אסיף
יצירות של
תלמידי
ליפתא
קיץ 2015תשע"ה
יקיריי,
מלמדיי,
אלכס,
בכל שנה אני נפעם ומתרגש מחדש מהאומץ והעומק של
המשתתפים בשיעור כתיבה יוצרת .זה מרגיש כמעט לא פייר
לקרוא למפגשים שלנו שיעור ,מצד שני היו אלו הרגעים
שלמדתי אולי הכי הרבה על עצמי.
להיות שם כשהמילים נוגעות בשפתי הדיוק ,כשהזכרונות
יוצאים מהקווים כשדמויות נולדות וחיות ונושמות .להיות
אתכם יקיריי בשיעורים האלה ,היה להיות הכי לקרוב למשהו
חי ומסתורי .משהו שעוד לא נמצאה לו המילה המתאימה.
אולי בשנה הבאה.
לאלה אסיה המנהלת ,על התמיכה והאפשור
לצוות "גרוטסקה" המקסים והסובלני
לכל משפחת ליפתא
למוזות
רויטמן אלכס
[email protected]
עורך ומנחה
שלמי תודה
פילינג 18 נועה
כריכה של זמן 42 ברייט
שלגונית 62
אני אוהב אותך 64 תגל
שלג 26 אליה-הלוי
דקירה 46
עצמי עם מלח ודובדבן 47 עדן
אולי רק היום 48 בן דוד
וזה כל מה שיש לי 50
דרך חלון ישן 28 דניאלה
לא יכול לחיות בלעדייך 40 גולדין
ראיתי לי הכל 60
בטעות 31 ריטה
ביקור מאוחר 41 קלמיקוב
רק עוד שנה 58
אליו /אליה 32 שלומי
פעימה חשוכה 37 קליין-פרנקה
איתה 30
בחוץ 34
שקט .סבא שלי מת 35
וקראתי לכך אהבה 38
בוהן שיוצאת מישבן של מזגן 39
אנטיקיטש 6 טל
חג מולד 52 ג'והארי
לכל אחד היריקה שלו 54
תפילה לימים הנוראים 55 דניאל
וזה כל מה שיש לי 7 ששון
שוקולד 8
סירחון של אהבה 9 מרים
לשבור את הלב 27 שמאי
הצדיק ואני 10
אריק 56 דוד
צוקרמן
הוא ילד מלא 11
הם מסתכלים עליי 14 רבקה
הוא שנא לכתוב 16 אדריאן
הגל המושלם 25
אמא ואני 12 אבי
ארטישוק 20 פיסרבסקי
שד ,שלי22 .
"שלוש שתיים אחד ..חיוך" 24
ילדים בתוך קמטים 43
תחנה אחרונה 44
וקראתי לכך אהבה 66
וקראתי לכך אהבה 17
דניאל ששון וזה כל מה שיש לי
וזה כל מה שיש לי,
נפש זורמת כמו חלב לבן,
שנשפך מכד שקוף שכל אחד יכול לראות.
זה כל מה שיש לי,
צחוק שמתגלגל כמו אבן כבדה על אדמה בוצית.
7
טל ג'והארי אנטיקיטש
אני מרגישה את היד ,את העצם ,מפרק ,עצם ,מפרק.
לאט לאט השרירים המוצבים על הכתפיים נדרכים.
אני מרגישה בעצמות הלחיים ,חזקות ושבריריות.
ובלי לראות זה שוב קורה.
נוזל חם ודביק בכל סיבוב של הלשון שלו.
הקיטש ,הקיטש ,הקיטשיות המחורבנת שמציפה אותנו,
זה מגעיל אותי ,בדיוק כמו שמתוקים מגעילים אותי,
אבל אני לא יכולה לעשות כלום.
הדביקיות הזו מצמידה אותי אליו.
עוד מעט ושוב יעלה בי זיכרון של הנשיקה הראשונה.
חלחלה ,לימון ומלפפון חמוץ.
אהבה בטעם של סלט.
6
דניאל ששון סירחון של אהבה
אני נזכרת בך ,במגע כף ידך על גבי .הליטוף העדין שמעביר בי
צמרמורת ממכרת וגורמת לי להמשיך לרצות .שפתך על שפתי.
חלל פי מתמלא בטעם מתוק ועדין ,על גבול הלא מורגש .אני
נזכרת בך עכשיו .אבל ברגע שהזיכרון משמיע את קולך עולה
בי בחילה .קול צורב וצורם הבוקע מפה ענקי ומצחין ,ריח של
חלב חמוץ .קול דק וארוך מפה של גבר גבוה כל כך .הזיכרון לא
מניח לי .הסירחון יוצא מכל נקבובית בגוף שלך .ריח של כלב.
ריח של זוהמה .ריח של רוע של חוסר רחמים.
ראיתי אותך .עמדת שם בפינה ,לא היה קשה לפספס אותך .את
השיער הארוך והצבוע בגווני תכלת בוהקים .עמדת שם ,מסנוורת
בשפתייך שנצבעו גם בצבעי שמיים .בשמלה ורודה ומגפיים,
ענקיות ושחורות .הרגשתי את השנאה שעולה בך שהרתיחה את
המים בפתח הביוב שעמדתי לידו .אני נזכר בך.
9
דניאל ששון שוקולד
הנה אנחנו שוב כאן בסופר .כמו בכל שבוע אני יושב בעגלת
קניות .אני לא רוצה לשבת כאן .אבל אמא לא נותנת לי לקום.
"תשב בשקט" .היא תמיד אומרת לי ולובשת פרצוף של נעלבת.
הראש שלה בתוך רשימת הקניות .אני מנסה להציץ ואולי להזכיר
לה אבל לא מצליח .אני רוצה שהיא תדע שאני חכם .אני לא
מצליח ,זה לא מובן.
היא נעלמה .אני לא רואה אותה .המדפים גבוהים ואני נמוך.
אני חייב למצוא אותה ,אם אני אעשה רעש היא תכעס או שאולי
פשוט תבוא" .שקט חמוד ,אני כאן" היא שמה עליי את היד.
יופי ,אני צריך להמשיך .צריך עכשיו לבכות ולבקש שוקולד.
אני יודע שהיא לא תרשה אבל אולי היא תלטף אותי שוב ותתרכז
בי קצת" .אני לא מרשה שוקולד ואתה יודע את זה" ברור שאני
יודע את זה ,אני לא טיפש .אבל אסור לי לוותר למרות שהגרון
כבר כואב לי .כולם מסתכלים עליי .יופי זה עובד .היא נשברת
"הולכים לקופה ואז הביתה ואתה מקבל שוקולד".
כשאנחנו יוצאים מהסופר אני מסתכל עלייה והיא נראית עייפה
ומאוכזבת .זה בגללי? אני מציע לה את השוקולד אבל היא
אפילו לא מסתכלת.
שוב עשיתי את זה.
8
דוד צוקרמן הוא ילד מלא
הוא ילד מלא,
מלא מבפנים,
הוא חושב שהוא מלא מבחוץ
הוא שומע את זה מלא.
הוא מתמלא בזה,
אנשים ממלאים לו את הראש בזה,
והוא ממלא לו את הגוף בזה.
אתה אפס מלא כזה.
11
מרים שמאי הצדיק ואני
מתקרבת בצעדים איטיים לעברו.
נופלת על הברכיים ומתחילה לבכות ולבכות בלי סוף.
אני מרגישה מכה ונבהלת,
חושבת שהאבנים על הקבר קמו לתחייה.
אני מסתובבת ורואה מאחורי מישהו גבוה עם פאות ארוכות וקצף
בפה צועק עליי שיקצע! שיקצע!
אני נדלקת בקלות .קמתי ,ניגבתי את הדמעות וצרחתי עליו.
החברים שלו הגיעו משום מקום ודחפו אותי.
הייתי חסרת אונים.
ואז האדמה התחילה לרעוד.
הקבר התנפץ ומתוכו יצאה הנשמה הצועקת של הצדיק.
הרגשתי שמתוכה יוצאות הדמעות שלי.
הוא העיף אותם לכל כיוון והם המשיכו להיגרר
עד שעלה לי חיוך.
הסתובבתי אליו והודיתי לו.
התפללתי שייתן לי כח ,שייתן לי שמחה,
אהבה ורצון לעשות טוב.
הרגשתי שהיד שלי נפתחת והאבן שהחזקתי חזק
נופלת לאדמה ומתנפצת לרסיסי דמעות.
10
רבקה אדריאן אני מפחדת כל כך ,אני רוצה לצעוק אבל הקרח בתוך הגרון,
מטהר לי את מיתרי הקול .אני בפנים עמוק עמוק בתוך הקור.
לא זזה .לא חושבת .מרגישה אותו מתקרב לי ללב .משותקת.
מתה .אני שוחה בתוך דם ,מתפתלת .עוד שנייה אני יכולה כבר
לבכות .יד גדולה מושכת אותי החוצה .אני כול כך קטנה .לא
מכירה את עצמי .מתחילה לשכוח .אני רוצה לזכור .זה עוזב
אותי לאט לאט.
אני חיה אמא .אני חיה.
13
אמא ואני
בתוך תא מכוסה ווילונות דקים נשמעו צעקות כאב ובכי רועמות
המזכירות סופה לועגת ורשעה שאינה מוכנה לעזוב .בתוך החלל
הקטן של התא הסתובבו להם שומרים ירוקים ומפחידים כשידיהם
מכוסים בדם ועל פניהם הבעת פנים רצינית .כל כך חשופה
היא הייתה ,כל כך פגיעה ושברירית ,מתפתלת במיטה ,מתחננת
שיגאלו אותה מייסורי האושר.
בתוך חדר הווילונות הקטן והצפוף ,בתוך רעש מחריש אוזניים,
יד חמה גדולה ,אוהבת וחזקה החזיקה לה את היד ,כאילו שותפה
לכאבי התופת שהרגישה.
צליל מתוק וכואב נשמע פתאום ,צליל ראשון של קול תמים,
שילוב מנצח בין שני אוהבים.
היא לאט לאט נסגרת ,חוזרת לעצמה ,מתנשפת ומזיעה ,היא
רוצה שקט אבל היא לא יכולה ,ידיים גדולות לקחו לה את
האושר הכואב.
היא רוצה לצעוק אבל אין לה כבר כוח .הכול חשוך .היא פותחת
עניים לעיני האהבה שהרגישה עוד לפני שהיא פגשה את האושר
הכואב.
ואני מעדיפה לעצום עיניים ,ככה אולי זה פחות מפחיד .יד
הקרח שורטת לי את הגב ,אבל אני שותקת ,לא מוציאה הגה,
נותנת לקור לעטוף לי כול איבר ואיבר בגוף ,אני מרגישה אותו
בריסים ,בשפתיים ,בציפורן של האגודל ,בהכל.
12
דוד צוקרמן אני לא אמא כי אני לא רוצה להיות אמא.
אמא!
אמא!
אמא!
שיט .אני חושבת שאמרתי את זה בקול.
שיט .מקווה שהוא לא שמע אותי.
עכשיו לחייך חיוך נורמלי ולקום .לא קרה כלום.
לא קרה כלום.
לא קרה אני אמא.
אני לא אמא!
הוא לא הילד שלא רציתי.
תפסיקו כולכם להתסכל עליי!
15
הם מסתכלים עליי
יש פה ילדים ,הם מסתכלים עליי .הם מחפשים ,אבל מה? אותי?
אני לא יודעת .לא נראלי כל הדבר הזה .למה הוא מסתכל עליי?
אחד מהם לא מזיז ממני את המבט .מה הוא רוצה? אולי זה בגלל
הכובע החדש שלי? כן .זה בטח בגלל הכובע.
הוא כותב .מעניין מה הוא כותב? למה הוא כותב? הוא כותב
עליי? הוא כותב רק על הכובע? אני שונאת את הכובע.
אוי ,הסיגריה .כמעט שכחתי מהסיגריה .נשאר רק עמוד של אפר.
הוא קם .הוא מתיישב .הוא קם ומתיישב על ספסל אחר .הוא
מתרחק משאר הילדים .הוא חושב .הוא חוזר לכתוב .הוא שוב
מסתכל עלי .מה? מה הוא רוצה?
עכשיו אני כבר לא יכולה ,לא יכולה לחזור ולקרוא ,הוציא לי
את כל החשק .הוציא לי את הריכוז ילד מניאק .די ,אסור לי
לקלל אותו ,הוא לא אשם ,זה אני .אבל למה הוא מסתכל עליי?
אני אזוז ,הוא מלחיץ אותי .ילד קטן ומניאק ומלחיץ .המבטים
שלו .מזכירים לי את הסיפור של יעל ובעלה .שיט שיט שיט,
למה נזכרתי בזה עכשיו? אסור לחשוב על משפחה .רק לא על
המשפחה.
אוקיי .דשא.
אוקיי .יום יפה.
אוקיי .פאק.
אני הולכת .לאן אני הולכת? לאן? אני הולכת לאמא.
אוקיי .שיט.
שיט .למה אני לא אמא?
14
אבי פיסרבסקיוקראתי לכך אהבה
כשכל האור יוצא מתוך חור קטן בקיר.
כשהחושך בולע את כל מה שחשוב.
החור נשאר והאור עוד שם.
זוהר חזק ,וחזק יותר וחזק יותר וחזק יותר.
עד שהוא נכבה.
וקראתי לכך אהבה.
17
דוד צוקרמן הוא שנא לכתוב
ניסיתי להגיד לו לעזוב אותי ,ניסיתי להגיד לו שאני לא טוב
בזה ,ניסיתי לומר לו שאני לא אוהב לכתוב.
אבל אין ,הוא לא משחרר .פחדתי שתישאר לי בסוף צלקת ,פחדתי
שאני אצטרך תרומת דם ,אבל זה לא מזיז לו .הוא יושב לי פה,
פה על הצוואר ,תופס בשערות ושותה ושותה ושותה!
אני לא מבין ,כמה הוא יכול לשתות?! מה הוא גמל? ניסיתי
להעביר נושא ,שיפסיק לחפור אבל הוא לא מוותר לי.
חשבתי שזה לעולם לא יגמר ,לאט לאט ואז מהר מהר הוא גדל
וגדל ואני מצטמק ומצטמק ,נכנס לעצמי .העיניים מתמוססות
ונשאבות ,כל שערה ושערה נתלשת מהשורש בכל הגוף ,הכל
נשאב לתוך הפה הקטן שלו והדברן שלו .אני רואה את הקירות
מסביב נסדקות ,את קורות העץ שצועקות מהכאב והלחץ.
ואז אני מבחין בחריץ הקטן של הישועה שלי .אני מנסה בכל
הכח לזחול על הרצפה לכיוון חור המנעול ,נאחז במסמר שתוקע
אותו לד..
16
נועה ברייט נוזלים צהובים משפריצים החוצה .קללה ,קללה ,קללה.
אבל בראש שלי הפטור .כי כשדברים מתחלקים להיררכיה אדם
צריך לדעת לטפס ,ופה במיוחד עם כל העלק אחדות והדימוי של
שיתוף פעולה ואחים למען מדינה ,למען מולדת ,למען לאום ,זה
הכל ערימה של בולשיט ,פיסות פיסות של פסוריאזיס .פיסות
פיסות של קברי אחים .פיסות פיסות של רגליים דורכות על גופים
יתומים מרוח של מלחמה.
ואחרי הכל את הידיים שלי ינקו נקבות מטופשות בפילינג בריח
וניל כלשהו ,טיפול קומפלט שישיב את הנזק המרוח הזה ,היד
תגליד .אמריקה מחכה.
אבל בראש שלי שלוש שנים של קילופים.
19
פילינג
התיישבתי בזריזות על גבי המכסה של האסלה .אני טורק
אחרי דלת מקושקשת כתובות של שעמום ובדיחות של
החבר'ה .יש לי בול חצי שעה של הפסקה ,אני מפשיל את
השרוול של ידי השמאלית ,החזקה אך הפגומה מבין השתיים.
מתחיל לקלף.
אני מקלף ומקלף ומקלף ,הריצפה והפח הלבן שאני מנסה לכוון
אליו –בלא הרבה הצלחה הייתי אומר -מתמלא בחתיכות המצהיבות
של העור הפצוע שלי .אני חותך נייר במרקם של זכוכית ,כן זה
בתקציב של המדינה ,ומשפשף חזק יותר על גבי כף היד שלי.
אני מתמלא בדם .הדם חם כמו בתבשיל העומד לילה שלם על
פלטת שבת מזדיינת .אני מנסה ממש חזק שלא לצרוח ,היד שלי
איבדה צורה של יד אנושית ,פתוחה לגמרי ,אני יכול לראות
חלקים מהבשר שלי מתחילים להציץ ,מקבלים בזווית מרקם הזוי
של עיסה ,מקומטים ורכים כל כך .אני מייבב למראה הדוחה הזה
אבל ממשיך לשפשף לקלף לשפשף לקלף .מורח כל הפרשה של
הפצע הפתוח ,המתפשט לאורכי האצבעות העדינות שלי.
אבל אני ,אני אני סובל וצריך את הפטור הזה ,אין מצב אין
מצב ,אני צריך את הפטור הזה ,רק חוזר ומזכיר לעצמי .וכאב
לא כאב ,אני חותם את הפטור הזה .וזין על ידי הרוקחת היפות
שלי ,כשאעוף מפה יהיה עולם שלם של שקט בדרום אמריקה,
עד אנאלולו ,עד קיבינימט אני אגיע ,רק לא פה ,לא פה כשהכל
מתחיל ונגמר במדים שלי ,ביום שמתחיל אבל לא נגמר אף פעם,
עוד שנה וחצי ,זה נשמע מעט ,אבל במונחים של שפיות אני טס
להתייחדות עם גופים זרים שלא ברא השטן.
18
רבקה אדריאן ברמת גן
רוצה ניסע לרמת גן?
מה איבדנו ברמת גן?
תבדקי בכיסים אולי איבדת שם מישהו,
שיט ,באמת אבד לי הפלאפון
הלו?
הלו?
שלום ,מה יש ברמת גן?
סבתא שלי חיה שם
נשאר לה ארטישוק אחרון.
21
ארטישוק
יאו תראי עננים
איפה?
פה פה על הדשא
דשא?
כן
מה כן?
כן על העננים שעל הדשא
זה בכלל לא עננים זה שערות סבתא
אני מתגעגעת לסבתא
איזה סבתא שלי או שלך?
שלך כמובן
ומה קרה לסבתא שלך?
מתה.
באמת?
כן.
באסה.
חבל ,היא הייתה נראית בול כמו ארטישוק
מה זה ארטישוק?
זה ארטיק אבל שהוא בשוק
את צודקת ..היא באמת נראית קצת כמו ארטישוק
נכון ,בא לי ארטיק
ארטיק זה אוכל?
מה פתאום
אז איפה נולדים הארטיקים?
20
רבקה אדריאן הפעם אתה באמת תישאר שם שד קטן שלי .הבכי הקורע שלך
בלילה כבר לא יפריע לי כמו פעם ,וגם אם אני אמשיך לחלום
שאמא מתה כול לילה ,אני לא אשחרר אותך שתבוא לחבק אותי,
כי אני יודעת שזה רק חלום שאתה המצאת.
אתה שד קטן אתה תמיד תהיה תישאר רק שד קטן.
אבל מהיום אתה כבר לא שלי.
23
שד ,שלי.
אם אתה חושב שאני לא הרגשתי אותך עוד ממזמן שד קטן שלי,
אתה טועה .אני בחרתי להתעלם ממך ,גם כשהיית מלטף לי את
הגב לאט לאט או מתלבש לי על העדשה של העין ,אני תמיד
ידעתי שאתה שם.
זה מוזר לי שאף אחד בבית לא מרגיש אותך אתה יודע ? שאתה
מתחזק עם כל כוס קפה של אמא בבוקר ,וג'ויינט בפה של
אבא בערב ,ורק אני רואה את זה .לא אל תעשה לי עכשיו את
הפרצופים המסכנים האלה ,אתה יודע כמה אני חלשה וזה לא
פייר כי אני שונאת אותך כל כך ,לא מגיע לך שאני ארחם עליך,
אתה לא מניח לי לרגע שד קטן שלי.
תגיד זה באמת נעים לך? תענה לי שד קטן שלי ,אתה יודע
שבגללך אני שומרת את כול הקבלות של הנסיעות באוטובוס
כי אני יודעת שאתה תראה אם אני אזרוק אותם על הרצפה ,או
מדביקה מסטיק מתחת לשולחן בבית ספר .בגללך הידיים שלי
מסריחות מבדלי סיגריות כי המצפון שלי צועק שאסור להעיף
אותם לאוויר בהתנשאות כול כך מספקת.
אבל זהו .אני משאירה אותך פה שד קטן שלי ,למטה למטה
במרתף ,בין תמונות ילדות ישנות ,אולי תמצא שם שמחה תמימה
ומעורפלת או שכבר את זה הספקת לאכול .אל תדאג שד קטן
שלי ,אני אזכר בך בכל חיוך מזויף למורה ששואל אותי מה שלומי
ובכול פעם שאני אשים את התיק שלי במושב השני באוטובוס
בשביל שאף אחד לא יישב לידי.
22
דוד צוקרמן הגל המושלם
עומד על הסלע שלי .מסתכל על הים היפה ,מחכה לגל המושלם.
החברים שמחכים לי כבר במים .אני חותר לכיוון הפיק .יורד את
הגל הראשון וכבר יודע כמה כיף זה .מנסה להדחיק את המחשבה
על הכעס כשאני לא מצליח ,כשיותר מדי צפוף ,כשמישהו הורס
לך גל ובמיוחד כשאתה תקוע למטה כשבא סט גדול ,חולפים
בי גלי עצבים שאי אפשר לתאר.
ואז הבוקס מהגל ,המשיכה מהגל ,המערבולת שמושכת אותך לריף
העמוק .אחד ,שתיים ,שלוש ,ארבע ואני עדיין מתחת למים לא
יוצא ,לא נושם ולא מפסיק להוציא את הכוחות על מלחמה שלא
שווה את המאמץ אבל אני לא .טיפש .חושב שיש לי סיכוי אז
אני ממשיך ,ממשיך עם האמונה הטיפשה הזאת שיש לי סיכוי
לצאת מזה ,סיכוי לחיות זהו זה ,סיכוי לחיות ,זהו ,זה השלב,
זה השלב שבו אתה משלים עם העובדה שאתה לא תנשום יותר .
מה?! ככה ,סתם ככה ,אם היית יודע היית עושה את זה מזמן
ורק עכשיו אתה עושה את זה .התחושה הזאת של השחרור היא
מרגישה טוב ,היא מרגישה נכונה.
חותר למעלה .ים של שלוש ,גלים של אוקינוס משמיעים לך
את הלב פועם ,מרגיש את הראות מתמלאות במים בקושי יכול
לפתוח את הפה ,מרגיש את השרירים מתחילים לכאוב ופתאום
אתה ההבנה שאתה עדיין לא נושם שאתה עדיין מתחת למים.
לוקח נשימה עמוקה יותר וממלמל החוצה "לא יכול יותר" .גל
קטן לוקח אותי בידיים ונותן לי להרגיש את החוף.
עומד על הסלע שלי .מסתכל על הים היפה ,מחכה לגל המושלם.
25
רבקה אדריאן"שלוש שתיים אחד ..חיוך"
האור של הפלאש סנוור אותי קצת" ..מקסים" אמר הצלם.
שמתי לב שאבא לא הסתכל לעבר הצלם .ידו רק ליטפה את
ראשי ועיניו הסתכלו לעבר נטלי .היא התיישבה בכיסא של
גדולים ,הרגשתי שאבא פחד שאולי נטלי תיפול מהכיסא ודעתו
הייתה מוסחת.
חמש דקות לפני שהצלם בא לצלם אותנו ,אבא ואמא התחילו
לריב .אני לא יודע למה ,הבטן של התהפכה .הרמתי את נטלי
על הידיים וחייכתי אליה חיוך או שאולי בעצם חייכתי לעצמי,
מנסה להתעלם מהריב המטופש שלהם עכשיו.
"אורי בוא ,מצטלמים" שמעתי את קולו של אבא.
"אבא אתה תעמוד פה ליד ..ואתה איך קוראים לך חמוד?" הצלם
שואל אותי "אורי" אמרתי "ואני לא חמוד" מלמלתי לעצמי" .אוקי
אז אורי תעמוד בבקשה בין אבא לאמא חמוד טוב?" שוב פעם
חמוד" .זה לא נגמר" אני שומע את אמא אומרת לאבא בשקט
ושמה את נטלי על הכיסא.
"שלוש שתיים אחד ו ..חיוך"
סטופ ,פריז ,תמונה.
משפחה אוהבת וחיוך.
מצחיק אותי.
מתחת לחיוך מלא שיניים ,נמצאת אמא עצבנית.
מתחת לפרצוף מחייך נמצא ילד קטן וחמוד שבטנו מתהפכת.
אבל אני שמח .עוד כמה שנים אני אראה לנטלי את התמונה,
היא בטח לא תזכור אבל אני יהיה שם ,אני אצייר לה זיכרון של
משפחה אוהבת ופלאש שמסנוור את העניים.
24
דניאל ששון לשבור את הלב
הידיים הגסות שלו ,נראה כאילו הן מסוגלות למחוץ כל דבר.
רק שלא יתקרבו אלי .הפטיש הזה כל כך גדול וחזק.
הוא מתקרב ממש קרוב ,אני מרגישה את הנשימה שלו על הלחי
שלי אני לא מסוגלת לנשום הידיים שלו עפות למעלה בפתאומיות
הן חוזרות למטה.
העיניים שלו ריקות וחסרות רגש .המכה פוגעת בי .כאב פתאומי
מפצח לי את הלב רסיסים של זכוכיות עפות לכל עבר ונוזל אדום
נשפך ונהפך אט אט כהה יותר עד שהופך שחור.
דמעה חסרת צבע נשפכת לי מהעין.
הפטיש מרוח בנוזל הסמיך הוא מרים אותו ומנחית עוד מכה כדי
לוודא שהוא נשבר ולא יחזור להיות .הוא מנגב את הפטיש בקצה
חולצתו מביט בי מבט חסר רחמים מסתובב והולך למצוא את
הקורבן הבא שלו .אני יושבת על הרצפה הקרה בין כל הרסיסים
מנסה לאסוף ולהרכיב חזרה.
הידיים שלי מתמלאות חתכים קטנים אבל לי לא אכפת אני
ממשיכה ,אולי אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי לפני שהוא הגיע.
רק צריך למצוא את כל החלקים ,גם את אלה שנמרחו על הפטיש.
27
תגל אליה-הלוי שלג
זה שירד אתמול בלילה
זה שהקפיא את חתולי הרחוב
זה שגרם לילדים לחייך
לבנות להם חבר חדש שיחייך יחד איתם
זה שכיסה את הגגות במעטה אוורירי
זה שנועד להיות לבן
נותר אפור בשולי הכבישים.
26
עדן בן דוד היא מביטה למטה ורואה את האדמה ברורה כל כך .האדמה קוראת
לה לברוח איתה" .הכל עדיף כבר היא חשבה ..בלי לחשוב יותר
מידי היא מרימה רגל נעזרת עם היד ונעמדת על הקצה .היא
מתחילה לספור עד ..2..3 .3בום.
נטרקת הדלת בעלה צועד לתוך הבית הרגליים שלו כבדות ועושות
רעש בכוונה בכל צעד שהוא עושה" .לילה מה את עושה?!" היא
לא יודעת מה לענות ,בעלה מתקרב לעברה היא מתחילה לגמגם
"א..אני","..בואי לפה מייד משוגעת" בעלה צועק ותופס לה את
היד ומושך אותה לעברו .היא יודעת שהוא לא יכול לסבול את
הסומק שלה בלחיים .הוא מתחיל להכות אותה חזק והיא במקום
לצעוק מרימה את הראש שלה בקצת .מחפשת את הנקודה הנקייה
בחלון שדרכו אני אראה אותה ,הרבה שנים אחרי שהסומק יעלם.
29
דרך חלון ישן
אני עוברת לידו בדרך לבית ספר כל יום בלי לעצור אפילו לרגע.
אבל היום אני מסתכלת על הבית הזה ,הבית העתיק הזה .הצבע
שלו הפך עם השנים לצהוב ישן .הצינורות מבחוץ כבר חלודים
ומתפוררים ,כמו האדמה שמחזיקה את הבית .מהחלון תלויים
חוטים שצריכים להחזיק כביסה לייבוש .הכל בדיוק אותו דבר.
ממש כמו שהיה אז.
החוטים האלה שמשו גם את לילה .הערבייה העייפה שגרה פה
פעם .הנה החלון שהיא הייתה תמיד מביטה דרכו .החלון הגדול
עם הזכוכית המלוכלכת .עשן סיגריות של בעלה היה כל כך כבד
שהוא נדבק לזכוכיות .מאחורי החלון יש ריבועים של סורגים,
שלא נותנים לה מקום לחלום.
היא פותחת את החלון ותולה את הכביסה כמו שהיא עושה כל
יום אחרי שהיא שוטפת את הרצפה ואת כל הבית ,עושה כלים,
היא חייבת למהר כדי להספיק להכין ארוחת ערב .הארוחה עדיין
לא מוכנה והיא מתחילה להרגיש את הלחי בוערת .אין ילדים
קטנים שמושכים לה בסינר ,יש רק את הלכלוך שהיא לא מצליחה
לקרצף מהחלון.
היא מזיזה את הראש ומציצה אל גינת המשחקים הקטנה שיש
מתחת לבית ושומעת את הצחוק של הילדים שמשחקים בו .היא
מרימה את הראש ,מקרבת את האף אל החלון ומוצאת פינה
נקייה .מסתכלת אל השמיים רואה את העננים זזים ומבקשת
משהו בשקט .שוב הלחי בוערת ממבוכה.
28
דניאלה גולדין בטעות
הוא היה עוד אחד מאלה שנולדו בטעות .אחד מאלה ש"הפילה
החסידה" .מאלה ששולחים לבחורות בפייסבוק "מכירים?" עם
מבנה גוף גדול ומבט של נוכל בעיניים .כינויו בשכונה ובמשפחה
היה 'הטעות' .את החלון הוא שבר בטעות ,לאחיו שבר את היד
בטעות והוא והחברה היו צריכים לעשות הפלה כי קרתה טעות.
אמו הייתה 'זמרת' .זמרת ברים ומועדונים .כל יום בשעה חמש
אחרי הופעת הצהריים הייתה יושבת על הבר ומחזקת את בטחונה
עם כוס של ויסקי שהוא הרי תרופת סבתא לצריבה בגרון .כשהיה
קטן ,היא הרגישה כל תזוזה שלו ברחמה .היא זוכרת את היום בו
צמחו לו הציפורניים והוא ניסה לקרוע את השלייה .את הרגליים
שכמעט שברו לה את הצלעות .היא זוכרת איך עיניו הביטו לה
בתוך הנשמה.
בשעה חמש כשהייתה יושבת על הבר היה לה שותף חדש .אותה
ה'טעות' הרגישה הכל ואף התחברה למתרחש סביבה .הוא שלט
בה ובמה שהייתה עושה .כשהייתה שותה שוט של ויסקי זול ולא
מוכר הוא היה מתעצבן ובועט בה עד שהפסיקה ,אבל כשגבר היה
מזמין לה כוסית של משקה איכותי ויקר היה יושב שם בשקט
ונהנה מהטעם.
אם הייתה מעשנת סיגר הוא היה לוחץ לצאת החוצה ,אבל סיגריות
בטעמים הוא אהב נורא במיוחד את הוניל ,כשהעשן היה נכנס
הוא היה נרגע ומחכה לשכטה הבאה.
אם תשבו פעם בבר ותשמעו כוסות נשברים ואנחות משתחררות
בטעם וניל תדעו שלבר הזה הגעתם לגמרי בטעות.
31
שלומי קליין-פרנקה איתה
ריח מתוק וחריף של בושם
שמדגדג לי באף.
ידיים רכות ,חמות
עוטפות אותי כמו שמיכה.
אנחנו באותו גודל
אבל לידה אני קטנה.
העור שלה עייף ,כבר לא מתוח וצעיר,
בד משי שנח על גופה.
דמעה מלוחה נספגת בחולצה,
משאירה כתם כהה ורטוב,
ואני מרגישה את האחיזה,
עדינה אבל תומכת
מחזיקה שלא אפול.
אני סוף סוף רגועה.
30
ריטה קלמיקוב אליה
המכתב שלך שכב על ערימת הספרים שעל השידה.
לא מצאתי את הזמן לקרוא אותו ,אולי בכלל לא רציתי .ביליתי
זמן רב בניסיון להתחבא ,אך כל ניסיון נכשל ,השדים תמיד מצאו
אותי ועינו את מחשבותיי.
הזמן שעבר היה חסר תכלית ,כל יום הרגשתי כאילו אני הולך
בלי סיבה על מסמרים שדוקרים את נשמתי.
בחוץ ירד גשם של אכזבה שהציף את הרחוב וגרם לכולם לסגור
את החלונות ,אנשים שהתקווה חשובה להם .אני יצאתי כי התקווה
שלי כבר מזמן נעלמה יחד עם הציפייה .השעווה נטפה לעבר
אצבעותיי מהנר שהדלקתי והשאירה לי כוויה נעימה.
אני מנסה להתחמק כמו שאת עשית ,אבל ככל שאני מתרחק אני
מתקרב עוד ועוד אל הקצה ולא יודע אם לקפוץ או ללכת חזרה.
בכנות ,לא ציפיתי למכתב שלך ,אבל בכל זאת חיכיתי לו .חלק
בגופי היה אחוז חרדה ,החלק האחר ,שמחה.
ועדיין,
לא ידעתי מה להרגיש.
אני עדיין לא יודע.
33
אליו
כבר הרבה זמן שתכננתי לכתוב לך ,אך ידיי סירבו.
חודשים התבזבזו להם אבל לבסוף הן נכנעו.
הדף שאני כותבת עליו היה מלא בקשקושים חסרי ערך שמחקתי,
ועכשיו ,המבוכה מדברת במקומי.
הריח המעופש של הדף התגלגל כמו ילד שמח סביב החדר.
המילים שניסיתי לכתוב שברו את השקט הנפשי שלי.
האותיות לא יצאו כרצוני והתחילו למרוד נגדי.
המחשבות נטשו אותי בכאוס שיצרתי.
וככה נשארתי עם עט ביד וראש חלול שהתמלא בדאגות.
בינתיים ,השלג שפקד את הטבע הספיק להפשיר ולחוות את החיים
החדשים שנוצרו ואת החיים הישנים שהתפוגגו.
ואני עדיין סמכתי על העט שיעשה את העבודה במקומי אך הוא
כנראה הצטרף למרד.
אולי זאת הבעיה ,אני לא יכולה לזרוק על מישהו אבן ולצפות
שהוא ייסחב אותה בשבילי ,ואני לא יכולה לשתוק עד שיבינו
אותי.
32
שקט .סבא שלי מת
סבא שלי מת.
אחר הצהריים הטלפון צלצל ,קפצתי ממקומי אני לא רגיל
לקבל טלפונים.
לרוב רק אמא מתקשרת ,היא שואלת אם יש מספיק מה לאכול,
אם אני צריך עזרה במשהו ,בישול או נקיון הבית.
לפעמים גם סבתא שלי מתקשרת ,שואלת שאלות עם ח' וע',
ולעתים אפשר להריח את ריח הסחוג והחילבה דרך קו הטלפון
המטייל על מאות קילומטרים.
גם היום היא התקשרה.
סבא שלי מת.
סבא שלי מת ואני לא מרגיש כלום .אני לא מופתע ,הרבה זמן
הוא חולה .היה חולה.
סבא שלי מת ואני מרגיש רק ריקנות.
הרבה זמן ישבתי על כיסא המחשב ,בוהה במסך השחור.
אני יודע זאת לפי האור שהתעמעם ונעלם ,והוחלף בחושך העוטף
והמאיים.
"סבא שלי מת!!!!"
אני צועק .מקווה שאני אשמע.
אני יורד למטה ,לסמטה החשוכה ,הולך בעקבות המוזיקה ,ככל
שהמוזיקה גוברת ,אני יודע שאני מתקרב.
קבוצה של בחורות מתנדנדות עוברת לידי ,כל אחת מהן צוחקת,
חוץ מבחורה אחת .המבט שלה עובר על כל הבניינים ,כאילו מחפש
מחסה .לשנייה המבטים שלנו משתלבים ,העיניים שלה אדומות,
מבכי או מעייפות ,או שאולי לא הסתפקה במשקה המשכר.
35
שלומי קליין -פרנקה בחוץ
הוא הולך מצד לצד,
כאילו מחפש משהו.
מדיי פעם הוא נובח,
רק כדיי שייזכרו שהוא נמצא ,שהוא שומר.
הכלב הזהוב נמצא בחצר,
כל מי שעובר ברחוב רואה אותו.
אבל את הבעלים?
כאילו לא היו.
עץ קלמנטינות נמצא שם בחצר,
הוא עמוס בפירות,
ירוק ונקודות כתומות.
עשבים ממלאים את האדמה,
טריים כאילו רק אתמול ירד מבול.
צמחים מטפסים מציירים על הקירות
מסתבכים אחד עם השני
ויוצרים קשר.
החלונות והתריסים סגורים.
שומרים שאף אחד לא ייכנס,
או ייצא.
34
ריטה קלמיקו פעימה חשוכה
הפנס היחיד שפעם ,האיר אור לבן שצרב את עיניי אך גם הוא כבה.
החושך הביא איתו את זעקות הצרצרים הזעירים ואת יבבות שוכני
הלילה ,הסהרוריים ,המיואשים.
מהספסל האחר נשמעו צעקות השתיינים ששברו בקבוק זכוכית
בפעם השלישית ,והרסיסים שהתפזרו נצצו בתוך הלילה .מבטיהם
העגומים של האנשים שעברו ,החביאו סודות שנשמתם הפגומה
לא יכלה לשאת.
כולכם עוברים פה .מזיזים רגליים קלות בשמש של היום,
לא טורחים להקשיב למקום הזה מתכונן ללילה .בלילה יוצאות
הנפשות המעורערות ממקום המסתור שלהן ומתהלכות לצדי
הבניינים ,בתקווה שלא ישפטו אותן .בלילה אני יכולה להרגיש
את הרוע שהזרקנו לתוכו ,מציף את האטמוספירה הקרועה.
ספרתי את הכוכבים בשביל לקטוע את הפחד ששרר בתוכי ,הרגשתי
איך לבי מצטמק מכוכב לכוכב .הפניתי את מבטי אל הספסל,
שמות והבטחות רבות של שקר היו חרוטות עליו.
התסכול לפתע הכה בי ,והלילה התעלק אל המעיים שלי כמו
דיבוק ,שום טקס פגאני לא יעזור.
כמו צל חרד שמנסה לברוח מעצמו אך מבין שאין לאן ,התעטפתי
לתוך עצמי.
לא פחדתי ממנו ,פחדתי ממה שהוא מחביא.
37
שלומי קליין-פרנקה אני ממשיך ללכת ,המוזיקה מתחזקת ,מגיעה מתוך בר קטן
שנמצא בפינת הרחוב.
מסביב לדלת עומדים אנשים וצוחקים ,אני לא יודע על מה ,אני
בספק אם הם יודעים.
אני נכנס בדלת הצרה ולוקח נשימה עמוקה.
אני מפלס דרך בין האנשים ומתיישב מול הברמן.
"וודקה" .אני אומר.
הוא לא שומע.
"אני רוצה וודקה!" אני מגביר את קולי.
אני שומע כוס מתמלא ,והדאגות שלי מתרוקנות.
שוט .שוט .שוט.
"עוד" אני דורש בקול צרוד.
הבחור לידי מסתכל ומרים גבה.
"היה לך יום קשה? " הוא שואל בחיוך.
אני מתעלם .אין לי כוח לשיחות.
סבא שלי מת.
שוט.
אני מרגיש את הנוזל החם מתפשט לי בגוף.
קולות הבסים מהמהמים ומשתלבים עם פעימות הלב שלי.
הבחור ממקודם בודק אותי מלמטה למעלה.
אני מסתכל עליו ,יש לו שפם ,או אולי זה חתול היושב לו מתחת
לאף ?
דיי .פוקוס.
הטלפון שלי מצלצל.
חרדה עוטפת אותי מבפנים ומבחוץ .אני שואף אוויר פנימה,
אבל זה לא מספיק.
החמימות הנעימה מהמשקה הקודם הופכת לאש שצורבת אותי
מבפנים.
אני מכבה את הטלפון.
אסור לי לצאת מכאן.
סבא תמיד רצה להזמין אותי למשקה.
36
שלומי קליין-פרנקהבוהן שיוצאת מישבן
של מזגן
החולדה מתחבאת מתחת לבוהן,
הבוהן של הספה ,כן?
הספה מצחקקת ,כי דגדג לה באגו
היא רגילה שיושבים עליה רק ישבנים ,לא חולדות.
החולדה נעלבה ,גם לי יש ישבן! אני בדיוק כמו כולם!
"אני ,חמודה ,רגילה לישבנים אמיתיים! ואת?
לא שומן ולא לחיים!
רק זנב בין הרגליים!"
הזנב שלה? בכלל לא זנב!
"אני נחש! אני נחש!" הזנב צועק.
הספה מרעידה את החדר עם צחוקה,
הכריות המונחות עליה מתעוררות ורוטנות.
"שתקי כבר! אנחנו מנסות לישון! גם לך בכלל אין כלום!
רק ידיים ,רגליים ובהונות!"
הצחוק הפך לבכי רועם ,וצעקות מלאו את החדר.
החולדה רבה עם הנחש.
זעזוע ענק הרעיד את הרצפה.
"שקט!!!"
צעקו כולם.
המזגן כמעט התעורר.
אם היה מתעורר לכולנו היה מקפיא את הישבן לא ישבן.
ואת הבהונות.
ואז לאן היו הולכות החולדות?
39
שלומי קליין-פרנקה וקראתי לכך אהבה
צעקות ושורף בגרון
כעס שמחלחל מבפנים החוצה,
נמאס לי להעמיד פנים ,נמאס לי לוותר.
אז בלי לחשוב אני נותנת לו סתירה,
ואני רואה את ההלם בעיניים שלו.
אז כואב לי.
הוא נתן לי אגרוף בבטן.
ואני לא יכולה לנשום.
אני נופלת ומתקפלת לרצפה.
השיער מסתיר לי את הפנים ,ואני מודה על כך,
כי יש כמה אנשים שמסתכלים.
אני משתעלת ,מנסה להקיא את הכאב החוצה,
אבל כלום.
כל כך כואב לי ,אבל אין שום סימן.
מישהו שואל אותי אם אני בסדר,
אני בולעת את הכאב ואומרת שכן.
אני כמה והולכת לשבת בצד,
בוכה ומחבקת את עצמי.
"כן" אני לוחשת.
אני נעמדת על הרגליים ,נעמדת ישר ,אפילו שכואב.
לוקחת נשימה עמוקה ,מנגבת את הדמעות ולובשת
חיוך גדול על השפתיים.
אני נזכרת בדברים שאמא אמרה לי פעם ,כשהייתי קטנה.
"כשאת אוהבת מישהו את צריכה להקריב".
אני מהנהנת לעצמי ומתחילה ללכת לכיוונו.
38
דניאלה גולדין ביקור מאוחר
השער הישן שעליו רואים את שכבות הצבע חצי מקולף וצבע
החלודה מבצבץ בין השכבות.
הוא חורק במאמץ ,חסר כוח ,זקן ועייף.
את שיחי הוורדים רואים כבר משביל הגישה ,וורדים מטפסים רק
שם ראיתי .הפרחים נבולים והניצנים הירוקים מדליקים גיץ של
תקווה שיש המשכיות למקום .הגינה הירוקה עם הדשא הירוק,
השיחים הירוקים והנדנדה מעץ מזכירים את מי שהיה.
בריכת הדגים ריקה וחור המזרקה סתום .אל המים הירוקים נכספים
עלי כותרת אדומים ,הוורדים מרפים מן הגבעול ורוקדים את
מחול התמותה ,נוחתים ברכות במים ,שם מוצאים נחת ושלווה.
הבית הירוק עם הפס הלבן ומרפסת העץ כאילו לא נראה לעין
אך לא ניתן שלא להבחין בו.
דלת הבית שגם עליה רואים את השנים שקטה מתמיד .המטבח
הקטן והחשוך ממלא את הבית בריחות .ריח מוכר של פטריות יער
טריות ,עגבניות לב ארי ,ביצים ,לחם חם ומחבת החצי שרופה.
המדרגות החורקות מהעץ הכהה מובילות לעליית הגג עץ ,הכל עץ.
הרצפה ,התקרה ,הקירות והנוף הרחב הנשקף מדלת הזכוכית
מאחוריה הרשת הקרועה שכבר הצהיבה מן השמש.
השולחן הענק באמצע הסלון תופס יותר ממחצית החלל ומהספה
המרופטת עדיין מרגישים את חום החולמים עליה.
41
עדן בן דוד לא יכול לחיות בלעדייך
"אני לא יכול לחיות בלעדייך" זה מה שהוא אמר לי .ואז הבנתי
הכל .כולה הלכתי לשירותים וישר הוא התחיל לא לנשום .הזמינו
אמבולנס ,שמעתי רעשים ורצתי לשם.
פתאום הוא קם כאלו כלום לא קרה ואמר לי את המשפט הזה.
התקרבתי אליו ואמרתי לו בוא נשחק משחק.
הוא הסתובב וספר עד 10אני רצתי והתחבאתי מאחורי העץ שקרוב
אליו -הוא סיים לספור ויצא לחפש אותי .בהתחלה הוא סתם
קרא בשם שלי ואחרי דקה הקול שלו התחיל להישמע שונה הוא
התחיל להילחץ ולצעוק בשם שלי בלחץ .לאט לאט הוא נפל על
הברכיים שלו והמשיך לקרוא לי עד שנפל .העיינים שלו נעצמו
לאט ואז רצתי אליו ואמרתי לו לפתוח את העיניים ,הוא הסתכל
עליי .עזרתי לו לקום ואז הוא נהיה בסדר כאילו כלום לא קרה.
הבנתי הכל.
הלכתי ואז הוא מת.
40
רבקה אדריאןילדים בתוך קמטים
הוא ישב על הכיסא בפינת הסלון .אור קטן וחיוור של המנורה
המקומטת האיר את פניו ,כבר הרבה זמן הוא לא ביקר אותי.
אולי אם אני אלך בשקט בשקט לשירותים ,הוא לא יבחין בי,
אבל דווקא היום הרצפה החליטה לחגוג והיא איננה.
"חיכיתי לך" אני שומעת אותו אומר לי "אני רק הולכת לעשות
פיפי" אני עונה לו בטון מפוחד קצת "תתקרבי אלי בבקשה"
הוא מתופף על ברכו ומסמן לי לשבת ,בדיוק כמו פעם -שלושה
תיפופים עדינים ומזמינים" .תסתכלי עלי אני רוצה שתסתכלי
עלי" אני לא מסתכלת ,כי אני יודעת שבכול קמט וקמט בפנים
שלו נמצאים להם ילדים קטנים שרק קמו מהמיטה בשביל לעשות
פיפי" ...למה את מפחדת? לא התגעגעת אלי?" אני לא עונה,
אני מסתכלת על המכנסים שלו שתמיד לבש ,מדוגמים בדובונים
מחייכים .אני מסמנת בראש בשלילה ,הדמעות עולות לי ,אני
עייפה מדי ,אסור לי להירדם .אני מרגישה את ידו מלטפת לי את
השיער בעדינות מצמררת "את יודעת ,מכול הילדים התגעגעתי
אליך הכי הכי ,אני צריך אותך ,בבקשה תסתכלי עלי"
לא! אני רוצה לצעוק אבל הקול לא יוצא לי "אל תלחמי בזה"
הוא אומר לי בשקט בשקט קרוב לאוזן ,כול כך קרוב עד שאני
מצליחה לשמוע את הילדים הקטנים שנמצאים עמוק בתוך הקמטים
שלו ,מתגלגלים מצחוק מזויף .אני עוצמת עיניים חזק עד שכבר
כואב לי .הפעם אני אצליח ,הפעם אני אצליח" .הכול בסדר שם?
"אני פתאום שומעת את הקול של אמא מחוץ לחדר השירותים
"כמה פעמים אמרתי לך לא להירדם על האסלה?!"
43
נועה ברייט כריכה של זמן
אסופה של זמן,
זה נכרך אחרי ,מסביב למותן
עולה עולה
עד הגרון
אני לא מאמינה לאסופה של הזמן.
יש מאיות של שניות
ומאיות של שברירי רגעים
שאי אפשר לתאר
רק בחצי קימוט של חיוך
ולא מאמינה לאסופה הזאת של הזמן
איך דברים נידונים להתחיל
ולהתפרק לגורמים,
פיסות פיסות של עזאזל.
ואחרי הכל
יש תינוקות שנכרכים סביב
הרגל של אמא
וכאלה שנדפקים עם הראש בקיר.
42
רבקה אדריאן אני עוצם עיניים ,הליכה מהירה נשמעת .אני מעביר את מבטי
על הרחוב השקט ,ואז ראיתי אותו .הוא התהלך לו זקוף ,כתפיו
נעוצות מתוחות באוויר ,כאילו התרגלו ליציבות מסוימת שלעולם
לא השתנתה .שערו מדויק בצורה מעצבנת ,מרוח בנוזל מסריח
וקשה ,שחס וחלילה לא תעז שערה בודדת למרוד בחברותיה
המשומנות והדביקות .הוא נראה חסר שקט .עוד סיגריה ועוד
סיגריה נשאבות לתוך המפעל הזקוף והרוטט מעצבים מרוסנים.
הליכתו שהפכה לריצה כמעט ,מנסה להישאר זקופה אבל זה
בטח קשה לזוז מהר כל כך כשעל גופך מעיל עור צמוד וסקיני
ג'ינס שלא משאירות מקום לדמיון .הוא משאיר אחריו שובל של
ריח בושם חזק המזכיר מטהר אוויר של שירותי מסעדה זולה
בתל אביב .הוא התקרב לתחנה והתיישב לידי ,הריח של הבושם
שלו מטשטש לי את הריח של החם צוואר של רון ,אני מתעצבן,
אני מקרב את החם צוואר לאף כי אני חייב לזכור את הריח הזה.
אני לא שם לב כמה מטומטם אני נראה כשאני מוציא קולות
התנשפות לתוך צעיף "אחי אני יכול לכבות את הסיגריה אם
זה מפריע לך" הקול שלו מעיר אותי מהמחשבות" .לא לא זה
בסדר" "איך שבא לך אח שלי...רוצה אחת?" אני בכלל שונא
סיגריות" .כן" אני עונה לו .אני מדליק אותה לאט לאט ,מרגיש
את העשן עוטף לי את הריאות ,מזהם לי את הגוף ,זה נעים לי.
"אחי אתה יודע מתי 31מגיע אולי?" אני מסתכל עליו ,יש לו
עניים רגועות כאלה ,מחייכות" "כן כן ,אני לא יודע ,הוא אמור
להגיע בקרוב" ואז אני עוצר לכמה שניות ופולט "אחי" ואז
שותק .אני טובע לו בתוך העיניים .הצוואר שלי לגמרי חשוף.
אני צריך עזרה.
45
תחנה אחרונה
התחנה המרכזית תל אביב .לא נראה לי יש מישהו באמת שאוהב
את המקום הזה חוץ מכמה סודנים וזקנים חרמנים .אני שם אוזניות
ומכסה את ראשי בחם צוואר שרון נתן לי .עדיין יש לזה את
הריח שלו .אני מסניף אותו לכמה שניות ועוטף את צווארי .אני
מריץ את התמונה בראש שוב ושוב כשהוא הושיט לי את החם
צוואר ואמר "קח דניאל בטח קר בחוץ" "בטח קר בחוץ" "בטח
קר בחוץ" למה אני כבר מתגעגע אליו? טיפש .הומו.
מרוב מחשבות אני לא שם לב שהאוטובוס כבר עבר .זין .חצי
שעה בקור ב 12בלילה .נו בטח מה ציפית? שתישאר לישון אצלו?
אתה ידעת טוב מאוד שזה לא היה קורה .חאלס תפסיק! זה כולה
סטוץ מה אתה מתבכיין? אתה ידעת למה אתה נכנס .וואלה גם
כן גבר גבר חוצה חצי מדינה בשביל סקס .לא לא נואש בכלל.
האוטובוס מגיע סוף סוף ,אני מתנחם קצת כשאני רואה שהספסל
שאני אוהב פנוי .אני מנסה למצוא תנוחה נוחה ומשכנע את עצמי
שאם אני אתהפך כמו רקדנית בטן על הכיסא ,המחשבות אולי
יפסיקו לרדוף אותי.
אני יורד מהאוטובוס ,אחרי נסיעה שהרגישה ארוכה מתמיד,
המחשבות ממשיכות לרוץ בראש ,אני מרגיש מלוכלך ,אני כל
כך נגעל מעצמי ,שמעתי את הפלייליסט שבפלאפון כבר שלוש
פעמים .לישון .זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו .לישון ולא
לקום .אני מתיישב בתחנה מחכה לקו .31עוד מעט כבר בוקר,
השקט של הרחוב כאילו מסתכל עלי ,צוחק עלי.
44
תגל אליה הלויעצמי עם מלח ודובדבן
בלעתי כדור בטעם של עצמי,
ועוד אחד בטעם של אבא.
יש לי עכשיו ריח דובדבן בפה,
מהספריי לריענון הנשימה ,לריח פה מסריח
מעורבב בנגיעות של מלח לימון,
שמשפריץ לי בעין,
ויורד לי דם מהפופיק.
זה לא דם ,זה לק אדום,
אדום לציפורניים,
בריח דובדבן,
שלא יורד אפילו אחרי מקלחת ארוכה,
עם סבון ועם מים ועם מלח לימון
כמו שיש בקציצות של אמא,
שתקועות לי בבטן,
והשמן עדיין מבעבע,
ומטגן לי את הפופיק,
אז הלכתי לישון ולא נרדמתי,
ולקחתי עוד כדור בטעם של עצמי,
הדמעות ירדו לי מהעיניים ,מהנחיריים,
ומהאוזניים יצאו לי דבורים,
דביקות מדבש ,מתוקות מתוקות,
לא הצליחו לעוף ,אז הן נפלו לי בין האצבעות של הרגליים,
שהריחו דובדבן מהלק האדום,
מעורבב בנגיעות של מלח לימון.
47
תגל אליה הלוי דקירה
בין סדינים לבנים ,דקים,
הרגשתי את הצמרמורת,
וליטפתי את גופי,
שניגן סימפוניה,
כשעברו אצבעותיי על הצלעות הבולטות.
קור אימים ,דחיה קודרת,
ורציתי להרגיש נקיה ושברירית,
ריקה מתוכן.
הרגליים מחפשות להתרחק,
כל רגע בנפרד.
והבטן דחוסה פנימה,
כאילו ונחנקתי מתמימותי.
החיבוק כואב,
בחיכוך בין העצמות.
אין רוגע ,אין חום,
ואי אפשר להכיל אותי,
דוקרת בגופי כל אדם המתקרב.
וביקשתי אהבה,
בעודי נעלמת בין הסדינים הלבנים,
מבטי יעלם בין וילונות שערותי,
עם שפתיים יבשות שלא נישקו מעולם לחיים חמות.
46
תגל אליה הלויבמי קרח ,כדי שאולי ,אולי הוא לא יבוא ,אולי יהיה לו קר מידי
והוא לא ידבק לשערי הרטוב .שלוש פעמים שמפו ומרכך ,רק
כדי לוודא שהוא כבר לא שם.
אני לא אוכל ולא אשתה ,לא היום ,כי היום אני ישנה אצל גלי
ואני לא רוצה שוב פיפי במיטה.
אני לא אחבק את אמא ואולי גם לא אדבר ,היום הוא מתעקש
לחדור לתוכי יותר מהרגיל.
כשאני בוכה הרבה ,הוא בורח ,אבל לא באלי לבכות היום ,אין
לי כוח למלחמות.
בעצם ,אולי ,רק היום ,אתן לו להישאר.
49
אולי רק היום
פתחתי את עיני והוא שכב לידי במיטה ,כשראשו נישען על
הכרית לידי .מחייך אלי עם שיניים צהובות .התגלגלתי לצד השני
מהר ככל שיכולתי ונפלתי מהמיטה על ערמת הבגדים שהשארתי
על הרצפה.
אני רוצה ללכת לשירותים .מתוך פחד שהוא מתחבא בגליל נייר
הטואלט ,התאפקתי .אני פותחת את משחת השיניים והיא לבנה
ורכה ,מריחה כמו מנטה רעננה .משהו מתגלגל לי על הלשון,
מדגדג לי בלחיים ,ירקתי אותו החוצה .החלום נאבק עם ציפורניו
על הלשון שלי ,בחיים לא הרגשתי כזאת מרירות .כעסתי עליו,
צעקתי ,אך קולי היה מבולבל ,הלשון עוד כאבה לי.
הוא עוקב אחרי במדרגות בדרך למטה ולמעלה .מסתתר לאמא בין
השדיים ומנסה לחדור לגופי בחיבוק תמים של בוקר .ובין קערת
הקורנפלקס לכוס החלב ,מתיישב על הכפית הכסופה ומסתיר את
שיניו הצהובות .בארוחת הערב היום שמתי הרבה מלח על הסלט
שלי ,והוא ברח ,הוא ממש סולד ממלח ,טוב נו ,לפחות זה.
בלילה אני מתכווצת ,חזק חזק לתוכי ,עם השמיכה העבה של
החורף ,ונושמת רק מהאף .בתקווה שמהאף הוא לא יכנס ,כי
אולי ,אולי זה יגעיל אותו .ובמקלחת ,הפחד מזרם המים החמים
הופך אותם לקרים וקפואים .כשהמים חמים וזורמים על גופי הוא
מלטף אותי ,מהרגליים ומעלה ,מקווה שלא ארגיש .אני קופאת
48
תגל אליה הלוי אדמה מתפוררת,
מחפשת חום,
זכות להבנה,
אהבה,
שייכות,
יציבות,
חלב ואדמה.
51