לשבת פרשת עקב תשפ"ג י"ז באב תשפ“ג // גיליון 23 // לתגובות ולהנצחות 3303580-072 org.arachim@alon // נא לא לקרוא בשעת התפילה ובקריאת התורה העלון טעון גניזה עמוד 2 עמוד 3 עמוד 4 עמוד 8 ירושלים חיפה תל אביב באר שבע זמני השבת כניסה יציאה ר"ת 58:18 12:20 49:20 13:19 14:20 47:20 07:19 15:20 49:20 15:19 16:20 48:20 הרב משה לנדאו תהנו! אבל... הרב אהרון לוי כאילו אין מחר הרב צביאלי בן צור המילוי הרגשי של בנק הרגשות ערכים לילדים טריוויה נסיעה מפרכת ועמוסה בפקקים אין סופיים עברה על הבאים לסמינר 'ערכים' במלון כינר. חום מתיש קיבל את פניהם, ונוספו גם התורים הארוכים בקבלה... 'זכיתי' אני למסור את ההרצאה הפותחת את הסמינר... פני הנוכחים שהביטו לעברי, הזכירו את כאב החורבן... פתחתי בסיפור: "לפני כתשעים שנה, יצא מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד למסע באמריקה. מצבה הכלכלי של ישיבת 'אוהל תורה' בברנוביץ' היה בכי רע, והחובות תפחו מיום ליום. ראש הישיבה החליט לצאת אל בתי הנדיבים שבארה"ב. יהודי היבשת החדשה קיבלו את הגאון הגדול בהערצה, אבל הסכום היה זעום. אנשי העסקים לא מצאו טעם בטיפוח ישיבות שיצמיחו לומדי תורה. רגע לפני שעזב, אמרו לרבי אלחנן כי ברובע ברונקס בניו-יורק, מתגורר גביר אדיר, 'פיליפ גולדסטיין' שמו. הוא מנהל מפעל ענק לייצור מעילים וחליפות, ואם יצליח הרב לפתוח את ליבו, לא יצטרך לדאוג יותר לצרכי הישיבה. "פיליפ גולדשטיין?! הוא הרי חבר נעורים שלי, פייבל מבירז', שגדל אתי יחד". הגיב מרן, והתקשר למשרדו של גולדסטיין. וכשהמזכירה אמרה ש"הוא עסוק", אמר הרב: "תמסרי לו שחבר ילדותו, אלחנן מבירז' מבקש לפוגשו". ואז, קול נמרץ נשמע: "אלחנן פה? אתה חייב לבוא לראות את המתפרות הענקיות שלי!" המארח הוביל את רבי אלחנן למפעל הענק, הראה בגאווה את מחסני הבדים, את קומת המתפרות ואת חדרי המעצבים. כשהתיישבו בחזרה במשרד המרווח, ביקש פיליפ לשמוע מרבי אלחנן: "ואתה, מה מעשיך?" הרב סיפר כי הוא מנהל ישיבה בעיר ברנוביץ', ו"לכאן, לאמריקה הגעתי כדי לתפור כפתור רופף, וכולם אמרו לי שגולדשטיין יודע לתפור כפתורים"... הגביר הובילו לאחד החייטים, והורה לו להחליף את כל הכפתורים במעילו של הרב. חלפו כמה שעות, ופתאום הופיע אורח בחדר בו התארח רבי אלחנן. פייבל גולדשטיין אמר: "אלחנן, אתה מסתיר ממני משהו. אחרי שעזבת ונרגעתי מההתרגשות, חשבתי שזה לא יתכן שבאת מברנוביץ' עד אמריקה בשביל לתפור כפתור. מה באמת חסר לך?" רבי אלחנן נעץ מבט בחברו ואמר: "פייביש יקירי, אתה צודק, לא הגיוני לבוא מאירופה עד אמריקה בשביל לתפור כפתור. ואתה, נשמתך עברה מרחק גדול פי כמה, מהעולמות העליונים ועד העולם הזה – וכי עשתה את כל הדרך הזאת רק בשביל לתפור כפתורים באמריקה?!..." כאן פניתי אל הנוכחים ואמרתי: "קשיי הנסיעה בדרך לכאן, הם הרי אפילו לא מזעריים לעומת קשיי ואתגרי החיים. עלינו לשאול את עצמנו: לשם מה? מהי משמעות החיים, לשם מה אנו חווים קשיים כדי לחיות, מהי משמעות היותנו יהודים, ולשם מה מסרו אבותינו ואבות אבותינו את חייהם, כדי שאנו נישאר יהודים?!" נאמר בפרשת עקב: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך" . אלו ייסורים של אהבה! ובגמרא נאמר: "נאמר ברית במלח ונאמר ברית בייסורים. מה ברית האמורה במלח, מלח ממתק את הבשר, אף ברית האמורה בייסורים, ייסורים ממרקים כל עוונותיו של אדם". נמצאנו למדים מדברי הגמרא, שישנה הקבלה בין מלח לייסורים. מהי הקבלה זו? כשנתבונן בתכונותיו העיקריות של המלח, נמצא ארבעה מאפיינים: א. נותן טעם במאכל. הבשר לא מקבל את טעמו של מלח, אלא המלח גורם לבשר עצמו להביא לידי ביטוי את טעם הבשר הטמון בו... ב. המלח גורר אחריו תחושת תאבון ורצון לשתות. ג. המלח סופח נוזלים. ד. המלח משמר את האוכל לזמן ממושך. רבנו ניסים זי"ע כותב בדרשותיו, שכל התכונות שהזכרנו במלח, קיימות גם בייסורים: א. אחד מהכוחות הקיימים באדם הוא כוח הדמיון. כולנו מדמיינים. אדם מוכן להשקיע כסף כדי לחיות בדמיון, ההתמכרות של אנשים רבים ל'מפעל הפיס' תוכיח... דמיון הוא תכונה נפלאה שהעניק לנו הבורא. השאלה היא: מה עושים אתו? אם הדמיון גורם לאדם לבנות את עתידו – מה טוב. אולם לפעמים הוא לא מוביל אותו לשום מקום, וכדאי לו מאוד לרדת אל קרקע המציאות... אחד הדברים הגורמים לאדם להיות מקורקע הוא: 'הייסורים'! כשאדם מתייסר, הוא חושב על החיים האמיתיים שלו, על עצם חייו ומטרת קיומו. כשם שהמלח גורם לבשר להוציא את הטעם של עצמו, כך הייסורים מוציאים לפועל את טעם החיים האמיתי של האדם... ב. כשם שהמלח גורם לתאבון, כך הייסורים גורמים ליהודי המאמין השתוקקות לשפר ולתקן את מעשיו, להוסיף צדקה וחסד, ולהתרומם בעבודת ה' יתברך. ג. כשם שהמלח שואב נוזלים, כך הייסורים שואבים, ממרקים, ומזככים את היהודי מעוונותיו וחטאיו. ד. כשם שהמלח משמר את האוכל מפני קלקול, כך הייסורים משמרים את האדם, והוא לא נמשך אחר העבירות. אדם מיוסר בדרך כלל לא יחפש אתגרים מפוקפקים חדשים... זוהי אם כן אחת התובנות למטרת הייסורים. הקב"ה מעניק ייסורים לאדם, כדי שיוכל להזדכך על ידם, להיות לאדם רוחני יותר, ולהדבק לבורא. מי שזוכה להסתכל נכון על ייסוריו, מתוך הכרה שאלו ייסורים מאב לבן, מקבל הכול אחרת... אלחנן, אתה מסתיר ממני משהו... מה באמת חסר לך? ברית מלח מה בין מלח לייסורים? הרב דוד ברוורמן
2 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 3 לתגובות, הנצחות והערות - מערכת: 3303580-072 org.arachim@alon © כל הזכויות שמורות // העלון הופק ע"י מחלקת דיגיטל ערכים בשיתוף מחלקת בוגרים עורך ראשי: הרב משה לנדאו // עורך משנה: יהודה פרידמן // עיצוב גרפי: ג. רובינשטין הרעב, המחלות ועבודות הכפייה שהיו מנת חלקם של האסירים במחנות הריכוז וההשמדה של גרמניה הנאצית, העמידו את תוחלת החיים במחנות על כשלושה חודשים בממוצע. אם זכיתם לפגוש אסירים ששרדו תקופות ארוכות יותר, היו הם היוצאים מן הכלל שמלמדים על הכלל. אחד מהם היה יהודה אריה וליס ז"ל, ששהה במחנות ריכוז שונים בין השנים ת"ש לתש"ה )1945-1940 למניינם( "כששאלתי את אבא איך לא איבד תקווה והצליח לשרוד תקופה ארוכה כל-כך, הוא לימד אותי את סוד השיטה שסייעה לו באותם ימים חשוכים", סיפר לי בנו, יו"ר 'ערכים', הרב יוסף וליס. "הוא אמר לי כך: 'במשך כמעט חמש שנים, במסדר המתיש שנערך בכל בוקר, הייתי נושא עיניים לשמיים ומתפלל להקב"ה תפילה אחת בלבד - ריבונו של עולם, איני מבקש ממך - אלא את היום הזה. תן בי כוח לסיים בחיים את היום הזה. יותר מזאת לא אבקש'". "מניסיוני במחנות הריכוז", סיפר ר' יהודה אריה, "למדתי שהמחשבה על המחר היא פריבילגיה השמורה למי שההווה שלו מובטח, ומתוך כך יש לו פנאי לעסוק במותרות. אלא שכל מי שעבר במחנות למד על בשרו שההווה אף פעם לא היה מובן מאליו, ולכן ביקשתי רק את אותו היום". ברבות השנים פגשתי אדם שהגיע למסקנה דומה, אך לא מתוך ייסורים ומחסור, אלא דווקא מתוך שפע. באחד הימים הוא הגיע למשרדי, והציג את עצמו. שמי אהוד. עד לפני שלושה חודשים התגוררתי עם משפחתי בקליפורניה, אך רק לאחר שנחשפתי להרצאותיך החלטנו לשוב ארצה. הגעתי לכאן רק כדי לספר שיש לך חלק בהחלטתנו, גם אם לא הייתי שותף לה בפועל". כששאלתי את אהוד אם יוכל להצביע על הרגע שבו גמלה בליבו ההחלטה לשוב לישראל, הוא פתח בסיפורו. "אחרי שהשתחררתי מצה"ל נסעתי לאמריקה. היה לי חלום להתעשר, והגשמתי אותו. אבל למרות העושר והנכסים שצברתי, המשכתי לעבוד במלוא הקצב, ובסופו של דבר שאלתי את עצמי: 'לשם מה כל זה?' התשובה שנתתי לעצמי הייתה - 'בשביל לדאוג לעתיד', וזה היה נשמע לי מאוד משכנע. כשהגיע העתיד לא עצרתי. שוב שאלתי את עצמי את אותה שאלה, והתשובה לא השתנתה – 'כדי לדאוג לעתיד'. לא ידוע לי אם אתה מעודכן במה שקורה בכלכלה האמריקנית. אך אחת לכמה שנים מתרחש שם משבר כלכלי. הכלכלנים מדברים על בועה, תיקון בשווקים או התכווצות, אבל היום אני יודע שהכול משמיים. ההשגחה מזעזעת את השוק מדי כמה שנים, כדי לאפשר למי שרוצה להתעורר - לעשות זאת בזמן. וזה בדיוק מה שקרה לי. במשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב בשנת 2008 למניינם, משבר ה'סאב פריים', ישבתי במשרד ושאלתי את עצמי, למה בעצם אני ממשיך לעבוד?! וכיוון שעבודה לא ממש הייתה אז, לא היה מה שיסיח את דעתי, והייתי פנוי להתבונן אל תוך עצמי בלי להתחמק. בנקודה הזאת זיהיתי את ההונאה העצמית שמאחוריה הסתתרתי כל כך הרבה שנים. לפתע זיהיתי את הכשל המובנה בשיטה שלי. תמיד כששאלתי את עצמי 'למה אני ממשיך לעבוד?', התשובה הייתה 'כדי לדאוג לעתיד'. אלא שהפעם היה לי זמן פנוי, ועלתה לי שאלה נוספת: 'אתה אומר שאתה עובד בשביל המחר? מצוין! בוא נניח שחסכת כסף כדי לחיות ברווחה כל החיים, וסידרת גם את הילדים. מה תעשה אז? 'מה אעשה? אתחיל ליהנות מהחיים' - השבתי לעצמי. אלא שאז הבנתי פתאום, שגם עולם ההנאות מתנהל באופן דומה. גם שם, למרות שאתה נהנה היום - אינך משוחרר מהמחשבה על התענוג שיבוא מחר. לפתע הבנתי שכשאני בוחר בהנאות, אינני משתחרר מדאגות, אלא מחליף דאגות כלכליות באחרות. בעולם העסקים אתה מוטרד מהרווחים שיהיו או לא יהיו מחר, ובעולם ההנאות, גם אם אתה נהנה היום, אתה דואג אם תוכל להמשיך ליהנות גם מחר. פתאום הבנתי, שהדאגה על המחר איננה עניינית, היא בסך הכול סוג של בריחה מחיפוש אחר משמעות בהווה. מי שאין לו במה למלא את ההווה, בורח אל הדאגה למחר, בטענה שהוא אדם אחראי, אך בעצם הוא אף פעם לא חי באמת: גם אם חלומו יתגשם והוא לא יצטרך לדאוג עוד למחר, הוא יוותר עם הווה - שמעולם לא טרח למצוא לו משמעות. התובנה הזו לא נתנה לי מנוח. החלטתי לשנות גישה, להפסיק לחשוב על המחר, ולחיות את ההווה בלבד. אלא שאז גיליתי, לתדהמתי, שאין להווה שלי שום משמעות אמיתית! באותו רגע החלטתי לחפש משמעות. האזנתי לשיעורים והרצאות ביהדות, ותוך זמן קצר הבנתי שמסתיים הפרק האמריקני בחיי. צריך לחזור ארצה. אם הכסף כבר איננו מטרה, וגם לא תענוגות החומר – לשם מה להישאר באמריקה? אם חיים את היום, עדיף כבר בעברית". כשסיים אהוד סיים את סיפורו, סיפרתי לו על יהודה אריה וליס ז"ל, ועל תפילתו המיוחדת. והוא התרגש. "למען האמת," הוספתי, "הרעיון של שניכם אינו מקורי, משום שהוא מופיע כבר בפרשת השבוע". בפרשת עקב סוקר משה רבינו בפני בני ישראל את מסעותיהם במדבר, ומזכיר להם את המן שירד מן השמיים לאורך נדודיהם, שנאמר: "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על־הלחם לבדו יחיה האדם כי על־כל־מוצא פי ה' יחיה האדם" )דברים ח, ג(. מדוע נאמר בפסוק "ויענך וירעיבך"? האומנם עינה והרעיב הקב"ה את בני ישראל? הרי הוא סיפק להם מן לשובע דבר יום ביומו! המן אכן השביע את בני ישראל בתקופת נדודיהם, אך תאריך התפוגה שלו היה קצר מאוד: יום אחד בלבד. לא ניתן היה לחסוך מן ליום המחרת. וכיוון ששבעו כדי צורכם אותו יום, החלו בני ישראל דואגים למחר, כדרכם של השבעים. אדם רעב אינו חושב על המחר, בטנו מקרקרת כעת. אך לא כן השבע, כיוון שהוא מסופק מבחינה גופנית, דעתו פנויה לדאוג למחר. זהו שנאמר בפסוק 'ויענך וירעבך ויאכלך את המן' כאשר יש די להיום, ואין דרך לדאוג למחר, זהו עינוי המאלץ אותנו לחפש משמעות בהווה. הלא היא - "למען הודעך כי לא על־הלחם לבדו יחיה האדם כי על־כל־מוצא פי ה' יחיה האדם". בעוד משבר כלכלי פוקד את ארצות הברית מדי כמה שנים, במדבר דאגה ההשגחה ליצור משבר כלכלי מדי יום, כדי להרגיל את בני ישראל לעסוק במשמעות ההווה במקום לברוח אל דאגות המחר. כדי שיעסקו בחיים עצמם, המתרחשים ברגע זה ממש, ובמשמעותם - שהכול אלוקות והכל קורה בהשגחה פרטית. בפרשת השבוע מלמדת התורה כי הלך-רוח מרכזי בתרבות המערבית - צבירת נכנסים לשם הבטחת העתיד - מונע מאיתנו לחיות את החיים עצמם, חיים של הווה עם משמעות. את השיעור הזה, שלמדו בני ישראל במדבר סיני, הבין יהודה אריה וליס באופן אינטואיטיבי במחנות הריכוז, ולמדת גם אתה בתקופת המשבר הכלכלי בארצות הברית". "אז למה לא עלו לארץ כל החברים הישראלים שלי? הרי גם אותם עצר המשבר הכלכלי!" הקשה אהוד. "גם זה בגלל המן," אמרתי. "גם במדבר היו ששנאו את המן, למרות רווחת ההווה שהעניק להם. מדוע? משום שהם לא ביקשו את האמת, וגם לא את המשמעות. הם חיפשו תענוג, ועבור רודפי תענוגות - ההווה הוא אסון". ריבונו של עולם, איני מבקש ממך - אלא את היום הזה. תן בי כוח לסיים בחיים את היום הזה. יותר מזאת לא אבקש למה אנו נוטים לחשוב היום על מחר? מדוע התרבות המערבית מבוססת על שקר? מי עומד מאחורי המשברים הכלכליים בעולם, וכיצד זה קשור למשמעות החיים? ּ ַא ְלָיה ַאְקטו ַ ת ׁ ְ ָפָרש ּ ב ַע ּ ָ בו ׁ ּש ַה הרב אהרון לוי כאילו אין מחר
2 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 3 תהנו! אבל... בסבירות לא מצומצמת, את המדור הזה אתם קוראים בנופש בבית מלון, אכסניה או אולי בדירה שהחלפתם עם חברים שאתם מכירים או עם חברים שהחברים שלכם מכירים... כשכולם בנופש, ורצים מאטרקציה לאטרקציה, לא משנה אם זה חדר בריחה, ]שהאמת היא שעדיין לא הבנתי את הקונספט של: 'להיכנס למקום סגור בשביל לנסות לצאת', ועוד לשלם על זה... )תודו שזה שונה מלזרוק את הכדור לסל... של המשגיחים([ לא משנה אם זו אטרקציה צנועה של: לאכול פלאפל בפארק הסמוך לביתכם )טוב, אם אתם לא גרים בבני ברק(. זמן שנהנים, הוא זמן טוב לדבר על הנאות העולם. אבל לא סתם הנאות. אני מתכון להנאות שעלולות לגרום לנזק עתידי. סיגריות... מאכלים עתירי שומן וקלוריות, אלכוהול, או כל אטרקציה אחרת שעלולה לגרום לנזק בריאותי עתידי. לפניכם סיגריה, שבאופן די ברור, אם תעשנו אותה חייכם יתקצרו בכמה שעות. לעשן או לא לעשן? זאת השאלה. הדבר נכון גם לגבי הבורקס החם שמתחשק לכם לקנות במאפיה. כל בורקס עלול לקצר את חייכם בכמה דקות, וודאי להקדים את ניתוח המעקפים, לא עלינו ולא עליכם. אז לעשן או לא לעשן? לאכול או לא לאכול? זאת השאלה. אל תענו כל כך מהר. זו שאלה די מכשילה. אני יודע, רובכם )אם אתם לא מעשנים כמובן. גם אני לא( תגידו שכדאי להתגבר, כי ההנאה העכשווית גורמת נזק לטווח הרחוק, ואם לא נתגבר על היצר נשלם מחיר כבד בהמשך. אז זהו, שאולי ההנחה הזו נכונה, אבל המסקנה שלה ממש לא ברורה. שימו לב: מצד אחד אם תאכלו או תעשנו, תהנו עכשיו, אבל תסבלו אחר כך, בהמשך החיים. מצד שני, אם תתגברו ולא תאכלו/ תעשנו, אתם אמנם תהנו אחר כך, בהמשך החיים, אבל עכשיו אתם ממש סובלים. בקיצור זה או לסבול עכשיו ולהנות מחר, או להנות עכשיו ולסבול מחר. בכל מקרה גם סובלים וגם נהנים. השאלה היא רק מתי. עכשיו תודו, עם יד על הלב... מה עדיף? הרמב"ם בחיבורו שמונה פרקים )פה( מגיע למסקנה דומה: "כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות בחר זה הנאת המאכל". במילים פשוטות, ערך הבריאות או ערך ההנאה, אין אחד מהם עדיף על חברו. בין אם אתה אוכל בריא וסובל עכשיו כדי ליהנות אחר כך, בין אם אתה נהנה עכשיו ויודע שתסבול אחר כך, זה אותו הדבר. נכון, יש את אלו ש'נהנים' לאכול בריא... )שיהיה להם לבריאות(. אבל רוב האנשים, די סובלים כשהם דואגים לבריאות שלהם. ומסקנת הרמב"ם היא: "וכולם אין תכלית אמיתית לפעולתם." מה שלא תחליט, להנות עכשיו ולסבול אחר כך או לסבול עכשיו כדי ליהנות אחר כך, ההחלטה שלך תמיד שגויה. תמיד ללא תכלית. אז מה עושים? איך באמת מחליטים מה לעשות? לרמב"ם יש תשובה. בין אם אתה נהנה ובין אם אתה סובל, השאלה היא מה הביא אותך לקבל את ההחלטה הזו. אם זה הרצון שלך, אין באמת עדיפות בין החלטה אחת להחלטה השנייה. אבל אם ההחלטה שלך היא תולדה של רצון לעשות מה שהקב"ה רוצה שאני אעשה, עשיתי את הבחירה הנכונה. כשאתה עושה את רצון הבורא, אתה עשה את הדבר הנכון. התוצאה; סבל או הנאה, היא רק תוצאת לוואי של הדבר הנכון לעשות. בשנים האחרונות, תרבות הפנאי וההנאות פורחת גם בציבור שומרי התורה החרדים לדבר ה'. אין לי שום דבר נגד הנאות. הנאות יכולות למלא את המצברים לפני ה'זמן' החדש או השנה החדשה. אבל לפעמים, כבר כשאתה קורא את הפרסומת לאטרקציה, אתה חש תחושה לא טובה בבטן. בתי מלון מציעים לכם חמש ארוחות )ת'אמת, לא בא לכם להקיא?( וכל מנעמי העולם )כמעט(. הופעות והפעלות )שלפעמים קוראים להם 'הרצאות'( ואתה לפעמים מתבייש בשביל מי שעומד על הבמה. לכו תהנו, תנצלו את החופש. אני לגמרי בעד. אבל תמיד תבדקו, אם ברגע הנתון, מול האטרקציה... האם זה מה שהקב"ה רוצה מכם. חופשה נעימה. מקווה שלא הרסתי... המילה האחרונה: גם גיהנם הוא רצון ה' )רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל( הרב משה לנדאו ְנֻק ּדַ ת ָ ט ּ ליהנות או לסבול? ההחלטה תמיד תהיה שגויה. ַמב "והיה עקב תשמעון" )ז, יב( פרשה זו מבארת את השכר הצפון לנו כאשר נקיים את המצוות עליהם הצטווינו בפרשת ואתחנן. מדוע נוקט כאן הכתוב בביטוי "עקב תשמעון", ולא בסגנון הפשוט יותר; "אם תשמעון"? חז"ל מצאו במילה "עקב" רמז לאותן מצוות שאדם דש בעקביו. כלומר, מצוות קלות, פשוטות ויומיומיות שאדם נוטה להמעיט בערכן. סוד ההצלחה הוא לדעת שהאדם נבנה דווקא מהמעשים הקטנים, היומיומיים, אלה החוזרים על עצמם, ולא מהמעשים החד-פעמיים, הדרמטיים, גדולים ככל שיהיו. חיי המשפחה האמיתיים אינם משתקפים בצילומי החתונה והאירועים הגדולים, אלא באופן בו מתנהלים חיי היום יום שלהם. דווקא בפרטים שנראים שוליים, שגרתיים וקטנים – בהם נבחן האדם. "וגם את הצרעה ישלח השם אלוקיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים" )ז, כ( זוהי הבטחה של הקב"ה לסייע לבניו בכיבוש הארץ, כחלק מהברית עם בני ישראל. מהי פשר הבטחת הצרעה, ומהו תפקידה? רש"י מסביר כי הצרעה היא מין שרץ העוף, הרמב"ן מבאר שמדובר בחרק הדומה לדבורה, ואילו האבן עזרא מפרש שצרעה היא מלשון צרעת. הצד השווה לכל הפירושים הוא, כי בשונה מאירועי יציאת מצרים, בהם זכו בני ישראל לניסים גלויים כקריעת ים סוף, בכיבוש הארץ יעשו הניסים באמצעות שליחים, שניתן יהיה להסבירם כהצלחה מקרית: בדיוק התפרצה מחלה בקרב האויב, ולכן הוא נחל תבוסה, בדיוק דרכו ברגליהם על נחיל צרעות, ולכן ניגפו, וכיוצא באלה. הנהגה זו מעצימה את הבחירה של האדם; שכן מול נס גלוי לא ניתן להתכחש, 'אך כשרואה 'צירופי מקרים', יכול האדם להתחמק מן האמת. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים" )יא, י( בשונה מארץ מצרים, הנהנית מהשפע הקבוע של זרימת הנילוס, ארץ ישראל תלויה בירידת הגשמים, בלעדיה תהיה מוכת בצורת ורעב. כיצד שייך פרט זה לפסוקים העוסקים בתיאור שבחה של ארץ ישראל? הנחש התקלל בכך ש"עפר תאכל כל ימי חייך". שואל המדרש: "אם עפר מזונו, הרי מזונותיו מצויים לו כעפר. ומה קללה בזה?" אלא, משל לאב שמפרנס את בניו. אם נותן להם פעם אחת מזון עבור כל השנה, הרי שהם יגיעו אליו אחת בשנה. ואם הוא נותן להם את צורכם דבר יום ביומו, הם יהיו אתו בקשר באופן יומיומי. הקב"ה רוצה שעם ישראל יפתח קשר פנימי קרוב אליו. לכן הניח אותו בארץ שבו שפע הגשם תלוי בדרגה הרוחנית. הגשם גורם לנו לחוש את התלות באלוקים, ומתוך כך אנו מפתחים אתו מערכת יחסים קרובה, למען לא יסיר חסדו מאתנו. לעומת זאת, ארץ מצרים מתנהלת על פי הטבע באופן אוטומטי, כמו הנחש שמזונותיו מצויים, ושוב אין הוא חש בחסר שיוביל אותו לקשר עם בורא העולם. )מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס( ְ ך ֹ ִמ ּתו ׁ ה ָרָש ּ ַהָפ הרב ישי וליס להצטרפות 4119406-050 הרב רפאל בן זקן פרויקט "חברותות ערכים" אברך יקר! לימוד אישי עם בוגר סמינר
4 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 5 זה רע, אבל אני מבין אותך! בטור הקודם מצאנו את השיטה איתה נוכל בעז"ה להעצים את נפשו של הילד, כך שגם אם נטעה, ונכעס או נצעק, ובמקרי קיצון נאלץ להוציא אותו מהבית, לא ינתק הקשר, מכיוון שהוא ידע בוודאות שאנחנו אוהבים אותו. לשיטה הזו קראנו 'בנק הרגשות'. היום אנו משיקים בעז"ה את הבנק. נקודת המוצא הידועה גורסת, שהנפש זקוקה למזון, בדיוק כמו הגוף. אמש, במהלך חתונה פגשתי שני ידידים. אחד מהם פירגן לי על הרצאה שמסרתי, ואני, שכמובן נהניתי, הודיתי לו מאד. השני, הרב בנימין קובלסקי, דרשן ידוע בעצמו, סיפר: "באלול האחרון הוזמנתי לדבר בשתי ישיבות קטנות, בהר נוף, ומיד אחר כך בבית וגן. מכיוון שבין שתי השיחות הפרידה רבע שעה, מיד לאחר השיחה כבר המתינה לי מונית למטה, ואני נחפזתי אליה והגעתי בזמן לבית וגן. כשניתחתי לאחר זמן את שתי השיחות, הסקתי שהשנייה הייתה חזקה, הראשונה פחות. ניסיתי לחשוב למה, הרי לא היה ממש הבדל ביניהן. פתאום הבנתי. שתיהן היו אותו הדבר, אלא שבשנייה התעכבתי, קיבלתי מחמאות, והלכתי הביתה. אחרי השיחה הראשונה, רצתי בלי לקבל פידבק. ואז הבנתי", הוא אומר בשנינות אופיינית, "שרצוי שחלק מזמן ההרצאה יוקדש להרצאה, חלקו השני לשו"ת, וחלקו השלישי למחמאות". בקורס מרצים של 'ערכים' אמרתי פעם, שאם בסוף הרצאה יגשו שני אנשים, אחד יאמר שהיה מאד יפה, אומר לו "חן חן, שימחת אותי". כשהשני יאמר שהיה קצת חלש, אומר לו – "חן חן, אלמד מזה". למתבונן מהצד יראה שאני נהנה מההערה כמו מהמחמאה. והרי ברור לכולנו שלא כך, למרות שמצד האמת ההערה תגרום לי לא לטעות שוב. אלא מה, אני דיפלומט ולכן לא אצעק עליו. אבל ברור שהיחס לביקורת והיחס למחמאה שונים. הייתי נוכח לפני שנים בשיח פנימי, בו אחד מגדולי הדוברים בדור התלונן מרה בפני המזמינים אותו למסירת שיעורים, מדוע הם לא מקפידים לומר לו לאחר ההרצאה כמה היה טוב, האם הם לא מבינים שאין לו דרך לדעת איך היה, אם הם לא יאמרו לו?! נפש האדם זקוקה למזון רגשי, הכולל בתוכו מגוון נתינות ואמירות, שנוגעות כל אחת במחלקה אחרת בנפש. ובהן – חום ואהבה, מחמאה ועידוד, הקשבה, מאור פנים, כבוד, הערכה, ועוד. ביחסי הורים ילדים, משתנה הנתינה הרגשית לפי הגילאים, ולפי חלוקה בין בנים לבנות. היום ניגע בנתינה הטבעית ביותר – חום ואהבה. פעם חשבתי שכל יצור חי זקוק לרגשות. חיים אינם דווקא מערכת נשימתית פעילה, מפני שלכל יצור נברא יש חיים משלו. לכן כל יצור כזה נצרך לרגשות בסגנונו הוא. גבר בוגר וחזק זקוק לרגשות ממש כמו אשה דעתנית ומשכילה. בחור ובת, נער ונערה, ילד וילדה, ותינוק בוודאי. עובר במעי אימו כמו גם בעל חיים, ובה במידה צמח שצומח בגן. השאלה איננה האם, השאלה היא רק איך. תינוק צריך שילטפו לו את הלחי, מבוגר צריך את אותו הדבר בדיוק - לאגו. ההבדל הוא שהתינוק יכריז: 'אבא אבא', וישלח זוג ידיים זעירות בכדי שירימו אותו, יחבקו וינשקו, )אצלו זה גם יותר קל, כי הוא חמוד...( אך מבוגר שיתנהג כך, ישלח להסתכלות. כלומר, ההבדל היחיד כאן הוא שהילד אמיתי, והמבוגר לא. עובר במעי אימו זקוק לרגשות, הדבר מופיע בחז"ל מספר פעמים. המדע המודרני ה'מתקדם' גילה זאת, כרגיל בדורנו, 1700 שנה אחרי. ואפילו צמחים. חוקר בריטי שם ליד מיטתו שני צמחים זהים, לראשון הוא היה אומר כל בוקר: "אוהב אותך. מאד. שמור על עצמך". ולשני? "שונא אותך! יהי רצון שעד שאחזור מהעבודה, תמות, וכן יהי רצון ונאמר אמן". הצמח הראשון חי כפול מהצמח השני. אצלנו זה נקרא – "רבן שמעון בן גמליאל אומר, כשהוא שוחק ]את הסממנים, הצמחים בבית המקדש, הוא מדבר איתם[ אומר – הדק היטב היטב הדק, מפני שהקול ]הדיבור[ יפה לבשמים". ככל שנאהב אותם, נחזק אותם, ונעניק לנפש שלהם, עם חשבון בנק עשיר כל כך, נוכל, ]חלילה כמובן,[ לטעות בלי להרוס. במאמרים הקודמים מנינו שמונה שיטות לביקורת אפקטיבית: למעט בביקורת, לבקר בכבוד, לבקר בשקט, לבקר ביחידות, בצורת שאלה, בלימוד זכות, בבקשה, לדבר על המעשה ולא על העושה. במאמר זה נציג שיטות נוספות: יא. שיטה אחת עשרה - ביקורת אמפטית: האמפטיה היא אחד הכלים הבסיסיים בתקשורת בינאישית. נשתמש בה כשאנו נדרשים לבקר. לפני שנאמר את המשפט, נהרהר לרגע בכישלון או בטעות של הנער, וננסה להבין אותו באמת! דוגמאות: • אני מבין אותך מאד. הניסיון היה כבד מאד, אבל אנו מחויבים לעמוד בניסיונות. • אין ספק שזה קשה לך. אבל בכל, זאת יכולת להתנהג אחרת. • אני מבין מאד שחשוב לך לדבר עכשיו עם חברים, אבל קבענו שתישן בזמן. • אני מסכים שקשה לך להתאפק, אבל זה אפשרי בהחלט. • אני מבין אותך, אתה לא נהנה מהאוכל, אבל היה נחמד אם לא היית מצהיר זאת לפני כולם. יב. שיטה שתים עשרה - ביקורת מכובסת: שיטה זו מחליפה משפטים דוקרניים במשפטים רכים יותר, באופן שהם מתקבלים יותר על לב השומע. דוגמאות: במקום לומר: "אינך מבין את דברי", נאמר: "אני אסביר את עצמי טוב יותר". במקום לומר: "דבריך חצופים", נאמר "הדברים גרמו לי צער". במקום לומר: "אתה חסר אחריות", נאמר: "אשמח אם תגלה יותר אחריות". במקום לומר: "אתה לא משקיע בלימודים", נאמר: "אני בטוח שאם תשקיע יותר - תצליח". נדגיש שחשיבות השיחה הרכה בשלב הביקורת היא קריטית, משום שכך, הנער )או המבוגר( מרגיש את פעימות הלב של המבקר, את צערו או רגישותו. הוא לא רואה בביקורת איום או השפלה, אלא בקשה כנה ורגישה ממנו, לשפר את דרכו. במחקרים רבים בפסיכולוגיה התנהגותית הוכח, שכשהשיח מתנהל במשפטים 'מכובסים', קל יותר לשכנע. דווקא הניסיון לומר את הדברים ישירות, חוסם את השומע. כבר חז"ל לימדונו: "דברי חכמים בנחת נשמעים" ודורשי רשומות אמרו אם הדברים: "נאמרים בחכמה" ובשפתנו, "בנחת נשמעים" הם: "נאמרים באופן מכובס". אם דברינו חלילה לא נאמרים בחכמה, אזי הם נשמעים דוקרניים, מעליבים וקשים מאוד לקבלה. אם נבקר בצורה ישירה, המבוקר יהיה עסוק וממוקד להסיר מעליו את האשמה או להשיב במלחמת שערה משלו, וכך לא יהיה פנוי כלל להבין את בקשתינו, ולהפנים את הדרוש תיקון. זאת אומרת, בעת שאנו מקפידים לומר את הביקורת בצורה נעימה ורכה, נעשה זאת לא רק בעבור המבוקר, אלא גם בעבור עצמינו – כך יתקבלו דברינו בהבנה ולא בהתנגדות, והסיכויים שנצליח להשפיע על ליבו ולהשיג את חפצנו – גדולים הרבה יותר. ַרת ֹ ְ ּתו ּך ּו ַה ִחנ הרב צביאלי בן צור המילוי הרגשי של בנק הרגשות כולם צריכים מחמאה, השאלה רק 'איך'. ביקורת אמפטית, ביקורת מכובסת. כך נשמעים דברי חכמים. ְדִדים ֹ ֵדד ִמ ְתמו ֹ ַע ִר מ ְתמו ֹ ִעם נ הרב דניאל נשיא
4 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 5 חז"ל מספרים לנו, שבכניסה לעיר סדום הוצבה מיטה, וכל מי שביקש להכנס לעיר היה חייב למדוד את עצמו לאורך המיטה. אם היה ארוך ממנה, היו מקצרים את רגליו, ואם היה קצר, היה נמתח כדי שיתאים לממדי המיטה. בסדום היו כולם שווים. לא היו בה גבוהים מדי ולא נמוכים מדי, שכן אנשי סדום קידשו את השוויון. במשל זה מבקשים חז"ל ללמד אותנו על חוסר ההיגיון שבבקשת השוויון. אם השאיפה לצדק היא העומדת בבסיס החתירה לשוויון, הרי זה מבורך. אך אם אנו מבקשים להאחיד את כולם בשם השוויון, אין שקר גדול ממנו. השוויון והצדק האמיתי אינם באים לידי ביטוי בכך שהופכים את כולם לגבוהים או לנמוכים; שוויון וצדק מתבטאים בכך שלכל אחד יש מיטה משלו, על פי מידותיו. האם תרם אידאל ה'שוויון בין גברים לנשים' לבניין הבית היהודי? האם אכן ה'שיוויון' הועיל? די אם להציץ בסטטיסטיקה, כדי להבין שהתשובה לכך - שלילית. מאז שחר הרעיון הפמיניסטי, מוסד הנישואים דווקא קורס והולך: משפחות אינן קמות, ואלו שכבר קמו מצויות בסכנת התפרקות מתמדת. ה'שוויון' חיסל את היכולת לחנך ילדים, וגזל ממורים וממחנכים את הסמכות, החיונית כל כך לעיצוב נפש התלמידים. בשם ה'שוויון' המירה האמא את תפקידה הטבעי בקריירה אישית, בלא להותיר זמן די הצורך לגדל את ילדיה בחום אימהי, שנחוץ כל כך להתפתחותם הרגשית התקינה. הוא שאמרנו: יש שוויון שהוא צדק ובניין, ויש שוויון שהוא שקר וחורבן. אושרו של אדם עלי אדמות מתגלה כאשר הוא מוציא מתוכו ומבטא את עצמותו ומהותו כפי שהן באמת, ולא כשהוא מחקה את זולתו. כאשר נשים הן כמו אנשים ואנשים הם כמו נשים, האיש אינו איש, והאשה אינה אשה. כמאמר הרבי מקוצק: "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה". במלים אחרות, אם אדם הופך לחקיין, אזי ה'אני' שלו לא יוצא מן הכוח אל הפועל, ואז איננו הוא – אך גם לא מי שהוא רוצה להיות. יש הטוענים שביהדות אין שוויון ביהדות בין איש לאשה. מקורן של הטענות הוא בכך שאנו נוטים לזלזל בתפקיד אותו מייעדת התורה לאשה. בתקופה בה המדד להצלחה הוא כסף, אשה שאינה יוצאת לעבוד נחשבת ל'לוזרית'. אולם בדור בו ילדים מחונכים נחשבים להצלחה, תחשב יציאת האשה לעבודה כניצול וכעבדות. ה'קיפוח' אינו דבר מוצק, הוא תלוי במטרות ובשאיפות האדם. אם המטרה בחיים היא להרבות ממון, כבוד או חופש, כי אז אכן כן - אשה היושבת בביתה ומחנכת את ילדיה אינה זוכה להזדמנות שווה. אולם אם המטרה בחיים היא רוחנית, יציאתה של האשה לעבודה תהיה בגדר שלילת חרותה וקיפוח מעמדה הייחודי. זהו שאמרנו, השוויון כשלעצמו אין בו ולא כלום; הוא אך תלוי במערכת הערכים המקובלת בחברה. סיפר לי חבר על 'כמעט' סכסוך שהתרחש בינו לבין שכנו. תוספת בנייה של השכן שהייתה לכאורה על חשבונו, גרמה לו למרמור רב. הוא ניגש אל השכן ושוחח עמו בנעימות על המעיק עליו, אבל השכן לא ראה עין בעין כמוהו, וטען שהוא פעל כדין. חברי חשב לתבוע את שכנו לדין תורה, אך לפני שהגיש את התביעה נכנס אל האורים והתומים של הדור, מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, לשאול על כך. מרן האזין, שתק שתיקה ארוכה, ופנה אליו ברוך: "ומה עם לוותר?" חברי אמר: "אבל אני הצודק". מרן חייך ואמר: "נו... מתי מוותרים? הלא רק כשצודקים...! אם אתה לא צודק, אתה הלא חייב על פי דין, ואין לך על מה לוותר... כדאי לך לוותר. כעת שהנך צודק – תוותר. כשמוותרים לא מפסידים". סיפור דומה על ויכוח בין שני שכנים הגיע לפתחו של מרן הגר"ש וואזנר זי"ע. לאחר שמיעת הדברים סיפר להם מרן אודות מעשה נורא שהתרחש בעבר: חצר חסידית בפולין עמדה בפני פיצול לאחר פטירת האדמו"ר. חלק מן החסידים רצו את הבן הבכור כמנהיגם, וחלקם את הבן השני. אחד ממנהיגי היהדות בפולין ניגש אל הבן הצעיר ובקשו: "ראה, מבלי להיכנס לוויכוח מי צודק, אני רואה שהולכת להיות כאן מחלוקת נוראית, שלא תהווה נחת רוח לאביך זצוק"ל. כדאי לך, לעילוי נשמת אביך הגדול, לברוח מהמחלוקת. סע לארץ ישראל, והקם שם ושארית לאביך בארץ הקודש". לשמחתו, הבן הצעיר הקשיב לעצתו, נסע לארץ ישראל בגפו והקים בעשר אצבעותיו קהילה מפוארת לשם ולתהילה. תקופה קצרה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, ולדאבון לב קהילתו של אחיו, יחד עם כלל הקהילות בפולין, עלו על המוקד הי"ד. התבטא מרן הגר"ש וואזנר זי"ע ואמר: "נער הייתי וגם זקנתי. מאחוריי עשרות שנים של דיינות והוראה, שנים רבות עקבתי אחרי אלה שבחרו מרצון לוותר, ולא ראיתי אחד מהם שהפסיד". נאמר בחז"ל )ב"מ ל, ב(: "אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". שואלת הגמרא "אלא דיני דמגיזתא לדיינו?", ומבאר רש"י: "וכי ידונו שלא כדין תורה, אלא כדיינים הדנים על ידי ייסורים ובחוזקה?" "אלא אימא, )צריך לומר( שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו )עשו( לפנים משורת הדין". מקשים המהר"ל והבן יהוידע )ב"מ שם( וכי על 'הידור' מצווה של 'לפנים משורת הדין' חרבה ירושלים? ועוד מקשים התוספות )שם דה, לא( הלא ביומא )ט, ב( מבואר שבשל "שנאת חינם" חרב הבית השני? התוספות מתרצים שהחורבן היה גם בגלל שנאת חינם, וגם בגלל שלא דנו לפנים משורת הדין. ויש להבין, הרי לפי תירוץ התוספות, מדוע אומרת הגמרא: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", משמע שזוהי הסיבה היחידה! המהר"ל ושאר האחרונים מתרצים שאמנם עברו ישראל עבירות אחרות, אולם כל זמן שהיו מעבירים על מידותיהם ומוחלים לחבריהם, אף על דברים שלא היו חייבים למחול, ונהגו כלפי זולתם לפנים משורת הדין, גם הקב"ה נהג עמם מדה כנגד מדה, והעביר על פשעיהם. וכמאמר חז"ל )ראש השנה יז, א( "אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עוון ועובר על פשע', למי נושא עוון למי שעובר על פשע". אולם, כאשר התחילו ישראל לדקדק על פי דין, ולא מחלו לזולתם, גם הקב"ה נהג עמם באותה מידה. אמר הקב"ה - אם הם לא נוהגים עם חבריהם לפנים משורת הדין, אלא רק לפי הדין, הגיעה השעה שאף אני אתנהג עמהם על פי דין, ואפרע מהם על כל עוונותיהם. ואז חרבה ירושלים. הזכות למחילה מהבורא השיוויון. צדק ובניין או שקר וחורבן? לדעת לוותר מיטת ֲעָרִכים סדום ִים ּ ַלַחי הרב דוד ברוורמן 000-90-50-02 מוזמנים להאזין לקו התוכן של ערכים הרצאות וסדנאות במגוון נושאים טיפ יומי פרשת השבוע מידע עדכני על פעילות ערכים ועוד תכנים מרתקים ֲעָרִכים ִדי ּ ְהו ּ ַ ִי ַת הי ּ ַלב הרב מיכאל לסרי
6 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 7 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עת שעטו הגרמנים אל רוסיה, ואיש לא ידע האם ייעצרו והיכן, העבירו הרוסים בבהילות את התעשייה הכבדה שלהם למעמקי המדינה. כך הפכה 'סמרה', העיירה שעל גדות נהר הוולגה למעצמה תעשייתית, והייתה לעיר השביעית בגודלה במדינת הענק. לכאן היגרו מאוקראינה אביו ואמו של ליאון פישביין, וכאן הם נישאו. אביו עבד בשני מפעלים כמהנדס שלד. רשומות על שמו שלושים ושש המצאות, ועשרים הצעות ייעול שיושמו בהצלחה. אימו הייתה מהנדסת בקרה במפעל אלקטרוניקה ענק. ההורים התגוררו בבית אחד יחד עם הסבתא. הסב נעצר באחד מ'טיהורי סטאלין', והוצא להורג בשל יהדותו. שונאיו העלילו עליו שהוא לא נאמן מספיק למהפכה. עשרות שנים לאחר מכן תקבל המשפחה הודעה סתמית בדואר, מטעם השלטונות על: 'טיהור שמו' של הסבא. למה זה טוב? לכלום. אבל במדינה קומוניסטית, אין שואלים שאלות. ההורים היו עסוקים בעבודתם, וליאון הקטן גדל במחיצת הסבתא. הוא האזין להמון תקליטים, ולמד קרוא וכתוב כבר בגיל הרך. באחד הימים הניח על הפטיפון תקליט בלתי מוכר, ושמע שירים מוזרים בשפה שהכיר רק מתוך השיחות של הסבתא עם אחותה, שפת היידיש. "באיזה שפה השיר הזה?" הוא שאל בתמימות. "בשפה של יהודים," ענתה הסבתא. "מה זה יהודי?" שאל הילד בן השלוש. "אתה יהודי", גילתה לו סבתו. "ומה זה אומר?" תהה. היא סיפרה לו סיפורים נוסטלגיים שעסקו בחיי השטעטעל )העיירה(. בפסח אכלו מצות מחתרתיות, סבתא אפתה מאפים מתוקים לראש השנה, וצמה ביום הכיפורים. בכך הסתכמו ידיעותיו על היהדות. לדבר גלויות על היהדות פחדה הסבתא, שמא ישמעו השלטונות ויזיקו לה. בגיל תשע קראו לו ילדים "ז'יד!" אבל הקריאה הזו לא חרגה מכינויי הגנאי הנפוצים בין ילדים, ולא הטרידה אותו. שם המשפחה שלו הסגיר אומנם את יהדותו, אבל היחס כלפיו היה: הוא יהודי - אבל בחור טוב. בבית הספר היסודי למד ליאון במגמת מוסיקה, בסגנון האינטנסיבי המקובל בקרב יוצאי השיטה הסובייטית: פעמיים בשבוע למד שיעור כפול בפסנתר; שעתיים בשבוע שירה במקהלה; ושעתיים בשבוע לימודי תיאוריה, כולל מבחנים בתיאוריה ובנגינה. כל זאת למד מלבד לימודיו הסדירים בבית הספר העירוני. בנוסף לכך, השתתף ליאון בחוגי ספורט: שחייה, טניס ועוד. בשלב מסוים, הוא נמשך לעולם הריקוד. הוא החל באימונים עקביים ותובעניים מכיתה א', וחזרות מתישות לקראת ההופעות החל מכיתה ד'. המורה לריקוד היה רקדן יהודי מפורסם ברוסיה, שגיבש את הלהקה שלו בשקדנות ובעמל. כשהיה ליאון בן עשר, החלה הלהקה להופיע ברחבי ברית המועצות. לקראת גיל עשרים גברה ברוסיה רוח האנטישמיות. ההסתה התפרצה מעל דפי העיתונות, וסיסמאות רוססו על קירות הבתים. אז גמר ליאון אומר להשאיר מאחוריו את עברו, ולעלות לארץ ישראל. אחותו הנשואה עלתה ראשונה, הוא אחריה, וההורים אחרונים. בארץ נקלט ליאון בקיבוץ, ולמד עברית. הוא השתלב במפעל רדיאטורים, שם גילה שהקבוצה הרוסית עובדת זמן כפול, ומפיקה תפוקה פי ארבעה מבני הקיבוץ... הוא למד את כל תהליכי הייצור, אבל לא ראה בהם מקצוע לחיים. ליאון עבר בהצלחה את כל מבחני הקבלה הנדרשים, והחל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת בר אילן. כתחביב נחמד, הוא השתלב בתיאטרון של הקונסוליה הרוסית. עם תום לימודי הביולוגיה, החל ליאון לעבוד במעבדה לכימיה אנליטית. במקביל, החיה את תחביבו הישן: צילום. עוד ברוסיה הוא עסק בצילום, וכאן שב אליו ביתר שאת, תוך התמקדות בצילום אובייקטים אבסורדיים, דוגמת גרם מדרגות שמוביל לקיר אטום, או ילד שרוכב על אופניו, כשמסכת אב"כ על פניו. יש גם דבר כזה. מערכות העיתונים ששים לתמונות מעין אלו, והייתה זו עבורו השלמת הכנסה יפה. הוא עבד גם בהתקנת מצלמות אבטחה במעגל סגור. וזהו? ודאי שלא. לאחר תקופה, הוא נסע לאטלנטה שבארצות הברית, השיג אישור עבודה, והשתלב בחברה שעסקה בהפקת סרטי תדמית עבור חברות בנייה. כפי שאפשר להתרשם מקורות חייו, ליאון הוא אדם חסר מנוח, כזה שתמיד מבקש להרחיב אופקים חדשים. עם שובו לארץ, החלה המחשבה לנקר בו: מה הלאה? מה עוד? מה כעת? אחד מחבריו, בן עירו מרוסיה, הציע לו להרחיב אופקים בתחום חדש: ללכת לשמוע הרצאות מטעם ארגון 'ערכים'. למה לא? הוא יצרף עוד משהו, נושא חדש אל מאגר הידע שלו. הפעם, התברר לו פתאום שמדובר במשהו שונה לחלוטין. לא עוד תחביב בלתי מחייב, לא גיחה קצרה לעולם מסקרן, אלא מדובר במשהו, שמשנה את החיים עצמם. "תורה היא לא רק ידע אינטלקטואלי", אמרו לו בסמינר. "תורה לומדים בשביל לשמור ולעשות". ליאון נשאב למחוזות שלא ידע על קיומם - אמונה, תורה ומצוות – ובמקביל, הכיר את מי שתהיה רעייתו. בפגישתם הראשונה היא שאלה אותו, האם הוא שמע במקרה על הרצאות של ארגון בשם 'ערכים'... הוא השיב לה בחיוב, ומאז הם היו מתקדמים יחד, עושים את צעדיהם הראשונים בתוך עולם האמונה. כמו ליאון, שהזיקה הראשונה שלו ליהדות הייתה דרך סבתא דוברת יידיש ומחוברת לנוסטלגיה יהודית, כך גם הקשר היהודי של רעייתו עבר דרך סבתא צדקת. הסיפור שלה מתחיל במהפכה הקומוניסטית, בעיירה שמצאה את עצמה בתום מלחמת העולם הראשונה, כמעט ללא גברים. כולם גויסו למלחמה, ממנה חזרו רק מתי מספר. שרידי הניצולים חרדו ליהדותם של הילדים. הם הזמינו רב מהעיר מינסק, שנאלץ להגיע בחשאי, מפחד השלטונות עויני הדת. הלה בחן את המצב, ובחר בנערה בת חמש עשרה, יראת שמים וקלת תפיסה, בעלת זיכרון טוב וכושר מנהיגות. במשך כמה חודשים לימדה הרב את כל יסודות היהדות. היא מילאה מחברות בשקידה, וערכה סיכומים וטבלאות. משעזב הרב את העיירה ושב לביתו שבמינסק, הוכתרה הנערה ההיא למנהיגה הרוחנית של העיירה. היא הייתה מלמדת את ההלכות הנחוצות, מזכירה את תאריכי המועדים, ומשמרת את כל פרטי ודקדוקי היהדות וההלכה. ברבות הימים היא נישאה, הקימה משפחה, וזכתה לאריכות ימים מופלגת. היא נפטרה בהיותה בת 95 ,ביום הכיפורים, במיתת נשיקה. רעייתו של ליאון היא בתו של בנה. הבן התרחק אומנם מהיהדות, אך זכתה אמו הצדקנית, ונכדתה שבה לחיי אמונה, תורה ומצוות. יחד עם קבוצת אקדמאים ממכון ויצמן, פנתה היא להאזין וללמוד בהרצאות של 'ערכים', ואליהם הצטרף גם ליאון. "האמת היא", מספר ליאון, "שכיום העיסוק בלימוד התורה ממלא אצלי את כל שעות פנאי. היהדות רחבה ועשירה כל כך, ויש לי ידיעות רבות כל כך להשלים, עד ששעות היממה אינן מספיקות בעבורי!". חיים גדושי תוכן ץ ֹ ִ יצו ּ ַהנ ִדי ּ ְהו ּ ַהי "מה זה יהודי?" שאל הילד בן השלוש.
6 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 7 תשובה: האנוכיות מחד גיסא, והרצון להעניק לזולת מאידך גיסא, הינם שני קטבים שעליהם סובבים חיי האדם באופן תמידי. לכל אדם ישנן שתי נטיות מנוגדות ביחסו אל הסביבה. האחת היא האנוכיות, או כפי שהיא מכונה בספרות היהודית בשם 'כח הנטילה'. בהשפעתה, האדם שואף למשוך אל תחומו פנימה את כל מה שמצוי סביבו, ולהשתלט עליו. בנוסף לכך, בכל ענין שעל האדם ה'נוטל' להחליט, הוא שואל את עצמו: מה ארוויח אם אעשה כך וכך? הוא אינו שואל כלל: האם תוצאות מעשי תבאנה תועלת או נזק לסביבה? הוא מתמקד בתועלתו האישית ומתעלם מתועלת זולתו. הנטיה השניה היא מידת החסד, או כפי שהיא נקראת 'כח הנתינה'. מידה זו כוללת את השאיפה להביא תועלת לסביבה, לתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה. תכונות הנתינה והנטילה הן תכונות יסוד של הנפש. הן אינן מצטמצמות רק במערכת היחסים שבין אדם לאדם. למעשה, כל שטחי ההתעניינות והפעילות של האדם נתונים לשליטתן של תכונות אלו. ה'נוטל' יתעניין רק בדברים שהוא מצפה להפיק מהם תועלת אישית, והאמת הצרופה איננה מעניינת אותו, כל עוד אין הוא רואה אפשרות שתהיה לאמת זו השפעה על האינטרסים האישיים שלו. לעומתו, ה'נותן' יתעניין תחילה בנושאים העשויים לחייב אותו או לפתוח בפניו אפשרויות לתרום. הוא אינו מעוניין שיהיה חיסרון בעולם הסובב אותו, ובודאי לא חיסרון שהוא עצמו יכול למלאו, וכל שכן אם הוא אחראי לו. מן הראוי להדגיש: עד כה תארנו כוחות אלו באופן מופשט, כאילו כל אחד מהם קיים לבדו. למעשה, שני כוחות אלו קיימים בכל אדם, בעוצמות שונות. ואף אצל אותו אדם יחס זה נתון לשינויים. אצל רוב באי העולם האיזון מתבטא בכך שהנטילה היא השולטת, ואילו לנתינה מוקצה 'תחום מושב' המוגבל לבני המשפחה ולחוג צר של ידידים. לעתים קיימת הרחבה גם לחוג נרחב יותר, תוך ברירה של סוגי ההטבה והזכאים לה, לפי שיקולים אנוכיים. על 'איזון' מסוג זה ניתן לומר שהנתינה משועבדת לנטילה, שהרי האחרונה היא הקובעת את גבולותיה של הראשונה. זהו מצב שאינו רצוי על פי התורה. התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה, כלומר, להשתדל לקנות את מידותיו של ה': מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא חנון - אף אתה חנון וכיוצא באלה. במערכת מידות זו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של הקב"ה כלפינו. האיזון הרצוי על פי התורה הוא שמידת הנתינה תהיה השולטת, ואילו מידת הנטילה תהיה משועבדת לה. כלומר, שמגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש לתועלת: כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו למלא את ייעודו, וכדי להכיר באמצעותו את שאיפותיו את צרכיו ואת בעיותיו של הזולת. לשליחת שאלות למערכת: org.arachim@alon לא אשכח את המשפט הראשון ששמעתי כשנכנסתי לערכים. "בעבודה הזאת אתה תיפגש עם המון בחורים שיראו לך רחוקים מאוד", אמר לי הרב יעקב הרוש, הרכז הקודם באזור הפעילות שלי. "לעולם אל תניח למראה החיצוני שלהם לקבוע את חייהם. בדמיונך תמיד תרכיב עליה מגבעת וחליפה, ותתאר אותם כבחורי ישיבה לכל דבר ועניין. זה ישפיע על כל צורת העבודה שלך, וההתייחסות שלך אליהם". אימצתי את העצה הזאת בכל לב. מאות – אולי אלפי – צעירים חילוניים עברו במרוצת השנים דרך מסלול ערכים, ואני תמיד מתאמץ לראות את בחור הישיבה הפוטנציאלי הגנוז בכל אחד מהם. רק בדרך זו אפשר להבין את מסירות הנפש והמאמץ שפעילי ערכים משקיעים בהם. אלמלא ידענו שאלו הם בני אברהם, יצחק ויעקב, יתכן והיינו כבר מרימים ידיים. אבל הידיעה על הנשמה היקרה המתנוצצת בכל יהודי לא נותנת מנוח, לא מאפשרת ייאוש כלל. לפני שנתיים פגשתי את דורון, בחור שהגיע מרקע מנותק לחלוטין. בסייעתא דשמיא הוא זכה לקבל 'חיבוק' מבורא עולם והגיע לסמינר ערכים, ולהגיע לסמינר, זהו חיבוק שקשה מאוד לברוח ממנו... דורון התחזק והתקדם בצורה יפה מאוד. עזרנו לו בכל המובנים. כל אדם שמגיע מבחוץ, אל תוך עולם היהדות, הוא כמו מהגר המגיע לארץ זרה, וזקוק לתמיכה וסיוע בכל צעד ושעל. בשביל זה ערכים מפעילה את מערך 'טיפול המשך', העניק לכל בוגר סמינר את המעטפת הרוחנית והגשמית הנחוצה לו. כך גם היה במקרה הזה. ישבנו על המדוכה והתלבטנו מהי הדרך הנכונה לקדם אותו. לא לכל אחד מתאים להשתלב בישיבה באופן מלא. חנוך לנער על פי דרכו. הצמיחה הרוחנית צריכה להיות מותאמת ליכולותיו ותכונותיו של האדם. הקפיצה גבוה ורחוק מדי, יכולה להוביל לירידה רוחנית וקריסה. לעיתים יש צעירים שנכון יותר לבנות להם סדר יום של לימוד ועבודה, או של עבודה ולימוד. כולם בניו של הקב"ה. לכולם צריך לדאוג. לכן, כל פעיל ערכים עושה מאמץ להכיר כל שיעור ומדרשייה הקיימים בתחום פעילותו, להיות בקשר עם ארגוני חברותות למיניהם, ויחד עם הצוות לחשוב איך להעלות את אותם בחורים על דרך המלך. במקרה של דורון, התחלתי להעלות בזהירות את ההצעה: 'ישיבה'... לא האמנתי, אבל זה קרה. לא רק שרעיון הישיבה לא הרתיע אותו, אלא דורון אף הביע נכונות ורצון עז לשקוע כולו בלימוד התורה, בישיבה קדושה. שמחתי והתרגשתי מאוד. ביררנו על ישיבה מתאימה ומדויקת לרמתו ואישיותו של דורון, ובלב מלא הודיה ותפילה, נפרדנו ממנו כשעלה אל בניין הישיבה. אבל הסטרא אחרא לא נשאר חייב. איכשהו, דורון לא הסתדר בישיבה, וכעבור זמן מה הוא נפלט ממנה. לא התייאשנו, ורשמנו אותו לישיבה שניה. גם שם הדברים לא עלו יפה. מצאנו לו ישיבה שלישית, אלא שגם שם לא ארכו ימיו. בשלב זה, מתבקש היה להרים ידיים, ולהתייאש מעניין הישיבה. סוף כל סוף, כולנו הכרנו את העבר של דורון, וידענו מניין הוא בא. יכול להיות שישיבה היא פשוט לא המסגרת המתאימה לו, תהיתי לעצמי. אבל אז, נזכרתי ב'טיפ' שנתן לי הרב הרוש. וידעתי, שלא הייתי חושב כך אילו היה דורון בחור ישיבה קלאסי. העובדה שהוא בא מרקע רחוק, לא אמורה לגרום לי להנמיך את ציפיות ממנו ולגמד את האופקים הרוחניים שלו. המשכתי לשמור עם דורון על קשר, בלי שום קשר לישיבה. היו טלפונים ומפגשים מפעם לפעם, לוודא שהדופק הרוחני עוד פועם, לשמור על הגחלת שלא תכבה. והמאמץ לא היה בכדי. איך אומר הביטוי? "זה לא נגמר – עד שזה לא נגמר". שנה לאחר מכן, דורון מתקשר אלי. "אני חושב שכעת אני כבר בשל ללמוד בישיבה", הוא אומר לי. "אתה בטוח?" אני שואל בהיסוס. אני שומע את חיוכו של דורון דרך הטלפון. "שבע יפול צדיק וקם," הוא אומר לי. "אני רוצה להיות צדיק, אז איך לא אקום?" לעולם אל תרים ידיים! דורון שב בתשובה, אך נפלט כבר משלוש ישיבות. האם יש לו עוד סיכוי להיות בחור ישיבה? ֲעָרִכים ֵרי ֹ ֵמֲאחו ְ ָלִעים ּ ַהק הרב דן בנימין אבוחצירא האם האנוכיות היא תכונה מזיקה לכל דרך חיי האדם? ּ"ת ׁ ו ש ִע ֲם עָרִכים הרב זאב גרינוולד הרב דן בנימין אבוחצירא רכז במחלקת רווקים צעירים אזור הצפון.
8 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 9 לע"נ האישה החשובה מרת דבורה פרומר ע"ה בת ר' אברהם שמואל ז"ל א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת חידון טריוויה א-ב לפרשת השבוע. שאלות קלות ומאתגרות כדי שכל בני המשפחה יוכלו להשתתף, ליהנות ולהצליח! הים האחרון | ה. דבש | ד. גר | ג. בשבתך בביתך. בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך | ב. ארון | א. כוכבי השמים| כ. יורה | י. טחן אותו לעפר | ט. חיטה | ח. זכר )לעבדיך...( | ז. והיה אם שמוע | ו. פן יפתה לבבכם | פ. עגל | ע. סרו מהר | ס. נחל )שיורד מההר( | נ. מלקוש | מ. לחם | ל. תשובות תירוש ת. שרף | ש. רם לבבך | ר. קשה עורף | ק. צרעה צ. ְטִר ְיוָיה ָ ת ּ ַ ב ׁ ֻ ְלַחן ש ׁ ֲעָרִכ ְ ים לש בכל המקומות והזמנים האלו אנו מצווים לשנן את התורה לבנינו, ולדבר בדברי תורה: איך נקרא הגשם הראשון? תפילה שאנחנו אומרים בכל יום וכתובה בפרשה. פרשה זו מופיעה גם במזוזה ובתפילין. לאן השליך משה רבינו את אפרו של עגל הזהב, לאחר ששרף וטחן אותו? איך כינה ה' את העם לאחר החטא? איך נקרא התמר בלשון המקרא? ה' אוהב את הגר, ולכן הוא נותן לו... מה? אחד משבעת המינים, ממנו מכינים לחם מה בני ישראל בנו מזהב? סוג של נחש שהיה במדבר: השלם את הפסוק: השמרו לכם...? איך נקראת תנובת הגפן, בלשון המקרא? שם הניח משה רבינו את לוחות הברית לאחר ששרף משה את עגל הזהב, מה הוא עשה לו? עד להיכן יגיע גבולנו? איך נקרא הגשם האחרון שיורד בחורף? אותה ישלח ה' כדי לפגוע באויבינו?)היא מעופפת באוויר( אותו אנו מצווים לאהוב, ולהתייחס אליו כשווה בין כולם הם רבים מספור, ועם ישראל בעז"ה יהיה רב כמוהם מה משה רבינו ביקש מה' כשהעם חטא? )רמז: קשור לאבות( איך ה' אמר למשה שהעם לא הולך בדרך שצווה אותו? בלשון הפסוק, איך כתוב שהעם יתמלא בגאווה וישכח את ה'? מתוך הספר "משפטי התורה" של הרה"ג צבי שפיץ שליט"א א. נאמר במשנה: ראה אותם רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור ]פי׳ רש״י – שדומה למציאה משום שאינו יכול לרוץ, ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים[, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי – זכתה לו, ע״כ. וביארה הגמ׳ שם, שהמשנה דיברה בחצר שאינה משתמרת, ולפיכך אמר רב יהודה אמר שמואל, שגם את הצבי השבור יקנה בעל השדה, רק כאשר הוא עומד בצד שדהו, משום שע״י עמידתו שם, המציאה משתמרת על ידו ]רש״י[. אולם אם חצרו הייתה משתמרת, כלומר, גדורה מכל צדדיה, שאין אפשרות למציאה שנכנסה לתוכה לצאת משם בכוחות עצמה, במקרה זה אפילו אם בעל החצר לא עומד לידה, ואפילו אם אינו יודע כלל שהמציאה נכנסה לרשותו, הוא קונה את המציאה, כי קימ״ל כרבי יוסי ב״ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ב. אם בעל המכונית עמד בסמיכות למכוניתו כשראה את שטר הכסף על גגה, ולפני שהספיק לקחתה לעצמו הקדימו הולך רגל אחר שקפץ ולקחה מגג מכוניתו, הדין הוא כדלהלן: אם בעל המכונית היה אומר בפיו, מיד כשראה את שטר הכסף על מכוניתו שתזכה לו מכוניתו ]או חצרו[ במציאה – הוא זכה מיד במציאה, וממילא יצטרך הולך הרגל להשיבה לו. אולם אם לא אמר בפיו שהוא רוצה שמכוניתו ]או חצרו[ תזכה עבורו במציאה, במקרה זה אפילו אם ניסה בעל המכונית לטפס על מכוניתו כדי להגיע לגגה, או שלקח בידו מקל ארוך כדי לקרב את השטר אליו ולקחתו, אולם הולך הרגל הקדימו ולקחו לעצמו, נחלקו בדבר רבותינו הראשונים והפוסקים האם מכוניתו זכתה לו במציאה, לפיכך לא ניתן להוציאה מידו של המוחזק בה. לאור האמור, בנידון השאלה דנן, מכיון שבעל המכונית לא אמר בפיו שרוצה שהמכונית תזכה לו במציאה, ומאחר וגג מכוניתו אינו גדור מסביב, לפיכך אפילו אם בעל המכונית עשה פעולות שונות כדי לקחת את המציאה, אולם מכיון שלא אמר זאת בפיו – חצרו לא זוכה לו לדעת הרמב״ם ודעימיה. ומאחר וכאמור דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים, לכן לא ניתן להוציא את המציאה מידו של הולך הרגל שמוחזק בה. )משפטי התורה ב״מ סימן יד( א. בנידון השאלה, המציאה שייכת למוצא בלבד. למי שייך שטר כסף שנמצא על גג מכונית ברשות הרבים? ּם ּ ו ִסכ ָבה ּ ו ׁ ְ ש ת ּ ברחוב סואן, ברשות הרבים, העיפה הרוח שטר של מאתים ש״ח על גג מכונית פרטית, שחנתה בשולי הכביש. עובר אורח שהבחין בשטר הכסף, לקח מקל, משך את השטר אליו ונטלו. באותו זמן התקרב בעל המכונית לעבר מכוניתו והבחין במעשה המוצא. כעת הוא טוען שהמציאה שייכת לו, משום שמכונית זכתה לו מדין קנין חצר. האם צודק בעל המכונית בטענתו? ְ ֵאָלה ׁ ש
8 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 9 הַ הֲ מֻ ּלָ ה ּבַ ּׁשּוק הָ עַ רְ בִ י ׁשֶ ל רַ מְ לָ ה רַ ּבָ ה מְ אֹד. רֹוכְ לִ ים קֹולָ נִ ּיִ ים מַ כְ רִ יזִ ים עַ ל מַ רְ ּכֻ לְ ּתָ ם, מֵ אֹות ּדּוכָ נִ ים סַ סְ ּגֹונִ ּיִ ים נִ ּצָ בִ ים ּבְ כָ ל ּפִ ּנָ ה לְ ֹלא סֵ דֶ ר, מֵ הֶ ם רְ עּועִ ים וְ עֹומְ דִ ים אַ ְך ּבְ קֹׁשִ י, נִ תְ מָ כִ ים עַ ל ּגַ ּבֵ י קְ רָ ׁשִ ים וְ אַ רְ ּגָ זִ ים מִ זְ ּדַ ּמְ נִ ים. נַ עַ ר קַ ל רַ גְ לַ יִ ם ּדֹולֵ ק אַ חֲ רֵ י ּתַ רְ נְ גֹלֶ ת נִ מְ לֶ טֶ ת מַ ׁשְ מִ יעַ ּבְ דַ רְ ּכֹו קְ לָ לֹות עֲ סִ יסִ ּיֹות. הַ ּכֹל חַ י וְ תֹוסֵ ס. עַ רְ בִ ים וִ יהּודִ ים ּכְ אֶ חָ ד עֹומְ דִ ים עַ ל הַ ּמִ ּקָ ח, קֹונִ ים ּומֹוכְ רִ ים, סֹוחֲ רִ ים וְ נִ סְ חָ בִ ים עִ ם סַ ּלֵ יהֶ ם. ּוכְ מֹו מִ ּתֹוְך ּפְ לָ נֵ טָ ה אַ חֶ רֶ ת מְ גִ יחָ ה לְ פֶ תַ ע ּדְ מּות מַ רְ ׁשִ ימָ ה, וְ הַ ּׁשּוק ּכֻ ּלֹו עֹוצֵ ר אֶ ת נְ ׁשִ ימָ תֹו. עֵ ינָ יו הַ חֹודְ רֹות, הַ ּטְ הֹורֹות, מְ פַ ּלְ חֹות ּבְ מַ ּבָ טָ ן אֶ ת הַ חֻ ּלִ ין ׁשֶ ּסְ בִ יבֹו ּבְ ׁשָ עָ ה ׁשֶ חֹוצֶ ה אֶ ת הַ ּׁשּוק לְ עֶ בְ רֹו הָ אַ חֵ ר, מֹותִ יר ּבְ עִ ּקְ בֹותָ יו רֹׁשֶ ם עַ ז ׁשֶ ֹּלא ּבְ קַ ּלּות נִ מְ חֶ ה. ּבִ ימֹות הַ ּׁשָ נָ ה הָ יָ ה הַ ּצַ ּדִ יק רַ ּבִ י אַ הֲ רֹן מִ ּבֶ עלְ זְ א מִ תְ ּגֹורֵ ר ּבְ תֵ ל אָ בִ יב, אּולָ ם ּבִ תְ קּופַ ת הַ ּקַ יִ ץ הָ יָ ה נֹודֵ ד אֶ ל עֵ בֶ ר עִ יר הַ ּקֹדֶ ׁש יְ רּוׁשָ לַ יִ ם, ּבָ ּה הִ תְ ּגֹורֵ ר מֵ עֶ רֶ ב ׁשָ בּועֹות וְ עַ ד אַ חֲ רֵ י הַ חַ ּגִ ים. ּבַ ּתְ קּופָ ה ׁשֶ ל אַ חֲ רֵ י קּום הַ ּמְ דִ ינָ ה הָ יְ תָ ה נְ סִ יעָ ה ּכָ זֹו מַ ּסָ ע מְ פָ רֵ ְך וְ הִ יא נִ מְ ׁשְ כָ ה זְ מַ ן רַ ב. לְ פִ יכָ ְך, הָ יָ ה עֹוצֵ ר לְ עִ ּתִ ים ּבָ עִ יר רַ מְ לָ ה, ׁשֶ ּנִ ּצְ בָ ה ּבְ מֶ רְ ּכַ ז הַ ּדֶ רֶ ְך, וְ סָ ר לְ בֵ יתֹו ׁשֶ ל אֶ חָ ד מֵ חֲ סִ ידָ יו, ר׳ הֶ ערְ ׁש לֵ יְ יּב, יְ הּודִ י יְ רֵ א ׁשָ מַ יִ ם ּובַ ר אֹורְ יָ ן ׁשֶ הִ תְ ּגֹורֵ ר עִ ם מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו ּבְ רַ מְ לָ ה הַ חִ ּלֹונִ ית וְ עָ סַ ק ּבַ הֲ פָ צַ ת ּתֹורָ ה וְ יַ הֲ דּות ּבָ אֵ זֹור. הָ רַ ּבִ י, ׁשֶ ֹּלא הִ כְ נִ יס ּדָ בָ ר לְ פִ יו מִ חּוץ לְ בֵ יתֹו, יָ דַ ע ׁשֶ עַ ל חָ סִ יד זֶ ה נִ ּתָ ן לִ סְ מְֹך ּובְ בֵ יתֹו נִ ּתָ ן לֶ אֱ כֹל, לָ כֵ ן הִ קְ ּפִ יד לַ עֲ צֹר ּדַ וְ קָ א ּבַ ּבַ יִ ת הַ הּוא. ּבְ כָ ל ּפַ עַ ם ׁשֶ עָ מַ ד הָ רַ ּבִ י לְ הֹופִ יעַ ּבְ בֵ יתָ ם, הָ יְ תָ ה אִ ׁשְ ּתֹו ׁשֶ ל הֶ חָ סִ יד עֲ מֵ לָ ה ׁשָ עֹות אֲ רֻ ּכֹות עַ ל הֲ כָ נַ ת מַ טְ עַ ּמִ ים ּומַ אַ כְ לֵ י חָ לָ ב עֲ רֵ בִ ים לַ חֵ ְך. ּכֵ יוָ ן ׁשֶ הָ אֵ זֹור הָ יָ ה מְ ׁשֻ ּפָ ע ּבִ בְ עָ יֹות ּכַ ׁשְ רּות ׁשֹונֹות, הָ יְ תָ ה מְ כִ ינָ ה הַ ּכֹל ּבְ עַ צְ מָ ּה מֵ אָ לֶ ף וְ עַ ד ּתָ ו, מְ דַ קְ ּדֶ קֶ ת ּומַ חְ מִ ירָ ה ּכְ כָ ל ׁשֶ ּנִ ּתָ ן, עַ ל מְ נָ ת לִ הְ יֹות רְ אּויָ ה ׁשֶ הָ רַ ּבִ י הַ ּקָ דֹוׁש יְ בָ רֵ ְך ּבְ בֵ יתָ ּה. לְ בַ ּדָ ּה נִ ּפְ תָ ה אֶ ת הַ ּקֶ מַ ח וְ לָ ׁשָ ה ּבְ צֵ קִ ים, חִ ּבְ צָ ה אֶ ת הֶ חָ לָ ב לְ חֶ מְ אָ ה ּוגְ בִ ינָ ה, וַ אֲ פִ ּלּו אֶ ת הַ ּקָ פֶ ה טָ חֲ נָ ה ּבְ עַ צְ מָ ּה. אֲ בָ ל הָ עִ ּקָ ר הָ יָ ה הַ חֲ לִ יבָ ה. ּכְ אַ חַ ת ׁשֶ הִ קְ ּפִ ידָ ה ּבְ כָ ל מְ אֹדָ ּה עַ ל הַ ּכַ ׁשְ רּות, נָ הֲ גָ ה לְ הֹופִ יעַ ּבְ עַ צְ מָ ּה ּבְ רֶ פֶ ת הַ ּפָ רֹות עַ ל מְ נָ ת לִ הְ יֹות נֹוכַ חַ ת ּבַ חֲ לִ יבָ ה, לַ מְ רֹות ׁשֶ הַ חַ לְ בָ נִ ית עַ צְ מָ ּה הָ יְ תָ ה אִ ּׁשָ ה ּכְ ׁשֵ רָ ה וְ הִ קְ ּפִ ידָ ה עַ ל קִ ּיּום מִ צְ וֹות. וְ אִ ם ּכָ ְך נָ הֲ גָ ה ּבְ מֶ ׁשֶ ְך ּכָ ל הַ ּׁשָ נָ ה, עַ ל אַ חַ ת ּכַ ּמָ ה וְ כַ ּמָ ה ׁשֶ ּנָ הֲ גָ ה ּכָ ְך לִ קְ רַ את ּכָ ל ּבִ ּקּור ׁשֶ ל הָ רַ ּבִ י הַ ּקָ דֹוׁש מִ ּבֶ עלְ זְ א. לָ כֵ ן ּגַ ם עַ ּתָ ה הִ יא מְ מַ הֶ רֶ ת עַ ל מְ נָ ת לְ הַ סְ ּפִ יק לִ הְ יֹות נֹוכַ חַ ת ּבַ חֲ לִ יבָ ה. הִ יא ּפֹותַ חַ ת ּבִ מְ הִ ירּות אֶ ת ּדֶ לֶ ת הָ עֵ ץ הַ ּכְ בֵ דָ ה. הִ יא רֹואָ ה אֶ ת הַ ּפָ רָ ה הַ ּלֹועֶ סֶ ת אֶ ת הָ עֵ ׂשֶ ב, מַ ּבִ יטָ ה ּבָ ּה ּבְ עֵ ינַ יִ ם מֵ ימִ ּיֹות וְ נֹוׂשֵ את קֹולָ ה ּבִ גְ עִ ּיָ ה, ּותְ חּוׁשַ ת הַ חְ מָ צָ ה מִ תְ ּפַ ּׁשֶ טֶ ת ּבְ לִ ּבָ ּה. הַ ּפַ עַ ם הִ יא אִ חֲ רָ ה. ּדְ לִ י הֶ חָ לָ ב ּכְ בָ ר עָ מַ ד ּבְ פִ ּנַ ת הַ חֶ דֶ ר מַ מְ ּתִ ין. ּבְ לֵ ית ּבְ רֵ רָ ה הִ יא נֹוטֶ לֶ ת אֹותֹו ּבְ יָ דַ יִ ם רֹועֲ דֹות ּופֹונָ ה לָ ׁשּוב לְ בֵ יתָ ּה. ּבַ ּדֶ רֶ ְך הִ יא מְ נַ חֶ מֶ ת אֶ ת עַ צְ מָ ּה ׁשֶ אֵ ין מְ דֻ ּבָ ר ּבְ חָ לָ ב ׁשֶ ּנֶ חְ לַ ב עַ ל יְ דֵ י ּגֹוי אֹו יְ הּודִ י ׁשֶ אֵ ינֹו ׁשֹומֵ ר מִ צְ וֹות חָ לִ ילָ ה, אֶ ּלָ א ּבִ ידֵ י אִ ּׁשָ ה ּכְ ׁשֵ רָ ה וִ ירֵ אַ ת ׁשָ מַ יִ ם. וְ אַ ף עַ ל ּפִ י כֵ ן. ּכֵ יוָ ן ׁשֶ ֹּלא הָ יְ תָ ה לָ ּה ּכָ ל ּבְ רֵ רָ ה אַ חֶ רֶ ת, ּפָ תְ חָ ה ּבִ מְ הִ ירּות ּבְ מַ לְ אֲ כֹותֶ יהָ הָ רְ גִ ילֹות: חֲ בִ יצָ ה, לִ יׁשָ ה, עִ ּבּוד וַ אֲ פִ ּיַ ת הַ ׳ּקְ רֶ עּפְ לַ אְך׳ הַ ּמָ סָ רְ ּתִ ּיִ ים ׁשֶ הִ יא מַ קְ ּפִ ידָ ה ּתָ מִ יד לְ הָ כִ ין עֲ בּור הָ רַ ּבִ י. וְ הִ ּנֵ ה, הּוא מַ ּגִ יעַ , ּוקְ דֻ ּׁשָ תֹו מְ אִ ירָ ה ּבְ אַ חַ ת אֶ ת ּבֵ יתָ ם הַ ּקָ טָ ן ּבְ אֹור יְ קָ רֹות. הָ רַ ּבִ י נִ כְ נָ ס ּומִ תְ יַ ּׁשֵ ב ּבְ פִ ּנָ תֹו הַ ּקְ בּועָ ה, מְ בָ רֵ ְך ּבִ רְ ּכַ ת ׁשֶ הַ ּכֹל ּבְ כַ ּוָ נָ ה וְ לֹוגֵ ם מִ ּכֹוס הַ ּמַ יִ ם. ׁשָ עָ ה אֲ רֻ ּכָ ה הּוא יֹוׁשֵ ב ּבְ בֵ יתָ ם, מְ ׂשֹוחֵ חַ עִ ם ּבַ עַ ל הַ ּבַ יִ ת ּבְ דִ בְ רֵ י ּתֹורָ ה. ׁשָ עָ ה אֲ רֻ ּכָ ה הּוא יֹוׁשֵ ב סְ בִ יב הַ ּׁשֻ לְ חָ ן הֶ עָ רּוְך, אֲ בָ ל ּבַ ׳ּקְ רֶ עּפְ לַ אְך׳ הּוא אֵ ינֹו נֹוגֵ עַ . הּוא מַ רְ ּגִ יׁש, הּוא ּכְ בָ ר יֹודֵ עַ . ּכִ י מִ י ׁשֶ ּמַ קְ ּפִ יד ּבְ כָ ל מְ אֹדֹו לְ עֹולָ ם אֵ ינֹו נִ כְ ׁשָ ל. הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים נֹולַ ד ּבֶ אֱ לּול תר״מ לְ אָ בִ יו רַ ּבִ י יִ ּׂשָ שכָ ר ּדֹב רֹוקַ ח מִ ּבֶ עלְ זְ א. ּבִ הְ יֹותֹו יָ תֹום מֵ אִ ּמֹו ּגָ דַ ל וְ הִ תְ חַ ּנֵ ְך ּבְ בֵ ית סָ בֹו הַ ּדָ גּול, רַ ּבִ י יְ הֹוׁשֻ עַ מִ ּבֶ עלְ זְ א, ׁשֶ הֵ ּׂשִ יא לֹו אֶ ת ּבַ ת ּדֹודֹו, ּבַ ת רַ ּבִ י ׁשְ מּואֵ ל מִ ּסְ קָ אהְ ל, לְ אִ ּׁשָ ה. עִ ם ּפְ טִ ירַ ת אָ בִ יו ּבִ ׁשְ נַ ת תרפ״ז מֻ ּנָ ה לִ מְ מַ ּלֵ א מְ קֹומֹו ּומַ מְ ׁשִ יְך הַ ּׁשֹוׁשֶ לֶ ת הַ חֲ סִ ידִ ית. ּבִ ׁשְ נֹות הַ ּׁשֹואָ ה אִ ּבֵ ד אֶ ת ּכָ ל מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו הָ עֲ נֵ פָ ה, וְ הּוא עַ צְ מֹו נִ ּצַ ל ּבְ נִ ּסֵ י נִ ּסִ ים לְ אַ חַ ר ׁשֶ חֻ ּלַ ץ מִ ּגֵ טֹו ּבּוכְ נִ ּיָ ה ּתְ מּורַ ת ׁשֹחַ ד יַ חַ ד עִ ם אָ חִ יו הָ אַ דְ מֹו״ר מִ ּבִ ילְ גּורֵ י, ּולְ אַ חַ ר חֳ דָ ׁשִ ים סְ פּורִ ים ׁשֶ ּבָ הֶ ם הִ סְ ּתַ ּתְ רּו ּבְ הּונְ גַ רְ יָ ה נִ מְ לְ טּו הַ ּׁשְ נַ יִ ם מֵ אֵ ירֹוּפָ ה וְ הִ תְ יַ ּׁשְ בּו ּבְ אֶ רֶ ץ הַ ּקֹדֶ ׁש. רַ ּבִ י אַ הֲ רֹן הִ תְ יַ ּׁשֵ ב ּבָ עִ יר ּתֵ ל אָ בִ יב וְ הֵ קִ ים ּבָ אָ רֶ ץ אֶ ת חֲ סִ ידּות ּבֶ עלְ זְ א הָ עֲ נֵ פָ ה. ּבְ חָ דְ ׁשֵ י הַ חֹרֶ ף הִ תְ ּגֹורֵ ר ּבִ רְ חֹוב אַ חַ ד הָ עָ ם ּבְ תֵ ל אָ בִ יב, וְ אִ ּלּו ּבַ ּקַ יִ ץ הָ יָ ה ׁשֹוהֶ ה ּבִ ירּוׁשָ לַ יִ ם. הָ יָ ה יָ דּועַ ּכְ צַ ּדִ יק ּבַ עַ ל מֹופְ תִ ים, מֻ פְ לָ ג ּבְ מִ ּדֹות ּובְ יִ רְ אַ ת ׁשָ מַ יִ ם. הָ יָ ה מְ פֻ רְ סָ ם ּבְ אַ הֲ בַ ת יִ ׂשְ רָ אֵ ל ׁשֶ ּלֹו. ּובִ הְ יֹותֹו רַ חְ מָ ן ּבְ יֹותֵ ר, מֵ עֹולָ ם ֹלא יָ כֹול הָ יָ ה לִ ׁשְ מֹעַ מַ עֲ ׂשֶ ה רַ ע עַ ל יְ הּודִ י. נִ פְ טַ ר ּבְ כ״א ּבְ אָ ב תשי״ז וְ נִ טְ מַ ן ּבְ הַ ר הַ ּמְ נּוחֹות ּבִ ירּוׁשָ לַ יִ ם. ִנ ִ ית? מ ּד ַ ָת הֲעָנָוה. ֹ ָב ָ ה; מ ַה א ּתָ ָה ל ֵמ ִד מ ּמו ֹ ּ ִ מ ּד ָ ה טו ּו ֵמ ִד מ ּמֶ נ ֹ ּכָ ּ ל ד ָ ָב ַ ר, א ּתָ ה לו ָ . ֵפ ֶ ף א ַת ע ְצ ְמך ֹ ָ ַ א ּתָ ּה כו ֶ ַא ּתָ ִה נ ְכָנ ַ ס, ע ּ ל כָ ְרֲחך ׁ ּכְ ש ִ י ּ ֹ ַ "ר רב ָהַאְדמו ֶ ְעלְזא ּ ַק ִח מב ֹ ֹן רו ַאֲהר ְמִר ָ ים עָליו ֹ ּ או ְוָהיו חָ ׁשּוב לִ ׁשְ מֹר אֶ ת ּכָ ל הַ ּמִ צְ וֹות ּכְ הִ לְ כָ תָ ן, חָ ׁשּוב ּפִ י ּכַ ּמָ ה לְ דַ קְ ּדֵ ק ּבָ הֶ ן ּולְ הַ קְ ּפִ יד ּבְ יֹותֵ ר ּבְ כַ ּוָ נָ ה טְ הֹורָ ה לַ עֲ בֹד אֶ ת הַ ּבֹורֵ א. ּומִ י ׁשֶ ּמַ קְ ּפִ יד עַ ל קַ ּלָ ה ּכְ בַ חֲ מּורָ ה ּומְ כַ ּוֵ ן ּבֶ אֱ מֶ ת לְ ׁשֵ ם ׁשָ מַ יִ ם, זֹוכֶ ה לִ ׁשְ מִ ירָ ה מְ יֻחֶ דֶ ת מִ ּׁשָ מַ יִ ם. ֹת... ֹ ִר מ ְצוו ְ מ ׁ ִ ִ יק לש ּ ֹ ַא מ ְספ ֵל | ל ּ ְ כ ׂ ַס ַר הש ּ מו ֹד... ּ ו ּ ֶ א ַת הס ּו ִל ּ ֶ ג ׁ ְ ׳ ש ְ ַלאך ּ ְ ֶרעפ ּ ַה׳ק
הציורים והתוכן מבית היוצר "מלכות וקסברגר״ מתוך הספר להתענג בתענוגים 10 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 11 עָ נִ י אֶ חָ ד רָ צָ ה מְ אֹד לְ הִ ּכָ נֵ ס אֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך. ”אֲ נִ י ּכָ ל-ּכָ ְך מִ ׁשְ ּתֹוקֵ ק לְ דַ ּבֵ ר עִ ם הַ ּמֶ לֶ ְך“, חָ ׁשַ ב ּכָ ל הַ ּיָמִ ים, ”אֲ נִ י רֹוצֶ ה לְ סַ ּפֵ ר לֹו עַ ל הַ ּצָ רֹות ׁשֶ ּלִ י, עַ ל הָ רָ עָ ב ׁשֶ ל יְלָ דַ י וְ עַ ל ּכָ ל הַ ּבְ עָ יֹות ׁשֶ ּיֵׁש לִ י. אּולַ י יַעֲ זֹר לִ י הַ ּמֶ לֶ ְך וְ יִּתֵ ן קְ צָ ת ּכֶ סֶ ף ׁשֶ ּיִפְ ּתֹר אֶ ת הַ ּבְ עָ יֹות“. הֶ עָ נִ י יָדַ ע ׁשֶ ּזֶ ה ּבִ כְ לָ ל ֹלא ּפָ ׁשּוט לְ הִ ּכָ נֵ ס אֶ ל הָ אַ רְ מֹון. ּבַ ּׁשַ עַ ר עֹומְ דִ ים חַ ּיָלִ ים וְ ׁשֹומְ רִ ים הֵ יטֵ ב, ׁשֶ אַ ף אֶ חָ ד ֹלא יָעֵ ז לְ הִ ּכָ נֵ ס ּבְ לִ י רְ ׁשּות. ּגַ ם אִ ם הּוא יַצְ לִ יחַ לַ עֲ בֹר ּבַ ּׁשַ עַ ר הַ חִ יצֹונִ י – הַ ּׁשֹומְ רִ ים ׁשֶ ּלְ יַד הַ ּדֶ לֶ ת הַ ּפְ נִ ימִ ית יַעַ צְ רּו אֹותֹו וְ ֹלא יִּתְ נּו לֹו לְ הַ מְ ׁשִ יְך לָ לֶ כֶ ת. ”מַ ה ּיִהְ יֶה?“ חָ ׁשַ ב הֶ עָ נִ י הָ אֻ מְ לָ ל, ”אֲ נִ י ּכָ ל-ּכָ ְך רֹוצֶ ה לְ דַ ּבֵ ר עִ ם הַ ּמֶ לֶ ְך! הַ אִ ם ֹלא אֶ זְ ּכֶ ה לְ כָ ְך לְ עֹולָ ם?“ ּכָ ְך הָ יָה ּבֹוכֶ ה וְ נֶ אֱ נָ ח לְ עַ צְ מֹו, ּובֵ ינְ תַ יִם הָ יָה חֹוׁשֵ ב ּומְ תַ כְ נֵ ן אֵ יְך יּוכַ ל ּבְ כָ ל זֹאת לְ הִ תְ ּגַ ּנֵ ב לְ תֹוְך הָ אַ רְ מֹון. ּבְ אַ חַ ד הַ ּיָמִ ים הֶ חְ לִ יט הֶ עָ נִ י: ”זֶ הּו, הַ ּיֹום אֲ נִ י נִ כְ נָ ס אֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך! ֹלא מְ עַ נְ יֵן אֹותִ י ׁשּום ּדָ בָ ר, וְ אַ ף חַ ּיָל ֹלא יַצְ לִ יחַ לַ עֲ צֹר אֹותִ י. אֲ נִ י רֹוצֶ ה לְ דַ ּבֵ ר עִ ם הַ ּמֶ לֶ ְך, וְ ֹלא אֶ ּתֵ ן לְ אִ יׁש לִ מְ נֹעַ מִ ּמֶ ּנִ י אֶ ת הַ ּדָ בָ ר“. קָ ם הָ אִ יׁש וְ יָצָ א לְ כִ ּוּון הָ אַ רְ מֹון. רֶ גַ ע אֶ חָ ד הּוא עָ מַ ד ּבְ ׁשֶ קֶ ט לְ יַד הַ ּׁשַ עַ ר, ּובָ רֶ גַ ע הַ ּבָ א ּפָ רַ ץ ּפְ נִ ימָ ה וְ הִ תְ חִ יל לָ רּוץ וְ לָ רּוץ. הַ ּׁשֹומְ רִ ים נִ דְ הֲ מּו לְ רֶ גַ ע, ּומִ ּיָד מִ הֲ רּו לָ רּוץ אַ חֲ רָ יו. הּוא ּבָ רַ ח מֵ הֶ ם וְ רָ ץ ּבִ מְ הִ ירּות אַ ּדִ ירָ ה, וְ עַ ד ׁשֶ הַ ּׁשֹומְ רִ ים הִ צְ לִ יחּו לְ הַ ּׂשִ יג אֹותֹו – הּוא ּכְ בָ ר עָ מַ ד מּול הַ ּמֶ לֶ ְך. ”אֲ נִ י רֹוצֶ ה לְ דַ ּבֵ ר עִ ם הַ ּמֶ לֶ ְך“, הִ תְ חִ יל הֶ עָ נִ י לִ בְ ּכֹות ּבְ קֹול ּגָ דֹול. ”ּבֹוא הֵ ּנָ ה, צֵ א מִ ּכָ אן מִ ּיָד!“ צָ עֲ קּו עָ לָ יו הַ חַ ּיָלִ ים. אֲ בָ ל ּבְ תֹוְך הָ רַ עַ ׁש וְ הַ ּמְ הּומָ ה נִ ׁשְ מַ ע לְ פֶ תַ ע קֹולֹו ׁשֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך: ”ּתְ נּו לֹו, הּוא ּכָ ל-ּכָ ְך הִ תְ אַ ּמֵ ץ לְ הִ ּכָ נֵ ס... ׁשֶ ּיְדַ ּבֵ ר, נִ ׁשְ מַ ע מַ ה הּוא רֹוצֶ ה. אֲ נִ י מַ קְ צִ יב לֹו חֲ מֵ ׁש ּדַ ּקֹות מִ ּזְ מַ ּנִ י“. וְ הֶ עָ נִ י, נִ רְ ּגָ ׁש ּכֻ ּלֹו, הִ תְ חִ יל לְ דַ ּבֵ ר: ”אֲ דֹונִ י הַ ּמֶ לֶ ְך... אֲ נִ י רָ צִ יתִ י לְ בַ ּקֵ ׁש... אֵ ין לִ י ּכֶ סֶ ף – אֲ נִ י אֲ פִ ּלּו ֹלא יָכֹול לִ קְ נֹות לֶ חֶ ם לַ יְלָ דִ ים... הֵ י, רֶ גַ ע!“ ּפִ תְ אֹום נֶ עֱ צַ ר הֶ עָ נִ י, הִ ּבִ יט ּבְ סַ קְ רָ נּות עַ ל הַ ּכֶ תֶ ר ׁשֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך וְ אָ מַ ר: ”אֵ יזֶ ה יַהֲ לֹום יָפֶ ה יֵׁש עַ ל הַ ּכֶ תֶ ר! מְ עַ נְ יֵן, אֵ יפֹה קֹונִ ים ּכָ זֶ ה יַהֲ לֹום?“ הַ ּמֶ לֶ ְך נִ דְ הַ ם וְ אָ מַ ר לֶ עָ נִ י: ”הֲ רֵ י ּבָ אתָ לְ כָ אן ּכְ דֵ י לְ בַ ּקֵ ׁש ּבַ ּקָ ׁשֹות, ֹלא ּכְ דֵ י לְ הִ תְ ּפַ עֵ ל מֵ הַ ּיַהֲ לֹומִ ים ׁשֶ ּבַ ּכֶ תֶ ר. עָ לֶ יָך לְ נַ ּצֵ ל אֶ ת הַ ּזְ מַ ן הַ ּקָ צָ ר ׁשֶ עֹומֵ ד לִ רְ ׁשּותְ ָך!“ ”ּכֵ ן, נָ כֹון“, אָ מַ ר הֶ עָ נִ י, ”רָ צִ יתִ י ּגַ ם לְ בַ ּקֵ ׁש עַ ל הַ יְלָ דִ ים ׁשֶ ּלִ י – הֵ ם חֹולִ ים, וְ ... הֵ י, רֶ גַ ע, מַ ה ּזֶ ה ׁשָ ם? זֹאת הַ ּוִ יטְ רִ ינָ ה ׁשֶ ל הַ ּמֶ לֶ ְך? ּבַ חַ ּיִים ׁשֶ ּלִ י ֹלא רָ אִ יתִ י ּכָ זֹאת וִ יטְ רִ ינָ ה מְ עַ נְ יֶנֶ ת! וְ הַ ּצִ ּפֹור הַ ּזֹאת ׁשָ ם ּבַ חַ ּלֹון – אֵ יזֹו צִ ּפֹור נְ דִ ירָ ה! מַ ה הִ יא מְ חַ ּפֶ ׂשֶ ת ּכָ אן?“ רָ אָ ה הַ ּמֶ לֶ ְך ׁשֶ הֶ עָ נִ י ֹלא מְ נַ ּצֵ ל אֶ ת הַ הִ זְ ּדַ ּמְ נּות הַ יְ קָ רָ ה, וְ אָ מַ ר לַ חַ ּיָ לִ ים ׁשֶ ּיֹוצִ יאּו אֹותֹו מֵ הָ אַ רְ מֹון... הַ ּנִ מְ ׁשָ ל הּוא – ּבִ רְ ּכַ ת-הַ ּמָ זֹון. יֵׁש לָ נּו הִ זְ ּדַ ּמְ נּות נִ פְ לָ אָ ה ׁשֶ ל ּכַ ּמָ ה ּדַ ּקֹות לְ בַ ּקֵ ׁש מֵ אֵ ת הַ ּׁשֵ ם עַ ל הַ ּצְ רָ כִ ים ׁשֶ ּלָ נּו – עַ ל הַ ּפַ רְ נָ סָ ה וְ עַ ל הַ ּכַ לְ ּכָ לָ ה, עַ ל ּבְ רָ כָ ה וִ יׁשּועָ ה וְ עַ ל עֹוד הַ רְ ּבֵ ה ּדְ בָ רִ ים טֹובִ ים ׁשֶ ּמְ פָ רְ טִ ים אֹותָ ם ּבְ בִ רְ ּכַ ת-הַ ּמָ זֹון. אֲ בָ ל יֵׁש אֲ נָ ׁשִ ים ׁשֶ ּבִ מְ קֹום לְ נַ ּצֵ ל אֶ ת הַ ּזְ מַ ן הַ ּיָקָ ר הַ ּזֶ ה, חֹוׁשְ בִ ים ּתֹוְך ּכְ דֵ י הַ ּבְ רָ כָ ה עַ ל ּדְ בָ רִ ים אֲ חֵ רִ ים ׁשֶ אֵ ינָ ם חֲ ׁשּובִ ים ּבִ כְ לָ ל. הֲ רֵ י אֲ נַ חְ נּו ּבְ אֶ מְ צַ ע לְ בַ ּקֵ ׁש מֵ הַ ּמֶ לֶ ְך – הַ אִ ם זֶ ה יָ פֶ ה ׁשֶ הָ רֹאׁש ׁשֶ ּלָ נּו עָ סּוק ּבְ אֹותֹו זְ מַ ן ּבְ עִ נְ יָ נִ ים אֲ חֵ רִ ים? הֲ רֵ י זֶ ה מּוזָ ר וַ חֲ סַ ר- טַ עַ ם! ּכַ אֲ ׁשֶ ר אֲ נַ חְ נּו מְ בַ ּקְ ׁשִ ים מִ ּמֶ לֶ ְך מַ לְ כֵ י הַ ּמְ לָ כִ ים אֶ ת ּבַ ּקָ ׁשֹותֵ ינּו, נִ ׁשְ ּתַ ּדֵ ל מְ אֹד לְ הִ תְ ּכַ ּוֵ ן ּולְ הִ תְ רַ ּכֵ ז ּבְ מִ ּלֹות הַ ּבְ רָ כָ ה, וְ הַ ּׁשֵ ם יִׁשְ מַ ע לְ קֹולֵ נּו וִ ימַ ּלֵ א אֶ ת מִ ׁשְ אֲ לֹותֵ ינּו. ּת ָ “ )דברים ח, י( ֲעָרִכ ִ ים ל ָילִדים ּ ֵבַר ְכ ּת ָ ו ָ ָב ְע ׂ ּת ָ ְ וש ֹ ְ”וָאַכ ְל ּ ו ֶ ֶח ְם לַבד ּ ֹ ַא ע ַל הל ִ י ל ּ ָ כ ִד ֲיעך ֹ ְל ַמַען הו ִ ִ י ה‘ י ְחֶיה ָצא פ ּ ֹ ָ ל מו ּ ִ ַ י על כ ּ ִי ְחֶי ָה הָאָדם כ ָהָאָדם )ח.ג( אָ נּו ּבְ נֵ י יִׂשְ רָ אֵ ל, הַ ּיֹודְ עִ ים ׁשֶ הַ קב“ה הּוא הַ ּזָ ן ּומְ פַ רְ נֵ ס, וְ אַ ף יֹודְ עִ ים ׁשֶ ֹּלא ּכֹחֵ נּו וְ עֹצֶ ם יָדֵ ינּו עֹוׂשֶ ה לָ נּו חַ יִל, וְ ֹלא עַ ל הַ ּלֶ חֶ ם לְ בַ ּדֹו יִחְ יֶה הָ אָ דָ ם אֶ ּלָ א רַ ק עַ ל מֹוצָ א ּפִ יו. וְ אִ ם רֹוצֶ ה הַ קב“ה, יָכֹול הּוא לְ פַ רְ נְ סֵ נּו ּבְ כָ ל מִ ינֵ י ּדְ רָ כִ ים ׁשֹונֹות. לָ כֵ ן אָ נּו ֹלא צְ רִ יכִ ים יֹותֵ ר מִ ּדַ י לַ חְ ׁשֹב ּולְ הִ ׁשְ ּתַ ּגֵ עַ אֵ יְך אֶ פְ ׁשָ ר לְ הָ בִ יא עֹוד וְ עֹוד ּפַ רְ נָ סָ ה, אֶ ּלָ א לַ עֲ ׂשֹות אֶ ת חֹובַ ת הִ ׁשְ ּתַ ּדְ לּותֵ נּו וְ לָ ׂשֵ את ּתְ פִ ּלָ ה ּבְ בִ ּטָ חֹון לְ בֹורֵ א עֹולָ ם ׁשֶ הּוא יַעַ זְ רֵ נּו, ּכִ י רַ ק עַ ל מֹוצָ א ּפִ יו יִחְ יֶה הָ אָ דָ ם! וְ עַ ל ּכָ ְך הִ מְ ׁשִ יל הַ ּמַ ּגִ יד מִ ּדּובְ נָ א זי“ע אֶ ת מְ ׁשָ לֹו: עָ נִ י הִ ּגִ יעַ לִ כְ פָ ר אֶ חָ ד, ׁשֶ ּבֹו הִ תְ ּגֹורְ רּו ׁשְ ּתֵ י מִ ׁשְ ּפָ חֹות יְהּודִ ּיֹות זֹו מּול זֹו. הָ אַ חַ ת, מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו ׁשֶ ל יְהּודִ י יָקָ ר, מַ כְ נִ יס אֹורְ חִ ים ּובַ עַ ל חֶ סֶ ד, וְ הַ ּׁשְ נִ ּיָה, מִ ׁשְ ּפַ חְ ּתֹו ׁשֶ ל קַ מְ צָ ן, רַ ע לֵ ב וְ רַ ע עַ יִן. אִ ּתְ רַ ע מַ ּזָ לֹו ׁשֶ ל הֶ עָ נִ י, וְ הּוא ּפָ נָ ה אֶ ל ּבֵ יתֹו ׁשֶ ל הַ ּקַ מְ צָ ן הָ רַ ע. הּוא ּפָ נָ ה אֶ ל ּבַ עַ ל הַ ּבַ יִת ּובִ ּקֵ ׁש לֶ אֱ כֹל ּדְ בַ ר מָ ה. ּכְ ׁשֶ ּׁשָ מַ ע ּבַ עַ ל הַ ּבַ יִת הַ ּקַ מְ צָ ן אֶ ת מְ בֻ ּקָ ׁשֹו ׁשֶ ל אֹותֹו הֵ לֶ ְך עָ נִ י, עֲ נָ הּו ּבִ תְ מִ יהָ ה: לֶ אֱ כֹל? - ּבְ זֵ עַ ת אַ ּפֶ יָך ּתֹאכַ ל לֶ חֶ ם! הּוא הֹוצִ יאֹו אֶ ל הֶ חָ צֵ ר וְ הֶ רְ אָ ה לֹו עַ ל עֲ רֵ מַ ת ּגְ זָ עִ ים. ”אִ ם ּתַ חְ טֹב אֶ ת הָ עֵ צִ ים הָ אֵ ּלּו לְ הַ ּסָ קָ ה, ּתְ קַ ּבֵ ל אֹכֶ ל לָ ׂשֹבַ ע!“ ֹלא הָ יְתָ ה לֶ עָ נִ י ּבְ רֵ רָ ה. הּוא עָ בַ ד ּבְ פָ רֶ ְך, וְ לִ פְ נֹות עֶ רֶ ב סִ ּיֵם אֶ ת מְ לַ אכְ ּתֹו. מִ ּׁשֶ הִ תְ יַּצֵ ב לִ פְ נֵ י ּבַ עַ ל הַ ּבַ יִת, יָצָ א עִ ּמֹו אֶ ל הֶ חָ צֵ ר, סָ קַ ר אֶ ת הַ ּמְ לָ אכָ ה וְ אָ מַ ר לֶ עָ נִ י ּבִ ׂשְ בִ יעּות רָ צֹון: טֹוב וְ יָפֶ ה. הָ אֲ רּוחָ ה מְ חַ ּכָ ה לְ ָך ּבַ ּבַ יִת מִ ּמּול!... הֹודָ ה לֹו הֶ עָ נִ י מִ ּקֶ רֶ ב לִ ּבֹו, וְ הָ לַ ְך לַ ּבַ יִת ׁשֶ ּמִ ּנֶ גֶ ד. ׁשָ ם קִ ּבְ לּוהּו ּבְ סֵ בֶ ר ּפָ נִ ים יָפֹות, וְ עָ רְ כּו לְ פָ נָ יו ׁשֻ לְ חָ ן ּגָ דּוׁש מַ טְ עַ ּמִ ים. מִ ּׁשֶ אָ כַ ל וְ ׂשָ בַ ע, הִ ּצִ יעּו לְ פָ נָ יו אֶ ת מִ ּטָ תֹו וְ הּוא ּפָ נָ ה לָ לּון. ּבַ ּבֹקֶ ר הִ ׁשְ ּכִ ים וְ הָ לַ ְך לְ דַ רְ ּכֹו. לְ יָמִ ים, יָׁשַ ב ּבְ חֶ בְ רַ ת חֲ בֵ רָ יו וְ הֵ ם ׂשֹוחֲ חּו - ּכְ דַ רְ ּכָ ם ׁשֶ ל קַ ּבְ צָ נִ ים הַ ּנֹועָ דִ ים יַחְ ּדָ ו - עַ ל נְ דּודֵ יהֶ ם וְ עַ ל קֹורֹותֵ יהֶ ם. ּפָ תַ ח הֶ עָ נִ י וְ סִ ּפֵ ר עַ ל הַ ּמִ קְ רֶ ה ׁשֶ ּקָ רָ הּו ּבִ כְ פָ ר ּפְ לֹונִ י. ּבַ עַ ל הַ ּבַ יִת הֶ עֱ בִ ידֹו ּבְ פָ רֶ ְך, אֲ בָ ל לְ אַ חַ ר מִ ּכֵ ן ּגָ מַ ל לֹו ּבַ אֲ רּוחָ ה הֲ גּונָ ה וְ הִ ּצִ יעַ לֹו מְ קֹום לִ ינָ ה. ּתָ מְ הּו הַ ּקַ ּבְ צָ נִ ים אִ יׁש אֶ ל רֵ עֵ הּו: ”ֹלא יִּתָ כֵ ן“, אָ מְ רּו, ”מִ תְ ּגֹורְ רֹות ׁשָ ם ׁשְ ּתֵ י מִ ׁשְ ּפָ חֹות, אֵ צֶ ל הָ אַ חַ ת יַעֲ בִ ידּוָך ּבְ פָ רֶ ְך וְ ֹלא יִּתְ נּו לְ ָך ּפַ ת קִ ּבָ ר, וְ הַ ּׁשְ נִ ּיָה מַ כְ נִ יסַ ת אֹורְ חִ ים לְ ֹלא ּכָ ל ּגְ מּול“. אֲ בָ ל ּבְ דִ ידִ י הֲ וָ ה עֻ בְ ּדָ א - הִ תְ עַ ּקֵ ׁש הֶ עָ נִ י. חָ טַ בְ ּתִ י עֵ צִ ים ּבַ חֲ צַ ר הַ ּבַ יִת, וְ הַ ּסְ עּודָ ה הּוכְ נָ ה לִ י ּבַ ּבַ יִת מִ ּמּול! צָ חֲ קּו הַ ּכֹל וְ קָ רְ אּו: הֶ אָ ח, נָ פַ לְ ּתָ ּבַ ּפַ ח! יָגַ עְ ּתָ ּבְ חִ ּנָ ם, וְ כָ ל עֲ מָ לְ ָך הָ יָה לָ רִ יק - אִ ּלּו הָ יִיתָ ּפֹונֶ ה ּבַ ּתְ חִ ּלָ ה לַ ּבַ יִת הַ ּׁשֵ נִ י, הָ יּו מַ ּגִ יׁשִ ים לְ ָך אֹותָ ּה אֲ רּוחָ ה, ּובְ חִ ּנָ ם, ּבְ ֹלא ּכָ ל טֹרַ ח!.... סִ ּיֵם הַ ּמַ ּגִ יד מִ ּדּוּבְ נָ א זי“ע אֶ ת מְ ׁשָ לֹו וְ אָ מַ ר: ּגַ ם אָ נּו מִ תְ נַ הֲ גִ ים ּכָ ְך לִ פְ עָ מִ ים, עֹובְ דִ ים ּפֹה וָ ׁשָ ם ּומְ בַ זְ ּבְ זִ ים הַ רְ ּבֵ ה ּכֹחַ וְ עָ מָ ל ּבִ ׁשְ בִ יל לְ הַ ּׂשִ יג עֹוד מַ ּׁשֶ הּו וְ עֹוד מַ ּׁשֶ הּו, אֲ בָ ל ּבַ ּסֹוף מַ רְ אִ ים לָ נּו ּכִ י הַ ּפַ רְ נָ סָ ה נִ מְ צֵ את לְ מַ עְ לָ ה, מִ ּׁשָ מַ יִם ּפֹותְ חִ ים ּבְ פָ נֵ ינּו ּפֶ תַ ח ׁשֶ ל הַ ּצָ לָ ה ׁשֶ ּכְ לָ ל ֹלא חָ ׁשַ בְ נּו עָ לָ יו... וְ אִ ּלּו הָ יִינּו ּפֹונִ ים ּבַ ּתְ חִ ּלָ ה מִ ּיָד לְ אֹותָ ּה מָ קֹום מִ ּלְ מַ עְ לָ ה, ּכְ בָ ר מִ ּזְ מַ ן מִ ּזְ מַ ן הָ יִינּו נֹוׁשָ עִ ים, ּובְ חִ ּנָ ם ּבְ ֹלא ּכָ ל טֹרַ ח!... ּוכְ בָ ר מְ סֻ ּפָ ר עַ ל הרה“ק רַ ּבִ י לֵ וִ י יִצְ חָ ק מִ ּבֶ רְ דִ יטְ ׁשֹוב זי“ע, ׁשֶ רָ אָ ה ּפַ עַ ם אִ יׁש אֶ חָ ד הֹולֵ ְך ּבְ חִ ּפָ זֹון רַ ב. ׁשְ אָ לֹו הַ ּצַ ּדִ יק: לָ ּמָ ה אַ ּתָ ה רָ ץ ּכָ ל ּכָ ְך? הֱ ׁשִ יבֹו הָ אִ יׁש: אֲ נִ י רֹודֵ ף אַ חֲ רֵ י ּפַ רְ נָ סָ תִ י. אָ מַ ר לֹו הַ ּצַ ּדִ יק: וְ כִ י מִ ּנַ יִן לְ ָך ׁשֶ ּפַ רְ נָ סָ תְ ָך הֹולֶ כֶ ת לְ פָ נֶ יָך, ׁשֶ אַ ּתָ ה רָ ץ אַ חֲ רֶ יהָ לְ הַ ּׂשִ יגָ ּה? אּולַ י הִ יא נִ מְ צֵ את מֵ אֲ חֹורֶ יָך, וְ נִ מְ צָ א ׁשֶ אַ ּתָ ה ּבֹורֵ חַ מִ ּמֶ ּנָ ה... ְ ִנ ִינים ּ ׁש ַ ֵת ע ֶקב פ ָ ָר פ ּ
10 פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג פרשת עקב . י"ז באב תשפ"ג 11 ֵ ִלים ּ ּ ֶ את 10 ַ ה ֶה ְבד ִמ ְצאו עקב | לוחות הברית | משפטים | מצוות מזוזות | תפילין | שבט לוי ל ט מ צ ו ו ת פ ם מ ט ו א ר ק ש ז ס ז ב ה נ ח מ צ ת ל ו ח י ע כ ש ו ג ד ז ש פ א מ ז ב נ ת ו ח ל מ ע ש פ ט ם ת ה י ל י ן פ ץ ל ב י ס ב ד ב ע ט נ ו צ ל ת ע ר ת ק י ט י ע י ב ל ר י ב ם ת פ י ל י ן ק נ ת תפזורת 500-3050-03 ֹ! קו קופלה: ְּב ּרו ִ א ּתו כ ַּ ם... ד ֶ ה ל ָ ֶּכ ה מַח ְ ל ֶ ֹ ַּפ קו חידוד מאוצר התורה שאלה מפירוש רש"י חידוד לפשוטו של מקרא מי הוא האמורא שנהפכו לו חביות חומץ ליין? רב הונא. מניין לומדים תחית המתים מהתורה? "לתת להם" – "לתת לכם אין כתיב כאן אלא לתת להם, לאבותיכם שכבר מתו יקומו וישבו בארץ". )עשפ"ח( )יא, כא( באיזה פסוק מצינו את שם הפרשה? "עקב לא תשמעון בקול ה' אלקיכם". )ח, כ(
היו מנויים והפיצו 3303580-072 זיכוי הרבים גם אתה יכול! תרמו עכשיו וקבלו סופ”ש זוגי במגוון מלונות* *בתרומה מעל 200 ₪ לחודש בתי כנסת בעמדות נדרים פלוס בנק פאג”י בנק 52 סניף 183 חשבון 699918 באתר ערכים בית הארחה בית וגן מלון רמדה נתניה מלון ניר עציון מלון כינר גליל היו גם אתם שליחים בקירוב יהודים אל עולם התשובה גם אותך, שואלים שאלות על היהדות? ערכים זו התשובה מלון כינר גליל כ”א אלול. 23.9.7 3318245-072 שנה חדשה התחלות חדשות סמינר משפחות מלון פארק נתניה י”ד אלול. 23.8.31 3305599-072 אתגר לחיים סמינר רווקות בית הארחה בית וגן כ’ תשרי. 23.10.5 3318243-072 נפש רוח ונשמה מתחברים בירושלים סמינר רווקים אקדמאי בית הארחה בית וגן י”ט תשרי. 23.10.4 3318246-072 סוכות משפחתי בירושלים סמינר אקדמאי מיועד לציבור שאינו שומר תורה ומצוות להקדשת העלון חייגו: העלון מוקדש: לעילוי נשמה: ויולה בת אסתר // יואב בן אסתר // ברוך בן טובה // מאיר נתנאל בן ורדה בתיה לרפואה שלמה: אבינועם בן שרה // רחל בת עליזה // מלכה חיה בת לאה // סיגלית בת חנה להצלחה: יוסף בן אסתר // יצחק בן שושנה // שמואל בן שושנה // יצחק בן שרל לזיווג הגון: שרה בת רינה // זאב בן אסתר // מלכה בת גולדה חיה // ברכה בת פרחיה