סיון התשפ”ד יוני 2024 גיליון מס. 324 יום העצמאות ה- עמוד השער של ה-Mitteilungsblatt על הקמת המדינה, 1948 במאי 21
ארגון יוצאי מרכז אירופה מערכת יקינתון MB בטאון צאצאי הייקים בישראל מו"ל ארגון יוצאי מרכז אירופה, נוסד ב-1932 רחוב יגאל אלון 157 תל אביב 6744365 www.irgun-jeckes.org עורך: מיכאל דק [email protected] סגנית עורך: עירית חן חברי מערכת: יאיר בר-קול, אברהם הופמן, ראובן מרחב, ד"ר מיכאל נויברגר, דוד נוימן, ד"ר אסנת רוזן-קרמר, פרופ' משה צימרמן, עמרם קליין, אורי רוזנפלדר, רימונה שיף, תמי שגיא, ד"ר מרגלית שלאין. נוסח גרמני: הלן סיידלר הפקה: עידן וייצנר [email protected] מזכירות מערכת: עידן וייצנר 03-5164461 טלפון [email protected] דעות תגובות וכתבות ליקינתון MB יפורסמו לאחר עיון, עריכה והגהה. הפונים מתבקשים להעביר את רשימותיהם בקובץ word לכתובת מזכירות המערכת. תוכן המודעות הינו על אחריות המפרסמים בלבד. נעשה כל מאמץ לאתר בעלי זכויות. אם טעינו נשמח לתקן בגיליון הבא. הסדרת יחסי הגומלין 8 דבר העורך 4 מול ארגון פסגות כרמל מאת: דבורה הברפלד יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה הועידה השנתית ה-55 6 סקירה לקראת מאת: דבורה הברפלד יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה אנחנו אחרי ה-7 לאוקטובר מאת: ליאורה שוהם-פיטרס מנכ”לית ארגון יוצאי מרכז אירופה אות לאלמה רוז “המציל היהודי בשואה” מאת: עידו גלעד העיתון “הגה” באינטרנט מאת: עמרם קליין 10 על אי בודד 12 מאת: מיכאל דק 16 תעודת זהות. ראיון עם 18 ח”כ אלון שוסטר 21 סיון התשפ”ד יוני 2024 גיליון מס. 324 סיון התשפ”ד יוני 2024 גיליון מס. 324 יום העצמאות ה- עמוד השער של ה-Mitteilungsblatt על הקמת המדינה, 1948 במאי 21
22 26 חדש ממדף הספרים 25 “הילדים של אנה” מאת: רימונה שיף טיול על אופניים 30 מגרמניה לירושלים מאת: פרנק מתיאס מאן דיפלומטיה בצל הזיכרון 32 מאת: מיכאל דקספר חדש בסלון של ברטה מאת: רימונה שיףספר חדש 36 לוח אירועי תרבות 37 הגנז הגנוז והמסע לקבלת פרס ישראל מאת: ד”ר משה מוסק גשר בין חב”ד ליהדות גרמניה מאת: אברהם הופמן 24 יק-ish מאת: תמר דפני 30 17 21 Nr. 324 Juni 2024 Der Unabhängigkeitstag des Staates Israel Die Titelseite des Mitteilungsblattes nach der Staatsgründung Israels Mai 21., 1948
4 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה אני מרשה לעצמי, הפעם, לפתוח את דברי במעין כותרת, אם גם אנכרוניסטית. כך נהוג היה לכנות את הדוח לקראת התכנסותה של אסיפה חשובה מבחינה אידיאולוגית. אם נחשוב על השנה שחלפה מאז הועידה התשעים של ארגון יוצאי מרכז אירופה ועד לזו המתכנסת עכשיו, אין הגדרה אחרת מאשר "ימים היסטוריים". בעצם ההיסטוריה עצמה בהתהוותה. שבעה באוקטובר 2023 השכם בבוקר, יום שבת וחג, נפתח ביללות צופרי האזעקות ואחריהן קולות נפץ וירי שכאילו בישרו על מרחץ הדמים הנורא שהתחולל ביישובי עוטף עזה ובסביבתם. אסון בקנה מידה היסטורי. שילוב של מסע הרג והשפלה רוחנית ופיזית שכמותם לא נראו בארץ מאז ימי ראשית הציונות ויש שהשוו את המאורעות של השבעה באוקטובר ואחריו לאיומות שבפרעות והפוגרומים. היו גם שאמרו כי אסון כזה לא פקד את העם היהודי מאז השואה שהמיטו עלינו הנאצים במלחמת העולם השנייה. אבל הנורא לא פחות הוא מסע הספקות שעבר על כולנו, ועל כל אחד מאתנו, מאז ועד היום. דברים שהיו מובנים מאליהם מאז ראשית הציונות שבו ועלו כשאלות קיומיות: ובראשן שאלה שאין עליה תשובה: מה יהיה? האם לנצח נאכל חרב? וכמו במעין שפת סתרים ניפק מחולל הקודים של צה"ל את השם למלחמה הזו "מלחמת חרבות ברזל", שם שעד היום לא 'תפס' אך גם לא צמח שם אחר מתוך אלפי הבתים ההרוסים תרתי משמע, מזרי הפרחים על קברי הנרצחים והנרצחות, החיילים והחיילות, המבלים והמבלות במסיבת טבע, השוטרים והשוטרות, אנשי כוחות הבטחון והמתנדבים והמתנדבות שמיהרו להתגייס לקרב שנראה כקרב על פניה של האומה, לא פחות מאשר על עצם קיומה. ועוד לא אמרנו דבר על ריבוי החזיתות ופינוי עשרות אלפי תושבים שהפכו פליטים בארצם. ובוערות יותר מכל היו השאלות: על ציונות, על הגשמה ציונית, על יהדות והמחויבות של יהודים בכל רחבי העולם. האם פג תקפה של המחויבות הזאת? שאלות על אחריות והתחמקות ממנה ודבקות בזהות החברתית והמדינית שלנו. של כל אחד מאתנו. ושאלות מציקות של זהות, נאמנות ומחויבות, מוסריות ואנושיות: האם אני ציוני? במה מתבטאת הציונות שלי? עד לאן מגיעה מחויבות זו? האם הציונות פתרה שאלות של הזדהות עם הגורל היהודי לדורותיו? האם זו החברה והמדינה שבה חלמנו לגדל את ילדינו ונכדינו? האם אכן נתנה 'הישות הציונית' בטחון ליהודי העולם, או שמא פתחה במקום זה אפיקים חדשים לפרץ אנטישמיות חדש, המסתווה כאנטי ציונות ואין הוא אלא ביטוי נוסף-אחד מיני אלף - של שנאת יהודים? מאחורי כל התהיות מסתתר עיקר העיקרים: לאן פנינו מועדות? כמדינה, כחברה, כקהילה הבנויה על משפחות רב שורשיות שנבנו על מיזוגים מארצות מוצא שונות ומגוונות, מכל רחבי העולם היהודי, ברוח ישראליות ליברלית, צודקת, הגונה והוגנת, מכבדת את האחר, שוויונית וסובלנית. בתקווה שעד לוועידה הבאה תהיינה לא פחות תשובות - מאשר שאלות. נ.ב. בין ועידה לוועידה
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 5
שעלולה להשתמע ממנה פגיעה במטרות המלחמה אסורה. פועל יוצא מעמדה זו שבעת מלחמה יש להשהות את הערכים והזכויות האזרחיות. האזרחים נתבעים להימנע מלבקר את המדינה על פגיעתה בערכי יסוד, כגון: הזכות לבקר את מחדלי הממשלה והחירות למחות? עמדה זאת מנוגדת לעמדה הדמוקרטית שלפיה האזרח הוא תמיד הריבון, גם בעת מלחמה, בה מפעילה המדינה כוח צבאי. המדינה רשאית להפעיל כוח רק מהסמכות שהעניקו לה האזרחים. גם במצב שבו המדינה מצויה בסכנה, הדמוקרטיה לא מושהית ולו לרגע. היפוכו של דבר, דווקא בעת מלחמה חובה על האזרחים לעמוד על המשמר ולוודא שהמדינה עומדת במחויבויותיה הערכיות והאזרחיות. כארגון ציוני ליברלי ודמוקרטי שנוסד לפני למעלה מ-90 שנה, גם אנחנו שואלים את השאלות בדבר תרומתנו להגשמת החלום הציוני ההרצליאני המבוסס על ערכים של סולידריות, ליברליזם, סובלנות והומאניות. מכאן נגזרת גם המחויבות שלנו כארגון להעמיד במבחן את ההתחייבות שלנו לעתיד ולא רק לעבר החברתי והערכי שלנו בארץ. עלינו להפנות מבט לעתיד ולשאול את עצמנו: מה אנחנו צריכים וחייבים לתרום לעתיד? ומהי המחוייבות שלנו לערכים שעליהם גדלנו, כשהם מותאמים להמשך המחויבות הדמוקרטית הליברלית שלנו, ולנסח במעשים את המשך המחויבות שלנו לעתיד המבוסס על המורשת שקיבלנו מן האבות המייסדים. עתה יותר מתמיד העת לשאול מהי נאמנות אזרחית? והאם בעת הוועידה השנתית ה-55 של הארגון מתכנסת השנה בצל הכבד של האירועים הטראומטיים של ה-7 באוקטובר ושל המלחמה שפרצה בעקבותיה. מתקפת חמאס על מדינת ישראל הייתה חסרת תקדים בהיקפה ובאכזריותה; וזה היה גם הטבח המתועד ביותר בתולדות המין האנושי. תיעוד אירועי שבעה באוקטובר מראה לכולנו את הצדדים המכוערים ביותר של הרצח ושל המוות. למרות התיעוד המפורט רבים מאוד בקרב הפלסטינים ואחרים ברחבי העולם מאמינים כי חמאס לא הרג ישראלים בשבעה באוקטובר, וכי צה"ל הוא שירה ברובם המכריע של ההרוגים! אחיזתן של אותן תיאוריות בציבור משקפת גם את הקושי של מדינת ישראל בתחום ההסברה וכן את המגמות האנטישמיות המתעצמות בעולם הרחב ואנו כארגון מגנים בכל תוקף מגמות אלה! אלה ימים שבהם אנו מתקשים לסדר את המחשבות. ואולי דווקא מהסיבה הזו, יש לרבים מאיתנו צורך לדבר ולעשות קצת סדר, לחפש בתוך הערפל קצת בהירות מחשבתית וכיווני פעולה. בימים אלה, כשאזרחים רבים יוצאים לרחוב להפגין נגד מדיניות הממשלה בנושא החטופים, ונגד הממשלה והעומד בראשה על סירובם להצהיר בפומבי על אחריותם למחדל, רועם קולם של המתנגדים הטוענים כי מאבק זה פוגע ביכולתנו לנצח ולהשיב את החטופים. הם גורסים כי המאבק בחמאס, שיוביל גם להחזרת החטופים, הוא עיקרון-על הקובע את האסור והמותר. ובכלל כל פעילות יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה מאת: דבורה הברפלד, יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה 6 הוועידה השנתית מס' 55 סקירה לקראת
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 7 הזאת לשלטון יש סמכות לפגוע בזכויות היסוד של האזרחים? השנה בצל האירועים חידדנו לעצמנו כארגון את השאלה לגבי מהי המורשת שאנו עומדים להנחיל לדורות הבאים, ואישרנו ברוח זאת מתווה לתוכנית עבודה תלת שנתית שאושר על ידי נשיאות הארגון. המתווה מבוסס על ערכי הליבה שעל פיהם פועל הארגון לאורך תשעים שנות קיומו. להלן עקרונות המתווה ועיקרי התחומים בהם יפעל הארגון בשלוש שנים הבאות (ניתן לקרוא את המתווה בשלמותו בספר הוועידה שיופץ לכל משתתפי הוועידה השנתית וכן יועלה לאתר האינטרנט של הארגון). ההנחות שבבסיס המתווה לתוכנית התלת שנתית : 1 (עם חלוף הזמן הולכים ומתמעטים חברי הארגון מדור המייסדים וממשיכיהם המיידיים באי העלייה החמישית שמנתה כששים אלף עולים; כבר כיום נותרו בארגון רק מעטים מהם וגם הם עלו ארצה כילדים, ומכאן שהזיקה שלהם היא למדינה שבה נולדו, גדלו והתחנכו. מרבית פעילות הארגון מרוכזת בידי בני הדור השני והשלישי, התחזית הסבירה היא שתוך מספר שנים מועט כבר לא יוותרו בו כמעט חברים מקרב אלה שעלו ממרכז אירופה. 2 (גבולות הקהילה האתניים נפרמים (מספר החברים שמוצאם הוא "יקה" מובהק ילך ויצטמצם). הקהילה תתרכז סביב הקונצפט של קהילה המשמרת, מנחילה, מעדכנת ומנכיחה בחברה הישראלית - את הערכים היקים, את המסורת, התרבות והמורשת של "העדה" (זאת בדומה לקהילות אחרות שמהם מורכבת החברה הישראלית). הרכיבים המגדירים את הזהות הארגונית של הארגון ושל הגופים השלובים הם: א. ערכי הליבה ב. הקהילה ג. הפעילות עצמה ערכי הליבה. הבסיס הערכי והבלתי משתנה של הארגון. ערכים אותם קיבלנו מהאבות המייסדים של הארגון. ערכים אלה משותפים לארגון, לסניפים ולחמ"ה. הקהילה. המרחב המשותף בו פועלים הארגון (כולל פעולות לעזרה הדדית), הסניפים וחמ"ה. בעבר גבולות הקהילה היו ברורים - והיא הושתתה על בסיס המוצא האתני - היקים בני הדור הראשון וחצי. בעידן שלנו, בני הדור השני, השלישי והרביעי - צאצאי היקים וצאצאיהם לדורותיהם - בני הארץ המעורים ומשולבים גם בקהילות נוספות בחברה הישראלית. האתגר של כולנו לפעול במרחב זה שבו גבולות אינם מובהקים וההגדרות הישנות של זהות הקהילה אינן רלבנטיות יותר. כאשר המטרה היא להנכיח את המסורת הערכית והתרבותית של הקהילה ולהתאימה למציאות החברתית המשתנה בארץ. כאשר לצד מגמות של האחדה ודרישה לישראליות אחידה ומזוהה, מתקיימים גם מגמות של בידול ושימור זיכרון משפחתי, עדתי וקהילתי. הפעילות. המכלול של הפעילויות והשירותים שכל אחד מהגופים מייצר עבור הקהילה והחברה. אוכלוסיות היעד להרחבת שורות הארגון - דגש על דור ההמשך (גילאי 55 ומעלה) חברי ארגון - צאצאי הייקים לדורותיהם דורות ההמשך של הקהילה הייקית עולים חדשים יוצאי ארצות מרכז אירופה בהגדרה מורחבת חברי הקהילה, בני דור ראשון שני/שלישי של עולי מרכז אירופה ובני/בנות משפחותיהם הקרובים, שאינם חברי ארגון אך מעוניינים להיות שותפים /משתתפים בפעולות שונות של הארגון וחברים בקבוצות הפייסבוק של הארגון חברי הקהילה ביישובים הפריפריאליים בעלי זיקה אישית, מקצועית, ערכית ואחרת לתרבות ולערכים של הקהילה צאצאי הייקים שומרי המסורת התחומים המרכזיים של עבודת הארגון: א. השירות לחברים וטיפוח הנושא החברתי; ב. בתי ההורים - כשירות מרכזי מותאם לקהילה וכעוגן כלכלי לפעילות הארגון; ג. שימור מורשת הקהילה, הנחלתה והנכחת הערכי הליבה שלאורם אנו פועלים בחברה הישראלית; בין השאר הארגון ימשיך לנקוט
8 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה הסדרת יחסי הגומלין בין הארגון הארצי לבין ארגון פסגות כרמל עמדה ולנסות להשפיע על השיח הציבורי. זאת כחלק בלתי נפרד מהמורשת של אבותינו. זה חלק מתפקידנו בחברה כארגון המבוסס על הערכים הליברליים של הציונות ההרצליינית. ד. מפעל המלגות לסטודנטים צאצאי הייקים ה. קשרים ושיתופי פעולה עם מוסדות ממשלתיים וציבוריים בישראל ובחו"ל - בתחומים שונים ומגוונים הקשורים לעבודת הארגון; ו. מרכז המידע והתקשורת ז. פעולות פנים ארגוניות ח. פיתוח משאבים ומקורות אחת מתפוקות הלוואי החשובות של יישום המתווה היעדים וכלל הפעילות המתוכננת יוכל להיות שינוי בתדמיתו של הארגון ובדרך בה הוא רואה את עצמו; מ'לנדסמנשאפט' לו עבר מפואר ופעילות שוטפת מבורכת, לארגון מתחדש בעל תפיסה כוללת, היודע ורוצה לפעול בשנים הקרובות לא רק בקרב קבוצת ההתייחסות המקורית שלו, אלא במעגלים חברתיים משיקים רחבים יותר, ובטווח הארוך יותר - להשאיר לחברה הישראלית מורשת חינוכית וחברתית בעלת משמעות לדורות יחד עם האמצעים לשימורה ולהפצתה. לארגון הארצי ולפסגות כרמל (לשעבר סניף חיפה/ ארגון חיפה) מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה, זאת חרף המחלוקות ההיסטוריות. מסורת זאת מושתת על ההכרה המשותפת שמדובר על קהילה אחת של ייקים וצאצאיהם הפרושה בכל רחבי הארץ ולה מכנה משותף נרחב. נכון להיום קהילת יוצאי מרכז אירופה מיוצגת על ידי שני ארגונים. הכוונה היא שחברי הקהילה באשר הם יקבלו את השירות המירבי והמיטבי ושהם "ירוויחו" מכך שפועלים שני ארגונים ולא יפגעו מכך. כלומר, שלחברי הקהילה יינתנו מירב השירותים ומירב הזכויות בגין היותם חברים בארגונים. בשנת 2019 נחתם הסכם בין הארגון הארצי לבין ארגון החיפאי שבו הוסכם על מהות יחסי הגומלין וכפועל יוצא השירותים שיינתנו על ידי הארגון הארצי והסכום הכספי שיועבר מהארגון החיפאי לארגון הארצי בגין מתן השירותים האמורים. כמו כן, הוסכם שבמתן התרעה של שנה למפרע ניתן לבטל/לשנות את ההסכם. באוגוסט 2022 קיבל הארגון מכתב מארגון פסגות הכרמל שבו התבשרנו שארגון פסגות הכרמל החליט לבטל את ההסכם ושההחלטה תיכנס לתוקפה החל מאוגוסט 2023 .נשיאות הארגון ניהלה מספר דיונים בנושא. כמו כן, התקיימה פגישה בין יו"ר הנהלת פסגות כרמל לביני. בפגישה סוכם שיש מקום לבחון מחדש את ההסכם הקודם (2019 (מתוך מגמה להסדיר מחדש את יחסי הגומלין בין הארגונים. נקודת המוצא היא השאיפה להסכם חדש המסדיר את שיתוף הפעולה בין הארגונים לטווח הארוך. וכך גם, את הסוגיות הכספיות הנלוות למהלך זה. השנה לאחר סידרת דיונים שקיימה הנשיאות ומפגשים עם נציגי הנהלת הארגון החיפאי הוסכם בהבנה וברוח טובה על ידי שני הארגונים, לקיים שיתוף פעולה על בסיס ענייני בתחומי המורשת והתרבות. המפעל לעזרה הדדית ימשיך לתת שירות לזכאים לתשלומים בתוכנית האוסטרית והגרמנית בלבד. לנזקקים החברים בארגון החיפאי (שאינם זכאים להימנות על תוכניות אלה) יעניק הארגון החיפאי את הסיוע המבוקש ממשאביו. כמו כן הוסכם לשמור על אפיק תקשורת פתוח בין נציגי הארגונים לבירור סוגיות שונות במידה ויעלו. כולנו תקווה שההסכם שהושג יטיב עם חברי הקהילה המתגוררים בכל רחבי הארץ.
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 9 מתעניינים בגרמניה ובאירופה? רוצים ללמוד או לשפר את הגרמנית שלכם? רוצים להעמיק את הידע על ההיסטוריה והמורשת של היהדות הדוברת גרמנית בארץ? המרכז ללימודי גרמניה ואירופה המודרנית באוניברסיטת חיפה מציע לימודי תואר שני בלימודי גרמניה ואירופה תכנית לימודים רב-תחומית המשלבת קורסי ליבה על ההיסטוריה של גרמניה ואירופה, התרבות והחברה הגרמנית, המערכת הפוליטית הגרמנית, כלכלת גרמניה כמו גם פוליטיקה, מדיניות וחוקי האיחוד האירופי, לצד קורסי בחירה מגוונים כגון: מדיניות החוץ של גרמניה ושל אוסטריה, היסטוריה של יחסי ישראל-גרמניה, היסטוריה בעל פה של ייקים, הארכיון לשימור המורשת וההיסטוריה של היהדות הדוברת גרמנית בישראל (ארכיון הייקים) קורסי גרמנית מרמת מתחילים ועד מתקדמים (דיבור, קריאה וכתיבה) סיור לימודי לגרמניה ואירופה הלימודים נערכים בשפה האנגלית באווירה בינלאומית, במשך שנה או שנתיים (לבחירתכם) מתעניינים? זקוקים למידע נוסף? צרו עמנו קשר: [email protected] / [email protected]
המשמעותי ביותר היה אסקפיזם, בריחה לחצי שעה - שעה, ולעיתים אף שעה וחצי, מהמצב העגום אליו הגענו. כולנו שהינו בבתים ימים שלמים והיינו צמאים לפעילות גופנית ואינטלקטואלית לפיתוח הגוף והנפש. משם התפתח לו מערך שלם של סדר יום שבועי הכולל בתוכו פעילויות ספורטיביות ורגיעה (פילאטיס, יוגה) ופעילות מעשירה של הרצאות מרתקות של מרצים מתנדבים מהקהילה ומלגאים בשעות המלגה למען הקהילה. בנוסף, השיחה בגרמנית השבועית בזום נמשכה. המערך המורכב והמאוזן הזה נוצר על ידי הצוות המסור שראה לנגד עינו את הקהילה שלנו. בהמשך, הצורך הגובר הפך להיות הפגת הבדידות. חברים רבים אשר שהו בבתים ימים רבים החלו לחוש בדידות וכאן פעלנו בשני מישורים. במישור המיידי פרסמנו פרטי יצירת קשר עם חברי צוות לשיחות חבריות ולחיבורים מרגשים. במישור הרחב יותר, בנינו מערך של קו קשר בסניף תל אביב והמרכז ובסניף ירושלים. בעזרת חברי הנשיאות של המפעל לעזרה הדדית הקמנו מערך שכלל בתוכו למעלה מחמישים מתנדבים, בהם - פעילים, מלגאים וכמובן חברי צוות שהתקשרו לכמעט אלף חברי ארגון. במידה ועלו קשיים שניתן היה לעזור בהם, עשינו זאת. חברות וחברים יקרות ויקרים, ימים לא קלים עוברים עלינו כאומה, כחברה וכיחידים. רגעים רבים של עצב, צער וקושי עצום שאין לתאר. עם כל הכאב והקושי האישיים עומדת לנגד עינינו הקהילה שלנו, שמורכבת מחברים רבים אשר מחפשים את הדרך לבחור בחיים, לחפש את העשייה החיובית, להעניק לאחרים ולשמור על הקהילה והחברים בה. חודש לפני ה-7 באוקטובר, כשעדיין לא ידענו מה צפוי להתרחש, קיימנו אירוע גדול ומרגש, אירוע פתיחה של פורום צאצאי הייקים. האירוע התקיים בביתה של יו"ר הפורום, נאוה מיכאל צברי (לבית משפחת שטראוס) בסביון. הגיעו אליו צאצאים רבים אשר נרשמו לארגון כדי לקבל עדכונים לאירועים הבאים. השמחה הייתה רבה והערב היה נעים וקליל. הודענו בחגיגיות לכל מאות החברים הנוכחים שהאירוע הבא צפוי להתקיים סביב פורים, כמה מעט ידענו מה עוד צפוי לקרות כאן במדינה. הספקנו לקראת ראש השנה לקיים הרמת כוסית חגיגית בשני הסניפים, ירושלים ותל אביב, בנוכחות יפה מאוד של חברים, פעילים וכמובן הצוות. נהנינו מהקהילתיות, מהרצאות ומברכות לשנה החדשה. והנה בא עלינו ה-7 באוקטובר. כל העולם שלנו כפי שהכרנו התהפך עלינו. בשלב הראשון התכנסנו הצוות באופן דיגיטלי (זום) ואחרי שכולנו היינו שם אחד עבור השנייה, התחלנו לחשוב איך אנחנו תומכים בקהילה. ראשית, היתה חשיבות למתן מענה מיידי על ידי העו"ס של הארגון לחברים שנדרשו לכך. במקביל, ראינו שהצורך 10 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה אנחנו אחרי ה-10.7 מאת: ליאורה שוהם-פיטרס מנכ”לית ארגון יוצאי מרכז אירופה
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 11 לאחר שהזמנים רגעו מעט וחזרנו למשרדים, מצאנו כי בסניף ירושלים לא ניתן לקיים מפגשים ושהמקלט אינו בר שימוש. מאחר וכוח הקהילה חזק מהכל, חברי הקהילה פתחו את בתיהם וארחו אצלם את חברי הסניף. המפגשים היו מעשירים מרתקים ועם תיאורה אחרת מידי מפגש. במקביל, בתל אביב התגבשה קהילת הסורגים, אשר לא הפסיקה במשך חודשים רבים לסרוג לחיילים ולמפונים כובעים וצעיפים. המלחמה שפרצה גם יצרה קושי עם הקורס גרמנית למתחילים, שמשתתפים בו צאצאים רבים חדשים וותיקים. למספר שיעורים הקורס עבר לזום, אך מפגשים פרונטליים בלימוד שפה היו הכרח, כך שמהר מאוד החברים חזרו להתכנס מידיי שבוע ולהתקדם ברכישת השפה הגרמנית. הקורס הסתיים לפני זמן לא רב ועל מנת להשאיר את הגחלת לשפה ולארגון הוחלט להמשיך בשיח בגרמנית למתחילים לחברי הקורס בלבד בזום. מחזור שני ללומדים התחיל גם הוא לא מכבר ונראה כי אנו מקרבים אלינו את דור ההמשך בחיבור שפתי. במקביל, אנו עומלים על קורסים מקצועיים נוספים בתחום הגנאלוגיה, חקר השורשים. פרטים נביא אליכם בהקדם. בנוסף, בימים אלו אנו עורכים טיולים, ביקורים בתערוכות, אירועי השקת ספרים ועוד ועוד. במקביל לכל אלה, אנו עומלים כל העת להנגיש את המורשת באביזרים, או אם תרצו - 'אקססוריז' מותאמים. בסיומה של השנה הקודמת יצרנו שני סטים של מגנטים עם פתגמים משעשעים מעוצבים ומאוד ייקים, שכיום נמצאים על הדלתות והמקררים של חברי ארגון רבים. לקראת ספטמבר השנה, הפקנו את לוח השנה המלווה במתכונים ייקים מקוריים שחלקם היו אף סודיים. בהמשך, בעיצומה של הלחימה בעזה, הפקנו מדבקה במטרה להשרות תקווה, אשר נכתב עליה 'החיטה צומחת שוב' עם המילים הכה מדויקות של דורית צמרת לאחר נפילתם של חברי קיבוץ רבים מבית השיטה במלחמת יום הכיפורים. לקראת חג הפורים בחרנו שלושה פתגמים, אשר עד היום שגורים בפי רבים מחברי הקהילה, ואותם הדפסנו בגרמנית ובתרגום לעברית על תיקי בד. חברים רבים סיפרו שעצרו אותם ברחוב בניסיון לגלות מה פשר התיק וכיצד ניתן לרכוש אותו. בהמשך השנה אנו מתכוונים להפתיע עם פריטים נוספים, אשר גם הם מחברים את הצאצאים אל הארגון, ולנו מזכירים את הפתגמים ששמענו בעבר או את ריחות המאכל שחשבנו שכבר לא נריח שוב. בתקווה אישית לימים טובים יותר, בריאות לפצועים, חזרתם של החיילים והחזרתם המהירה ובבריאות הנפש והגוף של השבויים שלנו. שלכם, ליאורה
האמין שכתבה אותו בעצמה. הוא טען שאין ילדה בגילה מסוגלת לכתיבה ברמה כזו. חוקי האפלייה ברייך השלישי אילצו אותה לקטוע את לימודי העיתונאות בברלין, ובשנת 1936 היא עלתה לארץ ישראל. בפלסטינה היא התחתנה עם הבמאי פרידריך לובה, שהועסק בתיאטרון 'אוהל' והיה אחד משורה ארוכה של אנשי רוח ותרבות שעלו ארצה אך התקשו למצוא את מקומם ב'סצינה' התרבותית המקומית. כעבור זמן מה נפתחה בפניו הזדמנות בתיאטרון השיתופי 'סקאלה' בווינה, שם הוא השתלב, בין השאר, בגלל קרבתו האידיאולוגית לסוציאליזם הרדיקלי. כשה'סקאלה' בווינה נסגר, עברו בני הזוג לובה למזרח גרמניה. עם פטירתו של בעלה היא שבה לווינה ושם הפכה לסופרת ילדים מצליחה ועטורת פרסים. רשימת ספריה כוללת כמאה ספרים שפורסמו תחת התיוג: הסופרת האוסטרית מירה לובה. במהלך ארבע-עשרה שנותיה בארץ ישראל פרסמה לובה ששה ספרים והידוע בהם, כאמור, ‘אי הילדים’. ‘אי הילדים’ (זהירות...ספוילר) מספר את סיפורם של ילדים בבריטניה המופצצת המבקשים מפלט זמני בארצות הברית, אך בדרכם לארץ המקלט נקלעת הספינה לסערה, היא נוטה על צידה ומאיימת לטבוע. אחת מסירות ההצלה שעליה אחד-עשר ילדים וילדות נסחפת על הגלים הרוגשים אל חופי אי בודד, שם מקימים להם הילדים מעין כפר אוטונומי, רובינזון קרוזו בלי ששת: חברת נוער הבונה לעצמה הכל. ההתמודדות עם החיים על אי בודד, המתחים, הטיפוסים השונים, התקווה להיחלץ - כל אלה מהווים את שידרת הסיפור, עד שמגיעה ספינת הטיולים של נשיא ארצות הברית (פרטים בספר) ומחלצת את הילדים מחוויית החיים, בה למדו על חברות ועל נאמנות, על חיי חברה, על סובלנות והתחשבות, על אמיתות ועל שקרים. לא מכבר פקדתי את ה פ ג ו ד ה ה ש כ ו נ ת י ת . הפגודה אינה אלא סככה, מקום מנוחתם הלפני-אחרונה של ספרים שבעליהם מאסו בהם. הסיבות להקמתן של סככות הספרים האלה רבות ומגוונות: שינויים בדמוגרפיה השכונתית, מחסור בשטח למקם את הטלוויזיה שבעים אינצ' החדשה בסלון, תחרות עם שלל הפיתויים און ליין, טיק טוק, שיפוצים, שיפצורים, תוספת ממ"ד ותמ"א 38 .יש גם שהתוכן הספרותי כבר לא קוסם לבני הבית. בדרך אל הסככה מובלים בקרטון הספרים שהתייתרו: תולדות ההגנה, ששימשו עד כה מעצור לדלת; האנציקלופדיה העברית על שלל כרכיה, שכבר לא מנסה להתחרות בוויקיפדיה ובאינטליגנציה המלאכותית; מילון בן-יהודה המלא, ששימש כרגל רזרבית לשולחן קפה סטודנטיאלי בדירת השותפים ממול; וכרך אחד מתוך שניים של ייבגני אונייגין ברוסית. בעוד אני מסייר בין מדפי הספרים הדחויים, נתקלות עיני בספר 'אי הילדים' מאת מירה לובה, שפורסם בארץ ב-1947 .מאז הופעתו הוא יצא במהדורות רבות וצבעוניות יותר ואף שינה את שמו (אי-בוד) אך הפופולאריות שלו לא דעכה. הספר ידע תרגומים חדשים אך לא איבד מהקסם שלו, קסם ששייך רק לספרי ילדות, ספרים שתקפם לא פג. מירה לובה, שנולדה כמירה רוזנטל, היא סופרת ילדים ילידת העיר גרליץ בשלזיה. באחת הפעמים, כשכתבה סיפור כשיעורי בית בבית הספר, נזף בה המורה משום שלא 12 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה על אי בודד מאת: מיכאל דק מירה לובה. תמונה: ויקיפדיה
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 13 בשורות הבאות אין כוונה לגרוע מקסמו של הספר אלא להציג קווים היסטוריים המשתקפים למקרא ספר ההרפתקאות הזה. מפליאים קווי הדמיון של הפלגת המילוט מאימי המלחמה, שהפכה למסע התבגרות, לתולדות הצלת ילדים בני נוער מאימת הנאצים. הסיפור פרי עטה של לובה מזכיר במידת מה את סיפור פועלה של רחה פרייאר בברלין, ראשיתה של עליית הנוער, הנרייטה סאלד וקבוצת הילדים שהיא שלחה לארץ ישראל, ניקולאס וינטון הבריטי, שידוע היום כנצר למשפחה יהודית שהיגרה לבריטניה מצ'כיה, ושבפועלו הפך להיות למושיעם של ילדים רבים שנקלטו במשפחות בריטיות, התעשיין וילפריד ישראל שהיה פעיל, יוזם ומממן הצלה של למעלה מעשרת אלפים ילדים, ושותף ליוזמה שהולידה את הסיפור המופלא של ילדי הקינדר טראנספורט. לא מכבר הושחתה בברלין אנדרטה לזכר הקינדר טראנספורט בגראפיטי מוסלמי. ארבע אנדרטאות כאלה הוקמו בידי האמן פראנק מייזלר בארבע תחנות שבהן עברו ילדי הטראנספורט: בברלין, בגדאנסק (דנציג), ליד נמל רוטרדאם ובלונדון, סמוך לתחנת ליברפול. מייזלר עצמו, יליד דנציג, ניצל הודות לקינדר טראנספורט. בסיפור המעשה של 'אי הילדים' מפליגות, כאמור, ארבע ספינות עמוסות ילדים מבריטניה המופצצת ממטוסי הלופטוואפה הגרמני על מנת להתרחק מאימי המלחמה, אך ביש מזל וליל סערה מביא חלק מהם אל חופיו של אי בודד. הדי הרדיפה ומלחמת העולם השנייה ניכרים היטב במרכיבים של הסיפור. אחד מאחד עשר הילדים באי, הוא דוד, ילד מופנם, בעל תלתלים שחורים. הוא עצוב משום שכינורו נרטב והתפרק בדרך לאי. יום אחד, כאשר הילדים נערכו לסעודת פירות שקטפו מפירות האי: "פתאום הרגישו הילדים שהנער בעל התלתלים השחורים התנהג בשעת אכילת הפירות באופן מוזר ביותר: הוא החזיק את התאנה בידיו ומלמל דבר-מה בשפתיו ורק לאחר מזה התחיל אוכל. "מה אתה עושה שם? שאל אותו תומס בסקרנות רבה... "אני בירכתי על הפרי ברכת "שהחיינו"... "האם אתה יהודי? שאל אותו הילד בעל האף המחודד. "כן, יהודי אני, ואם תעיז לומר דבר מה נגד היהודים אצוה על אוליבר להרביץ לך כהוגן - כך השיב בחמת זעם. "הילדים ישבו תמהים ותוהים ולא הבינו דבר מהנעשה סביב, רק הילדה המתעמלת תפסה את העניין ואמרה: ואני דווקא אוהבת את היהודים אבל הם תמיד חושבים שאינם אוהבים אותם. "כן, אני יהודי, יהודי - קרא הנער שחור התלתלים והסתכל בכולם במבט אומר גאוה- יהודי אני, סבי בא לאנגליה מרוסיה, סבי היה מנגן, אבי מנגן וגם אני אהיה מנגן. תחילה לא ידעתי שאני יהודי, או יותר נכון, לא הרגשתי במה שונה אני מכל חברי, אך מאז הגזירות על היהודים בעולם, מאז שרודפים אותם על צואר ורוצחים אותם ללא רחם, מאז חש אני בכל רמ"ח אברי שיהודי אני, יהודי- בן לעמי הדואב ולא אתן לאיש לפגוע בכבודי...כבוד ילד יהודי!..." את כתב היד של ‘אי הילדים’ כתבה לובה בגרמנית. היא אמנם דיברה עברית, אך לא שלטה בה די הצורך לכתיבת ספר. הייתה זו ידידתהּ , המשוררת ימימה טשרנוביץ (לימים כריכת הספר אי הילדים תמונה: ויקיפדיה
14 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה אבידר), שתרגמה את הספר לעברית. קשה לשפוט בדיעבד את התרגום, שנעשה בתקופה שבה הוא ניסה לסגל לעצמו אלמנטים ארץ ישראליים, אך ניכר שאבידר לא חשה בנוח עם חלק מהביטויים העבריים ש'נאלצה' לשלב בטקסט בשם נאמנות לשפת הארץ המתפתחת והיא עטפה אותן במרכאות הסתייגות, למשל: "בקרוב אבא ישוב לחופשה ואם יראה שליבך התפוצץ- זה "יזפת" לו את כל החופשה". הגדירה זאת פעם המשוררת לאה גולדברג שכותבת בספרה "בין סופר ילדים לקוראיו", כשהיא מתייחסת ל'אמיל והבלשים' של אריך קסטנר: "התרגום העברי בעריכתו של אברהם שלונסקי מכפר על ה'לוקאליות' הברלינית של הספר. דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארצישראלי - חי וסימפאטי." מירה לובה לא שזרה את חייה בארץ ישראל אך אחדים מספריה הפכו לנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים העברית. ב-2019 היא נפטרה בווינה והשאירה אחריה מאה ספרים שזכו להצלחה באוסטריה, וחלקם אף תורגמו לעברית ולשפות אחרות.
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 15 בחודש דצמבר 2023 נפתח המחזור הראשון של קורס גרמנית למתחילים, שנערך על ידי ארגון יוצאי מרכז אירופה בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה. למרות המלחמה, הגיעו למשרדי הארגון בתל אביב מדי יום שני חמישה-עשר תלמידים והחלו ללמוד גרמנית במשך חמישה-עשר שבועות. בסוף חודש מרץ הסתיים המחזור הראשון, וכבר בימים אלו נפתח המחזור השני. גם הפעם, כמו בשנים קודמות, הארגון מקיים קורסי גרמנית למתחילים, ובכך קורא לדור ההמשך של הקהילה - ילדים, נכדים ונינים, לשמר את המורשת הייקית גם על ידי למידת השפה הגרמנית (מישהו צריך להמשיך ולשיר לדור הבא (Hoppe Hoppe Reiter את מעוניינים לשמוע עוד פרטים על הקורסים הבאים שלנו? מוזמנים/ות לפנות אלינו לאימייל: [email protected] Auf Wiedersehen ארגון יוצאי מרכז אירופה מציע קורסי גרמנית למתחילים תלמידים מספרים: "לאחרונה סיימתי סדרה בת 15 מפגשים קבוצתיים של שיעורי גרמנית, שנערכו במסגרת ארגון יוצאי מרכז אירופה והאוניברסיטה הפתוחה. כל כך שמחתי לקראת כל מפגש עם מורתנו המקסימה קטיה ועם הקבוצה הנהדרת שלנו. בכל פעם הופתעתי לגלות ולהיזכר בביטויים, מילים ומשפטים מבית אבא-אמא, אותם לא ידעתי בכלל שאני מכירה או זוכרת. תענוג צרוף! תודה לכם, צוות הנהלת הארגון ועידן היקר, על היוזמה הנהדרת, הרוח הטובה, ועל האירוח המזמין במשרדי הארגון." בברכה חמה ובתודה, אלישבע גורי "השפה הגרמנית תמיד הייתה נוכחת בסביבתי: סבתי ילידת וינה, קרובי משפחה גרים בגרמניה; את השיר הופה הופה שרים לתינוקות במשפחתי; סבתי שקראה לי הזיל׳ה ליבלינג; טיולים רבים שטיילתי בגרמניה ובאוסטריה; ואני אוהבת לצפות בסרטים וסדרות דוברי גרמנית. בקיצור, השפה הגרמנית והצליל שלה לא זרים לי. תמיד רציתי ללמוד גרמנית ובמקרה התגלגל אליי פרסום של ארגון יוצאי מרכז אירופה על פתיחת קורס לגרמנית למתחילים. כמובן, שאחרי שיחה קצרה עם עידן לא היססתי ונרשמתי. הקורס החל בצל המלחמה ונערך בזום, אך כעבור זמן מה כבר נפגשנו במשרדי הארגון. היינו קבוצה מגוונת מאוד מבחינת גילאים וזה התברר כשילוב מנצח. השיעורים הועברו על ידי קטיה הנהדרת, שדאגה לתת לנו בסיס איתן בגרמנית, שכאמור, ידועה כשפה לא פשוטה. מבחינתי היה לשיעורים ערך נוסף: דרכם התחברתי לעברית שהייתה שגורה בפיה של סבתי, שלפעמים תרגמה גרמנית לעברית. פתאום גם הבנתי למה היא אומרת vater במקום water". הילה ברקאי
יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה בטקס מרשים שנערך באחרונה בקיבוץ נצר סירני הוענק אות ההוקרה למציל היהודי בשואה, למוזיקאית הוינאית אלמה רוזה. הטקס הוקדש להוקרתה של הכנרת אלמה רוזה, אשר שימשה במחנה בירקנאו (אושוויץ II (כמנצחת תזמורת הנשים של המחנה, מראשית 1943 ועד אביב 1944 ,אז נספתה. אלמה (ילידת וינה, 1906 (היתה נצר לאצולת מוזיקאים יהודיים. דודה, אחי אימה, הינו המלחין גוסטב מאהלר. אביה ארנולד רוזה כיהן כנגן הראשי בתזמורת הפילהרמונית והאופרה של וינה. הוא גם ייסד את רביעיית המיתרים 'רוזה', בה שולבה אלמה. עוד לפני פרוץ המלחמה יסדה אלמה תזמורת נערות - שנודעה ברחבי אירופה. הפרסום והמוניטין של אלמה הובילו את סגל אנשי האס אס במחנה להטיל עליה את התפקיד המקאברי של מנצחת על תזמורת האסירות. 'שוחרי התרבות' האלה אף פנו אליה לא אחת בתור 'מרת אלמה' ולא כמקובל במחנה - בציון מספרה כאסירה. אלמה היטיבה לזהות את הלכות המחנה וציפיות סגל מפקדיו, ובהתאם לכך התוותה את התנהלותה שלה ואת ניהולה של תזמורת הנשים, שכללה מעל 40 נגניות. אלמה ראתה בתזמורת אמצעי הישרדות לנשים. דאגה לתזמר פרטיטורות ותווים בכדי שיותאמו לכלים ולרמות הנגינה השונות של בנות התזמורת וכן השתדלה לדאוג להן לתנאי מחנה טובים יחסית. תוך הסתכנות אישית הצילה רבות מנשות התזמורת, מהן ששרדו הודות לה את המלחמה כולה. 16 במיוחד זכו בכך אותן נגניות שעל רמת נגינתן אלמה חיפתה, או שיצרה תפקידי משנה נוספים כגון מתן סיוע מנהלתי העתקת תווים - שהיו מצילי חיים. התנהלותה של אלמה במסגרת התזמורת ספגה גם ביקורת. למשל מצד זמרת בתזמורת פניה פנלון אשר ביטאה זאת בספרה "תזמורת על תנאי" (ידיעות ספרים, 1980 ,(אף כי נגניות מהתזמורת ששרדו, הסתייגו מפרטים בספר זה. הענקת אות המציל היהודי מהווה הזדמנות להדגיש את הגבורה שבמעשיה של אלמה, כפי שהדברים מצאו ביטוי גם במהלך הטקס, מפי שתיים מחברות התזמורת ששרדו ונטלו בו חלק. הן הדגישו את מנהיגותה והאתגרים שניצבו בפני אלמה כמצילה במחנה ההשמדה. המדובר בכנרת הגב' הילדה שמחה-גרינבאום - חברת קיבוץ נצר סירני, וכן בצ'לנית תזמורת הנשים - הגב' אניטה לסקר וולפיש - המתגוררת כיום בלונדון ועדותה הובאה בהקלטת וידיאו שאותה שלחה במיוחד לטובת האירוע בנצר סירני. צאצאי חברות תזמורת נוספות נכחו בטקס והוסיפו דברים בשבח גבורתה ותרומתה של אלמה להישרדות אימהותיהן. היא השכילה לאמץ את הלכות וגינוני סגל המחנה, ולהנחילם לבנות התזמורת בחזקת: "אם לא נהיה מספיק טובות, ישלחו אותנו לגזים". הנוקשות שהתחייבה מרוח המשמעת הקפדנית, והעמידה בסטנדרטים מוזיקליים מוקפדים של ביצוע מדויק, אפשרו לתזמורת לעמוד לא פעם תחת ביקורתם האישית של קציני האס אס במחנה, בהשראתו של מפקד המחנה, ותרמו תרומה משמעותית להישרדותן של הבנות את התופת. אות "המציל היהודימאת: עידו גלעד
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 17 בשואה" לאלמה רוזה מבין הצאצאים לאותן נגניות תזמורת ששרדו, ואשר השתתפו בטקס יצוינו: מר אוליביה ז'קה Jacquet שהגיע מצרפת במיוחד וייצג את סיפורה של אימו הכנרית ויולט זילברשיין ז"ל. כמו כן הבת - נורית והנכדה סיון כהן קרמר - מארגנת הטקס - של הנגנית רבקה בתיה קופרברג ז"ל, וכן אריה אולבסקי, בן הנגנית רחל זלמנוביץ'-אולבסקי ז"ל. את הנימוקים להענקת האות מסר ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף, חבר ועדת השנה לאות המציל היהודי. בתמונה מימין לשמאל: אוליביה Jacquet מצרפת, בנה של ויולט זילברשטיין ז"ל, אריה אולבסקי, בנה של רחל זלמנוביץ'-אולבסקי ז"ל, עו"ד אלן שניידר - מנהל עמותת המרכז העולמי של בני-ברית בירושלים ומזכיר הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ .(ג'ניפר רוסמה מוונקובר קנדה, האחיינית של אלמה רוזה (מצד אימה) ממשפחת מאהלר - מקבלת את האות בשמה של אלמה. יושבת - שורדת השואה וכנרת תזמורת הנשים - הילדה שמחה גרינבאום אחת משתי חברות התזמורת שנותרו בחיים מאחוריה - נכדה נורית הבת של חברת התזמורת רגינה קופרברג ז"ל ומאחוריה (מוסתרת) סיון - יוזמת ומארגנת הטקס, אריה ברנע - יו"ר הועד להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ .( עו"ד אלן שניידר מנהל עמותת המרכז העולמי של בני ברית- ירושלים ומזכיר ועדת המשנה לאות המציל היהודי בועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ (מעניק את האות לג'ניפר רוסמה מוונקובר, קנדה, אחיינית של אלמה (1 אוקטובר 2023 ,רוזה. קיבוץ נצר סירני). אלמה רוזה עם אביה, ארנולד רוזה, שהיה הכנר הראשי של הפילהרמונית ושל האופרה של וינה קטע מסרט דוקומנטרי שצולם במחנה בירקנאו ובו תיעוד של אלמה בעת ניצוח על תזמורת הנשים
ספר לנו בקצרה על הקשר האישי שלך למורשת התרבותית המרכז אירופית אבא, יהודה, הוא יליד גרמניה. אבא שלו, סבא נתן, נולד בכפר קטנטן, במדינת הסן, בשם שטרבפריץ, בו חיו השוסטרים החל מהמאה ה-18 .יוסף שוסטר, ראש קהילת יהודי גרמניה הוא קרוב משפחתי, שהגיע אף הוא משטרבפריץ. כל בני שוסטר, בגיל הגיוס, התגייסו לצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה, ושניים מאחיו של סבא נהרגו על אדמת צרפת. סבתא לינה נולדה בעיר הקטנה שמלקלדן, במדינת תורינגן. נתן נישא לה, השתקע במקום והיה בעלים של מפעל קטן לייצור נקניקים. הוא היה גם הגבאי של בית הכנסת 18 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה יליד 1957 .גדל בקיבוץ מפלסים וחבר הקיבוץ. סגן אלוף אלון שוסטר, חבר כנסת מטעם המחנה הממלכתי, במילואים. בעל תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב מאוניברסיטת בן-גוריון. בשנים 2002-2018 כיהן כראש המועצה האזורית שער הנגב. כיהן כשר החקלאות, וכסגן שר הביטחון. בנוסף, הוא משקיף בנשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה ונציג הארגון בוועידת התביעות. ששירת כמה עשרות משפחות בעיירה. בשנים 1935-1938 הוא ייצג את הקהילה מול השלטונות הנאצים. כמו כל הגברים בקהילה, בליל הפוגרום - 9 בנובמבר 1938 - הוא נכלא בבוכנוולד ושוחרר ממנו כעבור כמה שבועות. בזמן מעצרו, סבתא השיגה ויזות לצ'ילה, אליה הם שטו בספינה, מנמל המבורג. אבא וסבתא הטמיעו בי את ההבחנה החדה בין הרשע הנאציונאל סוציאליסטי לבין עושר התרבות הגרמנית. בתחילת שנות השישים, לאחר שסבא נפטר בדרום אמריקה, סבתא חזרה לגרמניה וחיה מספר שנים בפרנקפורט, יחד עם אחותה ובעלה. אבא ביקר מספר פעמים בגרמניה המערבית ואני עשיתי כן, לאחר האיחוד. תעודת זהות צילום: אלעד מלכא אני נושא איתי הערכה עמוקה לתרבות, למדע, לחיים של ספקנות, חקר ועידוד המצוינות. אני משתדל לשמר יחסי אנוש תקינים ומכבדים. אני מרגיש את עצמי שליח הציבור שחב לו דין וחשבון מתמיד
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 19 מצאתי בית חם בעיר שמלקלדן, בה מקיימים בעקביות טקסי זיכרון לקהילת היהודים המקומית שבניה נרצחו, נשדדו והוגלו. כראש המועצה האזורית שער הנגב, קיימתי קשרי עבודה וקשרי קהילה עם עיריית שמלקלדן, וכן, המשכתי והעמקתי את מפעל הערים התאומות בין שער הנגב לבין מחוז קרלסרוהה. כיצד המורשת התרבותית המרכז אירופית באה לידי ביטוי בבית ילדותך בקיבוץ מפלסים, שהוקם בשנת 1949 על ידי עולי ארצות אמריקה הלטינית? מעניין, למרות שמעט מאד "יקים" היו חברים בקבוץ הלטינו אמריקאי שלנו, הרי ששנים רבות מזכירי הקבוץ היו מבני התפוצה שלנו: אבא שלי, חברה יהודיה, ילידת גרמניה, שהגיעה אלינו כמתנדבת, חבר נוסף שהוריו ילידי גרמניה ואני. עם סבתא דיברנו בספרדית משובשת שאנחנו דיברנו ובעברית פשוטה שהיא דיברה אבל שמענו את אבא ואת סבתא מדברים בשפת ילדותם. איש ממשפחתנו לא נרצח, כך שהשפה הגרמנית לא היוותה עבורנו מחסום נפשי. בחדרה הצנוע של סבתא ובביתנו שמענו את היצירות הקלאסיות שכתבו מלחינים דוברי גרמנית, קראנו את ברטולד ברכט, היינה וטוכולסקי ומעת לעת, אכלנו קרטופל זאלאט, אספרגוס אנין טעם ומרקים עם עומק מרכז אירופי... המתנדבים הגרמנים שהגיעו אלינו בילדותי, בדרך כלל נוצרים עמוסי רגשות אשם, אהבו להתארח בבית של סבתא לינה, לדבר בשפתם ולהתענג על האישה נמוכת הקומה ובעלת חוש ההומור שלא קהה, למרות נדודיה על פני שלוש יבשות ואין ספור מלחמות. האם תוכל לשתף אותנו בחוויה האישית שלך במפלסים בשבעה באוקטובר? בימים ובשבועות שלאחר האסון, כתבתי בפייסבוק תשעה פרקים, בהם תיארתי את החור השחור של הריבונות הישראלית, מנקודת הראות של קבוץ מפלסים, השוכן פחות מקילומטר וחצי מהגבול, חדרו לתוכו מחבלים ועמדו להציף אותו עשרות רבות. אשתף בקטעים חלקיים. בשבת, שמחת תורה, רק יובל, בננו ואני היינו בבית. התעוררנו בשש וחצי לרצף "צבע אדום". מייד בסופן של ההתראות והפיצוצים, שמענו יריות קרובות. אמרתי ליובל שעליו לצאת...יובל רץ בתחתונים לחנייה והוציא מהרכב שלו את ציוד הלחימה שהיה איתו. הוא התארגן וניגש לחמ"ל של הקבוץ, שמול הבית שלנו. קפלן, הרבש"צ המיתולוגי, חילק גזרות והחבר'ה יצאו לשער ולשכונה החדשה, שם נשמעו קולות הירי והנפץ. נשארתי בחמ"ל עם קלאודיו, ראש צח"י שהוא גם חובש. ניסינו להבין תמונת מצב, טיפלנו בפצועים ובנסיון כושל להביא תחמושת ממחסן הנשק הנעול. שמענו קריאות לפינוי פצוע קשה מקבוץ ארז שלא נענו עד שמת. לא שמענו את כפר עזה ונחל עוז... ברגע מסוים, שאלתי אם יש נשק בחמ"ל, קלאודיו אמר "יש לי אקדח". נרגעתי... בשעה 30:10 כתבתי "76 'לוקחים פיקוד על הארוע". (מטכ"ל) בשלוש ורבע השעות עד לחבירה עם צה"ל, השעות בהן לא רשמתי בהן דבר, קרה בעצם הכל. קפלן, הרבש"צ המסור, עם מתיחה קשה ברגל ניהל את הכוחות, לצידו סגנו מיכה אוחיון השקט עם החיוך המקסים. ניצן בן ששון ושחף דמרי נפצעו תוך קרב עם חולייה שחדרה לשכונה אחרי שפיצצה את שער הולכי הרגל בקו דיווח 11-10 .יובל ו"נזק" (ניר בראודה) התלחמו באזור שער הכניסה למפלסים עם שני צוותי חמאס שרצחו אזרחים בצומת הכניסה למפלסים ולבסוף פיצצו את שער הולכי הרגל הראשי וחדרו לקבוץ. עוד יתוחקר ועוד יסופר ועוד יהולל כראוי פועלם של דוד לוי (אח של אביה), ושי לפידות ואבי רחף, עידן מאירוביץ (הבן של קלאודיו), אריאל כהן, ירדן רסקין, ישי שוסטר (כן, אח שלי) ואורי בראודה, הבן של נזק. כתריסר חבר'ה, חלקם קרובים לגיל 70 ,שמנעו אסון גדול גם במפלסים. שעות לא ידעתי מה עם יובל. הוא ונזק יצאו עם טלפונים, ללא מכשיר קשר. רק כשנגמר הכל, ראיתי שבשעה 01:8 הוא כתב לי "חדרו פנימה" וב 02:8 "לכיוון המפעל". מאבק לחיים ולמוות, עם תחמושת מוגבלת ואפס כוחות עתודה. ברגע מסויים, ניר נותק מיובל, יובל התקשר אליו, שמע את הצלצול ולא זכה למענה. המחבלים נעים סביב, בשמינייה, תריסר, מגיעים לרפת, חוזרים עם
האם אפשר וצריך עדיין לשמר את המורשת הציונית הליברלית המאפיינת את הציונות ההרצליאנית של יוצאי מרכז אירופה? וילה בג'ונגל. כך אנחנו נוטים להגדיר את הווייתנו במזרח התיכון. האקלים, התרבות הלבנטינית, הגיאו אסטרטגיה הם רכיבים שיש להתחשב בהם, הם אינם זרים לי ולעיתים אני שמח בהם. עם זאת, קודקס הערכים הדמוקרטי, הליברלי, ההומניסטי, הסוציאל דמוקרטי, הפלורליסטי, בתוך העם היהודי וכלפי סביבתו, הוא צרור העקרונות שמנחים אותי בהתהלכותי על פני האדמה החמה, המייסרת והטובה הזו. האם יש חפץ מורשתי או מנהג מורשתי היקרים במיוחד לליבך? מדליית "צלב הברזל", שאת תצלומה אני מביא, הייתה טמונה בכיס הג'קט של סבא נתן במשך השנים בהם חי, כפליט בארגנטינה. הוא קיבל את המדליה, יחד עם רעיו לנשק, הלוחמים הגרמנים במלחמה הגדולה, טרם הטירוף הפשיסטי. המדליה מסמלת עבורי את ה"רקוויאם גרמני", שמשפחתי הייתה חלק ממנו. הניסיון ההירואי של "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" מעורר בי גאווה וחמלה. קריסת התקווה לסינתזה הוגנת בין היהודים המשכילים והיהדות המתחדשת לבין הציוויליזציה המרכז אירופית, הגרמנית, המרשימה באיכויותיה, גרמה למשפחה של אבא לצאת לגלות, לסבא למות בעוני כפליט ולסבתא - להמשיך לנדוד. אבא הסיק את מסקנותיו לגבי החיים בגולה, הצטרף לתנועה ציונית חלוצית והקים חברת מופת, קבוץ בשערי עזה. הוא נפטר לפני שנים רבות, כשהחלה התפוררות החלום של דורו. תאילנדים חטופים. נורו יריות והם שוחררו. בצד השני של כביש הירידה לחנייה הראשית, ישי רואה מ 15 מטר כיתת מחבלים נעה, הוא לוחץ על ההדק ואין כדור, הוא ב"נצור"...וטוב שכך. יש לי אח שהוא גם גיבור וגם חי. למפלסים הגיעו "רק" 30-25 מחבלים. הם חדרו לקבוץ בשלוש נקודות ונהדפו ממנו. במקרה אחר הם נורו וגורשו רגע לפני שחדרו לישוב. המגנים היו חברי כיתת הכוננות שהיתה מצויידת היטב ועל ידי קצינים בחופשה שהצטרפו אליהם, ביוזמתם. בשער הקבוץ התחולל טבח של ישראלים. המחבלים נהדפו משער הקבוץ, בשעה 30:9 לערך, בידי כיתת הכוננות מתוך הקבוץ ובעיקר בזכות כוחות ראשונים של שב"כ וימ"מ. בסביבות השעה 00:11 ,כלי טיס מוטס מרחוק זיהה באתר "חץ שחור", כחצי קילומטר מהקבוץ, טור של מכוניות עם עשרות רבות של מחבלים שמתארגנים להתקפה. הפלישה הזו נמנעה בעקבות פעולת חיל האוויר שחיסל בקרבת מפלסים למעלה מ-100 מחבלים. האם יש עקרונות או ערכים מהמורשת המרכז אירופית והלטינו אמריקאית המשפיעים עליך כאדם או מעצבים את עבודתך הציבורית? מהעולם המרכז אירופי, אני נושא איתי הערכה עמוקה לתרבות, למדע, לחיים של ספקנות, חקר ועידוד המצוינות. אם אני יכול לבחור בין מסיבה לבין אתגר אינטלקטואלי, יש לי נטייה לבחור בשני. אני משתדל לשמר יחסי אנוש תקינים ומכבדים. יש לי כבוד בסיסי להנהגה, לממלאי תפקיד שמייצגים את הציבור, ובמקביל, אני מרגיש את עצמי שליח הציבור שחב לו דין וחשבון מתמיד. אני דייקן; אם אני עומד לאחר במספר דקות, אעדכן מראש. גם לא אגיע לפני המועד שנקבע. התרבות הלטינו אמריקאית מאפשרת לי, לעיתים, להקליל, לצחוק, ליהנות במחיצת חברים, ליהנות ממוזיקה קלה. אני מאד אוהב להאזין לשירים דרום אמריקאים, רומנטיים וחושניים. הכדורגל השמח, הפתוח, ההתקפי, מרגש אותי. והבשר... אין מה להגיד, אוהב בשר לסוגיו... התנסיתי בצמחונות, אני מבין את עקרונות הצמחונות והטבעונות ומזדהה איתם... אבל אני קרניבור. 20 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה תמונה: באדיבות אלון שוסטר
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 21 עיתון "הגה", עיתון יומי מנוקד, אשר כלל תרגום מילים 'קשות' מעברית לגרמנית, התפרסם בפלשתינה - א"י בין אפריל 1940 ליוני 1947 .הוא יצא לאור בעזרת עיתונאים ממערכת היומון ''דבר'', שרצו, בין היתר, להגדיל את השפעת מפא''י ומשנתה הפוליטית בקרב ציבור עולי מרכז אירופה. דפי העיתון שופעים מידע רב ומרתק על התקופה ובמיוחד על הווי החברה הייקית של אותה עת. בין 1948 ל-1949 פרסם היומון "דבר" עיתון ערב, גם הוא בשם הגה", אשר דיווח לקוראיו על אירועי מלחמת העצמאות. בניגוד לקודמו, עיתון זה לא היה מנוקד ופנה לכלל הציבור בארץ. מימון הנגשת "הגה" לאתר עיתונות יהודית היסטורית נעשה בעזרת מכון ליאו בק בירושלים, שהשיג תרומה כספית של משרד החוץ הגרמני. המיזם החל את צעדיו הראשונים אחרי פנייה של הפרופ' משה צימרמן, יו''ר ועדת המדיה של ארגון יוצאי מרכז אירופה, ושל עמרם קליין, חבר בוועדת המדיה. עורך הדין ג'ים קליין תושב מרילנד בארה''ב היה גם הוא מעורב בקידום המיזם. להלן קישור לסריקת העיתון באתר עיתונות יהודית היסטורית: https://www.nli.org.il/he/newspa pers/hegeh איחולי קריאה נעימה ומעניינת שלוחים לכל חברי הארגון, והנה טעימה מגיליון 769 שיצא לאור ב-2 בנובמבר 1942 (באדיבות: אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב). העיתון "הגה" זמין לעיון וקריאה באתר האינטרנט עיתונות יהודית היסטורית מאת: עמרם קליין ה
לא הפעם הראשונה שאני כותבת, גם לא לעיתון. הייתי עושה זאת פעם המון, בעיקר בתיכון ובחטיבת הביניים אבל כישרון, כמו רכיבה על אופניים, לא נמחק מהזיכרון. לפחות חשבתי שהדבר נכון, עד שניסיתי לכתוב ליקנתון. פתאום קרה דבר לא רגיל - לא ידעתי כיצד להתחיל! אמי הציעה שאתחיל בלהציג את עצמי, טיפ הגיוני עבור כל יקה - שאיננו אני. אם הייתי פותחת את פתח הדבר בלומר שקוראים לי דפני, למרות ששמי בכלל תמר, זה לכל הפחות היה נשמע לכם מוזר. אולי המחשבה הראשונית הייתה שאני שקרנית, ערמומית או שמדובר בתרמית. אז, על אף שאין טיפה של שקר בדבר, את המשפט הזה לא תשמעו ואני אותו לא אומר. במקום, אני אכתוב, ככה עדיף - הכי טוב, ולמי שחושב שזה מידע מיותר, זו הייתה בדיחה שכנראה תבינו רק יותר מאוחר. נמשיך מהאמצע, אני אזרחית שומרת חוק אבל עבורי סדר הוא רק המלצה, הפעם אין צורך לצחוק - זו דווקא לא הייתה הלצה. אני הבחורה הכי מבולגנת שלא יצא לכם לפגוש ואם לא היה לי צוואר הייתי מאבדת גם 22 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה את הראש. לכן, על אף הצעתה של אמי שאעבוד מסודר, תאלצו לחכות לסוף כדי שתוכלו להבין אם אני דפני או שמא אני תמר. לפי מילון אוקספורד למילה "יקה" שני פירושים, הראשון הוא 'יהודי יוצא גרמניה' אך הפירוש השני יותר מרשים. לפיו, מדובר ב'כינוי לאדם חרוץ, דיקן וקפדן', או, כל דבר שהוא לא אני, בנוסח מעודן. מעולם לא הייתי חרוצה, גם כשהייתי מקבלת ציון נמוך הייתי מרוצה. שלא תבינו לא נכון, אמי מורה בתיכון ואני בעד ללמוד ובעד השכלה, פשוט משתדלת למצוא את הדרך הקלה להשלמת כל מטלה. יש שרואים זאת כעצלות, אך, בעיניי, זו בדיוק המהות, של למידה יעילה שיכולה להיות לא פחות ממעולה, פשוט לפעמים המסגרת מגבילה. להגיד שאני דייקנית, זה, בלשון המעטה, לא מדויק. אני שוחה בעלטה, בניגוד ללוח הזמנים של אמי, בו כל אירוע ברור ומתוקתק. הערכת הזמנים שלי לוקה בחסר, מאחרת לכל פגישה בין אם קבעתי עם הבוס ובין אם חבר. אפילו בפורים בקריאת "המן" לא הייתי מרעישה בזמן עם הרעשן, אך בין 2 ל4 כשאמי הייתה ישנה, הייתי עושה רעש לכל יק-ish מאת: תמר דפני מלגאית בארגון יוצאי מרכז אירופה זו לפי מילון אוקספורד למילה "יקה" שני פירושים: הראשון הוא 'יהודי יוצא גרמניה', הפירוש השני, מדובר ב'כינוי לאדם חרוץ, דיקן וקפדן'.
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 23 השכונה. בקיצור, או באיחור, אני יותר מאחרת כרונית מאשר דייקנית וכדי להשלים את התדמית גם אינני קפדנית. בחזרה לעניין הבלגן, שמאפיין אותי עוד מגיל הגן. עם כמה שבעיניי החדר שלי יפה, אם הוא היה קפה, הוא היה הפוך, כל הבגדים על הרצפה וגם בקיץ על המיטה יש פוך. ככה אפשר לא להחליף מצעים לעולם, עדיין לא מבינה איך לא עושים זאת כולם. היעדר הקפדנות לא נובע מחוסר ידע, אמי המסודרת מעירה לי דרך קבע. למשל, אני יודעת שבשעת הסעודה אין משיחין ושאת המזלג יש לערוך בצד שמאל ואת הסכין בצד ימין, אך כשבאים אורחים אפשר לזרוק את נימוסי השולחן שלי מהחלון, כי כשהם יאכלו צ'ולנט אני אוכל חמין, עם כפית, מול הטלוויזיה, על הספה בסלון. אם הווידוי האחרון לא שלח אתכם לאשפוז כנראה שלא השתכנעתם שאני לא קפדנית או שאיבדתם ריכוז, לכן את המשפט הנוכחי לא אסיים בחריזה. אתם ודאי תוהים אם אני בכלל יקית אמיתית, אני לא חרוצה, לא דייקנית וגם הוכחתי שאינני קפדנית. לכן אזכיר שזו רק ההגדרה השנייה וכי יקה הוא כל יהודי יוצא גרמניה. מהבחינה הזאת, אני חצי יקית לפחות - הורי אמי, דוד ויהודית, עלו מגרמנייה בעלייה החמישית. בכל אליה יש קוץ, אמי ירשה את היקיות ואני את הפוץ. אמנם אני לא חרוצה, אך היצירתיות שלי על כך לרוב מפצה. על אף שאני עצמי לא מקפידה בזמנים, אבוי למי שיאחר לי ועל אחת כמה וכמה - למי שיקדים. ולגבי הקפדנות, יש דברים שאני מקפידה לא לקחת לגביהם אחריות כאילו שאם אני אתמיד אני מינימום אמות. אמי יקית אך אבי צבר ישראלי, בן מושב עם דרך ארץ וחינוך רחוק מבורגני. אפשר לומר שקיבלתי את העממיות והיעדר תחושת הזמן מהצד של החתן ואת הסנטימנט לשפצל'ה וקושי לתמצת את העלילה מהצד של הכלה. כפי שהבטחתי התחלתי מהסוף, לכן סוף סוף אפשר לחזור להתחלה, אני מקווה שנהניתם מהנוף וכעת כשנגמרת המגילה, תגלו את שמי ותזכו בהקלה. את שמי אתם יכולים לא לאהוב אבל זו לא הסיבה שבגינה התקשיתי בהתחלה לכתוב. שמי הוא תמר דפני, משפחתי קוראת לי בשמי תמר, ובשם משפחתי, דפני, קוראים לי כל השאר. אין דבר יותר ישראלי מלהיקרא בשם המשפחה, מספיק לשרת יום אחד בצבא כדי לקבל לכך הוכחה, אך האמת שדפני הוא אינו השם המקורי, אביו של אבי המציאו באופן אקראי. מצד שני, ישנו השם אליו הצד היקה מחובר, שמי האישי, הפרטי, הייחודי (אם אתעלם מכך שאחד השמות הכי נפוצים בארץ הוא "תמר"). תמר היה גם שמה של דודתה של אמי, לכן "תמר" מזוהה יותר עם הצד היקי ו"דפני" עם הישראלי. בקיצור מה שאני באה לכתוב, או לומר, זה שאני לא בדיוק דפני ולא בדיוק תמר. תמר ישראלית עם הגיון יקי ודפני יקית עם ביצועים ישראליים, אני מעין פרדוקס שמותיר את כל הצדדים אומללים. אז, בין אם תקראו לי דפני או תמר זה לא משנה, אבל אם בחרתם ב"תמר" בבקשה אל תקראו לי בזמן השלאף-שטונדה.
24 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה בישראל מיום היותו לעם. וכתוצאה מכך, גדלים יהודי גרמניה כאזרחי המדינה ובשפתה, בתפישת עולם האומרת 'היהדות אינה מגבלת את החיים ואינה מפריעה' - היהדות והחיים הולכים שלובי זרוע". והוא לועג לעסקני אשכנז המתגאים בכך, כי ההשתלבות בחיים אינם מפריעה ליהדותם. הוא זועק אל תלמידי הרש"ר: "צאו ראו פרי העץ אשר נטעתם, המיתם כל רגש טוב... ותמירו את כבוד התורה וחכמת ישראל בתמרוקי הגויים, אשר דרדרו את קהל עדת ישורון ואשכנז". והוא שואל: "ומי גרם להתדרדרות זו?", ומשיב "הדבר נובע משילוב התורה עם חכמת הגויים". הוא ממשיך ושואל: "מה מריצם לעשות זאת", והוא משיב "רק שאיפת המדעים וחכמת יפת (ההשכלה) שהקדימה ואכלה תורתו של שם". והוא פונה ליהדות אשכנז: "עד מתי תשתכרי מתרעלת מנדלסון?" וממשיך בקריאה לחכמי אשכנז החרדים: "עד מתי לא תוכלו להשתחרר משיטת תורה ודרך ארץ?" ומוסיף: "אדרוש ואתבע בכל תוקף ועוז, כי תשיבו את הגזלה וכל אשר לכם תתנו לתקן את המעוות. עם ישראל, עם אלוקי הינו, בתורתו ובמצוותיו, ומבדל מכל העמים וזה גבולו אשר בו הבדילו האלוקים מכל העמים אשר על פני האדמה". לדעתו, השאלה העיקרית היא: מי אנחנו? ומה אנחנו? היום מרחפת באוויר התשובה: אני הוא האיש שאינו יודע מה אני. הוא מסיים בקריאה ובתקווה כי נכרתה ברית ונלכה יחד ונקומה ונצילה את נפשנו.. ומדוע נאטום אוזנינו לשמוע את הזעקה הפנימית החרישית של חכמי ישראל במזרח אירופה, חכמי חב"ד, נוכח ההתדרדרות של היהדות החרדית בגרמניה כתוצאה מהניסיון לשלב בין תורת ישראל לעולם ההשכלה שקיבלו על עצמם תלמידיו של הירש, ניסיון שנכשל לדעתו. אדמו"ר פותח בהצביעו על מפעלו של הרש"ר הירש: בא הרב הירש (וכאשר) "לא מצא בהרי אשכנז איש ואישה שומרי דת אלוקי ישראל בטהרה" ומייחס מציאות זו למחולל הגישה המתירה כניסה לעולם ההשכלה - מנדלסון, והוא מצביע על כך שהוא "לא אמר לעזוב את התורה, לנטוש את המצוות, לגדע חדרי ישראל" ועשה זאת משום כי השכיל וידע אשר לא יוכל בדרך אחרת להציל את הדת יעקב. אך הוא תוהה על דרכם של תלמידיו של הירש: "אנא חכמי אשכנז, תלמידי הרב הירש והאוחזים דגל הדרך המשובצה בחכמה מסודרה". לעומת זאת, הוא מצביע על כך שדווקא בקהילות ישראל בפולין, ברוסיה הלבנה, באוקרינה, בשנים 1856-1795) תקמ"ה- תצט"ו), הייתה פריחה רוחנית ודתית. ולעומת פריחה תורנית זאת, הוא מצביע על התפוררות עולם התורה ביהדות גרמניה, אשר אותה הוא מייחס למנדלסון "התורני והמשכיל", שמשילוב זה בין תורה והשכלה צמחה לדעתו התנועה הרפורמית "עד שקם הרב הירש ז"ל ופרסם את "אגרות צפון" במגמה להציל את "שארית הפליטה משחת הרפורמה". לדעתו, הירש בספרו ובפעילותו, הפיחו רוח חיים חדשה ביהדות החרדית בגרמניה. אך דווקא מתוך הערכתו הרבה לפעילותו של הרש"ר הירש, כמי שהציל את היהדות החרדית בגרמניה, הוא מבקר את יורשיו הבאים אחריו. יורשיו אשר לא ידעו להמשיך את דרכו, לייסד ישיבה של תורה תמימה, כי לא הבינו (לדעתו) את דרכו של הירש. לדעתו "בתחילת ההצלה, לא יכול היה לעשות אחרת מכפי שעשה, והם לא ירדו לדעתו". לכן הוא קובע כי יורשי הירש, אמנם מתוך שגגה, הטילו כתם בשיטת הרש"ר. הוא מציין גם את פעילותו של הילדסהיימר, כעבור חצי יובל שנים, אשר "פיתח הסמדר, הנצו הרימונים". אולם למרות זאת "ילדי אשכנז שכחו את העבר, ונדמה להם שכן היה ליצור גשר בין חב"ד לבין יהדות גרמניה ביטוי לגישת אדמו"רי חב"ד, שיש בו מעין מבט מסכם על האורתודוקסיה שצמחה ביהדות החרדית בהנהגתו של הרש"ר הירש, נותן האדמו"ר בסגנונו המקורי, בליווי דברי הסבר למי שרחוק מסגנונו. הריי"צ באגרתו משנת תרפ"ג. אצטט להלן מאיגרתו קטעים עקרוניים מאת: אברהם הופמן ה
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 25 הספר פותח גם צוהר ליחסם של הגרמנים ליהודים במלחמת העולם השנייה. כך מסופר בו על ד"ר קלטר, שהגיע עם אשתו אידית לקניגסברג כדי לפתוח בית ספר יהודי. כשתקפו את אידית צירי לידה הביא קלטר מיילדת ששמע עליה מאחד מחבריו הגרמנים שעמו היה עדיין בקשר חברי. כשנכנסה המיילדת לבית משפחת קלטר וראתה את המזוזה על המשקוף התנצלה בנימוס והסבירה שמסיבות של טוהר הגזע, שהיא מקפידה עליהן באדיקות, היא אינה יכולה ליילד ילד יהודי. קלטר מחה בפניה על סירובה ליילד את אשתו, והודיע לה שיתלונן באגוד המיילדות על סירובה. המיילדת השיבה לו שהיא מתפלאת על שהיהודים שמציבים על עצמם כל כך הרבה מגבלות, אינם מבינים שגם לגרמנים ישנן עקרונות, והוסיפה שהיא חוששת שתיחשף לדמה של היולדת שעלול לחלחל ברקמות העור שלה ולהתערבב בדם שלה. מחבר הספר פרופ' אייל וינטר, הוא מומחה בכלכלה התנהגותית, תורת המשחקים ותורת הרגשות. חתן פרס הומבולדט למצוינות מחקרית ומחבר הספר "רגשות רציונלים", שהיה לרב מכר. בספרו החדש 'הילדים של אנה' הוא מתגלה גם כמספר יוצא דופן. ספר "הילדים של אנה" שיצא לא מכבר לאור בהוצאת 'כתר' מביא את סיפורה של אנה וינטר שנשארה לבדה, לאחר שילדיה הגדולים כבר אינם בחיים. ב-9 לנובמבר 1938 ,ערב פוגרום 'ליל הבדולח', כאשר שהתה בווילה המשפחתית הגדולה שלה בקניגסברג בגרמניה נודע לה שבית הכנסת הוצת ושהילדים מבית היתומים היהודי הסמוך לו נמלטו ממנו. היא ונהגה הנאמן ויט יוצאים לחפש אותם ומגלים שהם מסתתרים בחממה, וכך הופכת אנה מאם לשניים לאמא מאמצת של עשרים ושניים ילדים. הספר מגולל את קורותיה של אנה ושל הילדים במהלך מלחמת העולם השנייה, החל ממגוריהם בוילה הגדולה בגרמניה עד שהתפצלו. אנה עברה לגור בלונדון ליד שני ילדיה ואת היתומים המאומצים העבירה להולנד, שם הם גרו עד שנשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. כפי שמעיד מחבר הספר, פרופ' אייל וינטר, הספר מספר את הסיפור המשפחתי שגדל עליו, אולם על אף שנעזר בחוקרים ובמסמכים הספר אינו מחקר אקדמי, וגם לא ספר דוקומנטרי. נוסף על הדמויות המהוות כל אחת פרק בפני עצמו, ישנן גם דמויות שהן פרי דמיונו. כך גם האירועים המתוארים, חלקם קרו במציאות ואת חלקם הוא בדה. בעניין זה כותב פרופ' אייל וינטר בסיום ספרו, הוא נטל לעצמו את חירות המחבר כדי להשלים את הפאזל, שאת סיפוריו נשא עמו שנים רבות. מאת: רימונה שיף ממדף הספרים הילדים של אנה /מאת אייל וינטר ה
עטים זוכרים היום את ד"ר אלכס ביין, גנז המדינה הראשון. אלכס ביין נולד בינואר 1903 למשפחה יהודית שורשית בת שמונה נפשות, בכפר קטן בבוואריה הצפונית, שטיינאך. אביו וסבו שימשו כחזנים בבית הכנסת ומורים בבית הספר היהודי. שני המוסדות האלה שכנו בבית בו התגוררה משפחת ביין. בהיותו בן עשר עזבה המשפחה את שטיינאך ועברה לנירנברג, שם עברו עליו נעוריו. את קורותיו בשנים אלה הוא מעלה בחן ובהומור רב, בספרו האוטו-ביוגראפי "כאן אין מברכים לשלום". וכותרת הספר על שום מה? כנער עם נימוסים מהוגנים שגדל בכפר, הוא היה נעצר ברחובות העיר הגדולה מול עוברים ושבים, מסיר את כובעו ומברך אותם לשלום. משסיים בהצטיינות את לימודיו התיכוניים בגימנסיה גרמנית-כללית, החל את לימודיו האקדמיים בעיר האוניברסיטאית ארלאנגן. לאחר שנה המשיך ללמוד בברלין באוניברסיטת פרידריך-וילהלם והיה תלמידו המובהק של אחד מגדולי ההיסטוריונים הגרמנים בזמנו, פרדריך מיינקה. הוא התקבל בהמלצת מורו לעבודה בארכיון הממשלתי המרכזי בפוטסדאם, כעובד הצעיר ביותר והיהודי היחיד בארכיון. בתקופת לימודיו באוניברסיטה היה ביין פעיל נלהב בתנועת הנוער הציונית בלאו-ווייס והחל להכין את עצמו לעלייה, דבר שהתרחש למעשה רק לאחר עשור. לא מעט, עקב עליית הנאצים 26 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה לשלטון בגרמניה ופיטוריו מהארכיון הממשלתי המרכזי. ביין החל לעבוד בארכיון הממשלתי הגרמני ביוני 1927 ,שנים ספורות לאחר שהארכיון נוסד והיה עדיין בשלבי התהוות ראשונים. עובדה זו תרמה, לדעתו, לקליטתו הקלה בעבודה. עניין מיוחד הוא מצא בסידור וקטלוג אוספים אישיים שהופקדו בארכיון, ביניהם הארכיונים של פרדיננד לאסל; רוברט בלום והמדינאי ואיש הכלכלה הגרמני פרידריך האמכר. עוד בזמן עבודתו בארכיון, כתב עליו ביין ביוגרפיה פוליטית. אהבתו לכתיבת ביוגרפיות פוליטיות, הביאה אותו להתחיל באיסוף החומר לביוגרפיה המונומנטאלית שלו על תיאודור הרצל. ביין פוטר מעבודתו בספטמבר 1933 עקב המדיניות הנאצית. למזלו הוא הצליח זמן קצר לאחר מכן לקבל סרטיפיקט ולעזוב עם משפחתו את גרמניה. בדרכו ארצה הצליח להשיג ממכריו ומבני דורו של הרצל אוסף גדול של מסמכים עליו, במקור ובהעתק. התעודות הרבות ויקרות הערך שנדחסו למזוודה גדושה שימשו לו מקור חשוב לכתיבת הביוגרפיה. ביין ומשפחתו עלו לירושלים, כדי שתתאפשר צילום: אלעד מלכא הגנז הגנוז והמסע לקבלת פרס ישראל מאת: ד"ר משה מוסק, לשעבר הגנז והממונה על גנזך המדינה תמונה: ויקיפדיה מ לציון 121 שנה להולדתו של ד"ר אלכס ביין
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 27 לו גישה למקורות נוספים לכתיבת הביוגרפיה. מקורות אלו נמצאו אז בספרייה הלאומית ובארכיון הציוני המרכזי, שנפתח לציבור רק באותה שנה. הביוגרפיה של הרצל שהתפרסמה בו-זמנית בגרמנית ובעברית ב-1934 ,שנת השלושים למותו של חוזה המדינה, זכתה תשבחות ולהצעת עבודה מד"ר רופין, שעמד בראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. רופין הציע לביין לאסוף תיעוד לתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. ביין הסכים להצעה אך בתנאי שהוא זה שיכתוב את הספר מהתיעוד שייאסף. מאחר שהתיעוד הדרוש למחקר הזה כמעט ולא היה בנמצא בארכיונים או בספריות בארץ, נאלץ ביין לכתת רגליו ולבקר בישובים רבים, שנוסדו מאז ימי העלייה הראשונה. וכך הוא כותב בזיכרונותיו: "ארזתי לי תרמיל גב ויצאתי למסע ארוך בארץ. כיום היו מקבלים למסע כזה מכונית עם נהג צמוד, אך אני נסעתי ברכבת, באוטובוסים ולא פעם הלכתי ברגל. עברתי את כל עמק יזרעאל מישוב לישוב וכך חשתי מגע ישיר עם האדמה והתנאים בהם עבדו וחיו המתיישבים" . מסע החיפוש החלוצי של ביין ברחבי הארץ, אחר המקורות הארכיוניים לתולדות ההתיישבות הציונית ארך מספר חודשים והניב בשלב ראשון את הסקר הארכיוני הראשון שהוכן בארץ בשנת 1935 , וממנו עולה שכמעט בכל עשרות היישובים בהם ביקר ביין, לא נמצאו ארכיונים שלמים ומסודרים שניתן היה לדלות מהם בקלות מידע חיוני למחקרו. ברבים מהם החומר הארכיוני החשוב הושמד בנסיבות שונות, באחרים החומר נפגע או ניזוק בחלקו וגם הגישה וההתמצאות בו היו קשים. עם כל הקשיים והמכשולים שעמדו בדרכו, הצליח ביין בכל זאת לרכז חומר ארכיוני רב לכתיבת ספרו החלוצי על ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, שיצא לאור שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1942 .אחרי העבודה הממושכת והמאומצת הזאת, ששרטטה את מפת הארכיונים בארץ באותה תקופה, דרכו של ביין להשתלבות בעבודת הארכיון הציוני המרכזי, הייתה טבעית וקלה. ביין החל לעבוד בארכיון הציוני בניהולו של ד"ר גיאורג יוסף הרליץ, ביוני 1935 .על פי עדותו, "היה זה מוסד קטן ודל שלרשותו תקציב זעיר שהספיק בקושי לשתי משכורות ולקניית נייר וחומרי כתיבה, אך לא לרכישת ספרים וחומר ארכיוני". ב. אספן כפייתי של כתבי יד יהודיים בכל 36 שנות עבודתו בארכיון הציוני המרכזי, עד שנת 1955 כסגן מנהל הארכיון ומאז ועד 1971 כמנהלו, פעל ביין ללא-לאות, לעתים אף בניגוד לדעתו של ד"ר הרליץ, מנהל הארכיון, להרחיב את פעילות הארכיון מעבר לעבודתו השגרתית. בשלב ראשון, לשינוי שמו מ"ארכיון ההסתדרות הציונית" לשמו הנוכחי "הארכיון הציוני המרכזי" ומדי שנה, במשך עשרות שנות עבודתו בארכיון, יצא לקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי לאתר אוספים אישיים ומוסדיים יהודיים, לרכוש אותם בדרכים דיפלומטיות אך לעתים גם בדרכים לא שגרתיות, עד פליליות של ממש. בראיון שנתן לעיתונאית תמר מרוז, שהתפרסם במוסף "הארץ" באפריל 1987 , לקראת קבלת פרס ישראל, הוא מתוודה על חומרת חטאיו: "גיליתי שיש הרבה מאוד חומר של קהילות ישראל בארכיונים במזרח גרמניה. היו שם תעודות מהמאה ה-16 . הגעתי לארכיונים אך הם לא היו מוכנים לתת לי את החומר. הבעיה הייתה איך להוציא אותו משם. ברור שלא היו נותנים לי. לקחתי כל פעם חבילת מסמכים לעיון והוצאתי מהם את הניירות החשובים ואת החבילה שנשארה, החזרתי כפי שהייתה. במשך שבועות רבים עשיתי זאת והצלתי כך מסמכים נדירים ורבי ערך להבנת חיי היהודים בגרמניה. אך אז התעוררה בעיה נוספת. כיצד להעביר את ארגזי המסמכים האלה? לעזרתי נחלץ ראש הקהילה היהודית של ברלין שהיה גם חבר פרלמנט, ומשום כך נהנה מחסינות ולא בדקו את מכוניתו בגבול. כך הועברו חמישים! ארגזי מסמכים, שכולם כיום בארכיונים בישראל. הכל עבר בשלום, אבל קשה לומר שלא פחדתי. אפילו לאשתי כתבתי: "אל תתפלאי אם את המכתב הבא שלי, תקבלי מסיביר".
ומוקיריו בקהילה האקדמית. מגמה זו הולידה בראשית 1984 יוזמה מחודשת להגשת מועמדותו של ביין לפרס ישראל. הפעם מצד צבי רענן, מנהל ספריית הפועלים, שהעריך מאוד את יוזמותיו הספרותיות של ביין ואת כתביו ההיסטוריוגרפים. ביין הודה לו על כך במילים חמות והוסיף: "אם תצליח לעורר את המחליטים, להחלטה חיובית ולסלק התנגדות של המונעים זאת, שכנראה ישנם רבים (לפי מה שנאמר לי מחברים וידידים) תבוא עליך ברכה ותהנה הוצאתכם יחד איתי". גם יוזמה זו לא הניבה פרי. ד"ר היימן והגנז, פרופ' אלסברג, חזרו והציגו מחדש את מועמדותו של ביין לפרס היוקרתי ב-1985 .אולם ועדת הפרס החליטה באותה שנה לא לדון בקטגוריה "תרומה להיסטוריה" והחזירה להם את הספרים והחומר אודות ביין, ששלחו לוועדה. במרץ 1986 בעת ביקורו של סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יצחק נבון בניו יורק הוא פגש את יוחנן, בנו של ביין, שעבד בנציגות ישראל באו"ם. יוחנן ביין ניצל את המפגש עם השר ושוחח עימו על מועמדותו של אביו לפרס. השר הבטיח לבדוק את הפרשה אך חודשים עברו ויוחנן לא שמע ממנו דבר. בינתיים התפרסמה ביוני 1986 הודעה רשמית מטעם משרד החינוך והתרבות על הגשת מועמדויות לפרס ובה גם הקטגוריה של "תרומה להיסטוריה". בעקבות זאת, הזדרז פרופ' אלסברג, להודיע ליוחנן ביין שהוא וד"ר היימן הגישו מחדש את מועמדותו של אביו לפרס, על "תרומתו להיסטוריוגרפיה הציונית". אי-לכך, הרשה לעצמו יוחנן ביין לפנות מיד אל שר החינוך והתרבות, להזכיר לו את שיחתם בניו יורק ואת הבטחתו לבדוק את הפרשה. תוך כך, כשהוא מתנצל על פנייתו "הבלתי מקובלת", הוא מוסיף: "לא נוח לי לכתוב לך בנושא ולמען הטעם הטוב לא הייתי מתערב, לולא הדחף המוסרי והשכנוע שהפרס באמת מגיע לו וכן אמונתי העמוקה שהענקתו תתרום להארכת חייו בינינו. אבא בן 83 והפרס חשוב לו כאות עליון להערכה הציבורית והרשמית למפעל חייו". משה גלבוע, הממונה על פרסי ישראל עם הקמת המדינה היה ביין בטוח וכמוהו מנהל הארכיון הציוני המרכזי ד"ר גיאורג הרליץ, שהארכיון שלהם שהיה במשך חמש עשרה שנה הארכיון המרכזי של התנועה הציונית העולמית ושל מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל, יוכר כארכיון הממלכתי של מדינת ישראל, או למעט שאלכס ביין, בעל הניסיון הרב והידע הרחב בארכיונאות, ימונה למנהל הארכיון הממשלתי, במשרד ראש הממשלה. אולם ראש הממשלה, דוד בן גוריון ומנכ"ל משרדו, טדי קולק, חשבו אחרת. הממשלה הקימה בניגוד לדעתם ולמורת רוחם של מנהלי הארכיון הציוני, ארכיון ממשלתי נפרד והעמידה בראשו, לתדהמתם, את סופיה יודין - עולה חדשה מארצות הברית, ספרנית במקצועה, שהייתה חסרת ניסיון וידע מקצועי בארכיונאות, אך מקורבת מאוד לפולה ולדוד בן גוריון. שמונה שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1956 ,לאחר שיודין נכשלה בתפקידה והודחה, בחרה מועצת הארכיונים העליונה את אלכס ביין לגנז הראשון של מדינת ישראל, למורת רוחם של בכירי משרד ראש הממשלה, המנכ"ל טדי קולק וסגנו יצחק לוי, לוויצה. ביין המשיך לאחר מינויו לגנז לשמש בו-זמנית גם כמנהל הארכיון הציוני ופרש משני תפקידיו, במרס 1971. ג. המרוץ אחר הפרס בדצמבר 1972 ,לאחר פרישתו מניהול שני המוסדות הארכיוניים המובילים במדינה, הגנז החדש, ד"ר פאול אברהם אלסברג, שירש את ביין; ד"ר מיכאל היימן, סגנו של ביין ומחליפו בניהול הארכיון הציוני המרכזי; ופרופ' דניאל קארפי, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח ומנהל המכון לחקר הציונות, באוניברסיטת תל אביב, הגישו את מועמדותו של ביין לפרס ישראל. מועמדותו לא התקבלה. אגב פרופ' קארפי, ממליצו של ביין, יעמוד לימים בראש ועדת השופטים שתעניק לו את פרס ישראל. עברו מאז תריסר שנים ונושא הפרס לא ירד מסדר היום של עמיתיו במערכת הארכיונית 28 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה
במשרד החינוך והתרבות, ענה ליוחנן ביין מטעם השר: "הגיל אינו קובע אלא הישגיו למופת" אך בהמשך הוא רומז לו שיש סיכויים טובים להענקת הפרס לאביו. במכתב קצר, משורבט בכתב יד רשלני ובניסוח די סתום הוא כותב לבנו של ביין: "כמוני כמוך, אילולא כן, לא הייתי מנסח מחדש את הנושא, כדי שיתאים לו מועמד". בכך הוא מתייחס, באופן מוסווה ומעורפל לעובדה שהקטגוריה של הפרס לכתיבה היסטורית שונה מ"תרומה להיסטוריה" ל"תרומה להיסטוריוגראפיה הציונית". הגדרה חדשה שהתאימה 'ככפפה ליד', לכתיבתו המחקרית של ביין ומנעה אולי ממועמדים אחרים להיות מתאימים לקבלת הפרס. בנוסף לכך יש לציין את העובדה, ששניים מתוך ארבעת הפרופסורים, חברי ועדת השיפוט, יו"ר הוועדה פרופ' דניאל קארפי ופרופי אניטה שפירא, היו מקורבים מאוד לד"ר ביין בתור עמיתיו בהנהלת המכון לחקר הציונות, במשך שנים רבות. דבר שאפשר והשפיע אולי על החלטתם, להעניק לו את הפרס. קארפי, כזכור, היה בין הממליצים של ביין לפרס ישראל, כשמועמדותו הוגשה לראשונה 14 שנה קודם לכן. עם זאת מן הראוי לציין, שאין כל עדות או הוכחה מתועדת שביין עצמו התערב באופן אישי במהלכים לקבלת הפרס או פנה ישירות לגורמים שיסייעו לו לזכות בו. ברור הרבה יותר מהמכתב ליוחנן ביין, היה מכתבו של גלבוע לפנייתו החוזרת של הגנז, שהתעניין שוב בגורל הפרס: "העניין כבר כמעט מסוכם ומוסכם... אך אין לדבר בנדון עם איש. כל הדלפה תקלקל הפרסום." ב-86.11.28 הודיע שר החינוך והתרבות במכתב לביין על זכייתו בפרס ישראל: "בזכות פועלך הרב בבניית הארכיון הציוני וגנזך המדינה וארגון הארכיונאות בישראל. בזכות ספריך ומאמריך על הציונות ועל הרצל ותולדות ההתיישבות וכן ספרך הגדול בשאלת היהודים". ביין לא קיבל את המכתב הנכסף בדואר ולא ידע דבר על קבלת הפרס. למרבית הפתעתו, שבועיים לאחר שהמכתב נשלח אליו ובהאזינו לרדיו, שמע את ההודעה המפתיעה והמשמחת. המכתב הרשמי של השר, שהגיע סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 29 לידיו רק חודש מאוחר יותר, נשלח לכתובת בנו יוחנן בניו יורק, בגלל מידע מוטעה שביין שוהה עדיין במחיצתו. למרות כל הנאמר לעיל: לחצים, פניות לא מקובלות, התערבות במהלך ההחלטות וקירבה אישית אל מקבל הפרס, אין ספק שביין היה בהחלט ראוי לפרס ישראל, מבחינות רבות ומגוונות. ראשית, תרומתו הייחודית למערכת הארכיונית בישראל במשך 36 שנים, מתחילת עיצובה בתקופת היישוב, עד לפרישתו לגמלאות ואף לאחריה. בהיותו הדמות המובילה והדומיננטית בארכיון הציוני המרכזי, כסגנו של ד"ר הרליץ הצנוע, שדגל בעבודה ארכיונית שגרתית והליכה בתלם. ביין אדום השיער וחם המזג, היה לעומתו נועז, לוחמני ומקורי מאוד ביוזמותיו. הוא שאף תמיד לגדולות ושבר לא אחת את "תקרת הזכוכית" של פעילות הארכיון, הן בנחישותו להפוך את הארכיון הציוני המרכזי לארכיון יהודי כלל עולמי ורב-תחומי והן בתפקידו כגנז, להפוך את גנזך המדינה מארכיון ממשלתי אפור ורשמי, לארכיון ממלכתי רחב אופקים ורב-ממדים. אולם עיקר תרומתו למערכת הארכיונית, הייתה כאמור, פעילותו הבלתי-נלאית במשך עשרות שנים לאיתור ארכיונים אישיים ומוסדיים ציוניים ויהודיים ברחבי העולם והבאתם לישראל. אך עם זאת, את הפרס הנכסף הוא קיבל בעיקר על תרומתו ההיסטוריוגרפית, הציונית והיהודית. עד סוף ימיו התפרסמו קרוב לשמונה מאות רשימות, מאמרים וספרים שלו, בעיקר בעברית, באנגלית ובגרמנית אך גם כאלה, בעשרות שפות אחרות. החשובים בהם: הביוגרפיה החלוצית ופורצת הדרך על תיאודור הרצל, שיצאה מאז פרסומה הראשון בשנת 1934 ,בעשרות מהדורות בשפות שונות; ספרו על ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, שיצא לאור בשנת 1942 וזכה למהדורות מעודכנות רבות, מקוצרות ומורחבות, בעברית ובשפות רבות אחרות; וספרו האחרון והמונומנטאלי "שאלת היהודים – ביוגראפיה של בעיה עולמית", שהופיע בערוב ימיו ותרם רבות לזכייתו הנכספת בפרס ישראל.
מי שביקר בישראל פעמים רבות (שישים פעם), עוד מתקופת נעוריי בשנות השבעים ולאורך העשורים הבאים בממסגרת שונות - ביקורים אישיים והן ביקורים מקצועיים במסגרת מחקר ביד ושם, ארגון משלחות נוער Spiritual Leader for Christian Pilgrimages in the Holy Land ,תפקידי כיו"ר ה"החברה הגרמנית-ישראלית של צפון הסה", ומייסד שותף של העמותה "אבני נגף בקאסל" - הנחתי כי על הביקור השישים ואחד להיות שונה: לכבוד יום הולדתה ה-75 של מדינת ישראל החלטתי להגיע לישראל בכוחות עצמי, על אופניים. ב-15 באוגוסט 2023 עזבתי את ביתי שבקאסל, והתחלתי ברכיבה. חמישה ימים לאחר מכן כבר עברתי דרך מחנה הריכוז פלוסנבורג, שעל יד חבל הסודטים, המשכתי לכיוון וינה, בודפשט, בלגרד, וקומאנובו שבצפון מקדוניה. כעבור חודשיים מרגע צאתי לדרך כבר עצרתי בסלוניקי, המשכתי לכיוון אַ סוֹס בצפון מערב טורקיה, והדרמתי לכיוון הערים אפסוס וסידה. במחצית הראשונה של דצמבר טסתי מטורקיה ליוון ומשם לישראל, שכן בעקבות המלחמה נפסקו הטיסות הישירות מטורקיה לארץ. ב-12 בדצמבר הגעתי לירושלים ובמשך שלושה חודשים רכבתי על אופניי מירושלים דרך תל אביב ועד הגליל. בזמן שהותי בארץ פגשתי את חבריי האהובים והיקרים ברחבי הארץ, ואף ביקרתי ביד ושם והוספתי 139 דפי עד לזכר יהודים תושבי קאסל, להם הונחו אבני נגף ברחבי העיר (מאז 2021 הונחו למעלה מ-400 אבני נגף לזכר יהודי העיר, ראו: https://www.kassel- . (stolper.com ב-12 במרץ התחלתי את דרכי חזרה לגרמניה, והגעתי לביתי ב-1 באפריל, מצפה ומחכה לביקוריי הבאים בישראל. 30 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה צילום: אלעד מלכא טיול על אופניים מגרמניה לירושלים מאת: פרנק מתיאס מאן, קאסל יציאה מצפון הסה: אני והאופניים בקנול, כ-45 קילומטרים דרומית לקאסל. אסוס, טורקיה: אריסטו, האופניים שלי ואני. על הדנובה באוסטריה. כ Frank-Matthias Mann :באדיבות תמונות רשמים וחוויות ממסעי לארץ והשהות בה מספרות התמונות הבאות: בודפשט: האופניים שלי על גדת הדנובה אל מול הפרלמנט.
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 31 האופניים שלי ב"יד ושם" פרנק מבקר את גבי דאוס, חבר ארגון יוצאי מרכז אירופה, הפעיל מאוד בארגון וחבר ועדת כספים של הארגון. מכשול בדרכי לראש העין האופניים שלי בצבעי כחול-לבן, שכונו בפי חבריי „Zahnpasta” על יד מנורת הכנסת בירושלים. טקס המלגות של ארגון יוצאי מרכז אירופה והמפעל לעזרה הדדית טקס המלגות המסורתי של ארגון יוצאי מרכז אירופה והמפעל לעזרה הדדית התקיים ב-28 במרץ, ובמהלכו הוענקה מלגה ל-27 סטודנטים וסטודנטיות, שנבחרו לקבלה מתוך מאות שהגישו את מועמדותם. הטקס התקיים בהשתתפות המלגאים, בני משפחותיהם וחברי ארגון, ובמהלכו הוצגו לסטודנטים ולבני משפחתם הפרויקטים שהארגון מוביל ומקדם בחברה הישראלית. כחלק מהמלגה, גם הסטודנטים יתרמו לחברה ולקהילה: הם יקדישו 45 שעות מזמנם לביקור חברי הארגון, כתיבת כתבות ליקינתון שאתם קוראים ממש עכשיו, מתן הרצאות וסדנאות לחברי הקהילה והרחבת הידע על המורשת של היהדות הדוברת -גרמנית והעלייה החמישית. אנו מאחלים בהצלחה לכל המלגאים החדשים. והישארו מעודכנים... בקרוב נפרסם את הקול הקורא להגשת מועמדות לקבלת מלגה עבור שנת הלימודים האקדמית הבאה. צילום תמונה: אלישע אבן טוב
פרו של הפרופסור רוני שטאובר שופך אור על פרק חלקי אך משמעותי ביחסי גרמניה שאחרי הנאצים וישראל של אחרי השואה. המקטע ההיסטורי הזה מתוחם בין שני נושאים, אשר המחקר ההיסטורי מצביע על הקשר ביניהם: החתימה על הסכם השילומים ב-1952 ועד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לרפובליקה הפדרלית הגרמנית (גרמניה המערבית) ב-1965. דיפלומטיה בצל הזיכרון מוליך את הקורא בנתיבים של אינטרסים מדיניים ומוסריים ועושה זאת ללא רחם: לגרמניה היה אינטרס לפלס את דרכה הפוסט נאצית אל תוך משפחת העמים ולהמעיט בערך שיתוף הפעולה, שלא לומר התלהבות עממית, ומעל לכל שילוב נאצים לשעבר במנגנון השלטוני הגרמני שלאחר המלחמה. לעומת אינטרס זה עמדה ההתלבטות המדינית, אפשר לקרוא לה קיומית, של מדינת ישראל, שבמידה רבה ניכסה לה את זכר השואה, בשם יהודי העולם תמורת השתתפות סבילה בהסרת האשמה הקולקטיבית מגרמניה, ושל נאצים במערכות 32 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה השלטוניות של גרמניה המתנערת מזיכרונות העבר ומאשמתם של פעילים בבניית המערך האנטי יהודי בימי היטלר. דוגמה בולטת היא המקרה של הנס גלובקה, יועצו של קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה האחרת של אחרי סיום המלחמה. גרמניה האחרת? יש שהקפידו להוריד את הא הידיעה והסתפקו בהגדרתה כ'גרמניה אחרת' כזו שאפשר, מתוך אינטרס קיומי הישרדותי להעלים עין מהשכחת חלקם הפעיל של נאצים במערכות השלטון של גרמניה המתחדשת הדוהרת לעבר הנס הכלכלי והפן אירופאיות הממשמשת ובאה. וישראל הטוענת לייצוג כמעט מלא של תביעות היהודים השורדים ויורשיהם של הנספים בשואה מתוך דירוג של סדר הקדימויות הנדרש אחרי הקמתה של מדינת ישראל, שחלק נכבד מאוכלוסייתה נמנה עם ניצולי השואה וצאצאיהם. ישראל הייתה זקוקה ל'זריקת עידוד' כלכלית זו כדי להתחיל ולבנות כלכלה עצמאית ומערכת ביטחון שתהיה חלק ממעטפת ההגנה היהודית שלאחר מוראות השואה. משואה לתקומה הייתה סיסמת המפתח מאת: מיכאל דק ספר חדש ס ישראל וגרמניה המערבית 1965-1953 מאת: רוני שטאובר בהוצאת מרכז זלמן שזר והוצאת יד ושם 619 עמודים דיפלומטיה בצל הזיכרון
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 33 בשיקולים שהביאו להקמת מגנון השילומים, למרות שהסנטימנט הציבורי בישראל היה קרוע בין קבלה לדחייה של מערך השילומים הגרמני, שבגרמנית הקפידו לקרוא לו -Wied ergutmachung ביטוי הכולל בתוכו לכאורה שיפוי כלכלי ומחילה מוסרית, אך בעברית נשמע הביטוי 'שילומים', נטול זיכוי מוסרי, יותר כמו הסדרת חוב חשבונאי בתשלומים. מכל מקום הציווי של 'תקומה' אפשר לממשלות ישראל להעלים עין מתהליכים פנים גרמניים ופנים ישראליים שלא היו שלמים עם מערך השילומים והמחילה המשתמעת ממנו. בישראל חיו שורדי שואה וניצולי רדיפות ובהם כאלה שסירבו לקנות מוצרים גרמניים, לדבר גרמנית, לבקר בגרמניה, שלרבים עוד הייתה בגדר המולדת שבגדה בהם, מולדת שדחתה ורדפה אותם. לא הכל קיבלו את החתימה על הסכם השילומים, שהביא בסופו של דבר לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים וקשרים כלכליים שהפכו מאז לידידות ותמיכה מדינית וביטחונית אמיצה בין המדינה, שראתה בעצמה יורשת לגיטימית ומייצגת את זכר השואה וקורבנותיה לבין גרמניה אחרת, שטענה שהיא גרמניה האחרת. שתי ההגדרות סייעו בטשטוש קווי האשמה וההאשמה של התהליך ההיסטורי של התקרבות בין המעוללים לקורבנות. תהליך ריפוי שהגיע לשיא כאשר גרמניה רכשה מישראל מערכות להגנה אווירית מסוג 'חץ', אבל זה כבר מחוץ למסגרת שבה עוסק ספר יסודי זה, שחושף את ההבנות הסמויות והאינטרסים המקבילים שאפשרו את הפיוס הכואב בין 'מדינת הקורבנות', ישראל, ל'מדינת המעוללים', גרמניה, שהגיעו לשיאם בעסקה האמורה. מכיוון שבסקירה על ספר חדש מדובר, צריך לומר שהספר המקיף הזה ירתק את כל מי שמתעניין בהיסטוריה של העבר הקרוב ביחסי גרמניה ישראל, יחסים שהפכו התחשבנות לידידות אמיצה.
לא מכבר הלך לעולמו שמואל מרחב, אחיו הבכור של ראובן מרחב, לשעבר יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה ובכיר במערכות הביטחון שלנו. בספרו 'מקום במרחב' מעלה ראובן כמה רגעים של משמעות בחייו המרמזים על הקשר האמיץ שהיה בין האחים ('מרחב הגדול ומרחב הקטן') ועל ההשפעה של שמואל מרחב (ורנר מרקוביץ'), שנולד בשנת 1933 בגרמניה, על אחיו הצעיר, ראובן, שכבר נולד 'צבר'. "רוב נוסעי האוניה "תל אביב", שעגנה בנובמבר 1935 בנמל חיפה, לאחר כמה ימי הפלגה מנמל טריאסטה באיטליה, היו עולים מגרמניה שהצליחו לקבל רישיונות כניסה, סרטיפיקטים, לפלשתינה. בין הנוסעים גם כמה עשרות רופאים עולים מגרמניה, ביניהם אבי, וולטר מרקוביץ', ואשתו דורותיאה, שהייתה בהיריון מתקדם איתי, עם בנם הבכור, שמואל־ורנר בן השנתיים ושני כלבי ציד, שעשו גם הם את כל הדרך מגרמניה לארץ ישראל." משפחת מרקוביץ' השתכנה בחיפה ברחוב מלצ'ט בשכונת הדר בחיפה. תמונת ילדות: "אני ואחי הגדול, שמוליק, ממהרים לקיוסק העיתונים ברחוב בלפור, וחוזרים הביתה עם ספר עבה ובו עשרות ומאות אלפי שמות של ניצולי השואה, ויחד עם אבא אנחנו מנסים, לשווא למצוא בין הדפים את שמו של יוליוס-יוסף מרקוביץ',סבי, ובני משפחה אחרים שנשארו מאחור, בגרמניה הנאצית, ולא הצליחו לצאת במועד ולהגיע לארץ ישראל." "ב-1947 ,בהיותו בן 14 ,עבר אחי שמוליק 34 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה למוסד החינוכי שבקיבוץ מזרע... אחי התקבל במזרע כילד חוץ מה שהיה לברכה רבה. הקשר עם אחי נשמר, אם כי לא ברציפות. אבא ואמא, שאהבה מאד את מזרע, היו מבקרים אותו מדי פעם. היו לא מעט ילדי יקים אחרים שנשלחו להתחנך בקיבוצים, בדרך כלל בהצלחה." אחרי הקיבוץ עבר שמוליק לצי הסוחר שם היה מכונאי ולימים קצין מכונות. "... שמוליק הגדיר את עצמו כזאב בודד סוציאלי.... אנשים אוהבי הבריות וחברותיים ביסודם, אך כאלה שפוסעים לבד במשעולי החיים...". כיאה לישראליות שהוא אימץ לליבו והיא אמצה אותו לחיקה, שמוליק הצטרף ליחידה האגדית 101 . כשהגיע זמנו של ראובן להתגייס שמוליק סידר לו להתקבל לסיירת צנחנים: "בזכות פתק פרוטקציה, שאחי שמוליק הסדיר עם הסמג"ד היחיד במינו, אהרון דוידי, לימים תא"ל וקצין חי"ר וצנחנים ראשי, זכיתי במתנה ייחודית וגדולה: חברתי לטובים שבחבורה בזמן קריטי למדינה ונעשיתי שותף לאחוות לוחמים, להכרת הארץ ולהגנה עליה בתקופות מבחן; זכות גדולה ומיוחדת במינה..." "אחי שמוליק הלך בדרכו הייחודית והיה תמיד 'אדם נותן'. אחרי שירותו הצבאי היה למהנדס מתכות וככזה נטל חלק בפיתוח טנק המרכבה. במהלך חייו היה בין מקימי 'מגנזיום ים המלח', חברה בת של 'מפעלי ים המלח'." מערכת יקינתון משתתפת באבלו של ראובן בפרידתו מאחיו האהוב שמוליק. זוכרים את שמואל מרחב ז"ל מאת: כתב מערכת יקינתון שמוליק וראובן -1996 באדיבות המשפחה
סיון תשפ”ד / יוני 2024 / גליון מס. 324 35 ב-19 במאי 2024 מלאו שנתיים לפטירתו של ד"ר יצחק נוי, ההיסטוריון, הסופר ואיש הרדיו. ד"ר נוי נולד במושב נטעים באפריל 1942 להוריו פרידה ילידת פינסק (רוסיה) ולאביו אברהם ילד ברסלאו (גרמניה). ההורים היו בין מקימי מושב נטעים שמדרום לראשון לציון ב-1932 .ההכנסות מהמשק היו, למרבה הצער, זעומות. האב נפטר ממחלה כשיצחק היה בן 15 והוא נאלץ להפסיק את לימודיו אחרי סיום כיתה י' כדי לעזור לאמו לנהל את המשק. בצבא שירת כחובש קרבי בגדוד 890 של הצנחנים. כן שירת במילואים במלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון. אחרי סיום השירות הסדיר, השלים יצחק את לימודיו וקיבל תעודת בגרות ופנה ב-1962 ללימודים בהיסטוריה באוניברסיטה העברית, ירושלים. ב-1965 הציעו לו מספר אנשים שהתרשמו מקול הבס המלטף שלו להגיש מועמדות לקורס קריינים שעמד להיפתח ב-"קול ישראל". במשך הזמן השתתף בתפקידי רדיו והגיש את התוכנית "לאם ולילד". כן פרסם ספרים שזכו להצלחה כמו "בין חולות ופרדסים", "ארבעה ימים על הנהר" ועוד רבים. ב-1966 נשא לאישה את נורית לבית הלפרן שעוסקת מזה עשרות שנים בהכשרת כוח אדם בתחום שיקום אנשים לקויי ראייה ועיוורים. ב-1970 יצא יצחק עם רעייתו ללימודים לתואר ד"ר באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון. בעת שהות הזוג שם, נולד בנם היחיד רועי אביחי, כיום עוסק בפיתוח חידושים טכנולוגיים. ב-1977 חזרה המשפחה לארץ והתגוררה בירושלים ובשנת 1985 עברה לבית שבו נולד יצחק במושב נטעים. יצחק שובץ להגשת תוכניות רדיו כמו "יומן חוץ השעה הבינלאומית", "שבת עולמית" ואחרות. בנובמבר 2008 הודיע יצחק כי הוא עומד לפרוש לגמלאות. בלחץ המאזינים, חזר יצחק למיקרופון והמשיך לשדר מדי שבת בין 8 ל-10 בבוקר את תוכניתו "שבת עולמית". בדצמבר 2021 שלחתי, אני חבר מערכת 'היקינתון', את חוברת נובמבר 2021) 311 (אל יצחק לביתו שבמושב נטעים כדי שיסקור גם את הביטאון של ארגון מרכז יוצאי אירופה. ואכן, בשבת ה-2022.2.12 ,הקדיש יצחק מספר דקות לסיקור היקינתון. להפתעתי, הוא בחר להתייחס לכתבה 'המיג 17 צלל אל הכינרת' פרי עטי (מדובר בנחתת של חיל הים המצויידת בארבעה מקלעים ששייטה מול החוף הסורי במזרח הכינרת ב-1966.8.15 .(הוא ציטט, לפי זכרוני, את המשפט הבא "במצב הזה היה צורך בקצין שהוא גם מנוסה, גם קר רוח, גם מודע לחובתו לחתור למגע וגם אובססיבי לדייקנות. כידוע, עולי גרמניה חובבים של סדר ודיוק..." ואכן הקצין שפיקד על צוות המקלענים היה רס"ן יוחנן הנזי יוסף (יקה במוצאו) שנתן ברגע הנכון את פקודת האש והמיג 17 הסורי צלל אל הכינרת. בשיחה טלפונית הודיתי לו על הסיקור וגם מסרתי לו כי באותה השנה 2022 חוגג הארגון שלנו 90 שנה להיווסדו. יצחק, איש רדיו מנוסה, וכחצי-יקה במוצאו, הבטיח לזמן בעתיד הקרוב שלושה אישים מקהילת הייקים לתוכניתו התיעודית. אך הגורל המר רצה אחרת. ב-22.4.2 נפל למשכב ואובחן שלקה בסרטן המוח. הוא נפטר ב-22.5.19 בגיל 80 והובא למנוחת עולמים במושב נטעים. יהי זכרו ברוך. תאגיד השידור המשיך לשדר לאות הוקרה לפועלו של ד"ר נוי, שידורים חוזרים של תוכניות השבת במשך קרוב לשנה עד ה-23.3.25 .מאז פברואר 2024 חידש תאגיד השידור שידורים חוזרים של החלק התיעודי ב''שבת עולמית'' בימי שישי משעה 00:22 ועד חצות. הקוראים מוזמנים לגלוש לאתר של יצחק נוי שבו ימצאו מאות שידורים והרצאות בנוסף על כתביו .Isaac-noy.com עטו ופרי לזכרו של ד"ר יצחק נוי איש הרדיו מאת: עמרם קליין תמונה: נורית נוי
עם אישים ידועי שם, למשל, עם ראש ממשלת צרפת ג'ורג' קלמנסו, ועם רנדולף יורש העצר האוסטרי עד שהתאבד בעקבות סיפור אהבה שהיה לו. כמו כן, בזכותה הכיר המלחין מאהלר את רעייתו אלמה. קשרים אלו של ברטה, כפי שהסתבר, הביאו אותה גם להשגת הישגים פוליטיים. הספר מסתיים בבריחתה של ברטה מווינה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשחייה כבר לא היו החיים שידעה לפני המלחמה. בספרה של אורה, כפי שנוכחו לדעת אלו שרכשו אותו במעמד ההשקה, ישנה גם התייחסות לאירועים היסטוריים, בהם כניסתו של היטלר לאוסטריה ב-1938 והציפייה לתוצאות משאל העם שנערך באוסטריה. טקס ההשקה לווה בשירה ובניגון יצירות קלאסיות. 36 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה מכבר נערכה השקת הספר "בסלון של ברטה" שכתבה אורה אחימאיר בבית ההורים על שם פינחס רוזן ברמת גן. יו"ר ארגון יוצאי מרכז אירופה, דבורה הברפלד, פתחה את האירוע בדברי ברכה. היא ציינה שהיא שמחה להשיק את ספרה השלישי של אורה אחימאיר העוסק בנשים, ואשר פותח צוהר לחיי התרבות והחברה העשירים שידעה וינה, ממפנה המאה העשרים ועד האנשלוס. האירוע, כך הוסיפה, הוא רק אחד מהאירועים החברתיים שמקיים הארגון. לאחר מכן הציגה אורה אחימאיר את ספרה וגילתה שלקראת כתיבתו היא ערכה מחקר על משפחתה. אורה התייחסה בדבריה לשתי הנשים שעליהן מתמקד הספר: האחת, ברטה לבית צוקרקנדל, אישה נאורה ואכפתית, בת למשפחה אמידה וידועה, שאביה היה עורך ומו"ל של העיתון הליברלי טאגבלט. השנייה, אמיליה, אישה פשוטה, שנישאה לרופא וזכתה לתהילת עולם בזכות דיוקנה שצייר גדול צייירי אוסטריה באותה התקופה גוסטב קלמנט, ציור שהעניק לה חיי נצח. אורה סיפרה בעיקר על ברטה "מלכת הסלון של וינה", שאירחה בסלון אנשי רוח, חברה ותרבות, כמו המלחין מאהלר, הסופר שטפן צוייג והצייר גוסטב קלמנט. בזכות הסלון שלה, כך גילתה אורה, יצרה ברטה קשרים השקת הספר "בסלון של ברטה" מאת: רימונה שיף לא ארגון יוצאי אירופה פותח במסורת חדשה - אירועי השקת ספרים הקשורים לקהילת הייקים. יש לכם/ן רעיון לספרים נוספים שקשורים לקהילה? שלחו לנו לכתובת המייל: org.jeckes-irgun@eidan ואולי אירוע ההשקה הבא יהיה בספר שאתם/ן המלצתם/ן לנו! אורה אחימאיר, צילום: אלישע אבן טוב
יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה
בבית הורים ע״ש אניטה מילר כהן אירחנו את תלמידי כיתה ה׳ אניטה מילר השכנים שלנו מבית הספר ה״ס רמת חן, התלמידים הגיעו בשמחה, הדיירים הכינו כיבוד לתלמידים, שרנו שירים, יצרנו יצירות מגזרי נייר, וזכינו גם לשמוע נגינת פסנתר, היה שמח ומהנה במיוחד. זיגפריד מוזס דיירי בית ההורים ע”ש זיגפריד מוזס מטיילים דיירי הבית יצאו לטיול לחיפה וביקרו במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ולתצפית נוף מרהיבה על נמל חיפה מטיילת רחוב "יפה נוף". לקינוח קיימו פיקניק צהרים בפארק הכרמל. יוזמת הטיול היא אילנה דרוקר - דיירת בית מוזס , בתו של פליקס טיקוטין, האספן הידוע של אמנות יפנית ומייסד המוזיאון, שהעניק לעיר חיפה את האוסף המוערך שלו הכולל אלפי הדפסי עץ ומאות נטצקות (פסלונים מיניאטוריים המשמשים כמשקולת לחגורת הקימונו). לאורך הדרך לחיפה, אילנה סיפרה את קורות חייו הסוערים של אביה, משפחתו ותולדות האוסף והמוזיאון כולל שנות הנאציזם, המחבוא של המשפחה ושל אוסף האמנות. קבלת הפנים במוזיאון לאילנה ולדיירי בית מוזס היתה מאד מרגשת וממנה המשכנו להדרכה מעולה של אוצרת המוזיאון, התוודענו לאוסף המדהים באיכותו של אבא של אילנה ולאמנות הדפסי העץ המסורתית היפנית. מכאן המשיך בהדרכה ראובן רוזנפלדר - דייר נוסף מבית מוזס, יליד חיפה ומורה דרך במקצועו, שהוביל אותנו לטיילת, לתצפית ולפריחה ביערות הכרמל. חזרנו לירושלים בשעות הערב עייפים אך מלאים חוויות ומראות מקסימים. חדשות מבית ההורים 40 יקינתון / מגזין ארגון יוצאי מרכז אירופה פנחס רוזן בבית הורים ע"ש פנחס רוזן התקיימה תצוגת אופנה בהנחיית גיל פינטו של אוסף פרטי ביגוד מקוריים של חברת האופנה הישראלית אתא. שתי דוגמניות הופיעו על המסלול הילה וורד מנהלת הבית שהיום החלה לדברי הדיירים בקריירה חדשה ומפתיעה. בין תצוגות הבגדים עלה גיל לבמה והפתיע עם מוצגים שונים משנות ה 50 ,60 ו 70 וסיפר סיפורים מחממי לב על האוסף. היה נוסטלגי ומרגש.
MD MB Yakinton / Nr. 324 / Juni 2024 3 gab der Codegenerator der IDF diesem Krieg den Namen „Krieg der Eisernen Schwerter“, der sich bis heute nicht eingebürgert hat. Eine andere Bezeichnung allerdings ist den Ruinen der Häuser, den Blumen auf den Gräbern der ermordeten Zivilisten, der Soldatinnen und Soldaten, der beim Rave in der Natur Niedergemetzelten, der Polizisten und Polizistinnen, den Sicherheitskräften, den herbeigeeilten männlichen und weiblichen Freiwilligen auch noch nicht entwachsen. Diese Menschen warfen sich in einen Kampf, in dem es um nicht weniger als um die bloße Existenz der Nation zu gehen schien. Damit sind die zahlreichen weiteren Fronten und die Evakuierung von Zehntausenden, die zu Flüchtlingen im eigenen Land wurden, noch nicht erwähnt. Brennender als alle anderen aber sind die Fragen nach dem Zionismus und seiner Verwirklichung, nach dem Judentum und der Verantwortung für alle Juden weltweit. Ist diese Verantwortung jetzt abgelaufen? Fragen nach Verantwortung und dem Ausweichen vor der Verantwortung, nach dem Festhalten an der sozialen und politischen Identität eines jeden von uns. Hinzu kommen quälende Fragen nach Identität, nach Loyalität und Verpflichtung, nach Moral und Menschlichkeit: Bin ich ein Zionist? Woran zeigt sich mein Zionismus? Wie weit reicht diese Verpflichtung? Hat der Zionismus Fragen der Identifikation mit dem jüdischen Schicksal über Generationen hinweg gelöst? Ist dies die erträumte Gesellschaft, ist dies das Land, in dem wir unsere Kinder und Enkel großziehen wollten? Hat das „zionistische Gebilde“ den Juden der Welt tatsächlich Sicherheit gegeben, oder hat es stattdessen Kanäle für einen erneuen Ausbruch des Antisemitismus geöffnet, der sich als Antizionismus tarnt und der doch nichts anderes ist als eine Spielart des Judenhasses, eine von tausend? Die Kernfrage jedoch lautet: Wohin jetzt? Für uns als Land, als Gesellschaft, als eine Gemeinschaft aus vielfältig verwurzelten Familien, die sich auf Verbindungen zwischen unterschiedlichen Herkunftsländern aus der gesamten jüdischen Welt gründen und die entstanden sind im Geiste einer liberalen, gerechten, fairen israelischen Identität, egalitär und tolerant, respektvoll gegenüber anderen. Ich hoffe, dass es bis zur nächsten Konferenz nicht weniger Antworten als Fragen geben wird.
2 MB Yakinton / Nr. 324 / Juni 2024 Diesmal erlaube ich mir, mein N.B. mit einer Art Titel, wenn auch einem anachronistischen, zu versehen. „Zwischen einer Konferenz und der nächsten“ – so wurde üblicherweise früher einmal der Bericht vor einer ideologisch wichtigen Versammlung bezeichnet. Das Jahr, das seit der neunzigsten Konferenz der Vereinigung der Israelis mitteleuropäischer Herkunft bis zur jetzt stattfindenden Konferenz abgelaufen ist, kann nicht anders als „historisch“ genannt werden. Die Geschichte selbst ist im Entste hen begriffen. Am 7. Oktober 2023, einem Schabbat und Feiertag, setzte am frühen Morgen das Heulen der Luftschutzsirenen ein. Darauf folgten Explosionen und Schüsse, die vom schrecklichen Blutbad in den Siedlungen in der Nähe des Gazastreifens zu berichten schienen. Eine Katastrophe historischen Ausmaßes. Eine Kombination aus mörderischem Amoklauf und geistiger und körperlicher Demütigung, wie man sie in Israel seit den Anfängen des Zionismus nicht mehr gesehen hat. Manche haben die Ereignisse jenes Schabbats und der folgenden Tage mit den Schrecken der Pogrome verglichen. Andere sagten, dass eine solche Katastrophe dem jüdischen Volk seit der Schoa der Nazis im Zweiten Weltkrieg nicht mehr widerfahren sei. Aber nicht weniger schrecklich sind die Zweifel, die jeden Einzelnen und uns alle seitdem befallen haben. Was seit Beginn des Zionismus in Israel als selbstverständlich galt, wurde nun zu einer existentiellen Frage. Beginnen wir mit einer Frage, auf die es keine Antwort gibt: Was wird sein? Sollen wir nun ewig das Schwert fressen? Wie in einer Art Geheimsprache NB Zwischen einer Konferenz und der nächsten
Nr. 324 Juni 2024 Der Unabhängigkeitstag Unabhängigkeitstag des Staates Israel des Staates Israel Die Titelseite des Mitteilungsblattes nach der Staatsgründung Israels Mai 21., 1948