העלון טעון גניזה שמועה הגיעה לאוזניו של מלך ערד, וזו המריצה אותו לפעולה: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי" )כא, א(. דבר פלא הוא. הן עד כה היו עממי כנען שרויים באימה ויראה מפני ישראל. "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען" )שמות טו, יד-טו(. גם רחב מספרת למרגלים של יהושע אודות הפחד הגדול שנפל על יושבי יריחו בשומעם כי עם ישראל מתקרב לכבוש את הארץ: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם... ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" )יהשע ב, ט(. אם כן, כולם אחוזי חרדה ומלופפי אימה, כולם נמסי לב ורועדים מפחד, ורק מלך ערד מתמלא עיזוז וגבורה להילחם בישראל! לא די שהתקרבותם של ישראל אינה מפילה עליו אימה, אלא היא עצמה הסיבה לצאתו למלחמה כנגדם. מה פשר האומץ הנדיר שמילא את ליבו של מלך ערד, יותר מכל מלכי כנען? רש"י מבאר על פי הגמרא )ראש השנה ג, א(: "מה שמועה שמע ובא? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד כסבור שנתנה רשות להילחם בישראל". דברי המדרש מיוסדים על הסמיכות של מלחמת הכנעני לפרשת פטירת אהרן. כל עוד ניכר היה לעין שעם ישראל זוכה להנהגה שמעל לטבע, הטיל הדבר אימה בלב הכנענים, והם לא העזו לנקוף אצבע כנגדם. ברם, משנסתלקו ענני הכבוד, סבורים היו כי שבו ישראל להיות מונהגים על פי הטבע, וממילא יש סיכוי לנצחם במלחמה. אפשר להוסיף, כי כל עוד שכן השלום במחנה בני ישראל ואחדות הייתה מצויה בין שבטיו, לא העז האויב העמלקי להרים יד. מידתו של אהרן הייתה "אוהב שלום ורודף שלום". כל ימיו היה משכין שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה )רש"י כ, כט(. כעת, אחרי פטירתו של אהרן, חלה ירידה בשלום הפנימי בעם ישראל. כאשר עם ישראל הם "כאיש אחד בלב אחד" אין לנצחו. כך גם היה בדורו של אחאב, כפי שאמר רבי שמואל בר נחמן: "דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, ]ובכל זאת[ היו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין" )דברים רבה ה, י(. אולם משהסתלק אהרן, סבורים היו עמלק כי מעתה יתרבו הסדקים בחומת האחדות של עם ישראל, עד כי יוכלו לפוררה ולהכות בישראל. בדרך אחרת פירש הרמב"ן )בעקבות אונקלוס( כי ה"שמועה" בגינה יצא מלך ערד לתקוף את ישראל היא זו המופיע בהמשך הפסוק: "כי בא ישראל דרך האתרים". לפי הרמב"ן, ה"אתרים" הכוונה למרגלים שתרו בארץ וחקרו אותה: "כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה ובא בדרך שהלכו בה עד שהגיעו למחנה ישראל". לפי זה, הדרך בה נעו המרגלים בצאתם ובשובם ממחנה ישראל היא שהסגירה את מקומו של המחנה ובכך אפשרו לכנענים לתקוף אותו. ועדיין יש מקום לשאול: מה עניין מסע המרגלים למלחמת הכנעני? כלום עניין טכני בלבד הוא זה, או שמא קיים קשר פנימי עמוק יותר ביניהם? אפשר להסביר שכוונת הרמב"ן היא להצביע על כך שעזותם ואומץ רוחם של הכנענים ניזונו באופן ישיר מרפיון האמונה וחולשת הרוח אצל בני ישראל. חולשת האמונה של עם ישראל הוא מקור כוחו של עמלק. עצם שילוחם של המרגלים מעיד על כך שאין ישראל סומכים על הבטחת הבורא כי מוביל הוא אותם ל"ארץ זבת חלב ודבש", ומכאן תביעתם להתרשם מהארץ במו עיניהם. משלוח המרגלים מעיד כי חרדה וספיקות מכרסמים בליבם של ישראל ומבקשים הם אמתלה שתאפשר להם כביכול 'להשתמט מהחוזה', ולתת ראש לשוב מצרימה. אין הם בוטחים עוד בישועת הבורא שיעניק להם חיל להדביר את הכנעני. יראים הם מפני האויב וחוששים כי עריו הבצורות מגיעות עד לשמיים ואין לאל ידם לנצחם. המרגלים עצמם מודים כי רפיון הרוח הוא המנחה את צעדיהם באומרם: "ונהי בעינינו כחגבים - וכן היינו בעיניהם" )יג, לג(. מלך ערד שומע אפוא כי בא ישראל "דרך האתרים" - שעם ישראל פועל בדרכים או בשיטות של מרגלים, שיטות המעידות על פחד ורפיון - ומתוך כך שואב הוא את העוז והאומץ להתקיפם. עם ישראל הראו את חוסר ביטחונם בה' בשילוח המרגלים, והתוצאה הייתה שהכנענים איבדו את הפחד מפניהם; ותקפו אותם בהזדמנות הראשונה. בימים אלה של מלחמה נזכור כי סוד כוחו של עם ישראל הוא ביטחונו בקב"ה. "גדול הוא הרועה המציל את הכבשה בין שבעים זאבים" אומר רבי יהושע לקיסר אדרינוס המתפעל מפלא קיומו של עם ישראל. לא הצבעות באו"ם ולא תמיכה דיפלומטית משקפים את סוד כוחו של עם ישראל. "...כי אם ברוחי, אמר ה'"! עזותם ואומץ רוחם של הכנענים ניזונו באופן ישיר מרפיון האמונה אצל בני ישראל סוד הכוח היהודי עמי כנען רועדים ופוחדים מהתקרבות בני ישראל- למה דווקא מלך ערד מתמלא באומץ להתקיף אותם? ז' בתמוז תשפ“ד // גיליון 71 // לתגובות ולהנצחות 3303580-072 org.arachim@alon // נא לא לקרוא בשעת התפילה ובקריאת התורה פרשת חקת תשפ"ד ירושלים לשבת חיפה תל אביב באר שבע זמני השבת כניסה יציאה ר"ת 11:19 28:20 04:21 27:19 31:20 01:21 20:19 32:20 05:21 28:19 29:20 02:21 הרב דניאל נשיא הפסיכולוגיה של הקושי הרב משה לנדאו מי משלם על ספונג'ה? הניצוץ היהודי סימן משמיים עמוד 4 עמוד 3 עמוד 6 עמוד 11 ערכים לילדים לקראת שבת
2 פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"ד לתגובות, הנצחות והערות - מערכת: 3303580-072 org.arachim@alon © כל הזכויות שמורות // העלון הופק ע"י מחלקת דיגיטל ערכים בשיתוף מחלקת בוגרים עורך ראשי: הרב משה לנדאו // עורך משנה: יהודה פרידמן // עיצוב גרפי: ג. רובינשטין מעשה בכפר נידח השוכן אי שם במעמקי הג'ונגל. יום אחד הגיעו אל הכפר שני אורחים, איש עסקים בעל הופעה מרשימה, מלווה בעוזרו המסור. פנה האיש אל כל תושבי הכפר, והודיע כי היות וחובב קופים הוא, מוכן הוא לשלם על כל קוף שיינתן לו - 10 דולרים. הכפריים, שבסביבתם שוטטו קופים רבים, יצאו בהמוניהם אל היער והחלו ללכוד אותם. האיש קנה מהם אלפי קופים תמורת 10 דולרים לאחד, והכניסם לכלוב שהוכן במיוחד עבור כך. משהצטמצמה אוכלוסיית הקופים עד כי קשה היה לאתרם, חדלו הכפריים ממאמציהם. כיוון שכך, הודיע האיש כי מעתה הוא ישלם בעבור כל קוף 20 דולר. הודעתו זו חידשה את מאמצי הכפריים והם שבו במרץ למלאכת לכידת הקופים. אלא שבמהרה אזלה שוב אספקת הקופים, והכפריים שבו לעבד את חוותיהם. האיש העלה את הצעתו ל-25 דולר לקוף, אך אספקת הקופים הצטמצמה כל כך, עד שקשה היה לראות אפילו קוף אחד ביער, שלא לדבר על ללכוד אותו. איש העסקים הודיע כי מעתה הוא מוכן לרכוש כל קוף ב-50 דולר, אך מכיוון שהוא חייב לנסוע העירה לצרכיו העסקיים, העוזר שלו ייצג אותו בהעדרו, ויבצע את רכישת הקופים בעבורו. כשנסע ה'בוס', פנה העוזר אל הכפריים ואמר להם: "הסתכלו על כל הקופים שבכלוב הענק הזה, אותם רכש מעסיקי. אני מוכן למכור לכם כל קוף תמורת 35 דולר, וכשהבוס שלי ישוב לכאן, תוכלו למכור לו אותם תמורת 50 דולר לראש". התלהבו הכפריים מהרעיון. הם אספו וריכזו את כל חסכונותיהם, וקנו מהעוזר את כל אלפי הקופים. ומאותו יום, הם לא ראו יותר לא את האיש ולא את עוזרו... כל מה שראו סביבם היו אלפי קופים אותם רכשו במיטב כספם... בסיפור זה משתמשים מרצים לכלכלה נכונה, בהרצאות למתעניינים בהשקעות. על ידו מסבירים הם כיצד עובד שוק המניות בישראל. הגדולים והמנוסים יודעים תמיד לצאת בדיוק בזמן, והכפריים הבורים נשארים עם קופים בלבד... אך יש בסיפור זה גם משל נפלא, כיצד בתכסיסים אלו מפיל היצר הרע את האדם ברשתו. בסיומה של פרשת חוקת, מספרת התורה על מסלול הליכתם של בני ישראל במדבר. בחולפם ליד ארץ סיחון, הם מבקשים מהמלך לעבור דרכו בדרכם ארצה, אך סיחון מלך האמורי מסרב, ויוצא כנגדם למלחמה, שבסופה כובש עם ישראל את ארץ סיחון. לאחר מכאן מאריכה התורה בתיאור נרחב, מהי הזכות שהייתה לעם ישראל לכבוש את חבל הארץ ששמו 'חשבון' כנאמר: "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא... על כן יאמרו המושלים, בואו חשבון, תיבנה ותיכונן, עיר סיחון". יש להבין, את פשר ההרחבה בפסוקים אלה? מה תועלת תהיה ליהודי אם יידע את שהתרחש במלחמות העמים בהיסטוריה של העיר 'חשבון', שהייתה עיר בבעלות מואב, וסיחון כבש אותה?! עונה על כך הגמרא )בבא בתרא עח, ב( שמפרשה זו למדים אנו את דרך המלחמה ביצרנו הרע: "אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: ...המושלים - אלו המושלים ביִ צְ רַ ם. בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן - אם אתה עושה כן ּתִ ּבַ נֶ ה בעולם הזה, וּתִ כונן לעולם הבא. עיר סיחון - אם מׂשים אדם עצמו ּכעַ יר זה, שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו? כי אש יצאה מחשבון וגו'...". מבאר הגר"י יעקבזון שליט"א, שכאשר נעמיק במה שהתרחש שם, בחשבון, נעשה גם אנו את חשבון נפשנו. הנה, במבט שטחי וארצי, כאשר סיחון צלח את המלחמה וכבש את חבל חשבון, שהיה חבל ארץ אסטרטגי וקשה לכיבוש, סביר להניח שלו הייתה תקשורת בימים דאז, היו הכותרות בחדשות מהללים את הניצחון: "סיחון ניצח כאסטרטג מדופלם", "האמורים הפכו למעצמה עולמית", "מואב הובסה קשות". הפרשנים הצבאיים היו ממלאים טורים במדורי סוף שבוע בתיאור ובסיבות ההצלחה הגדולה. אך הפרשנות האמיתית והיחידה כתובה בתורה: "על כן יֹאמרו המושלים בואו חשבון", וגו'. המתבונן במבט גבוה יותר, פנימי יותר, מבט אלוקי, מבין שכל דברי הפרשנים האנושיים הם הבל הבלים. לא גבורה ולא אסטרטגיה. ישנו חשבון גבוה יותר, וזהו חשבונו של עולם. חשבונו של ריבונו של עולם, שסלל את הדרך לעתיד, כדי שעם ישראל יוכל לכבוש את המקום מבלי לעבור על איסור. כעת ניתן להבין היטב את דברי רב שמואל בר נחמן, שניתן ללמוד מפרשה זו את כוחו וחולשתו של היצר הרע. כאשר יהודי נופל לפיתויי יצרו, עליו לעשות חשבון: כיצד התרחש תהליך הנפילה? היכן נקודת חולשתו? הרי כידוע, כוחו של היצר הרע גדול הוא מאוד, משום שהוא מספק לאדם הנאה מיידית, הוא משלם במזומן, ביד ומייד, בעוד שהיצר הטוב משלם ב'שיק דחוי'... כלומר, הוא דורש מהאדם להסתכל רחוק וגבוה, לצפות את העתיד. שורש המלחמה בין יצר הרע ליצר הטוב, בין המאמינים לשאינם מאמינים, בין אנשי העולם הזה לבני תורה, הוא בין אנשי ה'עכשיו' לאנשי ה'חשבון', בין אנשי ה'נעים' ו'העַ רֶ ב' לאנשי הטוב והמועיל. בין הרואים רק את אשר לפניהם ולא מסתכלים כמה צעדים קדימה, לבין הצופים לעתיד. לבוא חשבון משמעו, כי אף שייתכן שכרגע אתה לא מבין לאן כל המהלך הזה מוביל, אך 'בואו חשבון' - תתבונן גבוה יותר, עמוק יותר, פנימה יותר! זוהי אם כן התשובה לשאלה אודות אריכות הדברים בעניין. בתורה אין סיפורים ללא מוסר השכל, ובכל מלחמה ארצית יש גם רמז למלחמת היצרים התמידית. רק כאשר מתבוננים בעומקם של דברים מגלים את הסוד, כיצד פועל היצר הרע, והיכן הוא טומן את מלכודותיו השטניות. כמו במשל הקופים, לו היו אותם כפריים חושבים רגע לפני שהסתנוורו מהדולרים החלומיים, היו בודקים: האם להבטחותיו יש כיסוי?... וכי לאלפי קופים זקוק האיש, או לאלפי דולרים?... "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", רגע לפני הנפילה, על היהודי לחשוב קמעה על העתיד, עם אלו קופים עלובים הוא עלול להישאר... עם איזו עגמת נפש הוא יתמודד בעתיד על טיפשותו... וכשיעשה זאת, ייווכח שכדאי לו להתגבר בהווה, שכולו הבל הבלים, למען העתיד הנצחי הזוהר. הם אספו וריכזו את כל חסכונותיהם, וקנו מהעוזר את כל אלפי הקופים. ומאז, הם לא ראו יותר לא את האיש ולא את עוזרו... כמה שווה קוף? שיעור חשבון ֹ ת ׁש ָ בו ַמ ְח ֹ ת ֹ בו טו הרב דוד ברוורמן
פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"ד 3 באחד הסמינרים של ערכים, כשהמתנתי לתורי למסור הרצאה בפני באי הסמינר, נפלו עיניי על תינוק קטן שזחל בין כורסאות הלובי. הוא התאמץ לזחול, והתאמץ עוד יותר לגרד כל מיני נקודות שחורות שטבועות במרצפות השיש. אל מול המראה הזה, ניקרה בי השאלה; למה הבת שלכם לא רוצה לעשות ספונג'ה? או, למה הבן שלכם לא מוכן לקפל כביסה? כי הרי... תינוק קטן שנולד, הוא כל כך חרוץ. הוא מנסה לזחול ולמשוך צעצועים, גם אם זה דורש ממנו מאמץ רב. בגיל שנתיים הוא גם יבקש לרחוץ את כל הכלים שבכיור, וגם... לעשות ספונג'ה בכל הבית. להיכן החריצות המדהימה הזו נעלמת? כשתלמדו השבוע פרקי אבות, כמנהג חלק מקהילות ישראל, ודאי תתקלו בדברי חז"ל: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם". )אבות ה, טז( שנים רבות התקשיתי בדברי המשנה התמוהה הזו. ראשית: כל בר בי רב יודע, שמשנה נכתבה כדי לחדש משהו. לכאורה, בדברי המשנה הזו אין כל חידוש. כל אחד מבין שאם אהבה תלויה במשהו, ובטל הדבר שבו תלויה האהבה - תתבטל האהבה. מה החידוש?! שנית: למה אהבה שאינה תלויה בדבר אינה מתבטלת לעולם? כמו שה'דבר' בטל סתם כך, בלי סיבה, ובעקבותיו בטלה האהבה התלויה בו, גם אהבה שאינה תלויה יכולה להתבטל סתם כך, בלי סיבה... מה אכפת לי אם בטל ה'דבר' ובעקבותיו האהבה, או שבטלה האהבה, בלא שום אמצעי? התשובה מדהימה. חז"ל מגלים לנו סוד בהנעת אנשים ובמוטיבציה הטבועה בהם. יש אנשים שיש להם 'מוטיבציה פנימית' לעשות דבר מה. יש בהם מרץ לפעול ולעשות את הדבר אותו הם אוהבים לעשות. ישנם אפילו ילדים שיש בהם מוטיבציה פנימית לעזור בבית )אם כי זה די נדיר( ויש גם עובדים שיש להם מוטיבציה פנימית חזקה לתרום למקום העבודה שלהם )בתנאי שהבוס גם ידע לתחזק את המוטיבציה הזו(. אבל מה עושים אם יש לכם ילדים שאין להם מוטיבציה פנימית לעזור? מה אם קיבלתם לעבודה עובדים בלי מוטיבציה פנימית, ואתם חוששים שהתחליף שלהם יהיה גרוע יותר? יש דרך עתיקת יומין להניע אנשים. "אם תבוא בזמן תקבל תוספת..." "אם תגמור את הפרויקט עד סוף השבוע, תקבל בונוס", "אם תסדר את החדר, תקבל ממתק", "אם תעזור לאמא - תקבל פרס". לזה קוראים: 'מוטיבציה חיצונית'. כשאתה מנסה להניע אדם שאין לו מוטיבציה פנימית לעשות דבר מה, אפשר 'לשלם' לו על ידי גמול חיצוני, ובכך לנסות להגביר את המוטיבציה שלו. גם אם הוא לא משוכנע לפעול בגלל הפעולה עצמה, אולי הוא ישתכנע בגלל הגמול. אלא שבהנעת אנשים על ידי 'מקלות וגזרים', היינו מוטיבציה חיצונית, ישנן כמה בעיות. על אחת מהן עומדים חז"ל במשנה האמורה. מוטיבציה חיצונית מוחקת מוטיבציה פנימית. ה'אהבה' היא המוטיבציה הפנימית, האש הפנימית, שיש בכל אחד ואחת מאתנו לעשות משהו. לכל אחד מוטיבציה פנימית לדברים אותם הוא אוהב לעשות, או שהוא מאמין בהם. ה'דבר' זה התגמול שמשלמים לי, כדי 'לאהוב' משהו ולעשות משהו שאני לא רוצה לעשות. אהבה - המוטיבציה הפנימית שלי, לא מתבטלת אף פעם. זוהי תכונת נפש פנימית. אני מתחבר לעבודה הזו. היא חלק ממני. אני מאמין בה. אבל כשאותה 'אהבה' תלויה ב'דבר', כשמישהו מנסה לשכנע אתכם לעשות משהו שאתם אוהבים והוא מציע על כך תשלום – גמול חיצוני... ה'אהבה' שלכם הופכת להיות תלויה בגמול. אתם כבר לא עושים את הפעולה מתוך רצון פנימי ואהבה לדבר. אתם עושים זאת בשביל הגמול. הילד שלכם אהב לעשות ספונג'ה כשהוא היה בן שנתיים, אבל מהרגע שיום אחד זה לא באמת הסתדר לו והתחלתם להבטיח לו גמולים שונים ומשונים, הוא 'הבין' שבעולם של הגדולים לא עושים דברים בחינם. ממוטיבציה פנימית ואהבה גדולה לעשייה ולעזרה לאימא, הוא הפך להיות תלוי בדבר, תלוי בגמול. גמול יכול להתבטל. גם בגלל שהעסק עלול להיסגר, גם בגלל שההורים יכולים להפסיק לשלם. אבל אהבה... טבועה בתוכנו, אלא שמהרגע שהתחילו לשלם עליה, היא הופכת להיות תלויה בדבר, עכשיו, כשהדבר מתבטל - גם האהבה תתבטל. המסקנה: מוטיבציה פנימית לא בטלה לעולם... אלא אם התחלתם לשלם עליה. המילה האחרונה: מאי אהבה ומאי כבוד? הבה בלב וכבוד במעשים. )כלה פרק ג( מי משלם על ספונג'ה? על מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית המשנה מסבירה שאין הנחש ממית או מחיה, אלא, בזמן שעיניהם של ישראל נשואות כלפי מעלה; הם ניצולים. אם כן, מדוע עשה משה דווקא נחש מנחושת? תשובה: רש״י מבאר כי הציווי היה לעשות שרף, ואילו משה בחר לעשותו דווקא מנחושת, בגלל שזהו "לשון נופל על לשון". הנחש היה המחטיא הראשון והמילה 'ניחוש' מרמזת על מקורו הנפשי של החטא. ניחוש שייך במקום בו קיימות מספר אפשרויות, שכן במקום בו קיימת אפשרות אחת בלבד-אין מקום לנחש. האדם החוטא עושה זאת משום שהוא סבור שיש לו כמה אפשרויות למלא את מאוויו. אך האמת היא שיש רק אפשרות אחת אמיתית- לקיים את רצון ה'. הנחושת מכונה "עזה ]חצופה[ שבמתכות", לפי שהיא נראית כמו זהב, אך אינה זהב. באמצעות נחש הנחושת מבקש משה לעורר את עם ישראל להבין את שורש חטאם, ולדעת שכל פתרון שאינו עולה בקנה אחד עם רצון ה'-הוא פתרון מזויף שאינו קיים במציאות. "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תיבנה ותיכונן עיר סיחון, כי אש יצאה מחשבון" )כא, כז(. מי הם המושלים, מה המשל ומהו הנמשל? תשובה: המושלים הם בעלי החזיונות, כדוגמת בלעם; שבכוח דיבורו המריץ את האמורים לכונן ולחזק את העיר חשבון עד שתעשה למעצמה בלתי מנוצחת, שתחריב את כל הערים השכנות. אך לא ידעו הם אותם מושלים כי את כל דיבוריהם סובבה ההשגחה לטובת עם ישראל. שכן אחרי שחשבון הכניעה והחלישה את שכנותיה, לא יכלו אלה לעמוד בפני ישראל ועם נפילת סיחון מלך האמורי, ממילא נכבשו כולם ביד ישראל. חז"ל דרשו )ב"ב, עח( את הפסוק גם כהוראה רוחנית לאדם: המושלים ביצרם מורים לנו לעשות חשבונו של עולם-הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. הנוהג בדרך זו יבנה ויכונן בעולם הזה ובעולם הבא. אקטואליה: אזור הכותל והרובע היהודי מרושת במצלמות אבטחה. האם מותר ללכת שם בשבת מתוך ידיעה שאני מצולם? תשובה: קיים דיון הלכתי רחב בשאלה זו. בין יתר הנידונים: מה הדין כשהמצלמה פועלת ברצף? האם יש מלאכת 'כותב' כשהתמונה נשמרת בזיכרון דיגיטלי? ומהו הדין כאשר האדם לא מעוניין בצילום, והדבר נעשה רק לצורך בטחוני? מרבית הפוסקים פסקו שאם המצלמה מצלמת כל הזמן ותנועת האנשים אינה פועלת מאומה, הדבר מותר, וכך התקבל. )מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס( הרב משה לנדאו ַ ת ּ ְנ ֻקד ָ ט ּ ַמב ְ ֹ ך ּתו ִמ ַהָפ ּ ָר ָש ׁ ה הרב ישי וליס
4 פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"דבאחד הסמינרים של ערכים, ניגש אלי בחור וביקש להתייעץ. הוא פתח בכך שאין לאיש יכולת לפתור את בעיותיו, והוא פשוט מבקש שאקשיב לו. הקשבתי, ואכן, הבעיות היו שורשיות, ומלבד נס מעל הטבע, הן היו בלתי פתירות. אחרי 20 דקות של הקשבה אמיתית, כמעט בלי לדבר, הוא קם ואמר, "אני מודה לך, עזרת לי מאוד". במקרים רבים, שיח עם ילדנו לא יפתור את בעיותיו. אז מדוע אנו מקשיבים לו, מה נותנת ההקשבה לאדם, כיצד מאזנת ההאזנה את הדובר? שלמה המלך אמר במשלי )יב, כה(: "דאגה בלב איש ישיחנה ודבר טוב ישמחנה". שימו לב- ישיחנה מלשון שחוח, נמוך, כפוף. איך ישיחנה? ישיחנה. לבוראו, לעצמו, או לאחרים. כשאנחנו מוציאים את אשר על ליבנו, אנו מכופפים את הקושי שנראה גדול, גבוה וזקוף, ומחזירים אותו לגודלו הטבעי. איך? כשאדם מתבשר בבשורה לא טובה רח"ל, היא מגיעה בהתחלה למוח, הוא מנסה לעכל את הנשמע, וכאן המצב עדיין בשליטה. בשלב הבא הדאגה מגיעה ללב. כעת, כשהרגש משתלט על האירוע, האדם נשאב לצער, לחשש ולדאגה. עד כאן זה עדיין טבעי ובר שליטה. השלב המסוכן מכולם הוא השלב בו דוהרת הדאגה היישר אל עולם הדמיון. לדמיון אין גבולות, לדאגה שמשתוללת שם אין גבולות. כשאין גבולות מאבדים פרופורציות, כשאין גבולות נופלים חלילה לתהום. אמר שלמה החכם – אם יש לך דאגה, תדבר, תוציא, תספר. הדיבור מחזיר את האדם למציאות. כעת הוא יכול להתמודד, כי הוא חזר מהזירה הבלתי נשלטת, אל הזירה הנשלטת. באין ספור מקרים שמעתי מאנשים על טרדות גדולות וחששות מורכבים. אינני מטפל, אבל בסיטואציות בהן שוחחתי, לא הייתי צריך יותר מלהקשיב באמת, 'לאפס' את הדובר, ולעזור לו לגלות לבד שהבעיה היא בעיה, אבל לא 'כצעקתה'. אחרי ההבנה הזו, הוא הפך ממתמוטט למתמודד. אצל ילדים זה משמעותי עוד יותר. ילד ודמיונות הם חברים טובים. כשילד חווה משהו, הוא מאבד פרופורציות, מפני שהוא מעביר את הבעיה למחוזות הדמיון; כמעט באופן אוטומטי. כשאנו מקשיבים לו אנו מסייעים לו להחזיר את הבעיה לגודלה הטבעי, ואז גם הוא מבין שהיא לא כל כך נוראה. בפוליטיקה, המקום בו אנחנו לא נמצאים, אבל ממנו אנו לומדים בעיקר מה לא לעשות, יש ביטוי מפורסם: "פלוני קרוב לאוזנו של ראש הממשלה". משמע, הוא יכול להעביר לו מסרים ויש לו השפעה עליו. זו טעות. מפני שאם יהיו לראש ממשלה עוזרים, ארבעה ינסו לדבר איתו כל העת, ואחד ינסה להקשיב לו, האחרון יהפוך לחביבו. לפני שנים רבות הייתי בקשר עם איש ציבור כלשהו. זה היה קשר של ידידות ללא כל משמעות. היינו נפגשים ברחוב, משוחחים מעט, ובזאת הסתיים הקשר. אני זוכר פעם בה פגשתי אותו, והוא אמר לי שהוא מאוד ממהר, מפני שיש לו בעוד 10 דקות פגישה דחופה עם מאן דהו, אבל הוא רוצה לספר לי קוריוז מעניין. הקשבתי ברוב קשב, והשיח התארך ל-50 דקות. אנשים רוצים שיקשיבו להם, ילדים גם. אצל אנשים זה חשוב, אצל ילדים קריטי. ואולי עוד תוספת לסיום – כשאנו נקשיב לילד, נספר גם על עצמנו. לא רק על הצלחותינו, אלא גם על מקרים שבהם היה לנו לא נעים. לא נספר דברים מורכבים באמת, מפני שילד צריך לחוש שלידו הורה יציב וחזק, ובכל זאת, אם נחשוף מעט רגשות, ונראה לילד שקשיים הם דבר לגיטימי, הוא לא ייבהל כשהם קורים, וגם לא ייבהל לספר לנו עליהם. בעולם המודרני מקובל לטעון, ששאיפותיו של האדם הן לחיות חיי נוחות ללא כל עול. האדם המאושר, יטענו, הוא מי שרווח לו מזלו, כסף יש לו לרוב, וכל מכמני העולם הזה מצויים לו בשפע. בעולם התורני, לעומת זאת, האידיאל איננו לחיי נוחות, אלא לחיי איכות. משום כך, האדם נדרש לחייב את עצמו במשמעת עצמית, הכוללת סדר יום קפדני שמשולבות בו פעילויות רוחניות וערכיות. כיום, כמעט ואין מי שמת מחוסר תזונה, אבל יש ויש כאלו ה'מתים' מחוסר תזונה רוחנית. נפשם קמלה, הם חסרי תכלית ושקועים ב'ריקנות קיומית' )על פי הגדרתו של פרופ' ויקטור פראנקל(. כיצד זה שדווקא בתרבות השפע, בעולם מהונדס ורווי מותרות ונוחות, מצבו הנפשי של האדם בירידה מתמדת? כיצד יתכן שלמעלה ממחצית המרשמים המוגשים בבתי המרקחת הם מרשמים לתרופות נוגדות חרדה, מתח ודיכאון? להבנתנו, הדבר נובע מתפיסת חיים שגויה. האדם המודרני להוט לחיים נטולי עול, ונשאב לאזור הנוחות. הוא שואף לחיי חופש, בהם נחשב המאמץ הופך למשהו טורדני ומעיק. הרב שלמה וולבה, גאון המחשבה, היטיב להסביר תופעה זו בעזרת 'פרה אדומה'. במאמר מאלף ונוקב בספרו 'בין ששת לעשור' )נד( הוא מנתח את המשמעות של המושג 'עול'. אנו אומרים: 'עול מצוות' 'עול מלכות שמיים', אך מה הוא אותו 'עול'? המושג 'עול' מופיע בתורה בדין פרה אדומה. לבחירת הפרה האדומה, אין די באדמוניותה, אלא יש לוודא ש"לא עלה עליה עול". מה פשר ציווי זה? באיזה עול מדובר? המשנה במסכת פרה )ב, ג( מסבירה: "רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, פסולה. אבל קשרה במוסרה... פרס טליתו עליה מפני הזבובים, כשרה". מסכמת המשנה ואומרת: "זה הכלל, כל שהוא לצורכה – כשרה, לצורך אחר-פסולה". כלומר, אם בעל הבית הניח על צוואר הפרה את מקלו, הדבר נחשב לעול, מפני שזה לצורכו, והפרה נפסלת. אבל אם הניח על צווארה שק תבואה כבד, אין זה נחשב לעול-כי זה לצורכה! נמצאנו למדים שהגדרת המושג 'עול' אינה נקבעת על פי הכמות, אלא על פי הייעוד. הרב וולבה מלמדנו כי כלל זה תקף לחיי האדם וז"ל: "לפי הגדרה זו נבין גם בעול מלכות שמיים ומצוות, כי מה שהוא לצורך האדם עצמו אינו עול... מהלך זה מנוגד לגמרי לתפיסת העולם הרוצה לקבל אמונה ומצוות דווקא 'לצורך עצמו', 'ליהנות ממנו'". כשאדם נושא על גבו במדבר משא של אבנים, זהו עול כבד נטול משמעות. אבל אם הוא נושא על שכמו קיטון של מים, ה'עול' הזה הוא לצורכו, והקושי מתפוגג. בשעה שאדם בן זמננו עסוק לענג את עצמו, לדאוג לרווחתו ולנוחיותו, הוא אינו חש סיפוק ואושר. סיפוק ואושר אמיתי הם אך תוצאה של משמעות – עשיית הדבר הנכון, הישר והטוב. לעומת זאת, בשעה שיהודי, בן תורה, מקדיש עצמו לעבודת הבורא, ונכנס תחת עול מלכות שמיים, הרי שכל מעשיו מכוונים הם למטרה זו. כך, אף בשעה שהוא סועד כדי לחיות את גופו לעבודת הבורא, ישן כדי שיהיה לו כוח למלא את יעודו בעולם, וכן הלאה – כל פעולה גשמית שלו מתעלה לדרגת 'עול מלכות שמיים', והוא זוכה לאושר ולסיפוק האמיתי. מדוע האזנה מאזנת את הילד? הפסיכולוגיה של הקושי כוחה של הקשבה על תפיסת חיים שגויה ַרת ֹ ּתו ְ ּך ּו ַה ִחנ הרב צביאלי בן צור ׁש ֶ ֶפ ּ ַר ַת הנ ֹ ּתו ְגָיה ֹ ֹ לו ְ ִסיכו פ ּ ִדית ּ ְיהו הרב דניאל נשיא
פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"ד 5 שכל הדורות היו מכעיסין ובאין מהי הכוונה "מכעיסין"? יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. הקב"ה ראה את בריות שברא, חוטאים, אך האריך אפו. אדם הראשון חטא בעץ הדעת, קין בנו רצח את הבל אחיו, בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, החלו לעבוד עבודה זרה. בדורות הבאים המשיכו להכעיס את ה' בעריות ובגזל, עד שהתמלאה הסאה, כמו שנאמר: "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס"– או אז בא המבול. אך גם בעולם שקם לאחר המבול, קמים דורות המכעיסים את בוראם. בדור הפלגה בא הקלקול לשפל המדרגה-לכפירה בעיקר ולמרידה כללית בבורא העולם. למרות זאת, הקב"ה האריך אפו וחיכה אולי יחזרו בתשובה, ומשלא חזרו-גבה את חובו והביא עליהם את עונשם. להודיענו עיקר גדול מהנהגת ה', שהוא מאריך את אפו לרשעים ומצפה שיחזרו בתשובה. להודיע כמה ארך אפיים לפניו עתה, כשאנו מבינים כי כוונת התורה בפירוט הדורות היא להודיע עד כמה ה' הוא ארך אפיים, מתעוררת השאלה: מדוע הוכיחה זאת התורה, ואף המשנה פעמיים? לכאורה, מה התחדש בעשרת הדורות האחרונים יותר מן הראשונים? קיים הבדל מהותי בין הדורות הראשונים לבין אלו שבאו אחריהם. לעשרת הדורות הראשונים שחטאו, לא היה ממי ללמוד מוסר. לא הייתה להם דוגמה מוחשית של עונש על מעשי רשע, דוגמה שתשמש להם כמקור להפקת לקחים לשינוי דרכם. לכן היה מקום לומר כי זו הסיבה שהקב"ה האריך להם את אפו. לעומתם, לעשרת הדורות הבאים, כבר היה ממי ללמוד מוסר. הם חיו אחרי דור המבול, וראו שהקב"ה מעניש את החוטאים, ובכל זאת הלכו בדרך קודמיהם. אף על פי כן המתין הקב"ה עשרה דורות, והאריך אף גם להם, אולי יתקנו את מעשיהם. מעתה נדע כי "להודיע כמה ארך אפים לפניו",- גם כשהרשע חוטא מתוך ידיעת התוצאה, ומתכוון להכעיס-גם אז מאריך ה' אפו. קיים הבדל נוסף בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים, והוא; סופם. כפי שמציינת המשנה: הראשונים אבדו במבול, ואילו על האחרונים לא נגזר כיליון, אלא "שבא אברהם וקיבל שכר כולם". הבורא אינו רוצה בכיליון הרשע, אלא שישוב בתשובה, ולכן הוא לא נפרע ממנו מייד, וכדברי הנביא )יחזקאל לג, יא(: "אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". כך אנו מוצאים כי לפני המבול, לאחר שנחתם גזר דינם, נתן להם הקב"ה ארכה נוספת-עוד מאה ועשרים שנה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יאבדו בשנים אלו אף ציווה ה' על נח לבנות את התיבה, ובכך לנסות לעורר את בני הדור לתשובה. כמה ארך אפיים לפניו במשנה מופיע הביטוי: "ארך אפיים לפניו". מהי כוונת התנא בתוספת המילה 'לפניו'? המילה 'לפניו' שבמשנה באה לציין שמדובר במעשים שבין אדם למקום. כל זמן שמדובר בעברות שהן "לפני ה'"-הקב"ה הוא ארך אפיים, הוא מוכן למחול על כבודו ולסלוח. נבין עתה גם את ההבדל בין עונשם של בני דור המבול לבין עונשם של בני דור הפלגה. דור המבול נידון לכליה מוחלטת )בראשית ז, כג( "וימח את כל היקום" ,ואילו דור הפלגה נידון רק לגלות )בראשית יא, ח(: "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ". מדוע נשתנה לטובה עונשם של האחרונים? ובפרט שחטאם של דור הפלגה היה חמור ביותר-מרידה בבורא העולם. רש"י מבאר את ההבדל )בראשית יא, ט(: "דור המבול היו גזלנים, והייתה מריבה ביניהם-לכך נאבדו, ואלו )דור הפלגה( היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם". אומר הקב"ה-על חטאים כאלה אין באפשרותי לסלוח, שהרי לא רק לי חטאו, אלא פגעו איש ברעהו. לעומתם, דור הפלגה חיו באחדות, ולכן הגם שחמור היה חטאם- אולי אף יותר מחטאי קודמיהם, בכל זאת נוהג עימם הקב"ה במידת הרחמים. עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם מהו שכר כולם? וגם אם נניח שיש להם שכר, מדוע יקבל אברהם את שכרם? התשובה היא: ראשית, אברהם אבינו ידע בחייו צרות וניסיונות; כיון שאברהם אבינו היה 'עמוד התווך' של העולם, הוא נשא את סבלו של העולם, ומכפר בייסוריו על חטאי דורו והדורות שקדמו לו. לכן הוא גם זכה בכל הטובה שהייתה מיועדת לאותם דורות, שהרי בזכותו המשיך העולם להתקיים. שנית, אברהם אבינו דאג להחזיר את בני דורו בתשובה, ונמצא שכל זכויותיהם-שלו הן, ובדין הוא שיקבל שכר כולם. יחיד היה אברהם העברי. כל העולם כולו מן העבר האחד, והוא-מן העבר השני. הוא לא חת ולא ירא מלעג החברה. ולכן, זכה וקיבל את שכר כולם. גם אתה חיפשת את הסוד לפרנסה ברווח? כולנו מכירים תפילות שונות, סגולות ובקשות לפתיחת שערי הפרנסה, בשפע וברווח. אך האמת היא, כי מלבד התפילה, הצדקה והסגולות, קיימת דרך סודית, בדוקה ומנוסה, אותה גילינו לנו חז"ל הקדושים. הדרך הזו פשוטה וברורה, וצפונה לכל אדם מישראל – דווקא בתוככי ביתו. ומהי? חז"ל קובעים בבירור כי זהירותו של הבעל בכבוד רעייתו מהווה גורם מרכזי בהצלחתו הכלכלית ובברכה השורה בה. וזהו שאמר ר' חלבו: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: 'ולאברם הטיב בעבורה'. והיינו דאמר להו רבא לבני 'מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' ]תרגום: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו[. ) בבא מציעא, נט( וכתב בזוהר הקדוש על הפסוק "להניח ברכה בביתך" - "כשיש זכר ונקבה בבית עיקר הבית זה האשה, והשכינה לא יוצאת מהבית בגלל האשה. כמו שלמדנו על יצחק שהביא את רבקה לאוהל של שרה. וזה הסוד שהזכר בלי הנקבה לא נמצאת אצלו השכינה עד שיתחתן ויתחבר אל אשתו". מכאן למדים שאדם הרוצה להצליח בעסקיו, צריך להתחיל את יומו בפיוס רעייתו ובחיבובה. אתה רוצה להרוויח היום? אל תמהר להיעלם ב"להתראות, יצאתי..." עמוד מול רעייתך ואמור בזו הלשון: "אני יודע שהברכות שלך מתקיימות. ברכי אותי שאצליח היום במעשי ידי". לא רק שהיא תברך אותך - היא גם תשמח בך. ובזכות השמחה ששימחת אותה, תזכה אתה לפרנסה בשפע. אדם שיודע זאת באמת אינו מתרץ שלא התקשר הביתה בטענה ש"הייתי עסוק בעבודה". האם קרה לך ששכחת להתקשר למעביד שלך כיוון שהיית עסוק בעבודה...? הפרנסה מגיעה בזכות האשה, ואתה עצמך יוצא לעבודה רק כדי שיהיה לברכה על מה לחול. לכן, אל תשכח להתקשר למקור פרנסתך ולהתעניין בשלומה. אם נראה לך שתאחר לחזור הביתה מסיבה כלשהי, פשוט הודע לה. שכשם ששמחתה מביאה ברכה ושפע, כך דמעותיה מצמצמות אותם. זהו כלי שנתן בידיהן הקב"ה כדי שבעליהן לא ישכחו אותן בהצלחתם. זהו שאמרו חכמינו: "לעולם יאכל אדם וישתה - פחות ממה שיש לו. וילבש ויתכסה - במה שיש לו. ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו. שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם". זכור היטב: המפתח להצלחה ולעושר מצוי בלבה השמח של רעייתך. אל תפגע בו לעולם. פרק ה' משנה ב' סוד הפרנסה זהיר בכבוד אשתו ֲעָר ִכים ִדי ּ ְ הו ּ ַ ִי ַת הי ּ ַלב הרב מיכאל לסרי ְ ֶ ֶרך ּ ד ֹ ת ָאבו הרב יהודה רובן "עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אביו וקיבל שכר כולם".
6 פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"דדומה היה כי חייו של יצחק יוסיפוב התהפכו עליו בין רגע. הוא היה באותם הימים בשיא הצלחתו: קריירה צבאית בשירות הקבע, בית נאה, משפחה מסודרת. אך באותו יום, הייתה זו אחת מבנותיו שליוותה את הילד הקטן בחזרה מהגן. הפעוט ראה את אימא שלו עומדת בצד השני של מעבר החצייה, ניצל חוסר ערנות רגעי של הבת הגדולה, ו... רץ אל הכביש, היישר אל תוך מסלול תנועתו של רכב חולף. את הרגע המבעית הבא לא ישכח איש מהנוכחים. מול עיניהן המזועזעת של האם והבת, התעופף הפעוט באוויר, והוטח בקרקע בעוצמה רבה, מרחק כמה מטרים משם. השעות הבאות זכורות להם אך במעורפל: צעקות העוברים ושבים, הנהג המבוהל היוצא מהרכב, יללות האמבולנס, נסיעה בהולה לבית החולים, ורופאים חמורי סבר המתרוצצים בבהילות הנה והנה. יצחק קיבל את הבשורה במשרדו, ואץ לבית החולים. כששמע את פרטי התאונה, כבר הכין את עצמו לבשורה הקשה מכל. אבל למרות המכה העוצמתית שספג - יצא הפעוט מהתאונה עם חבלות קלות בלבד. "זה יכול היה להיגמר אחרת לגמרי", אמר להם הרופא בהשתוממות. "היה לכם נס!" שבועות אחדים לאחר מכן, אירע נס נוסף; הפעם ליצחק עצמו. בעיצומו של פטרול מבצעי, הוא הבחין פתאום במספר חשודים, והחל לדלוק אחריהם אל תוך הסמטאות החשוכות. בשלב מסוים, ניתק הקשר בינו לבין חברי היחידה האחרים. לפתע חש מהלומה אדירה. אחד החשודים ארב לו מעבר לפינה, והיכה אותו בראשו במוט עץ. כוכבים הבזיקו מול עיניו, והוא קרס לקרקע. בשארית כוחותיו הוא שלף את אקדחו, וירה לעבר החשודים, שנמלטו אל תוך האפלה. קולות הירי הזעיקו את חבריו, שמצאו אותו שותת דם באמצע הרחוב. בהמשך יצליחו ללכוד את החשודים. מסתבר שהיו אלה חברי כנופיית שודדים, שיצחק הפתיע באמצע העבודה. הוא נשלח אל בית החולים, עם פגיעת ראש לא פשוטה. "עוד כמה סנטימטרים ימינה, וזה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי", אמר לו הרופא. "היה לך נס!" שני ניסים בהפרש כה קצר? זה כבר היה יותר מאשר צירוף מקרים. הוא חש בברור כי אלוקים מאותת לו כאן דבר מה. יצחק התייעץ עם חברים דתיים, ואלה הפנו אותו לרב מוכר באשדוד. "יש מזוזות בבית?" שאל אותו הרב. "בוודאי", הוא השיב. "ותפילין אתה מניח?" "כן, הן מונחות בארון..." לפי הוראת הרב שלח את התפילין לבדיקה, והתברר כי הן פסולות. "אין ברירה – אתה חייב לקנות תפילין חדשות ומהודרות", קבע הרב. כששמע את המחיר הדרוש לכך, התכרכמו פניו של יצחק בדאגה. זה עתה סיים עסקה יקרה של רכישת בית חדש, ומצבו הכלכלי היה דחוק. "אל תדאג, אתה עוד תראה שהכסף יחזור אליך", הבטיח לו הרב. יצחק גיחך. איך הכסף יחזור? וכי יש לרב קשרים במחלקת חשבות שכר? האם תפילין הן הוצאה מוכרת...? אך לא עברו ימים אחדים, והוא קיבל את התשובה המלאה לתהיותיו. קצין השירות של הכוח פגש אותו במשרד, והתעניין לדעת אם כבר קיבל החזר על הוצאות קייטנה לילדיו בחופש הגדול. יצחק ענה בשלילה. עקב הלחץ הכלכלי, הם החליטו באותה שנה לוותר על הקייטנה, ובמקום זאת אמא שלו, הסבתא, שמרה על הילדים. "אין דבר, אתה רשאי לקבל את המענק גם בלי להציג קבלה או חשבונית", אמר לו הקצין, ובו במקום מילא עבורו את הטפסים והפרטים הנחוצים. בחודש הבא, כשבדק יצחק את תלוש השכר, גילה לתדהמתו כי סכום המענק שנכנס לחשבונו היה זהה בדיוק לסכום שהוציא עבור התפילין...! אחרי שראה במו עיניו את הפלא, יצחק כבר הקפיד להניח את התפילין החדשות והמהודרות בכל יום - לא רק בארון, אלא גם על עצמו... הבא להיטהר מסייעין בידו, ומצוות התפילין עוררה בו חשק ורצון לקיים מצוות נוספות. איך ממשיכים מכאן הלאה? יצחק שב אל הרב, והלה נתן לו תשובה קצרה וברורה: "לך ל'ערכים'!" בשנת תשנ"ד יצא עם המשפחה לסמינר 'ערכים' באשקלון, וחזר אדם שונה. הוא קיבל שם את יסודות האמונה, הבין את ערך שמירת המצוות, וגילה איך התורה בונה את האדם. בעקבות הסמינר נוצר קשר הדוק בינו לבין הרב שכטר זצ"ל, שהמשיך ללוות את המשפחה עד סוף ימיו. מי שזוכה להכיר את האור, רוצה לזכות בו גם אחרים. אחד הדברים הראשונים שעשה יצחק לאחר שובו מהסמינר, היה להפוך את ביתו למקום תורה. "פעם בתקופה היו אנשי היחידה היו נפגשים לתדרוך ושיתוף מידע. כיוון שהייתה לי חצר גדולה ומרווחת, הזמנתי את כולם לקיים את המפגשים הללו אצלי, כאשר מלבד קפה ועוגה, אנחנו מסיימים כל פגישה עם שיעור תורה מפי מיטב הרבנים. במרוצת השנים, רבים מהקצינים שהשתתפו במפגשים הללו התחזקו. יש בהם מי שהחלו לשמור שבת, אחרים התחזקו בטהרת הבית". "באותם השנים עברו אצלינו בחצר הרבנים המפורסמים ביותר. זה הפך לעיסוק מאוד משמעותי עבורי – לארגן את השיעורים, להזמין את הרבנים, וכן הלאה. מכך הרווחתי בכפליים: בני משפחתי קיבלו הרצאות חיזוק עד פתח הבית, ואני זכיתי ליצור קשר אישי עם רבנים חשובים, שבנסיבות אחרות לא הייתי פוגש אותם". בעקבות סיבוכים רפואיים מפציעת הראש שלו, נאלץ יצחק לפרוש מהצבא בגיל צעיר יחסית, ובמרוצת השנים שלאחר מכן עסק בשלל מקצועות מגוונים. בין היתר ניהל חווה טיפולית באחד הישובים החרדים. גם הרקע הבטחוני שלו שימש אותו כדי לעזור ליהודים במצבים שונים. יחד עם רעייתו שתחיה, שאף היא משתתפת בסמינרים של 'ערכים', הוא זכה להקים משפחה למופת. ילדיו גדלו והתחנכו בישיבות קדושות ובסמינרים. רובם כבר הקימו בעצמם בתים של תורה ויראת שמיים, והיום זוכה רבי יצחק לרוות נחת יהודית מנכדים רבים ב"ה. היום הוא מתגורר במרכז הארץ. סדר יומו מתחיל בשעתיים של לימוד מטהר בכולל, עוד לפני שהוא יוצא לעיסוקיו. "לימוד התורה נותן לי את הכוחות והאיזון הנפשי להתמודד עם כל מה שצפוי לי במהלך היום", הוא מתאר בעיניים בורקות. במהלך עבודתו, קורה והוא פוגש במשפחות המתמודדות עם קושי בשלום הבית. "לכו לסמינר!" הוא תמיד מייעץ להם בחום. "בסמינר תקבלו את ההדרכה ואת הכלים לבנות בית יהודי נאמן. קיבלתם מורשת מפוארת – מגיע לכם להכיר אותה ולהיבנות ממנה!" סימן משמיים ֹ ץ ִ יצו ּ ַהנ ִדי ּ ְ הו ּ ַהי כאשר גם חייו וגם חיי ילדו הפעוט ניצלו בשרשרת ניסים, יצחק יוסיפוב הבין שמישהו מאותת לו מלמעלה הוא הבחין פתאום במספר חשודים, והחל לדלוק אחריהם אל תוך הסמטאות החשוכות
פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"ד 7 במוצאי שבת עמד הרב ניסים בן זקן בלובי של בית מלון בטבריה, בו הסתיים זה עתה סמינר 'ערכים', והביט בסיפוק בעשרות המשתתפים שיצאו מהמקום כשאור בעיניהם. הוא נראה מותש, אך מאושר. "לנהל סמינר זהו אתגר רוחני ולוגיסטי מהמדרגה הראשונה", הוא אומר. "אבל כשרואים את התוצאות-מבינים שזה היה שווה כל מאמץ". למתבונן מבחוץ, סמינר עשוי להיראות כמו דבר פשוט. סוגרים על מלון, מביאים כמה מרצים, והופ! - יש סמינר. רק כשיורדים לרזולוציות הקטנות, מתחילים להבין כמה מורכבת המשימה. הרב בן זקן הוא אחד ממנהלי הסמינרים בפועל. הוא משתף אותנו בתחושותיו. "הסמינר נועד הרי להוביל את משתתפיו במסע רוחני מסוים: הם צריכים לצאת ממנו בידיעה ברורה כי משה אמת ותורתו אמת. כדי שזה יקרה, לא מספיק רק לגבש תוכנית הרצאות מעמיקה ויסודית, אלא צריך גם לתכנן את לוח הזמנים: מתי למקם את ההפסקות בין ההרצאות, והיכן לשבץ את הארוחות. במקביל, מתנהל הליך הרישום לסמינר באמצעות הפעילים המסורים, ומתחילה להצטייר תמונה של ההרכב האנושי הצפוי. המידע הזה עוזר לדייק את התוכנייה. אם יתברר, למשל, שצפוי רישום מוגבר של צעירים, אפשר להתאים להם יחידת הרצאות הרלוונטית יותר לגילם ומצבם. אם יודעים שיהיה רישום מוגבר של אקדמאים, ניתן לצרף יחידה העוסקת בתורה ומדע. "בסופו של דבר", מסביר הרב בן זקן. "סמינר צריך להתאים למשתתפים בו כמו כפפה ליד". וכל זאת, הוא מלבד ההכנות הלוגיסטיות, שגם בהן אי אפשר לוותר על שום פרט. "צריך לדעת כמה ילדים וילדות יגיעו, ובהתאם לכך לכמה מדריכים ומדריכות נצטרך. כמה ציוד וכמה חדרי הפעלה ידרשו. צריך להכיר את תנאי השטח במקום. במהלך הסמינר אנחנו מפעילים עבור הילדים קייטנה לכל דבר-לעיתים בהשתתפות של למעלה ממאה ילדים!" "הקייטנה ממלאת צורך קריטי בסמינר, משום שאם לא תהיה לילדים תעסוקה מעניינת, להורים לא תהיה פניות נפשית להיות מרוכזים בהרצאות. המדריכות המתנדבות שמפעילות את המערך הזה, אכן עושות עבודת קודש מופלאה. יש הורים שבאים אלי ואומרים 'לילד שלנו לוקח 5-4 ימים להתרגל למעון חדש, איך הוא נקשר למטפלת של ערכים בתוך רגעים ספורים?'... "כאשר מדובר בגיל הרך, ניתן להסתפק בשמירתן של המטפלות המסורות, אבל עבור ילדים בוגרים יותר, תפקידה של הקייטנה משמעותי יותר. היא כוללת שעשועים ומשחקים, אבל אלה בנויים להעברת מסרים רוחניים-ברמה המתאימה לילדים, כמובן. אפשר אפוא לתאר את הקייטנה כ'סמינר ערכים לקטנטנים'. קורה אפילו שמתברר שהטריגר להתחזקות של ההורים הגיע דווקא מהמסרים שהעבירו הילדים, ולא מאלו ששמעו המבוגרים... נושא נוסף המצריך הכנות קפדניות, עוד לפני שראשון המשתתפים מגיע לסמינר הוא הכשרות. "גדולי ישראל הורו לנו, שלהשפעת המזון הכשר על הנפש ישנה השפעה חזקה לא פחות מההרצאות. למעשה אף יותר, שכן אם הנפש אינה טהורה, היא תתקשה לקלוט מסר רוחני", מסביר הרב בן זקן. "משום כך ישנה הקפדה אבסולוטית על רמת כשרות גבוהה. היו מקרים בחו"ל שצוות ערכים אף יצא בעצמו לחלוב פרות כדי להבטיח שיהיה בסמינר חלב ישראל ללא פקפוק..." והנה, לאחר ההכנות הרבות, מגיע סוף- סוף הרגע בו המשתתפים מתחילים להגיע לסמינר. כעת, עבודתו של מנהל הסמינר הופכת להיות מורכבת עוד יותר. עליו לדאוג שהכול יתפקד באופן מושלם, וכאשר עוסקים בבני אדם, תמיד צריכים להיות ערוכים להתפתחויות או בקשות בלתי צפויות. "לדאוג שהכיבוד נמצא במקום בעת ההפסקה, לוודא שהמרצה שביקש מקרן יקבל את מבוקשו, ושהמקרן פועל כהלכה. לצלם ולחלק דפי מקורות. לדאוג לשיבוצים בחדר האוכל, ושכל אחד יגיע למקומו בשלום". אתגר חשוב לא פחות, הוא ניהול הזמנים המדוקדק. "איחור של חמש דקות לא נשמע קריטי, אבל כשמדובר במנגנון מורכב של סמינר, ובו חלקים שונים שצריכים להשתלב זה בזה כמו שעון שוויצרי-ההרצאה, ההפסקה, המטבח, חדר האוכל, זמני המנוחה והקייטנה- כל עיכוב יכול להוביל לשיבושים שיפגעו במטרה שלנו: להעניק למשתתפים את חווית ביסוס יסודות האמונה, באופן שיחולל מפנה בחייהם. כאשר זו המשימה שלך, כל שנייה קובעת. הזמן קצר והמלאכה מרובה". הפאזל שמרכיב מנהל סמינר 'ערכים' עוד לפני שהמשתתף הראשון דרך בלובי של המלון, כבר הקדישו אנשי צוות 'ערכים' חודשים של עמל כדי להתכונן לרגע הזה. הרב ניסים בן זקן מספר על 'מאחורי הקלעים' של הסמינר, ולמה הטריגר לחזרה בתשובה עשוי לבוא דווקא מ... הקייטנה? ֲעָר ִכים ֵרי ֹ ֵמֲאחו ְ ָל ִעים ּ ַהק הרב ניסים בן זקן הרב ניסים בן זקן מנהל אזור מודיעין במחלקה האקדמאית לאדם האחרון שהניח בפני את השאלה הזו, החזרתי באותה שאלה. "מדוע אתה לא מחנך את ילדיך לגנוב, לרצוח, לצרוך חומרים מסוכנים וכדומה? מדוע לא תיתן לו לחוות ריגושים, שלדעתך הם אסורים או מסוכנים? לא כדאי שיקבל את ה'תמונה השלמה' ויוכל לבחור בעצמו מהי הדרך הנוחה בשבילו?" התשובה ברורה. כיון שיש פעולות או התנהגויות שברור לנו שהם מסוכנים או לא ראויים, אנחנו מבקשים שלא לחשוף את ילדינו הצעירים לחוויית האושר המדומה הרגעי של הפעולות הללו, שמא יפלו לעולם של רוע. חלק מתפקידנו כהורים הוא להגן על הילדים שניתנו בידנו ולשמור אותן מכל רע, רוחני וגשמי. כשם שלא ניתן לילד בן שנתיים את הבחירה המלאה, אם לרדת לכביש סואן או לא – כך לא נחשוף אותו בכוונה לסכנות רוחניות, שדעתו הצעירה לא מסוגלת להתמודד איתן עדיין. כשומרי תורה ומצוות אנחנו יודעים שהחיים שלא בדרך התורה הם חיים מסוכנים, ואף לא מאושרים. והכי חשוב... הם לא אמיתיים. מאידך, אנחנו יודעים שהיצרים מושכים את האדם למחוזות אפלים ומדמים בעיני האדם ששם טמון האושר. כדי לא ליפול לעולם מסוכן ו/או רע בעינינו, אנחנו מעדיפים שלא לחשוף את ילדינו לעולם השלילי. כמאמר החכם: חכם לא נכנס למקום שטיפש לא יודע איך לצאת ממנו. "ובכלל", שאלתי את האיש שביקש ממני לחשוף את ילדי אל הרוע, "האם בכך שאתה מחנך את ילדיך לחינוך אתאיסטי, מבלי לחשוף אותו לעולם התורה והמצוות בבני ברק וירושלים, האם אינך חושב שבכך אתה מונע אותו מלבחור להיות יהודי שומר תורה ומצוות...?" חופש הבחירה של שומר תורה ומצוות שאלה: האם שומרי התורה והמצוות לא מצמצמים את הבחירה בפני ילדיהם, בכך שמחנכים אותם לשמירת תורה ומצוות? תשובה: [email protected] שלחו אלינו גם לכם יש שאלה? ּ"ת ׁשו ִע ֲם עָר ִכים הרב דוד יחזקאל סגל
8 פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"דהרס ושכול בכל פינה. אדים עשנים מתנשאים בחלל. ריח המוות מכה באפים. אנשים מסתובבים הנה והנה ללא תכלית ומטרה. בתיהם נחמסו מידם, משפחותיהם נרצחו באכזריות, וקהילותיהם חרבו. מבטם בוהה, חסר תכלית, חסר מטרה. הם איבדו עניין בכל, הם איבדו את תחושת הזמן, הם איבדו את הטעם בחייהם. אבל היו גם אחרים. והם היו קומץ של אנשים מוכים ונרדפים, ככל היתר. אבל להם היה מנהיג, והם הסתופפו בצילו והלכו אחריו באש ובמים. ולמנהיגם היה חזון: להקים את היהדות החרדית מחדש. היה זה ביום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. נדמה היה כי היהודים שהתקבצו סביב רבם, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ״ל, הצליחו להתעלות מעל למצבם השפל. האווירה בצריף שהוסב לבית כנסת ארעי הייתה מחשמלת, הרטט והיראה שררו בכל, ואימת הדין ריחפה בחלל. אימה של ״היום תחתמו״. לחיים או למוות, לשלום או למלחמה. לאחר סיום התפילה עברה הרינה במחנה. הגנרל דויט דיויד איזנהאואר האמריקאי, שהיה אחראי על שחרור המחנות, עומד להופיע היום במחנה העקורים פעלדאפינג שבו שהו. רשימת נואמים הוכנה בו במקום. הופיעו בה נציגי הציונים, שהנהיגו את המחנה, אך כיון שלא יכלו להתעלם לגמרי מדמותו רבת ההוד של האדמו״ר מקלויזנבורג, הקציבו לו אפוא פרק זמן של עשר דקות לנאום קצרצר. הגנרל המכובד הופיע, ונעמד על גבי הבמה הארעית שהוקמה לכבודו. הטקס החל, והנואמים התחלפו בזה אחר זה. ואז, הגיע תורו של הרבי לנאום. בחיל ורטט הוא עלה על הבימה, ופתח בנאומו. הן מאבק שלם עומד כאן לדיון. מאבק בין תורה וקדושה לבין חול וחילוניות. ובמאבק שכזה, אין פשרות. במלחמת קודש חייבים לזעוק. והוא זעק. שעה ארוכה הוא עמד שם, על גבי הבימה המאלתרת, וזעק. באידיש הוא דיבר, מתמצית ליבו. הוא קרא לשיקום הרוחניות ולהקמת מטבחים כשרים, הוא זעק על שמירת השבת ועל לימוד התורה. הוא התחנן בפני הגנרל הגוי שיבוא לעזרתו. והוא בכה. הגנרל ישב והאזין לדרשה הארוכה, מבלי להבין ומבלי לנסות לקטע אותה. דמותו המרשימה של הרבי שבתה אותו כליל. ובסיום הדרשה הוא התרומם ממקומו, וקרא בקול נרגש: ״אמנם את שפת האידיש איני מבין, אבל את שפת הלב מבין גם מבין אנוכי...״ ובו במקום הבטיח לעמוד לצידו של הרבי, וביקש לדעת במה הוא יכול לסייע בעדו. ״חג הסוכות מתקרב״, אומר הרבי ועיניו לחות, ״ועדין אין בידי אתרוג כשר שעליו נוכל לברך כאן במחנה״. ״והיכן נתן להשיג כזה?״ שואל הגנרל, להוט לרצות. ״כמדומני שבאיטליה״, משיב הרבי. בו במקום הוציא הגנרל איזנהאואר פקדה לשלח מסוק מיוחד לאיטליה, על מנת להביא משם ד׳ מינים עבור הרבי. הוא גם הבטיח לרבי, על פי בקשתו, להגדיל את מכסת האוכל הכשר עבור שומרי הכשרות. ״ברכני, רבי״, מבקש הגנרל, נרגש מהמעמד; ומייד זכה להתברך מפי הרבי שיזכה להיות נשיא ארצות הברית ומשם להשפיע על העולם כולו. את עוזרו של הרבי, הגנרל פאטון, שלא היה אוהד יהודים, 'ברך' הרבי שתהיה לו מיתה משונה. המתורגמן הנבוך מיהר לתרגם לעוזר שהרבי ברכו ששמו ילך למרחוק. וכפי שאמר הרבי, אכן התקיים. פאטון נהרג זמן קצר לאחר מכן בצורה משונה, ובהיותו מפרסם נודע הדבר למרחקים, ואלו הגנרל דויט דיויד איזנהאואר נבחר להיות נשיאה ה-43 של ארה״ב. ולרבי וליהודי המחנה היו ד׳ מינים כשרים לברכה בעבור חג הסוכות. נולד בשנת תרס״ה לאביו רבי צבי, אב״ד רודניק. כבר משחר נעוריו ניכר בו כי לגדולות נועד, והוא כונה בשם ’העילוי מרודניק׳. בהגיעו לפרקו נשא לאישה את בתו של רבי חיים צבי טייטלבוים, בעל ה׳עצי חיים׳. כיהן כרב בעיר קלויזנבורג, משם הוגלה בשנות השואה למחנות העבודה, בהם התענה בייסורים נוראיים, ואף איבד את אשתו ו-11 ילדיו. הוא קבל את ייסוריו באהבה, והקפיד על קיום קלה כבחמורה גם בגיא ההריגה. לאחר המלחמה שהה במחנה העקורים פערנואלד, שם עמל בשיקום שרידי השואה. הוא הקים מטבחים כשרים, השיא זוגות צעירים, והקים את ישיבות ’שארית הפלטה׳. בשנת תש״ז התיישב הרבי בארצות הברית, שם נישא בשנית, והקים מחדש מוסדות של תורה וחסידות. כעבר מספר שנים הקים את קריות צאנז בנתניה ובירושלים, וכן ייסד מוסדות תורה רבים. הרבי הקים את 'מפעל הש״ס העולמי׳ ואת בית החולים 'לניאדו', וכתב את הספרים ’שפע חיים׳, 'דברי יציב׳ ועוד. נפטר ב- ט׳ בתמוז תשנ״ד. מתולדותיו כשהגנרל השיג אתרוג לרבי הרה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם כ"ק אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זי"ע כאשר יהודי מוסר את הנפש לקיום מצווה, מובטח לו שיקבל סיוע משמיים. שכן הבא להיטהר- מסייעין בידו. מוסר השכל יומא דהלולא – ט' תמוז התוכן מבית היוצר 'מלכות וקסברגר'
פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"ד 9 ת ָ ַ ּב לַחן ש ׁ ֻ ְ ים לש ׁ ְ ר ִכ ָ ֲע ּש ׁ ֻ ְל ָחן ּסָ ִב ַ יב ל ּ ִ ן מ ּו ִ י ּ ד המדור נכתב על ידי הרב יעקב דהן שליט"א מו"צ בבית ההוראה של הגאון רבי עמרם פריד שליט"א כתב השולחן ערוך )קנא, א(: "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והיתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים". דין זה שייך גם בבית כנסת שחרב, כמבואר שם בהמשך )קנא, י( "אפילו לאחר שחרבו, עדיין הן בקדושתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחורבנם". קדושה זו קיימת גם אם בית הכנסת חרב לגמרי, שהרי מבואר שאם קהל פירקו את בית הכנסת ובנו אותו במקום אחר, יש עדיין קדושה במקום, וצריכים לגדר אותו כדי שלא יבואו לזלזל בו )משנה ברורה ל(, וכן נראה מהגמרא במגילה )כו, ב( שאסור לזרוע במקום החורבה. ובמקרה שהתנו מראש, שקדושת בית הכנסת היא על תנאי; רק בזמן שאכן משתמשים במקום לתפילה, דעת השולחן ערוך )שם יא( שהתנאי מועיל רק בבתי כנסיות שבחוץ לארץ, ורק לאחר שחרבו, אבל אם הם עומדים על תילם, או בארץ ישראל אפילו בחורבנם; אין התנאי מועיל להם, וצריך לנהוג בהם את כל דיני הכבוד שנוהגים בבית כנסת שעומד בנוי. דעת המשנה ברורה )ביאור הלכה ד"ה אבל( שאפשר דיש להקל אפילו בארץ ישראל בחורבנם, שאם התנו - מועיל התנאי שיהיה אפשר לנהוג שם דברים שיש בהם מקצת קלות ראש, כגון אכילה ושתייה, וישיבה מפני השמש או הגשם. אך כל זה אינו מועיל לבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, שלא ידוע אם נבנו על תנאי. מאידך, מבואר בראשונים שכאשר בית הכנסת חרב על ידי גויים שחיללו את המקום, פקעה קדושתם לגמרי, שנאמר "ובאו בה פריצים וחיללוה" )תשב"ץ ג, ה(. היתר נוסף כתב הראב"ד )תמים דעים קיד(, שדין בית כנסת שהוא עדיין בקדושתו אף שחרב הוא דווקא כשהבניין קיים, אבל כאשר הבניין עצמו נחרב, פקעה קדושתו אף בלא תנאי, ואף בארץ ישראל. בתי כנסת עתיקים שחרבו, אף בארץ ישראל; פקעה קדושתם - אם בגלל שהגויים חיללו אותם, אם בגלל שהמבנה חרב או נקבר לגמרי. ועדיין אין לנהוג בהם בשימוש מגונה. ּם ִס ּכו ָּבה ׁ ו ּת ְ ש לאחר מסלול הליכה ארוך בשמורת עין גדי, סיימו המטיילים באתר מיוחד שנמצא בקצה השמורה, הם נכנסו לחורבות בית הכנסת העתיק, וישבו לנוח תחת הסככה הגדולה. לפתע קם יעקב והציע: "אולי נתפלל כאן מנחה? יש לנו מניין ואנחנו נמצאים בבית כנסת, מדוע שלא ננצל את ההזדמנות?" כנגדו טען משה, "מה שאתה אומר זו בדיחה, הרי בית הכנסת חרב - יש כאן רצפה ומעט מהקירות, ולפי הכתוב במפת האתר, המקום היה קבור מתחת לאדמה במשך למעלה מאלף שנים, ודאי שבכזה מקום כבר אין קדושה. בנוסף, אם באמת יש כאן קדושת בית כנסת אסור לנו בכלל לשבת לנוח כאן, ולדבר ולנהוג שאר מנהגי חול, כמו בכל בית כנסת!" ְ ֵאָלה ׁ ש לע"נ האישה החשובה מרת דבורה פרומר ע"ה בת ר' אברהם שמואל ז"ל חידון טריוויה א-ב לפרשת השבוע. שאלות קלות ומאתגרות כדי שכל בני המשפחה יוכלו להשתתף, ליהנות ולהצליח! טהור ט. חרב | ח. זרד | ז. והחרמתי | ו. הר ההר | ה. דמא בן נתינה | ד. גפן | ג. בשן | ב. אהרן | א. צמיד פתיל צ. פרה אדומה | פ. ערד | ע. סלע | ס. נחושת | נ. מרים | מ. לדבר | ל. יעזר | כ. כרם | י. תמימה ת. שירה | ש. רימון | ר. קדש | ק. ְטִר ְיוָיה על פטירתו מסופרת בפרשתנו. מי הוא? במקום הזה נפטר אהרן הכהן: איזה איש צריך לאסוף את אפר הפרה? אחות אהרן ומשה: היא "מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים": חבל ארץ הממוקם ממזרח לרמת הגולן, מלכו היה ענק מן הרפאים: לאחר המלחמה עם הכנעני, עם ישראל הבטיח לה' שאם הוא ייתן את הכנעני בידם, אז הוא יקדיש את החרם לה'. באיזו מילה משתמש הפסוק כדי לומר ש'העם יקדיש'? עיר שמשה רבנו שלח לרגל בה: ממה היה עשוי הנחש שמשה רבנו הכין? אם יש את זה על כלי החרס, הוא סגור ולא נטמא: צמח כזה לא גדל בקדש, ובני ישראל התלוננו על כך: באיזה נחל מסופר בפרשתנו שחנו בני ישראל? משה רבנו הבטיח למלך אדום שעם ישראל לא יעבור שם בארצו: אליו צווה ה' את משה רבנו לדבר: היכן נפטרה מרים אחות אהרן ומשה? בני ישראל אמרוה על הבאר: )וגם על ים סוף, ובעוד מקומות( שאלת בונוס: גוי שעליו מסופר בתלמוד שזכה שתיוולד בעדר שלו פרה אדומה, בזכות מצוות כיבוד אב שעשה: מלך אדום איים על משה שעמו יצא לקראת ישראל כשהוא מצויד ב...? מה משה היה צריך לעשות לאבן, כדי שיצאו ממנה מים? עיר בנגב שמלכה נלחם בישראל: גם הפרי הזה לא צמח בקדש, ובני ישראל הזכירו את זה בתלונותיהם על משה ואהרן: באיזה מצב צריכה להיות הפרה האדומה כדי שתהיה כשרה? תשובות: האם יש קדושה בבית כנסת עתיק וחרב בעין גדי?
10 פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"דחוקת | פרה אדומה | תמימה | טהור | טמא | אזוב קדש | אהרן | מרים | מים | סלע | מלאכים צ ט א י ק ד ש ב ג י פ ו ה ט א א ר ק פ ש ח מ ע ו מ ה כ ג ר ד ו ל י ח ר ר ל ת ה צ ק א א מ נ ן י ה א ב ת כ ז ס ז פ ו ם ד ט א י ו ר ק ל ח ע ו כ ג ם ב ד ש ת מ י מ ה ת צ מ נ ה מ י ם ה ב ס א מ ט ז ו כ ס ל ע תפזורת חידוד מאוצר התורה שאלה מפירוש רש"י חידוד לפשוטו של מקרא אחת מחורבות ירושלים? על מה נאמר שהעושה כן, כאילו קיים כל המשמח חתן וכלה. )ברכות, ו( מדוע לא הכירו את הסלע שיצאו ממנו מים? לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלקה הבאר. )כ, י( היכן מצינו דומם חי? "ונתן עליו מים חיים אל כלי". )יט, יז( ֲעָר ִכ ִ ים ל ָילִדים ֹ ָא עָל ָה עֶל ָיה ׁש ֶ ר ל ּ ֲם א ָ ה ּ מו ּ ׁש ֶ ֵר אין ב ֲ"א ִציא ֹ ֵה ְן והו ֹ ּ ָתה ּ ֶ א ֶל א ְלָעָז ַר הכ ֹ ּת ֶ ם א ְנ ַת ּ ֹל, ו ע ּמַ ֲחֶנה" ּ ַץ ל ָתה ּ ֶ א ִל מחו ֹ א )יט, ב-ג( סָ ח הַ ּמַ ּגִ יד הרה“ק ּבַ עַ ל הָ “עֲ בֹודַ ת יִ ׂשְ רָ אֵ ל“ מִ ּקֹוזְ ‘נִ יץ זי“ע: לִ ּמּוד ּגָ דֹול ּבַ עֲ בֹודַ ת ה‘ יֵ ׁש לִ לְ מֹד מִ ּכָ אן! ”אֲ ׁשֶ ר אֵ ין ּבָ ּה מּום“ – אָ דָ ם ׁשֶ רֹואֶ ה אֶ ת עַ צְ מֹו ּכְ אִ ּלּו הִ ּגִ יעַ ּכְ בָ ר לִ ׁשְ לֵ מּות וְ אֵ ין ּבֹו ׁשּום ּפְ גִ ימָ ה ּומִ גְ רַ עַ ת, אֵ ין ּבֹו מּום ּכְ לָ ל, הֲ רֵ י זֶ ה סִ ימָ ן מֻ בְ הָ ק ”אֲ ׁשֶ ר ֹלא עָ לָ ה עָ לֶ יהָ עֹל“ - אֲ ׁשֶ ר אֵ ין עָ לָ יו עֲ דַ יִ ן עֹל מַ לְ כּות ׁשָ מַ יִ ם! וְ אָ דָ ם ּכָ זֶ ה צָ רִ יְך לְ הִ תְ קָ רֵ ב אֶ ל צַ ּדִ יקֵ י הַ ּדֹור – ”ּונְ תַ ּתֶ ם אֹתָ ּה אֶ ל אֶ לְ עָ זָ ר הַ ּכֹהֵ ן“, וְ הֵ ם יֹוכִ יחּו לֹו ׁשֶ עֲ דַ יִ ן ׁשָ רּוי הּוא ”מִ חּוץ לַ ּמַ חֲ נֶ ה“, וְ עֹוד ֹלא הִ תְ חִ יל ּבַ עֲ בֹודַ ת ה‘ מְ אּומָ ה... יֵ ׁש לְ הָ בִ יא ּכָ אן ּגַ ם אֶ ת אִ מְ רָ תֹו ׁשֶ ל הרה“ק רַ ּבִ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל מֵ רּוזִ ‘ין זי“ע עַ ל הַ ּנֶ אֱ מָ ר )יוצר לפרשת פרה( ”לְ טַ הֵ ר טְ מֵ אִ ים לְ טַ ּמֵ א טְ הֹורִ ים ּבְ אֹמֶ ר קָ דֹוׁש“. ”לְ טַ הֵ ר טְ מֵ אִ ים“ – ּכְ לֹומַ ר, השי“ת מְ טַ הֵ ר אֶ ת אֵ ּלֶ ה ׁשֶ חֹוׁשְ בִ ים עַ צְ מָ ם לִ טְ מֵ אִ ים, ׁשֶ ּמַ ּכִ ירִ ים ּבַ חֲ טָ אֹותֵ יהֶ ם ּומֹודִ ים ּומִ תְ וַ ּדִ ים עֲ לֵ יהֶ ם וְ יֹודְ עִ ים ּכִ י עֲ דַ יִ ן לָ הֶ ם עֲ בֹודָ ה רַ ּבָ ה. אֲ בָ ל ”ּולְ טַ ּמֵ א טְ הֹורִ ים“ – מְ תַ עֵ ב הּוא אֶ ת הַ ּטְ הֹורִ ים ּבְ “אֹמֶ ר קָ דֹוׁש“ – אֵ ּלּו ׁשֶ אֹומְ רִ ים עַ ל עַ צְ מָ ם ׁשֶ הֵ ם קְ דֹוׁשִ ים וְ ׁשֶ אֵ ין ּבָ הֶ ם מּום... פנינים לפרשת חקת ביאור: לעלות למרום, לכיוון מעלה. "אל" מה ש"על". דוגמא: המטוס טס ועולה גבוה אל על. מקור: בספר הושע )יא, ז( "ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראהו יחד לא ירומם". אל על מאחורי הפתגם
פרשת חקת . ז' בתמוז תשפ"ד 11 קֹוּפָ לֶ ה קָ רָ א ּפַ עַ ם סִ ּפּור עַ ל אִ ּמָ א יְ הּודִ ּיָ ה ּפְ ׁשּוטָ ה ׁשֶ ּזָ כְ תָ ה לִ ילָ דִ ים צַ ּדִ יקִ ים ּבִ זְ כּות ּפְ עֻ ּלֹות ּפְ ׁשּוטֹות ׁשֶ עָ ׂשְ תָ ה. לְ מָ ׁשָ ל, ּכָ ל ּבֹקֶ ר ּבָ דְ קָ ה אֶ ת הַ חּוטִ ים ׁשֶ ל הַ ּצִ יצִ ּיֹות ׁשֶ ל יְ לָ דֶ יהָ , הַ אִ ם הֵ ן ּכְ ׁשֵ רֹות. הַ ּסִ ּפּור הַ ּזֶ ה הִ ׁשְ ּפִ יעַ עַ ל קֹוּפָ לֶ ה, ּומֵ אַ חַ ר ׁשֶ הּוא רֹוצֶ ה לִ הְ יֹות צַ ּדִ יק, מִ ּדֵ י ּבֹקֶ ר הּוא ּבֹודֵ ק לְ עַ צְ מֹו אֶ ת הַ ּצִ יצִ ית. ּבְ ׁשַ ּבָ ת אַ חַ ת הִ בְ חִ ין קֹוּפָ לֶ ה ׁשֶ הַ ּׁשְ זִ ירָ ה ׁשֶ ל הַ ּצִ יצִ ית הִ תְ ּפָ רְ קָ ה. זֶ ה הָ יָ ה ּבַ ּבֹקֶ ר, אַ ּבָ א ּכְ בָ ר רָ צָ ה לָ צֵ את לְ בֵ ית-הַ ּכְ נֶ סֶ ת, וְ קֹוּפָ לֶ ה ֹלא יָ דַ ע אִ ם מֻ ּתָ ר לֹו לְ סַ ּדֵ ר אֶ ת הַ חּוטִ ים הַ ּפְ רּומִ ים ׁשֶ ל הַ ּצִ יצִ ית. ”אִ ּמָ א, אֵ יפֹה יֵ ׁש צִ יצִ ית אַ חֶ רֶ ת?“ הּוא קָ רָ א ּבְ קֹול. אִ ּמָ א הִ ּגִ יעָ ה וְ הֹוצִ יאָ ה עֲ בּורֹו צִ יצִ ית מֵ הָ אָ רֹון. הִ יא הִ ּבִ יטָ ה עַ ל הַ ּצִ יצִ ית ׁשֶ ּקֹוּפָ לֶ ה הֵ סִ יר מֵ עָ לָ יו, וְ אָ מְ רָ ה ּבְ קֹול: ”אָ כֵ ן, קֹוּפָ לֶ ה, טֹוב עָ ׂשִ יתָ ׁשֶ ֹּלא טָ וִ יתָ ׁשּוב אֶ ת חּוטֵ י הַ ּצִ יצִ ית. הֲ רֵ י אָ סּור לִ טְ וֹות חּוטִ ים ּבְ ׁשַ ּבָ ת - ּבַ ּיָ ד אֹו ּבְ גַ לְ ּגַ ל. אֵ ין לִ ׁשְ זֹר חּוטִ ים זֶ ה ּבָ זֶ ה, ּכָ ְך ׁשֶ ּנֹוצָ ר חּוט אֹו חֶ בֶ ל; וְ גַ ם ֹלא לִ ׁשְ זֹר חּוטִ ים ׁשֶ ל צִ יצִ ית ׁשֶ הִ תְ ּפָ רְ קּו. ”אַ ְך אַ ל ּתִ דְ אַ ג, קֹוּפָ לֶ ה. ּבְ מֹוצָ אֵ י ׁשַ ּבָ ת אֲ נִ י אֶ ׁשְ זֹר לְ ָך ׁשּוב אֶ ת הַ חּוטִ ים. וְ עַ כְ ׁשָ ו, סַ ּיֵ ם לְ הִ תְ לַ ּבֵ ׁש וְ לֵ ְך עִ ם אַ ּבָ א לְ בֵ ית-ּכְ נֶ סֶ ת“, הֵ אִ יצָ ה ּבֹו אִ ּמָ א. ”אֲ בָ ל עֹוד ֹלא אָ כַ לְ ּתִ י אֶ ת הַ ּפֶ קָ אלֶ ׳ה“, אָ מַ ר קֹוּפָ לֶ ה וְ רָ כַ ס לְ עַ צְ מֹו אֶ ת הַ ּנַ עֲ לַ יִ ם. ”קַ ח אֶ ת הַ ּפֶ קָ אלֶ ׳ה וְ לֵ ְך“, הִ סְ ּכִ ימָ ה אִ ּמָ א. ”וְ תִ תְ ּפַ ּלֵ ל יָ פֶ ה, קֹוּפָ לֶ ה. אֲ נִ י רֹוצֶ ה לִ ׁשְ מֹעַ מֵ אַ ּבָ א ׁשֶ הָ יִ יתָ יֶ לֶ ד טֹוב ּבְ בֵ ית- הַ ּכְ נֶ סֶ ת!“ ”ּבְ סֵ דֶ ר! יֶ לֶ ד צַ ּדִ יק. ּכְ מֹו ּבַ ּסִ ּפּור ׁשֶ ל הָ אִ ּמָ א וְ הַ ּצִ יצִ ית“, הִ סְ ּכִ ים קֹוּפָ לֶ ה. ֵ ִלים ּ ּ ֶ את 10 ַ ה ֶה ְבד ִמ ְצאו ֶוה ֹ ְמֶל ֶאכת ַה ּטו ָ ת ּ ֹ ְת מָל ָאכה ִל ְקַר ׁ את ש ַ ב ֲ ל"ט אבו ֶוה ֹ ֹ ַה ֶוה ּטו ָ ַר ְת מֶל ֶאכת ַה ּטו ּ ַהְגד ן ּ ַהְגָדַר ְת מֶל ֶאכת ּ ּ ֵה ָיכ ָ ן הְיָת ַה ב ן ּ ִמ ּ ְש ׁ ָכ ּ ִמ ּ ְש ׁ ָכ ֵה ָיכ ָ ן הְיָת ַה ב עֲ ׂשִ ּיַ ת חּוטִ ים מִ ּצֶ מֶ ר, מִ ּפִ ׁשְ ּתָ ן, מִ ּנֹוצֹות, מִ ּׂשְ עָ רֹות אֹו טָ וּו אֶ ת הַ ּצֶ מֶ ר אַ חַ ר ׁשֶ ּצָ בְ עּו אֹותֹו, לִ פְ נֵ י הָ אֲ רִ יגָ ה. מִ ּכָ ל ּדָ בָ ר הַ ּצֹומֵ חַ .