2
נקר סורי
3
דבר נשיא המדינה
4
בולבול
5
דבר ראש המטה הכללי
6
שרשיר
7
8
חנקן אדום ראש
9
10
שלדג גמדי
11
12
אנפה אפורה
13
14
הורים
15
16
17
18
19
הורים
20
קורמורן גדול
21
22
23
24
25
26
27
28
29
עורבני
30
31
הורים ּ ָפ ְת ָחה ֶאת ּ ִפי ָה ָה ֲאדָ ָמה
ָה ֲאדָ ָמה ַהּכְבֵדָה וְ ַהּׁ ְש ֹחרָה
ּפָ ְת ָחה ֶאת ּ ִפי ָה ּו ָבלְעָה.
ֹלא ָהיְ ָתה זֹו ְס ָתם רְ ִעידַת ֲאדָ ָמה
ּגַם ֹלא הֻבְ ֲחנָה ּכְ ִמנְ ָהרָה.
ּבְעֶזְרַת ֵאת ֲח ִפירָה ,טּורִּיָה ּו ַמּקֹוׁש
ָחפְרּו ּבֹור עָ ֹמק ִעם רִּגּוׁש.
ָארֹון עָטּוף ּבְדֶגֶל ַהּלְ ֹאם
נִּׂ ָשא עַל ּ ִכ ְתפֵי ַארְּ ַבעָה ַחּיָלִים.
הֹורִידּו ָה ָארֹון ָקׁשּור ּ ַב ֲח ָבלִים
עָ ֹמק עָ ֹמק לַּ ַמעֲ ַמּ ִקים.
ּ ָב ֲאדָ ָמה ַהּכְבֵדָה וְ ַהּׁ ְש ֹחרָה
ּ ִכּסּו אֹותֹו וְיָצְרּו ּגִבְעָה ְק ַטּנָה.
ֵהנִיחּו ֵהם זֵרֵי ּפְרָ ִחים
ִמגְוַן צְ ָב ִעים ,צְ ָב ִעים וְעֹוד צְ ָב ִעים.
ׁ ֶשלֶט ָק ָטן ִעם ּפְרָ ֵטי ַה ַחּיָל ׁ ֶשּנָפַל
נִנְעַץ ּ ָב ֲאדָ ָמה ַהּׁ ְש ֹחרָה.
ּ ָברֶ ַקע ,יֶרִי ׁ ֶשל ַמּ ַטח ּכַּדּורֵי ּכָבֹוד
ִהרְ ִעיד ֶאת לִבְבֹות ַחּיָלֵי ִמ ְסּדַר ַהּכָבֹוד
ַההֹורִיםַ ,הּ ִמׁ ְשּפָ ָחה וַ ֲחבֵרִים
ִמּכָל ָהעַּ ִמים.
שמואל אגבר
אבא של רותם ז“ל
32
ואולי לא היו
“ואולי לא היו הדברים מעולם“ כתבה המשוררת רחל ואני נאחזת בכל כוחי במילים ויודעת
מאד שאין להן שחר.
מרחבי סיני קסמו לנו ,הישראלים ,ושירים שרנו על גבורה וכוח .כתבה נעמי שמר את שירה
“בהיאחזות הנחל בסיני“ ודמיינו שאנחנו שליטי המרחב.
ובאה המציאות וטפחה על פנינו ,והיה מי שהודה -אכן טעינו .אפילו בשדה-בוקר אמר “הזקן“
דוד בן-גוריון“ :חיזרו והחזירו בטרם נאחר“.
ואמרו עליו אז “ -הזקן השתגע“ ובלוחות המודעות כתבו “ -בואו לטייל ברחבי סיני בטרם
יוחזרו השטחים“
ואיפה היינו אנחנו ,הוריו של ליאור?
בחיפוש נואש אחר עקבותיו של בננו ליאור ,שלא נודעו עד לתום השבועיים ,שאז קיבלנו את
ההודעה על הקבורה הזמנית במשמר-הנגב.
בדברים שהטחתי באומר ובכתב ככל שניתן לי ,נגד קברניטי המלחמה והכיבוש ,אחזוני אימה
וזעם שעדיין מפעפעים בי .למרות ארבעים ושלוש שנות ,אני מקווה ומייחלת לאחיזת ידיים
הדדית עם שכנינו.
צפירה יונתן
אמו של ליאור
הורים
33
קטע מתוך הספר “פרחים על השיש“ ,שיצא לאור לפני עשרים וארבע שנים:
אנחנו קמים מהשבעה ובפעם הראשונה אני יוצאת לרחוב .מדהים :עולם כמנהגו ואני כסהרורית.
רוצה לצעוק ,לפוצץ את העולם ,לשנות אותו .שכולם יידעו שהילד היפה שלי ,האופטימי ,עם
העיניים הכחולות המדהימות ,הפסיק לחיות בגיל עשרים! איזה אבסורד!!! והעולם סובב לו
כרגיל .ואני מחוץ לעולם .מסתכלת מהצד ולא מבינה איך זה יתכן שהכל כשהיה ואצלי שום דבר
לא כשהיה.
אתה יודע ,ילד ,פתאום לידה ומוות נראים לי שווים בעצמתם .כמו שנולדת בקלות (כמה פעמים
ביום אני משחזרת לעצמי את ההריון והלידה שלך) כך גם הלכת במהירות :בפיצוץ ,בבת אחת.
אני מתחילה ספירה לאחור .מאז שנולדת הייתי סופרת :בן שבוע ,בן חודש ,בן שנה ...כעת אני
סופרת :עבר שבוע ,עברו שלושה שבועות ,עברו חודשיים...
הספירה הזאת מקדמת את המוות שלי אל המוות שלך .אם אתה יכול למות ,למה שאני לא
אמות?! זאת לא הענשה עצמית זה רצון להזדהות איתך ,שבשיא פריחתך נקברת.
ואז בא איזשהו כוח מעליי ,חזק פי כמה ,שפתאום דוחף אותי להאזין לשיר ,להתלהב מפרח,
לקנות בגד חדש ,לאכול משהו טעים ולהנות מבדיחה .אני נלחמת בזה שוב ושוב ויודעת שזו
מלחמה אבודה המוות והחיים חזקים מאתנו ,וזה לא משפט “בעלמא”.
קטע ממכתב מתוך הספר “עשרים“ ,שיצא לאור כעבור כעשרים שנה:
היום יום הולדתך הארבעים ,כפל שנות חייך עלי אדמות .ושוב ,כמנהגי מדי שנה כיסיתי את
קברך כולו בפרחי ציפורן אדומים ,שצבעם צבע דם ורעננותם כדמעותיי הטריות שחונקות
בגרון .אני ממשיכה לחיות אתך בדרך המעוותת שנכפתה עלי ,ואני חשה בוודאות שאתה רואה
ויודע כל מה שקורה .אני לא מתלוננת הרי אני היא זו שקשרתי אותך אליי בעבותות של אהבה
וגעגועים ולא מוכנה להיפרד ממך לעולם ,בציניות שסיגלתי לי אני אומרת לעצמי שאחד מהבנים
הנפלאים שלי הוא בעייתי :נסע לארץ רחוקה ולא נודעת ,אני מדברת אליו והוא אינו עונה ...אני
אף פעם לא לבד -אני תמיד אתך נושאת אותך בליבי ומתחת לעורי .כשמישהו מחמיא לי ,אני
חושבת לעצמי :זה איתי היפה שלי שזורח מתוכי...
אני חיה בשני עולמות .כלפי חוץ החיים נעים במסלולם ,מלאי פעילות ואהבה לאחרים ,ואיש
אינו יכול לשער בנפשו עד כמה הולך ומתעצם בתוכי הכאב על חסרונך.
הזעקה הפכה לכאב בלתי פוסק ,המחובר לדופק הנשימה ,והחרדה שמא יועם זכרך הפכה את
ישותך למשהו בהיר ,כאילו אתה כאן.
אילו נשארת בחיים ,היית חי עם האישה שלא הכרתי ,עם הילדים שלא נישקתי וחיבקתי ,והיינו
יושבים כולנו סביב השולחן בארוחת השבת ונהנים .מעולם לא הצטיינת בשיחות נפש ,אני ואתה
לא נזקקנו למילים כדי לחוש זה את זו .נכון שאתה שומע ,יודע ורואה הכל?
דבר אליי איתי מקסים שלי ,אני נורא מתגעגעת.
יעל איל
הורים אמא של איתי איל ז“ל
34
שחרור
35
36
37
38
39
40
41
אנפת לילה
42
43
44
45
46
ברכיה
47
48
49
50