JUNE 23

סיון התשפ”ג יוני 2023 גיליון מס. 319 אביו הציוני שלבמבי

ארגון יוצאי מרכז אירופה מערכת יקינתון MB בטאון צאצאי הייקים בישראל מו"ל ארגון יוצאי מרכז אירופה, נוסד ב-1932 רחוב יגאל אלון 157 תל אביב 6744365 www.irgun-jeckes.org עורך: מיכאל דק [email protected] חברי מערכת: יאיר בר-קול, אברהם הופמן, ראובן מרחב, ד"ר מיכאל נויברגר, דוד נוימן, ד"ר אסנת רוזן-קרמר, פרופ' משה צימרמן, עמרם קליין, אורי רוזנפלדר, רימונה שיף, תמי שגיא, ד"ר מרגלית שלאין, חוה ורדי. נוסח גרמני: הלן סיידלר. הפקה: עידן וייצנר [email protected] מזכירות מערכת: עידן וייצנר 03-5164461 טלפון [email protected] דעות תגובות וכתבות ליקינתון MB יפורסמו לאחר עיון, עריכה והגהה. הפונים מתבקשים להעביר את רשימותיהם בקובץ word לכתובת מזכירות המערכת. תוכן המודעות הינו על אחריות המפרסמים בלבד. נעשה כל מאמץ לאתר בעלי זכויות. אם טעינו נשמח לתקן בגיליון הבא. דבר העורך 4 סקירת קדנציה 5 מאת: דבורה הברפלד יו”ר הנשיאות כל הארץ דגלים מאת: ד”ר אסנת רוזן קרמר הבחירות לנשיאות הארגון מאת: ליאורה שוהם-פיטרס מנכ”לית הארגון מתוך הספר ‘מקום במרחב’ מאת: ראובן מרחב 9 10 פרעות נובמבר בוינה 16 מאת: ד”ר מרגלית שלאין 12 סיון התשפ”ג יוני 2023 גיליון מס. 319 אביו הציוני של במבי סיון התשפ”ג יוני 2023 גיליון מס. 319

פליקס זאלטן יוצר במבי המקורי מאת: מיכאל דק סתתים יקים בהרי ירושלים מאת: רות דנון שיבה מאוחרת מאת: אורנה שץ משפחת ויסמן סיפורם של חלוצי תעשיה מאת: אברהם הופמן ‘קרייסקי, ישראל והזהות היהודית’ סיפרו של דניאל אשהיים 20 26 36 30 34 גולה בבית המשוררת 41 מאשה קאלקו 14 19 28

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה ללפני כשבועיים מלאו תשעים שנה לשריפת הספרים בניצוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, בכיכר בבל בברלין. עשרות שנים קודם הזהיר המשורר הגרמני/יהודי היינריך היינה כי "מקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם". אריך קסטנר כתב על מעמד שריפת הספרים שבו נכח ב-13 במאי 1933 עד שאחת מהסטודנטיות זיהתה אותו כאותו 'בוגד' שגם ספריו מועלים על המוקד. קסטנר מיהר לנוס על נפשו. יש איזה יחס של רתיעה מצד משטר טוטליטארי לבין תרבות, סובלנות ופתיחות מחשבתית. אופיינית היא האמרה המיוחסת להרמן גרינג (בטעות או שלא בטעות) שר האווירייה הנאצי: "כשאני שומע את המילה תרבות אני מגשש אחר האקדח שלי". נראה שדמיון הוא דבר לא רצוי במקום שבו הדמיון מודרך על ידי קדימויות פוליטיות בשם העם. גם בעולם הספרות, הקולנוע, התיאטרון ואפילו המוסיקה, היו כאלה שהלכו בעקבות חוש הריח וההלשנה והפכו נתינים צייתנים ומשתפי פעולה. המחזה אנדורה של מקס פריש השווייצרי מגיע לשיאו במסדר זיהוי לאיתור יהודי (שכלל אינו יהודי), באמצעות חוש הריח של ה'מאתר' שעיניו מכוסות. ביקור הגברת הזקנה של פרידריך דירנמאט השוויצרי אף הוא, מעמיד על הבימה במערומיה את הסתגלנות, מונעת בכוח החמדנות, וכך נגזר גורלו של מאהב נעורים של הזקנה . והיא? מה היא בסך הכל דורשת? שיפנו עורף לבן הקהילה שלהם כי הגברת הזקנה והעשירה רוצה לנקום את מחיר עלבון הנעורים שלה בהוצאתו להורג של המאהב שהכזיב. בתחילת הדברים הקהילה מפגינה אחדות של סרבנות לבגוד בו, אך לאט-לאט, במימון הזקנה, משתלטת אווירת הקרנפים, כשם מחזהו של אז'ן יונסקו, שאף הוא עוסק בהשתלטות, שלא לומר הסתגלות מרצון, למטרה העליונה, בקיצור פאשיזציה של החברה. מעניינת מבחינה זו התייחסותו של ברטולט ברכט (אמא קוראז', מעגל הגיר הקווקאזי, אופרה בגרוש ועוד) שמצא מקלט במזרח גרמניה, תחת הגמוניה סובייטית, הרחק מאווירה של חופש-יצירה ושם עסק בין השאר בהטפת מוסר פוליטי. 'יש האומרים' שברכט עצמו לא הקפיד על מקוריות בכל הדברים שפרסם. אך זה לא העניין כרגע. הזכרתי את ברכט בגלל מאמר שנקרא חמישה קשיים בכתיבת האמת. וכך הוא מתחיל את המאמר: "מי שרוצה היום ללחום בשקר ואי הודאות, ולכתוב את האמת, חייב לגבור על חמישה קשיים לפחות; הוא חייב שיהיה לו האומץ לכתוב את האמת, למרות שמכל עבר מנסים לדכא אותה; את התבונה להכיר בה, למרות שמנסים להסתיר אותה בכל הדרכים; עליו לשלוט באמנות של הפיכתה (של האמת) לנשק (Waffe ;(את כוח השיפוט לבחור באלה שתחת ידיהם היא תהפוך לכלי שימושי; הפקחות להפיץ אותה בקירבם. קשיים אלה ניכרים במיוחד בקרב כותבים החיים תחת משטר פאשיסטי, אבל הם משפיעים גם על אלה שנרדפו או ברחו. יתר על כן, הקשיים האלה עומדים גם בפני אלה הכותבים בארצות שבהן שורר חופש אזרחי." תרבות היא לא מושג אמורפי וגם לא מושג שימושי. היא האמת, בעיני היוצר ובעיני המתבונן. 4 נ.ב.

שבמתן התראה של שנה מראש ניתן לבטל/לשנות את ההסכם. באוגוסט 2022 קיבל הארגון מכתב מארגון פסגות הכרמל שבו התבשרנו שארגון פסגות הכרמל החליט לבטל את ההסכם ושההחלטה תיכנס לתוקפה מאוגוסט 2023 . נשיאות הארגון ניהלה מספר דיונים בנושא. כמו כן, התקיימה פגישה בין יו"ר הנהלת פסגות כרמל לביני. התהליך טרם הושלם ואנו תקווה שבכוחות משותפים נמצא את הדרך להסדיר את היחסים ואף להעמיקם לתועלת כלל חברי הקהילה בלי קשר לכתובתם הגיאוגרפית העכשווית. סיכום ותודות בשם חברי לנשיאות ובשמי אני מודה לצירי הוועידה ולמתנדבים המעשירים את עבודת הארגון, הסניפים ובתי ההורים. תודות מאליפות לפעילים - נבחרים ומתנדבים, המסיימים השנה את פעילותם; הארגון יזדקק להם גם להבא בעצה ובמעשה. ברכתנו לחברים ה'חדשים' שיחלו השנה במילוי תפקידיהם בוועדות ובגופים השלובים, ולאלה שייכנסו לתפקידיהם אחרי הוועידה. ולבסוף, חובה נעימה לי לציין לשבח ולהודות בשמי ובשם כולנו למנהלת הארגון ליאורה שוהם פיטרס ולצוות הארגון הנפלא שלמרות הטלטלות והשינויים פעלתם/ן במקצועיות, מסירות ואחריות. אני תקווה שגם בקדנציה הבאה ימשיך הארגון לפעול ביחד עם ארגונים נוספים של החברה האזרחית, למען סולידריות חברתית ואיחוי הקרעים בחברה הישראלית. למען חברה נאורה, פתוחה, צודקת ובליברלית ברוחם של הרצל והאבות המייסדים. אנו מתכנסים בתום הקדנציה הנוכחית של מוסדות הארגון, ואחרי השלמת יישום תכנית העבודה לשנים 2023-2019 .בקדנציה הנוכחית פעלנו בצל מגפת הקורונה והגבלות על ההתכנסות שכפו על כולנו בידוד חברתי מכביד ומעיק. מצד שני, למדנו להפיק תועלת ואף ליהנות משפע ההרצאות והפעילויות שהועברו אלינו בזום. הארגון התאים את פעילותו למציאות וזאת, לצד תכנון וביצוע אירועים משמעותיים לציון 90 שנה לארגון. • בתקופה האחרונה חווינו משבר חברתי עמוק הנוגע בזהותה של מדינת ישראל וככזה הוא פוגש את כולנו. המשבר מלווה בסערה ציבורית, בשיח סוער ומתלהם באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובהפגנות שטרם ידענו כמותן במדינה. המשבר פרץ כתוצאה מפעולות החקיקה המואצות שתכליתן לערער על יסודות הדמוקרטיה של המדינה. הארגון, בהסתמך על ערכי הליבה העומדים בבסיס הקמתו לפני 90 שנה, נוקט עמדה כנגד הניסיונות לשנות את אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 5 בדיווח שלפניכם רכזתי את עקרי הנושאים והתחומים בהם עסק הארגון בקדנציה החולפת: מעבר המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית מתפן למוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה. את תמיכתה הברוכה וארוכת השנים • משפחת וורטהיימר החליטה להפסיק במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן. הארגון, כ"בעל עניין" נרתם לסייע בהובלת מהלך שיבטיח משכן הולם עבור אוספי המוזיאון והארכיון העשיר. דבורה הברפלד: ...”תודות מאלפות לפעילים - נבחרים ומתנדבים, המסיימים השנה את פעילותם; הארגון יזדקק להם גם להבא בעצה ובמעשה..” סקירת יו"ר הנשיאות - סיכום קדנציה מאת: דבורה הברפלד-יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה מאת: דבורה הברפלד-יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה תמצית הדברים שהוגשו לוועידה מובאת להלן. הנוסח המלא מופיע באתר הארגון לקראת כינוס הועידה משכן שיעמוד באמות המידה המתבקשות ע"פ חוק המוזיאונים. מבין האופציות שנבחנו נבחרה אוניברסיטת חיפה, בשילוב קרן הכט ומוזיאון הכט. השילוב בין המסמכים ההיסטוריים העשירים והחומרים הוויזואליים של ארכיון היהדות הדוברת גרמנית, ושילובם כחומר מחקר תחת כנפיו של המרכז האוניברסיטאי ללימודים גרמניים ואירופיים באוניברסיטת חיפה, מבטיחים נגישות לחוקרים ולמתעניינים גם לטווח הארוך וכן הבטיחו את האפשרות לגיוס משאבים עבור פיתוח מתמיד של המוזיאון. • הנהלת אוניברסיטת חיפה התנתה את קבלת המוזיאון בכך שהמשאבים הנדרשים לאחסונו ולהקמתו מחדש וכן לתחזוקה השוטפת שלו לשנים הקרובות, יגויסו ממקורות חוץ אוניברסיטאיים, כך שהוא לא יהווה נטל על התקציב השוטף של האוניברסיטה. ואכן הצלחנו במשימה המורכבת של גיוס כספים למימוש התנאי הזה. כולנו תקווה שבמהלך השנים - 2024 /2023 יושלמו המהלכים והמוזיאון יפתח במשכנו החדש במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה. • גם בקדנציה הנוכחית ליווינו את פעולות הפיתוח של חברת מעונות הורים (חמ"ה), המתמודדת בהצלחה עם המשבר העובר על שוק הדיור המוגן, שהוא תולדה של משבר הקורונה. זאת, בזכות שמירה על רמת שירות גבוהה ובשילוב נכון של היסודות החברתיים והכלכליים העומדים בבסיס החברה. כולנו מאחלים לחמ"ה המשך הצלחה. כאות תמיכה והערכה אישרה נשיאות הארגון להעביר לחמ"ה סך של 1 מיליון₪ כמענק שתכליתו לסייע לבית ההורים ע"ש אניטה מילר כהן להפוך לבית הורים תומך. • פעלנו להגברת זיקות הגומלין בין מנהלי ועובדי חמ"ה לבין מנהלי ועובדי הארגון מתוך מטרה להביא למודעות חברי הארגון והקהילה את האפשרות להצטרף לאחד הבתים. לצד זה, להביא את מודעות הארגון ודיירי הבתים ובני משפחותיהם מתוך מטרה - לאפשר להם להצטרף כחברים לארגון. • פעלנו למימוש האתגרים "התאמת יעדי הארגון לרוח הזמן" ו"גיוס דורות ההמשך לצד הרחבת מעגל הפעילים", אותם אימצנו כחלק ממדיניות הארגון. עשינו זאת במגוון אמצעים: צרפנו חברים חדשים לוועדות השונות במעמד של משקיפים, כולל לנשיאות הארגון. יצאנו במבצע בו חבר/ת ארגון יכול לצרף בן/בת לארגון למשך שנה, ללא עלות. יצרנו במה להצגת עבודות הקשורות במורשת הייקית לצאצאי הקהילה. כמו כן, העמקנו את הפעילות/הקשרים עם המילגאים/ות, בהם אנו רואים את העתודה לחברות בארגון. • הקמנו את "פורום צאצאי הייקים" - שבראשו עומדת נאוה מיכאל צברי. תכליתו לרתום לפעילות במוסדות הארגון את דור ההמשך. • כחלק מהמאמץ לרתום ולהכשיר את דורות ההמשך לפעילות במוסדות הארגון קיימנו קורס דירקטורים בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. בקורס השתתפו כ-20 איש/ה רובם בני דורות ההמשך. הקורס נרשם כהצלחה וכפועל יוצא ממנו הגישו חלק מהמשתתפים/ות מועמדות לבחירות הנוכחיות למוסדות הארגון. • נשיאות הארגון יזמה מהלך שמטרתו להבטיח את ייעוד נכסי חמ"ה ונכסי הארגון לטובת קהילת הייקים וצאצאיהם למקרה שהארגון ו/או חמ"ה יפסיקו לפעול. • הנשיאות הקימה ועדה אד-הוק, שמלווה את המהלך. חברי הוועדה והיועמ"שים המליצו לנשיאות על יצירת הקדש שאליו יועברו הנכסים. הנשיאות אישרה את ההמלצה ואת מטרות ההקדש. • ההקדש ימשיך לקיים את הפעילויות רבות השנים של ארגון ושל חברת מעונות הורים, לרבות פעילויות המפעל לעזרה הדדית, לרווחת הקהילה ובתי ההורים וכן את הפעולות לשימור המורשת והערכים של קהילת יוצאי מרכז אירופה וצאצאיהם לדורות הבאים. נושאים חברתיים קהילתיים • העמקנו את הטיפול בנזקקי הקהילה בכלל ובניצולי שואה ובנפגעי הנאצים בפרט. נציין בסיפוק שהדבר הושג במידה רבה הודות לעבודתם הברוכה של חברי ועדת המפעל לעזרה הדדית, שהיא ועדת משנה של הנשיאות ושל יו"ר ועדת התמיכות. • הרחבנו את מעגל הנתמכים וסייענו לרבים מחברי הקהילה במיצוי זכויות מול הרשויות בארץ ובחו"ל. נציין שהדבר הושג במידה רבה הודות ליזמה הבלתי נלאית של חברנו היקר ערן בן יוסף אליהו ז"ל, שלצערנו העמוק הלך לעולמו באחרונה. • מפעל המלגות ממשיך לשגשג. בכל שנה נבחרים כ-30 מלגאים שעמדו בקריטריונים. מפעל המלגות המשיך בפעילותו המבורכת ואף העמיק את הקשר בין המלגאים לארגון. בקדנציה הנוכחית נעשו פעולות שתכליתן להגביר את הקשר והזיקה שבין המלגאים בעבר ובהווה למורשת הייקית שלהם ולארגון. • נציין את הקשרים ההדוקים עם מכון ליאו-בק ומכון משואה ואת חיזוק הקשר עם בית טרזין, מוזיאון "אנו" וכיו"ב. ובמיוחד את האירועים השנתיים לציון "פוגרום נובמבר". השנה האירוע התקיים בבית טרזין. נושאי מורשת ותרבות • בקדנציה הנוכחית ציינו בסדרת ימי עיון ופעילויות 90 שנה להקמת הארגון ו-80 שנה להקמת המפעל לעזרה הדדית. עם מכון ליאו-בק אנו שותפים לצורך לשמור על הרלוונטיות והאקטואליות של נכסי הרוח של היהדות הדוברת גרמנית ומורשתה. השותפות עם המכון באה לידי ביטוי בין השאר בסדרת המפגשים לציון 1700 שנה ליהדות גרמניה. • נמשכת הפעילות התרבותית בכנסים, אירועים וסיורים ובתחומי פעולה נוספים. לציון מיוחד ראויות הפעילויות המבורכות בנושאי מורשת הנעשות ביוזמת הסניפים וכן הפעולות המשותפות עם ארגונים בעלי עניין משותף, בהם כאמור, מכון לאו-בק, עיל"ם האגודה הגנאלוגית, בית שלום עליכם, פסטיבל מספרי סיפורים, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון אנו, אוניברסיטת חיפה וכיו"ב. • חידשנו את הקשר עם "תיאטרון העם" בניהולו של יוסי אלפי, מפיק פסטיבל מספרי סיפורים. העלנו במשותף עם ארגון יוצאי תימן ערב מספרי סיפורים "ייקים ותימנים - סיפור אהבה". תקשורת ועניין ציבורי הארגון התמיד לנקוט עמדה בנושאים ערכיים וחברתיים הקשורים למרחב הציבורי הישראלי. דווקא בתקופה הנוכחית שאנו חווים משבר זהות עמוק בחברה יש מקום שנצביע על הניסיונות לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ובעקרון הפרדת הרשויות, עלינו כארגון לנקוט עמדה ולהשפיע על השיח הציבורי. זה חלק מהמורשת שהביאו אבותינו ואנחנו, ממשיכי דרכם ויכולים להפיח בהם תוקף מחודש. זה חלק מתפקידנו בחברה כארגון המבוסס על הערכים הליברליים של הציונות ההרצליאנית. ואכן אנו פועלים בכיוון כדי להשמיע קולנו בנושאים מהותיים המשתקפים בתקשורת הציבורית, וברחוב הישראלי, כתגובה למשבר הנוכחי הפוקד אותנו מחה הארגון בפומבי פעמיים. בינואר 2023 - יצאנו בקריאה המתריעה כי הדמוקרטיה בסכנה. ומרס 2023 בקריאה משותפת עם מכון ליאו בק ובית שלום עליכם, המתריעה על הסכנה המוחשית הניצבת לפתחנו על שינוי אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעצם המהלכים המתוכננים לקעקע את עקרונות הפרדת הרשויות, להחליש את מערכות המשפט, התרבות והאקדמיה תוך קידום יוזמות חקיקה שפוגעות בחירויות הפרט, בזכויות מיעוטים, ובשוויון האזרחי. • ה"יקינתון" מהווה את אחד מהסמלים היותר בולטים של הארגון לדורותיו. הוא משלב תכנים של מורשת הקהילה ומשקף את ערכי התרבות שלה. בשנים האחרונות, מסיבות תקציביות, הוא יוצא לאור במהדורה דיגיטלית, כאשר ארבע גיליונות מתוכם יוצאים גם במהדורה מודפסת ונשלחים לבתי החברים. • מדיות דיגיטליות - עקב משבר הקורונה, הרחיב הארגון את פעולותיו הווירטואליות, כולל הרצאות ומפגשים וירטואליים. וכן במגזין יקה TV ,שעסק במגוון נושאים ארח ממיטב מרצים ומובילי הדעה בתחומם. כמו כן, אחת לשבוע מפרסם הארגון ניוזלטר מפורט המביא לשולחן החברים.ות את המירב והמיטב של האירועים והפעולות של הארגון והסניפים ואנו ממשיכים להיות פעילים ונוכחים בדפי הפייסבוק של הארגון וברשתות החברתיות. לצד זה, השקנו אתר אינטרנט עדכני ומאיר עיניים. קשרים עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה בקדנציה הנוכחית העמקנו את הדיאלוג עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה. זאת, על בסיס ההכרה המשותפת בחשיבות שמירת המורשת הייקית והסיפור הייקי. גם הם רואים בהיסטוריה של היהדות דוברת הגרמנית, ערך לא רק עבור הקהל הישראלי, אלא גם עבור הציבור דובר הגרמנית בארצותיהם. זה המקום להודות בשמי ובשם עמיתי לנשיאות, ליהושע שפיר, חבר נשיאות הארגון ויו"ר ועד סניף תל-אביב על פעולתו המבורכת ורבת השנים בשמירת הקשר הרציף והקבוע עם נושאי התפקידים המרכזיים בשגרירויות. קשרים אלה מהווים את הבסיס לדיאלוג הפורה שאנו מקיימים עם השגרירים ואנשי הצוות שלהם. קשר זה זכה להכרה והערכה גם על ידי ממשלת גרמניה, ובמהלך הקדנציה הוענק ליהושע שפיר אות מיוחד מטעם נשיא גרמניה על תרומתו יוצאת הדופן, לקשרים שבין הארגון לבין שגרירות גרמניה. שינויים בחלוקת התפקידים וחילופין של מרבית צוות הארגון הקדנציה הנוכחית עמדה בסימן שינויים בחלוקת התפקידים בארגון ובחילופין של מרבית צוות הארגון. התוצאה: קיצור קווי הניהול מחד גיסא וטיוב העבודה מאידך גיסא. במהלך הקדנציה הנוכחית התחלפה מרביתו של צוות הארגון. דבר שהכביד על ההתנהלות של הארגון אך גם אפשר ריענון, תנופה והתחדשות. נבחרה מנהלת חדשה - ליאורה שוהם פיטרס, הפועלת ללא ליאות לבנות ולייצב את צוות הארגון. על השינויים האחרים בשדרת הניהול של הארגון תוכלו לקרוא נוסח המלא המופיע באתר הארגון. הסדרה מחודשת של יחסי הגומלין בין הארגון הארצי לבין ארגון פסגות כרמל לארגון הארצי ולפסגות כרמל (לשעבר סניף חיפה/ ארגון חיפה) מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה, זאת חרף המחלוקות ההיסטוריות. מסורת זאת מושתתת על ההכרה המשותפת שמדובר על קהילה אחת של ייקים וצאצאיהם הפרושה בכל רחבי הארץ ולה מכנה משותף נרחב. נכון להיום הקהילה מיוצגת על ידי שני ארגונים. הכוונה היא שחברי הקהילה, באשר הם, יקבלו את השירות המירבי והמיטבי ושהם "ירוויחו" מכך שיש שני ארגונים ולא יפגעו מכך. בשנת 2019) בשלהי הקדנציה הקודמת) נחתם הסכם בין הארגון הארצי לבין ארגון החיפאי שבו הוסכם על מהות יחסי הגומלין וכפועל יוצא השירותים שיינתנו על ידי הארגון הארצי והסכום הכספי שיועבר מהארגון החיפאי לארגון הארצי בגין מתן השירותים האמורים. כמו כן, הוסכם

שבמתן התראה של שנה מראש ניתן לבטל/לשנות את ההסכם. באוגוסט 2022 קיבל הארגון מכתב מארגון פסגות הכרמל שבו התבשרנו שארגון פסגות הכרמל החליט לבטל את ההסכם ושההחלטה תיכנס לתוקפה מאוגוסט 2023 . נשיאות הארגון ניהלה מספר דיונים בנושא. כמו כן, התקיימה פגישה בין יו"ר הנהלת פסגות כרמל לביני. התהליך טרם הושלם ואנו תקווה שבכוחות משותפים נמצא את הדרך להסדיר את היחסים ואף להעמיקם לתועלת כלל חברי הקהילה בלי קשר לכתובתם הגיאוגרפית העכשווית. סיכום ותודות בשם חברי לנשיאות ובשמי אני מודה לצירי הוועידה ולמתנדבים המעשירים את עבודת הארגון, הסניפים ובתי ההורים. תודות מאליפות לפעילים - נבחרים ומתנדבים, המסיימים השנה את פעילותם; הארגון יזדקק להם גם להבא בעצה ובמעשה. ברכתנו לחברים ה'חדשים' שיחלו השנה במילוי תפקידיהם בוועדות ובגופים השלובים, ולאלה שייכנסו לתפקידיהם אחרי הוועידה. ולבסוף, חובה נעימה לי לציין לשבח ולהודות בשמי ובשם כולנו למנהלת הארגון ליאורה שוהם פיטרס ולצוות הארגון הנפלא שלמרות הטלטלות והשינויים פעלתם/ן במקצועיות, מסירות ואחריות. אני תקווה שגם בקדנציה הבאה ימשיך הארגון לפעול ביחד עם ארגונים נוספים של החברה האזרחית, למען סולידריות חברתית ואיחוי הקרעים בחברה הישראלית. למען חברה נאורה, פתוחה, צודקת ובליברלית ברוחם של הרצל והאבות המייסדים. אנו מתכנסים בתום הקדנציה הנוכחית של מוסדות הארגון, ואחרי השלמת יישום תכנית העבודה לשנים 2023-2019 .בקדנציה הנוכחית פעלנו בצל מגפת הקורונה והגבלות על ההתכנסות שכפו על כולנו בידוד חברתי מכביד ומעיק. מצד שני, למדנו להפיק תועלת ואף ליהנות משפע ההרצאות והפעילויות שהועברו אלינו בזום. הארגון התאים את פעילותו למציאות וזאת, לצד תכנון וביצוע אירועים משמעותיים לציון 90 שנה לארגון. • בתקופה האחרונה חווינו משבר חברתי עמוק הנוגע בזהותה של מדינת ישראל וככזה הוא פוגש את כולנו. המשבר מלווה בסערה ציבורית, בשיח סוער ומתלהם באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובהפגנות שטרם ידענו כמותן במדינה. המשבר פרץ כתוצאה מפעולות החקיקה המואצות שתכליתן לערער על יסודות הדמוקרטיה של המדינה. הארגון, בהסתמך על ערכי הליבה העומדים בבסיס הקמתו לפני 90 שנה, נוקט עמדה כנגד הניסיונות לשנות את אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בדיווח שלפניכם רכזתי את עקרי הנושאים והתחומים בהם עסק הארגון בקדנציה החולפת: מעבר המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית מתפן למוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה. את תמיכתה הברוכה וארוכת השנים • משפחת וורטהיימר החליטה להפסיק במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן. הארגון, כ"בעל עניין" נרתם לסייע בהובלת מהלך שיבטיח משכן הולם עבור אוספי המוזיאון והארכיון העשיר. משכן שיעמוד באמות המידה המתבקשות ע"פ חוק המוזיאונים. מבין האופציות שנבחנו נבחרה אוניברסיטת חיפה, בשילוב קרן הכט ומוזיאון הכט. השילוב בין המסמכים ההיסטוריים העשירים והחומרים הוויזואליים של ארכיון היהדות הדוברת גרמנית, ושילובם כחומר מחקר תחת כנפיו של המרכז האוניברסיטאי ללימודים גרמניים ואירופיים באוניברסיטת חיפה, מבטיחים נגישות לחוקרים ולמתעניינים גם לטווח הארוך וכן הבטיחו את האפשרות לגיוס משאבים עבור פיתוח מתמיד של המוזיאון. • הנהלת אוניברסיטת חיפה התנתה את קבלת המוזיאון בכך שהמשאבים הנדרשים לאחסונו ולהקמתו מחדש וכן לתחזוקה השוטפת שלו לשנים הקרובות, יגויסו ממקורות חוץ אוניברסיטאיים, כך שהוא לא יהווה נטל על התקציב השוטף של האוניברסיטה. ואכן הצלחנו במשימה המורכבת של גיוס כספים למימוש התנאי הזה. כולנו תקווה שבמהלך השנים - 2024 /2023 יושלמו המהלכים והמוזיאון יפתח במשכנו החדש במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה. • גם בקדנציה הנוכחית ליווינו את פעולות הפיתוח של חברת מעונות הורים (חמ"ה), המתמודדת בהצלחה עם המשבר העובר על שוק הדיור המוגן, שהוא תולדה של משבר הקורונה. זאת, בזכות שמירה על רמת שירות גבוהה ובשילוב נכון של היסודות החברתיים והכלכליים העומדים בבסיס החברה. כולנו מאחלים לחמ"ה המשך הצלחה. כאות תמיכה והערכה אישרה נשיאות הארגון להעביר לחמ"ה סך של 1 מיליון₪ כמענק שתכליתו לסייע לבית ההורים ע"ש אניטה מילר כהן להפוך לבית הורים תומך. • פעלנו להגברת זיקות הגומלין בין מנהלי ועובדי חמ"ה לבין מנהלי ועובדי הארגון מתוך מטרה להביא למודעות חברי הארגון והקהילה את האפשרות להצטרף לאחד הבתים. לצד זה, להביא את מודעות הארגון ודיירי הבתים ובני משפחותיהם מתוך מטרה - לאפשר להם להצטרף כחברים לארגון. • פעלנו למימוש האתגרים "התאמת יעדי הארגון לרוח הזמן" ו"גיוס דורות ההמשך לצד הרחבת מעגל הפעילים", אותם אימצנו כחלק ממדיניות הארגון. עשינו זאת במגוון אמצעים: צרפנו חברים חדשים לוועדות השונות במעמד של משקיפים, כולל לנשיאות הארגון. יצאנו במבצע בו חבר/ת ארגון יכול לצרף בן/בת לארגון למשך שנה, ללא עלות. יצרנו במה להצגת עבודות הקשורות במורשת הייקית לצאצאי הקהילה. כמו כן, העמקנו את הפעילות/הקשרים עם המילגאים/ות, בהם אנו רואים את העתודה לחברות בארגון. • הקמנו את "פורום צאצאי הייקים" - שבראשו עומדת נאוה מיכאל צברי. תכליתו לרתום לפעילות במוסדות הארגון את דור ההמשך. • כחלק מהמאמץ לרתום ולהכשיר את דורות ההמשך לפעילות במוסדות הארגון קיימנו קורס דירקטורים בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. בקורס השתתפו כ-20 איש/ה רובם בני דורות ההמשך. הקורס נרשם כהצלחה וכפועל יוצא ממנו הגישו חלק מהמשתתפים/ות מועמדות לבחירות הנוכחיות למוסדות הארגון. • נשיאות הארגון יזמה מהלך שמטרתו להבטיח את ייעוד נכסי חמ"ה ונכסי הארגון לטובת קהילת הייקים וצאצאיהם למקרה שהארגון ו/או חמ"ה יפסיקו לפעול. • הנשיאות הקימה ועדה אד-הוק, שמלווה את המהלך. חברי הוועדה והיועמ"שים המליצו לנשיאות על יצירת הקדש שאליו יועברו הנכסים. הנשיאות אישרה את ההמלצה ואת מטרות ההקדש. • ההקדש ימשיך לקיים את הפעילויות רבות השנים של ארגון ושל חברת מעונות הורים, לרבות פעילויות המפעל לעזרה הדדית, לרווחת הקהילה ובתי ההורים וכן את הפעולות לשימור המורשת והערכים של קהילת יוצאי מרכז אירופה וצאצאיהם לדורות הבאים. נושאים חברתיים קהילתיים • העמקנו את הטיפול בנזקקי הקהילה בכלל ובניצולי שואה ובנפגעי הנאצים בפרט. נציין בסיפוק שהדבר הושג במידה רבה הודות לעבודתם הברוכה של חברי ועדת המפעל לעזרה הדדית, שהיא ועדת משנה של הנשיאות ושל יו"ר ועדת התמיכות. • הרחבנו את מעגל הנתמכים וסייענו לרבים מחברי הקהילה במיצוי זכויות מול הרשויות בארץ ובחו"ל. נציין שהדבר הושג במידה רבה הודות ליזמה הבלתי נלאית של חברנו היקר ערן בן יוסף אליהו ז"ל, שלצערנו העמוק הלך לעולמו באחרונה. • מפעל המלגות ממשיך לשגשג. בכל שנה נבחרים כ-30 מלגאים שעמדו בקריטריונים. מפעל המלגות המשיך בפעילותו המבורכת ואף העמיק את הקשר בין המלגאים לארגון. בקדנציה הנוכחית נעשו פעולות שתכליתן להגביר את הקשר והזיקה שבין המלגאים בעבר ובהווה למורשת הייקית שלהם ולארגון. • נציין את הקשרים ההדוקים עם מכון ליאו-בק ומכון משואה ואת חיזוק הקשר עם בית טרזין, מוזיאון "אנו" וכיו"ב. ובמיוחד את האירועים השנתיים לציון "פוגרום נובמבר". השנה האירוע התקיים בבית טרזין. 6 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה העמקנו את הדיאלוג עם השגרירויות... בחשיבות שמירת המורשת הייקית והסיפור הייקי. נושאי מורשת ותרבות • בקדנציה הנוכחית ציינו בסדרת ימי עיון ופעילויות 90 שנה להקמת הארגון ו-80 שנה להקמת המפעל לעזרה הדדית. עם מכון ליאו-בק אנו שותפים לצורך לשמור על הרלוונטיות והאקטואליות של נכסי הרוח של היהדות הדוברת גרמנית ומורשתה. השותפות עם המכון באה לידי ביטוי בין השאר בסדרת המפגשים לציון 1700 שנה ליהדות גרמניה. • נמשכת הפעילות התרבותית בכנסים, אירועים וסיורים ובתחומי פעולה נוספים. לציון מיוחד ראויות הפעילויות המבורכות בנושאי מורשת הנעשות ביוזמת הסניפים וכן הפעולות המשותפות עם ארגונים בעלי עניין משותף, בהם כאמור, מכון לאו-בק, עיל"ם האגודה הגנאלוגית, בית שלום עליכם, פסטיבל מספרי סיפורים, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון אנו, אוניברסיטת חיפה וכיו"ב. • חידשנו את הקשר עם "תיאטרון העם" בניהולו של יוסי אלפי, מפיק פסטיבל מספרי סיפורים. העלנו במשותף עם ארגון יוצאי תימן ערב מספרי סיפורים "ייקים ותימנים - סיפור אהבה". תקשורת ועניין ציבורי הארגון התמיד לנקוט עמדה בנושאים ערכיים וחברתיים הקשורים למרחב הציבורי הישראלי. דווקא בתקופה הנוכחית שאנו חווים משבר זהות עמוק בחברה יש מקום שנצביע על הניסיונות לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ובעקרון הפרדת הרשויות, עלינו כארגון לנקוט עמדה ולהשפיע על השיח הציבורי. זה חלק מהמורשת שהביאו אבותינו ואנחנו, ממשיכי דרכם ויכולים להפיח בהם תוקף מחודש. זה חלק מתפקידנו בחברה כארגון המבוסס על הערכים הליברליים של הציונות ההרצליאנית. ואכן אנו פועלים בכיוון כדי להשמיע קולנו בנושאים מהותיים המשתקפים בתקשורת הציבורית, וברחוב הישראלי, כתגובה למשבר הנוכחי הפוקד אותנו מחה הארגון בפומבי פעמיים. בינואר 2023 - יצאנו בקריאה המתריעה כי הדמוקרטיה בסכנה. ומרס 2023 בקריאה משותפת עם מכון ליאו בק ובית שלום עליכם, המתריעה על הסכנה המוחשית הניצבת לפתחנו על שינוי אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעצם המהלכים המתוכננים לקעקע את עקרונות הפרדת הרשויות, להחליש את מערכות המשפט, התרבות והאקדמיה תוך קידום יוזמות חקיקה שפוגעות בחירויות הפרט, בזכויות מיעוטים, ובשוויון האזרחי. • ה"יקינתון" מהווה את אחד מהסמלים היותר בולטים של הארגון לדורותיו. הוא משלב תכנים של מורשת הקהילה ומשקף את ערכי התרבות שלה. בשנים האחרונות, מסיבות תקציביות, הוא יוצא לאור במהדורה דיגיטלית, כאשר ארבע גיליונות מתוכם יוצאים גם במהדורה מודפסת ונשלחים לבתי החברים. • מדיות דיגיטליות - עקב משבר הקורונה, הרחיב הארגון את פעולותיו הווירטואליות, כולל הרצאות ומפגשים וירטואליים. וכן במגזין יקה TV ,שעסק במגוון נושאים ארח ממיטב מרצים ומובילי הדעה בתחומם. כמו כן, אחת לשבוע מפרסם הארגון ניוזלטר מפורט המביא לשולחן החברים.ות את המירב והמיטב של האירועים והפעולות של הארגון והסניפים ואנו ממשיכים להיות פעילים ונוכחים בדפי הפייסבוק של הארגון וברשתות החברתיות. לצד זה, השקנו אתר אינטרנט עדכני ומאיר עיניים. קשרים עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה בקדנציה הנוכחית העמקנו את הדיאלוג עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה. זאת, על בסיס ההכרה המשותפת בחשיבות שמירת המורשת הייקית והסיפור הייקי. גם הם רואים בהיסטוריה של היהדות דוברת הגרמנית, ערך לא רק עבור הקהל הישראלי, אלא גם עבור הציבור דובר הגרמנית בארצותיהם. זה המקום להודות בשמי ובשם עמיתי לנשיאות, ליהושע שפיר, חבר נשיאות הארגון ויו"ר ועד סניף תל-אביב על פעולתו המבורכת ורבת השנים בשמירת הקשר הרציף והקבוע עם נושאי התפקידים המרכזיים בשגרירויות. קשרים אלה מהווים את הבסיס לדיאלוג הפורה שאנו מקיימים עם השגרירים ואנשי הצוות שלהם. קשר זה זכה להכרה והערכה גם על ידי ממשלת גרמניה, ובמהלך הקדנציה הוענק ליהושע שפיר אות מיוחד מטעם נשיא גרמניה על תרומתו יוצאת הדופן, לקשרים שבין הארגון לבין שגרירות גרמניה. שינויים בחלוקת התפקידים וחילופין של מרבית צוות הארגון הקדנציה הנוכחית עמדה בסימן שינויים בחלוקת התפקידים בארגון ובחילופין של מרבית צוות הארגון. התוצאה: קיצור קווי הניהול מחד גיסא וטיוב העבודה מאידך גיסא. במהלך הקדנציה הנוכחית התחלפה מרביתו של צוות הארגון. דבר שהכביד על ההתנהלות של הארגון אך גם אפשר ריענון, תנופה והתחדשות. נבחרה מנהלת חדשה - ליאורה שוהם פיטרס, הפועלת ללא ליאות לבנות ולייצב את צוות הארגון. על השינויים האחרים בשדרת הניהול של הארגון תוכלו לקרוא נוסח המלא המופיע באתר הארגון. הסדרה מחודשת של יחסי הגומלין בין הארגון הארצי לבין ארגון פסגות כרמל לארגון הארצי ולפסגות כרמל (לשעבר סניף חיפה/ ארגון חיפה) מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה, זאת חרף המחלוקות ההיסטוריות. מסורת זאת מושתתת על ההכרה המשותפת שמדובר על קהילה אחת של ייקים וצאצאיהם הפרושה בכל רחבי הארץ ולה מכנה משותף נרחב. נכון להיום הקהילה מיוצגת על ידי שני ארגונים. הכוונה היא שחברי הקהילה, באשר הם, יקבלו את השירות המירבי והמיטבי ושהם "ירוויחו" מכך שיש שני ארגונים ולא יפגעו מכך. בשנת 2019) בשלהי הקדנציה הקודמת) נחתם הסכם בין הארגון הארצי לבין ארגון החיפאי שבו הוסכם על מהות יחסי הגומלין וכפועל יוצא השירותים שיינתנו על ידי הארגון הארצי והסכום הכספי שיועבר מהארגון החיפאי לארגון הארצי בגין מתן השירותים האמורים. כמו כן, הוסכם

שבמתן התראה של שנה מראש ניתן לבטל/לשנות את ההסכם. באוגוסט 2022 קיבל הארגון מכתב מארגון פסגות הכרמל שבו התבשרנו שארגון פסגות הכרמל החליט לבטל את ההסכם ושההחלטה תיכנס לתוקפה מאוגוסט 2023 . נשיאות הארגון ניהלה מספר דיונים בנושא. כמו כן, התקיימה פגישה בין יו"ר הנהלת פסגות כרמל לביני. התהליך טרם הושלם ואנו תקווה שבכוחות משותפים נמצא את הדרך להסדיר את היחסים ואף להעמיקם לתועלת כלל חברי הקהילה בלי קשר לכתובתם הגיאוגרפית העכשווית. סיכום ותודות בשם חברי לנשיאות ובשמי אני מודה לצירי הוועידה ולמתנדבים המעשירים את עבודת הארגון, הסניפים ובתי ההורים. תודות מאליפות לפעילים - נבחרים ומתנדבים, המסיימים השנה את פעילותם; הארגון יזדקק להם גם להבא בעצה ובמעשה. ברכתנו לחברים ה'חדשים' שיחלו השנה במילוי תפקידיהם בוועדות ובגופים השלובים, ולאלה שייכנסו לתפקידיהם אחרי הוועידה. ולבסוף, חובה נעימה לי לציין לשבח ולהודות בשמי ובשם כולנו למנהלת הארגון ליאורה שוהם פיטרס ולצוות הארגון הנפלא שלמרות הטלטלות והשינויים פעלתם/ן במקצועיות, מסירות ואחריות. אני תקווה שגם בקדנציה הבאה ימשיך הארגון לפעול ביחד עם ארגונים נוספים של החברה האזרחית, למען סולידריות חברתית ואיחוי הקרעים בחברה הישראלית. למען חברה נאורה, פתוחה, צודקת ובליברלית ברוחם של הרצל והאבות המייסדים. אנו מתכנסים בתום הקדנציה הנוכחית של מוסדות הארגון, ואחרי השלמת יישום תכנית העבודה לשנים 2023-2019 .בקדנציה הנוכחית פעלנו בצל מגפת הקורונה והגבלות על ההתכנסות שכפו על כולנו בידוד חברתי מכביד ומעיק. מצד שני, למדנו להפיק תועלת ואף ליהנות משפע ההרצאות והפעילויות שהועברו אלינו בזום. הארגון התאים את פעילותו למציאות וזאת, לצד תכנון וביצוע אירועים משמעותיים לציון 90 שנה לארגון. • בתקופה האחרונה חווינו משבר חברתי עמוק הנוגע בזהותה של מדינת ישראל וככזה הוא פוגש את כולנו. המשבר מלווה בסערה ציבורית, בשיח סוער ומתלהם באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובהפגנות שטרם ידענו כמותן במדינה. המשבר פרץ כתוצאה מפעולות החקיקה המואצות שתכליתן לערער על יסודות הדמוקרטיה של המדינה. הארגון, בהסתמך על ערכי הליבה העומדים בבסיס הקמתו לפני 90 שנה, נוקט עמדה כנגד הניסיונות לשנות את אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 7 בדיווח שלפניכם רכזתי את עקרי הנושאים והתחומים בהם עסק הארגון בקדנציה החולפת: מעבר המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית מתפן למוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה. את תמיכתה הברוכה וארוכת השנים • משפחת וורטהיימר החליטה להפסיק במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן. הארגון, כ"בעל עניין" נרתם לסייע בהובלת מהלך שיבטיח משכן הולם עבור אוספי המוזיאון והארכיון העשיר. משכן שיעמוד באמות המידה המתבקשות ע"פ חוק המוזיאונים. מבין האופציות שנבחנו נבחרה אוניברסיטת חיפה, בשילוב קרן הכט ומוזיאון הכט. השילוב בין המסמכים ההיסטוריים העשירים והחומרים הוויזואליים של ארכיון היהדות הדוברת גרמנית, ושילובם כחומר מחקר תחת כנפיו של המרכז האוניברסיטאי ללימודים גרמניים ואירופיים באוניברסיטת חיפה, מבטיחים נגישות לחוקרים ולמתעניינים גם לטווח הארוך וכן הבטיחו את האפשרות לגיוס משאבים עבור פיתוח מתמיד של המוזיאון. • הנהלת אוניברסיטת חיפה התנתה את קבלת המוזיאון בכך שהמשאבים הנדרשים לאחסונו ולהקמתו מחדש וכן לתחזוקה השוטפת שלו לשנים הקרובות, יגויסו ממקורות חוץ אוניברסיטאיים, כך שהוא לא יהווה נטל על התקציב השוטף של האוניברסיטה. ואכן הצלחנו במשימה המורכבת של גיוס כספים למימוש התנאי הזה. כולנו תקווה שבמהלך השנים - 2024 /2023 יושלמו המהלכים והמוזיאון יפתח במשכנו החדש במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה. • גם בקדנציה הנוכחית ליווינו את פעולות הפיתוח של חברת מעונות הורים (חמ"ה), המתמודדת בהצלחה עם המשבר העובר על שוק הדיור המוגן, שהוא תולדה של משבר הקורונה. זאת, בזכות שמירה על רמת שירות גבוהה ובשילוב נכון של היסודות החברתיים והכלכליים העומדים בבסיס החברה. כולנו מאחלים לחמ"ה המשך הצלחה. כאות תמיכה והערכה אישרה נשיאות הארגון להעביר לחמ"ה סך של 1 מיליון₪ כמענק שתכליתו לסייע לבית ההורים ע"ש אניטה מילר כהן להפוך לבית הורים תומך. • פעלנו להגברת זיקות הגומלין בין מנהלי ועובדי חמ"ה לבין מנהלי ועובדי הארגון מתוך מטרה להביא למודעות חברי הארגון והקהילה את האפשרות להצטרף לאחד הבתים. לצד זה, להביא את מודעות הארגון ודיירי הבתים ובני משפחותיהם מתוך מטרה - לאפשר להם להצטרף כחברים לארגון. • פעלנו למימוש האתגרים "התאמת יעדי הארגון לרוח הזמן" ו"גיוס דורות ההמשך לצד הרחבת מעגל הפעילים", אותם אימצנו כחלק ממדיניות הארגון. עשינו זאת במגוון אמצעים: צרפנו חברים חדשים לוועדות השונות במעמד של משקיפים, כולל לנשיאות הארגון. יצאנו במבצע בו חבר/ת ארגון יכול לצרף בן/בת לארגון למשך שנה, ללא עלות. יצרנו במה להצגת עבודות הקשורות במורשת הייקית לצאצאי הקהילה. כמו כן, העמקנו את הפעילות/הקשרים עם המילגאים/ות, בהם אנו רואים את העתודה לחברות בארגון. • הקמנו את "פורום צאצאי הייקים" - שבראשו עומדת נאוה מיכאל צברי. תכליתו לרתום לפעילות במוסדות הארגון את דור ההמשך. • כחלק מהמאמץ לרתום ולהכשיר את דורות ההמשך לפעילות במוסדות הארגון קיימנו קורס דירקטורים בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. בקורס השתתפו כ-20 איש/ה רובם בני דורות ההמשך. הקורס נרשם כהצלחה וכפועל יוצא ממנו הגישו חלק מהמשתתפים/ות מועמדות לבחירות הנוכחיות למוסדות הארגון. • נשיאות הארגון יזמה מהלך שמטרתו להבטיח את ייעוד נכסי חמ"ה ונכסי הארגון לטובת קהילת הייקים וצאצאיהם למקרה שהארגון ו/או חמ"ה יפסיקו לפעול. • הנשיאות הקימה ועדה אד-הוק, שמלווה את המהלך. חברי הוועדה והיועמ"שים המליצו לנשיאות על יצירת הקדש שאליו יועברו הנכסים. הנשיאות אישרה את ההמלצה ואת מטרות ההקדש. • ההקדש ימשיך לקיים את הפעילויות רבות השנים של ארגון ושל חברת מעונות הורים, לרבות פעילויות המפעל לעזרה הדדית, לרווחת הקהילה ובתי ההורים וכן את הפעולות לשימור המורשת והערכים של קהילת יוצאי מרכז אירופה וצאצאיהם לדורות הבאים. נושאים חברתיים קהילתיים • העמקנו את הטיפול בנזקקי הקהילה בכלל ובניצולי שואה ובנפגעי הנאצים בפרט. נציין בסיפוק שהדבר הושג במידה רבה הודות לעבודתם הברוכה של חברי ועדת המפעל לעזרה הדדית, שהיא ועדת משנה של הנשיאות ושל יו"ר ועדת התמיכות. • הרחבנו את מעגל הנתמכים וסייענו לרבים מחברי הקהילה במיצוי זכויות מול הרשויות בארץ ובחו"ל. נציין שהדבר הושג במידה רבה הודות ליזמה הבלתי נלאית של חברנו היקר ערן בן יוסף אליהו ז"ל, שלצערנו העמוק הלך לעולמו באחרונה. • מפעל המלגות ממשיך לשגשג. בכל שנה נבחרים כ-30 מלגאים שעמדו בקריטריונים. מפעל המלגות המשיך בפעילותו המבורכת ואף העמיק את הקשר בין המלגאים לארגון. בקדנציה הנוכחית נעשו פעולות שתכליתן להגביר את הקשר והזיקה שבין המלגאים בעבר ובהווה למורשת הייקית שלהם ולארגון. • נציין את הקשרים ההדוקים עם מכון ליאו-בק ומכון משואה ואת חיזוק הקשר עם בית טרזין, מוזיאון "אנו" וכיו"ב. ובמיוחד את האירועים השנתיים לציון "פוגרום נובמבר". השנה האירוע התקיים בבית טרזין. נושאי מורשת ותרבות • בקדנציה הנוכחית ציינו בסדרת ימי עיון ופעילויות 90 שנה להקמת הארגון ו-80 שנה להקמת המפעל לעזרה הדדית. עם מכון ליאו-בק אנו שותפים לצורך לשמור על הרלוונטיות והאקטואליות של נכסי הרוח של היהדות הדוברת גרמנית ומורשתה. השותפות עם המכון באה לידי ביטוי בין השאר בסדרת המפגשים לציון 1700 שנה ליהדות גרמניה. • נמשכת הפעילות התרבותית בכנסים, אירועים וסיורים ובתחומי פעולה נוספים. לציון מיוחד ראויות הפעילויות המבורכות בנושאי מורשת הנעשות ביוזמת הסניפים וכן הפעולות המשותפות עם ארגונים בעלי עניין משותף, בהם כאמור, מכון לאו-בק, עיל"ם האגודה הגנאלוגית, בית שלום עליכם, פסטיבל מספרי סיפורים, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון אנו, אוניברסיטת חיפה וכיו"ב. • חידשנו את הקשר עם "תיאטרון העם" בניהולו של יוסי אלפי, מפיק פסטיבל מספרי סיפורים. העלנו במשותף עם ארגון יוצאי תימן ערב מספרי סיפורים "ייקים ותימנים - סיפור אהבה". תקשורת ועניין ציבורי הארגון התמיד לנקוט עמדה בנושאים ערכיים וחברתיים הקשורים למרחב הציבורי הישראלי. דווקא בתקופה הנוכחית שאנו חווים משבר זהות עמוק בחברה יש מקום שנצביע על הניסיונות לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ובעקרון הפרדת הרשויות, עלינו כארגון לנקוט עמדה ולהשפיע על השיח הציבורי. זה חלק מהמורשת שהביאו אבותינו ואנחנו, ממשיכי דרכם ויכולים להפיח בהם תוקף מחודש. זה חלק מתפקידנו בחברה כארגון המבוסס על הערכים הליברליים של הציונות ההרצליאנית. ואכן אנו פועלים בכיוון כדי להשמיע קולנו בנושאים מהותיים המשתקפים בתקשורת הציבורית, וברחוב הישראלי, כתגובה למשבר הנוכחי הפוקד אותנו מחה הארגון בפומבי פעמיים. בינואר 2023 - יצאנו בקריאה המתריעה כי הדמוקרטיה בסכנה. ומרס 2023 בקריאה משותפת עם מכון ליאו בק ובית שלום עליכם, המתריעה על הסכנה המוחשית הניצבת לפתחנו על שינוי אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעצם המהלכים המתוכננים לקעקע את עקרונות הפרדת הרשויות, להחליש את מערכות המשפט, התרבות והאקדמיה תוך קידום יוזמות חקיקה שפוגעות בחירויות הפרט, בזכויות מיעוטים, ובשוויון האזרחי. • ה"יקינתון" מהווה את אחד מהסמלים היותר בולטים של הארגון לדורותיו. הוא משלב תכנים של מורשת הקהילה ומשקף את ערכי התרבות שלה. בשנים האחרונות, מסיבות תקציביות, הוא יוצא לאור במהדורה דיגיטלית, כאשר ארבע גיליונות מתוכם יוצאים גם במהדורה מודפסת ונשלחים לבתי החברים. • מדיות דיגיטליות - עקב משבר הקורונה, הרחיב הארגון את פעולותיו הווירטואליות, כולל הרצאות ומפגשים וירטואליים. וכן במגזין יקה TV ,שעסק במגוון נושאים ארח ממיטב מרצים ומובילי הדעה בתחומם. כמו כן, אחת לשבוע מפרסם הארגון ניוזלטר מפורט המביא לשולחן החברים.ות את המירב והמיטב של האירועים והפעולות של הארגון והסניפים ואנו ממשיכים להיות פעילים ונוכחים בדפי הפייסבוק של הארגון וברשתות החברתיות. לצד זה, השקנו אתר אינטרנט עדכני ומאיר עיניים. קשרים עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה בקדנציה הנוכחית העמקנו את הדיאלוג עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה. זאת, על בסיס ההכרה המשותפת בחשיבות שמירת המורשת הייקית והסיפור הייקי. גם הם רואים בהיסטוריה של היהדות דוברת הגרמנית, ערך לא רק עבור הקהל הישראלי, אלא גם עבור הציבור דובר הגרמנית בארצותיהם. זה המקום להודות בשמי ובשם עמיתי לנשיאות, ליהושע שפיר, חבר נשיאות הארגון ויו"ר ועד סניף תל-אביב על פעולתו המבורכת ורבת השנים בשמירת הקשר הרציף והקבוע עם נושאי התפקידים המרכזיים בשגרירויות. קשרים אלה מהווים את הבסיס לדיאלוג הפורה שאנו מקיימים עם השגרירים ואנשי הצוות שלהם. קשר זה זכה להכרה והערכה גם על ידי ממשלת גרמניה, ובמהלך הקדנציה הוענק ליהושע שפיר אות מיוחד מטעם נשיא גרמניה על תרומתו יוצאת הדופן, לקשרים שבין הארגון לבין שגרירות גרמניה. שינויים בחלוקת התפקידים וחילופין של מרבית צוות הארגון הקדנציה הנוכחית עמדה בסימן שינויים בחלוקת התפקידים בארגון ובחילופין של מרבית צוות הארגון. התוצאה: קיצור קווי הניהול מחד גיסא וטיוב העבודה מאידך גיסא. במהלך הקדנציה הנוכחית התחלפה מרביתו של צוות הארגון. דבר שהכביד על ההתנהלות של הארגון אך גם אפשר ריענון, תנופה והתחדשות. נבחרה מנהלת חדשה - ליאורה שוהם פיטרס, הפועלת ללא ליאות לבנות ולייצב את צוות הארגון. על השינויים האחרים בשדרת הניהול של הארגון תוכלו לקרוא נוסח המלא המופיע באתר הארגון. הסדרה מחודשת של יחסי הגומלין בין הארגון הארצי לבין ארגון פסגות כרמל לארגון הארצי ולפסגות כרמל (לשעבר סניף חיפה/ ארגון חיפה) מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה, זאת חרף המחלוקות ההיסטוריות. מסורת זאת מושתתת על ההכרה המשותפת שמדובר על קהילה אחת של ייקים וצאצאיהם הפרושה בכל רחבי הארץ ולה מכנה משותף נרחב. נכון להיום הקהילה מיוצגת על ידי שני ארגונים. הכוונה היא שחברי הקהילה, באשר הם, יקבלו את השירות המירבי והמיטבי ושהם "ירוויחו" מכך שיש שני ארגונים ולא יפגעו מכך. בשנת 2019) בשלהי הקדנציה הקודמת) נחתם הסכם בין הארגון הארצי לבין ארגון החיפאי שבו הוסכם על מהות יחסי הגומלין וכפועל יוצא השירותים שיינתנו על ידי הארגון הארצי והסכום הכספי שיועבר מהארגון החיפאי לארגון הארצי בגין מתן השירותים האמורים. כמו כן, הוסכם עזרה הדדית, לרווחת הקהילה ובתי ההורים וכן את הפעולות לשימור המורשת והערכים של הקהילה

שבמתן התראה של שנה מראש ניתן לבטל/לשנות את ההסכם. באוגוסט 2022 קיבל הארגון מכתב מארגון פסגות הכרמל שבו התבשרנו שארגון פסגות הכרמל החליט לבטל את ההסכם ושההחלטה תיכנס לתוקפה מאוגוסט 2023 . נשיאות הארגון ניהלה מספר דיונים בנושא. כמו כן, התקיימה פגישה בין יו"ר הנהלת פסגות כרמל לביני. התהליך טרם הושלם ואנו תקווה שבכוחות משותפים נמצא את הדרך להסדיר את היחסים ואף להעמיקם לתועלת כלל חברי הקהילה בלי קשר לכתובתם הגיאוגרפית העכשווית. סיכום ותודות בשם חברי לנשיאות ובשמי אני מודה לצירי הוועידה ולמתנדבים המעשירים את עבודת הארגון, הסניפים ובתי ההורים. תודות מאליפות לפעילים - נבחרים ומתנדבים, המסיימים השנה את פעילותם; הארגון יזדקק להם גם להבא בעצה ובמעשה. ברכתנו לחברים ה'חדשים' שיחלו השנה במילוי תפקידיהם בוועדות ובגופים השלובים, ולאלה שייכנסו לתפקידיהם אחרי הוועידה. ולבסוף, חובה נעימה לי לציין לשבח ולהודות בשמי ובשם כולנו למנהלת הארגון ליאורה שוהם פיטרס ולצוות הארגון הנפלא שלמרות הטלטלות והשינויים פעלתם/ן במקצועיות, מסירות ואחריות. אני תקווה שגם בקדנציה הבאה ימשיך הארגון לפעול ביחד עם ארגונים נוספים של החברה האזרחית, למען סולידריות חברתית ואיחוי הקרעים בחברה הישראלית. למען חברה נאורה, פתוחה, צודקת ובליברלית ברוחם של הרצל והאבות המייסדים. אנו מתכנסים בתום הקדנציה הנוכחית של מוסדות הארגון, ואחרי השלמת יישום תכנית העבודה לשנים 2023-2019 .בקדנציה הנוכחית פעלנו בצל מגפת הקורונה והגבלות על ההתכנסות שכפו על כולנו בידוד חברתי מכביד ומעיק. מצד שני, למדנו להפיק תועלת ואף ליהנות משפע ההרצאות והפעילויות שהועברו אלינו בזום. הארגון התאים את פעילותו למציאות וזאת, לצד תכנון וביצוע אירועים משמעותיים לציון 90 שנה לארגון. • בתקופה האחרונה חווינו משבר חברתי עמוק הנוגע בזהותה של מדינת ישראל וככזה הוא פוגש את כולנו. המשבר מלווה בסערה ציבורית, בשיח סוער ומתלהם באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובהפגנות שטרם ידענו כמותן במדינה. המשבר פרץ כתוצאה מפעולות החקיקה המואצות שתכליתן לערער על יסודות הדמוקרטיה של המדינה. הארגון, בהסתמך על ערכי הליבה העומדים בבסיס הקמתו לפני 90 שנה, נוקט עמדה כנגד הניסיונות לשנות את אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 8 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה בדיווח שלפניכם רכזתי את עקרי הנושאים והתחומים בהם עסק הארגון בקדנציה החולפת: מעבר המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית מתפן למוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה. את תמיכתה הברוכה וארוכת השנים • משפחת וורטהיימר החליטה להפסיק במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן. הארגון, כ"בעל עניין" נרתם לסייע בהובלת מהלך שיבטיח משכן הולם עבור אוספי המוזיאון והארכיון העשיר. משכן שיעמוד באמות המידה המתבקשות ע"פ חוק המוזיאונים. מבין האופציות שנבחנו נבחרה אוניברסיטת חיפה, בשילוב קרן הכט ומוזיאון הכט. השילוב בין המסמכים ההיסטוריים העשירים והחומרים הוויזואליים של ארכיון היהדות הדוברת גרמנית, ושילובם כחומר מחקר תחת כנפיו של המרכז האוניברסיטאי ללימודים גרמניים ואירופיים באוניברסיטת חיפה, מבטיחים נגישות לחוקרים ולמתעניינים גם לטווח הארוך וכן הבטיחו את האפשרות לגיוס משאבים עבור פיתוח מתמיד של המוזיאון. • הנהלת אוניברסיטת חיפה התנתה את קבלת המוזיאון בכך שהמשאבים הנדרשים לאחסונו ולהקמתו מחדש וכן לתחזוקה השוטפת שלו לשנים הקרובות, יגויסו ממקורות חוץ אוניברסיטאיים, כך שהוא לא יהווה נטל על התקציב השוטף של האוניברסיטה. ואכן הצלחנו במשימה המורכבת של גיוס כספים למימוש התנאי הזה. כולנו תקווה שבמהלך השנים - 2024 /2023 יושלמו המהלכים והמוזיאון יפתח במשכנו החדש במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה. • גם בקדנציה הנוכחית ליווינו את פעולות הפיתוח של חברת מעונות הורים (חמ"ה), המתמודדת בהצלחה עם המשבר העובר על שוק הדיור המוגן, שהוא תולדה של משבר הקורונה. זאת, בזכות שמירה על רמת שירות גבוהה ובשילוב נכון של היסודות החברתיים והכלכליים העומדים בבסיס החברה. כולנו מאחלים לחמ"ה המשך הצלחה. כאות תמיכה והערכה אישרה נשיאות הארגון להעביר לחמ"ה סך של 1 מיליון₪ כמענק שתכליתו לסייע לבית ההורים ע"ש אניטה מילר כהן להפוך לבית הורים תומך. • פעלנו להגברת זיקות הגומלין בין מנהלי ועובדי חמ"ה לבין מנהלי ועובדי הארגון מתוך מטרה להביא למודעות חברי הארגון והקהילה את האפשרות להצטרף לאחד הבתים. לצד זה, להביא את מודעות הארגון ודיירי הבתים ובני משפחותיהם מתוך מטרה - לאפשר להם להצטרף כחברים לארגון. • פעלנו למימוש האתגרים "התאמת יעדי הארגון לרוח הזמן" ו"גיוס דורות ההמשך לצד הרחבת מעגל הפעילים", אותם אימצנו כחלק ממדיניות הארגון. עשינו זאת במגוון אמצעים: צרפנו חברים חדשים לוועדות השונות במעמד של משקיפים, כולל לנשיאות הארגון. יצאנו במבצע בו חבר/ת ארגון יכול לצרף בן/בת לארגון למשך שנה, ללא עלות. יצרנו במה להצגת עבודות הקשורות במורשת הייקית לצאצאי הקהילה. כמו כן, העמקנו את הפעילות/הקשרים עם המילגאים/ות, בהם אנו רואים את העתודה לחברות בארגון. • הקמנו את "פורום צאצאי הייקים" - שבראשו עומדת נאוה מיכאל צברי. תכליתו לרתום לפעילות במוסדות הארגון את דור ההמשך. • כחלק מהמאמץ לרתום ולהכשיר את דורות ההמשך לפעילות במוסדות הארגון קיימנו קורס דירקטורים בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. בקורס השתתפו כ-20 איש/ה רובם בני דורות ההמשך. הקורס נרשם כהצלחה וכפועל יוצא ממנו הגישו חלק מהמשתתפים/ות מועמדות לבחירות הנוכחיות למוסדות הארגון. • נשיאות הארגון יזמה מהלך שמטרתו להבטיח את ייעוד נכסי חמ"ה ונכסי הארגון לטובת קהילת הייקים וצאצאיהם למקרה שהארגון ו/או חמ"ה יפסיקו לפעול. • הנשיאות הקימה ועדה אד-הוק, שמלווה את המהלך. חברי הוועדה והיועמ"שים המליצו לנשיאות על יצירת הקדש שאליו יועברו הנכסים. הנשיאות אישרה את ההמלצה ואת מטרות ההקדש. • ההקדש ימשיך לקיים את הפעילויות רבות השנים של ארגון ושל חברת מעונות הורים, לרבות פעילויות המפעל לעזרה הדדית, לרווחת הקהילה ובתי ההורים וכן את הפעולות לשימור המורשת והערכים של קהילת יוצאי מרכז אירופה וצאצאיהם לדורות הבאים. נושאים חברתיים קהילתיים • העמקנו את הטיפול בנזקקי הקהילה בכלל ובניצולי שואה ובנפגעי הנאצים בפרט. נציין בסיפוק שהדבר הושג במידה רבה הודות לעבודתם הברוכה של חברי ועדת המפעל לעזרה הדדית, שהיא ועדת משנה של הנשיאות ושל יו"ר ועדת התמיכות. • הרחבנו את מעגל הנתמכים וסייענו לרבים מחברי הקהילה במיצוי זכויות מול הרשויות בארץ ובחו"ל. נציין שהדבר הושג במידה רבה הודות ליזמה הבלתי נלאית של חברנו היקר ערן בן יוסף אליהו ז"ל, שלצערנו העמוק הלך לעולמו באחרונה. • מפעל המלגות ממשיך לשגשג. בכל שנה נבחרים כ-30 מלגאים שעמדו בקריטריונים. מפעל המלגות המשיך בפעילותו המבורכת ואף העמיק את הקשר בין המלגאים לארגון. בקדנציה הנוכחית נעשו פעולות שתכליתן להגביר את הקשר והזיקה שבין המלגאים בעבר ובהווה למורשת הייקית שלהם ולארגון. • נציין את הקשרים ההדוקים עם מכון ליאו-בק ומכון משואה ואת חיזוק הקשר עם בית טרזין, מוזיאון "אנו" וכיו"ב. ובמיוחד את האירועים השנתיים לציון "פוגרום נובמבר". השנה האירוע התקיים בבית טרזין. נושאי מורשת ותרבות • בקדנציה הנוכחית ציינו בסדרת ימי עיון ופעילויות 90 שנה להקמת הארגון ו-80 שנה להקמת המפעל לעזרה הדדית. עם מכון ליאו-בק אנו שותפים לצורך לשמור על הרלוונטיות והאקטואליות של נכסי הרוח של היהדות הדוברת גרמנית ומורשתה. השותפות עם המכון באה לידי ביטוי בין השאר בסדרת המפגשים לציון 1700 שנה ליהדות גרמניה. • נמשכת הפעילות התרבותית בכנסים, אירועים וסיורים ובתחומי פעולה נוספים. לציון מיוחד ראויות הפעילויות המבורכות בנושאי מורשת הנעשות ביוזמת הסניפים וכן הפעולות המשותפות עם ארגונים בעלי עניין משותף, בהם כאמור, מכון לאו-בק, עיל"ם האגודה הגנאלוגית, בית שלום עליכם, פסטיבל מספרי סיפורים, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון אנו, אוניברסיטת חיפה וכיו"ב. • חידשנו את הקשר עם "תיאטרון העם" בניהולו של יוסי אלפי, מפיק פסטיבל מספרי סיפורים. העלנו במשותף עם ארגון יוצאי תימן ערב מספרי סיפורים "ייקים ותימנים - סיפור אהבה". תקשורת ועניין ציבורי הארגון התמיד לנקוט עמדה בנושאים ערכיים וחברתיים הקשורים למרחב הציבורי הישראלי. דווקא בתקופה הנוכחית שאנו חווים משבר זהות עמוק בחברה יש מקום שנצביע על הניסיונות לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ובעקרון הפרדת הרשויות, עלינו כארגון לנקוט עמדה ולהשפיע על השיח הציבורי. זה חלק מהמורשת שהביאו אבותינו ואנחנו, ממשיכי דרכם ויכולים להפיח בהם תוקף מחודש. זה חלק מתפקידנו בחברה כארגון המבוסס על הערכים הליברליים של הציונות ההרצליאנית. ואכן אנו פועלים בכיוון כדי להשמיע קולנו בנושאים מהותיים המשתקפים בתקשורת הציבורית, וברחוב הישראלי, כתגובה למשבר הנוכחי הפוקד אותנו מחה הארגון בפומבי פעמיים. בינואר 2023 - יצאנו בקריאה המתריעה כי הדמוקרטיה בסכנה. ומרס 2023 בקריאה משותפת עם מכון ליאו בק ובית שלום עליכם, המתריעה על הסכנה המוחשית הניצבת לפתחנו על שינוי אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעצם המהלכים המתוכננים לקעקע את עקרונות הפרדת הרשויות, להחליש את מערכות המשפט, התרבות והאקדמיה תוך קידום יוזמות חקיקה שפוגעות בחירויות הפרט, בזכויות מיעוטים, ובשוויון האזרחי. • ה"יקינתון" מהווה את אחד מהסמלים היותר בולטים של הארגון לדורותיו. הוא משלב תכנים של מורשת הקהילה ומשקף את ערכי התרבות שלה. בשנים האחרונות, מסיבות תקציביות, הוא יוצא לאור במהדורה דיגיטלית, כאשר ארבע גיליונות מתוכם יוצאים גם במהדורה מודפסת ונשלחים לבתי החברים. • מדיות דיגיטליות - עקב משבר הקורונה, הרחיב הארגון את פעולותיו הווירטואליות, כולל הרצאות ומפגשים וירטואליים. וכן במגזין יקה TV ,שעסק במגוון נושאים ארח ממיטב מרצים ומובילי הדעה בתחומם. כמו כן, אחת לשבוע מפרסם הארגון ניוזלטר מפורט המביא לשולחן החברים.ות את המירב והמיטב של האירועים והפעולות של הארגון והסניפים ואנו ממשיכים להיות פעילים ונוכחים בדפי הפייסבוק של הארגון וברשתות החברתיות. לצד זה, השקנו אתר אינטרנט עדכני ומאיר עיניים. קשרים עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה בקדנציה הנוכחית העמקנו את הדיאלוג עם שגרירויות גרמניה ואוסטריה. זאת, על בסיס ההכרה המשותפת בחשיבות שמירת המורשת הייקית והסיפור הייקי. גם הם רואים בהיסטוריה של היהדות דוברת הגרמנית, ערך לא רק עבור הקהל הישראלי, אלא גם עבור הציבור דובר הגרמנית בארצותיהם. זה המקום להודות בשמי ובשם עמיתי לנשיאות, ליהושע שפיר, חבר נשיאות הארגון ויו"ר ועד סניף תל-אביב על פעולתו המבורכת ורבת השנים בשמירת הקשר הרציף והקבוע עם נושאי התפקידים המרכזיים בשגרירויות. קשרים אלה מהווים את הבסיס לדיאלוג הפורה שאנו מקיימים עם השגרירים ואנשי הצוות שלהם. קשר זה זכה להכרה והערכה גם על ידי ממשלת גרמניה, ובמהלך הקדנציה הוענק ליהושע שפיר אות מיוחד מטעם נשיא גרמניה על תרומתו יוצאת הדופן, לקשרים שבין הארגון לבין שגרירות גרמניה. שינויים בחלוקת התפקידים וחילופין של מרבית צוות הארגון הקדנציה הנוכחית עמדה בסימן שינויים בחלוקת התפקידים בארגון ובחילופין של מרבית צוות הארגון. התוצאה: קיצור קווי הניהול מחד גיסא וטיוב העבודה מאידך גיסא. במהלך הקדנציה הנוכחית התחלפה מרביתו של צוות הארגון. דבר שהכביד על ההתנהלות של הארגון אך גם אפשר ריענון, תנופה והתחדשות. נבחרה מנהלת חדשה - ליאורה שוהם פיטרס, הפועלת ללא ליאות לבנות ולייצב את צוות הארגון. על השינויים האחרים בשדרת הניהול של הארגון תוכלו לקרוא נוסח המלא המופיע באתר הארגון. הסדרה מחודשת של יחסי הגומלין בין הארגון הארצי לבין ארגון פסגות כרמל לארגון הארצי ולפסגות כרמל (לשעבר סניף חיפה/ ארגון חיפה) מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה, זאת חרף המחלוקות ההיסטוריות. מסורת זאת מושתתת על ההכרה המשותפת שמדובר על קהילה אחת של ייקים וצאצאיהם הפרושה בכל רחבי הארץ ולה מכנה משותף נרחב. נכון להיום הקהילה מיוצגת על ידי שני ארגונים. הכוונה היא שחברי הקהילה, באשר הם, יקבלו את השירות המירבי והמיטבי ושהם "ירוויחו" מכך שיש שני ארגונים ולא יפגעו מכך. בשנת 2019) בשלהי הקדנציה הקודמת) נחתם הסכם בין הארגון הארצי לבין ארגון החיפאי שבו הוסכם על מהות יחסי הגומלין וכפועל יוצא השירותים שיינתנו על ידי הארגון הארצי והסכום הכספי שיועבר מהארגון החיפאי לארגון הארצי בגין מתן השירותים האמורים. כמו כן, הוסכם סייענו לרבים מחברי הקהילה במיצוי זכויות מול הרשויות בארץ ובחו"ל.

חברי הנשיאות של הארגון מכהנים בתפקיד חשוב אשר מהווה את התשתית המרכזית של הארגון והינם מובילים/ות את החזון והדרך לשנים הקרובות. אני קוראת לחברי הארגון בעלי זכות ההצבעה (צירים), לקחת חלק בחגיגה הדמוקרטית ויחד עם המועמדים, להשמיע את קולם ולהתוות את הדרך אליה הארגון יצעד, יפעל וישמר את המורשת הייקית החשובה לכולנו. באחרונה עבר הארגון תמורות ועכשיו מוטלת עלינו האחריות להגדיר את הכוון שבו יצעד הארגון וימשיך להתפתח. בשנים הקרובות עומדים לפתחנו אתגרים רבים ומגוונים וכולנו מגוייסים על מנת להמשיך ולהיות קהילה חמה ותומכת. במקביל, הארגון ממשיך לפעול למען צירוף דור ההמשך והצאצאים לשורות המתנדבים. אנו מפיקים אירועי תרבות, קורסים מקצועיים המותאמים למגוון גילאים ואירועי דגל המשמרים את המסורת הייקית. לאחרונה ניתן לראות יותר חברים פעילים ומועמדים בני הדור הצעיר המשתלבים בצורה נפלאה עם החברים הוותיקים יותר. רוח ההתנדבות אינה פוסחת על אף דור. הרוחות המנשבות על פני הארץ רק מחזקות בעיני את הצורך בחזרה לשורשים ולחזון הדמוקרטי של בוני המדינה והאבות המייסדים. מבחינה זו הארגון הוא מגדלור המאיר את הדרך ומהווה עוגן של שפיות. פעילות הארגון היא קרקע פורייה ליצירת קהילתיות רב גילית שדובר עליה כה רבות ועזרה סוציאלית נגישה ומקצועית. העשייה היומיומית של הצוות ושיתוף הפעולה של החברים, יוצרים תשתית חשובה להמשך הדרך. אני רוצה לאחל הצלחה לכל המתמודדות והמתמודדים. ההחלטה להגיש מועמדות היא לא מובנת מאליה ודורשת מחויבות אישית להתנדב ולהעניק לקהילה. רוח ההתנדבות שאנו עדים לה בארגון מרגשת ומעוררת התפעלות. אני רואה סביבי קהילה מגובשת וחברים רבים הרוצים לתרום, לעזור ולהשפיע. הבחירה היא בידיכם. כולנו מחויבים למטרה אחת: הצלחת הארגון. אני מזמינה את כולכם להשתמש בקול שלכם בתבונה ומתוך אמונה בדרך המשותפת, בידיעה שקולכם נותן הזדמנות להשפעה אמיתית על אופי הארגון ועל הדרך אליה כולנו צועדים יחדיו. שלכם, ליאורה שוהם-פיטרס מנכ"לית ארגון יוצאי מרכז אירופה הבחירות לנשיאות הארגון סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 9 חברות וחברים יקרים, אנו עומדים בפני אחד האירועים המשמעותיים בארגון, הבחירות לנשיאות הארגון 3/7/2023 בתאריך שיתקיימו במרכז הכנסים של א"י יפה בתל אביב.

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה כתשעה עשורים חלפו מאותו יום בו ירדו אבי, וולטר מרקוביץ, אמי דורותיאה ואחי שמואל מכבש האוניה בנמל חיפה, אחרי שעלה בידם לצאת מגרמניה בעוד מועד ולהגיע לחיים חדשים בארץ ישראל. כשישה עשורים לאחר מכן, אני, ראובן מרחב, מייצג את ישראל הריבונית בדיונים בנושאים רגישים עם בכירי הממשל הגרמני, ומתדיין עם הממשלה הגרמנית במסגרות יהודיות וישראליות להשיג עבור שורדי השואה באשר הם השלמת פיצויים - מידת מה של צדק מאוחר; בכך אני פורע חוב של כבוד וזיכרון לעמי ולמשפחתי, וסוגר מעגל שנפתח באותו יום בנמל חיפה. קו ישר ורצוף הוביל אותי לתחנות חיי המעשירות והמרתקות. קו של התבוננות ולמידה לאיתורם וטיפוחם של בעלי ברית למיצוי האינטרסים המשותפים עמם, ועשייה מתמדת לביצור ביטחון המדינה. קו שאפשר לי לפעול במרחב שאנו חלק בלתי נפרד ממנו, ואשר תהליך השתלבותנו בו הונע בעמל רב במשך למעלה ממאה שנה. ואחרי כל אלה - כדי להמשיך ולחיות וליצור בו כאומה ריבונית וכבני אנוש בלי לוותר על זכויותינו - עלינו להבין את שכנינו ואת הגרים בתוכנו, שכבודם האישי הוא חגורת המגן היקרה ביותר שלהם, ולעתים היחידה. עלינו לכבד את זכויותיהם האנושיות והלאומיות, לא לנהוג כקלגסים שנואים ולהימנע מצעדים חד-צדדיים; אלה יחבלו בסיכוי להבנות עם הפלסטינים, וימוטטו את ההסכמים עם מצרים וירדן ואת הבסיס להבנה עם שאר שכנינו; עם אלה המתנגדים לעצם קיומנו כאן ושואפים להיעלמותנו 10 "תפקידו של המנהיג הוא להוביל את ההולכים אחריו מהיכן שהם נמצאים אל מקום שלא היו בו מעולם" ״מקום במרחב״ מאת ראובן מרחב, בהוצאת ידיעות ספרים, 2022" מהאזור, כמו האיראנים, נדע להתמודד כפי שעשינו עד כה. נזכור את דבריו של הנשיא טדי רוזוולט - 'דבר בשקט ושא אתך מקל גדול'. את כל אלה נעשה תוך שמירה על הריבונות ועל הביטחון הקיומי שלנו, כמדינה ריבונית ואיתנה ודמוקרטית שקמה ברוח החזון הציוני הנאור אחרי מאבק ממושך - כערובה לאי הישנות השואה ולקיומו של העם היהודי. לחמנו, יצרנו, קלטנו שורדי שואה וגלויות מכל העולם, הבאנו את דבר ארצנו הנפלאה לעולם והנפנו את דגלנו כאורחים רצויים בארבע קצוות תבל, תוך שאנו מתאוששים מהנורא באסונות שאירעו אי פעם לעם כלשהו. לכאורה יכולתי, יחד עם עמיתי לדרך, לסכם חיים מרתקים ולנוח באנחת רווחה וסיפוק על זרי דפנה דמיוניים, ולא היא. כבר עתה מתנוסס מעלינו ברמה דגל הסכנה האדום; כולנו עדים לכך, אחוזי בעתה מהיום בו יתנוסס במקומו הדגל השחור, המסמל את חורבן הבית. כבר התנסינו בחורבן הבית הראשון והשני, ולהבדיל - בחורבנה של הדמוקרטיה באירופה בימינו ובאסונות שבאו עמו. אל לנו המיט על עצמנו במו ידינו את החורבן. זכרתי תמיד את דבריו המפוכחים של כמאל ג'ומבלאט, המנהיג הדרוזי הלבנוני: "יש מקום לכולם במזרח התיכון, אולם אין מקום לכל האמביציות". על אלה אוסיף את דברו של אחד מגדולי אמני הדיפלומטיה והמדינאות של תקופתנו, הנרי קיסינג'ר: "תפקידו של המנהיג הוא להוביל את ההולכים אחריו מהיכן שהם נמצאים אל מקום שלא היו בו מעולם". ואוסיף מניסיוני: "וזכותם ואף חובתם של משרתי הציבור ו'שומרי הסף' להביא את קובעי המדיניות ואת הציבור למקומות שלא היו בהם". זכיתי לפעול במשך שנים כ'שומר סף', וללא חשש להיות מתריע בודד בשער ואף ולהביא קובעי מדיניות למחוזות אחרים. זה מקומי במרחב. הווה ועתיד מתוך הספר ‘מקום במרחב’ מאת: ראובן מרחב

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 כתשעה עשורים חלפו מאותו יום בו ירדו אבי, וולטר מרקוביץ, אמי דורותיאה ואחי שמואל מכבש האוניה בנמל חיפה, אחרי שעלה בידם לצאת מגרמניה בעוד מועד ולהגיע לחיים חדשים בארץ ישראל. כשישה עשורים לאחר מכן, אני, ראובן מרחב, מייצג את ישראל הריבונית בדיונים בנושאים רגישים עם בכירי הממשל הגרמני, ומתדיין עם הממשלה הגרמנית במסגרות יהודיות וישראליות להשיג עבור שורדי השואה באשר הם השלמת פיצויים - מידת מה של צדק מאוחר; בכך אני פורע חוב של כבוד וזיכרון לעמי ולמשפחתי, וסוגר מעגל שנפתח באותו יום בנמל חיפה. קו ישר ורצוף הוביל אותי לתחנות חיי המעשירות והמרתקות. קו של התבוננות ולמידה לאיתורם וטיפוחם של בעלי ברית למיצוי האינטרסים המשותפים עמם, ועשייה מתמדת לביצור ביטחון המדינה. קו שאפשר לי לפעול במרחב שאנו חלק בלתי נפרד ממנו, ואשר תהליך השתלבותנו בו הונע בעמל רב במשך למעלה ממאה שנה. ואחרי כל אלה - כדי להמשיך ולחיות וליצור בו כאומה ריבונית וכבני אנוש בלי לוותר על זכויותינו - עלינו להבין את שכנינו ואת הגרים בתוכנו, שכבודם האישי הוא חגורת המגן היקרה ביותר שלהם, ולעתים היחידה. עלינו לכבד את זכויותיהם האנושיות והלאומיות, לא לנהוג כקלגסים שנואים ולהימנע מצעדים חד-צדדיים; אלה יחבלו בסיכוי להבנות עם הפלסטינים, וימוטטו את ההסכמים עם מצרים וירדן ואת הבסיס להבנה עם שאר שכנינו; עם אלה המתנגדים לעצם קיומנו כאן ושואפים להיעלמותנו 11 לחמנו, יצרנו, קלטנו שורדי שואה וגלויות מכל העולם, הבאנו את דבר ארצנו הנפלאה לעולם והנפנו את דגלנו כאורחים רצויים בארבע קצוות תבל. "יש מקום לכולם במזרח התיכון, אולם אין מקום לכל האמביציות... ...זכותם ואף חובתם של משרתי הציבור ו'שומרי הסף' להביא את קובעי המדיניות ואת הציבור למקומות שלא היו בהם" מהאזור, כמו האיראנים, נדע להתמודד כפי שעשינו עד כה. נזכור את דבריו של הנשיא טדי רוזוולט - 'דבר בשקט ושא אתך מקל גדול'. את כל אלה נעשה תוך שמירה על הריבונות ועל הביטחון הקיומי שלנו, כמדינה ריבונית ואיתנה ודמוקרטית שקמה ברוח החזון הציוני הנאור אחרי מאבק ממושך - כערובה לאי הישנות השואה ולקיומו של העם היהודי. לחמנו, יצרנו, קלטנו שורדי שואה וגלויות מכל העולם, הבאנו את דבר ארצנו הנפלאה לעולם והנפנו את דגלנו כאורחים רצויים בארבע קצוות תבל, תוך שאנו מתאוששים מהנורא באסונות שאירעו אי פעם לעם כלשהו. לכאורה יכולתי, יחד עם עמיתי לדרך, לסכם חיים מרתקים ולנוח באנחת רווחה וסיפוק על זרי דפנה דמיוניים, ולא היא. כבר עתה מתנוסס מעלינו ברמה דגל הסכנה האדום; כולנו עדים לכך, אחוזי בעתה מהיום בו יתנוסס במקומו הדגל השחור, המסמל את חורבן הבית. כבר התנסינו בחורבן הבית הראשון והשני, ולהבדיל - בחורבנה של הדמוקרטיה באירופה בימינו ובאסונות שבאו עמו. אל לנו המיט על עצמנו במו ידינו את החורבן. זכרתי תמיד את דבריו המפוכחים של כמאל ג'ומבלאט, המנהיג הדרוזי הלבנוני: "יש מקום לכולם במזרח התיכון, אולם אין מקום לכל האמביציות". על אלה אוסיף את דברו של אחד מגדולי אמני הדיפלומטיה והמדינאות של תקופתנו, הנרי קיסינג'ר: "תפקידו של המנהיג הוא להוביל את ההולכים אחריו מהיכן שהם נמצאים אל מקום שלא היו בו מעולם". ואוסיף מניסיוני: "וזכותם ואף חובתם של משרתי הציבור ו'שומרי הסף' להביא את קובעי המדיניות ואת הציבור למקומות שלא היו בהם". זכיתי לפעול במשך שנים כ'שומר סף', וללא חשש להיות מתריע בודד בשער ואף ולהביא קובעי מדיניות למחוזות אחרים. זה מקומי במרחב. הווה ועתיד

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה 1 .עיצוב הדגל הלאומי ומורשתו. הצבעים הלאומיים של הארץ: כחול ולבן הסמל הלאומי: מגן-דוד דגלי הישוב העברי במרחב הארץ-ישראלי הדגל הציוני במרכז אירופה הסמל והדגל בשואה עד הקמת המדינה דגל התנועה בישוב הדגל בציון יום השואה והגבורה דגל ישראל כמתנת חופש על שרידי חומת ברלין 2 .הולדת דגל ישראל. הכרה בדגל "על המפה" העולמית קבלת הדגל והכרתו כדגל מדינת ישראל הדגל מסמן ריבונות על שטח הכרה בדגל "על המפה" העולמית הדגל במרחב היקום 3 .הנפת הדגל במרחב- השימוש בדגל. חוק הדגל והסמל – הדגל בשגרה כפר סבא והרחבת החוק בהוראת "מתקן לדגל" הדגל ביום הזיכרון לחלְ לי מערְ כות ישראל וּלחללי פעולות האיבה חגיגות יום העצמאות דגלים כאות זהות, הזדהות והשתייכות 4 .הדגל בעתות חירום (מבחר). חזיתות מדוגלות כחזית - מלחמת המפרץ הראשונה חזיתות מדוגלות כחזית - מלחמת לבנון השנייה דגל ישראל מוקרן על שער ברנדנבורג בברלין דגלים בסימן "חיסון" לחוסן בסגר הקורונה דגלי ישראל כסמל גל המחאה נגד הרפורמה / המהפכה המשפטית - 2023 5 .לדגול בתקווה. בסימן 75 שנה לעצמאות המדינה, ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ועם גל המחאה ששטף את הארץ בחודשים האחרונים נוכח החקיקה המכונה "הרפורמה המשפטית", התגייס והתייצב דגל ישראל - על ייצוגיו, משמעויותיו וסמליו - ומאות אלפי דגלים הציפו, גלים גלים, את המרחב האורבני, בארץ ובעולם, לאות אחדות, זהות ולהזדהות עם הדמוקרטיה, הציונות, הדת והלאום. באירועים של שמחה ועצב, חג וזיכרון, הדגל הרשמי והלאומי הכחול-לבן, מייצג את המדינה, מוסדותיה, אזרחיה ואת ארצנו - ישראל. 12 כל הארץ מאת: ד"ר אדריכלית אסנת רוזן קרמר בגיליון זה מופיע, מפאת אורכו, חלקה הראשון של הכתבה. ההמשך ניתן לקריאה באתר הארגון בכתובת: org.jeckes-irgun דגלים דגלים

בקונגרס הציוני ה-18 בפראג (1933 ,( התקבלה החלטה רשמית לאמץ כדגלה של התנועה הציונית את הדגל שהוצג בבאזל ביום היווסדה, ואף נקבעה "התקווה" כהמנון הרשמי של התנועה. לימים, גלגולו של דגל זה הפך לדגלה של מדינת ישראל, בשינוי קל: סיבוב העמדת המשולשים כך שבסיסיהם יהיו מקבילים לפסים. הסמל והדגל בשואה עד הקמת המדינה עם עליית הנאצים לשלטון (ינואר 1933 ( הורע מצב היהודים בגרמניה. הרדיפות בחסות המפלגה הנאצית החלו בהתארגנויות לחרם על יהודים תחת הקריאה "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!", וסמל מגן-דוד שימש לסימון חנויות מוחרמות, בבעלות יהודית. סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 1 .עיצוב הדגל הלאומי ומורשתו דגל ישראל - שהרקע שלו לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם, במרכז, מגן-דוד בגוון זהה - מתחבר למסורת היהודית ומוכר כסמל המדינה והעם היהודי. עיצובו, קידומו, מיתוגו והשימוש בו קשורים קשר הדוק להיסטוריה של יהודי מרכז אירופה. הצבעים הלאומיים של הארץ: כחול ולבן הראשון, שהעלה את הרעיון להשתמש בשילוב כחול ולבן כצבעי הלאום היהודי, ובמתכונת דמוית דגל, היה ד"ר לודוויג אַ וּגוסט רִ יטֶ ר פון פרנקל-הוכווארט Ludwig August Frankl von :בגרמנית( Hochwart -(יהודי אוסטרי, רופא בהכשרתו, שהיה גם משורר. בשנת 1864 ,לאחר ביקור בירושלים, פרסם פרנקל את שירו "צבעי ארץ יהודה" (בגרמנית), ובו הציע שימוש בדגל כזה, משום שאלה צבעי הטלית בה מתעטף היהודי בתפילה. לא ברור אם היה מודע לכך שמקור פתיל התכלת של הטלית בספר במדבר: "וְנָתְ נוּ עַ ל צִ יצִ ת הַ כָּ נָף פְּ תִ יל תְּ כֵ לֶ ת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). בשנת 1884 ,במסיבה לציון יום הולדתו ה-100 של משה מונטפיורי, כבר הוצגו לנוכחים צבעי הלאום. מרדכי בן הלל הכהן - פעיל ציוני, איש העלייה הראשונה, ממייסדי תל אביב וסופר עברי דיווח: "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו". לימים, ולאחר שצבעים אלה אומצו לדגל ישראל, הביטוי "כחול-לבן" הפך סימן מקובל לסחורה מתוצרת הארץ. הסמל הלאומי: מגן-דוד סימן מגן-דוד: מקובל כעיטור גרפי בתרבויות רבות, ולעתים אף מיוחסות לו תכונות מיסטיות, כמו בהודו ובמצרים, והוא שימש סמל כנגד עין-הרע. ברחבי העולם פוגשים בו במרחב הבנוי - הפרטי והציבורי. הוא נפוץ במיוחד באמנות האסלאם, כחלק מערבסקות המעטרות אריחי רצפה, קירות ותקרות מבנים. שכן, הערבסקה מבוססת לא פעם על 13 צורות גיאומטריות של משושים ומשולשים, וניתן לזהות בה "מגיני דוד" כלואים. גם ביהדות - בארץ ישראל בזמן בית שני ואחריו - המגן-דוד הופיע כחלק מעיטור עם צורות גיאומטריות אחרות (לא כסמל יהודי) במספר בתי כנסת עתיקים ובאבני פסיפס של רצפות כנסיות ביזנטיות. במאות ה-9-6 לספירה המגן-דוד מופיע לראשונה כסמל על מצבות יהודיות באיטליה ובספרד. בשנת 1354 הפך המגן-דוד לסמל יהודי מובהק, כאשר העניק להם הקיסר קארל הרביעי זכות להרים דגל, והם בחרו במגן-דוד. מהמאה ה-16 כבר השתמשו קהילות יהודיות רבות במגן-דוד כסמל. בשנת 1700 ,לאחר גירוש היהודים מווינה, הגולים נשאו עמם את הסמל, ומאז נעשה בו שימוש גם בבתי-הכנסת בארצות שונות. מהמאה ה-19 סמל מגן-דוד מופיע על פרוכות של ארונות קודש, ובשנת 1860 אף הוצב מגן-דוד ענק, בגובה 158 רגל, מעל בית כנסת בקלן. כמו כן, הוא נמצא בשימוש בחותמות של יהודים, ולקראת סוף המאה ב-19 כבר אימצו מספר ארגונים יהודיים וציוניים את המגן-דוד כסמל. לדוגמה: אחוות ציון - אגודת הסטודנטים היהודים - הדפיסה על מסמכיה מגן-דוד (1881 ;(ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) תנועת הצעירים הציוניים, שילבה את ה"מגן-דוד" בסמל שלה (1882 ,( המופיע בבית הכנסת בגדרה; הכוח וינה מועדון) - SC Hakoah Wien :בגרמנית( הספורט היהודי שמשך אליו, לאוסטריה (עד מלחמת העולם השנייה), ספורטאים יהודים מכל רחבי אירופה - שילב מגן-דוד במרכז סמלו. דגלי הישוב העברי במרחב הארץ-ישראלי דגלי היישוב עוצבו בידי או עבור אנשי היישוב והתנועה הציונית, לאורך תקופה של 63 שנה, כסמל לתקומת העם היהודי בארץ ישראל, עד קום המדינה וקביעת חוק הדגל והסמל באוקטובר 1948 .ברוב גרסאותיו, הדגל - שהונף בחגיגות ואירועים רשמיים - מתאפיין בצבעי כחול ותכלת על רקע לבן, ועל הכבוד לזכות הראשונים והבכורה להנפת הדגל העברי הראשון - נלחמו ביניהן שתי מושבות: (1 (ראשון לציון. בשנת 1885 ,הכין ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל"ו, עם פאני מאירוביץ דגל חדשני: מיריעת אריג לבנה שבמרכזו סמל מגן-דוד תכול, ובשוליו שני פסי תכלת אופקיים, בדומה לטלית. הדגל שילב לראשונה בעיצוב ובצבע אחד את המוטיבים של מגן-דוד וטלית, כביטוי לרעיון הלאומי -יהודי, הונף לראשונה בלב המושבה ראשון לציון לכבוד חגיגת שלוש שנים להיווסדה. כאן, לימים הפך האתר ההיסטורי ל"כיכר המייסדים" בעיר, והאירוע מונצח בשם רחוב "הדגל העברי". (2 (נס ציונה. שש שנים לאחר מכן, ב-1891 , השתמש מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, בדגל כחול לבן בעיצוב דומה לאירוע "החגיגה המשולשת" בנס ציונה, שכנתה הצפונית של ראשון לציון. כמו ראשון לציון, גם ציונה מציינת את המאורע באתרים שונים בעיר הידועים בשם: "כיכר הדגל", "אתר הנפת הדגל", "דרך הנפת הדגל", ו"רחוב דגל ישראל". בנוסף, הנפת הדגל קיבלה משמעות יתירה בשנת 1920 ,לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם שובם של יהודי יפו המגורשים, חזרה מכפר סבא לביתם. מנהיג הקהילה, ר' מנחם יצחק קליונר, העלה רעיון להניף דגל על חלון כל בית ששבו אליו, שרטט דגל בצורה המוכרת מראשון לציון ומנס ציונה, והזמין ליפו כמות מסחרית ראשונה של דגלים מבית חרושת בגרמניה. עם קום המדינה, אומצה הנפת הדגלים מחוץ לחלון כל בית, והפכה מנהג שלימים נקבע בחוק הסמל והדגל. ובמשך השנים, כמו בראשון לציון ונס ציונה, הונצח הדגל גם במרחבים עירוניים נוספים, בעיקר בשמות רחובות שקראים: "הדגל" (תל אביב יפו, אשקלון, שדרות); "דגל ישראל" (כרמיאל). הדגל הציוני במרכז אירופה בתחילת מאי 1897 ,כשבנימין זאב הרצל ייסד בווינה את השבועון הפוליטי "די ולט" (גרמנית: Welt Die "העולם") המיוחד לנושא הציונות, הוא טבע את המגן-דוד כסמל במרכז הלוגו של עיתונו. הצעה שעיצב הרצל בכתב ידו "לחיים החדשים של ישראל" ול"דגל שבעת כוכבי זהב" על שדה (רקע) לבן, נדחתה בקונגרס הציוני הראשון, בבאזל שווייץ (31-29 אוגוסט, 1897 ,(כאשר חיפשו רעיון לדגל ייצוגי מתאים, לקישוט האולם. התנועה הציונית, שהובלה ברובה על ידי יהודים ממרכז ומזרח אירופה, העדיפה ובחרה בהצעת דוד וולפסון לדגל הכחול-לבן, כצבע הטלית, שמגן-דוד מצויר עליו, - באותם אלמנטים שהוכרו כבר בראשון לציון ונס ציונה. הדגל הזה הוזמן מיד, ומאז, קודם המיתוג והשימוש בו. גם "פועלי ציון" (פוע"צ), המפלגה הציונית הסוציאליסטית, שהוקמה בשנת 1906 , אימצה את המגן-דוד לסמלה.

בקונגרס הציוני ה-18 בפראג (1933 ,( התקבלה החלטה רשמית לאמץ כדגלה של התנועה הציונית את הדגל שהוצג בבאזל ביום היווסדה, ואף נקבעה "התקווה" כהמנון הרשמי של התנועה. לימים, גלגולו של דגל זה הפך לדגלה של מדינת ישראל, בשינוי קל: סיבוב העמדת המשולשים כך שבסיסיהם יהיו מקבילים לפסים. הסמל והדגל בשואה עד הקמת המדינה עם עליית הנאצים לשלטון (ינואר 1933 ( הורע מצב היהודים בגרמניה. הרדיפות בחסות המפלגה הנאצית החלו בהתארגנויות לחרם על יהודים תחת הקריאה "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!", וסמל מגן-דוד שימש לסימון חנויות מוחרמות, בבעלות יהודית. 14 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה 1 .עיצוב הדגל הלאומי ומורשתו דגל ישראל - שהרקע שלו לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם, במרכז, מגן-דוד בגוון זהה - מתחבר למסורת היהודית ומוכר כסמל המדינה והעם היהודי. עיצובו, קידומו, מיתוגו והשימוש בו קשורים קשר הדוק להיסטוריה של יהודי מרכז אירופה. הצבעים הלאומיים של הארץ: כחול ולבן הראשון, שהעלה את הרעיון להשתמש בשילוב כחול ולבן כצבעי הלאום היהודי, ובמתכונת דמוית דגל, היה ד"ר לודוויג אַ וּגוסט רִ יטֶ ר פון פרנקל-הוכווארט Ludwig August Frankl von :בגרמנית( Hochwart -(יהודי אוסטרי, רופא בהכשרתו, שהיה גם משורר. בשנת 1864 ,לאחר ביקור בירושלים, פרסם פרנקל את שירו "צבעי ארץ יהודה" (בגרמנית), ובו הציע שימוש בדגל כזה, משום שאלה צבעי הטלית בה מתעטף היהודי בתפילה. לא ברור אם היה מודע לכך שמקור פתיל התכלת של הטלית בספר במדבר: "וְנָתְ נוּ עַ ל צִ יצִ ת הַ כָּ נָף פְּ תִ יל תְּ כֵ לֶ ת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). בשנת 1884 ,במסיבה לציון יום הולדתו ה-100 של משה מונטפיורי, כבר הוצגו לנוכחים צבעי הלאום. מרדכי בן הלל הכהן - פעיל ציוני, איש העלייה הראשונה, ממייסדי תל אביב וסופר עברי דיווח: "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו". לימים, ולאחר שצבעים אלה אומצו לדגל ישראל, הביטוי "כחול-לבן" הפך סימן מקובל לסחורה מתוצרת הארץ. הסמל הלאומי: מגן-דוד סימן מגן-דוד: מקובל כעיטור גרפי בתרבויות רבות, ולעתים אף מיוחסות לו תכונות מיסטיות, כמו בהודו ובמצרים, והוא שימש סמל כנגד עין-הרע. ברחבי העולם פוגשים בו במרחב הבנוי - הפרטי והציבורי. הוא נפוץ במיוחד באמנות האסלאם, כחלק מערבסקות המעטרות אריחי רצפה, קירות ותקרות מבנים. שכן, הערבסקה מבוססת לא פעם על צורות גיאומטריות של משושים ומשולשים, וניתן לזהות בה "מגיני דוד" כלואים. גם ביהדות - בארץ ישראל בזמן בית שני ואחריו - המגן-דוד הופיע כחלק מעיטור עם צורות גיאומטריות אחרות (לא כסמל יהודי) במספר בתי כנסת עתיקים ובאבני פסיפס של רצפות כנסיות ביזנטיות. במאות ה-9-6 לספירה המגן-דוד מופיע לראשונה כסמל על מצבות יהודיות באיטליה ובספרד. בשנת 1354 הפך המגן-דוד לסמל יהודי מובהק, כאשר העניק להם הקיסר קארל הרביעי זכות להרים דגל, והם בחרו במגן-דוד. מהמאה ה-16 כבר השתמשו קהילות יהודיות רבות במגן-דוד כסמל. בשנת 1700 ,לאחר גירוש היהודים מווינה, הגולים נשאו עמם את הסמל, ומאז נעשה בו שימוש גם בבתי-הכנסת בארצות שונות. מהמאה ה-19 סמל מגן-דוד מופיע על פרוכות של ארונות קודש, ובשנת 1860 אף הוצב מגן-דוד ענק, בגובה 158 רגל, מעל בית כנסת בקלן. כמו כן, הוא נמצא בשימוש בחותמות של יהודים, ולקראת סוף המאה ב-19 כבר אימצו מספר ארגונים יהודיים וציוניים את המגן-דוד כסמל. לדוגמה: אחוות ציון - אגודת הסטודנטים היהודים - הדפיסה על מסמכיה מגן-דוד (1881 ;(ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) תנועת הצעירים הציוניים, שילבה את ה"מגן-דוד" בסמל שלה (1882 ,( המופיע בבית הכנסת בגדרה; הכוח וינה מועדון) - SC Hakoah Wien :בגרמנית( הספורט היהודי שמשך אליו, לאוסטריה (עד מלחמת העולם השנייה), ספורטאים יהודים מכל רחבי אירופה - שילב מגן-דוד במרכז סמלו. דגלי הישוב העברי במרחב הארץ-ישראלי דגלי היישוב עוצבו בידי או עבור אנשי היישוב והתנועה הציונית, לאורך תקופה של 63 שנה, כסמל לתקומת העם היהודי בארץ ישראל, עד קום המדינה וקביעת חוק הדגל והסמל באוקטובר 1948 .ברוב גרסאותיו, הדגל - שהונף בחגיגות ואירועים רשמיים - מתאפיין בצבעי כחול ותכלת על רקע לבן, ועל הכבוד לזכות הראשונים והבכורה להנפת הדגל העברי הראשון - נלחמו ביניהן שתי מושבות: (1 (ראשון לציון. בשנת 1885 ,הכין ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל"ו, עם פאני מאירוביץ דגל חדשני: מיריעת אריג לבנה שבמרכזו סמל מגן-דוד תכול, ובשוליו שני פסי תכלת אופקיים, בדומה לטלית. הדגל שילב לראשונה בעיצוב ובצבע אחד את המוטיבים של מגן-דוד וטלית, כביטוי לרעיון הלאומי -יהודי, הונף לראשונה בלב המושבה ראשון לציון לכבוד חגיגת שלוש שנים להיווסדה. כאן, לימים הפך האתר ההיסטורי ל"כיכר המייסדים" בעיר, והאירוע מונצח בשם רחוב "הדגל העברי". (2 (נס ציונה. שש שנים לאחר מכן, ב-1891 , השתמש מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, בדגל כחול לבן בעיצוב דומה לאירוע "החגיגה המשולשת" בנס ציונה, שכנתה הצפונית של ראשון לציון. כמו ראשון לציון, גם ציונה מציינת את המאורע באתרים שונים בעיר הידועים בשם: "כיכר הדגל", "אתר הנפת הדגל", "דרך הנפת הדגל", ו"רחוב דגל ישראל". בנוסף, הנפת הדגל קיבלה משמעות יתירה בשנת 1920 ,לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם שובם של יהודי יפו המגורשים, חזרה מכפר סבא לביתם. מנהיג הקהילה, ר' מנחם יצחק קליונר, העלה רעיון להניף דגל על חלון כל בית ששבו אליו, שרטט דגל בצורה המוכרת מראשון לציון ומנס ציונה, והזמין ליפו כמות מסחרית ראשונה של דגלים מבית חרושת בגרמניה. עם קום המדינה, אומצה הנפת הדגלים מחוץ לחלון כל בית, והפכה מנהג שלימים נקבע בחוק הסמל והדגל. ובמשך השנים, כמו בראשון לציון ונס ציונה, הונצח הדגל גם במרחבים עירוניים נוספים, בעיקר בשמות רחובות שקראים: "הדגל" (תל אביב יפו, אשקלון, שדרות); "דגל ישראל" (כרמיאל). הדגל הציוני במרכז אירופה בתחילת מאי 1897 ,כשבנימין זאב הרצל ייסד בווינה את השבועון הפוליטי "די ולט" (גרמנית: Welt Die "העולם") המיוחד לנושא הציונות, הוא טבע את המגן-דוד כסמל במרכז הלוגו של עיתונו. הצעה שעיצב הרצל בכתב ידו "לחיים החדשים של ישראל" ול"דגל שבעת כוכבי זהב" על שדה (רקע) לבן, נדחתה בקונגרס הציוני הראשון, בבאזל שווייץ (31-29 אוגוסט, 1897 ,(כאשר חיפשו רעיון לדגל ייצוגי מתאים, לקישוט האולם. התנועה הציונית, שהובלה ברובה על ידי יהודים ממרכז ומזרח אירופה, העדיפה ובחרה בהצעת דוד וולפסון לדגל הכחול-לבן, כצבע הטלית, שמגן-דוד מצויר עליו, - באותם אלמנטים שהוכרו כבר בראשון לציון ונס ציונה. הדגל הזה הוזמן מיד, ומאז, קודם המיתוג והשימוש בו. גם "פועלי ציון" (פוע"צ), המפלגה הציונית הסוציאליסטית, שהוקמה בשנת 1906 , אימצה את המגן-דוד לסמלה. יצחק בן צבי נואם על רקע דגל התנועה הציונית, באספת הנבחרים הרביעית, 1944.9.25 . מקור: חוברת "הגלגל" שיצאה לאור עד 1948) נחלת הכלל)

בקונגרס הציוני ה-18 בפראג (1933 ,( התקבלה החלטה רשמית לאמץ כדגלה של התנועה הציונית את הדגל שהוצג בבאזל ביום היווסדה, ואף נקבעה "התקווה" כהמנון הרשמי של התנועה. לימים, גלגולו של דגל זה הפך לדגלה של מדינת ישראל, בשינוי קל: סיבוב העמדת המשולשים כך שבסיסיהם יהיו מקבילים לפסים. הסמל והדגל בשואה עד הקמת המדינה עם עליית הנאצים לשלטון (ינואר 1933 ( הורע מצב היהודים בגרמניה. הרדיפות בחסות המפלגה הנאצית החלו בהתארגנויות לחרם על יהודים תחת הקריאה "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!", וסמל מגן-דוד שימש לסימון חנויות מוחרמות, בבעלות יהודית. בליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht (בין 9 ל-10 בנובמבר 1938 ,בו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים, מבנים שהיה עליהם סימן מגן-דוד היו הראשונים להיפגע. נופצו זגוגיות מבנים שהיו מסומנים כיהודים, בתי כנסת, מוסדות ציבור ובתי עסק של יהודים תושבי גרמניה הועלו באש. בזמן השואה (החל מ-1939 (הנאצים עשו שימוש בסמל המגן-דוד לזיהוי היהודים במרחב הציבורי, וכאות קלון. היהודים אולצו לענוד "יודנשטרן"-טלאי צהוב בצורת מגן-דוד. ובמרחב הדובר גרמני, נכתבה במרכזו המילה "יהודי" (Jude ,(באותיות דמויות כתב עברי. דגל התנועה בישוב היישוב, בארץ ישראל, ראה עצמו חלק ממאבק בעלות הברית בנאצים, ודגל התנועה הציונית הונף - בגרסאות שונות - בתקופת מלחמת העולם השנייה, במהלך השואה בידי הלוחמים והניצולים. (1 (מתנדבי היישוב לחיל החפרים הארצישראלי של הצבא הבריטי (החל מספטמבר 1939 ,(היו ברובם יהודים מעפילים מגרמניה וארצות אירופה, שבין מניעיהם הרצון ללחום בגרמניה הנאצית. הם הניפו את דגל התנועה הציונית מתחת לדגל הבריטי כבר ב-1940 ,בעת שירותם בגזרת המדבר המערבי, תחת הנהגתו של יוסף אלמוגי. ואחר כך גם כאשר נפדו באפריל 1941 ,לאחד נפילתם בשבי הנאצי; (2 (לוחמות כחול-לבן בשירות המלך- ארגוני הנשים - ויצו, מועצת הנשים העובדות (כיום נעמ"ת) הדסה, וגם הסוכנות היהודית - פנו (מאמצע שנת 1941 (לצבא הבריטי בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים, ה-ATS ,(Auxiliary Territorial Service :באנגלית( למתנדבות יהודיות מפלסטין המנדטורית. הפנייה נענתה, ופורסמה הקריאה: "מודיעים על גיוס נשים לשירות צבאי - התגייסי!" על רקע כרזה ברקע כחול לבן עם סמל מגן-דוד. (3 (לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) - הניפו את הדגל עם צבעי הלאום על גג בית בכיכר מוראנובסקה, במהלך מרד גטו ורשה (1943 ,(כסמל של תקווה ואמצעי לחימה בכוחות הנאציים, שניסו לדכא את המרד. סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 15 1 .עיצוב הדגל הלאומי ומורשתו דגל ישראל - שהרקע שלו לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם, במרכז, מגן-דוד בגוון זהה - מתחבר למסורת היהודית ומוכר כסמל המדינה והעם היהודי. עיצובו, קידומו, מיתוגו והשימוש בו קשורים קשר הדוק להיסטוריה של יהודי מרכז אירופה. הצבעים הלאומיים של הארץ: כחול ולבן הראשון, שהעלה את הרעיון להשתמש בשילוב כחול ולבן כצבעי הלאום היהודי, ובמתכונת דמוית דגל, היה ד"ר לודוויג אַ וּגוסט רִ יטֶ ר פון פרנקל-הוכווארט Ludwig August Frankl von :בגרמנית( Hochwart -(יהודי אוסטרי, רופא בהכשרתו, שהיה גם משורר. בשנת 1864 ,לאחר ביקור בירושלים, פרסם פרנקל את שירו "צבעי ארץ יהודה" (בגרמנית), ובו הציע שימוש בדגל כזה, משום שאלה צבעי הטלית בה מתעטף היהודי בתפילה. לא ברור אם היה מודע לכך שמקור פתיל התכלת של הטלית בספר במדבר: "וְנָתְ נוּ עַ ל צִ יצִ ת הַ כָּ נָף פְּ תִ יל תְּ כֵ לֶ ת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). בשנת 1884 ,במסיבה לציון יום הולדתו ה-100 של משה מונטפיורי, כבר הוצגו לנוכחים צבעי הלאום. מרדכי בן הלל הכהן - פעיל ציוני, איש העלייה הראשונה, ממייסדי תל אביב וסופר עברי דיווח: "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו". לימים, ולאחר שצבעים אלה אומצו לדגל ישראל, הביטוי "כחול-לבן" הפך סימן מקובל לסחורה מתוצרת הארץ. הסמל הלאומי: מגן-דוד סימן מגן-דוד: מקובל כעיטור גרפי בתרבויות רבות, ולעתים אף מיוחסות לו תכונות מיסטיות, כמו בהודו ובמצרים, והוא שימש סמל כנגד עין-הרע. ברחבי העולם פוגשים בו במרחב הבנוי - הפרטי והציבורי. הוא נפוץ במיוחד באמנות האסלאם, כחלק מערבסקות המעטרות אריחי רצפה, קירות ותקרות מבנים. שכן, הערבסקה מבוססת לא פעם על צורות גיאומטריות של משושים ומשולשים, וניתן לזהות בה "מגיני דוד" כלואים. גם ביהדות - בארץ ישראל בזמן בית שני ואחריו - המגן-דוד הופיע כחלק מעיטור עם צורות גיאומטריות אחרות (לא כסמל יהודי) במספר בתי כנסת עתיקים ובאבני פסיפס של רצפות כנסיות ביזנטיות. במאות ה-9-6 לספירה המגן-דוד מופיע לראשונה כסמל על מצבות יהודיות באיטליה ובספרד. בשנת 1354 הפך המגן-דוד לסמל יהודי מובהק, כאשר העניק להם הקיסר קארל הרביעי זכות להרים דגל, והם בחרו במגן-דוד. מהמאה ה-16 כבר השתמשו קהילות יהודיות רבות במגן-דוד כסמל. בשנת 1700 ,לאחר גירוש היהודים מווינה, הגולים נשאו עמם את הסמל, ומאז נעשה בו שימוש גם בבתי-הכנסת בארצות שונות. מהמאה ה-19 סמל מגן-דוד מופיע על פרוכות של ארונות קודש, ובשנת 1860 אף הוצב מגן-דוד ענק, בגובה 158 רגל, מעל בית כנסת בקלן. כמו כן, הוא נמצא בשימוש בחותמות של יהודים, ולקראת סוף המאה ב-19 כבר אימצו מספר ארגונים יהודיים וציוניים את המגן-דוד כסמל. לדוגמה: אחוות ציון - אגודת הסטודנטים היהודים - הדפיסה על מסמכיה מגן-דוד (1881 ;(ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) תנועת הצעירים הציוניים, שילבה את ה"מגן-דוד" בסמל שלה (1882 ,( המופיע בבית הכנסת בגדרה; הכוח וינה מועדון) - SC Hakoah Wien :בגרמנית( הספורט היהודי שמשך אליו, לאוסטריה (עד מלחמת העולם השנייה), ספורטאים יהודים מכל רחבי אירופה - שילב מגן-דוד במרכז סמלו. דגלי הישוב העברי במרחב הארץ-ישראלי דגלי היישוב עוצבו בידי או עבור אנשי היישוב והתנועה הציונית, לאורך תקופה של 63 שנה, כסמל לתקומת העם היהודי בארץ ישראל, עד קום המדינה וקביעת חוק הדגל והסמל באוקטובר 1948 .ברוב גרסאותיו, הדגל - שהונף בחגיגות ואירועים רשמיים - מתאפיין בצבעי כחול ותכלת על רקע לבן, ועל הכבוד לזכות הראשונים והבכורה להנפת הדגל העברי הראשון - נלחמו ביניהן שתי מושבות: (1 (ראשון לציון. בשנת 1885 ,הכין ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל"ו, עם פאני מאירוביץ דגל חדשני: מיריעת אריג לבנה שבמרכזו סמל מגן-דוד תכול, ובשוליו שני פסי תכלת אופקיים, בדומה לטלית. הדגל שילב לראשונה בעיצוב ובצבע אחד את המוטיבים של מגן-דוד וטלית, כביטוי לרעיון הלאומי -יהודי, הונף לראשונה בלב המושבה ראשון לציון לכבוד חגיגת שלוש שנים להיווסדה. כאן, לימים הפך האתר ההיסטורי ל"כיכר המייסדים" בעיר, והאירוע מונצח בשם רחוב "הדגל העברי". (2 (נס ציונה. שש שנים לאחר מכן, ב-1891 , השתמש מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, בדגל כחול לבן בעיצוב דומה לאירוע "החגיגה המשולשת" בנס ציונה, שכנתה הצפונית של ראשון לציון. כמו ראשון לציון, גם ציונה מציינת את המאורע באתרים שונים בעיר הידועים בשם: "כיכר הדגל", "אתר הנפת הדגל", "דרך הנפת הדגל", ו"רחוב דגל ישראל". בנוסף, הנפת הדגל קיבלה משמעות יתירה בשנת 1920 ,לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם שובם של יהודי יפו המגורשים, חזרה מכפר סבא לביתם. מנהיג הקהילה, ר' מנחם יצחק קליונר, העלה רעיון להניף דגל על חלון כל בית ששבו אליו, שרטט דגל בצורה המוכרת מראשון לציון ומנס ציונה, והזמין ליפו כמות מסחרית ראשונה של דגלים מבית חרושת בגרמניה. עם קום המדינה, אומצה הנפת הדגלים מחוץ לחלון כל בית, והפכה מנהג שלימים נקבע בחוק הסמל והדגל. ובמשך השנים, כמו בראשון לציון ונס ציונה, הונצח הדגל גם במרחבים עירוניים נוספים, בעיקר בשמות רחובות שקראים: "הדגל" (תל אביב יפו, אשקלון, שדרות); "דגל ישראל" (כרמיאל). הדגל הציוני במרכז אירופה בתחילת מאי 1897 ,כשבנימין זאב הרצל ייסד בווינה את השבועון הפוליטי "די ולט" (גרמנית: Welt Die "העולם") המיוחד לנושא הציונות, הוא טבע את המגן-דוד כסמל במרכז הלוגו של עיתונו. הצעה שעיצב הרצל בכתב ידו "לחיים החדשים של ישראל" ול"דגל שבעת כוכבי זהב" על שדה (רקע) לבן, נדחתה בקונגרס הציוני הראשון, בבאזל שווייץ (31-29 אוגוסט, 1897 ,(כאשר חיפשו רעיון לדגל ייצוגי מתאים, לקישוט האולם. התנועה הציונית, שהובלה ברובה על ידי יהודים ממרכז ומזרח אירופה, העדיפה ובחרה בהצעת דוד וולפסון לדגל הכחול-לבן, כצבע הטלית, שמגן-דוד מצויר עליו, - באותם אלמנטים שהוכרו כבר בראשון לציון ונס ציונה. הדגל הזה הוזמן מיד, ומאז, קודם המיתוג והשימוש בו. גם "פועלי ציון" (פוע"צ), המפלגה הציונית הסוציאליסטית, שהוקמה בשנת 1906 , חרם על חנויות יהודיות. סימון חלון ראווה של אימצה את המגן-דוד לסמלה. חנות יהודית במגן-דוד, 1933 . מקור: יד ושם. בית הכנסת עולה באש במהלך ליל הבדולח. .Germany, Siegen. 10.11.1938 מקור: יד ושם. את המשך הכתבה ניתן לקריאה באתר הארגון בכתובת: org.jeckes-irgun

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה בבוקר העשרה בנובמבר 1938 ,התנפלו אזרחים וינאים רבים, בדרכם לעבודה, על יהודים שהמתינו בתחנות החשמלית והיכו אותם נמרצות. בריונים נאצים שעברו ברחובות עודדו את התקיפות וניפצו חלונות ראווה של חנויות שהיו בבעלות יהודית. הלגה מילברג הייתה בת שמונה בעת הפרעות. הפורעים פרצו לעסק של אביה בשוק הבשר, הרסו את המקום, גזלו סחורות, פרצו את הקופה ולקחו מאזני שקילה וסכינים. בגזל השתתפו גם בעלי החנויות השכנות. כשהתלונן אביה בפני אנשי האס.אס, הם היכו אותו והכריחו אותו לנקות את חנותו משרידי הפורענות. "הם תקפו גם גן ילדים יהודי... בכל פינה חנו משאיות עם חיילים שאספו אנשים מהרחובות," העיד פרדי גרפונקל. 16 90 שנה לעליית הנאצים לשלטון פרעות נובמבר 1938 בווינה מאת: ד"ר מרגלית שלאין בית הכנסת המרכזי בווינה לאחר השחזור

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 הנס וייזנר, שהיה אז בן תשע, סיפר: "נתקלנו ברחוב בהמון אדם. הם השליכו ערמות ספרים מבית מדרש יהודי והעלו אותם באש. הזיכרון החזק והמוחשי ביותר שלי", מאותו יום, "הוא המשאית, שבה פוניתי עם משפחתי, נחבטת וּמִ טַ לטֶ לֶ ת על פני ערמת ספרי הקודש החרוכים והמעלים עשן. לעולם לא אשכח זאת". פליקס רינדה בן הארבע-עשרה, ראה קבוצה גדולה של בריוני אס.אה מובילים כמה יהודים לעבר גשר מרינברוקה הסמוך, שמעל הנהר. "ביניהם היה גם השמש הקשיש של בית הכנסת... הוא נשא ספר תורה קדוש וכבד, שכפי שנודע לנו אחר כך, אולץ להשליכו למימיה הזורמים של הדנובה". הרקע לתקיפות האנטישמיות, בפוגרום נובמבר, בווינה. במהלך מלחמת-העולם הראשונה הגיע מספר היהודים באוסטריה לשיאו. רבבות של פליטים יהודים מרחבי האימפריה האוסטרו -הונגרית ובעיקר מגליציה ומבוקובינה ברחו לאוסטריה ומספר היהודים בה עלה לכ- 000,250 .המרירות והמצוקה החברתית -כלכלית אחרי התמוטטות הקיסרות היו קרקע פוריה לתעמולה אנטישמית, שתלתה ביהודים ממזרח אירופה את האשם לכל העיוותים החברתיים, והתעצמה עוד יותר, בגין המשבר הכלכלי בראשית שנות ה-30 שהיהודים נתפשו כאחראים לו. בשנת 1934 ירד מספרם באוסטריה ל-458,191 , כש-000,176 מהם התגוררו בווינה (כ-%92 ( והיוו %4.9 מכלל אוכלוסייתה. מצבם של היהודים החמיר לאחר רציחתו של ד"ר אנגלברט דולפוס, ראש הממשלה הפדרלי האוסטרי, ביולי 1934 ,ומינויו של ד"ר קורט שושניג תחתיו. בארבע שנות כהונתו של שושניג התגבר הפאשיזם האוסטרי וזכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, גרם לצמצום חופש הפעולה של הארגונים היהודיים באוסטריה והגביר את הגירת היהודים. ב-12 במארס 1938 נכנס הצבא הגרמני לאוסטריה ולמחרת היום הוכרז רשמית על 'האנשלוס' - 'סיפוח' אוסטריה לרייך הגרמני, שהתקבל בברכה על ידי רוב האוכלוסייה. מיד לאחר מכן, החלו מעשי אלימות משולחי רסן כנגד היהודים, התנקשויות, ביזה והתעללויות. היהודים סבלו מ"חגיגות קרצוף הרחובות" המשפילות, וקשישים יהודים אולצו לעשות "תרגילי התעמלות" מפרכים בפומבי, כשהמון הצופים הסובב מריע בשמחה לאידם. בשבועות הראשונים לאחר ה'סיפוח' נכנסו לתוקף תקנות וצווים לאפליית היהודים, לבידודם ולנישולם מן החיים הציבוריים, התרבותיים והכלכליים באוסטריה. ב-26 באוגוסט 1938 הקים אדולף אייכמן בווינה, בשליחות האס.דה, בראשותו של היידריך, את 'הלשכה המרכזית להגירת יהודים', שריכזה את כל הפעולות הקשורות ביציאת היהודים. 'הלשכה המרכזית' שלטה עכשיו על חייה של יהדות אוסטריה באמצעות הקהילה היהודית בווינה, שבפקודתו השלטונות השתייכו אליה כל 17 בית הכנסת המרכזי בווינה לפני הפוגרום שער היקינתון 316 עם בית הכנסת של וינה יהודי המדינה. 'הלשכה המרכזית' עסקה למעשה בגירוש היהודים מאוסטריה בשיטתיות בירוקרטית ובאמצעות טרור. הגזרות המרובות שהוטלו באכזריות בזו אחר זו על היהודים נועדו להגביר את הלחץ להגירתם, ולסייע לרשויות להשתלט על הרכוש היהודי. היהודים אולצו להשאיר את כל רכושם ולשלם במיטב כספם על הזכות להגר. באווירה העוינת כל כך כלפי יהודים, התגברה עוד האנטישמיות, ותושבים רבים בווינה הצטרפו לשריפת בתי הכנסת, לפגיעות ביהודים וברכושם שלוו במעשי ביזה וונדליזם. הדיווח הבינלאומי על הפרעות בווינה נציגי התקשורת הבינלאומית ודיפלומטים שהיו עדי ראייה לפרעות, תיארו אותן בהרחבה. ב-11 בנובמבר, דווח ב'דיילי הראלד', הלונדוני, שיום קודם לכן, "בשעה שהחלה האש לבעור בבית הכנסת טמפלגאסה נשמעו התפוצצויות עזות. אנשי ה'חולצות החומות' הטמינו בפנים במזיד מיכלי בנזין. מגג בית הכנסת במוטרסטג השליכו חוליגנים גרמנים לרחוב את לוחות הברית העשויים אבן, ברחוב ליאופלדגאסה ערמו ברחוב את הרהיטים, ארון הקודש וספרי התורה מארבעה בתי כנסת והעלו אותם באש." הקונסול הבריטי הכללי במינכן, דונלד סנט קלייר גיינר, דיווח שהמתקפות בווינה בוצעו "על-ידי אנשי האס.אה האוסטרים, רובם במדים מלאים, והמשטרה קיבלה בבירור הוראות לא להתערב". כל מכבי האש של וינה "נפרסו בכוחות מלאים" למנוע מהאש להתפשט, שכן בשלב מסוים נשקפה סכנה חמורה שהאש תתפשט לחלקים נרחבים בעיר. "וינה" לדברי גיינר, "הפכה באותו לילה לחזיון בלהה, שבו שרפות משתוללות בכל רחבי העיר ויהודים נדחפים ברחובות וסופגים מטר קללות ומכות מהמונים חוליגניים". 95 בתי כנסת ובתי תפילה נחרבו בפרעות בווינה. מעורבותו של אייכמן בפרעות ב-10 בנובמבר 1938 ,נאסר ד"ר בנימין מורמלשטיין ברחוב על-ידי הגסטפו והובל לבית-הכנסת ברחוב Seitenstettengasse. "מצאתי שם יחידה של אנשי אס.אס במדים, שמפקדה היה אייכמן", סיפר, "שבהתלהבות יתרה ניסתה להרוס הכל עם פטישים וגרזינים. אייכמן היה שם ופיקד על הכל, ובמוט ברזל היכה בעצמו על הריהוט בבית-הכנסת". לאחר מספר שעות שוחרר מורמלשטיין מהמעצר וחזר לעבודתו כמנהל ההגירה בקהילת וינה. כשישב ליד שולחן הכתיבה שלו, התפרץ לפתע אייכמן "כמו משוגע" לחדרו עם אקדח בידו. "חשבתי, עכשיו הוא יורה", אלא ש"אייכמן צעק: "אסור שההגירה תיעצר. היא חייבת להימשך!" 800,7 גברים יהודים נעצרו באותו יום בווינה ומהם נשלחו 600,4 למחנה הריכוז דאכאו, כאמצעי סחיטה ולחץ להאצת הגירתם מאוסטריה. נשותיהם ואמהותיהם חפשו כל דרך להשיג בעבורם אשרת כניסה לכל ארץ אפשרית, ונאלצו לשלם סכומים ניכרים עבור הוצאות הנסיעה. בנסיבות אלה רבו המקרים שאבות המשפחה הוכרחו לעזוב מיד, למען הצלת חייהם, ונטשו את הוריהם הקשישים או נשותיהם וילדיהם מחוסרי אמצעים. כך גדל מספר הזקנים והחולים חסרי הקרובים בקהילת וינה ל- 000,25 , וגדל גם מספר הילדים העזובים. "לא הייתה לנו הכנסה ולא היה כסף", סיפרה הלנה מילברג, אבא יצא לילה אחד למכור את טבעת הנישואים שלו, ונעלם. עוד חודשים רבים אחר כך לא ידענו מה עלה בגורלו, הוא נתפס ונשלח לדאכאו, בדאכאו סבל לעיתים קרובות מכות ועינויים." ההגבלות והגזירות שהושתו על היהודים שנותרו בווינה החמירו את מצבם. היו שנצטוו לעקור עד שש פעמים מדירותיהם, משפחות רבות נאלצו להצטופף בדירה אחת ללא תנאי קיום מינימליים והיו שמרוב ייאוש שמו קץ לחייהם. הפקת הלקחים מ'פרעות נובמבר' ('ליל הבדולח') בדיון בשאלה היהודית, שנערך ב-12 בנובמבר 1938 ,בראשותו של הרמן גרינג - הממונה על 'תכנית ארבע השנים' ובהשתתפות שרי האוצר, הפנים, הכלכלה והתעמולה של הרייך, נדון הנזק הכלכלי שהותירו הפרעות והנזק התקשורתי שנגרם לתדמיתה של גרמניה הנאצית בעולם. גרינג הודיע על אריזציה של הכלכלה הגרמנית, דהיינו השתלטות על עסקי היהודים והוצאתם מחיי הכלכלה. "כעונש לפשעיהם המבישים", חויבו יהודי גרמניה, בהוראתו, בתשלום כופר בסך מיליארד מארק, לכיסוי הנזק הכלכלי שהותירו הפרעות. לאור ההצלחה של 'הלשכה המרכזית להגירה' בווינה, קיבל גרינג את הצעתו של ריינהרד היידריך, שהיה אז ראש הגסטפו, המשטרה הפלילית והאס.דה, להקים בדוגמתה 'רשות מרכזית של הרייך' לקידום תהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים, דהיינו הגירה כפויה. פוגרום נובמבר, סימן את הקץ לחיי היהודים בווינה, האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה הגירה. לחצי 'הלשכה המרכזית' בהמרצתו של אייכמן גרמו לתהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים לכל יעד אפשרי. למרות הקשיים - העמידה האינסופית בתורים לפני בנייני הקונסוליות הזרות בווינה בתקווה לקבל ויזות והתנכלויות התושבים, הצליחו רוב יהודי אוסטריה להגר אל מעבר לגבול המדינה. מתוך 246,185 יהודים שהתגוררו באוסטריה ב-1938 ,הצליחו למעלה מ-500,128 להגר עד סתיו 1941 כשההגירה לא הייתה אפשרית עוד. גורלם של הנותרים נחרץ במסגרת תכנית ה"פתרון הסופי". בתום המלחמה נותרו בווינה רק כ-000,1 יהודים, כולם בני משפחות מעורבות.

הנס וייזנר, שהיה אז בן תשע, סיפר: "נתקלנו ברחוב בהמון אדם. הם השליכו ערמות ספרים מבית מדרש יהודי והעלו אותם באש. הזיכרון החזק והמוחשי ביותר שלי", מאותו יום, "הוא המשאית, שבה פוניתי עם משפחתי, נחבטת וּמִ טַ לטֶ לֶ ת על פני ערמת ספרי הקודש החרוכים והמעלים עשן. לעולם לא אשכח זאת". פליקס רינדה בן הארבע-עשרה, ראה קבוצה גדולה של בריוני אס.אה מובילים כמה יהודים לעבר גשר מרינברוקה הסמוך, שמעל הנהר. "ביניהם היה גם השמש הקשיש של בית הכנסת... הוא נשא ספר תורה קדוש וכבד, שכפי שנודע לנו אחר כך, אולץ להשליכו למימיה הזורמים של הדנובה". הרקע לתקיפות האנטישמיות, בפוגרום נובמבר, בווינה. במהלך מלחמת-העולם הראשונה הגיע מספר היהודים באוסטריה לשיאו. רבבות של פליטים יהודים מרחבי האימפריה האוסטרו -הונגרית ובעיקר מגליציה ומבוקובינה ברחו לאוסטריה ומספר היהודים בה עלה לכ- 000,250 .המרירות והמצוקה החברתית -כלכלית אחרי התמוטטות הקיסרות היו קרקע פוריה לתעמולה אנטישמית, שתלתה ביהודים ממזרח אירופה את האשם לכל העיוותים החברתיים, והתעצמה עוד יותר, בגין המשבר הכלכלי בראשית שנות ה-30 שהיהודים נתפשו כאחראים לו. בשנת 1934 ירד מספרם באוסטריה ל-458,191 , כש-000,176 מהם התגוררו בווינה (כ-%92 ( והיוו %4.9 מכלל אוכלוסייתה. מצבם של היהודים החמיר לאחר רציחתו של ד"ר אנגלברט דולפוס, ראש הממשלה הפדרלי האוסטרי, ביולי 1934 ,ומינויו של ד"ר קורט שושניג תחתיו. בארבע שנות כהונתו של שושניג התגבר הפאשיזם האוסטרי וזכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, גרם לצמצום חופש הפעולה של הארגונים היהודיים באוסטריה והגביר את הגירת היהודים. ב-12 במארס 1938 נכנס הצבא הגרמני לאוסטריה ולמחרת היום הוכרז רשמית על 'האנשלוס' - 'סיפוח' אוסטריה לרייך הגרמני, שהתקבל בברכה על ידי רוב האוכלוסייה. מיד לאחר מכן, החלו מעשי אלימות משולחי רסן כנגד היהודים, התנקשויות, ביזה והתעללויות. היהודים סבלו מ"חגיגות קרצוף הרחובות" המשפילות, וקשישים יהודים אולצו לעשות "תרגילי התעמלות" מפרכים בפומבי, כשהמון הצופים הסובב מריע בשמחה לאידם. בשבועות הראשונים לאחר ה'סיפוח' נכנסו לתוקף תקנות וצווים לאפליית היהודים, לבידודם ולנישולם מן החיים הציבוריים, התרבותיים והכלכליים באוסטריה. ב-26 באוגוסט 1938 הקים אדולף אייכמן בווינה, בשליחות האס.דה, בראשותו של היידריך, את 'הלשכה המרכזית להגירת יהודים', שריכזה את כל הפעולות הקשורות ביציאת היהודים. 'הלשכה המרכזית' שלטה עכשיו על חייה של יהדות אוסטריה באמצעות הקהילה היהודית בווינה, שבפקודתו השלטונות השתייכו אליה כל 18 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה המרירות והמצוקה החברתית-כלכלית אחרי התמוטטות הקיסרות היו קרקע פוריה לתעמולה אנטישמית. יהודי המדינה. 'הלשכה המרכזית' עסקה למעשה בגירוש היהודים מאוסטריה בשיטתיות בירוקרטית ובאמצעות טרור. הגזרות המרובות שהוטלו באכזריות בזו אחר זו על היהודים נועדו להגביר את הלחץ להגירתם, ולסייע לרשויות להשתלט על הרכוש היהודי. היהודים אולצו להשאיר את כל רכושם ולשלם במיטב כספם על הזכות להגר. באווירה העוינת כל כך כלפי יהודים, התגברה עוד האנטישמיות, ותושבים רבים בווינה הצטרפו לשריפת בתי הכנסת, לפגיעות ביהודים וברכושם שלוו במעשי ביזה וונדליזם. הדיווח הבינלאומי על הפרעות בווינה נציגי התקשורת הבינלאומית ודיפלומטים שהיו עדי ראייה לפרעות, תיארו אותן בהרחבה. ב-11 בנובמבר, דווח ב'דיילי הראלד', הלונדוני, שיום קודם לכן, "בשעה שהחלה האש לבעור בבית הכנסת טמפלגאסה נשמעו התפוצצויות עזות. אנשי ה'חולצות החומות' הטמינו בפנים במזיד מיכלי בנזין. מגג בית הכנסת במוטרסטג השליכו חוליגנים גרמנים לרחוב את לוחות הברית העשויים אבן, ברחוב ליאופלדגאסה ערמו ברחוב את הרהיטים, ארון הקודש וספרי התורה מארבעה בתי כנסת והעלו אותם באש." הקונסול הבריטי הכללי במינכן, דונלד סנט קלייר גיינר, דיווח שהמתקפות בווינה בוצעו "על-ידי אנשי האס.אה האוסטרים, רובם במדים מלאים, והמשטרה קיבלה בבירור הוראות לא להתערב". כל מכבי האש של וינה "נפרסו בכוחות מלאים" למנוע מהאש להתפשט, שכן בשלב מסוים נשקפה סכנה חמורה שהאש תתפשט לחלקים נרחבים בעיר. "וינה" לדברי גיינר, "הפכה באותו לילה לחזיון בלהה, שבו שרפות משתוללות בכל רחבי העיר ויהודים נדחפים ברחובות וסופגים מטר קללות ומכות מהמונים חוליגניים". 95 בתי כנסת ובתי תפילה נחרבו בפרעות בווינה. מעורבותו של אייכמן בפרעות ב-10 בנובמבר 1938 ,נאסר ד"ר בנימין מורמלשטיין ברחוב על-ידי הגסטפו והובל לבית-הכנסת ברחוב Seitenstettengasse. "מצאתי שם יחידה של אנשי אס.אס במדים, שמפקדה היה אייכמן", סיפר, "שבהתלהבות יתרה ניסתה להרוס הכל עם פטישים וגרזינים. אייכמן היה שם ופיקד על הכל, ובמוט ברזל היכה בעצמו על הריהוט בבית-הכנסת". לאחר מספר שעות שוחרר מורמלשטיין מהמעצר וחזר לעבודתו כמנהל ההגירה בקהילת וינה. כשישב ליד שולחן הכתיבה שלו, התפרץ לפתע אייכמן "כמו משוגע" לחדרו עם אקדח בידו. "חשבתי, עכשיו הוא יורה", אלא ש"אייכמן צעק: "אסור שההגירה תיעצר. היא חייבת להימשך!" 800,7 גברים יהודים נעצרו באותו יום בווינה ומהם נשלחו 600,4 למחנה הריכוז דאכאו, כאמצעי סחיטה ולחץ להאצת הגירתם מאוסטריה. נשותיהם ואמהותיהם חפשו כל דרך להשיג בעבורם אשרת כניסה לכל ארץ אפשרית, ונאלצו לשלם סכומים ניכרים עבור הוצאות הנסיעה. בנסיבות אלה רבו המקרים שאבות המשפחה הוכרחו לעזוב מיד, למען הצלת חייהם, ונטשו את הוריהם הקשישים או נשותיהם וילדיהם מחוסרי אמצעים. כך גדל מספר הזקנים והחולים חסרי הקרובים בקהילת וינה ל- 000,25 , וגדל גם מספר הילדים העזובים. "לא הייתה לנו הכנסה ולא היה כסף", סיפרה הלנה מילברג, אבא יצא לילה אחד למכור את טבעת הנישואים שלו, ונעלם. עוד חודשים רבים אחר כך לא ידענו מה עלה בגורלו, הוא נתפס ונשלח לדאכאו, בדאכאו סבל לעיתים קרובות מכות ועינויים." ההגבלות והגזירות שהושתו על היהודים שנותרו בווינה החמירו את מצבם. היו שנצטוו לעקור עד שש פעמים מדירותיהם, משפחות רבות נאלצו להצטופף בדירה אחת ללא תנאי קיום מינימליים והיו שמרוב ייאוש שמו קץ לחייהם. הפקת הלקחים מ'פרעות נובמבר' ('ליל הבדולח') בדיון בשאלה היהודית, שנערך ב-12 בנובמבר 1938 ,בראשותו של הרמן גרינג - הממונה על 'תכנית ארבע השנים' ובהשתתפות שרי האוצר, הפנים, הכלכלה והתעמולה של הרייך, נדון הנזק הכלכלי שהותירו הפרעות והנזק התקשורתי שנגרם לתדמיתה של גרמניה הנאצית בעולם. גרינג הודיע על אריזציה של הכלכלה הגרמנית, דהיינו השתלטות על עסקי היהודים והוצאתם מחיי הכלכלה. "כעונש לפשעיהם המבישים", חויבו יהודי גרמניה, בהוראתו, בתשלום כופר בסך מיליארד מארק, לכיסוי הנזק הכלכלי שהותירו הפרעות. לאור ההצלחה של 'הלשכה המרכזית להגירה' בווינה, קיבל גרינג את הצעתו של ריינהרד היידריך, שהיה אז ראש הגסטפו, המשטרה הפלילית והאס.דה, להקים בדוגמתה 'רשות מרכזית של הרייך' לקידום תהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים, דהיינו הגירה כפויה. פוגרום נובמבר, סימן את הקץ לחיי היהודים בווינה, האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה הגירה. לחצי 'הלשכה המרכזית' בהמרצתו של אייכמן גרמו לתהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים לכל יעד אפשרי. למרות הקשיים - העמידה האינסופית בתורים לפני בנייני הקונסוליות הזרות בווינה בתקווה לקבל ויזות והתנכלויות התושבים, הצליחו רוב יהודי אוסטריה להגר אל מעבר לגבול המדינה. מתוך 246,185 יהודים שהתגוררו באוסטריה ב-1938 ,הצליחו למעלה מ-500,128 להגר עד סתיו 1941 כשההגירה לא הייתה אפשרית עוד. גורלם של הנותרים נחרץ במסגרת תכנית ה"פתרון הסופי". בתום המלחמה נותרו בווינה רק כ-000,1 יהודים, כולם בני משפחות מעורבות.

הנס וייזנר, שהיה אז בן תשע, סיפר: "נתקלנו ברחוב בהמון אדם. הם השליכו ערמות ספרים מבית מדרש יהודי והעלו אותם באש. הזיכרון החזק והמוחשי ביותר שלי", מאותו יום, "הוא המשאית, שבה פוניתי עם משפחתי, נחבטת וּמִ טַ לטֶ לֶ ת על פני ערמת ספרי הקודש החרוכים והמעלים עשן. לעולם לא אשכח זאת". פליקס רינדה בן הארבע-עשרה, ראה קבוצה גדולה של בריוני אס.אה מובילים כמה יהודים לעבר גשר מרינברוקה הסמוך, שמעל הנהר. "ביניהם היה גם השמש הקשיש של בית הכנסת... הוא נשא ספר תורה קדוש וכבד, שכפי שנודע לנו אחר כך, אולץ להשליכו למימיה הזורמים של הדנובה". הרקע לתקיפות האנטישמיות, בפוגרום נובמבר, בווינה. במהלך מלחמת-העולם הראשונה הגיע מספר היהודים באוסטריה לשיאו. רבבות של פליטים יהודים מרחבי האימפריה האוסטרו -הונגרית ובעיקר מגליציה ומבוקובינה ברחו לאוסטריה ומספר היהודים בה עלה לכ- 000,250 .המרירות והמצוקה החברתית -כלכלית אחרי התמוטטות הקיסרות היו קרקע פוריה לתעמולה אנטישמית, שתלתה ביהודים ממזרח אירופה את האשם לכל העיוותים החברתיים, והתעצמה עוד יותר, בגין המשבר הכלכלי בראשית שנות ה-30 שהיהודים נתפשו כאחראים לו. בשנת 1934 ירד מספרם באוסטריה ל-458,191 , כש-000,176 מהם התגוררו בווינה (כ-%92 ( והיוו %4.9 מכלל אוכלוסייתה. מצבם של היהודים החמיר לאחר רציחתו של ד"ר אנגלברט דולפוס, ראש הממשלה הפדרלי האוסטרי, ביולי 1934 ,ומינויו של ד"ר קורט שושניג תחתיו. בארבע שנות כהונתו של שושניג התגבר הפאשיזם האוסטרי וזכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, גרם לצמצום חופש הפעולה של הארגונים היהודיים באוסטריה והגביר את הגירת היהודים. ב-12 במארס 1938 נכנס הצבא הגרמני לאוסטריה ולמחרת היום הוכרז רשמית על 'האנשלוס' - 'סיפוח' אוסטריה לרייך הגרמני, שהתקבל בברכה על ידי רוב האוכלוסייה. מיד לאחר מכן, החלו מעשי אלימות משולחי רסן כנגד היהודים, התנקשויות, ביזה והתעללויות. היהודים סבלו מ"חגיגות קרצוף הרחובות" המשפילות, וקשישים יהודים אולצו לעשות "תרגילי התעמלות" מפרכים בפומבי, כשהמון הצופים הסובב מריע בשמחה לאידם. בשבועות הראשונים לאחר ה'סיפוח' נכנסו לתוקף תקנות וצווים לאפליית היהודים, לבידודם ולנישולם מן החיים הציבוריים, התרבותיים והכלכליים באוסטריה. ב-26 באוגוסט 1938 הקים אדולף אייכמן בווינה, בשליחות האס.דה, בראשותו של היידריך, את 'הלשכה המרכזית להגירת יהודים', שריכזה את כל הפעולות הקשורות ביציאת היהודים. 'הלשכה המרכזית' שלטה עכשיו על חייה של יהדות אוסטריה באמצעות הקהילה היהודית בווינה, שבפקודתו השלטונות השתייכו אליה כל סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 19 יהודי המדינה. 'הלשכה המרכזית' עסקה למעשה בגירוש היהודים מאוסטריה בשיטתיות בירוקרטית ובאמצעות טרור. הגזרות המרובות שהוטלו באכזריות בזו אחר זו על היהודים נועדו להגביר את הלחץ להגירתם, ולסייע לרשויות להשתלט על הרכוש היהודי. היהודים אולצו להשאיר את כל רכושם ולשלם במיטב כספם על הזכות להגר. באווירה העוינת כל כך כלפי יהודים, התגברה עוד האנטישמיות, ותושבים רבים בווינה הצטרפו לשריפת בתי הכנסת, לפגיעות ביהודים וברכושם שלוו במעשי ביזה וונדליזם. הדיווח הבינלאומי על הפרעות בווינה נציגי התקשורת הבינלאומית ודיפלומטים שהיו עדי ראייה לפרעות, תיארו אותן בהרחבה. ב-11 בנובמבר, דווח ב'דיילי הראלד', הלונדוני, שיום קודם לכן, "בשעה שהחלה האש לבעור בבית הכנסת טמפלגאסה נשמעו התפוצצויות עזות. אנשי ה'חולצות החומות' הטמינו בפנים במזיד מיכלי בנזין. מגג בית הכנסת במוטרסטג השליכו חוליגנים גרמנים לרחוב את לוחות הברית העשויים אבן, ברחוב ליאופלדגאסה ערמו ברחוב את הרהיטים, ארון הקודש וספרי התורה מארבעה בתי כנסת והעלו אותם באש." הקונסול הבריטי הכללי במינכן, דונלד סנט קלייר גיינר, דיווח שהמתקפות בווינה בוצעו "על-ידי אנשי האס.אה האוסטרים, רובם במדים מלאים, והמשטרה קיבלה בבירור הוראות לא להתערב". כל מכבי האש של וינה "נפרסו בכוחות מלאים" למנוע מהאש להתפשט, שכן בשלב מסוים נשקפה סכנה חמורה שהאש תתפשט לחלקים נרחבים בעיר. "וינה" לדברי גיינר, "הפכה באותו לילה לחזיון בלהה, שבו שרפות משתוללות בכל רחבי העיר ויהודים נדחפים ברחובות וסופגים מטר קללות ומכות מהמונים חוליגניים". 95 בתי כנסת ובתי תפילה נחרבו בפרעות בווינה. מעורבותו של אייכמן בפרעות ב-10 בנובמבר 1938 ,נאסר ד"ר בנימין מורמלשטיין ברחוב על-ידי הגסטפו והובל לבית-הכנסת ברחוב Seitenstettengasse. "מצאתי שם יחידה של אנשי אס.אס במדים, שמפקדה היה אייכמן", סיפר, "שבהתלהבות יתרה ניסתה להרוס הכל עם פטישים וגרזינים. אייכמן היה שם ופיקד על הכל, ובמוט ברזל היכה בעצמו על הריהוט בבית-הכנסת". לאחר מספר שעות שוחרר מורמלשטיין מהמעצר וחזר לעבודתו כמנהל ההגירה בקהילת וינה. כשישב ליד שולחן הכתיבה שלו, התפרץ לפתע אייכמן "כמו משוגע" לחדרו עם אקדח בידו. "חשבתי, עכשיו הוא יורה", אלא ש"אייכמן צעק: "אסור שההגירה תיעצר. היא חייבת להימשך!" 800,7 גברים יהודים נעצרו באותו יום בווינה ומהם נשלחו 600,4 למחנה הריכוז דאכאו, כאמצעי סחיטה ולחץ להאצת הגירתם מאוסטריה. נשותיהם ואמהותיהם חפשו כל דרך להשיג בעבורם אשרת כניסה לכל ארץ אפשרית, ונאלצו לשלם סכומים ניכרים עבור הוצאות הנסיעה. בנסיבות אלה רבו המקרים שאבות המשפחה הוכרחו לעזוב מיד, למען הצלת חייהם, ונטשו את הוריהם הקשישים או נשותיהם וילדיהם מחוסרי אמצעים. כך גדל מספר הזקנים והחולים חסרי הקרובים בקהילת וינה ל- 000,25 , וגדל גם מספר הילדים העזובים. "לא הייתה לנו הכנסה ולא היה כסף", סיפרה הלנה מילברג, אבא יצא לילה אחד למכור את טבעת הנישואים שלו, ונעלם. עוד חודשים רבים אחר כך לא ידענו מה עלה בגורלו, הוא נתפס ונשלח לדאכאו, בדאכאו סבל לעיתים קרובות מכות ועינויים." ההגבלות והגזירות שהושתו על היהודים שנותרו בווינה החמירו את מצבם. היו שנצטוו לעקור עד שש פעמים מדירותיהם, משפחות רבות נאלצו להצטופף בדירה אחת ללא תנאי קיום מינימליים והיו שמרוב ייאוש שמו קץ לחייהם. הפקת הלקחים מ'פרעות נובמבר' ('ליל הבדולח') בדיון בשאלה היהודית, שנערך ב-12 בנובמבר 1938 ,בראשותו של הרמן גרינג - הממונה על 'תכנית ארבע השנים' ובהשתתפות שרי האוצר, הפנים, הכלכלה והתעמולה של הרייך, נדון הנזק הכלכלי שהותירו הפרעות והנזק התקשורתי שנגרם לתדמיתה של גרמניה הנאצית בעולם. גרינג הודיע על אריזציה של הכלכלה הגרמנית, דהיינו השתלטות על עסקי היהודים והוצאתם מחיי הכלכלה. "כעונש לפשעיהם המבישים", חויבו יהודי גרמניה, בהוראתו, בתשלום כופר בסך מיליארד מארק, לכיסוי הנזק הכלכלי שהותירו הפרעות. לאור ההצלחה של 'הלשכה המרכזית להגירה' בווינה, קיבל גרינג את הצעתו של ריינהרד היידריך, שהיה אז ראש הגסטפו, המשטרה הפלילית והאס.דה, להקים בדוגמתה 'רשות מרכזית של הרייך' לקידום תהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים, דהיינו הגירה כפויה. פוגרום נובמבר, סימן את הקץ לחיי היהודים בווינה, האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה הגירה. לחצי 'הלשכה המרכזית' בהמרצתו של אייכמן גרמו לתהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים לכל יעד אפשרי. למרות הקשיים - העמידה האינסופית בתורים לפני בנייני הקונסוליות הזרות בווינה בתקווה לקבל ויזות והתנכלויות התושבים, הצליחו רוב יהודי אוסטריה להגר אל מעבר לגבול המדינה. מתוך 246,185 יהודים שהתגוררו באוסטריה ב-1938 ,הצליחו למעלה מ-500,128 להגר עד סתיו 1941 כשההגירה לא הייתה אפשרית עוד. גורלם של הנותרים נחרץ במסגרת תכנית ה"פתרון הסופי". בתום המלחמה נותרו בווינה רק כ-000,1 יהודים, כולם בני משפחות מעורבות. עדויות עדי הראייה לפרעות נובמבר, מרטין גילברט, ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן. מ-500,128 שהגרו: 505,55 הגרו לארצות אירופה (850,30 הגיעו לבריטניה ו-000,15 נתפסו בארצות הכיבוש הנאצי וגורשו להשמדה); 700,28 לצפון אמריקה; 580,11 למרכז ולדרום אמריקה; 700,28 לאסיה: 124,18 לסין, בעיקר לשנגהאי ו-195,9 לארץ-ישראל; 880,1 לאוסטרליה וניו-זילנד ו-644 לאפריקה. בין -1938 1941.1.1 נפטרו 891,7 לעומת 461 לידות . "אוסטריה", אנציקלופדיה של השואה. מאמצע אוקטובר 1941 גורשו 002,5 מיהודי וינה לגטו לודז', ובסוף נובמבר 1941 ,גורשו 000,3 נוספים לריגה ולמינסק. מינואר 1942 ,הוחש קצב הגירושים ובמהלך שנה זו גורשו מווינה 721,32 יהודים: 222,3 גורשו לריגה, 550,8 למינסק ו-000,6 לאיזביצ'ה במחוז לובלין( שני שלישים ממגורשי משלוח זה היו נשים וילדים.) במחצית השנייה של 1942 שולחו מאוסטריה לטרזיינשטאט 926,13 יהודים, מרביתם זקנים. ....................................................... במשך חמישים שנה, לאחר מלחמת העולם השנייה, סירבו ממשלות אוסטריה להכיר באחריות האוסטרים לפשעי הנאצים שנעשו בארצם לפני המלחמה ובמהלכה, בעיקר כלפי יהודים, בטענה שהם בעצמם היו קורבנות המשטר הנאצי. רק בשנת 1995 הכיר, לראשונה, הפרלמנט האוסטרי בחלקה של אוסטריה בביצוע פשעי מלחמה בתקופת המשטר הנאצי, והודיע על נכונותה של הממשלה לשאת באחריות מוסרית וקולקטיבית כלפי נפגעי המשטר הנאצי באוסטריה, ועל הקמת קרן מיוחדת לתשלום שילומים לנפגעי הנאצים, רובם המכריע יהודים. קרצוף הרחובות ע"י יהודים, בווינה תור לקבלת ויזות לפני קונסוליה, בווינה

רבות כל כך. דבר לא יוכל אז להציל את היהודים מלעמוד בשורה אחת עם הכוחנות הצרפתית ההיסטרית והשוביניסטית ועם צרות העין החצופה של פנאטים גרמנים גזעניים. שום שחצנות זחוחה לא תציל אותם מקריסת גורלם לעקרות ובנאליות. הרי גם בימי התנ"ך הפכו שוב ושוב קטנים, חלשים, בסכנת מפלה ואומללים כאשר נטשו את הברית עם אלוהיהם ועבדו אלילים וצלמים. נוראה יותר ובעלת השלכות כבדות יותר תהיה נטישתם היום את שליחותם הארצית, בגידתם בדיברות המוסר שלהם, המהפך מעם טהור, החובק אהבה לאנושות, לעבר עממיות המאתגרת את האנושות. מנפילה כזו לא תיתכן חזרה אל מזבחות הנפש המהוללות מן העבר. בגידה כזו לא תיסלח, שכן משמעותה תהיה ויתור של העם היהודי על עצמו, לתמיד." הדברים האלה נכתבו לפני כמאה שנה. את רשמי הביקור בארץ ישראל מסיים זאלטן בפיסקה הבאה, שהיתה אז מבט אופטימי וחדור תחושת שליחות אל מה שהיה העתיד: "היו ברוכים, אתם האנשים החדשים על האדמה הנושנה. אתם הנוער של פלסטינה הבונים את אדמת אסיה. אתם הנוער המקריב את עצמו על מנת להגשים את האידיאל ההולם בתוך החזה שלכם. אסיה היתה תמיד הקרקע שעליה בא אלוהים לעולם, כפי שאירופה תישאר זו שבה הוא הודח, חיוור וזר לעצמו." הבאנו רק חלק מזערי מן הדברים הרבים שאפשר לספר על פליקס זאלטן. איש רב פעלים רב חלומות ורב סתירות. מבין עשרות ספריו תורגם לעברית שלוש פעמים במבי כספר כתוב ולא מצוייר או מצולם. נוסף על כך יצא (בהוצאת ספריית פועלים 1980 ( הרומאן התנכי שמשון גורלו של איש בחירה (בתרגומו של יעקב גוטשלק). 20 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה מאת: מיכאל דק (הספר צולם באינטרנט) המהדורה הראשונה של במבי בהוצאת אולשטיין. "כל ילד מכיר את במבי, אבל לא רבים הם, בין קטנים ובין גדולים, היודעים הרבה על פליקס זאלטן. נראה כמעט שהוא נשכח לא למרות הצלחתו, אלא בגללה." כך כתב דורון רבינוביץ' סופר והוגה דעות אוסטרי שנולד בישראל, על במבי, פרי דמיונו ועטו של הסופר, המחזאי, העיתונאי והתסריטאי היהודי ווינאי פליקס זאלטן. זאלטן נולד ב1869 בהונגריה כזיגמונד זלצמן ועבר בהיותו תינוק עם משפחתו לווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית. הדברים של רבינוביץ' הופיעו בספר (מדהים ביופיו) על זאלטן שיצא לרגל תערוכה במוזיאון היהודי בווינה לפני כרבע מאה. זאלטן מוגדר שם סופר-עיתונאי-גולה. בכריכה של במבי בעברית, מיוחס הספר לוולט דיסני. הכיצד? זה חלק מסיפור משפטי, כמעט משפט שלמה, שהתגלגל במשך שנים. אפשר אולי להגיד שהקול קולו של סאלטן אבל הידיים ידיו של וולט דיסני. זאלטן פרסם ב1923 את סיפורו של במבי בהוצאת אולשטיין הנודעת. את המהדורה המקורית בגרמנית העלו קלגסיו של גבלס באש בכיכר-בבל בברלין מול האוניברסיטה ב-1933 . קתרין שולץ כתבה לפני כשנה במגזין ה'ניו יורקר' שהספר במבי הפך את מחברו למפורסם אך הסרט שנעשה בעקבותיו השכיח אותו וזאת למרות ההצלחה שאותה נחל הסיפור בתקופה שבין פרסומו כספר (1923 (והפיכתו לסרט (1942.( ב-1928 תורגם במבי לאנגלית (בידי וויטקר צ'יימברס שיהפוך אחר כך למרגל סובייטי). הניו יורקר מספר שהספר נמכר במאות אלפי עותקים וגרף תשבחות מכל עבר. לא נוסיף הרבה למאגר הפרשנויות של הסיפור אם נגיד שסיפורו של במבי זכה לשלל פירושים החל בגורלו של העם היהודי הנרדף וכלה בזהות מגדרית, בואך סרט אימה דרך ניסיון לעורר אמפתיה בין האדם הרודף לבין החיה הנרדפת. צייד אוהב חיות? אחת השאלות שעלו בעקבות סיפורו של זאלטן היתה כיצד הסופר, אוהב בעלי החיים, נהג לצאת למסעות ציד ואף חלק מהצלחותיו בתחום הזה עיטרו את ביתו בווינה ואחר כך את ביתו בציריך. אחת מנכדותיו של זאלטן, לאה וילר, כותבת בדברי ההקדמה שלה לתערוכה בווינה: [...] " הוא היה צייד. את זה מעולם לא הבנתי: לכתוב את במבי ואחר כך להרוג צבי! איך אפשר? לגלות הבנה כה עמוקה למצוקתם של בעלי חיים ונשמתם ואחר כך - ואפילו לא בשל רעב אלא לשם ספורט- לצאת ליער עם הרובה? יש תצלום שלו, עם בנו פאול, כשלפניהם דורך על גווייתו של הצבי ומניף בגאווה את רובהו. זה מרטיט אותי בכל פעם מחדש. לא מובן! ובכל זאת - הכף נוטה לצד הזכות כשאני קוראת כמה מיצירותיו. כל כך הרבה שימחה, רכות ועדינות הנפש. הבנה כה עמוקה למעמקי נשמותינו וכן הומור כה רב." נכדתו השניה של זאלטן, יהודית סיאנו, המתגוררת בחיפה, אמרה פעם בשיחה עם כרמית ספיר וייץ ל'מעריב': "אני חושבת שהייתי בת חמש או שש. אמא לא רק 'הקריאה' לנו את במבי, היא בעיקר סיפרה לנו את במבי. מתישהו הלכנו לסרט, ואני זוכרת את הפחד האדיר, את שריפת היער ואת הכאב בסרט. כילדה קטנה התחברתי אל הפחד האדיר כי פחדתי נורא לאבד את אמי. פליקס זאלטן היה שם תמיד. פחות בתור מי שכתב את במבי, למרות שהיו לנו כל הספרים שכתב בכל התרגומים, אבל הוא היה נורא נוכח. בתמונות הוא קצת מחייך, לי זה היה נעים". יהודית סיאנו, על כל פנים, מבקשת להותיר את כל הבמה לסבה. "אני בסך הכל הנכדה. לא עשיתי כלום, אבל בכל פעם שמזכירים אותו - אני שמחה". עורך הדין השוויצרי פייט וילר, חתנו של זאלטן ואביהן של הנכדות, ניסה במהלך השנים לתבוע את חברת הענק דיסני. אבל זו טענה שהיא רכשה את זכויותיה כדין מזאלטן שכנראה נקלע בזמנו לקשיים כלכליים, לא עמד בפיתוי והסכים להסתפק בסכום של כמה אלפי דולארים בודדים ובטוחים, בתמורת למכירת הזכויות על הסיפור. קשה להעריך כמה מיליונים נכנסו לכיסי חברת הענק מהקרנת הסרט והמוצרים הממותגים בעקבותיו. קשה להפריז בחשיבות התפקיד שממלאת ההנפשה וההאנשה בנוכחות הפנומנאלית של במבי כסיפור לילדים וציון דרך בתרבות המערבית של המאה העשרים. דומה שהאנשת החיות, שאחראי לה הסיפור של זאלטן, היא שפרצה את הדרך להנפשה שהעלה לאקרן בקולנוע, דיסני. הסרט הוא לא העתק של הספר. יש שם תוספות ושינויים. השריפה הגדולה ביער היא הדוגמה הבולטת ביותר. כדרכו של דיסני, וכדרכם של אמריקאים: הוליווד יודעת הכל טוב יותר. אגב לא הכל יודעים שזאלטן כתב תסריטים רבים בשנות יצירתו עבור הקולנוע בתקופת הסרט האילם, מתחילתו. ייתכן שהנסיון הפילמאי של זאלטן מצא ביטוי בתיאורים ואולי גם ההחלטה להפוך את במבי באה בעקבות יכולות התיאור הנפלאות של זאלטן והיכולת להעניק לתיאור משמעויות נוספות ורבדים משתמעים. דוגמא ליכולות התיאור האלה יוכלו הקוראים למצוא בפרק השלכת מתוך במבי, המובא בצמוד לכתבה הזו. דוגמא מופתית. כשראיתי את הסרט לראשונה בקולנוע סטודיו הייתי בן שבע. כל כך נחרדתי משריפת היער, עד שזינקתי ממקומי וניסיתי לעזור לבמבי להציל את אמא שלו מהלהבות. הסדרן התנגד נחרצות לניסיונות ההצלה שלי, במיוחד משום שבריצתי אל מאחורי האקרן חלפתי בסערה על פני ה'פרידמן' (תנור הנפט) שחימם את 'האולם' הקטן שהיה צמוד לקולנוע רקס שבו ישבו, כידוע יוסי בנאי, סימון ומואיז הקטן וראו סרטים של מבוגרים. זאלטן והציונות להרצל היתה חיבה מיוחדת לפליקס זאלטן, יש אפילו סברה שראה בו יורש אפשרי להנהגת התנועה הציונית בבוא העת- שבאה בטרם עת (1904 .(מעניינת הידידות הזו מן הצד ההרצליאני שלה, ומזכירה את הידידות של חוזה המדינה עם ישראל זנגוויל, הסופר האנגלי יהודי הפורה שאף הוא היה בעל נוכחות בכירה בחוג ידידיו הקרובים של הרצל. זאלטן אף ביקר בארץ ישראל ב1924 .שנה אחרי ביקורו פרסם יומן מסע ציוני בשם אנשים חדשים על אדמה ישנה, .Neue Menschen auf alter Erde ההקשר לאלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה) התבקש וזאלטן לא הסתיר אותו: "כל הזמן נמצאת לצדי דמות. היא מרחפת לפני ברחובות, מנופפת לעברי בתמונות דמיון רבות ומשתקפת לעיני מן הקירות וחיה במחשבותי: תיאודור הרצל. אני נזכר בו ובשיחותינו, כשאני מסייר במושבות, במקומות שלא זכה לראותם במו עיניו. ובכל פעם שאני עובר בשער יפו בירושלים מופיעה לנגד עיני דמותו הגבוהה והאצילית. שם הוא עומד ומצפה לבואו של הקיסר הגרמני. אלו זמנים אחרים שהתיישנו זה מכבר. בכל פעם שאני עומד בשער יפו עולה דמות מופלאה זו לנגד עיני. הוא מת טרם זמנו משום שהקדים את זמנו. נכון שהוא עמד בשער יפו בהמתנה לקיסר, אך הוא היה הראשון בדרך לירושלים ועמד ראשון בשערי ירושלים. "גם כיום, עשרים שנה לאחר מותו, נוכחותו מלאה חיות, כבימים שבהם הילך על האדמה הזו. כוחות ישותו עדיין אינטנסיביים כבימים ההם, עצמת השפעתו עמוקה עוד יותר. [...] הוא היה איש העט והפך להיות איש המעשה. הוא החל כסופר וסיים בכך שהפך את הדמיון היצירתי שלו למציאות. נראה היה כאילו הוא נועד להיות אחת מאותן דמויות אלגנטיות נהנתניות של עולם הספרות ומת כקדוש מעונה על רעיון נשגב." אך זאלטן לא רק מביט אחורה, בגעגועי הערצה להרצל. הוא גם מביט קדימה בחשש: "ועם זאת... עם זאת, מפוקפק יהיה אם היהודים יגיעו אל אותה לאומנות חלולה שהביאה ברבריות והפכה לאסונן של אומות מן האלון הגדול שבפאתי האחו נשרו העלים. הם נשרו מכל העצים. אחד מענפי האלון, שהתנשא מעל לשאר הענפים, הושיט את עצמו הרחק אל האחו. בקצה קצהו של הענף ישבו יחד שני עלים. "זה כבר לא כמו שהיה פעם," אמר העלה האחד. "נכון, הלילה שוב הסתלקו כה רבים מאיתנו... נשארנו כמעט היחידים על הענף שלנו." "אי אפשר לדעת במי זה יפגע," אמר הראשון. "גם כשהימים היו נאים והשמש פיזרה מחומה, קרה שפרצה סערה או חלף שבר ענן, ואז נקטפו רבים מאיתנו, הגם שהיו צעירים. אי אפשר לדעת במי זה יפגע." "עכשיו זורחת השמש רק לעיתים נדירות," נאנח העלה השני, "וכשהיא כבר יוצאת היא לא מעניקה כוחות. אנחנו צריכים כוחות מחודשים." "מעניין אם זה נכון," חווה הראשון את דעתו, "מעניין אם זה נכון, שאחרים באים במקומנו, כשאנחנו מסתלקים, ואחר כך אחרים באים במקומם וחוזר חלילה..." "אני בטוח שזה נכון," לחש השני, "אבל קשה אפילו לתאר את זה לעצמנו... זה מעבר למושגים שלנו..." "זה גורם לי צער רב," הוסיף הראשון. אז שתקו זמן מה. אחר כך הוסיף ואמר הראשון בשקט: "למה אנחנו חייבים להסתלק...?" "מה קורה לנו כשאנחנו ניתקים...?" "אנחנו נושרים למטה..." "מה יש שם למטה?" "אני לא יודע," ענה הראשון. "אחד אומר ככה, השני אומר אחרת... אבל אף אחד לא יודע." שאל השני: "האם עוד מרגישים משהו? האם אתה עוד יודע על עצמך כשאתה שם למטה?" הראשון השיב: "מי יכול לומר? אף אחד מאלה שוב השתררה שתיקה. ואז אמר הראשון לשני: "אל תתייסר כל כך, אתה הרי ממש רועד." "הנח לזה," ענה השני, "אני רועד בקלות רבה כל כך. החיבור החזק אל הענף כבר התרופף." "לא נדבר עוד על דברים כאלה," אמר העלה הראשון. האחר הסכים אך טען לעומתו: "אבל על מה נדבר אם לא על זה?" הוא שתק ולאחר זמן קצר המשיך: "מי מאיתנו יהיה הראשון שייאלץ להגיע לשם, למטה...?" "לזה יש עוד זמן," הרגיע הראשון, "מוטב שנזכור כמה יפה זה היה, כמה יפה ונפלא! אז, כשיצאה השמש וחיממה אותנו, עד שדימינו לתפוח מרוב בריאות. אתה עוד זוכר? ואגלי הטל עם שחר... והלילות הענוגים, הנהדרים..." "עכשיו הלילות איומים," קונן השני, "ואין להם סוף." "אסור לנו להתלונן," אמר הראשון, "אנחנו חיינו יותר מרבים אחרים." "אני בוודאי השתניתי מאוד?" התעניין השני לדעת, מבויש קמעה. "אף לא סימן קל שבקלים," הבטיח הראשון, "אתה בוודאי חושב כך כשאתה רואה כיצד אני הפכתי להיות צהוב ומכוער כזה. לא, אצלי חישבו רגע על במבי, עפר האיילים מן היער. העלו אותו בעיני דמיונכם ואל תדאגו אם אינכם זה משהו אחר..." בטוחים בהגדרה המדעית שלו. לא רבים יודעים להגדיר את ההבדל בין צבי ואייל, גם אני לא. דומה שהמונח 'עפר איילים' מתאים לבמבי, במבינו - ילד באיטלקית, כפי שקרא לו הסופר פליקס זאלטן. דומה שבמבי הפך להיות הגדרה זואולוגית וספרותית כאחת. במבי. תשאלו כל ילד. במבי המקורי "מה פתאום," הדף אותו השני. "לא, אני מדבר ברצינות," חזר ואמר הראשון בלהט, " תאמין לי! אתה יפה כמו ביום הראשון. פה ושם אולי איזה פס צהוב, בקושי אפשר להבחין בו, אבל זה רק מוסיף לך יופי. תאמין לי!" "אני מודה לך," לחש השני, נרגש. "אני לא מאמין לך... לא לגמרי... אבל אני מודה לך, כי אתה כל כך טוב. תמיד היית כל כך טוב אליי... רק עכשיו אני תופס בעצם כמה טוב היית." "שתוק כבר," אמר הראשון והשתתק בעצמו, מרוב דאגה לא יכול לדבר עוד. עכשיו שתקו שניהם. השעות נקפו. רוח לחה חלפה בין צמרות העצים, צוננת ועוינת. "זה קורה... עכשיו..." אמר העלה השני, "אני..." קולו נשבר. הוא ניתק ממקומו בלא התנגדות ונשר. החורף הגיע. מתוך במבי מאת פליקס זאלטן בהוצאת אוקיינוס (תרגום מיכאל דק)

רבות כל כך. דבר לא יוכל אז להציל את היהודים מלעמוד בשורה אחת עם הכוחנות הצרפתית ההיסטרית והשוביניסטית ועם צרות העין החצופה של פנאטים גרמנים גזעניים. שום שחצנות זחוחה לא תציל אותם מקריסת גורלם לעקרות ובנאליות. הרי גם בימי התנ"ך הפכו שוב ושוב קטנים, חלשים, בסכנת מפלה ואומללים כאשר נטשו את הברית עם אלוהיהם ועבדו אלילים וצלמים. נוראה יותר ובעלת השלכות כבדות יותר תהיה נטישתם היום את שליחותם הארצית, בגידתם בדיברות המוסר שלהם, המהפך מעם טהור, החובק אהבה לאנושות, לעבר עממיות המאתגרת את האנושות. מנפילה כזו לא תיתכן חזרה אל מזבחות הנפש המהוללות מן העבר. בגידה כזו לא תיסלח, שכן משמעותה תהיה ויתור של העם היהודי על עצמו, לתמיד." הדברים האלה נכתבו לפני כמאה שנה. את רשמי הביקור בארץ ישראל מסיים זאלטן בפיסקה הבאה, שהיתה אז מבט אופטימי וחדור תחושת שליחות אל מה שהיה העתיד: "היו ברוכים, אתם האנשים החדשים על האדמה הנושנה. אתם הנוער של פלסטינה הבונים את אדמת אסיה. אתם הנוער המקריב את עצמו על מנת להגשים את האידיאל ההולם בתוך החזה שלכם. אסיה היתה תמיד הקרקע שעליה בא אלוהים לעולם, כפי שאירופה תישאר זו שבה הוא הודח, חיוור וזר לעצמו." הבאנו רק חלק מזערי מן הדברים הרבים שאפשר לספר על פליקס זאלטן. איש רב פעלים רב חלומות ורב סתירות. מבין עשרות ספריו תורגם לעברית שלוש פעמים במבי כספר כתוב ולא מצוייר או מצולם. נוסף על כך יצא (בהוצאת ספריית פועלים 1980 ( הרומאן התנכי שמשון גורלו של איש בחירה (בתרגומו של יעקב גוטשלק). סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 21 "כל ילד מכיר את במבי, אבל לא רבים הם, בין קטנים ובין גדולים, היודעים הרבה על פליקס זאלטן. נראה כמעט שהוא נשכח לא למרות הצלחתו, אלא בגללה." כך כתב דורון רבינוביץ' סופר והוגה דעות אוסטרי שנולד בישראל, על במבי, פרי דמיונו ועטו של הסופר, המחזאי, העיתונאי והתסריטאי היהודי ווינאי פליקס זאלטן. זאלטן נולד ב1869 בהונגריה כזיגמונד זלצמן ועבר בהיותו תינוק עם משפחתו לווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית. הדברים של רבינוביץ' הופיעו בספר (מדהים ביופיו) על זאלטן שיצא לרגל תערוכה במוזיאון היהודי בווינה לפני כרבע מאה. זאלטן מוגדר שם סופר-עיתונאי-גולה. בכריכה של במבי בעברית, מיוחס הספר לוולט דיסני. הכיצד? זה חלק מסיפור משפטי, כמעט משפט שלמה, שהתגלגל במשך שנים. אפשר אולי להגיד שהקול קולו של סאלטן אבל הידיים ידיו של וולט דיסני. זאלטן פרסם ב1923 את סיפורו של במבי בהוצאת אולשטיין הנודעת. את המהדורה המקורית בגרמנית העלו קלגסיו של גבלס באש בכיכר-בבל בברלין מול האוניברסיטה ב-1933 . קתרין שולץ כתבה לפני כשנה במגזין ה'ניו יורקר' שהספר במבי הפך את מחברו למפורסם אך הסרט שנעשה בעקבותיו השכיח אותו וזאת למרות ההצלחה שאותה נחל הסיפור בתקופה שבין פרסומו כספר (1923 (והפיכתו לסרט (1942.( ב-1928 תורגם במבי לאנגלית (בידי וויטקר צ'יימברס שיהפוך אחר כך למרגל סובייטי). הניו יורקר מספר שהספר נמכר במאות אלפי עותקים וגרף תשבחות מכל עבר. לא נוסיף הרבה למאגר הפרשנויות של הסיפור אם נגיד שסיפורו של במבי זכה לשלל פירושים החל בגורלו של העם היהודי הנרדף וכלה בזהות מגדרית, בואך סרט אימה דרך ניסיון לעורר אמפתיה בין האדם הרודף לבין החיה הנרדפת. צייד אוהב חיות? אחת השאלות שעלו בעקבות סיפורו של זאלטן היתה כיצד הסופר, אוהב בעלי החיים, נהג לצאת למסעות ציד ואף חלק מהצלחותיו בתחום הזה עיטרו את ביתו בווינה ואחר כך את ביתו בציריך. אחת מנכדותיו של זאלטן, לאה וילר, כותבת בדברי ההקדמה שלה לתערוכה בווינה: [...] " הוא היה צייד. את זה מעולם לא הבנתי: לכתוב את במבי ואחר כך להרוג צבי! איך אפשר? לגלות הבנה כה עמוקה למצוקתם של בעלי חיים ונשמתם ואחר כך - ואפילו לא בשל רעב אלא לשם ספורט- לצאת ליער עם הרובה? יש תצלום שלו, עם בנו פאול, כשלפניהם דורך על גווייתו של הצבי ומניף בגאווה את רובהו. זה מרטיט אותי בכל פעם מחדש. לא מובן! ובכל זאת - הכף נוטה לצד הזכות כשאני קוראת כמה מיצירותיו. כל כך הרבה שימחה, רכות ועדינות הנפש. הבנה כה עמוקה למעמקי נשמותינו וכן הומור כה רב." נכדתו השניה של זאלטן, יהודית סיאנו, המתגוררת בחיפה, אמרה פעם בשיחה עם כרמית ספיר וייץ ל'מעריב': "אני חושבת שהייתי בת חמש או שש. אמא לא רק 'הקריאה' לנו את במבי, היא בעיקר סיפרה לנו את במבי. מתישהו הלכנו לסרט, ואני זוכרת את הפחד האדיר, את שריפת היער ואת הכאב בסרט. כילדה קטנה התחברתי אל הפחד האדיר כי פחדתי נורא לאבד את אמי. פליקס זאלטן היה שם תמיד. פחות בתור מי שכתב את במבי, למרות שהיו לנו כל הספרים שכתב בכל התרגומים, אבל הוא היה נורא נוכח. בתמונות הוא קצת מחייך, לי זה היה נעים". יהודית סיאנו, על כל פנים, מבקשת להותיר את כל הבמה לסבה. "אני בסך הכל הנכדה. לא עשיתי כלום, אבל בכל פעם שמזכירים אותו - אני שמחה". עורך הדין השוויצרי פייט וילר, חתנו של זאלטן ואביהן של הנכדות, ניסה במהלך השנים לתבוע את חברת הענק דיסני. אבל זו טענה שהיא רכשה את זכויותיה כדין מזאלטן שכנראה נקלע בזמנו לקשיים כלכליים, לא עמד בפיתוי והסכים להסתפק בסכום של כמה אלפי דולארים בודדים ובטוחים, בתמורת למכירת הזכויות על הסיפור. קשה להעריך כמה מיליונים נכנסו לכיסי חברת הענק מהקרנת הסרט והמוצרים הממותגים בעקבותיו. קשה להפריז בחשיבות התפקיד שממלאת ההנפשה וההאנשה בנוכחות הפנומנאלית של במבי כסיפור לילדים וציון דרך בתרבות המערבית של המאה העשרים. דומה שהאנשת החיות, שאחראי לה הסיפור של זאלטן, היא שפרצה את הדרך להנפשה שהעלה לאקרן בקולנוע, דיסני. הסרט הוא לא העתק של הספר. יש שם תוספות ושינויים. השריפה הגדולה ביער היא הדוגמה הבולטת ביותר. כדרכו של דיסני, וכדרכם של אמריקאים: הוליווד יודעת הכל טוב יותר. אגב לא הכל יודעים שזאלטן כתב תסריטים רבים בשנות יצירתו עבור הקולנוע בתקופת הסרט האילם, מתחילתו. ייתכן שהנסיון הפילמאי של זאלטן מצא ביטוי בתיאורים ואולי גם ההחלטה להפוך את במבי באה בעקבות יכולות התיאור הנפלאות של זאלטן והיכולת להעניק לתיאור משמעויות נוספות ורבדים משתמעים. דוגמא ליכולות התיאור האלה יוכלו הקוראים למצוא בפרק השלכת מתוך במבי, המובא בצמוד לכתבה הזו. דוגמא מופתית. כשראיתי את הסרט לראשונה בקולנוע סטודיו הייתי בן שבע. כל כך נחרדתי משריפת היער, עד שזינקתי ממקומי וניסיתי לעזור לבמבי להציל את אמא שלו מהלהבות. הסדרן התנגד נחרצות לניסיונות ההצלה שלי, במיוחד משום שבריצתי אל מאחורי האקרן חלפתי בסערה על פני ה'פרידמן' (תנור הנפט) שחימם את 'האולם' הקטן שהיה צמוד לקולנוע רקס שבו ישבו, כידוע יוסי בנאי, סימון ומואיז הקטן וראו סרטים של מבוגרים. זאלטן והציונות להרצל היתה חיבה מיוחדת לפליקס זאלטן, יש אפילו סברה שראה בו יורש אפשרי להנהגת התנועה הציונית בבוא העת- שבאה בטרם עת (1904 .(מעניינת הידידות הזו מן הצד ההרצליאני שלה, ומזכירה את הידידות של חוזה המדינה עם ישראל זנגוויל, הסופר האנגלי יהודי הפורה שאף הוא היה בעל נוכחות בכירה בחוג ידידיו הקרובים של הרצל. זאלטן אף ביקר בארץ ישראל ב1924 .שנה אחרי ביקורו פרסם יומן מסע ציוני בשם אנשים חדשים על אדמה ישנה, .Neue Menschen auf alter Erde ההקשר לאלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה) התבקש וזאלטן לא הסתיר אותו: "כל הזמן נמצאת לצדי דמות. היא מרחפת לפני ברחובות, מנופפת לעברי בתמונות דמיון רבות ומשתקפת לעיני מן הקירות וחיה במחשבותי: תיאודור הרצל. אני נזכר בו ובשיחותינו, כשאני מסייר במושבות, במקומות שלא זכה לראותם במו עיניו. ובכל פעם שאני עובר בשער יפו בירושלים מופיעה לנגד עיני דמותו הגבוהה והאצילית. שם הוא עומד ומצפה לבואו של הקיסר הגרמני. אלו זמנים אחרים שהתיישנו זה מכבר. בכל פעם שאני עומד בשער יפו עולה דמות מופלאה זו לנגד עיני. הוא מת טרם זמנו משום שהקדים את זמנו. נכון שהוא עמד בשער יפו בהמתנה לקיסר, אך הוא היה הראשון בדרך לירושלים ועמד ראשון בשערי ירושלים. "גם כיום, עשרים שנה לאחר מותו, נוכחותו מלאה חיות, כבימים שבהם הילך על האדמה הזו. כוחות ישותו עדיין אינטנסיביים כבימים ההם, עצמת השפעתו עמוקה עוד יותר. [...] הוא היה איש העט והפך להיות איש המעשה. הוא החל כסופר וסיים בכך שהפך את הדמיון היצירתי שלו למציאות. נראה היה כאילו הוא נועד להיות אחת מאותן דמויות אלגנטיות נהנתניות של עולם הספרות ומת כקדוש מעונה על רעיון נשגב." אך זאלטן לא רק מביט אחורה, בגעגועי הערצה להרצל. הוא גם מביט קדימה בחשש: "ועם זאת... עם זאת, מפוקפק יהיה אם היהודים יגיעו אל אותה לאומנות חלולה שהביאה ברבריות והפכה לאסונן של אומות מן האלון הגדול שבפאתי האחו נשרו העלים. הם נשרו מכל העצים. אחד מענפי האלון, שהתנשא מעל לשאר הענפים, הושיט את עצמו הרחק אל האחו. בקצה קצהו של הענף ישבו יחד שני עלים. "זה כבר לא כמו שהיה פעם," אמר העלה האחד. "נכון, הלילה שוב הסתלקו כה רבים מאיתנו... נשארנו כמעט היחידים על הענף שלנו." "אי אפשר לדעת במי זה יפגע," אמר הראשון. "גם כשהימים היו נאים והשמש פיזרה מחומה, קרה שפרצה סערה או חלף שבר ענן, ואז נקטפו רבים מאיתנו, הגם שהיו צעירים. אי אפשר לדעת במי זה יפגע." "עכשיו זורחת השמש רק לעיתים נדירות," נאנח העלה השני, "וכשהיא כבר יוצאת היא לא מעניקה כוחות. אנחנו צריכים כוחות מחודשים." "מעניין אם זה נכון," חווה הראשון את דעתו, "מעניין אם זה נכון, שאחרים באים במקומנו, כשאנחנו מסתלקים, ואחר כך אחרים באים במקומם וחוזר חלילה..." "אני בטוח שזה נכון," לחש השני, "אבל קשה אפילו לתאר את זה לעצמנו... זה מעבר למושגים שלנו..." "זה גורם לי צער רב," הוסיף הראשון. אז שתקו זמן מה. אחר כך הוסיף ואמר הראשון בשקט: "למה אנחנו חייבים להסתלק...?" "מה קורה לנו כשאנחנו ניתקים...?" "אנחנו נושרים למטה..." "מה יש שם למטה?" "אני לא יודע," ענה הראשון. "אחד אומר ככה, השני אומר אחרת... אבל אף אחד לא יודע." שאל השני: "האם עוד מרגישים משהו? האם אתה עוד יודע על עצמך כשאתה שם למטה?" הראשון השיב: "מי יכול לומר? אף אחד מאלה שוב השתררה שתיקה. ואז אמר הראשון לשני: "אל תתייסר כל כך, אתה הרי ממש רועד." "הנח לזה," ענה השני, "אני רועד בקלות רבה כל כך. החיבור החזק אל הענף כבר התרופף." "לא נדבר עוד על דברים כאלה," אמר העלה הראשון. האחר הסכים אך טען לעומתו: "אבל על מה נדבר אם לא על זה?" הוא שתק ולאחר זמן קצר המשיך: "מי מאיתנו יהיה הראשון שייאלץ להגיע לשם, למטה...?" "לזה יש עוד זמן," הרגיע הראשון, "מוטב שנזכור כמה יפה זה היה, כמה יפה ונפלא! אז, כשיצאה השמש וחיממה אותנו, עד שדימינו לתפוח מרוב בריאות. אתה עוד זוכר? ואגלי הטל עם שחר... והלילות הענוגים, הנהדרים..." "עכשיו הלילות איומים," קונן השני, "ואין להם סוף." "אסור לנו להתלונן," אמר הראשון, "אנחנו חיינו יותר מרבים אחרים." "אני בוודאי השתניתי מאוד?" התעניין השני לדעת, מבויש קמעה. "אף לא סימן קל שבקלים," הבטיח הראשון, "אתה בוודאי חושב כך כשאתה רואה כיצד אני הפכתי להיות צהוב ומכוער כזה. לא, אצלי זה משהו אחר..." במבי המקורי "מה פתאום," הדף אותו השני. "לא, אני מדבר ברצינות," חזר ואמר הראשון בלהט, " תאמין לי! אתה יפה כמו ביום הראשון. פה ושם אולי איזה פס צהוב, בקושי אפשר להבחין בו, אבל זה רק מוסיף לך יופי. תאמין לי!" "אני מודה לך," לחש השני, נרגש. "אני לא מאמין לך... לא לגמרי... אבל אני מודה לך, כי אתה כל כך טוב. תמיד היית כל כך טוב אליי... רק עכשיו אני תופס בעצם כמה טוב היית." "שתוק כבר," אמר הראשון והשתתק בעצמו, מרוב דאגה לא יכול לדבר עוד. עכשיו שתקו שניהם. השעות נקפו. רוח לחה חלפה בין צמרות העצים, צוננת ועוינת. "זה קורה... עכשיו..." אמר העלה השני, "אני..." קולו נשבר. הוא ניתק ממקומו בלא התנגדות ונשר. החורף הגיע. מתוך במבי מאת פליקס זאלטן בהוצאת אוקיינוס (תרגום מיכאל דק)

רבות כל כך. דבר לא יוכל אז להציל את היהודים מלעמוד בשורה אחת עם הכוחנות הצרפתית ההיסטרית והשוביניסטית ועם צרות העין החצופה של פנאטים גרמנים גזעניים. שום שחצנות זחוחה לא תציל אותם מקריסת גורלם לעקרות ובנאליות. הרי גם בימי התנ"ך הפכו שוב ושוב קטנים, חלשים, בסכנת מפלה ואומללים כאשר נטשו את הברית עם אלוהיהם ועבדו אלילים וצלמים. נוראה יותר ובעלת השלכות כבדות יותר תהיה נטישתם היום את שליחותם הארצית, בגידתם בדיברות המוסר שלהם, המהפך מעם טהור, החובק אהבה לאנושות, לעבר עממיות המאתגרת את האנושות. מנפילה כזו לא תיתכן חזרה אל מזבחות הנפש המהוללות מן העבר. בגידה כזו לא תיסלח, שכן משמעותה תהיה ויתור של העם היהודי על עצמו, לתמיד." הדברים האלה נכתבו לפני כמאה שנה. את רשמי הביקור בארץ ישראל מסיים זאלטן בפיסקה הבאה, שהיתה אז מבט אופטימי וחדור תחושת שליחות אל מה שהיה העתיד: "היו ברוכים, אתם האנשים החדשים על האדמה הנושנה. אתם הנוער של פלסטינה הבונים את אדמת אסיה. אתם הנוער המקריב את עצמו על מנת להגשים את האידיאל ההולם בתוך החזה שלכם. אסיה היתה תמיד הקרקע שעליה בא אלוהים לעולם, כפי שאירופה תישאר זו שבה הוא הודח, חיוור וזר לעצמו." הבאנו רק חלק מזערי מן הדברים הרבים שאפשר לספר על פליקס זאלטן. איש רב פעלים רב חלומות ורב סתירות. מבין עשרות ספריו תורגם לעברית שלוש פעמים במבי כספר כתוב ולא מצוייר או מצולם. נוסף על כך יצא (בהוצאת ספריית פועלים 1980 ( הרומאן התנכי שמשון גורלו של איש בחירה (בתרגומו של יעקב גוטשלק). 22 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה "כל ילד מכיר את במבי, אבל לא רבים הם, בין קטנים ובין גדולים, היודעים הרבה על פליקס זאלטן. נראה כמעט שהוא נשכח לא למרות הצלחתו, אלא בגללה." כך כתב דורון רבינוביץ' סופר והוגה דעות אוסטרי שנולד בישראל, על במבי, פרי דמיונו ועטו של הסופר, המחזאי, העיתונאי והתסריטאי היהודי ווינאי פליקס זאלטן. זאלטן נולד ב1869 בהונגריה כזיגמונד זלצמן ועבר בהיותו תינוק עם משפחתו לווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית. הדברים של רבינוביץ' הופיעו בספר (מדהים ביופיו) על זאלטן שיצא לרגל תערוכה במוזיאון היהודי בווינה לפני כרבע מאה. זאלטן מוגדר שם סופר-עיתונאי-גולה. בכריכה של במבי בעברית, מיוחס הספר לוולט דיסני. הכיצד? זה חלק מסיפור משפטי, כמעט משפט שלמה, שהתגלגל במשך שנים. אפשר אולי להגיד שהקול קולו של סאלטן אבל הידיים ידיו של וולט דיסני. זאלטן פרסם ב1923 את סיפורו של במבי בהוצאת אולשטיין הנודעת. את המהדורה המקורית בגרמנית העלו קלגסיו של גבלס באש בכיכר-בבל בברלין מול האוניברסיטה ב-1933 . קתרין שולץ כתבה לפני כשנה במגזין ה'ניו יורקר' שהספר במבי הפך את מחברו למפורסם אך הסרט שנעשה בעקבותיו השכיח אותו וזאת למרות ההצלחה שאותה נחל הסיפור בתקופה שבין פרסומו כספר (1923 (והפיכתו לסרט (1942.( ב-1928 תורגם במבי לאנגלית (בידי וויטקר צ'יימברס שיהפוך אחר כך למרגל סובייטי). הניו יורקר מספר שהספר נמכר במאות אלפי עותקים וגרף תשבחות מכל עבר. לא נוסיף הרבה למאגר הפרשנויות של הסיפור אם נגיד שסיפורו של במבי זכה לשלל פירושים החל בגורלו של העם היהודי הנרדף וכלה בזהות מגדרית, בואך סרט אימה דרך ניסיון לעורר אמפתיה בין האדם הרודף לבין החיה הנרדפת. צייד אוהב חיות? אחת השאלות שעלו בעקבות סיפורו של זאלטן היתה כיצד הסופר, אוהב בעלי החיים, נהג לצאת למסעות ציד ואף חלק מהצלחותיו בתחום הזה עיטרו את ביתו בווינה ואחר כך את ביתו בציריך. אחת מנכדותיו של זאלטן, לאה וילר, כותבת בדברי ההקדמה שלה לתערוכה בווינה: [...] " הוא היה צייד. את זה מעולם לא הבנתי: לכתוב את במבי ואחר כך להרוג צבי! איך אפשר? לגלות הבנה כה עמוקה למצוקתם של בעלי חיים ונשמתם ואחר כך - ואפילו לא בשל רעב אלא לשם ספורט- לצאת ליער עם הרובה? יש תצלום שלו, עם בנו פאול, כשלפניהם דורך על גווייתו של הצבי ומניף בגאווה את רובהו. זה מרטיט אותי בכל פעם מחדש. לא מובן! ובכל זאת - הכף נוטה לצד הזכות כשאני קוראת כמה מיצירותיו. כל כך הרבה שימחה, רכות ועדינות הנפש. הבנה כה עמוקה למעמקי נשמותינו וכן הומור כה רב." נכדתו השניה של זאלטן, יהודית סיאנו, המתגוררת בחיפה, אמרה פעם בשיחה עם כרמית ספיר וייץ ל'מעריב': "אני חושבת שהייתי בת חמש או שש. אמא לא רק 'הקריאה' לנו את במבי, היא בעיקר סיפרה לנו את במבי. מתישהו הלכנו לסרט, ואני זוכרת את הפחד האדיר, את שריפת היער ואת הכאב בסרט. כילדה קטנה התחברתי אל הפחד האדיר כי פחדתי נורא לאבד את אמי. פליקס זאלטן היה שם תמיד. פחות בתור מי שכתב את במבי, למרות שהיו לנו כל הספרים שכתב בכל התרגומים, אבל הוא היה נורא נוכח. בתמונות הוא קצת מחייך, לי זה היה נעים". יהודית סיאנו, על כל פנים, מבקשת להותיר את כל הבמה לסבה. "אני בסך הכל הנכדה. לא עשיתי כלום, אבל בכל פעם שמזכירים אותו - אני שמחה". עורך הדין השוויצרי פייט וילר, חתנו של זאלטן ואביהן של הנכדות, ניסה במהלך השנים לתבוע את חברת הענק דיסני. אבל זו טענה שהיא רכשה את זכויותיה כדין מזאלטן שכנראה נקלע בזמנו לקשיים כלכליים, לא עמד בפיתוי והסכים להסתפק בסכום של כמה אלפי דולארים בודדים ובטוחים, בתמורת למכירת הזכויות על הסיפור. קשה להעריך כמה מיליונים נכנסו לכיסי חברת הענק מהקרנת הסרט והמוצרים הממותגים בעקבותיו. קשה להפריז בחשיבות התפקיד שממלאת ההנפשה וההאנשה בנוכחות הפנומנאלית של במבי כסיפור לילדים וציון דרך בתרבות המערבית של המאה העשרים. דומה שהאנשת החיות, שאחראי לה הסיפור של זאלטן, היא שפרצה את הדרך להנפשה שהעלה לאקרן בקולנוע, דיסני. הסרט הוא לא העתק של הספר. יש שם תוספות ושינויים. השריפה הגדולה ביער היא הדוגמה הבולטת ביותר. כדרכו של דיסני, וכדרכם של אמריקאים: הוליווד יודעת הכל טוב יותר. אגב לא הכל יודעים שזאלטן כתב תסריטים רבים בשנות יצירתו עבור הקולנוע בתקופת הסרט האילם, מתחילתו. ייתכן שהנסיון הפילמאי של זאלטן מצא ביטוי בתיאורים ואולי גם ההחלטה להפוך את במבי באה בעקבות יכולות התיאור הנפלאות של זאלטן והיכולת להעניק לתיאור משמעויות נוספות ורבדים משתמעים. דוגמא ליכולות התיאור האלה יוכלו הקוראים למצוא בפרק השלכת מתוך במבי, המובא בצמוד לכתבה הזו. דוגמא מופתית. כשראיתי את הסרט לראשונה בקולנוע סטודיו הייתי בן שבע. כל כך נחרדתי משריפת היער, עד שזינקתי ממקומי וניסיתי לעזור לבמבי להציל את אמא שלו מהלהבות. הסדרן התנגד נחרצות לניסיונות ההצלה שלי, במיוחד משום שבריצתי אל מאחורי האקרן חלפתי בסערה על פני ה'פרידמן' (תנור הנפט) שחימם את 'האולם' הקטן שהיה צמוד לקולנוע רקס שבו ישבו, כידוע יוסי בנאי, סימון ומואיז הקטן וראו סרטים של מבוגרים. זאלטן והציונות להרצל היתה חיבה מיוחדת לפליקס זאלטן, יש אפילו סברה שראה בו יורש אפשרי להנהגת התנועה הציונית בבוא העת- שבאה בטרם עת (1904 .(מעניינת הידידות הזו מן הצד ההרצליאני שלה, ומזכירה את הידידות של חוזה המדינה עם ישראל זנגוויל, הסופר האנגלי יהודי הפורה שאף הוא היה בעל נוכחות בכירה בחוג ידידיו הקרובים של הרצל. זאלטן אף ביקר בארץ ישראל ב1924 .שנה אחרי ביקורו פרסם יומן מסע ציוני בשם אנשים חדשים על אדמה ישנה, .Neue Menschen auf alter Erde ההקשר לאלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה) התבקש וזאלטן לא הסתיר אותו: "כל הזמן נמצאת לצדי דמות. היא מרחפת לפני ברחובות, מנופפת לעברי בתמונות דמיון רבות ומשתקפת לעיני מן הקירות וחיה במחשבותי: תיאודור הרצל. אני נזכר בו ובשיחותינו, כשאני מסייר במושבות, במקומות שלא זכה לראותם במו עיניו. ובכל פעם שאני עובר בשער יפו בירושלים מופיעה לנגד עיני דמותו הגבוהה והאצילית. שם הוא עומד ומצפה לבואו של הקיסר הגרמני. אלו זמנים אחרים שהתיישנו זה מכבר. בכל פעם שאני עומד בשער יפו עולה דמות מופלאה זו לנגד עיני. הוא מת טרם זמנו משום שהקדים את זמנו. נכון שהוא עמד בשער יפו בהמתנה לקיסר, אך הוא היה הראשון בדרך לירושלים ועמד ראשון בשערי ירושלים. "גם כיום, עשרים שנה לאחר מותו, נוכחותו מלאה חיות, כבימים שבהם הילך על האדמה הזו. כוחות ישותו עדיין אינטנסיביים כבימים ההם, עצמת השפעתו עמוקה עוד יותר. [...] הוא היה איש העט והפך להיות איש המעשה. הוא החל כסופר וסיים בכך שהפך את הדמיון היצירתי שלו למציאות. נראה היה כאילו הוא נועד להיות אחת מאותן דמויות אלגנטיות נהנתניות של עולם הספרות ומת כקדוש מעונה על רעיון נשגב." אך זאלטן לא רק מביט אחורה, בגעגועי הערצה להרצל. הוא גם מביט קדימה בחשש: "ועם זאת... עם זאת, מפוקפק יהיה אם היהודים יגיעו אל אותה לאומנות חלולה שהביאה ברבריות והפכה לאסונן של אומות מן האלון הגדול שבפאתי האחו נשרו העלים. הם נשרו מכל העצים. אחד מענפי האלון, שהתנשא מעל לשאר הענפים, הושיט את עצמו הרחק אל האחו. בקצה קצהו של הענף ישבו יחד שני עלים. "זה כבר לא כמו שהיה פעם," אמר העלה האחד. "נכון, הלילה שוב הסתלקו כה רבים מאיתנו... נשארנו כמעט היחידים על הענף שלנו." "אי אפשר לדעת במי זה יפגע," אמר הראשון. "גם כשהימים היו נאים והשמש פיזרה מחומה, קרה שפרצה סערה או חלף שבר ענן, ואז נקטפו רבים מאיתנו, הגם שהיו צעירים. אי אפשר לדעת במי זה יפגע." "עכשיו זורחת השמש רק לעיתים נדירות," נאנח העלה השני, "וכשהיא כבר יוצאת היא לא מעניקה כוחות. אנחנו צריכים כוחות מחודשים." "מעניין אם זה נכון," חווה הראשון את דעתו, "מעניין אם זה נכון, שאחרים באים במקומנו, כשאנחנו מסתלקים, ואחר כך אחרים באים במקומם וחוזר חלילה..." "אני בטוח שזה נכון," לחש השני, "אבל קשה אפילו לתאר את זה לעצמנו... זה מעבר למושגים שלנו..." "זה גורם לי צער רב," הוסיף הראשון. אז שתקו זמן מה. אחר כך הוסיף ואמר הראשון בשקט: "למה אנחנו חייבים להסתלק...?" "מה קורה לנו כשאנחנו ניתקים...?" "אנחנו נושרים למטה..." "מה יש שם למטה?" "אני לא יודע," ענה הראשון. "אחד אומר ככה, השני אומר אחרת... אבל אף אחד לא יודע." שאל השני: "האם עוד מרגישים משהו? האם אתה עוד יודע על עצמך כשאתה שם למטה?" הראשון השיב: "מי יכול לומר? אף אחד מאלה שוב השתררה שתיקה. ואז אמר הראשון לשני: "אל תתייסר כל כך, אתה הרי ממש רועד." "הנח לזה," ענה השני, "אני רועד בקלות רבה כל כך. החיבור החזק אל הענף כבר התרופף." "לא נדבר עוד על דברים כאלה," אמר העלה הראשון. האחר הסכים אך טען לעומתו: "אבל על מה נדבר אם לא על זה?" הוא שתק ולאחר זמן קצר המשיך: "מי מאיתנו יהיה הראשון שייאלץ להגיע לשם, למטה...?" "לזה יש עוד זמן," הרגיע הראשון, "מוטב שנזכור כמה יפה זה היה, כמה יפה ונפלא! אז, כשיצאה השמש וחיממה אותנו, עד שדימינו לתפוח מרוב בריאות. אתה עוד זוכר? ואגלי הטל עם שחר... והלילות הענוגים, הנהדרים..." "עכשיו הלילות איומים," קונן השני, "ואין להם סוף." "אסור לנו להתלונן," אמר הראשון, "אנחנו חיינו יותר מרבים אחרים." "אני בוודאי השתניתי מאוד?" התעניין השני לדעת, מבויש קמעה. "אף לא סימן קל שבקלים," הבטיח הראשון, "אתה בוודאי חושב כך כשאתה רואה כיצד אני הפכתי להיות צהוב ומכוער כזה. לא, אצלי זה משהו אחר..." "מה פתאום," הדף אותו השני. "לא, אני מדבר ברצינות," חזר ואמר הראשון בלהט, " תאמין לי! אתה יפה כמו ביום הראשון. פה ושם אולי איזה פס צהוב, בקושי אפשר להבחין בו, אבל זה רק מוסיף לך יופי. תאמין לי!" "אני מודה לך," לחש השני, נרגש. "אני לא מאמין לך... לא לגמרי... אבל אני מודה לך, כי אתה כל כך טוב. תמיד היית כל כך טוב אליי... רק עכשיו אני תופס בעצם כמה טוב היית." "שתוק כבר," אמר הראשון והשתתק בעצמו, מרוב דאגה לא יכול לדבר עוד. עכשיו שתקו שניהם. השעות נקפו. רוח לחה חלפה בין צמרות העצים, צוננת ועוינת. "זה קורה... עכשיו..." אמר העלה השני, "אני..." קולו נשבר. הוא ניתק ממקומו בלא התנגדות ונשר. החורף הגיע. מתוך במבי מאת פליקס זאלטן בהוצאת אוקיינוס (תרגום מיכאל דק)

רבות כל כך. דבר לא יוכל אז להציל את היהודים מלעמוד בשורה אחת עם הכוחנות הצרפתית ההיסטרית והשוביניסטית ועם צרות העין החצופה של פנאטים גרמנים גזעניים. שום שחצנות זחוחה לא תציל אותם מקריסת גורלם לעקרות ובנאליות. הרי גם בימי התנ"ך הפכו שוב ושוב קטנים, חלשים, בסכנת מפלה ואומללים כאשר נטשו את הברית עם אלוהיהם ועבדו אלילים וצלמים. נוראה יותר ובעלת השלכות כבדות יותר תהיה נטישתם היום את שליחותם הארצית, בגידתם בדיברות המוסר שלהם, המהפך מעם טהור, החובק אהבה לאנושות, לעבר עממיות המאתגרת את האנושות. מנפילה כזו לא תיתכן חזרה אל מזבחות הנפש המהוללות מן העבר. בגידה כזו לא תיסלח, שכן משמעותה תהיה ויתור של העם היהודי על עצמו, לתמיד." הדברים האלה נכתבו לפני כמאה שנה. את רשמי הביקור בארץ ישראל מסיים זאלטן בפיסקה הבאה, שהיתה אז מבט אופטימי וחדור תחושת שליחות אל מה שהיה העתיד: "היו ברוכים, אתם האנשים החדשים על האדמה הנושנה. אתם הנוער של פלסטינה הבונים את אדמת אסיה. אתם הנוער המקריב את עצמו על מנת להגשים את האידיאל ההולם בתוך החזה שלכם. אסיה היתה תמיד הקרקע שעליה בא אלוהים לעולם, כפי שאירופה תישאר זו שבה הוא הודח, חיוור וזר לעצמו." הבאנו רק חלק מזערי מן הדברים הרבים שאפשר לספר על פליקס זאלטן. איש רב פעלים רב חלומות ורב סתירות. מבין עשרות ספריו תורגם לעברית שלוש פעמים במבי כספר כתוב ולא מצוייר או מצולם. נוסף על כך יצא (בהוצאת ספריית פועלים 1980 ( הרומאן התנכי שמשון גורלו של איש בחירה (בתרגומו של יעקב גוטשלק). סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 23 "כל ילד מכיר את במבי, אבל לא רבים הם, בין קטנים ובין גדולים, היודעים הרבה על פליקס זאלטן. נראה כמעט שהוא נשכח לא למרות הצלחתו, אלא בגללה." כך כתב דורון רבינוביץ' סופר והוגה דעות אוסטרי שנולד בישראל, על במבי, פרי דמיונו ועטו של הסופר, המחזאי, העיתונאי והתסריטאי היהודי ווינאי פליקס זאלטן. זאלטן נולד ב1869 בהונגריה כזיגמונד זלצמן ועבר בהיותו תינוק עם משפחתו לווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית. הדברים של רבינוביץ' הופיעו בספר (מדהים ביופיו) על זאלטן שיצא לרגל תערוכה במוזיאון היהודי בווינה לפני כרבע מאה. זאלטן מוגדר שם סופר-עיתונאי-גולה. בכריכה של במבי בעברית, מיוחס הספר לוולט דיסני. הכיצד? זה חלק מסיפור משפטי, כמעט משפט שלמה, שהתגלגל במשך שנים. אפשר אולי להגיד שהקול קולו של סאלטן אבל הידיים ידיו של וולט דיסני. זאלטן פרסם ב1923 את סיפורו של במבי בהוצאת אולשטיין הנודעת. את המהדורה המקורית בגרמנית העלו קלגסיו של גבלס באש בכיכר-בבל בברלין מול האוניברסיטה ב-1933 . קתרין שולץ כתבה לפני כשנה במגזין ה'ניו יורקר' שהספר במבי הפך את מחברו למפורסם אך הסרט שנעשה בעקבותיו השכיח אותו וזאת למרות ההצלחה שאותה נחל הסיפור בתקופה שבין פרסומו כספר (1923 (והפיכתו לסרט (1942.( ב-1928 תורגם במבי לאנגלית (בידי וויטקר צ'יימברס שיהפוך אחר כך למרגל סובייטי). הניו יורקר מספר שהספר נמכר במאות אלפי עותקים וגרף תשבחות מכל עבר. לא נוסיף הרבה למאגר הפרשנויות של הסיפור אם נגיד שסיפורו של במבי זכה לשלל פירושים החל בגורלו של העם היהודי הנרדף וכלה בזהות מגדרית, בואך סרט אימה דרך ניסיון לעורר אמפתיה בין האדם הרודף לבין החיה הנרדפת. צייד אוהב חיות? אחת השאלות שעלו בעקבות סיפורו של זאלטן היתה כיצד הסופר, אוהב בעלי החיים, נהג לצאת למסעות ציד ואף חלק מהצלחותיו בתחום הזה עיטרו את ביתו בווינה ואחר כך את ביתו בציריך. אחת מנכדותיו של זאלטן, לאה וילר, כותבת בדברי ההקדמה שלה לתערוכה בווינה: [...] " הוא היה צייד. את זה מעולם לא הבנתי: לכתוב את במבי ואחר כך להרוג צבי! איך אפשר? לגלות הבנה כה עמוקה למצוקתם של בעלי חיים ונשמתם ואחר כך - ואפילו לא בשל רעב אלא לשם ספורט- לצאת ליער עם הרובה? יש תצלום שלו, עם בנו פאול, כשלפניהם דורך על גווייתו של הצבי ומניף בגאווה את רובהו. זה מרטיט אותי בכל פעם מחדש. לא מובן! ובכל זאת - הכף נוטה לצד הזכות כשאני קוראת כמה מיצירותיו. כל כך הרבה שימחה, רכות ועדינות הנפש. הבנה כה עמוקה למעמקי נשמותינו וכן הומור כה רב." נכדתו השניה של זאלטן, יהודית סיאנו, המתגוררת בחיפה, אמרה פעם בשיחה עם כרמית ספיר וייץ ל'מעריב': "אני חושבת שהייתי בת חמש או שש. אמא לא רק 'הקריאה' לנו את במבי, היא בעיקר סיפרה לנו את במבי. מתישהו הלכנו לסרט, ואני זוכרת את הפחד האדיר, את שריפת היער ואת הכאב בסרט. כילדה קטנה התחברתי אל הפחד האדיר כי פחדתי נורא לאבד את אמי. פליקס זאלטן היה שם תמיד. פחות בתור מי שכתב את במבי, למרות שהיו לנו כל הספרים שכתב בכל התרגומים, אבל הוא היה נורא נוכח. בתמונות הוא קצת מחייך, לי זה היה נעים". יהודית סיאנו, על כל פנים, מבקשת להותיר את כל הבמה לסבה. "אני בסך הכל הנכדה. לא עשיתי כלום, אבל בכל פעם שמזכירים אותו - אני שמחה". עורך הדין השוויצרי פייט וילר, חתנו של זאלטן ואביהן של הנכדות, ניסה במהלך השנים לתבוע את חברת הענק דיסני. אבל זו טענה שהיא רכשה את זכויותיה כדין מזאלטן שכנראה נקלע בזמנו לקשיים כלכליים, לא עמד בפיתוי והסכים להסתפק בסכום של כמה אלפי דולארים בודדים ובטוחים, בתמורת למכירת הזכויות על הסיפור. קשה להעריך כמה מיליונים נכנסו לכיסי חברת הענק מהקרנת הסרט והמוצרים הממותגים בעקבותיו. קשה להפריז בחשיבות התפקיד שממלאת ההנפשה וההאנשה בנוכחות הפנומנאלית של במבי כסיפור לילדים וציון דרך בתרבות המערבית של המאה העשרים. דומה שהאנשת החיות, שאחראי לה הסיפור של זאלטן, היא שפרצה את הדרך להנפשה שהעלה לאקרן בקולנוע, דיסני. הסרט הוא לא העתק של הספר. יש שם תוספות ושינויים. השריפה הגדולה ביער היא הדוגמה הבולטת ביותר. כדרכו של דיסני, וכדרכם של אמריקאים: הוליווד יודעת הכל טוב יותר. אגב לא הכל יודעים שזאלטן כתב תסריטים רבים בשנות יצירתו עבור הקולנוע בתקופת הסרט האילם, מתחילתו. ייתכן שהנסיון הפילמאי של זאלטן מצא ביטוי בתיאורים ואולי גם ההחלטה להפוך את במבי באה בעקבות יכולות התיאור הנפלאות של זאלטן והיכולת להעניק לתיאור משמעויות נוספות ורבדים משתמעים. דוגמא ליכולות התיאור האלה יוכלו הקוראים למצוא בפרק השלכת מתוך במבי, המובא בצמוד לכתבה הזו. דוגמא מופתית. כשראיתי את הסרט לראשונה בקולנוע סטודיו הייתי בן שבע. כל כך נחרדתי משריפת היער, עד שזינקתי ממקומי וניסיתי לעזור לבמבי להציל את אמא שלו מהלהבות. הסדרן התנגד נחרצות לניסיונות ההצלה שלי, במיוחד משום שבריצתי אל מאחורי האקרן חלפתי בסערה על פני ה'פרידמן' (תנור הנפט) שחימם את 'האולם' הקטן שהיה צמוד לקולנוע רקס שבו ישבו, כידוע יוסי בנאי, סימון ומואיז הקטן וראו סרטים של מבוגרים. זאלטן והציונות להרצל היתה חיבה מיוחדת לפליקס זאלטן, יש אפילו סברה שראה בו יורש אפשרי להנהגת התנועה הציונית בבוא העת- שבאה בטרם עת (1904 .(מעניינת הידידות הזו מן הצד ההרצליאני שלה, ומזכירה את הידידות של חוזה המדינה עם ישראל זנגוויל, הסופר האנגלי יהודי הפורה שאף הוא היה בעל נוכחות בכירה בחוג ידידיו הקרובים של הרצל. זאלטן אף ביקר בארץ ישראל ב1924 .שנה אחרי ביקורו פרסם יומן מסע ציוני בשם אנשים חדשים על אדמה ישנה, .Neue Menschen auf alter Erde ההקשר לאלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה) התבקש וזאלטן לא הסתיר אותו: "כל הזמן נמצאת לצדי דמות. היא מרחפת לפני ברחובות, מנופפת לעברי בתמונות דמיון רבות ומשתקפת לעיני מן הקירות וחיה במחשבותי: תיאודור הרצל. אני נזכר בו ובשיחותינו, כשאני מסייר במושבות, במקומות שלא זכה לראותם במו עיניו. ובכל פעם שאני עובר בשער יפו בירושלים מופיעה לנגד עיני דמותו הגבוהה והאצילית. שם הוא עומד ומצפה לבואו של הקיסר הגרמני. אלו זמנים אחרים שהתיישנו זה מכבר. בכל פעם שאני עומד בשער יפו עולה דמות מופלאה זו לנגד עיני. הוא מת טרם זמנו משום שהקדים את זמנו. נכון שהוא עמד בשער יפו בהמתנה לקיסר, אך הוא היה הראשון בדרך לירושלים ועמד ראשון בשערי ירושלים. "גם כיום, עשרים שנה לאחר מותו, נוכחותו מלאה חיות, כבימים שבהם הילך על האדמה הזו. כוחות ישותו עדיין אינטנסיביים כבימים ההם, עצמת השפעתו עמוקה עוד יותר. [...] הוא היה איש העט והפך להיות איש המעשה. הוא החל כסופר וסיים בכך שהפך את הדמיון היצירתי שלו למציאות. נראה היה כאילו הוא נועד להיות אחת מאותן דמויות אלגנטיות נהנתניות של עולם הספרות ומת כקדוש מעונה על רעיון נשגב." אך זאלטן לא רק מביט אחורה, בגעגועי הערצה להרצל. הוא גם מביט קדימה בחשש: "ועם זאת... עם זאת, מפוקפק יהיה אם היהודים יגיעו אל אותה לאומנות חלולה שהביאה ברבריות והפכה לאסונן של אומות מן האלון הגדול שבפאתי האחו נשרו העלים. הם נשרו מכל העצים. אחד מענפי האלון, שהתנשא מעל לשאר הענפים, הושיט את עצמו הרחק אל האחו. בקצה קצהו של הענף ישבו יחד שני עלים. "זה כבר לא כמו שהיה פעם," אמר העלה האחד. "נכון, הלילה שוב הסתלקו כה רבים מאיתנו... נשארנו כמעט היחידים על הענף שלנו." "אי אפשר לדעת במי זה יפגע," אמר הראשון. "גם כשהימים היו נאים והשמש פיזרה מחומה, קרה שפרצה סערה או חלף שבר ענן, ואז נקטפו רבים מאיתנו, הגם שהיו צעירים. אי אפשר לדעת במי זה יפגע." "עכשיו זורחת השמש רק לעיתים נדירות," נאנח העלה השני, "וכשהיא כבר יוצאת היא לא מעניקה כוחות. אנחנו צריכים כוחות מחודשים." "מעניין אם זה נכון," חווה הראשון את דעתו, "מעניין אם זה נכון, שאחרים באים במקומנו, כשאנחנו מסתלקים, ואחר כך אחרים באים במקומם וחוזר חלילה..." "אני בטוח שזה נכון," לחש השני, "אבל קשה אפילו לתאר את זה לעצמנו... זה מעבר למושגים שלנו..." "זה גורם לי צער רב," הוסיף הראשון. אז שתקו זמן מה. אחר כך הוסיף ואמר הראשון בשקט: "למה אנחנו חייבים להסתלק...?" "מה קורה לנו כשאנחנו ניתקים...?" "אנחנו נושרים למטה..." "מה יש שם למטה?" "אני לא יודע," ענה הראשון. "אחד אומר ככה, השני אומר אחרת... אבל אף אחד לא יודע." שאל השני: "האם עוד מרגישים משהו? האם אתה עוד יודע על עצמך כשאתה שם למטה?" הראשון השיב: "מי יכול לומר? אף אחד מאלה שוב השתררה שתיקה. ואז אמר הראשון לשני: "אל תתייסר כל כך, אתה הרי ממש רועד." "הנח לזה," ענה השני, "אני רועד בקלות רבה כל כך. החיבור החזק אל הענף כבר התרופף." "לא נדבר עוד על דברים כאלה," אמר העלה הראשון. האחר הסכים אך טען לעומתו: "אבל על מה נדבר אם לא על זה?" הוא שתק ולאחר זמן קצר המשיך: "מי מאיתנו יהיה הראשון שייאלץ להגיע לשם, למטה...?" "לזה יש עוד זמן," הרגיע הראשון, "מוטב שנזכור כמה יפה זה היה, כמה יפה ונפלא! אז, כשיצאה השמש וחיממה אותנו, עד שדימינו לתפוח מרוב בריאות. אתה עוד זוכר? ואגלי הטל עם שחר... והלילות הענוגים, הנהדרים..." "עכשיו הלילות איומים," קונן השני, "ואין להם סוף." "אסור לנו להתלונן," אמר הראשון, "אנחנו חיינו יותר מרבים אחרים." "אני בוודאי השתניתי מאוד?" התעניין השני לדעת, מבויש קמעה. "אף לא סימן קל שבקלים," הבטיח הראשון, "אתה בוודאי חושב כך כשאתה רואה כיצד אני הפכתי להיות צהוב ומכוער כזה. לא, אצלי זה משהו אחר..." "מה פתאום," הדף אותו השני. "לא, אני מדבר ברצינות," חזר ואמר הראשון בלהט, " תאמין לי! אתה יפה כמו ביום הראשון. פה ושם אולי איזה פס צהוב, בקושי אפשר להבחין בו, אבל זה רק מוסיף לך יופי. תאמין לי!" "אני מודה לך," לחש השני, נרגש. "אני לא מאמין לך... לא לגמרי... אבל אני מודה לך, כי אתה כל כך טוב. תמיד היית כל כך טוב אליי... רק עכשיו אני תופס בעצם כמה טוב היית." "שתוק כבר," אמר הראשון והשתתק בעצמו, מרוב דאגה לא יכול לדבר עוד. עכשיו שתקו שניהם. השעות נקפו. רוח לחה חלפה בין צמרות העצים, צוננת ועוינת. "זה קורה... עכשיו..." אמר העלה השני, "אני..." קולו נשבר. הוא ניתק ממקומו בלא התנגדות ונשר. החורף הגיע. מתוך במבי מאת פליקס זאלטן בהוצאת אוקיינוס (תרגום מיכאל דק) * תודות למשפחת סיאנו מחיפה על הסיוע.

רבות כל כך. דבר לא יוכל אז להציל את היהודים מלעמוד בשורה אחת עם הכוחנות הצרפתית ההיסטרית והשוביניסטית ועם צרות העין החצופה של פנאטים גרמנים גזעניים. שום שחצנות זחוחה לא תציל אותם מקריסת גורלם לעקרות ובנאליות. הרי גם בימי התנ"ך הפכו שוב ושוב קטנים, חלשים, בסכנת מפלה ואומללים כאשר נטשו את הברית עם אלוהיהם ועבדו אלילים וצלמים. נוראה יותר ובעלת השלכות כבדות יותר תהיה נטישתם היום את שליחותם הארצית, בגידתם בדיברות המוסר שלהם, המהפך מעם טהור, החובק אהבה לאנושות, לעבר עממיות המאתגרת את האנושות. מנפילה כזו לא תיתכן חזרה אל מזבחות הנפש המהוללות מן העבר. בגידה כזו לא תיסלח, שכן משמעותה תהיה ויתור של העם היהודי על עצמו, לתמיד." הדברים האלה נכתבו לפני כמאה שנה. את רשמי הביקור בארץ ישראל מסיים זאלטן בפיסקה הבאה, שהיתה אז מבט אופטימי וחדור תחושת שליחות אל מה שהיה העתיד: "היו ברוכים, אתם האנשים החדשים על האדמה הנושנה. אתם הנוער של פלסטינה הבונים את אדמת אסיה. אתם הנוער המקריב את עצמו על מנת להגשים את האידיאל ההולם בתוך החזה שלכם. אסיה היתה תמיד הקרקע שעליה בא אלוהים לעולם, כפי שאירופה תישאר זו שבה הוא הודח, חיוור וזר לעצמו." הבאנו רק חלק מזערי מן הדברים הרבים שאפשר לספר על פליקס זאלטן. איש רב פעלים רב חלומות ורב סתירות. מבין עשרות ספריו תורגם לעברית שלוש פעמים במבי כספר כתוב ולא מצוייר או מצולם. נוסף על כך יצא (בהוצאת ספריית פועלים 1980 ( הרומאן התנכי שמשון גורלו של איש בחירה (בתרגומו של יעקב גוטשלק). 24 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה "כל ילד מכיר את במבי, אבל לא רבים הם, בין קטנים ובין גדולים, היודעים הרבה על פליקס זאלטן. נראה כמעט שהוא נשכח לא למרות הצלחתו, אלא בגללה." כך כתב דורון רבינוביץ' סופר והוגה דעות אוסטרי שנולד בישראל, על במבי, פרי דמיונו ועטו של הסופר, המחזאי, העיתונאי והתסריטאי היהודי ווינאי פליקס זאלטן. זאלטן נולד ב1869 בהונגריה כזיגמונד זלצמן ועבר בהיותו תינוק עם משפחתו לווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית. הדברים של רבינוביץ' הופיעו בספר (מדהים ביופיו) על זאלטן שיצא לרגל תערוכה במוזיאון היהודי בווינה לפני כרבע מאה. זאלטן מוגדר שם סופר-עיתונאי-גולה. בכריכה של במבי בעברית, מיוחס הספר לוולט דיסני. הכיצד? זה חלק מסיפור משפטי, כמעט משפט שלמה, שהתגלגל במשך שנים. אפשר אולי להגיד שהקול קולו של סאלטן אבל הידיים ידיו של וולט דיסני. זאלטן פרסם ב1923 את סיפורו של במבי בהוצאת אולשטיין הנודעת. את המהדורה המקורית בגרמנית העלו קלגסיו של גבלס באש בכיכר-בבל בברלין מול האוניברסיטה ב-1933 . קתרין שולץ כתבה לפני כשנה במגזין ה'ניו יורקר' שהספר במבי הפך את מחברו למפורסם אך הסרט שנעשה בעקבותיו השכיח אותו וזאת למרות ההצלחה שאותה נחל הסיפור בתקופה שבין פרסומו כספר (1923 (והפיכתו לסרט (1942.( ב-1928 תורגם במבי לאנגלית (בידי וויטקר צ'יימברס שיהפוך אחר כך למרגל סובייטי). הניו יורקר מספר שהספר נמכר במאות אלפי עותקים וגרף תשבחות מכל עבר. לא נוסיף הרבה למאגר הפרשנויות של הסיפור אם נגיד שסיפורו של במבי זכה לשלל פירושים החל בגורלו של העם היהודי הנרדף וכלה בזהות מגדרית, בואך סרט אימה דרך ניסיון לעורר אמפתיה בין האדם הרודף לבין החיה הנרדפת. צייד אוהב חיות? אחת השאלות שעלו בעקבות סיפורו של זאלטן היתה כיצד הסופר, אוהב בעלי החיים, נהג לצאת למסעות ציד ואף חלק מהצלחותיו בתחום הזה עיטרו את ביתו בווינה ואחר כך את ביתו בציריך. אחת מנכדותיו של זאלטן, לאה וילר, כותבת בדברי ההקדמה שלה לתערוכה בווינה: [...] " הוא היה צייד. את זה מעולם לא הבנתי: לכתוב את במבי ואחר כך להרוג צבי! איך אפשר? לגלות הבנה כה עמוקה למצוקתם של בעלי חיים ונשמתם ואחר כך - ואפילו לא בשל רעב אלא לשם ספורט- לצאת ליער עם הרובה? יש תצלום שלו, עם בנו פאול, כשלפניהם דורך על גווייתו של הצבי ומניף בגאווה את רובהו. זה מרטיט אותי בכל פעם מחדש. לא מובן! ובכל זאת - הכף נוטה לצד הזכות כשאני קוראת כמה מיצירותיו. כל כך הרבה שימחה, רכות ועדינות הנפש. הבנה כה עמוקה למעמקי נשמותינו וכן הומור כה רב." נכדתו השניה של זאלטן, יהודית סיאנו, המתגוררת בחיפה, אמרה פעם בשיחה עם כרמית ספיר וייץ ל'מעריב': "אני חושבת שהייתי בת חמש או שש. אמא לא רק 'הקריאה' לנו את במבי, היא בעיקר סיפרה לנו את במבי. מתישהו הלכנו לסרט, ואני זוכרת את הפחד האדיר, את שריפת היער ואת הכאב בסרט. כילדה קטנה התחברתי אל הפחד האדיר כי פחדתי נורא לאבד את אמי. פליקס זאלטן היה שם תמיד. פחות בתור מי שכתב את במבי, למרות שהיו לנו כל הספרים שכתב בכל התרגומים, אבל הוא היה נורא נוכח. בתמונות הוא קצת מחייך, לי זה היה נעים". יהודית סיאנו, על כל פנים, מבקשת להותיר את כל הבמה לסבה. "אני בסך הכל הנכדה. לא עשיתי כלום, אבל בכל פעם שמזכירים אותו - אני שמחה". עורך הדין השוויצרי פייט וילר, חתנו של זאלטן ואביהן של הנכדות, ניסה במהלך השנים לתבוע את חברת הענק דיסני. אבל זו טענה שהיא רכשה את זכויותיה כדין מזאלטן שכנראה נקלע בזמנו לקשיים כלכליים, לא עמד בפיתוי והסכים להסתפק בסכום של כמה אלפי דולארים בודדים ובטוחים, בתמורת למכירת הזכויות על הסיפור. קשה להעריך כמה מיליונים נכנסו לכיסי חברת הענק מהקרנת הסרט והמוצרים הממותגים בעקבותיו. קשה להפריז בחשיבות התפקיד שממלאת ההנפשה וההאנשה בנוכחות הפנומנאלית של במבי כסיפור לילדים וציון דרך בתרבות המערבית של המאה העשרים. דומה שהאנשת החיות, שאחראי לה הסיפור של זאלטן, היא שפרצה את הדרך להנפשה שהעלה לאקרן בקולנוע, דיסני. הסרט הוא לא העתק של הספר. יש שם תוספות ושינויים. השריפה הגדולה ביער היא הדוגמה הבולטת ביותר. כדרכו של דיסני, וכדרכם של אמריקאים: הוליווד יודעת הכל טוב יותר. אגב לא הכל יודעים שזאלטן כתב תסריטים רבים בשנות יצירתו עבור הקולנוע בתקופת הסרט האילם, מתחילתו. ייתכן שהנסיון הפילמאי של זאלטן מצא ביטוי בתיאורים ואולי גם ההחלטה להפוך את במבי באה בעקבות יכולות התיאור הנפלאות של זאלטן והיכולת להעניק לתיאור משמעויות נוספות ורבדים משתמעים. דוגמא ליכולות התיאור האלה יוכלו הקוראים למצוא בפרק השלכת מתוך במבי, המובא בצמוד לכתבה הזו. דוגמא מופתית. כשראיתי את הסרט לראשונה בקולנוע סטודיו הייתי בן שבע. כל כך נחרדתי משריפת היער, עד שזינקתי ממקומי וניסיתי לעזור לבמבי להציל את אמא שלו מהלהבות. הסדרן התנגד נחרצות לניסיונות ההצלה שלי, במיוחד משום שבריצתי אל מאחורי האקרן חלפתי בסערה על פני ה'פרידמן' (תנור הנפט) שחימם את 'האולם' הקטן שהיה צמוד לקולנוע רקס שבו ישבו, כידוע יוסי בנאי, סימון ומואיז הקטן וראו סרטים של מבוגרים. זאלטן והציונות להרצל היתה חיבה מיוחדת לפליקס זאלטן, יש אפילו סברה שראה בו יורש אפשרי להנהגת התנועה הציונית בבוא העת- שבאה בטרם עת (1904 .(מעניינת הידידות הזו מן הצד ההרצליאני שלה, ומזכירה את הידידות של חוזה המדינה עם ישראל זנגוויל, הסופר האנגלי יהודי הפורה שאף הוא היה בעל נוכחות בכירה בחוג ידידיו הקרובים של הרצל. זאלטן אף ביקר בארץ ישראל ב1924 .שנה אחרי ביקורו פרסם יומן מסע ציוני בשם אנשים חדשים על אדמה ישנה, .Neue Menschen auf alter Erde ההקשר לאלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה) התבקש וזאלטן לא הסתיר אותו: "כל הזמן נמצאת לצדי דמות. היא מרחפת לפני ברחובות, מנופפת לעברי בתמונות דמיון רבות ומשתקפת לעיני מן הקירות וחיה במחשבותי: תיאודור הרצל. אני נזכר בו ובשיחותינו, כשאני מסייר במושבות, במקומות שלא זכה לראותם במו עיניו. ובכל פעם שאני עובר בשער יפו בירושלים מופיעה לנגד עיני דמותו הגבוהה והאצילית. שם הוא עומד ומצפה לבואו של הקיסר הגרמני. אלו זמנים אחרים שהתיישנו זה מכבר. בכל פעם שאני עומד בשער יפו עולה דמות מופלאה זו לנגד עיני. הוא מת טרם זמנו משום שהקדים את זמנו. נכון שהוא עמד בשער יפו בהמתנה לקיסר, אך הוא היה הראשון בדרך לירושלים ועמד ראשון בשערי ירושלים. "גם כיום, עשרים שנה לאחר מותו, נוכחותו מלאה חיות, כבימים שבהם הילך על האדמה הזו. כוחות ישותו עדיין אינטנסיביים כבימים ההם, עצמת השפעתו עמוקה עוד יותר. [...] הוא היה איש העט והפך להיות איש המעשה. הוא החל כסופר וסיים בכך שהפך את הדמיון היצירתי שלו למציאות. נראה היה כאילו הוא נועד להיות אחת מאותן דמויות אלגנטיות נהנתניות של עולם הספרות ומת כקדוש מעונה על רעיון נשגב." אך זאלטן לא רק מביט אחורה, בגעגועי הערצה להרצל. הוא גם מביט קדימה בחשש: "ועם זאת... עם זאת, מפוקפק יהיה אם היהודים יגיעו אל אותה לאומנות חלולה שהביאה ברבריות והפכה לאסונן של אומות מן האלון הגדול שבפאתי האחו נשרו העלים. הם נשרו מכל העצים. אחד מענפי האלון, שהתנשא מעל לשאר הענפים, הושיט את עצמו הרחק אל האחו. בקצה קצהו של הענף ישבו יחד שני עלים. "זה כבר לא כמו שהיה פעם," אמר העלה האחד. "נכון, הלילה שוב הסתלקו כה רבים מאיתנו... נשארנו כמעט היחידים על הענף שלנו." "אי אפשר לדעת במי זה יפגע," אמר הראשון. "גם כשהימים היו נאים והשמש פיזרה מחומה, קרה שפרצה סערה או חלף שבר ענן, ואז נקטפו רבים מאיתנו, הגם שהיו צעירים. אי אפשר לדעת במי זה יפגע." "עכשיו זורחת השמש רק לעיתים נדירות," נאנח העלה השני, "וכשהיא כבר יוצאת היא לא מעניקה כוחות. אנחנו צריכים כוחות מחודשים." "מעניין אם זה נכון," חווה הראשון את דעתו, "מעניין אם זה נכון, שאחרים באים במקומנו, כשאנחנו מסתלקים, ואחר כך אחרים באים במקומם וחוזר חלילה..." "אני בטוח שזה נכון," לחש השני, "אבל קשה אפילו לתאר את זה לעצמנו... זה מעבר למושגים שלנו..." "זה גורם לי צער רב," הוסיף הראשון. אז שתקו זמן מה. אחר כך הוסיף ואמר הראשון בשקט: "למה אנחנו חייבים להסתלק...?" "מה קורה לנו כשאנחנו ניתקים...?" "אנחנו נושרים למטה..." "מה יש שם למטה?" "אני לא יודע," ענה הראשון. "אחד אומר ככה, השני אומר אחרת... אבל אף אחד לא יודע." שאל השני: "האם עוד מרגישים משהו? האם אתה עוד יודע על עצמך כשאתה שם למטה?" הראשון השיב: "מי יכול לומר? אף אחד מאלה שוב השתררה שתיקה. ואז אמר הראשון לשני: "אל תתייסר כל כך, אתה הרי ממש רועד." "הנח לזה," ענה השני, "אני רועד בקלות רבה כל כך. החיבור החזק אל הענף כבר התרופף." "לא נדבר עוד על דברים כאלה," אמר העלה הראשון. האחר הסכים אך טען לעומתו: "אבל על מה נדבר אם לא על זה?" הוא שתק ולאחר זמן קצר המשיך: "מי מאיתנו יהיה הראשון שייאלץ להגיע לשם, למטה...?" "לזה יש עוד זמן," הרגיע הראשון, "מוטב שנזכור כמה יפה זה היה, כמה יפה ונפלא! אז, כשיצאה השמש וחיממה אותנו, עד שדימינו לתפוח מרוב בריאות. אתה עוד זוכר? ואגלי הטל עם שחר... והלילות הענוגים, הנהדרים..." "עכשיו הלילות איומים," קונן השני, "ואין להם סוף." "אסור לנו להתלונן," אמר הראשון, "אנחנו חיינו יותר מרבים אחרים." "אני בוודאי השתניתי מאוד?" התעניין השני לדעת, מבויש קמעה. "אף לא סימן קל שבקלים," הבטיח הראשון, "אתה בוודאי חושב כך כשאתה רואה כיצד אני הפכתי להיות צהוב ומכוער כזה. לא, אצלי זה משהו אחר..." "מה פתאום," הדף אותו השני. "לא, אני מדבר ברצינות," חזר ואמר הראשון בלהט, " תאמין לי! אתה יפה כמו ביום הראשון. פה ושם אולי איזה פס צהוב, בקושי אפשר להבחין בו, אבל זה רק מוסיף לך יופי. תאמין לי!" "אני מודה לך," לחש השני, נרגש. "אני לא מאמין לך... לא לגמרי... אבל אני מודה לך, כי אתה כל כך טוב. תמיד היית כל כך טוב אליי... רק עכשיו אני תופס בעצם כמה טוב היית." "שתוק כבר," אמר הראשון והשתתק בעצמו, מרוב דאגה לא יכול לדבר עוד. עכשיו שתקו שניהם. השעות נקפו. רוח לחה חלפה בין צמרות העצים, צוננת ועוינת. "זה קורה... עכשיו..." אמר העלה השני, "אני..." קולו נשבר. הוא ניתק ממקומו בלא התנגדות ונשר. החורף הגיע. מתוך במבי מאת פליקס זאלטן בהוצאת אוקיינוס (תרגום מיכאל דק)

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 25

ההיסטוריון והעיתונאי הד"ר טויפל לא נח ולא שקט. הוא החליט לאתר את צאצאי בני המשפחה. עם הפרטים הראשוניים מהחוקרת בנירנברג פנה לסיוע לעמיתה המתגוררת באוסטריה - שותפה שלו בתיעוד ארכיוני של האגודה בה הוא פעיל, - יהודי מורביה ובוהמיה. היא הבטיחה לנסות לאתר את בני המשפחה, בהנחה שהם חיים בישראל. ואכן, היא חילצה כתובת מייל של שם משפחה דומה, משה אופנהיימר שחי בישראל. ד"ר טויפל ניסה את מזלו ושלח מייל למשה, שבאותו זמן התגורר במרחק נסיעה של חצי שעה מביתו... *** אחר שלגמנו קפה בנימוס יצאנו לסיור ברחבי הבית ובגינה המטופחת. ירדנו למרתף הספרים, עלינו לקומה השנייה והשלישית. הבית נקי ומסודר ועמוס בחפצי אומנות לרוב. תמונות, נברשות מיוחדות, פסלוני עץ וזכוכית, רהיטים מגולפים ועוד. בקומה השנייה נכנסנו לחדר עבודתו של מארחנו, ושם הוא הצביע על שולחן עץ מעוצב בקפידה לפרטי פרטים ועל שני כיסאות המונחים לצידו. "זה שולחן האוכל של ד"ר אופנהיימר", פסק. נדהמתי. הוא הזכיר לי מיד את השולחן שהיה אצל הסבתא (אומה) ה"אלזסית" שהתגוררה ב"רחוב אברבנאל שטראסה" בירושלים, ששימש אותנו כשולחן ליל הסדר. בחדר נוסף התגלתה לנו שידה כבדה וגבוהה מעוטרת בכל חלקיה. "זו השידה של הד"ר אופנהיימר", אמר וחייך. ירדנו לגינה התבוננו בבריכת הדגים ובגשרון המחבר את כל חלקי הגינה, ועדיין הייתי מוטרדת. על כוס קפה שנייה שסוכנת הבית מזגה לכל אחד מאיתנו נכנס ד"ר טויפל לפרטי הסיפור. אותה מריה שראודר (Schraudter ,( שהייתה עוזרת בית (Putzfrau (בבית אופנהיימר בנירנברג, ובלשון נקייה "סוכנת בית", הייתה דודה של אחות סבו, חזר ד"ר 26 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה היה לנו סבא שלא הכרנו: רופא השיניים, ד"ר משה (מוריץ) אופנהיימר. הוא נולד בעיירה הקטנה אאוב שבדרום גרמניה. אאוב שוכנת בקרבת הערים וירצבורג ורוטנברג. אני תוהה כיצד התגלגלו יהודים לחור נידח כזה. בבית הקברות המקומי איתרנו הרבה מאוד מצבות עם השם אופנהיימר, חלקן כנראה של לא יהודים. המצבה של הסבא רבא שלי נשמרה היטב ואף שופצה. בבית של יקים, בייחוד לאחר המלחמה ההיא, הדיבור היה חסכני. ההורים בעיקר עבדו, וסיפורי משפחה נעדרו מן השיח. ברבות הימים, אחרי שמפעל השוקולד של הוריי נמכר (אופנהיימר), התחילו לבצבץ זיכרונות שאפשר היה לרקום מהם תמונה מלאה יותר. חלקה הושלם זה עתה, שנת 2022 ,כאשר רהיטים מבית הסבא והסבתא – היחידה שהכרנו, "התגלגלו" מהעיר פּ פלאומהיים (Pflaumheim (שליד פרנקפורט עד אלינו, לנטף שליד ירושלים. אותו סבא שלא הכרנו, נישא לאישה "אלזסית". כשנהגתי ללכת עם סבתי זו, בשנות השישים, בגינת הכוזרי שליד בית הנשיא, היו חולפים על פניה יקים מקומיים, מסירים קלות את הכובע ומברכים אותה, "שלום פראו דוקטור אופנהיימר". הסבתא הזו, למרות כל שנות חייה בארץ, לא ידעה עברית. את הסוודרים סרגה לנו על פי הוראות (בגרמנית) של פראו שטרן, בעלת הכלב דקל, ממולכו שטראסה. הסבא, שכאמור לא הכרתי, ואישתו הטרייה ה"אלזסית", שאותה נשא לאישה בשנת 1915 , התגוררו בעיר הולדתה שטרסבורג, ושם כנראה קנו את הרהיטים הראשונים שמילאו את ביתם. תשעה חודשים אחרי חתונתם נולד אבי. עם תום מלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים יצאו מהמלחמה וידם על העליונה, גורשו בני הזוג וילדיהם משטרסבורג, כי הסב היה אזרח גרמני. המשפחה השתקעה בנירנברג, וסבי הקים קליניקה לריפוי שיניים ברחובה הראשי של העיר, קייזר שטראסה. לימים זכיתי לראות את המקום שבו הייתה הקליניקה, כשנסעתי עם אבי בהיותו בן 92 ,שאגב, גם הוא התקשה כל חייו לדבר עברית, לביקור נימוסין, או אולי ביקור כפרה, בהזמנת ראש העיר נירנברג. הייתה זו קליניקה מודרנית, עם מכונה חשמלית, ובין המטופלים של סבי שפתחו את פיהם לרווחה לפניו היו שני רבני הקהילה היהודית, האורתודוקסית והליברלית. בכל הנוגע ליחסים שבינם לבין עצמם, הם דווקא מילאו פיהם מים ולא שוחחו ביניהם. הכול התנהל במישרין עד אפריל 1933 . נירנברג הייתה "העיר החוּמה" של הנאצים. בשבת, 1 באפריל 1933 ,הוכרז חרם (Boykott( על היהודים בכל גרמניה על פי הוראת גבלס. חנויות נבזזו, יהודים הוכו, ואל הקליניקה של סבי נזרקו אבנים. ד"ר אופנהיימר, שהיה שומר שבת, לא היסס ומיד שלח את זוגתו עם שלושת הילדים ברכבת לשטרסבורג, מקום מגוריהם של בני משפחתה. הוא עצמו נשאר בנירנברג ויחד עם מזכירתו, הוא מכר את הציוד הרפואי. את הרהיטים ושאר חפצים מן הבית שבו התגוררו בשכירות, קנתה סוכנת הבית: רהיטי עץ עשויים בקפידה, תמונות, וילונות, נברשות וכלי בית. אחרי שהות של שנה וחצי בשטרסבורג, כאשר נואש ממציאת עבודה בצרפת, כי רישיון העיסוק ברפואת שיניים ניטל ממנו, שכנע אותו ד"ר הרמן בר חברו הטוב, רופא אף הוא, להצטרף איליו לפלשתינה. במהלך שנת 1935 הגיעו שתי משפחות היקים - ד"ר בר וסבי ד"ר אופנהיימר - לזיכרון יעקב, שם פתח סבי מרפאת שיניים. תמונה אחת שנותרה לנו ממנו, שבה הוא לבוש בחלק לבן כשברקע גמל גבוה, מספרת את המציאות החדשה שאליה הגיעו הוא וכל בני המשפחה. לא עברו שנתיים, ובהיותו בן 64 הוא נפטר מהתקף לב ונקבר בבית הקברות של זיכרון יעקב, מול התחנה המרכזית. בני המשפחה עזבו את זיכרון יעקב ועברו לירושלים. אנחנו כילדים לא ידענו על כך דבר. בשנותיו האחרונות של אבי הוא תלה לפתע על יד מיטתו תמונה משפחתית, ואז נחשפתי לראשונה לדמותו של סבי: בעל מראה אצילי, עטור זקנקן, מטופח בלבושו, מוקפד בחליפה ובעניבה. *** בפברואר השנה, במוצאי שבת, התקשר אליי בהתרגשות אחי שהתגורר בגרמניה כשליח קק"ל וסיפר לי שקבל מייל מגרמני מקומי, ד"ר טויפל, ובו הוא שואל אותו אם הוא משה אופנהיימר ואם יש לו קשר לרופא השיניים מנירנברג. המייל היכה אותו בתדהמה, והוא מיהר להשיב לו מה שהשיב. אז התברר שהפונה מתגורר בעיירה פפלאומהיים, כחצי שעה נסיעה מפרנקפורט, עיר מגוריו של אחי. וזה לשון המכתב, בתרגום חופשי: מר אופנהיימר היקר, אנא סלח לי על שאלה קצת לא דיסקרטית: האם אתה צאצא של רופא השיניים מנירנברג ד"ר מוריץ (משה) אופנהיימר (נולד ב-3 באוגוסט 1877 באוקסנפורט)? הסיבה לשאלתי היא זו: בנירנברג הייתה לד"ר מוריץ אופנהיימר במשך שנים רבות עוזרת בית או עובדת ניקיון בשם מריה שראודר, שהייתה דודה מצד אבא של אחות סבי. במהלך ההגירה התפרק משק הבית של אופנהיימר, וחדר השינה וחדר האוכל (הגרמני הישן) נמסרו לידי מריה שראודר, והיא העבירה את הדברים לאחייניתה, דודתי, זמן קצר לפני החתונה. חלקים גדולים מרהיט הסלון הדי פומפוזי הזה עדיין נמצאים ברשותי היום. האם תרצה להעיף מבט על האווירה שבה חיו אבותיך? עליי: אני היסטוריון מיומן, אבל ביליתי את חיי המקצועיים כעיתונאי. משנת 1997 אני אחראי על הפרויקט "בוהמיה, מורביה עילית שלזיה יודאיקה", במקור תת-פרויקט של "גרמניה יודאיקה IV ."בנוסף, מאז 1999 אני יושב ראש "החברה להיסטוריה של היהודים Společnost pro dějiny židů v / כיה'בצ republice České ."אני אשמח לשמוע ממך. בברכה ד"ר הלמוט טויפל. *** התארגנו אפוא, בן זוגי ואני, ונסענו לפרנקפורט. גם בנותיו של אחי הגיעו, ויחד עם זוגתו נסענו לבקר את ד"ר טויפל "כדי להעיף מבט על האווירה בה חיו אבותינו". בדרך עלו השאלות: מי האיש? מה מצב הרהיטים הפומפוזיים והחפצים? כיצד אלה "צמחו" בביתו? האם אלה בכלל הרהיטים המקוריים מבית סבא? ויותר מכל הסתקרנו כיצד איתר ד"ר טויפל את בני המשפחה. כך, בזכות תוכנת הניווט 'ווייז' הגענו לאזור כפרי גרמני. חנינו מול בית גדול מידות, שגינה מטופחת מעטרת אותו. דלת הכניסה הכבדה נפתחה, וד"ר טויפל עמד בפתח, על מדרגות הכניסה, ממתין בדריכות. כשנכנסנו לבית בן שלוש הקומות נדהמנו בעיקר מן הספרים שממלאים את כל קירות הבית. מאוחר יותר גילינו שבמרתף יש חדר ובו שורות ארוכות של מדפי ספרים, כספרייה לכל דבר. בפינת הסלון נערך שולחן בידי סוכנת הבית, לאירוח כמנהג המקום: קפה ועוגת שזיפים. ד"ר טויפל, יליד 1944 ,נתמך במקל הליכה לאחר שעבר אירוע מוחי, וזוגתו שמוצאה צ'כי המרותקת לכיסא גלגלים, היו מארחים למופת. השיחה נסבה על העולם שחרב, ועל כך שהוא גדל בבית סוציאליסטי ותיעב את הנאצים (האומנם?), על עבודתו כהיסטוריון וכתב עיתונות לענייני תרבות, על ביקוריו בישראל, ועל עבודתו ב-25 השנים האחרונות בחברה לחקר יהדות מורביה ובוהמיה. ועדין נשארו פרטים רבים עלומים: איפה היו בני משפחתו בזמן המלחמה? מה לו ולעניין הרהיטים שעליהם כתב? וכיצד הוא הצליח לשייך אותנו לאותו ד"ר אופנהיימר רופא השיניים מנירנברג? בין לגימת קפה אחת לאחרת הוא סיפר את סיפורו. לדבריו, היה להם "סיפור במשפחה" על הרהיטים שנקנו מיהודי, רופא שיניים שהתגורר בנירנברג, ד"ר מוריץ אופנהיימר, שעזב את גרמניה באבחה אחת. עתה משזקן, הוא מבקש לצמצם את הבית העמוס בספרים, תמונות, נברשות, רהיטים וחפצים. הוא כבר מסר אלפי ספרים שהיו ברשותו לאחת הספריות באזור, ומן הראוי שגם הרהיטים ה"פומפוזיים" ימצאו לעצמם בית אחר. תחילה חשב למכור אותם, אלא שעלה בדעתו לנסות ולאתר את בני המשפחה המקוריים שלהם הם השתייכו, כי הרי על פי המסורת בביתו, היו אלה רהיטים של ד"ר אופנהיימר מנירנברג. ישבנו מרותקים ותוהים. הרי גם אם הוא ידע כ"תורה שבעל פה" מה מקורם של הרהיטים, כיצד איתר את בני המשפחה ואימת את העניין? האם זה סוג של "תיקון עולם", הרהרתי בליבי. והוא, כאילו ניחש את השאלה, וסיפר שבאחד הימים קרא באינטרנט על חוקרת מאוניברסיטת נירנברג שבשנת 2014 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה על רופאים יהודים שעבדו תחת השלטון הנאצי בעיר נירנברג. הוא כתב לחוקרת כדי ללמוד ממנה מי ומי היו הרופאים, והופתע לגלות שאכן היה רופא שיניים ד"ר מוריץ אופנהיימר. הוא אף סיפר לה לתומו על הרהיטים שבביתו המיוחסים לאותו רופא, והיא הייתה סבורה שאכן יש קשר. טויפל על מה שכתב במייל, וכיאה להיסטוריון הוסיף ופירש: "אז, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נשים יצאו לעבודה, הגברים היו במלחמה ומישהו היה צריך לפרנס". כשהד"ר אופנהיימר עזב-היגר-ברח מנירנברג הגב' שראודר קנתה את חפצי הבית למען האחיינית שלה שעמדה להינשא. בהערת ביניים סיפר ד"ר טויפל: "כולנו ידענו שהמכנסיים שלבשתי כילד נתפרו מווילונות הקטיפה שהיו בביתו של ד"ר אופנהיימר"... עברו הימים והמלחמה הלכה נדחקה מהתודעה. ב-1974 הלך לעולמו בן זוגה של האחיינית שירשה את הרהיטים, וזו עברה לבית צנוע יותר, שלא היה בו מקום לרהיטים הכבדים. על כן היא הציעה אותם לאחיין הצעיר שלה, שעמד לשאת אישה ועבר לבית גדול בכפר. ד"ר טויפל וזוגתו "אימצו" אפוא את הרהיטים היפים, וכך הם מילאו את ביתם שנים ארוכות, סופגים את אוויר הכפר ואת אווירת הבית על ספרייתו העצומה. עתה, אחרי שד"ר טויפל גילה צאצאים של הבעלים המקורי ואף איתר אותם, הוא מבקש לעשות מחווה ולהשיבם שיבה מאוחרת. הייתה כבר שעת לילה, היינו קצת המומים מכל הקורות אותנו. הרהיטים ה"פומפוזיים" האלה פרצו לשכבות סמויות של תודעה מעומעמת שלנו, עולם שנשכח ושקע במצולות ההישרדות של כל בני המשפחה. מה עושים? לא עבר שבוע ומנוף העלה את הרהיטים על משאית שהובילה אותם למכולה גדולה שיצאה לנמל המבורג בדרכה לישראל. כעבור חודשיים הם נחתו בנמל אשדוד. ניהלנו שיחות ארוכות עם הצאצאים בני הדודים, שנותרו בחיים, דור שלישי לבעלי הרהיטים, אך אלה לא מצאו להם מקום בביתם, וחלקם העדיפו להמשיך לחיות ללא אותות מהעבר. לא נותר לנו אלא למקם אותם בביתנו, שבנטף. עשינו זאת בשמחה ובאהבה. אומנם מדובר בחפצים דוממים בני 107 שנים, אך אלה פירורי זיכרון מעולם שנכחד. שיבה מאוחרת - נרטיב של רהיטים מאת: אורנה שץ

ההיסטוריון והעיתונאי הד"ר טויפל לא נח ולא שקט. הוא החליט לאתר את צאצאי בני המשפחה. עם הפרטים הראשוניים מהחוקרת בנירנברג פנה לסיוע לעמיתה המתגוררת באוסטריה - שותפה שלו בתיעוד ארכיוני של האגודה בה הוא פעיל, - יהודי מורביה ובוהמיה. היא הבטיחה לנסות לאתר את בני המשפחה, בהנחה שהם חיים בישראל. ואכן, היא חילצה כתובת מייל של שם משפחה דומה, משה אופנהיימר שחי בישראל. ד"ר טויפל ניסה את מזלו ושלח מייל למשה, שבאותו זמן התגורר במרחק נסיעה של חצי שעה מביתו... *** אחר שלגמנו קפה בנימוס יצאנו לסיור ברחבי הבית ובגינה המטופחת. ירדנו למרתף הספרים, עלינו לקומה השנייה והשלישית. הבית נקי ומסודר ועמוס בחפצי אומנות לרוב. תמונות, נברשות מיוחדות, פסלוני עץ וזכוכית, רהיטים מגולפים ועוד. בקומה השנייה נכנסנו לחדר עבודתו של מארחנו, ושם הוא הצביע על שולחן עץ מעוצב בקפידה לפרטי פרטים ועל שני כיסאות המונחים לצידו. "זה שולחן האוכל של ד"ר אופנהיימר", פסק. נדהמתי. הוא הזכיר לי מיד את השולחן שהיה אצל הסבתא (אומה) ה"אלזסית" שהתגוררה ב"רחוב אברבנאל שטראסה" בירושלים, ששימש אותנו כשולחן ליל הסדר. בחדר נוסף התגלתה לנו שידה כבדה וגבוהה מעוטרת בכל חלקיה. "זו השידה של הד"ר אופנהיימר", אמר וחייך. ירדנו לגינה התבוננו בבריכת הדגים ובגשרון המחבר את כל חלקי הגינה, ועדיין הייתי מוטרדת. על כוס קפה שנייה שסוכנת הבית מזגה לכל אחד מאיתנו נכנס ד"ר טויפל לפרטי הסיפור. אותה מריה שראודר (Schraudter ,( שהייתה עוזרת בית (Putzfrau (בבית אופנהיימר בנירנברג, ובלשון נקייה "סוכנת בית", הייתה דודה של אחות סבו, חזר ד"ר סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 27 היה לנו סבא שלא הכרנו: רופא השיניים, ד"ר משה (מוריץ) אופנהיימר. הוא נולד בעיירה הקטנה אאוב שבדרום גרמניה. אאוב שוכנת בקרבת הערים וירצבורג ורוטנברג. אני תוהה כיצד התגלגלו יהודים לחור נידח כזה. בבית הקברות המקומי איתרנו הרבה מאוד מצבות עם השם אופנהיימר, חלקן כנראה של לא יהודים. המצבה של הסבא רבא שלי נשמרה היטב ואף שופצה. בבית של יקים, בייחוד לאחר המלחמה ההיא, הדיבור היה חסכני. ההורים בעיקר עבדו, וסיפורי משפחה נעדרו מן השיח. ברבות הימים, אחרי שמפעל השוקולד של הוריי נמכר (אופנהיימר), התחילו לבצבץ זיכרונות שאפשר היה לרקום מהם תמונה מלאה יותר. חלקה הושלם זה עתה, שנת 2022 ,כאשר רהיטים מבית הסבא והסבתא – היחידה שהכרנו, "התגלגלו" מהעיר פּ פלאומהיים (Pflaumheim (שליד פרנקפורט עד אלינו, לנטף שליד ירושלים. אותו סבא שלא הכרנו, נישא לאישה "אלזסית". כשנהגתי ללכת עם סבתי זו, בשנות השישים, בגינת הכוזרי שליד בית הנשיא, היו חולפים על פניה יקים מקומיים, מסירים קלות את הכובע ומברכים אותה, "שלום פראו דוקטור אופנהיימר". הסבתא הזו, למרות כל שנות חייה בארץ, לא ידעה עברית. את הסוודרים סרגה לנו על פי הוראות (בגרמנית) של פראו שטרן, בעלת הכלב דקל, ממולכו שטראסה. הסבא, שכאמור לא הכרתי, ואישתו הטרייה ה"אלזסית", שאותה נשא לאישה בשנת 1915 , התגוררו בעיר הולדתה שטרסבורג, ושם כנראה קנו את הרהיטים הראשונים שמילאו את ביתם. תשעה חודשים אחרי חתונתם נולד אבי. עם תום מלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים יצאו מהמלחמה וידם על העליונה, גורשו בני הזוג וילדיהם משטרסבורג, כי הסב היה אזרח גרמני. המשפחה השתקעה בנירנברג, וסבי הקים קליניקה לריפוי שיניים ברחובה הראשי של העיר, קייזר שטראסה. לימים זכיתי לראות את המקום שבו הייתה הקליניקה, כשנסעתי עם אבי בהיותו בן 92 ,שאגב, גם הוא התקשה כל חייו לדבר עברית, לביקור נימוסין, או אולי ביקור כפרה, בהזמנת ראש העיר נירנברג. הייתה זו קליניקה מודרנית, עם מכונה חשמלית, ובין המטופלים של סבי שפתחו את פיהם לרווחה לפניו היו שני רבני הקהילה היהודית, האורתודוקסית והליברלית. בכל הנוגע ליחסים שבינם לבין עצמם, הם דווקא מילאו פיהם מים ולא שוחחו ביניהם. הכול התנהל במישרין עד אפריל 1933 . נירנברג הייתה "העיר החוּמה" של הנאצים. בשבת, 1 באפריל 1933 ,הוכרז חרם (Boykott( על היהודים בכל גרמניה על פי הוראת גבלס. חנויות נבזזו, יהודים הוכו, ואל הקליניקה של סבי נזרקו אבנים. ד"ר אופנהיימר, שהיה שומר שבת, לא היסס ומיד שלח את זוגתו עם שלושת הילדים ברכבת לשטרסבורג, מקום מגוריהם של בני משפחתה. הוא עצמו נשאר בנירנברג ויחד עם מזכירתו, הוא מכר את הציוד הרפואי. את הרהיטים ושאר חפצים מן הבית שבו התגוררו בשכירות, קנתה סוכנת הבית: רהיטי עץ עשויים בקפידה, תמונות, וילונות, נברשות וכלי בית. אחרי שהות של שנה וחצי בשטרסבורג, כאשר נואש ממציאת עבודה בצרפת, כי רישיון העיסוק ברפואת שיניים ניטל ממנו, שכנע אותו ד"ר הרמן בר חברו הטוב, רופא אף הוא, להצטרף איליו לפלשתינה. במהלך שנת 1935 הגיעו שתי משפחות היקים - ד"ר בר וסבי ד"ר אופנהיימר - לזיכרון יעקב, שם פתח סבי מרפאת שיניים. תמונה אחת שנותרה לנו ממנו, שבה הוא לבוש בחלק לבן כשברקע גמל גבוה, מספרת את המציאות החדשה שאליה הגיעו הוא וכל בני המשפחה. לא עברו שנתיים, ובהיותו בן 64 הוא נפטר מהתקף לב ונקבר בבית הקברות של זיכרון יעקב, מול התחנה המרכזית. בני המשפחה עזבו את זיכרון יעקב ועברו לירושלים. אנחנו כילדים לא ידענו על כך דבר. בשנותיו האחרונות של אבי הוא תלה לפתע על יד מיטתו תמונה משפחתית, ואז נחשפתי לראשונה לדמותו של סבי: בעל מראה אצילי, עטור זקנקן, מטופח בלבושו, מוקפד בחליפה ובעניבה. *** בפברואר השנה, במוצאי שבת, התקשר אליי בהתרגשות אחי שהתגורר בגרמניה כשליח קק"ל וסיפר לי שקבל מייל מגרמני מקומי, ד"ר טויפל, ובו הוא שואל אותו אם הוא משה אופנהיימר ואם יש לו קשר לרופא השיניים מנירנברג. המייל היכה אותו בתדהמה, והוא מיהר להשיב לו מה שהשיב. אז התברר שהפונה מתגורר בעיירה פפלאומהיים, כחצי שעה נסיעה מפרנקפורט, עיר מגוריו של אחי. וזה לשון המכתב, בתרגום חופשי: מר אופנהיימר היקר, אנא סלח לי על שאלה קצת לא דיסקרטית: האם אתה צאצא של רופא השיניים מנירנברג ד"ר מוריץ (משה) אופנהיימר (נולד ב-3 באוגוסט 1877 באוקסנפורט)? הסיבה לשאלתי היא זו: בנירנברג הייתה לד"ר מוריץ אופנהיימר במשך שנים רבות עוזרת בית או עובדת ניקיון בשם מריה שראודר, שהייתה דודה מצד אבא של אחות סבי. במהלך ההגירה התפרק משק הבית של אופנהיימר, וחדר השינה וחדר האוכל (הגרמני הישן) נמסרו לידי מריה שראודר, והיא העבירה את הדברים לאחייניתה, דודתי, זמן קצר לפני החתונה. חלקים גדולים מרהיט הסלון הדי פומפוזי הזה עדיין נמצאים ברשותי היום. האם תרצה להעיף מבט על האווירה שבה חיו אבותיך? עליי: אני היסטוריון מיומן, אבל ביליתי את חיי המקצועיים כעיתונאי. משנת 1997 אני אחראי על הפרויקט "בוהמיה, מורביה עילית שלזיה יודאיקה", במקור תת-פרויקט של "גרמניה יודאיקה IV ."בנוסף, מאז 1999 אני יושב ראש "החברה להיסטוריה של היהודים Společnost pro dějiny židů v / כיה'בצ republice České ."אני אשמח לשמוע ממך. בברכה ד"ר הלמוט טויפל. *** התארגנו אפוא, בן זוגי ואני, ונסענו לפרנקפורט. גם בנותיו של אחי הגיעו, ויחד עם זוגתו נסענו לבקר את ד"ר טויפל "כדי להעיף מבט על האווירה בה חיו אבותינו". בדרך עלו השאלות: מי האיש? מה מצב הרהיטים הפומפוזיים והחפצים? כיצד אלה "צמחו" בביתו? האם אלה בכלל הרהיטים המקוריים מבית סבא? ויותר מכל הסתקרנו כיצד איתר ד"ר טויפל את בני המשפחה. כך, בזכות תוכנת הניווט 'ווייז' הגענו לאזור כפרי גרמני. חנינו מול בית גדול מידות, שגינה מטופחת מעטרת אותו. דלת הכניסה הכבדה נפתחה, וד"ר טויפל עמד בפתח, על מדרגות הכניסה, ממתין בדריכות. כשנכנסנו לבית בן שלוש הקומות נדהמנו בעיקר מן הספרים שממלאים את כל קירות הבית. מאוחר יותר גילינו שבמרתף יש חדר ובו שורות ארוכות של מדפי ספרים, כספרייה לכל דבר. בפינת הסלון נערך שולחן בידי סוכנת הבית, לאירוח כמנהג המקום: קפה ועוגת שזיפים. ד"ר טויפל, יליד 1944 ,נתמך במקל הליכה לאחר שעבר אירוע מוחי, וזוגתו שמוצאה צ'כי המרותקת לכיסא גלגלים, היו מארחים למופת. השיחה נסבה על העולם שחרב, ועל כך שהוא גדל בבית סוציאליסטי ותיעב את הנאצים (האומנם?), על עבודתו כהיסטוריון וכתב עיתונות לענייני תרבות, על ביקוריו בישראל, ועל עבודתו ב-25 השנים האחרונות בחברה לחקר יהדות מורביה ובוהמיה. ועדין נשארו פרטים רבים עלומים: איפה היו בני משפחתו בזמן המלחמה? מה לו ולעניין הרהיטים שעליהם כתב? וכיצד הוא הצליח לשייך אותנו לאותו ד"ר אופנהיימר רופא השיניים מנירנברג? בין לגימת קפה אחת לאחרת הוא סיפר את סיפורו. לדבריו, היה להם "סיפור במשפחה" על הרהיטים שנקנו מיהודי, רופא שיניים שהתגורר בנירנברג, ד"ר מוריץ אופנהיימר, שעזב את גרמניה באבחה אחת. עתה משזקן, הוא מבקש לצמצם את הבית העמוס בספרים, תמונות, נברשות, רהיטים וחפצים. הוא כבר מסר אלפי ספרים שהיו ברשותו לאחת הספריות באזור, ומן הראוי שגם הרהיטים ה"פומפוזיים" ימצאו לעצמם בית אחר. תחילה חשב למכור אותם, אלא שעלה בדעתו לנסות ולאתר את בני המשפחה המקוריים שלהם הם השתייכו, כי הרי על פי המסורת בביתו, היו אלה רהיטים של ד"ר אופנהיימר מנירנברג. ישבנו מרותקים ותוהים. הרי גם אם הוא ידע כ"תורה שבעל פה" מה מקורם של הרהיטים, כיצד איתר את בני המשפחה ואימת את העניין? האם זה סוג של "תיקון עולם", הרהרתי בליבי. והוא, כאילו ניחש את השאלה, וסיפר שבאחד הימים קרא באינטרנט על חוקרת מאוניברסיטת נירנברג שבשנת 2014 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה על רופאים יהודים שעבדו תחת השלטון הנאצי בעיר נירנברג. הוא כתב לחוקרת כדי ללמוד ממנה מי ומי היו הרופאים, והופתע לגלות שאכן היה רופא שיניים ד"ר מוריץ אופנהיימר. הוא אף סיפר לה לתומו על הרהיטים שבביתו המיוחסים לאותו רופא, והיא הייתה סבורה שאכן יש קשר. טויפל על מה שכתב במייל, וכיאה להיסטוריון הוסיף ופירש: "אז, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נשים יצאו לעבודה, הגברים היו במלחמה ומישהו היה צריך לפרנס". כשהד"ר אופנהיימר עזב-היגר-ברח מנירנברג הגב' שראודר קנתה את חפצי הבית למען האחיינית שלה שעמדה להינשא. בהערת ביניים סיפר ד"ר טויפל: "כולנו ידענו שהמכנסיים שלבשתי כילד נתפרו מווילונות הקטיפה שהיו בביתו של ד"ר אופנהיימר"... עברו הימים והמלחמה הלכה נדחקה מהתודעה. ב-1974 הלך לעולמו בן זוגה של האחיינית שירשה את הרהיטים, וזו עברה לבית צנוע יותר, שלא היה בו מקום לרהיטים הכבדים. על כן היא הציעה אותם לאחיין הצעיר שלה, שעמד לשאת אישה ועבר לבית גדול בכפר. ד"ר טויפל וזוגתו "אימצו" אפוא את הרהיטים היפים, וכך הם מילאו את ביתם שנים ארוכות, סופגים את אוויר הכפר ואת אווירת הבית על ספרייתו העצומה. עתה, אחרי שד"ר טויפל גילה צאצאים של הבעלים המקורי ואף איתר אותם, הוא מבקש לעשות מחווה ולהשיבם שיבה מאוחרת. הייתה כבר שעת לילה, היינו קצת המומים מכל הקורות אותנו. הרהיטים ה"פומפוזיים" האלה פרצו לשכבות סמויות של תודעה מעומעמת שלנו, עולם שנשכח ושקע במצולות ההישרדות של כל בני המשפחה. מה עושים? לא עבר שבוע ומנוף העלה את הרהיטים על משאית שהובילה אותם למכולה גדולה שיצאה לנמל המבורג בדרכה לישראל. כעבור חודשיים הם נחתו בנמל אשדוד. ניהלנו שיחות ארוכות עם הצאצאים בני הדודים, שנותרו בחיים, דור שלישי לבעלי הרהיטים, אך אלה לא מצאו להם מקום בביתם, וחלקם העדיפו להמשיך לחיות ללא אותות מהעבר. לא נותר לנו אלא למקם אותם בביתנו, שבנטף. עשינו זאת בשמחה ובאהבה. אומנם מדובר בחפצים דוממים בני 107 שנים, אך אלה פירורי זיכרון מעולם שנכחד. הרהיטים חזרו "הביתה" , לישראל הרהיטים בבית ד"ר טויפל

28 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה ההיסטוריון והעיתונאי הד"ר טויפל לא נח ולא שקט. הוא החליט לאתר את צאצאי בני המשפחה. עם הפרטים הראשוניים מהחוקרת בנירנברג פנה לסיוע לעמיתה המתגוררת באוסטריה - שותפה שלו בתיעוד ארכיוני של האגודה בה הוא פעיל, - יהודי מורביה ובוהמיה. היא הבטיחה לנסות לאתר את בני המשפחה, בהנחה שהם חיים בישראל. ואכן, היא חילצה כתובת מייל של שם משפחה דומה, משה אופנהיימר שחי בישראל. ד"ר טויפל ניסה את מזלו ושלח מייל למשה, שבאותו זמן התגורר במרחק נסיעה של חצי שעה מביתו... *** אחר שלגמנו קפה בנימוס יצאנו לסיור ברחבי הבית ובגינה המטופחת. ירדנו למרתף הספרים, עלינו לקומה השנייה והשלישית. הבית נקי ומסודר ועמוס בחפצי אומנות לרוב. תמונות, נברשות מיוחדות, פסלוני עץ וזכוכית, רהיטים מגולפים ועוד. בקומה השנייה נכנסנו לחדר עבודתו של מארחנו, ושם הוא הצביע על שולחן עץ מעוצב בקפידה לפרטי פרטים ועל שני כיסאות המונחים לצידו. "זה שולחן האוכל של ד"ר אופנהיימר", פסק. נדהמתי. הוא הזכיר לי מיד את השולחן שהיה אצל הסבתא (אומה) ה"אלזסית" שהתגוררה ב"רחוב אברבנאל שטראסה" בירושלים, ששימש אותנו כשולחן ליל הסדר. בחדר נוסף התגלתה לנו שידה כבדה וגבוהה מעוטרת בכל חלקיה. "זו השידה של הד"ר אופנהיימר", אמר וחייך. ירדנו לגינה התבוננו בבריכת הדגים ובגשרון המחבר את כל חלקי הגינה, ועדיין הייתי מוטרדת. על כוס קפה שנייה שסוכנת הבית מזגה לכל אחד מאיתנו נכנס ד"ר טויפל לפרטי הסיפור. אותה מריה שראודר (Schraudter ,( שהייתה עוזרת בית (Putzfrau (בבית אופנהיימר בנירנברג, ובלשון נקייה "סוכנת בית", הייתה דודה של אחות סבו, חזר ד"ר היה לנו סבא שלא הכרנו: רופא השיניים, ד"ר משה (מוריץ) אופנהיימר. הוא נולד בעיירה הקטנה אאוב שבדרום גרמניה. אאוב שוכנת בקרבת הערים וירצבורג ורוטנברג. אני תוהה כיצד התגלגלו יהודים לחור נידח כזה. בבית הקברות המקומי איתרנו הרבה מאוד מצבות עם השם אופנהיימר, חלקן כנראה של לא יהודים. המצבה של הסבא רבא שלי נשמרה היטב ואף שופצה. בבית של יקים, בייחוד לאחר המלחמה ההיא, הדיבור היה חסכני. ההורים בעיקר עבדו, וסיפורי משפחה נעדרו מן השיח. ברבות הימים, אחרי שמפעל השוקולד של הוריי נמכר (אופנהיימר), התחילו לבצבץ זיכרונות שאפשר היה לרקום מהם תמונה מלאה יותר. חלקה הושלם זה עתה, שנת 2022 ,כאשר רהיטים מבית הסבא והסבתא – היחידה שהכרנו, "התגלגלו" מהעיר פּ פלאומהיים (Pflaumheim (שליד פרנקפורט עד אלינו, לנטף שליד ירושלים. אותו סבא שלא הכרנו, נישא לאישה "אלזסית". כשנהגתי ללכת עם סבתי זו, בשנות השישים, בגינת הכוזרי שליד בית הנשיא, היו חולפים על פניה יקים מקומיים, מסירים קלות את הכובע ומברכים אותה, "שלום פראו דוקטור אופנהיימר". הסבתא הזו, למרות כל שנות חייה בארץ, לא ידעה עברית. את הסוודרים סרגה לנו על פי הוראות (בגרמנית) של פראו שטרן, בעלת הכלב דקל, ממולכו שטראסה. הסבא, שכאמור לא הכרתי, ואישתו הטרייה ה"אלזסית", שאותה נשא לאישה בשנת 1915 , התגוררו בעיר הולדתה שטרסבורג, ושם כנראה קנו את הרהיטים הראשונים שמילאו את ביתם. תשעה חודשים אחרי חתונתם נולד אבי. עם תום מלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים יצאו מהמלחמה וידם על העליונה, גורשו בני הזוג וילדיהם משטרסבורג, כי הסב היה אזרח גרמני. המשפחה השתקעה בנירנברג, וסבי הקים קליניקה לריפוי שיניים ברחובה הראשי של העיר, קייזר שטראסה. לימים זכיתי לראות את המקום שבו הייתה הקליניקה, כשנסעתי עם אבי בהיותו בן 92 ,שאגב, גם הוא התקשה כל חייו לדבר עברית, לביקור נימוסין, או אולי ביקור כפרה, בהזמנת ראש העיר נירנברג. הייתה זו קליניקה מודרנית, עם מכונה חשמלית, ובין המטופלים של סבי שפתחו את פיהם לרווחה לפניו היו שני רבני הקהילה היהודית, האורתודוקסית והליברלית. בכל הנוגע ליחסים שבינם לבין עצמם, הם דווקא מילאו פיהם מים ולא שוחחו ביניהם. הכול התנהל במישרין עד אפריל 1933 . נירנברג הייתה "העיר החוּמה" של הנאצים. בשבת, 1 באפריל 1933 ,הוכרז חרם (Boykott( על היהודים בכל גרמניה על פי הוראת גבלס. חנויות נבזזו, יהודים הוכו, ואל הקליניקה של סבי נזרקו אבנים. ד"ר אופנהיימר, שהיה שומר שבת, לא היסס ומיד שלח את זוגתו עם שלושת הילדים ברכבת לשטרסבורג, מקום מגוריהם של בני משפחתה. הוא עצמו נשאר בנירנברג ויחד עם מזכירתו, הוא מכר את הציוד הרפואי. את הרהיטים ושאר חפצים מן הבית שבו התגוררו בשכירות, קנתה סוכנת הבית: רהיטי עץ עשויים בקפידה, תמונות, וילונות, נברשות וכלי בית. אחרי שהות של שנה וחצי בשטרסבורג, כאשר נואש ממציאת עבודה בצרפת, כי רישיון העיסוק ברפואת שיניים ניטל ממנו, שכנע אותו ד"ר הרמן בר חברו הטוב, רופא אף הוא, להצטרף איליו לפלשתינה. במהלך שנת 1935 הגיעו שתי משפחות היקים - ד"ר בר וסבי ד"ר אופנהיימר - לזיכרון יעקב, שם פתח סבי מרפאת שיניים. תמונה אחת שנותרה לנו ממנו, שבה הוא לבוש בחלק לבן כשברקע גמל גבוה, מספרת את המציאות החדשה שאליה הגיעו הוא וכל בני המשפחה. לא עברו שנתיים, ובהיותו בן 64 הוא נפטר מהתקף לב ונקבר בבית הקברות של זיכרון יעקב, מול התחנה המרכזית. בני המשפחה עזבו את זיכרון יעקב ועברו לירושלים. אנחנו כילדים לא ידענו על כך דבר. בשנותיו האחרונות של אבי הוא תלה לפתע על יד מיטתו תמונה משפחתית, ואז נחשפתי לראשונה לדמותו של סבי: בעל מראה אצילי, עטור זקנקן, מטופח בלבושו, מוקפד בחליפה ובעניבה. *** בפברואר השנה, במוצאי שבת, התקשר אליי בהתרגשות אחי שהתגורר בגרמניה כשליח קק"ל וסיפר לי שקבל מייל מגרמני מקומי, ד"ר טויפל, ובו הוא שואל אותו אם הוא משה אופנהיימר ואם יש לו קשר לרופא השיניים מנירנברג. המייל היכה אותו בתדהמה, והוא מיהר להשיב לו מה שהשיב. אז התברר שהפונה מתגורר בעיירה פפלאומהיים, כחצי שעה נסיעה מפרנקפורט, עיר מגוריו של אחי. וזה לשון המכתב, בתרגום חופשי: מר אופנהיימר היקר, אנא סלח לי על שאלה קצת לא דיסקרטית: האם אתה צאצא של רופא השיניים מנירנברג ד"ר מוריץ (משה) אופנהיימר (נולד ב-3 באוגוסט 1877 באוקסנפורט)? הסיבה לשאלתי היא זו: בנירנברג הייתה לד"ר מוריץ אופנהיימר במשך שנים רבות עוזרת בית או עובדת ניקיון בשם מריה שראודר, שהייתה דודה מצד אבא של אחות סבי. במהלך ההגירה התפרק משק הבית של אופנהיימר, וחדר השינה וחדר האוכל (הגרמני הישן) נמסרו לידי מריה שראודר, והיא העבירה את הדברים לאחייניתה, דודתי, זמן קצר לפני החתונה. חלקים גדולים מרהיט הסלון הדי פומפוזי הזה עדיין נמצאים ברשותי היום. האם תרצה להעיף מבט על האווירה שבה חיו אבותיך? עליי: אני היסטוריון מיומן, אבל ביליתי את חיי המקצועיים כעיתונאי. משנת 1997 אני אחראי על הפרויקט "בוהמיה, מורביה עילית שלזיה יודאיקה", במקור תת-פרויקט של "גרמניה יודאיקה IV ."בנוסף, מאז 1999 אני יושב ראש "החברה להיסטוריה של היהודים Společnost pro dějiny židů v / כיה'בצ republice České ."אני אשמח לשמוע ממך. בברכה ד"ר הלמוט טויפל. *** התארגנו אפוא, בן זוגי ואני, ונסענו לפרנקפורט. גם בנותיו של אחי הגיעו, ויחד עם זוגתו נסענו לבקר את ד"ר טויפל "כדי להעיף מבט על האווירה בה חיו אבותינו". בדרך עלו השאלות: מי האיש? מה מצב הרהיטים הפומפוזיים והחפצים? כיצד אלה "צמחו" בביתו? האם אלה בכלל הרהיטים המקוריים מבית סבא? ויותר מכל הסתקרנו כיצד איתר ד"ר טויפל את בני המשפחה. כך, בזכות תוכנת הניווט 'ווייז' הגענו לאזור כפרי גרמני. חנינו מול בית גדול מידות, שגינה מטופחת מעטרת אותו. דלת הכניסה הכבדה נפתחה, וד"ר טויפל עמד בפתח, על מדרגות הכניסה, ממתין בדריכות. כשנכנסנו לבית בן שלוש הקומות נדהמנו בעיקר מן הספרים שממלאים את כל קירות הבית. מאוחר יותר גילינו שבמרתף יש חדר ובו שורות ארוכות של מדפי ספרים, כספרייה לכל דבר. בפינת הסלון נערך שולחן בידי סוכנת הבית, לאירוח כמנהג המקום: קפה ועוגת שזיפים. ד"ר טויפל, יליד 1944 ,נתמך במקל הליכה לאחר שעבר אירוע מוחי, וזוגתו שמוצאה צ'כי המרותקת לכיסא גלגלים, היו מארחים למופת. השיחה נסבה על העולם שחרב, ועל כך שהוא גדל בבית סוציאליסטי ותיעב את הנאצים (האומנם?), על עבודתו כהיסטוריון וכתב עיתונות לענייני תרבות, על ביקוריו בישראל, ועל עבודתו ב-25 השנים האחרונות בחברה לחקר יהדות מורביה ובוהמיה. ועדין נשארו פרטים רבים עלומים: איפה היו בני משפחתו בזמן המלחמה? מה לו ולעניין הרהיטים שעליהם כתב? וכיצד הוא הצליח לשייך אותנו לאותו ד"ר אופנהיימר רופא השיניים מנירנברג? בין לגימת קפה אחת לאחרת הוא סיפר את סיפורו. לדבריו, היה להם "סיפור במשפחה" על הרהיטים שנקנו מיהודי, רופא שיניים שהתגורר בנירנברג, ד"ר מוריץ אופנהיימר, שעזב את גרמניה באבחה אחת. עתה משזקן, הוא מבקש לצמצם את הבית העמוס בספרים, תמונות, נברשות, רהיטים וחפצים. הוא כבר מסר אלפי ספרים שהיו ברשותו לאחת הספריות באזור, ומן הראוי שגם הרהיטים ה"פומפוזיים" ימצאו לעצמם בית אחר. תחילה חשב למכור אותם, אלא שעלה בדעתו לנסות ולאתר את בני המשפחה המקוריים שלהם הם השתייכו, כי הרי על פי המסורת בביתו, היו אלה רהיטים של ד"ר אופנהיימר מנירנברג. ישבנו מרותקים ותוהים. הרי גם אם הוא ידע כ"תורה שבעל פה" מה מקורם של הרהיטים, כיצד איתר את בני המשפחה ואימת את העניין? האם זה סוג של "תיקון עולם", הרהרתי בליבי. והוא, כאילו ניחש את השאלה, וסיפר שבאחד הימים קרא באינטרנט על חוקרת מאוניברסיטת נירנברג שבשנת 2014 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה על רופאים יהודים שעבדו תחת השלטון הנאצי בעיר נירנברג. הוא כתב לחוקרת כדי ללמוד ממנה מי ומי היו הרופאים, והופתע לגלות שאכן היה רופא שיניים ד"ר מוריץ אופנהיימר. הוא אף סיפר לה לתומו על הרהיטים שבביתו המיוחסים לאותו רופא, והיא הייתה סבורה שאכן יש קשר. טויפל על מה שכתב במייל, וכיאה להיסטוריון הוסיף ופירש: "אז, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נשים יצאו לעבודה, הגברים היו במלחמה ומישהו היה צריך לפרנס". כשהד"ר אופנהיימר עזב-היגר-ברח מנירנברג הגב' שראודר קנתה את חפצי הבית למען האחיינית שלה שעמדה להינשא. בהערת ביניים סיפר ד"ר טויפל: "כולנו ידענו שהמכנסיים שלבשתי כילד נתפרו מווילונות הקטיפה שהיו בביתו של ד"ר אופנהיימר"... עברו הימים והמלחמה הלכה נדחקה מהתודעה. ב-1974 הלך לעולמו בן זוגה של האחיינית שירשה את הרהיטים, וזו עברה לבית צנוע יותר, שלא היה בו מקום לרהיטים הכבדים. על כן היא הציעה אותם לאחיין הצעיר שלה, שעמד לשאת אישה ועבר לבית גדול בכפר. ד"ר טויפל וזוגתו "אימצו" אפוא את הרהיטים היפים, וכך הם מילאו את ביתם שנים ארוכות, סופגים את אוויר הכפר ואת אווירת הבית על ספרייתו העצומה. עתה, אחרי שד"ר טויפל גילה צאצאים של הבעלים המקורי ואף איתר אותם, הוא מבקש לעשות מחווה ולהשיבם שיבה מאוחרת. הייתה כבר שעת לילה, היינו קצת המומים מכל הקורות אותנו. הרהיטים ה"פומפוזיים" האלה פרצו לשכבות סמויות של תודעה מעומעמת שלנו, עולם שנשכח ושקע במצולות ההישרדות של כל בני המשפחה. מה עושים? לא עבר שבוע ומנוף העלה את הרהיטים על משאית שהובילה אותם למכולה גדולה שיצאה לנמל המבורג בדרכה לישראל. כעבור חודשיים הם נחתו בנמל אשדוד. ניהלנו שיחות ארוכות עם הצאצאים בני הדודים, שנותרו בחיים, דור שלישי לבעלי הרהיטים, אך אלה לא מצאו להם מקום בביתם, וחלקם העדיפו להמשיך לחיות ללא אותות מהעבר. לא נותר לנו אלא למקם אותם בביתנו, שבנטף. עשינו זאת בשמחה ובאהבה. אומנם מדובר בחפצים דוממים בני 107 שנים, אך אלה פירורי זיכרון מעולם שנכחד. קבר סבא רבא בבית הקברות באוב

ההיסטוריון והעיתונאי הד"ר טויפל לא נח ולא שקט. הוא החליט לאתר את צאצאי בני המשפחה. עם הפרטים הראשוניים מהחוקרת בנירנברג פנה לסיוע לעמיתה המתגוררת באוסטריה - שותפה שלו בתיעוד ארכיוני של האגודה בה הוא פעיל, - יהודי מורביה ובוהמיה. היא הבטיחה לנסות לאתר את בני המשפחה, בהנחה שהם חיים בישראל. ואכן, היא חילצה כתובת מייל של שם משפחה דומה, משה אופנהיימר שחי בישראל. ד"ר טויפל ניסה את מזלו ושלח מייל למשה, שבאותו זמן התגורר במרחק נסיעה של חצי שעה מביתו... *** אחר שלגמנו קפה בנימוס יצאנו לסיור ברחבי הבית ובגינה המטופחת. ירדנו למרתף הספרים, עלינו לקומה השנייה והשלישית. הבית נקי ומסודר ועמוס בחפצי אומנות לרוב. תמונות, נברשות מיוחדות, פסלוני עץ וזכוכית, רהיטים מגולפים ועוד. בקומה השנייה נכנסנו לחדר עבודתו של מארחנו, ושם הוא הצביע על שולחן עץ מעוצב בקפידה לפרטי פרטים ועל שני כיסאות המונחים לצידו. "זה שולחן האוכל של ד"ר אופנהיימר", פסק. נדהמתי. הוא הזכיר לי מיד את השולחן שהיה אצל הסבתא (אומה) ה"אלזסית" שהתגוררה ב"רחוב אברבנאל שטראסה" בירושלים, ששימש אותנו כשולחן ליל הסדר. בחדר נוסף התגלתה לנו שידה כבדה וגבוהה מעוטרת בכל חלקיה. "זו השידה של הד"ר אופנהיימר", אמר וחייך. ירדנו לגינה התבוננו בבריכת הדגים ובגשרון המחבר את כל חלקי הגינה, ועדיין הייתי מוטרדת. על כוס קפה שנייה שסוכנת הבית מזגה לכל אחד מאיתנו נכנס ד"ר טויפל לפרטי הסיפור. אותה מריה שראודר (Schraudter ,( שהייתה עוזרת בית (Putzfrau (בבית אופנהיימר בנירנברג, ובלשון נקייה "סוכנת בית", הייתה דודה של אחות סבו, חזר ד"ר סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 29 היה לנו סבא שלא הכרנו: רופא השיניים, ד"ר משה (מוריץ) אופנהיימר. הוא נולד בעיירה הקטנה אאוב שבדרום גרמניה. אאוב שוכנת בקרבת הערים וירצבורג ורוטנברג. אני תוהה כיצד התגלגלו יהודים לחור נידח כזה. בבית הקברות המקומי איתרנו הרבה מאוד מצבות עם השם אופנהיימר, חלקן כנראה של לא יהודים. המצבה של הסבא רבא שלי נשמרה היטב ואף שופצה. בבית של יקים, בייחוד לאחר המלחמה ההיא, הדיבור היה חסכני. ההורים בעיקר עבדו, וסיפורי משפחה נעדרו מן השיח. ברבות הימים, אחרי שמפעל השוקולד של הוריי נמכר (אופנהיימר), התחילו לבצבץ זיכרונות שאפשר היה לרקום מהם תמונה מלאה יותר. חלקה הושלם זה עתה, שנת 2022 ,כאשר רהיטים מבית הסבא והסבתא – היחידה שהכרנו, "התגלגלו" מהעיר פּ פלאומהיים (Pflaumheim (שליד פרנקפורט עד אלינו, לנטף שליד ירושלים. אותו סבא שלא הכרנו, נישא לאישה "אלזסית". כשנהגתי ללכת עם סבתי זו, בשנות השישים, בגינת הכוזרי שליד בית הנשיא, היו חולפים על פניה יקים מקומיים, מסירים קלות את הכובע ומברכים אותה, "שלום פראו דוקטור אופנהיימר". הסבתא הזו, למרות כל שנות חייה בארץ, לא ידעה עברית. את הסוודרים סרגה לנו על פי הוראות (בגרמנית) של פראו שטרן, בעלת הכלב דקל, ממולכו שטראסה. הסבא, שכאמור לא הכרתי, ואישתו הטרייה ה"אלזסית", שאותה נשא לאישה בשנת 1915 , התגוררו בעיר הולדתה שטרסבורג, ושם כנראה קנו את הרהיטים הראשונים שמילאו את ביתם. תשעה חודשים אחרי חתונתם נולד אבי. עם תום מלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים יצאו מהמלחמה וידם על העליונה, גורשו בני הזוג וילדיהם משטרסבורג, כי הסב היה אזרח גרמני. המשפחה השתקעה בנירנברג, וסבי הקים קליניקה לריפוי שיניים ברחובה הראשי של העיר, קייזר שטראסה. לימים זכיתי לראות את המקום שבו הייתה הקליניקה, כשנסעתי עם אבי בהיותו בן 92 ,שאגב, גם הוא התקשה כל חייו לדבר עברית, לביקור נימוסין, או אולי ביקור כפרה, בהזמנת ראש העיר נירנברג. הייתה זו קליניקה מודרנית, עם מכונה חשמלית, ובין המטופלים של סבי שפתחו את פיהם לרווחה לפניו היו שני רבני הקהילה היהודית, האורתודוקסית והליברלית. בכל הנוגע ליחסים שבינם לבין עצמם, הם דווקא מילאו פיהם מים ולא שוחחו ביניהם. הכול התנהל במישרין עד אפריל 1933 . נירנברג הייתה "העיר החוּמה" של הנאצים. בשבת, 1 באפריל 1933 ,הוכרז חרם (Boykott( על היהודים בכל גרמניה על פי הוראת גבלס. חנויות נבזזו, יהודים הוכו, ואל הקליניקה של סבי נזרקו אבנים. ד"ר אופנהיימר, שהיה שומר שבת, לא היסס ומיד שלח את זוגתו עם שלושת הילדים ברכבת לשטרסבורג, מקום מגוריהם של בני משפחתה. הוא עצמו נשאר בנירנברג ויחד עם מזכירתו, הוא מכר את הציוד הרפואי. את הרהיטים ושאר חפצים מן הבית שבו התגוררו בשכירות, קנתה סוכנת הבית: רהיטי עץ עשויים בקפידה, תמונות, וילונות, נברשות וכלי בית. אחרי שהות של שנה וחצי בשטרסבורג, כאשר נואש ממציאת עבודה בצרפת, כי רישיון העיסוק ברפואת שיניים ניטל ממנו, שכנע אותו ד"ר הרמן בר חברו הטוב, רופא אף הוא, להצטרף איליו לפלשתינה. במהלך שנת 1935 הגיעו שתי משפחות היקים - ד"ר בר וסבי ד"ר אופנהיימר - לזיכרון יעקב, שם פתח סבי מרפאת שיניים. תמונה אחת שנותרה לנו ממנו, שבה הוא לבוש בחלק לבן כשברקע גמל גבוה, מספרת את המציאות החדשה שאליה הגיעו הוא וכל בני המשפחה. לא עברו שנתיים, ובהיותו בן 64 הוא נפטר מהתקף לב ונקבר בבית הקברות של זיכרון יעקב, מול התחנה המרכזית. בני המשפחה עזבו את זיכרון יעקב ועברו לירושלים. אנחנו כילדים לא ידענו על כך דבר. בשנותיו האחרונות של אבי הוא תלה לפתע על יד מיטתו תמונה משפחתית, ואז נחשפתי לראשונה לדמותו של סבי: בעל מראה אצילי, עטור זקנקן, מטופח בלבושו, מוקפד בחליפה ובעניבה. *** בפברואר השנה, במוצאי שבת, התקשר אליי בהתרגשות אחי שהתגורר בגרמניה כשליח קק"ל וסיפר לי שקבל מייל מגרמני מקומי, ד"ר טויפל, ובו הוא שואל אותו אם הוא משה אופנהיימר ואם יש לו קשר לרופא השיניים מנירנברג. המייל היכה אותו בתדהמה, והוא מיהר להשיב לו מה שהשיב. אז התברר שהפונה מתגורר בעיירה פפלאומהיים, כחצי שעה נסיעה מפרנקפורט, עיר מגוריו של אחי. וזה לשון המכתב, בתרגום חופשי: מר אופנהיימר היקר, אנא סלח לי על שאלה קצת לא דיסקרטית: האם אתה צאצא של רופא השיניים מנירנברג ד"ר מוריץ (משה) אופנהיימר (נולד ב-3 באוגוסט 1877 באוקסנפורט)? הסיבה לשאלתי היא זו: בנירנברג הייתה לד"ר מוריץ אופנהיימר במשך שנים רבות עוזרת בית או עובדת ניקיון בשם מריה שראודר, שהייתה דודה מצד אבא של אחות סבי. במהלך ההגירה התפרק משק הבית של אופנהיימר, וחדר השינה וחדר האוכל (הגרמני הישן) נמסרו לידי מריה שראודר, והיא העבירה את הדברים לאחייניתה, דודתי, זמן קצר לפני החתונה. חלקים גדולים מרהיט הסלון הדי פומפוזי הזה עדיין נמצאים ברשותי היום. האם תרצה להעיף מבט על האווירה שבה חיו אבותיך? עליי: אני היסטוריון מיומן, אבל ביליתי את חיי המקצועיים כעיתונאי. משנת 1997 אני אחראי על הפרויקט "בוהמיה, מורביה עילית שלזיה יודאיקה", במקור תת-פרויקט של "גרמניה יודאיקה IV ."בנוסף, מאז 1999 אני יושב ראש "החברה להיסטוריה של היהודים Společnost pro dějiny židů v / כיה'בצ republice České ."אני אשמח לשמוע ממך. בברכה ד"ר הלמוט טויפל. *** התארגנו אפוא, בן זוגי ואני, ונסענו לפרנקפורט. גם בנותיו של אחי הגיעו, ויחד עם זוגתו נסענו לבקר את ד"ר טויפל "כדי להעיף מבט על האווירה בה חיו אבותינו". בדרך עלו השאלות: מי האיש? מה מצב הרהיטים הפומפוזיים והחפצים? כיצד אלה "צמחו" בביתו? האם אלה בכלל הרהיטים המקוריים מבית סבא? ויותר מכל הסתקרנו כיצד איתר ד"ר טויפל את בני המשפחה. כך, בזכות תוכנת הניווט 'ווייז' הגענו לאזור כפרי גרמני. חנינו מול בית גדול מידות, שגינה מטופחת מעטרת אותו. דלת הכניסה הכבדה נפתחה, וד"ר טויפל עמד בפתח, על מדרגות הכניסה, ממתין בדריכות. כשנכנסנו לבית בן שלוש הקומות נדהמנו בעיקר מן הספרים שממלאים את כל קירות הבית. מאוחר יותר גילינו שבמרתף יש חדר ובו שורות ארוכות של מדפי ספרים, כספרייה לכל דבר. בפינת הסלון נערך שולחן בידי סוכנת הבית, לאירוח כמנהג המקום: קפה ועוגת שזיפים. ד"ר טויפל, יליד 1944 ,נתמך במקל הליכה לאחר שעבר אירוע מוחי, וזוגתו שמוצאה צ'כי המרותקת לכיסא גלגלים, היו מארחים למופת. השיחה נסבה על העולם שחרב, ועל כך שהוא גדל בבית סוציאליסטי ותיעב את הנאצים (האומנם?), על עבודתו כהיסטוריון וכתב עיתונות לענייני תרבות, על ביקוריו בישראל, ועל עבודתו ב-25 השנים האחרונות בחברה לחקר יהדות מורביה ובוהמיה. ועדין נשארו פרטים רבים עלומים: איפה היו בני משפחתו בזמן המלחמה? מה לו ולעניין הרהיטים שעליהם כתב? וכיצד הוא הצליח לשייך אותנו לאותו ד"ר אופנהיימר רופא השיניים מנירנברג? בין לגימת קפה אחת לאחרת הוא סיפר את סיפורו. לדבריו, היה להם "סיפור במשפחה" על הרהיטים שנקנו מיהודי, רופא שיניים שהתגורר בנירנברג, ד"ר מוריץ אופנהיימר, שעזב את גרמניה באבחה אחת. עתה משזקן, הוא מבקש לצמצם את הבית העמוס בספרים, תמונות, נברשות, רהיטים וחפצים. הוא כבר מסר אלפי ספרים שהיו ברשותו לאחת הספריות באזור, ומן הראוי שגם הרהיטים ה"פומפוזיים" ימצאו לעצמם בית אחר. תחילה חשב למכור אותם, אלא שעלה בדעתו לנסות ולאתר את בני המשפחה המקוריים שלהם הם השתייכו, כי הרי על פי המסורת בביתו, היו אלה רהיטים של ד"ר אופנהיימר מנירנברג. ישבנו מרותקים ותוהים. הרי גם אם הוא ידע כ"תורה שבעל פה" מה מקורם של הרהיטים, כיצד איתר את בני המשפחה ואימת את העניין? האם זה סוג של "תיקון עולם", הרהרתי בליבי. והוא, כאילו ניחש את השאלה, וסיפר שבאחד הימים קרא באינטרנט על חוקרת מאוניברסיטת נירנברג שבשנת 2014 סיימה את עבודת הדוקטורט שלה על רופאים יהודים שעבדו תחת השלטון הנאצי בעיר נירנברג. הוא כתב לחוקרת כדי ללמוד ממנה מי ומי היו הרופאים, והופתע לגלות שאכן היה רופא שיניים ד"ר מוריץ אופנהיימר. הוא אף סיפר לה לתומו על הרהיטים שבביתו המיוחסים לאותו רופא, והיא הייתה סבורה שאכן יש קשר. טויפל על מה שכתב במייל, וכיאה להיסטוריון הוסיף ופירש: "אז, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נשים יצאו לעבודה, הגברים היו במלחמה ומישהו היה צריך לפרנס". כשהד"ר אופנהיימר עזב-היגר-ברח מנירנברג הגב' שראודר קנתה את חפצי הבית למען האחיינית שלה שעמדה להינשא. בהערת ביניים סיפר ד"ר טויפל: "כולנו ידענו שהמכנסיים שלבשתי כילד נתפרו מווילונות הקטיפה שהיו בביתו של ד"ר אופנהיימר"... עברו הימים והמלחמה הלכה נדחקה מהתודעה. ב-1974 הלך לעולמו בן זוגה של האחיינית שירשה את הרהיטים, וזו עברה לבית צנוע יותר, שלא היה בו מקום לרהיטים הכבדים. על כן היא הציעה אותם לאחיין הצעיר שלה, שעמד לשאת אישה ועבר לבית גדול בכפר. ד"ר טויפל וזוגתו "אימצו" אפוא את הרהיטים היפים, וכך הם מילאו את ביתם שנים ארוכות, סופגים את אוויר הכפר ואת אווירת הבית על ספרייתו העצומה. עתה, אחרי שד"ר טויפל גילה צאצאים של הבעלים המקורי ואף איתר אותם, הוא מבקש לעשות מחווה ולהשיבם שיבה מאוחרת. הייתה כבר שעת לילה, היינו קצת המומים מכל הקורות אותנו. הרהיטים ה"פומפוזיים" האלה פרצו לשכבות סמויות של תודעה מעומעמת שלנו, עולם שנשכח ושקע במצולות ההישרדות של כל בני המשפחה. מה עושים? לא עבר שבוע ומנוף העלה את הרהיטים על משאית שהובילה אותם למכולה גדולה שיצאה לנמל המבורג בדרכה לישראל. כעבור חודשיים הם נחתו בנמל אשדוד. ניהלנו שיחות ארוכות עם הצאצאים בני הדודים, שנותרו בחיים, דור שלישי לבעלי הרהיטים, אך אלה לא מצאו להם מקום בביתם, וחלקם העדיפו להמשיך לחיות ללא אותות מהעבר. לא נותר לנו אלא למקם אותם בביתנו, שבנטף. עשינו זאת בשמחה ובאהבה. אומנם מדובר בחפצים דוממים בני 107 שנים, אך אלה פירורי זיכרון מעולם שנכחד.

גל העלייה החמישית הביא עמו עולים רבים בני המעמד הבינוני שלא יכלו להמשיך כאן בתחום עיסוקם הקודם ונאלצו לעבור הסבה מקצועית בבואם לארץ ישראל. רבות סופר על בעלי המקצועות החופשיים שפנו לחקלאות, למלאכה זעירה ולפרנסות שונות. להלן יסופר על קבוצת עולי גרמניה אשר נשלחה להתמחות בעבודות חציבה וסיתות במחצבת חברת "אבן" - "אבן בוחן" שבמושב עטרות, בהרי ירושלים. 30 סתתים יקים בהרי ירושלים מאת: רות דנון יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה שוק מוצרי האבן לבניה נשלט בראשית ההתיישבות על ידי הערבים, אך בפרוץ המרד הערבי בשנים 1939-1936 ה"מאורעות", נוצר מחסור חמור במוצרי אבן לבניה, הערבים הפסיקו לשווק תוצרתם ליהודים וזה בעיצומה של עליה מואצת וצורך דחוף בחומרי בנין. הצורך והרצון להפיק "אבן עברית" לבניה הביא להקמת חברת "האבן" (לימים אבן וסיד) מיסודה של סולל בונה. מייסד החברה ומזכירה הראשון היה שבתי לוזינסקי איש רב פעלים, מראשוני מושב עטרות בהרי ירושלים. עטרות המושב הראשון בהרי ירושלים, הוקם ב1919 כ-10 ק"מ מצפון לירושלים, בשכנות לכפר הערבי קלנדיה ומדרום לרמאללה וסבל כל שנותיו ממחסור בקרקע ומים, בעיות בטחון ובדידות ב"ים" הישובים הערביים שהקיפוהו. ימי ה"מאורעות" פגעו קשות בישוב הקטן בן עשרים וארבע המשפחות, חמישה מחבריו נהרגו בהתקפות על הבית, בשמירה על קו המים ובתחבורה אל המושב. ראשי המוסדות המיישבים חפשו פתרון לבדידות של עטרות ותכננו רכישת אדמות נוספות והקמת גוש ישובים - נוסף לעטרות והמושבה נווה יעקב (שקמה ב-1924 .(דובר על הקמת "כפר בגדדים" (שיועד ליהודים מעירק אשר קנו אדמות באזור אך לא הגיעו ), כפר "ארגון ירושלים" (קבוצת עובדים שהתארגנה לעליה על הקרקע) וכפר "חוצבים וסתתים" . רעיון הקמת כפר ה"חוצבים והסתתים" החל לקרום עור וגידים, הקק"ל הצליחה לקנות את אדמות הכפר ושטח המחצבה שקבלה את השם היומרני מחצבת "אבן בוחן". שבתי לוזינסקי, יוזם הפרויקט, האמין כי חזונו מתגשם וביום השלמת רכישת הקרקע בתאריך 1937.8.2 כתב ביומנו בין השאר: “... על הסלע הך הך! את האבן פתח פתח! חלוץ בנה ירושלים! פתח את שערי הארץ לעם המידפק על דלתיה * ומתפרץ לעלייה" מסמכים מן הימים ההם מעידים על משא ומתן וההתכתבויות שהתנהלו בשנים 1938-1937 בין הגופים: חברת אבן, קק"ל, התאחדות עולי גרמניה, המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית ומשרד החלוץ בברלין. הנושא (* דלתיה-כך במקור) הדחוף על הפרק היה הבאת עולים יוצאי גרמניה, הכשרתם והעסקתם בעבודות סיתות האבן. חברת "סולל בונה" הקימה מבנה מגורים זמני עד להקמת בתי "כפר החוצבים" שבו יתגוררו הפועלים שייקלטו בעבודה וירצו לחיות במקום, בית "סולל בונה" נבנה בשטח המושב וכונה בפי חברי המושב המבוגרים והנוער בשם "בית הגרמנים". נעשו הסדרים כספיים ונחתם עמם חוזה לפיו חברת אבן התחייבה להעסיק את העובדים, לתת להם מקדמות ושכר עבודה, וכן מימון רכישת הציוד למחצבה, להכשרת הפועלים, מקדמות על חשבון שכר עבודה, דמי הכשרה ועוד. במסמך מסוף אוגוסט 1938 מדווחת חברת אבן לסוכנות היהודית על מצב הקבוצה: ברשימה תשעה עשר שמות, מבדיקת השמות מתברר כי "פועל" מספר 19 הינו תינוק-אורי לרנר (בן 7 חודשים) כיום פרופ' אורי ינון שהוריו היו בקבוצת הפועלים. שני חברים עזבו. בתוך שישה עשר הנותרים, שהתמחו בסיתות האבן היו שלוש נשים צעירות (בהן אם אחת) שנישאו בהמשך לחברי הקבוצה. נראה שאיש מחברי הקבוצה לא התמיד בעבודת האבן אף כי אין מסמך המעיד על תאריך נטישה קולקטיבי. בין חברי הקבוצה היה צעיר בשם גרשון פרל שנישא זמן קצר קודם לאחת משלוש החברות - מרגוט, גרשון נהרג בעת ליווי האוטובוס מעטרות לירושלים (1938.9.28.( חברים אחדים מהקבוצה התגייסו למשטרת הישובים העבריים ולחטיבת נוטרי חיל האוויר המלכותי והוצבו לתפקידי שמירה בשדה התעופה הבריטי ששכן בעטרות. היו שהתגייסו בהמשך לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. דב ויינרב (ינון) שירת בהגנה, בבריגדה ובצה"ל, לימים סגן אלוף, ממייסדי ענף מצריים באמ"ן ופרשן קול ישראל לעניינים ערביים. בוריס גרבולסקי חבר הקבוצה התפרסם בעלילת ניתוק הכבל של תחנת השידור ברמאללה פעולה שיזמה ההגנה במטרה לעכב את הכרזת הנציב העליון על תקנות חדשות ל"ספר הלבן" (17 למאי 1939( באותו יום שידר הנציב מירושלים לתחנת השידור ברמאללה ומשם המסר היה אמור להישמע ברחבי הארץ, בוריס טיפס על עמוד הטלפון וכשנשמעו המילים "בשם הוד מלכותו"... נותק הקו ואחד הבחורים שידר "עם ישראל מכריז מלחמה על הספר הלבן, דוחה בשאט נפש את התנכלות ממשלת הוד מלכותו לעליה ולמפעל הציוני..." חברי קבוצה נוספים - עליזה ומנחם צימרמן (שניהם עובדי האבן) , מרגוט אלמנתו של פרל שנישאה שנית וצבי מאירוביץ, חברו לעובדי מחצבה נוספים שבאו אחריהם (לאו דווקא יוצאי גרמניה) והצטרפו ב-1947 להרחבה של המושב כחברים. נראה כי הגופים הרבים אשר טיפלו בקליטת עולי גרמניה לא חזרו על ניסיון ההסבה למקצועות עבודות האבן, וכי עולי גרמניה העדיפו עבודות מסוג אחר... מושב עטרות והמחצבה בשנה האחרונה (תש"ח) מחצבת עטרות סיפקה בשנות פעילותה, אבנים ומוצרי אבן משובחים לבניית בנינים רבים כגון: האגף החדש (אז..) בבניני המוסדות הלאומיים, בנין קופת עם בתל אביב, בית חולים הדסה על הר הצופים, בנק אפ"ק (לימים בל"ל) ועוד. בליל החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 לנובמבר 1947 החלו יריות בדרכים אל המחצבה ועל הישוב, עבודות המחצבה נמשכו והמחצבה תפקדה למרות המצב הקשה. ב-24 למרץ נעשה ניסיון אחרון להגיע לעטרות הנצורה - שיירת עטרות עלתה על מוקש בשועפט: ארבעה עשר מגינים נהרגו והיתר נפצעו, עטרות הנצורה והמותקפת נאלצה לחלוק את מעט מגניה ולהקצות כתה לשמירה על המחצבה . בה' באייר תש"ח - 14 למאי 1948 לאחר שהנציב העליון המריא מעטרות לחיפה לקראת יציאתו מהארץ וסיום המנדט, השתלטו מגני עטרות על שדה התעופה הבריטי והודיעו "השדה בידינו"! בתשובה קבלו בהלם את הפקודה לנטוש את הישוב ולסגת עם ליל לנווה יעקב. בליל שבת ה' באייר יום הכרזת המדינה, יצאו במסע רגלי קשה, תחילה אל המחצבה שם אספו את כיתת שומרי המקום, עקפו את הכפר הערבי א-רם והגיעו לאחר חצות לנווה יעקב. ביום ז' באייר 16 למאי 1948 התנהל קרב הבלימה, כ-150 לוחמים מגני עטרות ונווה יעקב מול הלגיון הערבי מצויד בשריוניות, נשק רב ואלפי כפריים שנלוו אליו. משהתברר שלא יוכלו לעמוד ביום קרב נוסף, כאשר שליש מהלוחמים נפגעו והתחמושת אזלה, הם נטשו את נווה יעקב ונסוגו לעבר הר הצופים. הגוש הצפוני של ירושלים נפל בידי האויב. הערות לקורא שלא ידע... * במלחמת ששת הימים חזרנו לעטרות - לא מצאנו שריד מהישוב המשגשג בן עשרים ושמונה השנים שנפל בידי הערבים בתש"ח. * על אדמות עטרות והמחצבה שוכנים כיום מחנה הפליטים קלנדיה, אזור התעשייה של ירושלים הנקרא על שם עטרות, שדה התעופה הנטוש ומפעל התעשייה האווירית. שדה התעופה כבר לא פעיל מאז האינתיפאדה השנייה ויש תכניות שנבלמות על ידי האמריקאים לבניית שכונה במקום. חלקת קבר בשם "שומרי המקום" ובה שרידי המתיישבים והמגינים בעשרים ושמונה שנות הישוב מהווה גלעד למפעל החלוצי הראשון מצפון לירושלים. * שמו של שבתי לוזינסקי מוכר לצבור גם בהקשר לספינת המעפילים שנקראה על שמו, זמן קצר לאחר שנספה בתאונת דרכים באיטליה (1947 ,(בעת שליחותו מטעם המוסד לעליה ב' להצלת שארית הפליטה באירופה. הספינה פרצה את המצור הבריטי והביאה 800 מעפילים שהורדו בחוף ניצנים ונטמעו מיד בהצלחה בין תושבי האזור.

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 31 שוק מוצרי האבן לבניה נשלט בראשית ההתיישבות על ידי הערבים, אך בפרוץ המרד הערבי בשנים 1939-1936 ה"מאורעות", נוצר מחסור חמור במוצרי אבן לבניה, הערבים הפסיקו לשווק תוצרתם ליהודים וזה בעיצומה של עליה מואצת וצורך דחוף בחומרי בנין. הצורך והרצון להפיק "אבן עברית" לבניה הביא להקמת חברת "האבן" (לימים אבן וסיד) מיסודה של סולל בונה. מייסד החברה ומזכירה הראשון היה שבתי לוזינסקי איש רב פעלים, מראשוני מושב עטרות בהרי ירושלים. עטרות המושב הראשון בהרי ירושלים, הוקם ב1919 כ-10 ק"מ מצפון לירושלים, בשכנות לכפר הערבי קלנדיה ומדרום לרמאללה וסבל כל שנותיו ממחסור בקרקע ומים, בעיות בטחון ובדידות ב"ים" הישובים הערביים שהקיפוהו. ימי ה"מאורעות" פגעו קשות בישוב הקטן בן עשרים וארבע המשפחות, חמישה מחבריו נהרגו בהתקפות על הבית, בשמירה על קו המים ובתחבורה אל המושב. ראשי המוסדות המיישבים חפשו פתרון לבדידות של עטרות ותכננו רכישת אדמות נוספות והקמת גוש ישובים - נוסף לעטרות והמושבה נווה יעקב (שקמה ב-1924 .(דובר על הקמת "כפר בגדדים" (שיועד ליהודים מעירק אשר קנו אדמות באזור אך לא הגיעו ), כפר "ארגון ירושלים" (קבוצת עובדים שהתארגנה לעליה על הקרקע) וכפר "חוצבים וסתתים" . רעיון הקמת כפר ה"חוצבים והסתתים" החל לקרום עור וגידים, הקק"ל הצליחה לקנות את אדמות הכפר ושטח המחצבה שקבלה את השם היומרני מחצבת "אבן בוחן". שבתי לוזינסקי, יוזם הפרויקט, האמין כי חזונו מתגשם וביום השלמת רכישת הקרקע בתאריך 1937.8.2 כתב ביומנו בין השאר: “... על הסלע הך הך! את האבן פתח פתח! חלוץ בנה ירושלים! פתח את שערי הארץ לעם המידפק על דלתיה * ומתפרץ לעלייה" מסמכים מן הימים ההם מעידים על משא ומתן וההתכתבויות שהתנהלו בשנים 1938-1937 בין הגופים: חברת אבן, קק"ל, התאחדות עולי גרמניה, המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית ומשרד החלוץ בברלין. הנושא הדחוף על הפרק היה הבאת עולים יוצאי גרמניה, הכשרתם והעסקתם בעבודות סיתות האבן. חברת "סולל בונה" הקימה מבנה מגורים זמני עד להקמת בתי "כפר החוצבים" שבו יתגוררו הפועלים שייקלטו בעבודה וירצו לחיות במקום, בית "סולל בונה" נבנה בשטח המושב וכונה בפי חברי המושב המבוגרים והנוער בשם "בית הגרמנים". נעשו הסדרים כספיים ונחתם עמם חוזה לפיו חברת אבן התחייבה להעסיק את העובדים, לתת להם מקדמות ושכר עבודה, וכן מימון רכישת הציוד למחצבה, להכשרת הפועלים, מקדמות על חשבון שכר עבודה, דמי הכשרה ועוד. במסמך מסוף אוגוסט 1938 מדווחת חברת אבן לסוכנות היהודית על מצב הקבוצה: ברשימה תשעה עשר שמות, מבדיקת השמות מתברר כי "פועל" מספר 19 הינו תינוק-אורי לרנר (בן 7 חודשים) כיום פרופ' אורי ינון שהוריו היו בקבוצת הפועלים. שני חברים עזבו. בתוך שישה עשר הנותרים, שהתמחו בסיתות האבן היו שלוש נשים צעירות (בהן אם אחת) שנישאו בהמשך לחברי הקבוצה. נראה שאיש מחברי הקבוצה לא התמיד בעבודת האבן אף כי אין מסמך המעיד על תאריך נטישה קולקטיבי. בין חברי הקבוצה היה צעיר בשם גרשון פרל שנישא זמן קצר קודם לאחת משלוש החברות - מרגוט, גרשון נהרג בעת ליווי האוטובוס מעטרות לירושלים (1938.9.28.( חברים אחדים מהקבוצה התגייסו למשטרת הישובים העבריים ולחטיבת נוטרי חיל האוויר המלכותי והוצבו לתפקידי שמירה בשדה התעופה הבריטי ששכן בעטרות. היו שהתגייסו בהמשך לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. דב ויינרב (ינון) שירת בהגנה, בבריגדה ובצה"ל, לימים סגן אלוף, ממייסדי ענף מצריים באמ"ן ופרשן קול ישראל לעניינים ערביים. בוריס גרבולסקי חבר הקבוצה התפרסם בעלילת ניתוק הכבל של תחנת השידור ברמאללה פעולה שיזמה ההגנה במטרה לעכב את הכרזת הנציב העליון על תקנות חדשות ל"ספר הלבן" (17 למאי 1939( באותו יום שידר הנציב מירושלים לתחנת השידור ברמאללה ומשם המסר היה אמור להישמע ברחבי הארץ, בוריס טיפס על עמוד הטלפון וכשנשמעו המילים "בשם הוד מלכותו"... נותק הקו ואחד הבחורים שידר "עם ישראל מכריז מלחמה על הספר הלבן, דוחה בשאט נפש את התנכלות ממשלת הוד מלכותו לעליה ולמפעל הציוני..." חברי קבוצה נוספים - עליזה ומנחם צימרמן (שניהם עובדי האבן) , מרגוט אלמנתו של פרל שנישאה שנית וצבי מאירוביץ, חברו לעובדי מחצבה נוספים שבאו אחריהם (לאו דווקא יוצאי גרמניה) והצטרפו ב-1947 להרחבה של המושב כחברים. נראה כי הגופים הרבים אשר טיפלו בקליטת עולי גרמניה לא חזרו על ניסיון ההסבה למקצועות עבודות האבן, וכי עולי גרמניה העדיפו עבודות מסוג אחר... קק"ל הצליחה לקנות את אדמות הכפר ושטח המחצבה שקבלה את השם היומרני מחצבת "אבן בוחן” מושב עטרות והמחצבה בשנה האחרונה (תש"ח) מחצבת עטרות סיפקה בשנות פעילותה, אבנים ומוצרי אבן משובחים לבניית בנינים רבים כגון: האגף החדש (אז..) בבניני המוסדות הלאומיים, בנין קופת עם בתל אביב, בית חולים הדסה על הר הצופים, בנק אפ"ק (לימים בל"ל) ועוד. בליל החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 לנובמבר 1947 החלו יריות בדרכים אל המחצבה ועל הישוב, עבודות המחצבה נמשכו והמחצבה תפקדה למרות המצב הקשה. ב-24 למרץ נעשה ניסיון אחרון להגיע לעטרות הנצורה - שיירת עטרות עלתה על מוקש בשועפט: ארבעה עשר מגינים נהרגו והיתר נפצעו, עטרות הנצורה והמותקפת נאלצה לחלוק את מעט מגניה ולהקצות כתה לשמירה על המחצבה . בה' באייר תש"ח - 14 למאי 1948 לאחר שהנציב העליון המריא מעטרות לחיפה לקראת יציאתו מהארץ וסיום המנדט, השתלטו מגני עטרות על שדה התעופה הבריטי והודיעו "השדה בידינו"! בתשובה קבלו בהלם את הפקודה לנטוש את הישוב ולסגת עם ליל לנווה יעקב. בליל שבת ה' באייר יום הכרזת המדינה, יצאו במסע רגלי קשה, תחילה אל המחצבה שם אספו את כיתת שומרי המקום, עקפו את הכפר הערבי א-רם והגיעו לאחר חצות לנווה יעקב. ביום ז' באייר 16 למאי 1948 התנהל קרב הבלימה, כ-150 לוחמים מגני עטרות ונווה יעקב מול הלגיון הערבי מצויד בשריוניות, נשק רב ואלפי כפריים שנלוו אליו. משהתברר שלא יוכלו לעמוד ביום קרב נוסף, כאשר שליש מהלוחמים נפגעו והתחמושת אזלה, הם נטשו את נווה יעקב ונסוגו לעבר הר הצופים. הגוש הצפוני של ירושלים נפל בידי האויב. הערות לקורא שלא ידע... * במלחמת ששת הימים חזרנו לעטרות - לא מצאנו שריד מהישוב המשגשג בן עשרים ושמונה השנים שנפל בידי הערבים בתש"ח. * על אדמות עטרות והמחצבה שוכנים כיום סיתות אבנים לבנין אפק בירושלים מחנה הפליטים קלנדיה, אזור התעשייה של ירושלים הנקרא על שם עטרות, שדה התעופה הנטוש ומפעל התעשייה האווירית. שדה התעופה כבר לא פעיל מאז האינתיפאדה השנייה ויש תכניות שנבלמות על ידי האמריקאים לבניית שכונה במקום. חלקת קבר בשם "שומרי המקום" ובה שרידי המתיישבים והמגינים בעשרים ושמונה שנות הישוב מהווה גלעד למפעל החלוצי הראשון מצפון לירושלים. * שמו של שבתי לוזינסקי מוכר לצבור גם בהקשר לספינת המעפילים שנקראה על שמו, זמן קצר לאחר שנספה בתאונת דרכים באיטליה (1947 ,(בעת שליחותו מטעם המוסד לעליה ב' להצלת שארית הפליטה באירופה. הספינה פרצה את המצור הבריטי והביאה 800 מעפילים שהורדו בחוף ניצנים ונטמעו מיד בהצלחה בין תושבי האזור.

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה שוק מוצרי האבן לבניה נשלט בראשית ההתיישבות על ידי הערבים, אך בפרוץ המרד הערבי בשנים 1939-1936 ה"מאורעות", נוצר מחסור חמור במוצרי אבן לבניה, הערבים הפסיקו לשווק תוצרתם ליהודים וזה בעיצומה של עליה מואצת וצורך דחוף בחומרי בנין. הצורך והרצון להפיק "אבן עברית" לבניה הביא להקמת חברת "האבן" (לימים אבן וסיד) מיסודה של סולל בונה. מייסד החברה ומזכירה הראשון היה שבתי לוזינסקי איש רב פעלים, מראשוני מושב עטרות בהרי ירושלים. עטרות המושב הראשון בהרי ירושלים, הוקם ב1919 כ-10 ק"מ מצפון לירושלים, בשכנות לכפר הערבי קלנדיה ומדרום לרמאללה וסבל כל שנותיו ממחסור בקרקע ומים, בעיות בטחון ובדידות ב"ים" הישובים הערביים שהקיפוהו. ימי ה"מאורעות" פגעו קשות בישוב הקטן בן עשרים וארבע המשפחות, חמישה מחבריו נהרגו בהתקפות על הבית, בשמירה על קו המים ובתחבורה אל המושב. ראשי המוסדות המיישבים חפשו פתרון לבדידות של עטרות ותכננו רכישת אדמות נוספות והקמת גוש ישובים - נוסף לעטרות והמושבה נווה יעקב (שקמה ב-1924 .(דובר על הקמת "כפר בגדדים" (שיועד ליהודים מעירק אשר קנו אדמות באזור אך לא הגיעו ), כפר "ארגון ירושלים" (קבוצת עובדים שהתארגנה לעליה על הקרקע) וכפר "חוצבים וסתתים" . רעיון הקמת כפר ה"חוצבים והסתתים" החל לקרום עור וגידים, הקק"ל הצליחה לקנות את אדמות הכפר ושטח המחצבה שקבלה את השם היומרני מחצבת "אבן בוחן". שבתי לוזינסקי, יוזם הפרויקט, האמין כי חזונו מתגשם וביום השלמת רכישת הקרקע בתאריך 1937.8.2 כתב ביומנו בין השאר: “... על הסלע הך הך! את האבן פתח פתח! חלוץ בנה ירושלים! פתח את שערי הארץ לעם המידפק על דלתיה * ומתפרץ לעלייה" מסמכים מן הימים ההם מעידים על משא ומתן וההתכתבויות שהתנהלו בשנים 1938-1937 בין הגופים: חברת אבן, קק"ל, התאחדות עולי גרמניה, המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית ומשרד החלוץ בברלין. הנושא הדחוף על הפרק היה הבאת עולים יוצאי גרמניה, הכשרתם והעסקתם בעבודות סיתות האבן. חברת "סולל בונה" הקימה מבנה מגורים זמני עד להקמת בתי "כפר החוצבים" שבו יתגוררו הפועלים שייקלטו בעבודה וירצו לחיות במקום, בית "סולל בונה" נבנה בשטח המושב וכונה בפי חברי המושב המבוגרים והנוער בשם "בית הגרמנים". נעשו הסדרים כספיים ונחתם עמם חוזה לפיו חברת אבן התחייבה להעסיק את העובדים, לתת להם מקדמות ושכר עבודה, וכן מימון רכישת הציוד למחצבה, להכשרת הפועלים, מקדמות על חשבון שכר עבודה, דמי הכשרה ועוד. במסמך מסוף אוגוסט 1938 מדווחת חברת אבן לסוכנות היהודית על מצב הקבוצה: ברשימה תשעה עשר שמות, מבדיקת השמות מתברר כי "פועל" מספר 19 הינו תינוק-אורי לרנר (בן 7 חודשים) כיום פרופ' אורי ינון שהוריו היו בקבוצת הפועלים. שני חברים עזבו. בתוך שישה עשר הנותרים, שהתמחו בסיתות האבן היו שלוש נשים צעירות (בהן אם אחת) שנישאו בהמשך לחברי הקבוצה. נראה שאיש מחברי הקבוצה לא התמיד בעבודת האבן אף כי אין מסמך המעיד על תאריך נטישה קולקטיבי. בין חברי הקבוצה היה צעיר בשם גרשון פרל שנישא זמן קצר קודם לאחת משלוש החברות - מרגוט, גרשון נהרג בעת ליווי האוטובוס מעטרות לירושלים (1938.9.28.( חברים אחדים מהקבוצה התגייסו למשטרת הישובים העבריים ולחטיבת נוטרי חיל האוויר המלכותי והוצבו לתפקידי שמירה בשדה התעופה הבריטי ששכן בעטרות. היו שהתגייסו בהמשך לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. דב ויינרב (ינון) שירת בהגנה, בבריגדה ובצה"ל, לימים סגן אלוף, ממייסדי ענף מצריים באמ"ן ופרשן קול ישראל לעניינים ערביים. בוריס גרבולסקי חבר הקבוצה התפרסם בעלילת ניתוק הכבל של תחנת השידור ברמאללה פעולה שיזמה ההגנה במטרה לעכב את הכרזת הנציב העליון על תקנות חדשות ל"ספר הלבן" (17 למאי 1939( באותו יום שידר הנציב מירושלים לתחנת השידור ברמאללה ומשם המסר היה אמור להישמע ברחבי הארץ, בוריס טיפס על עמוד הטלפון וכשנשמעו המילים "בשם הוד מלכותו"... נותק הקו ואחד הבחורים שידר "עם ישראל מכריז מלחמה על הספר הלבן, דוחה בשאט נפש את התנכלות ממשלת הוד מלכותו לעליה ולמפעל הציוני..." חברי קבוצה נוספים - עליזה ומנחם צימרמן (שניהם עובדי האבן) , מרגוט אלמנתו של פרל שנישאה שנית וצבי מאירוביץ, חברו לעובדי מחצבה נוספים שבאו אחריהם (לאו דווקא יוצאי גרמניה) והצטרפו ב-1947 להרחבה של המושב כחברים. נראה כי הגופים הרבים אשר טיפלו בקליטת עולי גרמניה לא חזרו על ניסיון ההסבה למקצועות עבודות האבן, וכי עולי גרמניה העדיפו עבודות מסוג אחר... מושב עטרות והמחצבה בשנה האחרונה (תש"ח) מחצבת עטרות סיפקה בשנות פעילותה, אבנים ומוצרי אבן משובחים לבניית בנינים רבים כגון: האגף החדש (אז..) בבניני המוסדות הלאומיים, בנין קופת עם בתל אביב, בית חולים הדסה על הר הצופים, בנק אפ"ק (לימים בל"ל) ועוד. בליל החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 לנובמבר 1947 החלו יריות בדרכים אל המחצבה ועל הישוב, עבודות המחצבה נמשכו והמחצבה תפקדה למרות המצב הקשה. ב-24 למרץ נעשה ניסיון אחרון להגיע לעטרות הנצורה - שיירת עטרות עלתה על מוקש בשועפט: ארבעה עשר מגינים נהרגו 32 והיתר נפצעו, עטרות הנצורה והמותקפת נאלצה לחלוק את מעט מגניה ולהקצות כתה לשמירה על המחצבה . בה' באייר תש"ח - 14 למאי 1948 לאחר שהנציב העליון המריא מעטרות לחיפה לקראת יציאתו מהארץ וסיום המנדט, השתלטו מגני עטרות על שדה התעופה הבריטי והודיעו "השדה בידינו"! בתשובה קבלו בהלם את הפקודה לנטוש את הישוב ולסגת עם ליל לנווה יעקב. בליל שבת ה' באייר יום הכרזת המדינה, יצאו במסע רגלי קשה, תחילה אל המחצבה שם אספו את כיתת שומרי המקום, עקפו את הכפר הערבי א-רם והגיעו לאחר חצות לנווה יעקב. ביום ז' באייר 16 למאי 1948 התנהל קרב הבלימה, כ-150 לוחמים מגני עטרות ונווה יעקב מול הלגיון הערבי מצויד בשריוניות, נשק רב ואלפי כפריים שנלוו אליו. משהתברר שלא יוכלו לעמוד ביום קרב נוסף, כאשר שליש מהלוחמים נפגעו והתחמושת אזלה, הם נטשו את נווה יעקב ונסוגו לעבר הר הצופים. הגוש הצפוני של ירושלים נפל בידי האויב. הערות לקורא שלא ידע... * במלחמת ששת הימים חזרנו לעטרות - לא מצאנו שריד מהישוב המשגשג בן עשרים ושמונה השנים שנפל בידי הערבים בתש"ח. * על אדמות עטרות והמחצבה שוכנים כיום מחנה הפליטים קלנדיה, אזור התעשייה של ירושלים הנקרא על שם עטרות, שדה התעופה הנטוש ומפעל התעשייה האווירית. שדה התעופה כבר לא פעיל מאז האינתיפאדה השנייה ויש תכניות שנבלמות על ידי האמריקאים לבניית שכונה במקום. חלקת קבר בשם "שומרי המקום" ובה שרידי המתיישבים והמגינים בעשרים ושמונה שנות הישוב מהווה גלעד למפעל החלוצי הראשון מצפון לירושלים. * שמו של שבתי לוזינסקי מוכר לצבור גם בהקשר לספינת המעפילים שנקראה על שמו, זמן קצר לאחר שנספה בתאונת דרכים באיטליה (1947 ,(בעת שליחותו מטעם המוסד לעליה ב' להצלת שארית הפליטה באירופה. הספינה פרצה את המצור הבריטי והביאה 800 מעפילים שהורדו בחוף ניצנים ונטמעו מיד בהצלחה בין תושבי האזור.

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 33 שוק מוצרי האבן לבניה נשלט בראשית ההתיישבות על ידי הערבים, אך בפרוץ המרד הערבי בשנים 1939-1936 ה"מאורעות", נוצר מחסור חמור במוצרי אבן לבניה, הערבים הפסיקו לשווק תוצרתם ליהודים וזה בעיצומה של עליה מואצת וצורך דחוף בחומרי בנין. הצורך והרצון להפיק "אבן עברית" לבניה הביא להקמת חברת "האבן" (לימים אבן וסיד) מיסודה של סולל בונה. מייסד החברה ומזכירה הראשון היה שבתי לוזינסקי איש רב פעלים, מראשוני מושב עטרות בהרי ירושלים. עטרות המושב הראשון בהרי ירושלים, הוקם ב1919 כ-10 ק"מ מצפון לירושלים, בשכנות לכפר הערבי קלנדיה ומדרום לרמאללה וסבל כל שנותיו ממחסור בקרקע ומים, בעיות בטחון ובדידות ב"ים" הישובים הערביים שהקיפוהו. ימי ה"מאורעות" פגעו קשות בישוב הקטן בן עשרים וארבע המשפחות, חמישה מחבריו נהרגו בהתקפות על הבית, בשמירה על קו המים ובתחבורה אל המושב. ראשי המוסדות המיישבים חפשו פתרון לבדידות של עטרות ותכננו רכישת אדמות נוספות והקמת גוש ישובים - נוסף לעטרות והמושבה נווה יעקב (שקמה ב-1924 .(דובר על הקמת "כפר בגדדים" (שיועד ליהודים מעירק אשר קנו אדמות באזור אך לא הגיעו ), כפר "ארגון ירושלים" (קבוצת עובדים שהתארגנה לעליה על הקרקע) וכפר "חוצבים וסתתים" . רעיון הקמת כפר ה"חוצבים והסתתים" החל לקרום עור וגידים, הקק"ל הצליחה לקנות את אדמות הכפר ושטח המחצבה שקבלה את השם היומרני מחצבת "אבן בוחן". שבתי לוזינסקי, יוזם הפרויקט, האמין כי חזונו מתגשם וביום השלמת רכישת הקרקע בתאריך 1937.8.2 כתב ביומנו בין השאר: “... על הסלע הך הך! את האבן פתח פתח! חלוץ בנה ירושלים! פתח את שערי הארץ לעם המידפק על דלתיה * ומתפרץ לעלייה" מסמכים מן הימים ההם מעידים על משא ומתן וההתכתבויות שהתנהלו בשנים 1938-1937 בין הגופים: חברת אבן, קק"ל, התאחדות עולי גרמניה, המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית ומשרד החלוץ בברלין. הנושא הדחוף על הפרק היה הבאת עולים יוצאי גרמניה, הכשרתם והעסקתם בעבודות סיתות האבן. חברת "סולל בונה" הקימה מבנה מגורים זמני עד להקמת בתי "כפר החוצבים" שבו יתגוררו הפועלים שייקלטו בעבודה וירצו לחיות במקום, בית "סולל בונה" נבנה בשטח המושב וכונה בפי חברי המושב המבוגרים והנוער בשם "בית הגרמנים". נעשו הסדרים כספיים ונחתם עמם חוזה לפיו חברת אבן התחייבה להעסיק את העובדים, לתת להם מקדמות ושכר עבודה, וכן מימון רכישת הציוד למחצבה, להכשרת הפועלים, מקדמות על חשבון שכר עבודה, דמי הכשרה ועוד. במסמך מסוף אוגוסט 1938 מדווחת חברת אבן לסוכנות היהודית על מצב הקבוצה: ברשימה תשעה עשר שמות, מבדיקת השמות מתברר כי "פועל" מספר 19 הינו תינוק-אורי לרנר (בן 7 חודשים) כיום פרופ' אורי ינון שהוריו היו בקבוצת הפועלים. שני חברים עזבו. בתוך שישה עשר הנותרים, שהתמחו בסיתות האבן היו שלוש נשים צעירות (בהן אם אחת) שנישאו בהמשך לחברי הקבוצה. נראה שאיש מחברי הקבוצה לא התמיד בעבודת האבן אף כי אין מסמך המעיד על תאריך נטישה קולקטיבי. בין חברי הקבוצה היה צעיר בשם גרשון פרל שנישא זמן קצר קודם לאחת משלוש החברות - מרגוט, גרשון נהרג בעת ליווי האוטובוס מעטרות לירושלים (1938.9.28.( חברים אחדים מהקבוצה התגייסו למשטרת הישובים העבריים ולחטיבת נוטרי חיל האוויר המלכותי והוצבו לתפקידי שמירה בשדה התעופה הבריטי ששכן בעטרות. היו שהתגייסו בהמשך לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. דב ויינרב (ינון) שירת בהגנה, בבריגדה ובצה"ל, לימים סגן אלוף, ממייסדי ענף מצריים באמ"ן ופרשן קול ישראל לעניינים ערביים. בוריס גרבולסקי חבר הקבוצה התפרסם בעלילת ניתוק הכבל של תחנת השידור ברמאללה פעולה שיזמה ההגנה במטרה לעכב את הכרזת הנציב העליון על תקנות חדשות ל"ספר הלבן" (17 למאי 1939( באותו יום שידר הנציב מירושלים לתחנת השידור ברמאללה ומשם המסר היה אמור להישמע ברחבי הארץ, בוריס טיפס על עמוד הטלפון וכשנשמעו המילים "בשם הוד מלכותו"... נותק הקו ואחד הבחורים שידר "עם ישראל מכריז מלחמה על הספר הלבן, דוחה בשאט נפש את התנכלות ממשלת הוד מלכותו לעליה ולמפעל הציוני..." חברי קבוצה נוספים - עליזה ומנחם צימרמן (שניהם עובדי האבן) , מרגוט אלמנתו של פרל שנישאה שנית וצבי מאירוביץ, חברו לעובדי מחצבה נוספים שבאו אחריהם (לאו דווקא יוצאי גרמניה) והצטרפו ב-1947 להרחבה של המושב כחברים. נראה כי הגופים הרבים אשר טיפלו בקליטת עולי גרמניה לא חזרו על ניסיון ההסבה למקצועות עבודות האבן, וכי עולי גרמניה העדיפו עבודות מסוג אחר... מושב עטרות והמחצבה בשנה האחרונה (תש"ח) מחצבת עטרות סיפקה בשנות פעילותה, אבנים ומוצרי אבן משובחים לבניית בנינים רבים כגון: האגף החדש (אז..) בבניני המוסדות הלאומיים, בנין קופת עם בתל אביב, בית חולים הדסה על הר הצופים, בנק אפ"ק (לימים בל"ל) ועוד. בליל החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 לנובמבר 1947 החלו יריות בדרכים אל המחצבה ועל הישוב, עבודות המחצבה נמשכו והמחצבה תפקדה למרות המצב הקשה. ב-24 למרץ נעשה ניסיון אחרון להגיע לעטרות הנצורה - שיירת עטרות עלתה על מוקש בשועפט: ארבעה עשר מגינים נהרגו והיתר נפצעו, עטרות הנצורה והמותקפת נאלצה לחלוק את מעט מגניה ולהקצות כתה לשמירה על המחצבה . בה' באייר תש"ח - 14 למאי 1948 לאחר שהנציב העליון המריא מעטרות לחיפה לקראת יציאתו מהארץ וסיום המנדט, השתלטו מגני עטרות על שדה התעופה הבריטי והודיעו "השדה בידינו"! בתשובה קבלו בהלם את הפקודה לנטוש את הישוב ולסגת עם ליל לנווה יעקב. בליל שבת ה' באייר יום הכרזת המדינה, יצאו במסע רגלי קשה, תחילה אל המחצבה שם אספו את כיתת שומרי המקום, עקפו את הכפר הערבי א-רם והגיעו לאחר חצות לנווה יעקב. ביום ז' באייר 16 למאי 1948 התנהל קרב הבלימה, כ-150 לוחמים מגני עטרות ונווה יעקב מול הלגיון הערבי מצויד בשריוניות, נשק רב ואלפי כפריים שנלוו אליו. משהתברר שלא יוכלו לעמוד ביום קרב נוסף, כאשר שליש מהלוחמים נפגעו והתחמושת אזלה, הם נטשו את נווה יעקב ונסוגו לעבר הר הצופים. הגוש הצפוני של ירושלים נפל בידי האויב. הערות לקורא שלא ידע... * במלחמת ששת הימים חזרנו לעטרות - לא מצאנו שריד מהישוב המשגשג בן עשרים ושמונה השנים שנפל בידי הערבים בתש"ח. * על אדמות עטרות והמחצבה שוכנים כיום כתת חיש במחצבה בתשח מחנה הפליטים קלנדיה, אזור התעשייה של ירושלים הנקרא על שם עטרות, שדה התעופה הנטוש ומפעל התעשייה האווירית. שדה התעופה כבר לא פעיל מאז האינתיפאדה השנייה ויש תכניות שנבלמות על ידי האמריקאים לבניית שכונה במקום. חלקת קבר בשם "שומרי המקום" ובה שרידי המתיישבים והמגינים בעשרים ושמונה שנות הישוב מהווה גלעד למפעל החלוצי הראשון מצפון לירושלים. * שמו של שבתי לוזינסקי מוכר לצבור גם בהקשר לספינת המעפילים שנקראה על שמו, זמן קצר לאחר שנספה בתאונת דרכים באיטליה (1947 ,(בעת שליחותו מטעם המוסד לעליה ב' להצלת שארית הפליטה באירופה. הספינה פרצה את המצור הבריטי והביאה 800 מעפילים שהורדו בחוף ניצנים ונטמעו מיד בהצלחה בין תושבי האזור. מבדיקת השמות מתברר כי "פועל" מספר 19 הינו תינוק-אורי לרנר (בן 7 חודשים) כיום פרופ' אורי ינון שהוריו היו בקבוצת הפועלים.

חייתי בווינה בירת אוסטריה כארבע שנים כשהייתי נער. למשך תקופה מסוימת היה אבי ממונה על שגרירות ישראל (אז צירות). אני זוכר במיוחד מקרה שיכול להעיד במקצת על נשוא הספר שלפנינו: ברונו קרייסקי, לימים קנצלר אוסטריה. משהתקרב יום העצמאות של מדינת ישראל יצאו הזמנות לקבלת פנים לציון החג הישראלי וברונו קרייסקי מבכירי המוזמנים, מיהר להגיב באמירה: "מה לכם להזמין אותי, הידיד, הזמינו את האויבים שלכם." תשובה מתחמקת אך ערמומית ודו משמעית (לפחות) מפיו של מי שכוכבו דרך בשירות החוץ האוסטרי כששירת בשגרירות האוסטרית בשטוקהולם וקודם עד מהרה להיות מזכיר המדינה במשרד החוץ האוסטרי שעוד נהגה אז, ובמשך שנים רבות אחר כך, להציג עצמה כקרבן הראשון של היטלר'. את המורכבות של הקואליציה הפוסט מלחמתית תחת ממשל בעלות הברית, היטיב להגדיר שר החוץ הראשון שלה ליאופולד פיגל ממפלגת העם. וכך אמר בעגה וינאית: "אני שר החוץ הראשון של הרפובליקה השנייה. נבחרתי בהסכמת שלוש מפלגות והמינוי שלי אושרר בידי ארבע המעצמות, אני הגלגל החמישי בעגלת הממשלה של מדינה בת ששה מיליון אזרחים שכל שביעי שבהם הוא נאצי, ועלי לעשות שמיניות (ACHT HABEN (כדי לא להגיד (NEIN (תשע, אחרת יעיפו לי (ZAEHN DIE( את השיניים (וגם עשר). זו היתה תמונת מצב חלקית , אך אופיינית, של אוסטריה שהיתה לחברה פעילה באינטרנציונל הסוציאליסטי והיתה לכר הדיפלומטי הפורה שעל מצעו פרח שר החוץ קרייסקי, לימים הקנצלר הנצחי (-1970 1983 (שנבחר לארבע כהונות רצופות וניסה בכל כוחו להגשים את חלום הניטראליות הפעלתנית של אוסטריה (כהגדרתו של גינתר בישוף בהקדמה לספר). ספרו של דניאל אשהיים מעמת את ברונו קרייסקי עם השורשים היהודיים שלו, עם היחס המתפתל שלו ליהדותו ועם סוגיות קרייסקי, ישראל והזהות היהודית Kreisky, Israel, and Jewish Identity Daniel Aschheim University of New Orleans Press 34 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה מדיניות הקשורות לישראל, לציונות, ליחסי ישראל והאומה הערבית והעם הפלסטיני ולאנטישמיות האוסטרית העמוקה. לא פעם שואל הקורא את עצמו האם ברונו קרייסקי אינו אלא עוד אחד בשרשרת האנטישמיות העצמית, כמו של אוטו ויינינגר, הפילוסוף שהתנצר והתאבד בגיל 23 בתחילת המאה העשרים. או רבים אחרים שהתכחשו בלהט ליהדותם. אנטישמיות עממית ודתית (אוסטריה היא ארץ עם רוב קאתולי) ואנטישמיות עצמית בקרב יהודים מתלבטים לא חסרה במונארכיה האוסטרו-הונגארית ואחריה. במובן הזה קרייסקי הוא חוליה בשורה ארוכה של אנטישמים, חלקם לוקים בשנאה עצמית וחלקם רדופי אנטישמיות מסורתית וזו , המודרנית יותר. בספר באות לידי ביטוי ההתנגשויות של קרייסקי היהודי, עם האנטי ציונות שלו. הוא אף שלל לא פעם את דבר קיומו של העם היהודי כעם. את העובדה שכעשרים מבני משפחתו היהודים נרצחו בשואה הזכיר קרייסקי לעתים, כשהדבר שירת את טיעוניו. הוא לא אהב שמזכירים לו את יהדותו, אלא אם הוא בחר להזכירה, בתנאים שלו. על כריכת הספר מופיע צילום מפורסם של קרייסקי עם גולדה מאיר שהתרעמה על כך שקרייסקי לא הציע לה אפילו כוס מים בשיחתם שנערכה כשקרייסקי איים לסגור את מחנה המעבר בשנאו לעולים בדרכם מברית המועצות לישראל. אחד השמות שזוכים לאיזכור תכוף בספר הוא שמו של שמעון ויזנטל. ויזנטל, יליד בוצ'אץ' עיירתו של ש.י. עגנון שנודע כ'צייד הנאצים' העלה לא פעם את חמתו של קרייסקי. כך למשל בפרשת פרידריך פטר, מועמד מטעם מפלגת החופש האוסטרית שהסתיר את דבר היותו איש אס. אס. ביחידה שלחובתה לפחות 8000 מעשי רצח של יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. קרייסקי האשים את ויזנטל שהוא משתייך ל"מאפיה יהודית שמרנית". מטרתה של ה'מאפיה' הזו היתה לדבריו של קרייסקי לפגוע בו ואמר שהגיע הזמן לעצור את רצח האופי שעושים לו. לא פעם התפרץ קרייסקי כאחוז אובססיה משהוזכר שמו של ויזנטל שאותו לא ראה קרייסקי כאוסטרי אלא כאוסט-יודה שזה מקרוב בא. לימים האשים קרייסקי ביותר מרמז את ויזנטל ששיתף פעולה עם האס. אס. ויזנטל תבע את קרייסקי על הוצאת דיבה אך טען שהסיר את התביעה מחשש שיעורר גל של אנטישמיות חוזרת באוסטריה ושיזיק ליחסי ישראל-אוסטריה ובמיוחד בשמירת הנתיב למעבר עולים מברית המועצות בדרכם לעלות לישראל. מרכיב מעניין במיוחד בספר הוא מה נודע מבעוד מועד לקרייסקי על פריצתה העתידית של מלחמת יום כיפור, מידע שהגיע אליו מפי שר התיירות המצרי, פאהמי. קרייסקי לא העביר את פיסת המידע הזו לישראל בתואנה שמיהר למסע הבחירות שהיה בעיצומו באוסטריה. פאהמי שהיה בסוף שנות החמישים שגריר מצריים באוסטריה, כיהן אחר כך כשר החוץ המצרי והתפטר במחאה על ביקור סאדאת בארץ והסכם השלום בין מצרים וישראל. הספר שלפנינו נקרא כרומן מתח פוליטי וכולל עבודת תחקיר יסודית. לא נותר אלא לקוות כי יתורגם בקרוב לעברית וכי יעמוד לרשות המתעניינים בתולדותיו של ברונו קרייסקי ופרק חשוב זה ביחסי יהדות, אוסטריה, הסכסוך המזרח תיכוני, ציונות, אנטישמיות, 'אנטישמיות עצמית' לאומיות ולאומנות אוסטרית במאה העשרים.

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 35 חייתי בווינה בירת אוסטריה כארבע שנים כשהייתי נער. למשך תקופה מסוימת היה אבי ממונה על שגרירות ישראל (אז צירות). אני זוכר במיוחד מקרה שיכול להעיד במקצת על נשוא הספר שלפנינו: ברונו קרייסקי, לימים קנצלר אוסטריה. משהתקרב יום העצמאות של מדינת ישראל יצאו הזמנות לקבלת פנים לציון החג הישראלי וברונו קרייסקי מבכירי המוזמנים, מיהר להגיב באמירה: "מה לכם להזמין אותי, הידיד, הזמינו את האויבים שלכם." תשובה מתחמקת אך ערמומית ודו משמעית (לפחות) מפיו של מי שכוכבו דרך בשירות החוץ האוסטרי כששירת בשגרירות האוסטרית בשטוקהולם וקודם עד מהרה להיות מזכיר המדינה במשרד החוץ האוסטרי שעוד נהגה אז, ובמשך שנים רבות אחר כך, להציג עצמה כקרבן הראשון של היטלר'. את המורכבות של הקואליציה הפוסט מלחמתית תחת ממשל בעלות הברית, היטיב להגדיר שר החוץ הראשון שלה ליאופולד פיגל ממפלגת העם. וכך אמר בעגה וינאית: "אני שר החוץ הראשון של הרפובליקה השנייה. נבחרתי בהסכמת שלוש מפלגות והמינוי שלי אושרר בידי ארבע המעצמות, אני הגלגל החמישי בעגלת הממשלה של מדינה בת ששה מיליון אזרחים שכל שביעי שבהם הוא נאצי, ועלי לעשות שמיניות (ACHT HABEN (כדי לא להגיד (NEIN (תשע, אחרת יעיפו לי (ZAEHN DIE( את השיניים (וגם עשר). זו היתה תמונת מצב חלקית , אך אופיינית, של אוסטריה שהיתה לחברה פעילה באינטרנציונל הסוציאליסטי והיתה לכר הדיפלומטי הפורה שעל מצעו פרח שר החוץ קרייסקי, לימים הקנצלר הנצחי (-1970 1983 (שנבחר לארבע כהונות רצופות וניסה בכל כוחו להגשים את חלום הניטראליות הפעלתנית של אוסטריה (כהגדרתו של גינתר בישוף בהקדמה לספר). ספרו של דניאל אשהיים מעמת את ברונו קרייסקי עם השורשים היהודיים שלו, עם היחס המתפתל שלו ליהדותו ועם סוגיות קרייסקי, ישראל והזהות היהודית מדיניות הקשורות לישראל, לציונות, ליחסי ישראל והאומה הערבית והעם הפלסטיני ולאנטישמיות האוסטרית העמוקה. לא פעם שואל הקורא את עצמו האם ברונו קרייסקי אינו אלא עוד אחד בשרשרת האנטישמיות העצמית, כמו של אוטו ויינינגר, הפילוסוף שהתנצר והתאבד בגיל 23 בתחילת המאה העשרים. או רבים אחרים שהתכחשו בלהט ליהדותם. אנטישמיות עממית ודתית (אוסטריה היא ארץ עם רוב קאתולי) ואנטישמיות עצמית בקרב יהודים מתלבטים לא חסרה במונארכיה האוסטרו-הונגארית ואחריה. במובן הזה קרייסקי הוא חוליה בשורה ארוכה של אנטישמים, חלקם לוקים בשנאה עצמית וחלקם רדופי אנטישמיות מסורתית וזו , המודרנית יותר. בספר באות לידי ביטוי ההתנגשויות של קרייסקי היהודי, עם האנטי ציונות שלו. הוא אף שלל לא פעם את דבר קיומו של העם היהודי כעם. את העובדה שכעשרים מבני משפחתו היהודים נרצחו בשואה הזכיר קרייסקי לעתים, כשהדבר שירת את טיעוניו. הוא לא אהב שמזכירים לו את יהדותו, אלא אם הוא בחר להזכירה, בתנאים שלו. על כריכת הספר מופיע צילום מפורסם של קרייסקי עם גולדה מאיר שהתרעמה על כך שקרייסקי לא הציע לה אפילו כוס מים בשיחתם שנערכה כשקרייסקי איים לסגור את מחנה המעבר בשנאו לעולים בדרכם מברית המועצות לישראל. אחד השמות שזוכים לאיזכור תכוף בספר הוא שמו של שמעון ויזנטל. ויזנטל, יליד בוצ'אץ' עיירתו של ש.י. עגנון שנודע כ'צייד הנאצים' העלה לא פעם את חמתו של קרייסקי. כך למשל בפרשת פרידריך פטר, מועמד מטעם מפלגת החופש האוסטרית שהסתיר את דבר היותו איש אס. אס. ביחידה שלחובתה לפחות 8000 מעשי רצח של יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. קרייסקי האשים את ויזנטל שהוא משתייך ל"מאפיה יהודית שמרנית". מטרתה של ה'מאפיה' הזו היתה לדבריו של קרייסקי לפגוע בו ואמר שהגיע הזמן לעצור את רצח האופי שעושים לו. לא פעם התפרץ קרייסקי כאחוז אובססיה משהוזכר שמו של ויזנטל שאותו לא ראה קרייסקי כאוסטרי אלא כאוסט-יודה שזה מקרוב בא. לימים האשים קרייסקי ביותר מרמז את ויזנטל ששיתף פעולה עם האס. אס. ויזנטל תבע את קרייסקי על הוצאת דיבה אך טען שהסיר את התביעה מחשש שיעורר גל של אנטישמיות חוזרת באוסטריה ושיזיק ליחסי ישראל-אוסטריה ובמיוחד בשמירת הנתיב למעבר עולים מברית המועצות בדרכם לעלות לישראל. מרכיב מעניין במיוחד בספר הוא מה נודע מבעוד מועד לקרייסקי על פריצתה העתידית של מלחמת יום כיפור, מידע שהגיע אליו מפי שר התיירות המצרי, פאהמי. קרייסקי לא העביר את פיסת המידע הזו לישראל בתואנה שמיהר למסע הבחירות שהיה בעיצומו באוסטריה. פאהמי שהיה בסוף שנות החמישים שגריר מצריים באוסטריה, כיהן אחר כך כשר החוץ המצרי והתפטר במחאה על ביקור סאדאת בארץ והסכם השלום בין מצרים וישראל. הספר שלפנינו נקרא כרומן מתח פוליטי וכולל עבודת תחקיר יסודית. לא נותר אלא לקוות כי יתורגם בקרוב לעברית וכי יעמוד לרשות המתעניינים בתולדותיו של ברונו קרייסקי ופרק חשוב זה ביחסי יהדות, אוסטריה, הסכסוך המזרח תיכוני, ציונות, אנטישמיות, 'אנטישמיות עצמית' לאומיות ולאומנות אוסטרית במאה העשרים. ספרו של דניאל אשהיים מעמת את ברונו קרייסקי עם השורשים היהודיים שלו, עם היחס המתפתל שלו ליהדותו ועם סוגיות מדיניות הקשורות לישראל, לציונות, ליחסי ישראל והאומה הערבית והעם הפלסטיני ולאנטישמיות האוסטרית העמוקה.

36 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה “מי שנדבק בילדותו לריח שבבי העץ ולמגע של עץ, לעולם לא יאבד את אהבתו כלפיהם. ואם על חומוס נאמר שמכינים אותו באהבה, אוהבים את הרהיטים והם משיבים לך אהבה כפולה ומכופלת". כך אומרים במשפחת ויסמן במלאת חמישים שנה להעברת מפעל ויסמן מתל ארזה לאזור התעשייה תלפיות בירושלים. סיפורה של משפחה "סיפורה של משפחת ליאו ויהודית ויסמן הינו חלק מסיפור עליית יוצאי גרמניה לארץ, ותרומתם לכלכלה, לתרבות וחינוך ולמורשת יוצאי גרמניה בכלל ובעיר ירושלים בפרט." הסבא זליג ויסמן בא ממשפחת רבנים ובשנת 1882 החל לכהן כמורה וכמנהיג בקונצלסאו (Künzelsau ,(במשך שלושים וחמש שנה, עד יום מותו. הוא השתייך לקבוצת יהודים אורתודוקסים חברי "אגודת ישראל" ומשנת 1919 עד 1925 היה היהודי הראשון במועצת העיר. בנו ליאו נולד ב-1905 ,למד בבית הספר הריאלי ובגיל 14 החליט, בניגוד למקובל, ללמוד מלאכה כדי שיוכל לעלות לארץ ישראל הוא בחר במקצוע הנגרות ובשנת 1931 עבר את מבחן ההכשרה שלו כנגר מוסמך בציון 1 בנירנברג. בעיר זו הכיר את רעייתו יהודית לבית וכסלר וב-1932 נישאו ועלו ארצה. הדחף הציוני של ליאו לא היה לרוחם של הורי רעייתו, חברי "אגודת ישראל", אולם אחרי עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 ,עלו גם הם ארצה והשתקעו בחיפה בה היו שותפים להקמת בית הכנסת "אהבת תורה". בעשרות השנים הבאות בנה ויסמן, הנגר היקה, לעצמו שם בזכות עבודתו האיכותית. הוא ייצר עבור בתי חולים, בתי כנסת, האוניברסיטה, ספריות ומלונות יוקרה. והוא ריהט בתים פרטיים בהתאם לשרטוטים אותם הכין בעצמו. הוא הכשיר עובדים מהמעלה הראשונה אשר בחלקם פתחו בתי מלאכה משלהם. לצד הישגיו בתחומי מקצועו, השקיע לאו ויסמן זמן ומאמץ להקמת התאחדות בעלי מלאכה, עולים חדשים ממרכז אירופה. ברבות הימים הוכר ליאו ויסמן כיקיר העיר ירושלים וגם לא שכח את יהודי עיירת הולדתו קונצלסאו ותרם ארון קודש לזכר קהילתה בבית הכנסת בתלפיות, ירושלים. ויסמן פעל גם להקמת אתר הנצחה בקונצלסאו ואף זכה לחנוך אותו בשנת 1986 .ליאו ויסמן נפטר בתאריך 6 בפברואר 1989 בירושלים ונקבר בהר הזיתים, עלייה ובניין כבר בשנת 1931 ביקש ליאו ויסמן לעלות לארץ ישראל אך סורב בידי ממשל המנדט. העילה: "אין סיכויים להתפרנס כבעל מלאכה". לא עברה שנה וליאו קיבל מכתב מנגריה בירושלים "שמחפשת מנהל עבודה". ליאו קפץ על ההזדמנות ונסע בתור תייר לארץ ישראל להכין את הקרקע לעלייתו לארץ ישראל. בשנת 1936 התחיל לבנות את בניין הנגריה בתל ארזה. המצב הכלכלי בכל הארץ הלך והתדרדר בשנות המאורעות (1939-1936 (ובפרט בירושלים, עיר מעורבת יהודים וערבים, עיר שהייתה מרכז של מלחמה נגד השלטון ונגד הציונות ומי חשב על עסקים, אם הוא היה צריך להיות כמעט כל לילה שני בשמירה. עד יגמר בניין הנגריה - הוא כותב - הייתי מוצב בנחלאות ובסביבת רחביה. המפעל בתל ארזה, ששכן בקצה שכונת הבוכרים, כרם אברהם ותל ארזה, שימש כעמדה קדמית של ארגון "ההגנה", לצורך אימונים ו"סליק" לתחמושת ולעתים אף להסתרת לוחם מפני השלטון הבריטי. המפעל נחנך בדיוק ביום שבו פרצו המאורעות של שנת 1936 .הייתה למאורעות השפעה שלילית על מפעלו של ליאו ויסמן, שהשקיע לא מעט כוח והון במפעל החדש שנותר כמעט ללא תעסוקה. אחד הדברים החשובים ביותר, מספר ליאו וייסמן, היה לקנות חלקת אדמה אות להכאת שורשים בארץ, בסיס לדורי דורות. בניגוד לחו"ל, שם ראיתי בכל דבר מעשה ארעי.... קניתי לי מגרש ברח' אלפסי 13 ....אבל הגב' ויסמן התנגדה, באמרה ”כי למדבר הזה (רחביה!) לא תלך לגור." לבסוף קנה יחד עם בני משפחתו מגרש לנגריה בשכ' תל ארזה. קנינו שני מגרשים גובלים זה עם זה, במה שנקרא היום רח' ירמיהו. [שם] בנינו את הנגריה המודרנית הראשונה בארץ ישראל עם מערכת שאיבה לשבבים. יהודית שעבדה בנירנברג כגננת עמדה לצדו של ליאו בניהול הנגריה וכשנוצר הצורך גם סייעה בפעילות ליד מכונות ובתהליך הייצור. מלחמת השחרור ב- 1947.12.2 התחיל המון ערבי להסתער על המרכז המסחרי הישן, שהיה ממוקם דרומית לרח' ממילא. שם היתה ממוקמת גם חנות של רהיטי ויסמן. הפורעים בזזו ושרפו את בתי המלאכה לאחר שקולנוע "רקס" עלה באש ותגובת הנגד, התחילו כמה בעלי חנויות וביניהם ליאו ויסמן, להוציא את הסחורה ולהעבירה למקום בטוח יותר. ליאו העביר את אשתו ושני בניו, נחום ואריה, לגור אצל משפחת לורך ברחביה והוא המשיך לגור בדירתם בכרם אברהם. הגנת העיר העתיקה והנפילה בשבי הירדני בבואו לשטח ריכוז ההגנה בסנהדריה, סמוך למפעל, ביקשו 10 מתנדבים לעמדות שמירה בעיר העתיקה וליאו נענה והתנדב. למרות שלא היה בעל רקע צבאי הולם אך כאיש שאהב את העיר העתיקה והכיר את הרהיטים בירושלים חלוץ תעשיית ליאו ויסמן, סקירת ספרים דור המייסדים ליאו ויהודית ויסמן ז"ל והדור השני. יבדל"א, אריה ונחום ויסמן 'משפחת ויסמן' מספר את סיפורה של משפחת חלוצי תעשייה, בדרכה מגרמניה ועדלבחירתה לבנות את מפעל הרהיטים שלה בירושלים ולהתמודד, שוב ושוב, עם כל הקשיים, במשך 90 שנה. (הספר השני: חברת ויסמן 2022-1932.( מאת: אברהם הופמן סמטאותיה ואנשים רבים החיים בה- התנדב: "נתקבלנו בעיר העתיקה בשמחה גדולה, אבל הכוחות היו קטנים כ-30 איש מהחי"ש, אשר אנשיו מאומנים ו-10 איש של החי"מ (חיל משמר) בגיל עד 43 ,שרמת אימוניהם נמוכה." כשהגיע יום חמישי 5.27 ,ל"ג בעומר, כבשו הערבים את בית הכנסת החורבה ע"ש ר' יהודה החסיד. "מעמדתי בקימור רחוב היהודים ראיתי בבוקר את הדגל הערבי מעל כיפת החורבה ואחר הצהריים שמענו פיצוץ עז, 'החורבה' הייתה לחורבה. בעודו הולך למפקדה ראה בתוך בית הכנסת ע"ש ר' יוחנן בן זכאי, ריכוז של זקנים וזקנות נשים וטף במצב של חוסר אונים ולכלוך. ידעתי, הוא מוסיף, שאין מנוס, או שיהיה הרג ואף אחד מאתנו לא יצא בחיים. מיד כתב מכתב פרידה לאשתו ולמשפחתו בו פרט את ההטעיה בבקשה להתנדבות, שלא הביאה בחשבון את חוסר האימון הצבאי של אנשי החי"מ. העיר נפלה בידי הלגיון הערבי וליאו יחד עם חבריו הועברו ל"קישלה" ומשם לשבי בירדן, כאשר הוא חש ונזכר במחזה שמתאר את הליכת בני יהודה לשבי בבל, בזמן חורבן בית ראשון. הוא מוסיף וזה מאפיין את אישיותו המיוחדת: "ובכל זאת עלתה בליבי תקווה שאשיר עוד פעם: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", מזמור שזימרתי בנעורי בזמן שהלכתי לבית הכנסת ביום תשעה באב." העיר העתיקה נפלה ב-48.5.28 .ליאו ויסמן חזר מהשבי אחרי כמעט שנה. התחלה חדשה אחר שובו מהשבי, לאחר תקופת שיקום, חזר והתחיל לרכז מסביבו עובדים חדשים במגמה להתחיל הכל מחדש. בשנת 1965 הוסיף קומה למפעל הישן אך התברר כי התנאים כבר לא מתאימים לחידושים הטכנולוגיים, להיקף ההזמנות ולעבודה הצפויה. ויסמן החליט להקים מפעל מודרני שנחנך באזור התעשייה בתלפיות בשנת 1973 . ליאו ויסמן מוסיף: לאושרי מצאתי לחנך את שני בני שילכו בעקבותי במקצוע. בני עברו הכשרה מקצועית גבוהה בחו"ל שהכשירה אותם להמשיך בהפעלת המפעל ובניהולו. ליאו חינך את בני ביתו הן ליושר והגינות, דייקנות ומצוינות, דביקות במטרה, הסתפקות במה שיש, עזרה לזולת ונתינה לחלש, והן לאהבת ארץ ישראל ושמירה עליה, אהבת ירושלים כבירתנו הנצחית ועשייה בירושלים לחיזוק כלכלתה ויחד עם זאת כיבוד האזרחים הערבים ושילובם במפעל ללא אפליה. זכות גדולה לאבי משפחת ויסמן שבניו נחום ואריה ממשיכים את דרכו וגם הנכדים ממשיכים מפעל חייו שמציין תשעים שנה להקמתו.

סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 37 “מי שנדבק בילדותו לריח שבבי העץ ולמגע של עץ, לעולם לא יאבד את אהבתו כלפיהם. ואם על חומוס נאמר שמכינים אותו באהבה, אוהבים את הרהיטים והם משיבים לך אהבה כפולה ומכופלת". כך אומרים במשפחת ויסמן במלאת חמישים שנה להעברת מפעל ויסמן מתל ארזה לאזור התעשייה תלפיות בירושלים. סיפורה של משפחה "סיפורה של משפחת ליאו ויהודית ויסמן הינו חלק מסיפור עליית יוצאי גרמניה לארץ, ותרומתם לכלכלה, לתרבות וחינוך ולמורשת יוצאי גרמניה בכלל ובעיר ירושלים בפרט." הסבא זליג ויסמן בא ממשפחת רבנים ובשנת 1882 החל לכהן כמורה וכמנהיג בקונצלסאו (Künzelsau ,(במשך שלושים וחמש שנה, עד יום מותו. הוא השתייך לקבוצת יהודים אורתודוקסים חברי "אגודת ישראל" ומשנת 1919 עד 1925 היה היהודי הראשון במועצת העיר. בנו ליאו נולד ב-1905 ,למד בבית הספר הריאלי ובגיל 14 החליט, בניגוד למקובל, ללמוד מלאכה כדי שיוכל לעלות לארץ ישראל הוא בחר במקצוע הנגרות ובשנת 1931 עבר את מבחן ההכשרה שלו כנגר מוסמך בציון 1 בנירנברג. בעיר זו הכיר את רעייתו יהודית לבית וכסלר וב-1932 נישאו ועלו ארצה. הדחף הציוני של ליאו לא היה לרוחם של הורי רעייתו, חברי "אגודת ישראל", אולם אחרי עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 ,עלו גם הם ארצה והשתקעו בחיפה בה היו שותפים להקמת בית הכנסת "אהבת תורה". בעשרות השנים הבאות בנה ויסמן, הנגר היקה, לעצמו שם בזכות עבודתו האיכותית. הוא ייצר עבור בתי חולים, בתי כנסת, האוניברסיטה, ספריות ומלונות יוקרה. והוא ריהט בתים פרטיים בהתאם לשרטוטים אותם הכין בעצמו. הוא הכשיר עובדים מהמעלה הראשונה אשר בחלקם פתחו בתי מלאכה משלהם. לצד הישגיו בתחומי מקצועו, השקיע לאו ויסמן זמן ומאמץ להקמת התאחדות בעלי מלאכה, עולים חדשים ממרכז אירופה. ברבות הימים הוכר ליאו ויסמן כיקיר העיר ירושלים וגם לא שכח את יהודי עיירת הולדתו קונצלסאו ותרם ארון קודש לזכר קהילתה בבית הכנסת בתלפיות, ירושלים. ויסמן פעל גם להקמת אתר הנצחה בקונצלסאו ואף זכה לחנוך אותו בשנת 1986 .ליאו ויסמן נפטר בתאריך 6 בפברואר 1989 בירושלים ונקבר בהר הזיתים, עלייה ובניין כבר בשנת 1931 ביקש ליאו ויסמן לעלות לארץ ישראל אך סורב בידי ממשל המנדט. העילה: "אין סיכויים להתפרנס כבעל מלאכה". לא עברה שנה וליאו קיבל מכתב מנגריה בירושלים "שמחפשת מנהל עבודה". ליאו קפץ על ההזדמנות ונסע בתור תייר לארץ ישראל להכין את הקרקע לעלייתו לארץ ישראל. בשנת 1936 התחיל לבנות את בניין הנגריה בתל ארזה. המצב הכלכלי בכל הארץ הלך והתדרדר בשנות המאורעות (1939-1936 (ובפרט בירושלים, עיר מעורבת יהודים וערבים, עיר שהייתה מרכז של מלחמה נגד השלטון ונגד הציונות ומי חשב על עסקים, אם הוא היה צריך להיות כמעט כל לילה שני בשמירה. עד יגמר בניין הנגריה - הוא כותב - הייתי מוצב בנחלאות ובסביבת רחביה. המפעל בתל ארזה, ששכן בקצה שכונת הבוכרים, כרם אברהם ותל ארזה, שימש כעמדה קדמית של ארגון "ההגנה", לצורך אימונים ו"סליק" לתחמושת ולעתים אף להסתרת לוחם מפני השלטון הבריטי. המפעל נחנך בדיוק ביום שבו פרצו המאורעות של שנת 1936 .הייתה למאורעות השפעה שלילית על מפעלו של ליאו ויסמן, שהשקיע לא מעט כוח והון במפעל החדש שנותר כמעט ללא תעסוקה. אחד הדברים החשובים ביותר, מספר ליאו וייסמן, היה לקנות חלקת אדמה אות להכאת שורשים בארץ, בסיס לדורי דורות. בניגוד לחו"ל, שם ראיתי בכל דבר מעשה ארעי.... קניתי לי מגרש ברח' אלפסי 13 ....אבל הגב' ויסמן התנגדה, באמרה ”כי למדבר הזה (רחביה!) לא תלך לגור." לבסוף קנה יחד עם בני משפחתו מגרש לנגריה בשכ' תל ארזה. קנינו שני מגרשים גובלים זה עם זה, במה שנקרא היום רח' ירמיהו. [שם] בנינו את הנגריה המודרנית הראשונה בארץ ישראל עם מערכת שאיבה לשבבים. יהודית שעבדה בנירנברג כגננת עמדה לצדו של ליאו בניהול הנגריה וכשנוצר הצורך גם סייעה בפעילות ליד מכונות ובתהליך הייצור. מלחמת השחרור ב- 1947.12.2 התחיל המון ערבי להסתער על המרכז המסחרי הישן, שהיה ממוקם דרומית לרח' ממילא. שם היתה ממוקמת גם חנות של רהיטי ויסמן. הפורעים בזזו ושרפו את בתי המלאכה לאחר שקולנוע "רקס" עלה באש ותגובת הנגד, התחילו כמה בעלי חנויות וביניהם ליאו ויסמן, להוציא את הסחורה ולהעבירה למקום בטוח יותר. ליאו העביר את אשתו ושני בניו, נחום ואריה, לגור אצל משפחת לורך ברחביה והוא המשיך לגור בדירתם בכרם אברהם. הגנת העיר העתיקה והנפילה בשבי הירדני בבואו לשטח ריכוז ההגנה בסנהדריה, סמוך למפעל, ביקשו 10 מתנדבים לעמדות שמירה בעיר העתיקה וליאו נענה והתנדב. למרות שלא היה בעל רקע צבאי הולם אך כאיש שאהב את העיר העתיקה והכיר את סמטאותיה ואנשים רבים החיים בה- התנדב: "נתקבלנו בעיר העתיקה בשמחה גדולה, אבל הכוחות היו קטנים כ-30 איש מהחי"ש, אשר אנשיו מאומנים ו-10 איש של החי"מ (חיל משמר) בגיל עד 43 ,שרמת אימוניהם נמוכה." כשהגיע יום חמישי 5.27 ,ל"ג בעומר, כבשו הערבים את בית הכנסת החורבה ע"ש ר' יהודה החסיד. "מעמדתי בקימור רחוב היהודים ראיתי בבוקר את הדגל הערבי מעל כיפת החורבה ואחר הצהריים שמענו פיצוץ עז, 'החורבה' הייתה לחורבה. בעודו הולך למפקדה ראה בתוך בית הכנסת ע"ש ר' יוחנן בן זכאי, ריכוז של זקנים וזקנות נשים וטף במצב של חוסר אונים ולכלוך. ידעתי, הוא מוסיף, שאין מנוס, או שיהיה הרג ואף אחד מאתנו לא יצא בחיים. מיד כתב מכתב פרידה לאשתו ולמשפחתו בו פרט את ההטעיה בבקשה להתנדבות, שלא הביאה בחשבון את חוסר האימון הצבאי של אנשי החי"מ. העיר נפלה בידי הלגיון הערבי וליאו יחד עם חבריו הועברו ל"קישלה" ומשם לשבי בירדן, כאשר הוא חש ונזכר במחזה שמתאר את הליכת בני יהודה לשבי בבל, בזמן חורבן בית ראשון. הוא מוסיף וזה מאפיין את אישיותו המיוחדת: "ובכל זאת עלתה בליבי תקווה שאשיר עוד פעם: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", מזמור שזימרתי בנעורי בזמן שהלכתי לבית הכנסת ביום תשעה באב." העיר העתיקה נפלה ב-48.5.28 .ליאו ויסמן חזר מהשבי אחרי כמעט שנה. התחלה חדשה אחר שובו מהשבי, לאחר תקופת שיקום, חזר והתחיל לרכז מסביבו עובדים חדשים במגמה להתחיל הכל מחדש. בשנת 1965 הוסיף קומה למפעל הישן אך התברר כי התנאים כבר לא מתאימים לחידושים הטכנולוגיים, להיקף ההזמנות ולעבודה הצפויה. ויסמן החליט להקים מפעל מודרני שנחנך באזור התעשייה בתלפיות בשנת 1973 . ליאו ויסמן מוסיף: לאושרי מצאתי לחנך את שני בני שילכו בעקבותי במקצוע. בני עברו הכשרה מקצועית גבוהה בחו"ל שהכשירה אותם להמשיך בהפעלת המפעל ובניהולו. ליאו חינך את בני ביתו הן ליושר והגינות, דייקנות ומצוינות, דביקות במטרה, הסתפקות במה שיש, עזרה לזולת ונתינה לחלש, והן לאהבת ארץ ישראל ושמירה עליה, אהבת ירושלים כבירתנו הנצחית ועשייה בירושלים לחיזוק כלכלתה ויחד עם זאת כיבוד האזרחים הערבים ושילובם במפעל ללא אפליה. זכות גדולה לאבי משפחת ויסמן שבניו נחום ואריה ממשיכים את דרכו וגם הנכדים ממשיכים מפעל חייו שמציין תשעים שנה להקמתו.

38 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה “מי שנדבק בילדותו לריח שבבי העץ ולמגע של עץ, לעולם לא יאבד את אהבתו כלפיהם. ואם על חומוס נאמר שמכינים אותו באהבה, אוהבים את הרהיטים והם משיבים לך אהבה כפולה ומכופלת". כך אומרים במשפחת ויסמן במלאת חמישים שנה להעברת מפעל ויסמן מתל ארזה לאזור התעשייה תלפיות בירושלים. סיפורה של משפחה "סיפורה של משפחת ליאו ויהודית ויסמן הינו חלק מסיפור עליית יוצאי גרמניה לארץ, ותרומתם לכלכלה, לתרבות וחינוך ולמורשת יוצאי גרמניה בכלל ובעיר ירושלים בפרט." הסבא זליג ויסמן בא ממשפחת רבנים ובשנת 1882 החל לכהן כמורה וכמנהיג בקונצלסאו (Künzelsau ,(במשך שלושים וחמש שנה, עד יום מותו. הוא השתייך לקבוצת יהודים אורתודוקסים חברי "אגודת ישראל" ומשנת 1919 עד 1925 היה היהודי הראשון במועצת העיר. בנו ליאו נולד ב-1905 ,למד בבית הספר הריאלי ובגיל 14 החליט, בניגוד למקובל, ללמוד מלאכה כדי שיוכל לעלות לארץ ישראל הוא בחר במקצוע הנגרות ובשנת 1931 עבר את מבחן ההכשרה שלו כנגר מוסמך בציון 1 בנירנברג. בעיר זו הכיר את רעייתו יהודית לבית וכסלר וב-1932 נישאו ועלו ארצה. הדחף הציוני של ליאו לא היה לרוחם של הורי רעייתו, חברי "אגודת ישראל", אולם אחרי עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 ,עלו גם הם ארצה והשתקעו בחיפה בה היו שותפים להקמת בית הכנסת "אהבת תורה". בעשרות השנים הבאות בנה ויסמן, הנגר היקה, לעצמו שם בזכות עבודתו האיכותית. הוא ייצר עבור בתי חולים, בתי כנסת, האוניברסיטה, ספריות ומלונות יוקרה. והוא ריהט בתים פרטיים בהתאם לשרטוטים אותם הכין בעצמו. הוא הכשיר עובדים מהמעלה הראשונה אשר בחלקם פתחו בתי מלאכה משלהם. לצד הישגיו בתחומי מקצועו, השקיע לאו ויסמן זמן ומאמץ להקמת התאחדות בעלי מלאכה, עולים חדשים ממרכז אירופה. ברבות הימים הוכר ליאו ויסמן כיקיר העיר ירושלים וגם לא שכח את יהודי עיירת הולדתו קונצלסאו ותרם ארון קודש לזכר קהילתה בבית הכנסת בתלפיות, ירושלים. ויסמן פעל גם להקמת אתר הנצחה בקונצלסאו ואף זכה לחנוך אותו בשנת 1986 .ליאו ויסמן נפטר בתאריך 6 בפברואר 1989 בירושלים ונקבר בהר הזיתים, עלייה ובניין כבר בשנת 1931 ביקש ליאו ויסמן לעלות לארץ ישראל אך סורב בידי ממשל המנדט. העילה: "אין סיכויים להתפרנס כבעל מלאכה". לא עברה שנה וליאו קיבל מכתב מנגריה בירושלים "שמחפשת מנהל עבודה". ליאו קפץ על ההזדמנות ונסע בתור תייר לארץ ישראל להכין את הקרקע לעלייתו לארץ ישראל. בשנת 1936 התחיל לבנות את בניין הנגריה בתל ארזה. המצב הכלכלי בכל הארץ הלך והתדרדר בשנות המאורעות (1939-1936 (ובפרט בירושלים, עיר מעורבת יהודים וערבים, עיר שהייתה מרכז של מלחמה נגד השלטון ונגד הציונות ומי חשב על עסקים, אם הוא היה צריך להיות כמעט כל לילה שני בשמירה. עד יגמר בניין הנגריה - הוא כותב - הייתי מוצב בנחלאות ובסביבת רחביה. המפעל בתל ארזה, ששכן בקצה שכונת הבוכרים, כרם אברהם ותל ארזה, שימש כעמדה קדמית של ארגון "ההגנה", לצורך אימונים ו"סליק" לתחמושת ולעתים אף להסתרת לוחם מפני השלטון הבריטי. המפעל נחנך בדיוק ביום שבו פרצו המאורעות של שנת 1936 .הייתה למאורעות השפעה שלילית על מפעלו של ליאו ויסמן, שהשקיע לא מעט כוח והון במפעל החדש שנותר כמעט ללא תעסוקה. אחד הדברים החשובים ביותר, מספר ליאו וייסמן, היה לקנות חלקת אדמה אות להכאת שורשים בארץ, בסיס לדורי דורות. בניגוד לחו"ל, שם ראיתי בכל דבר מעשה ארעי.... קניתי לי מגרש ברח' אלפסי 13 ....אבל הגב' ויסמן התנגדה, באמרה ”כי למדבר הזה (רחביה!) לא תלך לגור." לבסוף קנה יחד עם בני משפחתו מגרש לנגריה בשכ' תל ארזה. קנינו שני מגרשים גובלים זה עם זה, במה שנקרא היום רח' ירמיהו. [שם] בנינו את הנגריה המודרנית הראשונה בארץ ישראל עם מערכת שאיבה לשבבים. יהודית שעבדה בנירנברג כגננת עמדה לצדו של ליאו בניהול הנגריה וכשנוצר הצורך גם סייעה בפעילות ליד מכונות ובתהליך הייצור. מלחמת השחרור ב- 1947.12.2 התחיל המון ערבי להסתער על המרכז המסחרי הישן, שהיה ממוקם דרומית לרח' ממילא. שם היתה ממוקמת גם חנות של רהיטי ויסמן. הפורעים בזזו ושרפו את בתי המלאכה לאחר שקולנוע "רקס" עלה באש ותגובת הנגד, התחילו כמה בעלי חנויות וביניהם ליאו ויסמן, להוציא את הסחורה ולהעבירה למקום בטוח יותר. ליאו העביר את אשתו ושני בניו, נחום ואריה, לגור אצל משפחת לורך ברחביה והוא המשיך לגור בדירתם בכרם אברהם. הגנת העיר העתיקה והנפילה בשבי הירדני בבואו לשטח ריכוז ההגנה בסנהדריה, סמוך למפעל, ביקשו 10 מתנדבים לעמדות שמירה בעיר העתיקה וליאו נענה והתנדב. למרות שלא היה בעל רקע צבאי הולם אך כאיש שאהב את העיר העתיקה והכיר את סמטאותיה ואנשים רבים החיים בה- התנדב: "נתקבלנו בעיר העתיקה בשמחה גדולה, אבל הכוחות היו קטנים כ-30 איש מהחי"ש, אשר אנשיו מאומנים ו-10 איש של החי"מ (חיל משמר) בגיל עד 43 ,שרמת אימוניהם נמוכה." כשהגיע יום חמישי 5.27 ,ל"ג בעומר, כבשו הערבים את בית הכנסת החורבה ע"ש ר' יהודה החסיד. "מעמדתי בקימור רחוב היהודים ראיתי בבוקר את הדגל הערבי מעל כיפת החורבה ואחר הצהריים שמענו פיצוץ עז, 'החורבה' הייתה לחורבה. בעודו הולך למפקדה ראה בתוך בית הכנסת ע"ש ר' יוחנן בן זכאי, ריכוז של זקנים וזקנות נשים וטף במצב של חוסר אונים ולכלוך. ידעתי, הוא מוסיף, שאין מנוס, או שיהיה הרג ואף אחד מאתנו לא יצא בחיים. מיד כתב מכתב פרידה לאשתו ולמשפחתו בו פרט את ההטעיה בבקשה להתנדבות, שלא הביאה בחשבון את חוסר האימון הצבאי של אנשי החי"מ. העיר נפלה בידי הלגיון הערבי וליאו יחד עם חבריו הועברו ל"קישלה" ומשם לשבי בירדן, כאשר הוא חש ונזכר במחזה שמתאר את הליכת בני יהודה לשבי בבל, בזמן חורבן בית ראשון. הוא מוסיף וזה מאפיין את אישיותו המיוחדת: "ובכל זאת עלתה בליבי תקווה שאשיר עוד פעם: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", מזמור שזימרתי בנעורי בזמן שהלכתי לבית הכנסת ביום תשעה באב." העיר העתיקה נפלה ב-48.5.28 .ליאו ויסמן חזר מהשבי אחרי כמעט שנה. התחלה חדשה אחר שובו מהשבי, לאחר תקופת שיקום, חזר והתחיל לרכז מסביבו עובדים חדשים במגמה להתחיל הכל מחדש. בשנת 1965 הוסיף קומה למפעל הישן אך התברר כי התנאים כבר לא מתאימים לחידושים הטכנולוגיים, להיקף ההזמנות ולעבודה הצפויה. ויסמן החליט להקים מפעל מודרני שנחנך באזור התעשייה בתלפיות בשנת 1973 . ליאו ויסמן מוסיף: לאושרי מצאתי לחנך את שני בני שילכו בעקבותי במקצוע. בני עברו הכשרה מקצועית גבוהה בחו"ל שהכשירה אותם להמשיך בהפעלת המפעל ובניהולו. ליאו חינך את בני ביתו הן ליושר והגינות, דייקנות ומצוינות, דביקות במטרה, הסתפקות במה שיש, עזרה לזולת ונתינה לחלש, והן לאהבת ארץ ישראל ושמירה עליה, אהבת ירושלים כבירתנו הנצחית ועשייה בירושלים לחיזוק כלכלתה ויחד עם זאת כיבוד האזרחים הערבים ושילובם במפעל ללא אפליה. זכות גדולה לאבי משפחת ויסמן שבניו נחום ואריה ממשיכים את דרכו וגם הנכדים ממשיכים מפעל חייו שמציין תשעים שנה להקמתו. הכלים השתנו מאז אך הלהט נשאר

בית אניטה מילר כהן תעודת אמנת השירות - Factor Gold "חברת מעונות הורים" רואה את הערך העליון באיכות ושירות למען הדייר ובני משפחתו. החזון הוא, להיות הרשת האיכותית בישראל אשר תעניק לדייריה חווית מגורים חמה, אינטימית אלגנטית וקלאסית. לאחרונה הגיע צוות חברת FACTOR GOLD ,אשר מקצועיים בייעוץ וליווי להתאמת פתרונות דיור בגיל הזקנה, לביקור בבית ההורים ע״ש אניטה מילר כהן כדי להעניק תעודת אמנת שירות. בית ההורים ע״ש אניטה מילר קיבלו את תעודת אמנת השירות בגאווה, המסמך מעיד על איכות הטיפול ומתן שירות ברמה גבוהה, אשר נבדקים ע"י חברתם בקריטריונים רבים ולאורך תקופה. השליחות להעניק לדיירים ובני משפחותיהם ולפעול במצוינות ורמת שירות גבוהה, בכבוד ובאדיבות למען הדיירים היא הזכות הגדולה שלנו. מנהל בית ההורים ע״ש אניטה מילר כהן מר דוד רוקח הודה על הבחירה והאמון והוסיף כי האושר הגדול שהם ראויים לו. ביותר הוא להעניק לדיירים את הכבוד והטוב חדשות מבית ההורים בית מוזס ירושלים תמר לנדאו, בני הזוג ברלינגר ואורנה, (מנהלת בית מוזס ירושלים) הוזמנו לכנסת ישראל, לדיון בוועדה הדנה במצבם של ניצולי השואה בארץ. הוועדה בראשות ח"כ מירב כהן, (השרה לשעבר לשוויון חברתי) הוועדה שמה לנגד עיניה לשפר ולהיטיב את מצב שורדי השואה. וכן לבנות את תקציב המדינה הקרוב בהסתמך על צרכי השורדים. הנושאים שעלו: מצבם של השורדים העולים מבריה״מ לשעבר. מצבם של הקשישים הדמנטיים. בין הנוכחים היו קולט אביטל, (יושבת ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בארץ) לימור ליבנת יו״ר הקרן לרווחת ניצולי השואה, אייל גלובוס מנכ״ל עמותת עמך ועוד. פנחס רוזן חוג ציור ורישום בהנחייתה של איריס יערי. מדי שבוע מתקיים בבית פנחס רוזן חוג ציור ורישום. שעה של יצירה אמיתית שיכולה להיות שער לעולם שלם ולהעניק לכם תחושה מדהימה של הצלחה וסיפוק. זה הרבה יותר קל ממה שאתם חושבים. הציור מרגיע, מפתח את הדימיון, מעניין ומאפשר כל פעם ללמוד טכניקות חדשות. ציור זו שפה. בית אניטה מילר כהן טקס חנוכת המתחם הרב תכליתי בהתרגשות רבה, התקיים אירוע טקס חנוכת המתחם הרב תכליתי בבית הורים ע״ש אניטה מילר כהן ברמת גן. האירוע נפתח בקבלת פנים חגיגית, בנוכחות חברי הנהלת חמ"ה, חברי הארגון, הדירקטריון, הנשיאות והצוותים היקרים. נשאו דברי ברכה: חגי גולן - יו"ר הדירקטוריון, אמנון סירוטה - מנכ"ל חמ"ה, אשר ברכו וסיפרו איך נולד ונרקם התהליך של הקמת המתחם הנהדר והייחודי, פורץ הדרך בשירות והנגשת הפעילות באגף התומך. המתחם החדש מאובזר בציוד החדיש ביותר, מותאם ומונגש לטיפול בדייר, כמו"כ צוות ייחודי ויעודי, אחראית קומה ועוד. טקס גזירת הסרט בוצע ע"י מנהל הבית מר לנו ולכל עולם הדיור המוגן תומך. דוד רוקח, אשר ריגש בדבריו. יום גדול הוא סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 39

. 072-3902106

"אומרים שלחתולים יש תשע נשמות", כתבה מאשה קאלקו כשמנתה את גלגולי חייה. החיים הראשונים היו לבד. מאשה קאלקו נולדה כגולדה מלכה אָ אוּפֶ ן ב-1907 במזרח הממלכה האוסטרו -הונגרית. בגיל שבע עברה המשפחה לגרמניה, שם - בפרנקפורט, במרבורג ובברלין - התחנכה. אמה התחתנה שוב וגולדה היתה לגולדה אֶ נְ גֶל. בגלגול השני נישאה גולדה מלכה אנגל לשאול אהרון קאלקו, מחנך ובלשן עברי (ש.א. ברקלי). הם התגרשו ב-1928 .ב-1930 החלה לפרסם בפוסישה (Vossische (צייטונג ובברלינר טאגבלאט. היא החלה לעורר תשומת לב. תומאס מאן והרמן הסה, בין השאר, ציינו את כשרונה. היא החלה לרכוש לעצמה שם של משוררת עירונית ובעלת אירוניה כשפרסמה דברי שירה עניינית (-Sachli neue chkeit (ברוח הזמן. לעתים השוו אותה לאריך קסטנר וליואכים רינגלנץ. אך תקופת הפריחה שלה וההכרה בה, לא ארכו זמן רב. את ספרה הראשון מחברת הקצרנות הלירית פירסמה ב-1933 ,דווקא 1933 .השיר הפותח את מחברת הקצרנות נקרא 'ראיון עם עצמי' בו מגלה מאשה קאלקו טפח ומכסה לא פחות: לִ פְ נֵי זְ מַ ן לֹא רַ ב נוֹלַ דְ תִּ י בַּ עֲ יָרָ ה תְּ אֵ בַ ת רְ כִ ילֻיּוֹת, שֶׁ לָּ הּ כְּ נֵסִ יָּה אַ חַ ת, שְׁ נַיִם עַ ד שְׁ לוֹשָׁ ה דּ וֹקְ טוֹרִ ים וּבֵ ית מְ שֻׁ גָּ עִ ים אֶ חָ ד גָּ דוֹל. בגלגול השלישי היתה נשואה לחֶ מְ יוֹ וִינאבֶ ר, חוקר מוסיקה חסידית. איתו עברה ב-1938 לניו יורק, עם בנם היחיד אביתר, סטיבן. היה זה הגלגול הרביעי של מאשה. ב-1960 עלו מאשה וחמיו ארצה. לימים ראשית ברחוב עזה ולימים עברה לקומה השביעית ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. בבניין שבו שוכן סניף ירושלים של ארגון יוצאי מרכז אירופה. בגלגול החמישי ביכתה האם את מותו בטרם עת (1968 (של בנה היחיד בעל העתיד המבטיח בהוליווד. מעט אחר כך נפטר גם בעלה. בגלגול הששי היתה מאשה שוב לבד. החזרה לברלין עמדה על הפרק. אולם קאלקו נפטרה בציריך ב-1975 שם היא גם קבורה. כשכתבה על שנותיה בישראל (ועל כך כתבה מעט מאד), הביעה את הזרות במולדת העתיקה. כשהשתמשה במושג 'געגועים' HEIMWEH (בתרגום מילולי "כאב הבית") אמרה שמהגעגועים לבית נשאר רק כאב. גולה בבית המשוררת מאשה קאלקו חייה ויצירתה של מאשה קאלקו מבהירים מדוע בעברית חיים הוא מושג בלשון רבים. אנו מביאים שניים משיריה של מאשה קאלקו בתרגומו של בני הנדל. Mascha Kaléko Mein schönstes Gedicht Mein schönstes Gedicht? Ich schrieb es nicht. Aus tiefsten Tiefen stieg es. Ich schwieg es. שירי היפה ביותר/מאשה קאלקו גרסה א' שִׁ ירִ י הַ יָּפֶ ה בְּ יוֹתֵ ר? לֹא כְּ תַ בְ תִּ יו. מִ מַּ עֲ מַ קִּ ים עָ לָ ה. שְׁ תַ קְ תִ יו. שירי היפה מכולם/מאשה קאלקו גרסה ב' שִׁ ירִ י הַ יָּפֶ ה מִ כֻּ לָּ ם? לֹא נִ כְ תָ ב מֵ עוֹלָ ם. מִ תְּ הוֹמוֹת מַ עֲ מַ קִּ ים דִּ ילִ יתִ יו. שְׁ תַ קְ תִ יו. Was man so braucht Man braucht nur eine Insel allein im weiten Meer. Man braucht nur einen Menschen, den aber braucht man sehr. מה נחוץ לו לאדם? מאשה קלקו אָ דָ ם נָחוּץ לוֹ רַ ק אִ י כְּ שֶׁ נִ טְ רָ ף הוּא בֵּ ין גָּ ל לִ מְ צֻלּ וֹת. אָ דָ ם נָחוּץ לוֹ חָ בֵ ר, אֲ בָ ל זֶה נָחוּץ לוֹ מְ אֹד. סיון תשפ”ג / יוני 2023 / גליון מס. 319 41

MB Yakinton / Nr. 319 / Juni 2023 3 Im Mai jährte sich die von Josef Goebbels inszenierte Bücherverbrennung auf dem Bebelplatz in Berlin zum neunzigsten Mal. 1820, mehr als ein Jahrhundert zuvor, hatte der deutsch-jüdischchristliche Dichter Heinrich Heine bereits gewarnt: Dort, wo man Bücher verbrennt/verbrennt man am Ende auch Menschen. Der Schriftsteller Erich Kästner schrieb über das Ereignis, dem er aus der Nähe zusah, bis eine seiner Studentinnen ihn als einen der Verräter identifizierte, dessen Bücher auf dem Scheiterhaufen in Flammen aufgingen. Kästner musste um sein Leben rennen. Totalitäre Systeme zeichnen sich durch ihre Abneigung gegen Kultur, Toleranz und geistige Offenheit aus. Typisch ist der Ausspruch, der Hermann Göring, dem nationalsozialistischen Luftfahrtminister, (zu Recht oder zu Unrecht) zugeschrieben wird: „Wenn ich das Wort Kultur höre, taste ich nach meinem Revolver.“ Phantasie scheint offenbar dort unerwünscht zu sein, wo völkische Phantastereien politisch Vorrang haben. Selbst in der Welt der Literatur, des Films, des Theaters und sogar in der Musikwelt folgten etliche Figuren ihrem Spürsinn und Denunzierungsdrang und wurden zu gehorsamen Mitläufern. Das Drama Andorra des Schweizers Max Frisch erreicht seinen Höhepunkt während eines Appells, bei dem ein Jude (der in Wirklichkeit gar kein Jude ist) mithilfe des Geruchssinns eines ‚Schnüfflers‘, dessen Augen verbunden sind, identifiziert werden soll. Der Besuch der alten Dame des Schweizers Friedrich Dürrenmatt stellt auf der Bühne von der Gier getriebene Anpassungsfähigkeit bloß, die das Schicksal des früheren Liebhabers einer alten Frau besiegelt. Und sie? Was hat sie schon groß verlangt? Dass die Einwohner sich von ihrem Gemeindemitglied abwenden, damit die reiche alte Dame ihre damalige Beleidigung rächen kann, indem sie ihren treulosen Liebhaber hinrichten lässt. Zuerst weigert sich die Gemeinschaft einheitlich, ihr Mitglied zu verraten, doch nach und nach breitet sich, unterstützt von Geldgeschenken der alten Dame, eine Nashornatmosphäre aus, um den Titel eines Stücks von Eugène Ionesco heranzuziehen, das sich ebenfalls mit einer Machtübernahme – oder besser: mit der freiwilligen Anpassung an ein oberstes Ziel - beschäftigt, kurz gesagt: mit der Faschisierung einer Gesellschaft. Interessant ist in diesem Zusammenhang der Hinweis auf Bertolt Brecht (Mutter Courage, Der kaukasische Kreidekreis, Dreigroschenoper usw.), der in der DDR, unter sowjetischer Hegemonie, weit entfernt von einer Atmosphäre kreativer Freiheit, Zuflucht fand und dort unter anderem politische Moral predigte. Es wird behauptet, dass Brecht selbst nicht bei allen seinen Veröffentlichungen urheberrechtlich korrekt verfuhr. Doch darum geht es jetzt nicht. Ich erwähne Brecht wegen seines Artikels Fünf Schwierigkeiten beim Schreiben der Wahrheit, der folgendermaßen beginnt: „Wer heute die Lüge und Unwissenheit bekämpfen und die Wahrheit schreiben will, hat zumindest fünf Schwierigkeiten zu überwinden. Er muss den Mut haben, die Wahrheit zu schreiben, obwohl sie allenthalben unterdrückt wird; die Klugheit, sie zu erkennen, obwohl sie allenthalben verhüllt wird; die Kunst, sie handhabbar zu machen als eine Waffe; das Urteil, jene auszuwählen, in deren Händen sie wirksam wird; die List, sie unter diesen zu verbreiten. Diese Schwierigkeiten sind groß für die unter dem Faschismus Schreibenden, sie bestehen aber auch für die, welche verjagt wurden oder geflohen sind, ja sogar für solche, die in den Ländern der bürgerlichen Frei heit schreiben.“ Kultur ist weder ein amorpher noch ein handfester Begriff. Sie ist die Wahrheit, wie der Kulturschaffende sie sieht und wie der Betra chter sie sieht. MD

2 MB Yakinton / Nr. 319 / Juni 2023 Im Mai jährte sich die von Josef Goebbels inszenierte Bücherverbrennung auf dem Bebelplatz in Berlin zum neunzigsten Mal. 1820, mehr als ein Jahrhundert zuvor, hatte der deutsch-jüdischchristliche Dichter Heinrich Heine bereits gewarnt: Dort, wo man Bücher verbrennt/verbrennt man am Ende auch Menschen. Der Schriftsteller Erich Kästner schrieb über das Ereignis, dem er aus der Nähe zusah, bis eine seiner Studentinnen ihn als einen der Verräter identifizierte, dessen Bücher auf dem Scheiterhaufen in Flammen aufgingen. Kästner musste um sein Leben rennen. Totalitäre Systeme zeichnen sich durch ihre Abneigung gegen Kultur, Toleranz und geistige Offenheit aus. Typisch ist der Ausspruch, der Hermann Göring, dem nationalsozialistischen Luftfahrtminister, (zu Recht oder zu Unrecht) zugeschrieben wird: „Wenn ich das Wort Kultur höre, taste ich nach meinem Revolver.“ Phantasie scheint offenbar dort unerwünscht zu sein, wo völkische Phantastereien politisch Vorrang haben. Selbst in der Welt der Literatur, des Films, des Theaters und sogar in der Musikwelt folgten etliche Figuren ihrem Spürsinn und Denunzierungsdrang und wurden zu gehorsamen Mitläufern. Das Drama Andorra des Schweizers Max Frisch erreicht seinen Höhepunkt während eines Appells, bei dem ein Jude (der in Wirklichkeit gar kein Jude ist) mithilfe des Geruchssinns eines ‚Schnüfflers‘, dessen Augen verbunden sind, identifiziert werden soll. Der Besuch der alten Dame des Schweizers Friedrich Dürrenmatt stellt auf der Bühne von der Gier getriebene Anpassungsfähigkeit bloß, die das Schicksal des früheren Liebhabers einer alten Frau besiegelt. Und sie? Was hat sie schon groß verlangt? Dass die Einwohner sich von ihrem Gemeindemitglied abwenden, damit die reiche alte Dame ihre damalige Beleidigung rächen kann, indem sie ihren treulosen Liebhaber hinrichten lässt. Zuerst weigert sich die Gemeinschaft einheitlich, ihr Mitglied zu verraten, doch nach und nach breitet sich, unterstützt von Geldgeschenken der alten Dame, eine Nashornatmosphäre aus, um den Titel eines Stücks von Eugène Ionesco heranzuziehen, das sich ebenfalls mit einer Machtübernahme – oder besser: mit der freiwilligen Anpassung an ein oberstes Ziel - beschäftigt, kurz gesagt: mit der Faschisierung einer Gesellschaft. Interessant ist in diesem Zusammenhang der Hinweis auf Bertolt Brecht (Mutter Courage, Der kaukasische Kreidekreis, Dreigroschenoper usw.), der in der DDR, unter sowjetischer Hegemonie, weit entfernt von einer Atmosphäre kreativer Freiheit, Zuflucht fand und dort unter anderem politische Moral predigte. Es wird behauptet, dass Brecht selbst nicht bei allen seinen Veröffentlichungen urheberrechtlich korrekt verfuhr. Doch darum geht es jetzt nicht. Ich erwähne Brecht wegen seines Artikels Fünf Schwierigkeiten beim Schreiben der Wahrheit, der folgendermaßen NB beginnt: „Wer heute die Lüge und Unwissenheit bekämpfen und die Wahrheit schreiben will, hat zumindest fünf Schwierigkeiten zu überwinden. Er muss den Mut haben, die Wahrheit zu schreiben, obwohl sie allenthalben unterdrückt wird; die Klugheit, sie zu erkennen, obwohl sie allenthalben verhüllt wird; die Kunst, sie handhabbar zu machen als eine Waffe; das Urteil, jene auszuwählen, in deren Händen sie wirksam wird; die List, sie unter diesen zu verbreiten. Diese Schwierigkeiten sind groß für die unter dem Faschismus Schreibenden, sie bestehen aber auch für die, welche verjagt wurden oder geflohen sind, ja sogar für solche, die in den Ländern der bürgerlichen Frei heit schreiben.“ Kultur ist weder ein amorpher noch ein handfester Begriff. Sie ist die Wahrheit, wie der Kulturschaffende sie sieht und wie der Betra chter sie sieht.

Nr. 319 Juni 2023 Exilantin in der Heimat