שיח שכולים 2021

‫עצוב לראות‬ ‫לזכרם‬ ‫אלהים‬
‫בית עלמין סגור‬
‫ִּד ְב ֵרי ְּכ ִפי ָרה ִלי ֵא ֶלי ָך‪:‬‬
‫ָעצּוב ִל ְראוֹת ֵּבית ָע ְל ִמין‬ ‫ִאם ַא ָּתה ָא ֵכןׁשוֹ ֵמ ַע??‬
‫ָסגּור ַעל ַמ ְנעּול ּו ְב ִרי ַח‬
‫ִמי ָיכֹל ָהָיה ְל ַה ֲא ִמין‬ ‫ְל ַעם ְסֻג ָּלה ִנ ְב ַח ְרנּו‪...‬‬
‫ַה ְק ָר ַבת ַה ָּב ִנים ָלעוָֹלה‪,‬‬
‫ֶׁש ָּכ ְך ַהִּוירּוס אוֹ ָתנּו ַי ְכ ִרי ַח‪.‬‬ ‫ַה ֶּזה ‪ַ " -‬א ָּתה ְּב ַח ְר ָּתנּו?!‬

‫לֹא ְל ִה ְת ַּכ ֵּנס ְּביוֹם ַה ִּז ָּכרוֹן‬ ‫" ַאל ִּת ְׁש ַלח ָי ְד ָך ֶאל ַה ַּנ ַער"‬
‫ְל ִה ָּמַנע ִמ ְּל ַה ְס ִּפיד ְּב ִמ ִּלים‬ ‫ִצִּוי ָת ְּב ַהר ַה ּמוֹ ִרָּיה‪...‬‬

‫ְלַו ֵּתר ַעל ָה ִע ָּקרוֹן‬ ‫ְו ַא ָּתה ַּב ַּמ ֲא ֶכ ֶלת ָא ַח ְז ָּת‬
‫ֶׁשל ָמסֶֹרת ַר ַּבת ַה ָּׁש ִנים‪.‬‬ ‫ְו ִׁש ַּל ְח ָּת ְּב ִׁש ְב ִעים ּו ְׁשלוֹ ָׁשה‪.‬‬

‫לֹא ַל ֲעמֹד ְלַיד ִק ְברוֹ‬ ‫ִמי ַא ָּתה? ֵאל ַרחּום ְו ַח ּנּון?!‬
‫ִנ ְר ֶאה ְּכיוֹם ְּכ ִפי ָרה‬ ‫ֵאל ַק ָּנא‪ :‬נוֹ ֵקם ְונוָֹרא?!‬
‫ָה ָעם ּומוֹ ִקי ֵרי ִז ְכרוֹ‬ ‫ַעד ָמ ַתי ַנ ֲעמֹד ְּב ִנ ָּסיוֹן?‬
‫ָּב ָדד ִי ּדֹ ּמּו ַּב ְּצ ִפי ָרה‪.‬‬
‫ַעד ָמ ַתי ַעל ִמ ְז ַּבח ַהָּיגוֹן?‬
‫יוֹם ִז ָּכרוֹן ִמ ֶּמ ְר ָחק‬
‫ְּכמוֹ ְנ ִׁשי ָקה ָּב ֲאִויר‬ ‫ֲעֵנה!!! ְּכמוֹ ִּב ְׁש ָעתוֹ‪ְ ,‬ל ִאּיוֹב‪...‬‬
‫ְּכמוֹ ֶע ֶצב ֶׁש ִּנ ְד ַחק‬ ‫ָמה ַמ ְּט ַרת ַה ַּצ ַער? ָמה ַמ ְּט ַרת ַה ַּמ ְכאוֹב?‬
‫ְּכמוֹ ַא ֲה ָבה ֶׁש ַּת ְחִויר‪.‬‬
‫ַה ּזוֹ ָה ָא ֶרץ ַה ֻּמ ְב ַט ַחת?‬
‫ֶה ְגיוִֹני ְוַגם ְמאֹד ָּברּור‬ ‫ַמ ּדּו ַע ֶאת טוֹ ֵבי ָּבֶני ָה ִהיא לוֹ ַק ַחת?‬
‫ַמ ּדּו ַע ֵּבית ֶה ָע ְל ִמין ָסגּור‬
‫ְו ַל ְמרוֹת זֹאת ֲעצּוב ַה ִּז ָּכרוֹן‬ ‫ָא ֵכן ִנ ְשָּׂג ָבה ִמ ִּביָנ ִתי ָה ֱאלֹהּות‪...‬‬
‫ְל ַה ְׁש ִלים ִעם ֶזה ַה ִּפ ְתרוֹן‪.‬‬ ‫ִנ ְפ ָל ָאה ִמ ֶּמ ִּני ַה ַּמהּות‬

‫ֵאין ּתוֹ ָצ ָאה ִאי ֵד ָא ִלית‬ ‫ְו ַא ָּתה ‪ֵ -‬לב ֱאנוֹׁש ֵה ַב ְנ ָּת?‬
‫ִל ְב ָעָיה לֹא ַר ְציוָֹנ ִלית‬ ‫ֶאת ִּד ְמ ַעת ֵאם ַׁש ּכּו ָלה ָר ִאי ָת?‬
‫ֶׁש ָּכל ֻּכ ָּל ּה ֶס ְנ ִטי ֶמ ְנ ָט ִלית‪.‬‬
‫ְו ָׁש ַת ְק ָּת?!‬
‫יחיאל בורוכוף‬
‫ֲעֵנ ִני ַא ְך ַה ַּפ ַעם!‬
‫ֲעֵנה ְל ַבת ַעם ְסֻג ָּלה!‬
‫ָמ ַתי ְּכ ָבר ִּת ְׁשקֹט ָה ָא ֶרץ?‬
‫ְולּו‪ַ ....‬א ְר ָּב ִעים ָׁשָנה‪....‬‬

‫ַּדי!‬
‫ָעַי ְפנּו ִל ְהיוֹת ִּג ּבוֹ ִרים‬

‫ַּדי!‬

‫ָעַי ְפנּו ִל ְהיוֹת ִנ ְב ָח ִרים‪,‬‬
‫רוֹ ִצים ָּפׁשּוט ְּכמוֹ ָּכל ָה ַע ִּמים‬
‫ִל ְחיוֹת ַׁש ְלָוה ָּב ָא ֶרץ ַה ִּנ ְב ֶח ֶרת‬
‫ּו ְלַג ֵּדל ָּב ִנים ּו ְנ ָכ ִדים ְל ִת ְפ ֶא ֶרת‪.‬‬

‫רחל אבידן‬

‫‪51‬‬

‫יועד‪-‬יצחק רם כהן‬ ‫ערב פסח‬

‫נפל ביום י' בתשרי תשע"ד‬

‫‪14.09.2013‬‬

‫ְׁש ַעת ֵּבין ‪ָ -‬ה ַע ְר ַּבִים‬
‫ֶׁש ֶמׁש ַח ָּמהׁשוַֹל ַחת ַק ְרַנִים ַא ֲחרוֹנוֹת‬

‫ְמ ָס ֶר ֶבת ְל ִה ָּפ ֵרד ִמ ֶּמ ְמ ֶׁש ֶלת ַהּיוֹם‬
‫ַעל ַה ַּס ְפ ָסל ְל ַבד‪ ,‬יוֹ ֶׁש ֶבת ְּב " ַּגן יו ַעד"‬

‫ַמ ִּבי ָטה ַּב ֶּׁש ֶמׁש ַה ּׁשוֹ ַק ַעת ַאט‪,‬‬
‫ֵּכי ַצד מוֹ ִתי ָרה ִהיא ַא ֲח ֶרי ָהׁשֹ ֶבל ֲא ַד ְמ ַּדם‬

‫ִּפ ַּסת ָר ִקי ַע ּבוֹ ֶע ֶרת ַּכ ָּדם‪,‬‬
‫ְּכמוֹ ַמ ְר ָבד לוֹ ֵהט ִּב ְק ֵצה ָהאֹ ֶפק‬
‫ֵּבין ָה ִרים צוֵֹלל ‪ְ -‬ו ַאט ֶנ ֱע ָלם‪...‬‬

‫ַו ֲא ִני‪ְּ ,‬ב ִדי ָאלוֹג ִא ֵּלם‬ ‫ ‬
‫ִעם ַע ְצ ִמי‪ִ ,‬עם ְּכ ֵא ִבי‪ִ ,‬עם ִז ְכרוֹנוֹ ַתי‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ַמ ְק ִׁשי ָבה ָלרּו ַח ָהעוָֹלה ִמן ַה ַּגְיא‬ ‫ ‬
‫ׁשוֹ ֶא ֶפת ֲאִויר ְמלוֹא ֵראוֹ ַתי‬ ‫ ‬
‫ְונוֹ ֶתֶנת ְל ִניחוֹ ַח ַה ְּפ ִרי ָחה‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ִל ְזרֹם ְּב ָד ִמי‪ְ ,‬ל ִה ְת ַּפ ֵּׁשט ְּבעוֹ ְר ַקי‬ ‫ ‬
‫ׁשוֹ ֶא ֶבת ּכוֹ ַח ְלַנ ְפ ִׁשי‪ְ ,‬ל ַע ְצמוֹ ַתי‪...‬‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ָׁש ֵקט ּפֹה ַּב ַּגן‪ׁ,‬שוֹ ֵתק ָהעוָֹלם‬ ‫ ‬
‫ֶרַגע ְל ַה ְר ֵהר‪ִּ ...‬ד ְמ ָעה חוֶֹנ ֶקת‬
‫ַּג ְע ּגּו ַע ִמ ְתעוֵֹרר‪ְ ...‬נ ָׁש ָמה זוֹ ֶע ֶקת‬
‫ְּת ִפ ָּלה ַז ָּכה ִמ ּתוֹ ְך ְׁש ִתי ָקה‪...‬‬

‫דליה כהן‬ ‫עוֹד ֶרַגע ָקט‬
‫אמא של יועד ז"ל‬ ‫ְו ָכל ְּבֵני ַה ַּבִית ָי ֵס ּבּו ַל ֻּׁש ְל ָחן ‪-‬‬
‫' ֵליל ַה ֵּס ֶדר' ַּב ֶּפ ַתח‪ַ .‬ה ּכֹל ָערּו ְך‪ ,‬מּו ָכן ‪-‬‬
‫ְו ַרק ַא ָּתה ְּב ִני‪ ,‬לֹא ִא ָּתנּו ָּכאן‬
‫ַה ִּכ ֵּסא ֶׁש ְּל ָך ֵריק‪ִ ,‬נ ְׁש ָאר ְמיֻ ָּתם‪.‬‬

‫‪52‬‬

‫קרן חמו‬

‫נפלה ביום י"ח בסיון תשנ"ו‬
‫ ‪05.06.1996‬‬
‫ ‬

‫עשרים וארבע שנים בלעדייך‬

‫קרן ילדה שלי‪,‬‬
‫הזמן עובר‪ ,‬אבל הפצע שבלב אינו מחלים‪ ,‬וכל עוד את אינך הוא‬

‫לעולם לא יחלים‪.‬‬
‫עזבת אותי היום לפני ‪ 24‬שנים‪.‬‬
‫עזבת אותי‪ ,‬את ענבל אחותך התאומה‪ ,‬את לירון‪ ,‬את גודי‪ ,‬את רינה‪ ,‬את החברים והחברות ואת כל האנשים‬

‫שאהבו אותך‪.‬‬
‫הלכת והשארת מאחורייך עולם שלם שעדיין‪ ,‬בתמימות‪ ,‬מחכה שתחזרי‪.‬‬

‫השארת מאחורייך תמונות וזיכרונות שמראשי אף פעם לא יימחקו‪.‬‬
‫ילדה שלי‪ ,‬בכל יום שעובר הגעגוע אלייך מתעצם‪.‬‬

‫אני עוד זוכר את היום האחרון שנפרדנו ולעולם לא אשכח אותו‪,‬‬
‫אני זוכר את המילים האחרונות‪ ,‬החיבוק האחרון ובעצם הפרידה האחרונה שלנו‪.‬‬

‫אני זוכר ומתגעגע‪ ,‬זוכר וכואב על לכתך וככה אזכור אותך תמיד‪.‬‬
‫ילדה יפה עם מדים ירוקים‪.‬‬

‫ילדה שלי‪ ,‬את אולי לא כאן לידי‪ ,‬אך תמיד אצלי בלב‪,‬‬
‫נוחי על משכבך בשלום ושמרי עליי מלמעלה‪.‬‬

‫חמו יצחק‬
‫אבא של קרן ז"ל‬

‫‪53‬‬

‫מיכה (מיכי) גוטליב‬

‫נפל ביום כ"ח בשבט תשנ"ז‬
‫‪04.02.1997‬‬

‫‪ 24‬שנה לנפילתו‬
‫באסון המסוקים‬

‫מיכה‪ ,‬מיכי‪ ,‬מיכולה שלנו‪.‬‬

‫בני אהובי‪ ,‬מחמלי‪ ,‬כותבת אני לך את מכתבי זה‪ ,‬מכתב אהבה מאמא‪,‬‬
‫שאין יותר חזק‪ ,‬טהור ונאמן‬

‫הקשור בעבותות של אהבה בין אמא לילד ּה‪.‬‬
‫מיכה שלי‪ ,‬אני זוכרת ואוהבת אותך מיום הולדתך‪ ,‬בכל יום ולאורך כל היום‪.‬‬
‫תמונתך התמירה‪ ,‬העומדת לפניי במדי צה"ל‪ ,‬לא משה מעיניי במשך כל היום‪.‬‬
‫אמנם עברו כבר ‪ 24‬שנה מאז שנלקחת ממני‪ ,‬אולם דם ליבי פועם דקה דקה את שמך מיכה‪.‬‬

‫וכל עוד ליבי פועם מיכה‪ ,‬מיכה‪ ,‬אתה עימדי לעולם!!‬
‫געגועי אם שלא רק נשכחים‪ ,‬אלא גוברים ומתעצמים‪.‬‬
‫אם שבנה שרת ביחידת עוקץ ונפל באסון המסוקים בדרכו למוצב הבופור בלבנון‪.‬‬

‫ציפי גוטליב‬
‫אמא של מיכה ז"ל‬

‫‪54‬‬

‫צור אור‬

‫נפל ביום כ' בטבת תשס"ד‬
‫‪14.01.2004‬‬

‫צור ‪ 17‬שנים בלעדיך‬

‫ְּכמוֹ ֶׁש ַא ָּתה רוֹ ֶאה‪ֲ ,‬אַנ ְחנּו ָּכאן ֶצֶות ְמֻצ ְמ ָצם‬

‫ִוירּוס ַה ּקוֹרוָֹנה‪ָּ ,‬פ ַׁשט ָּבעוָֹלם‪.‬‬

‫ֲא ָבל ֶזה לֹא ֶּב ֱא ֶמת ְמ ַׁש ֶּנה‬

‫ֲע ַדִין רוֹ ֶאה אוֹ ְת ָך‪ְּ ,‬ב ָכל ָמקוֹם ֶׁש ֵא ָליו ֶא ְפֶנה‪.‬‬

‫ָר ִצי ִתי ְל ַס ֵּפר ְל ָך ְק ָצת ָע ֵלינּו‪ ,‬צּור‬ ‫ ‬
‫ַעל ִא ָּמא‪ֲ -‬ע ִדי‪ֶׁ ,‬ש ָא ַה ְב ָּת ‪ַ -‬ה ִּג ּבוָֹרה‬ ‫ ‬
‫ֲעסּו ָקה ַּב ֲע ִשַּׂית טוֹב ּו ְמ ַמ ְז ֶע ֶרת ֶאת ָה ַרע‬ ‫ ‬
‫ָק ְנ ָתה ָל ּה ִּדי ַרת‪ַּ -‬גן ַמ ְד ִהי ָמה‪ַּ ,‬בִית ְלַיד ַמ ְעָין‬ ‫ ‬
‫ּו ְׁש ֵּתי ַה ִּג'י ְנ ִג'יוֹת ְּבַי ַחד ַעל ְּב ִסיס יוֹ ִמי‪ַ ,‬מ ָּמׁש ַמ ֲע ָדן‪.‬‬ ‫ ‬

‫ָר ִצי ִתי ְל ַס ֵּפר ְל ָך ַעל ַמ ְעָין ְוג'פרי ַּב ֲע ָל ּה‬
‫ֶׁשֵּיׁש ָל ֶהם זּו ִגּיּות טוֹ ָבה‪ֻ ,‬מ ְפ ָל ָאה‪.‬‬

‫ַעל ְּבנוֹ ֵתי ֶהן ַה ְּתאוֹמוֹת‪ִ ,‬לָיה ְו ֵע ֶדן ‪ֶׁ -‬ש ּלֹא ִה ַּכ ְר ָּת‬
‫עוֹד ְמ ַעט ְּבנוֹת ‪ֲ ,10‬ח ָכמוֹת‪ָ ,‬יפוֹת‪ ,‬לֹא ְמ ִבינוֹת ָל ָמה ָה ַל ְכ ָּת‪,‬‬

‫ְועוֹד ָר ִצי ִתי ְל ַס ֵּפר ְל ָך‪ַ ,‬על ָא ִחי ָך ‪ֲ -‬ח ֵב ְר ָך ַה ּטוֹב ‪ָּ -‬ב ָרק‬ ‫ ‬
‫ֶׁשֶגר ַמ ָּמׁש ָצמּוד ֵא ַלי ְו ֶׁש ֵאין ֵּביֵנינּו ֶמ ְר ָחק‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ֶׁש ָהָיה לוֹ ַמ ָּמׁש ָק ֶׁשה‪ְ ,‬ל ִה ְתַי ֵּתם ֵמ ָא ִחיו ַה ָּגדוֹל‬ ‫ ‬
‫ִסֵּים ַה ְד ָר ָכה ֶׁשל ְר ִכי ָבה ִט ּפּו ִלית ּו ַמ ֲע ָר ִבית‪ ,‬מּו ָכן ָל ֵשׂאת ָּבעֹל‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ֶׁשאוֹטוֹטוֹ יוֹ ֵצא ְלקּו ְרס‪ְ ,‬ק ִציֵני ִמ ּלּו ִאים‬
‫ְי ַסֵּים ְּב ַה ְצ ָל ָחה ‪ַ -‬י ְר ִחיב ֶאת ִל ְּב ָך‪ָׁ ,‬שם ַּב ְּמרוֹ ִמים‪.‬‬

‫טל אור‬ ‫ָר ִצי ִתי ְל ַס ֵּפר ְל ָך ַעל ַה ִּמ ְׁש ָּפ ָחה ַה ְּמֻג ֶּב ֶׁשת‪ֶׁ ,‬ש ִה ְׁש ַא ְר ָּת ֵמ ָאחוֹר‬
‫אמא של צור ז"ל‬ ‫ֶׁש ָּכל עוֹד ְנ ָׁש ָמה ְּב ַא ִּפי‪ֲ ,‬ע ֵלי ֶהם ֶא ְׁשמֹר!‬

‫ֶׁש ִּמ ְת ַּג ְע ֵּג ַע ֵא ֶלי ָך ְורוֹ ֶצה ְּכ ָבר ִא ְּת ָך ִל ְהיוֹת‬
‫ַּפ ַעם ָח ַׁש ְב ִּתי‪ֶׁ ,‬ש ַּגם אוֹ ְת ָך ֶא ְז ֶּכה ְל ַלּווֹת‪.‬‬

‫‪55‬‬

‫צילה שאול‬

‫נפלה ביום כ' באדר ב' תשל"ו‬

‫‪22.03.1976‬‬

‫צילה יקרה שלנו‬

‫כל כך הרבה שנים עברו מאז שעזבת אותנו‪ ,‬אולם לא עובר יום בו‬
‫איני חושבת עלייך ומתגעגעת עד מאוד‪ .‬כאשר הגיעה הידיעה על‬
‫מותך לא האמנתי שזו אכן המציאות‪ ,‬לקח לי עוד חודשים רבים עד‬
‫שהצלחתי לעכל שאכן לא אראה אותך יותר‪ .‬רק יום לפני כן שוחחנו‬
‫בטלפון וסיפרת לי כמה את מתגעגעת וכמה היית רוצה לחזור הביתה ולראות את כולם‪.‬‬
‫בשבוע לפני שנהרגת היה חג פורים‪ .‬תכננת להיות בבית בחג אבל לא שיחררו אותך‪ ...‬בכית מרוב עצב‪,‬‬

‫אולם זה לא עזר ונשארת בבסיס‪.‬‬
‫באותו בוקר התקשרתי אלייך ואמרו לי שאת ישנה‪ ,‬ביקשתי מהחייל שענה לי שימסור לך דרישת שלום‬

‫חמה ממני ובערב לאחר שלא שמעתי ממך כבר התחלתי להרגיש שמשהו רע קרה‪...‬‬
‫הרגשתי כאבים בלב‪ ,‬הידיים שלי לא הסכימו לעבוד כאילו השתתקו‪ ...‬בערב כבר שמעתי את‬
‫הדפיקות בדלת‪ .‬אבא פתח את הדלת וכשראיתי את כל החיילים שעמדו שם התחלתי לצעוק ולבכות‪...‬‬
‫לא רציתי להבין מה נאמר לי‪ .‬ניסיתי לצעוק אולם לא יצא שום קול‪ ...‬הכול נשאר בפנים בתוך הבטן‪.‬‬
‫ביום הלוויה קיבלנו את המכתב האחרון שכתבת לנו‪ ,‬לקח לנו הרבה זמן עד שהצלחנו לפתוח‬
‫את המכתב‪ .‬במשך חודשים רבים לא הצלחתי לעכל את הבשורה ובעצם עד היום הזה אני מתקשה‬

‫להשלים עם מותך‪.‬‬
‫אומרים שהזמן מרפא פצעים ומקל‪ ,‬אולם במקרה הזה נראה לי שהזמן רק גורם לגעגוע‬
‫ולכאב להתחזק‪ .‬רק ארבעה חודשים הספקת להיות בצבא‪ .‬אפילו דרגות עדיין לא הספקת לקבל‪.‬‬
‫בשנים הראשונות הייתי יושבת ומדמיינת שאת חוזרת‪ ,‬אולם אט אט הבנתי שזה כבר לא יקרה‪.‬‬
‫איזו ילדה מיוחדת היית‪ .‬נשמה טובה מלאה בנתינה ואהבה לזולתך ובעיקר לאחיותייך הקטנות‬
‫ולמשפחתך‪ .‬תמיד עזרת בכל מה שאפשר‪ ,‬היית יושבת שעות עם אחיותייך ומסייעת להן בשיעורי הבית‪,‬‬

‫שומרת עליהן מתי שצריך ולוקחת אחריות גם כאשר לא ביקשתי ממך לעשות זאת‪.‬‬
‫אהבת לקרוא וללמוד‪ .‬תמיד היית בעשייה כלשהי‪ ,‬למדת בעצמך לסרוג והפכת למקצוענית‬
‫אמיתית‪ .‬היית ילדה נוחה ונעימה‪ ,‬המון חברות הקיפו אותך ותמיד היית עסוקה בעזרה‬
‫ונתינה‪ .‬מסייעת לילדים חלשים בשיעורי הבית ובכל מה שניתן‪ .‬המורות אהבו אותך כל כך ואמרו לי‬
‫כמה את חכמה‪ ,‬אפילו נאמר לי שאין צורך להגיע לאסיפת הורים שכן הכול פשוט מושלם וחבל על‬

‫המאמץ‪.‬‬

‫כמה שמחה הכנסת לבית‪ ,‬תמיד מוקפת חברים וחברות‪ .‬את חסרה לנו כל כך בשבתות ובמיוחד‬

‫בחגים‪ .‬היית שונה‪ ,‬מיוחדת‪ ...‬אהבת כל כך את החיים‪.‬‬

‫צילה אהובה שלנו‪ ,‬תמיד תישארי בליבנו‪.‬‬

‫גילה שאול‬
‫אמא של צילה ז"ל‬

‫‪56‬‬

‫יאיר זינר‬

‫נפל ביום ט"ו באלול תשמ"ד‬

‫‪12.09.1984‬‬ ‫אחים שלי אחים‬

‫לֹא ִח ִּפינּו ֲה ָד ִדית ְּב ֵאׁש ַא ְר ִטי ֶל ִרית‪,‬‬
‫לֹא ָׁש ַכ ְבנּו ַי ַחד ַּב ּׁשּוחוֹת‪,‬‬

‫לֹא ִה ְת ַא ַּב ְקנּו ִּב ְׁש ִבי ֵלי ַדא ֶהר ֵאל ַא ְח ָמר‪,‬‬
‫לֹא ָי ִרינּו ְלאוֹ ָתן ַמ ָּטרוֹת‪.‬‬

‫לֹא ָנ ַס ְענּו ַי ַחד ְּב ִג'י ּפ ַּב ִּג ְז ָרה ַה ִּמ ְז ָר ִחית‪,‬‬
‫לֹא ִנ ְפ ַּג ְׁשנּו ְּב ִמ ְק ֶרה ַּב ֲהפּוגוֹת‪,‬‬
‫לֹא ִשׂ ַח ְקנּו ַּכ ּדּו ְר ָעף חוֹ ִפים‪,‬‬
‫לֹא ָר ַד ְפנּו ַא ֲח ֵרי אוֹ ָתן ַה ְּנ ָערוֹת‪.‬‬

‫ֲא ָבל‪...‬‬ ‫לֹא ָׁש ַל ְחנּו ֶא ָחד ֶאת ַה ֵּׁש ִני ִליׁשֹן ְל ַא ַחר ְק ִרי ָסה‪,‬‬
‫ַא ֶּתם ִה ַּכ ְר ֶּתם ֶאת ֲא ִחי ַה ְר ֵּבה יוֹ ֵתר ִמ ֶּמ ִּני‪,‬‬ ‫לֹא ִה ְתַנ ַּד ְבנּו ְל ִה ָּׁש ֵאר ִּב ְׁש ִביל ָה ַא ֵחר ְּב ַׁש ָּבתוֹת‪,‬‬

‫ַא ֶּתם ִח ִּפי ֶתם ָע ָליו ְוהּוא ֲע ֵלי ֶכם‪,‬‬ ‫לֹא ִה ְתמוֹ ַד ְדנּו ַעל אוֹתה ַּד ְר ָּגה‪,‬‬
‫ַא ֶּתם ְר ִאי ֶתם אוֹתוֹ עוֶֹלה ַעל ַה ִּמ ְט ָען‪,‬‬ ‫לֹא ִה ְת ַק ַּל ְחנּו ַי ַחד ְּב ִמ ְק ָלחוֹת ְּפתּוחוֹת‪.‬‬

‫ְּד ַא ְג ֶּתם ִל ְׁשלוֹמוֹ ִּב ְמ ִחיר ְׁשלוֹ ְמ ֶכם‪.‬‬ ‫לֹא ָמ ַס ְרנּו ְּכ ִבי ָסה ַ ה ַּבְי ָתה‪ ,‬‬
‫לֹא ָעַז ְרנּו ֶזה ָלֶזה ְּב ֵעת ַמ ְׁש ֵּבר‪ .‬‬
‫לֹא ִא ַּב ְדנּו ֲח ֵב ִרים ְ מֻׁש ָּת ִפי ם ַּב ְּק ָר ב‪ ,‬‬
‫ַּגם לֹא ִּב ַּק ְרנּו ' ִמ ְׁש ָּ פ ָחה' ֶׁש ל ָח ֵבר‪ .‬‬
‫ ‬

‫ְּכ ֶׁשהּוא ֻה ְכ ַרע‪ַּ ,‬גם ִל ְּב ֶכם ֶה ְח ִסיר ְּפ ִעי ָמה ִּפ ְתאוֹם‪,‬‬ ‫ ‬
‫ַא ֶּתם ַּגם ְנ ָשׂא ֶתם אוֹתוֹ ֱא ֵלי ֶק ֶבר‪,‬‬ ‫ ‬
‫הּוא ָחרּוט ְּב ִז ְכרוְֹנ ֶכם ַעד ַהּיוֹם‪,‬‬ ‫ ‬
‫ִּב ְזכּו ְת ֶכם הּוא ֲע ַדִין ' ִנ ְמ ָצא' ַּב ֶח ֶדר‪.‬‬ ‫ ‬

‫לֹא נוַֹל ְדנּו ְלאוֹ ָת ּה ֵאם‬ ‫ ‬
‫ּו ִב ְל ָע ָדיו ָס ֵפק ִאם ֵאי ַּפ ַעם ָהִיינּו ִנ ְפ ָּג ִׁשים‪,‬‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ֲא ָבל ָּכ ֵעת‪ָּ ,‬כל ֶא ָחד ִמ ֶּכם ְוַי ַחד ֻּכ ְּל ֶכם‪,‬‬ ‫ ‬
‫ְל ַמ ֲע ֶשׂה ָה ַפ ְכ ֶּתם ִל ְהיוֹת ָא ִחים ֶׁש ִּלי ָא ִחים‪.‬‬

‫מוקדש לחברים של אחי יאיר שמלווים אותנו מאז במשך ‪ 37‬שנים‪.‬‬

‫אסף זינר‬

‫אח של יאיר ז"ל‬

‫‪57‬‬

‫תמיר וויס‬

‫נפל ביום כ"ג בחשון תשמ"ט‬

‫‪02.11.1988‬‬ ‫‪ 32‬שנה בלעדיך‬

‫היום קמתי בבוקר‪ ,‬נכנסתי לאוטו ועליתי לגדוד (כן עליתי ‪ -‬נסיעה‬

‫מהקריות לרמת הגולן זה לעלות)‪.‬‬

‫לגדוד זה למחנה חומה ‪ -‬הבית של גדוד הנדסה קרבית ‪ - 605‬גדוד‬

‫כסופי המחץ לגדוד זה למקום שבו עשיתי שירות של שלוש שנים ‪-‬‬

‫מכונאי נגמ"ש בפלוגה ב' ולאחר מכן ממח"ג וקצין חימוש‪.‬‬

‫לגדוד זה למקום שהיה לי בית‪ ,‬צבא‪ ,‬מדינה‪.‬‬

‫לגדוד זה למקום שממנו יש לי זיכרונות לכל החיים‪.‬‬

‫לגדוד זה למקום שבו איבדתי חבר ילדות‪ ,‬חייל‪ ,‬אח ‪ -‬איש מדהים‪.‬‬

‫תמיר וייס ‪ -‬איש של אופנועים‪ ,‬מוסיקת רוק‪ ,‬צחוקים‪ ,‬שובבות‪ ,‬מקצועיות‪ ,‬חברות‪...‬‬

‫לעולם לא אשכח איך באחד הימים בשעות הצהרים המוקדמות הלכתי בציר הראשי לכוון חדר האוכל‬

‫ומרחוק אני רואה מישהו מתקרב אליי‪ ,‬מישהו גבוה עם תרמיל זרוק על הכתף‪ ,‬חולצה שלא נכנסת ‪-‬‬

‫למכנסיים וסיגריה נובלס בזווית של הפה ‪ -‬אין מקום לטעויות ‪ -‬תמיר‪,‬‬

‫תמיר הולך מולי‪.‬‬

‫"מה אתה עושה כאן?" שאלתי‬
‫"אני?" הוא עונה ‪" -‬אני באתי להיות מכונאי נגמ"ש"‪.‬‬

‫ואני ‪ -‬קצין חימוש לא היססתי לרגע‪...‬‬
‫"פלוגה ב' פלוגת בוקע ‪ -‬שם תהיה סמל טכני‪ ",‬אמרתי‪,‬‬
‫"שם אני התחלתי את דרכי בגדוד ושם אתה תקבל אחריות על הכלים"‪.‬‬

‫היום עליתי לגדוד ו‪ ...‬עצוב‬
‫כל האימונים‪ ,‬המשימות‪ ,‬החוויות‪ ,‬הפעילויות ‪ -‬הכול נמחק‪ ,‬נחרב‪ ,‬ננטש‪,‬‬

‫כל מה שנשאר זה זיכרונות‪.‬‬
‫חדר האוכל הנטוש‪ ,‬האנדרטה המוזנחת‪ ,‬המבנים ההרוסים‬

‫סככת החימוש המתפרקת‪,‬‬
‫הלשכה‪ ,‬המגורים‪,‬‬

‫המרפאה‪ ,‬הסיור‪ ,‬הקשר‪ ,‬השלישות‪ ,‬האפסנאות‪ ,‬הנשקייה‪ ,‬הרכב‪ ,‬הרישום‪ ,‬משטחי העבודה‪ ,‬המודיעין‪...‬‬
‫השקט‪ ...‬השקט המטורף הזה‬

‫והריח ‪ -‬הריח של סוף הקיץ ותחילת החורף‪.‬‬
‫תעסוקות בלבנון ‪ -‬חצביה‪ ,‬עיישיה‪ ,‬מיידון‪ ,‬בופור‪ ,‬בינת ג'בל‪ ,‬שוואייה‪ ,‬מרג' עיון‪,‬‬
‫תעסוקה ‪ -‬גבול הצפון‪ ,‬בית הלל‪ ,‬אבן גבירול ‪ ,14‬בירנית‪ ,‬זרעית‪ ,‬שער פטמה‪...‬‬

‫והזיכרון‬
‫הזיכרון של החבר‪ ,‬האח‪ ,‬האיש והאגדה‪.‬‬

‫דורון גזית‬
‫חבר של תמיר וויס ז"ל‬

‫‪58‬‬

‫ניסן שלו‬ ‫אח אהוב שלי‬

‫נפל ביום י"ח באב תשס"ו‬

‫‪12.08.2006‬‬

‫היום אני כבר בת שנתיים‪ .‬בת שנתיים בחיים החדשים שלי‪ .‬בגיל שבו‬
‫מתחילים לדבר‪ ,‬לגבש את הזהות העצמית‪ ,‬להיות עקשנים‪ ,‬סקרנים‪,‬‬
‫לגלות את העולם במעיין חדוות חקירה – אני מרגישה כל כך חסרת‬

‫חיוניות‪.‬‬
‫אני אכן צריכה לחקור וללמוד את עצמי ואת העולם החדש‪ -‬להבין מי אני‬

‫ומהו העולם בלעדיך וזה קשה מנשוא‪.‬‬
‫בשנה שעברה כתבתי לך שאני מנסה להמשיך לחיות‪ ,‬ולא לחיות בשביל‬
‫לשרוד‪ ,‬אלא לחיות בשביל לחיות טוב‪ .‬אני מרגישה שהשנה לא כל כך הצלחתי לעשות זאת‪ .‬השנה‬
‫הרגשתי פעמים רבות כבמלחמת הישרדות‪ ,‬נלחמת בגלי הכאב והעצב ומרגישה לא אחת‪ ,‬מובסת על‬

‫ידם‪ ,‬מתערבלת עד אפיסת כוחות‪.‬‬
‫חושבת על שירו של אריק איינשטיין "קשה לכתוב דמעות"‪ ,‬כל כך קשה לכתוב את הכאב הזה‪ .‬כאב‬

‫שאין לו מילים‪ ,‬כאב שמציף את כל הגוף בצורה כזו שאי אפשר לנשום‪ ,‬שאי אפשר לראות מבעד‬
‫לדמעות‪ ,‬שיש תחושה שהולכים להשתגע והדבר היחיד שמשחרר את הלחץ שבלב הוא לעמוד מול הים‬

‫‪ -‬להביט לאופק השחור ולצרוח לים‪ ,‬לשמים‪ ,‬לעולם‪ ,‬לצרוח את הכאב הזה שאי אפשר להכיל עוד‪.‬‬
‫אני מנסה לראות אותך לנגד עיניי‪ ,‬לבקש ממך שתעזור לי לקום‪ ,‬שתעזור לי לראות ולהרגיש מבעד‬
‫לכאב‪ .‬לפני כמה ימים‪ ,‬אבא הביא לי את מילות השיר "גחליליות" של אסתר שמיר‪ .‬קראתי את המילים‬

‫וחייכתי לעצמי‪ ,‬חשבתי שאולי אתה רוצה להעביר לי איזשהו מסר‪.‬‬
‫"אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות‪ ,‬אורות קטנים השארתי בעזבי‪ "...‬המילים לוקחות אותי לשנה‬
‫שעברה‪ ,‬לטיול שלי בלאוס‪ ,‬טיול שהיה קצת בעקבותיך‪ .‬הגענו לגסט‪-‬האוס של אדימה‪ ,‬מקום שכוח אל‬
‫בלב שדות אורז‪ .‬כל כך התרגשתי להגיע למקום שאותו הכרתי היטב מתמונותיך ומסיפורי הטיול שלך‪.‬‬
‫הרגשתי אותך כל כך חזק וקרוב‪ .‬בלילה יצאתי לרגע מהחדר‪ -‬נגלה לעיניי אחד המראות החזקים‬
‫והמרגשים שחוויתי – במקום בו באור היום מוריקים שדות האורז‪ ,‬נפער חלל שחור ואינסופי‪ ,‬מנוקד‬

‫באלפי אורות קטנטנים שריקדו והתעופפו באוויר‪ .‬עמדתי חסרת נשימה מול המראה המרהיב‪,‬‬
‫הסתכלתי לצדדים‪ ,‬ראיתי שהאורות הקטנים מרקדים סביבי והרגשתי מאושרת‪ .‬התמכרתי לתחושה הזו‬

‫שלא האמרתי שאוכל להרגיש עוד‪.‬‬
‫חשבתי על החלל השחור שנפער בחיי‪-‬בחיינו‪ .‬איך אפשר לבחור לראות בתוכו את נקודות האור ואיך‪,‬‬
‫דווקא על הרקע השחור והאפל כל כך‪ ,‬נקודות האור כה בולטות וזוהרות‪ .‬דווקא על רקע החסר העצום‬
‫בך אני יכולה להרגיש כל כך בעצמה‪ ,‬להרגיש אהבה‪ ,‬להרגיש את הכוח שביחד שלנו כמשפחה‪ ,‬להעריך‬

‫את היש ולזכור אותך באהבה‪ ,‬בחיוך‪.‬‬
‫הצחוק שלך מאותו יום שישי לפני שנתיים ויום עוד מהדהד לי בראש‪ ...‬תכננת לפרטי פרטים איך תטייל‬
‫עם מאיה בעגלה בשדרות רוטשילד וכך תשבה את כל הבחורות‪" .‬שימוש ציני בילדה" אמרת וצחקת את‬

‫הצחוק הכל־כך אופייני שלך כשאתה מרוצה במיוחד מאיזו הברקה שלך‪ .‬נזכרת ומחייכת‪ ,‬הופכת את‬
‫הרגע המיוחד כל כך בפשטותו לנקודת אור‪ ,‬לזיכרון נעים‪.‬‬

‫"אני חוזרת לעבר‪ ,‬ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים‪ ,‬שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות‪,‬‬
‫אולי עוד מחכים שם בשבילי"‪ .‬רוצה כל־כך לחזור לעבר‪ ,‬אפילו לרגע אחד‪ ,‬ללכת איתך ולאסוף לתוך‬
‫סל הזיכרונות את כל הגחליליות שלנו יחד‪ ,‬לבנות סולם של כוכבים שיגיע עד השמיים‪ ,‬שאוכל לטפס‬
‫ולהגיד לך שלום‪ ,‬לתת לך חיבוק גדול‪ ,‬להרגיש אותך שוב‪.‬‬
‫אח אהוב ויקר שלי‪ ,‬השארת בעזבך ובהווייתך כל כך הרבה גחליליות‪ -‬נקודות זוהרות שמאירות לי את‬
‫הדרך בתוך האפלה הבלתי נסבלת הזו‪ .‬תודה על הכוח שאתה נותן לי‪ ,‬תודה על האור הגדול שלך‪.‬‬

‫חמוטל שלו‬ ‫אתה איתי תמיד‬
‫אוהבת ומתגעגעת בלי סוף‬
‫אחותו של ניסן שלו ז"ל‬

‫‪59‬‬

‫שחר רוזנברג‬

‫נפל ביום כ"ח בשבט תשנ"ז‬

‫‪04.02.1997‬‬

‫שחר שלא הכרתי‬

‫את צחוקך מעולם לא שמעתי‪ ,‬את עיניך דומעות או סתם מבהיקות מעולם‬
‫לא ראיתי‪ ,‬מעולם לא ליטפתי את שיערך‪ ,‬מעולם לא הרחתי את ריחך‪,‬‬

‫מעולם לא דיברת אליי‪ ,‬מעולם לא שמעת את שמי‪ ,‬אבל אני‬
‫שמעתי את שמך‪ ,‬הוא היה בחדשות‪ .‬היית האחרון שבשמות‪ .‬ההלוויה‬

‫האחרונה‪.‬‬
‫הרעיון המטורף של ההיכרות אחרי המוות גרמה להרבה הרמות גבות‪ .‬אני זוכרת איך טמנו אותך‬
‫באדמה‪ .‬בחור גדול שכמוך לא צריך להיות בארון עץ‪ .‬איך ילדה יפה בכתה המון‪ ,‬אילו רק הייתה לה‬
‫האפשרות היא לא הייתה מראה לאף אחד מאיתנו סימן של רגש מיותר‪ .‬הבושה נעלמה כנראה איתך‪.‬‬
‫יומיים אחר כך‪ ,‬חיכיתי שהמעלית תגיע כבר לקומה שישית‪ ,‬בביתך‪ .‬איך רעדו לי ה‪-‬רגליים‪,‬‬
‫הייתי עסוקה כל כך בלחשוב מה אני יכולה לומר‪ ,‬וכמובן שלא מצאתי‪ .‬ההורים שלך‪,‬‬
‫המקסימים האלו שחיבקו אותי בחיבוק חזק‪ ,‬אוהב‪ ,‬הושיבו אותי ביניהם‪ ,‬התייפחתי ללא‬
‫הפסקה‪ .‬החדר שלך‪ ,‬שהקסים אותי‪ ,‬רציתי שתהיה שם‪ ,‬הוא היה המראה שלך‪ ,‬רציתי שתסביר‬
‫לי על כל אבן‪ ,‬כל בד‪ ,‬כל תמונה מוזרה שהיו שם‪ .‬אם היית רואה אותי אז בחדר שלך‪ ,‬היית צוחק‬
‫לי‪ ,‬מעיף אותי משם‪ ,‬כל כך לא התאמתי לתפאורה‪ ,‬וזה כאב לי‪ .‬היית רוצה שאני אלך‪ ,‬לא היית‬
‫אוהב אותי‪ ,‬כמו שאהבת את הילדה היפה‪ .‬הכלב שלך רצה במקומך שאלך‪ ,‬הוא ממש שנא אותי‪,‬‬
‫אולי בשבילך‪ ,‬ודאג שאני אדע עם השיניים‪ ,‬כנראה הוא ידע מה היית אומר לו אילו היית פה עכשיו‪.‬‬
‫המפגשים השנתיים עם ההורים שלך ביום הזיכרון‪ ,‬החיבוק האוהב‪ ,‬המסוק שהמריא פעם אחת ממש‬
‫מעלינו בזמן הטקס‪ ,‬ואמא שלך‪ ,‬שכל כך אוהבת אותך‪ ,‬כמעט התעלפה‪ .‬הילדה היפה שלך בכתה‬
‫כבר בלב כי עכשיו הבושה חזרה‪ .‬המכתב במעטפה מקופלת שהגשתי להורים שלך שנה אחר כך ביד‬
‫מהוססת‪ ,‬עם ניסיון כושל להסביר למה באתי‪ .‬ואחיך שצחק ושאל ליד הקבר‪" :‬מה זה? הבאת צ'ק?"‪.‬‬
‫ו‪-‬אני המומה‪ ,‬לא יודעת מה לענות לו‪ .‬ההבנה בדיעבד שאחיך בדבריו ביקר את כניסתי לחייכם‪,‬‬
‫כאורחת בחתונת המוות‪ .‬את כל זה אני רוצה לספר לך‪ ,‬אבל את הכול אתה בטח יודע‪ .‬את הטיול‬
‫שאבא שלך עשה בשבילך בהודו‪ ,‬כי אתה כבר לא יכולת‪ .‬אך אני רוצה לספר לך פה‪ ,‬שהטיול‬
‫שעשיתי להודו נולד מתוך רעיון שאתה שתלת‪ ,‬אולי במסע להכיר אותך יותר‬
‫טוב‪ .‬אם הייתי באה עכשיו לחדר שלך‪ ,‬כנראה לא היית מגרש אותי כל כך בקלות‪,‬‬
‫השתניתי מאז‪ ,‬התקרבתי אליך‪ .‬אתה לא יודע כמה אני מתגעגעת אליך‪ ,‬גם בלי ששמעתי את‬
‫צחוקך‪ ,‬בלי שראיתי את עיניך מולי‪ .‬בלי ללטף או להריח‪ .‬הלוואי שלא הייתי צריכה לכתוב עכשיו‬

‫אודותייך‪.‬‬

‫שרי רומי‬

‫לזכרו של שחר רוזנברג ז"ל‬

‫‪60‬‬

‫יהונתן (יוני) פישמן‬ ‫יותר ממני‬

‫נפל ביום י"ט בשבט תשס"ז‬

‫‪07.02.2007‬‬

‫ִהיא ִל ְּט ָפה ִּב ְר ָע ָדה ֶאת רֹאׁשוֹ ַה ָּק ָטן‬
‫ְו ִא ְּמ ָצה ְּבחֹם ֶאל ֵחי ָק ּה ֶאת ּגּופוֹ ַה ָּל ָבן‬

‫זוֹ ָהְי ָתה ֲחָוַית ַחֶּיי ָה‪,‬‬
‫ֶי ֶלד ֶׁשהּוא ִה ְת ַּג ְּׁשמּות ָּכל ֲחלוֹמוֹ ֶתי ָה‬

‫ּו ְב ֶרַגע ַה ֵּל ָדה לוֹ ִא ּמוֹ ָל ֲח ָׁשה‪:‬‬
‫ַי ְל ִּדי ֶׁש ִּלי‪ַ ,‬אף ֶא ָחד ְלעוָֹלם לֹא יֹא ַהב אוֹ ְת ָך יוֹ ֵתר ִמ ֶּמ ִּני‪.‬‬

‫ֵהם ָי ְׁשבּו ֲחבּו ִקים מּול ַהָּים ַה ּׁשוֹ ֵצף‬ ‫ ‬
‫ְז ַהב ַהחוֹל ֶאת ַר ְג ֵלי ֶהם ַה ּדוֹמוֹת ְמ ַל ֵּטף‪.‬‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫זוֹ ָהְי ָתה ֲח ֵברּות ַחֵּיי ֶהם‪,‬‬ ‫ ‬
‫ַא ִחים ַה ְּקׁשּו ִרים ַּב ָּדם ּו ַב ְּצחוֹק ּו ַב ֵּלב‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ּו ְב ֶרַגע ַה ְּׁש ִקי ָעה ְל ָא ִחיו הּוא ָא ַמר‪:‬‬
‫ָא ִחי ֶׁש ִּלי‪ַ ,‬אף ֶא ָחד ְלעוָֹלם לֹא יֹא ַהב אוֹ ְת ָך יוֹ ֵתר ִמ ֶּמ ִּני‪.‬‬

‫ִל ְׁש ִנָּיה ִנ ְפ ְּגׁשּו ֵעיֵני ֶהם ַהָּיפוֹת‬
‫ְו ַה ָּב ָרק ִה ָּכה ָּב ֶהם‪ִ ,‬ה ָּכה ַעד ְּכלוֹת‬

‫זוֹ ָהְי ָתה ַא ֲה ַבת ַחֵּיי ֶהם‪,‬‬
‫ַא ְך ָּבא יוֹם ּבוֹ ָר ָצה ְל ַה ְמ ִׁשי ְך ְּב ַד ְר ּכוֹ ְל ַב ּדוֹ‬

‫ּו ְב ֶרַגע ַה ְּפ ֵר ָדה ָל ּה ַה ַּנ ַער ָא ַמר‪:‬‬
‫ָי ָפה ֶׁש ִּלי‪ַ ,‬אף ֶא ָחד ְלעוָֹלם לֹא יֹא ַהב אוֹ ָת ְך יוֹ ֵתר ִמ ֶּמ ִּני‪.‬‬

‫ֵהם ָע ְמדּו ּדוֹ ְמ ִמים ַעל ִק ְברוֹ ַה ָּפעּור‬ ‫ ‬
‫ָנ ַער ָענֹג ִוי ֵפה ּתֹ ַאר ֶׁש ִּנ ְק ַטף ְּב ִא ּבוֹ‬ ‫ ‬
‫זוֹ ָהְי ָתה ִה ְת ַר ְּסקּות ַחֵּיי ֶהם‬ ‫ ‬
‫ ‬
‫ֲח ֵב ִרים ְצ ִעי ִרים ּובוֹ ְג ִרים‪ְ ,‬קרוֹ ִבים ְואוֲֹה ִבים‬ ‫ ‬
‫ּו ְב ֶרַגע ַה ְּקבּו ָרה לוֹ ִא ּמוֹ קוְֹנָנה‪:‬‬ ‫ ‬

‫ַי ְל ִּדי ֶׁש ִּלי‪ַ ,‬אף ֶא ָחד ְלעוָֹלם לֹא ִי ְכ ַאב אוֹ ְת ָך יוֹ ֵתר ִמ ֶּמ ִּני‪.‬‬

‫אביבה פישמן‬

‫אמא של יוני ז"ל‬

‫‪61‬‬

‫ ליאור מאיר‬ ‫ליאור‬

‫נפלה ביום ט' באלול תשס"א‬

‫‪28.08.2001‬‬

‫לפני ‪ 19‬שנים‪ ,‬ביום שישי לפני הצהריים‪ ,‬קראת לי לחדרך וביקשת‬
‫להקדיש לי שיר של שלומי שבת‪:‬‬

‫" ִמי ְל ִצ ִּדי הוֶֹל ֶכת ְלאֶֹר ְך ַה ַּמ ָּסע‬
‫ִעם ָּכל ֲחלוֹם‬

‫ִעם ָּכל ַמ ָּבט‪ִ ,‬א ָּמא‪.‬‬
‫ִמי ֻּכ ִּלי עוֹ ֶט ֶפת‬
‫ְּבחֹם ֶׁש ּלֹא ִנ ְג ָמר‬

‫ְּב ַא ֲה ָבה‪ִּ ,‬ב ְד ָאָגה‪ִ ,‬א ָּמא‪.‬‬
‫ַאף ַּפ ַעם לֹא ִנ ְׁש ֶּב ֶרת‪ַ ,‬אף ַּפ ַעם לֹא טוֹ ָעה‪ֶ ,‬את ַה ִּד ְמ ָעה ֶׁש ִּלי מוֹ ָח ּה‪ִ ,‬א ָּמא"‪.‬‬

‫‪ 5‬ימים לאחר מכן‪ ,‬ביום שלישי ה‪ 28.8-‬בשעה ‪ ,16:05‬תאונה קטלנית גדעה את חייך בטרם עת‪.‬‬
‫‪ 19‬שנים בלעדייך‬

‫‪ 19‬שנים של כאב שחודר לעצמות‬
‫‪ 19‬שנים שהלב שלנו מרוסק‪.‬‬

‫דעי לך אהובה שלנו שאת איתנו‪ ,‬בליבנו וברוחנו בכל רגע במסע חיינו‪.‬‬
‫פנייך היפות והשלוות מסתכלות עלינו מכל פינות הבית‪.‬‬

‫נכדינו שואלים עלייך כל הזמן‪ ,‬מתבוננים בתמונות‪ ,‬מעלים חיוך למבט עינייך‪.‬‬
‫ליאורי של אמא‪ ,‬קיקלוש של אבא‪ ,‬האחות הטובה‪ ,‬הבת הנפלאה‪ ,‬האחיינית האהובה‬

‫היום מתחיל במחשבות עלייך ונגמר בכמיהה לחיבוק חם שלך‪.‬‬

‫בקשה לנו אלייך אהובה‪:‬‬
‫שמרי על בני ביתנו‪ ,‬שמרי עליהם מכל משמר כי הם אלו שמחזיקים אותנו בחיים‪.‬‬

‫מתגעגעת אלייך‪.‬‬

‫תמר מאיר‬

‫אמא של ליאור ז"ל‬

‫‪62‬‬

‫יוסף (ג'וג'ו) פרחי‬

‫נפל ביום כ"ט בטבת תשכ"ח‬

‫מחר יוצאת הצוללת אל ‪30.01.1968‬הים‬

‫מחר יוצאת הצוללת לים‪ ,‬למקום טביעתה של הצוללת דקר‪.‬‬
‫ביקשו ממני שאפקיד בידיהם מכתב לאחי לג'וג'ו‪.‬‬

‫רציתי לשלוח לך עם הצוללת – את הגיטרה שלך‪ ,‬כי מה יותר סימלי מכך‬
‫שהגיטרה שליוותה אותך תהיה קרובה אליך ותלווה במיתריה את שירת‬

‫חבריך – המלחים‪ ,‬שירה בוקעת מצולות‪ ,‬מרעידה לבבות‪ ,‬אותה אתם‬
‫ודאי שרים בעומק איתן‪.‬‬

‫כשהיית נער‪ ,‬שרת שירים על ים‪ ,‬מלחים‪ ,‬סערות וים גבה גלים‪.‬‬
‫היום‪ ,‬אני יודע‪ ...‬ששרת את – שירת חייך‪.‬‬

‫יד מכוונת ונעלמה הובילה דרך השירים את הים הגדול‪ ,‬כל זאת בלי שתדע שגורלך יהא קשור בים‪.‬‬

‫הים המכושף היה התפאורה המזמזמת מלח‪ ,‬קצף וגלים‪ ,‬שליוותה את ילדותנו‪.‬‬
‫אל הים היינו הולכים דרך חולות לוהטים‪ ,‬ומרגיעים את רגלינו היחפות והצרובות במים צוננים‪.‬‬

‫כשנסעת‪ ...‬הפקדת בידי את הגיטרה‪ ,‬את המפוחית‪ ,‬את החליל ואת שירי הים שהיית נוהג לשיר‪.‬‬

‫כל אותם כלים שבעזרתם שירתך על הים היתה מרעידה גלים ומיתרים‪.‬‬

‫"שמור עליהם"‪ ...‬פקדת‪"...‬עד שאחזור!!"‪.‬‬

‫"באביב הים שקט" – כך שרת‪" ,‬ולהפליג אפשר הרחק אל האופק הכחול"‬

‫חכו לי‪ ,‬אני אחזור ואמשיך את שירת הים!‬

‫בשיריך‪ ,‬שרת ש " ‪ ...‬פנסי העיר דולקים עדיין‪ ,‬לב הנערה עודנו ער‪ ,‬במסבאות נמזג היין והמלח אל‬
‫ספינתו חוזר"‪.‬‬

‫"אל נא ילדתי אל נא לחינם‪ ,‬ליבך ידאב כי‪ ,‬באביב אנחנו שוב יחדיו"‬
‫כך הבטחת בשיריך‪ ,‬הבטחת ולא הצלחת לקיים‪.‬‬

‫חיכינו לך חזקים כצוק איתן מול ים סוער וגלים שמכים חזור והכה – בטוחים שתחזור‪ ,‬ולבסוף בא גל‬
‫גדול ו‪ ...‬היכה בנו שוב מכה כואבת‪.‬‬
‫אמא לא יכלה יותר לחכות‪...‬‬

‫קברנו את אמא בחולות‪ ,‬מול הים ובזווית אל האופק‪.‬‬
‫כשעינה פקוחה וממתינה ש‪ ...‬אולי אולי‪ ,‬סוף סוף תחזור הצוללת ממשימתה ותחזיר אותך אליה ‪-‬‬

‫הביתה‪.‬‬
‫הגיטרה‪ ,‬שעליה ניגנת‪ ,‬עומדת היום מבוישת‪ ,‬מיתריה פוקעים‪.‬‬
‫ממתינה ליד גואלת‪ ,‬שתחזור ותפיק את הצלילים המופלאים של נגינתך‪.‬‬

‫ותרעיד את מיתרי ליבם של חבריך ואוהביך‪.‬‬

‫יהודה פרחי‬ ‫יחד עם המפוחית והחליל נשמתך נישאת לה ברוח מלוחה‪...‬‬
‫אני יודע שבמעמקים אתה מאלתר גיטרה מאלמוגים‪,‬‬
‫חליל מצדפים ודגי זהב ומפוחית מקונכייה וכוכבי ים‪.‬‬

‫אבל בכל זאת ‪ ...‬אשמור על הפיקדון שהפקדת‪ ,‬למשמרת‪.‬‬

‫אח של יוסף ג'וג'ו ז"ל‬

‫‪63‬‬

‫מנחם שכטר‬

‫נפל ביום י"ג בתשרי תשל"ד‬

‫‪09.10.1973‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬
‫שנת זיכרון מיוחדת בצ ל קו רונ ה‬

‫ָא ֵכן ָׁשָנה ְמיֻ ֶח ֶדת חוֶֹל ֶפת ָע ֵלינּו‬
‫ַמ ֵּג ָפה ֲארּו ָרה ְו ַת ְחלּו ָאה ּגוֹ ָאה ֵּביֵנינּו‬
‫ִמ ְג ָּבלוֹת ּו ְק ָׁשִיים‪ַ ,‬מ ֵּסכוֹת ְוַגם ְסָג ִרים‬
‫ֶׁש ַרק ַמ ֲע ִצי ִמים ֶאת נוֹ ְפ ֵלינּו ַהְּי ָק ִרים‬

‫ּו ְבצוֹק ָה ִע ִּתים ְו ִא ּסּור ַה ִה ְת ַק ֲהלּות‬
‫ִנ ְפ ְּגמּו ַּגם ֵארּו ֵעי ַה ִּז ָּכרוֹן ּו ִמ ְנ ֲהֵגי ָה ֲא ֵבלּות‬

‫ּו ְב ֶׁשל חוֹ ַבת ָה ִרחּוק ַה ֶח ְב ָר ִתי‬
‫ֻּב ְּטלּו ָּכ ִליל ִט ְק ֵסי ַה ִּז ָּכרוֹן ְּברֹב ַעם‬

‫ּכוֵֹלל ַה ִּכ ּנּוס ַה ִּמ ְׁש ַּפ ְח ִּתי‪.‬‬

‫עמיקם שכטר‬ ‫ְּביוֹם ַה ָּׁשָנה ַה‪ִ 47-‬ל ְנ ִפי ָלתוֹ‪,‬‬
‫אח של מנחם שכטר ז"ל‬ ‫ְּכ ֶׁש ֲא ִני ִּכ ְמ ַעט ְּבַג ִּפי ְלהוֹ ִציא ֶאת ֶנ ְסָיה‪ַ ,‬ר ְעָי ִתי‪,‬‬
‫ְּב ֶׁשל ָה ִא ּסּור ְל ִה ְת ַק ֵהל ּו ִמ ְג ְּבלוֹת ֶמ ְר ַחק ַה ְּנ ִסי ָעה‬
‫ֶׁש ָּמ ְנעּו ֲא ִפ ּלּו ִמ ְּב ִני ְל ִה ְתַי ֵּצב ַל ּמוֹ ֵעד ְּב ֶׁשל ַה ֶּסֶגר‪,‬‬
‫ְּכלוֹ ַמר ֶׁש ִּמ ְנָין ֵאין ְו ַה ַּק ִּדיׁש ַאף הּוא ֵאינוֹ ִמ ְת ַא ְפ ֵׁשר‬

‫ּו ֵבית ֶה ָע ְל ִמין ֲעצּום ַה ְּמ ַמ ִּדים ַל ֲהָוָי ֵתנּו‬
‫ִנ ְד ֶמה ְּכָנטּוׁש ְל ִמ ְׁש ִעי‪ְ ,‬ו ַא ְך ּבוֹ ְד ִדים ִנ ְר ִאים ִּב ְמקוֹמוֹ ֵתינּו‪,‬‬

‫ֲה ֵרי ֶׁש ּקַֹרת רּו ַח ַר ָּבה‪ֶׁ ,‬ש ּלֹא לוֹ ַמר ִה ְת ַר ְּגׁשּות ֲעצּו ָמה‬
‫ָא ֲחזּו ִּבי ָׁש ָעה ֶׁש ִה ְת ָּב ֵרר ִלי ִּכי ִמן ַה ָּׁש ַמִים‬

‫ִה ְז ָּד ְרזּו ְל ַסֵּי ַע ַּב ֲע ִדי‪ֵ ,‬יׁש ֱאלֹ ִהים ְוֵיׁש ּתוֹ ֶח ֶלת‪,‬‬
‫ְּכ ֶׁש ְּק ִציַנת ִנ ְפ ָּג ִעים‪ֶ ,‬ס ֶרן ֲחמּו ָדה‪ִ ,‬מ ְת ַע ְנֶיֶנת ְוׁשוֹ ֶא ֶלת‪,‬‬

‫ֵה ִגי ָחה ֵמ ֵאי ָׁשם ִּב ְצ ִעי ָדה ּגוֹ ֶא ֶלת‬
‫ִנ ְּג ָׁשה ֵא ַלי ִּב ְד ִחילּו ּו ְר ִחימּו‪ּ ,‬ו ַב ֲא ִדיבּות חוֹ ֶמ ֶלת‬

‫ְו ִה ִּצי ָעה ִלי ַח ָּזן ְצ ָב ִאי ְל ֶט ֶקס ַא ְז ָּכ ָרה‬
‫ַו ֲע ָשָׂרה ַחָּי ִלים ַל ִּמ ְנָין‪ְּ ,‬ב ָכבוֹד ּו ְבהוֹ ָק ָרה‬
‫ְו ָא ֵכן ִה ְתַנ ֵהל לוֹ ֶט ֶקס ַא ְז ָּכ ָרה ְמֻכ ַּבד ְּכ ִה ְל ָכתוֹ‬

‫ֶׁש ִּנ ְצ ַרב ֵהי ֵטב ַעל לּו ַח ִלי ִּבי‬
‫ְּב ִת ְקָוה ֶׁש ָא ִחי ְמַנ ֵחם‪ֲ ,‬ה ִכי ֲה ִכי‪,‬‬
‫ֶׁש ְּלעוֹ ְל ֵמי ַעד ָנצּור ְּבתוֹ ְכ ֵכי ּתוֹ ִכי‬
‫ַמ ְׁש ִקיף ֵמעוָֹלמוֹת ֶע ְליוִֹנים‪ ,‬קוֵֹרן אֹ ֶׁשר‬
‫ְו ָׁשם‪ִ ,‬מ ְּמרוֹם ֵּכס ַה ָּכבוֹד‪ ,‬הּוא ֵמ ִליץ יֹ ֶׁשר‬

‫ַעל ָּכל ֵּבית ִי ְשָׂר ֵאל‪.‬‬

‫‪64‬‬

‫משה‪-‬ליאון (צ'יקיטו) גרינברג‬

‫נפל ביום י' בחשון תשכ"ו‬

‫‪04.11.1965‬‬ ‫‪ 50‬שנה בלי משה‬

‫נולדתי למשפחה שמחה‪ ,‬נולדתי לאימא שמחה‪ ,‬לסבתא וסבא שמחים‬
‫ולדודים שמחים‪.‬‬

‫בגיל צעיר יחסית הבנתי שהשמחה הזו היא אמיתית ומודעת ומלאת אהבה‬
‫עמוקה‪ ,‬אבל גם מכסה על חור שחור‪ .‬כאב על לכתו של משה ז"ל‪.‬‬

‫אימא אמרה לי לאחרונה שסבתא תמיד אמרה ‪" :‬היו לי חיים טובים וכאב‬
‫אחד גדול"‪ .‬כמי שגדלה למציאות הזו אני יכולה להעיד שהבחירה בחיים‬
‫היא ערך שספגתי ומשהו שמלווה אותי בכל רגע‪ ,‬הרבה בזכות ההתמודדות שלכם עם השכול‪ .‬אימא‪ ,‬לא‬

‫במקרה בחרנו לך את "החיים יפים כל כך" לסרט יום הולדת ‪.70‬‬
‫יש דבר נוסף באסון הזה‪ ,‬שהוא שיעור בשבילי‪ .‬שיעור בציונות‪ .‬משפחה עולה מארגנטינה למען ציונות‬
‫ותקופה קצרה לאחר מכן משלמת את היקר מכול‪ ,‬ממשיכה לחיות בארץ ואפילו הופכת לציונית יותר‪,‬‬
‫ישראלית יותר ואולי אפילו יהודית יותר‪ .‬אני חושבת שבמיוחד בימים טרופים אלו בעולם‪ ,‬יש בערכים‬

‫הללו משהו שמאיר את דרכנו‪ ,‬דרך הדורות הבאים‪.‬‬
‫לא הכרתי את משה‪ ,‬אבל גדלתי על סיפורים עליו‪ ,‬תמונות בודדות שלו והרבה געגוע ושאלות כמו‬
‫"מה היה אם היה זוכה להמשיך לחיות?" כשדיברתי עם אימא על הערב הזה אמרה לי "החיים שלו היו‬
‫קצרים‪ ,‬אין הרבה מה לספר"‪ .‬אבל אני כן שמעתי‪ .‬שמעתי כמה היה מקסים ובעל כריזמה‪ ,‬כמה אהב את‬
‫הארץ ואת האדמה‪ ,‬כמה היה חביב על נערות‪ ,‬כמה היה יפה וחייכן‪ ,‬ויותר מכל שמעתי והבנתי כמה היה‬

‫משמעותי בעבור כל אחד מכם‪ ,‬וזה הכי חשוב בעיניי‪ .‬המשמעות של משפחה‪ ,‬של הורות ושל אחים‪.‬‬
‫ביום ההלוויה של סבא‪ ,‬נשארתי עם סבתא בלילה‪ .‬סבתא הייתה כואבת ושקועה בעצמה ולפתע אמרה‬
‫לי משפט שנחרט בליבי לעד‪" :‬את יודעת יעל‪ ,‬סבא היה מבוגר‪ .‬למשה הכנתי שוקו בבוקר והוא לא חזר‬
‫יותר"‪ .‬המשפט הזה‪ ,‬העוצמה האימהית הזו והעיתוי שבו המשפט נאמר‪ ,‬מסמלים בשבילי הכול‪ .‬מסמלים‬

‫שגם כש"החיים יפים כל כך" וגם כשיש אבל עמוק‪ ,‬הגעגוע למשה תמיד שם‪.‬‬
‫והיום אנחנו נפגשים כאן‪ ,‬בהרכב מיוחד עבורי‪ ,‬לציין ‪ 50‬שנה של געגוע‪ .‬מבחינתי המעמד הזה מרגש כי‬
‫אותה משפחה ציונית מארגנטינה השרישה שורשים עמוקים כל כך באותה הארץ באותה הארץ שבה‬
‫איבדה את יקירה‪ .‬לא טריוויאלי שכולנו גרים כאן ומגדלים ילדים לתפארת מדינה ישראל‪ ,‬טפו טפו טפו‪.‬‬
‫כבת הדור שלא ידע את משה‪ ,‬אני מתחייבת כאן לפניכם שנמשיך לזכור ולהזכיר אותו ויותר מזה ‪ -‬לחיות‬

‫לפי הערכים שהנחיל לנו‪ ,‬אפילו בלי לדעת‪.‬‬
‫ומשפחה יקרה‪ ,‬מי ייתן ונמשיך להיות משפחה שמחה‪ ,‬ממש כמו זו שנולדתי אליה‪ .‬אוהבת את כולכם‪.‬‬

‫יעל גל‬
‫אחיינית של משה ליאון (צ'יקיטו) גרינברג‬

‫‪65‬‬

‫עזרא קצב‬

‫נפל ביום י' בתשרי תשל"ד‬

‫‪06.10.1973‬‬ ‫לילה אחד בשבוע‬

‫שמש חורף ביישנית שולחת קרניים אחרונות בין העננים וגולשת אט אט‬
‫אל מעבר לגבעות‪ .‬השבת משתלטת סביב‪.‬‬
‫ארוחת ערב חטופה ויוצאים לדרך‪.‬‬

‫כיתה נעה בשורה עורפית ומגששת דרכה אל היער‪ ,‬רוח קרה מייללת‬
‫ומטיחה משביה בפני החיילים‪.‬‬

‫אצבעות קפואות מגששות בין קפלי הבגדים למצוא מקום חם‪.‬‬
‫בשמיים מעל‪ ,‬בינות לעננים הכבדים‪ ,‬מציצים כוכבים בודדים – לרגע‬

‫נעלמים ושוב מופיעים עת ענן חולף על פניהן‪ ,‬ירח מטיל לחלקיק‬
‫השנייה את אורו הרב על פני העמק‪ .‬לאורו נראות בברור דמויות החיילים בידיהם מתנפנפות מפות טופי‬

‫עטופות שקפים‪.‬‬
‫רעם מרעיד מתגלגל כאילו היו אלה סלעים ענקים המדרדרים מראשי הגבעות על המדרונות אל תוך‬

‫העמק‪ ,‬ולאחריו דממה‪ ,‬רק קול פסיעותיהם נשמע‪.‬‬
‫גשם דקיק וטורדני החל לרדת‪ ,‬החיילים מחישים צעדיהם‪ ,‬הגשם מתגבר וניתך בחוזקה עליהם‪.‬‬
‫מימין במרחק מאות מטרים‪ ,‬הולכים וקרבים אורותיה של מכונית קטנה‪ .‬מחשבות חולפות במוחותיהם‪.‬‬

‫השלישי בטור מפטיר בנימת השתתפות בצער "איזה מסכן‪ ,‬נוסע בגשם כזה"‪.‬‬
‫צחקוק קל נשמע מפי אחדים מהאנשים‪ ,‬אך שוב באים ההרהורים וכל איש מתכנס בתוכו והוגה בבית חם‪,‬‬

‫בחברים‪ ,‬איזה סרט רואים עתה?‬
‫משלימים עם המצב‪ ,‬ממשיכים לנוע בגשם‪ ,‬כנהנים מזיוה של חמה ביום אביב‪ .‬נעצרים לרגע‪ ,‬מציצים‬
‫בכוכבים‪ ,‬מדיינים בלחש‪ ,‬קובעים לעצמם את המשך התנועה בציר‪ ,‬כפי שזכור להם מהמפה אותה למדו‬

‫במשך היום‪.‬‬
‫השבילים טושטשו כמעט כליל‪ ,‬ההמשך נעשה בדרך לא דרך‪ ,‬הרגליים מבוססות בבוץ עמוק‪ ,‬הבוץ נדבק‬
‫לנעליים‪ ,‬הרגליים כבדות יותר‪ ,‬התנועה מסורבלת עד מאוד‪ .‬שכשוך מים זורמים נשמע בערוץ למטה‪.‬‬
‫הירידה למטה נעשית איטית‪ ,‬מחליקים‪ ,‬נאחזים בשיח‪ ,‬בחבר וממשיכים לרדת ורגע נעצרים לפני הערוץ‪,‬‬

‫מביטים מצד לצד כמחפשים נקודת מעבר נוחה‪.‬‬
‫עוברים‪ ,‬המים מגיעים עד הברכיים‪ ,‬צמרמורת חולפת‪ ,‬הגוף נרעד‪ ,‬מגיעים לצד השני נוטפים מים‪,‬‬

‫הנעליים משמיעות קול משונה עם כל צעד עד שהמים מתנקזים מתוכן כליל‪.‬‬

‫מנגד מתנשאת גבעה תלולה‪ ,‬העלייה נעשית בעצלתיים‪ ,‬התנשמויות והתנשפויות נעשות מהירות‬

‫וחזקות יותר‪.‬‬

‫סוף סוף מגיעים למעלה‪ ,‬היעד קרוב‪ ,‬ההליכה אטית ושקטה‪ .‬חלוקת כוחות בתוך הכיתה‪ ,‬איש איש ניגש‬

‫לביצוע חלקו במשימה‪ .‬עוברים את הגדרות‪ ,‬נעלמים בחשיכה‪ ,‬צלליות מגיחות חומקות לאורך הקירות‬

‫ונבלעות בין המבנים‪.‬‬

‫דקות מעטות נדמות כארוכות ושוב חומקים מבעד לגדר החוצה‪.‬‬

‫כולם הגיעו‪ ,‬המשימה בוצעה‪ ,‬הנסיגה נעשית במהירות ובלב מרנן‪.‬‬

‫הקלה רבה מורגשת‪ .‬כעת נותנים דעתם לסובב אותם‪ .‬אורות היישובים סביב מרצדים לנגד עיניהם‪.‬‬

‫היישובים הנתונים במרחב הדומם שוקקים חיים הם‪.‬‬

‫מגיעים לנקודת האיסוף‪ .‬בעוד שעות ספורות יפציע השחר‪ .‬זמן רב לשינה לא נותר‪.‬‬

‫אך כבר עתה מופנות המחשבות אל הלילה הבא‪.‬‬

‫סיפור שנכתב ע"י הנופל‬

‫‪66‬‬

‫צבע ‪ -‬טבע ‪ -‬דממה ‪ -‬מיכל רימון‪-‬צלמת‬

‫מיכל רימון‬ ‫רק על עצמי לספר ידעתי‬

‫ילידת קריית חיים‪ ,‬מתגוררת כיום במושב רגבה‪.‬‬
‫בוגרת האוניברסיטה בחינוך ואמנות‪.‬‬

‫שימשתי במשרד החינוך כמורה לאמנות עשרות שנים‪.‬‬
‫לאחר שפרשתי מהוראה‪ ,‬התנדבתי מספר שנים ביד לבנים נהריה‪.‬‬

‫במשך כל השנים אני מציירת‪.‬‬

‫למדתי צילום במשך מספר שנים וגרפיקה ממוחשבת‪.‬‬
‫האמנות הינה כלי ביטוי להבעת רגשותיי ותחושותיי והיא כלי מפלט עבורי בתקופה לא פשוטה‬

‫שעוברת על כולנו‪.‬‬

‫במשך שנים רבות אני שרה בחבורות זמר‪ .‬ובעשרים וחמש שנים אחרונות אני שרה באנסמבל‬
‫"מנעד" בניצוחה של בתי עירית רימון‪-‬ניידורף (ביד לבנים חיפה)‪.‬‬

‫עלי לציין שתחום האמנות והשירה היה קרוב מאד לאחי ז"ל‪ .‬כמו כן אחותי דפנה סלמון הינה ציירת‬
‫מחוננת‪.‬‬

‫‪67‬‬

‫מקרא תמונות‬

‫פריחת עץ השקד ברגבה‬ ‫קשת בענן במעלות‬
‫יום חורף באכזיב‬ ‫שקיעה במעגן מיכאל על רקע אקליפטוסים‬

‫דמדומים בנס עמים‬ ‫מבט על עמק יזרעאל מהכרמל‬
‫שקיעה במעגן מיכאל‬

‫עין אפק‬ ‫שקיעה על רקע חצבים ביודפת‬

‫‪68‬‬

‫אמיר כפתורי‬

‫נפל ביום כ"ז בכסלו תשל"ד‬

‫לזכרו של אחינו אמיר כפתורי בן קר‪3‬י‪7‬ת‪2.19‬ח‪1‬י‪.‬י‪22‬ם‬

‫במהלך מלחמת יום כפור‪ ,‬על גדות תעלת סואץ‪ ,‬אחינו האהוב נפצע‬
‫אנושות מירי של חייל שלנו‪ .‬הוא הובהל במסוק לרפידים שם נותחת‬
‫בניתוח חרום ובהמשך הוטס לבי"ח אסף הרופא‪ .‬בבית החולים נאבק‬
‫אמיר על חייך בגבורה שלא תיאמן‪ .‬במשך שבעה שבועות השתדל שלא‬

‫להסגיר את סבלו‪ .‬הוריו סעדו אותך יום יום‪.‬‬
‫בנר שלישי של חנוכה כבה נרו נס לא קרה לו !‬
‫כשנולד ילד נולדות יחד אתו התקוות‪ .‬כשנופל בן‪/‬אח נגוזים החלומות והציפיות‪ .‬הלב מתמלא בצער על‬
‫חיים שהוחמצו ולא באו לידי מימוש‪ .‬מי שהיה אמור לצמוח ולפרוח ולהיות האמיר של המשפחה נגדע‬
‫באבו במלחמת יום כפור הארורה מאש כוחותינו‪ ,‬כשלושה שבועות לפני שחרורו הצפוי משרות חובה‬

‫בגיל ‪.21‬‬
‫אמיר היקר‪ ,‬היית לנו אח ורע‪ ,‬טוב לב‪ ,‬אנושי‪ ,‬כשרוני‪ ,‬אוהב‪ ,‬מלא נתינה ויפה תואר‪.‬‬
‫יש האומרים שאדם מת פעמיים‪ ,‬פעם ראשונה בעת פטירתו ובפעם השניה כשלא זוכרים אותו עוד‪.‬‬
‫אחותי דפנה ואני זוכרות אותך יום יום‪ ,‬שעה שעה וכואבות לאין קץ‪ .‬איננו משלימות עם אובדנך‪.‬‬

‫אחינו אהובנו‪ ,‬אתה חסר לנו‪ .‬אנו שתי אחיותיך חיות לאורך ובצלך‪.‬‬
‫קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה‪.‬‬

‫יהי זכרך ברוך לעד‪.‬‬

‫אחיותיך‬

‫מיכל רימון ודפנה סלמון‬

‫‪69‬‬

‫דבר אוצרת התערוכה "זמנים אחרים" ‪ -‬רינה מוסקוביץ‬

‫תערוכת עבודות צילום‬

‫רינה מוסקוביץ‬

‫חלפה שנה אשר בגלל תקופת הקורונה נסגרו ענפי תרבות שונים כולל אולמי תצוגה של תערוכות‬
‫אמנותיות‪.‬‬

‫למרות זאת "האמן" בנפש הוא תמיד אמן‪ .‬במהלך תקופה קשה זו כל בוקר נשלחו לטלפון האישי שלי‬
‫תמונות שונות כולל צילומי נוף‪ ,‬ים‪ ,‬ציפורים ועוד‪.‬‬

‫כך נולדה מיני תערוכה של עבודות צילום "זמנים אחרים" אשר מוצגת היום על אחד הקירות באולם‬
‫הישיבות של משרדי ארגון יד לבנים בבני ברק‪.‬‬

‫בתערוכה משתתפים חמישה אמנים אוטודידקטיים מקרב משפחות השכול וידידי הארגון‪.‬‬

‫נציג ציבור‪ ,‬פעיל בתחומים שונים בארגון התגלה כצלם‬ ‫יצחק אור פני ‬ ‫ ‬
‫מעניין המלווה את עבודותיו המיוחדות‪.‬‬
‫ ‬

‫נציגת ציבור יו"ר ועדת אחים בארגון יד לבנים‪ .‬שילוב של‬ ‫פרידה ש ניידרמן ‬ ‫ ‬
‫תמונות נוף עם צילומי אירועים שונים מאפיין את עבודותיה‪.‬‬
‫ ‬

‫אמן מוכשר מאד‪ .‬אהבתו לטבע וטיולים מתבטא‬ ‫גוסטבו שומיאשקין ‬ ‫ ‬
‫בצילומים מדהימים הכוללים רעיונות מיוחדים‪.‬‬
‫ ‬

‫ שירלי אך ציירת‪ ,‬אמנית אוטודידקטית השתתפה בתערוכות ‬ ‫ ‬

‫קבוצתיות שונות‪.‬‬ ‫ ‬

‫לדברי חכמנו "אמנות מבטאת את מה שלא ניתן להביא במילים אך שוברת את השתיקה" ‪-‬‬
‫זו היא גדולתה‪.‬‬

‫‪70‬‬

‫המלצה לספר ‪ -‬נעמי הלוי‬

‫"הדרך אליך" ‪ /‬קרנית גולדווסר‬

‫אליך ‪ -‬קרנית ‪.‬‬
‫עיניי עוברות לאט ‪-‬לאט מספר לספר‪ ,‬ממדף למדף ‪,‬בספריות הצפופות‬

‫והגדושות בבית משפחת אגבר‪ ,‬משפחתו של רותם ז"ל‪.‬‬
‫העין לא שבעה משפע ההיצע‪ .‬מדי פעם נתקלת בספר שיושב גם אצלי‬

‫בבית‪ ,‬ואני נפעמת מהאוצר הביתי הזה‪ .‬אני ממשיכה לחפש‪ ,‬מחפשת‬
‫ומוצאת‪ .‬המבט נמשך בלי הסבר לספר אחד‪ ,‬לשם אחד‪:‬‬

‫קרנית גולדווסר ‪" /‬הדרך אליך"‪ .‬הוא נשלף מהמדף והתחלתי לעלעל בו‪.‬‬
‫תחילה ברפרוף‪ ,‬אחר הרגשתי שאני לא יכולה להרפות והודעתי‪ :‬אני לוקחת‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬לאחר צפייה מייסרת בסדרה "שעת נעילה"‪ ,‬סגרתי מסכים והתחלתי את הדרך אליך קרנית‪.‬‬
‫הקריאה הייתה סוחפת‪ .‬הצטרפתי בדיעבד לדרכך הקשה אל אודי‪ ,‬למסע להחזרתו הביתה‪ ,‬חי או‬

‫מת‪.‬‬
‫"לא מלמדים אף אחד מה צריך לעשות כשנחטף לו הבעל או בן משפחה‪ ....‬זה לא בטבע שלנו‪,‬‬

‫להיחטף‪ .‬המערכות לא ערוכות למצבים כאלה‪...‬כשמישהו נפצע‪ ...‬יש איזשהו מענה‪.‬‬
‫אפילו עם שכול אנחנו יודעים להתמודד‪ ...‬אבל חטוף? מה עושים בחטוף?‪"...‬‬

‫השאלות הללו המונחות בפתחו של ספרך‪ ,‬מטרידות את כולנו ברגעי שמיעת החדשות ובשעת‬
‫התרחשות האירוע המפחיד של חטיפת חייל‪ .‬בסופו של יום‪ ,‬רובנו נשאבים לשגרת יומנו ורצים‬
‫לחדשות הבאות המרצדות בלי הרף על המסכים‪ ,‬אבל זו לי הפעם הראשונה שחשתי שאני בתוך‬

‫האירוע‪ ,‬דקה אחר דקה‪ ,‬שלב אחרי שלב‪.‬‬
‫הצלחת לפרוש את חייכם ‪ ,‬שלך ושל אודי ושל משפחותיכם באופן כזה‪ ,‬שייצרת לי תחושת שותפות‬
‫מלאה‪ .‬הרגעים הקטנים שלך ושל אודי מהחברות לנישואין‪ ,‬החתונה שלא תכננתם ממש מראש‪,‬‬

‫הזוגיות והאהבה‪ ,‬המילואים‪ ,‬הכל מתואר לפרטי פרטים‪ .‬ואני שם אתכם‪.‬‬
‫אוהבת אתכם ומתייסרת אתכם ‪.‬‬

‫החטיפה‪ ,‬ההיתקלות‪ ,‬רגעי הפחד והתיקווה בו זמנית‪ ,‬חוסר הידיעה‪ ,‬מריטת עצבים‪ ,‬והכל תחת‬
‫הקטיושות שהחלו לפול על ראשכם‪ .‬אני מגלה אישה מדהימה‪ ,‬אינטליגנטית ‪ ,‬יוזמת ואמיצה‬
‫המפעילה את כל המושכות האפשריות למילוי המשימה‪ :‬שיחזור‪ ,‬שאודי יחזור‪ .‬יודעת לשמור על‬

‫התיקווה ומודעת גם לרע מכל שאורב לך בפינה‪.‬‬
‫חשבתי על פנלופה האגדית שארגה שטיח במשך עשרים שנה ולא איבדה תיקווה‪ .‬את עבורי פנלופה‬

‫המודרנית‪ ,‬אוהבת ללא תנאי‪ ,‬מתגעגעת‪ ,‬שלא נחה לרגע עד שהוא ישוב מן המלחמה‪.‬‬
‫ספרך פתח לי צוהר רחב לעולם של משפחות החטופים כי אף אחד לא מלמד אותנו מה לעשות‬

‫כשהאהוב שלנו נחטף‪ .‬לקחת אותי אתך בדרכך המיוסרת‪ ,‬תודה לך אישה נפלאה ואמיצה‪.‬‬

‫‪71‬‬

72