חוברת קריית שלום

מנהל קהילה, תרבות וספורט | אגף דרום | היחידה לפיתוח דרום תל–אביב 1 מבט על שכונת קריית שלום

2 בימים אלה מתבצעת עבודה רבה לאצירת מידע קיים ולהנגשתו, לאסוף ידע חדש אודות תמונת העבר של השכונות. וזאת כדי להפנות זרקור אל סיפורן של השכונות הדרומיות של תל–אביב. בחוברת זו נתאר את התפתחותה של שכונת קריית שלום, נספר על הקמתה, נתמקד במבנים ההיסטוריים, שקיימים בה, המוסדות הקהילתיים השונים ואבני דרך בחיי השכונה. החוברת תוכל לשמש את כל מי שמעוניין או מעוניינת להכיר ולהתוודע לסיפורה המיוחד של שכונת קריית שלום. 2 כתב: נדב שטרן עריכה: שלומית עוזיאל עיצוב:סטודיו דיזיין | il.co.de-design.www://https

3 מבוא מהי שכונת קריית שלום, היכן היא נמצאת ומי מתגוררים בה? קריית שלום נמצאת בדרומה של תל–אביב ותחומה בדרך בן צבי מדרום, ברחוב קיבוץ גלויות מצפון, בדרך לבון ממערב ובנתיבי איילון ממזרח. השכונות הסמוכות אליה הן שכונת שפירא מצפון ונווה עופר מדרום-מערב. מדרום לשכונה נמצא אזור תעסוקה צומת חולון, שבו נמצאים כיום בית פנורמה ובתי מסחר אחרים וכן מתקני ספורט של קבוצת מכבי תל–אביב. מדרום-מזרח לשכונה נפרשים השדות הרחבים של כפר הנוער מקווה-ישראל. ממערב לשכונה נמצא פארק החורשות, שבו נמצאים בתי באר, גן בוטני, בית הספר לטבע, הישיבה החילונית בינ"ה וכנסיית פטרוס הקדוש )"כנסיית הרוסים"(. אוכלוסיית השכונה מונה כ-800,8 איש, מתוכה שיעור גבוה של ילדים מתחת לגיל 14 ומבוגרים בגילים 45-64 .18 אחוזים מתושבות ומתושבי השכונה השכונה הם עולים חדשים שהגיעו לארץ בשנות ה-70 וה-90. המידע שבמסמך זה נאסף ממגוון מקורות, ובהם ספרים עלילתיים על השכונה, חוברות זיכרון, ספרי עיון שכתבו אישים בהסתדרות העובדים, חומרי ארכיון מהארכיון העירוני של עיריית תל–אביב-יפו וקטעי עיתונות. במסגרת התחקיר להכנת מסמך זה נערכו גם ראיונות עם תושבי השכונה אתי בן-ציון ואלי מזרחי. מרואיינים אתי בן-ציון הגיעה לשכונה בשנת 1968 .הוריה עלו מברית המועצות בשנת 1933 ;תחילה התגוררו בירושלים, ומשם עקרו לשכונת שפירא בתל–אביב. עם נישואיה עברה בן-ציון לשיכון צבא הקבע בקריית שלום, והתגוררה בשכונה עם בעלה ושני בניה עד שנת 1975 .בשנה זו עזבה לחולון, ובשנת 2010 שבה לקריית שלום. מאז חזרתה היא חברה ב"פורום הזהב", התאגדות 1 של ותיקי השכונה הפועלת בהיעדר ועד שכונתי. אלי מזרחי נולד בזכרון-יעקב והגיע לקריית שלום בשנת 1965 , לאחר שהתאהב בשטחים הפתוחים והירוקים הפרושים סביבה. הוא תושב השכונה מאז ועד היום. בשנות ה-80 כיהן מזרחי כיושב ראש הוועד השכונתי של שיכון ותיקי ההסתדרות. לאחר התפטרותו התפרק הוועד. מזרחי מילא תפקיד מרכזי בארגון עמיתי השכונה, שהחליף את הוועד לאחר התפרקותו ופעל משנות ה-90 .נוסף על כך עבד בבנק הפועלים בשכונה והתנדב במד"א, כראש שבט תנועת הצופים בקריית שלום, ובוועדה לתכנון עירוני מטעם השכונה. כמה מן הפרויקטים שהיה שותף לקידומם הם מרכז הספורט והחינוך גורן גולדשטיין, ריצוף החניה מול בית אבשלום ומאבק שהוכתר בהצלחה נגד הקמת שכונה 2 חדשה בשטח פארק החורשות הצמוד לשכונה. 3 1 .על פי ריאיון עם אתי בן-ציון. 2 .על פי ריאיון עם אלי מזרחי. שכונת קריית שלום נמצאת בדרומה של תל–אביב ותחומה בדרך בן צבי מדרום, ברחוב קיבוץ גלויות מצפון, בדרך לבון ממערב ובנתיבי איילון ממזרח.

4 שכונת קריית שלום נבנתה על שטחים חקלאיים שהשתייכו לכפר הערבי אבו-כביר, אשר הוקם באמצע המאה ה-19 .שטחים אלו נמצאו באזור שכיום הוא המפגש בין רחוב הרצל לדרך קיבוץ גלויות. תושבי הכפר היגרו אליו ממצרים בעקבות הכיבוש המצרי של ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני בשנת 1831 .הקצין אברהים פאשה הוביל את מבצע הכיבוש המצרי של ארץ ישראל, ובעקבותיו התיישבו בארץ עשרות אלפי מצרים, ובהם עובדי אדמה רבים. הכפר אבו כביר נמנה עם פרווריה הכפריים של יפו. מרבית האדמה סביב הכפר הייתה נטועת פרדסים, שהיו משאב כלכלי ותזונתי חשוב לתושבים הערבים והיהודים באזור. הפרדסים התפרשו מן האזור שבו נמצאת כיום שכונת נווה שאנן מצפון עד האזור שבו נמצאת כיום חולון. מדרום, והוקמו בהם בתי באר והתיישבויות קטנות נוספות ששימשו את החקלאים ועובדיהם. הכפר השתייך לתחומה המוניציפלי של יפו עד 1947 ,ואז עבר למדינת ישראל בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. תושבי הכפר הגיבו על ההחלטה באלימות כלפי יהודי האזור של גבעת-הרצל, שכונת שפירא ועוד, אשר נמשכה עד שההגנה כבשה את השטח 3 ב-1948 ,ותושבי הכפר נטשו את המקום. הלחימה הותירה אחריה הרס רב: שטחים חקלאיים נטושים, שרידי מבנים, תשתיות מים וביוב הרוסות. בתי הכפר שנותרו שלמים אוכלסו מחדש עד מהרה ביהודים שהגיעו למקום ביוזמתם: חיילים משוחררים ומשפחותיהם, תושבים מן השכונות הסמוכות ועולים חדשים חסרי אמצעים. חצי שנה לאחר שננטש, סופח שטח הכפר אבו-כביר לתחומה של תל–אביב בהחלטת ממשלה. תחילה התמקדה העירייה בהרס שרידי מבנים והמעיטה בפעולות שיקום ושיפור הסביבה, בעיקר עקב המבנה המפוזר והלא מתוכנן של האזור, שהקשה עליה 4 בהמשך יועדה לספק שירותים ברמה נאותה למתיישבים החדשים. בהחלטה זו תמכו גם תושבים יהודים בשכונות סמוכות. הקרקע לשימושים שאינם מגורים ואשר היה רצון להרחיקם מסביבת מגורים, כגון תעשייה, בית-מעצר ומועדון קליעה צבאי. באזור הוקמו גם אוניברסיטת תל–אביב, שהמבנה ששירת אותה משמש כיום את בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית, והמכון 5 במערב קריית שלום ניטע יער המגינים, לזכר הנופלים במלחמת העצמאות. לימים התרחב לרפואה משפטית ליד דרך בן צבי. השטח הנטוע ונקרא בשם יער ההגנה, וכיום הוא קרוי בשם פארק החורשות. אתר המעיד על ההיסטוריה של האזור הוא בית הקברות המוסלמי שיח' מוראד. בית הקברות הפריד בין השטח המרכזי של השכונה מדרום לדרך קיבוץ גלויות לבין חלקה הצפון-מזרחי – "פרדס קטן", כיום חלק משכונת שפירא הסמוכה. בולט במיוחד בית הקבר של שיח' מוראד שבמרכז בית-הקברות; הבליטות הקטנות שבקודקוד הקבר זכו בפי ילדי השכונה לכינוי "השדיים". ילדי השכונה זוכרים את השטח 6 כאזור חשוך ומפחיד, שלא הייתה ברירה אלא לעבור על פניו כאשר חוצים את השכונה. שכונת קריית שלום נבנתה על שטחים חקלאיים שהשתייכו לכפר הערבי אבו כביר, אשר הוקם באמצע המאה ה-19. מרבית האדמה סביב הכפר הייתה נטועת פרדסים, שהיו משאב כלכלי ותזונתי חשוב לתושבים הערבים והיהודים באזור. 3 .ארנון גולן, "אבו־כביר: מיישוב כפרי לשוליים עירוניים", קתדרה 160 ,תמוז תשע"ו. עמ' 69-50 4 .פרוטוקול ישיבה 1 של הוועדה העירונית לשכונות העבריות, 6 באוקטובר 1948 ,ארכיון עירוני עיריית תל-אביב–יפו, 4–2209ג, 27 באוקטובר 1948 5 .גולן, "אבו־כביר: מיישוב כפרי לשוליים עירוניים". עמ' 69-50 6 .נאות-מרקוביץ, א', נאות, ד', ברקאי, ר', נאות, ד' )עורכים( )2011 ,)פגישת בוגרי מחזור ד' תשי"ז –1957 ,שנת העשור למדינת ישראל, בית-הספר היסודי הממלכתי על שם דוד רמז, ישראל: מוציא לאור לא ידוע. עמ' 6-26 טרם קום השכונה

5 שכונת קריית שלום הוקמה על אדמות הכפר אבו כביר בשנת 1950 ,כחלק מתכנית בנייה ארצית לשיכון ותיקי ההסתדרות שהוכרזה כבר ב-1949 .התכנית כללה שיכונים בשלושת המטרופולינים: ירושלים, תל–אביב וחיפה, ותכנית קריית שלום כללה בנייה בהיקף הרחב ביותר. השטח שתוכנן לבנייה היה 880 דונם, שעליהם תוכננה בנייה של כ-400,4 דירות, 400,2 מביניהן 8 הבנייה החלה ב-1950 והסתיימה ב-1952 ,ובוצעה על ידי חברות הבנייה של 7 בפועל נבנו כ-650,1 דירות. לוותיקי ההסתדרות. ההסתדרות: "השיכון" ו"סולל בונה". לצד הסתדרות העובדים הכללית, הגישו שישה ארגונים וקבוצות בקשה לבנייה על הקרקע: הפועל המזרחי )פועמ"ז(, אנשי קבע, חיילים משוחררים, הסתדרות העובדים הלאומית ופועלי אגודת ישראל. הבנייה התרכזה בין דרך בן צבי ודרך קיבוץ גלויות. ממערב נתחמה השכונה בפרדסים שננטשו על ידי מגורשי אבו-כביר וסביבתה במלחמת העצמאות )כיום פארק החורשות(; ממזרח נתחמה בכביש תל–אביב לוד )כיום נתיבי איילון(. שיכונים נוספים של ותיקי ההסתדרות והפועל המזרחי הוקמו מעט מצפון לדרך קיבוץ גלויות, באזור בית הקברות שיח' מוראד, כיום בפאתי שכונת שפירא הסמוכה. 9 השטח הידוע כיום כשכונת קריית שלום התחלק עם הקמתה לחמישה שיכונים: 1 .שיכון ותיקי ההסתדרות, אשר הוקם משני צדיו של רחוב ישראל גורי, השדרה הראשית של קריית שלום. זהו החלק הגדול ביותר של השכונה. 2 .שיכון אנשי קבע, שנבנה בלולאה הממשיכה את רחוב ישראל גורי; לולאה זו נקראת כיום רחוב הקשת. שיכון זה נבנה גם הוא על ידי ההסתדרות. 3 .שיכון הסתדרות העובדים הלאומית, שנועד לחניכי תנועת בית"ר יוצאי לחי ואצ"ל, שהוקם בחלק הצפון-מערבי של השכונה. שיכון זה מוכר גם בשמות "רמת יוהנה", על שם יוהנה ז'בוטינסקי, ו"שיכון סלע", כיוון שנבנה על ידי חברת סלע-חירות. 4 .שכונת שמעון, שאוכלסה בחיילים משוחררים מחיל האספקה שהתיישבו לפני כן בבתים הנטושים של תושבי אבו כביר. השכונה נקראה על שם האלוף שמעון מזא"ה, שהיה מפקדם של החיילים מתיישבי השיכון. שיכון זה נבנה על ידי משרד הביטחון. 5 .שיכון מעון לעובד, שנבנה מעט מאוחר יותר ויועד לאנשי המעברות, כך לדברי המרואיין למסמך זה, תושב השכונה אלי מזרחי. חלק זה נבנה כשיכוני רכבת המקיפים את השכונה ממזרח ומדרום לאורך דרך בן צבי. באמצע שנות ה-60 החל גם פרויקט בנייה של חברת חלמיש, מצפון לקיבוץ גלויות, צמוד לשכונת "פרדס קטן", כיום שכונת שפירא. 7 .גולן, "אבו־כביר: מיישוב כפרי לשוליים עירוניים". עמ' 64 8 .איריס גרייצר )2017 ,)מהשכונה אל השיכון: ההתיישבות העירונית של הפועלים בארץ-ישראל ושורשיה הרעיוניים, 1920-1950 ,חיפה: פרדס הוצאה לאור. עמ' 225 9 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 28 ,תיק 159 5 השטח הידוע כיום כשכונת קריית שלום התחלק עם הקמתה לחמישה שיכונים. קום השכונה

6 10 .גרייצר, מהשכונה אל השיכון. עמ' 233 11 .גרייצר, מהשכונה אל השיכון. עמ' 35 12 .זליג לבון )1974 ,)קורות-גג, תל-אביב: עם עובד – תרבות וחינוך. עמ' 102 תכנון השכונה והשנים הראשונות קריית שלום, כמו שאר קריות הפועלים, תוכננה ברוח המודרניזם ששטף את הארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. המרחב הבנוי שיקף והנחיל אידיאולוגיה פוליטית וערכים חברתיים, או במילים אחרות: ארכיטקטורה חברתית.10 שכונות אלו היו פתרון אפקטיבי וזול לשיכון השכבות החלשות – אנשי העלייה השנייה והשלישית, שנזקקו לקליטה רחבה ולמערך הרווחה של המדינה, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה. שכנות אלה נבנו לרוב בשולי הערים ובצורה מסוגרת, במטרה ליצור יחידות מוניציפליות אוטונומיות שיסייעו בארגון המרחב העירוני הן ברמה היומיומית והמעשית - טיפוח השטח והתשתיות ושמירה על נוכחות יהודית וביטחון במרחב, והן ברמה הפוליטית - איגוד התושבים במסגרות פוליטיות-חברתיות שישתמרו הודות לקידום אינטרסים של השיכון או השכונה ואינטראקציה עם רשויות כגון העירייה או הסתדרות העובדים. בנוסף, שכונות אלו נועדו לשמר עקרונות סוציאליסטיים בקרב הפועלים, שהגידול באוכלוסיית הארץ הסיט את עיקר התיישבותם ופעילותם מהיישוב הכפרי אל הערים.11 קריית שלום היא דוגמה קלאסית ליישום מדיניות זו. תחילה תוכננה השכונה להיבנות על דרך תל–אביב-לוד, בשטחי כפר סלמה הנטוש, ליד ספארי רמת-גן ומעט מצפון לחירייה )חמישה קילומטרים מזרחה משכונת התקווה, שהייתה הקצה המזרחי של תל–אביב באותם זמנים(. בשל התנגדות נחרצת מצדם של ותיקי ההסתדרות, שרצו להיות קרובים יותר למרכז העיר, הוחלט לבסוף להקים את השכונה בשטחים החקלאיים של אבו כביר.12 למרות המיקום הקרוב יותר, סגנון בנייתה המסוגר של השכונה והשטחים הפתוחים ממערב לה בודדו את קריית שלום והקשו עליה להשתלב ברצף העירוני. קושי זה הלך והקצין ככל שצירי התנועה סביבה - דרך קיבוץ גלויות, דרך בן צבי ונתיבי איילון - התרחבו ונעשו סואנים יותר. כמו כן, השכונה חולקה בעת בנייתה לפי השתייכות פוליטית או תעסוקתית, חלוקה שהתבצעה בפועל על ידי צורת הבנייה של כל שיכון ועל ידי מבני ציבור ופארקים שהפרידו בין השיכונים. ההפרדה התכנונית הברורה בין השיכונים השונים ניכרת עד היום, למשל בקווים הישרים של שיכון הוותיקים לעומת הצורה המעגלית של שיכון אנשי קבע. רמת יוהנה ושכונת שמעון נבנו בסמיכות זו לזו, ויצרו יחד צורת חצי עיגול שצידו הפתוח פונה צפונה. השטחים הפתוחים שיועדו לבתי ספר ולמבני ציבור נוספים בשכונה, וכן שדרת הוותיקים, הפרידו בין ארבעת החלקים האלה. המרחב הבנוי שיקף והנחיל אידיאולוגיה פוליטית וערכים חברתיים, או במילים אחרות: ארכיטקטורה חברתית איור 1 :קריית שלום 1955 .צילום: זולטן קרוגר. באדיבות הארכיון הציוני.

7 13 .גרייצר, מהשכונה אל השיכון. עמ' 276 14" .פרשת שיכון הותיקים באבו-כביר", מעריב, מרץ 1951 15" .חברת שיכון נתבעת לעשות נגד הרטיבות בבתים בקריית-שלום", קול העם, ינואר 1955 16" .בקריית-שלום נרגעו הרוחות", מעריב, אוקטובר 1952 17 .פגישת בוגרי מחזור ד' תשי"ז –1957 .עמ' 5 18 .יצחק סלע, )1959 ,)עם זריחת החמה: סיפור אהבתם של עמוס וזמירה מנווה שלווה, שיכון הוותיקים שבירכתי העיר, תל-אביב: ניב. עמ' 32-43 19" .בתים מאדימים באופק", הצופה, נובמבר 1952 20" .קרית פועלים ותיקים בבנינה", דבר, 12 ביוני הבתים שנבנו בשכונה היו זהים זה לזה, ולכל אחד מהם חלקת גינה קטנה. הבתים תוכננו בשיטת "הבית הזול" או "הבית הגדל": בית דו-קומתי ובו ארבע דירות קטנות שבכל אחת מהן שני חדרים, מטבח וחדר רחצה. גודל הדירות היה 24-32 מ"ר. למקצת הבתים היו כניסות נפרדות, כדי לחסוך במדרגות ולהעניק לתושביהם פרטיות רבה ככל האפשר. "הבית הגדל" נקרא כך כיוון שבנייתו אפשרה הרחבה עתידית.13 לזירוז הבנייה יובאו "תותחי בטון" שיצקו בטון מזוין והגדילו את תפוקת העבודה היומית. הבנייה התעכבה על אף הטכנולוגיה והסתיימה רק שנתיים לאחר תחילת הבנייה בשכונה, כלומר ב-1952 .היו סיבות שונות לעיכוב. ראשית, רצון הוותיקים להתקרב ללב העיר תל–אביב דרש תכנון מחודש של השכונה. שנית, אדמות אבו כביר הנטושות יועדו לשמש כאדמה חקלאית ולבניית צירי תחבורה מרכזיים. כדי לשנות את ייעודן נדרש משא ומתן ממושך עם הממשלה והעירייה. גם מחסור במלט בארץ והצפות חורפיות בשטח המיועד לבנייה עיכבו את תחילת העבודה. ולבסוף, הצורך בחיבור רשת הביוב של השכונה לרשת של יפו עיכב את כניסתם של הדיירים.14 כבר עם כניסת התושבים הראשונים החלו לעלות טענות רבות על תכנון השכונה והדירות ועל טיב הבנייה. בעיקר נשמעו תלונות על חוסר ההתאמה בין הבנייה בשכונה לבין תוואי השטח, שגרם להצפות מרובות בבתים בעונת החורף,15 וכן על חסרונה של מרפסת למטבח.16 בספר מחזור של ילדי השכונה מתאר רון ברקאי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל–אביב, את מצבן של הדירות בעת כניסת המשפחות אליהן: "דירות ללא חשמל, מרפסות ללא קירות, בלוקים ללא טיח, חדרי אמבטיה ללא אמבטיות ואריחים. דירות מעטות עמדו כך, חסרות ולקויות, במשך שנים ארוכות". 17 יצחק סלע, שספרו "עם זריחת החמה" מגולל סיפור אהבה שכונתי, מתאר מצב רעוע של תשתית החשמל בשכונה, שהוביל את נשות השכונה להתרעם באופן ישיר במשרדי חברת החשמל.18 התושבים התלוננו גם על חוסר מחשבה ועל השקעה מועטה במראה פני השכונה ובפרט בגינון; על ניצול שגוי של השטחים הפתוחים בין הבניינים, שיצר מתחים רבים בין התושבים; ועל חוסר מחשבה על הצרכים היומיומיים של התושבים, בעיקר בהקשר החינוכי והדתי.19 בשכונה תוכננו כל השירותים הנדרשים לחיי היומיום: צרכנייה, מרכז מסחרי, מרכז בעלי מלאכה, גן ילדים, מעון ילדים, בית ספר, מרפאה, בית עם, בתי כנסת, מועדון ומגרש משחקים, גנים ציבוריים ובית תרבות.20 מוסדות ושירותים מסחריים, חברתיים ותרבותיים מוקמו בלב שיכון ותיקים, לאורך שדרות ישראל גורי, שהייתה לשדרה הראשית של השכונה. מוסדות ושירותים מסחריים, חברתיים ותרבותיים מוקמו בלב שיכון ותיקים, לאורך שדרות ישראל גורי, שהיו הרחוב הראשי של השכונה

8 סניף קופת חולים נבנה על פינת רחוב דשבסקי, ומאחוריו היה שטח עפר מוזנח ששימש את הילדים למשחקי כדורגל; מול קופת החולים, בצדן האחר של שדרות גורי, הוקמה הצרכנייה הראשונה בשכונה;21 מעט דרומה משם תוכנן בית הפועלים ומולו המרכז המסחרי של השכונה; במרכז הוקם "בית אבשלום", ששימש כמרכז התרבות של שיכון ותיקים וגם כמשרד ועד השכונה; ב"בית אבשלום" פעלה גם ספרייה שכונתית והיו הקרנות של סרטים.22 במהלך שנות ה-60 ,לאחר ביקורת ממושכת מצד תושבי שיכון אנשי קבע ושיכון סלע, נפתחו מבני ציבור נוספים מחוץ לשיכון ותיקים של עובדי ההסתדרות, בחלקה הדרומי של השכונה: מועדון לחייל, בית תרבות עמיעז שיועד למבוגרים, בית חינוך לנוער אור-נוי וגני ילדים: בלהה ובלומה. כמה שנים אחר כך הוקמה טיפת חלב ברחוב הקשת.23 במקביל לשדרות גורי במערב, תוכננה שדרה נוספת בשם "ותיקים" , ובמרכזו שני שטחים ציבוריים שיועדו לבתי ספר. בחלקה הדרום-מזרחי של השדרה תוכנן תחילה בית ספר ממלכתי-דתי נוסף, שלבסוף לא נבנה.24 השיכונים שמהם הורכבה השכונה נבדלו בבירור זה מזה, הן בצורת הבנייה שלהם והן בהרכב תושביהם. משום כך היה לכל אחד מהשיכונים ועד מנהל שפעל באופן עצמאי. בסוף שנות ה-60 יזמו אנשי שיכון צבא הקבע את הקמתו של ארגון גג, שאיגד תחתיו את שיכון סלע )רמת יוהנה( ואת מעון לעובד. שיכון ותיקים לא הצטרף.25 בשיכונים היו ועדים פעילים שהיו אחראים לניהול צורכיהם ולטיפולם. הוועדים עמדו בקשר בעיקר עם העירייה ולעתים עם גופים מדיניים: הסתדרות העובדים הכללית, שיכון סלע או מפלגות פוליטיות. הוועדים דרשו תדיר שיפור בתשתיות, הקמת מבני ציבור ומוסדות חינוך ותרבות ושיפור מראה השכונה וסביבתה, וכן יזמו התאגדויות בין השיכונים, כמו ארגון-הגג של הוועדים, וארגנו פעילויות תרבות בשכונה ומחוץ לה. מסמכים ששלחו ועדי השיכונים לעיריית תל–אביב-יפו מעידים על הצורך בתחזוקת המרחב הציבורי בשכונה ובשיפורו. היו תקלות בתשתיות החשמל, המים והביוב וכן במערך הכבישים, המדרכות והשטחים הפתוחים. תושבת השכונה אילנה אניס )פלאוט( כתבה: "במשך השנים הראשונות ... לא היו במקום כבישים ובוודאי לא מדרכות. היו רק שטחי חול פתוחים". בתחילת שנות האלפיים שופצו שטחים ציבוריים שונים בשכונה, ורחבת המרכז המסחרי, שהוצפה שוב ושוב במי גשם, רוצפה.26 21 .מתוך הראיונות עם אתי בן-ציון ואלי מזרחי 22 .פגישת בוגרי מחזור ד' תשי"ז –1957 .עמ' 34 23 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו,חטיבה 25 ,תיק 2160 24 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 28 ,תיק 159 25 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 25 ,תיק 2158 26 .חוברת פגישת בוגרי מחזור ד תשי"ז - 1957 הוועדים דרשו תדיר שיפור בתשתיות, הקמת מבני ציבור ומוסדות חינוך ותרבות ושיפור מראה השכונה וסביבתה, וכן יזמו התאגדויות בין השיכונים, כמו ארגון-הגג של הוועדים, וארגנו פעילויות תרבות בשכונה ומחוץ לה.

9 התושבים הראשונים הרכב האוכלוסייה בשכונה היה מגוון ותושביה הגיעו מקשת עדות, מעמדות ותרבויות כבר מימיה הראשונים של השכונה. ותיקי ההסתדרות שהתיישבו בה נמנו בעיקר עם אנשי העלייה השנייה, והעלייה השלישית, ממעמד סוציואקונומי נמוך, שלא עלה בידם להשתכן בדירה ראויה עד ערב קום המדינה.27 תושבים אלו הגיעו לשכונה ממקומות סמוכים, כגון פרווריה הנטושים של יפו, או ממקומות מגוריהם ברחבי הארץ, לאחר שזכו בהגרלת ההסתדרות.28 רבים מהתושבים היו עולים ממדינות המזרח,29 ולצדם עולים ממזרח אירופה, מיוון, מטורקיה, מכורדיסטאן, מאפגניסטאן ומחבל בוכרה.30 עולים מכורדיסטאן, מאפגניסטאן ומבוכרה אף פתחו בית דפוס ברחוב שח"ל 8 ,שבו הודפס העלון "תבונה", שפנה לעולים מתפוצות אלה.31 על פי עדותם של אלי מזרחי ואתי בן-ציון, רוב תושבי השכונה עבדו בחברות שונות של ההסתדרות הכללית, כגון תנובה וסולל בונה. אחרים מצאו עבודה במפעלים שקמו בסביבה או הקימו בית מלאכה סמוך לביתם. מקצתם עבדו במקצועות רוח ותרבות.32 על פי רוב, הקשר בין התושבים היה קרוב מאוד. "חיינו דלת מול דלת, והדלתות מעולם לא היו נעולות," סיפרו בן-ציון ומזרחי בעדויותיהם. הקשר החברתי בין כל חלקי השכונה היה חזק, ותושבי השכונה היו מעורבים איש בחיי רעהו והושיטו עזרה זה לזה בכל שעות היממה."הקרבה זה לזה וההדדיות היו חלק כל כך מהותי בשכונה," מדגישה בן-ציון. הרכב האוכלוסייה בשכונה היה מגוון ותושביה הגיעו מקשת עדות, מעמדות ותרבויות כבר מימיה הראשונים של השכונה. רבים מהתושבים היו עולים ממדינות המזרח, ולצדם עולים ממזרח אירופה, מיוון, מטורקיה, מכורדיסטאן, מאפגניסטאן ומחבל בוכרה איור 2 :מבצע נקיון בקרית שלום,1970 , אוסף יוסף ליאור, באדיבות הארכיון העירוני של עיריית תא-יפו 27 .גרייצר, מהשכונה אל השיכון. עמ' 225 28" .פרשת שיכון הותיקים באבו-כביר", מעריב, מרץ 1951 29 .גרייצר, מהשכונה אל השיכון. עמ' 328 30 .להרחבה ראו סלע, עם זריחת החמה 31 .הפועל המזרחי, ארגון עולי בוכרה )1977 ,)תבונה: עלון אינפורמטיבי פנימי מטעם המרכז הארצי ליוצאי בוכארה ואפגאן בישראל, תל-אביב: מוציא לאור לא ידוע 32 .סלע, עם זריחת החמה. עמ' 48-49

10 בד בבד, היו גם לא מעט מתחים. יצחק סלע, בספרו "עם זריחת החמה", מספר על ויכוחים סביב בחירת הדירה בבניין וחלוקת שטח הגינה. "התושבים כידוע נחלקו מלכתחילה לשתי מפלגות עיקריות: דרי מעלה ודרי מטה. האחרונים קינאו בראשונים על שום היותם קצת יותר מרוחקים מגנבים על שתיים ועל ארבע )חתולים(, ודרי מעלה נתקנאו בדרי מטה בשל שטח-אדמה".32 בהקשר זה מספר אלי מזרחי שהיה תקנון מפורט של איגוד התושבים לגבי חלוקת השטח סביב הבית. המשפחות תחזקו חצרות עם גינות, מחסנים ולעיתים, גם חיות, כגון עזים, כבשים, תרנגולות ובעלי כנף אחרים.33 שנים מעטות לאחר קום השכונה, החל גל עזיבה של התושבים. העזיבה התרחשה מכמה סיבות: כניסה של תושבים ממעמד סוציואקונומי נמוך לשכונות דרום תל–אביב, ובפרט לקריית שלום, שהייתה מנותקת משאר חלקי העיר; בעיות מרובות ויקרות לתיקון שהתגלו במבנים; ותחושת הזנחה וחוסר אכפתיות מצד גורמים ממסדיים ובהסתדרות העובדים הכללית. בתוך שלוש שנים עזבו את השכונה כ-100 משפחות, ורבות נוספות עזבו בשנים שלאחר מכן.34 33 .מתוך הריאיון עם אלי מזרחי 34 .גרייצר, מהשכונה אל השיכון. עמ' 226 הקשר החברתי בין כל חלקי השכונה היה חזק, ותושבי השכונה היו מעורבים איש בחיי רעהו, והושיטו עזרה זה לזה בכל שעות היממה.

11 35 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 25 ,תיק 2160 36" .משתכני קריית-שלום דורשים התערבות הממשלה וההסתדרות בענף בית־הספר במקום", דבר, 1952" ;ילדי קריית-שלום לומדים 3 ימים בשבוע בלבד", קול העם, 1952 37" .אגף נוסף לבי"ס 'גבעת השלום' בקריית-שלום בת"א", מעריב, מרץ 1965 ;ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, 2159-25 38 .אמיר גולדשטיין )2012" ,)הציונות הכללית, המחנה האזרחי והסוגיה הדמוקרטית-ליברלית", בתוך: אלון גל )גולדברג(, גרשון בקון, משה ליסק, פנינה מורג-טלמון )עורכים(, בדרך הדמוקרטית: על המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית, מכון בן-גוריון. עמ' 324–363 39" .משתכני קרית שלום דורשים התערבות הממשלה וההסתדרות", דבר 40 .להרחבה ראו אוליצקי, י' )1982 ,)ממאורעות למלחמה: פרקים בתולדות ההגנה על תל-אביב, תל-אביב: מפקדת ההגנה בתל-אביב. עמ' 92-93 41 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, תיק 2159-25 בכל שנות קיומה של השכונה, נושא החינוך היה בראש דאגותיהם של תושביה. רבים מהתושבים השקיעו בו את עיקר מרצם וזמנם, ואף התנדבו בתחום זה.35 תושבי השכונה נאבקו על הגדלת בתי הספר,36 על שיפור המבנים37 ועל הוספת מועדוני נוער לפעילויות לאחר שעות בית הספר. חינוך פורמלי עם הקמת השכונה, נפתחו בה שני בתי ספר. האחד נקרא "בית הספר הכללי" ולימים "גבעת השלום", והאחר "בית החינוך על שם דוד רמז". שני בתי הספר ייצגו שני זרמים פוליטיים מרכזיים באותה תקופה. בית הספר "גבעת השלום" הוקם בבניין ששימש בעברו כבית המטבחיים של הכפר אבו-כביר. הוא נמצא על גבעה במרכז השכונה, ובחצרו היה מגדל מים שהוקם בסוף שנות ה-20 ,ששימש את הכפר. בית ספר זה היה מיועד לילדי שיכון צבא הקבע והיה ברוח מפלגת הציונים הכלליים.38 "בית החינוך על שם דוד רמז" הוקם מעט מזרחית משם, לאחר התעקשות של ותיקי ההסתדרות לא לשלוח את ילדיהם לבית ספר בשיטת החינוך הכללית אלא לבית ספר המחנך לערכים סוציאליסטיים ברוח תנועת העבודה. לאחר שכבר הוחלט על הקמת "בית החינוך על שם דוד רמז", התעכבה השלמת הבנייה ופתיחת בית הספר התאחרה בשל כך. בבית ספר זה למדו ילדיהם של ותיקי ההסתדרות ושל אנשי הפועל המזרחי. על פי כתבה משנת 1952 בעיתון "דבר", בית הספר משך אליו תלמידים רבים בהשוואה ל"גבעת השלום": "כיום לומדים בכיתה ג', למשל של בית החינוך 50 ילד, ואילו כיתה ג' של בית הספר הכללי ריקה לגמרי".39 זמן קצר לאחר פתיחת שני בתי הספר האלה, נפתח גם בית הספר "הולץ". בית הספר "הולץ" נוסד ב-1954 ,מעט ממזרח לשכונה, על חורבות "המצודה" – בית ערבי שנבנה על במה וסביבו חומה. מתחם זה נכבש על ידי ההגנה במלחמת השחרור, ויצר את דרך הביטחון שחיברה בין תל–אביב ליישובים שמדרום לה )חולון וראשון-לציון( ובין דרך ירושלים לתל–אביב וליפו, ויצרה כביש רציף בין השתיים.40 צמד בתי הספר "גבעת השלום" ו"בית החינוך על שם דוד רמז" שוכנו, עם הקמתם בראשית שנות ה-50 , בצריפים ארעיים. במהלך שנות ה-70 ,בעקבות דרישות חוזרות ונשנות של התושבים, נהרסו הצריפים ובמקומם נבנו מבני קבע.41 בהמשך התאחדו שני בתי הספר לבית ספר אחד, הנקרא כיום "בית ספר נופים על שם דוד רמז" ונמצא במיקום שבו נמצא בעבר בית הספר "גבעת השלום". חינוך בכל שנות קיומה של השכונה, נושא החינוך היה בראש דאגותיהם של תושביה. רבים מהתושבים השקיעו בו את עיקר מרצם וזמנם, ואף התנדבו בתחום זה

12 חינוך בלתי פורמלי בשכונת קריית שלום פעלו כמה תנועות נוער, ששיקפו את התמהיל החברתי של השכונה. תנועות הנוער הציוניות- סוציאליסטיות "המחנות העולים" ו"הנוער העובד והלומד" החלו לפעול בשכונה עם הקמתה. מבין השתיים, תנועת "המחנות העולים", שפעלה ברחוב אלכסנדר זייד, המשיכה לתפוס מקום מרכזי בשכונה לאורך השנים. מרכז הפעילות של התנועות האלו היה בפילבוקס חולון שבתל גיבורים, מקום פופולרי בקרב ילדי השכונה.42 ההנהגה הארצית של תנועת "הנוער העובד והלומד" נמצאת כיום בבית יצקר שבדרך קיבוץ גלויות, אחד מסמלי השכונה. בשנת 1963 הוקם ליד שיכון אנשי הקבע שבט של תנועת "הצופים". השבט זכה לשם "שבט הגבעה", משך אליו ילדים מרחבי השכונה והיה, לפרקים, לשבט הגדול בעיר, הממשיך לפעול עד היום. בשנת 1977 אף הוקמה בשכונה אנדרטה לזכר בוגרי תנועת "הצופים" שנפלו בשירותם הצבאי.43 במהלך שנות ה-70 נפתח סניף של תנועת הנוער "בני עקיבא" במקלט ברחוב אלכסנדר זייד בשכונה. בהמשך עבר הסניף לצידו המזרחי של גן קרלה לואיס, מול המרכז המסחרי. לצד תנועות הנוער, השכונה ארגנה באופן עצמאי פעילויות לילדים ולבני נוער. תחילה התקיימו פעילויות אלה בבית אבשלום שבמרכז המסחרי בשדרות גורי, אשר יועד לחברי ההסתדרות ולילדיהם. מעט מאוחר יותר נפתח ברחוב הקשת בית אורנוי, שיועד לכלל ילדי השכונה. בית אורנוי תפס את מקומו של בית-חרושת לבשר, שפעילותו הופסקה בעקבות לחץ של התושבים.44 בית אורנוי הופעל על ידי תושבי השכונה והתקיימו בו פעילויות חינוכיות, אך הוא לא הצליח להתרחב ולהגיע לקהלים רחבים של ילדים. בשנות ה-70 הפך המקום לבית כנסת. בהמשך נפתח במקום המרכז הקהילתי על שם גורן גולדשטיין, הכולל גם קאנטרי. 42 .פגישת בוגרי מחזור ד' תשי"ז –1957 .עמ' 79 43 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 25 ,תיק 2160 44 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, מאבקה של שכונה. עמ' 39 בשנת 1963 הוקם ליד שיכון אנשי הקבע שבט של תנועת "הצופים". השבט זכה לשם "שבט הגבעה", משך אליו ילדים מרחבי השכונה והיה, לפרקים, לשבט הגדול בעיר, הממשיך לפעול עד היום.

13 45 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 25 ,תיק 2159 46 .פגישת בוגרי מחזור ד' תשי"ז –1957 .עמ' 25 47" .מורים מעידים בבירור הצע"ת בדבר פיטוריה של מורה חב' מק"י", חרות, 20 בספטמבר 1955 אחד ממוסדות החינוך הזכורים לרבים בשכונה היה גן בלומה, שפעל עד שנות ה-60 המאוחרות. גן בלומה נמצא בשיכון אנשי הקבע, ברחוב בורמה 12 ,וניהלו אותו בלומה ומשה, שהתגוררו במקום. אחת האטרקציות של הגן הייתה העגלה הרתומה לחמור, שמשה הסיע בה את הילדים אל הגן ובחזרה לבתיהם בסוף כל יום. משה אף בנה במו ידיו רבים מהמשחקים ומהמתקנים שהיו בגן. הגן לא היה מוסדר, ופעילותו עוררה תרעומת בקרב השכנים.45 גן נוסף בשכונה היה גן אסתר, שנמצא בקרבת בית הספר "גבעת שלום". בחוברת זיכרונות של מחזור ד' בבית הספר "דוד רמז", ילדי שיכון ההסתדרות מספרים כי השכונה דמתה בעיניהם לקיבוץ. היו בה שטחים פתוחים רבים ששימשו לבילוי בחיק הטבע: השדות הפתוחים של מקווה ישראל, הפילבוקס והשטחים הסמוכים לחולון, חורשת הוותיקים ממערב לכנסייה הרוסית. הילדים מספרים בחוברת גם על מורים שנשמרו בזיכרונם. אחת המורות הזכורות ביותר היא שושנה כ"ץ, שהייתה חברה בתנועת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. המורה הייתה אהובה על התלמידים, כפי שמלמדים זיכרונותיה של דבורה חן אריאלי,46 אך אהודה פחות על הממסד.47 דמויות מרכזיות נוספות היו בני, מחנך בבית הספר "דוד רמז" שנהג לטייל עם הילדים בסביבות השכונה, והמדריך ערן זונדלביץ מתנועת "הנוער העובד והלומד". הילדים טיילו בעיקר בסביבת השכונה או ביישובים סמוכים, כגון חולון ובת ים. לעתים יצאו לטיולים ארוכים יותר של ימים אחדים ברחבי הארץ. הילדים לא השתתפו בפעילויות רבות בחברת ילדים משכונות אחרות. ילדי שיכון ההסתדרות מספרים כי השכונה דמתה בעיניהם לקיבוץ. היו בה שטחים פתוחים רבים ששימשו לבילוי בחיק הטבע איור 3 :גן בלומה ומוישלה, 1967 .צילום: ראובן רפאל. באדיבות איריס רפאל.

14 48 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, מאבקה של שכונה 49 .ארכיון עירוני תל-אביב–יפו, חטיבה 25 ,תיק 2158 50 .סלע, עם זריחת החמה. עמ' 104-132 51 .ע' שינקמן, "מכבי חיפה: עוד נצחון כזה...", מעריב, י"א בשבט תשל"ט אירועי התרבות בשכונה אורגנו ברובם על ידי מוסדות, ורק מיעוטם היו פרי יוזמות עצמאיות. הפעילות המוסדית התרכזה בחגים שחגגו כל תושבי השכונה יחדיו, כגון בפורים, בשבועות, בל"ג בעומר וביום העצמאות.48 התושבים אתי בן-ציון ואלי מזרחי זוכרים לטובה את ל"ג בעומר, שהילדים אספו לקראתו עצים במשך תקופה ארוכה ולבסוף הדליקו מדורות ענק ברחבי השכונה. זכור במיוחד גם חג השבועות, שנחגג ברחבה המרכזית בשכונה. פעילויות אחרות נערכו מחוץ לשכונה: טיולים מאורגנים ברחבי הארץ וקניית כרטיסים מרוכזת על ידי הוועד להצגות ולמופעי מוזיקה במרכז תל–אביב. ביומיום התרכזה הפעילות התרבותית בקריית שלום סביב מוסדות התרבות השכונתיים: בית אבשלום, שהיה מיועד בעיקר לוותיקי ההסתדרות, ובית אורנוי ובית עמיעז, עם הקמתו בשנת 1985 ,גם בקאנטרי הקהילתי על שם גורן גולדשטיין, שבהם התקיימו חוגים ומפגשי גיבוש לכלל התושבים בשכונה.49 גורם נוסף שארגן פעילויות תרבות בשכונה היה עיריית תל–אביב-יפו. המחלקה דאגה לקיים פעילות תרבות נרחבת בשכונות הדרום, ובכלל זה הצגות, טיולים ברחבי הארץ וערבי תרבות והסברה שכללו מפגש בין אנשים משכונות שונות. התקיימו גם אירועים פרטיים, כגון חוגי טיול, משחקי קלפים ומסיבות עונג שבת לציבור הדתי המבוגר50 ומסיבות סלוניות לצעירים ולנוער החילוני. בשנותיה הראשונות של השכונה קמה קבוצת הכדורגל הפועל קריית שלום. בשנת 1979 שיחקה הקבוצה בליגה ג', הגיעה למשחק גביע המדינה מול מכבי חיפה ואף הרשימה לטובה, אך לבסוף נוצחה 1-2 .51 מגרש האימונים של הקבוצה נבנה בכניסה הצפונית אל השכונה, בפינת דרך קיבוץ גלויות ושדרות ישראל גורי. בסוף שנות ה-60 החלו תושבי שיכון אנשי הקבע להוציא לאור עלון שכונתי, שגלל את האירועים המרכזיים של אותה תקופה בשיכון. לעלון זה הצטרפו גם תושבי שיכון סלע. כתב עת זה ראה אור פעמים אחדות בלבד. ביומיום התרכזה הפעילות התרבותית בקריית שלום סביב מוסדות התרבות השכונתיים: בית אבשלום, בית אורנוי ובית עמיעז תרבות איור 4 :בית נוער קריית-שלום, 1971 .אוסף יוסף ליאור, באדיבות הארכיון העירוני של עיריית תל-אביב–יפו

15 תרבות 52" .בתים מאדימים באופק", הצופה, נובמבר 1952 53 .סלע, עם זריחת החמה. עמ' 104-132 54 .להרחבה ראו: אבשלום מזרחי ואהרן בן-דוד )עורכים( )2001 ,)עדות – גלות, עליות, קליטה, תרומה ומיזוג, נתניה: אגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר. עמ' 196-197 55" .העסקנים אינם באים – אפילו כדי להבטיח", מעריב, כ״ה באייר תשל״ז )מאי 1977) 56 .ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 25 ,תיק מס' 2160 דת הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מחיי היומיום בקריית שלום. התושב אלי מזרחי הזכיר בשיחה עמו, כי בימיה הראשונים של השכונה פעלו בה ארבעה בתי כנסת: בית הכנסת המזרחי אור יהודה זרחי ברחוב הכינור, בית הכנסת בני בנימין בשדרות ישראל גורי 10 ,ובית הכנסת האשכנזי אהל לאה ומעליו בית-הכנסת התימני ברחוב המשלטים 12 .כתבה בעיתון "הצופה", משנת 1952 מציירת תמונה של זיקה חזקה לדת בקרב תושבי השכונה.52 גם יצחק סלע, מדגיש בספרו את הקשר החזק של אנשי השכונה לדת, המתבטא למשל בכמיהה של התושבים לערוך ערבי עונג שבת בשכונה.53 מזרחי ובן-ציון הוסיפו שנוכחותה של הדת בשכונה הייתה מתונה יחסית בעשורים הראשונים לאחר הקמתה, ונעשתה דומיננטית יותר בעקבות העליות הגדולות מברית המועצות במהלך שנות ה-90 .אם בתחילה היו בשכונה ארבעה בתי כנסת, כיום מספרם קרוב ל-20 . בשנות ה-70 חל מפנה בהרכב הדמוגרפי של השכונה, בעיקר עקב עליית יהודי בוכרה. כבר מימיה הראשונים של תל–אביב התגוררו בה יהודים שהגיעו מבוכרה בעליות שונות. בשנות ה-20 הגיעה לארץ עלייה גדולה מתפוצה זו, שבעקבותיה הוסט מרכז הכובד של קהילת עולי בוכרה מירושלים לשכונות הדרומיות של תל–אביב,54 ובפרט שכונת שפירא, פלורנטין, שכונת התקווה ופרברי יפו. בשנות ה-70 התרחשה עלייה גדולה נוספת מבוכרה. ב-1972 הוקמה באזור דרום תל–אביב "הברית ליוצאי בוכרה", ששמה לה למטרה ליצטר ריכוזים של עולי בוכרה וכך לסייע להם לתמוך זה בזה ולשמור על מסורותיהם התרבותיות. כחלק מפעילות זו התיישבו רבים מעולי בוכרה בצורה מרוכזת בשכונות הדרומיות של תל–אביב, וביניהן בקריית שלום. עמותות הקהילה יצרו קשר עם ועד השכונה כדי לטפל בצורכיהם של העולים, בעיקר בכל הקשור לדת; נפתחו בתי כנסת בוכריים ליד בית הכנסת האשכנזי אהל לאה ומאחורי קופת החולים הכללית. מסמכים מן הארכיון הפרטי של אלי מזרחי מעידים על הקשר בין ועד השכונה למשקיע לב לבייב, שהשקיע בקהילה הבוכרית בשכונה. במקביל לכניסת עולי בוכרה לשכונה, הגיעו אליה גם עולים רבים מאיראן ומגרוזיה, שהחליפו את יוצאי אצ"ל ולח"י בשיכון סלע.55 גם בשיכון אנשי הקבע התרחשה תחלופת תושבים, כפי שתיארה אתי בן-ציון: רבים מהתושבים הוותיקים עברו לערים סמוכות, שבהן יכלו למצוא בתים גדולים יותר, שהתאימו למשפחות מרובות ילדים. אתי עצמה עברה לחולון בשנת 1975. במקביל, התרחשה בשכונה בשנים אלו בנייה והרחבה פיראטית של הבתים. בנייה זו נתקלה בביקורת של תושבים, שרצו שהעירייה תפעל להסדרתה. בשנת 1974 ,בעקבות לחצים מתמשכים מצד ועדי השיכונים, הגישה העירייה תוכנית מסודרת להרחבת הבתים מטעם מהנדס העיר.56 דת ומסורת שנות ה-70 וה-80 ב-1972 הוקמה "הברית ליוצאי בוכרה", ששמה לה למטרה ליצור ריכוזים של עולי בוכרה וכך לסייע להם לתמוך זה בזה ולשמור על מסורותיהם התרבותיות; כחלק מפעילות זו התיישבו רבים מעולי בוכרה בשכונות הדרומיות של תל–אביב, וביניהן בקריית שלום

16 בד בבד החלו עבודות פיתוח וטיפוח באזור "פרדס קטן" ושכונת חלמיש. כחלק מהעבודות הוקמה גינת סוניה, נבנו מגרשי משחקים וספורט והחלו בטיפוח השטח הפתוח לכיוון דרך קיבוץ גלויות ודרך חיל השריון.57 בעקבות השינויים הדמוגרפיים בשכונה, ולמרות שיתוף הפעולה היחסי בין ועדי השיכונים למען טיפוח השכונה כולה, גדלו הפערים בין השיכונים בשכונה. על כך מעידה כתבה שהופיעה בעיתון "מעריב" לקראת הבחירות בשנת 1977 .58 בשנת 1985 נפתח הקאנטרי הקהילתי על שם גורן גולדשטיין בחלקה המערבי של השכונה, בין שיכון אנשי הקבע לשיכון סלע. המרכז יועד תחילה לפעילויות ספורט, והוא כלל בריכה ששימשה את כל תושבי השכונה והאזור כולו. בהמשך נבנו בו חלקים נוספים, שיועדו לפעילויות חינוך ותרבות. זאת בעקבות סגירת בית אבשלום והסבת בית עמיעז למרכז לפעילויות לקשישים. השינויים העמוקים שפקדו את הארץ במהלך שנות ה-80 – ירידת כוחה הפוליטי של מפלגת העבודה, היחלשות גופיה והפרטה כללית של המשק – השפיעו על דמותה של קריית שלום. בסוף שנות ה-80 התפרק בהדרגה הארגון השיתופי של שיכון ותיקי ההסתדרות, ולבסוף נפסקה לחלוטין פעילותו של ועד השיכון. מבנים ציבוריים נוספים שהיו נכסים של ההסתדרות, ובהם סניף קופת חולים כללית, המכולת השכונתית שמולה ובית אבשלום, נמכרו לרוכשים פרטיים. גם במעמדם של הבתים הפרטיים בשיכון התחולל שינוי. עד תקופה זו, הוועד המנהל של שיכון ותיקי ההסתדרות התיר רק לחברי הסתדרות לרכוש בתים בשיכון. עם התפרקות הוועד נפתחה בפני הציבור הרחב אפשרות לקנות בתים ולהתגורר בשיכון. אלי מזרחי מספר כי בשנים קודמות היו עולים חדשים שהצטרפו כחברים בהסתדרות לזמן קצר, כדי לרכוש דירה בשיכון, ופרשו ממנה לאחר מכן; אך לאחר התפרקות הוועד, הואץ השינוי הדמוגרפי, ותושבים ותיקים רבים מכרו את דירותיהם לעולים חדשים, שמצאו בקריית שלום דירה זולה וסביבה חברתית מוכרת. גם הוועד של שיכון אנשי הקבע הלך ודעך, לדבריה של התושבת אתי בן-ציון. כיום הוועד עדיין קיים באופן רשמי, אך איננו גורם בעל משקל בפועל. 57 .ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 26 ,תיק 2160 58" .העסקנים אינם באים", מעריב איור 5 :מרכז ספורט קריית-שלום, 1985 .אוסף יוסף לאור, באדיבות הארכיון העירוני של עיריית תל-אביב–יפו. בשנת 1985 נפתח הקאנטרי הקהילתי על שם גורן גולדשטיין בחלקה המערבי של השכונה

17 59 .ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 25 ,תיק 2160 ,וכן על פי הראיונות עם תושבי השכונה אתי בן-ציון ואלי מזרחי בשנות ה-90 ,על רקע עלייה מסיבית מברית-המועצות לשעבר, הגיע לשכונה גל נוסף של יהודי בוכרה. אופייה הדתי של אוכלוסייה זו הוביל להוספת בתי כנסת בשכונה. לדברי אלי מזרחי, נפתח בשכונה בהמשך גם בית ספר ממלכתי-דתי, בית הספר "דיזנגוף". בית הספר הוקם במקום שבו עמד בעבר בית הספר "בית החינוך על שם דוד רמז". מבחינה ארגונית, נוסד באותן שנים ארגון עמיתי השכונה, שנועד לתפוס את מקומו של הוועד. הארגון אסף בקשות וטענות של תושבי קריית שלום ועמד בקשר עם העירייה כדי לשפר את תנאי החיים בשכונה. פעילותם של עמיתי השכונה לא הייתה מאורגנת כמו זו של הוועד הישן, אלא הסתמכה בעיקר על המוטיבציה של אנשים פרטיים. ארגון זה פעל בשכונה במשך כעשור. בתחילת שנות האלפיים יצאו פעילי השכונה למאבק ממושך יחד עם החברה להגנת הטבע נגד משקיעי נדל"ן שרצו לבנות על שטח פארק החורשות. פעילי השכונה, וביניהם אלי מזרחי, טענו שהפארק משמש כריאה ירוקה ומפחית את זיהום האוויר באזור. לאחר מאבק של 13 שנה, הצליחו הפעילים לעצור את תכניות הבנייה הנרחבות, שהיו אמורות להתפרש על רוב שטח הפארק. בנוסף לך, המאבק העלה על סדר היום את חשיבותו הרבה של הפארק לתושבי השכונות הסמוכות לו, והעירייה החלה להשקיע במתקנים ובצמחייה שבפארק. בעבר, תחושת הביטחון האישי בפארק הייתה נמוכה, והוא היה כר לפעילות פלילית.59 כיום, בזכות פעילות עמיתי השכונה ועיריית תל–אביב-יפו, הפארק נקי, מטופח והומה מבלים ומבקרים. עמיתי השכונה נאבקו גם למען שיפוץ בתי הכנסת בשכונה, כגון הוספת מקווה הטהרה הצמוד לבית כנסת בני בנימין, ולמען פתיחת מרכז הקידום והייעוץ לנוער ברחוב אופטושו, המיועד לנוער שנשר מהמסגרות הקיימות בשכונה. לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים נפתח בשכונה 'פורום הזהב', התאגדות וולונטרית ועצמאית של ותיקי השכונה הפועלת עד היום, באינטנסיביות משתנה, מול המערך הסוציאלי של העירייה לטובת תושבי השכונה. מגמה נוספת, שהחלה בעשור השני של שנות האלפיים והולכת ומתעצמת, היא הגעתם לשכונה של צעירים יוצאי צבא ומשפחות של צעירות וצעירים משכבות מבוססות. זאת על רקע עליית מחירי השכירות ברחבי תל–אביב. ככול שיעמיק השיח הקהילתי ויתרקמו שיתופי פעולה בין הקהילות השונות בשכונה, כך תמשיך השכונה לצמוח ולהיטיב עם כלל תושביה. שנות ה-90 והאלפיים נוסד באותן שנים ארגון עמיתי השכונה, שנועד לתפוס את מקומו של הוועד. הארגון אסף בקשות וטענות של תושבי קריית שלום ועמד בקשר עם העירייה כדי לשפר את תנאי החיים בשכונה.

18 רשימת מקורות - אוליצקי, י' )1982 .)ממאורעות למלחמה: פרקים בתולדות ההגנה על תל–אביב. תל–אביב: מפקדת ההגנה תל–אביב - ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 25 ,תיק 2158 - ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 25 ,תיק 2160 - ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 28 ,תיק 159 - ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, חטיבה 25 ,תיק 2159 - ארכיון עירוני תל–אביב-יפו, מאבקה של שכונה - בן-ציון, אתי, תושבת קריית שלום, מרחב קהילתי דרום-מערב. ריאיון אישי, 2022.6.16 - גדיאל, ש', "בתים מאדימים באופק", הצפה, י״ב בכסלו תשי״ג - גולדשטיין, א' )2006" .)שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, 1961-1959 ,"עיונים בתקומת ישראל )16 .) עמ' 293–342. - גולדשטיין, א' )2012" .)הציונות הכללית, המחנה האזרחי והסוגיה הדמוקרטית-ליברלית", בתוך: גל )גולדברג(, א', בקון, ג', ליסק, מ', מורג-טלמון, פ' )עורכים(, בדרך הדמוקרטית: על המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית, מכון בן-גוריון - גולן, א', "אבו־כביר: מיישוב כפרי לשוליים עירוניים", קתדרה 160 ,תמוז תשע"ו - גלאי, י', "העסקנים אינם באים – אפילו כדי להבטיח...", מעריב, כ״ה באייר תשל״ז - גרייצר, א' )2017 .)מהשכונה אל השיכון: ההתיישבות העירונית של הפועלים בארץ-ישראל ושורשיה הרעיוניים, 1920-1950. חיפה: פרדס הוצאה לאור - דיסנצ'ק, א, "אגף נוסף לבי"ס 'גבעת שלום' בקריית-שלום ת"א", מעריב, כ״ט באדר א׳ תשכ״ה - הפועל המזרחי, ארגון עולי בוכרה )1977 ,)תבונה: עלון אינפורמטיבי פנימי מטעם המרכז הארצי ליוצאי בוכארה ואפגאן בישראל. תל–אביב: מוציא לאור לא ידוע - "חברת שיכון נתבעת לעשות נגד הרטיבות בבתים בקריית שלום", קול העם, י״א בטבת תשט״ו - "ילדי קרית שלום לומדים 3 ימים בשבוע בלבד", קול העם, כ״ה באלול תשי״ב - לבון, ז' )1974 .)קורות-גג. תל-אביב: עם עובד – תרבות וחינוך - "מורים מעידים בבירור הצע"ת בדבר פיטוריה של מורה חב' מק"י", חרות, 20 בספטמבר 1955 - מזרחי, אלי, תושב קריית שלום, מרחב קהילתי דרום-מערב. ריאיון אישי, 2022.6.16 ,2022.6.19 - מייזלס, מ', "פרשת שיכון הותיקים באבו-כביר", מעריב, ז' באדר תשי״א - "משתכני קריית שלום דורשים התערבות הממשלה וההסתדרות בענף בית הספר", דבר, ד׳ בניסן תשי״ב - נאות-מרקוביץ, א', נאות, ד', ברקאי, ר', נאות, ד' )עורכים( )2011 .)פגישת בוגרי מחזור ד' תשי"ז–1957 ,שנת העשור למדינת ישראל, בית הספר היסודי הממלכתי על שם דוד רמז. ישראל: מוציא לאור לא ידוע - סלע, י' )1959 .)עם זריחת החמה: סיפור אהבתם של עמוס וזמירה מנווה שלווה, שיכון הוותיקים שבירכתי העיר. תל–אביב: ניב - פוזילוב, ג' )2001" .)קהילת יהודי בוכרה בישראל קהילה קולטת עלייה, קהילה המעורה בחיי מדינת ישראל – תש"ח-תשנ"ז )1948-1997 .")בתוך: א' מזרחי ו א' בן דוד )עורכים(, עדות – גלות, עליות, קליטה, תרומה ומיזוג, נתניה: אגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר - "קרית פועלים ותיקים בבנינה", דבר, כ"ז בסיון תש"י - שדמי, י', "בקרית שלום נרגעו הרוחות", מעריב, כ"ז בתשרי תשי"ג - שינקמן, ע', "'מכבי חיפה', עוד נצחון כזה...", מעריב, י"א בשבט תשל"ט

195