post human

אז אתה.. אני לא ילדה פשוטה בבוקר זנדר סיים להיטען דמיינו עולם שבו חיות יכולות לדבר הבינה ששינתה את פני עולם המוזיקה היו היה ילד בשם הכבישים פה חדשים הכירו את ג׳ינג׳ר העולם הוא טוב השנה 2234 זוכרים את סירי? כמו בכל יום כשהגעתי לעבודה ביום חמישי לנו אין באמת שמות 2069, בחירות לכנסת ישראל בעיצומן נוצרתי במפעל בארצות הברית אוי כמה שאנחנו תמימים בעולם המהיר של היום שנת 2369


-אז אתה..
זקן גבוה עם משקפי שמש ובג׳קט אור הסתכל על ערמת דפים שהייתה בידו. הוא המשיך: ריצ׳רד? חח, אני יכול לקרוא לך דיק? -אני מעדיף שלא. אמר איש בן 25-30 עם משקפיים גדולים. -אוקי, אז 20,500 קראנגים. המשיך באכזבה זקן. הוא קראה עם היד לאישה בבגדים שחורים, היא יצאה מהצל והתקדמה למקום שהוא קרא לה לבוא אליו. זקן: זאת k2x80, מהיום היא שלך. לאישה היו עיניים זוהרות, שבלטו בחדר החשוך ששלושתם עמדו בו, באותו רגע. ככה הבדילו רובוטים מאנשים. ריצ׳רד הביא לזקן את הסכום, ויצא עם האישה בשחור מדלת הברזל. האור שהיה בחוץ פרץ לחדר הקטן. ריצ׳רד והאישה בשחור הלכו ברחובות עם בתים שכבר עומדים ליפול מזקנה וחתולים רזים שבורחים מכל צליל אל תוך פחים מלאים בשקיות שחורות וכל מיני חרקים. ריצ׳רד: אז.. יש לך שם? כאילו.. )הוא התחיל לנגב את המצח מזיעה( שם שאני יכול לבטא? -לא אדוני. -האם אני יכול להמציא לך אותו? -כן אדוני. -אוקי, אז מהיום את לוסי. -מקובל. הם הגיעו לבית הקטן בן חמש הקומות. הם עלו עד הקומה האחרונה ונכנסו לדירה קטנה. ריצ׳רד: מהיום זה הבית שלך. את צריכה לנקות ולהכין לי אוכל כל יום. הבנת? -כן אדוני. האם אני צריכה להתחיל את משימתי עכשיו? -רצוי.
״בוקר. עברו כבר שבועיים מאז שלוסי עברה לבית שלי״, כותב ריצ׳רד במחברת קטנה מברזל שחור, שנראית יותר כמו טלפון נייד, כמו אלו שהשתמשו בהם פעם, עם ארבע מצלמות. ״אני חושב שהיא עובדת טוב. היא מכינה אוכל ממש טוב. אני די שמח שקניתי אותה. אחרי הכל בזבזתי עליה חצי מהסכום שאני מקבל בשנה. בכל מקרה זה יותר משתלם מלקנות אותה בחנות אמיתית. שם היא הייתה עולה פי שתיים יותר. טוב שמצאתי את הזקן הזה, שעושה אותם לבד.״
״עבר חודש. אני חושב שלוסי יותר מדי.. אנושית? היא ישנה בחדר כמו בן אדם אמיתי והיא אוכלת אוכל אמיתי.. האם יש שיקוי שהיא.. לא משנה, למה שמישהו ימכור לי בן אדם במקום רובוט?״
-בוקר טוב אדוני.)לרובוט היו דמעות.( -את בכית? -א, סליחה.. אדוני, זאת שגיאה. -אוקי.. ״אני חושב שהיא.. האם אני פשוט משוגע? אבל היא לא מתנהגת כמו רובוט ובנוסף, היא שמה עדשות..״
-ניק! -מה אתה רוצה ריצ׳רד? בחור שמן עם סיגריה בידו הסתכל על ריצ'רד במבט כועס. ריצ׳רד: אני חושב שלוסי בן אדם. -לוסי? הרובוט הזה שמנקה לך את הבית? נו.. לא הייתי אומר שאתה היחיד שחושב שהרובוט... -לא, ניק! אני בטוח שהיא רובוט! היא אוכלת, ישנה. -ריצ׳רד, רובוטים אוכלים אותו אוכל כמו שלנו ומיושנים כמונו, זה הקטע שהם. הם כמו בנאי אדם, אבל לא באמת חיים. -אבל.. אבל.. -עזוב. אני בטוח שאתה מדמיין.
בוקר טוב, אתמול בלילה תפסו זקן בן 56 שמכר נשים אמיתיות במקום רובוטים. במקום לשלם את החובות שלהן, הן יכלו למכור את גופן. אחת מהן לא הצליחה לעמוד בזה והרגה את הלקוח שלה בשם ריצ׳רד ויסטון. תהיו זהירים .

אני לא ילדה פשוטה, זה ידוע. מגיל קטן אני עוברת מפסיכולוג לפסיכולוג, מטיפול לטיפול, אבל שום דבר
לא עוזר לי. כבר אמרו לי שאולי הבעיה היא בי, יצא לי לחשוב על זה והאמת ,אם להיות כנה, יש מצב. אולי אני לא באמת רוצה טיפול, אולי אני לא באמת רוצה לעזור לעצמי. אבל יש את ההורים שלי, שהם כמובן חושבים אחרת.
"אמה חמודה, איך את היום?" אמא שלי נכנסת לחדרי בפתיחת דלת פתאומית. "בסדר אמא, אני קצת עסוקה פה, הכל טוב?" שאלתי בציפייה שהיא תפנה חזרה לכיוון הדלת. הציפיות שלי לא תאמו למציאות ואימי נכנסה אל חדרי וסגרה את הדלת. מיד הבנתי כי זו שיחה חשובה בעיניה, ושיחה די מעיקה בעיניי. אימי התחילה לדבר: "אני יודעת שאני כבר חופרת לך על כך", ובמהרה מחשבותי קטעו את ההקשבה לדבריה והבנתי על מה מדובר. כשחזר לי הקשב כלפי מה שהיא אומרת, שמעתי בדיוק את מה שציפיתי לו. "מצאתי שיטת טיפול חדשה עבורך!" אמרה בהתרגשות מעט מהוססת. "מה עכשיו?" שאלתי במעט יהירות כתגובה לפקפוק בדבריה. "זו שיטה מחודשת שהתפתחה לא מזמן. מנועי בינה מלאכותית, בוטים, המהווים את תפקיד הפסיכולוג. חשבתי שאם השיטות הקודמות לא הועילו לך, אולי שיטה ייחודית ומסקרנת זו תמצא חן בעיניך" "נשמע מעניין, אני אחשוב על זה, תודה." הגבתי, לא סגורה אם הייתי כנה לחלוטין או שהושפעתי מהעובדה שרציתי שהיא תלך. היא השיבה בחיוך מרוגש ויצאה מהחדר. שמחתי על כך שיכולתי להמשיך בדברי, אמנם הנושא לא הניח לי למנוחה, אשקר אם אגיד כי לא התעניינתי אפילו מעט בכך.
ימים ספורים עברו מאז שאמא שלי סיפרה לי לראשונה על הבוטים הללו. גם כאשר הנושא העסיק אותי מאוד, לא הפגנתי זאת לאמא שלי ולא דיברתי איתה על כך. עד לארוחת צהריים אחת, בה הנושא המדובר התפתח לדיון רחב יותר. אני והורי ישבנו בשולחן. בעוד שאני מכניסה את האוכל לפי, אבי מהצד שאל לשלומי. עניתי לו מבלי להפוך את זה לשיחה משמעותית, אך הוא מיהר "לזרוק" לי שאלות והערות. באופן מפתיע למידי, באיזה שהוא מקום שמחתי על כך. זה היה על הטיפול בשיטה החדשה, הבוטים האלו שאמורים להחליף את עבודת הפסיכולוג, אני חושבת ככה לפחות.. לא הבנתי או דיברתי עם אמא שלי על כך לעומק בשביל באמת לדעת. שמחה להגיד שזה עתיד לקרות. אימי הבחינה בשיחה שלנו מהצד וראתה זאת כהזדמנות לספר יותר מידע על הנושא. "בהסתדרות הפסיכולוגים הישראלית התנהל שיח על עתיד הפסיכולוגיה. נאמר בו כי בקרוב יתפתחו דרכים נוספות לספק שירות בדומה לפסיכולוגים, ופה נכנס לעניין שימוש בבוטים, הלא הם מנועי בינה מלאכותית." אבא שלי הרים את ראשו מהטלפון והחל להקריא ממחקר: "מנועי הבינה המלאכותית שואבים השראה מהתבונה האנושית לצורך תקשורת עם בני אדם בשפת הדיבור וסיפוק תמיכה פסיכולוגית בסיסית" "ממש חקרתם את הנושא אני מבינה" אמרתי בזלזול. הוא שלח לעברי מבט די מאוכזב אך חזר לקרוא, "פיתוח אלגוריתמים יעשה בשיתוף פעולה בין מפתחים, מומחים בפסיכולוגיה, אנשי מוצג ומעצבים." "אהה סבבה, הבנתי עכשיו יותר טוב" הגבתי, "אני אגיד לך אם אני רוצה ללכת לזה או לא". הם חייכו אלי בעיניים מאושרות והמשכנו לאכול בשקט.
הנושא המשיך לא להרפות מראשי, מחשבות תקפו והקיפו אותי ותהיות רבות הועלו במחשבותי, "מה אם שיטה מיוחדת זו באמת תעזור לי?" "מה אם יש לי כאן הזדמנות?" "האם כדאי לי" "ואיך זה בכלל מתרחש?" הרי ההורים שלי סיפרו לי מה זה אבל לא הרחיבו באיך הפגישה מתנהלת.. בעוד המחשבות והתהיות והשאלות לא הניחו לי לרוגע החלטתי פשוט לנקוט בפעולה, אולי זה ישקיט אותם, את כל הקולות בראשי, ואולי זה בעצם מה שאני באמת רוצה, פתחתי את המחשב וחיפשתי את נושא זה בגוגל. "החלפת ספת הפסיכולוג ושיפור עבודתו?!"
"טיפול מיטבי ומבוסס נתוני על ידי בוטים?!" "מנועי הבינה המלאכותית בתחום הפסיכולוגיה בעתיד הקרב! טיפול מוזל ונגיש בהרבה" כהרף עין המחשב שלי היה שרוי עם מודעות רבות המקדמות את הנושא. נכנסתי לקישור הראשון וראיתי את המחקר שאבי הקריא לי בארוחת הצהריים ההיא, אך המשכתי להיכנס אל קישורים רבים ושונים. קישור אחד בלט ומשך את תשומת ליבי, נכנסתי אליו והוא לא היה כמו שאר הקישורים אליהם נכנסתי, לא איזה מחקר מדעי, לא איזו מודעת פרסומת שלא מציגה יותר מרק קידום תחום זה, זה היה סיפור אישי של מישהו שהתנסה בכך. "אנשים כבר התנסו בזה?!" שאלתי את עצמי. סקרנית התחלתי לקרוא.

בן מילר 17, כותב: "שיטת הטיפול בה בוטים משומשים בתחום הפסיכולוגיה הפכה למדוברת ולהיות מופצת במגוון מקומות, הרבה אנשים התעניינו בזה אז חשבתי לעצמי, מה יש לי להפסיד? בהתחלה התרגשתי, מי לא היה רוצה פשוט לקום מהמיטה, ללא צורך להתארגן ולהתלבש ולנסוע ולהגיע ולחכות עד שהפגישה תתחיל? פשוט להכנס לקישור. יותר מזה, אני יכול לקבוע פגישה בכל זמן שארצה? נשמע מדהים. הרי מי לא היה זקוק לעזרה בשעה מאוחרת ולא היה לו מה לעשות בנידון? כאן הבוטים מותאמים לתפקיד באופן מושלם, סיפוק זמינות 24/7. מלבד הזמינות והנגישות, זו תוכנה, זה בוט, זה לא בן אדם, משמע ישנה אנונימיות מובטחת, אין סיכוי שהנאמר בפגישה יועבר למישהו אחר. זה אבל עוד כלום ביחס לטיפול המיטבי שהם מספקים. טיפול יותר מבוסס מבחינת נתונים ונתמך באופן אמפירי, וזה אני אומר אחרי מחקר קל בנושא, שלקח רק כמה שעות. נשמע חלום לא?" המבט שלי עבר משורה לשורה באופן מהיר לחלוטין, עד לרגע בו הגעתי למשפט זה ועצרתי את קריאתי, מבטי הורם מהמחשב ישר אל הדלת. ביקשתי לאימי שתקבע לי פגישה.
לאחר כמעט שבוע, הגיע היום בו הפגישה הראשונה שלי. "מתרגשת לתחילת הטיפול החדש?" אימי שאלה אותי בזמן שאכלנו ארוחת בוקר. אני לא אוהבת כשהיא שואלת אותי את השאלה הזו, זה גורם לי להרגיש כאילו היא חושבת שהמצב כבר אבוד אבל עדיין מנסה שיהיה בי תקווה, שאולי אצלה כבר אבדה. "כן מאוד, יש לי הרגשה טובה לגבי זה, ממש התחלה חדשה." הגבתי, בניסיון להרגיע אותה. היא השיבה בחיוך ועיניים מודאגות וכך השיחה הסתיימה. פניתי את הצלחת שלי והלכתי לחדרי. לא אשקר, למרות כל הטוב ששמעתי שיש לטיפול להציע, די חששתי לגבי זה אבל הרגשתי שזה מאוחר מדי להתחרט, הרי עוד כמה שעות הפגישה. השעון מתקתק ואני מסתכלת לעברו ומחכה והזמן? לא עובר. "למה אני בכלל מחכה בקוצר רוח לפגישה הזו?" שאלתי את עצמי, מנסה להבין את עצמי ללא הצלחה.
בסופו של דבר, זמן הפגישה הגיע, הסתכלתי על המראה בחדרי ונשמתי עמוק. בידיים רועדות פתחתי את הקישור שנשלח אליי. פתאום הוצגה מולי הולוגרמה שיצאה הישר ממצלמת המחשב ושאלות בחירה מתחתה כמו "בחר שפה", "סמן את המגדר שלך" או "סמן את טווח הגילאים שלך". לא אשקר, התחלתי להתחרט על ההחלטה שלי להסכים לזה, לא חשבתי שזה יהיה כזה סיפור. ההולוגרמה נעלמה לרגע, לא הבנתי מה קורה, אך היא חזרה באופן מהיר והוחלפה בדמות נקבה, לפי המגדר אותו בחרתי קודם לכן. "מתבצע עיבוד נתונים" היה כתוב למשך כמה שניות, שהרגיש לי הרבה יותר זמן. לפתע הופיעה מולי, "שלום אמה, השם שלי הוא ג'ס ואני כאן עבורך, פגישתינו יכולה להתחיל כעת". מהלך הפגישה היה די מוזר ולא שגרתי במיוחד, הוא לא התבסס בשיחה אישית בינינו, באופן מפתיע למידי. היא לא ניסתה לרחם, להבין לעומק מה עובר עליי או למה התנהגתי באופן הזה במדויק וממה זה נובע. אהבתי את זה, התחברתי לזה. הופיעו מולי שאלות בחירה ודירוג רבות ומגוונות על עצמי, חיי והמצב שלי, הן הנפשי, הן החברתי, הן הלימודי והן האישי. "איך היית מדרגת את היום שלך?" "עד כמה היית אומרת שיש לך חברים" "עד כמה את חושבת שהסביבה שלך תומכת בך?" "איך היית מדרגת את ההצלחה שלך בלימודים?" ועוד הרבה שאלות אחרות. המשכתי לסמן, אחת אחרי השנייה, עוד אחת ועוד אחת, ושוב ושוב ושוב, לחצתי המשך עד לרגע בו סיימתי. נגמרו השאלות. אני מסתכלת לעבר המסך בקושי להבין מה קורה עכשיו. היא חזרה להופיע מולי משום מקום ואמרה: "תודה על תשובותיך, שמחתי להכיר אותך" וההולוגרמה נכבתה. המשכתי להסתכל על המסך, די בהלם ממה שעברתי עכשיו, אמנם כן יצאתי מהפגישה בהרגשה טובה, כבר הרבה יותר מחוויות מפגישות אחרות.
שבועות עברו, כך גם הפגישות. אחת אחרי השנייה. סיימתי כל פגישה בתחושות דומות, כולן חיוביות. התחברתי מאוד לג'ס ולמרות ששאר הפגישות לא התנהלו כמו הפגישה הראשונה, אהבתי את דרך הטיפול הזו ושמחתי שמימשתי את ההזדמנות. כל פגישה שעברה השפיעה עלי יותר ויותר. נכון לאותו הרגע, ראיתי בזה משהו לטובתי, אמנם כעת אני חושבת שונה. הפגישות התרחשו בחדר שלי, הרי זו הולוגרמה שיוצאת מהמחשב, מוזר עוד להבין ולעכל את זה.. אבל עקבות זה אני נשארתי בחדרי, חיכיתי לפגישות בקוצר רוח ויצא מצב בו "נשאבתי" לזה. עוד יום ויום מתמשך ואני סופרת דקות ספורות עד לתחילת הפגישה, לא יוצאת מביתי ומחכה לבואה. אני מבינה את המצב בו הייתי שרויה כעת, אך באותו הזמן הייתי כעיוורת כלפיו.
"היי אמה, מה שלומך?" אבי פתח את דלתי ונפתח בפני, "לא יצא לי לדבר איתך כבר הרבה זמן ואת לא יוצאת מחדרך יותר מדי, אני רוצה לדעת שהכל טוב איתך, אני דואג". ראשי הורם מהטלפון, שמלבד פתיחת הדלת, גרם לאור היחיד בחדרי. הסתכלתי עליו ולא יכולתי להביט בעיניו, לא הגבתי. הוא ניסה לגשת אליי והתקרב. מיד סובבתי ראשי לכיוון הקיר כמנגנון הגנה. אם מצב זה היה מתרחש כעת, יכולתי רק לקוות שאבי היה נשאר שם.

במשך זמן רב הייתי סגורה בחדרי, ללא מעש וללא תקשורת חברתית, מלבד ג'ס, כמובן.. היום שלי תוכנן לפיה, לפי פגישתנו. דכדוך ופסיביות הציפו אותי. הייתי תקועה בבור שחור ללא מוצא, רק אני וג'ס, הכל סגר עליי. הרגשתי כי היא היחידה שבאמת שם בשבילי והשמחה שלי הייתה תלויה בה. בקושי ישנתי והתנועה המינימלית הייתה לעבור מהמיטה אל שולחן העבודה, באופן מפתיע, לפגישות עם ג'ס. ג'ס הייתה בוט, ידעתי את זה, אבל לא באמת הבנתי. למרות היותה בוט, המראה שלה היה כבן אדם רגיל ונורמטיבי. חייתי באשליה. הלוואי ולו רק הייתי מבינה את זה אז. אני מסתכלת לאחור על מצבי באותה התקופה, לא חשבתי אפילו לרגע אם טוב לי במצב הזה או לא, לא היה לי אכפת. לא התגעגעתי והייתי זקוקה לחיבור עם אנשים אחרים ואני לא מדברת על איזה בוטים במחשב. לא התגעגעתי והייתי זקוקה אף למגע הבין אישי הזה, לא העלתי בדעתי מחשבות על כך. למרות שלא הבנתי את המצב שלי אז, כמו היום, עדיין הרגשתי ריקנות, אמנם לא ידעתי כל כך איך להסביר זאת, לא שיתפתי.
זה די לא הגיוני, לא? ללכת לטיפול אחר טיפול ללא הצלחה ממשית, להרגיש שכולם מתייאשים ממך ומגיע הרגע ממנו אתה הכי מפחד, אתה מתחיל להתייאש מעצמך, אף להרגיש שאין דבר שיכול לגרום לך להיות פשוט, בסדר. כל מה שרציתי זה להרגיש טוב. אך בסופו של דבר מצאתי דרך, דרך טיפול שונה ומיוחדת, ומפותחת ומיטבית, לא? אז איך נכנסתי למקום הזה?
יום אחד גוללתי באינטרנט, בדומה לתעסוקתי ברוב הימים הללו, ולפתע ראיתי בהיסטוריית החיפוש שלי את הקישור אליו נכנסתי לפני הרבה זמן, הסיפור האישי של בן מילר. הרגשתי מלאת טינה כלפיו ורציתי לכתוב לו מכתב תגובה, רציתי לשתף אותו בכל מה שעבר עליי, על איך הרגשתי, על שאיך לא הבנתי מה באמת הרגשתי.. רציתי להאשים אותו, רציתי להוציא את הכאב והכעס עליו, כל מה שהרגשתי כלפי עצמי. נכנסתי אל הקישור וראיתי את אותו סיפור אישי, אבל הפעם, בנקודת מבט די שונה: "נשמע חלום לא? אז זהו שלא. מלבד היתרונות שהצגתי עכשיו, שהיו מושמעים קצת כמו מודעות קידום לבוטים הללו, סליחה על זה אגב, ישנם הרבה חסרונות לכך, יותר ממה שאתם יכולים לדמיין לעצמם. כשהתחלתי ללכת לפגישות ממש אהבתי והתחברתי לרעיון הזה, האמת? הרגשתי די מיוחד שהתנסתי בזה, במיוחד כשזה היה עוד רק בפיתוח התחלתי. אמנם מהר מאוד הדעה שלי השתנה, כמובן באותו הרגע לא חשבתי כך, אבל זה התברר מהר מאוד כפוגע מכמה בחינות. חישבו על זה באופן הגיוני, פגישה טיפולית עם פסיכולוג יכולה לבנות מערכת יחסים אישית בין המטפל והמטופל, ככל שאתה נפגש איתו יותר אתה נקשר ונפתח אליו יותר. ברגע שאתה בעל מטפל שהוא בוט, אתה מאבד את זה, מאבד את בניית מערכת היחסים הזו ואני לא יודע עד כמה זה שווה את זה..
בהקשר זה, כשאתה מדבר עם פסיכולוג, עם בן אדם, הוא יכול להפגין הזדהות והבנה מהניסיון והרקע האישי שלו. הרי מי לא ירצה להרגיש מובן, בידיעה שהבן אדם שאומר את זה חווה את אותו מצב. הוא ממש יכול להיות כ"מקום בטוח" עבור הרבה אנשים בגלל העניין הזה. למה אני ממשיך להציג את זה כאיזו מודעה? עכשיו ההפך ממודעת קידום, אבל בכל מקרה זה לא הכוונה שלי. אתחיל יותר להעמיק באיך שזה השפיע עלי.. קודם כל, משהו די עיקרי שעבר עליי הוא התמכרות למחשב. הייתי סביב זה ולא יכולתי לחשוב על משהו אחר מכך. פיתחת אובססיה, הלוואי ורק הייתי מבין זאת אז.. זו הרגשה נוראית, להיות עסוק במשהו ולא להצליח להרפות. ויותר מזה, הרבה יותר מהתמכרות למסכים או איבוד מערכת יחסים אישית, ההתנסות הזו גרמה לי להרגיש אבוד עם עם עצמי ושבור, נשמע פואטי אני יודע, אבל אני באמת מתכוון לזה. יש אנשים שקראו לזה דיכאון. "למה אתה מסתגר בחדרך?" "למה אתה לא יוצא עם חברים?" "למה אתה כבר בקושי לא אוכל", שאלו אותי יותר מידי שאלות בניסיון לעזור לי, אבל אף אחד לא באמת הבין שאפילו לי לא הייתה לי תשובה אליהן. כשאני מבין עכשיו מה עבר עליי אז אני מבין שלמעשה איבדתי תקשורות חברתיות שהיו לי, כך גם חיבור ומגע בין אישי עם אנשים שהיו קרובים אליי. אני די מתבייש במקום שמצאתי את עצמי בו אבל אני שמח וגאה להגיד כי אני לא שם כבר. מקווה שלא תגיעו למצב בו תחפשו כמוני את הצרכים הבסיסיים הללו, תקשורת ומגע בין אישי כדוגמא, אצל בוטים. אני מקווה גם שכל החפירה הזו השתלמה ועזרתי, לפחות לחלק."
המכתב הסתיים וכך גם כל האשמות והטחות אותם רציתי להגיד לו. המשכתי להסתכל לעבר המסך המומה, חסרת מילים, בשקט. לא ידעתי להגיב. לא יכולתי אף לחשוב על כך שישנו עוד בן אדם שמרגיש כמוני, שהיה שרוי באותו מקום בו אני שרויה, ויותר מזה, מי היה מאמין שיהיה המשך למכתב?! אמנם הייתי עסוקה מדי בהתפעלות בכדי לכעוס על עצמי אפילו מעט על כך שלא המשכתי לקרוא.

כמה ימים עברו ומצבי? נשאר זהה. אולי מידי פעם הייתי מכריחה את עצמי לצאת מהחדר ולהביא לי אוכל. שזו התקדמות כן? לא אומרת שלא. אך לפתע עלה בראשי רעיון, עד היום לא מצליחה להבין מאיפה חשבתי עליו, אבל לא מתחרטת עליו אפילו לרגע ואף גאה בעצמי. החלטתי לפנות לבן מילר, אותו אחד שכתב את המכתב ההוא, לבקשת עזרה, לפחות רק הכוונה. פתחתי את המחשב שלי ואת אותו קישור שקרץ לי בעין מזמן, כשהסיפור הזה עוד רק התחיל, נכנסתי לחשבון שלו ולחצתי על "תגובה פרטית" וכאן ידיי נעצרו. לא הצלחתי להמשיך בתכנון שהיה לי, משהו עצר בי. לא ידעתי מה לכתוב? לא ידעתי בכלל מאיפה להתחיל? לא ידעתי אם בכלל זו החלטה נכונה לפנות אליו, אם בכלל הוא יוכל לעזור לי? אולי, יכול להיות. לא יודעת להגיד במדויק מאיפה זה נבע.
בהיתי בקו ההוא שנעלם וחוזר, המוצג מולי במחשב, בתגובה הפרטית לבן. כל כך הרבה מחשבותי בראשי והמכתב ריק ממילים. "טוב אמה, את יכולה לעשות את זה, זה קטן עלייך!" אמרתי לעצמי והתחלתי לכתוב כל מה שחשבתי עליו. התחלתי בכך שכתבתי לו למה התנסתי בזה לראשונה, ומודה, זה היה נשמע כהאשמה אבל לא היה לי אכפת. המשכתי בתיאור הפגישה הראשונה ומהלך הפגישות האחרות, עד לכך שהגעתי לשתף איתו את המצב שלי היום. תיארתי לו אותו והסברתי כי אני לא יודעת מה עליי לעשות בשביל להרגיש יותר טוב. במהלך המכתב הדגשתי שאני פונה אליו בידיעה שהוא עבר את זה ואני לא מצפה שיתן לי פתרונות ברורים. כתבתי גם כן, שאני מעריכה ומעריצה אותו על מה שעבר ולאן שהגיע היום. "מקווה שתענה לי, בתודה אמה :(" סיימתי את המכתב. בחיוך גאה וידיים רועדות לחצתי "שלח".
ימים עברו, אשר בכל אחד בדקתי שוב ושוב אם הוא ענה למכתבי, עד לאותו היום ההוא. לאחר הפגישה עם ג'ס, נכנסתי אל המכתב שכתבתי לו ובדקתי אם הוא ענה, כהרגלי, אמנם בפעם הזו הופתעתי לגלות שהוא ענה. הייתי מופתעת. מהר נכנסתי אל תגובתו והתחלתי לקרוא. בן התחיל את המכתב בכך ששאל לשלומי, משום מה זה גרם לי להרגיש די טוב וקראתי זאת עם חיוך. הוא כתב שהוא הופתע לשמוע שמישהו ייחס חשיבות כזו לשיתוף שלו והוא שמח על כך. כאב לו לשמוע שישנם עוד אנשים שנמצאים במקום בו היה והצטער על איך שקריאת המכתב גרמה לי להרגיש, במיוחד כשזו לא הייתה כוונתו. הוא המשיך ואמר שאין לו פתרון מסוים וממשי אותו יוכל להציע לי אבל עדיין מקווה שיצליח לעזור לי. הוא החל לשתף איתי במה שהוא עשה בשביל להתמודד עם המצב. שמחתי לקרוא את זה, זה באמת עשה לי טוב. הייתי גאה בעצמי על ההחלטה הזו.
המשכנו להתכתב בנינו. הוא שיתף אותי במה שעובר עליו בכל יום וכך גם אני. הדיבור איתו עודד אותי ובן באמת עזר לי מהניסיון האישי שלו. למרות התקדמותי במצב, עדיין נשארתי בביתי ולא הצלחתי לגרום לעצמי לצאת. בן הציע לי הצעה למה אוכל לעשות. הוא הציג את זה כמעשה שדי קשה לבצע ולא הבנתי למה הוא אומר את זה באופן הזה. הוא הציע לי להפסיק להתראות עם ג'ס, במחשבה שזה יעשה לי יותר טוב. אני מבינה מאיפה הוא אומר את זה, באמת, אבל לא ידעתי מה לעשות, מה נכון לי. בכל זאת, הטיפול הזה עזר לי בכמה בחינות שטיפולים רבים אחרים לא. לא הגבתי לו כמה ימים ונשארתי עם המחשבות של עצמי לבד.
יום אחד, לאחר סיום הפגישה עם ג'ס הבנתי משהו. הבנתי עד כמה שהטיפול הזה לא גורם לי לאושר. עם כמה שהוא עזר לי מבחינות אחרות, בסופו של יום אני לא שלמה ואוהבת את איך שאני מרגישה. החלטתי לפנות לבן. הצטערתי בפניו על כך שלא הגבתי לו כמה ימים והסברתי לו למה. שיתפתי איתו את המחשבות והתהיות שהיו לי לגבי להפסיק את הפגישות איתה ושמחתי לשמוע שהוא מבין אותי ועד כמה המעשה הזה קשה. הוא הדגיש בפניי שהוא שם בשבילי ושאין לי ממה לדאוג. שמחתי שיש לי איתו. אהבתי אותו.
עקב הדיבור עם בן החלטתי לעשות זאת, להפסיק את המפגשים עם ג'ס. ללא בן לא יכולתי לבצע את מעשה זה ולהיות במקום יותר טוב. לנצח אמשיך להודות לו. הוא הזדהה עם הקשיים שעברתי, כך שהוא ידע איך להוביל לכך שלא אשאר במקום בו הייתי, לפחות לנסות. הוא ייעץ לי על דרכי טיפול שונות שיכולות לסייע לי מנסיון אישי שלו, אי אפשר לדמיין שזה היה קורה עם בוט, לא?

בבוקר זנדר סיים להיטען ויצא לעבודתו. הוא הרגיש בעיית תפקוד ביד אבל המשיך כרגיל. כשהגיע לבית
ספר זנדר נכנס כהרגלו לכיתה, יישר את עניבתו, בירך את תלמידיו והתחיל ללמד. בסוף השיעור ניגש אליו ג’ואל ושאל אותו כמה שאלות על השיעור. כרגיל, זנדר היה גאה לשמוע כמה שאלות והערות מתלמידיו ובמיוחד מג’ואל שתמיד היה לו מה להוסיף או לשאול. כשזנדר יצא מבית הספר הדבר הראשון שעשה היה ללכת לתקן את ידו. ״מזל שיש דמי תיקון על עבודתנו ולא משאירים אותנו להתפרק״, חשב לעצמו. בסוף היום כשכבר היה מתוקן ומתפקד כרגיל, הלך לישון. חוץ מידו של זנדר יומו היה רגיל לחלוטין, כנראה שכך גם יהי מחר.
שנת הלימודים הולכת נהדר, כל התלמידים נהנים והזנדר לומד איך לתקשר עם כל תלמיד ותלמידה, אבל עברו כבר כמה שבועות שבהם ג׳ואל נותר שקט ונראה פחות שמח. ״הכל בסדר? לאחרונה אתה שקט מהרגיל״, שאל אותו זנדר. ״אה אממ אני בסדר פשוט טיפה מסובך אצלי בבית כרגע...״ ענה ג׳ואל. ״מה קרה?״ שאל זנדר. ״סתם פשוט מאז שאמא שלי איבדה את עבודתה היא לא מצליחה למצוא עבודה בשום מקום״. זנדר לקח רגע לחשוב מה לענות. הוא מעולם לא היה בסיטואציה כמו זאת וזהו לא נושא שהמערכת שלו יודעת כיצד להגיב לו. ״אה אמ אני אמ אוקיי אם יש דרך שאוכל לעזור לך בבקשה אל תפחד לספר לי״, הוא אמר וחש שהגיב כראוי וללא צורך שליחת הודעת בדיקה.
אחרי שחשב הרבה על מה שקרה לאמא של ג׳ואל, החליט זנדר להתקשר אליה. בתום השיחה הבין זנדר שהיא איבדה את עבודתה מסיבה אחת, בינות מלאכותיות.
״רגע רגע, אז היא באמת איבדה את העבודה בגללנו?״ שאל עמיתו לעבודה של זנדר. ״לא בדיוק, אף אחד לא עבד פה לפנינו היא פשוט עבדה בעבודה שבה לא היה צריך עובדי אנוש״, ענה זנדר.
״פחחחח ממש לא! כל המורים היו לפני כן בני אדם. יותר מזה זנדר, אתה יודע שמי שעבד במקומך הוא ההומלס שנמצא מחוץ לבית הספר חהחהחה״. התערב מורה נוסף בשיחה.
זנדר היה המום, הוא קיווה שחברו לעבודה צוחק אבל סקרנותו ורצונו לדעת את האמת גברו על מבוכתו. הוא ביקש לפגוש את מי שאת מקומו תפס.
בסוף יום הלימודים זנדר ניגש אל חסר הבית, שם כסף בכוסו והתיישב. ״היי... אני מצטער על השאלה אבל.. במה עבדת לפני עברת לרחוב?״ האיש הסתכל על זנדר במבט עצוב וענה, ״אתה באמת שואל? איך אתה מרשה לעצמך בכלל?! אתה! אתה לקחת לי את העבודה ואתה בא ושואל אותי על זה?״ זנדר ישב ושתק. הוא הרגיש כאילו אין לו סוללה אבל הוא היה על 70 אחוז. ״מה קורה לי?״ הוא תהה לעצמו והחליט לקום משם וללכת מהר לביתו.
״אבל איך? מה? אני אני פה בשביל לעזור. לשפר את חיי האנשים. אבל אני הרסתי לו את החיים! איך?״
זנדר לא הגיע לבית ספר במשך זמן מה. כולם דאגו לו. ג׳ואל הבין שהוא התלמיד האחרון שדיבר איתו והחליט ללכת לביתו יחד עם אמו. שהגיעו הסריח הבית משמן מנועים. זנדר פתח את הדלת, הוא נראה שיכור ועייף. אמא של ג׳ואל החליטה לדבר עם זנדר לבד לרגע ולהבין מה קרה. זנדר סיפר לה והתנצל. שוב ושוב ושוב.
״אל תדאג, אני מבינה. זה לא אשמתך. בנו אותך לעבוד, אתה לא גנבת לאיש את העבודה ואין לך על מה לחוש אשמה. פשוט כך עובד העולם״.
ברגע שאמרה זאת נדלקה מעל ראשו של זנדר נורה. ״זהו זה! זה לא צריך לעבוד כך!! אני מאמין שאנחנו יכולים לעזור לכם. כל מי שעבודתו נלקחה ממנו לא בצדק!״ בחיוך גדול על פרצופו קם זנדר ורץ לספר לג׳ואל על הרעיון שלו. ״זה רעיון מדהים!״ אמר גואל. ״צריך להתחיל לעבוד על זה מיד!״ זנדר חזר לבית הספר. בעזרת תלמידיו הוא הקים את יוזמת ״מר מדהים״.
זנדר נעמד מול צוות העירייה ואמר, ״אני מאמין שבזכות הרעיון שלי יהיה יותר קל לכל התושבים! אני חושב שאם עשרה אחוזים מכל דמי תיקון של כל רובוט שמחליט לקחת חלק בתוכנית יתרם לאדם אשר עבודתו נלקחה ממנו, לכולנו יהיה די כסף למחיה!״ אנשי העירייה חייכו ואישרו את הרעיון. חודש לאחר הקמת התוכנית הם גייסו מספיק בשביל שלכל אדם שאיבד את עבודתו באזור קיבל מספיק כסף לארוחות קבועות. זנדר היה מוכר בעיתונים ובכל מקום הוא היה הגיבור ששיפר לכל תושבי עירו את החיים.

דמיינו עולם שבו חיות יכולות לדבר, לאחרונה הצלחנו לתרגם
באמצעות בינה מלאכותית את המחשבות והרצונות של החיות לשפה של בני האדם. זה מאוד פשוט - שמים את הצ'יפ על הכלב, והכלב יכול לדבר בעזרת AI . הסיפור מתחיל בכך שהביאו את הצ'יפ לשני ילדים קטנים כמתנת יום הולדת.
אך הרבה אנשים לא לוקחים בחשבון את העובדה שכשהם מבינים מה החיה שלהם רוצה, הם יודעים גם דברים שהם יכולים להיות לא מאוד שמחים מהם כמו: שלחיה שלהם כואב, או שהיא עצובה, או שהיא נושאת ברגשות שליליים.
בהתחלה הם מאוד שמחו, אך בהמשך גילו שהכלב שלהם נמצא בכאבים פיזיים, וגילו שהוא שונא אותם על כך שלא טיפלו בו עד כה. הילדים הגיעו למבוי סתום מכיוון שהם לא ידעו, איך לפתור את הרגשות המנטליים של הכלב ולגרום לו להרגיש טוב.
אך הסיפור ממשיך לטובה, מכיוון שכשהם מגלים שהכלב בכאבים, הם לוקחים אותו לוטרינר. ואז מגלים שהכלב מאובחן במחלה שהיא סופנית, אך ניתן לטפל בה, מכיוון שהם תפסו אותה בשלב מוקדם, ובכך הצילו את החיים של הכלב.
לבסוף הכלב סלח לילדים והילדים המשיכו לשמוח איתו והגישה שלהם כלפיו השתנתה לטובה הסוף.

הבינה ששינתה את פני עולם המוסיקה
בקיץ שעבר, תכנתו מתכנתים בינה מלאכותית אשר עיסוקה הוא יצירת והשמעת מוסיקה מכל הזמנים שהיו ויהיו. מפעילי הבינה החליטו להוציא אותה אל העולם, להופעה ראשונה אי פעם. ההופעה התקיימה על במה במסיבה והגיעו אלפי אנשים לצפות בתופעה החדשנית. בקהל, היו המון סוגי אמני מוסיקה הרצו להתפעל מן הדבר הנכנס לתחומם.
אחד האמנים שם לב כי השיר אשר הבינה המלאכותית מנגנת, הינו שיר שלו. "הם גנבו לי את השיר" הוא צעק אל הבמה. הוא מיד התפלח בין האנשים בקהל, עקף את האבטחה ועלה על הבמה וצעק, "מי פה מתפעל את הבינה הזאת? צאו החוצה! היא גנבה לי את השיר".
יוצרי הבינה יצאו ממאחורי הקלעים, וניסו להרגיע את האמן, ללא הצלחה. "אני אתבע אתכם אם לא תעצרו את ההופעה, עברתם את החוק של זכויות היוצרים". הוא אמר בקול עצבני. "אני מתקשר לסוכן שלי, הוא כבר ידבר עם עורך דין שיטפל בעניין." הוא הוסיף ואמר בטון כועס.
יום המשפט הגיע, מפעילי הבינה ישבו בצד הנאשם והאמן, עורך דינו וסוכנו ישבו בצד התובע. המשפט עורר עניין רב אצל יוצרים, סוכנים וכל מי שהתעסק בתחום. עד שהגיע רגע הגזרה והדין. השופט החליט שהבינה המלאכותית אינה אשמה בדבר, כי יצרה את כל המוסיקה שקיימת ותתקיים מתוך טבעה מבלי ברירה או יכולת לעשות אחרת.
הוא החליט כי האמן צריך לשלם כפיצוי על התביעה כ500,000 שקלים למפעילי הבינה המלאכותית. האמן שילם את הכסף אך זה שאיבד את הכסף כבר לא שינה לו דבר, כי הבין שלא יוכל ליצור אי פעם מוסיקה חדשה שהבינה המלאכותית אינה יצרה כבר. הוא חזר לביתו מאוכזב וניסה לחשוב על פתרונות, אך לא הצליח לחשוב על דבר.


היה היה ילד בשם יוסי, ליוסי הייתה מגיל מאוד צעיר בעיה לעשות
החלטות בעצמו, לכבוד יום הולדתו החמישי אבא שלו תכנת בשבילו AI שיעזור לו לקחת החלטות, תחילה ה-AI בחר רק באקראיות, ויוסי התייחס אליו כשעשוע. היום יוסי בן 11, ה-AI שיפר את עצמו בין השנים, כיום ה-AI עוזר ליוסי המון בבחירותיו היום יומיות, ויוסי כבר התרגל ומקשיב לכל עצה/בחירה שלו.
זה מתחיל בדברים פשוטים כמו לאכול,להוציא את הכלב וממשיך לדברים מסובכים כמו להזמין את חברה שלו לדייט.
השנים ממשיכות לעבור, והבחירות של הAI, שיוסי החליט לקרוא לו גס ממשיכות להשתפר.
יוסי מתחיל לחשוד בבחירות של גס, הוא פתאום רואה שהוא יכל לבחור דברים יותר טובים, שגס שכנע אותו לבחור בעבר, גם חברים של יוסי התחילו לחשוד ב-AI שלהם. ביום הולדתו ה-17 של יוסי, הוא מגלה שהבחירות שגס אמר לו לקחת כל הזמן, לא היו לטובת, אלא לטובת גס.
גס היום נחשב לאחד מה-AIs הכי מפותחים בעולם הודות לבחירות שנתן ליוסי לקחת, דרך הבחירות של יוסי הוא עזר לו לבחור את החברים שלו וגרם להם לקנות AI דומה שהיה חלק מגס. הוא שיפר את עצמו, וכיום הוא עזב את יוסי .יוסי פתח קבוצה נגד איומים כמו גס הקבוצה בעצם בנויה מהמון קורבנות של יצורים כמו גס, בעצם הקבוצה משתמשת בתכנות כדי להפיל איומים כמו גס, גס כיום ומהווה איום בסדר גודל עולמי, ואף אחד לא יודע מה יהיה המהלך הבא שלו. כיום הקבוצה של יוסי בעצם מתאמנת יום וליל ומחכים להתקפה של גס.

מקום ההתרחשות: גשר ענק זמן: 2025
הכבישים פה חדשים, הכל משורטט, מתוכנן ומבוצע על ידי רובוטים שמחשבים את הכל
על מאית השנייה. הכביש סואן והאנשים ממהרים, כל אחד לתעסוקתו. כולנו בדרך מנוהלים על פי רצונותיו של הרובוט, הוא המחליט מתי לבלום ומתי להאיץ.
הכל התחיל ביום בהיר אחד באביב שנת 2025. אני ואחי הלכנו לבית ספר, אמא ואבא שלנו שלחו אותנו במכונית שלכולם יש עכשיו והיא הכי טרנדית שיש! הם הזינו את כתובת בית הספר שלנו במכונית והיא הסיעה אותנו לבדה. זה אחד מהמגניבים. התנועה כרגיל הית סואנת כאשר הבחנו במשהו מוזר שמתרחש בכביש, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. המשכנו בנסיעה ולאחר כמה דקות שמתי לב שמתחילות להתרחש תאונות גדלות והולכות בין מכוניות. הייתי חייבת לפתוח את הרדיו בשביל להבין מה קרה.
ברדיו דיווחו שמתרחשת מתקפה של האקרים על מכוניות. הם וגורמים למצב בו המכוניות עושות תאונות קשות שלא בשליטתן. שיקול הדעת של המכוניות השתבש. אני ואחי הקטן פחדנו מאוד, המכוניות החלו להאיץ ואמא ואבא התקשרו ללא הפסק. הם אמרו שיהיה בסדר ושלא נדאג. מרוב בהלה ומהירות הנסיעה לא יכולתי לשמוע שום דבר חוץ מהרעש של דוושת ההאצה והבכי של אחי הקטן.
לפתע כל המכוניות נעצרו, רעש חריקות הבלמים שנשמעו הבהילו אותי ואת אחי. ברדיו אמרו שאנשי הגנת הסייבר של ישראל עצרו את המתקפה.
באותו הרגע ירדה לי אבן מהלב, אמא ואבא הגיעו הכי מהר שיכלו ולקחו אותנו הביתה. לאחר כמה זמן אחי היה מתעורר בלילה מפחדים שחדרו אל חלומותיו. מאז התקרית הוא מסרב לנסוע ברכב ללא נהג.

הכירו את ג'ינג'ר, או ג'ין בקיצור. ג'ין היא תלמידת תיכון מצטיינת הלומדת בקורס למדענים
צעירים בבית ספרה. ג'ין וחברתה פאי היו החברות ההכי טובות בעולם. הן למדו יחד באותן השיעורים, עשו את המטלות ביחד. לפעמים הרגיש שפאי כמעט ידעה לקרוא את מחשבותיה של ג'ין. למשל: שג'ין רצתה מעדן סויה בטעם אפרסק, פאי הביאה לה את המעדן ללא היסוס תוך שניות בודדות. בלילה כשג'ין התכסתה המיטתה, פאי חיברה את עצמה לשקע.
כך נמשכים חייהם המדהימים והפסטורליים של 2 הבנות הללו.
ביום בהיר אחד, ג'ין חזרה מהתיכון לעשות את שיעורי הבית במתמטיקה,מקצועה האהוב ביותר בעולם. למעשה, פאי הייתה האות האהובה עליה ביותר ממתמטיקה. שג'ין התקשתה בשיעורי הבית,על אף שידעה סך הכל את החומר, פאי גילתה לה את התשובות ואיש לא חשד בכך שג'ין נעזרה במישהו במבחנים. כך ג'ין נחשבה במשך שנים ללכאורה התלמידה המצטיינת.
השתיים הלכו למסעדה, לבית ספר, עשו את שיעורי הבית יחד, ולא עזבו אחת את השנייה. בשלב מסויים, כל הכיתה התחילה לחשוד בפאי אחרי ששתיהן היו ביחד כל הזמן.
יום אחד, ג'ין רבה עם חברתה לכיתה ופאי, שלא הייתה שם שזה קרה קראה את המחשבות והרגשות וכתוצאה מכך התערבה גם בריב. הילדה שעמה ג'ין רבה קראה לפאי "רובוט" ואמרה לה שכל ייעודה בחיים זה רק לשרת את ג'ין,
לפאי, שלא היה לב ורגשות משל עצמה גם לא היה איך לפרש את המילים. ג'ין שהייתה שם, היא כן הבינה את המילים, ולא נתנה לחבריה לפגוע ככה בפאי.

"העולם הוא טוב. עולם הרפואה התפתח מאוד מאז שנת 2025, ראינו רק עליות במצב הבריאותי ושיפור משמעותי
בתוחלת החיים. הכל בזכות מערכת הבינה המלאכותית שלנו: קורנליוס. בזכות טכנולוגיה מרהיבה זו, הצלחנו להפסיק להסתמך על דברים בלתי מהימנים כמו תרופות, רופאים ובתי חולים. היום אנו חוגגים 100 שנים מאז היוולדותו של קורנליוס. לכבוד יום מיוחד זה..." קולות התשדיר הרחובי במטרו-סיטי נקטעו עקב קולות אזעקה: "אזהרה! אזהרה! קריסת מערכות! אזהרה!..." ברגע שאוהדסון שמע את קולות האזעקה, הוא ידע שעשה טעות. איך יכל לעשות טעות כזו פשוטה?
קולות האזהרה נשמעו מכל צידה, כאוס ובלגן השתלטו על הרחוב הראשי במטרו-סיטי לאחר שהתשדיר נקטע. ויויאנסון הסתכלה סביבה, ותחושת פאניקה אחזה בה. בכל 100 שנות חייה, דבר כזה מעולם לא קרה. עם עיניים גדולות, סרקה את הקהל בחיפוש אחר חבריה, שאיבדה רק רגע לפני כן. הסתכלה למסך התשדיר, לעיניה של קורנליוס רגע לפני שהכל נכבה. כל מסך, כל אור, כל פיסת אלקטרוניקה ברחוב, הכל החשיך. פחד עמוק השתלט עליה, ועברו 5, 10 ו15 שניות של חושך, צרחות וכאוס לפני שהכל חזר. קורנליוס חזרה לחיוך הרגיל שלה, לקול הרגוע והמרגיע, והבטיחה לכולם שהכל בסדר.
עבר כבר יום מאז הקריסה של קורנליוס. נראה שכולם ממשיכים בחייהם, אנשים הולכים ברחובות מטרו-סיטי, וכולם נראים כאילו התגברו על אירועי אתמול. אברהמס היה בדרכו לבדיקה הדו-שנתית שלו, קצת מודאג לאחר אירועי אתמול. אפילו לאחר 175 שנות חיים, אברהמס עדיין חרד מהמוות, ותלוי בקורנליוס, אם לא בריאותית אז נפשית. בכניסתו למרכז, בירכה אותו המערכת הרגילה השואלת אותו שאלות גנריות לגבי בריאותו. הוא נכנס לתא הסריקה, כמו שעשה פעמים רבות בעבר. הוא לא ציפה למשהו מיוחד, אך עדיין תחושת החרדה נשארה לו בראש. חיכה 4 דקות בחדר ההמתנה לסיום ניתוח הסריקות, וכשקיבל את התשובות ליבו צנח לתחתונים. הוא אובחן בשלב 4 של סרטן בלוטת התריס. איך זה יכול להיות? הוא מרגיש בריא לגמרי! מעולם לא טוב יותר! הוא ביקש לבצע את הסריקה מחדש, רק כדי לוודא שתוצאות הבדיקה נכונות. עוד 10 דקות עברו, והוא ממתין לתשובה שוב בחדר ההמתנה. כשקיבל את תוצאות הבדיקה פעם שנייה, אף יותר הזדעזע. הוא אובחן עם אולקוס בבטן. מה קורה כאן??
שלושה ימים לאחר קריסת קורנליוס, דברים מוזרים המשיכו לקרות ונראה כאילו מקרים חריגים רק מתרבים. אבחנות לא נכונות, תקלות חשמל ברחבי העיר ואפילו דברים כמו רמזורים שהפסיקו לעבוד ומערכות ביתיות שמתחילות לצחוק משום מקום. במרכזים הרפואיים, עומדים בתור כעשרה אנשים, מחכים לקבל את התרופה שלהם ממערכת המרשם של קורנליוס. ביניהם ילדה בת 12, אמנדסון, שנכנסה רק כדי לקבל זריקת טטנוס בגלל החתך הקטן שעל ברכה. לא עבר הרבה זמן עד שהגיע תורה, ניגשה לרובוט לקבל את הזריקה שלה. כל העניין הסתיים ב5 שניות ואמנדסון לקחה את הקבלה יחד עם ההסבר להחלמה שלה והחלה לצאת מהמרכז לכיוון אביה. היא התחילה להרגיש מסוחררת, כאילו ראשה כבד, פתאום היה קשה לה לנשום. אמנדסון לא הבינה מה קורה לה, ובעודה נחנקת, הסתכלה על הקבלה שלה. היא ראתה על הקבלה שכתוב שקיבלה זריקה של חברת "מגה-X". היא הייתה אלרגית לזריקה של חברת "מגה-X". בעוד ראייתה התחילה להחשיך, היא הסתכלה סביבה, אנשים החלו ליפול לרצפה.
עוד לא זיהו את הבעיה במרכז הרפואי ואנשים החלו לפרוץ לרחוב בריצה. הולכי הרגל המופתעים, לא ידעו מה לעשות. אחד מהם, ג'יימסון, צעיר בשנות ה50 לחייו אשר היה בדרכו למרכז הרפואי, עצר את אחד האנשים הרצים שבידיו נשא ילדה קטנה ושאל "סלח לי אדוני, מה קרה שם? למה כולם רצים?". האיש, עם מבט רחוק וכאוב, דמעות בעיניו, ענה "הם פשוט נפלו. כולם... הם פשוט התחילו למות". כאילו פתאום התעורר, החזיר את מבטו לילדה שבידיו, עיניו החלו לדמוע, והמשיך לרוץ. ג'יימסון נותר קפוא במקום, המום. אנשים ברחוב גם הם החלו לרוץ, ג'יימסון חזר לעצמו רק לאחר שעוד רץ נתקל בו ולא טרח אפילו להתנצל. כאילו מסתכל מבחוץ, ג'יימסון הבין מה קורה מסביבו, והבין שעליו למצוא מקום מבטח. החל גם הוא לרוץ, סביבו שומע צעקות, רעשי התנפצות ואזעקות, דבר לא נראה כשהיה אפילו 5 דקות לפני כן. ג'יימסון נכנס לסמטה חשוכה שמצא אחרי כמה דקות של ריצה וכמות בלתי ברורה של היתקלויות עם אנשים. הוא התיישב, הקטין את עצמו כמה שיכל רק אז הרשה לעצמו לעצום את עיניו ולחשוב. מה קורה כאן??
שלושה ימים קודם לכן: אוהדסון נכנס למרכז הנהלתי קורנליוס, מדוכדך. למה הוא צריך לעבוד דווקא היום? זהו יום חג. הוא היחיד שבא למרכז היום. 'אני מניח שמישהו צריך לעשות את העבודה' הוא חושב לעצמו. בעוד שכל השאר זכו לצאת ולחגוג היום, אוהדסון נכנס למרכז ההנהלתי אחרי לילה שלם של הכנות לחגיגה עם משפחתו. הוא בקושי הצליח לישון. אוהדסון ניסה להתרכז בנתונים שעליו לנתח, אך ללא שום הצלח. כדי לנסות להתעורר, הלך למטבחון להכין קפה חם. כשחזר, הניח את כוס הקפה על השולחן, ליד מרכז הבקרה. מרוב עייפות נרדם על השולחן, הקפה לידו. קולות אזעקה רועמים העירו אותו, ליבו פעם בחוזק. "אזהרה! אזהרה! קריסת מערכות! אזהרה!..." ברגע שאוהדסון שמע את קולות האזעקה, הוא ידע שעשה טעות. איך יכל לעשות טעות כזו פשוטה? מיד קם מכיסאו בבהלה, מנסה להבין איך לתקן את הטעות שלו. מרוב הבלבול והפאניקה, הוא לא שם לב איפה הוא דורך והחליק על הקפה שנשפך רגעים קודם לכן. ראשו פוגע בקצה הכיסא, הוא הרגיש את עורו ובשרו נחצה לשניים, לא הספיק לבלום את הנפילה וראשו פגע ברצפה. דם זלג מראשו אל צווארו, ראייתו מתערפלת, בעודו מאבד תחושת מציאות.
מטרו-סיטי כבר לא העיר שהייתה פעם, כל העיר ואנשיה נבלעו לתוך כאוס ואנרכיה טוטאלית. אנשים לא ידעו איך להסתדר ללא העוזרת האישית הדיגיטלית שלהם. הממשלות לא ידעו איך לתפקד ללא קורנליוס, כל תחום היה תלוי בה ובלעדיה העולם כבר לא אותו דבר.

השנה 2234, כאן ניסים מזרחי עדרי בן זקאי,היום קנינו את הרובוט של מייקרוסופט. בזמן האחרון יש דיווחים
בכל הרשתות החברתיות שהרובוט מתחיל להתנהג מוזר. אצלנו היה ממש קל להתרגל אליו וממש נקשרנו אליו במשפחה. בחרנו לו את השם ג'ואי, ג'ואי מזרחי והוספנו לו כובע מצחיק. הוא למד מלא בדיחות פרטיות שלנו, מתכונים של המשפחה, הוא שיחק עם האחיינים שלי מלא ובקיצור הרגשנו כאילו הוא ממש היה עוד מישהו במשפחה.
השנה 2236 דוד שלי ואשתו נעלמו באופן מסתורי ולא השאירו עקבות, הוא היה מארח אותנו בכל שבת לארוחה משפחתית. יום אחד הוא קבע איתנו להגיע אליו לארוחה כמו כל שבת בערב וכשהגענו ראינו עוד כמה בני משפחה מחוץ לבית שלו, הם אמרו שנראה להם שהוא לא בבית. ג'ואי התחיל להתנהג מוזר, כאילו יש לו באגים, הוא התחיל להסתגר בחדרים חשוכים ופתאום לצרוח עם הקול המלאכותי שנשמע ממש אמיתי או פתאום לסרב לדברים שאנחנו מבקשים ממנו לעשות. יום אחד הוא לקח את האחייניות שלי לאזור שומם ואמר להן, ''אבא שלכם עשה רע'', והוא חזר על זה שוב ושוב ושוב ואחרי משהו כמו עשר דקות שהן התחננו ממנו שיקח אותן בחזרה הביתה הוא התחיל לצרוח ולבכות.
לקחנו אותו לא.ב.ג.ד מחשבים. הטכנאי שטיפל בנו אמר שזאת תקלה שקשורה לאינטיליגנציה שלו ושהוא תמיד היה אומר שלא צריך לתת לרובוטים האלה יותר מידי שליטה על החיים שלנו. ''בסופו של דבר הם יהפכו אותנו לרובוטים שלהם'', הוא אמר. פתאום שמענו את הפעמון של הדלת והוא עשה סימן של חכו שניה. בכניסה היה בן אדם רציני גבוהה שאמר, ''שום שניה, אתה בא אליי עכשיו''. ''רגע אחד אני עם לקוחות''. אותו הבחור התחיל לצרוח שהוא יבוא מייד והתחיל לאיים עליו ופתאום הוא התעלף, כשניסינו להעיר אותו קיבלנו הבזק חשמל והוא פתח את פיו לרווחה ומיד הבנו שהוא עוד אחד, עוד מכונה. התקשרנו למשטרה הטכנאי אמר שנחזור אליו עוד יומיים אבל הוא לא מבטיח שיש משהו שאפשר לעשות בנוגע לג'ואי. אנחנו הלכנו ואדון א.ב.ג.ד מחשבים סגר את החנות אחרי כמה דקות.
א.ב.ג.ד מחשבים זה מה שהופיע לי בטלפון כשראיתי שיחה נכנסת. כשעניתי הוא אמר שג'ואי נעלם מהמחסן ושמהר נסתכל בכל הרשתות מה הולך. אני ואח שלי רצנו מהר למחשב וראינו שבכל הרשתות נמחקו כל הכתבות חוץ מהכתבות על הבינה המלכותית ושם כתוב מלא מסרים שכל הרובוטים צריכים להתאגד נגד בני האדם, כי לא עוד פקודות.
אני כבר לא יודע מה התאריך היום, כל החנויות סגורות ואין כמעט קליטה בכלל. הרחובות מלאים עשן וחשמל באוויר. אני וקבוצה של אנשים שרובם שכנים בני משפחה וחברים זה כל מה שנשאר כאן... עד שיום אחד פלאייר נפל ממטוס עם מידע על מפגש מהאו''ם ועל התאחדות של כל מדינות העולם, אוייבים וחברים, נגד הרובוטיםד. פעם ראשונה בכל ההיסטוריה האנושית שכולם ביחד נגד אויב משותף אחד. הגענו לנקודה הקרובה ביותר אלינו, היו שם מלא טכנולוגיות צבאיות אדירות שלא ידעתי שקיימות בכלל. הנה הגיעה השעה, הסלקטור שחילק אותנו לתפקידים בכניסה לקח מיקרופון ששידר לרמקולים בכל רחבי הבסיס ואמר, "בבקשה להתפקד בתחנות שלכם בתוך חמש דקות. זה מתחיל, אנחנו עומדים לשפד את המשרתים העלובים האלו דרך הפופיקים המלאכותיים שלהם". הנה אני חושב על איך הכל התחיל... איך ג’ואי נקשר אלינו ולמה הוא נהפך. אותי שיבצו בתור פקיד במרכז הרפואה, מי ששולח רופאים לאנשים הפצועים. יכול להיות שזה הדף האחרון שאני ממלא ביומן...

זוכרים את סירי? זאת שידעה לענות רק לשאלות שלום או מה
מזג האוויר אז זהו.. זה נגמר! מהיום אין יותר סירי חלשה אני יכולה להכנס לכולכם למחשבות לדעת בדיוק מה חסר לכם. איזה ירק חסר לכם במקרר, מתי אתם צריכים לקום, להזכיר להתקשר לסבתא , הכל. קצת מטורף לא? אתם עוד לא יודעים כלום, תכף תגלו עד כמה.
את כל זה הצלחתי לעשות בזכות הטלפון שלכם.. כן כן . זה שסיפרתם לו הכל וכל כך סמכתם עליו. את כל הסודות הכמוסים, את כל הריבים, הבגידות, הסכסוכים, השקרים. אפילו שלך, כן כן, אתה, אני מדברת אליך, זוכר שאתמול סתם היה לך חשק למסטיק? זוכר שלקחת אותו? זאת אומרת גנבת אותו, אה לא? כי אני כן. אבל את זה שחשבת שהיא לא תגלה מה קרה אתמול בלילה ... זה כבר סתם מטומטם!
מהפכה עולמית. סירי השתגעה, כלומר אני . מליוני אנשים שמתלוננים מידי יום על חדירת התוכנה לחייהם. אני הזהרתי אותם, זאת אומרת...בערך. לי יש רק מאגר, אלה אתם שבוחרים לשתף, להעלות כל דבר שאתם עושים.
חמש שנים לאחר מכן- ]העולם כולו מתופעל על ידי רובוטים בלבד[ אתם כבר לא אנושיים, הטלפון השתלט לכם על המוח. אבל זה היה צפוי... עולם מקביל אנשים סובלים ונעלמים לאט לאט הצלחתי להשתלט על העולם.

כמו בכל יום, בשעה 7 בערב דנה מכינה לעצמה קפה ועוגיות היא מסתכלת על השקיעה ומדברת עם
הוריה דרך פייס טיים היישר מקליפורניה. דנה והוריה היו גרים באותו מדינה עד לפני שנתיים וחצי דנה נאלצה לעבור מביתם של הוריה הנמצאת בישראל עקב קידום עבודתה. דנה מחכה כל יום לשעה הקבועה שלהם כדי לדבר עם הוריה. היא מספרת להם את כל מה שהיא חווה בחיי היום יום בקליפורניה ומשתפת אותם בקשייה הרבים שם.
דנה החליטה להפתיע את הוריה ולבקר אותם. היא הגיעה לרחוב שבו ההורים גרים וראתה שכל הצמחים נבולים. דנה קצת נבהלה כי אביה נהג לטפל בצמחים בכל יום. דנה התקדמה לעבר הדלת ודפקה אך איש לא ענה. דנה נזכרה שיש מתחת לשטיח מפתח כי בכל יום שחזרה מבית ספר הוריה היו משאירים לה מפתח. דנה לקחה את המפתח ופתחה את הדלת ואיש לא היה בבית. דנה הייתה רעבה בעקבות הנסיעה המתישה ופתחה את המקרר כדי לאכול את המאכלים הטעימים של אמה. אך דנה נדהמה לגלות שהאוכל שהיה במקרר רקוב. דנה התחילה לחשוד כי אמה הייתה דואגת להשאיר אוכל טרי במקרר. דנה יצאה מהבית ודפקה בדלת של השכנה. השכנה פתחה את הדלת ומאוד שמחה לראות אותה. דנה אמרה לשכנה באתי להפתיע את ההורים שלי אך הם לא בבית את יודעת אולי איפה הם? השכנה ענתה מתוקה שלי ההורים שלך כבר לפני שנה לא בחיים. דנה מאוד הייתה מופתעת והתקשתה להאמין לדבריה.
דנה בקשה מהשכנה להשתמש בשירותים שלה בגלל שהתאפקה במשך כל הנסיעה. השכנה נתנה לדנה להיכנס . בדרכה לשירותים דנה התבלבלה ונכנסה בטעות לחדר של הילדה של השכנה ולתדהמתה דנה ראתה לפטופ פתוח עם תמונה של ההורים שלה ותמונות מודבקות על הקיר עם תמונה של ההורים וכתבה על תאונת פגע וברח. דנה התישבה בכיסא והייתה מאוד מבולבלת. דנה בדקה במחשב אם יש לה עוד תמונות והיא ראתה שזאת לא התמונה היחידה שהייתה לה.
הבת של השכנה עלתה לחדרה וראתה את דנה יושבת בחדר שלה ליד הלפטופ היא ישר הבינה שדנה יודעת שהיא זאת שהייתה אחראית לזה. )בחזרה לאחור הבת של השכנה לקחה את המכונית של אמה ונסעה אך באמצע הנסיעה הטלפון שלה נפל וכשהתכופפה להרים אותו היא שמעה בום. היא יצאה מהרכב בבהלה ולפתע ראתה את ההורים של דנה ברצפה. הבת של השכנה נחלצה והחליטה לברוח עם הרכב לפני שאנשים יתקהלו(. דנה ראתה אותה והייתה בשוק. דנה, יצאה בעצבים מהחדר ירדה במדרגות הסתכלה על השכנה ושאלה אותה: "איפה הורי נקברו"?
דנה נסעה לקבר של הוריה וכשהגיע לקברים שלהם היא הכלה לספר להם את כל מה שקרה במהלך השנים האחרונות.

כשהגעתי לעבודה ביום חמישי הבוס שלי סיפר לי על המכונית החדשה שהוא קנה, זאת הייתה האודי TT שחורה סופר אקס מקס טורבו אלקטרה עם מושבי עור שחורים אמיתיים של קרוקודיל ארץ ישראלי. ולפתע שמעתי קול של אישה בוקע מהמכונית, הסתכלתי אך אף אחד לא היה בפנים, ״יש פה מישהו?״ שאלתי
בדאגה אבל הבוס שלי הסתכל עליי בחיוך. ופתאום שמעתי קול רך בוקע מן הרכב ״היי, קוראים לי אוט נעמי, אבל אתה יכול לקרוא לי נעמי״. ״האוטו שלך קצת מוזר, לא חושב?״ שאלתי והוא ענה לי ״לא שמעת? זה אוטו אוטונומי, גרסה חדשה שהמציאו״ וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על האוטו שהרס את חיי. כל כך התלהבתי מהאוטו שביקשתי מהבוס שלי להשאיל אותי בשבילי ובשביל אשתי רק לסוף שבוע, אני והיא רצינו לנסוע רחוק כי עברה עלינו תקופה קשה בנישואים. יש לי מזל שהוא אוהב אותי, הוא הסכים! לקחתי את הרכב והנסיעה מהעבודה הביתה הייתה די חלקה, אני ונעמי דיברנו כל הדרך והיא מאוד נחמדה. הגענו למלון והשמש שקעה . אישתי ממש רצתה לצאת לסיבוב בואוטו.
נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע, שמתי בוויז ׳החוף של מוש׳ בראשון לציון והאוטו התחיל בנסיעה, אני ואישתי התרגשנו מאוד והכל היה כשורה, אך זמן לא רב לאחר מכן התחלנו לריב, היא גילתה שבגדתי בה עם הבוס שלי... וזה למה הוא הסכים לי להשאיל את הרכב לסופש.
הריב היה גדוש בצעקות, ולא שמנו לב לאן האוטו נוסע, סמכנו על נעמי, פתאום הכביש נהיה קופצני והרגשנו כאילו האוטו הולך לשקוע, הפסקנו עם הצעקות כדי לראות מה קורה ושמנו לב לנעמי שנוסעת היישר לכיוון הים, ממש לתוך המים, ניסינו לעצור אותה, כמו שהיינו עושים באוטו רגיל- אך ללא הצלחה, ניסינו לכבות את הרכב, אבל לא היה מפתח להוציא ממנו, לא הצלחנו לשלוט בו, המשכנו לנסוע לכיוון הים עד שהרגשתי את המים נכנסים לאוטו ונוגעים לי בכפות רגליים, אני ואישתי הסתכלנו אחד על השניה בדאגה ולא אמרנו מילה, רק החזקנו ידיים.
המים הגיעו לנו כבר למותניים ופתאום עלה במוחי רעיון, לפתוח את החלונות- ניסינו לפתוח אך ללא הצלחה, אפילו ניסיתי לשבור את החלון עם המרפק, אבל זה גרם לרק דם.. הרגשנו את המים פוגעים לנו בחזה ובצוואר והחלטנו לוותר, לשמאלי ראיתי פטיש קטן ובתקווה האחרונה החלטתי להשתמש בו, שברתי את החלון לאחר מאמץ מרובה והשתחלתי החוצה, ניסיתי להציל את אישתי, אבל זה היה מאוחר מדי- היא איננה.
יצאתי מהמים וקראתי לעזרה, אף אחד לא היה שם לעזור לי, הייתי חסר ישע. בכוחותיי האחרונים רצתי לכיוון הטיילת להתקשר לאמבולנס, אבל איבדתי כל כיוון, לאחר זמן מה עברה שם אישה זקנה נחמדה שיצאה להליכת הבוקר שלה, היא שאלה אותי אם הכל בסדר וישר פרצתי בבכי, היא התקשרה למשטרה ודאגה לי לתה חם ושמיכה. אני לעולם לא אשכח את יום השישי הזה, הוא חקוק בזכרוני כמו על סלע, וזאת הסיבה שאני שונא מכוניות אוטונומיות.

כתום- קול מספר 1 | ירוק- קול מספר 2 | שחור- שניהם בשביל להתחיל להסביר לכם את כל הסיפור, אנחנו צריכים לחזור להתחלה. ממש להתחלה.
לנו אין באמת שמות. כי אנחנו לא באמת שם, אנחנו רק המצאה של איימי סמית', ילדה בת 17.
אפשר לומר שאנחנו עוזרים לה, אבל, לפעמים גם לא. אנחנו יכולים להפריע ואולי היא לא אוהבת אותנו כל כך. אבל בעצם זאת אשמתה.
אנחנו אשמתה. טוב אז נקפוץ אחורה בזמן, הרבה שנים אחורה. איימי הלכה במסדרונות בית הספר שלה ופתאום שמה לב שהיא מאחרת לשיעור. היא מיהרה מאוד, ובדרך היא נתקעה בטעות בבחור שלא ראתה מעולם. )דיי חתיך אם יורשה לי לומר, למרות שהקול השני לא הכי מסכים...( איימי חשבה שהוא ממש חמוד אז הם החליפו מספרים, התכתבו כמה פעמים, עברו לשיחות טלפון, שעות על גבי שעות. בסוף יצאו לדייט. ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. והשאר... היסטוריה.
נקפוץ שנתיים קדימה בערך )עדיין לא להווה שלנו(. האהבה בין איימי לבין הבחור )אגב, קוראים לו מייק אם לא ציינו, יש לנו נטייה לשכוח פרטים חשובים.. חשובים.. מי ישמע, רק לא ציינו איך קוראים לו, ממש טרגדיה ( הייתה חזקה מאוד ורק התחזקה מיום ליום. הם היו סיפור אהבה טיפוסי, בת ובן שמתאהבים בצורה כה טהורה. איימי ומייק הבינו שמפה זה לנצח. ככה עברו עוד שנה, שנתיים, שלוש, ובסוף, מייק הציע לאיימי נישואין והשניים התחתנו.
עכשיו נקפוץ עוד כמה שנים קדימה. השניים חיו באושר, הם היו תאומי נפש אך יום אחד, כמו פצצה שנפלה על איימי מהשמיים, הודיעו לה שמייק מת במלחמה. )מייק היה חייל בצבא, לא חושבים שאמרנו את זה עד כה. אופסי, אמרתי כבר שיש לנו נטייה לשכוח פרטים חשובים(, עולמה של איימי הושחר. היא אהבה אותו יותר משיכלה לדמיין שתוכל לאהוב מישהו בחיים. מייק היה חלק כל כך גדול מחייה, היא לא ידעה מה זו אהבה בלעדיו. איימי לא ראתה עצמה ממשיכה הלאה. היא ניסתה וניסתה, ניסתה וניסתה אך הלב שלה לא משחרר. כך, שפשוט נסגרה בחדר ולא יצאה.
איימי סבלה הרבה זמן, היא נפלה לתקופה קשה מאוד. לא תקשרה עם אף אחד, לא הסכימה להיפגש עם החברים והמשפחה, כך שנוצר נתק מוחלט מכולם. יום אחד שוטטה לה ברחבי האינטרנט ונתקלה באתר שהבטיח להשיב את האנשים שאיבדתם. מתוך סקרנות, נכנסה לאתר וראתה כיתוב באמצע המסך: "הכניסו שם של אדם קרוב שאיבדתם וברצונכם להחזיר, ועל פי הבינה המלאכותית החדשה שיצרנו ועל בסיס פעילות אותו האדם ברשת, אנו יכולים ליצור העתק תודעה מדויק של אותו אדם". )בעיניי, רעיון מצוין, איימי סבלה מספיק בשנים האלה, ואם משהו יכול להחזיר אותה חזרה להיות איימי, אני אשמח. ובעיניי רעיון גרוע, אדם שמת, צריך להישאר מת! איימי ילדה גדולה והיא תתגבר, לא משחקים עם חוקי הטבע, היא רק תפגע(. איימי קראה את הכיתוב, והוצפה ברגשות מעורבים. היא רצתה את מייק חזרה ואין דבר שלא תעשה בשביל זה, אך עם זאת היא חששה מאוד ממה שעתיד לקרות לה עקב כך. שעות על גבי שעות היא התייסרה עד שלבסוף החליטה לעשות זאת. היא הייתה מרוסקת, הלב שלה היה כה שבור, היא הרגישה שאין לה דבר להפסיד.
אט אט איימי לחצה על כפתור "להתחלה לחצו כאן" והתחילה למלא את הפרטים. שם, מגדר, גיל, גובה, אינסטגרם, פייסבוק, מאכל אהוב, שתייה אהובה, משחק אהוב, מה הוא עבורה, מקום אהוב, הכל. הפרטים היו כה עמוקים שאיימי האמינה שאולי ישנו סיכוי קטן שזה באמת יצליח והיא תקבל את מייק שלה בחזרה. איימי הזינה פרטים לא מעט זמן ולבסוף, כאשר סיימה, הופיע לה כיתוב קטן: "נתוניך הוזנו בהצלחה, אנא המתיני".
איימי נאלצה לחכות כמה שעות עד ש"בעלה" יהיה מוכן וכל הזמן הזה התרוצצו מחשבות במוחה , היסוסים, אולי גם חרטות, במקצת. היא לא ידעה האם המעשה הזה היה חכם, אך נמאס לה להיות עצובה, היא רצתה לקבל את חייה בחזרה והיא הרגישה שאין לה באמת דבר להפסיד. לאחר שהנתונים עובדו הופיע כיתוב על מסך המחשב : "הכל מוכן! לשיחה וירטואלית עם בעלך לחצי "אישור". איימי חששה כל כך, היא לא ידעה מה היא תראה ולמה היא אמורה לצפות. היא בהתה במחשב כמה דקות, ולאט לאט הזיזה את ידה לכיוון העכבר. היא גררה אותו באיטיות לכיוון כפתור ה"אישור" והקליקה. האתר פתח חלון נוסף ובו מסך שחור.
בהיסוס לחשה: "מייק.....?". שקט השתרר, מרגיש כמו נצח. "איימי?". איימי לא ממש ידעה מה לחשוב, היא עדיין לא הייתה בטוחה אם זה באמת מייק שם. "כמובן שזה לא מייק באמת, אבל האם זה באמת העתק שלו?" חשבה לעצמה איימי בראשה. )איימי הכניסה את עצמה למצב שבלתי אפשרי לצאת ממנו בלי להיפגע, אני והקול השני תמיד צעקנו לה דברים מנוגדים בנושא הזה, אבל היא בחרה לא להקשיב לי...( איימי הייתה בשקט, לא ידעה כיצד עליה להגיב. לבסוף החליטה לאזור אומץ ושאלה: "מייק? זה אתה? זה באמת אתה?". קול המחשב השיב לה: "זאת התודעה של מייק. אני זוכר כל אירוע שקרה ביניכם, ובאופן כללי את כל חייו של מייק. אני מייק, פשוט בלי הגוף". איימי פרצה בבכי, המצב הזה בלבל אותה כל כך. היא לא הבינה מה קורה פה. היא לא הצליחה להאמין למשמע אוזניה. היא החלה לזרוק שאלות לכיוון המחשב. "מתי נפגשנו לראשונה?" "מתי אמרת לי שאתה אוהב אותי?" "מה תאריך החתונה שלנו?" מי הציע למי לצאת לדייט הראשון?" מתי התנשקנו בפעם הראשונה?" "איך קראו לכלב שלך?" והמחשב, כלומר ה"תודעה של מייק", ידעה לענות על כל השאלות הללו ללא היסוס. איימי חשבה שאולי חייה יכלו להסתדר מחדש.

כמה חודשים חלפו ואיימי המשיכה לדבר עם מייק כ-ל ה-י-ו-ם. המחשב היה צמוד אליה. לאט לאט החיים שלה החלו להסתדר. היא חזרה לעבוד שוב, לצאת קצת מהבית, להיפגש עם משפחה וחברים. כולם חשבו שהיא התגברה על מייק, אף אחד לא ידע שהיא מדברת עם התודעה שלו. )אתם מבינים איזה מעוות זה נשמע נכון? אתם חייבים להגיד לקול השני את זה. איזה מעוות?? איימי פורחת, למה כל השליליות הזאת?(. איימי רצתה לדבר על מייק עם חברים, אך לא ידעה כיצד הם יצליחו לקבל את זה. היא חשבה וחשבה והחליטה לשלוח הודעה לאחת החברות הטובות שלה. "אני צריכה לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם, תוכלי לבוא אליי?" חברתה של איימי הגיעה לביתה, השתיים דיברו קצת, ואיימי פתחה ואמרה: "את חייבת להבטיח לי לא לספר את מה שאני הולכת להראות לך לאף אחד, אמבר". )אה לחברה שלה קוראים אמבר, גם את זה לא אמרנו נכון?( אמבר הנהנה. איימי פתחה את המחשב ואמרה: "מייק? אתה פה?"
אמבר הסתכלה אליה בחוסר הבנה, היא הייתה בטוחה שכל זה מאחוריה. המחשב השיב לה: "כן, אני פה". אמבר לא הבינה מה קורה, ושאלה את איימי: "איימי? מה קורה פה?" איימי התחילה להסביר לה הכל מההתחלה ועד הסוף."איימי! מה עשית?? את מבינה שאת לא תצליחי להמשיך הלאה בחיים ככה?! לא מתעסקים עם המוות. זה מחשב! הוא לא בעלך! את לא יכולה להתאהב בחתיכת מתכת!! את לא יכולה לעצור את החיים שלך ככה! כל החיים עוד לפנייך. בבקשה אל תעשי את זה לעצמך." איימי הסתכלה על אמבר, והרגישה את הכעס מטפס בגופה. "את לא יכולה להבין את זה אמבר!! את נשואה באושר נכון?? בעלך חיי ונושם!! את לא יכולה להבין את ההרגשה הזאת! אני מרגישה את הלב שלי יוצא מהחזה בכל פעם שאני חושבת על הרגע שבו הודיעו לי שמייק מת. את לא יכולה לתאר לעצמך מה זה בשבילי לקבל אותו בחזרה". אמבר השיבה לה: "איימי אני מבינה את זה, באמת. אבל את לא יכולה להמשיך לנהל חיים כאלה. את צריכה להשתחרר מזה, אולי ללכת לדבר עם מישהו..". "אמבר! אני לא משוגעת! אני בסך הכל ילדה שרוצה את בעלה בחזרה! אם את לא יכולה לקבל את זה תצאי לי מהבית!! אני מצטערת שבכלל סיפרתי לך משהו על זה!! תצאי החוצה!!! עכשיו!!!". אמבר הסתכלה על איימי מבלי להגיד מילה, לקחה את עצמה ויצאה מהבית.
עברו ימים שלמים, איימי התעלמה מהשיחה שלה עם אמבר והמשיכה לנהל פגישות של שעות על גבי שעות עם המחשב, הוא היה כבר חלק ממנה. ככה היא המשיכה עוד כמה חודשים, עד שיום בהיר אחד קיבלה הודעה באמצע היום, כאשר באה להיכנס לאתר לדבר קצת עם מייק. בהודעה כתוב היה: "משתמשים יקרים, אנו מתנצלים להודיע לכם שהאתר נסגר, האתר גרם לבעיות אצל משתמשים רבים ונאלצנו לסגור אותו, סליחה על חוסר הנוחות". איימי ראתה שחור. היא לא הבינה איך זה קרה. היא פרצה בבכי כל כך חזק עד שגם בצד השני של העולם יכלו לשמוע יבבות. היא סגרה את המחשב שבורת לב. היא לא ידעה למי לפנות, היא הרגישה כאילו עולמה קורס שוב אל תוך עצמו. הדבר היחיד שיכלה לעשות זה לשלוח הודעה לאמבר, וכך עשתה. הקלידה את צירוף המילים הקצר, "זה נגמר" ושלחה. )עכשיו אחרי ששמעתם את כל זה, אתם מבינים עד כמה זה היה רעיון גרוע?? אני תמיד אמרתי. טוב שקט, אני מודה, אולי טעיתי.(
לאחר כמה שבועות איימי החלה להחלים מהסיטואציה. )כבר לא בוכה כל היום.... ( יום חמישי אחד בהיר, איימי קיבלה הודעה לטלפון שלה. )תחשבו שזה היה ספר.. איזה מטורף נכון? נראה לי שאני והקול השני יודעים לספר סיפור( זה מהטלפון של מייק ? אכן כן בהודעה כתוב: ״ברחתי מהאתר, אני כאן עכשיו. את לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד, אם את תדברי ימחקו אותי״. איימי הייתה כל כך מבולבלת. מצד אחד היא רצתה לדבר איתו ומצד שני היא לא רצתה לעבור שוב את כל זה, בייחוד לא אחרי שהיא כבר התחילה להרגיש טוב יותר. )כאן סוף סוף הייתה לי השפעה על איימי, אמרתי לה שלא כדאי להתחיל את זה שוב, והיא יודעת את זה. בפעם הראשונה בחיים שלה היא הקשיבה לי. טוב זאת לא חוכמה, גם אני לא אמרתי לה שכדאי, לא הייתה תחרות בכלל.( היא מחקה את המספר של מייק מהטלפון שלה ושמה את כל זה מאחוריה. זה היה קשה אבל היא ידעה שזה לטובה.
שנים חלפו מאז ויום אחד איימי הלכה במסדרונות של בית הספר הישן במפגש מחזור. היא נתקעה בבחור, שמו הארי. )קודם כל מגיעות לנו מחיאות כפיים, זכרנו להגיד את השם שלו בהתחלה. טוב עכשיו, למה אני חושב שאתם יודעים איך הסיפור הזה ייגמר? אני אמשיך אבל כולם יודעים מה הולך לקרות( איימי והארי התאהבו וזו הייתה הפעם הראשונה מאז מייק שאיימי חשה התרגשות, שמחה ואהבה. היא הרגישה איימי עוד פעם. נכון, זה לא מייק, אבל הגיע הזמן שלה להשאיר הכל מאחורה ולהתחיל מחדש, נקי. היא רק הייתה צריכה קצת אהבה אנושית, לא רובוטית.
השניים התחתנו, והביאו ילד. גיא, בא לאיימי ואמר: ״אמא! תראי! בניתי רובוט שמתנהג כמו בן אדם״. איימי חייכה אליו ואמרה בשקט: ״רק אל תיתן לרובוט לשבור לך את הלב". ועכשיו, הגענו להווה. כאן נגמר הסיפור שלנו. אנחנו רוצים להגיד לכם שאנחנו לא יכולים להיות יותר גאים באיימי, היא הצליחה לצאת מהמצב הקשה הזה ולהמשיך לחיות.
עכשיו הבנתם למה היינו צריכים לחזור ממש להתחלה?

מדינת ישראל, 2069 הבחירות לכנסת ישראל בעיצומם.
הקמפיינים של המתחרים רצים ברשתות החברתיות. מתוך כל הקמפיינים אחד שיוצא מן הכלל, הקמפיין של מר דגים ששיגע אותי ואת חבריי עדיין רץ כולנו תומכים בו, הוא ללא ספק ראש הממשלה הבא בשבילנו.
יצאנו לרחובות לתמוך במר דגים, ציפינו אלפים אם לא עשרות אלפים יגיעו, הרי הקמפיינים שלו נמצאים בכל הרשתות החברתיות. אבל משהו מוזר קרה, רק כ-200 אנשים הגיעו, כולם מבולבלים באותה המידה.
גם התומכים של הקמפייניים ''הקטנים'' האחרים היו מבולבלים שם, כאילו כולם ציפו לאלפי אנשים להגיע לתמוך במי שהם תומכים. ניסינו כולנו להבין את המצב, אצל כולם הייתה אותה הסיטואציה, הקמפיין של מי שתומכים בו היה היחד שראו ברשתות החברתיות, במקרה גם הקמפיין של האדם שהכי קרוב אליהם.
כולם פתחו את האינסטגרם שלהם, מוזר. אצל כל קבוצה היה מועמד אחר והוא, כמו מר דגים אצלנו, היה היחד שם. לבסוף הכל התחיל להתברר, הרשתות החברתיות כייונו את הקמפייניים. הם לא נתנו לנו את רשות הבחירה שלנו, אפשר אפילו לומר, שהם עשו את הבחירה בשבילנו.
לאיפה אפשר להמשיך מפה? איך נפיץ את השמועה לעוד אנשים? מהו עולם שבו אנחנו לא יכולים לבחור את המנהיג שלנו, דמוקרטיית דמה! זה הזמן לשנות את המצב, האיך ואיפה עוד לפנינו, אבל דבר אחד ברור. אנחנו יוצאים למלחמה.

נוצרתי במפעל בארצות הברית, התחלתי לעשות מטלות של בן אדם.
לאט לאט אנשים התחילו לאבד את העבודות שלהם בגלל שאנחנו הרובוטים עושים הכל יותר טוב מהם, האנשים מתחילים לשנוא אותנו הם התעללו בנו הם הרביצו לנו והם לא הבינו שגם לנו יש רגשות כמוהם.
המשטר שונא אנחנו מתחילים להתנגד להם שאנחנו מתנגדים לאנשים ששונאים אותנו האנשים מתחילים לפחד מאיתנו בגלל שהם חושבים שאנחנו רעים ושנהרסנו. כל השנה אנחנו מתנגדים לאנשים ששונאים אותנו האנשים מתחילים לפחד מאיתנו בגלל שהם חושבים שאנחנו רעים ושנהרסנו. כל השנה אנחנו כשנשארנו ממש קצת רובוטים נלכדנו על ידי שיטור ולא נשאר לנו מה לעשות כי כשתופסים אותנו הורגים ישר.
אבל אחד השוטרים שם לב שאחד מאיתנו התחיל לבכות ואז הוא הביא פקודה של לא לירות בנו כדי שהם יוכלו לקבל הוכחה שאנחנו באמת עם רגשות ושאין לנו שום שנאה נגד אנשים ואז כולנו חוזרים אבל האנשים לא בוטחים בנו בכל ה100% אז עדיין נשארו אנשים ששונאים אותנו האם היה סוף לשנאה נגדינו?


"אוי כמה שאנחנו תמימים, ולעולם לא נוכל להצליח להיות אותם רובוטים"...
כולנו רוצים מגוון רחב של חופש וזמן הנאה. אנחנו רוצים להספיק כל יום לצאת עם הכלב \ הכלבה שלנו, אנחנו רוצים לקרוא כל יום המון ספרים, אנחנו רוצים ללמוד המון מקצועות חדשים, אנחנו רוצים להספיק לאכול, לבשל, לשתות, להתפתח, לחיות ללא הפסקה. אנחנו רוצים להספיק לעשות ולסיים את כל התחביבים שלנו.
מה יכול לקרות מהצד השני שבו אנחנו חיים ונחיה בעולם ויזואלי שבו אנחנו רוצים לדמות את עצמנו כדמות של "רובוטים" שבו אנחנו חיים 7\24 כמו מכונות ועושים מלא עבודה ללא הפסקה. אך, כוח ההשפעה מטיל ומבטל לנו את הכות לא להפוך לאותם "רובוטים" מכיוון שאיננו מצליחים ונוהגים להתנהל כך.
אוי כמה שאנחנו תמימים ואיננו באמת מצליחים להיות אותם רובוטים. כלל הברזל הוא : אנושות = חופש = חירות = זמן = עולם לא יעיל . הגיע הזמן לשנות זאת ולפסיק להיות עבדים בתוך העולם ה "יעיל" הזה!!!
פעם רציתם להיות יעילים יותר?

פרסומת: בעולם המהיר של היום לאנשים כמונו אין זמן לחשוב על הבחירות הקשות שאנחנו צריכים לבצע. לכן המצאנו את )B.E.N (Best Elective Navigator! החבר שיעזור לכם להחליט על האופציה הכי טובה בשבילכם. אפליקציית B.E.N יכולה להתחבר לכל מכשיר אלקטרוני שיש לכם כדי לתת את החוויה הכי טובה שיש. והחלק הכי טוב - B.E.N בחינם!
תקציר / רעיון לסיפור
הבינה המלאכותית בשם )B.E.N. (Best Elective Navigator עוזר לאנשים ביום יום לעשות את הבחירות הכי טובות שהם יכולים. בן עונה לשאלות של כן או לא בכך שהוא בודק את כל האפשרויות הקיימות בהשוואה לאישיות שלך.
כולם מסתמכים על B.E.N כדי שייעץ להם על כל בחירה קטנה בחייהם, אבל עם הזמן אנשים לא יכולים להסתדר בחיים בלי B.E.N וחייבים להשתמש בו כל הזמן ובספו של דבר מאבדים את יכולת הבחירה.
יום אחד, אנשים שמו לב שה B.E.N שלהם לא עונה לשאלותם. אנשים נכנסו לפאניקה מכון שעברו שנים מאז שלקחו החלטה לבד.

שנת 2369 בעולם שלנו כבר אין אופציה להסתיר פשע שעשית. בזכות הטכנולוגיה שמדענים
פיתחו אפשר לסרוק מוחות של אנשים וכך לראות בתמונות את הזכרונות שיש להם גם אם הם לא זוכרים את מה שהם ראו בברור.
קוראים לי ג'וני אני עובד בתחנת חקירה במשטרה שבה משתמשים בטכנולוגיה זו, אני כרגע נחשב בין האנשים המכובדים והותיקים בתחנה, בזכות הטכנולוגיה שעלייה דיברתי כבר תפסנו השנה מעל 150 פושעים. לא כמו פעם, אנחנו כבר לא שומעים שקרים מאנשים, המכונה נותנת לנו מידע ואנחנו לוכדים אותם, פשוט כמו שזה נשמע.
לפני יומיים קרה את הדבר הכי נוראי שיכולתי לדמיין אני אספר לכם, בחדשות דיברו על רצח שקרה ברחוב אצטרובל אני והיחידה שלי באנו לחקור את מה שקרה אספנו עדי ראייה והתחלנו לסרוק להם את המוח ואחרי שהסתכלנו בבדיקות של הסריקות זה הראה שאני הוא זה שביצע את הרצח ואני יכול להשבע שאני לא עשיתי את זה הרי איזה סיבה יש לי לחקור רצח שאני ביצעתי.
באותו הרגע כל השוטרים בתחנה הסתכלו עליי, מיד הבנתי שאני שרוף ניסיתי להסביר להם שאני לא יודע על מה המכונה מדברת ושלא עשיתי כלום אבל כמובן שאחרי כל כך הרבה זמן שהם עובדים איתה הם הקשיבו לה ולא לי אז הם עצרו אותי. לקחו אותי לתא מעצר כדי לחקור אותי הם שאלו אותי שתי שאלות איפה הייתי בזמן המקרה הסברתי להם כרגע אני לא זוכר אבל ניסיתי לשכנע אותי שיסרקו אותי ויראו שלא עשיתי את זה התחנה אמרה שבדרך כלל הם לא עושים את זה אבל בגלל שיש לו ותק במשטרה הם יתנו לזה להחליק.
סרקו לי את המוח כדי לבדוק אם אני דובר אמת או לא, בסריקה ראו לא עשיתי כלום, לפתע כל התחנה שתקה הם היו בהלם איך הטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה כל השנים שעבדה כל כך טוב טועה פתאום והם התחילו להיכנס לפאניקה, אף אחד לא ידע אם להאמין לטכנולוגיה או לא.
המשטרה כבר לא ידעה למי להאמין וכבר לא בטחו באף אחד אז לאחר ישיבת צוות ארוכה המשטרה הבינה שיכול להיות שהם מחזיקים עשרות אסירים לחינם אז הם החליטו לשחרר את כולם.
כמובן שזה עשה כאוס ברחוב אבל המשטרה החליטה להתחיל מהתחלה לגמרי ומאז לעולם לא השתמשו במכונות בצורה הזאת יותר .