ יחָ ם הַ ּטָ רִ י וְ הֶ עָ נֹג ּבֶ חָ לָ ל, וְ אִ ּלּו הָ רְ צָ פֹות וְ הָ רָ הִ יטִ ים מֹרְ קּו עַ ד ּבָ רָ ק. ּבְ עֹוד ׁשָ עֹות סְ פּורֹות עֹומֵ ד רַ ּבָ ם הֶ חָ דָ ׁש, ּגְ דֹול הַ ּדֹור, רַ ּבִ י מֹׁשֶ ה סֹופֵ ר ּבַ עַ ל הַ ׳חֲ תַ ם סֹופֵ ר׳, לְ הֹופִ יעַ ּולְ כַ הֵ ן ּפְ אֵ ר ּבְ עִ ירָ ם, וְ עָ לָ יו, ׁשַ ּמַ ׁש ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת, מֻ ּטָ ל לְ הָ כִ ין ּולְ קַ ּׁשֵ ט אֶ ת הַ ּמָ קֹום ּכַ ּיָ אֶ ה לָ אֹורֵ חַ הַ ּדָ גּול. הַ הֲ כָ נֹות לְ טֶ קֶ ס קַ ּבָ לַ ת הַ ּפָ נִ ים ּתֹופְ סֹות ּתְ אּוצָ ה. רֹב רֻ ּבָ ם ׁשֶ ל הַ ּמִ תְ ּפַ ּלְ לִ ים ּכְ בָ ר עָ זְ בּו אֶ ת הַ ּמָ קֹום, מִ י מֵ רְ צֹונֹו הָ אִ יׁשִ י, ּומִ י ּבְ עִ ידּודָ ם הַ ּנִ מְ רָ ץ ׁשֶ ל הַ ּׁשַ ּמָ ׁש וְ עֹוזְ רָ יו, וְ רַ ק עֹובֵ ר הָ אֹרַ ח הַ ּמּוזָ ר מְ מָ אֵ ן, מִ ּׁשּום מָ ה, לְ סַ ּיֵ ם אֶ ת ּתְ פִ ּלָ תֹו הַ ּמִ תְ אָ רֶ כֶ ת ּולְ פַ ּנֹות אֶ ת הַ ּׁשֶ טַ ח לְ טֹובַ ת אִ רְ ּגּון טֶ קֶ ס קַ ּבָ לַ ת הַ ּפָ נִ ים. הַ ּגַ ּבַ אי ּפֹונֶ ה אֶ ל הַ ּיְ הּודִ י ּבְ נִ ימָ ה רְ גּועָ ה, אַ ף עַ ל ּפִ י ׁשֶ ּסַ בְ לָ נּותֹו עֹומֶ דֶ ת עַ ל סַ ף ּפְ קִ יעָ ה. ״רַ ּבֵ נּו הַ ּקָ דֹוׁש ּבַ עַ ל ’הַ חֲ תַ ם סֹופֵ ר׳ עֹומֵ ד לְ הַ ּגִ יעַ ּולְ כַ הֵ ן ּבְ רַ ּבָ נּות ּבְ עִ ירֵ נּו. וַ ּדַ אי ּתָ בִ ין ׁשֶ עָ לֵ ינּו לְ קַ ּׁשֵ ט אֶ ת ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת ּכְ מֵ יטַ ב יְ כָ לְ ּתֵ נּו״. ״קַ ּבָ לַ ת ּפָ נִ ים? עַ ל זֶ ה ּכָ ל הָ רַ עַ ׁש וְ הַ הֲ מֻ ּלָ ה?״ מְ לַ גְ לֵ ג הַ ּזָ ר ּבְ בִ ּטּול. ״הֹון ּתֹועֲ פֹות אַ ּתֶ ם מְ פַ ּזְ רִ ים עַ ל נֵ רֹות ּופְ רָ חִ ים, אִ ּיּורִ ים וְ קִ ּׁשּוטִ ים. ּכַ ּמָ ה עֲ נִ ּיִ ים יָ כְ לּו לֶ אֱ כֹל לָ ׂשֹבַ ע ּבְ כֶ סֶ ף זֶ ה!״ ״מִ ן הַ ּסְ תָ ם ֹלא ׁשָ מַ עְ ּתָ עָ לָ יו מֵ עֹולָ ם, עַ ל רַ ּבֵ נּו הַ ּקָ דֹוׁש!״ הַ ּׁשַ ּמָ ׁש הַ ּנִ כְ ּבָ ד הֵ חֵ ל לְ הַ אֲ דִ ים מִ ּתַ רְ עֹמֶ ת. ּכֵ יצַ ד מֵ עֵ ז הַ הֵ לֶ ְך הַ ּתִ מְ הֹונִ י לְ זַ לְ זֵ ל ּבִ גְ דֹול יִ ׂשְ רָ אֵ ל? ״ּדַ וְ קָ א ׁשָ מַ עְ ּתִ י עָ לָ יו ֹלא מְ עַ ט״, עֹונֶ ה הַ ּזָ ר ּבְ ׁשִ וְ יֹון נֶ פֶ ׁש. ״ּתִ מְ הֹונִ י הּוא, ּומּוזָ ר. וְ אֵ יזֹו ּגְ דֻ ּלָ ה מְ צָ אתֶ ם ּבֹו ּבִ כְ לָ ל? אָ מְ נָ ם יֹודֵ עַ סֵ פֶ ר הּוא, אּולָ ם ּתְ מּורַ ת זֹאת וַ ּדַ אי יְ קַ ּבֵ ל מַ ׂשְ ּכֹרֶ ת ׁשְ מֵ נָ ה. וְ עַ ל זֹאת ּבָ אִ ים אַ ּתֶ ם עֹוד לְ הֹוסִ יף לֹו ּבִ פְ רָ חִ ים וְ קִ ּׁשּוטִ ים?״ ׁשַ ּמַ ׁש ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת מֵ עֹולָ ם ֹלא נִ תְ קַ ל ּבְ חֻ צְ ּפָ ה וְ עַ ּזּות ּפָ נִ ים ׁשֶ ּכָ זֹו. ּפָ נָ יו מַ אֲ דִ ימֹות, וְ הּוא מְ סַ ּנֵ ן ּכְ נֶ גֶ ד הַ מְ חֻ ּצָ ף: ״הָ אֶ חָ ד ּבָ א לָ גּור וַ ּיִ ׁשְ ּפֹט ׁשָ פֹוט?״... ״אַ ל נָ א ּתְ דַ ּבֵ ר ּכָ ְך, יְ דִ ידִ י״, עֹונֶ ה לֹו הַ הֵ לֶ ְך ּבְ נִ יחּותָ א, ״הֵ ן מִ ּלִ ים אֵ ּלּו ׁשֶ ל אַ נְ ׁשֵ י סְ דֹום הֵ ן. אֵ ין זֶ ה מִ ן הָ רָ אּוי לִ כְ בֹודֹו ׁשֶ ל הָ רַ ב לְ גָ רֵ ׁש אֹורְ חִ ים אֲ חֵ רִ ים עַ ל מְ נָ ת לְ קַ ּבֵ ל אֶ ת ּפָ נָ יו. מִ ן הָ רָ אּוי הּוא ׁשֶ ּתְ קַ ּבְ לּו עֲ לֵ יכֶ ם לְ הִ ּדַ ּבֵ ק ּבְ מִ ּדֹותָ יו ׁשֶ ל אַ בְ רָ הָ ם אָ בִ ינּו, לִ הְ יֹות מַ כְ נִ יסֵ י אֹורְ חִ ים וְ גֹומְ לֵ י חֲ סָ דִ ים״. ּובְ אָ מְ רֹו זֹאת ּפָ רַ ח לֹו הָ אֹורֵ חַ מִ ּבֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת וְ נֶ עֱ לַ ם, ּבְ טֶ רֶ ם יַ סְ ּפִ יקּו עֵ ינֵ יהֶ ם הָ רֹוׁשְ פֹות ׁשֶ ל הַ ּגַ ּבַ אי וְ עֹוזְ רָ יו לְ כַ ּלֹות ּבֹו אֶ ת זַ עֲ מָ ם. אַ חַ ר הַ ּצָ הֳ רַ יִ ם, ּכַ אֲ ׁשֶ ר עָ מְ דּו הַ ּׁשְ לִ יחִ ים לָ צֵ את ּולְ הַ קְ ּבִ יל אֶ ת ּפְ נֵ י רַ ּבָ ם הֶ חָ דָ ׁש, נָ פֹוצָ ה הַ ּׁשְ מּועָ ה ּכִ י הָ רַ ב ּכְ בָ ר נִ מְ צָ א ּבָ עִ יר זֶ ה מִ ּכְ בָ ר, הִ ּגִ יעַ ּבְ ׁשֶ קֶ ט ּובְ צִ נְ עָ ה וְ אַ ף הִ סְ ּפִ יק לְ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל ּבַ ּקָ הָ ל... ׂשַ עֲ רֹותָ יו ׁשֶ ל הַ ּׁשַ ּמָ ׁש סָ מְ רּו ּבְ הִ ּזָ כְ רֹו ּבַ הֵ לֶ ְך ׁשֶ הִ תְ ּפַ ּלֵ ל ּבְ בֵ ית הַ ּכְ נֶ סֶ ת ּבְ אֹותֹו הַ ּבֹקֶ ר, הֵ לֶ ְך אֹותֹו ּגֵ רֵ ׁש מֵ עַ ל ּפָ נָ יו ּבְ בֹׁשֶ ת ּפָ נִ ים... ּבְ רֹאׁש מֻ רְ ּכָ ן הּוא ּפֹונֶ ה אֶ ל הָ רַ ב הֶ חָ דָ ׁש ּומְ בַ ּקֵ ׁש אֶ ת סְ לִ יחָ תֹו. ״עַ ל מָ ה עָ לַ י לִ מְ חֹל לְ ָך?״ צֹוחֵ ק הַ ׳חֲ תַ ם סֹופֵ ר׳ ּבְ טּוב לֵ בָ ב, ״הֵ ן לִ כְ בֹודִ י ּגֵ רַ ׁשְ ּתָ אֹותִ י...״ ״אּולָ ם״, הֹוסִ יף ּבְ פָ נִ ים מַ רְ צִ ינֹות, ״ּכָ ל מַ ה ּׁשֶ ּבִ ּקַ ׁשְ ּתִ י מִ ּמְ ָך אֹודֹות קַ ּבָ לַ ת אֹורְ חִ ים וְ אַ הֲ בַ ת יִ ׂשְ רָ אֵ ל אַ זְ ּכִ יר ּבָ זֹאת, וַ אֲ בַ ּקֵ ׁש ׁשֶ ּיָ חּול ּבִ ּפְ רֶ ׁשְ ּבּורְ ג עִ ירֵ נּו הֵ חֵ ל מִ ּיֹום זֶ ה וְ הָ לְ אָ ה״. נֹולַ ד ּבְ ז׳ ּבְ תִ ׁשְ רֵ י תקכ״ג לְ אָ בִ יו רַ ּבִ י ׁשְ מּואֵ ל. ּכְ בָ ר מִ ּיַ לְ דּותֹו הִ תְ ּפַ רְ סֵ ם ּבְ מֹחֹו הֶ חָ רִ יף, ּובְ גִ יל 9 נִ ׁשְ לַ ח לִ לְ מֹד ּבִ יׁשִ יבָ תֹו ׁשֶ ל רַ ּבִ י נָ תָ ן אַ דְ לֶ ר ּבִ פְ רַ נְ קְ פּורְ ט, ּגֶ רְ מַ נְ יָ ה. רַ ּבִ י מֹׁשֶ ה ּכִ הֵ ן ּבְ רַ ּבָ נּות ּבֶ עָ רִ ים ּדְ רֶ עזְ נִ יץ ּומַ טֶ רְ סְ דֹורְ ף, ּובַ הֶ מְ ׁשֵ ְך הִ תְ מַ ּנָ ה לְ רַ ב הָ עִ יר ּפְ רֶ ׁשְ ּבּורְ ג ּבְ הּונְ גַ רְ יָ ה, ׁשָ ם הֵ קִ ים אֶ ת הַ יְ ׁשִ יבָ ה הַ ּגְ דֹולָ ה, אֵ לֶ יהָ נָ הֲ רּו ּתַ לְ מִ ידִ ים מִ ּכָ ל רַ חֲ בֵ י אֵ ירֹוּפָ ה. הּוא נֹודַ ע ּבְ פִ סְ קֵ י הַ הֲ לָ כֹות ׁשֶ ּפָ סַ ק, ׁשֶ הִ תְ קַ ּבְ לּו עַ ל יְ דֵ י ּכָ ל ּגְ דֹולֵ י הַ ּדֹור לְ ֹלא עֹורְ רִ ין. ּכָ תַ ב אֶ ת הַ ּסְ פָ רִ ים ’חֲ תַ ״ם סֹופֵ ר׳, ’ׁשִ ירַ ת מֹׁשֶ ה׳ וְ ׳תֹורַ ת מֹׁשֶ ה׳, וְ כֵ ן הֹוצִ יא אֶ ת הַ ּפְ סָ ק הַ ּיָ דּועַ ״חָ דָ ׁש אָ סּור מִ ן הַ ּתֹורָ ה״ עַ ל מְ נָ ת לִ מְ נֹעַ מֵ הָ רֵ פֹורְ מִ ים לִ מְ צֹא ּפְ רָ צֹות ּולְ חַ ּדֵ ׁש ּדְ בָ רִ ים ּבַ ּיַ הֲ דּות. הַ חֲ תַ ״ם סֹופֵ ר נִ פְ טַ ר ּבְ יֹום כ״ה ּבְ תִ ׁשְ רֵ י ת״ר. ּת, ַ ֲהדו ּ ְ ַ הי ִ ּ ים ב ְ ֶדֶרך ׁ ְ ּכִ ִיל ְ ים וַה ְמַח ּד ְ ש ׂ ֹ ּ ם״ כְ ֶנֶג ַד ה ּמַ ש ָר ּה ב ְ ָכ ָ ל מקו ֹ ּ ִ ר מ ַ ן ה ּתו ׁ ָ אסו ָ״חָדש ֹא ְ ָרֵא ַל ס ּבָ ּא ב ְ ל ׂ ְ ִ יש ּ ָ לֶלֶכ ּת ב ְ ֶדֶרך ּ ְת, וָעֵלינו ָ נו ׁ ְ ּ ב ְ ַחְדש ֹ ְם וֶדֶרך ּ ָם מקו ׁ ו ָרה ש ֹ ֶ ֵא ּ ין בַ ּתו ׁ ש ּ ִנים. ִ ְ ים ו ִת ּקו ׁ ּש ּ ִם ח ּדו ׁ ו ש ֵפר ֹ ֶ ה סו ׁ ש ֹ ִ י מ ּ ֵפר׳ ַרב ֹ ַה ֲ׳חַת״ם סו ְמִר ָ ים עָליו ֹ ּ או ְוָהיו ּכָ ל יְ הּודִ י מִ ּיִ ׂשְ רָ אֵ ל יֵ ׁש לֹו מַ עֲ לָ ה ּגְ דֹולָ ה וַ חֲ ׁשּובָ ה מְ אֹד לִ פְ נֵ י הַ ּבֹורֵ א. לִ פְ עָ מִ ים אֶ פְ ׁשָ ר לְ הִ תְ ּבַ לְ ּבֵ ל מֵ חָ זּותֹו הַ חִ יצֹונִ ית וְ לִ טְ עֹות ּבֹו. אּולָ ם אַ ל לָ נּו לִ ׁשְ ּכֹחַ ׁשֶ ּכָ ל אָ דָ ם מִ ּיִ ׂשְ רָ אֵ ל הּוא יַ הֲ לֹום יָ קָ ר ּבִ פְ נֵ י עַ צְ מֹו, ּגַ ם אִ ם אֵ ינֶ ּנּו יְ כֹולִ ים לְ הַ בְ חִ ין ּבְ כָ ְך ּתָ מִ יד, וְ לָ כֵ ן יֵ ׁש לְ הַ קְ ּפִ יד ׁשֶ ֹּלא לְ זַ לְ זֵ ל ּבְ אַ ף יְ הּודִ י מִ ּיִ ׂשְ רָ אֵ ל, ּכִ י ּבְ יַ הֲ לֹומִ ים אֵ ין מְ זַ לְ זְ לִ ים. ָ ֶזה! ּ ָ ָבר כ ּ ּ ֵ ט? אין ד ו ׁ ָ ש ּ ִדי פ ּ ֵל | ְ יהו ּ ְ כ ׂ ַס ַר הש ּ מו ... ֹ תו ֹ ִ ים או ׁ ֹ ְ - מָגְרש ְדו ּ ַע ְל מָנ ְת לַכב
הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים 10 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 11 מֶ לֶ ְך אֶ חָ ד שָ ׁלַ ח אֶ ת אַ חַ ד הַ שָ ּׂרִ ים שֶ ּׁלֹו לִ מְ דִ ינָ ה אַ חֶ רֶ ת, לִ מְ שִ ׂימָ ה מְ סֻ יֶ ּמֶ ת בִ ּשְ ׁלִ יחּותֹו. לִ פְ נֵ י שֶ ׁהַ שַ ּׂר יָ צָ א לַ דֶ ּרֶ ְך, הִ זְ הִ יר אֹותֹו הַ מֶ ּלֶ ְך: ”שֶ ֹּׁלא תָ ּעֵ ז לְ הִ תְ עָ רֵ ב עַ ל ׁשּום דָ ּבָ ר עִ ם מִ ישֶ ׁהּו מֵ הַ שָ ּׂרִ ים בַ ּמְ ּדִ ינָ ה הַ הִ יא! גַ ּם אִ ם יַ צִ ּיעּו לְ ָך כֶ ּסֶ ף רַ ב – אַ ל תַ ּעֲ שֶ ׂה זֹאת!“ הִ סְ כִ ּים הַ שַ ּׂר, וְ הִ בְ טִ יחַ לַ מֶ ּלֶ ְך שֶ ׁהּוא ֹלא יִ תְ עָ רֵ ב עִ ם אַ ף אֶ חָ ד. כְ ּשֶ ׁהִ גִ ּיעַ הַ שַ ּׂר אֶ ל הַ מְ ּדִ ינָ ה הַ שְ ּׁנִ יָ ּה, פָ ּגַ ׁש אֹותֹו אַ חַ ד הָ רֹוזְ נִ ים. אָ מַ ר לֹו הָ רֹוזֵ ן: ”נָ כֹון יֵ ׁש לְ ָך גִ ּבֶ ּנֶ ת? אַ ל תַ ּגִ ּיד שֶ ֹּׁלא! כֻ ּלָ ּם יֹודְ עִ ים שֶ ׁיֵ ּׁש לְ ָך בְ ּלִ יטָ ה בַ ּגַ ּב!“ ”מַ ה פִ ּתְ אֹום?“ נֶ עֱ לַ ב הַ שַ ּׂר, ”אֵ ין לִ י ׁשּום גִ ּבֶ ּנֶ ת“. ”אֲ נִ י מּוכָ ן לְ הִ תְ עָ רֵ ב אִ תְ ָּך עַ ל כָ ְּך! אִ ם אַ תָ ּה צֹודֵ ק וְ אֵ ין לְ ָך גִ ּבֶ ּנֶ ת – אֶ תֵ ּן לְ ָך מֵ אָ ה אֶ לֶ ף דִ ּינְ רֵ י זָ הָ ב!“ אָ מַ ר הָ רֹוזֵ ן. חָ שַ ׁב הַ שַ ּׂר וְ נִ זְ כַ ּר: הֲ רֵ י הַ מֶ ּלֶ ְך ֹלא מַ רְ שֶ ׁה לִ י לְ הִ תְ עָ רֵ ב! אֲ בָ ל אַ חֲ רֵ י מַ חְ שָ ׁבָ ה נֹוסֶ פֶ ת הּוא הֶ חְ לִ יט: הַ מֶ ּלֶ ְך בְ ּוַ דַ ּאי ֹלא הִ תְ כַ ּוֵ ּן לְ הִ תְ עָ רְ בּות כָ ּזֹאת – שֶ ׁבָ ּּה אֲ נִ י יֹודֵ עַ בְ ּבֵ רּור שֶ ׁאֲ נִ י הַ ּצֹודֵ ק. הֲ רֵ י בֶ ּאֱ מֶ ת אֵ ין לִ י גִ ּבֶ ּנֶ ת! אַ סְ כִ ּים לְ הִ תְ עָ רֵ ב עִ ם הָ רֹוזֵ ן. ”בְ ּסֵ דֶ ר“, אָ מַ ר הַ שַ ּׂר לָ רֹוזֵ ן, ”אֲ נִ י מּוכָ ן“. ”טֹוב, ּתֹורִ יד אֶ ת הַ חֲ לִ יפָ ה, וְ כֻ לָ ּנּו נִ רְ אֶ ה שֶ ׁיֵ ּׁש לְ ָך גִ ּבֶ ּנֶ ת“, אָ מַ ר הָ רֹוזֵ ן. הַ שַ ּׂר הֵ סִ יר אֶ ת חֲ לִ יפָ תֹו, וְ כֻ לָ ּם רָ אּו שֶ ׁבֶ ּאֱ מֶ ת אֵ ין לֹו גִ ּבֶ ּנֶ ת. הָ רֹוזֵ ן הֹודָ ה בְ ּטָ עּותֹו, וְ שִ ׁלֵ ּם לַ שַ ּׂר מֵ אָ ה אֶ לֶ ף דִ ּינָ רִ ים. וְ הִ נֵ ּה, כַ ּאֲ שֶ ׁר חָ זַ ר הַ שַ ּׂר אֶ ל הַ מֶ ּלֶ ְך, צָ עַ ק עָ לָ יו הַ מֶ ּלֶ ְך בְ ּכַ עַ ס ּובְ צַ עַ ר: ”מַ ּדּועַ הִ סְ כַ ּמְ תָ ּ לְ הִ תְ עָ רֵ ב? מֶ ה עָ שִ ׂיתָ ?! אֲ נִ י הִ תְ עָ רַ בְ תִ ּי עִ ם הָ רֹוזֵ ן קֹדֶ ם לָ כֵ ן – אָ מַ רְ תִ ּי לֹו שֶ ֹּׁלא יּוכְ לּו לְ שַ ׁכְ נֵ עַ אֹותְ ָך לְ הֹורִ יד אֶ ת הַ חֲ לִ יפָ ה. הּוא אָ מַ ר, שֶ ׁהּוא בָ ּטּוחַ שֶ ׁכֵ ּן יַ צְ לִ יחַ לְ שַ ׁכְ נֵ עַ אֹותְ ָך לַ עֲ ׂשֹות זֹאת. סִ כַ ּמְ נּו בֵ ּינֵ ינּו, שֶ ׁמִ ּי מִ שְ ּׁנֵ ינּו שֶ ׁיִ ּתְ גַ ּלֶ ּה שֶ ׁהּוא צָ דַ ק – יְ שַ ׁלֵ ּם לַ שֵ ּׁנִ י חֲ מֵ ׁש מֵ אֹות אֶ לֶ ף דִ ּינְ רֵ י זָ הָ ב. עַ כְ שָ ׁו הּוא הִ פְ סִ יד מֵ אָ ה אֶ לֶ ף דִ ּינָ רִ ים כְ ּשֶ ׁשִ ּׁלֵ ּם לְ ָך – אֲ בָ ל הִ רְ וִ יחַ חֲ מֵ ׁש מֵ אֹות אֶ לֶ ף בִ ּמְ קֹומָ ם! וַ אֲ נִ י הִ פְ סַ דְ תִ ּי בִ ּגְ לָ לְ ָך גַ ּם אֶ ת הַ כָ ּבֹוד שֶ ׁלִ ּי וְ גַ ם כָ ּל-כָ ְּך הַ רְ בֵ ּה כֶ ּסֶ ף...“ הַ שַ ּׂר הַ זֶ ּה חָ שַ ׁב שֶ ׁהּוא חָ כָ ם, ּומַ חְ לִ יט לְ בַ ד מָ תַ י ֹלא צָ רִ יְך לִ שְ ׁמֹעַ בְ ּקֹול הַ מֶ ּלֶ ְך. הּוא ֹלא שָ ׁמַ ע בְ ּקֹול הַ מֶ ּלֶ ְך שֶ ׁאָ מַ ר לֹו ֹלא לְ הִ תְ עָ רֵ ב בְ ּׁשּום פָ ּנִ ים וָ אֹפֶ ן, כִ ּי הּוא הָ יָ ה בָ ּטּוחַ שֶ ׁהַ מִ ּקְ רֶ ה הַ זֶ ּה הּוא מַ שֶ ּׁהּו אַ חֵ ר, ּומֻ תָ ּר לֹו. הּוא ֹלא יָ דַ ע שֶ ׁבִ ּגְ לָ לֹו הַ מֶ ּלֶ ְך יַ פְ סִ יד עַ כְ שָ ׁו הַ רְ בֵ ּה יֹותֵ ר מִ מַ ּה שֶ ּׁהּוא הִ רְ וִ יחַ בָ ּהִ תְ עָ רְ בּות! יְ הּודִ ים יִ רְ אֵ י שָ ׁמַ יִ ם מְ קַ יְ ּמִ ים אֶ ת מִ צְ וֹות הַ שֵ ּׁם בִ ּתְ מִ ימּות – כִ ּי כָ ְּך הַ שֵ ּׁם אָ מַ ר, וְ כָ ְך כָ ּתּוב בַ ּּתֹורָ ה. אַ ף פַ ּעַ ם הֵ ם אֵ ינָ ם חֹושְ ׁבִ ים שֶ ׁבַ ּמִ ּקְ רֶ ה הַ מְ סֻ יָ ּם שֶ ׁלָ ּהֶ ם אֶ פְ שָ ׁר לְ וַ תֵ ּר, שֶ ֹּׁלא צָ רִ יְך כָ ּל-כָ ְּך לְ הַ קְ פִ ּיד, שֶ ׁהַ ּתֹורָ ה ֹלא הִ תְ כַ ּוְ ּנָ ה בְ ּדִ ּיּוק לָ זֶ ה. עָ לֵ ינּו לִ שְ ׁמֹעַ בְ ּקֹול הַ שֵ ּׁם תָ ּמִ יד, בְ ּדִ ּיּוק כְ ּפִ י שֶ ׁנֶ ּאֱ מַ ר בַ ּּתֹורָ ה, וְ ֹלא לְ נַ ּסֹות לִ הְ יֹות חֲ כָ מִ ים ּומְ תֻ חְ כָ ּמִ ים. כָ ְּך נִ זְ כֶ ּה לְ קַ יֵ ּם אֶ ת הַ צַ ּו ”תָ ּמִ ים תִ ּהְ יֶ ה עִ ם הַ שֵ ּׁם אֶ ֹלקֶ יָך“. ֲעָרִכ ִ ים ל ָילִדים ָ “ ֶקיך ֹ ּ”תָ ִמ ּ ים ת ִ ְהֶי ִה ע ֱ ם ה‘ אל )דברים יח, יג( ְפ ִטים ֹ ׁש ַ ׁת שו ָ ָר פ ּ ַחד )טז. יט( ֹ ַ ׁח ש ּ ֹ ִא תק ְול ”מַ אי ׁשֹחַ ד – ׁשֶ הּוא חַ ד“ )כתובות קה(. ּכְ לֹומַ ר, ׁשֶ עֹוׂשֶ ה אֶ ת הַ ּדַ ּיָן וְ אֶ ת נֹותֵ ן הַ ּׁשֹחַ ד ּכְ אִ יׁש אֶ חָ ד. אַ ְך הַ ּבַ “ח זי“ע הִ סְ ּבִ יר זֹאת, ׁשֶ הֲ רֵ י מָ צִ ינּו ּבַ ּגְ מָ רָ א )שבת כ(: ”ּכָ ל ּדַ ּיָן הַ ּדָ ן ּדִ ין אֱ מֶ ת לַ אֲ מִ ּתֹו נַ עֲ ׂשֶ ה ׁשֻ ּתָ ף לְ הַ קב“ה ּבְ מַ עֲ ׂשֵ ה ּבְ רֵ אׁשִ ית“. אֲ בָ ל אִ ם הּוא לֹוקֵ חַ ׁשֹחַ ד, וְ אֵ ינֹו ּדַ ּיַן אֱ מֶ ת – הֲ רֵ י ”ׁשֶ הּוא חַ ד“, הּוא נֹותָ ר אֶ חָ ד, ּבְ ֹלא ׁשֻ ּתָ ף... מְ סֻ ּפָ ר, ׁשֶ ּבְ לֶ בֹוב הָ יָה ּדַ ּיָן ׁשֶ הָ יּו מְ רַ ּנְ נִ ים אַ חֲ רָ יו ׁשֶ אֵ ין הּוא נְ קִ י כַ ּפַ יִם. עִ ם זֹאת, הָ יָה ּדַ ּיָן זֶ ה מַ רְ אֶ ה יִרְ אַ ת ׁשָ מַ יִם מֻ פְ לֶ גֶ ת ּבִ ׁשְ עַ ת הַ ּתְ פִ ּלָ ה, ּובְ פָ סּוק ”ׁשְ מַ ע יִׂשְ רָ אֵ ל“ הָ יָה מַ אֲ רִ יְך ּבְ יֹותֵ ר ּבְ “אֶ חָ ד“. ּכְ ׁשֶ ּסִ ּפְ רּו עַ ל ּכָ ְך לְ רַ ּבָ ּה ׁשֶ ל הָ עִ יר, הגה“ק ּבַ עַ ל הַ “יְׁשּועֹות יַעֲ קֹב“ זי“ע, הֵ עִ יר וְ אָ מַ ר ּבְ דֶ רֶ ְך צַ חּות: אָ כֵ ן יֵׁש קֶ ׁשֶ ר ּבָ רּור ּבֵ ין הַ ּׁשְ נַ יִם, ׁשֶ הֲ רֵ י נֶ אֱ מַ ר ּבַ ּגְ מָ רָ א: ”ּכָ ל הַ ּדָ ן ּדִ ין אֱ מֶ ת נַ עֲ ׂשֶ ה ׁשֻ ּתָ ף לְ הַ קב“ה ּבְ מַ עֲ ׂשֵ ה ּבְ רֵ אׁשִ ית“. ּובְ כֵ ן, הֹואִ יל וְ אֵ ין ּדַ ּיָן זֶ ה ּדָ ן ּדִ ין אֱ מֶ ת לַ אֲ מִ ּתֹו – אֵ ין הּוא חָ דֵ ל מִ ּלִ זְ עֹק ”ה‘ אֶ חָ ד!“ לְ הֹודִ יעֲ ָך, ׁשֶ אֵ ין הּוא, חָ לִ ילָ ה, ׁשֻ ּתָ ף לְ הַ קב“ה, וְ הַ קב“ה נִ ׁשְ אָ ר אֶ חָ ד וְ יָחִ יד... ְ ִנ ִינים ּ פ ביאור: רודף צדק הוא אדם שמתאמץ לגלות את האמת, ולהוציא את הצדק לאור. רודף צדקה הוא אדם שמחפש לגמול חסד ולתת צדקה. דוגמא: כאשר יוסי שמע כי כל הילדים קיבלו ממתק באבות ובנים, ורק משה לא קיבל, הוא מיהר לאחראי לבקש ממנו שייתן גם למשה. יוסי הוא רודף צדק. כאשר משה חוזר עם ממתקים ופרסים מאבות ובנים, הוא מתחלק בהם עם אחיו. משה הוא רודף צדקה וחסד. מקור: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך". )פ' שופטים, כ( "שמעו אלי רדפי צדק, מבקשי ה'; הביטו אל-צור חצבתם, ואל-מקבת בור נקרתם: הביטו אל-אברהם אביכם, ואל-שרה תחוללכם: כי-אחד קראתיו, ואברכהו וארבהו". )ישעיהו נא א, ב( " רֹדֵ ף, צדקה וחסד - ימצא חיים, צדקה וכבוד". )משלי כא, כא( רודף צדק / רודף צדקה ָ ם ּ ִ ְתג ּ ֵר ַ י הפ ֹ ֵמֲאחו
10 פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג פרשת שופטים . א' באלול תשפ"ג 11 ֵ ִלים ּ ּ ֶ את 10 ַ ה ֶה ְבד ִמ ְצאו שופטים | מלך | שוטרים | מלחמה אלול | שופר | תורה | כהן א צ ש א ל ו ל ה צ א ש ל ס ז ד ט ת צ מ נ ה ו ב ז פ ת ם ו ט ר ק ש פ ד ג ו כ ע י ח ל ף ת ר צ ר מ נ ה ש מ ל ך פ ז ה ס ב ו ו ם ו ט א ר ק ש ט ד פ כ ת ל ח י ע ר כ ג ט צ ה מ נ ה י ב ס ז י פ ה נ ג מ ל ח מ ה ם תפזורת 500-3050-03 ֹ! קו קופלה: ְּב ּרו ִ א ּתו כ ַּ ם... ד ֶ ה ל ָ ֶּכ ה מַח ְ ל ֶ ֹ ַּפ קו חידוד מאוצר התורה שאלה מפירוש רש"י חידוד לפשוטו של מקרא על מי נאמר שמסתפר כל שבוע? על הכהן הגדול. )סנהדרין כב( היכן מצינו שעבירה קלה גוררת עבירה חמורה? "לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים". )יט, יא( היכן מצינו רמז לחנוכת הבית? "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" )כ, ה(
להקדשת העלון חייגו: העלון מוקדש: לעילוי נשמה: שלום בן מיסה // יפה סנדי בת דוד // ג’קלין יעל בת גרסיה לרפואה שלמה: אבינועם בן שרה // גילה בת מרים // זהבה חיה בת בת שבע להצלחה: אליעזר בן שרל // שושנה בת שרה מרים // קיילא יבגניה בת לודמילה // רחלי בת יפה לזיווג הגון: אליהו בן חיה איידל // נתן צבי בן ציפורה // מרים בת שרה // זאב בן אסתר היו גם אתם שליחים בקירוב יהודים אל עולם התשובה גם אותך, שואלים שאלות על היהדות? ערכים זו התשובה מלון כינר גליל כ”א אלול. 23.9.7 3318245-072 שנה חדשה התחלות חדשות סמינר משפחות מלון פארק נתניה י”ד אלול. 23.8.31 3305599-072 אתגר לחיים סמינר רווקות בית הארחה בית וגן כ’ תשרי. 23.10.5 3328788-073 נפש רוח ונשמה מתחברים בירושלים סמינר רווקים אקדמאי בית הארחה בית וגן י”ט תשרי. 23.10.4 3318246-072 סוכות משפחתי בירושלים סמינר אקדמאי מיועד לציבור שאינו שומר תורה ומצוות היו מנויים והפיצו 3303580-072 גם אתה יכול! זיכוי הרבים תרמו עכשיו וקבלו סופ”ש זוגי במגוון מלונות* *בתרומה מעל 200 ₪ לחודש בתי כנסת בעמדות נדרים פלוס בנק פאג”י בנק 52 סניף 183 חשבון 699918 באתר ערכים בית הארחה בית וגן מלון רמדה נתניה מלון ניר עציון מלון כינר גליל