מרץ דיגיטלי

הדמוקרטיה שלנו אדר התשפ”ג מרץ 2023 גיליון מס. 318לאן??? תגובות קוראים וקוראות קול קורא של הארגון

תמונה: דוברות הרשות השופטת ארגון יוצאי מרכז אירופה מערכת יקינתון MB בטאון צאצאי הייקים בישראל מו"ל ארגון יוצאי מרכז אירופה, נוסד ב-1932 רחוב יגאל אלון 157 תל אביב 6744365 www.irgun-jeckes.org עורך: מיכאל דק [email protected] חברי מערכת: יאיר בר-קול, אברהם הופמן, ראובן מרחב, ד"ר מיכאל נויברגר, דוד נוימן, פרופ' משה צימרמן, עמרם קליין, אורי רוזנפלדר, רימונה שיף, תמי שגיא, ד"ר מרגלית שלאין, חוה ורדי. נוסח גרמני: הלן סיידלר. הפקה: עידן וייצנר [email protected] מזכירות מערכת: עידן וייצנר 03-5164461 טלפון [email protected] דעות תגובות וכתבות ליקינתון MB יפורסמו לאחר עיון, עריכה והגהה. הפונים מתבקשים להעביר את רשימותיהם בקובץ word לכתובת מזכירות המערכת. תוכן המודעות הינו על אחריות המפרסמים בלבד. נעשה כל מאמץ לאתר בעלי זכויות. אם טעינו נשמח לתקן בגיליון הבא. דבר העורך 4 תגובות לקול קורא 6 על סיפו של מדרון חלקלק מאת: דבורה הברפלד שיחה עם המנכ”לית החדשה של הארגון 8 על משרות אמון והעדר שקיפות מאת: יאיר בר-קול 10 על הסרט ‘המלאך הכחול’ עם השחקנית מרלנה דיטריך מאת: דוד ויצטום 16 12 חושבים גרמניה עם פרופ’ משה צימרמן￾דיאלוג ישראלי ופרופ’ משה צוקרמן 14 אדר התשפ”ג מרץ 2023 גיליון מס. 318 הדמוקרטיה שלנו אדר התשפ”ג מרץ 2023 גיליון מס. 318לאן??? תגובות קוראים וקוראות קול קורא של הארגון

על ד"ר אהרן ברט 20 מאת: אברהם הופמן כפר סאלד בן 80 23 מאת: עמרם קליין 26 פרופ’ עמנואל גוטמן ז”ל מאת: עדי גינדי סיקור שנת ההתנדבות 2022 מאת: יעל אלכסנדר 31 נפרדים 28מאינה דימון שירי משוררים 36 מאת: נטע גלזר 20 16 23

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה לאחר תקופת התארגנות קצרה של המחוקק, בהשראת הרשות המבצעת, יצא כבר לדרך חלק מן הרפורמות שנועדו לשנות את מקבילית הכוחות של תפקידי הרשויות השונות במארג העדין הקרוי 'דמוקרטיה' בישראל. מקבילית הכוחות המקורית, זו הפיזיקלית, תלויה אף היא באיזונים לכוחות המופעלים באמצעות ווקטורים הפועלים בכוונים שונים ובסופו של 'מאבק כוחות' נוצר איזון הכוחות המפעילים את המערכת כולה. כך במעט הפיסיקה שאני זוכר באדיבות מורי הסבלניים למופת בבית הספר התיכון. אפילו בפיסיקה המדעית קיימת שיטה של איזונים ובלמים. אבל לא בפוליטיקה שלנו. מלים כמו משילות, משרות אמון, ריבון, רפורמה, יהודי, אנרכיסטים, לאומי ועוד, הפכו ממונחים מילוניים לנוהל עבודה שמחייב שינוי שיטת המשטר בישראל מדמוקרטיה ייצוגית, כאחת הדמוקרטיות המקובלות בעולם, לדמוקרטיה בעלת 'מאפיינים ייחודיים'. הפרדת הרשויות נותרה על הניירת התיאורטית של ממשל מדינת ישראל המתהווה לנגד עינינו. מקור הסמכות נשאר אמנם בידי הבוחרים - עד כאן הכל כרגיל, אבל מי מייצג את מקור הסמכות? הרי אין כבר אסיפה כללית של האזרחים בכיכר העיר, ה-POLIS שממנה נשאר שמה של המשטרה בהרבה שפות. האם רק הרוב קובע? הרוב שהוא תוצאה של הסכמים פוליטיים וזמניים, על פי תוצאות משא ומתן פוליטי בשיטת קח ותן. כניסה לתוקף - מיידית. פג תוקף? תלוי בתוצאות הבחירות הבאות, אם יהיו. לא לזה פילל דור המייסדים, שלנו ושל ארגונים ציוניים אחרים. לא זה החלום שהרצל ראה לנגד עיניו כשתכנן את 'מדינת היהודים' ואפילו ז'בוטינסקי לא פילל שזו תהיה תוצאת החלום הרוויזיוניסטי שלו על פני המדינה, לאחר שזו תקום. חובת ההוכחה היא עתה על משטר מדינת ישראל באמצעות הרשויות וחלוקת האחריות, הסמכויות והכוחות ביניהן. כולל בתי המשפט. כולל עצמאות בתי המשפט. חובת ההוכחה על החברה בישראל, על כל גווניה שגם מדינה מאותגרת מבחינת קווי התיחום של סובלנות וקבלת האחר, תוכל לעמוד באמות המידה המוסריות שלהם ציפה דור המייסדים של ארגון יוצאי מרכז אירופה, שאנו גאים להיות ממשיכי דרכו. חובת ההוכחה, אם כך, היא גם על כולנו. גם בלית חוקה, גם במקבילית כוחות המתיימרת לפעול על פי חוקי פיזיקה שונים. הבה נוכיח שרק רוב הוא לא חזות הכל וכי יש עקרונות אנושיים ומוסריים ובהם סובלנות ושוויון, צדק אנושי, משפטי וחברתי, שחזקים מכל קוניונקטורה פוליטית, חזקה ואינטרסנטית ככל שתהיה. על פיהם ננהג. נ.ב. הכתוב לעיל מייצג את דעתי בלבד. 4 נ.ב.

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 5

6 כל הכבוד! מקווה שיתפרסם באחד העיתונים או ברשתות החברתיות. יעל פיילר פוליטיות במדינה. מרכז אירופה כדי לעסוק ולהגיב על בעיות לא שמעתי על כינוס ועידת ארגון יוצאי להמשך קיומו של העם היהודי. אנו באנו ארצה כדי להקים מקלט בטוח פוליטיים. אינני מציע לארגון להיגרר לויכוחים בברכות, דניאל אופיר, רמת-גן אני יקה יליד שווייץ בן למשפחה עתיקה בדרום גרמניה, ואיני מבין מה הקשר של המסרים הפוליטיים החד-צדדיים הבוטים שלכם לעובדה שאתם מתיימרים לייצג את כל עולי גרמניה. זה לא מנומס ולא אתי. בנימין המבורגר בעיקר לא דעות חד-כיווניות, הניזונות כאן זה לא פורום להבעת דעות פוליטיות, משמועות או מגיב-אינפורמציה מגמתית וכיו״ב. ארגון יוצאי מרכז אירופה אמור לשרת את לפרסם דברים שאין להם מקום בארגון של הציפיה כעת היא שתתנצלו ותפסיקו *כל* חבריו ולא להטיל דופי על חלק מהם. חברים שהם יוצאי מרכז אירופה ולא יוצאי אידאולוגיה פוליטית אחת ויחידה! בכבוד רב, ד״ר נילי שריון כל הכבוד לכם אורי אפשטיין שתצליחו לגרום לתהודה. תמיכה ותודה על ההודעה. מקווה שנה טובה. גיורא טלטש כל הכבוד! גדעון פרוידנטל לא נכון תפסיקו עם המלחמות, עדנה יצחק גרוס!!!!!! התערבות האגודה להסתה פוליטית בכסוי דאגה למערכת רקובה מיותרת בהרגשה מביכה מאד מ. בלוי / י-ם מילים מילים ללא מעשים. מזכיר לי אסון מעברינו. רון ארנולד תגובות לקול קורא מרכז אירופה. זו גאווה להשתייך לארגון יוצאי כל הכבוד על הקול הקורא! תמר גזית יישר כוחכם! אנחנו גאים בכך שהארגון היכונו לתגובות פחות נלהבות של חברים מצטרף למתקרנפים. שלנו מביע דעה כל כך חד משמעית, ולא רצוי מאוד שהארגון ידאג להפצה מאסיבית בעניינים השרויים במחלוקת פוליטית. שיאמרו שהארגון לא אמור להביע דעה של ה"קול קורא" הזה בתקשורת הכתובה והמשודרת וברשתות החברתיות. נורית ואמתי בר-קול כבמה לביטוי פוליטי של מתי מעט הגיע הזמן שתפסיקו להשתמש בארגון, שתופסים פיקוד וחושבים משום מה שהם נישגבים מעם! עם ססמאות שנובעות מתוך מפח נפש אישי, לא תצליחו לתעתע את רוב ציבור העם-הנאור! תהילה בלומנטל יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 7 תודה על התגובה, במיוחד כצאצאית של יעל. יעל הלר אנו עומדים לחזור לחוקי נירנברג בגרמניה דורי יונגמן היכן הייתם כשבית המשפט העליון ביצע הפיכה שיפוטית. עכשיו בבחירות דמוקרטיות עלו כוחות שינסו לתקן את זה. רפי זהר תודה לכם על הקול השפוי רחל לאופר אל תהיו שחקנים במגרש הפוליטי מספיק עם היסטריה. תרגיעו ! ג'ורדן הורן אני חברה בארגון. הצטערתי שאתם מפרסמים הצהרה מביעה כאן את עמדתי, אלא את פוליטית בשם הארגון. אני לא מרים לנסקי מפרסם בשמי. לא מקובל עלי. אי שביעות רצוני שהארגון תגובות לקול קורא OK מילים כדורבנות. אבל מילים בלבד לא יוצרות שינוי . מה עושים ?????????? הנפילה ????? האם יש למישהו רעיון איך עוצרים את מרים ואנה-חיפה תודה. זה מה שהאזרחים השפויים במדינה חושבים. אבל אצל מר נתניהו המטרה השאלה עם רוב כזה בכנסת מה אפשר מקדשת את האמצעים. לעשות? אין מי שיוציא את החלק הזה של העם להפגנות, אני מקווה שהמסר הזה נשלח בברכה חמה וכל הכבוד שיכולים לקרוא זאת במייל. גם לאלו שלא נמנים על צאצאי הייקים נעמי רוזן אני מזדהה עם כל מילה במנשר של דבורה יקרה להשוואות . אני וזוגתי מודאגים ומתקשים לדלג בין הטיפות מבלי להתדרדר הדמוקרטיה בסכנה. במכתב זה הצלחת מובילים. להבין לאן צעדים שננקטים בימים אלה בברכה, קאהן אהובה ויוסף ראשון לציון - בימים בהם התהליכים העוברים עלינו שמחתי, מן הסתם, אינה המילה המתאימה שמחתי מאוד לקרוא "קול קורא" זה. עם הקמת הממשלה החדשה כה מקוממים ומפחידים. אני רואה חשיבות רבה בנקיטת עמדה זו. כל מילה בסלע... בכבוד רב, רותי אברהמוף הי מתוך רישומי רשם העמותות לגבי אירגון יוצאי מרכז אירופה: "מטרות רשמיות (של האירגון כפי שמופיעים באתר רשם העמותות - ש.ש) לעודד את העולים ממרכז אירופה ולסייע להם בכל השטחים כפי שתמצא למועיל" לא כתוב שהאירגון צריך ויכול להתערב בפוליטיקה פנימית. ולהביע דיעה כזו או אחרת לגבי מי נבחר, מי יקים קואליציה סביר להניח שיש באירגון אנשים שונים עם ואיזה חוקים יחוקקו. דיעות לגיטימיות שונות והם יכולים להביע אותם בפורומים הנכונים. אבל, לא להפוך את הבלוג לבמה פוליטית פנימית. זה יכול להביא לקרע ולמורת רוח בתוך האירגון. המובאים מטה ולא מסכים לדברים אחרים למרות שאני מסכים עם חלק מהדברים שלמטה, זה לא הפורום. תודה SLAV (זהות הכותב לא אומתה)

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה הקולות העולים מתוך הממשלה החדשה גורמים לנו תחושה שאנחנו נמצאים על סיפו של מדרון חלקלק. קצרה היריעה מלמנות את כל תמרורי האזהרה לכן אתמקד בשלושה מן הנושאים הבוערים שאם "נרדם בשמירה" אנו עלולים למצוא את עצמנו חיים תחת "משטר דמוקרטי" הדומה לזה הנהוג כיום בפולין או בהונגריה. תמרור האזהרה הראשון מתריע בפנינו שעלינו להכין את עצמנו למאבקים מורכבים; מאז כינון הממשלה אנחנו חווים מציאות של מתן לגיטימציה לדה לגיטימציה של זכויות הפרט בכלל וזכויות המיעוט בפרט. במילים אחרות, השימוש בטיעון של זכותו של הפרט על מנת לשלול לגיטימיות של פרטים ושל מיעוטים. נשמע מופרך? גורמים בממשלה החדשה משמיעים שוב ושוב תביעה לגבי הזכות הלגיטימית של הפרט לנהוג ע"פ תפיסת עולמו ובשם כך ניתן להפלות קבוצות מיעוט בחברה הישראלית. וכך, בשם הזכות הלגיטימית של הפרט הוא רשאי להתגונן בפני תביעות קבוצות מיעוט שהן בעיניו בלתי לגיטימיות ופוגעות בזכויותיו ובאמונתו. התביעה המושמעת על ידי נציגי קבוצות מיעוט היא התביעה לשוויון מלא. זאת בהינתן ששוויון הוא זכות בסיסית ויסודית בכל משטר דמוקרטי. תביעה זו היא פועל יוצא מהעובדה אדם באשר הוא אדם; זכות זאת מוקנית גם לקבוצות שונות בחברה וחובתו של המשטר הדמוקרטי לערוב לזכויות אלה של המיעוט. הפליית אדם בשל שיוכו לקבוצה מסוימת היא אפליה שאסורה במפורש במשפט הבינלאומי ובדיני זכויות האדם. זאת מאחר שאחת מחולשותיו של המיעוט היא חוסר יכולתו להתגבר בכוחות עצמו על נסיונות האפליה. כאן נעוץ תמרור האזהרה השני - עצם השיח סביב הסוגייה הזו יוצר תודעה שעלולה להביא איתה גם "צנזורה עצמית". לכאורה מדובר באוקסימורון - הרי איך ישנה צנזורה אם אנחנו מדברים על הנושא? בעצם כתיבת שורות אלו נדמה שיש סתירה פנימית, אבל לא כך. צנזורה עצמית באה לידי ביטוי בשלושה אופנים: ראשית, מן הראוי להבהיר כי בעצם קיום השיח אנחנו מנכיחים אותו ונותנים לו ביטוי - ובכך גם השאלה הופכת ללגיטימית - מה גובר על מה - הזכות של הפרט להפלות קבוצה הדורשת שוויון או זכות הקבוצה לדרוש ולקבל שוויון . השיח הזה יוצר מציאות שבה זכות הייסוד לשוויון של האדם מוטלת בספק. כלומר, ערעור על עקרון יסוד של הדמוקרטיה הליברלית הוא לגיטימי. מצב זה הוא חמור 8 ההיסטורית הידועה כי חברי קבוצות הרוב נוטים להפלות את בני קבוצות מיעוט, הן בשל נטייה להפלות 'אחרים' והן בשל חולשתם הפוליטית של בני קבוצות המיעוט - מעצם היותם מיעוט. הזכות לשוויון (ובעיקר שאדם לא יופלה לרעה ביחס לאחרים) היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר בכל חברה אנושית, על אחת כמה וכמה במשטרים דמוקרטיים. הזכות לשוויון היא זכות המוענקת לכל דבורה הברפלד: ...”מאז כינון הממשלה אנחנו חווים מציאות של מתן לגיטימציה לדה לגיטימציה של זכויות הפרט בכלל וזכויות המיעוט בפרט.” על סיפו של מדרון חלקלק מאת: דבורה הברפלד-יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 9 לאור המגמה הנוספת של הממשלה והיא "הרפורמה" במערכת המשפט - שתכליתה להגביל ולחסום את האפשרות של בית המשפט (בעיקר את בית המשפט העליון) מלתת סעד בנושא זה לקבוצות המיעוט. לפיכך, גם קולות ההרגעה של חלק מהפוליטיקאים שהם לא ייתנו יד למצב זה - אינה "מנחמת" ואינה תקינה שכן, היא הופכת זכות יסוד זאת לתלויה אך ורק בחסדו ו/או ב"מצבו הפוליטי" או בכל גחמה אחרת של נבחר ציבור כזה או אחר. מה שמוביל אותי לאופן השני של הצנזורה העצמית - כשמתרגלים לדבר יותר מדי, קשה לפעמים להירתם לפעולה ממשית. אנחנו עוד לא שם, עוד ניתן לומר שאנחנו אפילו רחוקים. אך עם יד על הלב האם אנחנו יכולים להגיד לעצמנו שנהיה באמת מוכנים לצאת "מאזור הנוחות" של עצמנו ולפעול למען קבוצות המיעוט במידה ונדרש לכך? אחרי הכל, הנטייה של רובנו לומר לעצמנו, "לא נורא", הרי זה לא נוגע לנו אישית ובהיררכיה של הצרות יש לנו דאגות גדולות יותר להתמודד אתן (יוקר המחיה, מערכת הבריאות וכיו"ב). האופן השלישי של הצנזורה העצמית קשור בתודעת קבוצות המיעוט עצמן. שכן שלילת הזכויות מתחילה בטפטוף איטי ולא תמיד מורגש. חוק קטן פה, הגבלה מינורית , פרסום דעה של רב כזה או אחר וכל עוד כולנו נקבע בתודעה שזהו המצב הנתון קל לדמיין קבוצות מיעוט שחוששות להקים קול זעקה, כי הרי אף אחד לא רוצה להיות "הנודניק שצועק לחינם". זאת ועוד, ההתמודדות היא קשה, וגובה מחירים ועדיף אולי לעקוף אותה. אולי אנו תלויים בתקציבים ממשלתיים וציבוריים אז למה לעורר "שדים רדומים"? מבין כל הדגלים האדומים, השלישי מטריד במיוחד, שכן הוא נוגע בנו הנשים - קבוצה המונה מחצית ממספר התושבים במדינה; הדרת נשים ושלילת הזכויות שלהן במרחב הציבורי ופגיעה במאבק ארוך השנים של הנשים לשוויון, להכרה ולניראות. הדרת נשים במרחב הציבורי בטיעון ש"זאת בחירה שלהן" ואל לנו להתערב בבחירה האישית היא מטרידה ופוגעת בכלל ציבור הנשים ובמאבקן ארוך השנים לשוויון. בכל המקרים שמהווים הדרת נשים נמנעת מנשים, מכל המגזרים, הבחירה בין אפשרויות שונות. הן נאלצות להתאים את עצמן לתכתיבים שונים ביחס לנוכחותן במרחב הציבורי. על כן הדרת נשים משמעה פגיעה קשה באוטונומיה של נשים, והיא פוגעת בזכותן לשוויון מלא. יתרה מזאת, פרקטיקות של הדרת נשים פוגעות בזכותן של נשים לכבוד, שכן הן נוטות לדחוק את הנשים לאחור או הצידה ולהשתיק את קולן, ובכך לשדר מסר פוגעני שלפיו נשים נחותות מגברים. הממשלה החדשה מדירה בפועל נשים. נכון, איש מהם לא מצהיר על כך ואף שר לא אומר בפה גלוי שהוא מדיר נשים במרחב הציבורי או מפלה נשים. חלילה. חלקם, מדברים "בכבוד" ובהערכה על נשים (בתנאי שימצו את עצמן בתפקידן ה"טבעי" ו"החשוב" כרעיות ואימהות. (כאחראיות על הבית, על הבאת כמה שיותר ילדים לעולם, גידולם וחינוכם). בפועל כיום, מאד פשוט לא להדיר נשים בכנסת ישראל, שבה אין כמעט נשים מכהנות שאפשר להדירן. מיעוט הנשים בכנסת ובממשלה החדשה צריך להדאיג כל אחד ואחת מאתנו - שכן לנו הנשים אין ייצוג הולם. אני פחות דואגת "לנו", הנשים הבוגרות, החזקות שיודעות להילחם על זכויותיהן, ובמידת הצורך להשתלב איפה שנרצה. אנו יכולות להרשות לעצמנו לשלם את המחירים הכבדים הכרוכים במאבק. אני דואגת יותר לדור הצעיר. לילדות הקטנות של היום. מה עובר על ילדה צעירה שאולי בשנה הבאה תחשוב לרוץ ליו"ר מועצת התלמידים בבית הספר שלה, אבל אין לה מודל נשי מנהיגותי רלוונטי בכנסת ששבה האווירה הכללית והמודל השכיח הוא שגברים הם אלו ששולטים. מיעוט הנשים בכנסת ובממשלה החדשה צריך להדאיג כל אחד ואחת מאתנו

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה על רקע סדר היום הציבורי העכשווי העוסק בעיקר בענייני הרפורמה המשפטית- חוקתית וחילופי שרים, יש לשים לב לתופעות המהוות סכנה קיומית לשירות המדינה והנדחקות לשוליים. מדובר באמירות והצעות של פוליטיקאים, ובראשם שרים, להרחבה גורפת של היקף המינויים הפוליטיים ומשרות האמון במשרדי הממשלה. במציאות זו של חילופי שרים ומנכ"לים נדרשת הקפדה על מינויי הסגל הבכיר בכל משרד באמצעות מכרז על פי כללי "חוק המינויים", כדי להבטיח המשכיות מקצועית וניהולית ולמנוע פגיעה בעבודה הסדירה וזעזועים מיותרים. הגישה שלפיה לא ניתן למשול אם בשכבה העליונה של עובדי המדינה לא יעמדו אנשי אמון של המערכת הפוליטית אינה משקפת דאגה כנה לטיב השירות אלא רצון לספק ג'ובים למקורבים ולהבטיח שרידות פוליטית. בד בבד הולכת ומשתרשת יותר ויותר תופעה של העדר שקיפות במערכת הממשלתית המהווה פתח לשחיתות ולפגמים אתיים. מדאיגה מאוד העובדה המצערת שהתנהלות הפוליטיקאים ואנשי משרות האמון שלהם מחלחלת גם לשכבת המנהלים במשרדי הממשלה. כמעט לא שמנו לב באחרונה לסיום איוש ועדות הכנסת ומינוי יושבי ראש הוועדות, תהליך רווי מתח, ויכוחים, תחרויות, יריבויות וגילויי שנאה הדדיים, שבינו לבין מינהל תקין ושיקולים מקצועיים אין כל קשר. חיפשתי לשווא בין הוועדות של הכנסת ה-25 את ועדת השקיפות, היא "הוועדה ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור". שם יפה, קולע ומבטיח ניתן בזמנו לוועדה ואכן בישיבותיה נחשפו תופעות מדאיגות של פגיעה בזכות הציבור לדעת תוך התעלמות מחובת הנגשת מידע כאבן יסוד של הדמוקרטיה. קשה להבין מדוע הוחלט באפריל 2019 לבטל את הוועדה וחבל מאוד ואף תמוה שאף אחד מנבחרי הציבור בכנסת הנוכחית לא פועל לחידוש פעילות הוועדה, למרות שלהנגשת המידע לציבור יש בין השאר גם השלכות כלכליות הנוגעות לכיס של כולנו. בישיבות הוועדה שבהן השתתפתי בזמנו כנציג ציבור, עלו בין השאר מקרים של רכש ממשלתי בלתי חוקי ואי עמידה בנוהל פרסום התקשרויות בהיקף של מיליארדי שקלים. מאכזב ומדאיג מאוד היה להיווכח שמשרדי הממשלה ונבחרי הציבור עדיין לא הפנימו, כי כל שקל שייך לציבור וצריך להיות מדווח וכי העדר שקיפות משמעותו לא רק 10 על משרות אמון והעדר שקיפות מאת: יאיר בר-קול פגיעה בקופה הציבורית ובכל אזרח אלא גם פתח לשחיתות. הממשלה אמנם השכילה עוד בהחלטתה ממרץ 2011 להעלות על סדר היום הממשלתי את "יישום הוראות חוק חופש המידע" לשם "הגברת השקיפות בשירות הציבורי, אך לא פעלה לאכיפת הנושא. אם פיקוח הכנסת על הממשלה להבטחת השקיפות ימשיך להיות בלתי אפקטיבי, מן הראוי יהיה להקים בחקיקה מתאימה מטה-על בין-משרדי כלל-שירותי בעל סמכות סטטוטורית וכלים להטלת סנקציות, שיפעל בתאום עם מבקר המדינה וגורמי הביקורת הפנימית במשרדי הממשלה. הכוונה היא שגוף זה יבטיח את יישום הנגשת המידע הממשלתי ושקיפותו לציבור תוך שימת דגש על תחומי חברה ורווחה ועל פרסום התקשרויות בכל הקשור להתנהלות תקציבית. נחשפו תופעות מדאיגות של פגיעה בזכות הציבור לדעת תוך התעלמות מחובת הנגשת מידע כאבן יסוד של הדמוקרטיה הסכנה המאיימת על סדרי מינהל תקין, שמירה על טוהר המידות, העדר שקיפות ואי חשיפת סעיפי תקציב בזבזניים בגופי הממשל והשירות הציבורי נובעת בעיקר מצד הפוליטיקאים. על יחסם של המחוקקים עצמם לנושא תעיד העובדה הזכורה לי היטב, שבדרך כלל נכחו ברוב הישיבות רק שניים מבין עשרת חברי הוועדה וגם הם לדקות ספורות בלבד. מתברר כי הסכנה המאיימת על סדרי מינהל תקין, שמירה על טוהר המידות, העדר שקיפות ואי חשיפת סעיפי תקציב בזבזניים בגופי הממשל והשירות הציבורי נובעת בעיקר מצד הפוליטיקאים. מצער מאוד שבישיבות הוועדה נחשפו לא רק אי סדרים בדיווח על התקשרויות ורכישות, אלא נחשפה גם תופעה מהותית לא פחות והיא זלזול מדאיג מצד משרדים שכנראה בהשראת השרים ואנשי "משרות האמון" שלהם, לא הואילו לשלוח נציגים לדיון או שיגרו נציגים חסרי ידע וללא נתונים רלבנטיים שהשתתפותם בדיון היתה מביכה.

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 על רקע סדר היום הציבורי העכשווי העוסק בעיקר בענייני הרפורמה המשפטית- חוקתית וחילופי שרים, יש לשים לב לתופעות המהוות סכנה קיומית לשירות המדינה והנדחקות לשוליים. מדובר באמירות והצעות של פוליטיקאים, ובראשם שרים, להרחבה גורפת של היקף המינויים הפוליטיים ומשרות האמון במשרדי הממשלה. במציאות זו של חילופי שרים ומנכ"לים נדרשת הקפדה על מינויי הסגל הבכיר בכל משרד באמצעות מכרז על פי כללי "חוק המינויים", כדי להבטיח המשכיות מקצועית וניהולית ולמנוע פגיעה בעבודה הסדירה וזעזועים מיותרים. הגישה שלפיה לא ניתן למשול אם בשכבה העליונה של עובדי המדינה לא יעמדו אנשי אמון של המערכת הפוליטית אינה משקפת דאגה כנה לטיב השירות אלא רצון לספק ג'ובים למקורבים ולהבטיח שרידות פוליטית. בד בבד הולכת ומשתרשת יותר ויותר תופעה של העדר שקיפות במערכת הממשלתית המהווה פתח לשחיתות ולפגמים אתיים. מדאיגה מאוד העובדה המצערת שהתנהלות הפוליטיקאים ואנשי משרות האמון שלהם מחלחלת גם לשכבת המנהלים במשרדי הממשלה. כמעט לא שמנו לב באחרונה לסיום איוש ועדות הכנסת ומינוי יושבי ראש הוועדות, תהליך רווי מתח, ויכוחים, תחרויות, יריבויות וגילויי שנאה הדדיים, שבינו לבין מינהל תקין ושיקולים מקצועיים אין כל קשר. חיפשתי לשווא בין הוועדות של הכנסת ה-25 את ועדת השקיפות, היא "הוועדה ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור". שם יפה, קולע ומבטיח ניתן בזמנו לוועדה ואכן בישיבותיה נחשפו תופעות מדאיגות של פגיעה בזכות הציבור לדעת תוך התעלמות מחובת הנגשת מידע כאבן יסוד של הדמוקרטיה. קשה להבין מדוע הוחלט באפריל 2019 לבטל את הוועדה וחבל מאוד ואף תמוה שאף אחד מנבחרי הציבור בכנסת הנוכחית לא פועל לחידוש פעילות הוועדה, למרות שלהנגשת המידע לציבור יש בין השאר גם השלכות כלכליות הנוגעות לכיס של כולנו. בישיבות הוועדה שבהן השתתפתי בזמנו כנציג ציבור, עלו בין השאר מקרים של רכש ממשלתי בלתי חוקי ואי עמידה בנוהל פרסום התקשרויות בהיקף של מיליארדי שקלים. מאכזב ומדאיג מאוד היה להיווכח שמשרדי הממשלה ונבחרי הציבור עדיין לא הפנימו, כי כל שקל שייך לציבור וצריך להיות מדווח וכי העדר שקיפות משמעותו לא רק 11 מאמר דעה פגיעה בקופה הציבורית ובכל אזרח אלא גם פתח לשחיתות. הממשלה אמנם השכילה עוד בהחלטתה ממרץ 2011 להעלות על סדר היום הממשלתי את "יישום הוראות חוק חופש המידע" לשם "הגברת השקיפות בשירות הציבורי, אך לא פעלה לאכיפת הנושא. אם פיקוח הכנסת על הממשלה להבטחת השקיפות ימשיך להיות בלתי אפקטיבי, מן הראוי יהיה להקים בחקיקה מתאימה מטה-על בין-משרדי כלל-שירותי בעל סמכות סטטוטורית וכלים להטלת סנקציות, שיפעל בתאום עם מבקר המדינה וגורמי הביקורת הפנימית במשרדי הממשלה. הכוונה היא שגוף זה יבטיח את יישום הנגשת המידע הממשלתי ושקיפותו לציבור תוך שימת דגש על תחומי חברה ורווחה ועל פרסום התקשרויות בכל הקשור להתנהלות תקציבית. על יחסם של המחוקקים עצמם לנושא תעיד העובדה הזכורה לי היטב, שבדרך כלל נכחו ברוב הישיבות רק שניים מבין עשרת חברי הוועדה וגם הם לדקות ספורות בלבד. מתברר כי הסכנה המאיימת על סדרי מינהל תקין, שמירה על טוהר המידות, העדר שקיפות ואי חשיפת סעיפי תקציב בזבזניים בגופי הממשל והשירות הציבורי נובעת בעיקר מצד הפוליטיקאים. מצער מאוד שבישיבות הוועדה נחשפו לא רק אי סדרים בדיווח על התקשרויות ורכישות, אלא נחשפה גם תופעה מהותית לא פחות והיא זלזול מדאיג מצד משרדים שכנראה בהשראת השרים ואנשי "משרות האמון" שלהם, לא הואילו לשלוח נציגים לדיון או שיגרו נציגים חסרי ידע וללא נתונים רלבנטיים שהשתתפותם בדיון היתה מביכה.

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה יקינתון: את באה לנהל את ארגון יוצאי מרכז אירופה בתקופה לא קלה: מגפת קורונה כמעט מאחורינו, חילופי דורות בקהילת וותיקי הארגון, שינויים פוליטיים במדינה, ארגוניים בארגון... מה את רואה בתוך כל ה'רעש' הזה? נתחיל מההתחלה. את דרכי בארגון, התחלתי בסוף נובמבר שנת 2021 בעיצומו של גל האומיקרון, כך שתנאי הפתיחה לא היו אופטימליים. בנוסף לכך, הארגון עבר באותם ימים מהפכה ניהולית, טל המנכ"לית סיימה את תפקידה, קרן מנהלת המשרד עזבה, דביר מנהל החשבונות גם הוא סיים את תפקידו ואני הגעתי במקומה של אריאלה מנהלת השיווק והמדיה. לא היתה עו"ס במשרדים ואלה רק השינויים בסניף תל אביב. לאור כל מה שציינתי כאן הייתה תחושה לא קלה של חוסר-וודאות. כבר מהיום הראשון שבו נכנסתי לתפקיד מנהלת השיווק והמדיה, היה ברור לי שיש כאן משימה לא פשוטה. הדבר הראשון עליו שמתי דגש, היה לשמור על רצף של עבודה ולהמשיך ליצור יוזמות חדשות עבור חברי הארגון. המטרה המרכזית היתה להראות לקהילה ש'עסקים כרגיל'. חשוב לציין שזו היתה עבודת צוות לצד העובדים המסורים הפועלים בארגון כבר שנים רבות. עם כניסתי לתפקיד המנכ"לית, הצבתי יעדים ומטרות למען הארגון. התחלנו עם גיוס צוות מנצח המצטרף לצוות המוביל וממשיכים עם יצירת המשכיות לארגון, עם פורום צאצאי הייקים עם "קבוצת המלגאים לדורותיהם" וזאת עם שילוב העשייה סביב שנת בחירות בארגון. אני משתדלת להתייחס לכל הרעש מסביב, 'כרעש רקע' ולהתמקד במשימות החשובות העומדות בפני הארגון. יקינתון: מה המסר שאת מבקשת להטמיע בתרבות הארגונית שלנו? הארגון חגג בשנה האחרונה 90 שנות פעילות. בעקבות הקורונה, העולם כולו עבר שינוי גדול ודורש התאמות של כולנו. הדרך להמשיך ולשמר את המורשת הייקית היא רק באמצעות חשיבה מחוץ לקופסא. המסר שחשוב לי להעביר הוא שהערכים עליהם מבוסס הארגון יישמרו אבל על מנת להטמיע אותם לדורות הבאים עלינו לחשוב גם אחרת. ליזום, לנסות ובעיקר להיות יצירתיים. יקינתון: האם התפקידים של הארגון בחיי החברים אמורים להשתנות? בוודאי! במסגרת המהפכה שאנחנו עושים, אנחנו שואפים שהחברים הוותיקים יחברו לארגון את ילדיהם ונכדיהם. במקביל, האירועים שלנו מקבלים צבע קצת אחר ואופי שיתאים גם לחברים הצעירים יותר. בין האירועים שמתוכננים בקרוב, ניתן יהיה לחגוג ב-21 במרץ את "נשף פורים" הגדול, הנשף צפוי להיות אירוע גדול ומושקע לגיוס משאבים למפעל לעזרה הדדית על מנת לאפשר לנו לתת וליצור ולעשות עוד ועוד. בתוכנית הנשף תתקיים גם מכירה פומבית יוצאת דופן, שעל מנת לארגן אותה, אנחנו מגייסים בימים אלו פריטים נדירים וחשובים. בנוסף, במהלך השנה יתקיימו מפגשים לאלו שקיבלו מלגה לאורך השנים ובהמשך יתקיים כנס שיהווה פסגה לצורך יצירת קשרים או "מינגלינג" אם תרצו, לאותם 12 המנכ"לית החדשה של הארגון, ליאורה שוהם-פיטרס שיחה עם

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 13 מלגאים. במקביל, אותו פורום צאצאי הייקים שצפוי להתקיים במאי, אמור לחבר את אותם ילדים/נכדים שיהוו את אותו דור ההמשך. כל המפגשים המיוחדים האלה יתרחשו במקביל לאירועי שנת הבחירות בארגון, בהם בחירות בסניפים וועידה שנתית בוחרת בתחילת יולי. יקינתון: דרכי התקשרות חדשה עם החברים והחברות מתעדכנות... אפילו במובן הטכני...איך הארגון נערך לכך? ראשית האתר של הארגון עבר מהפך מדהים. האתר זמין נגיש וחברותי למשתמש. ניתן למצוא את כל המידע באופן מהיר, בדגש על חווית גולש חיובית ונעימה. אנו מפיקים ניוזלטר פעמיים בשבוע, בימי שני עדכונים שחשוב לדעת, וביום רביעי תוכנית תרבות עם חלוקה לסניפים (ירושלים-תל אביב והמרכז). ישנה קבוצת הפייסבוק הפעילה שלנו - 'הופה הופה רייטר' עם כמעט 000,11 חברים וכמובן את דף הארגון הרשמי בפייסבוק המעדכן את הנעשה וצפוי לקרות. בהמשך אנו מתכוונים לפתוח קבוצת וואטצאפ לחברים שיקבלו עדכונים על אירועים מפגשים טיולים הרצאות. מה שעוד כדאי לדעת, בקרוב ייפתח חשבון טיק-טוק (TIKTOK (עם הומור ייקי משובח (כן, יש דבר כזה!). יש למה לצפות. יקינתון: זה עתה צוינו 90 שנה להקמת התאגדות עולי גרמניה שהפך לארגון יוצאי מרכז אירופה....מה את מאחלת לארגון לקראת שנת המאה להיווסדו ב-2033? לחגיגות המאה וגם קודם, אני מאחלת שנשכיל לזכור את המורשת של העולים ולשמר אותה דרך המוזיאון החדש ודרך אירועים מותאמים. שנזכור את הדור ההוא שבחר דרך 'עזרה הדדית' לעזור לכל אחד שזקוק לכך. שנדע איך להתחבר לדורות הבאים ולחבר אותם בעזרת הרגש, הלב לאותם הדורות הקודמים. לסיום, אני מזמינה אתכם חברים יקרים לעקוב מקרוב אחר פעילות הארגון, יש עוד הרבה הפתעות שמחות בדרך. יקינתון: תודה ובהצלחה. לכולנו.

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה פתח-דבר גרמניה היא נושא טעון, בודאי בישראל. עיסוקם המקצועי של שני מחבריו של הספר דלהלן מרוכז בנושא זה, בהיסטוריה של גרמניה, ובדיון בן זמננו על היסטוריה זו. הספר שלפניכם הוא פרי דיאלוג שקיימנו בינינו במשך כשלושת רבעי שנה, מאפריל 2021 עד ינואר 2022 .מדובר בהתכתבות מתמשכת באמצעות דוא"ל שהתנהלה בקצב משתנה, שהוכתב מצד אחד על ידי אילוצי פעילותינו וחובותינו האחרים ומצד אחר על ידי הרצון הדוחק לברר לעצמנו את מה שהספר הזה מבקש לברר. ומה שהספר מבקש לברר יכול להיחשב למעין סיכום (או שמא סיכום -ביניים?) של מה שהרבנו לעסוק בו במשך כיובל שנים כאנשי אקדמיה וכאינטלקטואלים ציבוריים: ההיסטוריה רבת הפנים של גרמניה, היסטוריית הציונות, יחסי הגומלין שבין שתי ההיסטוריות על נגזרותיהן: שואת יהודי אירופה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, האנטישמיות וניצולה לצרכים פוליטיים, התרבות הפוליטית הישראלית-ציונית ומקורותיה (הגרמניים) במאה ה-19 ועוד כהנה וכהנה סוגיות ונושאים שעלו כתוצאה מדינמיקת הדיאלוג בינינו. מעט לאחר שנמסר כתב היד לפרסום נפתחה פרשה רלבנטית חדשה - מלחמה באירופה - ומצאנו לנכון להתייחס גם אליה כדי להשלים את הדיאלוג. ההיגיון שבסיכום בצורת דיאלוג טמון בכך שאנו קרובים בהשקפותינו ההיסטוריות והפוליטיות, אך לא קרובים עד כדי כך שההבדלים והגוונים בעמדותינו, כמו גם השוני בקורות חיינו, יימנעו שיחה ערה, לא חד-גונית מדי, אך גם לא פולמוסית -לשם-הפולמוס. הקורא יחווה כאן בנסיון כן לרדת לעומקם של דברים על בסיס משותף, לבירור ניואנסים בתחומים שהדיון הציבורי נוטה לרוב להתייחס אליהם בחד-ממדיות גסה ולעתים גם בעיוורון-מרצון. סביר להניח שתוצאות הדיאלוג שקיימנו אינן משתלבות בקונסנזוס הישראלי, ויהיה מי שיבקש לראות בהן סוג של כפירה חילונית בעיקרי האידיאולוגיה הממלכתית ובהגמוניה של מנגנוניה. 14 חושבים גרמניה שיחות על גרמניה ועלינו בספר החדש מאת פרופסור משה צימרמן ופרופסור משה צוקרמן. 'דיאלוג ישראלי' מבהירה כותרת המשנה של הספר ולא בכדי. התכתבות בין הפרופסורים צוקרמן וצימרמן, שניהם ישראלים, שניהם עוסקים בגרמניה, וישראל. אני מציע להתייחס לדברים הבאים כהוצאת הספר ממדף הספרים בחנות ועלעול בעמודים הראשונים. אני מקווה שאיזכור תוכן העניינים בלוויית ההקדמה הדיאלוגית, לאו דווקא פולמוסנית (בין השותפים להתכתבות) יעורר בקוראים די עניין כדי להחליט אם להמשיך ולהתעניין בספר שיצא, כאמור, בהוצאת רסלינג. מד

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 15 תגובה אופיינית ברוח "אי אפשר להשוות" צפויה גם היא. התקבלות כזאת של דברינו לא תהיה חדשה לנו, אנו מורגלים בה, לא רק כאן בארץ אלא גם בגרמניה. ברם, מותר לצפות, ששנויים במחלוקת ככל שיהיו הדברים, הדיון שיתעורר יהיה ענייני ככל הניתן. זה עתה יצא בגרמניה תחת הכותרת "היסטוריונים ציבוריים" (Historians Public (קובץ מאמרים על אנשים ועניינים שהיו בלב דיון ציבורי היסטורי. דיון מסוג זה הוא תופעה שכיחה בגרמניה. דפי הפליטון בעיתונות המכבדת את עצמה מעידים על כך. הדיאלוג שאנו מספקים משלים את הדיון, המאופיין במה שקרוי בלשונם "עיון מרוכז בטבור עצמם" (Nabelschau - ,(במבט מן החוץ ובפניה גם לציבור שאינו גרמני. נשאלת השאלה, האם זה הפורמט הראוי לקיים דיון בנושאים כבדי-משקל כאלה הכלולים בספר זה. מצד אחד, ברור שכתיבה מחקרית סדורה היורדת לפרטי-פרטים עשויה להניב תוצאה שיטתית יותר ואולי אף "אחראית" יותר מבחינת ממדי-העומק של העיון. ככלות הכול הגבלנו את עצמנו לשניים-שלושה עמודים לכל היותר לכל אחד מהפרקים-מכתבים שהפקנו במהלך הדיאלוג. מצד אחר, אין ספק שדווקא דינמיקת ה"פינג-פונג" הדיאלוגי שהתחייבנו לו מראש הניבה היבטים וממדי-דיון שכל אחד מאיתנו לחוד לא היה מסוגל להפיקם, לפחות לא במלוא ההיקף והגיוון שהתקבלו בסופו של דבר. מי שיחוש בצורך לבחון מעבר לכך את הפירות המקובלים של מחקרינו, דהיינו הספרים והמאמרים שכתבנו, מוזמן לקרוא בהם (ואף נצרף בסוף הספר רשימה של חיבורים שפרסמנו בשפה העברית). אולי יסייע הדבר גם סוף סוף להתגבר על כך, שאנשים מבלבלים בין שני ה-משה העוסקים בגרמניה. בין כך ובין כ ך - מ ל א כ ת הדיאלוג הושלמה וישפוט הקורא . משה צוקרמן ומשה צימרמן ינואר 2022 אנו קרובים בהשקפותינו ההיסטוריות והפוליטיות, אך לא קרובים עד כדי כך שההבדלים והגוונים בעמדותינו, כמו גם השוני בקורות חיינו, יימנעו שיחה ערה סביר להניח שתוצאות הדיאלוג שקיימנו אינן משתלבות בקונסנזוס הישראלי, ויהיה מי שיבקש לראות בהן סוג של כפירה חילונית פרופ' משה צוקרמן פרופ' משה צימרמן תוכן עניינים: * פתח דבר * השילוש: גרמניה-ישראל-פלסטין * אנטישמיות גרמנית * לאומיות יהודית ולאומיות גרמנית * הייתה סימביוזה יהודית-גרמנית? * 'חיים יהודיים' בגרמניה לאחר השואה * מדוע תומך הימין הפופוליסטי בישראל? * עדיין כאן: המופתי והיטלר * השואה כ"נכס" * למה מצפה ישראל מיהדות גרמניה? * יקים ואוסט-יודן * שם וכאן - איך לזכור? * הקורבן והמתקרבן * מותר להשוות? * ציוני ולא ציוני * מה הלאה? * מורשת המיליטריזם * יהדות השרירים - הספורטאי והחייל * המשחק עם הפחד * אמונה ותודעה כוזבת * דעת הקהל: ואגנר בישראל? * אנחנו וה"גילדה": בתוככי ההיסטוריוגרפיה הגרמנית * שיעור היסטוריה מבוזבז

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה הסרט "המלאך הכחול" היה, כמעט מרגע צאתו לבתי הקולנוע החדשים, בגרמניה ובארה"ב, סנסציה ומיתולוגיה בעת ובעונה אחת. יחד עם המדיום החדש - הכולל בתוכו פס קול, נחשף בפני הצופים עולמם הפנימי והמורכב של שחקני הקולנוע, שהסתתרו עד אז תחת מחסה הראינוע האילם. היה זה רגע אכזרי לחלקם - ולאחרים - תקווה חדשה. ראשוני הוליווד היו ערים למשמעות ההיסטורית/תרבותית של החידוש וראייה ניתן למצוא במשפט הראשון של הסרט העלילתי המלא הראשון "זמר הג'ז". Wait a minute, wait a minute, you עוד רגע, רגע! "ain't heard nothin' yet לא שמעתם כלום". מה שנכון. אחד מאלה שהבינו טוב מכולם את גודל השעה היה הבמאי היהודי-אוסטרי-אמריקני יוזף פון שטרנברג (שנולד כיונאס שטרן, שמקור משפחתו בגליציה), שפילס את דרכו לכסא הבמאי ממש מלמטה, כשהחל כנער לעבוד כשוליה בסרטי עלילה בניו יורק. שטרנברג ידע היטב לאן פניו: הוא ביקש לעצב את המתרחש על המסך לכל פרטי הפרטים, מהליהוק והשליטה המוחלטת בשחקנים ובמשחק, קצב העלילה, התלבושות, התאורה והתפאורה. לדידו, תוספת הסאונד לסרטים הייתה פרט נוסף, משלים, ל"יצירת האומנות הכוללת" שתכנן לפרטיה בביתו ובאולפן ההסרטה - עוד לפני שמלאכת הצילום יצאה לדרך. וכך, הפכה לסרט הנובלה הכמעט סאטירית של היינריך מאן, שנכתבה בשנת 1905 ותת הכותרת שלה היא "נפילתו של רודן בעיירה קטנה". הייתה זו מעין ביקורת תקופתית משמאל על החברה הפרוסית בתקופת ה"רייך השני", לצד ספרו הידוע "הנתין". בסרט הופכת העלילה לדראמה קיצונית, צינית, נוקבת ואף אכזרית, המתרחשת בתקופת הרפובליקה של וימאר. סופו של המורה הקפדן פרופסור עמנואל ראט, המכונה "אונראט" - היינו, "זבל", איננו התפרצות זעם המובילה לגניבה ובעקבותיה מאסר מגוחך יחד עם רעייתו המופקרת, אלא השפלה, הדרדרות, אלימות ומוות. והדרמה המחרידה הזאת התרחשה גם במידת מה מאחורי הקלעים, כאשר אמיל ינינגס, כוכב התיאטרון והראינוע הגרמני, זוכה האוסקר שאיבד את עולמו בהוליווד כאשר לא הצליח להיפטר ממבטאו הגרמני הכבד, משמש שק חבטות לבמאי הרודן שטרנברג. זה נהנה להתעלל בו – ממש כשם שינינגס אהב, כנראה, לספוג את ההשפלות - ובסרט עצמו נראות התמונות הללו בבירור בסצנה מחרידה לקראת הסיום. ועם זאת, כוכבת הסרט - שלא קיבלה קרדיט ככזאת בסרט עצמו ובכרזות שהופצו לקראת הבכורה - הייתה כמובן מרלנה דיטריך. היא התגלתה במפתיע, ממש כמטאור, במבחן המסך שעשתה - ושנשמר 16 המלאך הכחול מאת: דוד ויצטום, ירושלים צילום: מתוך ‘ויקי-קומונס’: 1 .מרלנה באה 2 .מרלנה בבן שמן 3 .המודעה להופעות בישראל 4 .מרלנה בירושלים

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 17 באורח פלא במחסן סרטים בווינה, וצץ בשנים האחרונות שוב. הילדה הפרוסית מברלין, ביתו של קצין צבא, שהחלה את דרכה בהופעות במה ובתפקידים קטנים בכמה סרטים אילמים, צדה את עינו של שטרנברג, ומול התנגדות של כל אנשי אולפני UFA ,כמו גם של ינינגס, הוא העניק לה את התפקיד הנשי הראשי, והפך אותה בבת אחת לכוכבת בינלאומית מבוקשת. הדמות שמגלמת דיטריך, לולה לולה, היא של אשה המבקשת את כל העולמות, או שמא מבקשת להחריבם. "אני מכורה לאהבה, מראש ועד כף רגל", היא שרה, כשהיא מניפה את רגליה החטובות על הבמה ומישירה מבט חצוף אל עמיתיה ואל הצופים, והאהבה לדידה, היא רגש שכל כולו חתרני מול כל מוסכמה, כל ערך אחר, כל נוהל ונוהג, כל אדם. היא מבהירה, בשפת השירה והגוף, מלכתחילה, שמדובר בהרס. וזה אכן מתרחש, הלכה למעשה. ינינגס רחש לה איבה כה חזקה, עד שבסצנה בסרט שבה הוא מתנפל עליה ומנסה לחנוק אותה, השאיר על צווארה סימנים כחולים שנותרו שם למשך שבועות. ואכן, בצפייה בסרט, כמעט אין לנו ספק שקשה לתאר שמדובר במשחק גרידא, אלא, מדובר בחיים עצמם. מעבר לסיפור העלילה ולקורות ההפקה וההסרטה, מדובר בפגישה היסטורית בין כמה אומנים ויוצרים בצומת דרכים יוצא דופן: השנה היא 1929 ,לקראת סופה של הרפובליקה של ויימאר, אך עדיין בעידן שנראה כמבטיח עתיד מזהיר לתרבות הגרמנית ולמדיום החדש, הקולנוע הגרמני. לצד היינריך מאן הסופר, המחזאי קרל צוקמאייר שעיבד את היצירה לקולנוע, ושטרנברג, שהספיק כבר לבנות קריירה מבטיחה בהוליווד, הרי גם ינינגס, שחזר למולדת, הפך לכוכב גרמני - ואחר כך לאחד מבכירי משתפי הפעולה עם יוזף גבלס והמשטר הנאצי. מרלן דיטריך הפליגה כבר בערב הבכורה לארה"ב - כשבאמתחתה חוזה לסרט אחד עם חברת "פאראמונט", ושבה לגרמניה - למשחק בסרט מדהים תחת שרביטו של בילי ווילדר - שבו היא משחקת תפקיד של נאצית ממשפחת אצולה – אחרי המלחמה, בין החורבות, אחרי שנים של מאבק במשטר הנאצי לצד חיילי בעלות הברית. אך היו בסרט גם גורלות אחרים: ראשית, המפיק - אריך פומר, שגם הוא הספיק לעשות לו שם בהוליווד, והיה באותם ימים אחד הבכירים והמשפיעים בתעשיית הסרטים באירופה. דמות טראגית יותר היא זו של קורט גרון, רופא שהפך לשחקן מצליח בתקופת וימאר, אדם כבד גוף וזעוף פנים, 2 1

18 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה שהיה גם קומיקאי נפלא וחביב הקהל בגרמניה. הוא ממלא את תפקיד מנהל מועדון הלילה המפוקפק, שהוא גם קוסם במקצועו, רשע מרושע המתעלל בפרופסור "אונראט" המושפל עד עפר. גרון נמלט מגרמניה עם תחילת המשטר הנאצי, אך נתפס כשהחלה המלחמה, הובא לגרמניה ומשם לצ'כיה, שם הכריחו אותו השלטונות לביים את סרט התעמולה השקרי בטרזיינשטט, שנקרא באורח אירוני "הפיהרר נותן ליהודים עיר במתנה", ונועד לשכנע את העולם שטרזיינשטט איננה אלא מרכז תרבות של יהודים מאושרים. כשסיים לביים את הסרט, נשלח גרון לאושוויץ ונרצח שם. דמות נוספת היא מלחין המוסיקה הנפלאה בסרט - והשירים האלמותיים שנותרו אחריו - פרידריך הולנדר, שגם הוא הצליח למזלו להגיע לארה"ב, ונראה גם הוא לצד מרלנה דיטריך בסרטו של בילי ווילדר משנת 1948 - "עניין חוץ", כשהוא מלווה אותה ליד הפסנתר. לא רבים שמו לב, שבמבחן הבד הגורלי של מרלנה שאחריו נבחרה למלא את התפקיד ב"מלאך הכחול", מנגן פסנתרן היושב בגבו למצלמה, החוזר וטועה לכאורה. מרלנה מרימה עליו את קולה, שוב ושוב, מגדפת אותו ואף מאיימת לבעוט בו. לאמיתו של דבר מדובר בהצגה: הפסנתרן הוא לא אחר מאשר הולנדר, ורק אוזן מוסיקאלית מבינה ש"זיופים" מעין אלה הם אילתורים מכוונים, שפסנתרן חובבן איננו יכול לבצעם.... שחקן נוסף - לצדה של מרלנה דיטריך, הוא הנס אלברס, המאהב הצעיר הגורם לפרופסור המושפל להתקפת הזעם הנוראה שלו כאשר הוא רואה את רעייתו חבוקה בזרועות מאהבה החדש ויפה התואר. אלברס הפך לכוכב העליון של סרטי הרייך השלישי, כולל הסרט הצבעוני האפי "הברון מינכהאוזן" שאת תסריטו כתב (תחת שם בדוי) אריך קסטנר, ואף המשיך את הקריירה הארוכה שלו בגרמניה שאחרי המלחמה. ומרלנה? - היא ללא ספק האשה הגרמניה המרשימה ביותר בתקופתה. גם שנים רבות לאחר מותה הטראגי למדי, אחרי שנים של התבודדות מרצון במעונה בפריז, הרי דמותה, קולה, סיפוריה וכמובן עמידתה האמיצה נגד משטר הרשע בארצה ולצד הפליטים שנאלצו לברוח, כולם חיים וקיימים עד היום. היא אף זכתה במדליות על עמידתה המוסרית ואומץ רוחה - לא רק בארה"ב, אלא גם בישראל: היא הגיעה לכאן פעמיים, בשנות הששים, להופעות שהיו לאגדתיות: בניגוד לאיסור על שירה בגרמנית, דרש ממנה הקהל באולם "תל אביב" לשיר את "לילי מרלן" המפורסם בשפת המקור. לאיזון, שרה מרלנה את "שיר התן" אותו לימדה אותה ריקה זראי - בשפה העברית... 4 3

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 19

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה ד"ר אהרון ברט, שתרם תרומה חשובה לבניין כלכלת ישראל בשנותיה הראשונות, מסמל באישיותו את דרכה של תנועת "המזרחי" בגרמניה, בשנים שקדמו לעליית צורר היהודים לשלטון. אהרן ברט - אחד מבוני כלכלת ישראל בראשית צעדיה של המדינה, ששלב בחייו עיסוק אקטיבי כנשיא הבנק הלאומי, בבניינה של כלכלת ישראל, ובה בעת התמודד עם שאלות הנצח בספרו הפילוסופי "דורנו מול שאלות הנצח". בשעות הבוקר - מנהיג כלכלי ובשעות הערב - הוגה דעות ומחנך, ד"ר ברט הלך בדרכי אביו זקנו (אבי אמו) רבי עזריאל הילדסהיימר שדרש מתלמידיו כי מלבד לימודי קודש ישתלם כל אחד באחד מענפי המדע הכלליים וסיסמתו הייתה: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך." קסם אישיותו, שלמות אישית, יחד עם עמידה בשיאים של חיי המעשה, בחינת "נאה מקיים ולא רק נאה דורש". תכונות אלה הפכו את איש הכלכלה החריף למחנך גדול. משנת תר"פ (1920 (היה אחד מראשי המזרחי בגרמניה וחבר בהנהלת הקרן היסוד. בן 31 נבחר לעורך דין של הקונגרס הציוני ובמשך 17 שנה גיבש את שיטת המשפט, הלכה למעשה, במוסדות הציוניים. בשנת תש"ו נבחר לאב בית דין של הקונגרס וכיהן בתפקיד זה עד לפטירתו. בעת מלחמת העולם השניה- נקרא לעמוד בראש "מגבית ההתגייסות וההצלה". בתפקיד זה יצר, תוך זמן קצר , את הכלים להטלת מיסים לאומיים מרצון, יסוד למערכת המיסים הממלכתית בקום המדינה. כך פעל למימון הגיוס למלחמה בצורר היהודים ולהגנת היישוב. ושמש כנשיא המגבית לאחר ההודעה על השמדת יהודי אירופה ועל ההתגייסות להצלתה. כלכלנים, בני דורו , תיארו אותו בפעילות זאת כ"כלכלן הלאומי". כזכור, עבר ממשרד עורך דין פרטי בחיפה לעבודה מעשית בשטח הכלכלה והפיננסים. עם כישרונותיו הגדולים ואישיותו הדגולה, יכול היה להצליח בכל מפעל כספי או מסחרי אחר, אילו הצטרף אליו. אולם הוא בקש לייחד את עשייתו הכלכלית במוסד ציוני - לאומי, אשר ייעודו לסייע לפיתוח המשק למען היישוב ולמען האומה. בכך מצא ד"ר ברט שדה פעולה בו הביא לידי ביטוי את גישתו היהודית ואת כישרונותיו הרחבים. בתחומים אלה פעל יחד עם יו"ר מועצת המנהלים מר הופיין, והצליח ללמוד ולתרום את חלקו שהלך וגדל בנשיאת העול לפתרון הבעיות שצמחו לקראת צמיחת המדינה. בזמן קצר נקלט בענף הבנקאות, אדם שלא גדל במקצוע, ונכנס למקצוע החדש בגיל 47. לקראת קום המדינה בשנת 1947 ,פעל כאמור, ביחד עם מר הופיין, בתכנון הסידורים להנהגת המטבע הישראלי, ובהכנות לקראת הקמת בנק ישראל. דמותו כמחנך בדרך כלל מצטיירים בעינינו אנשי הכספים, כאנשים הטרודים ביום, יום ובוודאי בחיי כלכלה של מדינה שבדרך ובחיתוליה של 20 אהרון ברט, גם קמח וגם תורה מאת: אברהם הופמן, ירושלים

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 21 המדינה לאחר הקמתה. אך ד"ר ברט ראה עצמו כמחנך ובקש לקיים את הצו של "ללמוד וללמד" כפשוטם. מכאן הליכתו אל הנוער, להרצות ולשוחח עם דרדקים של בתי הספר בתל אביב, עם חניכי "בני עקיבא" בסמינריונים, ובפני בוגרים במשקי הקיבוץ הדתי. את השבתות הקדיש לבני משפחתו וחבריהם בלימוד ובפיתוח מחשבה יהודית. סיכומי שיחות אלו פורסמו בספריו: 'מצוות למה נתנו?' ו'דורנו מול שאלות הנצח'. עד כמה שאף לשמור על גבולות בין עולם המעשה לעולם המחשבה התורנית, כאשר נמנע ביודעין מללמוד דיני ממונות בשבת, מחשש שבעיות הכלכלה והבנק יצופו בשעת הלימוד והשבת ניתנה לשבות רוחנית מעבודתו. הסיפור הבא שספר בנו יהודה ברט, מתאר את ייחודו כמחנך, שדורנו זקוק לו. "בימי מגורנו בחיפה קרה פעם שבני הנוער העובד נתכנסו למסיבה, ולריקודים בליל תשעה באב, שהוא אחד מאבלי ציון הגדולים, בחורשה תחת חלון ביתם. והייתה חשובה לד"ר ברט כצריבת ברזל מלובן בבשר החי ונפשו הייתה אבלה משל אותו יום חרב המקדש. אמר האב לבן, בא נרד לשוחח עם הילדים. הם ירדו וד"ר ברט פנה לילדים ואמר להם שהוא מבקש לשוחח עמהם. נתיישבו הילדים והוא דיבר עמם על עם ואדם ועל הקשר שבין בני הלאום ועל ערכי העם. שיחה קצרה בגן העיר שבחיפה והילדים כולם נשאו רגליהם ונפרדו בדומיה לביתם." סיפור קצר זה מראה את המיוחד באישיותו. ביום בנקאי שראשי המדינה שוחרים לפתחו ובערב אדם המוכן לדבר עם חבורת ילדים, מתוך שוויון אנושי וגדלות רוחנית. פעילות ציבורית ד"ר אהרן ברט היה משיירי כנסת גדולי המזרחי בגרמניהספג לתוכו את המסורת הנאה של בית יהודי מיוצאי גרמניה, ספוג תורה, חכמה ויראת שמים. הוא היה איש החזון והמעש. מחזון רוחו של אהבת הבריות, אהבת התורה ואהבת ארץ ישראל כל מה שקיבל על עצמו ביצע על הצד היותר טוב ומתוך רגש אחריות. ברט נולד בברלין בכ"ו בניסן תרנ"ו לאביו הפרופ' יעקב ברט מגדולי המזרחנים בדורו: פרופ' באוניברסיטת ברלין ומרצה לתנ"ך לשפות שמיות בבית המדרש לרבנים בברלין, מיסודו של ר' עזריאל הילדסהיימר, סבו של אהרון ברט. בשנת תרצ"ג (1933 (עלה ארצה והתיישב בחיפה ופעל כעו"ד פרטי. בשנת 1935 נתמנה כחבר במנהלת בנק אנגלו-פלשתינה (בנק לאומי) ומשנת 1937 כיהן כחבר בהנהלת הבנק ובחברות המסועפות ממנו. זכור לרבים כחותם על שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל. לקראת הקמת המדינה היה אחראי לכינון המטבע הישראלי ובמידה רבה לכינון המדיניות הפיננסית של המדינה.

22 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה בהתיישבות הדתית של הפועל המזרחי ראה אחד הגילויים הנעלים מבחינה רוחנית וחינך את בניו ל"תורה ועבודה". דאגתו העיקרית הייתה ליסוד החינוך הממלכתי דתי. ובהקמתו ראה אחד מההישגים הגדולים של התנועה הדתית לאומית. סיפר השר משה שפירא: "בעת המשא ומתן על הרכבת הממשלה החדשה, כשעניין החינוך הדתי עמד לבירור ביננו - לבין ראש הממשלה המיועד, מר דוד בן גוריון, כשלא יכולנו למצוא את ההבנה המספקת לתביעתנו הצודקת ביחס לחנוך התיכון הדתי. אז עלה הד"ר ברט לירושלים, למרות המאמץ הגדול מצדו בא למשרד ראש הממשלה וביקש את בן גוריון לצאת אליו לכמה רגעים. אמר ד"ר ברט לבן גוריון: אני מפציר בך שתסכים לתביעתנו המוצדקת בעניין החינוך בתיכון הדתי כי "זוהי שאלת חיים ליהדות הדתית" כהוכחה לדבריו סיפר ד"ר ברט, כי בחיפה לא היה קיים מוסד לחינוך תיכון דתי והיא נאלץ לוותר על חינוך התיכון לילדיו ולא לשלוח אותם למוסד לא דתי. והוא הוסיף: אתה בן גוריון יכול להבין עד כמה אני החשבתי מתן חינוך תיכון לילדים, משלא יכולתי לתת להם חינוך ברוחי ויתרתי. ואתה חייב לוותר לתביעת הציבור הדתי בתחום החינוך, זוהי שאלת קיום לאומה." ד"ר ברט הוסיף: אני מעדיף הצטרפות לממשלה, אף במחיר ויתורים פרט לחינוך שעליהם אסור לוותר בשום אופן. בן גוריון נענה לבקשתו. סוד השפעתו טמון היה בכך שקיים בעצמו מה שתבע מאחרים ואולי משום כך, כולם בלי יוצא מן הכלל, רחשו לו אימון והקשיבו לדבריו מתוך יראת כבוד ובנפש חפצה. עם פטירתו (בג' בניסן תשי"ז) של הד"ר ברט, הסתיימה תקופה גדולה של 'המזרחי' בגרמניה. האחים ברט, הרמן שטרוק, הרב ד"ר נובל, הרב יעקב הופמן, ואחרים. כל אלה הצטיינו בתחומי חיים שונים בחיי המעשה, ובשלמות הבנתם כי המעשה וההלכה מאוחדים, הולכים יחדיו.

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 הההתחלה העלייה לקרקע של הקיבוץ התקיימה ביום 1942.11.13 .כ-30 חברים וחברות הגיעו לגבעה בגליל העליון שנקראה תל צחנא והתיישבו במקום. הם בנו צריפים ומגדל מים והחלו לעבד את הקרקעות. לאירוע ההיסטורי קדם מסע ארוך של המייסדים שהחל בהגעת קבוצת עולים מגרמניה ב-1934.12.8 למושבה גדרה. הקבוצה, שנוספו לה עולים מהונגריה ומטרנסילבניה, קיבלה שטח של כ-400 דונם והחלה לעבד אותם. הרוח החיה בקבוצה היה יהודה דויטש (דישון) (1907-2002 (שהיה חבר קיבוץ גבעת ברנר, גם הוא עולה מגרמניה. הוא הצטרף לקבוצה ולימים המשיך אתה כחבר הקיבוץ לכל דבר. רשימה חלקית של החברים כללה את יוסף לשם (יליד שילדברג), נתן ליברמן (ברסלאו), גדעון וינר (שטטין), נחום שפיגל (גרה), הרטה וינר (מינכן) ושמעון שטרן (מינכן) ועוד רבים וטובים. 23 כפר סאלד מאת: עמרם קליין, כפר סבא בן שמונים

24 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה ב-1937 עברה הקבוצה לאדמות הכפר מחזין מדרום לגדרה. מאוחר יותר היו נסיונות להתיישב בשטח שכיום ממוקם בו קיבוץ גברעם ואחריו בשטח שכיום שוכן בו קיבוץ דורות ועוד ניסיון היה בשטח שבו שוכן כיום הקיבוץ חפץ חיים. חברים אחדים היו פעילים בתנועת עליית הנוער בהנהלת הנרייטה סאלד (1860-1945 .(החברים העריכו מאד את פועלה בהצלת נוער מארצות אירופה וביקשו את הסכמתה לקיבוץ על שמה. היא נתרצתה וב-1938 קבעו בהנהלת הקק"ל כי זהו שמו הרשמי של הקיבוץ הצעיר. הטלטולים שעבר גרעין המתיישבים לא התקבלו בהבנה ובסובלנות והם חזרו ודרשו מהמוסדות המייסדים ליישב אותם במקום של קבע שבו יוכלו להקים סוף סוף את ביתם. עולים על הקרקע כאמור לעיל, אחרי בחינת הצעות שונות מהמוסדות המיישבים, עלתה קבוצת חלוץ על תל צחנא שהייתה ממוקמת כ-250 מטר מערבית מהגבול הסורי. תשעה חודשים מאוחר יותר, ב-43.8.5 ,נחגגה העלייה הרשמית על הקרקע בנוכחות הגב' הנרייטה סאלד ואורחים רבים אחרים. לאחר מכן, החלו שאר החברים והחברות שנשארו בדרום, יחד עם כמה תינוקות, להגיע למקום הקבע. החברים עסקו בסיקול השדות מאבני הבזלת שכיסו אותן, נטעו מטעים והכינו בריכות דגים, הקימו ענפי רפת ולול. היו, למרבה הצער, גם עזיבות של חברים שלא עמדו בקשיים הרבים. החברים שנשארו החליטו לדבוק במטרתם להיות חקלאים בארץ ישראל. חיי התרבות הייקים הצעירים שהגיעו מגרמניה הביאו איתם, כמובן, גם תרבות אירופית בנוסף לשפה הגרמנית. החברים חיברו שירים רבים כמו "איך עלינו במספר" ו-"כפר סאלד יהיה קיבוץ גדול מחר" מאת עדי נחמני ו-"שיר השלום" מאת שמעון שטרן. כן התקיים בקיבוץ חוג דרמטי שכלל מחזאי, במאי, מפיק, וכמובן, שחקנים נלהבים. בשביעי של פסח 1947 ,הוצגה האופרטה "אלמוניתה" מאת עדי נחמני. המחזה "מי אנחנו" הוצג מאת שמעון שטרן גם הוצג בפסח 1967 .עוד כפר סאלד בן שמונים מחזה של שטרן בשם "שערורייה" הוצג בפסח 1978 ועוד ועוד. מלחמת העצמאות הקיבוץ, ששכן קרוב לגבול הסורי, היה מוקף משלושת עבריו האחרים בכפרים ערביים לא ידידותיים, כמובן. בשטח בוצעו הרבה גניבות רכוש והשחתת שדות. היו עימותים וגם תגרות ידיים, ולעיתים, נערכו גם סולחות. ואז הגיע יום ה-47.11.29 שבו אישר האו"ם את חלוקת הארץ בין היהודים לערבים, ולמחרת, פרצה מלחמת העצמאות. כחמישה שבועות מאוחר יותר, ב-48.1.9 נערכה התקפה של צבא ההצלה של קאוקוג'י על הקיבוץ וחברי הקיבוץ עמדו בגבורה כנגד התוקפים תחת פיקודו של נחום שפיגל גולן, לשעבר חייל מצטיין בבריגדה היהודית ולימים מפקד חטיבת גולני הראשון. הקיבוץ איבד בהתקפה זו את החבר ברונו בוכהולץ (בן 32 נשוי+2 (וכן נפצעו ארבעה חברים. בצהרים הגיעו ארבע שריוניות בריטיות שירו שני פגזים לכיוון התוקפים שנסוגו בבהלה. הפילוג הגדול ב-1952 ,חל הפילוג הגדול בקיבוצים השונים וגם בכפר סאלד. כ-20 חברי מפא"י עזבו ביחד עם פורשי גבעת חיים והקימו את גבעת חיים איחוד. בקיבוץ נשארו חברי מפ"ם ואחרים. זו הייתה טרגדיה חברתית. אנשים ,שהקימו יחד בית בישראל, התנתקו ברוגז רב אלה מאלה. ילדים איבדו חברי ילדות ובענפים רבים נותר חוסר בכוח עבודה. במזכירות הקיבוץ המאוחד החלו להפנות מ-1953 עולים חדשים, בעיקר מברזיל, ארגנטינה וצ'ילה. הקיבוץ חזר לשגשג גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית כאשר נוסף לו נופך דרום-אמריקאי... הקיבוץ ממשיך להתפתח ב-1959 ,חל מפנה בכלכלת הקיבוץ: בנוסף על הענפים החקלאיים, הוקם מפעל תעשייתי בשם לורדַ ן. כיום מייצרים בו סוללות ומזגני אוויר. בין 1962 ל-2001 ,קלט

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 25 הקיבוץ מאות מתנדבים ומתנדבות. כל מתנדב ומתנדבת אומצו על ידי משפחה בקיבוץ. מלחמת ששת הימים ואחריה המלחמה פרצה, כידוע, ב-67.6.5 .הקיבוץ ספג שני ימי הפגזות כבדות מהצבא הסורי. הנזק היה עצום. הקיבוץ, שהיה עתיר ירק, הפך לבן. ההריסות נראו בכל השטח אבל החברים, שעברו בזמנם התחלות חדשות ורבות, מיהרו ושיקמו את ההריסות. המפנה החשוב היה, כמובן, כיבוש רמת הגולן וסילוק האיום הסורי בקרבת הקיבוץ לצמיתות. בתחילת שנות ה-70 חל משבר חברתי: משפחות רבות וגם בודדים עזבו את הקיבוץ. מספר החברים ירד מ-360 ל-180 .ב-2001 , החלה ההפרטה של הקיבוץ. כל חבר החל לקבל שכר עבור עבודתו וקנה בכספו את כל צרכי הקיום. הלינה המשותפת של הילדים בוטלה עוד קודם לכן. עם עזיבת חברים רבים, התפתח ענף חדש: השכרת דירות לאנשי חוץ, רובם סטודנטים במכללת תל חי וחלקם של הסטודנטים התאהב בצפון ונוצרו זוגות שבנו את ביתם בקיבוץ. נפתחו שוב בתי ילדים וגם ילדים מקריית שמונה התקבלו בגני הקיבוץ. החל מ-2011 נקלטו משפחות מבחוץ ומספר החברים גדל מ-180 ל-285 .כיום בקיבוץ יש בית תינוקות, פעוטון, שני גני ילדים, שני תלתונים (מועדונים של שלוש כיתות כ"א) ומרכזון נעורים. צחוקם של הילדים הנשמע ברחבי הקיבוץ מבטיח כי כפר סאלד יחזור ויהיה שוב קיבוץ גדול מחר ובעתיד.

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה אני נפרדת בצער מאינה דימון חברתי היקרה. אינה נולדה בברלין בשנת 1922 ועלתה ארצה עם הוריה בשנת 1934. הייתה בוגרת בית הספר הראלי בחיפה. תקצר היריעה למתאר את כל התחנות המקצועיות המגוונות של אינה לאורך השנים אציין מעט שבמעט הקשור לקהילה הייקית. בין השנים 1948-1944 שימשה כמזכירה ארגון עולי מרכז אירופה בחיפה. בין השנים 1958-1956 שימשה כמזכירת משלחת ישראל בקלן, גרמניה ועבדה לצידו של פ. שנער. בין השנים 1997-1986 עבדה בהתנדבות בארגון עולי מרכז אירופה בחיפה, הייתה חברה בוועד המנהל של הארגון וחברה בנשיאות הארגון הארצי. בשנת 2015 העניק לה הארגון את אות יקירת הארגון. על תרומתה רבת השנים לארגון ולקהילה הייקית. אינה הייתה עבורי חברה נאמנה ותומכת שליוותה אותי לאורך הדרך בעבודתי כמנהלת הארגון. למרות פער הגילים בינינו במהלך השנים התכתבנו באופן קבוע באיימייל (היא השתלטה על המחשב בגיל +90 (ואני אוצרת ברשותי עשרות מיילים שלה מתוכם עולה דמותה הצנועה, הענווה של אישה רבת פעילות, נדיבה ורחבת לב, בעלת רוח צעירה וחוש הומור נפלא המלווה במבט מפוכח על החיים בכלל ועל חייה שלה בפרט. לאינה הייתה יכולת ליצור קשרים נפלאים עם בני הדורות הצעירים (אני הייתי המבוגרת שבין חבריה וחברותיה הצעירים/ות). במהלך שנות חברותנו למדתי מאינה (יותר נכון "שאבתי" מאינה) פרטים על מרתקים על משפחתה. אינה נולדה וגדלה במשפחה ציונית מפוארת. סבא רבא שלה, לואי לווה היה יד ימינו של משה מונטפיורי. מזרחן בעל ידע עצום שפעל שנים ארוכות לצד משה מונטפיורי למען העם היהודי והרעיון הציוני. סבתה, ג'סי לבית לווה שיזמה ונהלה את המועדון הציוני לבנות בטיפליץ. וכתבה הרבה מאמרים בנושא. סבה ד"ר אדולף קורריין היה ציוני שתמך בהרצל – התכתב אתו ופרסם עשרות מאמרים על הציונות. אביה, פרופסור מקס קורריין, היה ממקימי הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון (בשנת 1934 .(והקים דורות רבים של מהנדסים. 26 דברי היו"ר:נפרדים מאינה דימון (לבית קורריין) ז"ל 1922-2022 צילום: אלישע אבן טוב

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 27 מטבע הדברים, ברשותה של אינה עמדו הרבה מאד "אוצרות" מורשת (מכתבים, פרסומים, חפצים) את חלקם הגדול העבירה בנדיבות למשמורת לארכיון של מוזיאון הייקים. במהלך שנות עבודתי כמנהלת הארגון, מצאתי את עצמי אין ספור פעמים שואלת את עצמי ואת אינה "מה את אומרת" ? "כיצד את היית נוהגת"? איך את היית פותרת את הבעיה? המשוב של אינה תמיד היה בהזמנה שלי וביוזמה שלי. היא מעולם לא התנדבה לתת אותו מרצונה שכן הייתה עדינה ומלאת התחשבות ברגשות האחר ולא מיהרה לשפוט ולהעביר ביקורת. באינה לא היה שום טיפת פאתוס. שום נוסטלגיה (לעבר המפואר) שום דיבורים גבוהים על הערכים הייקים. היא פשוט חייה אותם ביומיום שלה ובדרך העשייה שלה. בכבוד שהיא נתנה לכל אדם באשר הוא. ובקשר העמוק שלה לתרבות של יוצאי מרכז אירופה ולחברי הקהילה. במהלך השנים בהן שימשתי כמנהלת הארגון התכתבנו. אינה תמיד התעניינה בי ורצתה לשמוע מה שלומי? מה עובר עלי? איך אני מרגישה? מה אני חושבת? תמיד, ובכל שעה, יכולתי לכתוב לה, לשתף אותך ולקבל ממנה התייחסות כנה, תומכת ורצינית. יכולתי לשתף אותך בפאשלות שלי בעבודה ובדברים שלא הצליחו והיא תמיד הייתה שם בשבילי ללא שיפוט וללא ביקורת אלא עם המון הבנה ותמיכה ועם חוש הומור טוב ובריא. דבר שמהלך השנים למדתי שאפיין אותה בכל הקשרים שלה עם בני האדם ובכל הגילים . אני יכולה לסמן את הרגע שבו ממש התאהבתי באינה, כאשר היא כתבה לי בכנות בתחילת הקשר בינינו: "דבורה היקרה! הנושא הנ"ל באמת מעיק עלי ואפילו ביום כיפור חשבתי עליך. וזה באמת נכון וכן ששמחתי מאד לקבל את הברכה שלך לשנה הבאה. אני מאחלת לך כל טוב לחיים הפרטיים וכן שתמשיכי בפעילותך לשביעות רצונך הרבה שנים. למעשה אני מכירה אותך בעיקר מהדיווחים והמאמרים ביקינתון ומאד מזדהה עמם. בהזדמנות את צריכה לספר לי קצת על הרקע שלך. אני מוכנה להשלים גם את שלי! אני אמנם בינתיים בת 91 אבל עדיין סקרנית למה שקורה מסביבי במלוא המובן - לא רכילות. או רק קצת. בינתיים דרישת שלום חמה ואולי נפגש ב-1 באוקטובר! אינהd" כאשר חלה חנוך בן זוגי ז"ל, אינה תמכה, ועקבה מקרוב ובדאגה כנה אחרי מצבו. כשכל פעם מחדש התנצלה "לא נעים לי לשאול" "לא נעים לי לטלפן ולהטריד". אינה יקרה זכיתי בידידותך בהקשבתך, בעצתך הטובה, בחמלתך ובהבנתך. יהיי זכרך ברוך. לזכרה של אינשן, אינה דימון ז"ל מאת: אירית בטלהיים בשט אינה היתה לי כחלק מהמשפחה מיום לידתי ועד יום מותה הזכרונות הראשונים שלי מתייחסים לגיל צעיר כשאינה וחנוך חזרו מגרמניה והתמקמו בעיר, ארוחות שישי עם ההורים ושתי המשפחות, וטיולים בטבע בהרבה שבתות וכשגדלתי והלכתי לצופים או לחברה הייתי מודיעה שאני הולכת או לאמא או לאינה וכשהתגייסתי ושרתתי באזור צריפין אצל אינה ברחובות מצאתי מגורים ואינה וחנוך לאורך כל חיי היו כהורים לי לכל דבר אחותי נעמי הכירה את אילן בעלה עוד כשהיתה נערה וכמובן שהיכרות עם החבר כללה את חנוך ואת אינה, כדבר מובן מאליו כשהכרתי את אישי ניקי והיה מפגש משפחתי גם אינה וחנוך היו כחלק מהותי וניקי וילדי עידו ואלעד הבינו שאינה איתנו לעד ואצל נעמי, ליאור, רועי וענבר קבלו את אינה כמו את סבתא מרגה וסבתא מרים וכשנולדו נכדים לנעמי וגם לי הם באו לבקר את אינה כמו שמבקרים סבים אינה היתה בשבילנו אינשן כפי שהרברט קבע וכך תשאר בזכרוננו כאמא נוספת שהלכה לעולמה

יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה הגענו, אני והמצלמה, דרך הרחובות החד-סטריים של כפר שמריהו למפגש האחרון של המלגאים והמלגאיות של הארגון. ברחבה של בית הראשונים פגשתי את מובילי הפרויקט - אמיתי גלבוע וליטל כהן, שהיא גם דור חמישי לעולי גרמניה ולתושבי כפר שמריהו - מסתובבים בתוך הקהל שהתחיל להגיע. מלגאים ומלגאיות, סבים וסבתות, אמהות ואבות, וחברי ארגון: נילי שני וגילה אלירן הממונות על המלגות מטעם נשיאות הארגון ועידן וייצנר שנכנס לאחרונה לתפקיד מנהל הפרסום של הארגון נראו משוחחים בפינות שונות של חצר המוזיאון. אחרי שסיימתי לתעד את מגוון הכיבוד ואנשים באמצע ביס, החלטתי להסתובב בשטח הלא מוכר ונכנסתי לבית המגורים הלבן, ביתם של יוסטין ולילי קלימן גיליתי לאחר מכן, שהוא אחד מבתי המגורים הבודדים בכפר שנשמר כפי שהיה עם הקמתו. משמאל עמד שולחן קטן, ערוך ומוכן לקפה הבוקר ואחר הצהריים, במעמד לייבוש כלים עמדו צלחות מתקופת העלייה החמישית ואת הקירות עיטרו תמונות מחיי הכפר של המקימים יוצאי גרמניה, הזוג קלימן ביניהם, שייסדו את כפר שמריהו בסוף שנות השלושים. לאחר סבב היכרות עם שלל הדורות שמילאו את אולם העץ הקטן, הגיע החלק העיוני אותו העבירה עדנה נרדי על מימדים של זיקנה. אחר כך הלכנו בעקבות יקי (יעקב) כהן, אביה של ליטל, לסיור במוזיאון. כפעילות סיכום שיתפו המלגאים תמונות משפחתיות ודבר מה - חוויה, מאכל או טיול - שמסמל את הקשר הבין דורי במשפחתם , ומנהג או מסורת שנשמרים עד היום במשפחתם ושישמחו להעביר אותם הלאה לילדיהם. "ההתנדבות עצמה היתה זכות גדולה" (עדי) ביקשתי ממלגאים נוספים, שהתנדבו בתחומים שונים, לחלוק איתי את החוויה שלהם. מאיה צדוק, סטודנטית לרפואה בטכניון בחיפה, העבירה הדרכות על שימוש בטלפון סלולרי לקבוצה של חברי וחברות ארגון; עדי אבידן, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב, נפגשה פעם בשבוע עם חברת ארגון; ורוני לניר, סטודנטית לפסיכולוגיה בתל חי, כתבה על תחום הלימודים שלה ל"קהילתון", כתב-עת לענייני חברה, תרבות והיסטוריה, של הארגון החיפאי פסגות הכרמל. "החוויה שלי מאוד טובה מההתנדבות," שיתפה מאיה, שהכירה בהדרכות שנתנה אישה מבוגרת מהארגון איתה נוצר לה קשר מיוחד, "האמת שלא כזה ידעתי למה לצפות, כי למרות שסבא וסבתא שלי היו בארגון זה לא היה משהו שהייתי מעורבת בו. והאמת שהבנתי שכל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו ושמחתי מאוד שזה האופן שבו 28 להתראות סיקור שנת ההתנדבות 2022 מאת: יעל אלכסנדר, מילגאית צילום: יעל אלכסנדר עדי אבידן עם סבה ואחיו מיכה פארן ודורון פרנקנשטיין ליטל כהן ואמיתי גלבוע

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 29 מתנהלים. כי זה אפשר לי לבחור לעשות מה שאני טובה בו ומה שאני אוכל להיות משמעותית בו ואני מאמינה שככה אולי גם אחרים מרגישים [...] זה לא הרגיש כמו מטלה [...], עשיתי משהו שהיה לי כיף לעשות ונראה לי שזה יתרון מאוד גדול". עדי גם היתה שותפה לתחושה החיובית, "למדתי הרבה ממנה, ושמעתי סיפורים שלה כצעירה בארץ והחוויות שלה ושל המשפחה, וגם על הקריירה שהיתה לה. אני יכולה להגיד גם שאני מרגישה שזה היה משמעותי עבור שתינו". רוני סיפרה, "היתה לי התנסות ממש נחמדה לכתוב כתבות, כל פעם להתעמק בנקודה אחרת בפסיכולוגיה", הכתבה האחרונה שלה היתה על הקשר בין גיל ההתבגרות של נערים לגיל הזקנה ומאפיינים דומים של תקופות גיל אלה. "ועם סבתא היה תענוג לבוא" (מאיה) שלושתן דור רביעי ליוצאי גרמניה ולוו על ידי סבא או סבתא שהצטרפו אליהן למפגש המלגאים האחרון: עדי עם סבה ואחיו מיכה פארן דורון פרנקנשטיין, מאיה עם סבתה יהודית קירשבאום ורוני עם סבתה גבי (גבריאלה) צור – ששתיהן גם חברות בארגון. שלושתן שמחו על כך שהיותן חלק מהארגון קירבה אותן הן לשורשים היקיים שלהן והן, במיוחד במפגשי המלגאים, איפשרה להן לבלות יותר זמן עם סבא או סבתא שלהן, ואולי להבין יותר את העולם התרבותי בו הם גדלו. במפגש מאיה סיפרה על מנהג משפחתי שהגיע מגרמניה, "טופשלאגן": "זה משחק שכאילו שמים איזו מתנה או הפתעה בתוך סיר ומחביאים את הסיר וזה כמו חם קר. זה בהליכה על ארבע, אז הילדים מסתובבים ברחבי הבית עם כפות עץ ודופקים על סירים ומחפשים סיר עם מתנה. אז זה המשחק. אז עכשיו פחות כי כולם כבר גדלו אבל ודאי נעשה את זה עם הדור הבא, את יודעת איזה כיף זה? עם כל הבני דודים?". רוני חלקה סיפור על חפץ שמלווה את המשפחה מגרמניה ועד היום: "זו חופה, מהדור של סבתא רבתא שלי שהיא בעצם מי שעלתה מגרמניה. כשהם עלו לארץ הם קיבלו את זה מחברים שלהם, גרמנים, כמתנת פרידה, פשוט חופה, כאילו בד אבל עם ציורים עליו והמסורת היא, כבר כמה דורות, שכל זוג מהמשפחה המורחבת מתחתן תחת החופה הזאת ורוקמים את השם של בני הזוג שהתחתנו עליה". אל מול העושר ההיסטורי הזה אני נחשפתי לריק, לסיפורים משפחתיים שאין לי ולמסורות שמעולם לא היו מצ'כוסלובקיה, שם גדלה סבתי ומשם נלקחה לאושוויץ. אבל ההשתתפות במלגה אפשרה לי להכיר פנים חדשות מכיוון מפתיע - במשפחתו של בן זוגי, סבא חנוך בן חיים מפרנקפורט. התחלתי לשמוע על השלאפשטונדה שהוא היה נוהג לעשות, על הדייקנות שלו ועל מניין היקים אליו הוא היה הולך במשך ארבעים שנה בקרית שמואל; על הגרמנית שאימו דיברה עם חברותיה בזמן ששיחקו קלפים בבית ההורים בקרית ביאליק; על מוסד "אהבה" היקי שעבר לארץ מברלין בשנות ה-30 ,ושם הוא גדל והתחנך. בזכות המלגה נחשפתי לחלק קטן מקהילה שלימה ששייכת לסיפור שלי ולסיפורים נוספים שפוגשים בי. נותר רק לאחל לדור הבא של המלגאים להסכים להיכנס למסע של היכרות מחודשת עם עבר מוכר ולהנות כמו שאני נהניתי. מאיה צדוק וסבתה יהודית קירשבאום רוני לניר וסבתה גבי (גבריאלה) צור

30 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 המפגש שלי עם עמנואל גוטמן המשפחה של אבא שלי, גינדי, כהנים ממוצא חלבי-סורי. המשפחה של אמא שלי להמן, משפחה יהודית, דתית, גרמנית, יקית-קלאסית. סבא וסבתא שלי, יקים בדיוק כמו בספר, מסודרים ומתוקתקים לימין, מנומסים, דייקנים, טיפונת חטטנים, מעט לחוצים, אך מאוד מאוד דואגים, אכפתיים, ואוהבים. שם המשפחה שלי הוא גינדי, כור היתוך קלאסי של צבר ממוצא ספרדי-אשכנזי. סדר היום של סבא, יבדל לחיים ארוכים, לעולם לא משתנה, הבאים לבקר חייבים לוודא שמתאים לו המועד, לא לבוא מאוחר מידי כי סבא ישן את שנת הצהריים שלו וגם לא מוקדם מידי. האוכל והארוחות לרוב מאוד קבועים, לסבא יש את אותו יוגורט נקי ״יוגורט גיל״ שהוא אוכל שנים באותה שעה. בזמן שאצל סבתא אחת (הסורית) אפשר ״לנחות״ מתי שרוצים, אצל הסבתא השנייה מומלץ ואף רצוי להתקשר להודיע ולתאם כמה ימים מראש כדי שלא יהיו פשלות. וככה אני חי, מקבל קצת מזה וקצת מזה, לוקח קצת מהחופשיות/פראיות מן הצד אחד אך לעולם לא מאבד את הסדר, הארגון, המשמעת והדייקנות מהצד השני. לעניות דעתי יש בזה משהו מאוד בריא וטוב. שתי המשפחות הן מאוד מוזיקליות, כל אחת מהתרבות שלה, זהו דבר נפלא וחשוב שגם משם אני מרגיש שהמיזוג הזה הוא הכרחי. אני עצמי מתופף מגיל 6 ובכל פעם שאני מגיע לסעודת שבת אצל משפחת אמי (היקית) אני מבין מאיפה הגיע הכישרון, כולם מאוד מוזיקליים, מאוד קצביים וזמרים מעולים. עד כאן עליי ועל הקשר שלי לתרבות. הבחירה בהתנדבות אחטא לאמת אם אגיד שהפן הכלכלי לא שיחק תפקיד בהגשת המועמדות למלגה מטעם הארגון, אך בה בעת גם רציתי לחזק ולהכיר את הפן התרבותי בהסתעפות הזו של שורשי. נוסף על כך, אני חי ונושם את העולם החברתי וההתנדבותי. חיכיתי להתנדב ולתרום, תחילה חשבתי שאעזור בדברים יותר טכניים/פיזיים, כמו שיפוץ /צביעה של בתים, קניות לבית, עזרה והדרכה בתפעול מוצרים טכנולוגיים. לאחר המפגש עם סיגלית, העובדת הסוציאלית, הבנתי שהצורך העיקרי הוא ביקור קשישים ותיקי הארגון, למען הפגת בדידותם, יצירת שיח ועזרה בכל מה שצריך. אודה שוב שטיפונת חששתי, מפני שאני אישית (עד לפני המפגש עם עמנואל) חשבתי שאני האדם הפחות מתאים לשיחה עם קשישים, אני קצת חסר סבלנות, יותר פעלתני ולא ראיתי את עצמי מתנדב על בסיס שבועי עם קשיש, קצת חששתי מן החיבור ביני לבין הקשיש/ה, שמא לא אצליח לתקשר איתו כמו שצריך. ואז, סיגלית פנתה אליי והציעה מפגש עם הפרופסור עימנואל גוטמן. שנינו גרנו באותו רחוב בירושלים שנינו קשורים למדע המדינה. ״בקיצור אני מציעה לך לפגוש את 31 פרופ' עמנואל גוטמן ז"ל מאת: עדי גינדי

32 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה פרופ׳ עמנואל גוטמן שהיה הפרופ הראשון באוניברסיטה העברית למדעי המדינה. הוא בן 98 ,הוא חד וחריף מאוד, הוא יהיה מאוד שמח לבחור כמוך, שיוכל לדבר אתו על הנושאים הללו ובעיקר הוא צריך מישהו שיקריא לו ספרים וכתבות. המפגש עם עמנואל גוטמן התלהבתי מאוד, אם כי גם חששתי מהמפגש עם הפרופסור, אך עבורי זו היתה הזדמנות לדבר עם אנשים שהיוו חלק משמעותי מאוד בעיצוב העולם החינוכי והאקדמי של מדינת ישראל. בוגר אוניברסיטת קולומביה בעל רפרטואר רב מאוד של מאמרים וספרים אקדמיים חשובים, גידל, חינך ועיצב עשרות חוקרים בתחום האקדמי, בקיצור זהו כבוד גדול מאוד. חשבתי איזה ספרים אביא לו שנקרא ביחד? לבסוף באתי לפגישה הראשונה עם שני ספרים, הראשון של יובל נוח הררי ״קיצור תולדות האנושות״ (שבסוף לא קראנו בו כמעט בכלל), והספר השני ״חזרה בלי תשובה״ של ד"ר מיכה גודמן, ספר על המתח בין הרעיונות היהודיים -דתיים לבין הרעיונות היהודיים -חילוניים, על המתח והמצב הקיים בין הדתיים לחילונים ועל מצבי הביניים האפשריים. את הספר הזה פרופ׳ גוטמן מאוד אהב, הוא לא הכיר אותו קודם ושמחתי שאני מביא לו משהו שחידש לו. כמעט כל פגישה שלנו החלה בשיחת חולין על מה עשיתי בשבוע החולף, הייתי מספר לו על הלימודים ועל החברים ועמנואל בתורו, היה מספר לי חוויות רבות מן העבר. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, ועל סיפור ההכרות שלו עם נחמה אשתו, במחנות המעפילים בקפריסין בנובמבר 47 .עמנואל נשלח לקפריסין ללמד ב״סמינר רוטברג״, שם לימד עברית ובעיקר לימודי היסטוריה, בדגש על לימודי יהדות ולימודי ארץ ישראל ונושאים ארצישראליים. את נחמה הוא פגש בקפריסין, נחמה אחות במקצוע, והיא הגיעה מחיפה לטפל בהתנדבות במעפילים על האי, נשארה והפכה במחנה לאחות הראשית. עמנואל סיפר שפגש את נחמה כאשר גולדה מאיר (אז עוד מאירסון) הגיעה לביקור, כולם חיכו ועמדו בתור ארוך, עמנואל התקרב לנסות ולראות את גולדה, אך מישהי עמדה לפניו והסתירה לו. זאת היתה נחמה, לימים אשתו. ספור חייו עמנואל נולד ב1924 במינכן. אבין היה רופא ידוע, שנחשב לאחד המומחים הראשונים העולם שהתמחו בטיפול באסתמה. לאחר עליית הנאצים לשלטון, נאסר על אביו (ד״ר משה גוטמן) לעסוק ברפואה, וזה למעשה היווה את הטריגר לעזיבת גרמניה. ב1936 עלו עמנואל ומשפחתו לארץ ישראל וגרו ברחוב הנביאים בירושלים. עמנואל שירת בהגנה במהלך שנותיו בתיכון, ולאחר שסיים תיכון מהר מאוד נרשם לאוניברסיטה העברית ללימודי היסטוריה (באותה עת לימודי מדעי המדינה לא התקיימו כלל באוניברסיטה העברית). ב-1944 עמנואל הצטרף לבריגדה היהודית, ונשלח לאימונים במצרים. לקראת סוף המלחמה הוא נשלח עם הבריגדה להולנד ולבלגיה. עם שובו לארץ, עמנואל סיים תואר שני באוניברסיטה העברית ולאחר מכן, התקבל לאוניברסיטת קולומביה, עמנואל כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית ולמעשה פתח את המחלקה למדעי המדינה בירושלים. קריאת טקסטים עם עמנואל כאשר הגעתי אליו לפגישותינו היו תמיד מונחים על השולחן כמה מגזינים ועיתונים מהשבוע האחרון (לקח לי כמה מפגשים תעודת הוקרה למפעל חיים של פרופ’ עמנואל גוטמן

אדר תשפ”ג / מרץ 2023 / גליון מס. 318 33 להבין שהוא באמת מחליף את העיתונים ושאלו עיתונים עדכניים של השבוע). עמנואל ביקש שאקריא לו כותרות ראשיות ואתמצת בראשי פרקים את הדברים הרלוונטיים שקרו בשבוע החולף. אני זוכר שפעם אחת, קראנו כתבה פוליטית מהזמן האחרון ואחרי כמה שניות, עמנואל אמר לי ״אוקיי, הבנו, הלאה, קדימה״. צחקתי מאוד, אמנם בן 98 אך למרות גילו חד כמו נער בן 20 ,מבין ישר את המשמעות ומה עיקר ומה טפל, ועוברים הלאה, אין טעם לבזבז זמן על גינונים או תוכן שהוא ריק מתוכן. לאחר 15-10 דק של קריאת מגזינים, המשכנו ״לחלק שלי״. זהו הספר שהייתי מביא עמי, לרוב זה היה ספרו של מיכה גודמן. הייתי קורא לאט מאוד וחזק וברור, שכל מילה תשמע. ועמנואל היה מקשיב בקשב רב. לפעמים זה היה לו יותר מידי ואחרי 15-10 דק זה הספיק לו כי זה דרש להיות בקשב. אך הרגשתי שאני מביא משהו שהוא עדיין לא קרא או רעיון חדש שהוא פחות נחשף אליו בשנותיו באקדמיה ומאוד שמחתי על כך. לבסוף אסכם, אגיד שאם תחילה חששתי לבקר ולהתנדב עם קשיש, חששתי שלא אדע על מה ואיך לתקשר עמו. היום אני יכול להגיד, שבמשך שלושת-ארבעת בחודשים שביקרתי את עמנואל, נהניתי ממש ממש מכל רגע. הייתי מחכה למפגשים האלו. בסך הכל שעה אחת בשבוע, שבה שאני יודע שאני שם את הטלפון בצד, ומגיע להקשיב ולדבר ולשוחח עם בנאדם שחווה כל כך הרבה בחייו, מגיע לתת מעצמי כדי שלאדם בגיל 98 יהיה עם מי לדבר ויותר מזה יהיה איך להמשיך לרכוש ידע (הקריאות השבועיות שלנו). ידעתי שיש מולי ספר מהלך, במקום ללמוד למבחנים מספריי ההיסטוריה, אני יכול פשוט ללמוד ולדבר עם עמנואל. במקום ללמוד מספר יש לי הזדמנות פשוט ללמוד מאדם שחווה את ההיסטוריה. זו הייתה חוויה מדהימה, הקשר עמו עשה לי מאוד טוב, זה כיף ונותן המון מוטיבציה. הרבה סבלנות, קשב והבנה שהחיים הם מאוד ארוכים. חשוב לדעת לנצל אותם. גם בגיל מבוגר אפשר להמשיך ללמוד ולדעת עוד. טקסט זה מוקדש באהבה והערכה ענקית, לפרופ׳ עמנואל גוטמן, חתן פרס ישראל למדעי המדינה, אבא סבא ובעל אהוב. באהבה גדולה, עדי גינדי. מסע בעקבות הקהילה היהודית ב ְּבֶר ְס ַלא ּו (וורוצלב) ל' תשרי – ד' חשון תשפ"ד 15-19/10/2023 ביקור באתרים הקשורים לקהילה היהודית, ביניהם: בית הספר היהודי, אתר סמינר הרבנים, בתי הקברות לוהה וקוזל, אתר בית הכנסת "החדש", גן שייטניג, תחנת הרכבת פרייבורגר, בית הספר יוהנס גימנזיום, בית הכנסת החסידה הלבנה. הדרכה: ד"ר תמר גזית חוקרת קהילת ברסלאו - יו"ר ארגון יוצאי ברסלאו לאדם בחדר זוגי, תוספת לאדם בחדר סינגל: 690 . ₪ מחיר המסע הינו 400,5 ₪ לפרטים והרשמה: מיקי רוזנברג [email protected] 054-7791939

"הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם" מאת: שרון מנחם - מדריכת תעסוקה בית אניטה מילר תקשורת עם כלב מעודדת פעילות גופנית ומנטלית, משמרת את התפקוד בחיי היומיום, משפרת את מצב הרוח ואת בריאות הלב ומאריכה את החיים. חוג חדש לדיירי האגף התומך בבית ההורים ע"ש אניטה מילר, חוג כלבנות טיפולית. החוג והמפגש עם הכלבים מעצים ומגביר את המוטיבציה של הדיירים לביצוע פעולות דרך משחק והנאה. מטרתו לסייע בהתמודדות עם בעיות רגשיות מנטליות, פיזיות ונפשיות, הפעילות מעצימה ומעלה את הביטחון העצמי. הדיירים מתרגשים ונהנים מהחוויה. סיור בירושלים מאת: אבי, מנהל תרבות, בית פנחס רוזן. ב-1/24 היה בוקר של ינואר שמשי ונעים. בשעה 00:11 יצאנו דיירי בית פנחס רוזן, עם רד מנהלת הבית ואני לביקור בירושלים. התחלנו בארוחת צהריים מושקעת וטעימה בבית מוזס, המשכנו משם לטיילת ארמון חדשות מבית ההורים הנציב, להשקיף על העיר, הר הבית, הר הזיתים והעיר העתיקה. השכונות והאתרים נראים ממקום הטיילת הגבוהה כל כך פסטורליים ושקטים כאילו העיר המיוחדת הזאת אינה יודעת קונפליקטים. אחרי שהצטלמנו כמובן, המשכנו הלאה לבית נשיא המדינה. כבר בשערי הכניסה לבית ניתן לחוש את נכבדות המקום ואחרי בידוק קפדני התאספנו ברחבת הניסה ויצאנו לסיור בהדרכתה של יובל המדריכה. התחלנו בשדרת הפסלים, שם ניצבים פסליהם של כל נשיאי הארץ בזה אחר זה. כל אחד על עמוד נפרד ומתחת - כיתוב שמעיד על אופי פעילותו של אותו נשיא ואיזה מורשת החדיר לבית. מהשדרה המשכנו אל אולם הכנסים הצמוד לבית המגורים. באולם זה התארחו ומתארחים נכבדים מהארץ ומהעולם ומעל בימתו מצולמים בצילום קבוצתי חברי הממשלות החדשות. הצטלמנו גם אנחנו. האולם מרשים, עם קיר אמנותי של האומן משה קסטל, תקרה מאוירת של האמן נפתלי בזם וקיר זכוכית צדדי מצויר ע''י ראובן רובין. אחרי שצפינו בסרטון בן 10 ד' על היסטורית מוסד הנשיאות בארץ. יצאנו לגינת הבית היפה והמרשימה, לא פחות מ 50 עצי זית ניטעו בה, פרחים ועצי נוי. ישבנו להפסקת תה ב'פינת סרקוזי' הקסומה (שם התארח) וסיימנו בבית הכנסת המקומי שאגב פתוח ופעיל ומארח אנשי שכונה שמגיעים מידי בוקר לתפילת שחרית. הסיור הותיר בנו רושם גדול של בית מטופח, מושקע ומרשים אך צנוע במושגים עולמיים והיה לחוויה מיוחדת ומעוררת גאווה ישראלית. 34 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה

. 072-3902106

36 בְּגֶרְמַנ ְי ָה/נטע גלזר לֹא שָׁעַרְתִּי שֶׁגַּם אוֹתִי תִּבְל ַע גֶּרְמַנ ְי ָה, ְ שֶׁהִפְרִיד, ּ שֶׁי ִּקְרַע הַמָסָך שֶׁי ִּטָּמַע בָּהּ בְּנ ִי, שֶׁלֹּא רַק אֶרֶץ תַּפְרִיד ו ּתְהוֹמוֹת, גַּם שָׂפָה ז ָרָה תִּהְי ֶה בֵּינ ֵנו ּ- בְּעִבְרִית. ו ְי ֵשׁ גַּם תַּעְתּו ּעַ, בְּי ָם שֶׁל שִׁבֳּל ִים י ָם צָהֹב עַד אֲפֵק, כּוֹרֵעַ תַּחַת כָּבֵד הַגַּרְעִין, גַּרְעִין שֶׁל ל ֶחֶם הָאֲדָמָה חוֹבֶקֶת, ְ בְּשֶׁפִי ו ְאִישׁ הוֹל ֵך ו ְגַם אֲנ ִי בְּשֶׁפִי בְּנ ִי... פִּתְאֹם נ ִתְקֶל ֶת בְּפַסִּים, פַּסִּים בָּל ִים מִזֹ ּקֶן אַדְנ ֵי בַּרְז ֶל מְי ֻתָּמִים, אֶשְׁכַּב ל ָנו ּחַ, אַנ ִּיחַ רֹאשׁ עָפָר ו ָאֵפֶר מְרַאֲשׁוֹתַי. יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה

8 Neta Glezer Schmerz Zweihundertfünfzigtausend Menschen zählte das Getto Łódź, um das auszusprechen, muss man tief Luft holen. Legt man fünfzigtausend um, bleiben zweihunderttausend, das sagt sich mit angehaltenem Atem, und wenn es heißt tausend, rutscht es runter wie nichts. Vom Getto Łódź geblieben ist nichts, nur achthundert und Mutter. (Aus dem Hebräischen von Helene Seidler) Neta Glezer In Deutschland Ich hätte nicht gedacht, dass Deutschland auch mich verschluckt, dass das Trennende einreißt, dass mein Sohn dort zu leben sich traut, dass nicht nur Land uns scheidet und der Abgrund, wir verstehen einander ja kaum noch in der Muttersprache. Etwas Trügerisches liegt auch im Meer der Ähren, golden bis zum Horizont, gebeugt unter der Schwere der Ernte, Roggen für Brot soweit das Auge reicht, geruhsam spaziert man dahin, und auch ich bin ganz ruhig. …mein Sohn… Plötzlich stoße ich auf Schienen, altersmorsche Schwellen, verwaiste eiserne Geleise, ich lege mich nieder, bette mein Haupt auf Asche und Staub. (Aus dem Hebräischen von Helene Seidler) MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023

MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023 7 Die Stimmen aus den Reihen der neuen Regierung vermitteln uns das Gefühl, am Rande eines glatten Abhangs zu stehen. Dies ist nicht der Ort, um alle alarmierenden Zeichen aufzuzählen, daher werde ich mich auf drei der brennendsten Themenkreise beschränken. Sollten wir ‚auf der Wache einschlafen‘, laufen wir Gefahr, unter einem ‚demokratischen Regime‘, der dem in Polen oder Ungarn ähnelt, zu erwachen. Das erste Alarmzeichen signalisiert, dass wir uns auf komplexe Kämpfe vorbereiten müssen. Seit Gründung der neuen Regierung erleben wir, dass die Delegitimierung individueller Rechte im Allgemeinen und der Minderheitenrechte im Besonderen legitimiert wird. Mit anderen Worten, das legitime Recht des Individuums wird ins Feld geführt, um bestimmten Individuen und Minderheiten legitime Rechte zu verweigern. Das hört sich übertrieben an? Elemente in der neuen Regierung haben wiederholt das legitime Recht des Einzelnen, nach seiner Weltanschauung zu handeln, betont, um zu begründen, dass Minderheiten in der israelischen Gesellschaft diskriminiert werden dürfen. Und aufgrund dieses legitimen Rechts sei der Einzelne berechtigt, sich gegen die Ansprüche von Minderheitengruppen zu schützen, die er für illegitim hält und die seiner Meinung nach seine Rechte und Über zeugungen verletzen. Die Vertreter von Minderheiten fordern volle Gleichberechtigung mit der Begründung, dass Gleichheit in jeder demokratischen Regierungsform ein fundamentales Grundrecht ist. Dieser Anspruch beruht sowohl auf der bekannten historischen Tatsache, dass Angehörige von Mehrheiten dazu neigen, Angehörige von Minderheiten zu diskriminieren, als auch auf der Tendenz, ‚andere‘ zu diskriminieren, weil sie als Minderheiten per definitionem politisch weniger Einfluss haben. Das Recht auf Gleichheit (und vor allem der Verzicht auf Diskriminierung bestimmter Personen) ist eines der fundamentalsten und wichtigsten Menschenrechte in jeder humanen Gesellschaft – und erst recht in demokratisch regierten Ländern. Das Recht auf Gleichheit ist ein Recht, das jedem Menschen zusteht, wo immer er sich befinden mag. Dieses Recht steht verschiedenen Gruppen in der Gesellschaft zu, und es ist die Pflicht einer Demokratie, den Minderheiten diese Rechte zu garantieren. Die Diskriminierung einer Person aufgrund ihrer Zugehörigkeit zu einer bestimmten Gruppe ist dem internationalen Recht und den Menschenrechten zufolge ausdrücklich untersagt. Denn eine der Schwächen der Minderheit ist naturgemäß ihre Unfähigkeit, die Diskriminierungsversuche ohne Unterstützung von außen zu unterbinden. Hier flammt das zweite Warnzeichen auf – der Diskurs um dieses Thema schafft ein Bewusstsein, das zur ‚Selbstzensur‘ zu führen droht. Das mag vordergründig wie ein Oxymoron klingen: Wie kann von Zensur die Rede sein, wenn doch offen über das Thema gesprochen wird? Allein im Schreiben dieser Zeilen scheint ein Widerspruch zu liegen, doch dem ist nicht so. Selbstzensur drückt sich auf drei Arten aus: Zunächst ist klarzustellen, dass wir den Diskurs repräsentieren, indem wir ihn führen und ihm Ausdruck verleihen – und damit wird auch die Frage legitim, was eigentlich vorrangig ist: das Recht des Individuums, eine Gleichheit fordernde Gruppe zu diskriminieren, oder das Recht der Gruppe, Gleichheit zu fordern und zu erhalten. Diese Debatte schafft eine Realität, in der das Grundrecht auf Gleichheit aller Menschen in Frage gestellt wird. Das heißt, die Hinterfragung eines Grundprinzips der liberalen Demokratie ist legitim geworden. Diese Situation ist bitterernst angesichts des Bemühens unserer Regierung um eine ‚Reform‘ des Justizwesens, die darauf abzielt, die Möglichkeit der Gerichte (insbesondere des Obersten Gerichtshofs) einzuschränken und zu verhindern, dass es Minderheiten in dieser Frage rechtlichen Beistand leistet. Daher bieten die vermeintlich beruhigenden Bekundungen einiger Politiker, sie würden diese Maßnahmen nicht unterstützen, weder Trost noch sind sie angemessen, da sie dieses Grundrecht ausschließlich vom Wohlwollen und/oder vom politischen Standort oder von einer bloßen Laune des einen oder anderen gewählten Amtsträgers abhängig machen. Was mich zur zweiten Art der Selbstzensur führt: Wenn man sich daran gewöhnt, zu viel zu reden, ist es unter Umständen schwierig, sich auf praktische Aktionen einzulassen. So weit sind wir nicht, man darf sogar sagen, wir seien davon noch weit entfernt. Aber können wir mit der Hand auf dem Herzen erklären, dass wir tatsächlich bereit wären, unsere Komfortzonen zu verlassen und uns für Minderheiten einzusetzen, falls dies notwendig werden sollte? Am Ende neigen die meisten von uns zu der Einschätzung ‚ist doch gar nicht so schlimm‘, denn wir sind persönlich kaum betroffen und haben in der Hierarchie der Probleme zumeist Dringlicheres zu bewältigen (die Lebenshaltungskosten, das Gesund heitssystem usw.). Die dritte Form der Selbstzensur hat mit dem Bewusstsein der Minderheiten selbst zu tun. Denn die Verweigerung von Rechten beginnt als träges Rinnsal und macht sich nicht immer gleich bemerkbar. Ein kleines Gesetz hier, eine kleine Einschränkung, die Veröffentlichung der Meinung des einen oder anderen Rabbiners, und solange wir alle uns einreden, dass die Lage nun einmal so ist, ist es kaum verwunderlich, dass Minderheitengruppen davor zurückschrecken, ihre Stimmen zu erheben, denn schließlich möchte niemand der ewige Nörgler sein, der sich ständig umsonst beschwert. Darüber hinaus ist die Auseinandersetzung mit dem Problem schwierig und fordert einen Preis, also sollte man es möglicherweise lieber links liegenlassen. Vielleicht ist man auf Zuwendungen aus dem öffentlichen Haushalt angewiesen, warum also "schlafende Dämonen" wecken? Von allen roten Flaggen ist die dritte besonders beunruhigend, da es hier um uns Frauen geht – eine Gruppe, die die Hälfte der Einwohner unseres Landes ausmacht; es geht darum, dass Frauen aus dem öffentlichen Raum verdrängt werden und man ihnen ihre Rechte verweigert. Die gegenwärtige Entwicklung beeinträchtigt unseren langjährigen Kampf um Gleichberechtigung, Anerkennung und Sichtbarkeit. Der Ausschluss von Frauen aus der Öffentlichkeit mit der Begründung, dass ‚sie selbst es ja so wollen‘ und man sich in ihre persönliche Wahl nicht einmischen sollte, erregt Besorgnis und schadet der gesamten weiblichen Öffentlichkeit und ihrem langandauernden Kampf für Gleich berechtigung. Wann immer man Frauen ausschließt, werden weibliche Wesen aus allen Sektoren daran gehindert, zwischen verschiedenen Optionen zu wählen. Sie sind gezwungen, sich unterschiedlichen Diktaten bezüglich ihrer Präsenz im öffentlichen Raum anzupassen. Daher bedeutet der Ausschluss von Frauen eine schwere Verletzung der Autonomie der Frauen und verletzt ihr Recht auf volle Gleichberechtigung. Darüber hinaus verletzen Praktiken der Frauenausgrenzung unser Recht auf Würde, da sie Frauen tendenziell zurückdrängen oder beiseiteschieben und zum Schweigen zu bringen, wodurch die herabsetzende Botschaft vermittelt wird, Frauen seien Männern unterlegen. Die neue Regierung schließt Frauen effektiv aus. Zugegebenermaßen wird dies nicht ausgesprochen und kein Minister sagt offen, dass er Frauen vom öffentlichen Raum ausschließen oder sie diskriminieren will. Gott bewahre. Einige dieser Herren sprechen respektvoll von Frauen und ihrer Würde (vorausgesetzt, weibliche Wesen begnügen sich mit ihrer ‚wichtigen natürlichen‘ Rolle als Ehefrau und Mutter, als Verantwortliche für das Haus, für möglichst reichen Kindersegen, für das Aufziehen und Erziehen der Nachkommen). In der Praxis ist es heute sehr einfach, Frauen in der Knesset nicht auszuschließen, da es ja in wichtigen Ämtern kaum Frauen gibt, die ausgeschlossen werden könnten. Dass Frauen im israelischen Parlament und in der neuen Regierung in der Minderheit sind, sollte jeder einzelnen von uns Sorgen bereiten, denn wir Frauen haben keine angemessene Vertretung. Ich sorge mich weniger um ‚uns‘, die reifen, starken Frauen, die wir für unsere Rechte zu kämpfen wissen und uns integrieren können, wo immer wir wollen. Wir können es uns leisten, den hohen Tribut zu entrichten, den der Kampf erfordert. Ich sorge mich vorwiegend um die jüngere Generation. Um die Mädchen von heute. Was geht einer jungen Schülerin durch den Kopf, die vielleicht erwägt, im nächsten Jahr für den Vorsitz des Schülerrats zu kandidieren? Ihr fehlt ein relevantes weibliches Vorbild in der Knesset, wo die Atmosphäre und die Rollenmodelle nahelegen, dass es in der Regel die Männer sind, die regieren.

6 MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023 Die Stimmen aus den Reihen der neuen Regierung vermitteln uns das Gefühl, am Rande eines glatten Abhangs zu stehen. Dies ist nicht der Ort, um alle alarmierenden Zeichen aufzuzählen, daher werde ich mich auf drei der brennendsten Themenkreise beschränken. Sollten wir ‚auf der Wache einschlafen‘, laufen wir Gefahr, unter einem ‚demokratischen Regime‘, der dem in Polen oder Ungarn ähnelt, zu erwachen. Das erste Alarmzeichen signalisiert, dass wir uns auf komplexe Kämpfe vorbereiten müssen. Seit Gründung der neuen Regierung erleben wir, dass die Delegitimierung individueller Rechte im Allgemeinen und der Minderheitenrechte im Besonderen legitimiert wird. Mit anderen Worten, das legitime Recht des Individuums wird ins Feld geführt, um bestimmten Individuen und Minderheiten legitime Rechte zu verweigern. Das hört sich übertrieben an? Elemente in der neuen Regierung haben wiederholt das legitime Recht des Einzelnen, nach seiner Weltanschauung zu handeln, betont, um zu begründen, dass Minderheiten in der israelischen Gesellschaft diskriminiert werden dürfen. Und aufgrund dieses legitimen Rechts sei der Einzelne berechtigt, sich gegen die Ansprüche von Minderheitengruppen zu schützen, die er für illegitim hält und die seiner Meinung nach seine Rechte und Über zeugungen verletzen. Die Vertreter von Minderheiten fordern volle Gleichberechtigung mit der Begründung, dass Gleichheit in jeder demokratischen Regierungsform ein fundamentales Grundrecht ist. Dieser Anspruch beruht sowohl auf der bekannten historischen Tatsache, dass Angehörige von Mehrheiten dazu neigen, Angehörige von Minderheiten zu diskriminieren, als auch auf der Tendenz, ‚andere‘ zu diskriminieren, weil sie als Minderheiten per definitionem politisch weniger Einfluss haben. Das Recht auf Gleichheit (und vor allem der Verzicht auf Diskriminierung bestimmter Personen) ist eines der fundamentalsten und wichtigsten Menschenrechte in jeder humanen Gesellschaft – und erst recht in demokratisch regierten Ländern. Das Recht auf Gleichheit ist ein Recht, das jedem Menschen zusteht, wo immer er sich befinden mag. Dieses Recht steht verschiedenen Gruppen in der Gesellschaft zu, und es ist die Pflicht einer Demokratie, den Minderheiten diese Rechte zu garantieren. Die Diskriminierung einer Person aufgrund ihrer Zugehörigkeit zu einer bestimmten Gruppe ist dem internationalen Recht und den Menschenrechten zufolge ausdrücklich untersagt. Denn eine der Schwächen der Minderheit ist naturgemäß ihre Unfähigkeit, die Diskriminierungsversuche ohne Unterstützung von außen zu unterbinden. Hier flammt das zweite Warnzeichen auf – der Diskurs um dieses Thema schafft ein Bewusstsein, das zur ‚Selbstzensur‘ zu führen droht. Das mag vordergründig wie ein Oxymoron klingen: Wie kann von Zensur die Rede sein, wenn doch offen über das Thema gesprochen wird? Allein im Schreiben dieser Zeilen scheint ein Widerspruch zu liegen, doch dem ist nicht so. Selbstzensur drückt sich auf drei Arten aus: Zunächst ist klarzustellen, dass wir den Diskurs repräsentieren, indem wir ihn führen und ihm Ausdruck verleihen – und damit wird auch die Frage legitim, was eigentlich vorrangig ist: das Recht des Individuums, eine Gleichheit fordernde Gruppe zu diskriminieren, oder das Recht der Gruppe, Gleichheit zu fordern und zu erhalten. Diese Debatte schafft eine Realität, in der das Grundrecht auf Gleichheit aller Menschen in Frage gestellt wird. Das heißt, die Hinterfragung eines Grundprinzips der liberalen Demokratie ist legitim geworden. Diese Situation ist bitterernst angesichts des Bemühens unserer Regierung um eine ‚Reform‘ des Justizwesens, die darauf abzielt, die Möglichkeit der Gerichte (insbesondere des Obersten Gerichtshofs) einzuschränken und zu verhindern, dass es Minderheiten in dieser Frage rechtlichen Beistand leistet. Daher bieten die vermeintlich beruhigenden Bekundungen einiger Politiker, sie würden diese Maßnahmen nicht unterstützen, weder Trost noch sind sie angemessen, da sie dieses Grundrecht ausschließlich vom Wohlwollen und/oder vom politischen Standort oder von einer bloßen Laune des einen oder anderen gewählten Amtsträgers abhängig machen. Was mich zur zweiten Art der Selbstzensur führt: Wenn man sich daran gewöhnt, zu viel zu reden, ist es unter Umständen schwierig, sich auf praktische Aktionen einzulassen. So weit sind wir nicht, man darf sogar sagen, wir seien davon noch weit entfernt. Aber können wir mit der Hand auf dem Herzen erklären, dass wir tatsächlich bereit wären, unsere Komfortzonen zu verlassen und uns für Minderheiten einzusetzen, falls dies notwendig werden sollte? Am Ende neigen die meisten von uns zu der Einschätzung ‚ist doch gar nicht so schlimm‘, denn wir sind persönlich kaum betroffen und haben in der Hierarchie der Probleme zumeist Dringlicheres zu bewältigen (die Lebenshaltungskosten, das Gesund heitssystem usw.). Die dritte Form der Selbstzensur hat mit dem Bewusstsein der Minderheiten selbst zu tun. Denn die Verweigerung von Rechten beginnt als träges Rinnsal und macht sich nicht immer gleich bemerkbar. Ein kleines Gesetz hier, eine kleine Einschränkung, die Veröffentlichung der Meinung des einen oder anderen Rabbiners, und solange wir alle uns einreden, dass die Lage nun einmal so ist, ist es kaum verwunderlich, dass Minderheitengruppen davor zurückschrecken, ihre Stimmen zu erheben, denn schließlich möchte niemand der ewige Nörgler sein, der sich ständig umsonst beschwert. Darüber hinaus ist die Auseinandersetzung mit dem Problem schwierig und fordert einen Preis, also sollte man es möglicherweise lieber links liegenlassen. Vielleicht ist man auf Zuwendungen aus dem öffentlichen Haushalt angewiesen, warum also "schlafende Dämonen" wecken? Von allen roten Flaggen ist die dritte besonders beunruhigend, da es hier um uns Frauen geht – eine Gruppe, die die Hälfte der Einwohner unseres Landes ausmacht; es geht darum, dass Frauen aus dem öffentlichen Raum verdrängt werden und man ihnen ihre Rechte verweigert. Die gegenwärtige Entwicklung beeinträchtigt unseren langjährigen Kampf um Gleichberechtigung, Anerkennung und Sichtbarkeit. Der Ausschluss von Frauen aus der Öffentlichkeit mit der Begründung, dass ‚sie selbst es ja so wollen‘ und man sich in ihre persönliche Wahl nicht einmischen sollte, erregt Besorgnis und schadet der gesamten weiblichen Öffentlichkeit und ihrem langandauernden Kampf für Gleich berechtigung. Wann immer man Frauen ausschließt, werden weibliche Wesen aus allen Sektoren daran gehindert, zwischen verschiedenen Optionen zu wählen. Sie sind gezwungen, sich unterschiedlichen Diktaten bezüglich ihrer Präsenz im öffentlichen Raum anzupassen. Daher bedeutet der Ausschluss von Frauen eine schwere Verletzung der Autonomie der Frauen und verletzt ihr Recht auf volle Gleichberechtigung. Darüber hinaus verletzen Praktiken der Frauenausgrenzung unser Recht auf Würde, da sie Frauen tendenziell zurückdrängen oder beiseiteschieben und zum Schweigen zu bringen, wodurch die herabsetzende Botschaft vermittelt wird, Frauen seien Männern unterlegen. Die neue Regierung schließt Frauen effektiv aus. Zugegebenermaßen wird dies nicht ausgesprochen und kein Minister sagt offen, dass er Frauen vom öffentlichen Raum ausschließen oder sie diskriminieren will. Gott bewahre. Einige dieser Herren sprechen respektvoll von Frauen und ihrer Würde (vorausgesetzt, weibliche Wesen begnügen sich mit ihrer ‚wichtigen natürlichen‘ Rolle als Ehefrau und Mutter, als Verantwortliche für das Haus, für möglichst reichen Kindersegen, für das Aufziehen und Erziehen der Nachkommen). In der Praxis ist es heute sehr einfach, Frauen in der Knesset nicht auszuschließen, da es ja in wichtigen Ämtern kaum Frauen gibt, die ausgeschlossen werden könnten. Dass Frauen im israelischen Parlament und in der neuen Regierung in der Minderheit sind, sollte jeder einzelnen von uns Sorgen bereiten, denn wir Frauen haben keine angemessene Vertretung. Ich sorge mich weniger um ‚uns‘, die reifen, starken Frauen, die wir für unsere Rechte zu kämpfen wissen und uns integrieren können, wo immer wir wollen. Wir können es uns leisten, den hohen Tribut zu entrichten, den der Kampf erfordert. Ich sorge mich vorwiegend um die jüngere Generation. Um die Mädchen von heute. Was geht einer jungen Schülerin durch den Kopf, die vielleicht erwägt, im nächsten Jahr für den Vorsitz des Schülerrats zu kandidieren? Ihr fehlt ein relevantes weibliches Vorbild in der Knesset, wo die Atmosphäre und die Rollenmodelle nahelegen, dass es in der Regel die Männer sind, die regieren.

MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023 5 Die Stimmen aus den Reihen der neuen Regierung vermitteln uns das Gefühl, am Rande eines glatten Abhangs zu stehen. Dies ist nicht der Ort, um alle alarmierenden Zeichen aufzuzählen, daher werde ich mich auf drei der brennendsten Themenkreise beschränken. Sollten wir ‚auf der Wache einschlafen‘, laufen wir Gefahr, unter einem ‚demokratischen Regime‘, der dem in Polen oder Ungarn ähnelt, zu erwachen. Das erste Alarmzeichen signalisiert, dass wir uns auf komplexe Kämpfe vorbereiten müssen. Seit Gründung der neuen Regierung erleben wir, dass die Delegitimierung individueller Rechte im Allgemeinen und der Minderheitenrechte im Besonderen legitimiert wird. Mit anderen Worten, das legitime Recht des Individuums wird ins Feld geführt, um bestimmten Individuen und Minderheiten legitime Rechte zu verweigern. Das hört sich übertrieben an? Elemente in der neuen Regierung haben wiederholt das legitime Recht des Einzelnen, nach seiner Weltanschauung zu handeln, betont, um zu begründen, dass Minderheiten in der israelischen Gesellschaft diskriminiert werden dürfen. Und aufgrund dieses legitimen Rechts sei der Einzelne berechtigt, sich gegen die Ansprüche von Minderheitengruppen zu schützen, die er für illegitim hält und die seiner Meinung nach seine Rechte und Über zeugungen verletzen. Die Vertreter von Minderheiten fordern volle Gleichberechtigung mit der Begründung, dass Gleichheit in jeder demokratischen Regierungsform ein fundamentales Grundrecht ist. Dieser Anspruch beruht sowohl auf der bekannten historischen Tatsache, dass Angehörige von Mehrheiten dazu neigen, Angehörige von Minderheiten zu diskriminieren, als auch auf der Tendenz, ‚andere‘ zu diskriminieren, weil sie als Minderheiten per definitionem politisch weniger Einfluss haben. Das Recht auf Gleichheit (und vor allem der Verzicht auf Diskriminierung bestimmter Personen) ist eines der fundamentalsten und wichtigsten Menschenrechte in jeder humanen Gesellschaft – und erst recht in demokratisch regierten Ländern. Das Recht auf Gleichheit ist ein Recht, das jedem Menschen zusteht, wo immer er sich befinden mag. Dieses Recht steht verschiedenen Gruppen in der Gesellschaft zu, und es ist die Pflicht einer Demokratie, den Minderheiten diese Rechte zu garantieren. Die Diskriminierung einer Person aufgrund ihrer Zugehörigkeit zu einer bestimmten Gruppe ist dem internationalen Recht und den Menschenrechten zufolge ausdrücklich untersagt. Denn eine der Schwächen der Minderheit ist naturgemäß ihre Unfähigkeit, die Diskriminierungsversuche ohne Unterstützung von außen zu unterbinden. Hier flammt das zweite Warnzeichen auf – der Diskurs um dieses Thema schafft ein Bewusstsein, das zur ‚Selbstzensur‘ zu führen droht. Das mag vordergründig wie ein Oxymoron klingen: Wie kann von Zensur die Rede sein, wenn doch offen über das Thema gesprochen wird? Allein im Schreiben dieser Zeilen scheint ein Widerspruch zu liegen, doch dem ist nicht so. Selbstzensur drückt sich auf drei Arten aus: Zunächst ist klarzustellen, dass wir den Diskurs repräsentieren, indem wir ihn führen und ihm Ausdruck verleihen – und damit wird auch die Frage legitim, was eigentlich vorrangig ist: das Recht des Individuums, eine Gleichheit fordernde Gruppe zu diskriminieren, oder das Recht der Gruppe, Gleichheit zu fordern und zu erhalten. Diese Debatte schafft eine Realität, in der das Grundrecht auf Gleichheit aller Menschen in Frage gestellt wird. Das heißt, die Hinterfragung eines Grundprinzips der liberalen Demokratie ist legitim geworden. Diese Situation ist bitterernst angesichts des Bemühens unserer Regierung um eine ‚Reform‘ des Justizwesens, die darauf abzielt, die Möglichkeit der Gerichte (insbesondere des Obersten Gerichtshofs) einzuschränken und zu verhindern, dass es Minderheiten in dieser Frage rechtlichen Beistand leistet. Daher bieten die vermeintlich beruhigenden Bekundungen einiger Politiker, sie würden diese Maßnahmen nicht unterstützen, weder Trost noch sind sie angemessen, da sie dieses Grundrecht ausschließlich vom Wohlwollen und/oder vom politischen Standort oder von einer bloßen Laune des einen oder anderen gewählten Amtsträgers abhängig machen. Was mich zur zweiten Art der Selbstzensur führt: Wenn man sich daran gewöhnt, zu viel zu reden, ist es unter Umständen schwierig, sich auf praktische Aktionen einzulassen. So weit sind wir nicht, man darf sogar sagen, wir seien davon noch weit entfernt. Aber können wir mit der Hand auf dem Herzen erklären, dass wir tatsächlich bereit wären, unsere Komfortzonen zu verlassen und uns für Minderheiten einzusetzen, falls dies notwendig werden sollte? Am Ende neigen die meisten von uns zu der Einschätzung ‚ist doch gar nicht so schlimm‘, denn wir sind persönlich kaum betroffen und haben in der Hierarchie der Probleme zumeist Dringlicheres zu bewältigen (die Lebenshaltungskosten, das Gesund heitssystem usw.). Die dritte Form der Selbstzensur hat mit dem Bewusstsein der Minderheiten selbst zu tun. Denn die Verweigerung von Rechten beginnt als träges Rinnsal und macht sich nicht immer gleich bemerkbar. Ein kleines Gesetz hier, eine kleine Einschränkung, die Veröffentlichung der Meinung des einen oder anderen Rabbiners, und solange wir alle uns einreden, dass die Lage nun einmal so ist, ist es kaum verwunderlich, dass Minderheitengruppen davor zurückschrecken, ihre Stimmen zu erheben, denn schließlich möchte niemand der ewige Nörgler sein, der sich ständig umsonst beschwert. Darüber hinaus ist die Auseinandersetzung mit dem Problem schwierig und fordert einen Preis, also sollte man es möglicherweise lieber links liegenlassen. Vielleicht ist man auf Zuwendungen aus dem öffentlichen Haushalt angewiesen, warum also "schlafende Dämonen" wecken? Von allen roten Flaggen ist die dritte besonders beunruhigend, da es hier um uns Frauen geht – eine Gruppe, die die Hälfte der Einwohner unseres Landes ausmacht; es geht darum, dass Frauen aus dem öffentlichen Raum verdrängt werden und man ihnen ihre Rechte verweigert. Die gegenwärtige Entwicklung beeinträchtigt unseren langjährigen Kampf um Gleichberechtigung, Anerkennung und Sichtbarkeit. Der Ausschluss von Frauen aus der Öffentlichkeit mit der Begründung, dass ‚sie selbst es ja so wollen‘ und man sich in ihre persönliche Wahl nicht einmischen sollte, erregt Besorgnis und schadet der gesamten weiblichen Öffentlichkeit und ihrem langandauernden Kampf für Gleich berechtigung. Wann immer man Frauen ausschließt, werden weibliche Wesen aus allen Sektoren daran gehindert, zwischen verschiedenen Optionen zu wählen. Sie sind gezwungen, sich unterschiedlichen Diktaten bezüglich ihrer Präsenz im öffentlichen Raum anzupassen. Daher bedeutet der Ausschluss von Frauen eine schwere Verletzung der Autonomie der Frauen und verletzt ihr Recht auf volle Gleichberechtigung. Darüber hinaus verletzen Praktiken der Frauenausgrenzung unser Recht auf Würde, da sie Frauen tendenziell zurückdrängen oder beiseiteschieben und zum Schweigen zu bringen, wodurch die herabsetzende Botschaft vermittelt wird, Frauen seien Männern unterlegen. Die neue Regierung schließt Frauen effektiv aus. Zugegebenermaßen wird dies nicht ausgesprochen und kein Minister sagt offen, dass er Frauen vom öffentlichen Raum ausschließen oder sie diskriminieren will. Gott bewahre. Einige dieser Herren sprechen respektvoll von Frauen und ihrer Würde (vorausgesetzt, weibliche Wesen begnügen sich mit ihrer ‚wichtigen natürlichen‘ Rolle als Ehefrau und Mutter, als Verantwortliche für das Haus, für möglichst reichen Kindersegen, für das Aufziehen und Erziehen der Nachkommen). In der Praxis ist es heute sehr einfach, Frauen in der Knesset nicht auszuschließen, da es ja in wichtigen Ämtern kaum Frauen gibt, die ausgeschlossen werden könnten. Dass Frauen im israelischen Parlament und in der neuen Regierung in der Minderheit sind, sollte jeder einzelnen von uns Sorgen bereiten, denn wir Frauen haben keine angemessene Vertretung. Ich sorge mich weniger um ‚uns‘, die reifen, starken Frauen, die wir für unsere Rechte zu kämpfen wissen und uns integrieren können, wo immer wir wollen. Wir können es uns leisten, den hohen Tribut zu entrichten, den der Kampf erfordert. Ich sorge mich vorwiegend um die jüngere Generation. Um die Mädchen von heute. Was geht einer jungen Schülerin durch den Kopf, die vielleicht erwägt, im nächsten Jahr für den Vorsitz des Schülerrats zu kandidieren? Ihr fehlt ein relevantes weibliches Vorbild in der Knesset, wo die Atmosphäre und die Rollenmodelle nahelegen, dass es in der Regel die Männer sind, die regieren.

4 MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023 Die Stimmen aus den Reihen der neuen Regierung vermitteln uns das Gefühl, am Rande eines glatten Abhangs zu stehen. Dies ist nicht der Ort, um alle alarmierenden Zeichen aufzuzählen, daher werde ich mich auf drei der brennendsten Themenkreise beschränken. Sollten wir ‚auf der Wache einschlafen‘, laufen wir Gefahr, unter einem ‚demokratischen Regime‘, der dem in Polen oder Ungarn ähnelt, zu erwachen. Das erste Alarmzeichen signalisiert, dass wir uns auf komplexe Kämpfe vorbereiten müssen. Seit Gründung der neuen Regierung erleben wir, dass die Delegitimierung individueller Rechte im Allgemeinen und der Minderheitenrechte im Besonderen legitimiert wird. Mit anderen Worten, das legitime Recht des Individuums wird ins Feld geführt, um bestimmten Individuen und Minderheiten legitime Rechte zu verweigern. Das hört sich übertrieben an? Elemente in der neuen Regierung haben wiederholt das legitime Recht des Einzelnen, nach seiner Weltanschauung zu handeln, betont, um zu begründen, dass Minderheiten in der israelischen Gesellschaft diskriminiert werden dürfen. Und aufgrund dieses legitimen Rechts sei der Einzelne berechtigt, sich gegen die Ansprüche von Minderheitengruppen zu schützen, die er für illegitim hält und die seiner Meinung nach seine Rechte und Über zeugungen verletzen. Die Vertreter von Minderheiten fordern volle Gleichberechtigung mit der Begründung, dass Gleichheit in jeder demokratischen Regierungsform ein fundamentales Grundrecht ist. Dieser Anspruch beruht sowohl auf der bekannten historischen Tatsache, dass Angehörige von Mehrheiten dazu neigen, Angehörige von Minderheiten zu diskriminieren, als auch auf der Tendenz, ‚andere‘ zu diskriminieren, weil sie als Minderheiten per definitionem politisch weniger Einfluss haben. Das Recht auf Gleichheit (und vor allem der Verzicht auf Diskriminierung bestimmter Personen) ist eines der fundamentalsten und wichtigsten Menschenrechte in jeder humanen Gesellschaft – und erst recht in demokratisch regierten Ländern. Das Recht auf Gleichheit ist ein Recht, das jedem Menschen zusteht, wo immer er sich befinden mag. Dieses Recht steht verschiedenen Gruppen in der Gesellschaft zu, und es ist die Pflicht einer Demokratie, den Minderheiten diese Rechte zu garantieren. Die Diskriminierung einer Person aufgrund ihrer Zugehörigkeit zu einer bestimmten Gruppe ist dem internationalen Recht und den Menschenrechten zufolge ausdrücklich untersagt. Denn eine der Schwächen der Minderheit ist naturgemäß ihre Unfähigkeit, die Diskriminierungsversuche ohne Unterstützung von außen zu unterbinden. Hier flammt das zweite Warnzeichen auf – der Diskurs um dieses Thema schafft ein Bewusstsein, das zur ‚Selbstzensur‘ zu führen droht. Das mag vordergründig wie ein Oxymoron klingen: Wie kann von Zensur die Rede sein, wenn doch offen über das Thema gesprochen wird? Allein im Schreiben dieser Zeilen scheint ein Widerspruch zu liegen, doch dem ist nicht so. Selbstzensur drückt sich auf drei Arten aus: Zunächst ist klarzustellen, dass wir den Diskurs repräsentieren, indem wir ihn führen und ihm Ausdruck verleihen – und damit wird auch die Frage legitim, was eigentlich vorrangig ist: das Recht des Individuums, eine Gleichheit fordernde Gruppe zu diskriminieren, oder das Recht der Gruppe, Gleichheit zu fordern und zu erhalten. Diese Debatte schafft eine Realität, in der das Grundrecht auf Gleichheit aller Menschen in Frage gestellt wird. Das heißt, die Hinterfragung eines Grundprinzips der liberalen Demokratie ist legitim geworden. Diese Situation ist bitterernst angesichts des Bemühens unserer Regierung um eine ‚Reform‘ des Justizwesens, die darauf abzielt, die Möglichkeit der Gerichte (insbesondere des Obersten Gerichtshofs) einzuschränken und zu verhindern, dass es Minderheiten in dieser Frage rechtlichen Am Rande eines glatten Abhangs Von Devorah Haberfeld Präsidiumsvorsitzende der Vereinigung der Israelis mitteleuropäischer Herkunft. Beistand leistet. Daher bieten die vermeintlich beruhigenden Bekundungen einiger Politiker, sie würden diese Maßnahmen nicht unterstützen, weder Trost noch sind sie angemessen, da sie dieses Grundrecht ausschließlich vom Wohlwollen und/oder vom politischen Standort oder von einer bloßen Laune des einen oder anderen gewählten Amtsträgers abhängig machen. Was mich zur zweiten Art der Selbstzensur führt: Wenn man sich daran gewöhnt, zu viel zu reden, ist es unter Umständen schwierig, sich auf praktische Aktionen einzulassen. So weit sind wir nicht, man darf sogar sagen, wir seien davon noch weit entfernt. Aber können wir mit der Hand auf dem Herzen erklären, dass wir tatsächlich bereit wären, unsere Komfortzonen zu verlassen und uns für Minderheiten einzusetzen, falls dies notwendig werden sollte? Am Ende neigen die meisten von uns zu der Einschätzung ‚ist doch gar nicht so schlimm‘, denn wir sind persönlich kaum betroffen und haben in der Hierarchie der Probleme zumeist Dringlicheres zu bewältigen (die Lebenshaltungskosten, das Gesund heitssystem usw.). Die dritte Form der Selbstzensur hat mit dem Bewusstsein der Minderheiten selbst zu tun. Denn die Verweigerung von Rechten beginnt als träges Rinnsal und macht sich nicht immer gleich bemerkbar. Ein kleines Gesetz hier, eine kleine Einschränkung, die Veröffentlichung der Meinung des einen oder anderen Rabbiners, und solange wir alle uns einreden, dass die Lage nun einmal so ist, ist es kaum verwunderlich, dass Minderheitengruppen davor zurückschrecken, ihre Stimmen zu erheben, denn schließlich möchte niemand der ewige Nörgler sein, der sich ständig umsonst beschwert. Darüber hinaus ist die Auseinandersetzung mit dem Problem schwierig und fordert einen Preis, also sollte man es möglicherweise lieber links liegenlassen. Vielleicht ist man auf Zuwendungen aus dem öffentlichen Haushalt angewiesen, warum also "schlafende Dämonen" wecken? Von allen roten Flaggen ist die dritte besonders beunruhigend, da es hier um uns Frauen geht – eine Gruppe, die die Hälfte der Einwohner unseres Landes ausmacht; es geht darum, dass Frauen aus dem öffentlichen Raum verdrängt werden und man ihnen ihre Rechte verweigert. Die gegenwärtige Entwicklung beeinträchtigt unseren langjährigen Kampf um Gleichberechtigung, Anerkennung und Sichtbarkeit. Der Ausschluss von Frauen aus der Öffentlichkeit mit der Begründung, dass ‚sie selbst es ja so wollen‘ und man sich in ihre persönliche Wahl nicht einmischen sollte, erregt Besorgnis und schadet der gesamten weiblichen Öffentlichkeit und ihrem langandauernden Kampf für Gleich berechtigung. Wann immer man Frauen ausschließt, werden weibliche Wesen aus allen Sektoren daran gehindert, zwischen verschiedenen Optionen zu wählen. Sie sind gezwungen, sich unterschiedlichen Diktaten bezüglich ihrer Präsenz im öffentlichen Raum anzupassen. Daher bedeutet der Ausschluss von Frauen eine schwere Verletzung der Autonomie der Frauen und verletzt ihr Recht auf volle Gleichberechtigung. Darüber hinaus verletzen Praktiken der Frauenausgrenzung unser Recht auf Würde, da sie Frauen tendenziell zurückdrängen oder beiseiteschieben und zum Schweigen zu bringen, wodurch die herabsetzende Botschaft vermittelt wird, Frauen seien Männern unterlegen. Die neue Regierung schließt Frauen effektiv aus. Zugegebenermaßen wird dies nicht ausgesprochen und kein Minister sagt offen, dass er Frauen vom öffentlichen Raum ausschließen oder sie diskriminieren will. Gott bewahre. Einige dieser Herren sprechen respektvoll von Frauen und ihrer Würde (vorausgesetzt, weibliche Wesen begnügen sich mit ihrer ‚wichtigen natürlichen‘ Rolle als Ehefrau und Mutter, als Verantwortliche für das Haus, für möglichst reichen Kindersegen, für das Aufziehen und Erziehen der Nachkommen). In der Praxis ist es heute sehr einfach, Frauen in der Knesset nicht auszuschließen, da es ja in wichtigen Ämtern kaum Frauen gibt, die ausgeschlossen werden könnten. Dass Frauen im israelischen Parlament und in der neuen Regierung in der Minderheit sind, sollte jeder einzelnen von uns Sorgen bereiten, denn wir Frauen haben keine angemessene Vertretung. Ich sorge mich weniger um ‚uns‘, die reifen, starken Frauen, die wir für unsere Rechte zu kämpfen wissen und uns integrieren können, wo immer wir wollen. Wir können es uns leisten, den hohen Tribut zu entrichten, den der Kampf erfordert. Ich sorge mich vorwiegend um die jüngere Generation. Um die Mädchen von heute. Was geht einer jungen Schülerin durch den Kopf, die vielleicht erwägt, im nächsten Jahr für den Vorsitz des Schülerrats zu kandidieren? Ihr fehlt ein relevantes weibliches Vorbild in der Knesset, wo die Atmosphäre und die Rollenmodelle nahelegen, dass es in der Regel die Männer sind, die regieren.

MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023 3 Nach einer kurzen Vorbereitungszeit der Legislative wurde, inspiriert von der Exekutive, bereits ein Teil der Reformen auf den Weg gebracht, die darauf abzielen, das Gleichgewicht zwischen den verschiedenen Bereichen der Gewaltenteilung im fragilen, ‚israelische Demokratie‘ genannten Gewebe zu verändern. Das fundamentale Gleichgewicht der Kräfte, das physikalische, hängt ebenfalls vom Ausgleich ab, der sich einstellt, nachdem verschiedene Vektoren in verschiedene Richtungen gewirkt und alle das System bewegende Kräfte einander bekämpft haben. Soweit das Wenige, an das ich mich dank der beispielhaften Geduld meiner Lehrer aus dem Physikunterricht der Oberstufe zu erinnern vermag. Sogar in der höheren Physik wirkt ein System von Antrieb und Abbremsen. In der israelischen Politik leider nicht. Wörter wie ‚Verantwortung der Führung‘, ‚Zuverlässigkeit im Amt‘, Souveränität, Reform, Jude, Anarchist, Patriot u.a. sind von lexikalischen Begriffen zu Praktiken geworden, die das israelische Regierungssystem von einer repräsentativen, in der Welt anerkannten Demokratie zu einer ‚Demokratie mit besonderen Merkmalen‘ machen. Gewaltenteilung findet sich nur noch im Theoriepapier des zurzeit vor unseren Augen entstehenden israelischen Regimes wieder. Zwar verbleibt die grundlegende Souveränität weiterhin bei den Wählern, aber wer repräsentiert die souveränen Wähler? Eine Vollversammlung der Bürger auf dem öffentlichen Platz der Stadt, der Polis – auf diesen Begriff geht in vielen Sprachen das Wort ‚Polizei‘ zurück –, gibt es ja schon lange nicht mehr. Ist es allein die Mehrheit, die bestimmt? Eine Mehrheit, die aus flüchtigen politischen Abmachungen hervorgegangen ist, aus Verhandlungen nach dem Motto ‚Nehmen und Geben‘? Tritt sofort in Kraft – und hält bis wann? Das hängt vom Ergebnis der nächsten Wahlen ab, wenn es welche geben sollte. Das ist nicht das, was die Gründergeneration unserer Vereinigung und anderer zionistischer Organisationen angestrebt hat. Das ist nicht der Traum, den Herzl vor Augen hatte, als er den ‚Judenstaat‘ plante. Nicht einmal Jabotinsky hätte sich vorgestellt, dass sein revisionistischer Traum vom einmal entstehenden Staat so aussehen würde. Die Beweislast liegt beim Regime des israelischen Staates. Wird die Gewaltenteilung erhalten bleiben? Werden Verantwortung und Autorität und die zwischen ihnen wirkenden Kräfte – dazu gehören auch die Gerichte, und ihre Unabhängigkeit – in ein Gleichgewicht geraten? Die Beweislast liegt bei der israelischen Gesellschaft in all ihren Schattierungen. Auch eine Gesellschaft, für die Toleranz und Akzeptanz des Anderen eine Herausforderung darstellen, kann moralischen Maßstäben entsprechen, wie sie die Gründergeneration der Vereinigung der Israelis mitteleuropäischer Herkunft, deren Weg wir mit Stolz fortsetzen, erwartet hat. Die Beweislast liegt bei uns allen. Selbst ohne Verfassung, selbst bei Ausgewogenheit der Kräfte, die vorgeben, den verschiedenen physikalischen Gesetzen gemäß zu arbeiten. Lasst uns beweisen, dass eine Mehrheit nicht das Wichtigste ist, dass politische Konjunkturen, wie heftig und interessegeleitet sie auch immer sein mögen, nicht stärker sind als humane und moralische Grundsätze wie Toleranz und Gleichheit, menschliche, juristische und gesellschaftliche Ger echtigkeit. An diese werden wir uns halten. Ich vertrete im oben Gesagten lediglich meine eigene Meinung. MD

2 MB Yakinton / Nr. 318 / März 2023 Nach einer kurzen Vorbereitungszeit der Legislative wurde, inspiriert von der Exekutive, bereits ein Teil der Reformen auf den Weg gebracht, die darauf abzielen, das Gleichgewicht zwischen den verschiedenen Bereichen der Gewaltenteilung im fragilen, ‚israelische Demokratie‘ genannten Gewebe zu verändern. Das fundamentale Gleichgewicht der Kräfte, das physikalische, hängt ebenfalls vom Ausgleich ab, der sich einstellt, nachdem verschiedene Vektoren in verschiedene Richtungen gewirkt und alle das System bewegende Kräfte einander bekämpft haben. Soweit das Wenige, an das ich mich dank der beispielhaften Geduld meiner Lehrer aus dem Physikunterricht der Oberstufe zu erinnern vermag. Sogar in der höheren Physik wirkt ein System von Antrieb und Abbremsen. In der israelischen Politik leider nicht. Wörter wie ‚Verantwortung der Führung‘, ‚Zuverlässigkeit im Amt‘, Souveränität, Reform, Jude, Anarchist, Patriot u.a. sind von lexikalischen Begriffen zu Praktiken geworden, die das israelische Regierungssystem von einer repräsentativen, in der Welt anerkannten Demokratie zu einer ‚Demokratie mit besonderen Merkmalen‘ machen. Gewaltenteilung findet sich nur noch im Theoriepapier des zurzeit vor unseren Augen entstehenden israelischen Regimes wieder. Zwar verbleibt die grundlegende Souveränität weiterhin bei den Wählern, aber wer repräsentiert die souveränen Wähler? Eine Vollversammlung der Bürger auf dem öffentlichen Platz der Stadt, der Polis – auf diesen Begriff geht in vielen Sprachen das Wort ‚Polizei‘ zurück –, gibt es ja schon lange nicht mehr. Ist es allein die Mehrheit, die bestimmt? Eine Mehrheit, die aus flüchtigen politischen Abmachungen hervorgegangen ist, aus Verhandlungen nach dem Motto ‚Nehmen und Geben‘? Tritt sofort in Kraft – und hält bis wann? Das hängt vom Ergebnis der nächsten Wahlen ab, wenn es welche geben sollte. Das ist nicht das, was die Gründergeneration unserer Vereinigung und anderer zionistischer Organisationen angestrebt hat. Das ist nicht der Traum, den Herzl vor Augen hatte, als er den ‚Judenstaat‘ plante. Nicht einmal Jabotinsky hätte sich vorgestellt, dass sein revisionistischer Traum vom einmal entstehenden Staat so aussehen würde. Die Beweislast liegt beim Regime des israelischen Staates. Wird die Gewaltenteilung erhalten bleiben? Werden Verantwortung und Autorität und die zwischen ihnen wirkenden Kräfte – dazu gehören auch die Gerichte, und ihre Unabhängigkeit – in ein Gleichgewicht geraten? Die Beweislast liegt bei der israelischen Gesellschaft in all ihren Schattierungen. Auch eine Gesellschaft, für die Toleranz und Akzeptanz des Anderen eine Herausforderung darstellen, kann moralischen Maßstäben entsprechen, wie sie die Gründergeneration der Vereinigung der Israelis NB mitteleuropäischer Herkunft, deren Weg wir mit Stolz fortsetzen, erwartet hat. Die Beweislast liegt bei uns allen. Selbst ohne Verfassung, selbst bei Ausgewogenheit der Kräfte, die vorgeben, den verschiedenen physikalischen Gesetzen gemäß zu arbeiten. Lasst uns beweisen, dass eine Mehrheit nicht das Wichtigste ist, dass politische Konjunkturen, wie heftig und interessegeleitet sie auch immer sein mögen, nicht stärker sind als humane und moralische Grundsätze wie Toleranz und Gleichheit, menschliche, juristische und gesellschaftliche Ger echtigkeit. An diese werden wir uns halten. Ich vertrete im oben Gesagten lediglich meine eigene Meinung.

Nr. 318 März 2023 Unsere Demokratie wohin??? צילום: אבי אוחיון לע"מ