The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search
Published by , 2016-06-12 10:59:44

liftanA5

liftanA5

‫אסיף‬
‫יצירות של‬

‫תלמידי‬
‫ליפתא‬

‫קיץ ‪ 2015‬תשע"ה‬

‫יקיריי‪,‬‬
‫מלמדיי‪,‬‬

‫אלכס‪,‬‬

‫בכל שנה אני נפעם ומתרגש מחדש מהאומץ והעומק של‬
‫המשתתפים בשיעור כתיבה יוצרת‪ .‬זה מרגיש כמעט לא פייר‬

‫לקרוא למפגשים שלנו שיעור‪ ,‬מצד שני היו אלו הרגעים‬
‫שלמדתי אולי הכי הרבה על עצמי‪.‬‬

‫להיות שם כשהמילים נוגעות בשפתי הדיוק‪ ,‬כשהזכרונות‬
‫יוצאים מהקווים כשדמויות נולדות וחיות ונושמות‪ .‬להיות‬
‫אתכם יקיריי בשיעורים האלה‪ ,‬היה להיות הכי לקרוב למשהו‬
‫חי ומסתורי‪ .‬משהו שעוד לא נמצאה לו המילה המתאימה‪.‬‬

‫אולי בשנה הבאה‪.‬‬

‫לאלה אסיה המנהלת‪ ,‬על התמיכה והאפשור‬
‫לצוות "גרוטסקה" המקסים והסובלני‬
‫לכל משפחת ליפתא‬
‫למוזות‬

‫רויטמן אלכס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫עורך ומנחה‬
‫שלמי תודה‬

‫פילינג  ‪18‬‬ ‫נועה‬
‫כריכה של זמן  ‪42‬‬ ‫ברייט‬
‫שלגונית  ‪62‬‬
‫אני אוהב אותך  ‪64‬‬ ‫תגל‬
‫שלג  ‪26‬‬ ‫אליה‪-‬הלוי‬
‫דקירה   ‪46‬‬
‫עצמי עם מלח ודובדבן  ‪47‬‬ ‫עדן‬
‫אולי רק היום  ‪48‬‬ ‫בן דוד‬
‫וזה כל מה שיש לי  ‪50‬‬
‫דרך חלון ישן  ‪28‬‬ ‫דניאלה‬
‫לא יכול לחיות בלעדייך  ‪40‬‬ ‫גולדין‬
‫ראיתי לי הכל  ‪60‬‬
‫בטעות  ‪31‬‬ ‫ריטה‬
‫ביקור מאוחר  ‪41‬‬ ‫קלמיקוב‬
‫רק עוד שנה  ‪58‬‬
‫אליו ‪ /‬אליה  ‪32‬‬ ‫שלומי‬
‫פעימה חשוכה  ‪37‬‬ ‫קליין‪-‬פרנקה‬

‫איתה  ‪30‬‬
‫בחוץ  ‪34‬‬
‫שקט‪ .‬סבא שלי מת  ‪35‬‬
‫וקראתי לכך אהבה  ‪38‬‬
‫בוהן שיוצאת מישבן של מזגן  ‪39‬‬

‫אנטיקיטש  ‪6‬‬ ‫טל‬
‫חג מולד  ‪52‬‬ ‫ג'והארי‬
‫לכל אחד היריקה שלו  ‪54‬‬
‫תפילה לימים הנוראים  ‪55‬‬ ‫דניאל‬
‫וזה כל מה שיש לי  ‪7‬‬ ‫ששון‬
‫שוקולד  ‪8‬‬
‫סירחון של אהבה  ‪9‬‬ ‫מרים‬
‫לשבור את הלב  ‪27‬‬ ‫שמאי‬
‫הצדיק ואני  ‪10‬‬
‫אריק  ‪56‬‬ ‫דוד‬
‫צוקרמן‬
‫הוא ילד מלא  ‪11‬‬
‫הם מסתכלים עליי  ‪14‬‬ ‫רבקה‬
‫הוא שנא לכתוב  ‪16‬‬ ‫אדריאן‬
‫הגל המושלם   ‪25‬‬
‫אמא ואני  ‪12‬‬ ‫אבי‬
‫ארטישוק  ‪20‬‬ ‫פיסרבסקי‬
‫שד‪ ,‬שלי‪22  .‬‬
‫"שלוש שתיים אחד‪ ..‬חיוך"  ‪24‬‬
‫ילדים בתוך קמטים  ‪43‬‬
‫תחנה אחרונה   ‪44‬‬
‫וקראתי לכך אהבה  ‪66‬‬
‫וקראתי לכך אהבה  ‪17‬‬

‫דניאל ששון‬ ‫וזה כל מה שיש לי‬

‫וזה כל מה שיש לי‪,‬‬
‫נפש זורמת כמו חלב לבן‪,‬‬
‫שנשפך מכד שקוף שכל אחד יכול לראות‪.‬‬

‫זה כל מה שיש לי‪,‬‬
‫צחוק שמתגלגל כמו אבן כבדה על אדמה בוצית‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫טל ג'והארי‬ ‫אנטיקיטש‬

‫אני מרגישה את היד‪ ,‬את העצם‪ ,‬מפרק‪ ,‬עצם‪ ,‬מפרק‪.‬‬
‫לאט לאט השרירים המוצבים על הכתפיים נדרכים‪.‬‬
‫אני מרגישה בעצמות הלחיים‪ ,‬חזקות ושבריריות‪.‬‬
‫ובלי לראות זה שוב קורה‪.‬‬
‫נוזל חם ודביק בכל סיבוב של הלשון שלו‪.‬‬

‫הקיטש‪ ,‬הקיטש‪ ,‬הקיטשיות המחורבנת שמציפה אותנו‪,‬‬
‫זה מגעיל אותי‪ ,‬בדיוק כמו שמתוקים מגעילים אותי‪,‬‬
‫אבל אני לא יכולה לעשות כלום‪.‬‬
‫הדביקיות הזו מצמידה אותי אליו‪.‬‬

‫עוד מעט ושוב יעלה בי זיכרון של הנשיקה הראשונה‪.‬‬
‫חלחלה‪ ,‬לימון ומלפפון חמוץ‪.‬‬
‫אהבה בטעם של סלט‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫דניאל ששון‬ ‫סירחון של אהבה‬

‫אני נזכרת בך‪ ,‬במגע כף ידך על גבי‪ .‬הליטוף העדין שמעביר בי‬
‫צמרמורת ממכרת וגורמת לי להמשיך לרצות‪ .‬שפתך על שפתי‪.‬‬
‫חלל פי מתמלא בטעם מתוק ועדין‪ ,‬על גבול הלא מורגש‪ .‬אני‬
‫נזכרת בך עכשיו‪ .‬אבל ברגע שהזיכרון משמיע את קולך עולה‬
‫בי בחילה‪ .‬קול צורב וצורם הבוקע מפה ענקי ומצחין‪ ,‬ריח של‬
‫חלב חמוץ‪ .‬קול דק וארוך מפה של גבר גבוה כל כך‪ .‬הזיכרון לא‬
‫מניח לי‪ .‬הסירחון יוצא מכל נקבובית בגוף שלך‪ .‬ריח של כלב‪.‬‬

‫ריח של זוהמה‪ .‬ריח של רוע של חוסר רחמים‪.‬‬
‫ראיתי אותך‪ .‬עמדת שם בפינה‪ ,‬לא היה קשה לפספס אותך‪ .‬את‬
‫השיער הארוך והצבוע בגווני תכלת בוהקים‪ .‬עמדת שם‪ ,‬מסנוורת‬
‫בשפתייך שנצבעו גם בצבעי שמיים‪ .‬בשמלה ורודה ומגפיים‪,‬‬
‫ענקיות ושחורות‪ .‬הרגשתי את השנאה שעולה בך שהרתיחה את‬

‫המים בפתח הביוב שעמדתי לידו‪ .‬אני נזכר בך‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫דניאל ששון‬ ‫שוקולד‬

‫הנה אנחנו שוב כאן בסופר‪ .‬כמו בכל שבוע אני יושב בעגלת‬
‫קניות‪ .‬אני לא רוצה לשבת כאן‪ .‬אבל אמא לא נותנת לי לקום‪.‬‬
‫"תשב בשקט"‪ .‬היא תמיד אומרת לי ולובשת פרצוף של נעלבת‪.‬‬
‫הראש שלה בתוך רשימת הקניות‪ .‬אני מנסה להציץ ואולי להזכיר‬
‫לה אבל לא מצליח‪ .‬אני רוצה שהיא תדע שאני חכם‪ .‬אני לא‬

‫מצליח‪ ,‬זה לא מובן‪.‬‬

‫היא נעלמה‪ .‬אני לא רואה אותה‪ .‬המדפים גבוהים ואני נמוך‪.‬‬
‫אני חייב למצוא אותה‪ ,‬אם אני אעשה רעש היא תכעס או שאולי‬
‫פשוט תבוא‪" .‬שקט חמוד‪ ,‬אני כאן" היא שמה עליי את היד‪.‬‬
‫יופי‪ ,‬אני צריך להמשיך‪ .‬צריך עכשיו לבכות ולבקש שוקולד‪.‬‬
‫אני יודע שהיא לא תרשה אבל אולי היא תלטף אותי שוב ותתרכז‬
‫בי קצת‪" .‬אני לא מרשה שוקולד ואתה יודע את זה" ברור שאני‬
‫יודע את זה‪ ,‬אני לא טיפש‪ .‬אבל אסור לי לוותר למרות שהגרון‬
‫כבר כואב לי‪ .‬כולם מסתכלים עליי‪ .‬יופי זה עובד‪ .‬היא נשברת‬

‫"הולכים לקופה ואז הביתה ואתה מקבל שוקולד"‪.‬‬

‫כשאנחנו יוצאים מהסופר אני מסתכל עלייה והיא נראית עייפה‬
‫ומאוכזבת‪ .‬זה בגללי? אני מציע לה את השוקולד אבל היא‬

‫אפילו לא מסתכלת‪.‬‬
‫שוב עשיתי את זה‪.‬‬

‫‪8‬‬

‫דוד צוקרמן‬ ‫הוא ילד מלא‬

‫הוא ילד מלא‪,‬‬
‫מלא מבפנים‪,‬‬
‫הוא חושב שהוא מלא מבחוץ‬
‫הוא שומע את זה מלא‪.‬‬
‫הוא מתמלא בזה‪,‬‬
‫אנשים ממלאים לו את הראש בזה‪,‬‬
‫והוא ממלא לו את הגוף בזה‪.‬‬
‫אתה אפס מלא כזה‪.‬‬

‫‪11‬‬

‫מרים שמאי‬ ‫הצדיק ואני‬

‫מתקרבת בצעדים איטיים לעברו‪.‬‬
‫נופלת על הברכיים ומתחילה לבכות ולבכות בלי סוף‪.‬‬

‫אני מרגישה מכה ונבהלת‪,‬‬
‫חושבת שהאבנים על הקבר קמו לתחייה‪.‬‬

‫אני מסתובבת ורואה מאחורי מישהו גבוה עם פאות ארוכות וקצף‬
‫בפה צועק עליי שיקצע! שיקצע!‬

‫אני נדלקת בקלות‪ .‬קמתי‪ ,‬ניגבתי את הדמעות וצרחתי עליו‪.‬‬
‫החברים שלו הגיעו משום מקום ודחפו אותי‪.‬‬
‫הייתי חסרת אונים‪.‬‬

‫ואז האדמה התחילה לרעוד‪.‬‬
‫הקבר התנפץ ומתוכו יצאה הנשמה הצועקת של הצדיק‪.‬‬

‫הרגשתי שמתוכה יוצאות הדמעות שלי‪.‬‬
‫הוא העיף אותם לכל כיוון והם המשיכו להיגרר‬

‫עד שעלה לי חיוך‪.‬‬

‫הסתובבתי אליו והודיתי לו‪.‬‬
‫התפללתי שייתן לי כח‪ ,‬שייתן לי שמחה‪,‬‬

‫אהבה ורצון לעשות טוב‪.‬‬

‫הרגשתי שהיד שלי נפתחת והאבן שהחזקתי חזק‬
‫נופלת לאדמה ומתנפצת לרסיסי דמעות‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫רבקה אדריאן‬ ‫אני מפחדת כל כך‪ ,‬אני רוצה לצעוק אבל הקרח בתוך הגרון‪,‬‬
‫מטהר לי את מיתרי הקול‪ .‬אני בפנים עמוק עמוק בתוך הקור‪.‬‬
‫לא זזה‪ .‬לא חושבת‪ .‬מרגישה אותו מתקרב לי ללב‪ .‬משותקת‪.‬‬
‫מתה‪ .‬אני שוחה בתוך דם‪ ,‬מתפתלת‪ .‬עוד שנייה אני יכולה כבר‬
‫לבכות‪ .‬יד גדולה מושכת אותי החוצה‪ .‬אני כול כך קטנה‪ .‬לא‬
‫מכירה את עצמי‪ .‬מתחילה לשכוח‪ .‬אני רוצה לזכור‪ .‬זה עוזב‬

‫אותי לאט לאט‪.‬‬
‫אני חיה אמא‪ .‬אני חיה‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫אמא ואני‬

‫בתוך תא מכוסה ווילונות דקים נשמעו צעקות כאב ובכי רועמות‬
‫המזכירות סופה לועגת ורשעה שאינה מוכנה לעזוב‪ .‬בתוך החלל‬
‫הקטן של התא הסתובבו להם שומרים ירוקים ומפחידים כשידיהם‬
‫מכוסים בדם ועל פניהם הבעת פנים רצינית‪ .‬כל כך חשופה‬
‫היא הייתה‪ ,‬כל כך פגיעה ושברירית‪ ,‬מתפתלת במיטה‪ ,‬מתחננת‬

‫שיגאלו אותה מייסורי האושר‪.‬‬
‫בתוך חדר הווילונות הקטן והצפוף‪ ,‬בתוך רעש מחריש אוזניים‪,‬‬
‫יד חמה גדולה‪ ,‬אוהבת וחזקה החזיקה לה את היד‪ ,‬כאילו שותפה‬

‫לכאבי התופת שהרגישה‪.‬‬
‫צליל מתוק וכואב נשמע פתאום‪ ,‬צליל ראשון של קול תמים‪,‬‬

‫שילוב מנצח בין שני אוהבים‪.‬‬
‫היא לאט לאט נסגרת‪ ,‬חוזרת לעצמה‪ ,‬מתנשפת ומזיעה‪ ,‬היא‬
‫רוצה שקט אבל היא לא יכולה‪ ,‬ידיים גדולות לקחו לה את‬

‫האושר הכואב‪.‬‬
‫היא רוצה לצעוק אבל אין לה כבר כוח‪ .‬הכול חשוך‪ .‬היא פותחת‬
‫עניים לעיני האהבה שהרגישה עוד לפני שהיא פגשה את האושר‬

‫הכואב‪.‬‬

‫ואני מעדיפה לעצום עיניים‪ ,‬ככה אולי זה פחות מפחיד‪ .‬יד‬
‫הקרח שורטת לי את הגב‪ ,‬אבל אני שותקת‪ ,‬לא מוציאה הגה‪,‬‬
‫נותנת לקור לעטוף לי כול איבר ואיבר בגוף‪ ,‬אני מרגישה אותו‬

‫בריסים‪ ,‬בשפתיים‪ ,‬בציפורן של האגודל‪ ,‬בהכל‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫דוד צוקרמן‬ ‫אני לא אמא כי אני לא רוצה להיות אמא‪.‬‬
‫אמא!‬
‫אמא!‬
‫אמא!‬

‫שיט‪ .‬אני חושבת שאמרתי את זה בקול‪.‬‬
‫שיט‪ .‬מקווה שהוא לא שמע אותי‪.‬‬

‫עכשיו לחייך חיוך נורמלי ולקום‪ .‬לא קרה כלום‪.‬‬
‫לא קרה כלום‪.‬‬

‫לא קרה אני אמא‪.‬‬
‫אני לא אמא!‬

‫הוא לא הילד שלא רציתי‪.‬‬
‫תפסיקו כולכם להתסכל עליי!‬

‫‪15‬‬

‫הם מסתכלים עליי‬

‫יש פה ילדים‪ ,‬הם מסתכלים עליי‪ .‬הם מחפשים‪ ,‬אבל מה? אותי?‬
‫אני לא יודעת‪ .‬לא נראלי כל הדבר הזה‪ .‬למה הוא מסתכל עליי?‬
‫אחד מהם לא מזיז ממני את המבט‪ .‬מה הוא רוצה? אולי זה בגלל‬

‫הכובע החדש שלי? כן‪ .‬זה בטח בגלל הכובע‪.‬‬
‫הוא כותב‪ .‬מעניין מה הוא כותב? למה הוא כותב? הוא כותב‬

‫עליי? הוא כותב רק על הכובע? אני שונאת את הכובע‪.‬‬
‫אוי‪ ,‬הסיגריה‪ .‬כמעט שכחתי מהסיגריה‪ .‬נשאר רק עמוד של אפר‪.‬‬
‫הוא קם‪ .‬הוא מתיישב‪ .‬הוא קם ומתיישב על ספסל אחר‪ .‬הוא‬
‫מתרחק משאר הילדים‪ .‬הוא חושב‪ .‬הוא חוזר לכתוב‪ .‬הוא שוב‬

‫מסתכל עלי‪ .‬מה? מה הוא רוצה?‬
‫עכשיו אני כבר לא יכולה‪ ,‬לא יכולה לחזור ולקרוא‪ ,‬הוציא לי‬
‫את כל החשק‪ .‬הוציא לי את הריכוז ילד מניאק‪ .‬די‪ ,‬אסור לי‬
‫לקלל אותו‪ ,‬הוא לא אשם‪ ,‬זה אני‪ .‬אבל למה הוא מסתכל עליי?‬
‫אני אזוז‪ ,‬הוא מלחיץ אותי‪ .‬ילד קטן ומניאק ומלחיץ‪ .‬המבטים‬
‫שלו‪ .‬מזכירים לי את הסיפור של יעל ובעלה‪ .‬שיט שיט שיט‪,‬‬
‫למה נזכרתי בזה עכשיו? אסור לחשוב על משפחה‪ .‬רק לא על‬

‫המשפחה‪.‬‬
‫אוקיי‪ .‬דשא‪.‬‬
‫אוקיי‪ .‬יום יפה‪.‬‬
‫אוקיי‪ .‬פאק‪.‬‬
‫אני הולכת‪ .‬לאן אני הולכת? לאן? אני הולכת לאמא‪.‬‬
‫אוקיי‪ .‬שיט‪.‬‬
‫שיט‪ .‬למה אני לא אמא?‬

‫‪14‬‬

‫אבי פיסרבסקי‬‫וקראתי לכך אהבה‬

‫כשכל האור יוצא מתוך חור קטן בקיר‪.‬‬
‫כשהחושך בולע את כל מה שחשוב‪.‬‬
‫החור נשאר והאור עוד שם‪.‬‬

‫זוהר חזק‪ ,‬וחזק יותר וחזק יותר וחזק יותר‪.‬‬
‫עד שהוא נכבה‪.‬‬

‫וקראתי לכך אהבה‪.‬‬

‫‪17‬‬

‫דוד צוקרמן‬ ‫הוא שנא לכתוב‬

‫ניסיתי להגיד לו לעזוב אותי‪ ,‬ניסיתי להגיד לו שאני לא טוב‬
‫בזה‪ ,‬ניסיתי לומר לו שאני לא אוהב לכתוב‪.‬‬

‫אבל אין‪ ,‬הוא לא משחרר‪ .‬פחדתי שתישאר לי בסוף צלקת‪ ,‬פחדתי‬
‫שאני אצטרך תרומת דם‪ ,‬אבל זה לא מזיז לו‪ .‬הוא יושב לי פה‪,‬‬

‫פה על הצוואר‪ ,‬תופס בשערות ושותה ושותה ושותה!‬
‫אני לא מבין‪ ,‬כמה הוא יכול לשתות?! מה הוא גמל? ניסיתי‬

‫להעביר נושא‪ ,‬שיפסיק לחפור אבל הוא לא מוותר לי‪.‬‬
‫חשבתי שזה לעולם לא יגמר‪ ,‬לאט לאט ואז מהר מהר הוא גדל‬
‫וגדל ואני מצטמק ומצטמק‪ ,‬נכנס לעצמי‪ .‬העיניים מתמוססות‬
‫ונשאבות‪ ,‬כל שערה ושערה נתלשת מהשורש בכל הגוף‪ ,‬הכל‬
‫נשאב לתוך הפה הקטן שלו והדברן שלו‪ .‬אני רואה את הקירות‬

‫מסביב נסדקות‪ ,‬את קורות העץ שצועקות מהכאב והלחץ‪.‬‬
‫ואז אני מבחין בחריץ הקטן של הישועה שלי‪ .‬אני מנסה בכל‬
‫הכח לזחול על הרצפה לכיוון חור המנעול‪ ,‬נאחז במסמר שתוקע‬

‫אותו לד‪..‬‬

‫‪16‬‬

‫נועה ברייט‬ ‫נוזלים צהובים משפריצים החוצה‪ .‬קללה‪ ,‬קללה‪ ,‬קללה‪.‬‬
‫אבל בראש שלי הפטור‪ .‬כי כשדברים מתחלקים להיררכיה אדם‬
‫צריך לדעת לטפס‪ ,‬ופה במיוחד עם כל העלק אחדות והדימוי של‬
‫שיתוף פעולה ואחים למען מדינה‪ ,‬למען מולדת‪ ,‬למען לאום‪ ,‬זה‬
‫הכל ערימה של בולשיט‪ ,‬פיסות פיסות של פסוריאזיס‪ .‬פיסות‬
‫פיסות של קברי אחים‪ .‬פיסות פיסות של רגליים דורכות על גופים‬

‫יתומים מרוח של מלחמה‪.‬‬
‫ואחרי הכל את הידיים שלי ינקו נקבות מטופשות בפילינג בריח‬
‫וניל כלשהו‪ ,‬טיפול קומפלט שישיב את הנזק המרוח הזה‪ ,‬היד‬

‫תגליד‪ .‬אמריקה מחכה‪.‬‬
‫אבל בראש שלי שלוש שנים של קילופים‪.‬‬

‫‪19‬‬

‫פילינג‬

‫התיישבתי בזריזות על גבי המכסה של האסלה‪ .‬אני טורק‬
‫אחרי דלת מקושקשת כתובות של שעמום ובדיחות של‬
‫החבר'ה‪ .‬יש לי בול חצי שעה של הפסקה‪ ,‬אני מפשיל את‬
‫השרוול של ידי השמאלית‪ ,‬החזקה אך הפגומה מבין השתיים‪.‬‬

‫מתחיל לקלף‪.‬‬

‫אני מקלף ומקלף ומקלף‪ ,‬הריצפה והפח הלבן שאני מנסה לכוון‬
‫אליו –בלא הרבה הצלחה הייתי אומר‪ -‬מתמלא בחתיכות המצהיבות‬
‫של העור הפצוע שלי‪ .‬אני חותך נייר במרקם של זכוכית‪ ,‬כן זה‬
‫בתקציב של המדינה‪ ,‬ומשפשף חזק יותר על גבי כף היד שלי‪.‬‬
‫אני מתמלא בדם‪ .‬הדם חם כמו בתבשיל העומד לילה שלם על‬
‫פלטת שבת מזדיינת‪ .‬אני מנסה ממש חזק שלא לצרוח‪ ,‬היד שלי‬
‫איבדה צורה של יד אנושית‪ ,‬פתוחה לגמרי‪ ,‬אני יכול לראות‬
‫חלקים מהבשר שלי מתחילים להציץ‪ ,‬מקבלים בזווית מרקם הזוי‬
‫של עיסה‪ ,‬מקומטים ורכים כל כך‪ .‬אני מייבב למראה הדוחה הזה‬
‫אבל ממשיך לשפשף לקלף לשפשף לקלף‪ .‬מורח כל הפרשה של‬

‫הפצע הפתוח‪ ,‬המתפשט לאורכי האצבעות העדינות שלי‪.‬‬
‫אבל אני‪ ,‬אני אני סובל וצריך את הפטור הזה‪ ,‬אין מצב אין‬
‫מצב‪ ,‬אני צריך את הפטור הזה‪ ,‬רק חוזר ומזכיר לעצמי‪ .‬וכאב‬
‫לא כאב‪ ,‬אני חותם את הפטור הזה‪ .‬וזין על ידי הרוקחת היפות‬
‫שלי‪ ,‬כשאעוף מפה יהיה עולם שלם של שקט בדרום אמריקה‪,‬‬
‫עד אנאלולו‪ ,‬עד קיבינימט אני אגיע‪ ,‬רק לא פה‪ ,‬לא פה כשהכל‬
‫מתחיל ונגמר במדים שלי‪ ,‬ביום שמתחיל אבל לא נגמר אף פעם‪,‬‬
‫עוד שנה וחצי‪ ,‬זה נשמע מעט‪ ,‬אבל במונחים של שפיות אני טס‬

‫להתייחדות עם גופים זרים שלא ברא השטן‪.‬‬

‫‪18‬‬

‫רבקה אדריאן‬ ‫ברמת גן‬
‫רוצה ניסע לרמת גן?‬
‫מה איבדנו ברמת גן?‬
‫תבדקי בכיסים אולי איבדת שם מישהו‪,‬‬
‫שיט‪ ,‬באמת אבד לי הפלאפון‬

‫הלו?‬
‫הלו?‬
‫שלום‪ ,‬מה יש ברמת גן?‬
‫סבתא שלי חיה שם‬
‫נשאר לה ארטישוק אחרון‪.‬‬

‫‪21‬‬

‫ארטישוק‬

‫יאו תראי עננים‬
‫איפה?‬

‫פה פה על הדשא‬
‫דשא?‬
‫כן‬

‫מה כן?‬
‫כן על העננים שעל הדשא‬
‫זה בכלל לא עננים זה שערות סבתא‬

‫אני מתגעגעת לסבתא‬
‫איזה סבתא שלי או שלך?‬

‫שלך כמובן‬
‫ומה קרה לסבתא שלך?‬

‫מתה‪.‬‬
‫באמת?‬

‫כן‪.‬‬
‫באסה‪.‬‬
‫חבל‪ ,‬היא הייתה נראית בול כמו ארטישוק‬
‫מה זה ארטישוק?‬
‫זה ארטיק אבל שהוא בשוק‬
‫את צודקת‪ ..‬היא באמת נראית קצת כמו ארטישוק‬
‫נכון‪ ,‬בא לי ארטיק‬
‫ארטיק זה אוכל?‬
‫מה פתאום‬
‫אז איפה נולדים הארטיקים?‬

‫‪20‬‬

‫רבקה אדריאן‬ ‫הפעם אתה באמת תישאר שם שד קטן שלי‪ .‬הבכי הקורע שלך‬
‫בלילה כבר לא יפריע לי כמו פעם‪ ,‬וגם אם אני אמשיך לחלום‬
‫שאמא מתה כול לילה‪ ,‬אני לא אשחרר אותך שתבוא לחבק אותי‪,‬‬

‫כי אני יודעת שזה רק חלום שאתה המצאת‪.‬‬
‫אתה שד קטן אתה תמיד תהיה תישאר רק שד קטן‪.‬‬

‫אבל מהיום אתה כבר לא שלי‪.‬‬

‫‪23‬‬

‫שד‪ ,‬שלי‪.‬‬

‫אם אתה חושב שאני לא הרגשתי אותך עוד ממזמן שד קטן שלי‪,‬‬
‫אתה טועה‪ .‬אני בחרתי להתעלם ממך‪ ,‬גם כשהיית מלטף לי את‬
‫הגב לאט לאט או מתלבש לי על העדשה של העין‪ ,‬אני תמיד‬

‫ידעתי שאתה שם‪.‬‬

‫זה מוזר לי שאף אחד בבית לא מרגיש אותך אתה יודע ? שאתה‬
‫מתחזק עם כל כוס קפה של אמא בבוקר‪ ,‬וג'ויינט בפה של‬
‫אבא בערב‪ ,‬ורק אני רואה את זה‪ .‬לא אל תעשה לי עכשיו את‬
‫הפרצופים המסכנים האלה‪ ,‬אתה יודע כמה אני חלשה וזה לא‬
‫פייר כי אני שונאת אותך כל כך‪ ,‬לא מגיע לך שאני ארחם עליך‪,‬‬

‫אתה לא מניח לי לרגע שד קטן שלי‪.‬‬

‫תגיד זה באמת נעים לך? תענה לי שד קטן שלי‪ ,‬אתה יודע‬
‫שבגללך אני שומרת את כול הקבלות של הנסיעות באוטובוס‬
‫כי אני יודעת שאתה תראה אם אני אזרוק אותם על הרצפה‪ ,‬או‬
‫מדביקה מסטיק מתחת לשולחן בבית ספר‪ .‬בגללך הידיים שלי‬
‫מסריחות מבדלי סיגריות כי המצפון שלי צועק שאסור להעיף‬

‫אותם לאוויר בהתנשאות כול כך מספקת‪.‬‬
‫אבל זהו‪ .‬אני משאירה אותך פה שד קטן שלי‪ ,‬למטה למטה‬
‫במרתף‪ ,‬בין תמונות ילדות ישנות‪ ,‬אולי תמצא שם שמחה תמימה‬
‫ומעורפלת או שכבר את זה הספקת לאכול‪ .‬אל תדאג שד קטן‬
‫שלי‪ ,‬אני אזכר בך בכל חיוך מזויף למורה ששואל אותי מה שלומי‬
‫ובכול פעם שאני אשים את התיק שלי במושב השני באוטובוס‬

‫בשביל שאף אחד לא יישב לידי‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫דוד צוקרמן‬ ‫הגל המושלם‬

‫עומד על הסלע שלי‪ .‬מסתכל על הים היפה‪ ,‬מחכה לגל המושלם‪.‬‬
‫החברים שמחכים לי כבר במים‪ .‬אני חותר לכיוון הפיק‪ .‬יורד את‬
‫הגל הראשון וכבר יודע כמה כיף זה‪ .‬מנסה להדחיק את המחשבה‬
‫על הכעס כשאני לא מצליח‪ ,‬כשיותר מדי צפוף‪ ,‬כשמישהו הורס‬
‫לך גל ובמיוחד כשאתה תקוע למטה כשבא סט גדול‪ ,‬חולפים‬

‫בי גלי עצבים שאי אפשר לתאר‪.‬‬

‫ואז הבוקס מהגל‪ ,‬המשיכה מהגל‪ ,‬המערבולת שמושכת אותך לריף‬
‫העמוק‪ .‬אחד‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬ארבע ואני עדיין מתחת למים לא‬
‫יוצא‪ ,‬לא נושם ולא מפסיק להוציא את הכוחות על מלחמה שלא‬
‫שווה את המאמץ אבל אני לא ‪ .‬טיפש‪ .‬חושב שיש לי סיכוי אז‬
‫אני ממשיך ‪ ,‬ממשיך עם האמונה הטיפשה הזאת שיש לי סיכוי‬
‫לצאת מזה ‪ ,‬סיכוי לחיות זהו זה‪ ,‬סיכוי לחיות‪ ,‬זהו‪ ,‬זה השלב‪,‬‬
‫זה השלב שבו אתה משלים עם העובדה שאתה לא תנשום יותר ‪.‬‬
‫מה?! ככה ‪ ,‬סתם ככה ‪ ,‬אם היית יודע היית עושה את זה מזמן‬
‫ורק עכשיו אתה עושה את זה‪ .‬התחושה הזאת של השחרור היא‬

‫מרגישה טוב‪ ,‬היא מרגישה נכונה‪.‬‬
‫חותר למעלה‪ .‬ים של שלוש‪ ,‬גלים של אוקינוס משמיעים לך‬
‫את הלב פועם‪ ,‬מרגיש את הראות מתמלאות במים בקושי יכול‬
‫לפתוח את הפה‪ ,‬מרגיש את השרירים מתחילים לכאוב ופתאום‬
‫אתה ההבנה שאתה עדיין לא נושם שאתה עדיין מתחת למים‪.‬‬
‫לוקח נשימה עמוקה יותר וממלמל החוצה "לא יכול יותר"‪ .‬גל‬

‫קטן לוקח אותי בידיים ונותן לי להרגיש את החוף‪.‬‬

‫עומד על הסלע שלי‪ .‬מסתכל על הים היפה‪ ,‬מחכה לגל המושלם‪.‬‬

‫‪25‬‬

‫רבקה אדריאן‬‫"שלוש שתיים אחד‪ ..‬חיוך"‬

‫האור של הפלאש סנוור אותי קצת‪" ..‬מקסים" אמר הצלם‪.‬‬
‫שמתי לב שאבא לא הסתכל לעבר הצלם‪ .‬ידו רק ליטפה את‬
‫ראשי ועיניו הסתכלו לעבר נטלי‪ .‬היא התיישבה בכיסא של‬
‫גדולים‪ ,‬הרגשתי שאבא פחד שאולי נטלי תיפול מהכיסא ודעתו‬

‫הייתה מוסחת‪.‬‬
‫חמש דקות לפני שהצלם בא לצלם אותנו‪ ,‬אבא ואמא התחילו‬
‫לריב‪ .‬אני לא יודע למה‪ ,‬הבטן של התהפכה‪ .‬הרמתי את נטלי‬
‫על הידיים וחייכתי אליה חיוך או שאולי בעצם חייכתי לעצמי‪,‬‬

‫מנסה להתעלם מהריב המטופש שלהם עכשיו‪.‬‬
‫"אורי בוא‪ ,‬מצטלמים" שמעתי את קולו של אבא‪.‬‬
‫"אבא אתה תעמוד פה ליד‪ ..‬ואתה איך קוראים לך חמוד?" הצלם‬
‫שואל אותי "אורי" אמרתי "ואני לא חמוד" מלמלתי לעצמי‪" .‬אוקי‬
‫אז אורי תעמוד בבקשה בין אבא לאמא חמוד טוב?" שוב פעם‬
‫חמוד‪" .‬זה לא נגמר" אני שומע את אמא אומרת לאבא בשקט‬

‫ושמה את נטלי על הכיסא‪.‬‬
‫"שלוש שתיים אחד ו‪ ..‬חיוך"‬

‫סטופ‪ ,‬פריז‪ ,‬תמונה‪.‬‬
‫משפחה אוהבת וחיוך‪.‬‬

‫מצחיק אותי‪.‬‬
‫מתחת לחיוך מלא שיניים‪ ,‬נמצאת אמא עצבנית‪.‬‬
‫מתחת לפרצוף מחייך נמצא ילד קטן וחמוד שבטנו מתהפכת‪.‬‬

‫אבל אני שמח‪ .‬עוד כמה שנים אני אראה לנטלי את התמונה‪,‬‬
‫היא בטח לא תזכור אבל אני יהיה שם‪ ,‬אני אצייר לה זיכרון של‬

‫משפחה אוהבת ופלאש שמסנוור את העניים‪.‬‬

‫‪24‬‬

‫דניאל ששון‬ ‫לשבור את הלב‬

‫הידיים הגסות שלו‪ ,‬נראה כאילו הן מסוגלות למחוץ כל דבר‪.‬‬
‫רק שלא יתקרבו אלי‪ .‬הפטיש הזה כל כך גדול וחזק‪.‬‬

‫הוא מתקרב ממש קרוב‪ ,‬אני מרגישה את הנשימה שלו על הלחי‬
‫שלי אני לא מסוגלת לנשום הידיים שלו עפות למעלה בפתאומיות‬

‫הן חוזרות למטה‪.‬‬
‫העיניים שלו ריקות וחסרות רגש‪ .‬המכה פוגעת בי‪ .‬כאב פתאומי‬
‫מפצח לי את הלב רסיסים של זכוכיות עפות לכל עבר ונוזל אדום‬

‫נשפך ונהפך אט אט כהה יותר עד שהופך שחור‪.‬‬
‫דמעה חסרת צבע נשפכת לי מהעין‪.‬‬

‫הפטיש מרוח בנוזל הסמיך הוא מרים אותו ומנחית עוד מכה כדי‬
‫לוודא שהוא נשבר ולא יחזור להיות‪ .‬הוא מנגב את הפטיש בקצה‬
‫חולצתו מביט בי מבט חסר רחמים מסתובב והולך למצוא את‬
‫הקורבן הבא שלו‪ .‬אני יושבת על הרצפה הקרה בין כל הרסיסים‬

‫מנסה לאסוף ולהרכיב חזרה‪.‬‬
‫הידיים שלי מתמלאות חתכים קטנים אבל לי לא אכפת אני‬
‫ממשיכה‪ ,‬אולי אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי לפני שהוא הגיע‪.‬‬
‫רק צריך למצוא את כל החלקים‪ ,‬גם את אלה שנמרחו על הפטיש‪.‬‬

‫‪27‬‬

‫תגל אליה‪-‬הלוי‬ ‫שלג‬

‫זה שירד אתמול בלילה‬
‫זה שהקפיא את חתולי הרחוב‬

‫זה שגרם לילדים לחייך‬
‫לבנות להם חבר חדש שיחייך יחד איתם‬

‫זה שכיסה את הגגות במעטה אוורירי‬
‫זה שנועד להיות לבן‬

‫נותר אפור בשולי הכבישים‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫עדן בן דוד‬ ‫היא מביטה למטה ורואה את האדמה ברורה כל כך‪ .‬האדמה קוראת‬
‫לה לברוח איתה‪" .‬הכל עדיף כבר היא חשבה‪ ..‬בלי לחשוב יותר‬
‫מידי היא מרימה רגל נעזרת עם היד ונעמדת על הקצה‪ .‬היא‬

‫מתחילה לספור עד ‪ ..2..3 .3‬בום‪.‬‬
‫נטרקת הדלת בעלה צועד לתוך הבית הרגליים שלו כבדות ועושות‬
‫רעש בכוונה בכל צעד שהוא עושה‪" .‬לילה מה את עושה?!" היא‬
‫לא יודעת מה לענות‪ ,‬בעלה מתקרב לעברה היא מתחילה לגמגם‬
‫"א‪..‬אני‪","..‬בואי לפה מייד משוגעת" בעלה צועק ותופס לה את‬
‫היד ומושך אותה לעברו‪ .‬היא יודעת שהוא לא יכול לסבול את‬
‫הסומק שלה בלחיים‪ .‬הוא מתחיל להכות אותה חזק והיא במקום‬
‫לצעוק מרימה את הראש שלה בקצת‪ .‬מחפשת את הנקודה הנקייה‬
‫בחלון שדרכו אני אראה אותה‪ ,‬הרבה שנים אחרי שהסומק יעלם‪.‬‬

‫‪29‬‬

‫דרך חלון ישן‬

‫אני עוברת לידו בדרך לבית ספר כל יום בלי לעצור אפילו לרגע‪.‬‬
‫אבל היום אני מסתכלת על הבית הזה‪ ,‬הבית העתיק הזה‪ .‬הצבע‬
‫שלו הפך עם השנים לצהוב ישן‪ .‬הצינורות מבחוץ כבר חלודים‬
‫ומתפוררים‪ ,‬כמו האדמה שמחזיקה את הבית‪ .‬מהחלון תלויים‬
‫חוטים שצריכים להחזיק כביסה לייבוש‪ .‬הכל בדיוק אותו דבר‪.‬‬

‫ממש כמו שהיה אז‪.‬‬

‫החוטים האלה שמשו גם את לילה‪ .‬הערבייה העייפה שגרה פה‬
‫פעם‪ .‬הנה החלון שהיא הייתה תמיד מביטה דרכו‪ .‬החלון הגדול‬
‫עם הזכוכית המלוכלכת‪ .‬עשן סיגריות של בעלה היה כל כך כבד‬
‫שהוא נדבק לזכוכיות‪ .‬מאחורי החלון יש ריבועים של סורגים‪,‬‬

‫שלא נותנים לה מקום לחלום‪.‬‬

‫היא פותחת את החלון ותולה את הכביסה כמו שהיא עושה כל‬
‫יום אחרי שהיא שוטפת את הרצפה ואת כל הבית‪ ,‬עושה כלים‪,‬‬
‫היא חייבת למהר כדי להספיק להכין ארוחת ערב‪ .‬הארוחה עדיין‬
‫לא מוכנה והיא מתחילה להרגיש את הלחי בוערת‪ .‬אין ילדים‬
‫קטנים שמושכים לה בסינר‪ ,‬יש רק את הלכלוך שהיא לא מצליחה‬

‫לקרצף מהחלון‪.‬‬

‫היא מזיזה את הראש ומציצה אל גינת המשחקים הקטנה שיש‬
‫מתחת לבית ושומעת את הצחוק של הילדים שמשחקים בו‪ .‬היא‬
‫מרימה את הראש‪ ,‬מקרבת את האף אל החלון ומוצאת פינה‬
‫נקייה‪ .‬מסתכלת אל השמיים רואה את העננים זזים ומבקשת‬

‫משהו בשקט‪ .‬שוב הלחי בוערת ממבוכה‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫דניאלה גולדין‬ ‫בטעות‬

‫הוא היה עוד אחד מאלה שנולדו בטעות‪ .‬אחד מאלה ש"הפילה‬
‫החסידה"‪ .‬מאלה ששולחים לבחורות בפייסבוק "מכירים?" עם‬
‫מבנה גוף גדול ומבט של נוכל בעיניים‪ .‬כינויו בשכונה ובמשפחה‬
‫היה 'הטעות'‪ .‬את החלון הוא שבר בטעות‪ ,‬לאחיו שבר את היד‬
‫בטעות והוא והחברה היו צריכים לעשות הפלה כי קרתה טעות‪.‬‬
‫אמו הייתה 'זמרת'‪ .‬זמרת ברים ומועדונים‪ .‬כל יום בשעה חמש‬
‫אחרי הופעת הצהריים הייתה יושבת על הבר ומחזקת את בטחונה‬
‫עם כוס של ויסקי שהוא הרי תרופת סבתא לצריבה בגרון‪ .‬כשהיה‬
‫קטן‪ ,‬היא הרגישה כל תזוזה שלו ברחמה‪ .‬היא זוכרת את היום בו‬
‫צמחו לו הציפורניים והוא ניסה לקרוע את השלייה‪ .‬את הרגליים‬
‫שכמעט שברו לה את הצלעות‪ .‬היא זוכרת איך עיניו הביטו לה‬

‫בתוך הנשמה‪.‬‬
‫בשעה חמש כשהייתה יושבת על הבר היה לה שותף חדש‪ .‬אותה‬
‫ה'טעות' הרגישה הכל ואף התחברה למתרחש סביבה‪ .‬הוא שלט‬
‫בה ובמה שהייתה עושה‪ .‬כשהייתה שותה שוט של ויסקי זול ולא‬
‫מוכר הוא היה מתעצבן ובועט בה עד שהפסיקה‪ ,‬אבל כשגבר היה‬
‫מזמין לה כוסית של משקה איכותי ויקר היה יושב שם בשקט‬

‫ונהנה מהטעם‪.‬‬
‫אם הייתה מעשנת סיגר הוא היה לוחץ לצאת החוצה‪ ,‬אבל סיגריות‬
‫בטעמים הוא אהב נורא במיוחד את הוניל‪ ,‬כשהעשן היה נכנס‬

‫הוא היה נרגע ומחכה לשכטה הבאה‪.‬‬

‫אם תשבו פעם בבר ותשמעו כוסות נשברים ואנחות משתחררות‬
‫בטעם וניל תדעו שלבר הזה הגעתם לגמרי בטעות‪.‬‬

‫‪31‬‬

‫שלומי קליין‪-‬פרנקה‬ ‫איתה‬

‫ריח מתוק וחריף של בושם‬
‫שמדגדג לי באף‪.‬‬
‫ידיים רכות‪ ,‬חמות‬

‫עוטפות אותי כמו שמיכה‪.‬‬
‫אנחנו באותו גודל‬

‫אבל לידה אני קטנה‪.‬‬
‫העור שלה עייף‪ ,‬כבר לא מתוח וצעיר‪,‬‬

‫בד משי שנח על גופה‪.‬‬
‫דמעה מלוחה נספגת בחולצה‪,‬‬

‫משאירה כתם כהה ורטוב‪,‬‬
‫ואני מרגישה את האחיזה‪,‬‬

‫עדינה אבל תומכת‬
‫מחזיקה שלא אפול‪.‬‬
‫אני סוף סוף רגועה‪.‬‬

‫‪30‬‬

‫ריטה קלמיקוב‬ ‫אליה‬

‫המכתב שלך שכב על ערימת הספרים שעל השידה‪.‬‬
‫לא מצאתי את הזמן לקרוא אותו‪ ,‬אולי בכלל לא רציתי‪ .‬ביליתי‬
‫זמן רב בניסיון להתחבא‪ ,‬אך כל ניסיון נכשל‪ ,‬השדים תמיד מצאו‬

‫אותי ועינו את מחשבותיי‪.‬‬
‫הזמן שעבר היה חסר תכלית‪ ,‬כל יום הרגשתי כאילו אני הולך‬

‫בלי סיבה על מסמרים שדוקרים את נשמתי‪.‬‬
‫בחוץ ירד גשם של אכזבה שהציף את הרחוב וגרם לכולם לסגור‬
‫את החלונות‪ ,‬אנשים שהתקווה חשובה להם‪ .‬אני יצאתי כי התקווה‬
‫שלי כבר מזמן נעלמה יחד עם הציפייה‪ .‬השעווה נטפה לעבר‬

‫אצבעותיי מהנר שהדלקתי והשאירה לי כוויה נעימה‪.‬‬
‫אני מנסה להתחמק כמו שאת עשית‪ ,‬אבל ככל שאני מתרחק אני‬
‫מתקרב עוד ועוד אל הקצה ולא יודע אם לקפוץ או ללכת חזרה‪.‬‬
‫בכנות‪ ,‬לא ציפיתי למכתב שלך‪ ,‬אבל בכל זאת חיכיתי לו‪ .‬חלק‬

‫בגופי היה אחוז חרדה‪ ,‬החלק האחר‪ ,‬שמחה‪.‬‬
‫ועדיין‪,‬‬

‫לא ידעתי מה להרגיש‪.‬‬
‫אני עדיין לא יודע‪.‬‬

‫‪33‬‬

‫אליו‬

‫כבר הרבה זמן שתכננתי לכתוב לך‪ ,‬אך ידיי סירבו‪.‬‬
‫חודשים התבזבזו להם אבל לבסוף הן נכנעו‪.‬‬

‫הדף שאני כותבת עליו היה מלא בקשקושים חסרי ערך שמחקתי‪,‬‬
‫ועכשיו‪ ,‬המבוכה מדברת במקומי‪.‬‬

‫הריח המעופש של הדף התגלגל כמו ילד שמח סביב החדר‪.‬‬
‫המילים שניסיתי לכתוב שברו את השקט הנפשי שלי‪.‬‬
‫האותיות לא יצאו כרצוני והתחילו למרוד נגדי‪.‬‬
‫המחשבות נטשו אותי בכאוס שיצרתי‪.‬‬

‫וככה נשארתי עם עט ביד וראש חלול שהתמלא בדאגות‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬השלג שפקד את הטבע הספיק להפשיר ולחוות את החיים‬

‫החדשים שנוצרו ואת החיים הישנים שהתפוגגו‪.‬‬
‫ואני עדיין סמכתי על העט שיעשה את העבודה במקומי אך הוא‬

‫כנראה הצטרף למרד‪.‬‬
‫אולי זאת הבעיה‪ ,‬אני לא יכולה לזרוק על מישהו אבן ולצפות‬
‫שהוא ייסחב אותה בשבילי‪ ,‬ואני לא יכולה לשתוק עד שיבינו‬

‫אותי‪.‬‬

‫‪32‬‬

‫שקט‪ .‬סבא שלי מת‬

‫סבא שלי מת‪.‬‬
‫אחר הצהריים הטלפון צלצל‪ ,‬קפצתי ממקומי אני לא רגיל‬

‫לקבל טלפונים‪.‬‬
‫לרוב רק אמא מתקשרת‪ ,‬היא שואלת אם יש מספיק מה לאכול‪,‬‬

‫אם אני צריך עזרה במשהו‪ ,‬בישול או נקיון הבית‪.‬‬
‫לפעמים גם סבתא שלי מתקשרת‪ ,‬שואלת שאלות עם ח' וע'‪,‬‬
‫ולעתים אפשר להריח את ריח הסחוג והחילבה דרך קו הטלפון‬

‫המטייל על מאות קילומטרים‪.‬‬
‫גם היום היא התקשרה‪.‬‬
‫סבא שלי מת‪.‬‬

‫סבא שלי מת ואני לא מרגיש כלום‪ .‬אני לא מופתע‪ ,‬הרבה זמן‬
‫הוא חולה‪ .‬היה חולה‪.‬‬

‫סבא שלי מת ואני מרגיש רק ריקנות‪.‬‬
‫הרבה זמן ישבתי על כיסא המחשב‪ ,‬בוהה במסך השחור‪.‬‬
‫אני יודע זאת לפי האור שהתעמעם ונעלם‪ ,‬והוחלף בחושך העוטף‬

‫והמאיים‪.‬‬
‫"סבא שלי מת!!!!"‬
‫אני צועק‪ .‬מקווה שאני אשמע‪.‬‬
‫אני יורד למטה‪ ,‬לסמטה החשוכה‪ ,‬הולך בעקבות המוזיקה‪ ,‬ככל‬
‫שהמוזיקה גוברת‪ ,‬אני יודע שאני מתקרב‪.‬‬
‫קבוצה של בחורות מתנדנדות עוברת לידי‪ ,‬כל אחת מהן צוחקת‪,‬‬
‫חוץ מבחורה אחת‪ .‬המבט שלה עובר על כל הבניינים‪ ,‬כאילו מחפש‬
‫מחסה‪ .‬לשנייה המבטים שלנו משתלבים‪ ,‬העיניים שלה אדומות‪,‬‬
‫מבכי או מעייפות‪ ,‬או שאולי לא הסתפקה במשקה המשכר‪.‬‬

‫‪35‬‬

‫שלומי קליין‪ -‬פרנקה‬ ‫בחוץ‬

‫הוא הולך מצד לצד‪,‬‬
‫כאילו מחפש משהו‪.‬‬
‫מדיי פעם הוא נובח‪,‬‬
‫רק כדיי שייזכרו שהוא נמצא‪ ,‬שהוא שומר‪.‬‬

‫הכלב הזהוב נמצא בחצר‪,‬‬
‫כל מי שעובר ברחוב רואה אותו‪.‬‬

‫אבל את הבעלים?‬
‫כאילו לא היו‪.‬‬

‫עץ קלמנטינות נמצא שם בחצר‪,‬‬
‫הוא עמוס בפירות‪,‬‬

‫ירוק ונקודות כתומות‪.‬‬

‫עשבים ממלאים את האדמה‪,‬‬
‫טריים כאילו רק אתמול ירד מבול‪.‬‬

‫צמחים מטפסים מציירים על הקירות‬
‫מסתבכים אחד עם השני‬
‫ויוצרים קשר‪.‬‬

‫החלונות והתריסים סגורים‪.‬‬
‫שומרים שאף אחד לא ייכנס‪,‬‬

‫או ייצא‪.‬‬

‫‪34‬‬

‫ריטה קלמיקו‬ ‫פעימה חשוכה‬

‫הפנס היחיד שפעם‪ ,‬האיר אור לבן שצרב את עיניי אך גם הוא כבה‪.‬‬
‫החושך הביא איתו את זעקות הצרצרים הזעירים ואת יבבות שוכני‬

‫הלילה‪ ,‬הסהרוריים‪ ,‬המיואשים‪.‬‬

‫מהספסל האחר נשמעו צעקות השתיינים ששברו בקבוק זכוכית‬
‫בפעם השלישית‪ ,‬והרסיסים שהתפזרו נצצו בתוך הלילה‪ .‬מבטיהם‬
‫העגומים של האנשים שעברו‪ ,‬החביאו סודות שנשמתם הפגומה‬

‫לא יכלה לשאת‪.‬‬

‫כולכם עוברים פה‪ .‬מזיזים רגליים קלות בשמש של היום‪,‬‬
‫לא טורחים להקשיב למקום הזה מתכונן ללילה‪ .‬בלילה יוצאות‬
‫הנפשות המעורערות ממקום המסתור שלהן ומתהלכות לצדי‬
‫הבניינים‪ ,‬בתקווה שלא ישפטו אותן‪ .‬בלילה אני יכולה להרגיש‬

‫את הרוע שהזרקנו לתוכו‪ ,‬מציף את האטמוספירה הקרועה‪.‬‬

‫ספרתי את הכוכבים בשביל לקטוע את הפחד ששרר בתוכי‪ ,‬הרגשתי‬
‫איך לבי מצטמק מכוכב לכוכב‪ .‬הפניתי את מבטי אל הספסל‪,‬‬

‫שמות והבטחות רבות של שקר היו חרוטות עליו‪.‬‬
‫התסכול לפתע הכה בי‪ ,‬והלילה התעלק אל המעיים שלי כמו‬

‫דיבוק‪ ,‬שום טקס פגאני לא יעזור‪.‬‬

‫כמו צל חרד שמנסה לברוח מעצמו אך מבין שאין לאן‪ ,‬התעטפתי‬
‫לתוך עצמי‪.‬‬

‫לא פחדתי ממנו‪ ,‬פחדתי ממה שהוא מחביא‪.‬‬

‫‪37‬‬

‫שלומי קליין‪-‬פרנקה‬ ‫אני ממשיך ללכת‪ ,‬המוזיקה מתחזקת‪ ,‬מגיעה מתוך בר קטן‬
‫שנמצא בפינת הרחוב‪.‬‬

‫מסביב לדלת עומדים אנשים וצוחקים‪ ,‬אני לא יודע על מה‪ ,‬אני‬
‫בספק אם הם יודעים‪.‬‬

‫אני נכנס בדלת הצרה ולוקח נשימה עמוקה‪.‬‬
‫אני מפלס דרך בין האנשים ומתיישב מול הברמן‪.‬‬

‫"וודקה"‪ .‬אני אומר‪.‬‬
‫הוא לא שומע‪.‬‬

‫"אני רוצה וודקה!" אני מגביר את קולי‪.‬‬
‫אני שומע כוס מתמלא‪ ,‬והדאגות שלי מתרוקנות‪.‬‬

‫שוט‪ .‬שוט‪ .‬שוט‪.‬‬
‫"עוד" אני דורש בקול צרוד‪.‬‬
‫הבחור לידי מסתכל ומרים גבה‪.‬‬
‫"היה לך יום קשה? " הוא שואל בחיוך‪.‬‬
‫אני מתעלם‪ .‬אין לי כוח לשיחות‪.‬‬

‫סבא שלי מת‪.‬‬
‫שוט‪.‬‬

‫אני מרגיש את הנוזל החם מתפשט לי בגוף‪.‬‬
‫קולות הבסים מהמהמים ומשתלבים עם פעימות הלב שלי‪.‬‬

‫הבחור ממקודם בודק אותי מלמטה למעלה‪.‬‬
‫אני מסתכל עליו‪ ,‬יש לו שפם‪ ,‬או אולי זה חתול היושב לו מתחת‬

‫לאף ?‬
‫דיי‪ .‬פוקוס‪.‬‬
‫הטלפון שלי מצלצל‪.‬‬
‫חרדה עוטפת אותי מבפנים ומבחוץ‪ .‬אני שואף אוויר פנימה‪,‬‬
‫אבל זה לא מספיק‪.‬‬
‫החמימות הנעימה מהמשקה הקודם הופכת לאש שצורבת אותי‬

‫מבפנים‪.‬‬
‫אני מכבה את הטלפון‪.‬‬

‫אסור לי לצאת מכאן‪.‬‬
‫סבא תמיד רצה להזמין אותי למשקה‪.‬‬

‫‪36‬‬

‫שלומי קליין‪-‬פרנקה‬‫בוהן שיוצאת מישבן‬
‫של מזגן‬

‫החולדה מתחבאת מתחת לבוהן‪,‬‬
‫הבוהן של הספה‪ ,‬כן?‬

‫הספה מצחקקת‪ ,‬כי דגדג לה באגו‬
‫היא רגילה שיושבים עליה רק ישבנים‪ ,‬לא חולדות‪.‬‬
‫החולדה נעלבה‪ ,‬גם לי יש ישבן! אני בדיוק כמו כולם!‬

‫"אני‪ ,‬חמודה‪ ,‬רגילה לישבנים אמיתיים! ואת?‬
‫לא שומן ולא לחיים!‬

‫רק זנב בין הרגליים!"‬
‫הזנב שלה? בכלל לא זנב!‬
‫"אני נחש! אני נחש!" הזנב צועק‪.‬‬
‫הספה מרעידה את החדר עם צחוקה‪,‬‬
‫הכריות המונחות עליה מתעוררות ורוטנות‪.‬‬
‫"שתקי כבר! אנחנו מנסות לישון! גם לך בכלל אין כלום!‬
‫רק ידיים‪ ,‬רגליים ובהונות!"‬
‫הצחוק הפך לבכי רועם‪ ,‬וצעקות מלאו את החדר‪.‬‬

‫החולדה רבה עם הנחש‪.‬‬
‫זעזוע ענק הרעיד את הרצפה‪.‬‬

‫"שקט!!!"‬
‫צעקו כולם‪.‬‬
‫המזגן כמעט התעורר‪.‬‬
‫אם היה מתעורר לכולנו היה מקפיא את הישבן לא ישבן‪.‬‬
‫ואת הבהונות‪.‬‬
‫ואז לאן היו הולכות החולדות?‬

‫‪39‬‬

‫שלומי קליין‪-‬פרנקה‬ ‫וקראתי לכך אהבה‬

‫צעקות ושורף בגרון‬
‫כעס שמחלחל מבפנים החוצה‪,‬‬
‫נמאס לי להעמיד פנים‪ ,‬נמאס לי לוותר‪.‬‬
‫אז בלי לחשוב אני נותנת לו סתירה‪,‬‬
‫ואני רואה את ההלם בעיניים שלו‪.‬‬

‫אז כואב לי‪.‬‬
‫הוא נתן לי אגרוף בבטן‪.‬‬

‫ואני לא יכולה לנשום‪.‬‬
‫אני נופלת ומתקפלת לרצפה‪.‬‬
‫השיער מסתיר לי את הפנים‪ ,‬ואני מודה על כך‪,‬‬
‫כי יש כמה אנשים שמסתכלים‪.‬‬
‫אני משתעלת‪ ,‬מנסה להקיא את הכאב החוצה‪,‬‬

‫אבל כלום‪.‬‬
‫כל כך כואב לי‪ ,‬אבל אין שום סימן‪.‬‬

‫מישהו שואל אותי אם אני בסדר‪,‬‬
‫אני בולעת את הכאב ואומרת שכן‪.‬‬

‫אני כמה והולכת לשבת בצד‪,‬‬
‫בוכה ומחבקת את עצמי‪.‬‬
‫"כן" אני לוחשת‪.‬‬

‫אני נעמדת על הרגליים‪ ,‬נעמדת ישר‪ ,‬אפילו שכואב‪.‬‬
‫לוקחת נשימה עמוקה‪ ,‬מנגבת את הדמעות ולובשת‬
‫חיוך גדול על השפתיים‪.‬‬

‫אני נזכרת בדברים שאמא אמרה לי פעם‪ ,‬כשהייתי קטנה‪.‬‬
‫"כשאת אוהבת מישהו את צריכה להקריב"‪.‬‬
‫אני מהנהנת לעצמי ומתחילה ללכת לכיוונו‪.‬‬

‫‪38‬‬

‫דניאלה גולדין‬ ‫ביקור מאוחר‬

‫השער הישן שעליו רואים את שכבות הצבע חצי מקולף וצבע‬
‫החלודה מבצבץ בין השכבות‪.‬‬

‫הוא חורק במאמץ‪ ,‬חסר כוח‪ ,‬זקן ועייף‪.‬‬

‫את שיחי הוורדים רואים כבר משביל הגישה‪ ,‬וורדים מטפסים רק‬
‫שם ראיתי‪ .‬הפרחים נבולים והניצנים הירוקים מדליקים גיץ של‬
‫תקווה שיש המשכיות למקום‪ .‬הגינה הירוקה עם הדשא הירוק‪,‬‬

‫השיחים הירוקים והנדנדה מעץ מזכירים את מי שהיה‪.‬‬

‫בריכת הדגים ריקה וחור המזרקה סתום‪ .‬אל המים הירוקים נכספים‬
‫עלי כותרת אדומים‪ ,‬הוורדים מרפים מן הגבעול ורוקדים את‬
‫מחול התמותה‪ ,‬נוחתים ברכות במים‪ ,‬שם מוצאים נחת ושלווה‪.‬‬

‫הבית הירוק עם הפס הלבן ומרפסת העץ כאילו לא נראה לעין‬
‫אך לא ניתן שלא להבחין בו‪.‬‬

‫דלת הבית שגם עליה רואים את השנים שקטה מתמיד‪ .‬המטבח‬
‫הקטן והחשוך ממלא את הבית בריחות‪ .‬ריח מוכר של פטריות יער‬
‫טריות‪ ,‬עגבניות לב ארי‪ ,‬ביצים‪ ,‬לחם חם ומחבת החצי שרופה‪.‬‬
‫המדרגות החורקות מהעץ הכהה מובילות לעליית הגג עץ‪ ,‬הכל עץ‪.‬‬
‫הרצפה‪ ,‬התקרה‪ ,‬הקירות והנוף הרחב הנשקף מדלת הזכוכית‬

‫מאחוריה הרשת הקרועה שכבר הצהיבה מן השמש‪.‬‬

‫השולחן הענק באמצע הסלון תופס יותר ממחצית החלל ומהספה‬
‫המרופטת עדיין מרגישים את חום החולמים עליה‪.‬‬

‫‪41‬‬

‫עדן בן דוד‬ ‫לא יכול לחיות בלעדייך‬

‫"אני לא יכול לחיות בלעדייך" זה מה שהוא אמר לי‪ .‬ואז הבנתי‬
‫הכל‪ .‬כולה הלכתי לשירותים וישר הוא התחיל לא לנשום‪ .‬הזמינו‬

‫אמבולנס‪ ,‬שמעתי רעשים ורצתי לשם‪.‬‬
‫פתאום הוא קם כאלו כלום לא קרה ואמר לי את המשפט הזה‪.‬‬

‫התקרבתי אליו ואמרתי לו בוא נשחק משחק‪.‬‬
‫הוא הסתובב וספר עד ‪ 10‬אני רצתי והתחבאתי מאחורי העץ שקרוב‬
‫אליו ‪ -‬הוא סיים לספור ויצא לחפש אותי‪ .‬בהתחלה הוא סתם‬
‫קרא בשם שלי ואחרי דקה הקול שלו התחיל להישמע שונה הוא‬
‫התחיל להילחץ ולצעוק בשם שלי בלחץ‪ .‬לאט לאט הוא נפל על‬
‫הברכיים שלו והמשיך לקרוא לי עד שנפל‪ .‬העיינים שלו נעצמו‬
‫לאט ואז רצתי אליו ואמרתי לו לפתוח את העיניים‪ ,‬הוא הסתכל‬
‫עליי‪ .‬עזרתי לו לקום ואז הוא נהיה בסדר כאילו כלום לא קרה‪.‬‬

‫הבנתי הכל‪.‬‬
‫הלכתי ואז הוא מת‪.‬‬

‫‪40‬‬

‫רבקה אדריאן‬‫ילדים בתוך קמטים‬

‫הוא ישב על הכיסא בפינת הסלון‪ .‬אור קטן וחיוור של המנורה‬
‫המקומטת האיר את פניו‪ ,‬כבר הרבה זמן הוא לא ביקר אותי‪.‬‬
‫אולי אם אני אלך בשקט בשקט לשירותים‪ ,‬הוא לא יבחין בי‪,‬‬

‫אבל דווקא היום הרצפה החליטה לחגוג והיא איננה‪.‬‬
‫"חיכיתי לך" אני שומעת אותו אומר לי "אני רק הולכת לעשות‬
‫פיפי" אני עונה לו בטון מפוחד קצת "תתקרבי אלי בבקשה"‬
‫הוא מתופף על ברכו ומסמן לי לשבת‪ ,‬בדיוק כמו פעם ‪ -‬שלושה‬
‫תיפופים עדינים ומזמינים‪" .‬תסתכלי עלי אני רוצה שתסתכלי‬
‫עלי" אני לא מסתכלת‪ ,‬כי אני יודעת שבכול קמט וקמט בפנים‬
‫שלו נמצאים להם ילדים קטנים שרק קמו מהמיטה בשביל לעשות‬
‫פיפי‪" ...‬למה את מפחדת? לא התגעגעת אלי?" אני לא עונה‪,‬‬
‫אני מסתכלת על המכנסים שלו שתמיד לבש‪ ,‬מדוגמים בדובונים‬
‫מחייכים‪ .‬אני מסמנת בראש בשלילה‪ ,‬הדמעות עולות לי‪ ,‬אני‬
‫עייפה מדי‪ ,‬אסור לי להירדם‪ .‬אני מרגישה את ידו מלטפת לי את‬
‫השיער בעדינות מצמררת "את יודעת‪ ,‬מכול הילדים התגעגעתי‬

‫אליך הכי הכי‪ ,‬אני צריך אותך‪ ,‬בבקשה תסתכלי עלי"‬
‫לא! אני רוצה לצעוק אבל הקול לא יוצא לי "אל תלחמי בזה"‬
‫הוא אומר לי בשקט בשקט קרוב לאוזן‪ ,‬כול כך קרוב עד שאני‬
‫מצליחה לשמוע את הילדים הקטנים שנמצאים עמוק בתוך הקמטים‬
‫שלו‪ ,‬מתגלגלים מצחוק מזויף‪ .‬אני עוצמת עיניים חזק עד שכבר‬
‫כואב לי‪ .‬הפעם אני אצליח‪ ,‬הפעם אני אצליח‪" .‬הכול בסדר שם?‬
‫"אני פתאום שומעת את הקול של אמא מחוץ לחדר השירותים‬

‫"כמה פעמים אמרתי לך לא להירדם על האסלה?!"‬

‫‪43‬‬

‫נועה ברייט‬ ‫כריכה של זמן‬

‫אסופה של זמן‪,‬‬
‫זה נכרך אחרי‪ ,‬מסביב למותן‬

‫עולה עולה‬
‫עד הגרון‬

‫אני לא מאמינה לאסופה של הזמן‪.‬‬

‫יש מאיות של שניות‬
‫ומאיות של שברירי רגעים‬

‫שאי אפשר לתאר‬
‫רק בחצי קימוט של חיוך‬

‫ולא מאמינה לאסופה הזאת של הזמן‬
‫איך דברים נידונים להתחיל‬
‫ולהתפרק לגורמים‪,‬‬
‫פיסות פיסות של עזאזל‪.‬‬

‫ואחרי הכל‬
‫יש תינוקות שנכרכים סביב‬

‫הרגל של אמא‬
‫וכאלה שנדפקים עם הראש בקיר‪.‬‬

‫‪42‬‬

‫רבקה אדריאן‬ ‫אני עוצם עיניים‪ ,‬הליכה מהירה נשמעת‪ .‬אני מעביר את מבטי‬
‫על הרחוב השקט‪ ,‬ואז ראיתי אותו‪ .‬הוא התהלך לו זקוף‪ ,‬כתפיו‬
‫נעוצות מתוחות באוויר‪ ,‬כאילו התרגלו ליציבות מסוימת שלעולם‬
‫לא השתנתה‪ .‬שערו מדויק בצורה מעצבנת‪ ,‬מרוח בנוזל מסריח‬
‫וקשה‪ ,‬שחס וחלילה לא תעז שערה בודדת למרוד בחברותיה‬
‫המשומנות והדביקות‪ .‬הוא נראה חסר שקט‪ .‬עוד סיגריה ועוד‬
‫סיגריה נשאבות לתוך המפעל הזקוף והרוטט מעצבים מרוסנים‪.‬‬
‫הליכתו שהפכה לריצה כמעט‪ ,‬מנסה להישאר זקופה אבל זה‬
‫בטח קשה לזוז מהר כל כך כשעל גופך מעיל עור צמוד וסקיני‬
‫ג'ינס שלא משאירות מקום לדמיון‪ .‬הוא משאיר אחריו שובל של‬
‫ריח בושם חזק המזכיר מטהר אוויר של שירותי מסעדה זולה‬
‫בתל אביב‪ .‬הוא התקרב לתחנה והתיישב לידי‪ ,‬הריח של הבושם‬
‫שלו מטשטש לי את הריח של החם צוואר של רון‪ ,‬אני מתעצבן‪,‬‬
‫אני מקרב את החם צוואר לאף כי אני חייב לזכור את הריח הזה‪.‬‬

‫אני לא שם לב כמה מטומטם אני נראה כשאני מוציא קולות‬
‫התנשפות לתוך צעיף "אחי אני יכול לכבות את הסיגריה אם‬
‫זה מפריע לך" הקול שלו מעיר אותי מהמחשבות‪" .‬לא לא זה‬
‫בסדר" "איך שבא לך אח שלי‪...‬רוצה אחת?" אני בכלל שונא‬
‫סיגריות‪" .‬כן" אני עונה לו‪ .‬אני מדליק אותה לאט לאט‪ ,‬מרגיש‬
‫את העשן עוטף לי את הריאות‪ ,‬מזהם לי את הגוף‪ ,‬זה נעים לי‪.‬‬
‫"אחי אתה יודע מתי ‪ 31‬מגיע אולי?" אני מסתכל עליו‪ ,‬יש לו‬
‫עניים רגועות כאלה‪ ,‬מחייכות" "כן כן‪ ,‬אני לא יודע‪ ,‬הוא אמור‬
‫להגיע בקרוב" ואז אני עוצר לכמה שניות ופולט "אחי" ואז‬
‫שותק‪ .‬אני טובע לו בתוך העיניים‪ .‬הצוואר שלי לגמרי חשוף‪.‬‬

‫אני צריך עזרה‪.‬‬

‫‪45‬‬

‫תחנה אחרונה‬

‫התחנה המרכזית תל אביב‪ .‬לא נראה לי יש מישהו באמת שאוהב‬
‫את המקום הזה חוץ מכמה סודנים וזקנים חרמנים‪ .‬אני שם אוזניות‬
‫ומכסה את ראשי בחם צוואר שרון נתן לי‪ .‬עדיין יש לזה את‬
‫הריח שלו‪ .‬אני מסניף אותו לכמה שניות ועוטף את צווארי‪ .‬אני‬
‫מריץ את התמונה בראש שוב ושוב כשהוא הושיט לי את החם‬
‫צוואר ואמר "קח דניאל בטח קר בחוץ" "בטח קר בחוץ" "בטח‬

‫קר בחוץ" למה אני כבר מתגעגע אליו? טיפש‪ .‬הומו‪.‬‬

‫מרוב מחשבות אני לא שם לב שהאוטובוס כבר עבר‪ .‬זין‪ .‬חצי‬
‫שעה בקור ב‪ 12‬בלילה‪ .‬נו בטח מה ציפית? שתישאר לישון אצלו?‬
‫אתה ידעת טוב מאוד שזה לא היה קורה‪ .‬חאלס תפסיק! זה כולה‬
‫סטוץ מה אתה מתבכיין? אתה ידעת למה אתה נכנס‪ .‬וואלה גם‬
‫כן גבר גבר חוצה חצי מדינה בשביל סקס‪ .‬לא לא נואש בכלל‪.‬‬

‫האוטובוס מגיע סוף סוף‪ ,‬אני מתנחם קצת כשאני רואה שהספסל‬
‫שאני אוהב פנוי‪ .‬אני מנסה למצוא תנוחה נוחה ומשכנע את עצמי‬
‫שאם אני אתהפך כמו רקדנית בטן על הכיסא‪ ,‬המחשבות אולי‬

‫יפסיקו לרדוף אותי‪.‬‬

‫אני יורד מהאוטובוס‪ ,‬אחרי נסיעה שהרגישה ארוכה מתמיד‪,‬‬
‫המחשבות ממשיכות לרוץ בראש‪ ,‬אני מרגיש מלוכלך‪ ,‬אני כל‬
‫כך נגעל מעצמי‪ ,‬שמעתי את הפלייליסט שבפלאפון כבר שלוש‬
‫פעמים‪ .‬לישון‪ .‬זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו‪ .‬לישון ולא‬
‫לקום‪ .‬אני מתיישב בתחנה מחכה לקו ‪ .31‬עוד מעט כבר בוקר‪,‬‬

‫השקט של הרחוב כאילו מסתכל עלי‪ ,‬צוחק עלי‪.‬‬

‫‪44‬‬

‫תגל אליה הלוי‬‫עצמי עם מלח ודובדבן‬

‫בלעתי כדור בטעם של עצמי‪,‬‬
‫ועוד אחד בטעם של אבא‪.‬‬

‫יש לי עכשיו ריח דובדבן בפה‪,‬‬
‫מהספריי לריענון הנשימה‪ ,‬לריח פה מסריח‬

‫מעורבב בנגיעות של מלח לימון‪,‬‬
‫שמשפריץ לי בעין‪,‬‬

‫ויורד לי דם מהפופיק‪.‬‬
‫זה לא דם‪ ,‬זה לק אדום‪,‬‬

‫אדום לציפורניים‪,‬‬
‫בריח דובדבן‪,‬‬

‫שלא יורד אפילו אחרי מקלחת ארוכה‪,‬‬
‫עם סבון ועם מים ועם מלח לימון‬
‫כמו שיש בקציצות של אמא‪,‬‬
‫שתקועות לי בבטן‪,‬‬
‫והשמן עדיין מבעבע‪,‬‬
‫ומטגן לי את הפופיק‪,‬‬
‫אז הלכתי לישון ולא נרדמתי‪,‬‬

‫ולקחתי עוד כדור בטעם של עצמי‪,‬‬
‫הדמעות ירדו לי מהעיניים‪ ,‬מהנחיריים‪,‬‬

‫ומהאוזניים יצאו לי דבורים‪,‬‬
‫דביקות מדבש‪ ,‬מתוקות מתוקות‪,‬‬
‫לא הצליחו לעוף‪ ,‬אז הן נפלו לי בין האצבעות של הרגליים‪,‬‬

‫שהריחו דובדבן מהלק האדום‪,‬‬
‫מעורבב בנגיעות של מלח לימון‪.‬‬

‫‪47‬‬

‫תגל אליה הלוי‬ ‫דקירה‬

‫בין סדינים לבנים‪ ,‬דקים‪,‬‬
‫הרגשתי את הצמרמורת‪,‬‬
‫וליטפתי את גופי‪,‬‬
‫שניגן סימפוניה‪,‬‬

‫כשעברו אצבעותיי על הצלעות הבולטות‪.‬‬
‫קור אימים‪ ,‬דחיה קודרת‪,‬‬

‫ורציתי להרגיש נקיה ושברירית‪,‬‬
‫ריקה מתוכן‪.‬‬

‫הרגליים מחפשות להתרחק‪,‬‬
‫כל רגע בנפרד‪.‬‬

‫והבטן דחוסה פנימה‪,‬‬
‫כאילו ונחנקתי מתמימותי‪.‬‬

‫החיבוק כואב‪,‬‬
‫בחיכוך בין העצמות‪.‬‬

‫אין רוגע‪ ,‬אין חום‪,‬‬
‫ואי אפשר להכיל אותי‪,‬‬
‫דוקרת בגופי כל אדם המתקרב‪.‬‬

‫וביקשתי אהבה‪,‬‬
‫בעודי נעלמת בין הסדינים הלבנים‪,‬‬

‫מבטי יעלם בין וילונות שערותי‪,‬‬
‫עם שפתיים יבשות שלא נישקו מעולם לחיים חמות‪.‬‬

‫‪46‬‬

‫תגל אליה הלוי‬‫במי קרח‪ ,‬כדי שאולי‪ ,‬אולי הוא לא יבוא‪ ,‬אולי יהיה לו קר מידי‬
‫והוא לא ידבק לשערי הרטוב‪ .‬שלוש פעמים שמפו ומרכך‪ ,‬רק‬

‫כדי לוודא שהוא כבר לא שם‪.‬‬
‫אני לא אוכל ולא אשתה‪ ,‬לא היום‪ ,‬כי היום אני ישנה אצל גלי‬

‫ואני לא רוצה שוב פיפי במיטה‪.‬‬
‫אני לא אחבק את אמא ואולי גם לא אדבר‪ ,‬היום הוא מתעקש‬

‫לחדור לתוכי יותר מהרגיל‪.‬‬
‫כשאני בוכה הרבה‪ ,‬הוא בורח‪ ,‬אבל לא באלי לבכות היום‪ ,‬אין‬

‫לי כוח למלחמות‪.‬‬
‫בעצם‪ ,‬אולי‪ ,‬רק היום‪ ,‬אתן לו להישאר‪.‬‬

‫‪49‬‬

‫אולי רק היום‬

‫פתחתי את עיני והוא שכב לידי במיטה‪ ,‬כשראשו נישען על‬
‫הכרית לידי‪ .‬מחייך אלי עם שיניים צהובות‪ .‬התגלגלתי לצד השני‬
‫מהר ככל שיכולתי ונפלתי מהמיטה על ערמת הבגדים שהשארתי‬

‫על הרצפה‪.‬‬

‫אני רוצה ללכת לשירותים‪ .‬מתוך פחד שהוא מתחבא בגליל נייר‬
‫הטואלט‪ ,‬התאפקתי‪ .‬אני פותחת את משחת השיניים והיא לבנה‬
‫ורכה‪ ,‬מריחה כמו מנטה רעננה‪ .‬משהו מתגלגל לי על הלשון‪,‬‬
‫מדגדג לי בלחיים‪ ,‬ירקתי אותו החוצה‪ .‬החלום נאבק עם ציפורניו‬
‫על הלשון שלי‪ ,‬בחיים לא הרגשתי כזאת מרירות‪ .‬כעסתי עליו‪,‬‬

‫צעקתי‪ ,‬אך קולי היה מבולבל‪ ,‬הלשון עוד כאבה לי‪.‬‬

‫הוא עוקב אחרי במדרגות בדרך למטה ולמעלה‪ .‬מסתתר לאמא בין‬
‫השדיים ומנסה לחדור לגופי בחיבוק תמים של בוקר‪ .‬ובין קערת‬
‫הקורנפלקס לכוס החלב‪ ,‬מתיישב על הכפית הכסופה ומסתיר את‬
‫שיניו הצהובות‪ .‬בארוחת הערב היום שמתי הרבה מלח על הסלט‬

‫שלי‪ ,‬והוא ברח‪ ,‬הוא ממש סולד ממלח‪ ,‬טוב נו‪ ,‬לפחות זה‪.‬‬

‫בלילה אני מתכווצת‪ ,‬חזק חזק לתוכי‪ ,‬עם השמיכה העבה של‬
‫החורף‪ ,‬ונושמת רק מהאף‪ .‬בתקווה שמהאף הוא לא יכנס‪ ,‬כי‬
‫אולי‪ ,‬אולי זה יגעיל אותו‪ .‬ובמקלחת‪ ,‬הפחד מזרם המים החמים‬
‫הופך אותם לקרים וקפואים‪ .‬כשהמים חמים וזורמים על גופי הוא‬
‫מלטף אותי‪ ,‬מהרגליים ומעלה‪ ,‬מקווה שלא ארגיש‪ .‬אני קופאת‬

‫‪48‬‬

‫תגל אליה הלוי‬ ‫אדמה מתפוררת‪,‬‬
‫מחפשת חום‪,‬‬
‫זכות להבנה‪,‬‬
‫אהבה‪,‬‬
‫שייכות‪,‬‬
‫יציבות‪,‬‬
‫חלב ואדמה‪.‬‬

‫‪51‬‬


Click to View FlipBook Version