עלון מפיק מרגליות פרשת ויגש

‫גליון ‪46‬‬ ‫פרשת ויגש‬
‫תשפ"א‬

‫זמני השבת‬

‫כניסת השבת ‪16:09‬‬

‫מוצאי שבת ‪17:20‬‬

‫רבינו תם ‪17:51‬‬

‫המרא דאתרא הרה"ג רבי אברהם צבי מרגלית שליט"אעל הפרשה‬ ‫מוסדוהתע'לוןקיורןצאאלוארורה'ע"כירמיאל‬
‫אב ברראהשוםהתרשהלצהי"מגטברי"ראאבידמאתררגאלית‬
‫כז‪-‬כט]‪.‬‬ ‫נביא כמה נקודות שניתן ללמוד מפרשתנו להנהגתנו היום יומית‪.‬‬
‫ונשאלת השאלה‪ ,‬הלא היה פתרון פשוט לדרישתו של יוסף‪ .‬האחים לא היו צריכים‬ ‫מאמירת האמת לעולם אין מפסידים‬ ‫ע"זחבירל"והתסמבקבמבנויתאכפיפובפכינניומתניווועתוםרתכעסןתל"ידויושהיססלסמןלדילכרמההכהלימודדמב"נדישבהנמדכליופהפדאשבודאתהס"כיבבבשתרבבבהיצפררבבוימערינרדנסקולהעקרוששסםשדוץתשבס"שתבשףיישווודננלנכ*"נכורוקתנ****************לתירעימיידמד"יוות"תתהמתביירעלתתריםנ""מןבושבלונואתבעיסרםנבויונרתת‪"-‬שותקפבתבתומבאקכיירעילייעחויתבהחששתישרקרשמםח"ווםהואבררנשעםוןממופומרמרחערזה"תחיקוו"""נכריב"יר"תידיגגתאלנזהיויאיםיטםזל""מר"ם"היתנקגי"יקלויםלת‬
‫לשסדופמרהכללהלםעלאךהבענמייען‪,‬ט‪,‬לשאהלריאבביניהמםיןוהליאנו לבןבניאמםין‪.‬א יחכרולתי‪.‬םהיוהיומללמלדכיתם אלושתכוולרדאקלדםם‬
‫כמכמיהרו‪.‬פרהיוטימם‪,‬ציגאיתם אשומתוותליפהנים‪,‬יוסשףםכאאבחייוהוםשהמוקתטון‪,‬א ומוחתסילה‪.‬ם‪ ,‬הרי לא ידעו שיוסף‬ ‫מסופר על רבי שמואל הלוי קעלן זצ"ל‪ ,‬בעל 'מחצית השקל' ['שקל' ראשי תיבות‬
‫ומדוע לא עשו כך? מכאן למדים אנו שתמיד יש לומר את האמת כמות שהיא‪,‬‬ ‫שמואל קעלן לוי]‪ ,‬אחד מנושאי הכלים החשובים על השולחן ערוך‪ ,‬מרבותיו של‬
‫ללא כחל ושרק‪ .‬מאמירת האמת לא מפסידים‪ .‬להיפך‪ .‬אם אכן היו האחים מנסים‬ ‫להיחדותמ"וםטלסותפסר‪.‬כיןבמתגוקואפלהתבבהדםכ‪.‬ילהןאכחררבחעקייררהאוחדרתי‪,‬שנהמצהאתבהררורגשמהחסוכץיןלעשייירכ‪,‬תכלארשב‪.‬ר‬
‫לרמות את יוסף‪' ,‬לעבוד עליו'‪ ,‬לא רק שלא היו פותרים את הבעיה‪ ,‬אלא אדרבה‪,‬‬ ‫וכיצד הגיעה הסכין לשם? לאדם שפל אחד‪ ,‬רוצח ופושע‪ ,‬היה 'חשבון' עם הרב‪.‬‬
‫המצב היה מחמיר‪ .‬שהרי היה מתברר שהם שקרנים מועדים‪ .‬היושר לעולם אינו‬
‫מביא נזק‪ ,‬ומחוסר יושר אין מרוויחים‪ .‬האמת צריכה להיות נר לרגליו של האדם‪,‬‬ ‫מה עשה‪ ,‬גנב את הסכין מביתו‪ ,‬רצח בה אדם‪ ,‬והניח את הסכין ליד הנרצח‪.‬‬
‫כמובן שמיד עצרו את הרב וטפלו עליו את אשמת הרצח‪ .‬וכי יש לך ראיה חותכת‬
‫וה' הטוב בעיניו יעשה‪ .‬לעולם אין המטרה מקדשת את האמצעים‪.‬‬ ‫מזו? הרוג‪ ,‬הסכין בה נרצח מוטלת לצידו‪ .‬ידוע מי בעליה של הסכין‪ .‬אין ספק שהוא‬
‫הדרך בה נקט הרב מבריסק כדי לוודא קיום שליחותו‬ ‫ההרקוהצילח‪.‬הההיסכהונדהיתהישתגהעגשדוהלוהר‪,‬עחשייהו‪ ,‬ומחינרותתהו עושרלכיהרדיבן המיוהשמוורטהליהםרעאלשוכנףה‪.‬ההמלאלוזניייעצם‪.‬ו‬
‫לרב שיכחיש שהסכין שייכת לו‪ .‬הראיה לכך היתה עדות מפוקפקת של פושע‬
‫פהיעו‪,‬םנבאימקרשלהפירבממטבברעיוסתקזממנמנוא‪,‬ן דשהקולשאיושלשנחייעם‪.‬בורהורבמכנתתןב לבודושארט‪.‬רדשמיל הממאשתלייוחם‬ ‫למוצעאדתממההעעונלייןם‪ .‬אהםת יחודתוהן‪,‬שובהקסלכויןתשנליו‪,‬תןההמישהפלטהעפלרוילכלה‪.‬הסזותבהךד‪,‬רוךמיהעפרשבולטכהך בשייוותכלר‬
‫אשניקלירוםא‪,‬הובישקאישן לשירבחזיארתלוהסאכותםהבעומדטףבכעושיתסיקיטםנואת‪.‬ת אהךטילפושלםבממהכתהבר‪.‬באצמרריךהלאיתשת‪,‬‬ ‫להוכיח את חפותו‪ .‬אך הרב התנגד לכך בכל תוקף‪ .‬אינו מוכן לשנות מהאמת‪,‬‬
‫לקיטן‪,‬ש יטרחזיברערליך‪ .‬כאהךגהדורלב‪ ,‬האנתיעאקשש‪,‬לםסימרכביסביתאוקתף‪.‬עלותתשלהםמשמלכוסח‪,‬פיווכתשיבוהיאהללהרחבזיכרסלףי‬
‫ויהי מה‪.‬‬
‫את העודף‪.‬‬ ‫הגיע זמן המשפט‪ ,‬השופט שואל את הרב‪ ,‬האם הסכין שלך‪ .‬הרב אומר‪ ,‬אכן כן‪,‬‬
‫ממדשויעצאלאפנוהסמכיקוםרבישההאריבשאילישולוםשאמלכוסהופו‪.‬בתאממירההלהרםב‪,‬תיל‪,‬ו מרדצויעתי‪,‬ה יתכעוקלתשילגנםהוגלכתך‪.‬ת‬ ‫הסכין שלי‪ ,‬אבל גנוב גונבה מביתי‪ .‬מאן דהו רצה לטפול עלי אשמה‪ .‬אין לי כל‬
‫להויהאלתי השיסיכעוםשההממיידודיייקת‪ ..‬אאלמנאםמיה‪,‬שנהמשחלזוקחההשמכשלתיבחהעיוהשהדחושףליוחנוחתווץ‪ ,‬אמבאולד‪.‬איןחבשוכבך‬ ‫וקלכשןרדלוועקנייאן‪.‬הוהדשאופתוטזיודעעששתההרבעיליכוולרוהישהםלעהזכ‪.‬חיהושאבנקכלחותלדאעתתבשעלהורתבו אשילנוהססוכטיןה‪,‬‬
‫בטחון מוחלט‪ ,‬ובוודאי שייתכן שלא יעשה זאת מיד‪ .‬עלול הוא לפגוש מישהו‬ ‫מאמירת האמת‪ ,‬ולו במחיר סיכון חייו‪ .‬לאחר חקירה ודרישה ושמיעת עדויות‬
‫בדרכו‪ ,‬ישוחחו על דא ועל הא‪ ,‬דעתו תוסח מהשליחות‪ ,‬והאיש ייזכר בכך בעוד‬ ‫נלוחסופפושתי‪.,‬השתכנע השופט מעל לכל ספק שאין לרב כל קשר לעניין‪ ,‬והוציאו בכבוד‬
‫לאחר שיצא הרב מבית המשפט שאלוהו‪ ,‬כיצד זה לקח על עצמו סיכון עצום‬
‫יום יומיים‪ ,‬אם בכלל‪.‬‬ ‫אשוכמזרה‪.‬שמהניהןצללהמדהבהנטוהגחהה זבוי‪,‬ו לתלרכעתבוערוםהיהאאמהתהכעחדשההסווהףשלקמרר?ות שההיגיון הפשוט‬
‫אך כאשר הוא יודע שעליו לחזור אלי ולהחזיר לי סכום כסף גדול‪ ,‬ודאי יעשה‬ ‫ענה הרב‪ ,‬דבר זה למדתי מתורתנו הקדושה‪ .‬תורתנו מלמדתנו שהאדם צריך‬
‫להיות תמיד הגון וישר‪ ,‬לא לסטות מהאמת כמלוא הנימה‪" .‬שומר מצוה לא ידע‬
‫שליחותו מיד‪ .‬כך אני שקט ושאנן‪ ,‬מובטחני שיעשה שליחותו כראוי‪.‬‬
‫ומהיכן למדתי עצה זו‪ ,‬מפרשת יוסף ואחיו‪ .‬בסוף הפרשה הקודמת מסופר שיוסף‬ ‫דבר רע"‪.‬‬
‫שולח את כולם‪ ,‬כולל שמעון ובנימין‪ .‬חשש יוסף שהאחים יחזרו לארץ ישראל ולא‬ ‫והיכן מצינו דבר זה בתורה? יוסף אומר לאחיו "בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו‬
‫ישובו יותר למצרים‪ .‬יאמרו‪ ,‬מה לנו ולצרה זו‪ ,‬כל פעם האיש הזה מפיל עלינו תיק‬ ‫מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה" [בראשית מב טו]‪ .‬האחים עולים אל אביהם‬
‫אחר‪ .‬כשייתם האוכל ישלחו מישהו אחר לשבור בר‪ .‬מה עשה‪ ,‬שם באמתחותיהם‬ ‫ובמניסמפין‪.‬ריבםתלוחילעלת דפרריששתתנוו משלספארדיונהיודההאלריץו‪.‬סיףעקבבאריחוכושתשעלמאחודששלושהלוגדחולעישמלםאאביתו‬
‫את צרורות כספיהם ואת הגביע‪ .‬כך ווידא שהאחים ביושרם לא ימשיכו בדרכם‪,‬‬ ‫"ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי וגו' ולקחתם גם‬
‫את זה מעם פני וקראהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" [בראשית מד‬
‫אלא יחזרו למצרים להחזיר לו את הכסף‪.‬‬

‫[מתוך הספר 'מפיק מרגליות']‬

‫ונבאקחשרבלגרילתיאןיאקעיגוהזאדתופפומרנרלוסעתיפוחושדםמרתלהול‪,‬הטקהצווחתודגאעימוקהלחיקדתןיזדביםצוה‪.‬הת"מועתרנולכי‪.‬רבל‪.‬כייםראבבדהיהחםחםשצ‪,‬נמשריוכהשה‪,‬הכמותימנכהוומייעורחבמהולעעצתאלדרהפה‪.‬הי‪.‬כיומצאתההדחיצומדקאקציווןהה‪,‬חתמ‪,‬אסנאהיווו‪,‬רדבר‪.‬יועאקבהתז‪,‬ורשבהבהיילבצוהההמלכקאתטיריגויור‪,‬זםהרמרמהשיחסבכוהסלאוגלרחהי‪,‬רתםבהייההולועמהימיגשבסירדךןווקולבתיל‪.‬מעיעעןמבו‪,‬ששפדירררהואהבסםליבא‬ ‫מעשה רב‬

‫כלרההקשךלמלחשתרנוכעאוגהחחמוווילדאווטקמםו‪.‬לחתריברבהרבלעתןהוםב‪.‬י‪.‬ודנויברתנהוריהוונאשוםיתשאםבללמדטהוקמקהרוהלושהירנותםהצשח‪,‬ובחהןיקמקופותרתקדשימוחשמשווילאתתיתםאןהוםאנאבולרנוכדעוגוליצורולמואלמסתקוחאיהי‪,‬גנברנוולוליתבאםעזמנולכסע‪.‬ליוולההגתבלביהשןתלתכתושרלדנורראםבהותכלהיותוהם‪,‬תפמוושעושעקלאולדטבוםוהפאשקתיישיבנתנו"רשםםכאהו‪.‬יליימאנכובמתוביונלדםייומתועםםגהזבאצשכלהבדוימהםעקתחידקולנושור‪.‬צבמבעפעאותיועלוםתדםל‬

‫אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם חסרון בגמירות דעת או חסרון בקנין‬ ‫על הפרשה ועל הדף‬

‫ואין זה קושיא‪ ,‬דכבר מצינו דפליגי רבוותא‪ ,‬בטעם הדבר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪ ,‬די”א דהוא‬ ‫הרה"ג רבי מאיר מרגלית שליט"א‪ ,‬מחבר ספר 'מאיר נתיבים'‬

‫משום חסרון בגמירות דעת דחסר גמירות דעת על קנין בדבר שלא קיים ונמצא לפנינו‪ ,‬ויש אומרים שהחיסרון‬ ‫"כי עבדך ערב את הנער" – חמצו של נכרי ביד ישראל‬
‫בפרשה מצינו שיהודה מוסר עצמו יותר משאר אחיו להצלת בנימין כיון שהיה ערב עליו‪ ,‬ובאמת גם ראובן‬
‫הוא משום דלא שייך להקנות דבר שלא בא לעולם וכללי הקנינים לא שייכים בו [ועי’ בקוב”ש ב”ב רעו’‬ ‫היה ערב על בנימין שאמר ‘את שני בני תמית’‪ ,‬אבל ערבותו לא התקבלה בעיני יעקב ולא נתרצה לשלחו אלא‬
‫רק בערבותו של יהודה שאמר ‘וחטאתי לאבי כל הימים’‪ ,‬וצריך ביאור מדוע ערבות ראובן לא נתקבלה ואילו‬
‫ובאות תצ’ בסוגריים]‪ ,‬ולסוברים דמועיל קנין בדבר שלא בא לעולם קודם מתן תורה [הריב”ש והמהרש”א]‬
‫ערבות יהודה נתקבלה [ועי’ פרש”י מב’ לח’]‪.‬‬
‫היינו משום דסברי דהחסרון הוא במעשה הקנין בלבד וליכא חסרון משום גמירות דעת‪ ,‬ועל כן רק לאחר מתן‬ ‫חקירה ‪ -‬אסמכתא היא קנין החסר גמירות דעת או שאינה קנין אלא שכנוע‬
‫והנה מצינו בגמ’ בכמה דוכתין דין אסמכתא‪ ,‬והיינו התחייבות באם לא אעשה כך וכך הרייני מתחייב בסכום‬
‫תורה נתחדשה ההלכה דלא הוי קנין‪ ,‬אבל לסוברים שהחסרון הוא משום גמירות דעת וחסר במחשבתו לקנין‪,‬‬ ‫מופלג או בדבר נכבד ויקר או ויתור על דבר מה דלא הוי קנין לחייבו בכך‪ ,‬ופסקינן דאסמכתא לא קניא‪.‬‬
‫אלא דיש לחקור מדוע אסמכתא לא קניא‪ ,‬האם הוא חסרון בגמירות דעת דאין דעתו גמורה ובטוחה ליתן אלא‬
‫באמת אין הבדל בין קודם מתן תורה ללאחריו‪ ,‬ולעולם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪ ,‬וכן היא שיטת‬ ‫אומר זאת בקלות הדעת ללא חשיבה והבנה אמיתית וכ”כ הרמב”ם [מכירה יא ב] והרשב”ם [ב”ב קסח‪ .‬קעג‪,].‬‬
‫או דהוא חיסרון בגוף הקנין‪ ,‬דכיון שבהבטחה זו מנסה לשכנע את חברו בדבריו‪ ,‬הרי זו פעולת שכנוע ולא‬
‫רש”י והקצוה”ח‪ .‬וא”כ באסמכתא דלכו”ע החיסרון הוא רק משום גמירות דעת‪ ,‬לא חשיב קנין לכו”ע ואף‬ ‫פעולת קנין‪ ,‬כיון שעיקר רצונו כעת הוא לשכנע את חברו בדבריו ועל כן אומר זאת‪ ,‬אבל באמת לא נתכוין‬

‫קודם מתן תורה‪.‬‬ ‫כלל לקנין [וכ”כ רש”י סנהדרין כד‪ :‬ובב”מ מח‪ :‬וסו]‪.‬‬
‫ועל כן אם נדע בודאות שאינו שכנוע‪ ,‬וגם יש ראיה שכוונתו רצינית ואין כאן חיסרון של גמירות דעת‪ ,‬הוי קנין‪,‬‬
‫אסמכתא אינה קונה מדאו’ או מדרבנן ‪ -‬דברי נביאות או דברי חכמה‬ ‫וזה שייך כגון שמתחייב ליתן לקב”ה דבר מה או שמתחייב שהקב”ה יקח ממנו את ההקנאה והקנס שהשית על‬
‫עצמו‪ ,‬שהרי יש כאן גמירות דעת גמורה להתחייבותו‪ ,‬וכש”כ שאינו שכנוע בעלמא שהרי הקב”ה שותף בדבר‬
‫ומה שכתבנו דלא נתקבלו דברי ראובן על יעקב אבינו משום אסמכתא אינו מוסכם לכו”ע‪ ,‬דאכן הנראה מרוב‬
‫זה וא”א לומר שאמר דבר זה סתם‪.‬‬
‫הראשונים וכן כתב הש”ך [רז סקי”ח] דאסמכתא אינה קונה מדאו’‪ ,‬והש”ך הביא דהב”ח ס”ל דאסמכתא‬ ‫האסמכתא של ראובן ויהודה‬

‫קונה מדאו’ ורק מדרבנן לא קניא‪ ,‬וכתב הש”ך דדבריו דברי נביאות המה‪ ,‬אמנם הקצוה”ח [רז’ סק”א] כתב‬ ‫ובזה יבואר מדוע דברי יהודה מתקבלים על יעקב ודברי ראובן אינם מתקבלים‪ ,‬שהרי ראובן מתחייב ליעקב‬
‫להמית את בניו וזה אסמכתא ואין כאן גמירות דעת לדבריו וגם הוי שכנוע בעלמא‪ ,‬אבל האסמכתא של יהודה‬
‫דדברי הב”ח דברי חכמה ואינם נביאות‪ ,‬ומביא דכן כתב הרב נתנאל מקינון [הובא במרדכי בפרק דו”ה בב”ק]‬ ‫אינה התחייבות התלויה בידי בשר ודם אלא כלפי הקב”ה ‘וחטאתי לאבי כל הימים’ וזה ביד הקב”ה וזה כביכול‬
‫הסכם שלו עם הקב”ה‪ ,‬וכיון שיש כאן גמירות דעת מוחלטת שהרי הקב”ה ישלם את התחייבותו הרי זה גמר‬
‫דאסמכתא לא קניא רק מדרבנן‪ ,‬ולומד זאת מערב בפרשתנו שהרי כל ערב הוא אסמכתא ועכ”ז מהני‪ ,‬וע”כ‬
‫בדעתו וגם אינו שכנוע בעלמא אלא קנין ולכן לא חשיב אסמכתא‪.‬‬
‫דאסמכתא קניא‪ ,‬עכ”ד‪ .‬וחזינן מדבריו דס”ל דגם ערבותו של יהודה היתה כאסמכתא ועל כרחך דאסמכתא‬ ‫האסמכתא של יעקב ‘עשר אעשרנו לך’‬

‫קניא מדאו’‪ ,‬אמנם הראשונים דסברי דאסמכתא אינו מועיל מדאו’‪ ,‬סברי דבערבותו של יהודה לא היה חסרון‬ ‫ובזה יובן שפיר‪ ,‬היאך יעקב אבינו התחייב [בפרשת ויצא] ‘וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך’ ואי”ז‬
‫אסמכתא [וכבר הקשה כן רבינו ירוחם הובא בב”י יור”ד סימן רנח’]‪ ,‬וכדברינו לעיל‪ ,‬דכל דבר שההתחייבות‬
‫של אסמכתא‪.‬‬ ‫היא להקב”ה או שהוא יפרע את חובו אין חסרון של אסמכתא‪ ,‬וכיון שיעקב אבינו התחייב שאם הקב”ה יתן‬
‫לו יפריש ממנו מעשר‪ ,‬נמצא דאין כאן שכנוע שהרי את הקב”ה לא משכנעים בדברי שקר‪ ,‬וכש”כ שיש כאן‬
‫קושית הקצוה”ח מחמץ נכרי ביד ישראל‬
‫גמירות דעת אמיתית לקיום הדבר‪.‬‬
‫ומקשה הקצוה”ח‪ ,‬דלשיטות אלו דאסמכתא קניא מדאו’‪ ,‬היאך אמרינן דעכו”ם שנתן חמצו לישראל ואמר‬ ‫האם יש חסרון של דשלב”ל קודם מתן תורה‬
‫אלא דיש לשדות נרגא ביסוד זה דלא התקבלה ערבותו של ראובן משום אסמכתא‪ ,‬שהרי קודם מתן תורה‬
‫לו שאם לא יחזיר לו הלוואתו הרי חמצו שלו במתנה [בפסחים לא‪ :‬וברא”ש שם פ”ב סימן י’]‪ ,‬ופסקינן דלא‬ ‫איירי‪ ,‬ולא היה עדיין כללים אלו בקנינים והיה אפשר לעשות קנין אף ללא גמירות דעת‪ ,‬שהרי להקנות דבר‬
‫שלא בא לעולם היה מועיל קודם מתן תורה ואף דליכא גמירות דעת‪ ,‬וא”כ כשם שמועיל להקנות דשלבל”ע‬
‫חשיב חמץ ברשות הישראל כיון שלא קנאו הישראל דהוי אסמכתא ולא קניא‪ ,‬והרי כיון דמדאו’ אסמכתא קניא‬ ‫א”כ אף אסמכתא דדמי לה צריך להיות שיועיל קודם מתן תורה‪.‬‬
‫והנחה זו דמועיל קודם מתן תורה להקנות דשלב”ל למדים אנו ממכירת הבכורה‪ ,‬דידועה השאלה היאך מכר‬
‫א”כ חשיב למפרע ברשות הישראל‪ ,‬דרק מדרבנן לא קני‪ ,‬ותי’ הקצוה”ח דכמו שמצינו שקנין דרבנן מועיל‬ ‫עשיו את הבכורה ליעקב והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪ ,‬ומצינו בזה שתי תירוצים‪ ,‬הריב”ש תירץ‬
‫[שכח’ והובא בקצוה”ח רעח סקי”ג] דקודם מתן תורה היו יכולים להקנות גם דבר שלא בא לעולם‪ ,‬ואילו‬
‫לדאורייתא כמעמד שלושתן דמועיל לבית יוסף לעשותו כקידושין מדאו’‪ ,‬וכמו”כ ביטול קנין ע”י רבנן מועיל‬ ‫הקצוה”ח [שם] כתב דבאמת לא מכר לו אלא רק נסתלק מבכורתו אבל לא נתנה ליעקב‪.‬‬
‫נפק”מ בין תירוץ הריב”ש לקצוה”ח – כמה קיבל יעקב בירושה‬
‫גם לדאורייתא ולא חשיב קנין מדאו’‪.‬‬ ‫והנה בבכורות יג‪ .‬כתב רש”י דלאחר שמכר עשיו את בכורתו ליעקב‪ ,‬קיבלו עשיו ויעקב שתיהם שוה בשוה‪,‬‬
‫ואילו המהרש”א כתב [שם] דעשיו קיבל שליש ויעקב שתי שליש‪ ,‬וע”כ דפליגי בתירוצי הריב”ש והקצוה”ח‪,‬‬
‫ודבריו צ”ע חדא‪ ,‬דלא דמי למעמ”ש דשם הרי הוא קנין שמועיל מדרבנן מועיל גם לדאו’‪ ,‬אבל כאן הוא להיפך‬ ‫דלרש”י שס”ל שקיבלו שניהם שוה בשוה היינו משום דס”ל כהקצוה”ח שאינו אלא סילוק מהבכורה אבל‬
‫לא זכה בה יעקב ולכן חלקו הנכסים בשוה‪ ,‬אבל המהרש”א ס”ל כתי’ הריב”ש שהיתה כאן מכירה לכל דבר‬
‫דקנין שאינו מועיל מדרבנן נעשה גם אינו מועיל מדאו’‪ ,‬ועוד שהרי יכול לתרץ בפשיטות דכיון שבימינו אין‬ ‫ומועילה מכירה על דשלבל”ע קודם מתן תורה‪ ,‬ולכן קיבל יעקב שתי שליש מהנכסים דהיינו חלק פשוט וחלק‬

‫גמירות דעת לקנין כיון שאנשים בימינו לא מתכוונים לדבריהם‪ ,‬א”כ פשיטא שלא יקנה אפילו כלפי הדאו’ כיון‬ ‫בכורה‪ ,‬ועשיו שליש אחד חלק פשוט‪.‬‬
‫נמצינו למדים‪ ,‬דפליגי רבוותא אם היה מועיל קנין בדשלב”ל קודם מתן תורה‪ ,‬דשיטת רש”י והקצוה”ח דלא‬
‫שאנו רואים שאנשים לא מתכוונים לקנות בדיבור זה‪ ,‬והחסרון בגמירות דעת גם כלפי הדאו’‪ ,‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫מועיל‪ ,‬ושיטת הריב”ש והמהרש”א דמועיל קודם מתן תורה‪ ,‬וא”כ לאותם שיטות שהועיל קנין בדבר שלא בא‬

‫אמירה נעימה ‪ -‬שני בני תמית‬ ‫לעולם קודם מתן תורה א”כ מדוע לא הועיל אסמכתא קודם מתן תורה‪.‬‬

‫ואם תאמר היאך יכול ראובן להמית את בניו‪ ,‬וכי מותר להרוג על דבר זה [והתו”ת כתב דהוא לשון מושאל‬

‫ואינו בדוקא וכ”כ המהריל”ד והחת”ס בשו”ת או”ח סו”ס רח’ דביארו ענין המיתה באופן אחר לגמרי‪ ,‬ועי’‬

‫באילה”ש באריכות דברים נפלאים בזה]‪ ,‬ומ”מ רואים מכאן‪ ,‬שיש כח ביד מלכים להרוג מחמת סיבות שונות‪,‬‬

‫וראיה מההפטרה של פרשת מקץ [כשאינו שבת חנוכה‪ ,‬כהאי שתא] ובה מסופר על משפט שלמה‪ ,‬שציוה‬

‫להרוג את בן החי‪ ,‬ולכאו’ מדוע ענו שתי הנשים תשובות כאילו דבר זה מתקיים שהאחת מעודדת והשניה‬

‫מתנגדת והרי אין ביד המלך להורגו‪ ,‬וע”כ שמלך במצבים‬

‫מסוימים יש למלך זכות אף לזה‪ ,‬וה”ה לראובן‪ ,‬שהיה בכור‬

‫קרן אורה ‪ -‬הדף היומי‬ ‫וכוחו שוה ליהודה שהיה מלך‪ ,‬היתה זכות לזה‪.‬‬

‫עוזרים לכם לסיים את הש"ס!‬ ‫וזה הקשר בין פרשת מקץ להפטרת משפט שלמה‪ ,‬דבפרשה‬
‫מצינו שיש כח ביד המלכות [ראובן] להרוג את שני בניו‪,‬‬
‫יש לך שאלה על הדף? חוסר בהירות?‬ ‫וכמו”כ יש כח לשלמה כדי לפסוק דין אמת להרוג את‬
‫סתם מתקשה בקטע גמרא?‬

‫יש מי שיעזור!‬ ‫הילד‪ ,‬ואמנם הלבוש בסו”ס תרס”ט כתב דטעם הפטרה זו‬

‫המוקד הטלפוני לשאלות על הדף היומי‬ ‫במקץ כיון דכתיב בתחילתה ‘ויקץ שלמה והנה חלום’ דדמי‬
‫לחלום פרעה‪ ,‬ואמנם דבריו נחוחים כלפי הפסוק הראשון‬
‫‪04-6641505‬‬ ‫ולא מבאר עדיין מדוע הובאה ההפטרה כולה‪ ,‬וע”כ דיש‬

‫כאן ענין של ערבות ותשלום באדם חי‪.‬‬

‫ניתן לקבל את העלון ישירות למייל‬
‫נא לפנות לכתובת‪[email protected] :‬‬

‫המשך מעמוד קודם‬ ‫מעשה רב‬
‫וויואאהמשבהההגדודםנכחושרדומ‪.‬הימעו‪,‬הוסמני"רורצתחבכ‪,‬רובויויןירלהתאשי‪.‬צשצזהבוליתןובלבומוואהאבהיהאו‪,‬זת‪.‬מלםוכהוצמלאיטווההקימשמנתברדהצלת‪,‬ילנימעמותאךהתששונרולילוד?סביתיש‪.‬במומונשבותדהמקעושרדצל‪.‬עשוטרמוליתצפהצואיוושרלכראןבהתמצ‪,‬יה‪.‬ול‪,‬דיולרכבומוקאשךרדלוםרחנרקךיםאילשושלשעההמלםגצעתעתורהמשם‪,‬רתובמאעיקהוהפצרמיודגאוווויתי‪.‬ודוהרהנשוכימיהודודמעםית"אאהסוורוההאזראיעעתמחיקיףולרקסרתי‪.‬קלברדאםאצ‪,‬טאדרוויבךוווההילושיקבזרג'הילואתנאנוויז‪,‬א‪.‬תהץל‪..‬הוסמשהאדעשתעשלברלנו‪.‬עולילימקןחהלוצלושמאההואצתיפ‪.‬ונעמביוך‪,‬תתמלמולנעעדאההלושסיעאאקכיחחילפפפםותשדקלשבעעוהדרהן‪.‬תםעיוילע‪.‬ההררלאו‪.‬ילבתפדויובי‪.‬לקכ‪.‬וסי‪.‬תהאומבףבחימממלרואצישא!וולתמהתוםהגר‪,‬במרבדושרעבאויושיהשרקומתם‪,‬יהאאה‪ ,‬ללכאהההמחצבבצהפמסתוייירלטרשיתיפדיטוייךךואךכ‪.‬רוםב‪,‬קשהלהיהבוולגלסירללאיםמוהבבבוהפוייפורהרסון‪.‬ורבלמישתףמקהצלמואמרחדטועוהוהבנס‪.‬דייעאבריקגלןלולבהבילפלאעיממשעצצכןמאלעמרויךמוסוכחשךדביק‪,‬דיווהמאיורמדל'יוהנתאעשמגןשאוו‪,‬יחכדלללובשבשיקואאיחחילהבתמחלהבםשתוי'יוכזשכסמישבלושירא‪.‬קנשכוכשוחזהבבאדשתומה‪.‬דסש‪.‬רדצוהוכומהתפורלאו‪.‬ותיצ"‪,‬במקעבטרלישיעצישתולםמושל‪.‬מרםכד‪.‬דמהושכב‪,,‬הבכשעבלריללההענעתייאיכורצמשלחבהממהלששויכצ‪,‬חלפיקדפבויבסכששועאשולבחרת‪,‬ולצתמדכבתצמשאכיושואמנלתגעוגתושעו‪.‬לתוהמאישמזייבמורמהחס‪,‬קהלםצעושטלשת‪,‬לבהובתו‪.‬ראופיתאורונינתיבלוכילווהראכלילצריור‪.‬י‪,‬רלבלהשכאיאהייעהאדרידדתסעםבר[רדיצלהמכרלשמיר‪,‬ממותננעגו‪.‬וצוסוךצהעהרגאדגמהיוהטרסעבכאוכופאייצברוחנז‪.‬פדנ''יריוקנומוליןקהו‪.‬פ‪,‬דץ‪.‬יש‪.‬תקלתמשהבנלזכמרהיהרכרשיוררגגלבתיבמו‪.‬העידצהתי'ודומגט]קהברתת‬