בקיץ תש"ב, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, פנה ד"ר נחום גולדמן, נציג הסוכנות היהודית בארצות הברית, לבכירים בממשל האמריקני, בהצעה לשלוח שני טון תה עבור יהודי גטו ורשה הנמקים ברעב. על תהייתם, כיצד יוכל תה להשקיט את רעבונם של היהודים בגטו, השיב גולדמן כי בשוק השחור בפולין קיים ביקוש גדול לתה, ואם תגיע אספקת תה ליהודי הגטו, הם יוכלו לסחור בו תמורת כמויות גדולות של לחם, שיבטיח את חייהם במשך חודשים. האמריקאים התלהבו מהרעיון, והודיעו לגולדמן שיחשבו על כך. כשהתשובה התמהמהה, פנה גולדמן חסר הסבלנות אל תת שר החוץ האמריקני. הלה התלהב גם הוא מהרעיון, ואמר שליבו מלא אהבה ליהודים המסכנים, אך כיוון שמדובר בעניין מסחרי – ובארה"ב עניינים מסחריים מסורים לטיפולו של משרד המסחר – יש לפנות בדחיפות לשר האחראי, כדי לזרז את המבצע החשוב. כשפנה גולדמן למשרד המסחר, התברר לו שלמרות שגם שם אוהבים יהודים, פקידי המשרד אינם יכולים לסייע: התברר כי תה הוא מוצר חקלאי, ורק משרד החקלאות יכול לקדם את העניין. גולדמן לא התייאש ופנה למשרד החקלאות. אנשי המשרד התלהבו מהרעיון, ציינו שהרעבת יהודי ורשה היא פשע בל יכופר, וקבעו שאין ביכולתם לסייע משום שמדובר בנושא מורכב: תה הוא אמנם מוצר חקלאי, אך כיוון שמדובר בהעברת מזון למדינה הנמצאת במצב מלחמה עם ארה"ב ובריטניה, אין די באישור אמריקני, אלא נחוצה גם הסכמת בריטניה. אך אל דאגה, הרגיעו את גולדמן, זהו עניין פרוצדורלי בלבד, והתוכנית בוודאי תאושר. האמריקנים והבריטים דנו בעניין הפרוצדורלי במשך חודשים ארוכים, אך תשובתם בוששה לבוא. גולדמן שכבר איבד את סבלנותו, פנה במברק לבריטים כדי לברר מה עלה בגורל פנייתו. המענה הגיע במברק מאיים: "עליי להפנות את תשומת ליבך לחוק האוסר מסחר עם מדינות אויב, אשר נחקק בשנת 1939 ,ולפיו כל קשר עם אזרח מדינת אויב למטרת מסחר מהווה עבירה על החוק". האם צדקו הבריטים בטענתם? ובכן... רק כשמדובר ביהודים. בשנת 1942 , חודשים אחדים לפני פנייתו של גולדמן לאמריקנים בעניין התה, פקד רעב כבד את יוון הנתונה תחת כיבוש גרמני, ואיים להפיל חללים רבים. או-אז פנו הבריטים ביוזמתם אל הגרמנים בתיווך שוודי, כדי שיאפשרו להם לשלוח כמות עצומה של חיטה לתושבי יוון. ומה עם החוק משנת 1939 ,זה האוסר מגע מסחרי עם מדינות אויב? את השאלה הזאת כדאי שתפנו לבריטים. האם הצביעות של בני "דת החסד והרחמים" ביחסם הדו פרצופי ליהודים בתקופת השואה, היתה מעידה חד פעמית? ממש לא. בשנת ת"ש הפליגה מנמל צרפת אונייה עמוסת פליטים, בדרכה לעולם החופשי. אך כיוון שהעולם החופשי היה טרוד בבעיות גדולות יותר מהצלת יהודים, נאלצה האונייה לשוב לאירופה כלעומת שבאה, זאת אף על פי שהיה ברור לכול כי בכך נחרץ גורל נוסעיה. בדרכה לאירופה, כשעצרה האונייה בנמל וירג'יניה שבארה"ב, הצטרף גולדמן למשלחת שנפגשה בדחיפות עם שר החוץ האמריקני. בפגישה ביקש גולדמן ממזכיר המדינה לנהוג עם הפליטים לפנים משורת הדין, להעלים עין מחוקי ההגירה הנוקשים ולאפשר לאומללים לרדת אל החוף, כדי שחייהם יינצלו. לשמע הבקשה הסתובב מזכיר המדינה לעבר הדגל האמריקני שהתנוסס מאחוריו, הביט בו ממושכות, ופנה אל גולדמן: "נשבעתי שבועה להגן על ארצי ולציית לחוקיה, ואתה מבקש ממני לעבור עליה?!" גולדמן לא התרגש והעלה הצעה מקורית, שמצד אחד תאפשר למזכיר להישאר נאמן לשבועתו, ומצד שני תאפשר את הצלת היהודים. "לפני זמן לא רב", סיפר לו גולדמן, "יצאה אוניה גרמנית מנמל ניו יורק בדרכה חזרה לגרמניה. כמה מלחים שהיו על סיפונה והתנגדו למפלגה הנאצית, קפצו למים כדי להימנע משיבה למולדתם, וכשהאונייה הפליגה לדרכה הגיעו אנשי משמר החופים האמריקני ואספו אותם אל החוף, למרות חוק ההגירה. האם היהודים יכולים לסמוך על "ידידי ישראל"? | ולמה היהודים בגטו ורשה לא שתו תה? הרב אהרון לוי לשבת המשך בעמוד 2 כ"ג בניסן תשפ“ג // גיליון 7 // לתגובות ולהנצחות 3303580-072 org.arachim@alon // נא לא לקרוא בשעת התפילה ובקריאת התורה הרב מיכאל לסרי להתווכח במקום לריב שו"ת עם ערכים שכר מידי על קיום מצוות הניצוץ היהודי תלמוד תורה לכל דורש פרשת שמיני תשפ"ג העלון טעון גניזה ַע ּ ָ בו ׁ ּש ַ ַת ה ׁ ְ ָפָרש ּ ּ ַא ְלָיה ב ַאְקטו עמוד 3 עמוד 5 עמוד 6 ֹאמר אולי נ לפליטים שיקפצו למים צביעות על כוס תה ירושלים 32:18 45:19 24:20 חיפה 40:18 48:19 26:20 תל אביב 47:18 47:19 25:20 באר שבע 48:18 46:19 24:20 זמני השבת כניסה יציאה ר"ת ערכים לילדים חידודים עמוד 11 שבת מברכין-ר"ח אייר יהיה ביום שישי ובשבת הבעל"ט המולד יהיה ביום חמישי בשעה 2 ,8 דקות ו-13 חלקים
2 פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג אולי ניתן לנהוג כך גם במקרה זה? אולי נאמר לפליטים שיקפצו למים, ולאחר שהאונייה תפליג נציל אותם למרות חוק ההגירה, בדיוק כפי שנהגתם עם החיילים הגרמנים?" לשמע הדברים האדימו פניו של מזכיר המדינה מכעס: "אתה איש הציני ביותר שפגשתי בחיי!" הטיח. גולדמן לא נשאר חייב: "אדוני הנכבד, אינני יודע מי יותר ציני בחדר הזה. אני, שמבקש להציל את חייהם של חפים מפשע, או אתה, שמוכן לשלוח אנשים אל מותם רק בגלל עניינים פרוצדורליים". מזכיר המדינה אותת למשתתפים שהפגישה תמה, שילח מעליו את המשלחת, וסירב בהפגנתיות ללחוץ את ידו של גולדמן, היהודי החצוף שדרש ממנו להתעלם מהחוק כדי להציל חיים. וכעת אמרו נא, האם התנהגותם של בני "דת החסד והרחמים" עדיין מפתיעה אתכם? בפרשת שמיני מלמד משה את בני ישראל את דברי התורה, כיצד ניתן להבחין בין בהמות טהורות לבהמות טמאות ובין המותרות באכילה לאסורות באכילה, שנאמר: "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה... אותה תאכלו" )ויקרא יא, ג(. לאחר מכן מונה משה ארבע חיות האסורות באכילה, ובהן החזיר, שנאמר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, ושוסע שסע פרסה – והוא גרה לא ייגר, טמא הוא..." )שם, ז(. במה מתייחד החזיר לשמש דוגמא לבעלי חיים האסורים באכילה? מדוע דווקא הוא מסמל את הבלתי כשר? – בגלל הצביעות. כשעסקו חז"ל בהקבלה שבין בעלי החיים הטמאים לאומות העולם, הם קבעו כי החזיר מסמל את מלכות אדום, בגלל תכונתם המשותפת – הצביעות. וכך מובא בילקוט שמעוני )תהלים פ(: "רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון )אמר(... למה משלה כחזיר? אלא מה חזיר זה, בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר: ראוני שאני טהור, כך אומה זו, גוזלת וחומסת, ונראית כאילו מַ ּצַ עַ ת ּבִ ימָ ה )עושה משפט צדק(. מעשה בשלטון )שר( אחד בקיסרין, שהיה הורג המנאפים והגנבים והמכשפים, ואמרו סַ ּנַ קְ לִ יטִ ין )יועצים( שלו, שעשה )השר( שלושתן בלילה אחד". החזיר, מלמדים חז"ל, הוא בעל החיים היחיד השוסע שסע פרסה ואינו מעלה גֵ רה. חיצוניותו נראית טהורה, אך פנימיותו טמֵ אה. מצד אחד אינו מעלה גֵ רה, אך מצד שני הוא פושט את טלפיו לפנים ומבליט את סימן הטהרה היחיד שיש בו – סמל הצביעות. לכן כשחיפשו חז"ל ברייה מקבילה בעולם החי למלכות אדום הצבועה והמתחסדת, הם השוו אותה לחזיר. כמוהו כמוהָ : מתהדרת במוסריותה, אך מתאכזרת לנתיניה. בהשוואה זו מבקשים חז"ל להתריע, כי האנושיות המופלגת של בני זרע אדום, ודאגתם לפליטים, לבעלי חיים ולזכויות אדם, זוהי בחינת טלפיים בלבד; פנימיותם שונה בתכלית. לעתים אפשר שיאירו לנו פנים, אך בל נטעה בטלפיהם המושטות: הכול יכול להתהפך בן רגע, כפי שראינו בסיפור עסקת התה של ד"ר גולדמן. "אמר לה ינאי המלך לאשתו – אל ּתִ תְ יָ רְ אִ י מן הַ ּפְ רּוׁשִ ין, ולא ממי שאינן ּפְ רּוׁשִ ין, אלא מן הַ ּצְ בּועִ ין ׁשֶ ּדֹומִ ין לִ פְ רּוׁשִ ין, שמעשיהן כמעשה זִ מְ רִ י ומבקשין שכר כפנחס". המשך מעמוד 1 ּ ַא ְלָיה ַאְקטו ַ ת ׁ ְ ָפָרש ּ ב ַע ּ ָ בו ׁ ּש ַה הרב אהרון לוי מדוע נקראת פרשה זו בשם "שמיני"? פרשת שמיני היא למעשה פרשת המשך לפרשה הקודמת. כשנסתיימה מלאכת המשכן, במשך שבעה ימים היו אהרון ובניו באוהל מועד, והם "ימי המילואים". ביום השמיני מלאו הימים, ונצטווה אהרון להקריב עגל, ככפרה על מעשה העגל. על פי המהר"ל )בתפארת ישראל(, מסמל המספר 'שמונה' את היציאה ממסגרת חוקי הטבע. )שמונת בגדי הכהן הגדול, שמונת ימים חנוכה, וברית מילה ביום השמיני.( השראת השכינה על עם ישראל דרך המשכן, היא מעל הטבע! ואכן, במקום המקדש והמשכן לא היו מגבלות של חוקי הפיזיקה: "מקום הארון אינו מן המידה"; "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"; בלי מגבלה, לא של מקום ולא של זמן. בפרשה זו מתארת התורה את פטירתם של נדב ואביהו בני אהרון. "בקרבתם לפני ה' וימותו", מה הביאור בזה? ממה הם מתו? במפרשים מובאים דברי המדרש, שהורו הלכה בפני רבם או שנכנסו שתויי יין למשכן. האור החיים הקדוש מבאר, שכאן נלמד סוד מיתת הנשיקה: בני אדם שזוכים למיתה זו, הקב"ה כביכול מתקרב אליהם, ומרוב קדושה שהנשמה חשה בהתקרבותו של ה', היא נמשכת עם הקדושה ויוצאת מהגוף. כאן, מרוב הרצון של בני אהרון להתקרב לה', מרוב שהם הגיעו לדרגה גבוהה, מאסו בחיי החומר, ואז הם התקרבו בעצמם אל ה'נשיקה', ולא חיכו שזה יבוא אליהם. כשאדם הולך לעולמו – "תוסף רוחם יגוועון, ואל עפרם ישובון", בזמן שמגיע זמנו לעזוב את העולם, בזמן פטירתו מתגלית אליו השכינה הקדושה )זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא(, ואז הנשמה פורחת מהגוף. נאמרו דיני המאכלים האסורים. התורה נתנה כלל: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" ו"מעלת גרה". ומדוע אחר כך יש פירוט על חיות מסוימות, שאין להן אחד מסימנים אלו? הרי לא צריך להיות זואולוג בכדי להבחין אם לבהמה יש סימני טהרה או לא. מה הצורך בפירוט? אכן התורה מציינת מהן החיות, שבהן יש רק סימן טהרה אחד: "ואת הגמל ואת הארנבת ואת השפן... ואת החזיר". מכאן אנו רואים הוכחה ברורה שהתורה ניתנה משמיים )ולא שהמציא אותה משה ח"ו(: בפירוט החיות הללו התחייב משה, כי מלבד המינים המפורטים, אין בעולם כולו עוד מינים שבהם רק סימן טהרה אחד. אף על פי שמשה לא היה באוסטרליה ולא במדינות רבות אחרות, יכול היה להתחייב על כך שאין בעלי חיים נוספים עם תכונה זו. שכן, מי שברא את העולם, הוא המצווה. וכך מובא בגמרא )חולין ס ע"ב(: "וכי משה רבנו קניגי היה, או בליסטרי היה? ]האם משה היה צייד חיות?[ מכאן תשובה לאומר 'אין תורה מן השמים'". וכביאור הרמב"ן על פסוקים אלו: "אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה, והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו". לעולם לא תמצא חיה נוספת עם סימן אחד בלבד. )מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס( לתגובות, הנצחות והערות - מערכת: 3303580-072 org.arachim@alon © כל הזכויות שמורות // העלון הופק ע"י מחלקת דיגיטל ערכים בשיתוף מחלקת בוגרים עורך ראשי: הרב משה לנדאו // עורך משנה: יהודה פרידמן // עיצוב גרפי: ג. רובינשטין ְ ך ֹ ִמ ּתו ׁ ה ָרָש ּ ַהָפ הרב ישי וליס למה השוויגער תמיד צודקת? למה השוויגער תמיד צודקת? טיפים וחיוכים בחיי הנישואין הכניסה חופשית . מיועד לגברים ונשים ביום ראשון, כ”ה ניסן (23.4.16( בשעה 00:20 באולם המנהל הקהילתי שדרות נוה יעקב 38 הרב מאיר הרב שוורץ מיכאל לסרי ירושלים ביום שני, כ”ו ניסן (23.4.17( בשעה 00:20 בן קיסמא 19 בבית הכנסת זכור לאברהם אלעד ביום חמישי, כ”ט ניסן (23.4.20( בשעה 00:20 שדרות גולדה מאיר 474 שכונת רמות ד́ באולם המינהל הקהילתי מעלה רמות ירושלים
פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג 3 שאלה: מדוע לא מקבלים שכר ועונש מידיים על עשיית מצווה או עבירה? תשובה: התשובה הבסיסית לשאלה זו היא, שנתינת שכר או עונש באופן מידי תבטל את הבחירה החופשית של האדם. בד בבד עם ביטול הבחירה, תתבטל גם הסיבה המיוחדת שהביאה לבריאת העולם ולבריאת האדם. נסביר את הדברים: ה' הוא טוב ומיטיב. רצונו להעניק טובה באופן המעולה ביותר. למטרה זו ה' ברא את העולם ושיכן בו את האדם, נזר הבריאה.האדם נברא בצלם אלוקים, והוענקו לו תכונות הדומות לתכונות בוראו. לבורא אין חסר, והוא אינו זקוק להשלמה בדמות מתנה או מענק. גם לאדם, שנברא בצלמו של ה', הוענקה תכונה דומה: מתנות חינם המוענקות לו גורמות לו בושה. בתורת הקבלה נקראת הענקה מסוג זה: "נהמא דכסופא", כלומר, לחם חסד הגורם לבעליו בושה. רק הענקה שתינתן בדין, הענקה שהאדם יהיה ראוי לה בזכות מעשיו, תמלא את ליבו בשמחה, ותתקבל על ידו בחיבה. כדי ליצור רקע מתאים לנתינת שכר זו, הוריד הבורא את הנשמה משמי מרום, ושם אותה בתוככי גוף חומרי, בעולם שרבים בו הניסיונות. כאן, בעולם הזה, נתון האדם במלחמה חזקה. עליו להתמודד מול קשיים חומריים, ולעבוד את בוראו בנאמנות. אדם שאוזר את כל כוחותיו, נלחם במפריעים ובמסיתים, ומקיים את רצון בוראו בשלמות, הוא האדם השלם שיקבל שכר מושלם. למעשה, כל מעשה טוב, כל מצווה וכל תפילה או לימוד תורה – ערכם לא יסולא בפז. ה' מעניק שפע של שכר על כל נקודה של שיפור, ועל כל התגברות וניצחון במלחמת היצר. הבחירה החופשית בין טוב לרע, היכולת השקולה לבחור בטוב או חלילה לבחור ברע, היא זו הנותנת משמעות לעבודת ה'. היא זו המעניקה חשיבות רבה לבחירה בטוב. במצב זה השכר אינו לחם חסד, וההטבה אינה ניתנת בחינם. האדם מקבל את המגיע לו, את שכר פעולתו. מסיבה זו ה' מנהיג את העולם בדרך הנקראת 'הסתר פנים'. הוא מסתיר את פניו, את הנהגתו הגלויה על ידי חוקי הטבע. דרך זו של 'הסתר פנים' מונעת עשיית ניסים בימינו. בזמננו רק על ידי עבודה רוחנית ניתן לגלות את האמת ולהפוך אותה למשאת נפש ולדרך חיים. אילו השכר והעונש היו מידיים, היתה בטלה הבחירה החופשית. כל יושבי תבל היו רואים עין בעין את ההשגחה הפרטית ואת העובדה שה' הוא המנהיג את העולם. כולם היו נוהרים לעבודת ה' ללא השקעת כל מאמץ וללא ניסיונות או קשיים. במצב זה גדלותו של השכר מחד גיסא, והפחד מפני העונש מאידך גיסא, היו הופכים לגורם הדומיננטי ביותר בהתנהגותנו לאורך כל ימי חיינו. וכאמור, מטרת בריאת העולם והאדם היתה ח"ו מאבדת את משמעותה. באופן הנוכחי, כאשר יש צורך בהתגברות על קשיים כדי לעבוד את ה', ראויים אנו לשכר גדול לעתיד לבוא, שכר שנאמר עליו במסכת אבות: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". כיום קיים ערך רב לכל מאמץ, לכל מעשה טוב, לכל מחשבה חיובית ולכל התרחקות מעבירה. מה בין יום השואה ליום הקדיש הכללי בי"ד בניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943 , ערב יום טוב ראשון של פסח, פרץ מרד גטו ורשה. למעשה המרד פרץ כבר כשלושה חודשים קודם לכן, כשהחל גל השילוחים השני למחנות. כשהגרמנים התחילו באקציה )השילוח הגדול למחנות(, פתחו לוחמי אצ"י )ארגון צבאי יהודי( ולוחמי אי"ל )ארגון יהודי לוחם( ביריות, והתנגדו לעלות לרכבות. בי"ד בניסן, ערב פסח, שבו הגרמנים כדי להשלים את האקציה. הלוחמים היהודים פתחו באש והשליכו בקבוקי תבערה מתוך הסמטאות ופתחי הביוב. גם מוישל'ה היה בגטו ורשה. מוישל'ה נולד בוורשה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. היתה לו ילדות מאושרת, עם הורים אוהבים ומשפחה חמה בעלת עסק מבוסס. לא הרחק מביתו של מוישל'ה גרה משפחה פולנית עלובה. האב היה שיכור שהיכה את כל מי שנקרה בדרכו. האם לא השתלטה על צרכי הבית, ובאותו בית גדל ילד שהסתובב בעיירה בבלויי סחבות. קראו לו יאשק. משפחתו של מוישל'ה 'אימצה' את יאשק, ודאגה לו לאוכל חם ולמעט כסף, כדי שלא יצטרך לגנוב בשוק. הם אפילו סידרו לו משרה: בכל שבת התייצב יאשק בבית משפחת מוישל'ה ושימש כגוי של שבת, ובמוצאי שבת התייצב יאשק בבית המשפחה לקבל את שכרו. ואז פרצה המלחמה. תוך זמן קצר כבשו הגרמנים את פולין, והחלו לרכז את היהודים בגטו ורשה: כ-400-300 אלף איש, בשטח "מיניאטורי" של כ-5.3 קמ"ר. גם מוישל'ה ואחיו נאספו לגטו. כשהחל המרד התקשו הגרמנים לדכא אותו, והם החלו לשרוף בית אחר בית, על מנת שהיהודים ייאלצו לצאת. בליל הסדר ירד מוישל'ה אל התעלה – שזו מילה יפה ל"ביוב". יהודים רבים נאלצו לרדת אל הביוב על מנת להינצל. גם מוישל'ה ירד. לאחר כשבוע חיפש מוישל'ה מקום לעלות למעלה. הוא מצא סולם מוצב המשמש את אלו שיורדים לתקן את מערכות הביוב. טיפס למעלה והרים מעט את מכסה הביוב. מצד אחד הוא ראה שני חיילים בגבם אליו. ומהצד השני הוא ראה את יאשק. יאשק שזיהה אותו, סימן לו לסגור את המכסה ולהמתין. מוישל'ה החזיר את המכסה ושמח שהתמזל לו מזלו, הנה, יאשק יעזור לו. זמן קצר חלף, והמכסה הורם בברוטליות. שני גרמנים משכו במוישל'ה ולצידם עומד יאשק וצועק: "יודן! תפסתי לכם יהודי". אין שום דרך להסביר, איך אדם שקיבל ממשפחה את כל מה שהוריו לא נתנו לו, מסגיר את בנם לגרמנים. אין דרך... מלבד תת אנושיות או חייתיות. לא לחינם אנחנו קוראים לאותם יצורים מהלכים על שתיים ש"ביצעו" פקודות, "החיה הנאצית". רבים שואלים: מה צריך לזכור ביום השואה ואם בכלל? היהדות האמונה על התורה קיבלה על עצמה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי. זה היום בו אנחנו זוכרים את אלו שנרצחו על ידי הנאצים יימח שמם. אז מה לנו וליום השואה? צום עשרה בטבת הוא יום הקדיש הכללי. בעשרה בטבת אנחנו נזכור את כל אחינו שנרצחו על ידי החיה הנאצית. גם אם לא כולם מציינים את יום השואה, ביום הזה כדאי שנזכור איך גם אדם – יצור מהלך על שתיים עם תחכום גדול – יכול להפוך לחיה של ממש. אם אין מוסר, אם אין תורה... אנחנו ממש כמו עוד חיה. אולי אפשר לסכם בדבריו של מרטין נימולר, כומר פרוטסטנטי גרמני, כשהוא מספר מה הוא "עשה" נגד הנאצים: "הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא התנגדתי – כי לא הייתי קומוניסט. הם באו לקחת את הסוציאליסטים, ואני לא התנגדתי – כי לא הייתי סוציאליסט. הם באו לקחת את היהודים, ואני לא התנגדתי – כי לא הייתי יהודי. אחר כך הם באו לקחת אותי, ולא נותר איש שיתנגד..." ביום השואה, נזכור לדאוג לאחר. נזכור להיות... בני אדם. המילה האחרונה בן אדם כבהמה אבוסה. מעוונות עמוסה, ורובצת תחת המשא. )תחכמוני לרבי יהודה בן שלמה אלחריזי( הרב משה לנדאו ְנֻק ּדַ ת ָ ט ּ ַמב למה השוויגער תמיד צודקת? למה השוויגער תמיד צודקת? טיפים וחיוכים בחיי הנישואין הכניסה חופשית . מיועד לגברים ונשים ביום ראשון, כ”ה ניסן (23.4.16( בשעה 00:20 באולם המנהל הקהילתי שדרות נוה יעקב 38 הרב מאיר הרב שוורץ מיכאל לסרי ירושלים ביום שני, כ”ו ניסן (23.4.17( בשעה 00:20 בן קיסמא 19 בבית הכנסת זכור לאברהם אלעד ביום חמישי, כ”ט ניסן (23.4.20( בשעה 00:20 שדרות גולדה מאיר 474 שכונת רמות ד́ באולם המינהל הקהילתי מעלה רמות ירושלים שכר מידי על קיום מצוות ּ"ת ׁ ו ש ִע ֲם עָרִכים הרב זאב גרינוולד
4 פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג כל אחד והקצב שלו הורה ממוצע הוא מלא במוטיבציה לתת לילדים, לבנות אותם, ללמד ולחנך אותם, ופשוט לתת להם. כך ברא אותו הבורא, מלא ברצון נתינה בכלל, ולילדיו עצמו ובשרו בפרט. אצל כולנו, כל אחד ברמה שלו, נוצר תסכול גדול על הפער שבין הרצון לבין הביצוע, כי הרי בכל יום מחדש אנחנו עושים חשבון נפש, מתכננים לעשות שינוי אך שוב נכשלים, וכן על זו הדרך. השאלה היא בעצם, למה?! למעשה אפשר למנות חמש סיבות למה שנראה ככישלון החינוכי, ובעצם בכלל לא בטוח שהוא כזה. 1 .עייפות – פשוט אין כוח. כמעט ולא קיים אדם שמתהלך לאורך כל היום כשהוא רענן. 2 .ילדים שלא משתפים פעולה ומפוצצים כל תוכנית–אפשר לבוא לדבר עם הילד הכי נעים ורגוע, ופתאום הוא מתפרע ומכה את אחיו הקטן. באותו רגע אנו מתפרצים עליו, וכל התוכניות היפות יורדות לטמיון. 3 .חוסר זמן–כי אפילו את האתגרים השוטפים אנו בקושי מסיימים. מעניין לחשוב מדוע כשאין לנו זמן, אנו לא מורידים שעות עבודה, אלא מצמצמים את היחס לילדים, המצומצם ממילא. 4 .חוסר ידע מה לעשות–אתגרי החינוך רבים. הם גם מגוונים. הם תופסים אותנו חסרי אונים, כי הילדים מבלבלים. מה גם שהם מבלבלים אותנו בביטחון עצמי רב. ילד יכול לבקש/ לדרוש/לתבוע דבר, גם מופרך, בנחרצות של מי ששקל כבר את הצדדים, הגיע למסקנה בהירה, ולך אבא אין מה לנסות להביע דעה אחרת, כי הוא יודע, אמא, איזה חוסר הבנה את הולכת לגלות בעוד רגע. וחוצמזה שכווווולם, הולכים/ קונים/נוסעים/שטים/עפים/טסים, ורק אני לא. והנה אותו שעומד בראשות ישיבה גדולה, או מנהל עסק ובו עשרות עובדים, מוצא את עצמו חסר מילים כלפי הזאטוט המגודל שמולו. 5 .מיקום– ב א י ז ה שהוא מקום איבדנו את המקום האמיתי של החינוך, את חשיבותו העצומה, את ההבנה שמרכז תפקידנו בעולם הוא הקמת הדורות הבאים. ומדוע? כי את הדברים האחרים אנחנו פשוט חייבים. לדוגמה הפרנסה, שהיא נחוצה ביותר, והיא הופכת להיות חזות הכול. ואנו שמקדישים לפרנסה שמונה עד עשר שעות ביום, מפספסים על הדרך את החינוך. עד כאן הבעיה, ובטור הבא בעז"ה הפתרון. אחת השאלות המעניינות ביותר בחינוך היא: מה מעמדו של הנער החוטא ביחס לנער אחר? והאם יש התייחסות שונה, בין חטא של נער פלוני לאותו חטא אצל נער אלמוני? ובכלל, כיצד אנו כהורים צריכים לראות את האדישות וההתעלמות של הנער ממצוות השי"ת? האר"י הקדוש בדברי קודשו משיב על כך בנחרצות: "ולפעמים יארע כי האיש הזה החדש, תהיה נשמתו מעולה וגבוה מאוד, ואינו יכול להכניע יצרו, בזה יתבאר לך סוד נמרץ כי לפעמים חטא קטן של אדם אחד, ייענש עליו מאוד. ועוון גדול של אדם אחר, אינו נענש על כך". )שער הגלגולים להאר"י הק', הקדמה כז(. בלשון דומה קובע הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, שהדרישה הרוחנית שונה מאחד לשני. את הדבר הוא לומד מתוך הפירוט של התורה בפרשת ניצבים )דברים כט, ט(: "אתם ניצבים היום כולכם... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם... לעברך בברית ה' אלוקיך". לא מכולכם נדרשות אותן הדרישות, ונתבעות אותן התביעות! יש תביעות מ"ראשיכם", ותביעות אחרות מ"שבטיכם", מ"זקניכם" או מ"שוטריכם"; יש תביעות מ"חוטב עציך", ויש דרישות שונות מ"שואב מימיך". כל אחד על פי יכולותיו, כל אחד בהתאם לכישוריו כפי שהתברך משמיים, וכפי שכותב זאת הנצי"ב )במדבר, סוף פרשת שלח(: "וכל אחד מהם אינו דומה לחברו בשאלת הקב"ה ממנו, ומה ששואל הקב"ה מזה אינו שואל מזה. ומשום זה כתוב בקהלת )יא, ט(: "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי ליבך", לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שווין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמ"ח, והכול לשם שמיים... וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שווה". השקפה זו, בכוחה להרגיע אותנו כהורים. היא מאפשרת לנו להכיל במסגרת הראייה החינוכית הנכונה, התנהגות קרירה, אדישות ורפיון במצוות אצל הנער, שהרי הדרישה היא לפי כוחותיו וכישוריו של הנער. יש אחד שהדבר קל לו והוא חדור מוטיבציה רוחנית, ויש אחר שגורר רגליים, מגלה סימני חולשה רוחנית ומוטיבציה מועטה. טעות נוספת המצויה אצלנו, היא בשעה שאנו מאיצים ודוחקים בנער לשאת אחריות רוחנית בשלב מוקדם לגילו. אנו כבר רוצים לראותו בן עלייה משגשג, בעוד נפשו עדיין לא בשלה לאתגרים אלו. וכך מלמדנו המשגיח הרב שלמה וולבה זצ"ל, שפעולה מקדמית זו, טרם הגיעו הנער או הילד לבשלות, היא "קלקול גדול בחינוך": "החינוך למדרגות בבניין האדם צריך להיות מותאם להתפתחות הטבעית של הילד. זהו כלל גדול בחינוך: אסור לדרוש מהילד דברים, שמצד גילו והתפתחותו עדיין אינו מסוגל לקיימם. הוא ימאס בהם ויתחמק מהם עד כמה שיוכל, וזה גורם נזק רב להתפתחותו הרוחנית... על ההורים להכיר את התקופות שהילד עובר במהלך הגידול שלו, ולהתאים את הדרישות ליכולתו של הילד בכל תקופה. אם מפריזים בדרישות כשהילד לא יכול לעמוד בהן, יוצא מזה קלקול גדול בחינוך". )הרב וולבה, זריעה ובנין בחינוך, עמ' טו.( המסקנה העולה מהדברים היא, שאנו כהורים צריכים להתאזר בסבלנות ובסובלנות, כשאנו מבחינים בעצלות ובאדישות רוחנית. ניתן לילד את הזמן, ונתאים את הציפיות ליכולת המעשית שלו, לשאת את העול בשמחה ומתוך רצון עצמי. ַרת ֹ ְ ּתו ּך ּו ַה ִחנ הרב צביאלי בן צור הסיבות לכישלון חמש הסיבות שמובילות לכישלון חינוכי ְדִדים ֹ ֵדד ִמ ְתמו ֹ ַע ִר מ ְתמו ֹ ִעם נ הרב דניאל נשיא
פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג 5 מספרים על שני בני זוג צעקניים במיוחד, שבאו אל הרב כדי שיפשר ביניהם. אמר להם הרב: "לצעוק זה בסדר, אלא שצריך ללמוד לצעוק. אל תצעקו יחד. תצעקו אחד אחד. כך תזכו שניכם לשמוע את הצעקות. אם תצעקו יחד רק אחד ישמע... השכן". האם צריך להיבהל מוויכוחים בבית? ממש לא. לימדונו חז"ל: "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות". )ברכות, נח( לדבריהם, מה שהופך אותנו לבני אדם שונים הם הרצונות השונים שלנו, וכך אנו צריכים להתייחס לקשר הזוגי. במערכת הזוגית חוברים יחדיו שתי מערכות של רצונות שונים, אשר לשתיהן משותף הרצון לחיות יחד. טבעי שבמערכת מעין זו יתגלעו במשך הזמן חילוקי דעות שמקורם ברצונות השונים המרכיבים את התא המשפחתי. עימות כזה בין רצונות שונים הוא שאחראי למריבות המלוות את המערכת הזוגית. אין צורך לחשוש מהן. צריך להכיר את סיבותיהן ולשלוט בהן. כאשר פורצת מריבה, אנו נוטים לחפש את הצודק או את האשם, מתוך מחשבה שמריבה נגרמה באשמתו של אחד הצדדים. זו טעות. יתכן בהחלט כי למריבה שותפים שני צודקים וגם שני אשמים. לכל אחד מאיתנו יש מערכת רצונות משלו דרכה הוא מתבונן במציאות, ולכן פעמים רבות נגלה כי כל אחד מבני הזוג מצדיק את עצמו. ההצדקה העצמית פירושה הצדקת הרצונות שלי. האם גם לכם קרה שבזמן מריבה, כשכבר החלטתם לוותר, לוחש באוזניכם קול מסתורי משהו בנוסח "תלחם חזק, אסור לך לוותר, אם תוותר תפסיד לכל החיים"...? קול מסתורי זה הוא הרצון שלנו. הוא דואג לעצמו. הוא חושש שאם נכנע הפעם, לא יהיה מי שימלא את צרכיו בעתיד. עלינו לזכור תמיד - ויכוחים ומריבות אינן בינינו אלא בין מערך הרצונות שלנו. בני זוג שלא חוו מריבה או ויכוח אינם ראויים לשם זה. בני זוג הם אלו המבקשים לשתף את מערך הרצונות שלהם, ושיתוף זה אי אפשר שלא יגרום לוויכוחים ולמריבות. אם הכל זורם כשורה, אם עדיין לא התווכחתם, יש מקום לדאגה. אם התחלתם לריב ולהתווכח, אתם רשאים לשמוח. זהו סימן מובהק לשלום בית משותף. הוויכוח בבית משול לכלי עבודה. ביכולתו לתקן ולבנות, אך גם לקלקל ולהרוס. בכוחו לדרדר את שלום הבית אל התהום, אך גם להעצים אותה. כמו בכל תחום, גם לוויכוח יש כללים. כדי להפיק ממנו תועלת אנו חייבים להכיר אותם. ערב חתונת בנו האחרון, עלה הרב ש' אל בית רבו הרבי מוויז'ניץ שליט"א, כדי להזמינו לחתונה ולכבדו בסידור הקידושין. הרבי כמובן נעתר לבקשה. למחרת בגמר החופה, בירך הרבי את בני הזוג ואת ההורים. ואז פנה הרבי אל אבי החתן וביקשו, "כשתסתיים החתונה ותגיע לביתך, בבקשה תתקשר אליי". התפלא האב למשמע הבקשה ושאל, 'רבי, והלוא החתונה תסתיים לפנות בוקר, איני רוצה להעיר את הרבי משנתו". אך הרבי התעקש: "תתקשר בכל שעה שהיא". באותו ערב פנה הרבי למשמשו, וביקשו שכאשר יתקשר ש' יעיר אותו מיד, אף אם השעה תהיה לא שגרתית. עם סיום עבודת הקודש של הרבי בשעת לילה מאוחרת, עלה הרבי על יצועו. לאחר שעה קלה קרע את הדממה קול צלצול הטלפון, כשעל הקו מבקש הרב ש' לשוחח עם הרבי. כמצוות רבו ניגש השמש להעיר את הרבי. הרבי נטל את ידיו, ניגש לטלפון ופתח בשיחה. מפאת השעה המאוחרת והשקטה, נשמעו הדברים היטב בחלל הבית. הרבי התעניין בהתנהלות החתונה, בירר אם החופה עברה לשביעות רצונו ואם המשפחה כולה השתתפה, איך ניגנה התזמורת, האם המזון בסעודה הוגש כראוי, ועוד שאלות בסגנון זה. השיחה היתה נשמעת כשיחת חוויות נעימה ורגילה. הרבי סיים את השיחה בברכת לילה טוב והרבה נחת. השמש הורגל שלא לשאול שאלות על הנהגת רבו, אך כאן הוא חש שהמשימה קשה עבורו. אחר בקשת מחילה, פנה אל רבו בשאלה, "הרבי מנהיג עדה מהגדולות שבציבור היהודי, עול אדיר רובץ על כתפי הרבי, יום רגיל בחייו עמוס עד לעייפה בעבודת הקודש האישית ובעבודת הכלל, והוא מסתיים בשעות הקטנות של הלילה. כשהרבי ביקש להעירו, הבנתי שמדובר בפיקוח נפש, אך השיחה שנשמעה היטב, היתה שיחה רגילה הסובלת דיחוי למחר. מדוע אם כן היה עליי להעיר את הרבי?!" ענה הרבי לשמש, "ראה, הרב ש' התאלמן לא מזמן. הוא זכה ברוך ה' להשיא את ילדיו, מלבד בנו האחרון. ילד זה מילא את הבית בחיים מאז פטירת אימו, וכעת ברוך ה' זכה להינשא. כנהוג בעולם, הורים שזוכים להגיע ליומם הגדול – יום חתונת אחרון הילדים, הם בוודאי נרגשים, ובסיום החתונה יושבים יחד לשחזר חוויות. כל אחד מספר לשני את תחושותיו, ורק אחר כך הם עולים על יצועם. חשבתי לעצמי: הרב ש' חוזר בפעם הראשונה בחייו לבית ריק. כמובן בנסיבות משמחות, אך יש כאן גם נקודת כאב אדירה, על האמא והאישה שגידלה וטיפחה את הילד, ולא זכתה לשמוח בשמחה זו. כעת יושב הרב ש' בביתו מלא ברגשות ותחושות משמחה מורכבת זו, ובפני מי הוא יפרוק את רגשותיו?! הקירות? הרהיטים? הדבר היחיד שבו אני יכול לעזור לו הוא להיות האוזן הקשבת שלו, לתת לו לפרוק את הרגשות, ואז לבטח הוא יצליח להירדם בקלות. נו... האם לשם כך לא כדאי להתעורר באמצע הלילה?" ֲעָרִכים ִדי ּ ְהו ּ ַ ִי ַת הי ּ ַלב הרב מיכאל לסרי למה כדאי להתעורר באמצע הלילה? אכפתיות להתווכח ֲעָרִכים במקום לריב ִים ּ ַלַחי הרב דוד ברוורמן בואו לקבל כוחות וכלים מקצועיים, בסמינר מעצים ומחזק בהתמודדות אפקטיבית מול הנוער המתמודד הרצאות נתנו לי הרבה כח ותקווה להתמודד עם ילדי שיהיה טוב יותר ולדעת שזה בהחלט אפשרי כי קבלתי חיזוק ממכם וכלים להתמודד. לפרטים 44-82-331-072
6 פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג רבבות הפגינו נגד מלחמת לבנון, העיתונים שיסו נגדה, הפוליטיקאים התלהמו. האם הם ידעו, האם היה אכפת להם, מה עושה שיסוי זה לחיילים הנלחמים? שמלחמה להם מפנים ומאחור, שמשדרים להם שהם נלחמים לשווא, שקרבנם לחינם... ליוסף אברהמי זה עשה דבר אחד: יום לאחר השחרור הוא עזב את הארץ. התחיל את טיולו בקנדה, והטיל עוגן בלוס אנג'לס. עבד בעבודות מזדמנות, גרר מכוניות ומכר אופניים, היה זבן בחנות משקאות ושוטט בחופים למכור פחיות בירה צוננות. בכסף מימן את לימודיו בקולג', השלב הטרום אוניברסיטאי, במגמת רפואה. סיים שנתיים בציונים מעולים וביקש להמשיך באוניברסיטה, אך שכר הלימוד הנדרש היה מעבר ליכולתו: שמונה עשרה אלף דולר, מלבד דמי דיור וכלכלה. ניסה לבדוק מה האפשרות העומדת בפניו, ושמע שבמקסיקו יוקר החיים נמוך ושכר הלימוד זול, ויש שם אוניברסיטה ברמה גבוהה, שלוחה של אוניברסיטת קליפורניה. קם ונסע. המכשול הראשון היה השפה. לכן הוא נסע בתחילה לאנטיגווה. מקום מרהיב, מוקף הרי געש נישאים, ובו בית ספר לספרדית, ממוקם בטירה עתיקה, מרובת צריחים. מתנקזים לשם דוברי שבעים שפות, הרוכשים את שפת המקום בשיטת דחיסה אינטנסיבית. נרשם לאוניברסיטה, ועדיין הוצרך להיעזר במילון אנגלי-ספרדי, להקליט את ההרצאות שנמסרו בספרדית מהירה, ולפענח את תוכנן מילה במילה. חזרה לארץ בחופש עסק עם חבר ישראלי במכירת בגדים, והרוויח יפה. החבר הציע לו לפתוח מפעל לייצור בגדים. הצפי היה רווח של רבע מיליון דולר בשנה. הפיתוי היה גדול, אבל יצחק החליט להיצמד לתכנית המקורית ולסיים את לימודי רפואת השיניים. הלימודים היו מגוונים: מכירורגיה ועד יישור שיניים לילדים. את ההתמחות עשה בבית חולים במקסיקו, ואחר שקל את המשך דרכו. כבר התערה במדינה, ליהג בשפתה ורכש את המנטליות. הוצע לו לפתוח שם קליניקה. החברים הישראליים לא התחברו לקהילה היהודית, והם איבדו את זהותם הישראלית. נותרו קירחים מכאן ומכאן. חלקם התבוללו, רח"ל. יצחק לא רצה שזה יקרה גם לו, והוא ידע שזה עלול לקרות. הוא החליט שהוא חייב לחזור ארצה. בארץ עבר קורס הכנה למבחני רישוי מטעם משרד הבריאות, ותוארו אושר. התחיל לעבוד כשכיר במרפאת שיניים. המרפאה היתה בבני ברק. לראשונה נחשף לעולם החרדי: עולם מוזר לגביו. לא שזה שינה לו, לכולם אותן השיניים, אבל כשנכנס בן ישיבה ומבקש שהסייעת תצא, זה מעצבן. הרופא אינו מעסיק אותה סתם, לא משלם לה משכורת בחינם. הוא זקוק לה לטובת המטופל, כדי שיוכל להתרכז בטיפול. לא הבין מדוע זה מפריע, לא הבין מדוע עוצמים עיניים, ובהפגנתיות מביטים לצד. היה בן ישיבה שבין לבין הסביר לו כמה נפלא להיות דתי. כמה זה תורם לאדם, מרומם אותו, משנה אותו. "תבין, איני רוצה להשתנות", ענה לו. לטיפול הבא הביא לו הבחור במתנה ספר "מסילת ישרים". "תעיין בו, ותבין על מה אני מדבר". יצחק הודה לו, והניח את הספר בחדר ההמתנה. מי שרוצה, שיעביר באמצעותו את הזמן. המטופל הגיע שוב, וכשראה שיצחק עדיין אינו חובש כיפה, פרץ בבכי. "זה היה מביך", מודה יצחק. "זן של אנשים מעולם אחר. לא הבנתי אותם, וגם לא ניסיתי להבין". התאונה היה לו עולמו שלו. לאחר שעות העבודה פשט את החלוק והתמכר להוללות. לילה אחד, בשתיים אחרי חצות, חזר על אופנועו. שכח שכששותים, לא נוהגים. בנס הסתיימה התאונה בפריצת דיסק בעמוד השדרה, אבל עבורו היה זה איום על הקריירה. רופא שיניים עובר בתכיפות ממצב עמידה למצב ישיבה: רוכן, מזדקף ומסתובב לקחת ראי, קרס, מלקחיים או מקדחה. כשיש פריצת דיסק, כל שינוי תנוחה מסב כאבים איומים, בלתי נשלטים. ביקשו לנתחו. כרופא, סירב. החליט להתרפא באופן טבעי, בתרגילי יוגה, בתזונה עתירת סידן. לקח בתדירות כדורים חזקים נגד כאבים. לא אחת התפתל מייסורים לנגד עיניהם המשתאות של המטופלים. עד שהבין שאין ברירה, ועליו להפסיק את עבודתו במרפאה. הטיפול העצמי בפריצת הדיסק החל לתת את אותותיו. יכול היה ללכת, לנוע, להסתובב, אך לא לעבור ממצב עמידה לישיבה, פעולה שגבתה ממנו עשר דקות של התפתלות מכאבים. החליט להפיק תועלת ממצבו ולהתמחות בכירורגיית הפה והלסת. את הניתוחים עורכים בעמידה רצופה. במשך שנה התמחה בבית החולים "ברזילי" באשקלון, ועבר לעבוד בתחום זה בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. פתח מרפאה ברחוב יהושע בן נון, שכר שם דירה, והשקיע עצמו בעבודה. לימוד התורה תורם לאדם בין ביתו למרפאה שכן כולל אברכים. לא היה מבחין בכך אלמלא השלט הגדול: "תלמוד תורה לכל דורש". מבעד לחלון הפתוח ראה את האברכים שוקדים על תלמודם. שמע קול לימוד ערב וקול התנצחויות וויכוחים. סקרנותו התעוררה: "מה הם לומדים? עבור מה מקדישים בחורים צעירים את חייהם?" ואז הגיעה המחשבה הבאה, המתבקשת: "עבור מה מקדיש אני את חיי? מה דרכי שלי בחיים?" והתשובה המדכדכת, המודחקת: "אין לי שום כיוון. חי את הרגע, חווה את ההווה. עובד, מבלה, נח וחוזר חלילה". נזכר בדבריו של אותו בחור, במרפאה בבני ברק. לימוד התורה תורם לאדם. מרומם אותו, משנה אותו. יום אחד סיים ניתוח מסובך ומורכב, ופנה לדירתו כשראה שיצחק עדיין אינו חובש כיפה, פרץ בבכי. ץ ֹ ִ יצו ּ ַהנ ִדי ּ ְהו ּ ַהי תלמוד תורה לכל דורש תרמו עכשיו וקבלו סופ”ש זוגי במגוון מלונות* *בתרומה מעל 200 ₪ לחודש 26-35-35-800-1 בתי כנסת בעמדות נדרים פלוס בנק פאג”י בנק 52 סניף 183 חשבון 699918 באתר ערכים בית הארחה בית וגן מלון רמדה נתניה מלון ניר עציון מלון כינר גליל
פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג 7 ערב אחד באמצע הרצאה בחוג בית בבית כנסת, נכנס לפתע חייל במדים ותיק גדול על גבו. הוא הסתכל במבוכה על המרצה והנוכחים, ונשאר לעמוד על יד הדלת. ניגשתי אליו, צעדתי אתו כמה פסיעות אל מחוץ להיכל בית הכנסת, כדי לא להפריע להרצאה, ושאלתי: "אתה צריך עזרה? מחפש משהו?" "הכול בסדר", הוא השיב, "פשוט יש לי חופשה מהצבא. חזרתי הביתה, הוריי אינם נמצאים, ואת המפתח כנראה שכחתי בבסיס". "אתה רוצה להמתין כאן בינתיים? קר בחוץ. בוא תשב, תתכבד בכוס קפה". הצעתי. הוא התיישב בצד, ונשאר לשבת במשך כל ההרצאה. או שהוריו טרם חזרו, או שהוא פשוט החליט לשמוע עד הסוף. בסוף ההרצאה ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלו, כדי לשמור אתו על קשר. הוא הסכים. לאחר כמה ימים חייגתי אליו, והצעתי לו לבוא לשיעורי יהדות נוספים, או לבוא היישר לסמינר. הוא שוב הסכים. רשמתי אותו לסמינר רווקים של ערכים ולליווי של המחלקה המתאימה, וכך הסתיים הפרק הראשון בפגישה שלי עם אותו חייל. לאחר תקופה אני מקבל ממנו טלפון. הוא מספר לי שבסמינר הוא עבר תהליך מאוד חזק, והוא משתוקק להיכנס לישיבה. אמרתי לו, "נו, מה הבעיה? יש הרבה ישיבות מצוינות שתשמחנה לקבל אותך. אני אעזור לך בשמחה". "תראה", הוא ענה, "יש לי בעיה. אני נרשמתי ללימודי עתודה בצבא, שבהם אני מחויב למספר שנים. אין לי דרך לצאת מזה". "אני מבין", עניתי, "אבל בדבר כזה יש רק מישהו אחד שיוכל לסייע לך בעצה טובה". – "מי?" "רק צדיק", אמרתי, "דמות רבנית". לקחתי אותו לגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל, שייתן לו עצה מה ניתן לעשות. רבי חיים הקשיב ואמר לו: "תכתוב מכתב לצבא, שאתה מוכן לשלם כסף על הלימודים, אבל שישחררו אותך". אמרתי לרבי חיים שזה קצת בעייתי. זה צבא, זו מערכת שלמה. זה לא בדיוק עובד ככה. אבל רבי חיים נשאר בשלו: "כך תעשו". הצדיק אומר, אז עושים. והנה יום אחד הוא מקבל מכתב, כי עקב קיצוץ בתקנים של הלימודים בהם הוא היה אמור להמשיך את השירות, הוא משוחרר מהלימודים ומהצבא. הייתי בהלם. זה ממש מופת מול העיניים. הבחור נרשם לישיבה ועשה חיל בלימוד התורה. יום אחד הוא התקשר וביקש להיפגש פנים אל פנים. קבענו ונפגשנו. הוא מושיט לי הזמנה לחתונה ואומר, "אתה זוכר איפה נפגשנו בפעם הראשונה?" "כן, בחוג בית, כשלא היה לך מפתח לבית או משהו כזה". "אכן. ואתה זוכר על מה היתה ההרצאה שם, בחוג בית?" לא זכרתי. עבר הרבה זמן. "הייתה הרצאה בנושא 'הבית היהודי'", הוא ענה בחיוך. "וכבר אז הבנתי, שכשאני אבנה את ביתי, זה יהיה בית יהודי!" מהצבא לבית יהודי הרב יקותיאל עטייה חמש עשרה שנה במחלקה האקדמאית של ערכים אזור זכרון יעקב ֲעָרִכים ֵרי ֹ ֵמֲאחו ְ ָלִעים ּ ַהק הרב יקותיאל עטייה תרמו עכשיו וקבלו סופ”ש זוגי במגוון מלונות* *בתרומה מעל 200 ₪ לחודש 26-35-35-800-1 בתי כנסת בעמדות נדרים פלוס בנק פאג”י בנק 52 סניף 183 חשבון 699918 באתר ערכים בית הארחה בית וגן מלון רמדה נתניה מלון ניר עציון מלון כינר גליל לנוח לפני בילויי הלילה. ואז שבו המחשבות והציפו. אמר לעצמו: "אני חייב – חייב! – ללכת למקום הזה שיש עליו שלט גדול: 'תלמוד תורה לכל דורש!'" קם מתוך כאבים. הלך בנחישות. פסע בשביל, עמד בפתח. אברך ניגש: "אפשר לעזור?" אמר: "באתי בגלל השלט, תלמוד תורה לכל דורש. מה זה תלמוד תורה?" ראשית נתן לו האברך כיפה. הושיב אותו ופתח לפניו מסכת אבות. התחילו מ"משה קיבל תורה מסיני". סיפר על מעמד הר סיני, שהיה לעיני כל ישראל. הקולות, הברקים והלוחות. הכול היה חדש, מרתק. התכוננו לתפילת ערבית. לבשו חליפות, חבשו כובעים, נטלו ידיים. החבר פתח לפניו את הסידור, אבל עיניו שוטטו סביב בעניין, בתימהון. הבין שהם עוסקים בפעילות רוחנית. הוא מכיר פעילות יוגה: יושבים בשיכול רגליים, בשילוב ידיים, ברוגע. בפעם הראשונה ראה התנדנדות כזו, נענועים כאלו. "מה זה?" שאל לאחר התפילה. האברך הסביר: "הם מדברים עם בורא העולם. לנביאים – הוא עונה, למשה – מסר את התורה, ואותנו – הוא שומע". מסילת ישרים באותו לילה לא הלך לבלות. ביקש בהשאלה את הספר "מסילת ישרים", הספר שאותו בן ישיבה העניק לו בשעתו. שכב וקרא וקרא. עולם מלא נגלה לעיניו. מחשבה סדורה, בהירה, מנוסחת להפליא. גם אם מילותיה זרות משהו. למחרת חזר. חיכו לו, למדו איתו, צעד אחר צעד. סידור, חומש, תחילת גמרא. שוחחו על משמעות היותו יהודי, ומדוע זה מחייב. בכל יום הוסיף ידיעות חדשות, מרתקות. כעבור תקופה המליץ לו ראש הכולל על סמינר "ערכים". היה זה סמינר לרווקים שנערך באשקלון. האווירה היתה מרוממת, מלוכדת, נפלאה. ההרצאות היו מרתקות ומשכנעות. חזר כבחור דתי. החולים שאלו בחשש אם קרה אסון במשפחה. ענה שלהיפך, קרתה שמחה. הוא חזר בתשובה. ועוד משהו מעניין: שתי אחיות לו. המבוגרת ממנו גרה בגבעתיים, והצעירה ממנו – בצפת. שתיהן שבו בתשובה, בלי קשר ובלי תיאום. יוסף התחתן עם מורה בעלת תשובה, ויחד הם בנו את ביתם בבני ברק. לפני זמן מה היה בשיחה של הרב ברעוודא שליט"א בתלמוד תורה "שתילי זיתים". פגש שם את הבחור ההוא, שהעניק לו "מסילת ישרים". הבחור הביט בו ואמר: "אז הדמעות שלי לא היו לריק..."
8 פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג לע"נ האישה החשובה מרת דבורה פרומר ע"ה בת ר' אברהם שמואל ז"ל א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת חידון טריוויה א-ב לפרשת השבוע. שאלות קלות ומאתגרות כדי שכל בני המשפחה יוכלו להשתתף, ליהנות ולהצליח! וידום אהרן | ו. הולך על גחון | ה. "דָ ּרֹׁש דָ ּרַ ׁש" )י, ט"ז( | ד. גמל | ג. ברכת כהנים | ב. אש | א. מפריס פרסה | מ. לטאה | ל. כרעיים | כ. יברכך ה' | י. טהור, טמא | ט. חסידה | ח. זבח השלמים | ז. קשקשת | ק. צב | צ. פרס )עוף דורס ממשפחת הנציים( | פ. עכבר | ע. סנפיר | ס. נשר | נ. תשובות תנשמת ת. שפן | ש. רחם | ר. יה ָ יו ְ טִר ֲעָרִכים ְ ָ ת ּ ַ ב ׁ ֻ ְלַחן ש ׁ ְלש מתוך הספר "משפטי התורה" של הרה"ג צבי שפיץ שליט"א מבואר בגמ' )כ.( שאם אדם גרם הנאה ממונית לבהמתו של חברו, כגון שהבהמה אכלה ברשות הרבים אוכל השייך לאדם אחר, וע"י כך נחסך מבעל הבהמה הצורך להאכילה, אע"פ שבעל הבהמה פטור מלשלם לבעל הבית את הנזק שבהמתו הזיקה לו, מכיוון שהיה מותר לבהמה ללכת לשם – מכל מקום הוא חייב לשלם לו עבור ההנאה הממונית שנגרמה לו מחמת אכילת בהמתו, את הסכום המקובל לשלם על אוכל לבהמה, כי כתוצאה מאכילתה נחסכו ממנו ההוצאות לצורך מזונה. לגבי הסכום ששילם השכן לאינסטלטור, האם יוכל לתבוע את ההפרש בין מה ששילם למה ששילמו לו השכנים? גם אם יתברר שהסכום שגבה האינסטלטור עבור עבודתו הוא מחיר מופקע, שאיננו מקובל כלל בשוק עבור עבודה כזו, לא יוכל השכן להוציא מהאינסטלטור המוחזק בכסף את היתרה שקיבל ממנו מדין "אונאת ממון". כי הנידון דנן תלוי בספק הגמ' ב"מ )נו( בעבודה שקשורה ומחוברת לקרקע בקביעות, כמו בנידון דנן שהצינורות הינם חלק מקירות הבית שמחובר לקרקע, האם דבר זה נחשב כאונאת קרקע שאין בה דין אונאה מגזרת הכתוב, או שמתייחסים לצינורות שעובד בהם הפועל ויש בזה אונאה, ומחמת הספק אי אפשר להוציא ממון מהפועל. ועיין בשו"ע )סי' רכז, לד(, בפ"ת שם )ס"ק כו( ובנתיבות שם ביאורים )ס"ק כ'(, ואכמ"ל. )משפטי התורה ב"ק סימן ל'( א. למרות שהשכן שהזמין את האינסטלטור היה צריך להתייעץ תחילה עם חברי ועד הבית שנבחרו לשם כך, אולם לאחר שכבר עשה מעשה והזמין את האינסטלטור והלה תיקן כראוי, צריכים הדיירים לשלם לאינסטלטור כפי המחיר הממוצע שלוקחים אינסטלטורים עבור עבודה כזו לעבודה שהנ"ל ביצע. והשכן שהזמין אותו ושילם לו את המחיר הגבוה שביקש, יפסיד מכספו הפרטי את ההפרש במחיר. עצמו אינסטלטור יקר דייר בבניין משותף, שהזמין על דעת ּם ּ ו ִסכ ָבה ּ ו ׁ ְ ש ת ּ לפי פירוש רש"י, באיזו ברכה בירך אהרן את העם? כיצד מתחילה ברכת כהנים? כיצד הגיב אהרן כשמשה אמר לו "בקרוביי אקדש"? כיצד נקרא מלך העופות המוזכר בפרשתנו? סימן כשרות נוסף בדגים. אתגר מיוחד: אילו מילים הכתובות בפרשה, נמצאות בדיוק באמצע התורה כולה? סוג של חיה טמאה השורצת על הארץ. וכשרות... לפעמים היא עומדת על רגל אחת... עוף שאינו טהור, אבל שמו מזכיר דווקא מידות טובות )הכינו את המלכודות!( מכרסם טמא, שאף אחד לא אוהב למצוא בבית... חיה נוספת שיש לה רק סימן אחד, ולכן איננה טהורה. אחד העופות הטמאים המוזכרים בפרשתנו. עוף לילי נוסף שאינו טהור ומוזכר בפרשתנו. מה יצאה מלפני ה' ואכלה את קרבן העולה? רשימת החיות בפרשה נועדה כדי להבדיל בין ה... לבין ה... כיצד מתואר הנחש בפרשה? אחד מסימני הכשרות בבהמה. ואינו כשר לאכילה. הוא הולך לאטטטטטט... לוקח את הבית שלו עליו, ולכן איננה טהורה. בהמה שיש בה רק סימן אחד של כשרות, לאכול אותו? מה צריך להיות לשרץ העוף, כדי שיהיה מותר למה שימשו השור והאיל שהביאו העם ביום השמיני? אחד מסימני הכשרות בדגים. עוף דורס ששמו דווקא מזכיר חמלה... בבניין משותף התפוצץ צינור מים ראשי, המשותף לכל דיירי הבניין. אחד השכנים שאינו מנהל את ועד הבית, הזמין על דעת עצמו אינסטלטור שהוא קרוב משפחתו, וביקשו לתקן את התקלה. האינסטלטור גבה עבור עבודתו מחיר מופקע. כעת השכן שהזמינו דורש מכל דיירי הבניין שישתתפו בהוצאות התיקון. אולם השכנים טוענים כנגדו: א. מאחר והדבר נעשה שלא על דעת ועד הבית, לפיכך הם אינם מוכנים לשאת בהוצאות התיקון. ב. גם אם אנו חייבים לשלם, הרי המחיר שגבה האינסטלטור הוא מופקע, ואנו מוכנים לשלם רק כפי המחיר שהיה גובה אינסטלטור זול יותר. מה הדין? ְ ֵאָלה ׁ ש
פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג 9 הָ רַ ּבָ נִ ית אָ חֲ זָ ה ּבְ כֹחַ ּבְ מַ ׁשְ קֹוף הַ ּדֶ לֶ ת, עַ ד ּכִ י ּפִ רְ קֵ י אֶ צְ ּבְ עֹותֶ יהָ הֵ חֵ ּלּו מַ לְ ּבִ ינִ ים. ׁשְ נֵ י הַ ּסַ ּלִ ים ׁשֶ ּסָ חֲ בָ ה מִ ן הַ ּׁשּוק ׂשְ רּועִ ים הָ יּו עַ ל רִ צְ ּפַ ת הַ חֶ דֶ ר, ּותְ כּולָ תָ ם מִ תְ ּפַ ּזֶ רֶ ת לְ כָ ל עֵ בֶ ר. הַ ּמַ חֲ זֶ ה ׁשֶ ּנִ גְ לָ ה לְ עֵ ינֶ יהָ ּכְ אִ ּלּו נִ לְ קַ ח מֵ עֹולַ ם הַ ּבַ ּלָ הֹות. הַ ּכֹל רֵ יק. הַ ּבַ יִ ת. הַ ּמִ טְ ּבָ ח. חַ דְ רֵ י הַ ּׁשֵ נָ ה מְ רֻ ּקָ נִ ים מִ ּכֹל. וַ חֲ דַ ר הַ ּלִ ּמּוד הַ ּגָ דֹול מְ רֻ ּקָ ן אַ ף הּוא. ’ּגַ ּנָ בִ ים׳, הִ יא חֹוׁשֶ בֶ ת ּבִ בְ עָ תָ ה. ’ּגַ ּנָ בִ ים נֹועָ זִ ים הִ ּנִ יחּו יָ דָ ם עַ ל אֹוצַ ר הַ ּסְ פָ רִ ים הַ ּגָ דֹול ׁשֶ ּלָ נּו׳. ֹלא הַ רְ ּבֵ ה אֹוצָ רֹות הָ יּו ּבְ בֵ יתָ ּה הַ ּדַ ל, ׁשֶ ּכֵ ן ּבַ עְ לָ ּה, מָ רָ ן הַ ׳ּדִ בְ רֵ י חַ ּיִ ים׳, יָ דּועַ הָ יָ ה ּבְ פַ זְ רָ נּותֹו ּובַ ּצְ דָ קֹות הָ רַ ּבֹות ׁשֶ חִ ּלֵ ק לְ כָ ל עֵ בֶ ר. ּכָ ל חֵ פֶ ץ ּבַ עַ ל עֵ רֶ ְך מִ הֵ ר לְ מַ ׁשְ ּכֵ ן לְ טֹובַ ת יְ הּודִ ים נִ זְ קָ קִ ים, וְ דֹומֶ ה הָ יָ ה ּכִ י ּכְ כָ ל ׁשֶ הָ לַ ְך ּבֵ יתָ ם וְ הִ תְ רֹוקֵ ן, רַ ק הָ לְ כּו הַ ּפְ נִ ּיֹות וְ גָ בְ רּו, ּומִ ּיֹום לְ יֹום רַ ּבּו הַ ּפֹונִ ים הַ ּמִ ּדַ ּפְ קִ ים עַ ל ּדַ לְ ּתָ ם ּבְ בַ ּקָ ׁשֹות לִ צְ דָ קָ ה. זֶ ה ּבִ ּתֹו חָ לְ תָ ה וְ נִ זְ קָ ק לְ מָ מֹון לַ ּתְ רּופֹות, וְ הָ אַ חֵ ר ּבְ נֹותָ יו ּבָ גְ רּו וְ עָ לָ יו לְ הַ ּׂשִ יאָ ן. אִ יׁש אִ יׁש ּובַ ּקָ ׁשֹותָ יו. אִ יׁש אִ יׁש וְ צָ רֹותָ יו. אֲ בָ ל הָ יּו הַ ּסְ פָ רִ ים. וְ ֹלא עַ ל ּבֵ יתָ ּה הַ ּדַ ל וְ חֶ פְ צֵ י הַ ּנֹוי הַ ּמּועָ טִ ים ׁשֶ ּלָ ּה הָ יְ תָ ה ּגַ אֲ וָ תָ ּה, ּכִ י אִ ם עַ ל סִ פְ רִ ּיַ ת הָ עֲ נָ ק ׁשֶ ל ּבַ עְ לָ ּה הָ רַ ב. מֵ אֹות סִ פְ רֵ י קֹדֶ ׁש ּפֵ אֲ רּו אֶ ת ׁשְ ֹלׁשֶ ת קִ ירֹותָ יו ׁשֶ ל חֲ דַ ר הַ ּלִ ּמּוד, סְ דּורִ ים זֶ ה מֵ עַ ל זֶ ה ּבְ סֵ דֶ ר מֹופְ תִ י, ּומֵ עַ ל לַ ּכֹל הִ תְ נַ ּׂשֵ א הַ ּׁשַ ״ס הַ מְ פֹאָ ר, עָ טּור ּבִ כְ רִ יכַ ת זָ הָ ב, אֹותֹו קִ ּבֵ ל ּבַ עְ לָ ּה מֵ אָ בִ יהָ עֹוד ּבִ הְ יֹותֹו חָ תָ ן. וְ כֻ ּלָ ם נֶ עֶ לְ מּו וְ אֵ ינָ ם. ּבִ צְ עָ דִ ים יְ גֵ עִ ים ּכָ ׁשְ לָ ה עַ ל ּכִ ּסֵ א הַ ּמִ טְ ּבָ ח, ּדְ מָ עֹות מְ צִ יפֹות אֶ ת עֵ ינֶ יהָ . ּפְ אֵ ר ּבֵ יתָ ּה נֶ עֱ לַ ם וְ אֵ ינֶ ּנּו. וְ אָ ז ּפִ תְ אֹום, מִ ן הַ חֶ דֶ ר הַ ּסָ מּוְך, הִ יא ׁשֹומַ עַ ת נְ עִ ימָ ה עַ ּלִ יזָ ה, נְ עִ ימָ ה עַ ּלִ יזָ ה עַ ד מְ אֹד. ּבְ תִ ּמָ הֹון עָ צּום הִ יא זֹוקֶ פֶ ת אֶ ת אָ זְ נֶ יהָ . ּכֵ ן, לְ ֹלא סָ פֵ ק, זֶ הּו ּבַ עְ לָ ּה. וְ הּוא ׁשָ ר! הּוא מְ זַ ּמֵ ר לְ עַ צְ מֹו ּבְ קֹול מָ לֵ א ׂשִ מְ חָ ה! ּבְ אַ חַ ת הִ יא מְ זַ ּנֶ קֶ ת מִ ּכִ ּסְ אָ ּה הַ ּדַ ל, ׁשֶ חֹורֵ ק ּבִ מְ חָ אָ ה, ּומְ מַ הֶ רֶ ת לְ בָ רֵ ר אֶ ת ּפֵ ׁשֶ ר הַ ּדָ בָ ר. ״רָ אִ יתָ אֶ ת הַ ּגְ נֵ בָ ה?״ הִ יא מִ תְ ּפָ רֶ צֶ ת לְ חַ דְ רֹו. ״רָ אִ יתִ י״. ״אֶ ת הַ ּכֹל הֵ ם לָ קְ חּו! אֶ ת הַ ּסְ פָ רִ ים! אֶ ת הַ ּטּו״ר! אֶ ת הַ ּׁשַ ״ס הַ ּמֻ זְ הָ ב הַ ּיָ קָ ר ׁשֶ ל אַ ּבָ א ׁשֶ ּלִ י!״ ״נָ כֹון״. ״ּומַ ה ּיִ הְ יֶ ה עַ כְ ׁשָ ו? אֵ יְך ּתּוכַ ל לִ לְ מֹד? אֵ ין לְ ָך סְ פָ רִ ים! מְ אּום ֹלא נֹותַ ר!״ עַ כְ ׁשָ ו הּוא מֵ סֵ ב אֶ ת רֹאׁשֹו אֵ לֶ יהָ : ״יְ הּודִ ים אֲ חֵ רִ ים יִ לְ מְ דּו מֵ הֶ ם״, הּוא אֹומֵ ר לְ נֹכַ ח אִ ׁשְ ּתֹו ׁשֶ ּנֶ עֶ צְ רָ ה ּכִ מְ ׁשֻ ּתֶ קֶ ת. ״זֶ ה אַ ּתָ ה? אַ ּתָ ה נָ תַ ּתָ אֹותָ ם? אֶ ת ּכֻ ּלָ ם?״ הִ יא ׁשֹואֶ לֶ ת ּכְ ֹלא מַ אֲ מִ ינָ ה. ״אָ כֵ ן״, עֹונֶ ה רַ ּבִ י חַ ּיִ ים, קֹולֹו ׁשָ לֵ ו. ״הִ ּגִ יעַ הֵ ּנָ ה יְ הּודִ י מִ סְ ּכֵ ן, לָ בּוׁש ּבְ לֹואִ ים. ּבִ ּתֹו ּבָ גְ רָ ה וְ אֵ ין ּבְ יָ דֹו לְ הַ ּׂשִ יאָ ּה. ּבִ ּקַ ׁשְ ּתִ י מִ ּמֶ ּנּו לִ ׂשְ ּכֹר מֶ רְ ּכָ בָ ה, וְ יַ חַ ד הֶ עֱ מַ סְ נּו אֶ ת ּכָ ל הַ ּסְ פָ רִ ים הַ ּקְ דֹוׁשִ ים, ּכְ דֵ י ׁשֶ הּוא יּוכַ ל לִ מְ ּכֹר אֹותָ ם, ּובְ ׁשָ וְ יָ ם יְ מַ ּמֵ ן אֶ ת נִ ּׂשּואֵ י ּבִ ּתֹו״. ״אֲ בָ ל...״ הִ יא ּפֹותַ חַ ת אֶ ת ּפִ יהָ , ּומִ ּיָ ד רֹואָ ה ׁשֶ אֵ ין טַ עַ ם ּבַ ּדָ בָ ר. ּובְ רֶ גַ ע נָ חּוׁש אֶ חָ ד הִ יא מַ חְ לִ יטָ ה לְ הִ צְ טָ רֵ ף אֶ ל ּבַ עְ לָ ּה ּבִ נְ סִ יעָ תֹו הַ ּקְ רֹובָ ה אֶ ל רַ ּבֹו, רַ ּבִ י נַ פְ ּתָ לִ י מֵ רֹוּפְ ׁשִ יץ, ּולְ הִ תְ לֹונֵ ן ּבְ פָ נָ יו עַ ל ּפַ זְ רָ נּותֹו ׁשֶ ל ּבַ עְ לָ ּה. הֲ רֵ י הַ ּתֹורָ ה ֹלא הִ ּתִ ירָ ה לָ תֵ ת יֹותֵ ר מֵ חֹמֶ ׁש, וְ אִ ּלּו הּוא, אֲ פִ ּלּו חֹמֶ ׁש אֵ ינֹו מֹותִ יר לְ עַ צְ מֹו... ּבְ עָ מְ דָ ּה לִ פְ נֵ י הַ ּצַ ּדִ יק מֵ רֹוּפְ ׁשִ יץ נִ פְ ּתְ חּו חַ רְ צֻ ּבֹות לְ ׁשֹונָ ּה, וְ הִ יא הֵ חֵ ּלָ ה ׁשֹוטַ חַ ת לְ פָ נָ יו אֶ ת ּכָ ל טַ עֲ נֹותֶ יהָ . ״ּגַ ם אֲ נִ י ּבְ בַ יִ ת ׁשֶ ל צְ דָ קָ ה ּגָ דַ לְ ּתִ י״, אָ מְ רָ ה, ״אַ ְך מֵ עֹולָ ם ֹלא ׁשָ מַ עְ ּתִ י עַ ל אֻ ּמָ ן ׁשֶ ּיְ וַ ּתֵ ר עַ ל ּכְ לֵ י אֻ ּמָ נּותֹו, וְ אֵ יזֶ ה רַ ב הּוא זֶ ה ׁשֶ ּיְ חַ ּלֵ ק אֶ ת סְ פָ רָ יו הָ אִ יׁשִ ּיִ ים ּבָ הֶ ם הּוא לֹומֵ ד? הֵ ן אֲ פִ ּלּו הַ ּתֹורָ ה ֹלא הִ ּתִ ירָ ה לְ פַ ּזֵ ר לָ אֶ בְ יֹונִ ים יֹותֵ ר מֵ חֹמֶ ׁש״, טָ עֲ נָ ה. חִ ּיֵ ְך הָ רַ ּבִ י מֵ רֹוּפְ ׁשִ יץ וְ אָ מַ ר: ״אָ מְ נָ ם צֹודֶ קֶ ת הָ רַ ּבָ נִ ית ּבְ טַ עֲ נֹותֶ יהָ , אּולָ ם ּכָ ל זֹאת נֶ אֱ מַ ר עַ ל ּכָ ל יְ הּודִ י ׁשֶ ּנֹותֵ ן צְ דָ קָ ה עַ ל מְ נָ ת לְ קַ ּיֵ ם אֶ ת מִ צְ וַ ת הַ ּצְ דָ קָ ה. אֲ בָ ל אֵ צֶ ל רַ ּבִ י חַ ּיִ ים מִ ּצַ אנְ ז הַ ּצְ דָ קָ ה הִ יא עֲ בֹודַ ת ד׳ ּבְ עַ צְ מָ ּה, וְ ֹלא רַ ק מִ צְ וָ ה אַ חַ ת, ּומִ ּמֵ ילָ א, הַ ּכְ לָ לִ ים ׁשֶ ּנָ תְ נָ ה הַ ּתֹורָ ה אֵ ינָ ם חָ לִ ים עָ לָ יו...״ הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים נֹולַ ד ּבִ ׁשְ נַ ת תקנ״ג לְ אָ בִ יו רַ ּבִ י אַ רְ יֵ ה לֵ יְ יּבִ יׁש ּבָ עִ יר טַ רְ נִ יגְ רָ אד. ּבְ יַ לְ דּותֹו לָ מַ ד מִ ּפִ י הָ אב״ד ּבָ עִ יר, ּובִ זְ כּות ּגְ אֹונּותֹו ּומֹחֹו הֶ חָ רִ יף הִ תְ ּפַ רְ סֵ ם ּכְ ׳הָ עִ ּלּוי מִ ּטַ רְ נִ יגְ רָ אד׳. ּבִ הְ יֹותֹו ּכְ בֶ ן 17ׁ שָ נָ ה נָ ׂשָ א אֶ ת ּבִ ּתֹו ׁשֶ ל הַ ׳ּבָ רּוְך טַ עַ ם׳ לְ אִ ּׁשָ ה, וְ עָ בַ ר לָ גּור ּבְ לַ יְ ּפְ נִ יק ּבִ סְ מִ יכּות לְ חֹותְ נֹו, ׁשָ ם נִ סְ מַ ְך עַ ל יָ דֹו וְ כֵ ן ע״י ּבַ עַ ל הַ ׳חַ ּוַ ת ּדַ עַ ת׳. ּבִ ׁשְ נַ ת תקע״ז נִ תְ מַ ּנָ ה לְ רַ ב הָ עִ יר רּודְ נִ יק, ּולְ אַ חַ ר מִ ּכֵ ן ּכִ הֵ ן ּכְ רַ ב ּבָ עִ יר זֶ ׳עלִ ין. ּבִ ׁשְ נַ ת תק״צ עָ בַ ר לָ עִ יר צַ אנְ ז, וְ ׁשָ ם הֵ קִ ים אֶ ת מַ מְ לַ כְ ּתֹו הַ מְ פֹאֶ רֶ ת ׁשֶ ּנִ קְ רֵ את עַ ל ׁשְ מֹו לְ דֹורֹות. רַ ּבִ י חַ ּיִ ים נֹודַ ע ּכְ בָ קִ י ּבִ ׁשְ ֹלׁשֶ ת עַ ּמּודֵ י הָ עֹולָ ם: ּתֹורָ ה, עֲ בֹודָ ה ּוגְ מִ ילּות חֲ סָ דִ ים. חִ ּבֵ ר אֶ ת סְ פָ רָ יו ’ּדִ בְ רֵ י חַ ּיִ ים׳ עַ ל הַ ּתֹורָ ה וְ שו״ת ’ּדִ בְ רֵ י חַ ּיִ ים׳. נִ פְ טַ ר ּבְ כ״ה ּבְ נִ יסָ ן תרל״ו וְ נִ טְ מַ ן ּבָ עִ יר צַ אנְ ז ׁשֶ ּבְ ּפֹולִ ין. ֹן. ׁ ו ְ ִמ ַיר ַת ה ּלָ ש ׁ ּש ְ ִמ ַיר ָת הֵע ַינִים ו ׁ ָ ַמִי ִם היא ש ׁ ֵת ְר לִיְרַאת ש ֹ ּ ָק ּה ב ְ יו ָב ְה וַה ּב ְ דו ֹ ָהֵעָצ ַה ה ּטו ִ י ּ ַ האדמו"ר רב חַ יִּ ים מִ צַּ אנְ ז בַּ עַ ל הַ ׳דִּ בְ רֵ י חַ יִּ ים׳ ְמִר ָ ים עָליו ֹ ּ או ְוָהיו הַ רְ ּבֵ ה ּדְ בָ רִ ים נִ ּתָ ן לִ לְ מֹד מִ ּמָ רָ ן ּבַ עַ ל הַ ׳ּדִ בְ רֵ י חַ ּיִ ים׳ מִ ּצַ אנְ ז, אֲ בָ ל הֶ חָ ׁשּוב ׁשֶ ּבָ הֶ ם הּוא ּכֵ יצַ ד קִ ּיֵ ם ּכָ ל מִ צְ וָ ה ּומִ צְ וָ ה מִ ּתֹוְך אַ הֲ בַ ת ד׳ יִ תְ ּבָ רַ ְך, וַ עֲ בֹודַ ת ד׳ ּבִ לְ בַ ד הִ יא זֹו ׁשֶ עָ מְ דָ ה לְ נֶ גֶ ד עֵ ינָ יו. לְ רֶ גַ ע ֹלא חָ ׁשַ ב לָ תֵ ת צְ דָ קָ ה ּכִ י צָ רִ יְך אֹו ּכִ י ּכָ תּוב ּבַ ּתֹורָ ה. הּוא נָ תַ ן צְ דָ קָ ה עַ ל מְ נָ ת לְ קַ ּיֵ ם אֶ ת רְ צֹון הַ ּבֹורֵ א, מִ ּתֹוְך אַ הֲ בָ ה וְ יִ רְ אָ ה, לְ ֹלא ׁשּום ּפְ נִ ּיֹות אֹו אִ ינְ טֵ רֵ סִ ים, אֹו אֲ פִ ּלּו צִ ּפִ ּיָ ה לְ ׂשָ כָ ר. רַ ק עַ ל מְ נָ ת לְ ׁשַ עְ ּבֵ ד אֶ ת עַ צְ מֹו לְ אָ בִ יו ׁשֶ ּבַ ּׁשָ מַ יִ ם ּולְ עָ בְ דֹו ּבֶ אֱ מֶ ת ּבְ לֵ בָ ב ׁשָ לֵ ם. נלב"ע בכ"ה בניסן תרל"ו ֵל |צְ דָ קָ ה לֹא נוֹתְ נִ ים לֶ עָ נִ י, נוֹתְ נִ ים לַ קָּ בָּ ״ה! ּ ְ כ ׂ ַס ַר הש ּ מו לָ מָּ ה גַּ נָּ ב צָ רִ יךְ סְ פָ רִ ים?
10 פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים קֹוּפָ לֶ ה חָ זַ ר הַ ּבַ יְתָ ה ּפָ גּועַ עַ ד עִ מְ קֵ י נִ ׁשְ מָ תֹו. ּבְ קֹׁשִ י הִ צְ לִ יחַ לְ הִ תְ אַ ּפֵ ק ּבַ ּדֶ רֶ ְך, וְ לַ עֲ צֹר ּבְ עַ ד הַ ּדְ מָ עֹות מִ ּלִ זְ ֹלג מֵ עֵ ינָ יו. הּוא ּפָ תַ ח אֶ ת ּדֶ לֶ ת הַ ּבַ יִת ּומִ ּיָד ּפָ רַ ץ ּבִ בְ כִ י מַ ר. ”אַ ּבָ א, אַ ּבָ א...“ ּבָ כָ ה קֹוּפָ לֶ ה ּבְ קֹול ּגָ דֹול. ”מַ ה ּקָ רָ ה לְ ָך, קֹוּפָ לֶ ה?“ מִ הֵ ר הָ אָ ב אַ ל ּבְ נֹו, ”מַ ּדּועַ אַ ּתָ ה ּבֹוכֶ ה ּכָ ל-ּכָ ְך?“ ”הָ רַ ּבִ י הִ רְ ּבִ יץ לִ י סְ תָ ם“, הֵ ׁשִ יב קֹוּפָ לֶ ה. ”הָ רַ ּבִ י הִ רְ ּבִ יץ לְ ָך סְ תָ ם?“ ּתָ מַ ּה הָ אָ ב, ”סַ ּפֵ ר לִ י ּבְ דִ ּיּוק מַ ה ּקָ רָ ה“. קֹוּפָ לֶ ה נִ ּסָ ה לַ עֲ צֹר ּבְ עַ ד הַ ּבֶ כִ י, וְ סִ ּפֵ ר לְ אָ בִ יו אֶ ת מַ ה ּׁשֶ הָ יָה ּבַ חֵ ידֶ ר: ”הָ רַ ּבִ י ּבַ חֵ ידֶ ר ׁשָ אַ ל אֹותָ נּו ׁשְ אֵ לָ ה ּבִ גְ מָ רָ א, וְ כֻ ּלָ נּו ֹלא יָדַ עְ נּו לַ עֲ נֹות. וְ אָ ז הִ תְ קָ רֵ ב הָ רֶ ּבֶ ה אֵ לַ י וְ הִ תְ חִ יל לְ הַ ּכֹות אֹותִ י. רַ ק לִ י הּוא הִ רְ ּבִ יץ!“ ”ּבֶ אֱ מֶ ת?! אֵ יזֶ ה יֹפִ י!“ חִ ּיְֵך הָ אָ ב מֵ אֹזֶ ן אֶ ל אֹזֶ ן. קֹוּפָ לֶ ה הִ ּבִ יט ּבְ אָ בִ יו ּבִ תְ מִ יהָ ה. ”לָ ּמָ ה אַ ּתָ ה ׂשָ מֵ חַ , אַ ּבָ א?!“ הּוא ֹלא הֵ בִ ין, ”עַ ד עַ כְ ׁשָ ו ּכֹואֲ בֹות לִ י הַ ּמַ ּכֹות, אָ ז עַ ל מָ ה הַ ּׂשִ מְ חָ ה?!“ ”ׁשְ מַ ע, קֹוּפָ לֶ ה“, הֵ ׁשִ יב הָ אָ ב, ”הָ עֻ בְ ּדָ ה ׁשֶ הָ רַ ּבִ י ּבָ חַ ר לְ הַ רְ ּבִ יץ ּדַ וְ קָ א לְ ָך, מְ ׂשַ ּמַ חַ ת אֹותִ י מְ אֹד. זֶ ה אֹומֵ ר ׁשֶ אַ ּתָ ה מֵ בִ ין יֹותֵ ר מִ ּכָ ל הַ חֲ בֵ רִ ים ׁשֶ ּלְ ָך. אִ ם חֲ בֵ רֶ יָך אֵ ינָ ם מְ בִ ינִ ים – מֵ ילָ א, אֵ ין לָ הֶ ם מַ סְ ּפִ יק שֵ ׂכֶ ל לְ הָ בִ ין; אֲ בָ ל אַ ּתָ ה – ׁשֶ ּיֵׁש לְ ָך שֵ ׂכֶ ל יֹותֵ ר מִ ּכֻ ּלָ ם ּובְ כָ ל זֹאת ֹלא הִ תְ אַ ּמַ צְ ּתָ לְ הָ בִ ין – לְ ָך נָ תַ ן הָ רַ ּבִ י מַ ּכֹות“. ּכָ ְך הָ יָה עִ ם נָ דָ ב וַ אֲ בִ יהּוא – אֹומֵ ר הַ ּמַ ּגִ יד מִ ּדּובְ נָ א. לְ אַ חַ ר ׁשֶ חָ טְ אּו לִ פְ נֵ י הַ ּׁשֵ ם ּבְ חֵ טְ א ֹלא ּגָ דֹול, מִ ּיָד נֶ עֶ נְ ׁשּו. אַ הֲ רֹן אֲ בִ יהֶ ם ֹלא ּבָ כָ ה עַ ל ּכָ ְך, אֶ ּלָ א אֲ פִ ּלּו ׂשָ מַ ח, ּכִ י הּוא הֵ בִ ין ׁשֶ אִ ם הַ ּׁשֵ ם ּכֹועֵ ס עֲ לֵ יהֶ ם עַ ל חֵ טְ א ּכָ זֶ ה, ּומַ חְ לִ יט לְ הַ עֲ נִ יׁש אֹותָ ם – הֲ רֵ י זֶ ה מַ רְ אֶ ה ׁשֶ הֵ ם צַ ּדִ יקִ ים ּגְ דֹולִ ים מְ אֹד. מִ ּכָ ְך נִ לְ מַ ד, ׁשֶ אִ ם ּכֹועֲ סִ ים לִ פְ עָ מִ ים עַ ל יֶ לֶ ד – זֶ ה מֹוכִ יחַ ּדַ וְ קָ א ׁשֶ הּוא יֶ לֶ ד טֹוב ּבְ דֶ רֶ ְך-ּכְ לָ ל, וְ לָ כֵ ן רֹוצִ ים ׁשֶ הּוא יִ הְ יֶ ה ּתָ מִ יד טֹוב וְ צַ ּדִ יק, ּומְ צַ ּפִ ים מִ ּמֶ ּנּו לְ הִ תְ נַ הֵ ג יָ פֶ ה. מִ י ׁשֶ הּוא רַ ע ּבֶ אֱ מֶ ת, ּכְ בָ ר ֹלא מַ עֲ נִ יׁשִ ים אֹותֹו וְ ֹלא צֹועֲ קִ ים עָ לָ יו. אֲ בָ ל יֶלֶ ד טֹוב ׁשֶ ּלִ פְ עָ מִ ים נֹותְ נִ ים לֹו עֹנֶ ׁש, צָ רִ יְך לִ זְ ּכֹר ׁשֶ אֹוהֲ בִ ים אֹותֹו מְ אֹד, וְ דַ וְ קָ א לָ כֵ ן מַ עֲ נִ יׁשִ ים אֹותֹו, ּומְ קַ ּוִ ים ׁשֶ מֵ הַ ּיֹום הּוא יִתְ נַ הֵ ג ּתָ מִ יד ּכָ רָ אּוי. ׁ ֲעָרִכ ִ ים ל ָילִדים ְ ִמ ִיני ַ ת ש ׁ ּפָ ָרש ׁ “ )ויקרא י, ג( ַב ֶ י א ּקָ ֵדש ֹ ּ”ב ִ ְקר ן ֹ ֶ ְה לַאֲהר ׁ ֹש ְ ִמ ִינ ָ י קָרא מ ׁ ֹ ַם ה ּש ּו ַוְי ִה ּ י בַ י ָ ֵ עֶג ּ ל בֶ ּ ן בָ ָקר ֹ ַ ן ק ְח לך ֹ ֶאמ ֶר א ַל אֲהר ּ ַ וכו‘, וי ְלַח ּטָ את וכו‘ )ט. א-ב( ׁשֹואֵ ל רַ ׁשִ “י: לָ ּמָ ה צִ ּוָ ה לֹו לְ הַ קְ רִ יב עֵ גֶ ל לְ חַ ּטָ את? הֲ ֹלא חַ ּטָ את ׁשֶ ל ּכֹהֵ ן הַ ּמָ ׁשּוחַ הִ יא ּפַ ר?! אֶ ּלָ א, לְ הֹודִ יעַ ׁשֶ ּכִ ּפֵ ר לֹו הַ קב“ה עַ ל מַ עֲ ׂשֵ ה הָ עֵ גֶ ל. הַ ּמִ תְ ּבֹונֵ ן ּבְ דִ בְ רֵ י רַ ׁשִ “י, יִ רְ אֶ ה אֶ ת הַ ּיָ דּועַ לַ ּכֹל, ׁשֶ הַ קב“ה מִ תְ נַ הֵ ג עִ ם הָ אָ דָ ם ּבְ “מִ ּדָ ה ּכְ נֶ גֶ ד מִ ּדָ ה“. ּוכְ דִ בְ רֵ י הָ רָ “ן ּבִ דְ רָ ׁשֹותָ יו, ׁשֶ עִ נְ יַ ן הַ ּמִ ּדָ ה ּכְ נֶ גֶ ד מִ ּדָ ה ּבָ א לְ עֹורֵ ר אֶ ת הָ אָ דָ ם ׁשֶ ּיּוכַ ל לִ מְ צֹא אֶ ת הַ ּדָ בָ ר ׁשֶ ּקִ לְ קֵ ל ּבֹו, וְ יֵ דַ ע ּכֵ יצַ ד עָ לָ יו לְ תַ ּקְ נֹו, ּומֵ אִ ידָ ְך – לְ הֹוכִ יחַ לֹו עַ ל מָ ה הּוא מְ קַ ּבֵ ל ׂשָ כָ ר. ּכְ לֹומַ ר: הַ נְ הָ גָ תֹו ׁשֶ ל הַ קב“ה ּבְ “מִ ּדָ ה ּכְ נֶ גֶ ד מִ ּדָ ה“ מְ בִ יאָ ה חִ ּזּוק רַ ב לְ כָ ל יְ הּודִ י, הַ ּיֹודֵ עַ ׁשֶ ּגַ ם אִ ם חָ לִ ילָ ה מִ תְ רַ ּגֶ ׁשֶ ת עָ לָ יו צָ רָ ה ּגְ דֹולָ ה – ּתִ הְ יֶ ה לֹו ּדֶ רֶ ְך לְ הִ ּפָ טֵ ר מִ ּמֶ ּנָ ה אִ ם יַ ׂשְ ּכִ יל וְ יֵ דַ ע מַ ּדּועַ הֵ בִ יא עָ לָ יו קּודְ ׁשָ א ּבְ רִ יְך הּוא ּדַ וְ קָ א אֶ ת הַ ּצָ רָ ה הַ ּזֹו, ּומֵ הַ ּצַ ד הַ ּׁשֵ נִ י – ֹלא יִ תְ לֶ ה אֶ ת הַ ּׁשֶ פַ ע הַ ּגָ דֹול ׁשֶ הּוא מְ קַ ּבֵ ל ּבְ סִ ּבֹות צְ דָ דִ ּיֹות ּומִ קְ רִ ּיֹות... ּבִ ׁשְ בִ יל לְ חַ ּדֵ ד וְ לָ תֵ ת ּדֻ גְ מָ ה עַ ל הָ עִ נְ יָ ן ׁשֶ הַ קב“ה מֹודֵ ד לָ נּו מִ ּדָ ה ּכְ נֶ גֶ ד מִ ּדָ ה, נָ בִ יא אֶ ת הַ ּסִ ּפּור הַ ּבָ א: סִ ּפֵ ר אֶ חָ ד מִ ּתַ לְ מִ ידָ יו הַ ּגְ דֹולִ ים ׁשֶ ל הגה“ק ּבַ עַ ל הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִים“ זי“ע: ּבִ הְ יֹותִ י מְ קֹרָ ב אֵ לָ יו, הָ יְ תָ ה לִ י הַ ּזְ כּות לְ הִ ּכָ נֵ ס לְ בֵ יתֹו ּפְ עָ מִ ים רַ ּבֹות, לְ ׂשֹוחֵ חַ אִ ּתֹו ּבַ ּלִ ּמּוד ּולְ הַ ּצִ יעַ ּבְ פָ נָ יו אֶ ת ׁשְ אֵ לֹותַ י ּבְ עִ נְ יָ נִ ים ׁשֹונִ ים. ּפַ עַ ם אַ חַ ת, הָ יָ ה זֶ ה ּבִ ׁשְ נֹותָ יו הָ אַ חֲ רֹונֹות, ּבְ עֵ ת ׁשֶ הָ יָ ה ּבְ גִ יל 83ּ בְ עֵ רֶ ְך, נִ כְ נַ סְ ּתִ י לְ בֵ יתֹו ּכְ הֶ רְ ּגֵ לִ י. לַ מְ רֹות הַ חֻ לְ ׁשָ ה ׁשֶ ּפְ קָ דַ תְ הּו ּבְ אֹותֹו יֹום, הָ יָ ה רַ ּבֵ נּו ׁשָ רּוי אָ ז ּבְ עֵ ת רָ צֹון מְ יֻ חֶ דֶ ת ּבְ מִ ינָ ּה, וְ הַ ּדָ בָ ר נִ ּכַ ר עָ לָ יו. מֵ חֲ מַ ת הַ חֻ לְ ׁשָ ה ׁשָ כַ ב רַ ּבֵ נּו ּבְ מִ ּטָ תֹו. לְ פֶ תַ ע הֹורָ ה לִ י לְ הִ תְ קָ רֵ ב אֵ לָ יו, ּובִ ּקֵ ׁש ׁשֶ ... אֶ פְ ּתַ ח אֶ ת ּפִ יו. הָ יִ יתִ י נִ רְ עָ ׁש וְ נִ פְ חָ ד, וְ ֹלא זֹו ּבִ לְ בַ ד ׁשֶ ֹּלא הֲ בִ ינֹותִ י ּכְ לָ ל מָ ה רֹוצֶ ה הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִ ים“ לְ הַ ּׂשִ יג ּבְ כָ ְך – ּגַ ם ֹלא יָ דַ עְ ּתִ י ּכֵ יצַ ד אָ עֵ ז לְ צַ ּיֵ ת לְ הֹורָ אָ ה ׁשֶ ּכָ זֹו! לִ פְ ּתֹחַ אֶ ת ּפִ יו ׁשֶ ל הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִ ים“?! מִ י מּוכָ ן לְ בַ ּצֵ עַ מְ ׂשִ ימָ ה ׁשֶ ּכָ זֹו... אֲ בָ ל מְ אּום ֹלא עָ זַ ר לִ י. הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִ ים“ הֹורָ ה לִ י ּבַ ּׁשֵ נִ ית לִ פְ ּתֹחַ אֶ ת ּפִ יו. ּבְ לֵ ית ּבְ רֵ רָ ה ּובְ חֹסֶ ר אֹונִ ים מֻ חְ לָ ט הִ תְ קָ רַ בְ ּתִ י אֵ לָ יו ּופָ תַ חְ ּתִ י אֶ ת ּפִ יו הַ ּקָ דֹוׁש. לְ פָ נַ י נִ גְ לּו ׁשְ ּתֵ י ׁשּורֹות ׁשִ ּנַ יִ ם צְ חֹורֹות ּכַ ּׁשֶ לֶ ג, מְ סֻ ּדָ רֹות ּומְ תֻ ּקָ נֹות ּכִ דְ בָ עֵ י, מָ ׁשָ ל הָ יָ ה הּוא יֶ לֶ ד קָ טָ ן ׁשֶ עֹוד ֹלא הִ סְ ּפִ יק לִ פְ ּגֹם אֶ ת הַ ּׁשִ ּנַ יִ ם ׁשֶ ּקִ ּבֵ ל מֵ הַ קב“ה. ּבְ עֹוד אֲ נִ י נָ תּון ּבְ סַ עֲ רַ ת חּוׁשִ ים ׁשֶ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לְ תָ אֵ ר, ּפֹונֶ ה אֵ לַ י הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִ ים“ ּומְ בַ ּקֵ ׁש ּדָ בָ ר נֹוסָ ף: סְ פֹר נָ א ּכַ ּמָ ה ׁשִ ּנַ יִ ם יֵ ׁש ּבְ פִ י! וַ אֲ נִ י חִ ּׁשַ בְ ּתִ י לְ הִ תְ עַ ּלֵ ף... ּכְ דֵ י לִ מְ נֹות אֶ ת מִ סְ ּפַ ר הַ ּׁשִ ּנַ יִ ם, צָ רִ יְך ּכְ בָ ר לְ הִ ּכָ נֵ ס עָ מֹק אֶ ל ּתֹוְך ּפִ יו הַ מְ סֻ ּלָ א ּבִ קְ דֻ ּׁשָ ה ׁשֶ ל ּגְ דֹול הַ ּדֹור; ּכֵ יצַ ד אּוכַ ל לַ עֲ ׂשֹות זֹאת?! אֲ בָ ל ּגַ ם הַ ּפַ עַ ם, ֹלא אִ פְ ׁשֵ ר לִ י רַ ּבֵ נּו לַ חֲ ׁשֹב הַ רְ ּבֵ ה, וְ הֵ אִ יץ ּבִ י לִ סְ ּפֹר אֶ ת ׁשִ ּנָ יו. מָ ה אֹמַ ר ּומָ ה אֲ דַ ּבֵ ר, הֲ חִ ּלֹותִ י ּבַ ּמְ ׂשִ ימָ ה הַ ּקָ ׁשָ ה, ּובְ סִ ּיּומָ ּה הִ ּגַ עְ ּתִ י לַ ּמִ סְ ּפָ ר 32ּ ,בְ דִ ּיּוק ּכְ מִ סְ ּפַ ר הַ ּׁשִ ּנַ יִ ם ׁשֶ ּבָ רָ א הַ קב“ה ּבָ אָ דָ ם. ׁשֵ ן אַ חַ ת ֹלא חָ סְ רָ ה וְ ֹלא נִ פְ ּגְ מָ ה!!! ּכָ ל הַ ּׁשִ ּנַ יִ ם הָ יּו ּבְ רִ יאֹות וַ חֲ זָ קֹות ּכִ בְ יֹום ּבְ קִ יעָ תָ ן!!! לְ מֹותָ ר לְ צַ ּיֵ ן ׁשֶ ּבְ גִ יל מְ בֻ ּגָ ר ּכְ זֶ ה ׁשֶ ּבֹו הָ יָ ה הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִ ים“ ּבְ אֹותָ ּה ּתְ קּופָ ה, אֵ ין קְ ׁשִ יׁשִ ים רַ ּבִ ים ׁשֶ ּזֹוכִ ים לְ מַ ּתָ נָ ה ׁשֶ ּכָ זֹו... לְ אַ חַ ר ׁשֶ עָ ׂשִ יתִ י אֶ ת מַ ה ּׁשֶ ּבִ ּקֵ ׁש, לָ קַ ח הֶ “חָ פֵ ץ חַ ּיִ ים“ אֶ ת יָ דִ י, וְ אָ מַ ר ּבְ חִ ּיּוְך ׁשֶ אִ י אֶ פְ ׁשָ ר לִ ׁשְ ּכֹחַ : ”אֲ נִ י ׁשָ מַ רְ ּתִ י עַ ל הַ ּפֶ ה ׁשֶ הַ קב“ה נָ תַ ן לִ י, וְ הַ קב“ה ׁשָ מַ ר עַ ל הַ ּפֶ ה ׁשֶ ּלִ י! ְ ִנ ִינים ּ פ חידוד לפשוטו של מקרא מה הקשר בין פרשת השבוע לשמחת תורה? שניהם נקראים "שמיני": פרשת שמיני )ט, א( ושמיני עצרת שאלה מפירוש רש"י מדוע החסידה נקראת בשם זה? שעושה חסד עם חברותיה )יא, יט(
פרשת שמיני . כ"ג בניסן תשפ"ג 11 ּ ֶ את 10 ַ הֶה ְב ּד ֵ ִלים ִמ ְצאו ביאור: אם לא אדאג לעצמי, מי יעשה זאת למעני? במשנה מקופלת הצהרה אודות אחריותו הבלעדית של האדם על מעשיו. כלולה בה גם הבנה אודות חשיבותו המכרעת של כל רגע בחייו. אמרה זו של הלל מנוסחת באופן קליט בלשון נופל על לשון, כדי שתהיה שגורה בפי כל. דוגמא: אני רוצה לקבל תפקיד או עבודה מסוימת. אם אשב ואחכה בבית בלי לנסות להציע את עצמי, אף אחד לא יקרא לי. כדי לקבל את התפקיד, אני צריך לעבוד ולפנות למי שאחראי על כך. מקור: המשנה במסכות אבות )פרק א משנה יד(: "הוא היה אומר: אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני, ואם לא עכשיו – אימתי". אם אין אני לי, מי לי? ָ ם ּ ִ ְתג ּ ֵר ַ י הפ ֹ ֵמֲאחו שמיני | מזבח | קורבן | ספירת העומר | מנחה פרקי אבות | בקרבי אקדש | אהרן נ ה ס ס כ מ א ה ר ן ז צ ש פ ל ע ד ש ת צ פ ם ה י פ ר פ ו ט ק מ ס פ ר ק י א ב ו ת ח ק ח ת ס ז כ ת ג ש ד ו ט ה מ נ ח ה ש מ ל ר ת ע ו ז צ פ ם י ק ב נ ו ק י ב ם מ נ א ן ר מ ר ז ג ח ה י י ב ק ר ב י א ק ד ש תפזורת 500-3050-03 ֹ! קו קופלה: ְּב ּרו ִ א ּתו כ ַּ ם... ד ֶ ה ל ָ ֶּכ ה מַח ְ ל ֶ ֹ ַּפ קו
רוצה להיות בהפצת עלון לפרטים 3303580-072 בית הארחה בית וגן ירושלים 23.5.24 לפרטים 3318246-072 סמינר משפחות אקדמאי בנושאים: משמעות החיים, תורה משמים, הבית היהודי ועוד צוות . ות רה ומ נו רמ וש ש יא מיועד לציבור 000-90-50-02 בקו התוכן של ערכים מוזמנים להאזין למגוון תכנים מרתקים ממיטב המרצים להקדשת העלון חייגו: העלון מוקדש: לעילוי נשמה: סנדי יפה בת דוד // סיני יצחק בן שמעון // ויקטורין בת אסתר לרפואה שלמה: זהבה חיה בת בת שבע // יצחק זכי בן אמליה // רפאל בן נעמי להצלחה: נעמי בת ציפורה // רבקה בת נעמי // שירה בת נעמי // יעל בת פנינה לזיווג הגון: אפרת בת ציפורה // חגית בת פנינה // יצחק מיכאל בן רייזל שושנה